א הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם קֳדָשִׁים שֶׁמִּתְנַדְּבִים וְנוֹדְרִים כְּמוֹתָם, אֲפִלּוּ הִיא בַּעֲלַת מוּם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, שֶׁזֶּה כְּשׁוֹחֵט קֳדָשִׁים בַּחוּץ. שָׁחַט לְשֵׁם קֳדָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּאִים בְּנֶדֶר וּנְדָבָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה (ל' הָרַמְבַּ"ם פ"ב מה"ש). כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם תּוֹדָה, לְשֵׁם פֶּסַח, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הוֹאִיל וְהַפֶּסַח יָכוֹל לְהַפְרִישׁוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, דּוֹמֶה לְנִדָּר וְנִדָּב. שָׁחַט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם נוֹדַע שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ חַטָּאת אוֹ אָשָׁם, וְאוֹמֵר זוֹ לְחַטָּאתִי אוֹ לַאֲשָמִי, פְּסוּלָה. הַגָּה: וְיֵשׁ פּוֹסְלִין בְּאָשָׁם תָּלוּי בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לְהוּ דְּבָא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, (טוּר) (וְכֵן מַשְׁמָע דַּעַת הָרֹא"שׁ ס"פ הַשּׁוֹחֵט וְר' יְרוּחָם ע"ש וְרַשְׁבָּ"א בת"ה), וְיֵשׁ לְהַחְמִיר.
ב שָׁחַט תַּרְנְגוֹלִים וְאַוָּזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מִינִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהַקְרָבָה, כְּשֵׁרִים. וְהוּא הַדִּין לְתוֹרִים קְטַנִּים וּבְנֵי יוֹנָה גְּדוֹלִים.
ג שְׁנַיִם שֶׁשּׁוֹחֲטִין, בֵּין שֶׁאוֹחֲזִין בְּסַכִּין אֶחָד, בֵּין שֶׁכָּל אֶחָד סַכִּינוֹ בְּיָדוֹ, וְנִתְכַּוֵּן אֶחָד מֵהֶם לְשֵׁם דָּבָר הַפּוֹסֵל, הֲרֵי זֶה פְּסוּלָה. וְכֵן אִם שָׁחֲטוּ זֶה אַחַר זֶה וְנִתְכַּוֵּן אֶחָד מֵהֶם לְשֵׁם דָּבָר הַפּוֹסֵל, פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת, אֲבָל אִם אֵין לוֹ בָּהּ שֻתָּפוּת, אֵינָהּ אֲסוּרָה, שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלֹּוֹ, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְצַעֲרוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר), וְיֵשׁ לְהַחְמִיר.
א סָעִיף א אפילו היא בעלת מום. שפעמים שהאדם מכסה מומה ואינו ניכר. ש"ס וטור ומשמע דלהכי אפילו אינה מכוסה אסור משום לא פלוג:
ב סָעִיף א לשם תודה. וה"ה לקרבן נזיר אע"פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצינעא. ש"ס וכ"פ הרמב"ם פ"ב ושאר פוסקים:
ג סָעִיף א לשם תמורה. דוקא כשאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אימור שהמיר ופסול. ש"ס וכ"כ הרמב"ם שם. וכתבו התוס' הא דלא חיישינן הכא שמא יש לו זבח בתוך ביתו בצנעא משום דאית ליה קלא שרגיל להודיע שלא יבואו לידי מעילה:
ד סָעִיף א שחיטתו כשירה. דכיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע שדרך שחוק והיתול אומר כן:
ה סָעִיף א ואם נודע שעבר עבירה כו'. פירש"י כשלא נודע אפילו אמר לחטאתי כשרה וכ' מהרש"ל דוקא כשאינו לפנינו בענין נודע אבל אם הוא לפנינו ואומר שמחויב חטאת הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ופסולה והב"ח חולק עליו:
ו סָעִיף א לחטאתי כו'. אבל אם אמר זו לחטאת בלא יו"ד כשר כמ"ש רש"י והרשב"א בת"ה משום דמשמע שמתנדב חטאת עתה ואין חטאת באה נדבה אבל חטאתי משמע חטאת שאני מחויב כבר וכן אם לא אמר אלא זו חטאתי בלא למ"ד כשר כמ"ש הב"ח ומהרש"ל ס"פ השוחט וכדמוכח בתוספות ס"פ השוחט ד"ה והא לא אמר כו' ובפסקי תוספות שם ובהרמב"ם שנדפס בויניציאה שנת ש"י דבעינן דוקא למיתפסיה לשם חטאת וכדאמרינן בנדרים (ריש דף י"ג) לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפסיה בחטאת ואשם ופירש"י שם שמתפיסה שאומר זו לחטאתי ולאשמי וזה נראה דעת הט"ו:
ז סָעִיף א ויש להחמיר. בא"ח סימן א' כתב המחבר שכשיסיים פרשה עולה יאמר יר"מ כאילו הקרבתי עולה וכן יאמר אחר פ' המנחה והשלמים מפני שהם נדבה והטור שם כתב דאומר גם אחר אשם כן ואזדו לטעמייהו דהכא והר"ב שלא הגיה שם שגם אחר אשם יאמר כן היינו משום דספוקי מספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא:
ח סָעִיף ב וה"ה לתורים כו'. אבל תורים גדולים ובני יונה קטנים פסול ועיין פ"ק דחולין (דף כ"ב ע"ב) מדין תורים ובני יונה איזו כשרים להקרבה ותלמוד ממנו לכאן שפסול:
ט סָעִיף ג וכן אם שחטו זה אח"ז כו'. נראה דהכא בעינן שיתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה וכדלעיל ס"ס ב' וכ"ש שאם כבר שחט רובו בכשרות דאינו פוסל כששוחט אח"כ האחר לשם קדשים וכ"כ מהרש"ל וכן משמע להדיא בב"י ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם כו' והב"ח כ' אפי' אם שחט אחד כבר הכשר שחיטה ואח"כ בא אחר ושחט לשם קדשים אסור משום מראית עין ולא ידענא מאי מראית העין יש כאן דהרי שור שחוט לפניך:
י סָעִיף ג בד"א כשהיה לו בה שותפות כו'. זהו דעת הרמב"ם שהביא המחבר לעיל סימן ד' ס"ד ונראה דעת המחבר דאפילו לדעת הרא"ש שהביא שם דאפילו יש לו בה שותפות אינו אסור הכא אסור כשיש לו בה שותפות דהכא א"ל לצערו קמכוין דאדרבא הרואה סבור שמכוין למצוה אבל כשאין לו בה שותפות אינה אסורה דכל ששוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה וכ"כ עט"ז ע"ש ומ"ש בב"י דלדעת הרא"ש אפי' אין לו בה שותפות אסור כתב כן לדעת הטור שלא הזכיר כאן חילוק דשותפות וליה לא ס"ל א"נ ס"ל הכי אלא דמסתבר ליה לפסוק הכא כהרמב"ם מטעם הנזכר ודו"ק:
א סָעִיף א כשוחט קדשים בחוץ. פירוש מפני מראית עין שיסברו שזה שוחט לשם קדשים כך כתבו רשב"א ורש"י ור"ן. והטור כתב דאיכא למיחש שמא עתה הקדישה כו' משמע דחיישינן שמא האמת כן הוא ובעלת מום יש ג"כ חשש מראית עין כי שמא יהיה המום במקום מכוסה ויסברו שהיא בלא מום:
ב סָעִיף א שחיטתו פסולה. ואע"ג דלא אמר לעולתי כמו דבעי' בחטאת בסוף סעיף זה דהתם החטאת שייך דווקא לו על עבירה שעשה משא"כ כאן בעולה שהוא דבר הנידב מכל אדם:
ג סָעִיף א שחיטתו כשרה. כיון שלא עבר עבירה ממילא הוא עושה כן דרך נדבה והכל יודעים שאין אלו באים בנדבה ולא יחושו לדבריו וא"ל שמא יסברו שחייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דכל העובר בשוגג בסתר מודה ברבים כדי שיתבייש ויהיה לו כפרה כ"פ רש"י וכ' רש"ל בהג"ה דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור עכ"ל ומו"ח ז"ל חולק עליו ואמר דאם איתא שעבר עבירה היה מפורסם אלא ודאי שקורי משקר ע"כ ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שכבר איזה זמן עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת היה כבר מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או שאפשר שעשאה האידנא ודאי אמת אמר והשתא קא מיכוין להתבייש:
ד סָעִיף א זו לחטאתי. דכל שלא אמר חטאתי משמע לחטאת דעלמא ובדרך נדבה אומר כן ואין בדבריו כלום ע"כ אין איסור אלא בתרתי לריעותא. חדא שידוע שעבר עבירה. שנית שאומר זו לחטאתי והתוספות כתבו בסוף השוחט אהא דפרכינן והא לא אמר לשם חטאתי וז"ל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אם אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדאמרינן פ"ק דנדרים עכ"ל ופי' רש"ל שם וז"ל שצריך שיאמר לשם חטאת לפי שצריך שיתפוס בנדר אבל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אמר ה"ז לחטאתי לא אמר כלום עכ"ל וכוונתו נסתרה בזה במה שהקפיד תחלה שיאמר לשם חטאת והוא לא מהני ועל כל פנים נראה דעתו דאומר ה"ז לחטאתי לא מהני ומו"ח ז"ל חלק עליו ואמר דבלמ"ד תליא מילתא דכל שאומר לחטאתי הוה כאומר לשם חטאתי ולא מיעטו התוספות אלא באומר ה"ז חטאתי בלא למ"ד דדוקא כשאומר בלמ"ד משמעותו דמתפיסו בנדר משא"כ בלא למ"ד. ואני בער ולא אדע הא איתא בהדיא בפ"ק דנדרים (דף ו') בלשון ה"ז חטאת ה"ז אשם אע"פ שחייב חטאת לא אמר כלום ה"ז חטאתי ה"ז אשמי אם היה מחויב דבריו קיימין הרי לפניך דאמירת ה"ז חטאתי מהני שפיר וכן העתיקו שם התוס' ולפי הדרך שנאמר בזה דלדעת התוס' לא מהני לשון חטאתי יהיה תלמוד ערוך נגדם וע"כ צריך אתה לומר שיש טעות בגמרא ובתוספות דנדרים וצריך להיות לשם חטאתי או לחטאתי וזה ודאי אינו נכון לומר כן גם מדברי הרישא מוכח דאין בדבריו כלום דוקא כשאומר ה"ז חטאת וביו"ד תליא מילתא גם יש לתמוה במ"ש התוספות תחלה אם לא אמר לשם חטאת דהא גם באומר כן לא מהני ע"כ נלע"ד פשוט דיש בדברי התוספות שזכרנו ט"ס וכצ"ל אם לא אמר לשם חטאתי אפילו באומר ה"ז חטאת לא אמר כלום כו' וכונתם לא מיבעיא אם אמר סתם לשם חטאת ולא רמז על בהמה זו אלא אפילו רמז על בהמה זו ה"ז חטאת אפילו הכי לא מהני אלא עד שיאמר ה"ז חטאתי דאז מהני כתלמוד ערוך שהבאתי בזה ואין חילוק בעולם להקל בזה אלא באומר בלא יו"ד אבל באומר ביו"ד ל"ש אומר לחטאתי או חטאתי ברור כשמש שיש איסור בזה כנ"ל ברור:
ה סָעִיף א לאשמי פסולה. כתב רש"ל בהג"ה נראה לפרש דהוה פסולה כקדשים ואסורה בהנאה כמו שחוטי חוץ דבשלמא גבי נדר אין בו איסור ודאי אלא למראית עין הלכך אינו חמור כ"כ ואינו אסור אלא באכילה עכ"ל ומו"ח חולק ע"ז דכולה גזירה דרבנן היא משום מראית עין דנראה כשוחט קדשים בחוץ והכי דייק לישנא דפוסקים בזה שכתבו פסולה משמע אין איסור הנאה כדאיתא בגמרא ריש (דף מ') ע"כ ואין ראיה מההיא (דדף מ') דהתם בעבודת כוכבים כיון דיכול התנא לומר ה"ז זבחי מתים כמו שדרכו בזה בשאר מקומות ע"כ דייק שפיר פסולה אין זבחי מתים לא מה שאין כן בזה כיון שאומר לחטאתי ונודע שעבר עבירה שחייבין עליה חטאת אין זה מראית עין אלא הוה ליה ממש שוחט חטאת בחוץ ופסול שלו הוה ממילא אסור בהנאה:
ו סָעִיף ג שנים ששוחטין כו'. פירוש אע"פ שכחו של הכשר הוא לבד מספיק לשחוט ואין הפסול מסייע לו מכל מקום כיון שגם הוא שוחט באותו פעם אוסר וע"כ יפה כתבתי בסימן ד' ס"ק ד' להר"ן דס"ל דשוחט בהמת חבירו לשם עבודת כוכבים דאינו עושה לא איסור ולא היתר היה לנו להתיר בשנים שוחטין כיון שאין אנו צריכין להיתר של השוחט לעבודת כוכבים:
ז סָעִיף ג בד"א כשהיה לו בה שותפות כו'. כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש אחר שכ' כל עניני פסול בשחיטה הן מחמת עבודת כוכבים הן מחמת קדשים בחוץ. ותמה ב"י על רבינו מאי טעמא לא זכר האי חילוק כאן בפסול קדשים וניחא לו שסמך על מ"ש זה בפסול לשם עבודת כוכבים בתחלת הסימן שיש מחלוקת בזה ואחר כך הקשה על הרא"ש דסבירא ליה ביש שותפות נמי מותר אם כן מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם פסול מוקדשין ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה תיובתא על הרא"ש דהא לעיל בגמרא פריך כן מההיא מתניתין דאחד שחט לשם פסול עבודת כוכבים דפסולה השחיטה ומשני שם דהאי פסול מיירי במומר דודאי אוסר אבל כאן בקדשים אין שייך לומר מומר קשה למה פסולה ומ"ה פירש ב"י דלא אמרו אין אדם אוסר את שאינו שלו אלא בדבר שאיסורו מן הדין כמו לשם עבודת כוכבים אבל במוקדשין דהוא משום מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוה הא הרואה סבר דדידיה הוא וקאתי למשרי קדשים בחוץ הלכך אפילו באין לו בה שותפות אסור להרא"ש אבל להרמב"ם אף על גב דאיהו ג"כ לא אסר אלא משום מראית עין מכל מקום מתיר באין לו בה שותפות דכל ששוחט בהמת חבירו לשם פסול קלא אית ליה וע"פ זה פסק רמ"א דיש להחמיר במקום שאסור משום מראית עין והנה אף שאיני כדאי לחלוק עליהם מכל מקום אמרתי שדבריהם תמוהין. חדא דלא מצינו בשום מקום שיהא איסור משום מראית עין חמיר טפי מאיסור מצד עצמו. ותו דאם נולדה פלוגתא חדשה בין הרמב"ם להרא"ש והטור לפי דברי בית יוסף היה לו להטור להזכיר מחלוקת זה בינו לרמב"ם ומה שהקשה ב"י מהרא"ש והטור נראה דלק"מ דעד כאן לא פליגי התוספות והרא"ש על רמב"ם ורש"י וסבירא להו אפילו בשותף אין אוסר אלא בעבודת כוכבים דסברא טובה היא שאין אדם מישראל עובד עבודת כוכבים אלא ודאי לצעוריה מכוין אבל בשוחט לשם קדשים ודאי אוסר בשותפות דהוא סובר מצוה קא עביד וא"כ שפיר כתב הטור שנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם דברים האסורים ורצה לומר כל א' כדינו או באיסור עבודת כוכבים להרא"ש במומר ולרמב"ם אפילו בישראל שיש לו שותפות ובאיסור לשם עולה אליבא דכ"ע בשותפות אוסר אבל בבהמה שאינה שלו ודאי אין שייך לומר מצוה קעביד דאין אדם מקדיש מה שאינו שלו וא"צ להזכיר כאן האיסור בבהמה של שותפות שהוא פשוט דמה לי שותפות או שלו לבד והרמב"ם שזכר חילוק של שותפות לא נתכוין אלא בשביל שוחט לשם עבודת כוכבים דעל זה נמי קאי ושם הוא מחלק בין שותפות לשם אחרים והטור כתבו כבר אבל בפסול שוחט לשם קדשים ודאי דכ"ע אין איסור בשל אחרים דהיאך יעלה על הדעת שיקדיש בהמת אחרים דאטו אם יראה אדם בהמת חבירו בשוק ויאמר הרי היא הקדש וכי סלקא דעתך שנאסר הבהמה משום מראית עין זה ודאי אינו אלא דכאן משום דסבר מצוה קעביד והיינו עכ"פ שיש לו חלק בה כנ"ל ברור ופשוט להלכה אבל לא למעשה כיון דנפיק מפומייהו דב"י ורמ"א להחמיר מ"מ נראה באם יש צד אחר להקל כגון בתערובות יש לצרף גם היתר שאמרנו כנלע"ד:
א סָעִיף א מום. וכתב בש"ך אף אם המום במקום מגולה שפעמים מכסה מומה ואינו ניכר:
ב סָעִיף א תודה. וכתב בש"ך דה"ה לקרבן נזיר אע"פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצנעא:
ג סָעִיף א פסולה. וכתב בט"ז ואע"ג דלא אמר לעולתי משום דהוא דבר הנידב מכל אדם משא"כ גבי חטאת:
ד סָעִיף א כשרה. והטעם דאמרינן כיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע ודאי דרך שחוק עשה כן. וכתב בש"ך ודוקא שאין לו זבח בתוך ביתו ואז כשר אם אמר לשם תמורה אבל אם יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אומר שהימר ופסול. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואמר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור והב"ח חולק עליו. ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שיש איזה זמן שכבר עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת כבר היה מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או אפשר שעשה האידנא ודאי אמת אמר עכ"ל:
ה סָעִיף א פסולה. וכ' בש"ך ודוקא שאמר לחטאתי ביו"ד אבל אם אמר לחטאת סתם כשרה וכ' בט"ז אם אומר לחטאתי ויודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת אסור בהנאה כמו שחיטת חוץ וכן פסק מהרש"ל:
ו סָעִיף א ונדבה. כתב בש"ך אע"ג דבא"ח סימן א' לא הגיה שם מהר"ם כלום משום דמספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא ועיין שם סימן ז':
ז סָעִיף ב גדולים. וכ' בש"ך אבל איפכא פסול:
ח סָעִיף ג פסול. וכ' בש"ך ודוקא אם התחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל סוף סי' ב' וכ"ש אם כבר שחט רובא בכשרות דאינו פוסל כששוחט האחר אח"כ לשם קדשים ודלא כב"ח שמחמיר בזה:
ט סָעִיף ג שותפות. וכתב בש"ך אע"ג דלעיל סימן ד' כ' המחבר ב' דעות בזה מ"מ בהא כולי עלמא מודו אם יש בה שותפות דלא שייך למימר דכוונתו לצערו אדרבה הרואה סבור שמצוה קעביד:
י סָעִיף ג להחמיר. וכתב בט"ז אם יש עוד צד א' להקל כגון בתערובות יש להתיר עכ"ל:
א סָעִיף א לשם עולה כו'. עיין פמ"ג שכתב ה"ה שלמים והמחבר השמיטו דבכלל תודה הוי נמי שלמים עכ"ד ולע"ד נראה דכיון דכתב המחבר לשם פסח לא הוצרך להזכיר שלמים דהא טעמא דפסח הוא הואיל שיכול להפרישו בכל שעה והמפריש פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי כמבואר בב"י. ממילא מוכח דשלמים הוי נידר ונידב וק"ל ובקצת ספרי הש"ע ראיתי כתוב להדיא לשם שלמים לשם תודה:
ב סָעִיף א לשם פסח. עיין במג"א סימן תס"ט ובתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ח ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י"ז:
ג סָעִיף א או אשם. עיין בס' תיבת גמא להגאון בעל פמ"ג פ' חיי שרה אות ב' שפלפל שם אם מביא אשם תלוי מי שהוא פחות מבן עשרים מאחר דלדידיה אינו ספק כרת כמ"ש המזרחי שם ונ"מ האידנא אי אומר יהי רצון אחר אשם תלוי ע"ש ותימא שלא הזכיר דיש נ"מ יותר גדולה למ"ש כאן. ואף לדעת הרמ"א דיש לפסול באשם תלוי בכל ענין ג"כ יש נ"מ לפמ"ש הוא בעצמו בשפ"ד סק"ז דאם שחט בהמת חבירו לשם אשם תלוי אפשר להכשיר ע"ש [וצ"ל משום שהוא דבר שאינו מצוי לא נקט ליה]:
א סָעִיף א ויש פוסלין כו'. כר"א דסתם מתני' כוותיה ומעשה רב דבבא בן בוטא עבד כוותיה (כריתות כ"ה א') . והרמב"ם וש"ע פסקו כחכמים דיחיד ורבים כו' ובגמ' שם הקשו בפשיטות אשם תלוי בר כו' ואוקמוה כיחידאה:
ב סָעִיף ב (סעיף ב') שחט כו'. כמ"ש שם זה הכלל כו'. ובת"כ יכול כל העוף כלו כשר ת"ל והקריב מן התורים כו' אין לך כו':
ג סָעִיף ב וה"ה כו'. כמ"ש שם כ"ב א' ב':
ד סָעִיף ג (סעיף ג) (ליקוט) בין (שכל) כו'. כ"ש הוא ונקט אוחזין בסכין לרבותא. ת"ה (ע"כ):
ה סָעִיף ג וכן כו'. כמש"ל סי' ב' ס"י
ו סָעִיף ג ויש אוסרין כו'. כ"כ ב"י לדעת תוס' מ"א א' ד"ה בישראל כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.