א אָבֵל אָסוּר לְכַבֵּס כְּסוּתוֹ כָּל שִׁבְעָה יָמִים, אֲפִלוּ בְּמַיִם לְבַד; וּלְאַחַר שִׁבְעָה, מֻתָּר. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְכַבֵּס, כָּךְ אָסוּר לִלְבֹּשׁ הַמְכֻבָּסִים קֹדֶם לָכֵן. וְאַחַר ז' שָׁרֵי, וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ בּוֹ אִסּוּר (כְּדַעַת ריב"א וְסִיעָתוֹ). וְנוֹהֲגִין שֶׁאָדָם אַחֵר לוֹבְשָׁם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ לוֹבְשָׁם הָאָבֵל, וְהַמִּנְהָג עִקָּר (טוּר בְּשֵׁם סמ"ק וכ"כ הַמָּרְדְּכַי ה"א וְכָל בּוֹ). וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְאַחַר שִׁבְעָה; וְאִם לְבָשׁוֹ אָדָם אַחֵר רַק שָׁעָה אַחַת דַּי בְּכָךְ (כָּל בּוֹ וסמ"ק). וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לִלְבֹּשׁ חֲדָשִׁים. וְגַם הַסְדִינִים וְהַמַּצָּעוֹת שֶׁל מִטָּה אָסוּר לְכַבְּסָן וּלְהַצִּיעַ הַמְכֻבָּסִין. וְכֵן מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְכַבְּסָן בַּמּוֹעֵד; וְכֵן כָּל אוֹתָן שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁמֻּתָּר לְכַבְּסָן בַּמּוֹעֵד, כְּגוֹן הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וּמִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְהַנִּשְׁאָל לְחָכָם וְהֻתַּר, וְהַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם שֶׁהָלַךְ לְהַרְוִיחַ וְלֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְגַלֵחַ, אֲסוּרִים בִּימֵי אֶבְלוֹ, שֶׁאִם אֵרְעוֹ אֶחָד מֵהֶם, קֹדֶם הָאֲבֵלוּת וְנִכְנַס מִיָּד לְתוֹךְ הָאֲבֵלוּת, אָסוּר לְכַבֵּס אֶלָא אִם כֵּן אֵרְעוֹ אֶחָד מֵהֶם וּתְכָפוּהוּ מִיָּד שְׁנֵי אֲבֵלוּת זֶה אַחַר זֶה, אָז מֻתָּר לְכַבֵּס אַף בְּנֶתֶר וְחוֹל וַאֲפִלוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְאַחַר שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו זֶה אַחַר זֶה, מְכַבֵּס בְּמַיִם אֲבָל לֹא בְּנֶתֶר וְאָהָל.
ב מֻתָּר לְכַבֵּס בִּגְדֵי קְטַנִּים שֶׁמֵּת אֲבִיהֶם.
ג אָסוּר לִלְבֹּשׁ תּוֹךְ שִׁבְעָה כֵּלִים חֲדָשִׁים צְבוּעִים וִישָׁנִים יוֹצְאִים מִתַּחַת הַמַּכְבֵּשׁ. (פי' כְּלִי לַעֲצֹר בּוֹ הַבְּגָדִים). הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת תּוֹךְ ד' שָׁבוּעוֹת הָרִאשׁוֹנִים, אֲבָל אַחַר כָּךְ מֻתָּר אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכֵן לַעֲשׂוֹת בְּגָדִים חֲדָשִׁים (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם מוֹהֲרַ"ם), אָבֵל נָהֲגוּ אִסּוּר כָּל י"ב חֹדֶשׁ.
ד אָסוּר תּוֹךְ שִׁבְעָה לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ, בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים. וְאִם הָיְתָה כְּסוּתוֹ בְּקִבֹּלֶת בְּיַד אֲחֵרִים, מְכַבֵּס אוֹתוֹ כִּדַרְכּוֹ כְּמוֹ שְׁאָר מְלַאכְתּוֹ בְּתָלוּשׁ שֶׁבְּיַד אֲחֵרִים, בְּקִבֹּלֶת.
ה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר לִלְבֹּשׁ אוֹ לְהַצִּיעַ תַּחְתָּיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם) בֶּגֶד מְגֹהָץ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא לָבָן וְחָדָשׁ, וַאֲפִלוּ הוּא שֶׁל פִּשְׁתָּן. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִיעַ הָרֶגֶל אַחַר שְׁלֹשִׁים וְיִגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו.
ו גִהוּץ יֵשׁ אוֹמְרִים צק"ל בִּלְשׁוֹן עֲרָב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ כִּבּוּס בְּמַיִם וְאֵפֶר אוֹ בְּנֶתֶר וּבֹרִית.
ז אַחַר שִׁבְעָה מֻתָּר לְגַהֵץ, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים; וְלֹא אָמְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְגִהוּץ, אֶלָא לִלְבֹּשׁ.
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָאִידָּנָא לֵיכָּא אִסוּר גִהוּץ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ גִהוּץ שֶׁלָנוּ כְּכִבּוּס שֶׁלָהֶם.
א סָעִיף א ואחר ז' שרי. היינו כשאין מגוהץ או לדידן דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם כדלקמן בסוף הסימן:
ב סָעִיף א והעולם נהגו בו אסור. היינו שחוששים לסברת ריב"א וסייעתו דאסרו כיבוס כל ל' ומשמע בתוספות דמ"ק דף כ"ג ע"א דאינו אוסר אלא במכובס בנתר וחול אבל לא במים לבד וכתב הב"ח ולפ"ז במכובס במים לבד אין צריך להלבישו אחר תחלה ופשיטא דשרי לאחר ז' מיד:
ג סָעִיף א לובשם תחלה. ואפילו במגוהצין ג"כ באבן חלקה מותר בכה"ג וכ"כ הב"ח:
ד סָעִיף א רק שעה אחת. כלומר זמן מה וא"צ שעה זמניות וכן משמע בפוסקים וכן נוהגין ולא כמ"ש בעט"ז שעה או שתים ואולי גם הוא ל"ד קאמר:
ה סָעִיף א שהלך להרויח. לאפוקי לטיול ועיין כא"ח סימן תקל"א:
ו סָעִיף א ולא היה לו פנאי לגלח. והוא הדין כאן לכבס:
ז סָעִיף ד אסור כו'. הטעם משום דאסור בעשיית מלאכה:
ח סָעִיף ד ביד אחרים. ובבית אחרים. וכדלעיל סימן ש"פ סעיף י"ח ע"ש:
ט סָעִיף ח יש מי כו'. עיין בא"ח סימן תקנ"א סעיף ג':
א סָעִיף א שעה. כלומר זמן מה וא"צ שעה זמניות וכן משמע בפוסקים וכן נוהגין ולא כמ"ש בלבוש שעה או שתים ואולי גם הוא לאו דוקא קאמר עכ"ל הש"ך וכתב הב"ח דהמכובס במים לבד ולא בנתר וחול אין צריך להלבישו אחר תחלה ופשיטא דשרי לאחר ז' מיד:
ב סָעִיף א להרויח. לאפוקי לטיול. ועיין בא"ח סי' תקל"א:
ג סָעִיף א לגלח. וה"ה כאן לכבס. ש"ך:
ד סָעִיף ד לכבס. הטעם משום דאסור בעשיית מלאכה. ש"ך. וכ' מהרש"ל עיין באו"ח סי' תקנ"א שהיתר פשוט לכבוד שבת לפרוש על השלחן המטפחת המכובסת:
א סָעִיף א ונוהגין שאדם אחר. עי' בתשו חא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קל"ח שכתב במי שתכפוהו אבילות מותר ללבוש לשבת בגד מכובס באפר ומים אף תוך שבעה באופן שאדם אחר ילבוש תחלה שעה אחת ע"ש:
ב סָעִיף א לאחר ז'. עי' בשו"ת לחמי תודה סי' ל' שהעלה דהא דלא התירו אלא לאחר ז' היינו דוקא במחליף לתענוג אבל אם מחליף לצורך כגון שהחלוק מלוכלך או משום עורבוביא שרי אפילו בחול תוך שבעה ע"י כך כמו ברחיצה דלא אסור אלא של תענוג כמש"ל סי' שפ"א ע"ש ומה שלא בא הדבר הזה מפורש בפוסקים אין זה אלא לרוב פשיטותו שהוא דבר הלמד מדין רחיצה וסיכה ע"ש שהאריך בזה ועמש"ל סי' שפ"א סק"ב:
ג סָעִיף ג דאסור ללבוש. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ג שפסק באשה בתוך ל' לימי אבלה שהיתה יולדת והגיע זמנה לילך לבהכ"נ כמנהג ארצנו ובאותו יום כמו יו"ט שלה ולובשת בגדי יקר ועדי זהב דמותרת ללבוש בשבת זה בגדי שבת אך לא בגדי יו"ט שלא תזוח דעתה מלשכוח ימי אבילות. וגם אינה צריכה לשבות מקומה (ע"ל סימן שנ"ג ס"ד) ע"ש. ועי' בתשובת שבו"י ח"ב סי' ק"ב שנשאל אשה שיש לה פדיון הבן והיא תוך ימי אבלה אי מותר ללבוש בגדיה כיון שמנהג הנשים ללבוש בגדיהן החשובים בשעת הפדיון והשיב כיון דלפי דעת כמה פוסקים מברכים שהשמחה במעונו הוי לדידה באותו פעם כרגל ותלביש על כל פנים בשעת הפדיון בגדי שבת ע"ש:
ד סָעִיף ה שיגיע הרגל אחר ל' ויגערו בו חביריו. משמע דתלתא בעינן אחר ל' והגיע הרגל והגערה אמנם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימו קכ"ד אות כ' כתב דלאו דוקא נקט השו"ע. ולא למימרא דהני תלתא בעינן אלא ר"ל הרגל אינו מבטל כמו הגערה גם ל' לא מהני אלא בעינן דוקא הגערה ולאחר ל' אבל ודאי הגערה אחר ל' מהני ולא בעי רגל ומה דנקטי הט"ו בלשונם רגל בהוה נקטו כמ"ש הרא"ש פא"מ דפוס זולצבך סימן נ"ג משום דברגל דרך ללבוש כלים מגוהצים כו' ע"ש ועמש"ל סי' ש"צ סק"ג:
א סָעִיף א אבל כו'. פ"א דתענית ומ"ק י"ז ב' ט"ו א':
ב סָעִיף א כל כו' ואחר כו' והעולם כו'. עתוס' כ"ג א' ד"ה כל כו' וביבמות מ"ג א' ד"ה שמותר כו':
ג סָעִיף א אפילו במים כו'. עתוס' י"ז ב' ד"ה זאת. א"נ כו' וכ"ה בגמרא שם במים ולא כו':
ד סָעִיף א וכשם כו'. עבא"ח סי' תקנ"א: (ליקוט) וכשם שאסור לכבס כו'. תוס' כ"ד ב' ד"ה ברכת ועיי"ל ס"ז אחר ז' מותר כו' וזהו ראיה לדברי ר"י שם בתוס':
ה סָעִיף א ונוהגין שאדם כו'. תוס' סד"ה הנ"ל (ע"כ):
ו סָעִיף א ואצ"ל כו' וגם כו'. עבא"ח שם:
ז סָעִיף א וכן מטפחת כו' וכן כל כו' אא"כ כו'. בתוספתא (פ"ב) דמ"ק כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלן כל אלו שאמרו מותר לכבס כו' וכשם דההיא לגלח דוקא בשתכפוהו כמ"ש י"ז ב' ה"ה בלכבס דכחדא מיתניא ועמ"ש בא"ח סי' תקל"א בליקוטים. (ליקוט) וכן מטפחות כו' וכן כל כו' אא"כ כו'. עתוס' כ"ג א' סד"ה כל (ע"כ):
ח סָעִיף ב מותר כו'. כנ"ל ס"ס שפ"ד:
ט סָעִיף ג אסור כו'. מדפליגי בגיהוץ שם כ"ג א' מכלל דבכיבוס לכ"ע אסור:
י סָעִיף ד אסור כו'. עבא"ח סי' תקנ"א:
יא סָעִיף ד ואם היתה כו'. ע"ל סי' ש"פ:
יב סָעִיף ה כל ל' כו'. כרבא כ"ג א': (ליקוט) סעיף ה' וסעיף ז' כל כו' אחר ז' כו'. א"ר פ"ז ל' יום לגיהוץ כיצד כו' מותר להוליך כו' (ע"כ): (ליקוט) כל כו'. הנה הראב"ד פי' דגם חדשים דוקא ביוצאין מן המכבש דאשניהם קאי וערא"ש שם ס"ק אבל הרמב"ן חלק עליו דא"כ הל"ל והוא שיוצאין כו' ומדקאמר ישנים יוצאין כו' משמע דקאי ישנים וזה שלא הזכירו בדברי רבי וראב"ש יוצאין מתחת המכבש דלדידהו דוקא בחדשין (ע"כ):
יג סָעִיף ה (ליקוט) והוא כו' עתוס' כ"ג א' ד"ה רבא כו' ופ' כו' (ע"כ):
יד סָעִיף ה ואפילו הוא כו' גיהווץ י"א כו' יש מי שאומר כו'. עיין כל זה בא"ח סי' תקנ"א מש"ש: (ליקוט) ואפילו הוא כו'. דמ"ש (תענית כ"ט ב') כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ בישנים אמרו שאין הזיעה והטינוף יוצא מהם לגמרי משא"כ כאן בחדשים ובירושלמי (פ"ג דמ"ק) איזהו גיהוץ כלי צמר חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים למדנו שאף כלי פשתן יש בהם משום גיהוץ וכן אמרינן בפרק ע"פ (ק"ט א') בכלי פשתן המגוהצין ומיהו אנן קי"ל כגמרא דידן דאף כלי צמר דוקא לבנים:
טו סָעִיף ה ועל אביו כו'. שאע"ג דבירושלמי (סוף מ"ק) אמרינן יב"ח סמכינן אמ"ש בא"ר (פ"ט) עד שיגיע הרגל ויגערו כו' וכמ"ש בגמ' (כ"ב ב') בתספורת וחד דינא להו אלא דבגיהוץ בלא רגל אין חבריו מכירים שיגערו בו משא"כ בתספורת. תה"א דלא כהרמב"ם שפסק כסתמא דגמ' דבגיהוץ לא חלקו כלום ופסק דאפילו על אביו ואמו עד שלשים ע"ש (ע"כ):
טז סָעִיף ז אחר ז' כו'. מ"ש והביאו הרא"ש סי' ק':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.