א הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֱלִילִים, אֲפִלּוּ לֹא חִשֵּׁב לְעָבְדָּהּ בִּשְׁחִיטָה זוֹ אֶלָּא חִשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, הֲרֵי זֶה זִבְחֵי מֵתִים, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה.
ב שָׁחַט סְתָם, וְאַחַר כָּךְ, חִשֵּׁב לִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲרֵי זֶה סָפֵק זִבְחֵי מֵתִים.
ג יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל גּוֹי, אֲפִלּוּ חִשֵּׁב הָכּוּתִי לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּשֵׁרָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל חִשֵּׁב שֶׁיִּזְרֹק הָכּוּתִי לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, פְּסוּלָה. [הַגָּה] וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. (בֵּית יוֹסֵף).
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא אֲסָרָהּ, שֶׁוַּדַּאי לֹא כִּוֵּן אֶלָּא לְצַעֲרוֹ, וְאִם יֵשׁ לוֹ שֻׁתָּפוּת בָּהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹסֵר גַּם חֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בָּזֶה אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְצַעֵר שֻׁתָּפוֹ וְלֹא לֶאֱסֹר. הַגָּה: וְאִם הִתְרוּ בּוֹ וְעָבַר הַתְרָאָה, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר כִּשְׁאָר מוּמָרִים, (טוּר). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"ה.
ה הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים וּגְבָעוֹת, לְשֵׁם חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, יַמִּים וּנְהָרוֹת, אֵין לוֹ דִּין תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה לְאָסְרָהּ בַּהֲנָאָה, אֲבָל שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָבְדָּהּ אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִדִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁאוֹמְרִים הָכּוּתִים.
ו שָׁחַט לְשֵׁם שַׂר שֶׁל הַר, אוֹ לְשֵׁם שַׂר א' מִשְּׁאָר הַדְּבָרִים, בֵּין שֶׁשָּׁחַט לְשֵׁם מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, בֵּין שֶׁשָּׁחַט לְשֵׁם שַׂר שֶׁל שִׁלְשׁוּל קָטָן שֶׁבַּיָּם (פי' מִין תּוֹלַעַת), הֲרֵי זֶה זִבְחֵי מֵתִים, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.
ז יִשְׁמְעֵאלִים שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים יִשְׂרָאֵל לִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יַהֲפֹךְ פָּנָיו לְא"ל קיבל" א, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו נֶגֶד מִזְרָח כְּמִנְהַג חֻקּוֹתֵיהֶם, אֵינוֹ דּוֹמֶה לְשׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים. וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי לְבַטֵּל הַמִּנְהָג הַהוּא וְלִגְעֹר בְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵן, הוֹאִיל וּמַקְפִּידִים עַל כָּךְ. (רַשְׁבָּ"א סִימָן שמ"ה).
א סָעִיף ב שחט סתם כו'. עיין בב"ח שפסק כר' ירוחם ודעת הט"ו נראה דאין חילוק בין חשב לזרק דאפילו בחשב אח"כ ולא זרק ה"ז ספק זבחי מתים וכמ"ש בב"י וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ב דין ט"ז והכל בו והרשב"א בת"ה וכ"פ מהרש"ל פרק השוחט סי' כ':
ב סָעִיף ב ה"ז ספק כו'. ומהרש"ל שם פסק כרבינו ירוחם דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"פ הדרישה והב"ח ומשמע מדברי הט"ו דהיכא ששחט מתחלה בפי' לשם מצות שחיטה אפילו זרק או הקטיר אחר השחיטה לעבודת כוכבים לא פסיל וכ"פ הפוסקים:
ג סָעִיף ג אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים כשרה. אפילו לאכילה ומשמע אפילו שמע השוחט שהעובד כוכבים חשב דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וכן נ"ל מן הש"ס דפרק השוחט (חולין דף ל"ט ע"ב) גבי עובדא דהני טייעי ע"ש והב"ח בסימן ב' ובסימן זה אוסר בזה באכילה ולפעד"נ כמו שכתבתי כששוחט עובד כוכבים מין או ישראל מין האדוקים בעבודת כוכבים אז אסור בהנאה דסתם מחשבתן לעבודת כוכבים אבל עובד כוכבים או ישראל מומר שאינם אדוקים בעבודת כוכבים אי שמעינן דחשבי אסור בהנאה ואי לא מותר בהנאה דבהנך לא אמרינן סתם מחשבתן לעבודת כוכבים כן הוא בש"ס ופוסקי':
ד סָעִיף ג ואם ישראל כו'. דין זה למד הרשב"א בתה"א ממאי דקשיא ליה תיפוק ליה דשחיטת מומר הוא כו' ולהפוסקים דלא נעשה מומר בפעם אחת לק"מ וצ"ע דלקמן סימן קי"ט מביא ב"י תשובת הרשב"א גופיה וז"ל וענין חילול שבת ועבודת כוכבים דוקא שהיה מוחזק ג"פ כו' וגם להפוסקים (לעיל סימן ב' ס"ק י"ז) דבאותה שחיטה לא נעשה מומר נמי לק"מ וגם הרשב"א גופיה מסיק שם דלא מוכח מהכא מידי דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן דעת הרא"ה בב"ה דף ט' דמותר אף באכילה וכן נראה דעת התורת חיים פרק השוחט והכי מסתבר הלכך יש להתיר עכ"פ בהנאה ועוד שמהרשב"א גופיה שם ובקצר משמע לכאורה דלא אסר הכא אלא באכילה ע"ש והא דמייתי בש"ס ראיה מברייתא דקתני זבחי מתים ה"פ דכמו דהתם בשחטה לזרוק עצמו הוי זבחי מתים ה"ה בשחטה לזרוק עובד כוכבים הוי פסולה ודו"ק:
ה סָעִיף ד י"א שאוסר וכו'. שהרי בחלקו ודאי לא כוון לצער הלכך אמרינן מסתמא גם בחלק חברו לא כוון לצער וא"ת דהכא כתבו הט"ו ב' דעות בזה ובח"מ סי' שפ"ה כתבו בסתם המנסך יין חבירו כו' אם היה לו בו שותפות חייב לשלם והסמ"ע שם חילק בין י"נ לבהמה ותימא שהוא נגד הש"ס דחולין (דף מ"א) ע"ש (שוב מצאתי בדרישה כאן שדחה תירץ זה) גם מה שתירץ הב"ח שם דס"ל להט"ו כהר"ן דלענין אכילה אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו תמיה לי דהא לא כתב הר"ן אלא דבשוחט לעבודת כוכבים אסור באכילה דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל וזה לא שייך במנסך יינו ועוד דפשט דבריהם הכא משמע דלגמרי שרי וכ"פ בד"מ דלא כהר"ן ושכן מוכח בש"ס (דף מ') דלא כהר"ן דא"כ לא הוי פריך מידי מהך ברייתא דהשוחט בשבת ארב עמרם ורב יצחק ע"ש וגם דעת הרא"ה בס' ב"ה (דף יא) כהר"ן וכבר השיב עליו הרשב"א במ"ה שם באורך מסוגיא זו וכן משמע מדברי כל הפוסקים דלגמרי שרי אלא נ"ל דאע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מצי הניזק לומר דלמא קי"ל כמאן דאוסר בהנאה מה תאמר דקי"ל כהמכשיר א"כ קח לך היין שאיני רוצה להכניס עצמי בספק ותמכרנו אתה כיון שגרמת לי היזק וקח לי אחר במקומו ודו"ק:
ו סָעִיף ד ה"ז אוסר כשאר מומרים. פי' כי היכי דקי"ל דמומר אוסר אפי' דבר שאינו שלו כלל בהנאה כששחט לעבודת כוכבים שודאי כוון לאסור ולא לצערו כדאיתא בש"ס ופוסקים ה"נ כיון שהתרו בו שלא ישחוט לעבודת כוכבים ואפ"ה שחט ודאי לא כוון אלא לאסור ואסור אף בהנאה. ודע דבכל הסימן דאמרינן שחט לעבודת כוכבים מיירי אפילו במעשה כל דהו וכדלקמן סימן קמ"ה סעיף ח' ע"ש:
ז סָעִיף ה לשם חמה ולבנה. עצמן ועי' ס"ק ט':
ח סָעִיף ה אין לו דין תקרובת כו'. מלשון המחבר משמע דאעפ"י שנתכוין לעבדם לא הוי אלא פסולה ולא זבחי מתים ודוק והיינו דאזיל לטעמיה שפי' כן בב"י דברי הרמב"ם אבל הרשב"א והטור פירשו דברי הרמב"ם דבמתכוין לעבדם הוי זבחי מתים וכ"פ מהרש"ל שם סימן כ"א והב"ח ואפשר לכוין גם דברי המחבר לזה וע"ל סימן קמ"א ס"א:
ט סָעִיף ו או לשם שר א' כו'. וחמה ולבנה יש להן ג"כ שרים כדאמרינן במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה. תוספות:
י סָעִיף ו הרי זה זבחי מתים כו'. משמע דקאי אאפי' לא נתכוין לעבדם דסליק מיניה דאפ"ה הוי זבחי מתים כהרמב"ם ולא כר"י (ב' הדעות בטור ע"ש) וכ"פ מהרש"ל שם:
יא סָעִיף ז אינו דומה לשוחט לשם הרים. דהתם השוחט עצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. רשב"א:
א סָעִיף א לשם עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים אבל אם שוחט להקריב בשרה לעבודת כוכבים היינו סופו לזרוק דמה לעבודת כוכבים כו':
ב סָעִיף ב ה"ז ספק זבחי מתים. הטעם דספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמתחלה ג"כ שחט לשם עבודת כוכבים ע"כ אמרו בגמרא בזה דהיה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וכתב רש"ל פ"ב דחולין סימן כ' כיון דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וקי"ל כרבנן א"כ הא דלא אמרו כאן היתר היינו משום כבודו דרשב"ג ע"כ סגי בזה שאין להתירו באכילה אבל בהנאה שרי וכמ"ש רבינו ירוחם ולא כב"י החולק עליו וס"ל אפילו בהנאה אסור דהא אזיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דיש ספק אי הלכה כרבנן או כרשב"ג וכמ"ש בח"מ סימן רמ"ה סי"א לענין זיכה ע"י אחר כו' אבל שאר פוסקים פסקו כרבנן ומ"ה תמה על הטור שפסק כאן שיש ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובח"מ סימן רמ"ה מביא דעת הרא"ש דס"ל לא אמרינן הוכיח כו' וכתב עוד רש"ל שם בשם הר"ן והתוס' דזריקה והקטרה דפסלי בעבודת כוכבים דוקא שחישב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה לעבודת כוכבים אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לעבודת כוכבים אע"ג דבקדשים בהמה נפסלת בד' עבודות התם שאני שכולן מכשירי קרבן נינהו אבל חולין שכל התירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטה כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדעת רש"י עכ"ל ופי' דבר זה שאם שחט אחר ובא הבעל אחר כך וזרק דם לעבודת כוכבים דשרי וכ"פ רש"ל שם אבל בדידיה גופיה ודאי בכל ענין יש לחוש סופו על תחלתו אפילו אם אמר בפי' תחלה ששוחט כאשר צוה השם מ"מ בדעתו הוא שכך הוא המצוה לפי טעות שלו וא"כ בודאי אסור גם בזה כנ"ל ומו"ח ז"ל כתב בזה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והנלע"ד כתבתי:
ג סָעִיף ג אפילו חישב העובד כוכבים. דהכל הולך אחר השוחט:
ד סָעִיף ד לא אסרה. כ' הר"ן איכא למ"ד דבאכילה אסורה ואפילו השוחט בהמת חבירו לשם הריס כו' דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוה כלא נשחטה ומתה מאליה עכ"ל ותימא על הב"י ורמ"א שלא הביאו זה ורש"ל פרק ב' דחולין סימן כ"ב הביאו ומו"ח ז"ל הקשה על הר"ן בזה דא"כ מה פריך תלמודא על מאן דס"ל אין אדם אוסר כו' מההיא דשנים אוחזין בסכין אחד ושחט אחד לשם הרים כו' דשחיטתו פסולה דאלמא דאוסר שאינו שלו מאי קושיא הא פסולה תנן אבל לא אסור בהנאה כו' ותירץ בדוחק ואגב חורפיה לא עיין בזה דהא עיקר טעם איסור אכילה להר"ן משום דנסתלקה מעשה שחיטתו והוה כאלו לא עשה בה מידי וזה לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין בסכין כו' אע"פ שתאמר שאותו ששחט לשם פסול נסתלק מעשה שלו וכאלו לא היה כאן מ"מ אין כאן נבילה שהרי יש כאן השני ששחט לשם דבר כשר אלא ודאי שזה השוחט לשם הרים אוסר השחיטה וא"כ אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה פשוט:
ה סָעִיף ד ואם התרו בו. בטור כתוב בודאי כוון לאסור כו' וקשה א"כ אף בלא כוון לאסור אסור ככל שחיטת מומר י"ל דכאן בא לאסור בהנאה וזה אינו בשחיטת מומר סתם:
ו סָעִיף ה לשם הרים. הטעם דכל אלו הם מחוברים ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
ז סָעִיף ה אין לו דין כו'. זו דעת רמב"ם וס"ל במכוין לעובדו אסור אפילו בשוחט לשם הר אבל במכוין לרפואה או לשאר דברי הבאי יש חילוק בעושה כן לשם הר אינו נאסר בהנאה כיון דאפילו בשוחט לשם הר אין ההר עצמו נאסר משום עבודת כוכבים דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אבל בשוחט לשם רפואה לשר של הר אסור בהנאה כיון דבשוחט ממש לשם שר נעשה עבודת כוכבים ודבר פשוט שאין איסור אלא בשוחט לשם הר אבל בשוחט בהר מותר:
ח סָעִיף ז אינו דומה לשוחט לשם הרים. הטעם דאפילו בשוחט לשם הרים אין איסור אלא כששוחט עצמו נתכוין לשם הרים אבל זה שוחט וזה עובד לא אמרינן כדלעיל סעיף ג' וג"כ אין כאן איסור מצד הרואה דהרואה סבור דאתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה:
א סָעִיף א עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים דאילו להקריב הבשר לעבודת כוכבים היינו סיפא לזרוק דמה לעבודת כוכבים:
ב סָעִיף ב מתים. וטעם הספק איתא בט"ז דספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא והקשה על הטור שהרי בח"מ סי' רמ"ה סעיף י"א פסק הטור דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ע"ש. והנה במהרש"ל אוסר כאן באכילה ומתיר בהנאה והיכא דשחט מתחלה בפירוש לשם מצות שחיטה אפילו זרק אחר השחיטה לעבודת כוכבים לא פסל הש"ך אבל הט"ז סובר אף בזה פסול:
ג סָעִיף ג כשירה. הטעם דהכל הולך אחר השוחט וכתב הש"ך אפילו אם שמע השוחט שהעובד כוכבים חישב לעבודת כוכבים מותר אפילו באכילה והב"ח אוסר באכילה אבל כששוחט עובד כוכבים מין או ישראל מין האדוקים בעבודת כוכבים אז אסור בהנאה. דסתם מחשבתם לעבודת כוכבים אבל אם אין אדוקין בעבודת כוכבים לא נאסרו עד שישמע מפיהם ששוחטין לעבודת כוכבים:
ד סָעִיף ג בהנאה. והש"ך חולק על הג"ה זו וסבירא ליה דמותר בהנאה:
ה סָעִיף ד לצערו. וכתב בט"ז בשם הר"ן דלאכילה ודאי אסורה ואע"ג דאין אוסר דבר שאינו שלו הכא לא אסרה לה אלא לא שרי לה והוי כאילו לא נשחטה אלא מתה מאליה וכתב בט"ז שכן עיקר ודלא כהב"ח שחולק על זה:
ו סָעִיף ד לאסור. והקשה בש"ך דהכא כתב הטור שתי דעות ובח"מ סימן שפ"ה כתב בסתם דהמנסך יין של חבירו אם היה לו בה שותפות חייב לשלם וצ"ל אע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא מ"מ גבי ממון מצי הניזק לומר דילמא קי"ל כמאן דאסור בהנאה מה אתה אומר דקיימא לן כהמכשיר קח לך היין שאיני רוצה להכניס את עצמי בספק:
ז סָעִיף ד מומרים. ופי' ואסור אף בהנאה וכתב בש"ך דבכל הסימן דאמרינן שחטה לעבודת כוכבים מיירי אפילו במעשה כל דהו כדלקמן סי' קמ"ה סעיף ח':
ח סָעִיף ה הרים. כל אלו מחוברים הם. ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
ט סָעִיף ה העובדי כוכבים. וכ' בש"ך דמדברי המחבר משמע אף אם מתכוין לעבדה לא אסרה בהנאה אבל מהרש"ל והב"ח כתבו אם נתכוונו לעבדם הוי זבחי מתים ואפשר דגם דברי המחבר מסכים לזה ועיין לקמן סי' קמ"א ס"א:
י סָעִיף ו שר. וחמה ולבנה יש להם גם כן שרים דאיתא במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה:
יא סָעִיף ו בהנאה. וכתב בש"ך אפילו לא נתכוין לעבדם אפילו הכי הוי זבחי מתים וכן פסק מהרש"ל:
יב סָעִיף ז כך. וכתב בט"ז דאינו דומה לשוחט לשם הרים דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וגם אין לאסור מפני מראית עין מפני שהרואה סבר דאיתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה:
א סָעִיף ג כשירה. עיין בה"ט בשם ש"ך דאם אין אדוקים כו' ועיין בס' נחלת עזריאל בחולין דף מ"ב שכתב דיש חידוש דין בתוספות שם ד"ה לפני. דבהיתה רבוצה לפני עבודת כוכבים ושחטה מתדבק לעבודת כוכבים אמרינן סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ואסור בהנאה. וע"ש עוד לענין מחשבה הפוסלת אי מחשבה ממש או דבור דוקא מ"ש בזה:
ב סָעִיף ג ואסורה בהנאה. עבה"ט ועיין בספר באר יעקב שהאריך בזה וסיים מ"מ לדינא נראה לי עיקר דאינה אסורה אלא באכילה:
ג סָעִיף ד ולא לאסור. עבה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ע"א:
ד סָעִיף ז ומקפידים. ע' בתשובות רדב"ז החדשות סימן קס"ב שכתב דבזמנינו אין לחוש כלל לזה שאינם מקפידים בזה ע"ש:
א סָעִיף א ואסורה בהנאה. שם מ' א' ועבפ"ב דע"ז כ"ט ב' ובפ"ק דחולין י"ג א' ב':
ב סָעִיף ג (סעיף ג') אפי' חשב כו'. שם פ' הלכה כר"י:
ג סָעִיף ג ואם ישראל כו'. כ"כ בת"ה אפלוגתא דר"י ור"ל שם ל"ט א' דבכה"ג מיירי דאם לא כן בלא"ה הא הוא מומר לעבודת כוכבים. ודעת התוספות אינו כן וע"ש י"ד א' ד"ה השוחט כו':
ד סָעִיף ג (ליקוט) ואסורה בהנאה. דפלוגתייהו אף לענין הנאה וכמ"ש בעבודת כוכבים ל"ד ב' ובחולין שם ב' תניא כוותיה דר"י כו' זבחי מתים כמ"ש בס"א (ע"כ):
ה סָעִיף ד (סעיף ד') (ליקוט) ישראל כו'. מדבעיא רב אחא מר"א התרו כו' ש"מ כר"נ ס"ל ואע"ג דבע"ז נ"ט ב' משמע דרב אשי כריב"ב וריב"ב ס"ל וא"כ אין חילוק בין ישראל לישראל מומר כבר פי' תוס' ורש"י שם דלא ס"ל כן ע"ש דלא כרא"ה שכתב דקי"ל כריב"ב וריב"ב משום ההיא דע"ז הנ"ל (ע"כ):
ו סָעִיף ד י"א כו' וי"א כו'. ערש"י שם ד"ה בישראל כו' ותוס' שם ד"ה בישראל כו':
ז סָעִיף ד ואם התרו כו'. גמ' שם:
ח סָעִיף ה (סעיף ה') לשם המה כו'. עתוס' שם ד"ה הא. והא דקתני הכא כו':
ט סָעִיף ה (ליקוט) אע"פ שלא כו'. עבה"ג וכ"כ בת"ה. ול"נ כנ"ל דאי במתכוין לעובדה בלא"ה אסור משום מומר (ע"כ):
י סָעִיף ז (סעיף ז') אינו דומה כו'. כמש"ש ל"ה ב' זה מחשב וזה עובד כו':
יא סָעִיף ז ומ"מ כו'. דדומה קצת לשוחט לתוך ימים ולתוך גומא דאיכא משום מראית העין:
יב סָעִיף ז הואיל כו'. אבל בלא"ה אמרינן מקום הוא דלא אתרמי ליה כמש"ש י"ג א'.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.