א בְּכָל דָּבָר הַתָּלוּשׁ שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קְנֵה הָאֲגַם הַנִּקְרָא אישפדני" א, וְשֵׁן וְצִפֹּרֶן יְחִידִי (טוּר), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים הַחוֹתְכִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּיו חַד, וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ פְּגָם. הַגָּה: וְאָסוּר לִשְׁחֹט בִּשְׁאָר קָנִים, אוֹ זְכוּכִית, שֶׁקֵּיסָמִים נִבְדָּלִין מֵהֵם וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִנְקִיבַת הַסִּימָנִים, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְכֵן כָּתַב הר"ן). סַכִּין שֶׁצִדּוֹ אֶחָד מַגָּל וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי יָפֶה, לֹא יִשְׁחֹט בַּצַּד הַיָּפֶה לְכַתְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹט בַּצַּד הָאַחֵר. וְאִם שָׁחַט, הוֹאִיל וּבַצַּד הַיָּפֶה שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּסַכִּין אָרוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פְּגִימָה, וְנִשְׁאַר בָּהּ שִׁעוּר שְׁחִיטָה בְּלֹא פְּגִימָה, דְּאָסוּר לִשְׁחֹט בּוֹ אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם הַיָּפֶה, אֲפִלּוּ אִם כָּרַךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה (טוּר). וְאִם שָׁחַט בּוֹ, וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בִּמְקוֹם הַפְּגִימָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, (מָרְדְּכַי ספ"ק דְּחֻלִּין וַאֲשֵׁרִי ותא"ו נט"ז וְכָל בּוֹ וְרוֹקֵחַ וּמַהֲרִי"ל). אֲפִלּוּ לֹא כָּרַךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין (טוּר וַאֲשֵׁרִ"י ור"פ עב"י) וְכֵן בְּחוֹל בִּשְׁעַת הַדַּחַק, מֻתָּר לִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה אִם כּוֹרֵךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף שֶׁסָמַךְ עַל הָעִטּוּר וְר"ן וְסה"ת וּסְמַ"ג וְהגה"מ) וע"ל סִימָן י"ח (ס"י) וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר אֲפִלּוּ אֵין לַסַּכִּין פְּגִימָה רַק בֵּין הַקַּתָּא לַסַּכִּין, לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ, (מָצָא בִּשְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים), (ד"מ סִימָן י"ח סוֹף ס"ב).
ב הַשּׁוֹחֵט בְּדָבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אוֹ לַגּוּף, כְּגוֹן צִפֹּרֶן וְשֵׁן הַמְחֻבָּרִים בִּבְהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע וּלְבַסוֹף חִבְּרוֹ בַּקַּרְקַע, לֹא יִשְׁחֹט, וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וַאֲפִלּוּ אִם בִּטְּלוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נִשְׁרָשׁ בָּאָרֶץ אַחַר שֶׁבִּטְּלוֹ.
ג חָתַךְ מִבְּהֵמָה לֶחִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנַּיִם חַדִּים וְשָׁחַט בָּהֶם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּמַגָּל. אֲבָל בְּשֵׁן אֶחָד הַקָּבוּעַ בַּלֶּחִי, שׁוֹחֵט בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין בְּצִפֹּרֶן הַקָּבוּעַ בְּיָד הַתְּלוּשָׁה מִן הַגּוּף, (בֵּית יוֹסֵף).
ד נָעַץ סַכִּין בַּכֹּתֶל, אוֹ בְּדָבָר הַתָּלוּשׁ, וְהֶעֱבִיר הַצַּוָּאר עַד שֶׁנִּשְׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, (לְשׁוֹן הַרַמְבַּ"ם פ"ב מה"ש דִּין ח'). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צַוַּאר הַבְּהֵמָה לְמַטָּה וְהַסַכִּין לְמַעְלָה, שֶׁאִם הָיָה צַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה מֵהַסַכִּין שֶׁמֶּא תֵּרֵד הַבְּהֵמָה בְּכֹבֶד גּוּפָהּ וְתַחְתֹּךְ בְּלֹא הוֹלָכָה וַהֲבָאָה, וְאֵין זוֹ שְׁחִיטָה, וַאֲפִלּוּ אָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא דָּרַסְתִּי, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, (טוּר וּפוֹסְקִים). לְפִיכָךְ, אִם הָיָה עוֹף, בֵּין שֶׁהָיָה צַוָּארוֹ לְמַעְלָה מֵהַסַכִּין הַנְּעוּצָה אוֹ לְמַטָּה מִמֶּנָּה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
א סָעִיף א ושן וצפורן יחידי. אבל שנים שחיטתו פסולה כדבסעיף ג':
ב סָעִיף א או זכוכית. צ"ע מנ"ל הא דהא בש"ס וטור וכל הפוסקים איתא בהדיא דבזכוכית שוחטים לכתחלה וגם מה קסמין נבדלין שייך בזכוכית שהרי הוא חזק וקשה יותר מקנה הגדל באגם ונראה שט"ס הוא והאי זכוכית צ"ל לעיל מיניה בדברי המחבר אחר בין בצור וכן הוא בטור:
ג סָעִיף א שקסמים נבדלין כו'. כתב ב"י וד"מ בשם בעל העיטור דלפ"ז בדיעבד נמי פסול ור"ל כשנאבד לאחר שחיטה ולא בדקו אבל אם בדקו וברור לו שלא נתזו קסמין הימנו כשר בדיעבד וכמ"ש רבינו ירוחם ומהרש"ל פרק קמא דחולין סימן ל"ד והוא דלא כהב"ח שהבין שבעל העיטור חולק עם רבינו ירוחם:
ד סָעִיף א וביום טוב שא"א כו'. וכ"ש סכין שיש לו עוקץ חד בראשו שמותר לשחוט בו ביו"ט על ידי שיתחוב ראש העוקץ בקיסם וכן בשעת הדחק כמו שכתבו מהרש"ל והב"ח:
ה סָעִיף א אם כורך כו'. כתב הכל בו דהיינו דוקא כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא הפגימה ומביאו ב"י וד"מ ושאר אחרונים ולכאורה קשה פשיטא ונראה דקמ"ל דאף על גב דקי"ל בסימן ח' וסימן כ"ד ס"ב דכשמוליך ומביא סגי בסכין כל שהוא הכא בעינן שיעור מלא צואר חוץ לצואר כמו בהולכה או הבאה לבד דחיישינן אם יוליך ויביא אילך ואילך שמא על ידי כך ינתק המטלית ממקומו ושוחט בפגימה:
ו סָעִיף ב ואפילו אם בטלו. ומהרש"ל שם פסק כהרא"ש דאם בטלו אפילו בדיעבד אסור וכ"כ ר' ירוחם שכן דעת רוב הפוסקים גם הב"ח נוטה להחמיר וכן דעת הרא"ה בספר ב"ה דף י"ד:
ז סָעִיף ג הקבוע בלחי. דה"ל לחי כבית יד וכן בצפורן הקבוע ביד. ב"י:
ח סָעִיף ד או בדבר התלוש. איכא למידק הלא כ"ש הוא ולאיזה צורך הגיהו הרב וי"ל דמשום סיפא נקטיה דצואר בהמה למעלה אפי' נעצו בדבר התלוש שחיטתו פסולה משום דרסה וכ"כ הרשב"א ומביאו בית יוסף וד"מ אי נמי אתא לאורויי דאפילו כשצואר בהמה למטה ששחיטתו כשרה דוקא בדיעבד ולא לכתחלה אפילו נעצו בדבר התלוש. ומוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה שלא נעצו בשום דבר אפילו צואר בהמה למעלה מותר בדיעבד דכל שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס ומשמע בש"ס דלכתחלה מיהת אסור וגם בעוף יש לחוש לכתחלה בצואר עוף למעלה אפילו כשהסכין תלושה בידו :
ט סָעִיף ד ואפי' אמר ברי לי כו'. דחיישינן שמא ידרוס פעם אחרת כ"כ הפוסקים:
י סָעִיף ד לפיכך אם היה עוף כו'. משמע דבכל עוף שחיטתו כשרה ובכל בהמה שחיטתו פסולה ולא כיש מחלקין בין קל לכבד וכ"כ ב"י וד"מ וכ"פ הב"ח:
א סָעִיף א בשאר קנים. פירוש בקרומיות שלהם לפי שקסמין נבדלין מהן ופרש"י ויש לחוש לנקיבת הסימנים כמ"ש רמ"א כאן ויש לעיין למה הוצרך לזה הא כשקסמין נבדלין הוה ליה פגום וכל סכין פגום אוסר משום עיקור שעוקר הסימנים ונראה דקמ"ל דאף אם ימצא הקרומית בלי פגימה אחר השחיטה טריפה דאפשר שנבדל קיסם ממנו באורך הקרומית בענין שעדיין נשאר חלק ע"כ אוסר מטעם שנקב הסימן וא"כ א"א לעמוד על הדבר אם היו נתזין ממנו קסמין ומזה ראייה למ"ש ב"י בשם בעל העיטור דאפילו דיעבד אסור ולא כדמשמע בירושלמי טעם משום רוח רעה השורה עליו ולפ"ז דיעבד מותר ומדברי התוספות פ"ק דחולין דט"ו ד"ה ורמינהו משמע שהיו תופסים בטעם ירושלמי ותמהתי על רש"ל שכתב בזה בפשיטות מסברא דנפשיה דאין איסורא אלא לכתחלה ולא הביא שום חולק על זה ולהלכה יש לחוש להחמיר ומ"ש כאן רמ"א דבזכוכית לא ישחוט אם קסמים נבדלין ממנו תמהתי דהא בגמרא לא מחלק לענין קסמים נבדלין אלא בקנה דאגם או שאר קנים אבל זכוכית סתמא תנן ששוחטין בו וא"ל דה"ה בזכוכית זה אינו דהא תנן תחלה זכוכית ואח"כ קרומית של קנה וחזינן דבא התלמוד לחלק בקרומית ולא חילק בזכוכית הקודם במשנה אלא ודאי דשם אין חילוק וגם שום פוסק לא ראיתי שחילק בזכוכית ותו דבסי' רס"ד פוסק טור וש"ע דמלין בזכוכית רק דבקרומית של קנה אסור מפני שקסמין נבדלין מהן ולא כתב רמ"א שם כלום אזכוכית ונראה דט"ס הוא ובדברי הש"ע יש חסרון וכצ"ל בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה כו' כמו שהוא בטור:
ב סָעִיף א וה"ה בסכין ארוך. רש"ל הוסיף שאין לשחוט לכתחלה בסכין שיש לו עוקץ חד בראשו שלא יעבור הסכין ויעשה חלדה ובדיעבד כשר ואפי' לכתחלה בשעת הדחק כגון שהוא בדרך נוהגים לתחוב קיסם בראשו:
ג סָעִיף א ברי לי שלא נגעתי. פשוט דמיירי דוקא שידע שהיתה פגימה אלא שנזהר ממנה אבל אם לא ידע בה כלל ודאי אינו נאמן וכיוצא בזה כתב המרדכי גבי מסוכסכת:
ד סָעִיף ב בדבר המחובר. שנאמר ויקח המאכלת לשחוט דוקא מידי דניקח מיד ליד כמו מאכלת:
ה סָעִיף ב שחיטתו כשרה. זה דעת הרמב"ם אבל הרא"ש אוסר אפילו דיעבד וכתב רש"ל שכן עיקר:
ו סָעִיף ב אחר שבטלו. אורחא דמילתא נקט אבל באמת נשרש ולא בטלו גם כן אסור:
ז סָעִיף א ואפילו אמר ברי לי כו'. דשמא ידרוס פעם אחרת כ"כ התוס' ול"ד למ"ש רמ"א בסעיף א' באומר ברי לי שלא נגעתי בפגימה דכשירה דיעבד דשאני הכא דקשה מאד להיות נזהר מדרסה בזה וע"כ מצוי הוא שידרוס בפעם אחרת:
א סָעִיף א בין. עיין בבאר הגולה ובש"ך מה שהגיהו בזה:
ב סָעִיף א יחידי. אבל שנים שחיטתו פסולה כדאיתא בסעיף ג' וכתב בש"ך דהאי זכוכית שכתב רמ"א הוא ט"ס וצריך לכתוב לעיל מיניה בדברי המחבר אחר בין בצור כי בודאי דבזכוכית מותר לשחוט ע"ש. וכ' עוד מ"ש רמ"א שקסמים נבדלים מהם וכו' דמשמע דאפילו בדיעבד אסור היינו דוקא כשנאבד הסכין אבל אם הוא בעין וראינו שאין הקסמים נבדלים מהם כשר בדיעבד אבל בט"ז חולק ע"ז וס"ל כשראינו שאין הקסמים נבדלים מהם אפ"ה יש לאסור מטעם דאפשר שנבדל ממנו קיסם באורך בענין שעדיין נשאר חלק וניקב הסימן ע"כ יש לאסור:
ג סָעִיף א הפגימה. וכתב בט"ז דמיירי דוקא שידע שהיה הפגימה ונזהר ממנה אבל אם לא ידע בה כלל ודאי אינו נאמן:
ד סָעִיף א הסכין. וכתב בש"ך וט"ז וכ"ש בסכין שיש לו עוקץ חד בראשו שמותר לשחוט בו בי"ט ע"י שיתחב ראש העוקץ בקיסם:
ה סָעִיף א י"ח. וכתב בש"ך ודוקא כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא פגימה אע"ג דבעלמא כשמוליך ומביא סגי בסכין כ"ש הכא בעינן מלא צואר דחיישינן שמא כשיוליך ויביא ע"י כך ינתק המטלית ממקומו ושוחט בפגימה:
ו סָעִיף ב המחובר. שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט מידי דניקח מיד ליד כמו מאכלת:
ז סָעִיף ב בטלו. וכתב הט"ז והש"ך בשם כל הפוסקים האחרונים דחולקים ע"ז וס"ל דאף דיעבד אסור אם בטלו וכ"כ הרא"ש ורש"ל:
ח סָעִיף ב שבטלו. וכ' בט"ז אורחא דמילתא נקט אבל באמת נשרש ולא בטלו ג"כ אסור:
ט סָעִיף ד שחיטה. וכתב בש"ך דבש"ס ופוסקים מוכח דבסכין תלושה שלא נעצה בשום דבר אפילו הצואר בהמה למעלה מותר בדיעבד דכל שהסכין בידו מסתמא אינו דורס ומיהו לכתחלה אסור אפילו בעוף:
י סָעִיף א פסולה. וכתב בט"ז ובש"ך הטעם דחיישינן שמא ידרוס בפעם אחרת ולא דמי למה שכתוב בסעיף א' דאם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימות דכשר שאני הכא דקשה מאד ליזהר מדרסה בזה:
יא סָעִיף ד כשרה. וכתב בש"ך דמשמע בכל עוף שחיטתו כשרה ובכל בהמה שחיטתו פסולה ולא כיש מחלקין בין קל לכבד. ב"י ד"מ וב"ח:
א סָעִיף ב בבהמה. עיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' נ"א שתמה ע"ז הא במתני' קתני רק והצפורן ומפרש בגמרא משום מחובר ודלמא מיירי בצפורן של השוחט עצמו דאדם אתקש לקרקע כמבואר בש"ך ח"מ סי' צ"ה או דחומרא דרבנן הוא דלא לחלף בעבד השוחט בצפרנו דודאי הוי קרקע אבל בצפורן של בהמה י"ל דכשר לשחיטה כמו בכ"מ דהוי כמטלטלין. וסיים עכ"פ לא ידעתי ראיה ברורה לזה לפסול השחיטה בציפורן של בהמה ע"ש:
א סָעִיף א בכל כו' בין כו'. ברייתא שם ומוקמינן בדבר התלוש:
ב סָעִיף א האגם שם ט"ז ב':
ג סָעִיף א ושן וצפורן יחידי. שם י"ח א':
ד סָעִיף א וכיוצא כו'. שם בכל שוחטין כו'.
ה סָעִיף א והוא כו'. ע"ל סימן כ"ג ס"ד:
ו סָעִיף א ולא כו'. כמ"ש שם במתני':
ז סָעִיף א ואסור כו'. שם מ"ז ב':
ח סָעִיף א או זכוכית. עבה"ג:
ט סָעִיף א וה"ה כו'. ערש"י שם ד"ה דלמא:
י סָעִיף א ואם כו' אפילו כו'. כמו במגל יד ובתוספתא פ"א סכין שיש בה פגימות פגימות ה"ז כמגירה אם יש בין פגימה לחבירתה כמלא שנים בצואר שחיטתו כשרה. וה"ה בשהוליך והביא אפי' כ"ש כמ"ש במתני' ל' ב':
יא סָעִיף ב (סעיף ב) ואפילו אם בטלו. עבה"ג וכמ"ש שם ת"ש נעץ כו' שאני סכין כו' אלמא דאיבעיא שלו בבטלו וכתב בת"ה כיון דסוגיא דגמ' איפשיטא להו שאמרו שם ומנא תימרא כו' לא שבקינן פשיטותא דגמ' ותפסינן איבעיא דרבא: (ליקוט) ואפילו אם כו'. כמש"ש ת"ש היה כו' הב"ע בכותל כו' אלמא הבעיא בכותל בית וכמש"ש לענין ע"ז וזרעים ושם ת"ש נעץ כו' וכ' בת"ה אע"ג דלרבא איבעיא ליה מ"מ סוניא דגמ' שלמעלה ל"ק כאן במחובר כו' פשיטא להו דכשר בכ"ע דלא פסיל אלא מחובר מעיקרו. והרא"ה כתב דלא איבעיא לרבא אלא משום דס"ד בזרעים תנאי היא אבל לר"פ ה"ה כאן (ע"כ):
יב סָעִיף ב והוא כו'. עתוס' שם ד"ה או שהיה כו' וד"ה לענין כו' דלא כרש"י שם ד"ה צור: (ליקוט) והוא שלא כו'. עתוס' שם ד"ה לענין כו' ודלא כרש"י שם ד"ה צור כו' שלא נטעו כו' ורש"י אזיל לשיטתו שמפרש פלוגתא דרבנן וריב"י בנטעו גרעין כמ"ש בע"ז מ"ו א' ד"ה ומאילן יבש כו' אבל תוס' שם מ"ה ב' ד"ה והכא כו' חולקין עליו ומפרשים אפי' בנטעו ייחור ואפ"ה מתירין רבנן ואע"ג שמשתחוה לבית אסרו כמש"ש מ"ז ב' ובחולין שם. הר"נ בע"ז שם (ע"כ):
יג סָעִיף ב אחר שבטלו. ל"ד. אחרונים:
יד סָעִיף ג (סעיף ג') הקבוע כו'. ערש"י שם ד"ה שן תלושה וד"ה הא בתרתי:
טו סָעִיף ד (סעיף ד') או בדבר התלוש. ר"ל דאף בזה אסור אף בדיעבד בצואר הבהמה למעלה דהא לענין דרסה אין חילוק אבל צואר בהמה למטה או עוף בכה"ג אף לכתחלה מותר:
טז סָעִיף ד (ליקוט) ואפילו אמר כו' פסולה. עתוס' שם ד"ה אמר כו' וכ"כ ש"פ (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.