Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 6 — שולחן ערוך, יורה דעה ו
א בְּכָל דָּבָר הַתָּלוּשׁ שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קְנֵה הָאֲגַם הַנִּקְרָא אישפדני" א, וְשֵׁן וְצִפֹּרֶן יְחִידִי (טוּר), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים הַחוֹתְכִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּיו חַד, וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ פְּגָם. הַגָּה: וְאָסוּר לִשְׁחֹט בִּשְׁאָר קָנִים, אוֹ זְכוּכִית, שֶׁקֵּיסָמִים נִבְדָּלִין מֵהֵם וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִנְקִיבַת הַסִּימָנִים, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְכֵן כָּתַב הר"ן). סַכִּין שֶׁצִדּוֹ אֶחָד מַגָּל וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי יָפֶה, לֹא יִשְׁחֹט בַּצַּד הַיָּפֶה לְכַתְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹט בַּצַּד הָאַחֵר. וְאִם שָׁחַט, הוֹאִיל וּבַצַּד הַיָּפֶה שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּסַכִּין אָרוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פְּגִימָה, וְנִשְׁאַר בָּהּ שִׁעוּר שְׁחִיטָה בְּלֹא פְּגִימָה, דְּאָסוּר לִשְׁחֹט בּוֹ אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם הַיָּפֶה, אֲפִלּוּ אִם כָּרַךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה (טוּר). וְאִם שָׁחַט בּוֹ, וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בִּמְקוֹם הַפְּגִימָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, (מָרְדְּכַי ספ"ק דְּחֻלִּין וַאֲשֵׁרִי ותא"ו נט"ז וְכָל בּוֹ וְרוֹקֵחַ וּמַהֲרִי"ל). אֲפִלּוּ לֹא כָּרַךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין (טוּר וַאֲשֵׁרִ"י ור"פ עב"י) וְכֵן בְּחוֹל בִּשְׁעַת הַדַּחַק, מֻתָּר לִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה אִם כּוֹרֵךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף שֶׁסָמַךְ עַל הָעִטּוּר וְר"ן וְסה"ת וּסְמַ"ג וְהגה"מ) וע"ל סִימָן י"ח (ס"י) וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר אֲפִלּוּ אֵין לַסַּכִּין פְּגִימָה רַק בֵּין הַקַּתָּא לַסַּכִּין, לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ, (מָצָא בִּשְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים), (ד"מ סִימָן י"ח סוֹף ס"ב).
ב הַשּׁוֹחֵט בְּדָבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אוֹ לַגּוּף, כְּגוֹן צִפֹּרֶן וְשֵׁן הַמְחֻבָּרִים בִּבְהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע וּלְבַסוֹף חִבְּרוֹ בַּקַּרְקַע, לֹא יִשְׁחֹט, וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וַאֲפִלּוּ אִם בִּטְּלוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נִשְׁרָשׁ בָּאָרֶץ אַחַר שֶׁבִּטְּלוֹ.
ג חָתַךְ מִבְּהֵמָה לֶחִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנַּיִם חַדִּים וְשָׁחַט בָּהֶם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּמַגָּל. אֲבָל בְּשֵׁן אֶחָד הַקָּבוּעַ בַּלֶּחִי, שׁוֹחֵט בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין בְּצִפֹּרֶן הַקָּבוּעַ בְּיָד הַתְּלוּשָׁה מִן הַגּוּף, (בֵּית יוֹסֵף).
ד נָעַץ סַכִּין בַּכֹּתֶל, אוֹ בְּדָבָר הַתָּלוּשׁ, וְהֶעֱבִיר הַצַּוָּאר עַד שֶׁנִּשְׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, (לְשׁוֹן הַרַמְבַּ"ם פ"ב מה"ש דִּין ח'). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צַוַּאר הַבְּהֵמָה לְמַטָּה וְהַסַכִּין לְמַעְלָה, שֶׁאִם הָיָה צַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה מֵהַסַכִּין שֶׁמֶּא תֵּרֵד הַבְּהֵמָה בְּכֹבֶד גּוּפָהּ וְתַחְתֹּךְ בְּלֹא הוֹלָכָה וַהֲבָאָה, וְאֵין זוֹ שְׁחִיטָה, וַאֲפִלּוּ אָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא דָּרַסְתִּי, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, (טוּר וּפוֹסְקִים). לְפִיכָךְ, אִם הָיָה עוֹף, בֵּין שֶׁהָיָה צַוָּארוֹ לְמַעְלָה מֵהַסַכִּין הַנְּעוּצָה אוֹ לְמַטָּה מִמֶּנָּה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ושן וצפורן יחידי. אבל שנים שחיטתו פסולה כדבסעיף ג': ש"ע סָעִיף א
ב או זכוכית. צ"ע מנ"ל הא דהא בש"ס וטור וכל הפוסקים איתא בהדיא דבזכוכית שוחטים לכתחלה וגם מה קסמין נבדלין שייך בזכוכית שהרי הוא חזק וקשה יותר מקנה הגדל באגם ונראה שט"ס הוא והאי זכוכית צ"ל לעיל מיניה בדברי המחבר אחר בין בצור וכן הוא בטור: ש"ע סָעִיף א
ג שקסמים נבדלין כו'. כתב ב"י וד"מ בשם בעל העיטור דלפ"ז בדיעבד נמי פסול ור"ל כשנאבד לאחר שחיטה ולא בדקו אבל אם בדקו וברור לו שלא נתזו קסמין הימנו כשר בדיעבד וכמ"ש רבינו ירוחם ומהרש"ל פרק קמא דחולין סימן ל"ד והוא דלא כהב"ח שהבין שבעל העיטור חולק עם רבינו ירוחם: ש"ע סָעִיף א
ד וביום טוב שא"א כו'. וכ"ש סכין שיש לו עוקץ חד בראשו שמותר לשחוט בו ביו"ט על ידי שיתחוב ראש העוקץ בקיסם וכן בשעת הדחק כמו שכתבו מהרש"ל והב"ח: ש"ע סָעִיף א
ה אם כורך כו'. כתב הכל בו דהיינו דוקא כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא הפגימה ומביאו ב"י וד"מ ושאר אחרונים ולכאורה קשה פשיטא ונראה דקמ"ל דאף על גב דקי"ל בסימן ח' וסימן כ"ד ס"ב דכשמוליך ומביא סגי בסכין כל שהוא הכא בעינן שיעור מלא צואר חוץ לצואר כמו בהולכה או הבאה לבד דחיישינן אם יוליך ויביא אילך ואילך שמא על ידי כך ינתק המטלית ממקומו ושוחט בפגימה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ואפילו אם בטלו. ומהרש"ל שם פסק כהרא"ש דאם בטלו אפילו בדיעבד אסור וכ"כ ר' ירוחם שכן דעת רוב הפוסקים גם הב"ח נוטה להחמיר וכן דעת הרא"ה בספר ב"ה דף י"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז הקבוע בלחי. דה"ל לחי כבית יד וכן בצפורן הקבוע ביד. ב"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח או בדבר התלוש. איכא למידק הלא כ"ש הוא ולאיזה צורך הגיהו הרב וי"ל דמשום סיפא נקטיה דצואר בהמה למעלה אפי' נעצו בדבר התלוש שחיטתו פסולה משום דרסה וכ"כ הרשב"א ומביאו בית יוסף וד"מ אי נמי אתא לאורויי דאפילו כשצואר בהמה למטה ששחיטתו כשרה דוקא בדיעבד ולא לכתחלה אפילו נעצו בדבר התלוש. ומוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה שלא נעצו בשום דבר אפילו צואר בהמה למעלה מותר בדיעבד דכל שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס ומשמע בש"ס דלכתחלה מיהת אסור וגם בעוף יש לחוש לכתחלה בצואר עוף למעלה אפילו כשהסכין תלושה בידו : ש"ע סָעִיף ד
ט ואפי' אמר ברי לי כו'. דחיישינן שמא ידרוס פעם אחרת כ"כ הפוסקים: ש"ע סָעִיף ד
י לפיכך אם היה עוף כו'. משמע דבכל עוף שחיטתו כשרה ובכל בהמה שחיטתו פסולה ולא כיש מחלקין בין קל לכבד וכ"כ ב"י וד"מ וכ"פ הב"ח: ש"ע סָעִיף ד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א כתב הש"ך הא דכתב רמ"א יחידי לאפוקי שנים כבס"ג דשנים פסול וא"י מה מלמדנו וגם על רמ"א קשה לאיזה צורך כתב כאן דהא המחבר בס"ג כתב אפילו המחובר בלחי וציפורן ביד שוחט לכתחילה כדעת הר"מ ז"ל כ"ש תלושה לגמרי ואולי דרש"י פי' שיניים חונקין מפני הריוח שביניהן דהיינו כמו שהם קבועות בב"ח ואיירי דקבועין בלחי שנתלש מב"ח וכאן אשמעינן אפי' לקח שינים מהלחי וצירפן זה לזה אפ"ה א"א להיות בלתי פגימה וזה השמיענו רמ"א והש"ך ז"ל: כתב הב"ח כל השנוי קודם הוא קודם והאחרונים חלקו עליו עי' פר"ח ופ"ת ותב"ש אות א'. ומדברי תב"ש למדתי דבר חידוש דלא אמרינן כל מה דשנה כסדר הוא קודם אלא היכא דאית סברא לאקדומי אידך ברישא ואיחרה ש"מ סידרא נקיט ולא בע"א כמו בפסחים דחשיב מיני מרורים וקחשיב המר יותר לבסוף ש"מ דקפיד אסידרא דטעם יש חסא כו' ויפה כתב: ש"ע סָעִיף א
ב או זכוכית. עש"ך דכתב כמו הט"ז דט"ס הוא בהג"ה וצריך להיות במחבר דשוחטין לכתחלה ואין חילוק בין זכוכית רך לקשה ומ"מ האידנא אין לשחוט אלא בסכין: ש"ע סָעִיף א
ג שקסמים נבדלין. הש"ך השווה כאן הדעות ואומר דבה"ע מיירי בנאבד הקנה דבסכין מוקמינן אחזקה כמבואר סימן ח"י וכאן אסור דדרך להבדל קיסמין והוה ודאי נבילה דחזקה דבהמה בחיי' וגם ספק הרגיל ור"י מיירי בבדק ומצא יפה ולפ"ז גם התוס' ד"ה ורמינהו סוברים כן. גם ירושלמי אין פליגי אלא הוסיף טעם אם בדק ומצא יפה למאן דקפיד יש ליזהר משום ר"ר: ש"ע סָעִיף א
ד ובי"ט כו'. כתב הש"ך כ"ש סכין שיש עוקץ בראשו בי"ט ובשעת הדחק שרי הלשון קשה דזה א"צ ללמדנו והיה לו לומר דבלא שעת הדחק עכ"פ אסוד דזהו חידושא ועיין מ"ש במ"ז אות ב' ודע דקיסם לאו דוקא ה"ה לפת וכדומה כ"כ האחרונים ועיין תב"ש: ש"ע סָעִיף א
ה אם כורך. עש"ך דוקא מלא צואר הא לא"ה לא ויש לעיין אם זה לכתחלה אסור אף בשעת הדחק דחיישינן שמא ע"י הולכה והבאה כ"פ ינתק המטלית הא דיעבד ש"ד א"ד דיעבד אסור ואף באומר ברי לי. שוב ראיתי בתב"ש אות ז' יראה מדבריו להדיא דבפגימה א' מהני ברי לי אף שאין שיעור ב' צווארין וכשיש בו פגימות צריך מלא צואר. וכתב מ"ש הט"ז לקמן סי' ח"י אות ד' לאסור כה"ג הוא והביא תוספתא דמכשרת כשיש מלא ב' צוארין ע"ש ולקמן סימן ח"י אבאר. ובדברי תב"ש יש קצת סתירה לכאורה ממ"ש בשמ"ח ס"ג יראה דאף דיעבד לא מהני ברי לי בפגימה א' כשהוא קטן דאין בו מלא צואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ואפילו הש"ך הביא כמה דעות כרא"ש ולאו יחיד הוא בדבר זה כמ"ש הב"י והפוסקים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז הקבוע בלחי דהוה כבית יד שלו כתב השמ"ח ס"ה ואות י"ד דאם מת הב"ח אוסר דהוה מחובר ובזה יפה כיון אמנם מ"ש דאם יש חלק גדול מן הגוף בזה יש לעיין ומ"מ מסתברא כדבריו דלא הוה כבית יד ומ"ה פסול: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח או בדבר התלוש. עש"ך דקשיא ליה פשיטא אם בתלוש ולסוף חיברו כ"ש תלוש לגמרי דשרי דיעבד ותירץ ב' תירוצים. א' משום סיפא נקטיה דצואר למעלה אף דבר התלוש לגמרי אסור דיעבד שמא ידרוס פ"א ועוד כתב משום רישא נקטינן דל"ת צואר למטה דיעבד משום מחובר הוא דאסור לכתחלה ולז"א אף תלוש לגמרי אסור לכתחלה בצואר למטה משום חשש דרסה כל שמוליך הצואר על הסכין. וכתב עוד דמש"ס מוכיח דצואר למעלה וסכין למטה אף שתופס סכין בידו אסור לכתחלה וכן בעוף עכ"ל. הנה מ"ש משום סיפא לא ידענא רבותא כיון דהטעם משום שמא ידרוס פ"א דמכביד הצואר על הסכין א"כ אין חילוק בין תלוש ולבסוף חיברו ובין מחובר לתלוש כל שאין מעביר הסכין דהא ודאי אין הפיסול משום תלוש ולבסוף חיברו דיעבד כשר. הן אמת שהרשב"א בתה"א י"ו א' כ"כ וז"ל ולא במחובר לקרקע ה"ה בתלושה ה"ה והוא הטעם יע"ש וקשה פשיטא מהכ"ת לחלק ואדרבה הרואה בב"ה שם יראה דיותר מסתבר לפסול כה"ג דחיישינן שמא יעשה כן פ"א לכתחלה משא"כ במחובר לא יעשה כך לכתחלה דפסול בלא"ה לכתחלה אטו מחובר מעיקרו ואף שמ"ה השיג עליו מ"מ יותר סברא הוא כדכתיבנא. ומ"ש הש"ך בדרך הב' לומר אף בתלושה וצואר למטה כל שמעביר הצואר דוקא דיעבד וכן כשתופס הסכין בידו וצואר למעלה אסור לכתחלה השיגו הפר"ח דברייתא חולין ט"ז ב' בכל שוחטין בין בתלוש ומחובר בין שהסכין למעלה ובין למטה אוקמינא לצדדין סכין למעלה במחובר וצואר למעלה בתלוש הרי דבכל שוחטין לכתחלה כדמוכח שם ט"ו ואפ"ה שוחטין לכתחלה בתלוש בצואר למעלה ובמחובר בצואר למטה והברייתא כר"ה דמכשר מחובר מ"מ לענין דרסה לא פליג עליו רבי וא"כ במחובר לתלוש שוחט לכתחלה בצואר למטה לדידן ובאוחז הסכין בידו אף צואר למעלה שוחט לכתחלה כן תוכן כוונת הפר"ח ובספרי ראש יוסף הארכתי ועיין תב"ש כאן אות ט"ו באריכות. ולענ"ד נראה ליישב בד"א ואכתוב בקיצור. הנה בכל שוחטין יש לפרש דיעבד דאיכא הכל דיעבד עיין ריש חולין והא דפריך אי ר"ח לכתחילה היינו למאי דלא ידע לצדדין וסובר בין שהסכין למעלה אתלוש קאי ג"כ וע"כ לכתחלה משא"כ לקמן דמסיק לצדדין א"כ כל הברייתא דיעבד הסכין למעלה מחובר דיעבד וסכין למטה תלוש דיעבד כיון דצואר למעלה. או יאמר דלעיל קאי לאוקימתא בעופא דקליל א"כ סכין למעלה וצואר ועוף למטה ודאי לכתחלה שרי ולא גרסינן בהמה בברייתא כמ"ש הפוסקים. ומ"ש דמוכח כן יראה לי מדאמרינן לעיל ע"כ לא מכשיר ר"ח אלא דיעבד והיינו מטעם דרסה ואף דהדר ביה היינו לר"פ כו' אבל לא לתירוץ ר"ז ומ"ש הש"ך דאחז הצואר על הסכין שבידו כשר דיעבד מוכח הוא מדקבע מימרא דשמואל (או רב לגי' ב"ה י"ו א' יע"ש) אברייתא דנעץ ולא אשמעינן רבותא והוא פשוט ואין להאריך כאן יותר נמצינו למידין להש"ך כל שמחובר הבהמה דיעבד כשר הצואר למטה ולא לכתחלה משום דרסה אף מחובר לתלוש ובעוף מחובר לתלוש שרי לכתחלה בצואר למטה ומחובר למחובר אסור לכתחלה משום אטו מחובר מעיקרו. וראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות כ' כתבו התו' דצואר למטה דיעבד ולא לכתחלה עכ"ל היינו מדכתבו התו' דף ט"ז ב' ד"ה אמר שמואל משמע אפילו כהאי גוונא לא מכשיר אלא דיעבד דאברייתא כו' ולא היה להו לכתוב כן אלא כך משמע דצואר למעלה אף דיעבד אסור דאברייתא קאי אלא דבאו לומר צואר למטה משום חשש דרסה לרבי ונ"מ במחובר לתלוש כו' או לרב זביד לר' אין הגזירה אטו מחובר אלא משום דרסה לחוד ומיהו ז"א (ועיין בלח"מ פ"ב מה"ש ה"ה שם משמע קצת דלא כש"ך): ש"ע סָעִיף ד
ט ואפילו אמר ברי לי. דשמא ידרוס פ"א ומש"ה גזרו אף דיעבד דפסולה כאן כן כתבו הפוסקים דלא כהרא"ח בב"ה שמיקל בזה וכן דעת התו' לפסול דיעבד: ש"ע סָעִיף ד
י לפיכך. דאין חילוק בין עופות הקלים וכבדים וה"ה דאין חילוק בין טלאים וכדומה: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז Taz
סָעִיף א
א בשאר קנים. פירוש בקרומיות שלהם לפי שקסמין נבדלין מהן ופרש"י ויש לחוש לנקיבת הסימנים כמ"ש רמ"א כאן ויש לעיין למה הוצרך לזה הא כשקסמין נבדלין הוה ליה פגום וכל סכין פגום אוסר משום עיקור שעוקר הסימנים ונראה דקמ"ל דאף אם ימצא הקרומית בלי פגימה אחר השחיטה טריפה דאפשר שנבדל קיסם ממנו באורך הקרומית בענין שעדיין נשאר חלק ע"כ אוסר מטעם שנקב הסימן וא"כ א"א לעמוד על הדבר אם היו נתזין ממנו קסמין ומזה ראייה למ"ש ב"י בשם בעל העיטור דאפילו דיעבד אסור ולא כדמשמע בירושלמי טעם משום רוח רעה השורה עליו ולפ"ז דיעבד מותר ומדברי התוספות פ"ק דחולין דט"ו ד"ה ורמינהו משמע שהיו תופסים בטעם ירושלמי ותמהתי על רש"ל שכתב בזה בפשיטות מסברא דנפשיה דאין איסורא אלא לכתחלה ולא הביא שום חולק על זה ולהלכה יש לחוש להחמיר ומ"ש כאן רמ"א דבזכוכית לא ישחוט אם קסמים נבדלין ממנו תמהתי דהא בגמרא לא מחלק לענין קסמים נבדלין אלא בקנה דאגם או שאר קנים אבל זכוכית סתמא תנן ששוחטין בו וא"ל דה"ה בזכוכית זה אינו דהא תנן תחלה זכוכית ואח"כ קרומית של קנה וחזינן דבא התלמוד לחלק בקרומית ולא חילק בזכוכית הקודם במשנה אלא ודאי דשם אין חילוק וגם שום פוסק לא ראיתי שחילק בזכוכית ותו דבסי' רס"ד פוסק טור וש"ע דמלין בזכוכית רק דבקרומית של קנה אסור מפני שקסמין נבדלין מהן ולא כתב רמ"א שם כלום אזכוכית ונראה דט"ס הוא ובדברי הש"ע יש חסרון וכצ"ל בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה כו' כמו שהוא בטור: ש"ע סָעִיף א
ב וה"ה בסכין ארוך. רש"ל הוסיף שאין לשחוט לכתחלה בסכין שיש לו עוקץ חד בראשו שלא יעבור הסכין ויעשה חלדה ובדיעבד כשר ואפי' לכתחלה בשעת הדחק כגון שהוא בדרך נוהגים לתחוב קיסם בראשו: ש"ע סָעִיף א
ג ברי לי שלא נגעתי. פשוט דמיירי דוקא שידע שהיתה פגימה אלא שנזהר ממנה אבל אם לא ידע בה כלל ודאי אינו נאמן וכיוצא בזה כתב המרדכי גבי מסוכסכת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד בדבר המחובר. שנאמר ויקח המאכלת לשחוט דוקא מידי דניקח מיד ליד כמו מאכלת: ש"ע סָעִיף ב
ה שחיטתו כשרה. זה דעת הרמב"ם אבל הרא"ש אוסר אפילו דיעבד וכתב רש"ל שכן עיקר: ש"ע סָעִיף ב
ו אחר שבטלו. אורחא דמילתא נקט אבל באמת נשרש ולא בטלו גם כן אסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף א
ז ואפילו אמר ברי לי כו'. דשמא ידרוס פעם אחרת כ"כ התוס' ול"ד למ"ש רמ"א בסעיף א' באומר ברי לי שלא נגעתי בפגימה דכשירה דיעבד דשאני הכא דקשה מאד להיות נזהר מדרסה בזה וע"כ מצוי הוא שידרוס בפעם אחרת: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א הנה רש"י פי' הטעם דקיסמים נבדלים ונוקבים הסימן וב"י בשם בה"ע דאפי' דיעבד פסול ומתוספות ט"ו ד"ה ורמינהו משמע שסוברים כירושלמי משום רוח רעה שכתבו ה"מ לומר קנה אקנה ל"ק הא בסימונא דאגמא הא בשאר קנה ע"כ ס"ל דשאר קנים דיעבד כשרה. והנה הנ"מ בין טעם רש"י לירושלמי הוא לרש"י אף דיעבד אסורה ולירושלמי דיעבד שרי. וכן נ"מ להיפך לשוחט בן פקוע למאן דאמר שאין סכין פגומה פוסל בו דיעבד אפשר לכתחלה שוחט בקנה עיין סי' י"ג או לאחר ששחט רוב א' ורוב ב' בבהמה ורצה לגמור השחיטה בקנה לירושלמי אסור משום ר"ר בשחיטה דחמימי לא בשאר צונן ומש"ה מחתך קרבי דגים דזיגי עיין ב"ח ותבין. ועתה אבוא לבאר דברי הט"ז מתחלה כתב הא דכתב בש"ע בשאר קנים היינו ג"כ קרומיה שלהם דאי קנה ממש לא הוה מקשה הגמרא מידי על המשנה דצור וקנה מברייתא דקרומית של קנה וכן כתב הפרישה אות א' ובכה"ג בהגהות הטור אות ה' יע"ש אלמא דהכל אקרומית קאי ואח"כ הוכיח מרש"י דדיעבד אסור דאל"כ למה ליה טעמא דנוקב הסימן תיפוק לי' דכל השחיטה בסכין פגום דהוה עיקור אלא דקמ"ל אף שבדק ומצא יפה בלי פגימה שמא באורך נבדל קיסם וניקב הוושט ותו הוה נבילה וטריפה מחמת ניקב הוושט אף ששאר שחיטה בהכשר ותמה על יש"ש בחולין פ"ק סימן ל"ד שלא הביא שום חולק ועכ"פ היה להביא דעת העיטור דפוסל דיעבד זה תוכן כוונת הט"ז אמנם למ"ש הש"ך אות ג' דבה"ע פוסל דיעבד כשנאבד ורש"ל כתב בפירוש אם ברור לו שלא נפגם היינו שבדק אח"כ א"כ אין תימא שלא הביא חולק דסובר דכ"ע מודים ולא חש לדקדוק שכתב רש"י נוקב הסימן. עוד כתב הט"ז דזכוכית שכתב רמ"א ט"ס דוודאי אין חילוק בזכוכית בין רך לקשה להוציא מלב אחרונים הפרי תואר וגם בכר"ו כתב שיש חילוק בזכוכית דא"כ אמאי לא הגיה רמ"א בהלכות מילה דיש זכוכית שאין מלין גם תלמודא מחלק בקנה ולא מחלק בזכוכית דהוא קודם בברייתא ומ"ש בט"ז במשנה ט"ס דבמשנה לא אידכר זכוכית ויש ראיה דאין חילוק בזכוכית דאל"כ אמאי לא תנן במשנה ומיהו לשיטתיה אין ראיה דזכוכית אף דיעבד פסול ואילו מתני' דיעבד כשירה תנן וכאמור: ש"ע סָעִיף א
ב עט"ז הביא דברי יש"ש פ"ק דחולין סימן ל"ד דאפי' סכין שראשה עוקץ אסור כ"א ע"י תחיבת קיסם ובשעת הדחק בדרך שרי כה"ג ע"ש הנה מ"ש דרש"ל הוסיף שפיר קאמר אמנם מ"ש בשעת הדחק ע"י קיסם שרי א"י מה מלמדנו דכ"ש הוא ורש"ל כפי הנראה שם סובר דשעת הדחק ע"י קיסם בחול אסור שכ"כ שם דל"ד לפגימה דזה אין מצויה שיחליד כו' משא"כ לדידן אף פגימה בשעת הדחק ע"י קיסם שרי כ"ש עוקץ בראשו. אמנם מ"ש דיעבד שרי י"ל דינא אשמעינן דלא צריך שיאמר ברי לי ואלו בפגימה אף שידע מעיקרא צריך שיאמר ברי משא"כ בעוקץ שאין מצוי כ"כ ואילו בפגימה בעינן דווקא מלא צוואר חוץ לצוואר בשעת הדחק ואלו בעוקץ לא בעינן דאין דרך כ"כ להחליד כמ"ש היש"ש וצ"ע בכל זה ובש"ך אות ה' אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
ג ברי לי היינו שידע מעיקרא שהיה פגומה דאל"ה מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ט"ז כמבואר בדוכתי טובא. ודע אם לא אמר ברי לי אף דיעבד פסול מספיקא וכפי הנראה דהוה וודאי דליכא כ"א חד ספיקא ואוקמיה אחזקה ול"ד לסימן ח"י דהוה ספק דיש ספיקי טובא וכדבעינן למימר לקמן. גם אם לא אחז במקום הפגימה הביא הכה"ג בהגהות הב"י אות ז' דעת הב"ח להתיר בדיעבד בברי לי דלא כש"ג ובאמת מרמ"א אין ראיה דאדרבה מדכתב אף שלא כרך מטלית משמע הא אוחז בעינן. אמנם מ"ש הכה"ג להתיר בי"ט בלא אוחז לא ידענא אם בחול אסור דיעבד אין סברא לחלק בין י"ט לחול וזה מבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד בדבר המחובר פסול מן התורה שנאמר ויקח המאכלת והוה נבילה גמורה: ש"ע סָעִיף ב
ה שחיטתו כשירה. הט"ז הביא דעת הרא"ש דמספקא ליה לרבא וספיקא לחומרא דמן התורה מיבעיא ליה דלא כמ"ש הב"ח בקו"א דתלוש ולבסוף חיברו בביטלו אסור מדרבנן ולכך אין להשוות גזירות חז"ל גבי הכשר זרעים יע"ש דא"כ היה ליה להרא"ש לילך בספיקו לקולא מיהו דספק כי הא בשחיטה דהוה חזקה לא אמרינן ספק להקל אמנם היש"ש סיים ודאזלינן לחומרא במידי דאורייתא הרי דמן התורה מספקא ליה וכן התב"ש אות י"א כתב דהוה ספיקא דאורייתא יע"ש. ודע דלאו ודאי הוה לומר אוקמיה אחזקה דדוקא✍בספק מצד המקרה אמרינן כן ולא בספק איבעיא דלא איפשטא וספיקא דדינא מחלוקת הפוסקים כמ"ש הכה"ג סימן ח"י ובסימן כ"ה בשם הגהות אלפסי נקרא תומת ישרים ולענין דינא כ"ע מודים דאסור וכמו שאבאר בש"ך אות וי"ו יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ו אחר שבטלו אורחא דמלתא נקיט וה"ה לא בטלו כלל אסור והוה מ"ה עט"ז וכתב כן לאפוקי מהפרישה אות ח' שכתב על הטור ה"ה נשרש ואח"כ בטלו וז"א דאפי' לא בטלו כלל הוה מחובר גמור מ"ה לכל מילי עיין ל"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף א
ז ואפי' אומר ברי לי אסור מדרבנן שמא ידרוס פ"א ואף דיעבד גזרו כאן דמצוי הוא ומיהו בלא אמר ברי לי מ"ה שחיטתו פסולה כוודאי ולא כספק דמצוי הוא לדרוס ובהמה בחייה בחזקת איסור. ול"ד למ"ש בהג"ה ס"א דאומר ברי לי שחיטתו כשירה דהתם אפשר להזהר תמיד משא"כ כאן ועיין מ"ש בש"ך אות ה' בהא דאמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בין. עיין בבאר הגולה ובש"ך מה שהגיהו בזה: ש"ע סָעִיף א
ב יחידי. אבל שנים שחיטתו פסולה כדאיתא בסעיף ג' וכתב בש"ך דהאי זכוכית שכתב רמ"א הוא ט"ס וצריך לכתוב לעיל מיניה בדברי המחבר אחר בין בצור כי בודאי דבזכוכית מותר לשחוט ע"ש. וכ' עוד מ"ש רמ"א שקסמים נבדלים מהם וכו' דמשמע דאפילו בדיעבד אסור היינו דוקא כשנאבד הסכין אבל אם הוא בעין וראינו שאין הקסמים נבדלים מהם כשר בדיעבד אבל בט"ז חולק ע"ז וס"ל כשראינו שאין הקסמים נבדלים מהם אפ"ה יש לאסור מטעם דאפשר שנבדל ממנו קיסם באורך בענין שעדיין נשאר חלק וניקב הסימן ע"כ יש לאסור: ש"ע סָעִיף א
ג הפגימה. וכתב בט"ז דמיירי דוקא שידע שהיה הפגימה ונזהר ממנה אבל אם לא ידע בה כלל ודאי אינו נאמן: ש"ע סָעִיף א
ד הסכין. וכתב בש"ך וט"ז וכ"ש בסכין שיש לו עוקץ חד בראשו שמותר לשחוט בו בי"ט ע"י שיתחב ראש העוקץ בקיסם: ש"ע סָעִיף א
ה י"ח. וכתב בש"ך ודוקא כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא פגימה אע"ג דבעלמא כשמוליך ומביא סגי בסכין כ"ש הכא בעינן מלא צואר דחיישינן שמא כשיוליך ויביא ע"י כך ינתק המטלית ממקומו ושוחט בפגימה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו המחובר. שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט מידי דניקח מיד ליד כמו מאכלת: ש"ע סָעִיף ב
ז בטלו. וכתב הט"ז והש"ך בשם כל הפוסקים האחרונים דחולקים ע"ז וס"ל דאף דיעבד אסור אם בטלו וכ"כ הרא"ש ורש"ל: ש"ע סָעִיף ב
ח שבטלו. וכ' בט"ז אורחא דמילתא נקט אבל באמת נשרש ולא בטלו ג"כ אסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ט שחיטה. וכתב בש"ך דבש"ס ופוסקים מוכח דבסכין תלושה שלא נעצה בשום דבר אפילו הצואר בהמה למעלה מותר בדיעבד דכל שהסכין בידו מסתמא אינו דורס ומיהו לכתחלה אסור אפילו בעוף: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
י פסולה. וכתב בט"ז ובש"ך הטעם דחיישינן שמא ידרוס בפעם אחרת ולא דמי למה שכתוב בסעיף א' דאם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימות דכשר שאני הכא דקשה מאד ליזהר מדרסה בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
יא כשרה. וכתב בש"ך דמשמע בכל עוף שחיטתו כשרה ובכל בהמה שחיטתו פסולה ולא כיש מחלקין בין קל לכבד. ב"י ד"מ וב"ח: ש"ע סָעִיף ד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ב
א בבהמה. עיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' נ"א שתמה ע"ז הא במתני' קתני רק והצפורן ומפרש בגמרא משום מחובר ודלמא מיירי בצפורן של השוחט עצמו דאדם אתקש לקרקע כמבואר בש"ך ח"מ סי' צ"ה או דחומרא דרבנן הוא דלא לחלף בעבד השוחט בצפרנו דודאי הוי קרקע אבל בצפורן של בהמה י"ל דכשר לשחיטה כמו בכ"מ דהוי כמטלטלין. וסיים עכ"פ לא ידעתי ראיה ברורה לזה לפסול השחיטה בציפורן של בהמה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א בכל כו' בין כו'. ברייתא שם ומוקמינן בדבר התלוש: ש"ע סָעִיף א
ב האגם שם ט"ז ב': ש"ע סָעִיף א
ג ושן וצפורן יחידי. שם י"ח א': ש"ע סָעִיף א
ד וכיוצא כו'. שם בכל שוחטין כו'. ש"ע סָעִיף א
ה והוא כו'. ע"ל סימן כ"ג ס"ד: ש"ע סָעִיף א
ו ולא כו'. כמ"ש שם במתני': ש"ע סָעִיף א
ז ואסור כו'. שם מ"ז ב': ש"ע סָעִיף א
ח או זכוכית. עבה"ג: ש"ע סָעִיף א
ט וה"ה כו'. ערש"י שם ד"ה דלמא: ש"ע סָעִיף א
י ואם כו' אפילו כו'. כמו במגל יד ובתוספתא פ"א סכין שיש בה פגימות פגימות ה"ז כמגירה אם יש בין פגימה לחבירתה כמלא שנים בצואר שחיטתו כשרה. וה"ה בשהוליך והביא אפי' כ"ש כמ"ש במתני' ל' ב': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא (סעיף ב) ואפילו אם בטלו. עבה"ג וכמ"ש שם ת"ש נעץ כו' שאני סכין כו' אלמא דאיבעיא שלו בבטלו וכתב בת"ה כיון דסוגיא דגמ' איפשיטא להו שאמרו שם ומנא תימרא כו' לא שבקינן פשיטותא דגמ' ותפסינן איבעיא דרבא: (ליקוט) ואפילו אם כו'. כמש"ש ת"ש היה כו' הב"ע בכותל כו' אלמא הבעיא בכותל בית וכמש"ש לענין ע"ז וזרעים ושם ת"ש נעץ כו' וכ' בת"ה אע"ג דלרבא איבעיא ליה מ"מ סוניא דגמ' שלמעלה ל"ק כאן במחובר כו' פשיטא להו דכשר בכ"ע דלא פסיל אלא מחובר מעיקרו. והרא"ה כתב דלא איבעיא לרבא אלא משום דס"ד בזרעים תנאי היא אבל לר"פ ה"ה כאן (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
יב והוא כו'. עתוס' שם ד"ה או שהיה כו' וד"ה לענין כו' דלא כרש"י שם ד"ה צור: (ליקוט) והוא שלא כו'. עתוס' שם ד"ה לענין כו' ודלא כרש"י שם ד"ה צור כו' שלא נטעו כו' ורש"י אזיל לשיטתו שמפרש פלוגתא דרבנן וריב"י בנטעו גרעין כמ"ש בע"ז מ"ו א' ד"ה ומאילן יבש כו' אבל תוס' שם מ"ה ב' ד"ה והכא כו' חולקין עליו ומפרשים אפי' בנטעו ייחור ואפ"ה מתירין רבנן ואע"ג שמשתחוה לבית אסרו כמש"ש מ"ז ב' ובחולין שם. הר"נ בע"ז שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
יג אחר שבטלו. ל"ד. אחרונים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד (סעיף ג') הקבוע כו'. ערש"י שם ד"ה שן תלושה וד"ה הא בתרתי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו (סעיף ד') או בדבר התלוש. ר"ל דאף בזה אסור אף בדיעבד בצואר הבהמה למעלה דהא לענין דרסה אין חילוק אבל צואר בהמה למטה או עוף בכה"ג אף לכתחלה מותר: ש"ע סָעִיף ד
טז (ליקוט) ואפילו אמר כו' פסולה. עתוס' שם ד"ה אמר כו' וכ"כ ש"פ (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.