Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 5 — שולחן ערוך, יורה דעה ה
א הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם קֳדָשִׁים שֶׁמִּתְנַדְּבִים וְנוֹדְרִים כְּמוֹתָם, אֲפִלּוּ הִיא בַּעֲלַת מוּם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, שֶׁזֶּה כְּשׁוֹחֵט קֳדָשִׁים בַּחוּץ. שָׁחַט לְשֵׁם קֳדָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּאִים בְּנֶדֶר וּנְדָבָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה (ל' הָרַמְבַּ"ם פ"ב מה"ש). כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם תּוֹדָה, לְשֵׁם פֶּסַח, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הוֹאִיל וְהַפֶּסַח יָכוֹל לְהַפְרִישׁוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, דּוֹמֶה לְנִדָּר וְנִדָּב. שָׁחַט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם נוֹדַע שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ חַטָּאת אוֹ אָשָׁם, וְאוֹמֵר זוֹ לְחַטָּאתִי אוֹ לַאֲשָמִי, פְּסוּלָה. הַגָּה: וְיֵשׁ פּוֹסְלִין בְּאָשָׁם תָּלוּי בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לְהוּ דְּבָא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, (טוּר) (וְכֵן מַשְׁמָע דַּעַת הָרֹא"שׁ ס"פ הַשּׁוֹחֵט וְר' יְרוּחָם ע"ש וְרַשְׁבָּ"א בת"ה), וְיֵשׁ לְהַחְמִיר.
ב שָׁחַט תַּרְנְגוֹלִים וְאַוָּזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מִינִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהַקְרָבָה, כְּשֵׁרִים. וְהוּא הַדִּין לְתוֹרִים קְטַנִּים וּבְנֵי יוֹנָה גְּדוֹלִים.
ג שְׁנַיִם שֶׁשּׁוֹחֲטִין, בֵּין שֶׁאוֹחֲזִין בְּסַכִּין אֶחָד, בֵּין שֶׁכָּל אֶחָד סַכִּינוֹ בְּיָדוֹ, וְנִתְכַּוֵּן אֶחָד מֵהֶם לְשֵׁם דָּבָר הַפּוֹסֵל, הֲרֵי זֶה פְּסוּלָה. וְכֵן אִם שָׁחֲטוּ זֶה אַחַר זֶה וְנִתְכַּוֵּן אֶחָד מֵהֶם לְשֵׁם דָּבָר הַפּוֹסֵל, פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת, אֲבָל אִם אֵין לוֹ בָּהּ שֻתָּפוּת, אֵינָהּ אֲסוּרָה, שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלֹּוֹ, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְצַעֲרוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר), וְיֵשׁ לְהַחְמִיר.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א אפילו היא בעלת מום. שפעמים שהאדם מכסה מומה ואינו ניכר. ש"ס וטור ומשמע דלהכי אפילו אינה מכוסה אסור משום לא פלוג: ש"ע סָעִיף א
ב לשם תודה. וה"ה לקרבן נזיר אע"פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצינעא. ש"ס וכ"פ הרמב"ם פ"ב ושאר פוסקים: ש"ע סָעִיף א
ג לשם תמורה. דוקא כשאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אימור שהמיר ופסול. ש"ס וכ"כ הרמב"ם שם. וכתבו התוס' הא דלא חיישינן הכא שמא יש לו זבח בתוך ביתו בצנעא משום דאית ליה קלא שרגיל להודיע שלא יבואו לידי מעילה: ש"ע סָעִיף א
ד שחיטתו כשירה. דכיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע שדרך שחוק והיתול אומר כן: ש"ע סָעִיף א
ה ואם נודע שעבר עבירה כו'. פירש"י כשלא נודע אפילו אמר לחטאתי כשרה וכ' מהרש"ל דוקא כשאינו לפנינו בענין נודע אבל אם הוא לפנינו ואומר שמחויב חטאת הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ופסולה והב"ח חולק עליו: ש"ע סָעִיף א
ו לחטאתי כו'. אבל אם אמר זו לחטאת בלא יו"ד כשר כמ"ש רש"י והרשב"א בת"ה משום דמשמע שמתנדב חטאת עתה ואין חטאת באה נדבה אבל חטאתי משמע חטאת שאני מחויב כבר וכן אם לא אמר אלא זו חטאתי בלא למ"ד כשר כמ"ש הב"ח ומהרש"ל ס"פ השוחט וכדמוכח בתוספות ס"פ השוחט ד"ה והא לא אמר כו' ובפסקי תוספות שם ובהרמב"ם שנדפס בויניציאה שנת ש"י דבעינן דוקא למיתפסיה לשם חטאת וכדאמרינן בנדרים (ריש דף י"ג) לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפסיה בחטאת ואשם ופירש"י שם שמתפיסה שאומר זו לחטאתי ולאשמי וזה נראה דעת הט"ו: ש"ע סָעִיף א
ז ויש להחמיר. בא"ח סימן א' כתב המחבר שכשיסיים פרשה עולה יאמר יר"מ כאילו הקרבתי עולה וכן יאמר אחר פ' המנחה והשלמים מפני שהם נדבה והטור שם כתב דאומר גם אחר אשם כן ואזדו לטעמייהו דהכא והר"ב שלא הגיה שם שגם אחר אשם יאמר כן היינו משום דספוקי מספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח וה"ה לתורים כו'. אבל תורים גדולים ובני יונה קטנים פסול ועיין פ"ק דחולין (דף כ"ב ע"ב) מדין תורים ובני יונה איזו כשרים להקרבה ותלמוד ממנו לכאן שפסול: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט וכן אם שחטו זה אח"ז כו'. נראה דהכא בעינן שיתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה וכדלעיל ס"ס ב' וכ"ש שאם כבר שחט רובו בכשרות דאינו פוסל כששוחט אח"כ האחר לשם קדשים וכ"כ מהרש"ל וכן משמע להדיא בב"י ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם כו' והב"ח כ' אפי' אם שחט אחד כבר הכשר שחיטה ואח"כ בא אחר ושחט לשם קדשים אסור משום מראית עין ולא ידענא מאי מראית העין יש כאן דהרי שור שחוט לפניך: ש"ע סָעִיף ג
י בד"א כשהיה לו בה שותפות כו'. זהו דעת הרמב"ם שהביא המחבר לעיל סימן ד' ס"ד ונראה דעת המחבר דאפילו לדעת הרא"ש שהביא שם דאפילו יש לו בה שותפות אינו אסור הכא אסור כשיש לו בה שותפות דהכא א"ל לצערו קמכוין דאדרבא הרואה סבור שמכוין למצוה אבל כשאין לו בה שותפות אינה אסורה דכל ששוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה וכ"כ עט"ז ע"ש ומ"ש בב"י דלדעת הרא"ש אפי' אין לו בה שותפות אסור כתב כן לדעת הטור שלא הזכיר כאן חילוק דשותפות וליה לא ס"ל א"נ ס"ל הכי אלא דמסתבר ליה לפסוק הכא כהרמב"ם מטעם הנזכר ודו"ק: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א אפילו היא בעלת מום. עש"ך ומשמע מדבריו לכאורה במומין גדולים כגון חסר יד ורגל דלא שייך לא פלוג שרי ועיין תב"ש אות כ"ב ובשמ"ח סי"א דמומין גדולים אסור מדלא הביאו האחרונים דין של יש"ש פ"ב דחולץ סימן כ"ד ש"מ דלא סבירא להו הכין יע"ש ומסתימת לשון הש"ך משמע דסובר כיש"ש: ש"ע סָעִיף א
ב לשם תודה וה"ה קרבן נזיר שמא בצנעא נדר ש"ך. וה"ה שלמים כמבואר והמחבר השמיטו דבכלל תודה הוה נמי שלמים עיין טור ובכה"ג: ש"ע סָעִיף א
ג לשם תמורה ואם יש לו זבח אימור אמורי המיר ופסול ש"ס ור"מ ש"ך והנה כפי הנראה דפסול ואסור בהנאה כאן ועיין בר"מ פ"ב מה"ש: ש"ע סָעִיף א
ד כשאינו נודר ונודב מידע ידיע דדרך שחוק והיתול אומר כן ש"ך ועיין תב"ש דאם אומר לנזירתי אפילו הוא טמא ואפילו רואין ששותה יין כל היום ומטמא למתים אפ"ה כיון שנזירות בר נידר ונידב הוא: ש"ע סָעִיף א
ה עש"ך הביא סברת רש"ל דאם הוא לפנינו ואומר כן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ויש כח בשלו לאסור אפילו לאחרים ונראה ה"ה בהמות שותפות יראה דאוסר גם חלק חבירו והב"ח חולק: ש"ע סָעִיף א
ו לחטאת. עש"ך ומסיק תרתי בעינן בלמ"ד ויו"ד הכינוי וחולק עם הט"ז שאם אמר חטאתי בלא למ"ד אינו כלום לדעת הש"ך כדמוכח מנדרים י"ג ולזה כיוונו התוס' בחולין ל"א לדף ה' ו' כמ"ש בנה"ך יע"ש אמנם מ"ש וכ"פ מהרש"ל והב"ח באמת הם חלוקים דלהב"ח כל שאמר בלמ"ד ויו"ד מהני ולרש"ל דווקא שאמר לשם אלא שמביא ראיה דעכ"פ בלא למ"ד כ"ע מודים הב"ח ומהרש"ל דאסור ומיהו אף בלמ"ד הולק מהרש"ל: ש"ע סָעִיף א
ז כ' הש"ך הר"ב לא הגיה בא"ה דאזיל הכא לחומרא והכא לחומרא עכ"ל ויש לראות הא הטור נמי ספוקי מספקא ליה ומה הלשון דרמ"א מספקא ליה ועוד איך יתורץ זה בטור דאיך יאמר יה"ר אחר אשם והא ספוקי מספקא ליה ועוד דאיך כתב שם אחר סתם אשם וכאן דווקא אשם תלוי והנה לכאורה נראה ✍דאם שחט בהמות חבירו לשם אשם תלוי להכשיר דס"ס שמא הלכה כהמחבר דווקא שותפות ואף דכה"ג סימן ק"ה כתב דכה"ג לא הוה ספק כיון דרמ"א הכריע יע"ש הא כאן היקל הט"ז ושמא הלכה כחכמים דאין בא בנדר ונדבה אלא מדכתב הטור בא"ח דיאמר יה"ר משמע דפשיטא ליה וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח עש"ך וכוונתו תחלת הציהוב פסול בזה ובזה וליכא מ"ע כתב תב"ש הא תורים לפסח ובן שנה לאשם וכדומה כיון דמין קרבן נינהו הרואה יטעה ואסורים יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט וכן כו' כתב הש"ך אחר הכשר שחיטה ליכא תו מ"ע דהרי שור שחוט לפניך וזה אמת ויציב: אמנם מ"ש להתיר במיעוטא קמא דקנה לא הבינותי דהרואה יאמר עתה הקדישו ואפילו בלא שחיטה כלל אם יאמר כן אסור או מדאורייתא או משום חשש הרואים שוב ראיתי בתב"ש החמיר ג"כ ולי הדבר פשוט כן וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
י עש"ך שהאריך וכוונת המחבר לעיל סימן ד' ס"ד הביא ב' דעות ויש מי שמתיר וכאן לא הביא דעת המתיר ואם כדבריו בב"י היה להביא כאן דעת הרא"ש דאוסר אף באין שותפות ותי' דהב"י סובר דהרא"ש כאן יודה ביש שותפות דליכא לצעורי דמצוה קעביד ומיהו באין שותפות קלא אית לה וביש שותפות כיון דאוסר חלקו מתפשט קדושה בכולה. ולא ניחא ליה לומר להב"י בשיש שותפות ליכא קלא כ"כ ובאין שותפות הוה ליה קלא דדוחק הוא לכן מפרש דביש שותפות אוסר שלו עכ"פ ולצעורי לא שייך כאן ובאין שותפות ליכא מ"ע דקלא אית ליה והב"י כתב כן להטור וליה לא ס"ל כפי' הטור והדר כתב דמשמע מדברי הב"י דמפרש כן להטור יע"ש ועוד דהרא"ש לא כתב כלום על משנה דשנים אוחזים בקדשים אם דווקא שותפות משמע אף בלא שותפות ומסיק דכאן פסק כדעת הר"מ מהאי טעמא ולעיל לא רצה להכריע דהתם איכא לצעורי וכאן אימור מצוה קעביד ועיין ט"ז שסיים בתערובת יש להקל יראה דהיינו דוקא חתיכה חיה ושאר קולות לא בע"א: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א כשוחט קדשים בחוץ. פירוש מפני מראית עין שיסברו שזה שוחט לשם קדשים כך כתבו רשב"א ורש"י ור"ן. והטור כתב דאיכא למיחש שמא עתה הקדישה כו' משמע דחיישינן שמא האמת כן הוא ובעלת מום יש ג"כ חשש מראית עין כי שמא יהיה המום במקום מכוסה ויסברו שהיא בלא מום: ש"ע סָעִיף א
ב שחיטתו פסולה. ואע"ג דלא אמר לעולתי כמו דבעי' בחטאת בסוף סעיף זה דהתם החטאת שייך דווקא לו על עבירה שעשה משא"כ כאן בעולה שהוא דבר הנידב מכל אדם: ש"ע סָעִיף א
ג שחיטתו כשרה. כיון שלא עבר עבירה ממילא הוא עושה כן דרך נדבה והכל יודעים שאין אלו באים בנדבה ולא יחושו לדבריו וא"ל שמא יסברו שחייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דכל העובר בשוגג בסתר מודה ברבים כדי שיתבייש ויהיה לו כפרה כ"פ רש"י וכ' רש"ל בהג"ה דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור עכ"ל ומו"ח ז"ל חולק עליו ואמר דאם איתא שעבר עבירה היה מפורסם אלא ודאי שקורי משקר ע"כ ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שכבר איזה זמן עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת היה כבר מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או שאפשר שעשאה האידנא ודאי אמת אמר והשתא קא מיכוין להתבייש: ש"ע סָעִיף א
ד זו לחטאתי. דכל שלא אמר חטאתי משמע לחטאת דעלמא ובדרך נדבה אומר כן ואין בדבריו כלום ע"כ אין איסור אלא בתרתי לריעותא. חדא שידוע שעבר עבירה. שנית שאומר זו לחטאתי והתוספות כתבו בסוף השוחט אהא דפרכינן והא לא אמר לשם חטאתי וז"ל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אם אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדאמרינן פ"ק דנדרים עכ"ל ופי' רש"ל שם וז"ל שצריך שיאמר לשם חטאת לפי שצריך שיתפוס בנדר אבל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אמר ה"ז לחטאתי לא אמר כלום עכ"ל וכוונתו נסתרה בזה במה שהקפיד תחלה שיאמר לשם חטאת והוא לא מהני ועל כל פנים נראה דעתו דאומר ה"ז לחטאתי לא מהני ומו"ח ז"ל חלק עליו ואמר דבלמ"ד תליא מילתא דכל שאומר לחטאתי הוה כאומר לשם חטאתי ולא מיעטו התוספות אלא באומר ה"ז חטאתי בלא למ"ד דדוקא כשאומר בלמ"ד משמעותו דמתפיסו בנדר משא"כ בלא למ"ד. ואני בער ולא אדע הא איתא בהדיא בפ"ק דנדרים (דף ו') בלשון ה"ז חטאת ה"ז אשם אע"פ שחייב חטאת לא אמר כלום ה"ז חטאתי ה"ז אשמי אם היה מחויב דבריו קיימין הרי לפניך דאמירת ה"ז חטאתי מהני שפיר וכן העתיקו שם התוס' ולפי הדרך שנאמר בזה דלדעת התוס' לא מהני לשון חטאתי יהיה תלמוד ערוך נגדם וע"כ צריך אתה לומר שיש טעות בגמרא ובתוספות דנדרים וצריך להיות לשם חטאתי או לחטאתי וזה ודאי אינו נכון לומר כן גם מדברי הרישא מוכח דאין בדבריו כלום דוקא כשאומר ה"ז חטאת וביו"ד תליא מילתא גם יש לתמוה במ"ש התוספות תחלה אם לא אמר לשם חטאת דהא גם באומר כן לא מהני ע"כ נלע"ד פשוט דיש בדברי התוספות שזכרנו ט"ס וכצ"ל אם לא אמר לשם חטאתי אפילו באומר ה"ז חטאת לא אמר כלום כו' וכונתם לא מיבעיא אם אמר סתם לשם חטאת ולא רמז על בהמה זו אלא אפילו רמז על בהמה זו ה"ז חטאת אפילו הכי לא מהני אלא עד שיאמר ה"ז חטאתי דאז מהני כתלמוד ערוך שהבאתי בזה ואין חילוק בעולם להקל בזה אלא באומר בלא יו"ד אבל באומר ביו"ד ל"ש אומר לחטאתי או חטאתי ברור כשמש שיש איסור בזה כנ"ל ברור: ש"ע סָעִיף א
ה לאשמי פסולה. כתב רש"ל בהג"ה נראה לפרש דהוה פסולה כקדשים ואסורה בהנאה כמו שחוטי חוץ דבשלמא גבי נדר אין בו איסור ודאי אלא למראית עין הלכך אינו חמור כ"כ ואינו אסור אלא באכילה עכ"ל ומו"ח חולק ע"ז דכולה גזירה דרבנן היא משום מראית עין דנראה כשוחט קדשים בחוץ והכי דייק לישנא דפוסקים בזה שכתבו פסולה משמע אין איסור הנאה כדאיתא בגמרא ריש (דף מ') ע"כ ואין ראיה מההיא (דדף מ') דהתם בעבודת כוכבים כיון דיכול התנא לומר ה"ז זבחי מתים כמו שדרכו בזה בשאר מקומות ע"כ דייק שפיר פסולה אין זבחי מתים לא מה שאין כן בזה כיון שאומר לחטאתי ונודע שעבר עבירה שחייבין עליה חטאת אין זה מראית עין אלא הוה ליה ממש שוחט חטאת בחוץ ופסול שלו הוה ממילא אסור בהנאה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו שנים ששוחטין כו'. פירוש אע"פ שכחו של הכשר הוא לבד מספיק לשחוט ואין הפסול מסייע לו מכל מקום כיון שגם הוא שוחט באותו פעם אוסר וע"כ יפה כתבתי בסימן ד' ס"ק ד' להר"ן דס"ל דשוחט בהמת חבירו לשם עבודת כוכבים דאינו עושה לא איסור ולא היתר היה לנו להתיר בשנים שוחטין כיון שאין אנו צריכין להיתר של השוחט לעבודת כוכבים: ש"ע סָעִיף ג
ז בד"א כשהיה לו בה שותפות כו'. כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש אחר שכ' כל עניני פסול בשחיטה הן מחמת עבודת כוכבים הן מחמת קדשים בחוץ. ותמה ב"י על רבינו מאי טעמא לא זכר האי חילוק כאן בפסול קדשים וניחא לו שסמך על מ"ש זה בפסול לשם עבודת כוכבים בתחלת הסימן שיש מחלוקת בזה ואחר כך הקשה על הרא"ש דסבירא ליה ביש שותפות נמי מותר אם כן מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם פסול מוקדשין ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה תיובתא על הרא"ש דהא לעיל בגמרא פריך כן מההיא מתניתין דאחד שחט לשם פסול עבודת כוכבים דפסולה השחיטה ומשני שם דהאי פסול מיירי במומר דודאי אוסר אבל כאן בקדשים אין שייך לומר מומר קשה למה פסולה ומ"ה פירש ב"י דלא אמרו אין אדם אוסר את שאינו שלו אלא בדבר שאיסורו מן הדין כמו לשם עבודת כוכבים אבל במוקדשין דהוא משום מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוה הא הרואה סבר דדידיה הוא וקאתי למשרי קדשים בחוץ הלכך אפילו באין לו בה שותפות אסור להרא"ש אבל להרמב"ם אף על גב דאיהו ג"כ לא אסר אלא משום מראית עין מכל מקום מתיר באין לו בה שותפות דכל ששוחט בהמת חבירו לשם פסול קלא אית ליה וע"פ זה פסק רמ"א דיש להחמיר במקום שאסור משום מראית עין והנה אף שאיני כדאי לחלוק עליהם מכל מקום אמרתי שדבריהם תמוהין. חדא דלא מצינו בשום מקום שיהא איסור משום מראית עין חמיר טפי מאיסור מצד עצמו. ותו דאם נולדה פלוגתא חדשה בין הרמב"ם להרא"ש והטור לפי דברי בית יוסף היה לו להטור להזכיר מחלוקת זה בינו לרמב"ם ומה שהקשה ב"י מהרא"ש והטור נראה דלק"מ דעד כאן לא פליגי התוספות והרא"ש על רמב"ם ורש"י וסבירא להו אפילו בשותף אין אוסר אלא בעבודת כוכבים דסברא טובה היא שאין אדם מישראל עובד עבודת כוכבים אלא ודאי לצעוריה מכוין אבל בשוחט לשם קדשים ודאי אוסר בשותפות דהוא סובר מצוה קא עביד וא"כ שפיר כתב הטור שנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם דברים האסורים ורצה לומר כל א' כדינו או באיסור עבודת כוכבים להרא"ש במומר ולרמב"ם אפילו בישראל שיש לו שותפות ובאיסור לשם עולה אליבא דכ"ע בשותפות אוסר אבל בבהמה שאינה שלו ודאי אין שייך לומר מצוה קעביד דאין אדם מקדיש מה שאינו שלו וא"צ להזכיר כאן האיסור בבהמה של שותפות שהוא פשוט דמה לי שותפות או שלו לבד והרמב"ם שזכר חילוק של שותפות לא נתכוין אלא בשביל שוחט לשם עבודת כוכבים דעל זה נמי קאי ושם הוא מחלק בין שותפות לשם אחרים והטור כתבו כבר אבל בפסול שוחט לשם קדשים ודאי דכ"ע אין איסור בשל אחרים דהיאך יעלה על הדעת שיקדיש בהמת אחרים דאטו אם יראה אדם בהמת חבירו בשוק ויאמר הרי היא הקדש וכי סלקא דעתך שנאסר הבהמה משום מראית עין זה ודאי אינו אלא דכאן משום דסבר מצוה קעביד והיינו עכ"פ שיש לו חלק בה כנ"ל ברור ופשוט להלכה אבל לא למעשה כיון דנפיק מפומייהו דב"י ורמ"א להחמיר מ"מ נראה באם יש צד אחר להקל כגון בתערובות יש לצרף גם היתר שאמרנו כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א כשוחט קדשים. עט"ז וכוונתו מבואר דהמחבר נקיט לשון הר"מ ז"ל בפ"ב מה"ש שזה כשוחט קדשים בחוץ והיינו מראית העין ואף דהמחבר אמה דסמיך ליה קאי אבעלת מום מ"מ מדכייל בהדדי ש"מ אף בתמימים ליכא כ"א מראית עין וכן דעת רש"י והר"ן. אמנם הרשב"א ז"ל בערוך כתב מראית עין ובקצר כתב חוששין שמא עכשיו נדב אותה ונראה כשוחט ואוכל קדשים בחוץ ואפי' היתה בעלת מום ויראה בבירור דחושש שמא עתה כו' ומ"ש תכ"ד ונראה כשוחט אמה דסמיך ליה קאי אבעלת מום דוודאי כ"ע אית להו טעמא דמראית עין לרבי יוחנן דאף ב"מ כו'. ועיין פרישה אות ב' נ"מ לטעם מראית העין בחדרי חדרים מותר ולשמא עתה הקדישו אף בהנאה אסור יע"ש. והנה באכילה גופא זה הוה ספיקו מ"ה וזה מדרבנן ומ"ש בחדרי חדרים כו' אף דבא"ח קי"ל בסימן ש"א כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אף בחדרי חדרים אסור היינו לעשות כן לכתחלה הא לאסור המאכל דיעבד שרי לדעת הפרישה והנה הרמ"א הגיה כאן דאשם תלוי אסור והטעם דסתם משנה בחולין והר"מ פסק דאשם תלוי שרי עי' ב"י והיה נראה✍דהר"מ לשיטתיה דסובר מ"ע והוה דרבנן ומש"ה אמרינן דמסתמא הוה חולין ברישא ואח"כ כריתות אף דבתרי מסכתות אין סדר בדרבנן לא מחמירין והטור סובר דמן התורה אסור והלכך שמא מחלוקת דכריתות נשנית תחלה והלכה כר"א דאשם תלוי בר נידר הוא ועיין בב"י שכתב אפשר דהוה סתם ואח"כ מחלוקת דלאו ודאי הוא דבתרי מסכתות אין סדר ולא הבינותי דברי התב"ש אות ח' דכתב דטעם הר"מ דבתרי מסכתות אין סדר דאי יש סדר פשיטא דהכין הוא דכריתות מאוחרת היא מחולין יע"ש ומכ"מ לענין דינא גם התב"ש הכריע דאין לאסור בהנאה וליכא איסורא כ"א מ"ע ולקמן בסוף הסימן אבאר עוד מזה: ש"ע סָעִיף א
ב שחיטתו פסולה. עט"ז אף דלא אמר לעולתי ביו"ד הכינוי דבחטאת שייך זה משא"כ עולה אף שאין מחויב מנדר. ומיהו צריך שיאמר לעולה בלמ"ד דמשמע שמתפיס כו' ועיין תב"ש. ולשון פסולה דכתב הוא לאו דווקא דלאו נבילה הוא ואף איסור תורה לית ביה להר"מ ולהמחבר כאמור. ועל הר"מ ז"ל צ"ע שכתב בפ"ג מה"ש הי"ח כ"מ שאמרנו פסולה הרי זה נבילה ואיך כתב בפ"ב הי"ז דפסולה והא אפי' איסור תורה לית ביה כי אם דרבנן לדעת הר"מ ז"ל שזה כשוחט בחוץ יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג שחיטתו כשרה דתרתי בעינן שיש קול שחטא ואומר זו לחטאתי כמו שיתבאר אח"כ דאם אין קול ליכא אפי' חשש הרואים דקלא הוה ליה כמ"ש הט"ז מי שעובר בשוגג. ודקדק לומר בשוגג דלא קשיא הא חציף מאן דמפרש חטאיה ותירץ במזיד אסור ואף דחטא משמע שוגג ע"כ הכא במזיד. והביא הט"ז הגהות רש"ל דאם הוא לפנינו ואומר שחטא אסור והשיג עליו הב"ח. והט"ז אומר אם הוא זמן קרוב חיישינן דלא נתפרסם עדיין הקול. ולא הבינותי דוודאי שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואף לאחרינא יש לאסור ומה בכך דשקר הוא הא ביש עדים שאומרים בהפך מדבריו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמ"ש בסימן א' ה"ה כאן: ומדי דברי בשויא אנפשיה ח"ד זכור אזכרנו עוד. דע✍שאני נסתפקתי בהמה של שני שותפין ושחט א' ואמר שלא שחטתי והעדים מכחישין אותו כדין האמור בסימן א' מהו דודאי חבירו אוכל חצי השני של בהמה מהו שיהא הוא מותר לאכול חצי שלו אם הוא חוזר דדמיא קצת להא דסוף נדרים שכתב הר"ן דאין נאמנות דחוב הוא לבעלה שוב ראיתי שאין כאן התחלת ספק כלל דכאן שאני מהתם יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד עי' ט"ז שהאריך ותוכן כוונתו דמהרש"ל משמע לשם חטאת בלא יו"ד הכינוי מהני ואסור ולחטאתי ביו"ד ולמ"ד לא מהני והב"ח סובר ביו"ד ולמ"ד מהני והט"ז הסכים דהעיקר היו"ד וא"צ למ"ד ולא לשם ואם חסר היו"ד אף דאומר לשם חטאת לאו כלום ועיין בנה"ך שכ' התוס' כיוונו לנדרים י"ג והתב"ש אות י"א העלה כט"ז. וכתב מנדרים לא מוכח מידי יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ה לאשמי. עט"ז שחולק על מ"ש הב"ח להשיג על מהרש"ל דלאשמי ולחטאתי אסור בהנאה כקדשים דביו"ד הכינוי משמע שמקדיש עתה שמחויב חטאת כו' והב"ח השיג דפסולה משמע איסור הנאה לא ותירץ הט"ז דהתם הוה למיתני זבחי מתים והתב"ש אות ב' כתב אטו ז"מ כיפי תלה לה יע"ש. והנה התוס' ל"ט א' ד"ה פסולה משמע קצת כט"ז שכתב ולקמן דייק לה מדלא תנן זבחי מתים יע"ש ולא תירצו בקצרה דכאן איירי ש"מ דאי לא הא לאו דיוקא הוא יע"ש היטב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו שנים אוחזין. עט"ז וכוונתו דרוצה להוכיח מכאן מה שפסק בסי' ד' אות ד' כהר"ן דאם שחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים באכילה אסור דהוה כאלו הרגה והקשה הב"ח א"כ מה פריך משנים אוחזין ושוחטין לשם הרים דהתם פסולה תנן דדלמא משום דהרגה ותי' שם הט"ז דהא יש כשר ששוחט אלא דעדיין קשיא דלמא מיירי שאין הכשר לבדו יכול לשחוט בלי שחיטת הפסול ומה פריך לז"א מדתנן במשנה שאחריה ג"כ בקדשים שנים שוחטין א' לשם א' מכל אלו כו' דוודאי משמע אף שאחד יכול לשחוט לבדו אפי' הכי פסול משום מ"ע וכדומה ה"ה רישא נמי הכין הוא ופריך שפיר והא לא ניחא ליה דשנים אוחזין משמע סתמא בכל גוונא דלאו הכין הוא דלדידיה במיעוט קמא דקנה ג"כ לא נאסר בעובד כוכבים ע' סי' ב': ש"ע סָעִיף ג
ז עט"ז האריך ותוכן כוונתו דהב"י הקשה על הרא"ש וטור דמחולקין בסימן ד' וסוברים דשותפות לא מהני אלא בישראל מומר א"כ איך יפרשו משנה זו דשנים שוחטין לשם קדשים ותי' דהרא"ש והטור סובר דמ"ע שייך אף שאין שלו אף דהטור נקיט שמא הקדישו סובר ג"כ הטעם משום מ"ע שהרי הביא דברי רשב"א בעלת מום כו' והקשה הט"ז א"כ נולד פלוגתא חדשה בין הטור להר"מ ז"ל מלבד מה שכתב בסי' ד' דהיינו קדשים להר"מ דוקא שותף ולהרא"ש והטור אף באין שותף ולמה לא הזכיר הטור זה ע"כ כתב דכ"ע מודים כאן דשותף אוסר ולא שייך לצעורי דעובד כוכבים חזקה הוא דאין ישראל עובד עבודת כוכבים אמרינן לצעורי משא"כ כאן סובר מצוה עביד וכיון דחלק שלו יש כח לאסור פשטה קדושה בכולה משא"כ כשאין שותף אף דמצוה עביד מ"מ אין אדם מקדיש דבר ש"ש ולא שייך מ"ע כלל ומש"ה לא זכר הטור שותפות דפשוט הוא: והנה כפי הנראה ממרוצת דברי הט"ז דוודאי אין אדם מקדיש דש"ש אף במעשה רבה ונהי שיש לו כח לאסור אף במעשה כל דהו הא להקדיש לא מדכתב דלא שייך מצוה קעביד דאין מקדיש דש"ש לא היה לו לסיים כן אלא דבאחרים לא שייך מצוה קעביד כו' והא דכתב בש"ע שאין כוונתו אלא לצעורי הוא לשון הר"מ ז"ל ושם קאי אכל הפסולים הן לעבודת כוכבים ושייך לצעורי משא"כ בקדשים בלא"ה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והש"ע שיטתי' דלישנא נקט. וראיתי לתב"ש אות כ"ז שכתב דודאי ע"י מעשה אוסר אף בהקדש והביא ראיה מנדרים ל"ו בר"ן ועיינתי בר"ן אהא דמ"ש כהנים שלוחים דרחמנא נינהו דאי דידן שוגג אמאי פיגולן פיגול כתב דמזיד ל"ק דאדעתא דנפשיה קעביד אדם אוסר דש"ש יע"ש ואין ראיה דהתם לאסור ע"י מחשבת פיגול שפיר משא"כ להקדיש ע"י מעשה רבה נמי לא כן נראה פשוט וברור: דע דקשיא לי✍הא דתנן פיגולן פיגול וכן כה"ג ביו"כ אף דנימא דבעינן שיוציא בשפתיו אין שומע לו ואיך נאמן והא אין אדם משים עצמו רשע כמבואר בכתובות עדים שאמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים דמשימין נפשייהו רשיעא ועיין תוס' שם וכן פסק הר"מ בהלכות עדות הי"ב אף דיש להם מיגו. ואולי התורה גילה ביה"כ או דפגול הוא לא יחשב לו מיותר באמת דשלוחי דרחמנא נינהו ועיין נדרים ובר"ן שם לומר דנאמנים הם מכ"מ. אלא דא"כ השוחט בהמות חבירו ואמר שחטתי לעבודת כוכבים אמאי מהימן נימא דאין אדם משים עצמו רשע. וא"ל שיש לו מיגו דהוה מקלקל בשחיטה חדא דאף במיגו אין נאמן ועוד דלענין הנאה לית ליה מיגו שוב ראיתי בס' א' נקרא קול בן לוי בסוף הס' קצת חידושים מבעל כה"ג וז"ל ראובן שאמר לשמעון שחוט בהמה זו ואחר ששחט אמר ששחט לעבודת כוכבים אינו נאמן רש"י חולין מ' ד"ה רבוצה ועיינתי שם ואין אומר ואין דברים שם וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א מום. וכתב בש"ך אף אם המום במקום מגולה שפעמים מכסה מומה ואינו ניכר: ש"ע סָעִיף א
ב תודה. וכתב בש"ך דה"ה לקרבן נזיר אע"פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצנעא: ש"ע סָעִיף א
ג פסולה. וכתב בט"ז ואע"ג דלא אמר לעולתי משום דהוא דבר הנידב מכל אדם משא"כ גבי חטאת: ש"ע סָעִיף א
ד כשרה. והטעם דאמרינן כיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע ודאי דרך שחוק עשה כן. וכתב בש"ך ודוקא שאין לו זבח בתוך ביתו ואז כשר אם אמר לשם תמורה אבל אם יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אומר שהימר ופסול. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואמר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור והב"ח חולק עליו. ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שיש איזה זמן שכבר עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת כבר היה מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או אפשר שעשה האידנא ודאי אמת אמר עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ה פסולה. וכ' בש"ך ודוקא שאמר לחטאתי ביו"ד אבל אם אמר לחטאת סתם כשרה וכ' בט"ז אם אומר לחטאתי ויודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת אסור בהנאה כמו שחיטת חוץ וכן פסק מהרש"ל: ש"ע סָעִיף א
ו ונדבה. כתב בש"ך אע"ג דבא"ח סימן א' לא הגיה שם מהר"ם כלום משום דמספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא ועיין שם סימן ז': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז גדולים. וכ' בש"ך אבל איפכא פסול: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח פסול. וכ' בש"ך ודוקא אם התחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל סוף סי' ב' וכ"ש אם כבר שחט רובא בכשרות דאינו פוסל כששוחט האחר אח"כ לשם קדשים ודלא כב"ח שמחמיר בזה: ש"ע סָעִיף ג
ט שותפות. וכתב בש"ך אע"ג דלעיל סימן ד' כ' המחבר ב' דעות בזה מ"מ בהא כולי עלמא מודו אם יש בה שותפות דלא שייך למימר דכוונתו לצערו אדרבה הרואה סבור שמצוה קעביד: ש"ע סָעִיף ג
י להחמיר. וכתב בט"ז אם יש עוד צד א' להקל כגון בתערובות יש להתיר עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א לשם עולה כו'. עיין פמ"ג שכתב ה"ה שלמים והמחבר השמיטו דבכלל תודה הוי נמי שלמים עכ"ד ולע"ד נראה דכיון דכתב המחבר לשם פסח לא הוצרך להזכיר שלמים דהא טעמא דפסח הוא הואיל שיכול להפרישו בכל שעה והמפריש פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי כמבואר בב"י. ממילא מוכח דשלמים הוי נידר ונידב וק"ל ובקצת ספרי הש"ע ראיתי כתוב להדיא לשם שלמים לשם תודה: ש"ע סָעִיף א
ב לשם פסח. עיין במג"א סימן תס"ט ובתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ח ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י"ז: ש"ע סָעִיף א
ג או אשם. עיין בס' תיבת גמא להגאון בעל פמ"ג פ' חיי שרה אות ב' שפלפל שם אם מביא אשם תלוי מי שהוא פחות מבן עשרים מאחר דלדידיה אינו ספק כרת כמ"ש המזרחי שם ונ"מ האידנא אי אומר יהי רצון אחר אשם תלוי ע"ש ותימא שלא הזכיר דיש נ"מ יותר גדולה למ"ש כאן. ואף לדעת הרמ"א דיש לפסול באשם תלוי בכל ענין ג"כ יש נ"מ לפמ"ש הוא בעצמו בשפ"ד סק"ז דאם שחט בהמת חבירו לשם אשם תלוי אפשר להכשיר ע"ש [וצ"ל משום שהוא דבר שאינו מצוי לא נקט ליה]: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ויש פוסלין כו'. כר"א דסתם מתני' כוותיה ומעשה רב דבבא בן בוטא עבד כוותיה (כריתות כ"ה א') . והרמב"ם וש"ע פסקו כחכמים דיחיד ורבים כו' ובגמ' שם הקשו בפשיטות אשם תלוי בר כו' ואוקמוה כיחידאה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (סעיף ב') שחט כו'. כמ"ש שם זה הכלל כו'. ובת"כ יכול כל העוף כלו כשר ת"ל והקריב מן התורים כו' אין לך כו': ש"ע סָעִיף ב
ג וה"ה כו'. כמ"ש שם כ"ב א' ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (סעיף ג) (ליקוט) בין (שכל) כו'. כ"ש הוא ונקט אוחזין בסכין לרבותא. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
ה וכן כו'. כמש"ל סי' ב' ס"י ש"ע סָעִיף ג
ו ויש אוסרין כו'. כ"כ ב"י לדעת תוס' מ"א א' ד"ה בישראל כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.