א חֵלֶב שׁוֹר וְכֶבֶשׁ וָעֵז, אָסוּר. וְשֶׁל שְׁאָר מִינִים, מֻתָּר. כּוֹי, חֶלְבּוֹ אָסוּר.
ב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ עֻבָּר בֶּן שְׁמוֹנָה אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה, בֵּין חַי בֵּין מֵת, חֶלְבּוֹ וְגִידוֹ מֻתָּר. וְהָא דִּבְּבֶן תִּשְׁעָה מֻתָּר, דַּוְקָא כְּשֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֲבָל אִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אָסוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע חֶלְבּוֹ אָסוּר, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַחוּטִים וְהַקְּרוּמִים הָאֲסוּרִים בִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת. וְחֵלֶב נֵפֶל אָסוּר אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה.
ג הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעִי בְּהֵמָה וְתָלַשׁ חֵלֶב מִבֶּן תִּשְׁעָה חַי שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְהוֹצִיאוֹ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם חֵלֶב כְּעַל חֵלֶב בְּהֵמָה גְּמוּרָה.
ד אֵיזֶהוּ חֵלֶב, כָּל שֶׁהוּא תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף, וְשֶׁלֹּא יְהֵא בָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ.
ה הָאַלְיָה מֻתֶּרֶת, וּבִלְבַד שֶׁיְּנַקֵּר מִמֶּנָּהּ מַה שֶּׁלְּצַד פְּנִים. הַגָּה: גַּם צָרִיךְ לְהָסִיר חוּטֵי הָאַלְיָה, כִּי יוֹנְקִים מֵחֵלֶב הַכְּלָיוֹת. (הַמָּרְדְּכִי וְרוֹקֵחַ).
ו חֵלֶב הַכְּסָלִים וּקְרוּם שֶׁעֲלֵיהֶם, אָסוּר.
ז חֵלֶב שֶׁתַּחַת הַמָּתְנַיִם, אָסוּר. הַגָּה: וְסֵדֶר נִקּוּר אֵלּוּ הַחֲלָבִים צָרִיךְ רְאִיָּה מִן הַבָּקִי בְּנִקּוּר, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בַּסֵּפֶר. וְכָל אֵלּוּ הַחֲלָבִים אֵין לָחוּשׁ לָהֶם אֶלָּא בַּאֲחוֹרַיִם שֶׁל בְּהֵמָה, אֲבָל בַּחֲצִי הַבְּהֵמָה שֶׁל פָּנִים אֵין בָּהֶם מֵחֲלָבִים אֵלּוּ, רַק קְצָת מִן הַקְּרוּם שֶׁעַל חֵלֶב הַכְּסָלִים, הַנִּשְׁאָר בְּרֹאשׁ הַדְּפָנוֹת עַל הַכְּסָלִים, הַנִּשְׁאָר שָׁם בְּרֹאשָׁהּ, וְצָרִיךְ לְהָסִיר אוֹתוֹ הַקְּרוּם מִשָּׁם (ד"ע) וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַפְרִיד גַּם כֵּן הַבָּשָׂר הַנִּדְבָּק שָׁם זֶה עַל גַּב זֶה וְלִגְרֹר הַחֵלֶב שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְיֵשׁ מַתִּירִין מִשּׁוּם דְּמֶחְשָּׁב חִפּוּי בָּשָׂר, וְכֵן הַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנַז (הַכֹּל בַּטּוּר).
ח חֵלֶב שֶׁעַל הֶמְּסֶס וּבֵית הַכּוֹסוֹת, אָסוּר וְעָנוּשׁ (עָלָיו) כָּרֵת, וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב.
ט חֵלֶב הַדָּבוּק לַכֶּרֶס שֶׁתַּחַת הַפְּרִיסָה, אָסוּר. הַגָּה: וְכֵן הַמִּנְהָג בְּכָל מָקוֹם, מִלְּבַד בְּנֵי רַיְינוּס, שֶׁנּוֹהֲגִין בְּמִקְצָתוֹ הֶתֵּר, וְאֵין מוֹחִין בְּיָדָם שֶׁכְּבָר הוֹרָה לָהֶם זָקֵן. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וּמָרְדְּכַי וְרֹב הַפּוֹסְקִים) וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ אִסּוּר דִּינוֹ כִּשְׁאָר חֵלֶב לְבַטְּלוֹ בְּשִׁשִּׁים (א"ו הָאָרֹךְ), אֲבָל אֵין אוֹסְרִין כֵּלִים שֶׁל בְּנֵי רַיְינוּס, הוֹאִיל וְנוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה).
י קְרוּם שֶׁעַל דַּד הַטְּחוֹל, וְהוּא הַצַּד הַגַּס, חַיָּבִין עָלָיו; וְשֶׁעַל שְׁאָר הַטְּחוֹל וְהַחוּטִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם.
יא נוֹטֵל רֹאשׁ הַגִּיד שֶׁבְּתוֹךְ הַטְּחוֹל וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ, וְנִמְשָׁכִים עִמּוֹ ג' חוּטִין שֶׁבְּתוֹכוֹ וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְסֹק שׁוּם חוּט מֵהֶם; וְאִם נִפְסַק, צָרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרָיו.
יב הַכֻּלְיָא יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁנֵי קְרוּמִים, הָעֶלְיוֹן חַיָּבִים עָלָיו; הַתַּחְתּוֹן וְהַחוּטִים שֶׁבָּהּ, אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם. וְלֹבֶן שֶׁבַּכֻּלְיָא, חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת נֶאֱסַר וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן נוֹטֵל אָדָם לֹבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַכֻּלְיָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו, וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לְחַטֵּט אַחֲרָיו. הַגָּה: וְאִם לֹא חִטְּטוּ אַחֲרָיו וְהִנִּיחוּ קְצָתוֹ תּוֹךְ הַכֻּלְיָא, לְכֻלֵּי עָלְמָא מֻתָּר אִם נִתְבַּשֵּׁל כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י שכ"כ בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וְדַוְקָא מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַכֻּלְיָא, אֲבָל מַה שֶּׁעַל הַכֻּלְיָא לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר. (ד"מ בְּשֵׁם רא"ש פֶּרֶק ג"ה וְשֶׁכֵּן הוּא בַּשַּׁ"ס) יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד, יֵשׁ מַצְרִיכִין לְנַקֵּר הַקְּרוּם הָעֶלְיוֹן שֶׁלְּצַד הַכָּבֵד, מִשּׁוּם חֵלֶב הַקֶּרֶב שֶׁמֻּנָּח עָלָיו. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד לְנַקֵּר הַשֻּׁמָן שֶׁתַּחַת הַקְּרוּם הַהוּא (רא"מ ור"ת) אֲבָל צַד פְּנִים שֶׁל צַד הָרֵאָה אֵין צָרִיךְ נִקּוּר כְּלָל (ת"ה ואוֹר זָרוּעַ) אֲבָל הַמִּנְהָג לְנַקֵּר וּלְהָסִיר שְׁנֵי קְרוּמִים, דִּלְמָא אָתֵי לְמִטְעֵי (ס"ה ואוֹר זָרוּעַ).
יג חוּטִין שֶׁבָּעֹקֶץ (פִּי' הוּא שֶׁנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא עָצֶה, וְהוּא קְצֶה הַשִּׁדְרָה, עָרוּךְ וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ שֶׁקוֹרִין הנקא) אֲסוּרִים. וְהֵם חֲמִשָּׁה, ג' מִיָּמִין וּב' מִשְּׂמֹאל, הַג' שֶׁמִּיָּמִין כָּל אֶחָד מִתְפַּצֵּל לִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁבִּשְׂמֹאל כָּל אֶחָד מֵהֶם מִתְפַּצֵּל לִשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה וְרֹאשׁוֹ הָאֶחָד מְחֻבָּר לַשִּׁדְרָה, וְרָאשֵׁי הַפִּצּוּלִין נִדְבָּקוֹת תַּחַת הֶחָזֶה בְּרָאשֵׁי הַצְּלָעוֹת, וְאוֹתָם רָאשֵׁי הַפִּצּוּלִין מְצוּיִים בַּחֲצִי הַבְּהֵמָה שֶׁל פְּנִים, וְאִי שָׁלְפֵי לְהוּ חֲמִימֵי, מִשְׁתַּלְּפֵי, וְאִי לֹא, בָּעֵי לְחַטּוּטֵי בָּתְרַיְהוּ. הַגָּה: וְאִם הֵם שְׁרוּיִין בְּמַיִם הֲוֵי לְהוּ כַּחֲמִימֵי וּמִשְׁתַּלְּפִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק וְכָּל בּוֹ וְאָו"ה) וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּאֵלּוּ הַחוּטִין בְּמָקוֹם שֶׁהֵם בְּלוּעִים בַּבָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן). וְטוֹב לְהַחְמִיר.
יד חֵלֶב הַקֵּבָה שֶׁעַל הַקֶּשֶׁת, אָסוּר מִן הַדִּין מִן הַתּוֹרָה. וְשֶׁעַל הַיֶּתֶר, אָסוּר מִמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ אִסוּר וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּדִּינָא אָסוּר וְלָכֵן אֵין לְהָקֵל בּוֹ (רַשִׁ"י וְרֹא"שׁ וּסְמַ"ג וּסְמַ"ק וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם).
טו חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין, אָסוּר בְּאֹרֶךְ אַמָּה מִשֶּׁמַּתְחִילִין לָצֵאת מִן הַקֵּבָה, וּמִשָּׁם וְאֵילֵךְ שֻׁמָּן הוּא, וּמֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר חֵלֶב שֶׁעָלָיו, הוּא הַמְּעִי שֶׁיּוֹצֵא בּוֹ הָרְעִי שֶׁהוּא סוֹף הַמֵּעַיִם. וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, לִגְרֹר אֹרֶךְ אַמָּה מִכָּאן וְאֹרֶךְ אַמָּה מִכָּאן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֹרֶךְ אַמָּה מַמָּשׁ, וְלָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל לִמְדֹּד בַּזְּרוֹעַ וְאֵין מַצְרִיכִין אֹרֶךְ אַמָּה בְּצִמְצוּם (מהרי"ל) וְאֵין צָרִיךְ לְהָסִיר רַק הַקְּרוּם עִם הַדָּבוּק בּוֹ שֶׁעַל אֹרֶךְ אַמּוֹת אֵלּוּ, אֲבָל לֹא הַשֻּׁמָּן הַדָּבוּק בַּטַּבְּחַיָּא שֶׁתַּחְתָּיו (כָּל בּוֹ) וְכֵן נוֹהֲגִין, רַק שֶׁמְּסִירִין מִן הַטַּבְּחַיָּא גַּם כֵּן חוּט אָרֹךְ שֶׁמֻּנָּח עָלָיו עִם הַשֻּׁמָן שֶׁאֶצְלוֹ. וְאִם הַטַּבָּח מָשַׁךְ הַדַּקִּין מִן הַבְּהֵמָה בְּעוֹדָן חַמִּין, נִשְׁאַר הַחֵלֶב שֶׁעַל רֹאשׁ הַדַּקִּין עִם הַדְרָא דְּכַנְתָּא, וְלָכֵן הַבָּא לֶאֱכֹל מִן הַדְרָא דְּכַנְתָּא יִגְרֹד אַמָּה מִן הַחֵלֶב לְצַד הַקֵּבָה, וְאִם לֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ, צָרִיךְ לִגְרֹד וּלְגַלֵּחַ סְבִיב עָבְיוֹ כְּדִינָר זָהָב בְּמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּפֵּק בּוֹ (מָרְדְּכַי ריש ג"ה). וְנָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהָסִיר הַקְּרוּם שֶׁעַל כָּל הַדַּקִּין בְּהַדְרָא דְּכַנְתָּא דְּעֵגֶל, מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁאָרִים הַדַּקִּין עִם הַדְרָא דְּכַנְתָּא וְאוֹכְלִין הַכֹּל בְּיַחַד, עַל כֵּן מְסִירִין כָּל הַקְּרוּם שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ גַּם כֵּן שֶׁעַל רֹאשׁ הַדַּקִּין, וְנָהֲגוּ לִקַּח הַקְּרוּם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכֶבֶשׁ, שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַנִּיחָן בְּיַחַד וְנִכָּר רֹאשׁ הַדַּקִּין. כֵּן נִרְאֶה טַעַם הַמִּנְהָג. אֲבָל יֵשׁ לְהַחֲמִיר וְלִקַּח הַקְּרוּם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו גַּם בְּכֶבֶשׂ (הַכֹּל ד"ע).
טז אֵין מוֹלְחִין חֲלָבִים עִם הַבָּשָׂר וְלֹא מְדִיחִין אוֹתָם עִמּוֹ. וּכְלִי שֶׁמְּדִיחִין בּוֹ חֲלָבִים, אֵין מְדִיחִין בּוֹ בָּשָׂר, וְסַכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ חֲלָבִים, אֵין חוֹתְכִין בּוֹ בָּשָׂר.
יז נָהֲגוּ מְנַקְּרֵי הַבָּשָׂר לְנַקֵּר בְּסַכִּין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִין בֶּגֶד עַל יְרֵכַיִם וְכָל שָׁעָה שֶׁנּוֹגֵעַ הַסַכִּין בַּחֵלֶב מְקַנְּחוֹ בּוֹ. וְנָכוֹן לְלַמֵּד אָדָם לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיְּשַׁפְשְׁפוּ הַבָּשָׂר יָפֶה בְּמַיִם.
יח אֵין פּוֹרְשִׂין הַכְּסָלִים עַל גַּבֵּי הַבָּשָׂר בְּעוֹד שֶׁלֹּא נִצְטַּנֵּן חֵלֶב שֶׁעֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בַּבָּשָׂר. הַגָּה: וְכֵן יֵשׁ לְנַקֵּר הַבָּשָׂר תּוֹךְ ג' יָמִים מִן הַחֵלֶב, שֶׁלֹּא יִתְקַשֶּׁה הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם לֹא נִקְּרוֹ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, אֵין לֶאֱסֹר בְּדִיעֲבַד אֶלָּא מְנַקְּרוֹ אַחַר כָּךְ וְשָׁרֵי. (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ ומהרא"י בִּפְסָקָיו סִימָן ע"ז).
יט כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים אִם נַעֲשׂוּ, לֹא נֶאֱסַר הַבָּשָׂר, וְאֵין מַכִּין הָעוֹשֶׂה, אֶלָּא מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה. וְאִם עָשָׂה, מֻתָּר, רַק שֶׁיְּשַׁפְשֵׁף הַבָּשָׂר הֵיטֵב (ר"ן פ"ק דְּחֻלִּין).
כ אֵין מוֹלְחִין הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיָּסִירוּ הַחוּטִין וְהַקְּרוּמִים הָאֲסוּרִים וְגִיד הַנָּשֶׁה; וְאִם מְלָחָם, מְסִירָם אַחַר כָּךְ וּמְבַשֵּׁל הַבָּשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר עַד שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ כְּדֵי קְלִפָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעֵינָן שִׁשִּׁים כְּמוֹ בִּשְׁאָר חֵלֶב הַנִּמְלָח עִם בָּשָׂר, דקי"ל בְּשִׁשִּׁים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סי' ק"ה, וְיֵשׁ לְהָקֵל וּלְהַתִּירוֹ עַל יְדֵי קְלִפָּה (הַמַּגִּיד בְּשֵׁם הַמְפָרְשִׁים) אִם יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד קְצָת, מֵאַחַר דְּיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּלֹא קְלִפָּה, וְגַם אֵין שַׁיָּךְ לִגְזֹר מִשּׁוּם חֵלֶב שָׁמֵן דִּמְפַעְפֵּעַ, דְּכָל הַקְּרוּמִים אֵינָם רַק חֵלֶב כָּחוּשׁ (מָרְדְּכַי וס"ה) יֵרָאֶה דְּיֵשׁ לִסְמֹךְ אַמָּאן דְּמַתִּיר בִּקְלִפָּה. וְעַיִּןִ לְקַמָּן סי' ק"ה.
כא טַבָּח שֶׁדַּרְכּוֹ לְנַקֵּר בָּשָׂר וְנִמְצָא אַחֲרָיו חוּט אוֹ קְרוּם, מְלַמְּדִין אוֹתוֹ וּמָזְהִירִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בְּאִסוּרִין. אֲבָל אִם נִמְצָא אַחֲרָיו חֵלֶב. אִם הוּא כִּשְׂעוֹרָה, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחֲרָיו כַּזַּיִת, וַאֲפִלּוּ בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ. הַגָּה: וַחֲזָרָתוֹ לְכַשְׁרוּתוֹ וּתְשׁוּבָתוֹ הַכֹּל לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן, אִם עָבָר בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּמֵזִיד (הגהות אשיר"י פרק ג"ה) וּמִנְהָג כָּשֵׁר הוּא שֶׁהַטַּבָּח הַמּוֹכֵר בָּשָׂר יְנַקְּרֶנּוּ קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ, פֶּן יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַקּוֹנִים (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ').
א סָעִיף א חלב שור וכבש כו'. ושל שאר בהמות טהורות אסור:
ב סָעִיף א ושל שאר מינים. כלו' של חיות או של בהמות טמאות אין בהם איסור חלב אלא איסור של בהמה טמאה. וכתב הב"ח דנ"מ שאלו היה בכלל חלב היה מותר לעשות בו סחורה מדכתיב יעשה לכל מלאכה אבל כיון שחלבם כבשרם דאסור משום בהמה טמאה אסור לעשות בהם סחורה עכ"ל ולפי מ"ש בסימן קי"ז ס"ק ד' דבחלב בהמה טמאה אסור לעשות סחורה משום דטמא הוא לא נ"מ מידי ודוק ונ"ל דנ"מ במי שהוא חשוד לדבר אחד שאינו חשוד לדברים אחרים כדלקמן סימן קי"ט ודוק:
ג סָעִיף ב מותר. דנפקא לן מכל בבהמה תאכלו וע"ל סימן י"ג:
ד סָעִיף ב וי"א כו'. ובספרי הבאתי ראיות לי"א אלו ע"ש כ"ש גידו דאסור (וע"ל סימן ס"ה ס"ז) וכ"פ הב"ח ודלא כעט"ז שלא הביא אלא הסברא הראשונה מיהו מה שהביא הב"ח ראיה מרא"מ בספר יראים סימן קמ"ז וכתב דס"ל לרא"מ דלרבי מאיר דאמר חלבו דשליל אסור אינו אלא חומרא דרבנן דלא כדעת הרמב"ם (והמחבר) דמחייבי כרת עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ יהיה הרא"מ נגד הש"ס פג"ה ד' צ"ב ע"ב דמוכח התם בהדיא דחלבו דשליל אסור מדאורייתא לרבי מאיר והכי איתא בכמה דוכתי בש"ס אלא אגב חורפיה לא עיין דהרא"מ קאי התם להדיא אחלבו דגיד דבהא אמרי' התם בש"ס דהוי מדרבנן לרבי מאיר ופסקו הרמב"ם פ"ח מהמ"א והט"ו לקמן סי' ס"ח וכלהפוסקי' וזה ברור:
ה סָעִיף ב וחלב נפל כו'. כך משמע מדברי הרב המגיד דאע"ג דאין חייב כרת על חלבו איסורא מיהא איכא משום חלב ומ"מ לא היה צריך הר"ב לכתוב זה כיון דמ"מ אסור משו' נבלה ואפי' מלקות נמי איכא משום נבלה כדכתבו הרמב"ם והטור והוא פשוט:
ו סָעִיף ג והוציאו. קודם השחיט' אבל הניחו בתוכו ניתר בשחיטת הבהמה ואפי' לסברא אחרונה שבסעיף ב' דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי הבהמה הרי הוא בכלל כל בבהמה תאכלו. ב"י:
ז סָעִיף ד תותב. היא שמלתו מתרגמינן היא תותבי' כשמלה הוא פרוש על הקרב. רש"י:
ח סָעִיף ד קרום ונקלף. קרום דק יש עליו ונקלף הקרו' מעל החלב שאינו אדוק בו כ"כ רש"י:
ט סָעִיף ו חלב הכסלים כו'. עי' בטור וב"י איזהו חלב הכסלים:
י סָעִיף ז רק קצת מן הקרום כו' בראש הדפנות כו'. ואם נמצא בבהמה צלעות יתרות כגון י"ג או י"ד בכל צד וכולן דומות זו לזו נמצא כתוב בשם מה"ר שכנא שכולן מותרים רק אותן הסמוך לאחוריים ומביאו הב"ח בס"ס נ"ד (וע"ל סי' נ"ד ס"ק ט') וכ"כ בתשובת מ"ב סי' ס"ז וכ' שם דנוהגים בכל בהמה להניח צלע א' מכאן ומכאן לחלק האחוריים ולא מצאתי בכל החבורים כן ואיני יודע למה נהגו כן כו' ע"ש:
יא סָעִיף ט מלבד בני ריינוס כו'. וכתב ב"י בשם המרדכי שלדברי הכל צריך להסיר הקרים שתחת המכסה ולא נחלקו אלא בחלב שתחת אותו הקרום עכ"ל וכ"כ בד"מ:
יב סָעִיף ט אבל אין אוסרים כלים כו'. ז"ל הב"י מ"כ בשם ספר אגודה בערפורט נוהגים לאסור ובשאר קהלות נוהגים להתיר אמנם אלו אין נמנעין מכלי' של אלו ומבישוליהן אך הכרס אין אוכלים בבואם לקהילותם עכ"ל וכן הוא בחדושי אגודה הנדפסים בסוף תשובת מהרי"ו ובאגודה פרק ג"ה סי' פ"ט ומשמע דאפילו יש תערובות מחלב הדבוק לכרס בתבשיל ואינו בטל בתבשיל אין נמנעין מלאכול ועי' בסי' קט"ו ס"ק ט"ז י"ז ובסי' קי"ט ס"ק כ' כתבתי כמה חילוקי דינים בזה:
יג סָעִיף יד שעל הקשת כו'. פירש רש"י הקיבה עשויה כקשת מבחוץ היינו שעל הקשת ומבפנים לעיגול היינו שעל היתר והרמב"ם פירוש שעל היתר היינו חוט משוך כמו יתר:
יד סָעִיף יז מפני שנותנים בגד כו'. וגם אין מחתכין בו חלב שאסור מן התורה אלא גורדים אותו בסכין ואין בו דוחקא דסכינא בבשר ואף על פי שבשמנונית הגיד א"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הן והחמירו בו ולא החמירו בסכין ואפילו משתכח דאית בה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי כל ישראל נהגו להדיח הבשר כ"כ הטור בשם בעל העיטור:
טו סָעִיף כא אבל אם נמצא אחריו חלב כו'. עיין בב"י וד"מ מ"ש בשם הר"ן והגהת אשר"י ועיין לעיל סי' קי"ט:
א סָעִיף א ושל שאר מינים כו'. בטור כתוב דין בהמה טמאה ונפל דבשרם אסור ואין בהם איסור חלב ונ"מ לענין מלקות ולא היה לטור לכותבם כמ"ש ב"י ומו"ח ז"ל תירץ דנ"מ לענין שאסור לעשות סחורה בחלב בהמה טמאה ונפל שאלו היה בכלל חלב היה מותר לעשות בו סחורה דכתיב יעשה לכל מלאכה כו'. וקשה מזה לענין בהמה טמאה דאפילו יש בהם משום איסור חלב לא מועיל להקל אלא להחמיר דהוה איסור מוסיף כמו בחלב בהמה טהורה נבלה דהוה איסור מוסיף כמ"ש ב"י אלא שגזרת הכתוב הוא דמותר במלאכה דכתיב וחלב נבלה וגו' אבל בבהמה טמאה ודאי אין ללמוד מנבלה דנבלה היא מעין טהורה משא"כ בבהמה טמאה אבל נלע"ד נ"מ לענין מין במינו דקי"ל מין באינו מינו חמיר ממין במינו בסימן צ"ו ובב"י מביא שם בשם מ"כ דחלב ובשר הוי ב' מינים וא"כ אם נתערב חלב טמאה עם בשר כשר ה"א דהוא מין באינו מינו ע"כ קמ"ל דאין כאן שם חלב והוה מין במינו וגם ע"ז התירוץ יש להקשות דמ"מ יש עליו שם חלב אלא דאינו אוסר וא"כ ה"ל מין באינו מינו עם בשר ע"כ נראה דנ"מ לנודר הנאה מכל דבר שאסור משום חלב שנדע במה הוא אסור ודרך זה כלל לתרץ בדברי הטור בכמה מקומות כגון ר"ס ס"ו לענין דם בהמה טמאה ואבר מן החי ודרך זה איתא בתוס' פ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ד) במה שאמרה האי שמשא היא אדומה נ"מ לנודר מן האדום ומ"ה ניחא דלא כתב הטור גבי גיד דאינו נוהג בטמאה כמ"ש במתני' דלדידן אין נ"מ מזה דבזה לא שייך נודר הנאה מגיד דלרמב"ם בלא נדר נמי אסור בהנאה גיד הנשה זה נ"ל נכון מאד:
ב סָעִיף ב אבל אם הפריס כו'. דאז אסור משום מראית עין כמו לענין שחיטה דלעיל וזהו דברי ר' יהודה בגמרא והי"א הוא דברי ר"מ:
ג סָעִיף ב וחלב נפל אסור כו'. לא ידעתי פירושו דאם נתכוין לאיסור חלב אדרבה באמת אין בו משום חלב כמ"ש הטור בשם רמב"ם. ואי נתכוין לאיסור מצד שהוא נפל זהו פשיטא דלמה יהיה מותר יותר משאר בשר הנפל. ובד"מ לא הוזכר מזה ונראה שהג"ה זו לאו מדברי הרב היא אלא איזה תלמיד טועה כתבה:
ד סָעִיף ג והוציאו כו'. אבל אם לא הוציאו מותר דכתיב כל בבהמה תאכלו:
ה סָעִיף ד תותב קרוס. בגמרא איתא תניא את כל החלב המכסה את הקרב מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף פרש"י קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל גבי החלב שאינו אדוק כ"כ ומרבה חלב שעל גבי הקיבה וכ"ש שעל הדקין ר"ע אומר מה חלב המכסה הקרב תותב קרום ונקלף אף כל כו' פירש"י תותב הוא שמלה דכשמלה הוא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות והוא אדוק ושעל הדקין מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותו נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם. ובטור כתוב תותב קרום ונקלף פירוש שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף עמו ונתן עוד סימן שלא יהא בשר חופה אותו והוא מבואר גם כן בגמרא. ויש מקשים על הטור למה פירש מה שאמרו קרום ונקלף על הקרום שתחת החלב הא פירש"י על הקרום שעל החלב ונראה דלא קשה מידי דרש"י פירש כן בדברי רבי ישמעאל אבל בדברי רבי עקיבא ע"כ אינו כן דאי תימא דקרום ונקלף של רבי עקיבא הוה גם כן כר"י אלא שמוסיף תותב היה לו לר' עקיבא לומר תותב וקרום כו' אלא ע"כ דחדא היא דהתותב הוא שיושב כולו על הקרום שתחתיו וזה כוונת רש"י שכתב פרוש על הקרב דהיינו שהקרום עם החלב שעליו פרוס על הקרב וגם מו"ח ז"ל כתב דברי הטור עד"ז דר"ע דלא כר"י מטעם אחר ובפרישה האריך בזה בחנם:
ו סָעִיף ה האליה. דלא אסרה תורה אלא חלב סתם וזה מקרי חלב האליה אבל מה שדבוק על צד פנים של האליה הוא חלב גמור ואינו בכלל חלב האליה דלשון חלב האליה היינו האליה עצמה וחלב זה לשון מיטב הוא:
ז סָעִיף ט שתחת הפריסה. פי' קרום פרוס על הכרס וקורין אותו טרפה ליל"ך בל"א או נע"ץ ותחת אותו הקרום יש חלב דבוק בכרס עצמה ואסרו רבינו אפרים ורבינו יואל התירו והאריך במרדכי בראיותיהם וקי"ל כרבי' אפרים:
ח סָעִיף ט כשאר חלב לבטלו בס'. מ"מ נ"ל שאין אומרים בו חתיכה עצמה נעשית נבלה להצריך ששים נגד כל החתיכה שזה החלב דבוק בו אם אין בו עצמו ששים מאחר שרוב הפוסקים ס"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב כרבינו אפרים לקמן סי' צ"ב. וכן מצאתי לרש"ל פרק א"ט סי' נ"ד מטעם דכל שאין נותן טעם אין איסו' מן התורה אלא מדרבנן גזרו בזה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ומאחר שאחרים אוכלים זה החלב כרבינו יואל על כיוצא בזה לא גזרו ע"כ. ומ"מ כתב שם שלענין מה שאנו קי"ל חלב טהור סותם הנקב כדאיתא ר"ס מ"ו אף חלב זה אינו טהור לענין שיוכל לסתום נקב כיון דלרבינו אפרים חלב מה"ת הוא וענוש כרת:
ט סָעִיף ט אבל אין אוסרין כלים כו'. באגודה כתוב אמנם אלו אין נמנעין מכלים של אלו ומבישוליהן אך הכרס אין אוכלין וכתב רש"ל על זה דמאחר שכתב שאין נזהרין אלא מהכרס עצמו הא התבשיל שנתבשל עמו אוכלין אותו וזהו מ"ש שאין נזהרין מבישוליהן ואפילו להאוסרין ומחזיקין אותו בחלב גמו' מ"מ מסתמ' המעט חלב שעל הכרס הוא בטל בששים נגד הכרס והמרק והלפתן שעמו ע"כ:
י סָעִיף י והוא הצד הגס. פירוש בכל מקום הן צד הנגלה הן צד הנסתר דהיינו במקום שדבוק לכרס וכ"כ רש"ל וז"ל שעל הדד הוא מחובר שם לכרס ולחלב גמור ע"כ וכיון שכל הקרום של הטחול יש בו עכ"פ איסור חלב ע"כ אם ניקב הכרס אין מועיל סתימת הטחול דלא כיש מי שהתיר בזה ועמ"ש סי' מ"ח ס"ב וכתב רש"ל מעשה בטחול שנצלה בלא ניקור והתירה מוהר"ר משולם וחבריו משום דבטל חלב הטחול בטחול עצמו ובחלב הטהור שבו עכ"ל ועמ"ש על זה בסימן ע"ד:
יא סָעִיף יב לנקר הקרום העליון. רש"ל פ' ג"ה סי"ד הביא דעת רבינו ברוך דאם אין בחתיכה עצמה דהיינו כל מה שהדבוק להקרום ס' נגד הקרום צריך ס' נגד כל החתיכה דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכ"כ בשם כתבי מהרא"י דלא מהני מה שהוא חלב כחוש דלא קי"ל כאותו תירוץ בגמרא:
יב סָעִיף יב דלמא אתי למיטעי. פשוט הוא דבדיעבד אין צריכין ששים רק נגד צד הכבד:
יג סָעִיף יד ויש אומרים שמדינא אסור כו'. בקצת ספרים הוא נדפס שלא במקומו ומקומו בסעיף י"ד לענין חלב שעל היתר שם צריך להיות האי וי"א:
יד סָעִיף יט אם נעשו לא נאסר. משום דלא אסרינן ליה אלא משום שמא ישכח מלשפשף היטב:
טו סָעִיף כ מאחר דיש מתירין על ידי קליפה. פירוש במליחה אבל בבישול ודאי צריך ס' ואמרינן בו חתיכה עצמה נעשית נבילה כמ"ש בסעיף י"ב בשם רש"ל:
טז סָעִיף כא מעבירין אותו. בח"מ סימן ל"ד מבואר חילוק בין שוחט או מנקר לעצמו או לאחרים וכן הוא כאן בבית יוסף:
א סָעִיף א מינים. בטור כת' כגון חיות ובהמות טמאות. וכ' הט"ז דנ"מ לדידן אם אסור משום טמא או משום חלב לנודר הנאה מכל דבר שאסור משום חלב שנדע במה הוא אסור. והש"ך כתב דנ"מ במי שהוא חשוד לדבר א' שאינו חשוד לדברים אחרים כדלקמן סי' קי"ט ואם מותר לעשות סחורה מחלב בהמה טמאה ע"ל סי' קי"ז:
ב סָעִיף ב אסור. כתב הש"ך דנ"ל עיקר להלכה כדעה זו וכ"ש דגידו אסור וע"ל סי' ס"ה ס"ז:
ג סָעִיף ב נפל. הג"ה זו אין לה שחר כלל דבאמת הוא אסור מצד נפל ואיסור חלב אין בו וכתב הט"ז שאיזה תלמיד טועה כתבה ואינה מדברי הרב רמ"א:
ד סָעִיף ג והוציאו. כ' הש"ך אבל אם הניחו בתוכו ניתר בשחיטת אמו:
ה סָעִיף ד תותב. פי' שהוא פרוש כשמלה על הקרב קרום ונקלף פי' קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כ"כ אבל מה שעל הדקין מראשו והלאה לאו תותב הוא אלא אדוק בהם וחלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות והוא אדוק:
ו סָעִיף ו הכסלים. עיין בטור איזה הוא חלב הכסלים:
ז סָעִיף ז באחוריים. כבר נתבאר בסי' נ"ד שנוהגים להניח בכל בהמה צלע א' מכל צד בחלק האחוריים ואף אם נמצאו צלעות יתרות אפ"ה אין מניחין יותר מאחת הסמוכה לאחוריים. (כי יש שיטות להחמיר שלא לאכול בשר אחוריים כי אף למדן גדול אין יכול לבאר זה היטב מתוך ספר. כת' בה"י דנוהגין ליקח מן הכתף הגיד עם שמנו שיש סביב הגיד ובדיעבד אם לא ניטל השומן מותר):
ח סָעִיף ט במקצתו. אבל לכולי עלמא צריך להסיר הקרום שתחת המכסה ולא נחלקו אלא בחלב שתחת אותו הקרום ב"י בשם המרדכי:
ט סָעִיף ט בששים. כתב הט"ז מיהו לא אמרינן בו חתיכה עצמה נעשה נבלה להצריך ס' נגד כל החתיכה שזה החלב דבוק בו (מאחר שרבינו אפרים פסק דא"א חתיכה נ"נ אלא בב"ח) אבל לענין סתימת הנקב לא מיקרי חלב טהור ואינו סותם (מאחר דלר"א חלב גמור הוא ע"ל סימן מ"ח):
י סָעִיף ט כלים. דמסתמא המעט חלב שעל הכרס בטל בס' נגד כרס והמרק והלפתן שעמו (וכתב האגודה אין אלו נמנעין מכלים של אלו ומבישוליהן אך הכרס אין אוכלין וכ' רש"ל עליו מאחר שכ' שאין נזהרין אלא מכרס עצמו הא התבשיל שנתבשל עמו אוכלין וזהו מ"ש שאין נזהרין אלו מבשוליהן. ואפי' להאוסרין ומחזיקין אותן לחלב גמור מ"מ מסתמא החלב שעל הכרס הוא בטל בס' נגד הכרס והמרק והלפתן שעמו. וש"ך כ' אפילו יש תערובת מחלב הדבוק לכרס בתבשיל ואינו בטל בתבשיל אין נמנעים מלאכלו ע"ש. ופר"ח כתב לדידן דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא אין להקל בכך. ובת' מהרלב"ח דף קמ"ה כ' וז"ל אבל אם יש מנהג יעשה כמנהגם כגון במדינת ריינו"ס יש קצת מקומות שנוהגין איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות שנוהגין היתר אוכלין מבישוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ"ש שמשתמשין בכליהם שהם ב"י ודוקא שיהיה מנהג באוכל כגון שאותן המקומות שנוהגין איסור דרים באותה מדינה שקצת מהם נוהגין היתר וקצת מהם נוהגין איסור דיש לומר שהמקומו' שנוהגין איסור לא קיבלו עליהם האיסור מכל וכל לאסור פליטתו והמרק והנתבשל עמו. אבל אם המנהג במאכיל לבד ר"ל דהמאכיל הוא מהמדינה שקצת נוהגין בהם איסור והקצת נוהגין היתר והמאכיל נוהג היתר והאוכל הוא ממדינה שכולן נוהגין איסור כגון ממדינת פולין כשבא למקומות שנוהגין היתר אע"ג שנהגו להאכיל למקומות הסמוכים להם הנוהגין איסור. אסור לו לאכול מבישוליהן. לפ"ז לא יפה הן עושין אנשי פולין שבאין למדינת אשכנז ואוכלין מבישוליהן. מיהו הא דאסור לאכול דבר איסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר. אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יוכל לאכול ש"ך סי' קי"ט ס"ק כ' ע"ש).
יא סָעִיף י הגס. כ' הט"ז פי' בכל מקום הן צד הנגלה הן צד הנסתר דהיינו במקום שדבוק לכרס ואם ניקב הכרס אין מועיל סתימת הטחול וכתב רש"ל מעשה שנצלה הטחול בלי ניקור והתיר מה"ר משולם משום דבטל חלב הטחול בטחול עצמה ובחלב הטהור שבו וע"ל סי' ע"ד (וע"ל סי' מ"ג ס"ק ד'):
יב סָעִיף יב הקרום. כתב הט"ז ואם אין בחתיכה עצמה דהיינו כל מה שדבוק לקרום ששים נגד הקרום צריך ס' נגד כל החתיכה דחתיכה עצמה נעשה נבלה ולא מהני מה שהוא חלב כחוש:
יג סָעִיף יב שני. כ' הט"ז ובדיעבד אין צריך ס' רק נגד צד הכבד:
יד סָעִיף יד הקשת. פירש"י הקיבה עשויה כקשת ומבחוץ היינו שעל הקשת ומבפנים לעיגול היינו שעל היתר היינו חוט משוך כמו יתר:
טו סָעִיף כ בקליפה. כ' הט"ז היינו במליחה אבל בבישול צריך ס' ואמרינן בו חתיכה עצמה נעשה נבלה (חוץ מגידי צוואר שיתבאר לקמן סי' ס"ה. רש"ל וקליפה זו בין במליחה ובין בצלי אינו אלא חומרא בעלמא. ונ"מ דאם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד):
טז סָעִיף כא מעבירין. עי' בח"מ סי' ל"ד דמחלק גבי טבח אם שוחט לעצמו או לאחרים וגם כאן דינא הכי:
א סָעִיף א שאר מינים. עיין באר היטב מ"ש ונ"מ כו' ועיין בנ"צ דנ"מ עוד:
ב סָעִיף ב אסור. משום מ"ע כמו גבי שחיטה לעיל סי' י"ג וע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ע"א שכתב דלדעה זו מסתברא דאין צריך לחטט אחריו דחטיטה לאו דאוריי' וכיון דעיקר איסורו הוא מפני מראית עין לא מחמרינן כולי האי ע"ש:
ג סָעִיף ז אלא באחוריים. עש"ך (ובבה"ט סק"ז) ועי' בנו"ב תניינא חלק יו"ד סימן ל"א שכתב על דבר הבשר שבין צלע י"א לי"ב בודאי יש שם חלב ופה המנקרים בשר אחוריים הם מנקרים זה ולא הקצב וידוע שיש שם חלב הן לצד הגב והן לצד מטה לצד הבטן ואם אין בעיר שם מנקרים היודעים לנקר אחוריים יעשו הצלע רק אחד עשר צלעות עכ"ל ועיין בשו"ת בנו שיבת ציון סימן כ"ז שנשאל על מה שאין נוהגין כן וכתב להשואל אברר למעלתו כוונת אמ"ו ז"ל ובאמת ראוי לפרסם ע"ד המכשלה שראיתי בקהלות קטנות שעושים הצלע של צד פנים י"ב צלעות היינו י"א צלעות גדולות שיש בהם מוח ועוד צלע א' קטנה שאין בו מוח והטבחים מנקרים רק מעט מהקרום אשר לצד הכסלים כפי המבואר ברמ"א כאן ויצא להם טעות זה ממה שראו בתשובת מ"ב שכתב המנהג לעשות הצד של פנים י"ב צלעות ומה שנוהגים להניח צלע א' לצד אחוריים הוא חומרא בלי טעם ע"כ וסבר שהוא מונה י"א צלעות גדולות וא' מצלעות קטנות אבל הוא טעות כי המ"ב התחיל למנות מן תחלת צד הצואר והכניס במנינו גם ב' צלעות קטנות הנחתכים עם החזה כו' א"כ לפי לשון המורגל אצלנו כשכלו כל י"א צלעות גדולות שיש בהם מוח אז הבשר שאחריה שבינה לבין הצלע י"ב הקטנה יש שם חלב הן לצד הגב והן לצד מטה וזהו כוונת אמ"ו ז"ל ואם עושים הצד פנים גדולה יותר מי"א צל"ג אז צריך אומן ובקי לנקר החלב וקרומים האלה ואין לסמוך על הקצב כמ"ש אמ"ו ז"ל שם ובמקום שאין בקי צריך להשגיח שלא יעשה יותר מי"א צל"ג וכל ג' צל"ק שאין בהם מוח יניח לצד אחוריים עכ"ל ע"ש: [ועי' בתשובת ח"ס סימן ס"ח שכ' בזה דודאי הבשר הזה צריך קצת ניקור ומפשיטים השלי"ם העור דק מעליו שהוא קרוב לחלב הכסלים ומכ"ש בשר שסמוך לבטן שקרוב מאוד לחלב הפריסה וצריך השגחה להפשיט משם השלי"ם ההוא והקצבים הישראלים בקיאים ואומנים בזה וכן מנקרים איזה גידי דם בין צלע לצלע היורדים מחזה וגם בזה בקיאים אך במקומות שאוכלים חלק האחוריים וממונים מנקרים בקיאים ע"ז אז מניחים אפי' הצלע הי"ב לאחוריים ומוסרים אותו להמנקרים ואין להקצבים אלא י"ח צלעות בחלק הפנים ואין עליהם לנקר שום ניקור אבל במקומנו שאין אוכלים אחוריים מפני טורח הניקור א"כ הבשר הנ"ל שניקורו קל ואין בו טורח וגם אינו חמור כ"כ והקצבים מנקרים אותו ונאמנים עליו יאכלו ענוים וישבעו ותימה על הרב נו"ב דמייתי ראיה מק"ק פראג ששם מנקרים אחוריים. לק"ק פאקש ולא דמי להדדי עכ"ד ע"ש]. ועי' בתשובת שתי הלחם סימן ל"ט:
ד סָעִיף י הצד הגס. עבה"ט ומ"ש לענין טחול שנצלה בלא ניקור עיין לעיל סי' מ"ג סק"ד מ"ש בזה:
ה סָעִיף טו רק הקרום. עיין במשנה למלך פרק י"ג משגגות הלכה ה' ובתשובת שב יעקב חי"ד סימן כ"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סימן כ"ה ובתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סימן כ"ח שהאריכו מאד בענין זה:
ו סָעִיף טו גם בכבש. עי' בתשו' עבודת הגרשוני סימן ס"ו שנשאל בהדרא דכנתא של כבש שנמלח בלי ניקור כלל באופן שאנו מצריכים לשער בששים אם צריך ששים נגד כל הקרום שעל הדקים והכנתא אי סגי אם יש ששים נגד החלב שעל ריש מעיא באמתא והשיב דזה פשוט דאין צריך לשער נגד הקרום שעל כל הדקים דהרי אין בו איסור כלל וכי בשביל שאנו נוהגים להסירו כי היכא דלא ליתו להניח גם כן על ראש הדקים נאסר בדיעבד. רק צריך לשער נגד החלב והקרום של ריש מעיא באמתא ואף שכ' הב"י דירא שמים יגרוד אורך אמה מכאן כו' זה ודאי דמכח ספק אם ריש מעים פירושו היכא שיוצא מהקיבה או סמוך לבית הרעי כתב כן ואם כן פשיטא שא"צ ס' אלא נגד אמה א' אמנם אם החלב הרבה באמה א' ובאמה א' מעט מצריכין ששים נגד האמה שהחלב בו מרובה ואמנם דוקא אם יש ס' בדקין עצמם נגד הקרום והחלב הנ"ל אבל אם אין שם ששים רק על ידי צירוף בשר אחר הנמלח עמו אמרינן חנ"נ וצריך ס' נגד כל הדקים שהחלב דבוק בהם והדקים עצמם אסורים גם צריך ליטול הוורידין מן שומן הכנתא המסובכים כעכביש ע"ש עיין בתשובת ברית אברהם סוף סימן כ"ח מ"ש בזה. ועיין בספר חמודי דניאל הלכות מליחה סימן ו' שכתב דהדרא דכנתא שמלחו אותו ושכחו מעט חלב נראה שמצטרפים גם הפרש לבטל בששים כמו דמצטרפין עצמות בסימן צ"ט סעיף א' וקליפות ביצים בסימן פ"ו סעיף ה' וכ"ש פרש דיש בו לחלוחית ונבלע בו הטעם אפילו על ידי מליחה דהא אפילו בכלי יכול מליחה להבליע מיהו לפעמים נמצא שאין הפרש מלא וצריך למעך חללו עכ"ד עיין שם ולפי מ"ש לקמן סימן צ"ט סק"א בשם תשובת מהר"י הלוי דדוקא בבישול הוא דמצטרפין עצמות אבל במליחה באיסור שמן אין העצמות מצטרפים ע"ש אם כן לאו ראיה היא אלא דאפשר לחלק בין עצמות לפרש:
ז סָעִיף יח לנקר הבשר תוך ג"י. עיין בנחלת צבי לענין אם מהני לזה אם שרי אותו קצת כמו דמהני לקמן סימן ס"ט סעיף י"ג עיין שם:
ח סָעִיף כא מלמדים. ומה"ט פסק בתשו' עבודת הגרשוני סימן ט"ו בטבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה שאין צריך להעבירו רק מלמדין אותו כו' אם לא משום גדר ע"ש:
ט סָעִיף כא אחריו חלב. עי' בתשו' גבעת שאול סימן י"ב שנשאל עבור מנקר שנטל קבלה על סדר הניקור ומצאו אחריו חלב וקצת מן בשר הנ"ל שניקר נאכל והבשר שהיה בעין אף שהיה מלוח היו חתיכות שלמות ויש בכל חתיכה ס' נגד החלב שבו אך הבשר שכבר נתבשל נחתך לחתיכות קטנות ואפשר שלא היה ס' בכל חתיכה מה דינן של הכלים שנתבשלו בהם והשיב דהכלים שנתבשלו בהם בשר שניקר קודם אותה חתיכה שנמצא בה חלב בודאי מותרים דאמרינן השתא הוא דאיתרע כמ"ש הש"ך סימן א' סק"ח ובסימן קי"ט סק"ל אך הכלים שנתבשלו בהם חתיכות שניקר אותם אחר שניקר החתיכה שנמצא בה חלב אסורים אם יש לספק שאין בכל הקדירה אף עם המרק ושאר דברים ששים נגד החלב אבל אם זה ברור דבכל הקדירה יש ס' אלא שיש ספק שמא אין בחתיכה עצמה ס' יש להתיר משום דהוי ספק דרבנן ע"ש:
א סָעִיף א חלב כו'. מפורש בתורה:
ב סָעִיף א ושל כו'. מתני' קי"ז א'.
ג סָעִיף א כוי כו'. יומא ע"ד א' וכריתות כ"א א' ועבה"ג ומתני' דביכורים:
ד סָעִיף ב השוחט כו'. ע"ד ב' צ"ב ב' והא מפלג כו' ואר"א אר"א מחלוקת כו' ולענין שחיטה קי"ל כר"י דהוא חכמים דמתני':
ה סָעִיף ב בשלא כו'. ע"ה ב':
ו סָעִיף ב וי"א כו'. כר"מ דסתם מתני' כוותיה ברפ"ז ונוהג בשליל וה"ה לחלבו דחדא פלוגתא היא כמ"ש בברייתא הנ"ל נוהג בשליל וחלבו אסור כו' ואע"ג דא"ר אושעיא והלך ר"מ כו' אעפ"כ לאו הא בהא תליא ועמ"מ ועוד דר' יוחנן שם ע"ה א' סבר כר"מ דאמרינן שם כ"פ כו' חדשים גרמי. וסברא ראשונה ס"ל שאני שם דלא נשחטה אמו. מ"מ ורא"ש וכ"כ רש"י שם ד"ה דהושיט ותוס' ר"ה ר"י:
ז סָעִיף ב וחלב כו'. ערש"י שם ד"ה כחלב כו':
ח סָעִיף ה ובלבד כו'. דלא פריך שם ובכריתות ד' א' אלא על האליה עצמה הואיל וקריבה ע"ג המזבח אבל חלבה של צד פנים ה"ה כשאר חלב:
ט סָעִיף ה גם כו'. כן פי' מ"ש צ"ג א' חוטין שבעוקץ ר"ל שבזנב כמו ניטל עוקצו והטעם כמש"ו:
י סָעִיף ו חלב הכסלים. שם האי תרבא דקליבוסתא כו':
יא סָעִיף ו וקרום כו'. שם חמשה קרמי כו' דכפלי כו':
יב סָעִיף ז ויש נוהגין כו' ויש כו'. רש"י שם ד"ה חלב שהבשר כו':
יג סָעִיף ט חלב הדבוק כו'. שכן פי' מה הלב המכסה את הקרב תוחב כו' ר"ל שכל אלו הג' חלבים שם. תוחב הוא המכסה דהיינו הפריסה קדום הוא שתחת הפריסה ונקלף הוא הלב הדבוק שתחת הקרום אף כל שיש בהן ג' חלבים אלו וז"ש את החלב המכסה שהוא הפריסה ואת כל חלב אשר על הקרב הוא הדבוק לכרס ומואת כל דריש לקיבה ודקין וע' במרדכי פא"ט שהאריך שם בראיות: (ליקוט) חלב הדבוק כו'. שפי' תוחב כו' תוחב היינו המכסה שהוא הפריסה. קרום היינו שתחת המכסה והוא על החלב הנקלף. ונקלף זהו הלב הדבוק לכרס שהוא תחת הקרום אף כל מקום שהוא תוחב וגם יש בו קרום וגם יש בו נקלף הוא אסור דלא כרש"י שפי' שהכל דבר אחד וראיה דאסור מדאימעיט בת"כ חלב דפנות ולא נקט חלב הקרב דמותר כ"ש חלב דפנות וזהו מ"ש ואת כל החלב אשר על הקרב ומאת כל מרבינן חלב הקיבה ודקין והאריך שם וע' מרדכי סי' תתקפ"ד מחלוקת ר"י הלוי ור' אפרים ודעת ר"י כפירש"י שקאי הכל אמכסה אבל הדבוק הוא תחת הקרום והקרום הוא חפוי בשר וכמ"ש רש"י צ"ג א' בד"ה חלב שהבשר כו' וראיה ממש"ש בגמ' דחלב שעל המסס ובה"כ הוא חלב שעל הקרב וערש"י שם ד"ה המסס כו' ובריש מ"ט א' ד"ה עובי כו' קרי לה רש"י שומן ע"ש וכ' המרדכי סי' תתקפ"ג והנ"א שדעת הרמב"ם כר' אפרים ועבה"ג (ע"כ):
יד סָעִיף ט שנוהגין כו'. שמפ' כפי' רש"י תוחב קרום ונקלף קאי הכל על המכסה וע"ש מ"ט ב':
טו סָעִיף י ושעל כו'. שם:
טז סָעִיף י והחוטין. שם חמשה חוטי כו':
יז סָעִיף י ואין כו'. שם חוטין שבחלב כו':
יח סָעִיף יא וצריך כו'. כמש"ש בעי חטוטי בתרייהו:
יט סָעִיף יב והחוטין כו' ואין כו'. כנ"ל:
כ סָעִיף יב ולובן כו'. כגי' רבה ממרטט והלכה כאביי נגד רבה. ות"ה ע"ט ב' והר"ן כ' דרבה ור"י ממדות חסידות היו עושין כן דלדינא מודי לאביי כמ"ש חלב שעל כו' ופי' הריף גאים שלא היה מדקדק בנטילתו שלא היה מחטט אחריו:
כא סָעִיף יב ויש כו'. עבה"ג והלכה כרבא נגד אביי:
כב סָעִיף יב ואם לא כו'. כמ"ש הר"ן דאינו אלא חומרא כנ"ל כקושית אביי:
כג סָעִיף יב אבל מה כו'. מפורש שם ובתורה:
כד סָעִיף יב ויש מחמירין עוד כו'. מדאימעיט חלב דפנות בת"כ הואיל ואינו קרב ע"ג המזבח ושומן ההוא קרב אבל תוס' שם ד"ה אמר אביי חולקין עליו ומביאין ראיה מלובן כוליא שמותר אף שהוא קרב ע"ש:
כה סָעִיף יג וראשו כו'. רש"י:
כו סָעִיף יג ויש מקילין כו'. עתוס' שם ד"ה בעי. ול"ד לבשר כו' וכ"כ הר"ן בשם רשב"א וכ' עוד בשם אחרים דל"ק דבעי לחטוטי במקום שנבלעין בבשר אלא שצריך למצוא מניינם שלם לפי שהם דקין הרבה:
כז סָעִיף יד (ליקוט) ושעל היתר כו'. שהרי"ף והרמב"ם והר"ן והרשב"א פסקו דשרי לגמרי כיון דר"ע ור"י משום אבותיו מתירין וכהני נמי נהגו היתר וכמה רבנן אכלי לה ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסור היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג שרי וכתב המ"מ ואנו בגלילות הללו נוהגין כבני בבל לאסור וכ"כ מהרי"ג חביב וכבר נהגנו בו איסור כו' (ע"כ):
כח סָעִיף יד וי"א כו'. דאנן בתר בני בבל גרירן:
כט סָעִיף טו (ליקוט) משמתחילין כו'. וכן הכריע הרשב"א דכרכשא אינו נקרא מעי בסתם (ע"כ):
ל סָעִיף טז אין מולחין כו'. ע"ש צ"ז ב'. ב"י:
לא סָעִיף טז ולא מדיחין כו'. נלמד ממ"ש וכלי כו':
לב סָעִיף טז וכלי כו' וסכין כו'. ה' ב':
לג סָעִיף יז (ליקוט) נהגו כו'. אבל מדינא א"צ כמ"ש תוס' והרא"ש וש"פ וראיה מדפריך וניתקן חדא כו' ופירש"י שם ותוס' והרא"ש ובבהמה אחרת לא חיישינן ע"ש ומשום בהמה זו שמנקר וחותך כל פעם חלבים ובשר ל"ק משום דבהדחה סגי וע' סי' צ"א ס"ב ולכן פירש"י חלבים ממש למכור דשם צריך שפשוף וז"ש בסי"ט בהג"ה רק כו' (ע"כ):
לד סָעִיף יז (ליקוט) שישפשפו כו'. וכ"כ בסי"ט בהג"ה ולא סגי בהדחה וכ"כ בת"ה קי"ב א' דדבר השמן שנדבק לא סגי בהדחה אלא בשפשוף וראיה ממש"ש וניתקן ליה חדא שמא כו' ואם איתא הא כ"ד דאורחיה בהדחה כגון בשר חי אין חוששין כמ"ש בסי' צ"א ס"ב וכנ"ל וע' במה"ב שם (ע"כ):
לה סָעִיף יט כל אלה כו' ואם כו'. דצונן בצונן הוא וכמ"ש ק"ז ב' אלא דלכתחלה אסור שמא ישכח מלשפשף:
לו סָעִיף כ אין מולחין כו'. צ"ז ב' הנהו כו' ול"פ אלא בדיעבד וכנ"ל:
לז סָעִיף כ ואם מלחם כו'. שם אתו שיילוהו כו':
לח סָעִיף כ ויש כו'. כמ"ש הרא"ש שם דהא אמרו כרותח דצלי ומיהו לאו כצלי להצריך נטילה. שם:
לט סָעִיף כ וי"א כו'. כמ"ש איני והאמר ר"ה כו' שאני חלב כו' וה"ה למליחה שהוא כצלי כנ"ל ואע"ג שאמרו שם והארבב"ח כו' ההוא כחוש הוה כ' הרב לקמן סי' ק"ה ס"ט בהג"ה ולפי שא"א בקיאין כו': (ליקוט) ואם מלחם כו'. צ"ז א' כוליא בחלבה כו'. ויש מי כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו'. ויש אומרים כו'. כ"כ הסמ"ק דלא קי"ל כהאי תי' אלא כתי' בתראה כלבית באלפס כו' אבל דעת הרב משום דלא בקיאין ועמ"ש בסי' ק"ה ס"ח בהג"ה (ע"כ):
מ סָעִיף כ ויש להקל כו'. וכ"כ שם ע"ש:
מא סָעִיף כא טבח כו'. שם צ"ו א' בר פיולי כו'. מ"מ:
מב סָעִיף כא (ליקוט) ואפי' בהרבה כו'. אבל הרשב"א כתב מדקאמר הלכתא ש"מ דמ"ז לאפלוגי קאתי ופסק גמ' דלא כמ"ז אלא דוקא כזית במקום אחד (ע"כ):
מג סָעִיף כא ומנהג כשר כו'. דז"ש שם טבח שנמצא אחריו ול"ק סתמא מנקר כו' אלא דבטבח שעליו מוטל לנקר הבשר אפילו מכר סתם ולא מכר בחזקת מנוקרת מלקין ומעבירים אותו משא"כ באחר וז"ש רש"י שם ד"ה מכח דרך כו'. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.