א אֵין מַחְזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִם, כְּגוֹן בַּכֶּרֶס וּבַקֵּבָה וּבַדַּקִּין. וּבַחַלְחֹלֶת (פֵּרוּשׁ, הַכַּרְכָּשָׁא, וְהוּא הַמְּעִי הַדָּבוּק בְּפִי הַטַּבַּעַת) בְּלֹא שֻׁמָּן שֶׁעֲלֵיהֶם. לְפִיכָךְ אִם בִּשְּׁלָם בִּקְדֵרָה בְּלֹא מְלִיחָה, מֻתָּר, אֶלָּא אִם כֵּן אַסְמִיק. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִמְלְחוּ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנֻקָּב, דְּמֻתָּרִים (מָרְדְּכַי פכ"ה). מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה צְרִיכִים מְלִיחָה בִּכְלִי מְנֻקָּב, וַהֲדָחָה תְּחִלָּה, כִּשְׁאָר בָּשָׂר (מָרְדְּכַי וְאָרֹךְ). וְיֵשׁ חוֹלְקִים בַּכָּרֵס, וְאוֹמְרִים דְּמַחֲזִיקִין בָּהּ דָּם, וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר בַּכָּרֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת כִּשְׁאָר בָּשָׂר (מָרְדְּכַי ור"ן ואו"ה). אֲבָל שֻׁמָּן שֶׁעֲלֵיהֶם, דִּינוֹ כִּשְׁאָר בָּשָׂר. לְפִיכָךְ כְּשֶׁמּוֹלְחִים הַחַלְחֹלֶת וּשְׁאָר מֵעַיִם, אֵין מוֹלְחִין אוֹתָם בְּצַד פְּנִימִי מַעֲבַר הַמַּאֲכָל, אֶלָּא בַּצַּד הַחִיצוֹן שֶׁשָּׁם הַשֻּׁמָן דָּבוּק. הַגָּה: וְאִם מָלַח הַחַלְחֹלֶת מִצַּד פְּנִים וְלֹא מִצַּד חוּץ, הֲוֵי כְּאִלּוּ לֹא נִמְלְחָה כְּלָל, וְאִם נִתְבַּשְּׁלָה כָּךְ, טְרֵפָה, אִם יֵשׁ עָלֶיהָ שֻׁמָּן מִבַּחוּץ. וְאִם לֹא נִתְבַּשְּׁלָה עֲדַיִן, יַחֲזֹר וְיִמְלְחֶנָּה מִבַּחוּץ. וּמֻתֶּרֶת (אָרֹךְ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). בֵּיצִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹפוֹת לְאַחַר שְׁחִיטָה, אִם לֹא נִגְמַר הַחֶלְבּוֹן שֶׁלָּהֶם, רַק הַחֶלְמוֹן לְבַד, צְרִיכִים מְלִיחָה כִּשְׁאָר בָּשָׂר, וּמֻתָּר לְמָלְחָן עִם בָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף סִימָן פ"ז). וְאִם נִגְמַר אַף הַחֶלְבּוֹן, אֲפִלּוּ הַקְּלִפָּה קָּשָׁה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁהִיא נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, נוֹהֲגִין לְמָלְחָהּ, אַךְ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְמָלְחָהּ עִם בָּשָׂר (מהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד). מִיהוּ בְּדִיעֲבַד, אֵין לָחוּשׁ. וְכָל שֻׁמָּן, אֲפִלּוּ שֶׁל עוֹפוֹת, דִּינוֹ כִּשְׁאָר בָּשָׂר לְעִנְיָן מְלִיחָה וַהֲדָחָה (מָרְדְּכַי).
ב בְּנֵי מֵעַיִם בְּלֹא שֻׁמָּן שֶׁעֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים בָּהֶם דָּם, מֻתָּר לְמָלְחָם עִם בָּשָׂר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים לְמָלְחָם עִם בָּשָׂר (טוּר בְּשי"א), וְהָכֵי נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר' יוֹאֵל וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְאו"ה בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).
ג שֻׁמַּן הַכַּנְתָּא (פֵּרוּשׁ שֻׁמַּן הַדַּקִים אינטרי"לייא בְּלַעַ"ז) שֶׁעַל הַדַּקִּים, מְלֵאָה חוּטִים דַּקִּים מְלֵאִים דָּם וּלְפִיכָךְ יֵשׁ אוֹסְרִים אוֹתָהּ לִקְדֵרָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי חֲתִיכָה וּמְלִיחָה. וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִין הֶתֵּר, וְאוֹתָם חוּטִין שֶׁל דָּם כְּשֶׁאָדָם בָּקִי בָּהֶם מוֹתְחָן, וְנִפְשָׁלִים הֵיטֵב עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶחָד מֵהֶם.
א סָעִיף א כגון בכרס כו'. כן הוא דעת הרא"ש וטור ושאר פוסקים דכרס הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס שאין מחזיקין בהם דם ונ"ל דאף הרא"ש והטור מודים דבקורקבן מחזיקין דם שהרי עינינו רואות דיש דם הרבה בקורקבן ועוד דהא ס"ל בסי' (מ"ט) [נ'] דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס ע"ש ובבית יוסף שם והדריש' כתב דלדעת הטור וסייעתו אין מחזיקין דם בקורקבן כמו בכרס ותלה עצמו במה שהביא הטור ר"ס ק"י בשם רבי יודא דקורקבן לא הוי חתיכה הראויה להתכבד כדאמרינן בני מעיים אוכליהון לאו בר אינש ולא כוון יפה דלדבריו יהיו דברי הטור סותרים זא"ז וכן הקשה בהגהת דרישה ר"ס ק"י ס"ב ולדבריהם תיקשי נמי אמאי לא מייתי הטור ראיה ממאי דאיתא להדיא בפ' קמא דביצה (דף ז' ע"א) קורקבן ובני מעיים לא אכלי להו אינשי וגם אדרבה מוכח מש"ס זו דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים וכן בסמ"ג לאוין קמ"א דף כ"ב ע"ג מביא דברי הר' יודא אלו שהביא גם כן ראיה מהך דביצה כדאמרי' קורקבן ובני מעיים כו' אלא ודאי גם דעת הטור כן אלא שקיצר בלשון ועוד דהא הך ראיה דמייתי הטור בשם הר"י מדאמרינן בני מעיים אוכליהון לאו בר אינש הוא לישנא דרשב"ג בנדרים (דף נ"ד ע"ב) בברייתא ובלישנא דברייתא אף להרא"ש וטור קורקבן בכלל בני מעיים כדכתב הרא"ש להדיא בפרק א"ט ומביאו ב"י בסי' נ' ע"ש וזה ברור וגם הב"ח בקו' אחרון לא כוון יפה בזה במ"ש דכיון דאנן לא קי"ל כר"י וקורקבן הוי חתיכה הראויה להתכבד א"כ לא הוי בכלל בני מעיים ג"כ לענין דם עכ"ל דהא דאנן קי"ל דהוי חתיכה הראויה להתכבד היינו משום דכתבו הרמב"ם והסמ"ג ושאר פוסקים דדין חתיכה הראויה להתכבד משתנה לפי הזמן והמקום תדע שהרי בש"ס הנזכר מבואר להדיא דקורקבן לא אכלי להו אינשי אלא צ"ל דהיינו דוקא בזמנ' אבל היה יכול להיות דקי"ל דקורקבן הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס אם לא כמו שהוכחתי ודוק:
ב סָעִיף א ובדקין. הם הסובבים סביב הכנתא אבל כנתא גופא יש בה דם:
ג סָעִיף א אא"כ אסמיק. כלומר דדוקא מסתמא לא מחזקינן בהו דם אבל אי אסמיק צריכין מליחה כשאר בשר:
ד סָעִיף א דמותרין. מן הסתם אי לא אסמיק:
ה סָעִיף א מיהו לכתחלה צריכה מליחה כו'. הטעם מפורש בסה"ת ובאו"ה כלל ד' ד"ט לפי שא"א לנקר הבני מעיים שלא ישאר בהן מעט שומן ע"ש ומה"ט סגי אפי' לכתחלה במליחת צד החיצון לבד וכדלקמן ס"ק ז':
ו סָעִיף א ואפי' בדיעבד כו'. וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ה וכ"כ הב"ח דלא כהעט"ז שלא הביא אלא דברי המחבר:
ז סָעִיף א אין מולחין כו'. אלא בצד החיצון כו'. משמע דאפי' לכתחלה א"צ למלחו רק מצד החיצון ולא מצד הפנימי וכ"כ באו"ה כלל ד' ד"י ובת"ח כלל ט"ו די"ב בהדיא (ועיין בס"ק ה') ואע"ג שכ' המחבר לעיל סי' ס"ט ס"ד דלכתחלה צריך למלוח הבשר משני צדדין והר"ב שם אוסר אפי' דיעבד וא"כ כאן כשאינו מולח אלא מצד החיצון נמצא שהשומן לא נמלח במקום שהוא דבוק י"ל דכיון דאין כ"כ דם בשומן וגם אית ביה חטי חטי סגי בהכי אף לכתחלה:
ח סָעִיף א ואם נתבשלה כך טרפה. ל' הת"ח שם מיהו אם יש ס' רק נגד השומן והגידין שבה הכל מותר עכ"ל ואע"ג דבשר שנתבשל בלא מליחה נהגינן לאסור אותה חתיכה אף בדאיכא ששים כדלעיל סי' ס"ט סי"א מ"מ הכא השומן נמס בקדרה ואינו ניכר ובטל א"נ כיון דהתם גופא חומרא בעלמא היא יש להקל כיון דאין דם נראה לעין בשומן ובזה א"ש הא דסגי בששים נגד השומן והגידין ולא בעינן ששי' נגד כל החלחולת לפי שהאיסור דבוק בה ונעשית נבילה אלא ודאי כיון דעינינו רואות דלית בהו דם למראית העין ובודאי הוא מעט מזער ראוי להקל בזה כיון דאיסור דבוק בלא"ה חומרא הוא וכן כתב מהרש"ל פרק כ"ה סי' נ"ו בה"ג ע"ש:
ט סָעִיף א אם יש עליה שומן מבחוץ. פירוש אם ידוע שהיה שם שומן כדי לאסור אבל אין לאסור בדיעבד מטעם שא"א לנקרה שלא ישאר בה שומן:
י סָעִיף א יחזור וימלחנה. כ"כ בסימני ת"ח שם ובת"ח שם בפנים כתב יחזור וידיחנה וימלחנה:
יא סָעִיף א ומותרת. דמאחר שאינו מוחזק כ"כ בדם אין לדמותו לבשר אחר שנמלח מצד א' עכ"ל ת"ח שם בשם או"ה ור"ל דהכא אפי' לאחר י"ב שעות שרי לחזור ולמלחו משא"כ גבי בשר לעיל סימן ס"ט ס"ד וכן אפי' לאחר מע"ל להי"א בס"ס ע' דפליטת ציר היא מע"ל וק"ל:
יב סָעִיף א ומותר למלחן עם בשר כו' עד מיהו בדיעבד אין לחוש. ודעת מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' ב' נראה לאסור אף בדיעבד בין (שנשאר) [שנגמר] החלמון לבד או גם החלבון בין שהקליפה קשה או רכה ע"ש שהאריך ודבריו נכונים וכ"כ הב"ח:
יג סָעִיף ב מותר למלחם עם בשר. משום דציר יש להן וכל שהן פולטין ציר אין בולעין רשב"א. והתוס' והרא"ש והר"ן כתבו הטעם דמישרק שריק ואף על גב דס"ל להנך פוסקים דלא כר"ת דסבירא ליה מישרק שריק במליחה וכמו שנתבאר בסי' ע' בב"י הא כבר כתבו התוס' פכ"ה דף קי"ב ע"ב והגה"מ פ"ו והגהת ש"ד ושאר פוסקים דה"ט משום דמסתמא איכא גומות בבשר ולא שריק והלכך בבני מעיים דחלקים הם שפיר אמרינן דשריק א"נ והוא עיקר דהיכא דפליט ציר אמרינן שפיר דשריק וכן כתב מהרש"ל שם וסברא זו מוכרחת בכמה דוכתי ודוק:
א סָעִיף א כגון בכרס. כתוב בדרישה דקורקבן של עוף הוה במקום כרס בבהמה ולא מחזקינן ביה דם כדאשכחן לענין חתיכה שאינה ראויה להתכבד בסי' ק"י בשם רבינו יודא שגם הקורקבן בכלל מעיים שאמרו עליהם אוכליהון לאו בר איניש ע"כ ולא נהירא לע"ד דהא אמרינן בריש ביצה (דף ו') כמה פעמים בלשון זה קורקבן ובני מעיים איכא אינשי דלא אכלי משמע דאינו בכלל מעיים ומזה למד ה"ר יודא בסי' ק"י דקורקבן הוה בזה כשאר מעיים וראיתי אחר זה בסמ"ג סי' קמ"א שמביא ג"כ דין של ה"ר יהודה שמביא הטור סי' ק"י דקורקבן לא מיקרי חתיכה הראויה להתכבד ומביא שם שני גמרות האחת ממס' נדרים (דף נ"ד) רשב"ג אומר קרביים פירוש מעיים לאו בשר ואוכליהון לאו בר איניש ואח"כ מביא גמ' דריש ביצה שזכרתי דקורקבן ובני מעיים איכא אינשי דלא אכלי וקשה ודאי למה לו להביא כלל גמ' דנדרים דשם לא הוזכר כלל קורקבן ולא היה לו לאתויי אלא גמ' דבינה דמפורש שם הקורקבן וזה עיקר כוונ' של הסמ"ג אלא פשוט דאי מגמרא דביצה לחוד ה"א כיון דאמר שם איכא אינשי דלא אכלי כו' מנלן דאזלינן בתרייהו דלמא אזלינן בתר האוכלים והוה חתיכ' הראויה להתכבד ע"כ מביא גמ' דנדרים דאמרינן מעיים אוכליהון לאו בר אינש פירוש שאכילתם היא אכילה גרועה כמו שפרש"י שם וא"כ גם גמרא דביצה שאמרה גבי מעיים איכא אינשי דלא אכלי אותן האנשים הם עיקר ממילא גם גבי קורקבן יתפרש כך דהא אמר חד לישנא לקורקבן עם בני מעיים בגמרא דביצה ומגמרא דנדרים פשיטא דלא מצי לאתויי לחוד ששם לא הוזכר רק מעיים ולא קורקבן ואין קורקבן בכלל בני מעיים ולא הביא גמרא זו רק לפרש גמרא דביצה לענין מעיים ממילא נדע לפרש גם לענין קורקבן כל זה נ"ל ברור ומתוקן יפה בפי' דברי הסמ"ג גם בטור סי' ק"י אלא שלא הביא רק גמרא אחת דהיינו דנדרים שמשם אנו למדין דאנו הולכים אחר אותן שאינן אוכלין אותו ממילא גם הקורקבן בכלל מעיים לענין זה דוקא כנלע"ד פשוט דדין בשר גמור יש לו ועוד נראה להביא ראייה דאע"פ דנקטו הפוסקים קיבה בזה הסי' מ"מ אין בכלל זה קורקבן של עוף דמצינו בפא"ט בטריפות דעוף בדף נ"ו דחושב שם הטרפות שלו שהם גם בבהמה ומפרש שם רש"י במתניתין אמאי הוצרך לשנות אותם גבי עוף מאחר שכבר שנאם בבהמה ועל מה ששנה גבי עוף ניקב הקורקבן לא הקשה רש"י כלל למה חזר להזכירו בעוף מאחר ששנה בבהמה ניקבה הקיבה וגם אין שום תירוץ על זה ודאי דאין בזה קושיא כלל דהקורקבן אינו דומה מצד הסברא להקיבה של בהמה ממילא גם כאן אע"פ שהוזכר בקיבה שאין מחזיקין בה דם אין קורקבן העוף בכלל זה. ועוד ראייה לאיסור כאן בקורקבן מדמצינו לר"ת שכתב הר"ן משמו שהכרס אינו בכלל מעיים ומחזיקין בו דם מדאמרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות שאם יש עליה קורט דם כו' וכ"כ הרשב"א בתה"ה וכ"פ רמ"א כאן לאיסור בכרס וא"כ גם בקורקבן הוה כך דהא כתב הטור בסי' נ' וב"י בשם שאר פוסקים דמחט בקורקבן כדין מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסות ולא אמר כדין הקיבה וע"כ ע"כ צ"ל דבקורקבן יש דם דאל"כ לא שייכי בו דינים של בית הכוסות דהא עיקר דין של המסס ובית הכוסות תלוי בדם אם נמצא וזה נתחדש אצלם וא"כ הוה קורקבן ממש ככרס ובית הכוסות וא"ל ממתניתין דנחמרו בני מעיה דשם הוה קורקבן בכלל כדאיתא בסי' נ"ב אין ללמוד משם דהא התם גם לב וכבד בכלל כדאיתא שם ובסי' נ' מביא ב"י בשם רבינו יונה לחלק בין לשון מתני' דהכל בכלל מעיים ולא בלשון אמוראים והיינו לענין לב וכבד וקורקבן כולם הם נכללים בלשון מעיים אבל לא מצינו שום סברא להכניס קורקבן יותר לכלל מעיים מלב וכבד. ומ"ה כאן דלב וכבד אינם בכלל מעיים ה"ה קורקבן דליתיה. ועוד נראה דכאן מצינו בפירוש דנשמר בגמרא לפרש לשון מעיים דאיתא שם א"ר משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא אכרכשא ומעיא והדרא דכנת' ומדפירש בעל התלמוד ואמר מעיא היינו מה שהוא פשוט מעיים בפי כל ולא שום דבר אחר ע"כ אין הקורקבן בכלל ומ"ש בדרישה דקורקבן של עוף הוה במקום קיבה בבהמה אין זה נכון כלל דהא כתב בסי' נ' כל הטריפות בבהמה טרפות גם בעוף באברים הנמצאים בו אלא שאין לעוף לא כרס ולא המסס ובית הכוסות ויש כנגדו זפק וקורקבן עכ"ל הרי שנקט הקורקבן במקום כרס והמסס ובית הכוסות בבהמה והכא נמי ודאי כן הוא בלי ספק וחד דינא אית להו:
ב סָעִיף א מיהו לכתחלה צריכין כו' הטעם שמא יש קצת שומן נדבק בהם:
ג סָעִיף א אלא בצד החיצון. ואע"ג דבסי' ס"ט בעינן שימלח שני צדדין הכא שאני דאין בשומן כ"כ דם כמו בבשר:
ד סָעִיף א יחזור וימלחנה מבחוץ. ולא חיישינן שיבלע הצד הפנימי מן החיצון מאחר שאין מוחזק כ"כ בדם כ"כ או"ה ועמ"ש לעיל סי' ס"ט סעיף ד':
ה סָעִיף א ומותר למלחן עם בשר. רש"ל פכ"ה סי' ב' לא פסק כן אלא כתב וז"ל ולענין מליחה יראה שאין להקל כלל ולמלוח אותה ביצה שנמצא בתרנגולת עם התרנגולת דאע"פ שאנו מחמירין ומולחין כל הביצים הלא מדינא לא בעי ולא עוד אלא אפי' נגמר החלמון לבד דחשבינן כבשר מדינא ולא כרש"י (בטור סי' פ"ו מביאו) סוף סוף עינים רואות שאין בו דם וגם אין לה ציר שפולט ממנה וא"כ אינה טרודה לפלוט ותבלעדם התרנגולת ואסורה ועוד נ"ל דשפיר בלעה ופלטה ע"י מלח אפי' נתקשה לגמרי דהא אפי' כלי חרס שמלחו בו בשר אפי' הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח כ"ש הכא כו' ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרת את התרנגולת הנמלחה עמה כמו גבי דגים ועופות עכ"ל ובא"ו שלו כ' עוד דאם נתבשלה הביצה הזאת הנאסרה אוסרת מה שנתבשל עמה עד ס'. ודבריו נראין עיקר להלכה למעשה ועיין סי' פ"ז לענין בשר בחלב:
ו סָעִיף ב מותר למלחן עם בשר. הטעם דדם מישרק שריק ועוד שיש ציר בבני מעיים וע"כ הם טרודים לפלוט ציר ולא בלעי דם מן הבשר כ"כ ב"י בשם התוספות והרשב"א ואע"ג דבבצי' כ' רש"ל בסמוך דבלעי מן בשר שלא נמלח ואסור היינו כיון דליכא בהו ציר ואע"ג דלעיל סי' ע' ס"ו כתבתי בשם רש"ל דדוקא בפליטת דם אמרינן דלא בלע דם אבל לא מחמת פליטת ציר הא כבר הוזכר שם דבענין שי"ל כבולעו כך פולטו כגון בחתיכה שהונחה עם חתיכות שלא נמלחו מודה רש"ל דמהני הך סברא כיון דטרוד לפלוט ציר לא בלע דם:
ז סָעִיף ב והכי נוהגין לכתחלה. ורש"ל כתב פכ"ה סימן צ"ו דמותר אפילו לכתחלה ושכן המנהג:
א סָעִיף א אסמיק. כלו' דדוקא מסתמא לא מחזקינן בהו דם אבל אי אסמיק צריכים מליחה כשאר בשר וכ' הט"ז וש"ך דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים לענין זה ומחזיקין בו דם וגם בדקין עצמן דוקא הסובבים סביב הכנתא אבל כנתא גופא יש בה דם:
ב סָעִיף א דמותרים. מן הסתם אי לא אסמיק:
ג סָעִיף א השומן. כ' הש"ך ואע"ג שכתב המחבר בסי' ס"ט דלכתחלה צריך למלוח הבשר משני צדדים והר"ב שם אוסר אפילו בדיעבד וא"כ כאן כשאינו מולח אלא מצד החיצון נמצא שהשומן לא נמלח במקום שהוא דבוק י"ל דכיון דאין כ"כ דם בשומן וגם אית ביה חטי חטי סגי בהכי אף לכתחלה:
ד סָעִיף א טריפה. כתב הש"ך בשם ת"ח מיהו אם יש ס' נגד השומן והגידין שבה הכל מותר ואע"ג דבשר שנתבשל בלא מליחה נהגינן לאסור אותה חתיכה אף בדאיכא ס' כדלעיל סי' ס"ט סי"א מ"מ הכא השומן נמס בקדירה ועוד כיון דאין דם נראה לעין בשומן יש להקל ולכך לא אמרי' ג"כ דלהוי איסור דבוק ונ"נ אלא ודאי משום דהדם הוא מעט מזעיר ראוי להקל בזה ובלא"ה איסור דבוק הוא רק חומרא:
ה סָעִיף א שומן. פי' הש"ך אם ידוע שהיה שם שומן כדי לאסור אבל אין לאסור בדיעבד מטעם שא"א לנקרה שלא ישאר בה שומן:
ו סָעִיף א וימלחנה. כ' הש"ך דאפי' לאחר י"ב שעות או אפילו לאחר מע"ל להי"א בס"ס ע' דפליטת ציר היא מע"ל נמי שרי לחזור ולמלחו ולא חיישינן שיבלע צד הפנימי מן החיצון מאחר שאינו מוחזק כ"כ בדם ובת"ח כ' דיחזור וידיחנה וימלחנה:
ז סָעִיף א בדיעבד. כתב הש"ך דדעת מהרש"ל לאסור אף בדיעבד בין שנשאר החלמון לבד או גם החלבון בין שהקליפה קשה או רכה וכ"כ הט"ז משמו שנ"ל דשפיר בלע אפילו נתקשה לגמרי דהא אפילו כלי חרס שמלחו בו בשר אפי' הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח כ"ש הכא ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרת את התרנגולת שנמלחה עמה כמו גבי דגים ועופות עכ"ל ובא"ו שלו כ' עוד דאם נתבשלה הביצה הזאת הנאסרת אוסרת מה שנתבשל עמה עד ס'. וסיים הט"ז שדבריו נראין עיקר להלכה למעשה. (ואין לומר למה לא אמרינן כבכ"פ זה אינו דלא אמרינן כן אלא היכא שפולט בלא"ה ציר דידיה משא"כ בביצה שאינה פולטת כלום שעינינו רואות שאין פולטת לא דם ולא ציר וכן אמרינן בשפוד בסי' ע"ו ס"ד דלא שייך ביה כבכ"פ):
ח סָעִיף ב למלחם. והטעם משום שפולטין ציר ואין בולעין א"נ דמישרק שריק:
ט סָעִיף ב לכתחלה. ורש"ל כ' דמותר אפי' לכתחלה ושכן המנהג:
א סָעִיף א ויש חולקים בכרס. עי' בתשובת רדב"ז ח"א סי' קצ"ד שדעתו נוטה לדעת המקילים דכרס אין מחזיקין בו דם ע"ש:
ב סָעִיף א צריכים מליחה. וכתב מנ"י כלל ע' בשם מהרי"ל ואו"ה דצריכים ג"כ שריה כשאר בשר ע"ש:
ג סָעִיף א נוהגין למלחה. ע' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב שכתב דאם הביצה נולדה כדרכה אף שהקליפה רכה א"צ למלחה אף מצד המנהג דאם איתא דאיכא למיחש משום דם תיתסר לגמרי משום אבר מ"ה דלא כמורה אחד שטעה בזה ע"ש:
ד סָעִיף ב ובדיעבד מותר. ע' בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט הבאתיו לעיל סי' ע"ג ס"ק ה'. ועי' במנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק ט' בשם ח"ז הגאון מהר"ש ז"ל בעוף שנמלח עם זפק ונתבשל שטריפה עד שיהיה ס' נגד המאכל שבזפק מטעם דהמאכל בלע דם במליחה ואין לו לפלוט דם של עצמו ולא פלט דם שבלע ע"ש ועי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ח שחולק עליו ופסק דשרי ויסוד ההיתר שלו דאמרינן קרמא מפסיק וכמו בכוליא שצלאו בחלבו ע"ש ואין דבריו מוכרחים ומ"מ נראה ברור דאף להמנ"י דלא מהני בזה הא דקרמא מפסיק מ"מ לא אמרינן בזה איסור דבוק שאם לא היה בעוף גופיה ס' יצטרך ס' נגד כל העוף אלא כל הקדירה מצטרף לבטל המאכל שבזפק דלענין זה מהני עכ"פ הקרום שאין העוף ממהר לבלוע טפי משאר דברים שבקדרה וכמ"ש הש"ך בסי' כ"ב סק"ח גבי ורידין כן ע"ש והוא פשוט וע' עוד במנ"י שם בענין קורקבן שנמלח עם הפירשא:
א סָעִיף א כגון בכרס ובקיבה. כן פירש"י למעיא ועתוס' נ"ד א' ד"ה אילימא כו' וכ"ש כאן דגמרא פרט תרגומא אכרכשא כו' דאינן בכללן:
ב סָעִיף א בלא שומן כו' אבל שומן כו'. דחזינן דאית בהו שורייקי הרא"ש וש"פ:
ג סָעִיף א מיחו לכתחלה כו'. וכן משמע מפירש"י ד"ה אין מחזיקין כו'. פר"ח:
ד סָעִיף א ויש חולקים כו'. ממ"ש בפ' א"ט (נ' נ"א) במחט שנמצא בבית הכוסות נמצא ק"ד כו': (ליקוט) וי"ח בכרס כו'. וכ"פ בת"ה ע"א ב' והרא"ה שם (ע"כ):
ה סָעִיף א ביצים. כמ"ש בפ"א די"ט (ו' ז') השוחט כו' ביצים גמורות ופי' הרשב"א גמורות בחלבון וחלמין אבל אין לה אלא חלמון לבד עדיין בשר וכגוף העוף הוא וה"ה לענין מליחה דלא כפירש"י שם:
ו סָעִיף א נוהגין למלחה. נשתרבב המנהג ממ"ש בעירובין ס"ב ב' אפילו ביעתא כו' ועתוס' שם ד"ה אפילו כו':
ז סָעִיף א אך כו'. כיון דא"צ מליחה כנ"ל:
ח סָעִיף א מיהו כו'. דמליחה אינו אוסר אלא כ"ק:
ט סָעִיף ב מותר למלחם. דציר יש להם רשב"א. ותוס' שם כתבו דדמא משרק שריק:
י סָעִיף ב ויש אוסרין. דלא קי"ל כסברת התוס' דמשרק שריק כמ"ש בריש סי' ע' והוי כמו דגים ובשר ותוס' אזלי לטעמייהו ועש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.