א כָּל אֵלּוּ הַנְּקָבִים, אִם יֵשׁ בַּמֶּה לִתְלוֹת כְּמוֹ בְּטַבָּח אוֹ בִּזְאֵב שֶׁנְּטָלָן, תּוֹלִין בָּהֶם, וְאִם אֵין דָּבָר לִתְלוֹת בּוֹ וְסָפֵק אִם נִקַּב מֵחַיִּים אִם לָאו, נוֹקְבִין נֶקֶב אֶצְלוֹ וּמְדַמִּין זֶה לְזֶה, וַאֲפִלּוּ אֵין דּוֹמִים, אִם מִשְׁמְשׁוּ בַּיָּדַיִם בְּנֶקֶב הַסָפֵק יְמַשְׁמְשׁוּ גַּם בַּנֶּקֶב שֶׁעוֹשִׂין לְדַמּוֹתוֹ בּוֹ, אִם דּוֹמִים לְאַחַר מִשְׁמוּשׁ, כְּשֵׁרָה. וְאֵין מְדַמִּין אֶלָּא בְּכֶרֶס וּבְדַקִּין, אֲבָל לֹא בְּלֵב וּטְחוֹל וְקֻרְקְבָן. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ו כֵּיצַד נוֹהֲגִין. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין יְכוֹלִין לִתְלוֹת שֶׁנַּעֲשָׂה לְאַחַר שְׁחִיטָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְרֵפוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּדִיקָה, אִם לֹא בְּדָקוּהוּ אוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלִין לִבְדֹּק, הֲרֵי הוּא כִּסְפֵק טְרֵפָה וְאוֹסְרִין אוֹתָהּ. וְלֹא אָמְרִינָן נִשְׁחֲטָה הֻתְּרָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנּוּכַל לוֹמַר שֶׁנַּעֲשָׂה הָרֵעוּתָא לְאַחַר שְׁחִיטָה, דְּלָא יָצְאתָה מֵחֶזְקָתָהּ מֵחַיִּים.
ב כָּל אֵבֶר שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם נִקַּב בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה, כָּךְ אִם נִטַּל כֻּלּוֹ, טְרֵפָה, בֵּין שֶׁנִּטַּל בְּחֹלִי אוֹ בַּיָּד, בֵּין שֶׁנִּבְרָא חָסֵר. וְכֵן אִם נִבְרָא בִּשְׁנֵי אֵבָרִים מֵאוֹתוֹ אֵבֶר, טְרֵפָה, שֶׁכָּל הַיָּתֵר כְּנָטוּל חָשׁוּב חוּץ מִטְּחוֹל שֶׁנִּטַּל כָּשֵׁר וְנִקַּב בְּסוּמְכֵיהּ טְרֵפָה. (טוּר). וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בּוֹ אִם נִבְרָא חָסֵר, טְרֵפָה, כָּל שֶׁכֵּן אִם נִטַּל בַּיָּד. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בּוֹ אִם נִטַּל, טְרֵפָה, הוּא הַדִּין לַנִּבְרָא חָסֵר. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בָּזֶה. וּבְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמַּכְשִׁירִין (ד"ע).
ג כָּל אֵבֶר שֶׁנְּקִיבָתוֹ אוֹ חֶסְרוֹנוֹ אוֹ נְטִילָתוֹ פּוֹסֵל, אִם נִתְמַסְמֵס, פָּסוּל. הַגָּה: וַאֲנַן שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין, כָּל שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מַרְאִית הַבָּשָׂר לְרֵעוּתָא הֲוֵי כְּנִקַּב שָׁם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמָרְדְּכַי).
א סָעִיף א ועיין לעיל סי' ל"ו. סעיף ה' נתבאר דאין אנו בקיאין בהקפה וע"ש:
ב סָעִיף א כל מקום כו'. מילתא באפה נפשה היא וק"ל ועיין בעט"ז שערבב הדברים:
ג סָעִיף א כל מקום כו'. ז"ל דרכי משה בס"ס ל"א מעשה בא לידינו פה ק"ק קראקא בראש בהמה שהיה בו מים וקודם שידעו הריעותא חתכו הגולגולת לשנים ומקצת המוח מן הגלגולת ולא היה נודע אם המוח הקיפו או לא ואסרנוה ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה ולא דמי דהואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוס' פ' ד' אחין (יבמות דף ל"א) עכ"ל. וע"פ הדברים האלה הם דבריו בהג"ה כאן ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' ס"ו חלק על דברי הרב ואמר דאדרבה התוס' שם דחו חילוק זה ומסקנת התוס' דאפילו היכא דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזקת היתר כדאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק והא דחוששין לספק דרוסה וכן לעיל סי' ל"ג בישב לה קוץ בושט דחוששין שמא הבריא היינו משום דשכיח. ומ"ש הרשב"א בתשובה סי' ר"ג ותש"ס דכשנמצא מחט תחוב ולא הספיק לבדקו אי ניקב משני צדדו' דטרפה היינו נמי משו' דשכיח וכן הא דנוהגים לאסור מים במוח הוא נמי משום דשכיח ע"ש שהאריך בביאור הדברים האלה ובישוב דברי הרשב"א וכתב והוכרחתי לפרש כן דברי הרשב"א כדי שלא יקש' לדבריו קושית התוס' דלעיל מפ' ד' אחין ע"כ דבריו בקצרה ובאמת המעיין בתוס' שם יראה לעינים כמ"ש מהר"מ אבל נ"ל דדעת הרב הוא דהתוס' כתבו כן לרבה דאמר בש"ס התם אשה זו בחזקת היתר עומדת כו' אבל אביי הא אקשי לרבה התם מהך דנפל עליו הבית כו' אמאי נימא אשה זו בחזקת היתר כו' ומסקו אביי ורבא דלא מוקמינן אשה זו בחזקתה א"כ התוס' דמדמי דין זה לנשחטה הותרה מוכח דכי היכא דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר הכי נמי לא אמרינן נשחטה הותרה היכא דאתיליד ריעותא מחיים ואף על גב דאפשר לומר דלמסקנא נמי אמרינן אשה זו בחזקת היתר עומדת אלא דלחומרא אמרינן דבעי חליצה וכדכתב הב"י לשם וגם בדברי התוס' דוחק קצת לומר דלא כתבו כן למסקנא מ"מ כיון דאינו מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן וגם) פשטא דש"ס משמע התם דאביי אעיקרא דדינא פליג א"כ מנ"ל ללמוד היתר דילמא למסקנא קיימא דלא מוקמינן אשה זו בחזקתה כך נ"ל לדעת הרב וזה שכ' וכן משמע בתוס' פ' ד' אחין ר"ל שכתבו שם מעיקרא החילוק הזה ואף שדחו שם אח"כ החלוק ההוא היינו לרבה אבל לאביי ורבא דקי"ל כוותייהו יכול להיות החילוק ההוא אמת וקיים. ולענין דינא צ"ע דמה שדחק מהר"מ בדברי הרשב"א ודאי ליתא ואישתמיטתיה (וגם להרב) דברי הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין שכ' וז"ל והיכא דנשמט גף העוף כו' (וספק קודם שחיטה אזלינן לחומרא) עד תלינן בזאב כ"כ רבינו ז"ל עכ"ל הרשב"א וכ"כ הר"ן שם כל דברים אלו וכ' שכך פי' הרב ר' יונה ז"ל והא דקאמר הרשב"א דהך כל ספק בשחיטה פסול דה"ה לכל שאר טריפות היינו ודאי דמסתמא כל ספק דאורייתא לחומרא אלא דבמלת כל איתרבאי ספק בשחיטה דמוקמינן אחזקת איסור אפי' היכא דלא שכיח ודו"ק. וכן מוכח דעת הסמ"ק ס"ס ר"מ דף צ"ג ע"ב שכ' וכל ספק טריפה שבא לפני חכם ולא נתברר כגון נשבר העצם ויצא לחוץ או ספק סירכא או כל שאר ספיקות שלא ידע אם הם קודם שחיטה או לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא ידע אי איעכול ניביה או לא בכולן פסק בה"ג לאיסור ולא אמרינן נשחטה הותרה כדאמרינן גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהתם יש קצת רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה אבל היכא דליכא רגלים לדבר כלל לא תלינן עכ"ל וכ"כ האו"ה כלל נ' דין ה' וז"ל אם מסופק אי איעכול ניביה או שנמצא לאחר שחיטה ספק בצומת הגידים וכל כה"ג כתבו בה"ג וסמ"ק שיש להחמיר בספיקתו ולא נאמר נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון זאב שנטל בני מעיים לפנינו והחזירם נקובים עכ"ל או"ה אלמא דכל היכא דליכא למיתלי לא להיתר ולא לאיסור כמו בספיקא דאיעכול ניביה וצומת הגידים וכה"ג תלינן לחומרא ולא אוכל לירד לסוף דעת מהר"מ מלובלין בתשובה שם שכ' דמדברי הסמ"ק ואו"ה משמע דלא תלינן לחומרא אלא היכא דשכיח איסורא כסברת התוס' לעיל והא ודאי ליתא אכן מדברי סה"ת וסמ"ג עשין ס"ג דף קמ"ג ע"ב ושאר פוסקים שכתבו גבי נשבר העצם ולא ידע אי מחיים או לאחר מיתה או שמוטת ירך ולא נודע אי נתעכלו ניביו דיש לאסור דל"ד לזאב דהתם יש רגלים לדבר משא"כ הכא דהספקות תלוי בחסרון חכמה וכ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ז מבואר דכל היכא דאיכא למתלי להיתר ולאיסור תלינן לקולא מטעם דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע כו' וכדעת התוס' פ' ד' אחין וכדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בהפסד מרובה וכה"ג אבל שלא במקום הפסד מרובה יש לפסוק כהר"ר יונה והרשב"א והר"ן דלעיל דהיכא דהאיסור והיתר תרווייהו שוים תלינן לחומרא אפי' היכא דלא אתיליד ריעותא אלא לאחר שחיטה בשגם שי"ל דמ"ש הפוסקים דשאני הספק דחסרון חכמה רצה לומר מטעמא דליכא למיתלי בהיתר טפי מאיסור וכן מבואר בתשו' משאת בנימין סי' נ' דף פ"ז ע"ב וכן באו"ה שם מיהו פשט דברי הפוסקים לא משמע הכי וכן בדברי מהרא"י שם משמע להדי' דעיקר החילוק הוא משום דהוי חסרון חכמה ע"ש ודו"ק וכן אפי' היכא דאתיליד ריעות' מחיים יש לתלות לקולא בהפסד מרובה היכא דלא שכיח האיסור טפי מההיתר וכדעת מהר"מ בתשו' דהכי משמע פשט דברי התוס' פא"ט (דף מ"ג ע"א) ד"ה קסבר כו' וכן כתוב בפסקי תוס' שם וז"ל נולד ספק מחיים ועדיין היא בחזקת איסור אפ"ה נשחטה הותרה עכ"ל ומ"מ יש להחמיר בזה כדברי הרב בהג"ה וע"ל ססנ"א וסי' נ"ג סקי"ג והיכא דההיתר שכיח טפי תלינן אפי' מחיים לקולא כדמוכח מההוא דשגרונא והכי מוכח מדברי הפוסקים לקמן סי' נ"ב סקי"ד:
ד סָעִיף ב חוץ מטחול. ואע"ג דלעיל סי' מ"ה יש מחמירין בניקב האם דכשר בניטל בפלוגתא לא קמיירי:
ה סָעִיף ב ויש מכשירים כו'. ע"ל סי' נ"ד ס"ג ובמ"ש שם:
ו סָעִיף ג אם נתמסמס כו'. ע"ל סי' מ"ג ס"ב בהג"ה וסי' מ"ח ס"ה:
א סָעִיף א אבל לא בלב. בטור כתוב בכבד ולב ותמה ב"י הא אין נקב פוסל בכבד ותירץ דמיירי בקנה כבד ורש"ל פירש דמיירי בכבד שכנגד המרה דהיינו שניקבה המרה ומקום הכבד שכנגדה הוא ג"כ ניקב אז אסור כדלעיל סי' מ"ב:
ב סָעִיף ב בין שניטל בחולי כו' בין שנברא חסר. בניקב לא הוצרך לכתוב כן דכל שנברא בנקב אין עליו שם נקב אלא חסרון והוא נכלל בניטל כמ"ש בסי' מ"ג בתחלתו ע"ש:
ג סָעִיף ב ויש מכשירין. הוא הרמב"ם דס"ל דאם תאמר דגם נברא חסר טרפה במקום שאמרו ניטל טרפה ה"ל נטולה וחסורה אחת הם ולמה מנו אותם לשתי' ודעה הראשונ' שהוא הרשב"א ס"ל דודאי שוין הם ונכתבו שניהם שלא ליתן מקום לשום אדם לטעות בזה ולחלק:
ד סָעִיף ג כל שנשתנה כו'. כ' רש"ל דוקא נשתנה בשר ממראיתו אבל כשאין רואין שינוי בבשר אין לחוש אפי' נקרע הבשר לומר שמא נתמסמס והוה כניטל אלא לא מחזקינן ריעותא עכ"ל:
א סָעִיף א בלב. כ' הט"ז דבטור איתא בכבד ולב. ותמה ב"י הא אין נקב פוסל בכבד ותירץ דמיירי בקנה הכבד ורש"ל פי' דמיירי בכבד שכנגד המרה דהיינו שניקבה המרה ומקום הכבד שכנגדה ניקב גם כן אז אסור כדלעיל סימן מ"ה:
ב סָעִיף א נוהגין. שם סעיף ה' נתבאר דאין אנו בקיאין בהקפה:
ג סָעִיף א נשחטה. כתב הש"ך דמהר"ם מלובלין בתשובותיו חולק בדין זה והביא ראיה מתוס' פ' ד' אחין. והוא יישב דברי הרמ"א ולענין הלכה פסק הש"ך וגם הט"ז בס"ס מ"ח דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון שבא זאב ונטל בני מעיים לפנינו והחזירן נקובים אבל היכא דליכא למיתלי לא להיתר ולא לאיסור כגון בספיקא דצומת הגידין או איעכל ניבי' וכה"ג תלינן לחומרא ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא דוקא שיש רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה והיכא דהיתר שכיח טפי תלינן בו אפי' מחיים (ועיין פר"ח סי' כ"ט ס"ק א') וראיה משגרונא דס"ס ל"ב. וכמה פוסקים ס"ל דבהפסד מרובה יש להקל כל היכא דאיכא למיתלי להיתר ולאיסור מטעם נשחטה הותרה אם לא בספק מחמת חסרון חכמה וע"ל ס"ס נ"ה:
ד סָעִיף ב ניקב. כ' הש"ך ואע"ג דלעיל סי' מ"ה יש מחמירין בניקב האם וכשר בניטל. בפלוגתא לא קמיירי:
ה סָעִיף ב לנברא. (ה"ה) אם נברא נקוב. אווזא שהיה העור שלם על פני כולה מבחוץ והיה נראה גומא עמוקה ברוחב ב' אצבעות באמצע הבטן על פני ארכה והיה ניכר שהיה שם חסרון בפנים תחת העור והפשיטו העור ונמצא שאותו עצם האמצעי הבולט באמצע כמו קרש דק שהבשר משני צדדיו היה נסדק ולחלק על פני כל ארכו ובאמצעו ממש. ובאותו הפסק שהיה ביניהם היה נראה מבחוץ הלב והכבד כאשר הם שוכבים בחלל הגוף והיה נראה שנעשה כך מתולדתו בס' צ"צ סימן ע"ו צידד להכשיר אך מפני שהוא דבר חדש שלא נראה כמוהו בעיני המון הטריפה ע"ש. ועיין בפר"ח ס"ק ב' מה שהשיג עליו. עיין לקמן סימן נ"ד בש"ך ס"ק ט':
ו סָעִיף ג נתמסמס. ע"ל סימן מ"ג ס"ב בהג"ה וסי' מ"ח ס"ה:
ז סָעִיף ג שנשתנה. כתב מהרש"ל דוקא נשתנה הבשר ממראיתו אבל כשאין רואין שינוי בבשר אין לחוש אפי' נקרע הבשר לומר שמא נתמסמס והוי כניטל דלא מחזקינן ריעותא עכ"ל:
א סָעִיף א מקום שאין. עי' בש"ך ועיין בתשובת בית יעקב סי' פ"ד ובתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ח' ובתשו' תולדות יצחק סי' י"ח [ועיין בתשובת חמדת שלמה ס"ב מ"ש בזה באורך]:
ב סָעִיף ב [לנברא חסר. עי' בה"ט מ"ש אווזא שהיה העור שלם כו' עד אך מפני שהוא דבר חדש שלא נראה כמוהו בעיני המון הטריפה. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ג סימן ס"ב שגם לפניו בא שאלה כדומה לזה והכשיר ג"כ וכתב דהצ"צ הטריף לפי שהיה מלתא חדתא וקצתן היו מהנדזין בדבר אבל לדינא נ"ל שהיא כשירה ואם ימצא עוד כזה ויבא לידי אכשירנו וכ"ש בנידון זה שנראה (יותר) שנחסר הקרש מתחלת הבריאה ובפרט שאמר לי בעל האווז שבכל האווזות לא היה שומן כזאת ואילו היתה טרפה היתה מתנוונה ע"ש]:
ג סָעִיף ב מכשירין בזה. עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ה' באמצע התשובה שנסתפק לדעת הרמב"ם (שהוא היש מכשירין זה) מה בשבורין דהיינו אבר שטריפתו בכלל שבורה אם נברא כך אם הוא טריפה ע"ש באורך:
ד סָעִיף ג שנשתנה מראית. בב"י בשם המרדכי מסיים והכל לפי העלין. וכתב בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן י"ג דר"ל שצריך שיהיה ג"כ לקותא בבשר אבל בשינוי מראה לחוד לא מטרפינן אמנם אם היה ליקוי בבשר אף שלא שלט מעבר לעבר רק המראה לחוד שלט מעל"ע טריפה וכן נראה לו להורות. גם נ"ל בכ"מ שימצא שינוי מראה צריך לבדוק ולעיין אם אין לקותא בבשר. וע"ש עוד הבאתיו לעיל סימן מ"ג ס"ק ה':
א סָעִיף א או בזאב. שם וע' בה"ג:
ב סָעִיף א אבל לא כו'. שהן אינן בכלל בני מעים בלשון גמ' ממש"ש נ"א ב' אמר אמימר כו' א"ל מר זוטרא כו' ומוסיף אף נגד הדפנות כגון לב וטחול כו' וכיוצא דלאמימר א"צ אלא נגד כרס ודקין:
ג סָעִיף א ע"ל כו'. ר"ל דא"א בקיאין.
ד סָעִיף א כ"מ שאין כו'. עש"ך. ופר"ח השיגו והסכים לדעת מהר"ם מלובלין וע"ל סי' ל"ט סט"ז וסי"ז וכן שם ס"ה. והעולה דלא אסרינן אלא בדבר דשכיח כמ"ש תוס' שם ובזה ניחא מ"ש נ"א דבכל נקובי דעלמא טרפינן אף בלא ק"ד אע"ג דיש לתלות אחר שחיטה (וע"ל ס"ס נ"ה וס"ס נ"ו): (ליקוט) כ"מ כו'. וכ"פ בסה"ת סוף ה' טרפות ובת"ה (ע"כ):
ה סָעִיף ב כל אבר כו'. כמש"ל סי' מ' ס"ה: (ליקוט) כל כו'. במכ"ש ולא דמי לטחול דשם אמרינן (נ"ה ב') ולית הלכתא כו' אלא דוקא בסומכיה ולא אשתייר כו'. תוס' ורא"ש רפ"ג. וראבי"ה חולק עהג"א שם (ע"כ): (ליקוט) כל אבר כו'. ממש"ש נ"ח ב' ההיא חיותא כו' אע"ג דלא תנן בהו אלא ניקב וז"ש ניטל הטחול כשר דוקא בטחול (ע"כ): (ליקוט) כל אבר כו'. במכ"ש ואע"ג דבטחול כו' שאני שם שאין נקובתו כשאר נקובות דמפלגינן בין קולשיה לסומכיה ואם נשתייר כו'. הרא"ש. והוכיח הר"ן מדקתני ניטל הטחול ואם איתא מאי שנא טחול דנקט וכן ברפ"ד חותך כו' אלא דוקא טחול וכנ"ל. וראבי"ה חולק ע' מרדכי והג"א שם (ע"כ):
ו סָעִיף ב וכן אם כו'. כמ"ש נ"ח ב':
ז סָעִיף ב חוץ כו'. נ"ה א':
ח סָעִיף ב וכל כו'. שם:
ט סָעִיף ב וכל כו' ה"ה כו'. ממ"ש כזית במקום מרה וע"כ צ"ל משום מרה הוא וא"כ ה"ה לנברא הסך ומתני' מני לה בנטולה הכבד שניטלה וכן עולא:
י סָעִיף ב ויש כו'. עבה"ג:
יא סָעִיף ג כל כו'. נ"ג ב' רואין כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.