Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 64 — שולחן ערוך, יורה דעה סד
א חֵלֶב שׁוֹר וְכֶבֶשׁ וָעֵז, אָסוּר. וְשֶׁל שְׁאָר מִינִים, מֻתָּר. כּוֹי, חֶלְבּוֹ אָסוּר.
ב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ עֻבָּר בֶּן שְׁמוֹנָה אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה, בֵּין חַי בֵּין מֵת, חֶלְבּוֹ וְגִידוֹ מֻתָּר. וְהָא דִּבְּבֶן תִּשְׁעָה מֻתָּר, דַּוְקָא כְּשֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֲבָל אִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אָסוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע חֶלְבּוֹ אָסוּר, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַחוּטִים וְהַקְּרוּמִים הָאֲסוּרִים בִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת. וְחֵלֶב נֵפֶל אָסוּר אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה.
ג הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעִי בְּהֵמָה וְתָלַשׁ חֵלֶב מִבֶּן תִּשְׁעָה חַי שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְהוֹצִיאוֹ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם חֵלֶב כְּעַל חֵלֶב בְּהֵמָה גְּמוּרָה.
ד אֵיזֶהוּ חֵלֶב, כָּל שֶׁהוּא תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף, וְשֶׁלֹּא יְהֵא בָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ.
ה הָאַלְיָה מֻתֶּרֶת, וּבִלְבַד שֶׁיְּנַקֵּר מִמֶּנָּהּ מַה שֶּׁלְּצַד פְּנִים. הַגָּה: גַּם צָרִיךְ לְהָסִיר חוּטֵי הָאַלְיָה, כִּי יוֹנְקִים מֵחֵלֶב הַכְּלָיוֹת. (הַמָּרְדְּכִי וְרוֹקֵחַ).
ו חֵלֶב הַכְּסָלִים וּקְרוּם שֶׁעֲלֵיהֶם, אָסוּר.
ז חֵלֶב שֶׁתַּחַת הַמָּתְנַיִם, אָסוּר. הַגָּה: וְסֵדֶר נִקּוּר אֵלּוּ הַחֲלָבִים צָרִיךְ רְאִיָּה מִן הַבָּקִי בְּנִקּוּר, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בַּסֵּפֶר. וְכָל אֵלּוּ הַחֲלָבִים אֵין לָחוּשׁ לָהֶם אֶלָּא בַּאֲחוֹרַיִם שֶׁל בְּהֵמָה, אֲבָל בַּחֲצִי הַבְּהֵמָה שֶׁל פָּנִים אֵין בָּהֶם מֵחֲלָבִים אֵלּוּ, רַק קְצָת מִן הַקְּרוּם שֶׁעַל חֵלֶב הַכְּסָלִים, הַנִּשְׁאָר בְּרֹאשׁ הַדְּפָנוֹת עַל הַכְּסָלִים, הַנִּשְׁאָר שָׁם בְּרֹאשָׁהּ, וְצָרִיךְ לְהָסִיר אוֹתוֹ הַקְּרוּם מִשָּׁם (ד"ע) וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַפְרִיד גַּם כֵּן הַבָּשָׂר הַנִּדְבָּק שָׁם זֶה עַל גַּב זֶה וְלִגְרֹר הַחֵלֶב שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְיֵשׁ מַתִּירִין מִשּׁוּם דְּמֶחְשָּׁב חִפּוּי בָּשָׂר, וְכֵן הַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנַז (הַכֹּל בַּטּוּר).
ח חֵלֶב שֶׁעַל הֶמְּסֶס וּבֵית הַכּוֹסוֹת, אָסוּר וְעָנוּשׁ (עָלָיו) כָּרֵת, וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב.
ט חֵלֶב הַדָּבוּק לַכֶּרֶס שֶׁתַּחַת הַפְּרִיסָה, אָסוּר. הַגָּה: וְכֵן הַמִּנְהָג בְּכָל מָקוֹם, מִלְּבַד בְּנֵי רַיְינוּס, שֶׁנּוֹהֲגִין בְּמִקְצָתוֹ הֶתֵּר, וְאֵין מוֹחִין בְּיָדָם שֶׁכְּבָר הוֹרָה לָהֶם זָקֵן. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וּמָרְדְּכַי וְרֹב הַפּוֹסְקִים) וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ אִסּוּר דִּינוֹ כִּשְׁאָר חֵלֶב לְבַטְּלוֹ בְּשִׁשִּׁים (א"ו הָאָרֹךְ), אֲבָל אֵין אוֹסְרִין כֵּלִים שֶׁל בְּנֵי רַיְינוּס, הוֹאִיל וְנוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה).
י קְרוּם שֶׁעַל דַּד הַטְּחוֹל, וְהוּא הַצַּד הַגַּס, חַיָּבִין עָלָיו; וְשֶׁעַל שְׁאָר הַטְּחוֹל וְהַחוּטִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם.
יא נוֹטֵל רֹאשׁ הַגִּיד שֶׁבְּתוֹךְ הַטְּחוֹל וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ, וְנִמְשָׁכִים עִמּוֹ ג' חוּטִין שֶׁבְּתוֹכוֹ וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְסֹק שׁוּם חוּט מֵהֶם; וְאִם נִפְסַק, צָרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרָיו.
יב הַכֻּלְיָא יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁנֵי קְרוּמִים, הָעֶלְיוֹן חַיָּבִים עָלָיו; הַתַּחְתּוֹן וְהַחוּטִים שֶׁבָּהּ, אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם. וְלֹבֶן שֶׁבַּכֻּלְיָא, חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת נֶאֱסַר וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן נוֹטֵל אָדָם לֹבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַכֻּלְיָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו, וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לְחַטֵּט אַחֲרָיו. הַגָּה: וְאִם לֹא חִטְּטוּ אַחֲרָיו וְהִנִּיחוּ קְצָתוֹ תּוֹךְ הַכֻּלְיָא, לְכֻלֵּי עָלְמָא מֻתָּר אִם נִתְבַּשֵּׁל כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י שכ"כ בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וְדַוְקָא מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַכֻּלְיָא, אֲבָל מַה שֶּׁעַל הַכֻּלְיָא לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר. (ד"מ בְּשֵׁם רא"ש פֶּרֶק ג"ה וְשֶׁכֵּן הוּא בַּשַּׁ"ס) יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד, יֵשׁ מַצְרִיכִין לְנַקֵּר הַקְּרוּם הָעֶלְיוֹן שֶׁלְּצַד הַכָּבֵד, מִשּׁוּם חֵלֶב הַקֶּרֶב שֶׁמֻּנָּח עָלָיו. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד לְנַקֵּר הַשֻּׁמָן שֶׁתַּחַת הַקְּרוּם הַהוּא (רא"מ ור"ת) אֲבָל צַד פְּנִים שֶׁל צַד הָרֵאָה אֵין צָרִיךְ נִקּוּר כְּלָל (ת"ה ואוֹר זָרוּעַ) אֲבָל הַמִּנְהָג לְנַקֵּר וּלְהָסִיר שְׁנֵי קְרוּמִים, דִּלְמָא אָתֵי לְמִטְעֵי (ס"ה ואוֹר זָרוּעַ).
יג חוּטִין שֶׁבָּעֹקֶץ (פִּי' הוּא שֶׁנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא עָצֶה, וְהוּא קְצֶה הַשִּׁדְרָה, עָרוּךְ וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ שֶׁקוֹרִין הנקא) אֲסוּרִים. וְהֵם חֲמִשָּׁה, ג' מִיָּמִין וּב' מִשְּׂמֹאל, הַג' שֶׁמִּיָּמִין כָּל אֶחָד מִתְפַּצֵּל לִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁבִּשְׂמֹאל כָּל אֶחָד מֵהֶם מִתְפַּצֵּל לִשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה וְרֹאשׁוֹ הָאֶחָד מְחֻבָּר לַשִּׁדְרָה, וְרָאשֵׁי הַפִּצּוּלִין נִדְבָּקוֹת תַּחַת הֶחָזֶה בְּרָאשֵׁי הַצְּלָעוֹת, וְאוֹתָם רָאשֵׁי הַפִּצּוּלִין מְצוּיִים בַּחֲצִי הַבְּהֵמָה שֶׁל פְּנִים, וְאִי שָׁלְפֵי לְהוּ חֲמִימֵי, מִשְׁתַּלְּפֵי, וְאִי לֹא, בָּעֵי לְחַטּוּטֵי בָּתְרַיְהוּ. הַגָּה: וְאִם הֵם שְׁרוּיִין בְּמַיִם הֲוֵי לְהוּ כַּחֲמִימֵי וּמִשְׁתַּלְּפִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק וְכָּל בּוֹ וְאָו"ה) וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּאֵלּוּ הַחוּטִין בְּמָקוֹם שֶׁהֵם בְּלוּעִים בַּבָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן). וְטוֹב לְהַחְמִיר.
יד חֵלֶב הַקֵּבָה שֶׁעַל הַקֶּשֶׁת, אָסוּר מִן הַדִּין מִן הַתּוֹרָה. וְשֶׁעַל הַיֶּתֶר, אָסוּר מִמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ אִסוּר וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּדִּינָא אָסוּר וְלָכֵן אֵין לְהָקֵל בּוֹ (רַשִׁ"י וְרֹא"שׁ וּסְמַ"ג וּסְמַ"ק וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם).
טו חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין, אָסוּר בְּאֹרֶךְ אַמָּה מִשֶּׁמַּתְחִילִין לָצֵאת מִן הַקֵּבָה, וּמִשָּׁם וְאֵילֵךְ שֻׁמָּן הוּא, וּמֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר חֵלֶב שֶׁעָלָיו, הוּא הַמְּעִי שֶׁיּוֹצֵא בּוֹ הָרְעִי שֶׁהוּא סוֹף הַמֵּעַיִם. וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, לִגְרֹר אֹרֶךְ אַמָּה מִכָּאן וְאֹרֶךְ אַמָּה מִכָּאן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֹרֶךְ אַמָּה מַמָּשׁ, וְלָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל לִמְדֹּד בַּזְּרוֹעַ וְאֵין מַצְרִיכִין אֹרֶךְ אַמָּה בְּצִמְצוּם (מהרי"ל) וְאֵין צָרִיךְ לְהָסִיר רַק הַקְּרוּם עִם הַדָּבוּק בּוֹ שֶׁעַל אֹרֶךְ אַמּוֹת אֵלּוּ, אֲבָל לֹא הַשֻּׁמָּן הַדָּבוּק בַּטַּבְּחַיָּא שֶׁתַּחְתָּיו (כָּל בּוֹ) וְכֵן נוֹהֲגִין, רַק שֶׁמְּסִירִין מִן הַטַּבְּחַיָּא גַּם כֵּן חוּט אָרֹךְ שֶׁמֻּנָּח עָלָיו עִם הַשֻּׁמָן שֶׁאֶצְלוֹ. וְאִם הַטַּבָּח מָשַׁךְ הַדַּקִּין מִן הַבְּהֵמָה בְּעוֹדָן חַמִּין, נִשְׁאַר הַחֵלֶב שֶׁעַל רֹאשׁ הַדַּקִּין עִם הַדְרָא דְּכַנְתָּא, וְלָכֵן הַבָּא לֶאֱכֹל מִן הַדְרָא דְּכַנְתָּא יִגְרֹד אַמָּה מִן הַחֵלֶב לְצַד הַקֵּבָה, וְאִם לֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ, צָרִיךְ לִגְרֹד וּלְגַלֵּחַ סְבִיב עָבְיוֹ כְּדִינָר זָהָב בְּמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּפֵּק בּוֹ (מָרְדְּכַי ריש ג"ה). וְנָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהָסִיר הַקְּרוּם שֶׁעַל כָּל הַדַּקִּין בְּהַדְרָא דְּכַנְתָּא דְּעֵגֶל, מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁאָרִים הַדַּקִּין עִם הַדְרָא דְּכַנְתָּא וְאוֹכְלִין הַכֹּל בְּיַחַד, עַל כֵּן מְסִירִין כָּל הַקְּרוּם שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ גַּם כֵּן שֶׁעַל רֹאשׁ הַדַּקִּין, וְנָהֲגוּ לִקַּח הַקְּרוּם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכֶבֶשׁ, שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַנִּיחָן בְּיַחַד וְנִכָּר רֹאשׁ הַדַּקִּין. כֵּן נִרְאֶה טַעַם הַמִּנְהָג. אֲבָל יֵשׁ לְהַחֲמִיר וְלִקַּח הַקְּרוּם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו גַּם בְּכֶבֶשׂ (הַכֹּל ד"ע).
טז אֵין מוֹלְחִין חֲלָבִים עִם הַבָּשָׂר וְלֹא מְדִיחִין אוֹתָם עִמּוֹ. וּכְלִי שֶׁמְּדִיחִין בּוֹ חֲלָבִים, אֵין מְדִיחִין בּוֹ בָּשָׂר, וְסַכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ חֲלָבִים, אֵין חוֹתְכִין בּוֹ בָּשָׂר.
יז נָהֲגוּ מְנַקְּרֵי הַבָּשָׂר לְנַקֵּר בְּסַכִּין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִין בֶּגֶד עַל יְרֵכַיִם וְכָל שָׁעָה שֶׁנּוֹגֵעַ הַסַכִּין בַּחֵלֶב מְקַנְּחוֹ בּוֹ. וְנָכוֹן לְלַמֵּד אָדָם לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיְּשַׁפְשְׁפוּ הַבָּשָׂר יָפֶה בְּמַיִם.
יח אֵין פּוֹרְשִׂין הַכְּסָלִים עַל גַּבֵּי הַבָּשָׂר בְּעוֹד שֶׁלֹּא נִצְטַּנֵּן חֵלֶב שֶׁעֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בַּבָּשָׂר. הַגָּה: וְכֵן יֵשׁ לְנַקֵּר הַבָּשָׂר תּוֹךְ ג' יָמִים מִן הַחֵלֶב, שֶׁלֹּא יִתְקַשֶּׁה הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם לֹא נִקְּרוֹ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, אֵין לֶאֱסֹר בְּדִיעֲבַד אֶלָּא מְנַקְּרוֹ אַחַר כָּךְ וְשָׁרֵי. (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ ומהרא"י בִּפְסָקָיו סִימָן ע"ז).
יט כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים אִם נַעֲשׂוּ, לֹא נֶאֱסַר הַבָּשָׂר, וְאֵין מַכִּין הָעוֹשֶׂה, אֶלָּא מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה. וְאִם עָשָׂה, מֻתָּר, רַק שֶׁיְּשַׁפְשֵׁף הַבָּשָׂר הֵיטֵב (ר"ן פ"ק דְּחֻלִּין).
כ אֵין מוֹלְחִין הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיָּסִירוּ הַחוּטִין וְהַקְּרוּמִים הָאֲסוּרִים וְגִיד הַנָּשֶׁה; וְאִם מְלָחָם, מְסִירָם אַחַר כָּךְ וּמְבַשֵּׁל הַבָּשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר עַד שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ כְּדֵי קְלִפָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעֵינָן שִׁשִּׁים כְּמוֹ בִּשְׁאָר חֵלֶב הַנִּמְלָח עִם בָּשָׂר, דקי"ל בְּשִׁשִּׁים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סי' ק"ה, וְיֵשׁ לְהָקֵל וּלְהַתִּירוֹ עַל יְדֵי קְלִפָּה (הַמַּגִּיד בְּשֵׁם הַמְפָרְשִׁים) אִם יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד קְצָת, מֵאַחַר דְּיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּלֹא קְלִפָּה, וְגַם אֵין שַׁיָּךְ לִגְזֹר מִשּׁוּם חֵלֶב שָׁמֵן דִּמְפַעְפֵּעַ, דְּכָל הַקְּרוּמִים אֵינָם רַק חֵלֶב כָּחוּשׁ (מָרְדְּכַי וס"ה) יֵרָאֶה דְּיֵשׁ לִסְמֹךְ אַמָּאן דְּמַתִּיר בִּקְלִפָּה. וְעַיִּןִ לְקַמָּן סי' ק"ה.
כא טַבָּח שֶׁדַּרְכּוֹ לְנַקֵּר בָּשָׂר וְנִמְצָא אַחֲרָיו חוּט אוֹ קְרוּם, מְלַמְּדִין אוֹתוֹ וּמָזְהִירִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בְּאִסוּרִין. אֲבָל אִם נִמְצָא אַחֲרָיו חֵלֶב. אִם הוּא כִּשְׂעוֹרָה, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחֲרָיו כַּזַּיִת, וַאֲפִלּוּ בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ. הַגָּה: וַחֲזָרָתוֹ לְכַשְׁרוּתוֹ וּתְשׁוּבָתוֹ הַכֹּל לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן, אִם עָבָר בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּמֵזִיד (הגהות אשיר"י פרק ג"ה) וּמִנְהָג כָּשֵׁר הוּא שֶׁהַטַּבָּח הַמּוֹכֵר בָּשָׂר יְנַקְּרֶנּוּ קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ, פֶּן יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַקּוֹנִים (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ').
ש״ך Shach
סָעִיף א
א חלב שור וכבש כו'. ושל שאר בהמות טהורות אסור: ש"ע סָעִיף א
ב ושל שאר מינים. כלו' של חיות או של בהמות טמאות אין בהם איסור חלב אלא איסור של בהמה טמאה. וכתב הב"ח דנ"מ שאלו היה בכלל חלב היה מותר לעשות בו סחורה מדכתיב יעשה לכל מלאכה אבל כיון שחלבם כבשרם דאסור משום בהמה טמאה אסור לעשות בהם סחורה עכ"ל ולפי מ"ש בסימן קי"ז ס"ק ד' דבחלב בהמה טמאה אסור לעשות סחורה משום דטמא הוא לא נ"מ מידי ודוק ונ"ל דנ"מ במי שהוא חשוד לדבר אחד שאינו חשוד לדברים אחרים כדלקמן סימן קי"ט ודוק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג מותר. דנפקא לן מכל בבהמה תאכלו וע"ל סימן י"ג: ש"ע סָעִיף ב
ד וי"א כו'. ובספרי הבאתי ראיות לי"א אלו ע"ש כ"ש גידו דאסור (וע"ל סימן ס"ה ס"ז) וכ"פ הב"ח ודלא כעט"ז שלא הביא אלא הסברא הראשונה מיהו מה שהביא הב"ח ראיה מרא"מ בספר יראים סימן קמ"ז וכתב דס"ל לרא"מ דלרבי מאיר דאמר חלבו דשליל אסור אינו אלא חומרא דרבנן דלא כדעת הרמב"ם (והמחבר) דמחייבי כרת עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ יהיה הרא"מ נגד הש"ס פג"ה ד' צ"ב ע"ב דמוכח התם בהדיא דחלבו דשליל אסור מדאורייתא לרבי מאיר והכי איתא בכמה דוכתי בש"ס אלא אגב חורפיה לא עיין דהרא"מ קאי התם להדיא אחלבו דגיד דבהא אמרי' התם בש"ס דהוי מדרבנן לרבי מאיר ופסקו הרמב"ם פ"ח מהמ"א והט"ו לקמן סי' ס"ח וכלהפוסקי' וזה ברור: ש"ע סָעִיף ב
ה וחלב נפל כו'. כך משמע מדברי הרב המגיד דאע"ג דאין חייב כרת על חלבו איסורא מיהא איכא משום חלב ומ"מ לא היה צריך הר"ב לכתוב זה כיון דמ"מ אסור משו' נבלה ואפי' מלקות נמי איכא משום נבלה כדכתבו הרמב"ם והטור והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו והוציאו. קודם השחיט' אבל הניחו בתוכו ניתר בשחיטת הבהמה ואפי' לסברא אחרונה שבסעיף ב' דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי הבהמה הרי הוא בכלל כל בבהמה תאכלו. ב"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז תותב. היא שמלתו מתרגמינן היא תותבי' כשמלה הוא פרוש על הקרב. רש"י: ש"ע סָעִיף ד
ח קרום ונקלף. קרום דק יש עליו ונקלף הקרו' מעל החלב שאינו אדוק בו כ"כ רש"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ט חלב הכסלים כו'. עי' בטור וב"י איזהו חלב הכסלים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י רק קצת מן הקרום כו' בראש הדפנות כו'. ואם נמצא בבהמה צלעות יתרות כגון י"ג או י"ד בכל צד וכולן דומות זו לזו נמצא כתוב בשם מה"ר שכנא שכולן מותרים רק אותן הסמוך לאחוריים ומביאו הב"ח בס"ס נ"ד (וע"ל סי' נ"ד ס"ק ט') וכ"כ בתשובת מ"ב סי' ס"ז וכ' שם דנוהגים בכל בהמה להניח צלע א' מכאן ומכאן לחלק האחוריים ולא מצאתי בכל החבורים כן ואיני יודע למה נהגו כן כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יא מלבד בני ריינוס כו'. וכתב ב"י בשם המרדכי שלדברי הכל צריך להסיר הקרים שתחת המכסה ולא נחלקו אלא בחלב שתחת אותו הקרום עכ"ל וכ"כ בד"מ: ש"ע סָעִיף ט
יב אבל אין אוסרים כלים כו'. ז"ל הב"י מ"כ בשם ספר אגודה בערפורט נוהגים לאסור ובשאר קהלות נוהגים להתיר אמנם אלו אין נמנעין מכלי' של אלו ומבישוליהן אך הכרס אין אוכלים בבואם לקהילותם עכ"ל וכן הוא בחדושי אגודה הנדפסים בסוף תשובת מהרי"ו ובאגודה פרק ג"ה סי' פ"ט ומשמע דאפילו יש תערובות מחלב הדבוק לכרס בתבשיל ואינו בטל בתבשיל אין נמנעין מלאכול ועי' בסי' קט"ו ס"ק ט"ז י"ז ובסי' קי"ט ס"ק כ' כתבתי כמה חילוקי דינים בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יד
יג שעל הקשת כו'. פירש רש"י הקיבה עשויה כקשת מבחוץ היינו שעל הקשת ומבפנים לעיגול היינו שעל היתר והרמב"ם פירוש שעל היתר היינו חוט משוך כמו יתר: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
יד מפני שנותנים בגד כו'. וגם אין מחתכין בו חלב שאסור מן התורה אלא גורדים אותו בסכין ואין בו דוחקא דסכינא בבשר ואף על פי שבשמנונית הגיד א"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הן והחמירו בו ולא החמירו בסכין ואפילו משתכח דאית בה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי כל ישראל נהגו להדיח הבשר כ"כ הטור בשם בעל העיטור: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כא
טו אבל אם נמצא אחריו חלב כו'. עיין בב"י וד"מ מ"ש בשם הר"ן והגהת אשר"י ועיין לעיל סי' קי"ט: ש"ע סָעִיף כא
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א חלב כו' ושל שאר בהמות טהורות אסור ש"ך הנה הכה"ג בהגהות הטור תמה עליו בשתים דליכא יותר מג' מינין ואי משכחת להו לא מיתסר דאין קרבין ע"ג המזבח והתורה אלו ג' פרטה עכ"ל והנה יותר יש שור הבר מין בהמה הוא עיין סי' פ' ס"ג ובהל' כלאים אלא דנכלל בשם שור האמור בקרא ועיזי דבאלא עיין חולין פ' א' ובר"מ הל' מ"א פ"א ה"ח ובמ"מ כתב דלהר"מ עיזי דבאלא כשירות למזבח וחלבן אסור שלא כדעת הרשב"א דפסק כאמימר אלא כר"ה יע"ש וא"כ שפיר כתב הש"ך ושאר בהמות ולא כתב ושאר מינין דהנהו בכלל שור ועז הן ושלא תטעה דווקא שור ועז סתם לכן כ"כ: ודע שמ"ש המחבר כוי חלבו אסור הוא ביומא ע"ד אמנם ראוי לבאר קצת. דע כי שלשה מיני כוי המה ודיניו ד' כמו שאבאר. כוי הבא מבהמה וחיה. וכוי הבא מעז וכבש. וכוי שהוא בריה בפ"ע. הנה כוי הבא מבהמה וחיה אם אמו בהמה הוה וודאי מקצת שה וודאי וחלבו יש בו כרת כמבואר ואם אמו חיה חלבו אסור ואין לוקין דלמא אין חוששין לזרע אב. וכוי מכבש ועז אין בו ספק ויש בו כרת. וכוי שהוא בריה בפ"ע חלבו אסור בוודאי מקרא דכל חלב לרבות כוי וה"ש והר"מ ז"ל שכתב במ"א פ"א הי"ג כוי הבא מבהמה וחיה הוא הנקרא כוי וחלבו אסור כבר כתב הב"י סי' ס"א דגירסא משובשת היא ובהי"ב צ"ל וכל שיסתפק לך אם בהמה או חיה הוא נקרא כוי וחלבו אסור. עיין יומא ע"ד וכריתות כ"א א' ובתוס' שם ד"ה כוי דהוי כוי בריה בפ"ע ולא מבהמה וחיה דלא צריך קרא לרבויי ספיקא. ועיין נזיר פ"ה מ"ז ומשמע דמן התורה הוא כל חלב לא אסמכתא כמ"ש התוס' איצטריך קרא לרבויי ספיקא. ויש לראות איך לא הזכיר הב"י סברת המ"מ בהל' מ"א הי"ג שכתב דגם כוי הבא מבהמה וחיה הוא הנקרא כוי כן משמע שם. ולפ"ז חלב כוי שהוא בריה לאיסורא רביה ולא למלקות כמו ה"ש וכוי מצבי ותיישה כרת ומתייש וצבי ספיקא הוה ואי ספק נפל לקדירה אי הוה ס"ס עמ"ש בסימן ק"י. ומ"מ קשיא קצת אמאי מרבינן מכל כוי שהוא בריה בפ"ע ולא שאר חיות טהורות כיון דאלו הג' לאו דווקא עכ"פ לאיסורא. אמנם דע אף שכתבו התוס' בכריתות דכוי איירי בבריה לא אי בהמה או היה וכנראה ממרוצת לשון הר"ן ז"ל הביאו הב"י סימן ס"א מ"מ הר"מ ז"ל סובר דכוי שהוא בריה בפ"ע היינו או חיה או בהמה ורחמנא רביה לאיסורא ולא לכרת ומלקות ואיסור וודאי הוה. דאל"כ איך כתב בפ"א מהשא"ה ה"ה כוי חלבו טמא מספק והוא משנה פ"ב דבכורים ואמאו מטמא מספק הא ודאי הוה כיון דאין בו לאו וכרת כ"א איסור כמו ח"ש א"כ בלאו דאכל לא תאכלוהו לא מרבינן חלב כוי כמו דלא מרבינן היה וח"ש כיון דלאו לית ביה אלא ע"כ ספק משום דשמא בהמה הוא. וכן הוא לדעתו שהרי בפ"א ממ"א הי"ב כתב כוי שהוא ספק אם חיה או בהמה וכגי' הכ"מ שם הרי כמ"ש וכן בפ"ט מהל' בכורים כתב הכוי אע"פ שהוא ספק משמע ספק חיה או בהמה ולדידיה תקשי קושית התוס' בכריתות צריך קרא לרבויי ספיקא וכ"ת דהר"מ לשיטתיה דסובר כל ספיקא מן התורה שריא ושפיר צריך קרא לרבויי ספיקא דא"כ קשיא בכ"מ דאמרינן צריך קרא לרבויי ספיקא. ועפר"ח סי' ק"י ובתוך דבריו כתב דלר"י דהלכתא כוותיה כוי בריה ולא ספק והוא כתוס' דכריתות וכתב מ"ד ספיקא הוה בורכא וא"י מה בורכא הא מדברי הב"י בסי' ס"א מוכח דכוי בריה בפ"ע ספק חיה או בהמה וכדמוכח ממשנה דפ"כ דבכורים דטומאתו בספק וכדמוכח מתני' פ"ה דנזיר והדברים ארוכים אין כאן מקומם עפר"ח סי' ס"א אות כ"ח: ש"ע סָעִיף א
ב ושל. עש"ך עשה כלומר דשאר מיני בהמה או כוי שהוא בריה בפ"ע עכ"פ איסורא איכא כמ"ש באות הקדום. והקשה על הב"ח דא"נ היה נוהג בטמאה אסור לסחור ביה דקרא דחלב נבילה וטריפה לא איירי כ"א בטהורה שיש במינה טריפה או מי שחלבה אסור ובשרה מותר כדאיתא בזבחים ע"א לענין טומאה ה"ה לענין היתר סחורה. ע"כ תי' דנ"מ לחשוד על חלב טמא אין חשוד על חלב טהור דחמיר שהוא בכרת. והכה"ג בהגהות ב"י אות ה' הקשה לאיזה צורך כתב דנוהג בנבילה וטריפה ולא ידענא דה"א דאין נוהג אלא בחלב הראוי ע"ג המזבח קמ"ל דמין טהורה בעינן ותדע דלאשמעינן דנוהג בנבילה פשיטא אטו משום דנתנבלה פקע איסור חלב ועיין בר"מ המ"א פ"ז הא"ב כתב דנוהג בנבילה וטריפה ואח"כ כתב האוכל מנבילה וטריפה חייב ב'. תחלה אמר דל"ת דאין ראוי למזבח לא מיחייב קמ"ל ואח"כ אמר דחייב ב' דהוה כולל ומ"מ קשיא ל"ל בבא א' וי"ל דה"ק נוהג בנבילה וטריפה מבטן ומשכחת טריפה ביותרת ונבילה ב' וושטין או ניקב הוושט לדעתו ז"ל דפסק בה"ש דהוה נבילה מחיים עכ"פ ללקות משום אוכל נבילה עסי' ל"ג א"כ קמ"ל דחל חלב על נבילה וטריפה מטעם דכתבנו לעיל בט"ז אות א' דטריפה מיותר לומר דחל חלב עליה וכ"ש נבילה מחיים דבזבחים עביד צריכותא נבילה דלא הוה מחיים משא"כ נבילה מחיים והבן. ובכר"ו אות א' כתב דנ"מ למימר דאם יש לו מותר ליתן לו עוד דלא הוה כתרי עברי דנהרא א"כ יש לו חלב טמא אין רשאי ליתן לו מטהורה. ויש לעיין דלמא לא שרי באפשר לו ליקח משוק אלא ברוצה חתיכה א' משא"כ כאן דמה בכך שיש לו הא רוצה עוד. ועוד דמ"מ איסור דרבנן איכא דמסייע ידי עוברי עבירה עי' כה"ג בס"ב בהגהות הטור אות הוז"ח ובשו"ת מהר"ר בצלאל סי' ג' ולקמן סי' קנ"א ובש"ך אות ו"ז: ודע דמה שיש להסתפק הוא בחלב נבילה שלחיה או חלב כוי אם מותר להסתחר ביה כיון דקרא דהיתר סחורה לא מיירי בחיה כמו דלא מיירי לענין טומאה כמבואר בזבחים ע' והר"מ פסק כן בשא"ה פ"א דחלב חיה וכוי מטמא א"כ ה"ה להיתר סחורה. ומיהו בטריפה מבטן אף אם נאמר דאין חלב חל עליה דלא הוה כולל ואנן חמור על קל לית לן מ"מ לא מסתבר לאסור סחורה בחלב שלהן דמין טהורה היא כי מיבעיא לי בחלב חיה נבילה או כוי וכדאמרן וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה והדבר צריך אצלי תלמוד ✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג מותר. עש"ך ומרבינן אף חלב ונ"ה לדעה זו ועמ"ש בסי' ס"ה: ש"ע סָעִיף ב
ד וי"א. עש"ך דעתו להחמיר אף בחלב שליל והשיג על הב"ח לר' מאיר חלב שליל אין בו כרת דהא לא ניתר בשחיטת האם ובוודאי יש לתמוה מאין הרגלים לומר לר"מ בבן ט' שנשחטה אמו שאין בחלבו כרת ועיינתי בב"ח כתב דכן דעת המחבר שכתב דעת האוסרין באחרונה וא"י דדעה א' בסתם עיקר עמ"ש בכללי הפוסקים: ש"ע סָעִיף ב
ה וחלב. עש"ך דמשמע ממ"ש דאיסורא משום חלב איכא דהא איכא תרי לישנא בגמרא ולל"ק הפילה נפל מחייב כרת אלא שאין לענוש כרת כ"א בראיה וכ"כ הפר"ח אות ו' ואף שכתב על הש"ך דנ"מ טובא יע"ש דמ"מ הוה להשמיענו הר"ב כל הדינין המוזכר בטור טמאה כו' ובכה"ג בהגהות ב"י אות ב' הקשה על הש"ך דמהמ"מ משמע דכרת ליכא אלא איסורא משום נבילה לא משום חלב ולא הבינותי דהא הביא ל"ק וחייב כרת לר"י ומ"ש המ"מ לכ"ע אין בו כרת יש לעיין ביה ומ"מ פשוט כוונת הש"ך כמ"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו והוציאו. עש"ך ולשיטתיה אזיל באות ד' דהלכה כי"א אלו ע"כ אמר דאף לי"א דווקא הוציאו קודם שחיטה הא הניח בתוכו ושחט האם אף להר"מ מותר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז תותב. היא מלה ארמית הוא שמלתו מתרגמינן הוא תותביה. ש"ך: ש"ע סָעִיף ד
ח קרום. עש"ך ועיין גמרא חולין בהמקשה פלוגתא דר"י ור"ע להביא חלב שעל הדקין: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ט חלב הכסלים. עש"ך וסדר הניקור עיין לבוש וא"א להעלות הכל על הכתב לכן לא אאריך בו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י דק. עש"ך ועיין מ"ב ס"ו דמנהג להניח צלע א' לאחוריים ואם נמצא צלע יתירה אין להחמיר להניח ב' מכל צד. ומ"ש שם להניח י"ב צלעות היינו עם ב' צלעות קטנות המונחים ע"ג חזה ועש"ך סימן נ"ד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יא מלבד. עש"ך. עוד אבאר קצת בדיני חלב איזו דאורייתא כו' דע כוי הבא מכבש ועז יראה דיש בו כרת וראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות ו' האריך ולא זכיתי להבין דבריו דהב"ח ברור מללו במ"ש דרבינו כתב כוי אסור ואין חייבין עליו הא הבא מבהמה ובהמה חייבין עליו דסובר ברייתא דיומא דמרבי כוי היינו תיש וצביה וספק אי חוששין לזרע אב ש"מ מבהמה ובהמה א"צ רבויא כלל וכרת נמי איכא ומיהו לתוס' ר"פ דם שחיטה משמע דכוי היינו בריה בפ"ע דלא צריך קרא לרבויי ספיקא א"כ אכתי היה לרבינו להזכיר דמבהמה ובהמה כרת נמי איכא והוא פשוט. גם מ"ש דכוי שהוא בריה בפ"ע אין בו איסור כלל זה דלא כסברת התוס' ר"פ דם שחיטה וכמ"ש הב"י בסי' ס"ח דהגי' בר"מ פ"א ממ"א כוי שהוא בריה בפ"ע חלבו אסור ועמ"ש בש"ך אות ב': אמנם ראיתי במשנה למלך הל' שגגות פי"ג ה"ה שהמגיה האריך שם בריש מעיא אי יש בו כרת ומסוגיא דהוריות ג' א' מבואר דיש בו כרת והוא ז"ל נדחק בזה הרבה גם הב"י ס"ס ס"ה כתב חלב הקיבה והדקין אף שיש ספק יש בו חומר כרת הרי בהדיא דיש בו כרת אמנם מה שהאריך לומר דכל חלב מריש מעיא מן הקיבה אסור מן התורה לא כמ"ש רמ"א סט"ו דנהגו להסיר רק הקרום מריש אורך אמות אלו משמע אף מריש מעיא מן הקיבה א"צ לגרור כל השומן דק החלב וקרום וכבד ראיתי שערוריה בזה שהגיהו דברי הכל בו עיין כר"ו הביא דבריהם ומ"מ להלכה אין לנו אלא דברי רמ"א ואף מי שרוצה להחמיר ולאסור כל השומן מריש מעיא מן הקיבה מ"מ אם ניקבו הדקין שם ושומן סותם כשר ומ"ש השער אפרים בתשובה סימן ס"ב דמשום דיש ספק אינהו מיכל אכלי הביאו הפר"ח בקו"א סי' מ"ח מיירי שניקב גם השומן שתחת הקרום רק החלב והקרום שעליו שלימין הוצרך לטעם אינהו מיכל אכלי ובהא לא קי"ל כוותיה כמ"ש התב"ש שם משא"כ אם השומן שלם כ"ע מודים לרמ"א ומ"ש רמ"א שומן טבחיא לאו דווקא שהרי כתב שעל אורך אמות אלו ואף מי שרוצה לנהוג איסור עכ"פ סותם הוא הנקב וכדאמרן. עוד כתב המגיה שם על מ"ש הפר"ח בקו"א דה"ה בטבחייא שייך אינהו מיכל אכלי ותמהו עליו דהא חטי דכרכשא אין סותם והאריך ע"ש ואין צורך להאריכות דודאי הא דריש מעיא באמתא אם אורך אמה ממש בעינן א"כ וודאי חלב כרכשא שהוא המעי הישר לפעמים אין בו רק חצי אמה וא"כ אורך אמה דבעי גרירא יש בו חלק מדקין לא מכרכשא לחוד ושם סותם שפיר ונ"מ טובא. ודע דאורך אמה יש לעיין ביה אי בשור הגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ✍: בשו"ת ב"ח סי' קנ"ב ובכה"ג בהגהות ב"י אות פ"ט וצ"ב ושו"ת רשד"ם סי' נ"ב במ"ש נפל חלחולת לשונרא יש לעיין ביה דנראה דלאו מכל צד בעי ניקור עיין פוסקים. ומ"מ הב"ח האריך שם דלישנא בעי גרירה משמע גרירה בעלמא אף שהגיה הב"ח בקו"א מ"מ יש לומר דא"צ רק גרירה בריש מעיא מקיבה כמו למטה בכרכשא וכמ"ש בתשובה קנ"ב: ש"ע סָעִיף ט
יב אבל. עש"ך ויראה לפרש דה"ק דיש חלב בכרס ואינו בטל בששים והיינו הכרס דלא אמרינן חנ"נ כה"ג וכמ"ש הט"ז אבל החלב צריך ס': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יד
יג שעל. הש"ך הביא ב' פירושים ועמ"ש בסימן מ"ח והב"י הביא כאן דברי רש"י והר"מ ומשמע דמחולקין הם: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
יד מפני. עש"ך וחלב גמור אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר ויש להזהיר למנקרי בשר בזה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כא
טו אבל. עש"ך ושם נאמר דיש לחלק בין אם מנקר לאחרים כו'. ודע דכזית שאמרו הוא חצי ביצה עיין כה"ג בהגהות הטור אות כ"ט הביא ד"ה דספג"ה ודפ' חלון ושאר מקומות והר"מ סובר בהל' עירובין שליש ביצה והמחבר בא"ח סי' תפ"ו סתם כתוס' ועמ"ש בסי' מ"א בכזית במקום מרה עיין שם: עיין פר"ח כאן אות כ"ו השיג על מ"ש הריב"ש סי' שמ"ט מה שמשימין חלב בנסרים לא הוה מבטל איסור דא"כ היאך צוותה התורה להגעיל למ"ד אין מבטלין איסור ד"ת ואף שיש במים ס' נ"ג וחוזרין ונבלעין אלא כל שאין כוונתינו לבטל לא הוה מבטל איסור והקשה הפר"ח דלא שייך כאן לא תאכל כל תועבה ולא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דכל שמעצמו שרי לאו מתועב הוא אף על ידי מעשה במזיד ומאחרי רבים נפיק ביטול איסורין ואף הגעלה גופא צוותה התורה עכ"ל והנה י"ל דהריב"ש מקשה לר"א דדריש בספרי לא תאכל כל תועבה לצורם אוזן הבכור ואפ"ה כל ממילא שרי כמ"ש התוספות חולין קט"ו א' דרחמנא שריא להוממו אלמא דיש לחלק בין ממילא או לאו אם כן לר"א תקשה איך צוותה התורה להגעיל כ"מ לשיטת הראב"ד דאין מבטלין ד"ת אם כן המים אסורים מלתכ"ת וחוזרים ונבלעים בכלי או דסובר הריב"ש שיש חילוק בין ממילא לע"י מעשה. ועיין בר"מ הל' בכורות פ"ב ה"ז ופ"ד ה"א במ"ל שהקשה ממ"ש הר"מ ז"ל בהל' פה"מ פח"י ה"ה המטיל מום בקדשים ואכלו לוקה מלתכ"ת אלמא אף דממילא שרי אפ"ה ע"י מעשה אסור ועמ"ש בסימן צ"ח בזה: ש"ע סָעִיף כא
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ושל שאר מינים כו'. בטור כתוב דין בהמה טמאה ונפל דבשרם אסור ואין בהם איסור חלב ונ"מ לענין מלקות ולא היה לטור לכותבם כמ"ש ב"י ומו"ח ז"ל תירץ דנ"מ לענין שאסור לעשות סחורה בחלב בהמה טמאה ונפל שאלו היה בכלל חלב היה מותר לעשות בו סחורה דכתיב יעשה לכל מלאכה כו'. וקשה מזה לענין בהמה טמאה דאפילו יש בהם משום איסור חלב לא מועיל להקל אלא להחמיר דהוה איסור מוסיף כמו בחלב בהמה טהורה נבלה דהוה איסור מוסיף כמ"ש ב"י אלא שגזרת הכתוב הוא דמותר במלאכה דכתיב וחלב נבלה וגו' אבל בבהמה טמאה ודאי אין ללמוד מנבלה דנבלה היא מעין טהורה משא"כ בבהמה טמאה אבל נלע"ד נ"מ לענין מין במינו דקי"ל מין באינו מינו חמיר ממין במינו בסימן צ"ו ובב"י מביא שם בשם מ"כ דחלב ובשר הוי ב' מינים וא"כ אם נתערב חלב טמאה עם בשר כשר ה"א דהוא מין באינו מינו ע"כ קמ"ל דאין כאן שם חלב והוה מין במינו וגם ע"ז התירוץ יש להקשות דמ"מ יש עליו שם חלב אלא דאינו אוסר וא"כ ה"ל מין באינו מינו עם בשר ע"כ נראה דנ"מ לנודר הנאה מכל דבר שאסור משום חלב שנדע במה הוא אסור ודרך זה כלל לתרץ בדברי הטור בכמה מקומות כגון ר"ס ס"ו לענין דם בהמה טמאה ואבר מן החי ודרך זה איתא בתוס' פ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ד) במה שאמרה האי שמשא היא אדומה נ"מ לנודר מן האדום ומ"ה ניחא דלא כתב הטור גבי גיד דאינו נוהג בטמאה כמ"ש במתני' דלדידן אין נ"מ מזה דבזה לא שייך נודר הנאה מגיד דלרמב"ם בלא נדר נמי אסור בהנאה גיד הנשה זה נ"ל נכון מאד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אבל אם הפריס כו'. דאז אסור משום מראית עין כמו לענין שחיטה דלעיל וזהו דברי ר' יהודה בגמרא והי"א הוא דברי ר"מ: ש"ע סָעִיף ב
ג וחלב נפל אסור כו'. לא ידעתי פירושו דאם נתכוין לאיסור חלב אדרבה באמת אין בו משום חלב כמ"ש הטור בשם רמב"ם. ואי נתכוין לאיסור מצד שהוא נפל זהו פשיטא דלמה יהיה מותר יותר משאר בשר הנפל. ובד"מ לא הוזכר מזה ונראה שהג"ה זו לאו מדברי הרב היא אלא איזה תלמיד טועה כתבה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד והוציאו כו'. אבל אם לא הוציאו מותר דכתיב כל בבהמה תאכלו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה תותב קרוס. בגמרא איתא תניא את כל החלב המכסה את הקרב מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף פרש"י קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל גבי החלב שאינו אדוק כ"כ ומרבה חלב שעל גבי הקיבה וכ"ש שעל הדקין ר"ע אומר מה חלב המכסה הקרב תותב קרום ונקלף אף כל כו' פירש"י תותב הוא שמלה דכשמלה הוא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות והוא אדוק ושעל הדקין מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותו נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם. ובטור כתוב תותב קרום ונקלף פירוש שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף עמו ונתן עוד סימן שלא יהא בשר חופה אותו והוא מבואר גם כן בגמרא. ויש מקשים על הטור למה פירש מה שאמרו קרום ונקלף על הקרום שתחת החלב הא פירש"י על הקרום שעל החלב ונראה דלא קשה מידי דרש"י פירש כן בדברי רבי ישמעאל אבל בדברי רבי עקיבא ע"כ אינו כן דאי תימא דקרום ונקלף של רבי עקיבא הוה גם כן כר"י אלא שמוסיף תותב היה לו לר' עקיבא לומר תותב וקרום כו' אלא ע"כ דחדא היא דהתותב הוא שיושב כולו על הקרום שתחתיו וזה כוונת רש"י שכתב פרוש על הקרב דהיינו שהקרום עם החלב שעליו פרוס על הקרב וגם מו"ח ז"ל כתב דברי הטור עד"ז דר"ע דלא כר"י מטעם אחר ובפרישה האריך בזה בחנם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו האליה. דלא אסרה תורה אלא חלב סתם וזה מקרי חלב האליה אבל מה שדבוק על צד פנים של האליה הוא חלב גמור ואינו בכלל חלב האליה דלשון חלב האליה היינו האליה עצמה וחלב זה לשון מיטב הוא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ט
ז שתחת הפריסה. פי' קרום פרוס על הכרס וקורין אותו טרפה ליל"ך בל"א או נע"ץ ותחת אותו הקרום יש חלב דבוק בכרס עצמה ואסרו רבינו אפרים ורבינו יואל התירו והאריך במרדכי בראיותיהם וקי"ל כרבי' אפרים: ש"ע סָעִיף ט
ח כשאר חלב לבטלו בס'. מ"מ נ"ל שאין אומרים בו חתיכה עצמה נעשית נבלה להצריך ששים נגד כל החתיכה שזה החלב דבוק בו אם אין בו עצמו ששים מאחר שרוב הפוסקים ס"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב כרבינו אפרים לקמן סי' צ"ב. וכן מצאתי לרש"ל פרק א"ט סי' נ"ד מטעם דכל שאין נותן טעם אין איסו' מן התורה אלא מדרבנן גזרו בזה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ומאחר שאחרים אוכלים זה החלב כרבינו יואל על כיוצא בזה לא גזרו ע"כ. ומ"מ כתב שם שלענין מה שאנו קי"ל חלב טהור סותם הנקב כדאיתא ר"ס מ"ו אף חלב זה אינו טהור לענין שיוכל לסתום נקב כיון דלרבינו אפרים חלב מה"ת הוא וענוש כרת: ש"ע סָעִיף ט
ט אבל אין אוסרין כלים כו'. באגודה כתוב אמנם אלו אין נמנעין מכלים של אלו ומבישוליהן אך הכרס אין אוכלין וכתב רש"ל על זה דמאחר שכתב שאין נזהרין אלא מהכרס עצמו הא התבשיל שנתבשל עמו אוכלין אותו וזהו מ"ש שאין נזהרין מבישוליהן ואפילו להאוסרין ומחזיקין אותו בחלב גמו' מ"מ מסתמ' המעט חלב שעל הכרס הוא בטל בששים נגד הכרס והמרק והלפתן שעמו ע"כ: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י והוא הצד הגס. פירוש בכל מקום הן צד הנגלה הן צד הנסתר דהיינו במקום שדבוק לכרס וכ"כ רש"ל וז"ל שעל הדד הוא מחובר שם לכרס ולחלב גמור ע"כ וכיון שכל הקרום של הטחול יש בו עכ"פ איסור חלב ע"כ אם ניקב הכרס אין מועיל סתימת הטחול דלא כיש מי שהתיר בזה ועמ"ש סי' מ"ח ס"ב וכתב רש"ל מעשה בטחול שנצלה בלא ניקור והתירה מוהר"ר משולם וחבריו משום דבטל חלב הטחול בטחול עצמו ובחלב הטהור שבו עכ"ל ועמ"ש על זה בסימן ע"ד: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יא לנקר הקרום העליון. רש"ל פ' ג"ה סי"ד הביא דעת רבינו ברוך דאם אין בחתיכה עצמה דהיינו כל מה שהדבוק להקרום ס' נגד הקרום צריך ס' נגד כל החתיכה דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכ"כ בשם כתבי מהרא"י דלא מהני מה שהוא חלב כחוש דלא קי"ל כאותו תירוץ בגמרא: ש"ע סָעִיף יב
יב דלמא אתי למיטעי. פשוט הוא דבדיעבד אין צריכין ששים רק נגד צד הכבד: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יג ויש אומרים שמדינא אסור כו'. בקצת ספרים הוא נדפס שלא במקומו ומקומו בסעיף י"ד לענין חלב שעל היתר שם צריך להיות האי וי"א: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יט
יד אם נעשו לא נאסר. משום דלא אסרינן ליה אלא משום שמא ישכח מלשפשף היטב: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טו מאחר דיש מתירין על ידי קליפה. פירוש במליחה אבל בבישול ודאי צריך ס' ואמרינן בו חתיכה עצמה נעשית נבילה כמ"ש בסעיף י"ב בשם רש"ל: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
טז מעבירין אותו. בח"מ סימן ל"ד מבואר חילוק בין שוחט או מנקר לעצמו או לאחרים וכן הוא כאן בבית יוסף: ש"ע סָעִיף כא
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ושל. עט"ז מפני שיש קושי ההבנה בדבריו גם צריך להגיה קצת לכן אבאר. הנה הטור כתב דטמאה ונפל חלבם כבשרם ונבילה וטריפה חייב כרת על חלבם והקשה הב"י לאיזה צורך הביא הטור חלב נבילה וטריפה ונפל וטמאה והט"ז לא הביא כ"א טמאה ונפל ונמשך אחר הב"ח והב"ח אפשר רמז במלת כו' יע"ש. ומ"ש דנ"מ למלקות היינו אי חייב ב' או א'. והב"ח תי' דנ"מ לאיסור סחורה דדבר האסור באכילה מ"ה אסור לעשות בו סחורה חוץ מחלב ע"ז אמר דטמאה ונפל חלבם כבשרם ואסור לעשות סחורה. והט"ז הקשה דבטמאה א"נ דחלבו חייב כרת מ"מ לא הותר מקרא דיעשה למלאכה דמיירי בטהורה כמבואר בזבחים ע' א' שיש במינה טריפה כמ"ש הש"ך בקי"ז אות ד' וכאן אות ב' דלא כאורחת חיים יע"ש א"כ לאיזה צורך הזכיר דאין נוהג בטמאה ומיהו הא דהזכיר הטור דנוהג בנבילה וטריפה לומר אף דאיסור נבילה רביע עליה ונבילה אסור להסתחר מ"מ בחלב נבילה וטריפה גלי קרא להדיא דמותר להסתחר ביה. אמנם במ"ש דהוה מוסיף לא ידענא פירושו דמה ענין חלב טמאה לחלב נבילה דהתם נבילה על חלב הוה כולל והר"מ ז"ל בפ"ז ממ"א ה"א קראו מוסיף ע"ש במ"מ ולח"מ וכדבעינן למימר קמן הא חלב על טמאה אין בו כולל וכ"ת דטמאה על חלב קאמר הא ליתא דמשנוצרה חל טמאה וחלב לאחר שכלו חדשיו דכ"ע מודים דכל דלית ליה אוירא ולא חדשים דלית ביה איסור חלב וכאמור. ומ"ש דהוה מין בא"מ ממרוצת דבריו דהסכים למ"ש רמ"א בסי' צ"ח דכתב דבתר שמא אזלינן לא בתר טעמא ומש"ה א"ש דאי חלב טמא הוה חלב מיקרי א"מ וספיקא ד"ת וע"ז הקשה דלו אין חייב משום חלב מ"מ כיון דבתר שמא אזלינן א"מ הוה ויש לפרש דבריו כמ"ש הש"ך בצ"ח אות ו' אלא דמיירי בבשר שמן ומ"מ החמיר אם אין שוה בשמא ושם יבואר בעז"ה והעלה דנ"מ לנודר הנאה ר"ל שאמר בפי' שמודר הנאה מדבר האסור משום חלב דאי אמר סתם אפשר כל דמיקרי חלב אף טמאה ונפל נמי נדר אלא שאמר בפי' שנודר מדבר דרביע עליה איסור חלב ומ"ש דמש"ה לא כתב הטור בסימן ס"ה בג"ה דאין נ"מ דהר"מ כתב דאסור בהנאה כבר תמה עליו הכה"ג בהגהות הב"י אות ה' דהר"מ כתב בהיפך בפ"ח ממ"א דג"ה שרי בהנאה ואם נגיה להחולקים על הר"מ מ"מ לדידן שרי בהנאה יע"ש ויותר יש לתמוה דלמאן דאסר ג"ה בהנאה פשיטא שצריך להשמיענו דאין נוהג בטמאה ולהתיר בהנאה וכ"ת דהטור סובר דג"ה נוהג בטמאה דטעמא דחכמים במשנה דאין נוהג דאין איסור חע"א וסוברים יש בג"ה בנ"ט משא"כ לדידן זה שבוש הוא חדא דמשמע דכר"ש קי"ל מי שגידו אסור ובשרו מותר ובאמ"ה נמי דרשינן הכי ואף שיש לחלק בין דרשא דהתם מ"מ הר"מ ז"ל בפ"ח ממ"א כ"כ ועוד דאין לשון הט"ז משמע כך כלל יע"ש ומ"מ י"ל דבריו כי סובר שהטור לא ברירא ליה לפסוק הלכתא דג"ה מותר בהנאה כמ"ש הרא"ש שראה באשכנז שנזהרין להשליכו לחתול ומש"ה מידי ספיקא לא נפקא וע"כ לא הכריע לכתוב דאין נוהג בטמאים ממ"נ אי למודר הנאה בלאו הכי מספק אסור ואי דאין נוהג בטמאה להתיר ג"ה של טמאה בהנאה נמי לא רצה לכותבו כיון דלהרא"ש בלאו הכי שרי בהנאה ומכל מקום צ"ע: ודע דנ"מ בחלב דחייב כרת כמ"ש הש"ך אות ב' לחשוד וכמ"ש הדרישה אות א' דתשובה חמורה. ועוד יש נ"מ בג"ה דהוה ברי' ולא בטיל וקשיא להב"ח אמאי לא הזכיר הטור דאין נוהג בטמאה ובטל בין הגידים. אמנם מה שיש לנו מהספק הוא בטריפה מבטן כמו יותרת דטריפה קרום וחלב לאחר שכלו חדשיו אי חייב משום חלב או לאו דלדידן אין איסור חע"א אלא בא' מג' דרכים כולל ומוסיף וב"א עיין בר"מ ה' א"ב וכאן ליכא זה וחמור על קל לא חייל והנה הר"מ ז"ל בפ"ז ממ"א ה"ב כתב נבילה על חלב הוה מוסיף ויש בו ב' קושיות. א' מה שהקשה הלח"מ דכולל הוא. הב' עמד בו המ"מ דבלא"ה קרא מפורש הוא חלב נבילה יעשה למלאכה ואכל לא תאכלוהו התורה אמרה יחול איסור חלב כו' עיין זבחים ע' א' ולקושיא א' י"ל לכאורה מוסיף למזבח ומיהו בעלי מומים מא"ל עיין תוס' חולין ק"א א' ד"ה מאן. והנה לדידן דאית לן כולל למה לי קרא דיבוא איסור נבילה וחל על חלב וכ"ת מכאן אנו למידין בעלמא הא לא סבירא ליה להר"מ כן עיין תוס' זבחים ע' א' ד"ה יבוא שהניחו בתימא. ויש לנו לומר דהתורה אמרה יבוא איסור חלב ויחול על טריפה שנולדה וכאמור ואמרה תורה דחייב נמי משום חלב דכן משמעות הקרא חלב נבילה כו' ואכול לא תאכלוהו ואזהרה דחלב חל על נבילה. ונבילה דכתיב קאי על רישיה דיעשה לכל מלאכה שאין מטמא וכ"ת מלת "לכל למה אתא י"ל זה לר"ע משא"כ לר"י הגלילי דלכל אהיתר הנאה מנלן תרתי וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה דהר"מ ז"ל בפ"ח ממ"א הט"ו מפיק "לכל היתר הנאה ובה' שא"ה פ"א ה"ה מפיק לטומאה ולדידי א"ש דמש"ה כתבה התורה נבילה לומר דטהור ומלת "לכל מיותר להיתר הנאה אף להדיוט ותרתי מוכח מהאי קרא ע' פסחים כ"ג ואף דבזבחים שם אמרינן טריפה להוציא בהמה טמאה זה לה"א אבל לפי האמת דממעטינן חיה מאכול לא תאכלוהו ה"ה דממעט טמאה ות"כ ה"ק דטריפה למעט טמאה ועדיין חיה לא ידעינן וממעטינן מאכל לא תאכלוהו ואייתר טריפה לכדאמרן דטמאה נמי ממועט מלא תאכלוהו. ותדע דשם ע' א' מסיק למעט טמאה לא צריך ערש"י ד"ה מי ומסיק ליחול כו' ולדידן ל"צ אלא כדכתיבנא: עוד אבאר לך דלכאורה יש לומר נ"מ אי חייב כרת על חלב או לאו לענין ס"ס דבחיוב כרת לא מהני ס"ס כנראה לכאורה במ"ל בהל' בכורים פי"ב הי"ט דז"א וכבר עמדנו בזה בפתיחה להל' טריפות ולקמן בקונטרס הספיקות אבאר עוד וכאן אבוא בקצרה. הנה התוס' ב"ק י"א א' הוקשה להם אמאי לא מטהרת מראשון מס"ס והוה ספק כרס וכ"מ בגמרא שם ובתה"ד סימן ק"ל בפסקיו בב' עזים ילדו ג' שעירות שרצה להתיר מס"ס אף שיש כרת עיין ט"ז סימן שי"ו אות ה' וראיה לזה מב"ק שזכרנו דאי יש מקצת שליא בלא וולד שרי מס"ס בכרת באופן שדברי המ"ל שם צ"ע והדברים ארוכים אין עת האסף פה✍: שאלה חלב מבהמה טהורה שנמצא בחביות שכר וכדומה ואין ס' ויש ספק א' אי נשרה מעל"ע וספק כבוש מבואר סימן ק"ה דאסור והט"ז הניח בצ"ע ומעשים בכל יום דאוסרין ספק כבוש האם יש לצדד להתיר גם אם יש לחלק איזה חילוק: תשובה הנה הריב"ש סימן שמ"ט הביא הב"י כאן והר"ב בהג"ה סימן קכ"א ס"א והפר"ח כאן אות כ"ו דמה שמשימין חלב בין נסרים שרי מטעם דטבע היין לברוח מחלב (לאו דוקא יין ה"ה שאר משקים) ועוד דבטל בס' עכ"ל והב"י לא הביא אלא טעם א' וכ"כ הר"ב בהג"ה בקכ"א גם כן אמנם הפ"ת שם אות ב' תמה ע"ז דודאי אם שוהה היין מעל"ע בולע ועינינו רואות שיש במשקה שמנונית ע"כ העלה דאין היתר כ"א מטעם ב' יע"ש ואפשר גם הריב"ש לא קאמר אלא בין הנסרים אבל לא מונח בתוכו ולפ"ז א"כ אין להתיר בכאן ומיהו ביין כה"ג י"ל דנט"ל ולא בשאר משקים עסי' ק"ג ס"ד בהג"ה. אמנם יש לדון דחלב חי כתב המרדכי פכ"ש דאוכל חלב חי פטור ומותר לגמרי דלאו מפטורי דשבח הוא שיהא אסור אמנם הר"מ ז"ל משמע דפטור ואסור עיין כה"ג כאן בהגהות הטור אות ב'. וראיתי להמ"ל פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ח ד"ה ושם וד"ה וראיתי לתוס' בקדושין שצידד אי שלכ"א הוה איסור תורה או איסור דרבנן והביא ד"ה דשבועות כ"ב ד"ה אהיתרא וכ"ג ד"ה דמוקי דשלכ"א ליכא איסור תורה כ"א איסור דרבנן יע"ש (תוס' ד"ה אהיתרא יש לפרש כיון דודאי שלכ"א מישתבע אם כן לישנא דאכילה לאו דוקא ה"ה דמשתבע נמי אכ"ש כיון דאין כוונתו לשון אכילה ממש אלא שלכ"א ה"ה כ"ש נ"ל) וא"כ לפ"ז חלב חי שנפל למשקה לא הוה איסור תורה כ"א דרבנן עיין תוס' פסחים כ"ד ב' ד"ה פרט דהמחה בחמה הו' שלכ"א ה"ה ע"י כבישה והוה דומיא דספק כבוש בב"ח דלקול' ה"ה כאן דלא חמיר טעם יותר מעיקר ומ"מ צ"ע דאיפשר על ידי תערובת במשקה כדרך אכילה הוא בשאר משקין חוץ מיין: עוד יש לחקור חתיכת חיה ספק חלב או שומן דאין להתיר מחמת ספק דרבנן לקולא כיון דאחר כך יבשל ויעשה שומן יהיה ספק תורה וכ"ת כיון דאישתרי אישתרי זה שבוש דודאי אסור הוא מיבעיא לי אי שרי לרבות עד ס' ולא הוה מבטל איסור כיון דעכשיו היתר הוא דומה לחמץ קודם פסח ולמ"ש לקמן סימן צ"ט ס"ו א"ד כיון דעכשיו אין ראוי חיה אסור הוא וצ"ע✍ועיין מ"ש הש"ך בק"י ספק חלב: בהא דספק כבוש בב"ח לקולא נמי לאכול החלב חי אבל לא יבשל דתו הוה ספק תורה ועמ"ש בק"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אבל. עט"ז ומיהו הי"א הן הר"מ ז"ל ולאו ממש דברי ר' מאיר דהא אנן פסקינן דניתר בשחיטת אמו ואפ"ה חלבו אסור ובס' ראש יוסף הארכנו בזה. ומיהו להלכה משמע כדעה א' בסתם והר"ב לא הגיה ולקמן סימן ס"ה ס"ז הגיה דנהגו להחמיר ה"ט דחלב שור וכשב ועז כי יולד כתיב וקודם לידה ניתר בשחיטת אמו וג"ה לא כתיב שור כו' כ"כ המשמרת הבית דף נ"ז א' הביאו גם כן הפר"ח והסכים כן להלכה ולפ"ז הפריס ע"ג קרקע אסור מדרבנן משום מ"ע. ובהוציא ידו החלב אסור לא החלב דאין לו שייכות עם כל האיברים. כתב הכר"ו אות ב' דאף להר"מ דאוסר חלב רק מה שנולד עמו לא אח"כ אין נראה יע"ש✍: ש"ע סָעִיף ב
ג וחלב. עט"ז דאין בו איסור חלב כ"א משום נבילה והש"ך אות ד' בשם המ"מ דאיסורא איכא וכ"כ הפר"ח אות ו' דבהמקשה איכא ב' לישני ולל"ק לר"י אוירא גרמי. ומ"מ מ"ש הפר"ח דנ"מ למ"ש באות ב' יש לעיין דלחשוד הוה ספיקא ואולי דה"ק דאי חשוד על חלב נפל חשוד על ספק כרת ומיהו לענין מודר הנאה שכתב הט"ז לא ידענא אי מחית איניש לספיקא. ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ה' דחלב אם הוא אסור אז נודר אסור משא"כ ג"ה דבריה אף שאין נוהג בטמאים אסור בהנאה. לא ידענא דודאי חלב דעלמא נמי מיקרי חלב אלא לנודר מדבר האסור משום חלב א"כ ה"ה ג"ה אי נדר מדבר האסור משום ג"ה אין ג"ה של טמאה בכלל✍: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד והוציאו. עט"ז ור"ל לא הוציאו אלא לאחר שחיטה ואף הר"מ שהוא הי"א יודה בזה שהרי הרב אומר כן הוא רבינו משה ז"ל בהל' מ"א פ"ז ה"ד דתלש חלב והוציאו קודם שחיטה וכמ"ש הכ"מ ובב"י ומה שתמה הפר"ח אות ה' והכה"ג בהגהות ב"י אות י"ו יש ליישב. ומ"ש בשם דמש"א דהוציאו נקוט משום דא"א לאכול בע"א כוונת הב"י הוציאו קודם שחיטה הא לאחר שחיטה ניתר מכל בבהמה ותדע דהא בוולד שלם אמרינן דלא הותר אלא מה שהיה מתיר בשחיטת עצמו לא חלב ואם נחתך אבר מעובר ניתר בשחיטת אמו אף דלא היה ניתר בשחיטת עצמו מריבויא כו' א"כ חתך חלב והניחו בתוכה דניתר בשחיטת אמו ולדידן אין נ"מ דבלאו הכי הלכה כדעה א': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה תותב. עט"ז וקרא בענינא דקדשים כתיב וכללא כל שקרב ע"ג המזבח מיחייב כרת עליה ועמ"ש בהא דריש מעיא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו האליה. עט"ז ולא הבינותי דזה תי' רב אשי חולין קי"ו א' חלב האליה מיקרי חלב סתמא לא מיקרי ודחה ומתרצינן כרב זביד כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן לאפוקי אליה דאין קריבה בכולן יע"ש ועיין בר"מ פ"ז ממ"א ה"ה ובמ"מ שם ועיין תה"א ע"ט א' דלמעט חיה וטמאה ממעטינן מחלב דכתיב בקרבנות דלא מיירי אלא בראוי להקרבה וע"כ שור וכשב ועז אייתר למעט אליה וצ"ע ועמ"ש בש"ך אות א': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ט
ז שתחת. עט"ז דאנן קי"ל כר"א וכרת נמי איכא לדידן בחלב זה ואין סותם כמו שכתב הר"מ ז"ל כרס שניקב אין לך דבר שיסתום אותו שחלב שעליו טמא הוא ולא שייך אינהו מיכל אכלי כיון דלדידן חלב גמור הוא: ש"ע סָעִיף ט
ח כשאר. עט"ז הנה תראה שהט"ז ורש"ל מחולקין המה דט"ז טעמא קאמר כיון שחלב זה רבינו אפרים הוא האוסר ואיהו ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין ומש"ה א"ל חנ"נ וכסוגיא זו רבה בפוסקים והיש"ש כתב ט"א כיון שיש שאוכלין אותו לא החמירו לומר חנ"נ דמדרבנן הוא בשאר איסורין ויש לראות א"כ כל היכא דאיכא פלוגתא אף דהלכה כמאן דאוסר אפ"ה לא נימא ביה חנ"נ ועסי' ק"ג וקכ"ב בענין נט"ל בלינת לילה וכדומה ולט"ז א"ש דוקא בהא דר"א הוא האוסר והוא המתיר בשאר איסורין✍: ש"ע סָעִיף ט
ט אבל. עט"ז הטעם דמבשוליהון יש ס' ועש"ך אות י"ב מ"ש שם ומ"מ א"י כיון דצריך ס' דאנו מחזיקין לחלב גמור א"כ למה אין אוסרין כלים של בני ריינוס. ומיהו הא ודאי לדידן דאם נאסר קדירה מחלב זה ואח"כ נתבשל בב"י אסור התבשיל אם אין בו ס' וכלים של בני ריינו"ס הואיל והם נוהגים היתר אין לאסור וגם זה לא ידענא מה יושיענו כיון דלדידן חלב גמור. ודוחק לומר דסתם כלי ישראל ב"י (עקכ"ב) וכאן דאיכא ספיקא אמרינן בצירוף דאב"י וצ"ע: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י והוא. עט"ז ור"ל דחלק העב מטחול דבוק לכרס ושם אין כולו דבוק אלא קצת רוחב שם דבוק וקצת שם גופא אין דבוק ומעשה דפראג לא היה באותו חלק רוחב שאין דבוק אלא באורך הטחול שאין דבוק ועיין סימן מ"ח. ומ"ש דאם נצלה בטל חלב בס' הנה בסימן ע"ד אות א' כתב דמיירי ששיערוהו שיש ס' הא מסתמא לא אמרינן דיש ס' ולענין הלכתא יתבאר שם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יא לנקר. עט"ז בשם יש"ש ועיין מ"ש באות א' לענין חנ"נ ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף יב
יב דלמא. עט"ז ור"ל כיון דגזירה הוא דיעבד אין איסור: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יג וי"א. עט"ז דהאי הג"ה מקומה בסי"ד דאייתרא דמדינא אסור ואין רוצה לומר מדין תורה אלא שהמחבר כתב דמנהגא בעלמא הוא ורמ"א כתב מדינא מדרבנן: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יט
יד אם. עט"ז ואף דכל בשר צריך הדחה קודם שמא יצלנו חי אי נמי דהדחה לא מועיל לחלב שצריך שפשוף גדול כמ"ש הר"ן ריש חולין טבח צריך ג' סכינין: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טו מאחר. עט"ז דהיינו במליחה ולא בבישול ועסי' ק"ה מ"ש שם: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
טז מעבירין אותו. עט"ז ועמ"ש בסי' קי"ט לענין טבח ועפר"ח ופר"ת שם: ש"ע סָעִיף כא
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א מינים. בטור כת' כגון חיות ובהמות טמאות. וכ' הט"ז דנ"מ לדידן אם אסור משום טמא או משום חלב לנודר הנאה מכל דבר שאסור משום חלב שנדע במה הוא אסור. והש"ך כתב דנ"מ במי שהוא חשוד לדבר א' שאינו חשוד לדברים אחרים כדלקמן סי' קי"ט ואם מותר לעשות סחורה מחלב בהמה טמאה ע"ל סי' קי"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אסור. כתב הש"ך דנ"ל עיקר להלכה כדעה זו וכ"ש דגידו אסור וע"ל סי' ס"ה ס"ז: ש"ע סָעִיף ב
ג נפל. הג"ה זו אין לה שחר כלל דבאמת הוא אסור מצד נפל ואיסור חלב אין בו וכתב הט"ז שאיזה תלמיד טועה כתבה ואינה מדברי הרב רמ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד והוציאו. כ' הש"ך אבל אם הניחו בתוכו ניתר בשחיטת אמו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה תותב. פי' שהוא פרוש כשמלה על הקרב קרום ונקלף פי' קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כ"כ אבל מה שעל הדקין מראשו והלאה לאו תותב הוא אלא אדוק בהם וחלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות והוא אדוק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו הכסלים. עיין בטור איזה הוא חלב הכסלים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז באחוריים. כבר נתבאר בסי' נ"ד שנוהגים להניח בכל בהמה צלע א' מכל צד בחלק האחוריים ואף אם נמצאו צלעות יתרות אפ"ה אין מניחין יותר מאחת הסמוכה לאחוריים. (כי יש שיטות להחמיר שלא לאכול בשר אחוריים כי אף למדן גדול אין יכול לבאר זה היטב מתוך ספר. כת' בה"י דנוהגין ליקח מן הכתף הגיד עם שמנו שיש סביב הגיד ובדיעבד אם לא ניטל השומן מותר): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ח במקצתו. אבל לכולי עלמא צריך להסיר הקרום שתחת המכסה ולא נחלקו אלא בחלב שתחת אותו הקרום ב"י בשם המרדכי: ש"ע סָעִיף ט
ט בששים. כתב הט"ז מיהו לא אמרינן בו חתיכה עצמה נעשה נבלה להצריך ס' נגד כל החתיכה שזה החלב דבוק בו (מאחר שרבינו אפרים פסק דא"א חתיכה נ"נ אלא בב"ח) אבל לענין סתימת הנקב לא מיקרי חלב טהור ואינו סותם (מאחר דלר"א חלב גמור הוא ע"ל סימן מ"ח): ש"ע סָעִיף ט
י כלים. דמסתמא המעט חלב שעל הכרס בטל בס' נגד כרס והמרק והלפתן שעמו (וכתב האגודה אין אלו נמנעין מכלים של אלו ומבישוליהן אך הכרס אין אוכלין וכ' רש"ל עליו מאחר שכ' שאין נזהרין אלא מכרס עצמו הא התבשיל שנתבשל עמו אוכלין וזהו מ"ש שאין נזהרין אלו מבשוליהן. ואפי' להאוסרין ומחזיקין אותן לחלב גמור מ"מ מסתמא החלב שעל הכרס הוא בטל בס' נגד הכרס והמרק והלפתן שעמו. וש"ך כ' אפילו יש תערובת מחלב הדבוק לכרס בתבשיל ואינו בטל בתבשיל אין נמנעים מלאכלו ע"ש. ופר"ח כתב לדידן דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא אין להקל בכך. ובת' מהרלב"ח דף קמ"ה כ' וז"ל אבל אם יש מנהג יעשה כמנהגם כגון במדינת ריינו"ס יש קצת מקומות שנוהגין איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות שנוהגין היתר אוכלין מבישוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ"ש שמשתמשין בכליהם שהם ב"י ודוקא שיהיה מנהג באוכל כגון שאותן המקומות שנוהגין איסור דרים באותה מדינה שקצת מהם נוהגין היתר וקצת מהם נוהגין איסור דיש לומר שהמקומו' שנוהגין איסור לא קיבלו עליהם האיסור מכל וכל לאסור פליטתו והמרק והנתבשל עמו. אבל אם המנהג במאכיל לבד ר"ל דהמאכיל הוא מהמדינה שקצת נוהגין בהם איסור והקצת נוהגין היתר והמאכיל נוהג היתר והאוכל הוא ממדינה שכולן נוהגין איסור כגון ממדינת פולין כשבא למקומות שנוהגין היתר אע"ג שנהגו להאכיל למקומות הסמוכים להם הנוהגין איסור. אסור לו לאכול מבישוליהן. לפ"ז לא יפה הן עושין אנשי פולין שבאין למדינת אשכנז ואוכלין מבישוליהן. מיהו הא דאסור לאכול דבר איסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר. אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יוכל לאכול ש"ך סי' קי"ט ס"ק כ' ע"ש). ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא הגס. כ' הט"ז פי' בכל מקום הן צד הנגלה הן צד הנסתר דהיינו במקום שדבוק לכרס ואם ניקב הכרס אין מועיל סתימת הטחול וכתב רש"ל מעשה שנצלה הטחול בלי ניקור והתיר מה"ר משולם משום דבטל חלב הטחול בטחול עצמה ובחלב הטהור שבו וע"ל סי' ע"ד (וע"ל סי' מ"ג ס"ק ד'): ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יב הקרום. כתב הט"ז ואם אין בחתיכה עצמה דהיינו כל מה שדבוק לקרום ששים נגד הקרום צריך ס' נגד כל החתיכה דחתיכה עצמה נעשה נבלה ולא מהני מה שהוא חלב כחוש: ש"ע סָעִיף יב
יג שני. כ' הט"ז ובדיעבד אין צריך ס' רק נגד צד הכבד: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יד הקשת. פירש"י הקיבה עשויה כקשת ומבחוץ היינו שעל הקשת ומבפנים לעיגול היינו שעל היתר היינו חוט משוך כמו יתר: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף כ
טו בקליפה. כ' הט"ז היינו במליחה אבל בבישול צריך ס' ואמרינן בו חתיכה עצמה נעשה נבלה (חוץ מגידי צוואר שיתבאר לקמן סי' ס"ה. רש"ל וקליפה זו בין במליחה ובין בצלי אינו אלא חומרא בעלמא. ונ"מ דאם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד): ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
טז מעבירין. עי' בח"מ סי' ל"ד דמחלק גבי טבח אם שוחט לעצמו או לאחרים וגם כאן דינא הכי: ש"ע סָעִיף כא
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א שאר מינים. עיין באר היטב מ"ש ונ"מ כו' ועיין בנ"צ דנ"מ עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אסור. משום מ"ע כמו גבי שחיטה לעיל סי' י"ג וע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ע"א שכתב דלדעה זו מסתברא דאין צריך לחטט אחריו דחטיטה לאו דאוריי' וכיון דעיקר איסורו הוא מפני מראית עין לא מחמרינן כולי האי ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ג אלא באחוריים. עש"ך (ובבה"ט סק"ז) ועי' בנו"ב תניינא חלק יו"ד סימן ל"א שכתב על דבר הבשר שבין צלע י"א לי"ב בודאי יש שם חלב ופה המנקרים בשר אחוריים הם מנקרים זה ולא הקצב וידוע שיש שם חלב הן לצד הגב והן לצד מטה לצד הבטן ואם אין בעיר שם מנקרים היודעים לנקר אחוריים יעשו הצלע רק אחד עשר צלעות עכ"ל ועיין בשו"ת בנו שיבת ציון סימן כ"ז שנשאל על מה שאין נוהגין כן וכתב להשואל אברר למעלתו כוונת אמ"ו ז"ל ובאמת ראוי לפרסם ע"ד המכשלה שראיתי בקהלות קטנות שעושים הצלע של צד פנים י"ב צלעות היינו י"א צלעות גדולות שיש בהם מוח ועוד צלע א' קטנה שאין בו מוח והטבחים מנקרים רק מעט מהקרום אשר לצד הכסלים כפי המבואר ברמ"א כאן ויצא להם טעות זה ממה שראו בתשובת מ"ב שכתב המנהג לעשות הצד של פנים י"ב צלעות ומה שנוהגים להניח צלע א' לצד אחוריים הוא חומרא בלי טעם ע"כ וסבר שהוא מונה י"א צלעות גדולות וא' מצלעות קטנות אבל הוא טעות כי המ"ב התחיל למנות מן תחלת צד הצואר והכניס במנינו גם ב' צלעות קטנות הנחתכים עם החזה כו' א"כ לפי לשון המורגל אצלנו כשכלו כל י"א צלעות גדולות שיש בהם מוח אז הבשר שאחריה שבינה לבין הצלע י"ב הקטנה יש שם חלב הן לצד הגב והן לצד מטה וזהו כוונת אמ"ו ז"ל ואם עושים הצד פנים גדולה יותר מי"א צל"ג אז צריך אומן ובקי לנקר החלב וקרומים האלה ואין לסמוך על הקצב כמ"ש אמ"ו ז"ל שם ובמקום שאין בקי צריך להשגיח שלא יעשה יותר מי"א צל"ג וכל ג' צל"ק שאין בהם מוח יניח לצד אחוריים עכ"ל ע"ש: [ועי' בתשובת ח"ס סימן ס"ח שכ' בזה דודאי הבשר הזה צריך קצת ניקור ומפשיטים השלי"ם העור דק מעליו שהוא קרוב לחלב הכסלים ומכ"ש בשר שסמוך לבטן שקרוב מאוד לחלב הפריסה וצריך השגחה להפשיט משם השלי"ם ההוא והקצבים הישראלים בקיאים ואומנים בזה וכן מנקרים איזה גידי דם בין צלע לצלע היורדים מחזה וגם בזה בקיאים אך במקומות שאוכלים חלק האחוריים וממונים מנקרים בקיאים ע"ז אז מניחים אפי' הצלע הי"ב לאחוריים ומוסרים אותו להמנקרים ואין להקצבים אלא י"ח צלעות בחלק הפנים ואין עליהם לנקר שום ניקור אבל במקומנו שאין אוכלים אחוריים מפני טורח הניקור א"כ הבשר הנ"ל שניקורו קל ואין בו טורח וגם אינו חמור כ"כ והקצבים מנקרים אותו ונאמנים עליו יאכלו ענוים וישבעו ותימה על הרב נו"ב דמייתי ראיה מק"ק פראג ששם מנקרים אחוריים. לק"ק פאקש ולא דמי להדדי עכ"ד ע"ש]. ועי' בתשובת שתי הלחם סימן ל"ט: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
ד הצד הגס. עבה"ט ומ"ש לענין טחול שנצלה בלא ניקור עיין לעיל סי' מ"ג סק"ד מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף טו
ה רק הקרום. עיין במשנה למלך פרק י"ג משגגות הלכה ה' ובתשובת שב יעקב חי"ד סימן כ"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סימן כ"ה ובתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סימן כ"ח שהאריכו מאד בענין זה: ש"ע סָעִיף טו
ו גם בכבש. עי' בתשו' עבודת הגרשוני סימן ס"ו שנשאל בהדרא דכנתא של כבש שנמלח בלי ניקור כלל באופן שאנו מצריכים לשער בששים אם צריך ששים נגד כל הקרום שעל הדקים והכנתא אי סגי אם יש ששים נגד החלב שעל ריש מעיא באמתא והשיב דזה פשוט דאין צריך לשער נגד הקרום שעל כל הדקים דהרי אין בו איסור כלל וכי בשביל שאנו נוהגים להסירו כי היכא דלא ליתו להניח גם כן על ראש הדקים נאסר בדיעבד. רק צריך לשער נגד החלב והקרום של ריש מעיא באמתא ואף שכ' הב"י דירא שמים יגרוד אורך אמה מכאן כו' זה ודאי דמכח ספק אם ריש מעים פירושו היכא שיוצא מהקיבה או סמוך לבית הרעי כתב כן ואם כן פשיטא שא"צ ס' אלא נגד אמה א' אמנם אם החלב הרבה באמה א' ובאמה א' מעט מצריכין ששים נגד האמה שהחלב בו מרובה ואמנם דוקא אם יש ס' בדקין עצמם נגד הקרום והחלב הנ"ל אבל אם אין שם ששים רק על ידי צירוף בשר אחר הנמלח עמו אמרינן חנ"נ וצריך ס' נגד כל הדקים שהחלב דבוק בהם והדקים עצמם אסורים גם צריך ליטול הוורידין מן שומן הכנתא המסובכים כעכביש ע"ש עיין בתשובת ברית אברהם סוף סימן כ"ח מ"ש בזה. ועיין בספר חמודי דניאל הלכות מליחה סימן ו' שכתב דהדרא דכנתא שמלחו אותו ושכחו מעט חלב נראה שמצטרפים גם הפרש לבטל בששים כמו דמצטרפין עצמות בסימן צ"ט סעיף א' וקליפות ביצים בסימן פ"ו סעיף ה' וכ"ש פרש דיש בו לחלוחית ונבלע בו הטעם אפילו על ידי מליחה דהא אפילו בכלי יכול מליחה להבליע מיהו לפעמים נמצא שאין הפרש מלא וצריך למעך חללו עכ"ד עיין שם ולפי מ"ש לקמן סימן צ"ט סק"א בשם תשובת מהר"י הלוי דדוקא בבישול הוא דמצטרפין עצמות אבל במליחה באיסור שמן אין העצמות מצטרפים ע"ש אם כן לאו ראיה היא אלא דאפשר לחלק בין עצמות לפרש: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף יח
ז לנקר הבשר תוך ג"י. עיין בנחלת צבי לענין אם מהני לזה אם שרי אותו קצת כמו דמהני לקמן סימן ס"ט סעיף י"ג עיין שם: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כא
ח מלמדים. ומה"ט פסק בתשו' עבודת הגרשוני סימן ט"ו בטבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה שאין צריך להעבירו רק מלמדין אותו כו' אם לא משום גדר ע"ש: ש"ע סָעִיף כא
ט אחריו חלב. עי' בתשו' גבעת שאול סימן י"ב שנשאל עבור מנקר שנטל קבלה על סדר הניקור ומצאו אחריו חלב וקצת מן בשר הנ"ל שניקר נאכל והבשר שהיה בעין אף שהיה מלוח היו חתיכות שלמות ויש בכל חתיכה ס' נגד החלב שבו אך הבשר שכבר נתבשל נחתך לחתיכות קטנות ואפשר שלא היה ס' בכל חתיכה מה דינן של הכלים שנתבשלו בהם והשיב דהכלים שנתבשלו בהם בשר שניקר קודם אותה חתיכה שנמצא בה חלב בודאי מותרים דאמרינן השתא הוא דאיתרע כמ"ש הש"ך סימן א' סק"ח ובסימן קי"ט סק"ל אך הכלים שנתבשלו בהם חתיכות שניקר אותם אחר שניקר החתיכה שנמצא בה חלב אסורים אם יש לספק שאין בכל הקדירה אף עם המרק ושאר דברים ששים נגד החלב אבל אם זה ברור דבכל הקדירה יש ס' אלא שיש ספק שמא אין בחתיכה עצמה ס' יש להתיר משום דהוי ספק דרבנן ע"ש: ש"ע סָעִיף כא
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א חלב כו'. מפורש בתורה: ש"ע סָעִיף א
ב ושל כו'. מתני' קי"ז א'. ש"ע סָעִיף א
ג כוי כו'. יומא ע"ד א' וכריתות כ"א א' ועבה"ג ומתני' דביכורים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד השוחט כו'. ע"ד ב' צ"ב ב' והא מפלג כו' ואר"א אר"א מחלוקת כו' ולענין שחיטה קי"ל כר"י דהוא חכמים דמתני': ש"ע סָעִיף ב
ה בשלא כו'. ע"ה ב': ש"ע סָעִיף ב
ו וי"א כו'. כר"מ דסתם מתני' כוותיה ברפ"ז ונוהג בשליל וה"ה לחלבו דחדא פלוגתא היא כמ"ש בברייתא הנ"ל נוהג בשליל וחלבו אסור כו' ואע"ג דא"ר אושעיא והלך ר"מ כו' אעפ"כ לאו הא בהא תליא ועמ"מ ועוד דר' יוחנן שם ע"ה א' סבר כר"מ דאמרינן שם כ"פ כו' חדשים גרמי. וסברא ראשונה ס"ל שאני שם דלא נשחטה אמו. מ"מ ורא"ש וכ"כ רש"י שם ד"ה דהושיט ותוס' ר"ה ר"י: ש"ע סָעִיף ב
ז וחלב כו'. ערש"י שם ד"ה כחלב כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ח ובלבד כו'. דלא פריך שם ובכריתות ד' א' אלא על האליה עצמה הואיל וקריבה ע"ג המזבח אבל חלבה של צד פנים ה"ה כשאר חלב: ש"ע סָעִיף ה
ט גם כו'. כן פי' מ"ש צ"ג א' חוטין שבעוקץ ר"ל שבזנב כמו ניטל עוקצו והטעם כמש"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י חלב הכסלים. שם האי תרבא דקליבוסתא כו': ש"ע סָעִיף ו
יא וקרום כו'. שם חמשה קרמי כו' דכפלי כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב ויש נוהגין כו' ויש כו'. רש"י שם ד"ה חלב שהבשר כו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יג חלב הדבוק כו'. שכן פי' מה הלב המכסה את הקרב תוחב כו' ר"ל שכל אלו הג' חלבים שם. תוחב הוא המכסה דהיינו הפריסה קדום הוא שתחת הפריסה ונקלף הוא הלב הדבוק שתחת הקרום אף כל שיש בהן ג' חלבים אלו וז"ש את החלב המכסה שהוא הפריסה ואת כל חלב אשר על הקרב הוא הדבוק לכרס ומואת כל דריש לקיבה ודקין וע' במרדכי פא"ט שהאריך שם בראיות: (ליקוט) חלב הדבוק כו'. שפי' תוחב כו' תוחב היינו המכסה שהוא הפריסה. קרום היינו שתחת המכסה והוא על החלב הנקלף. ונקלף זהו הלב הדבוק לכרס שהוא תחת הקרום אף כל מקום שהוא תוחב וגם יש בו קרום וגם יש בו נקלף הוא אסור דלא כרש"י שפי' שהכל דבר אחד וראיה דאסור מדאימעיט בת"כ חלב דפנות ולא נקט חלב הקרב דמותר כ"ש חלב דפנות וזהו מ"ש ואת כל החלב אשר על הקרב ומאת כל מרבינן חלב הקיבה ודקין והאריך שם וע' מרדכי סי' תתקפ"ד מחלוקת ר"י הלוי ור' אפרים ודעת ר"י כפירש"י שקאי הכל אמכסה אבל הדבוק הוא תחת הקרום והקרום הוא חפוי בשר וכמ"ש רש"י צ"ג א' בד"ה חלב שהבשר כו' וראיה ממש"ש בגמ' דחלב שעל המסס ובה"כ הוא חלב שעל הקרב וערש"י שם ד"ה המסס כו' ובריש מ"ט א' ד"ה עובי כו' קרי לה רש"י שומן ע"ש וכ' המרדכי סי' תתקפ"ג והנ"א שדעת הרמב"ם כר' אפרים ועבה"ג (ע"כ): ש"ע סָעִיף ט
יד שנוהגין כו'. שמפ' כפי' רש"י תוחב קרום ונקלף קאי הכל על המכסה וע"ש מ"ט ב': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו ושעל כו'. שם: ש"ע סָעִיף י
טז והחוטין. שם חמשה חוטי כו': ש"ע סָעִיף י
יז ואין כו'. שם חוטין שבחלב כו': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יח וצריך כו'. כמש"ש בעי חטוטי בתרייהו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט והחוטין כו' ואין כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף יב
כ ולובן כו'. כגי' רבה ממרטט והלכה כאביי נגד רבה. ות"ה ע"ט ב' והר"ן כ' דרבה ור"י ממדות חסידות היו עושין כן דלדינא מודי לאביי כמ"ש חלב שעל כו' ופי' הריף גאים שלא היה מדקדק בנטילתו שלא היה מחטט אחריו: ש"ע סָעִיף יב
כא ויש כו'. עבה"ג והלכה כרבא נגד אביי: ש"ע סָעִיף יב
כב ואם לא כו'. כמ"ש הר"ן דאינו אלא חומרא כנ"ל כקושית אביי: ש"ע סָעִיף יב
כג אבל מה כו'. מפורש שם ובתורה: ש"ע סָעִיף יב
כד ויש מחמירין עוד כו'. מדאימעיט חלב דפנות בת"כ הואיל ואינו קרב ע"ג המזבח ושומן ההוא קרב אבל תוס' שם ד"ה אמר אביי חולקין עליו ומביאין ראיה מלובן כוליא שמותר אף שהוא קרב ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כה וראשו כו'. רש"י: ש"ע סָעִיף יג
כו ויש מקילין כו'. עתוס' שם ד"ה בעי. ול"ד לבשר כו' וכ"כ הר"ן בשם רשב"א וכ' עוד בשם אחרים דל"ק דבעי לחטוטי במקום שנבלעין בבשר אלא שצריך למצוא מניינם שלם לפי שהם דקין הרבה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כז (ליקוט) ושעל היתר כו'. שהרי"ף והרמב"ם והר"ן והרשב"א פסקו דשרי לגמרי כיון דר"ע ור"י משום אבותיו מתירין וכהני נמי נהגו היתר וכמה רבנן אכלי לה ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסור היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג שרי וכתב המ"מ ואנו בגלילות הללו נוהגין כבני בבל לאסור וכ"כ מהרי"ג חביב וכבר נהגנו בו איסור כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף יד
כח וי"א כו'. דאנן בתר בני בבל גרירן: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כט (ליקוט) משמתחילין כו'. וכן הכריע הרשב"א דכרכשא אינו נקרא מעי בסתם (ע"כ): ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ל אין מולחין כו'. ע"ש צ"ז ב'. ב"י: ש"ע סָעִיף טז
לא ולא מדיחין כו'. נלמד ממ"ש וכלי כו': ש"ע סָעִיף טז
לב וכלי כו' וסכין כו'. ה' ב': ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לג (ליקוט) נהגו כו'. אבל מדינא א"צ כמ"ש תוס' והרא"ש וש"פ וראיה מדפריך וניתקן חדא כו' ופירש"י שם ותוס' והרא"ש ובבהמה אחרת לא חיישינן ע"ש ומשום בהמה זו שמנקר וחותך כל פעם חלבים ובשר ל"ק משום דבהדחה סגי וע' סי' צ"א ס"ב ולכן פירש"י חלבים ממש למכור דשם צריך שפשוף וז"ש בסי"ט בהג"ה רק כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף יז
לד (ליקוט) שישפשפו כו'. וכ"כ בסי"ט בהג"ה ולא סגי בהדחה וכ"כ בת"ה קי"ב א' דדבר השמן שנדבק לא סגי בהדחה אלא בשפשוף וראיה ממש"ש וניתקן ליה חדא שמא כו' ואם איתא הא כ"ד דאורחיה בהדחה כגון בשר חי אין חוששין כמ"ש בסי' צ"א ס"ב וכנ"ל וע' במה"ב שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יט
לה כל אלה כו' ואם כו'. דצונן בצונן הוא וכמ"ש ק"ז ב' אלא דלכתחלה אסור שמא ישכח מלשפשף: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לו אין מולחין כו'. צ"ז ב' הנהו כו' ול"פ אלא בדיעבד וכנ"ל: ש"ע סָעִיף כ
לז ואם מלחם כו'. שם אתו שיילוהו כו': ש"ע סָעִיף כ
לח ויש כו'. כמ"ש הרא"ש שם דהא אמרו כרותח דצלי ומיהו לאו כצלי להצריך נטילה. שם: ש"ע סָעִיף כ
לט וי"א כו'. כמ"ש איני והאמר ר"ה כו' שאני חלב כו' וה"ה למליחה שהוא כצלי כנ"ל ואע"ג שאמרו שם והארבב"ח כו' ההוא כחוש הוה כ' הרב לקמן סי' ק"ה ס"ט בהג"ה ולפי שא"א בקיאין כו': (ליקוט) ואם מלחם כו'. צ"ז א' כוליא בחלבה כו'. ויש מי כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו'. ויש אומרים כו'. כ"כ הסמ"ק דלא קי"ל כהאי תי' אלא כתי' בתראה כלבית באלפס כו' אבל דעת הרב משום דלא בקיאין ועמ"ש בסי' ק"ה ס"ח בהג"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף כ
מ ויש להקל כו'. וכ"כ שם ע"ש: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
מא טבח כו'. שם צ"ו א' בר פיולי כו'. מ"מ: ש"ע סָעִיף כא
מב (ליקוט) ואפי' בהרבה כו'. אבל הרשב"א כתב מדקאמר הלכתא ש"מ דמ"ז לאפלוגי קאתי ופסק גמ' דלא כמ"ז אלא דוקא כזית במקום אחד (ע"כ): ש"ע סָעִיף כא
מג ומנהג כשר כו'. דז"ש שם טבח שנמצא אחריו ול"ק סתמא מנקר כו' אלא דבטבח שעליו מוטל לנקר הבשר אפילו מכר סתם ולא מכר בחזקת מנוקרת מלקין ומעבירים אותו משא"כ באחר וז"ש רש"י שם ד"ה מכח דרך כו'. שם: ש"ע סָעִיף כא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.