א הַצְּלִי אֵין צָרִיךְ מְלִיחָה, לְפִי שֶׁהָאֵשׁ שׁוֹאֵב הַדָּם שֶׁבּוֹ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם דָּם אַחֵר נָטַף עַל הַצְּלִי, אֲפִלּוּ אוֹתוֹ דָּם הוּא צוֹנֵן, לֹא אָמְרִינָן שֶׁהָאֵשׁ שׁוֹאֲבוֹ, וְאוֹסֵר מִמֶּנּוּ כְּדֵי נְטִילָה.
ב רָצָה לִמְלֹחַ צְלִי וּלְאָכְלוֹ בְּלֹא הֲדָחָה, עוֹשֶׂה, וְאֵין לָחוּשׁ לְדָם שֶׁעַל הַמֶּלַח. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמּוֹלְחוֹ וְצוֹלֶהוּ מִיָּד, אֲבָל אִם שָׁהָה בְּמִלְחוֹ, הַמֶּלַח בּוֹלֵעַ וְנֶאֱסָר, לְפִיכָךְ מְדִיחוֹ יָפֶה קֹדֶם צְלִיָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָלִּי בָּעֵי הֲדָחָה תְּחִלָּה (רַמְבַּ"ן) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ גַּם כֵּן קְצָת מְלִיחָה תְּחִלָּה (רַשִׁ"י). וְהַמִּנְהָג לְהָדִיחַ תְּחִלָּה וְגַם לְמָלְחוֹ קְצָת כַּאֲשֶׁר נִתְחָב בְּשִׁפּוּד, וְצוֹלֶהוּ מִיָּד קֹדֶם שֶׁיִּתְמַלֵּא הַמֶּלַח דָּם (הַגָּהוֹת ש"ד). מִיהוּ אִם לֹא הֱדִיחוֹ וְלֹא מְלָחוֹ כְּלָל, אוֹ מְלָחוֹ בְּלֹא הֲדָחָה תְּחִלָּה, וְנִצְלָה כָּךְ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא שָׁהָה כָּךְ בִּמְלִיחָתוֹ בְּלֹא הֲדָחָה שִׁעוּר מְלִיחָתוֹ, אֲבָל אִם שָׁהָה כָּל כָּךְ קֹדֶם שֶׁצְּלָאוֹ, אָסוּר (כָּךְ מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ה'). וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין אַוָּזוֹת וּשְׁאָר עוֹפוֹת הַחֲלוּלִים (מָרְדְּכַי וְש"ד וּבֵית יוֹסֵף וְעת"ח כ"ט דִּין ו'), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְלוּאִים בְּבֵיצִים אוֹ בִּשְׁאָר בָּשָׂר. אֲבָל אִם הֵם מְלוּאִים, דִּינָם כְּבִשּׁוּל, וּצְרִיכִים מְלִיחָה תְּחִלָּה כְּמוֹ לִקְדֵרָה (ש"ד). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר כְּשֶׁצּוֹלִין בָּשָׂר בְּלֹא מְלִיחָה, (שֶׁלֹּא) לְהַפֵּךְ הַשִּׁפּוּד תָּמִיד כְּדֵי שֶׁיָּזוּב הַדָּם (אָרֹךְ כְּלָל ט'), וּבְדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ. וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין אִם רוֹצֶה לְאָכְלוֹ כָּךְ צָלִי, אוֹ רוֹצֶה לְבַשְּׁלוֹ אַחַר כָּךְ, רַק שֶׁיִּצְלֶנּוּ תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה, דְּהַיְנוּ כַּחֲצִי צְלִיָּתוֹ (שָׁם). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל צְלִי צָרִיךְ הֲדָחָה אַחַר צְלִיָּתוֹ, מִשּׁוּם דָּם הַדָּבוּק בּוֹ (אֲגֻדָּה וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה. מִיהוּ אִם לֹא הֱדִיחוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּשְּׁלוֹ כָּךְ, מֻתָּר (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ג). וַאֲפִלּוּ נִמְלַח תְּחִלָּה קֹדֶם צְלִיָּתוֹ וְלֹא הוּדַח אַחַר הַמְּלִיחָה, אֲפִלּוּ הָכֵי מֻתָּר וְלֹא חַיְישִׁינָן לְדָם וּמֶלַח שֶׁעָלָיו, דְּנוּרָא מִשְׁאָב שָׁאִיב (או"ה).
ג לֹא נָקַב הַוְּרִידִים (בָּעוֹף) בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, אָסוּר לְאָכְלוֹ, וַאֲפִלּוּ צָלִי, עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ אֵבֶר אֵבֶר וְיִצְלֶה. רָצָה לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי, אָסוּר עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ וְיִמְלַח. וְאִם נִקֵּר הַבָּשָׂר מֵחוּטֵי דָּם, אוֹכֵל אֲפִלּוּ בְּלֹא מְלִיחָה, חַי אוֹ צָלִי, וַאֲפִלּוּ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד. וְיֵשׁ שֶׁהֶחֱמִירוּ שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד, אֲפִלּוּ בְּצָלִי אֶלָּא לְאַחַר חֲתִיכַת הַוְּרִידִין (וְרֹב שְׁנֵי הַסִימָנִים).
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין צָלִי שֶׁאֵצֶל הָאֵשׁ שֶׁלֹּא נִמְלַח, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ נִצְלֶה כָּל צָרְכּוֹ, מִפְּנֵי דָּם שֶׁנִּבְלַע בַּסַכִּין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר הַשִּׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בָּשָׂר בְּלֹא מְלִיחָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹת הַצָלִי עַל הַשִּׁפּוּד לְאַחַר שֶׁהוּסַר מִן הָאֵשׁ, לְאַחַר שֶׁפָּסַק הַבָּשָׂר מִלָּזוּב, שֶׁמָּא יַחֲזֹר הַבָּשָׂר הַחַם וְיִבְלַע מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל זֶה, וְכֵן הַמִּנְהָג לְהַתִּיר. וְאָנוּ נִזְהָרִין לְכַתְּחִלָּה, וּמַתִּירִין בְּדִיעֲבַד (מהרא"י וְהַגָּהָת ש"ד וְאו"ה כְּלָל ל"ז).
ה צָלִי שֶׁלֹּא נִמְלַח וַחֲתָכוֹ עַל גַּבֵּי כִּכָּר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּכִּכָּר מַרְאֵה אֹדֶם, מֻתָּר אִם נִצְלֶה עַד כְּדֵי שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ חֲצִי צְלִיָּתוֹ. וְהוּא הַדִּין שֶׁהַמּוֹהַל בְּלֹא כִּכָּר נָמֵי שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ו בָּשָׂר שֶׁצּוֹלִין בְּלֹא מְלִיחָה, אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחְתָּיו לְקַבֵּל שַׁמְנוּנִית הַנּוֹטֵף מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיִּצָּלֶה עַד שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה עַל יְדֵי צְלִיָּה זוֹ.
א סָעִיף א הצלי א"צ מליחה לפי שהאש כו'. כן הוא ג"כ לשון הטור ומשמע דסבירא ליה אפי' הדחה נמי לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו וכ"כ הרא"ש בהדיא ומביאו ב"י ועיין ס"ק ע':
ב סָעִיף א לפי שהאש שואב כו'. ל' הרא"ש ל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפילו לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישאב שאיב ליה ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשוב כפי' מה שהולך בתוכו מצד זה לצד זה עכ"ל (ודברי העט"ז בזה מגומגמים ע"ש) וכתב הדרישה על דברי הרא"ש אלו וז"ל ול"ד למה שנתבאר לעיל סימן ס"ז דדם שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אסור דשאני התם שמחיים נתעורר לצאת והוי דם שפירש מה שאין כן כאן שלא נתעורר לצאת רק מחמת האש הלכך אמרי' כל מה שבא אליו כח האש לזוזו ממקומו הוציאו לגמרי ונפל לאש עכ"ל ודבריו תמוהים דהא הרא"ש אפי' מה שנשאר בתוכו קאמר דלא הוי כפירש ובאמת יש לתרץ בקיצור דשאני הכא דלא חשיב (פירש כיון דלא פירש מחיים ממקום למקום ואולי יש ט"ס בדבריו:
ג סָעִיף א אבל אם דם אחר נטף על הצלי כו'. לשון הטור על הצלי שאצל האש ובת"ח כלל ט' ד"ב כתב בשם או"ה דאם נפל דם צלול ובעין על הבשר וצלאו כך בלא הדחה טרפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידי' כו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר עכ"ל ואפשר שמטעם זה השמיט המחבר שאצל האש לומר דמ"ש הטור שאצל האש הוא לאו דוקא דאה"נ דאם נפל עליו ואח"כ צלאו כך:
ד סָעִיף א אפילו אותו דם הוא צונן. דקי"ל תתאה גבר וכדלקמן ר"ס צ"א א"נ כיון שהוא על האש כחם לתוך חם דמי כמ"ש בת"ח כלל כ"ג ד"ד:
ה סָעִיף א ואוסר ממנו כדי נטילה. זהו לדעת הט"ו בסי' ק"ה ס"ה משא"כ לדידן דנהגינן לאסור אפילו במליחה בדם בס' כמו שנתבאר בדוכתי טובי כ"ש בצלייה וכ"כ הר"ב לקמן סי' ק"ה שם וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' צ"ה וכ"כ האחרוני' והוא פשוט ומה שלא הגיה הרב כאן מידי אדברי המחבר היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי דנהגינן לאסור במליחה וצלייה בס' וממילא נשמע דזה לא כתב המחבר אלא לשטתו אבל על העט"ז שהעתיק לשון המחבר כהווייתו יש לתמוה:
ו סָעִיף ב ולאכלו בלא הדחה. המחבר לא איירי כאן מדין הדחה שקודם המליחה אלא איירי בהדחה שאחר המליחה דמותר כשמולחו וצולהו מיד ושאין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם ודין הדחה שקודם המליחה כתבו הר"ב בסמוך ועיין בס"ק ט':
ז סָעִיף ב לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. ואם לא הדיחו קודם צלייה נכשר ע"י הדחה לאחר צלייה ועיין בס"ק ט"ו:
ח סָעִיף ב וי"א דצלי בעי הדחה תחלה. כלומר דכל צלי בעי הדחה תחלה משום דם בעין שעליו ודוק:
ט סָעִיף ב מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל כו'. הטעם בזה דנורא מישאב שאיב ליה וכמ"ש הט"ו בס"א ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו והאי נמי חשיב דם בעין כיון שלא הודח ולא נמלח דהא מה"ט אסור אם נמלח בלא הדחה תחלה ושהה שיעור מליחה אפי' לצלי וכן לקדרה אפי' לא שהה שיעור מליח' וכדלעיל סי' ס"ט ס"ב והיינו מטעמא דכיון דלא הודח המלח מבליע דם בעין שעליו וה"נ נימא כיון דהוי דם בעין ולא הדיחו ולא מלחו כלל אין האש שואבו י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ומ"מ אם לא הודח ונמלח ושהה שיעור מליחה אמרינן שהמלח מבליעו ושוב אינו יוצא אפי' ע"י צלייה דלגבי דם בעין שנבלע לא אמרינן כבולעו כך פולטו אבל אם לא הודח ונמלח ולא שהה שיעור מליחה אע"ג דהמלח הבליע דם בעין שעליו דמה"ט לא מהניא ליה מליחה שנית לקדרה מ"מ לא נבלע בחוזק וגם לא נבלע הרבה ויוצא על ידי צלייה אח"כ דטובא אשכחן כה"ג מה שיוצא ע"י צלייה ולא ע"י מליחה כגון בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בסי' ס"ט סי"ב ובשר שנשרה מעל"ע במים לדעת המחבר שס סט"ו ושאר פוסקים וכה"ג טובי מיהו ודאי בדם בעין ממש שנפל ע"ג בשר מליח שחשוב כרותח אסור אפי' לצלי כדמשמע מדברי הרב ס"ס ע' וע"ש וע' בסי' ס"ט ס"ב ובמ"ש שם. ומ"ש או שמלחו בלא הדחה תחלה ונצלה כך מותר לאו למימרא דאסור לכתחלה אפי' לצלי דהא בת"ח כלל ה' ד"ב משמע להדיא דמותר לצלותו ועוד דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דכתב בריש ההג"ה דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד משום הכי כתב כאן לשון דיעבד אי נמי משום דלכתחלה בעי הדחה אחר המליחה לצלותו להכי נקט וצלאו כך בלא הדחה שאחר המליחה. ומ"ש אם שהה כ"כ קודם שצלאו אסור כבר נתבאר הטעם דהמלח מבליע הדם בעין שעליו ולפ"ז אפי' אם מדיחו אחר המליחה אסור ואפי' אם מדיחו אחר הצלייה ג"כ דבכל ענין אסור והכי מוכח להדיא בת"ח כלל ה' ד"ב וכלל ט' דין ג' ובאו"ה כלל ד' ד"ד והוא פשוט. ומ"ש המחבר אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה מיירי שהודח תחלה ואח"כ נמלח וכמ"ש בס"ק ו' וכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו רק מפני שהעט"ז השמיט כל דינים אלו שכתב הר"ב וקיצר וכתב וז"ל אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחלה וצלאו כך מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא עליו בשעת צלייה ונשאר עליו ועל המלח שדרך שמולחין אותו בשפוד והוא שואב ומונע את המלח מלבלוע דם בד"א כשמלחו וצלאו מיד אבל אם שהה במלחו כבר בלע המלח ונאסר לפיכך צריך הדחה אחר צלייה קודם שיאכלנו עכ"ל נראה מדבריו דאף בשלא הודח מתחלה ונמלח שרי אח"כ ע"י הדחה שאחר הצלייה דאין כאן איסור אלא משום המלח שעליו שנאסר והבין דהר"ב והמחבר איירי בחדא מלתא ולא דק גם מ"ש מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא בשעת צלייה כו' ליתא וכמ"ש הר"ב לקמן דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו:
י סָעִיף ב ואין חלוק בכל זה בין אווזות כו'. כלומר דאין חילוק בכל זה בין בשר ובין אווזות ועופות החלולים שאע"פ שהדם בהן פירש מדופן לדופן מ"מ כבולעו כך פולטו:
יא סָעִיף ב ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר כו'. לצדדים קתני בביצים אפילו דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז:
יב סָעִיף ב בלא מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצלי' ת"ח כלל ט' ד"ה בשם או"ה:
יג סָעִיף ב רק שיצלנו תחלה כו'. לכאורה משמע דאאם רוצה לבשלו אח"כ לחוד קאי דאז אם לא יצלנו כדי שיהא ראוי לאכילה נשאר דם בתוכו ויוצא אח"כ ע"י בישול אבל אם רוצה לאכלה כך צלוי אף שנצלה מעט שרי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי' ומותר) אבל האו"ה כתב דאף לאכלו כך אסור אם לא נצלה כל צרכו וא"כ י"ל דקאי אתרווייהו ומשמע באו"ה סוף כלל ח' דמותר אפילו להתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ולא חיישי' שמא לא יצלה כל צרכו כי יסמוך על הביכול ע"ש:
יד סָעִיף ב דהיינו כחצי צלייתו. כ"כ באו"ה שם וטעמא דאז יצא כבר כל דמו והכי איתא בהדיא בטור ס"ס ס"ט במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלהו עכ"ל משמע דבחצי צלייתו זב כל דמו כ"כ הב"י והב"ח והדרישה שם ועוד ביאר הב"ח דעת שאר מחברים כן ע"ש והיינו דלא כמהרש"ל באו"ש ובפ' כ"ה סי' ע"ב דאוסר בחצי צלייתו ע"ש:
טו סָעִיף ב דכל צלי צריך הדחה כו'. וכתוב בת"ח כלל ט' די"ב בשם האגודה דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ והוא באגודה ר"פ כ"צ וכ' שם שכן משמע מהגדולים וכ"כ באו"ה כלל ח' ד"ח וכ' דהכי נהוג עלמא ומשמע שם באגודה ובאו"ה דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדחה ג"פ אחר הצלייה ע"ש ומהרש"ל באו"ש חלק ע"ז וכ' דלעולם א"צ אלא הדחה אחת אחר הצלייה ולא ידעתי איך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל:
טז סָעִיף ג לא נקב הורידים בשעת שחיטה כו'. כבר נתבאר כל דיני ורידין בסי' כ"ב ע"ש:
יז סָעִיף ג רצה לאכול ממנו בשר חי אסור. כלומר אע"ג דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה וכמבואר בסימן ס"ו דדם האברים שלא פי' מותר הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור:
יח סָעִיף ג או צלי. וכן לקדרה מותר ע"י מליחה כשאר בשר כיון שנקרו מחוטי הדם וק"ל:
יט סָעִיף ג ויש שהחמירו כו'. כלו' דלא מהני ניקור:
כ סָעִיף ג אלא לאחר חתיכת הורידים. הטור סיים ושחיטת שני הסימנים והמחבר השמיטו בכוונה משום דס"ל דשחיטת שני הסימנים לאו בהכי תליא וכמ"ש בספרי בסי' כ"ב:
כא סָעִיף ד ויש מי שאוסר השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרי' כבולעו כך פולטו:
כב סָעִיף ד לאחר שהוסר מעל האש לאחר שפסק הבשר מלזוב. משמע דבעודו עדיין על האש אפי' פסק כבר מלזוב דם של עצמו מותר וכן הוכחתי בספרי מדברי הר"ן וכן מבואר בשלטי הגבורים ד' תש"ך ע"א והיינו טעמא דכ"ז שהוא אצל האש אמרינן כל מה שבולע הבשר מן השפוד חוזר ופולט דכבולעו כך פולטו דלא כהעט"ז שכ' וז"ל אע"ג שכל זמן שהוא אצל האש אין חוששין לזה היינו משום שכל זמן שהוא אצל האש הבשר זב ופולט והואיל וטריד לפלוט אינו בולע עכ"ל דליתא אלא כדפי':
כג סָעִיף ד ואנו נזהרין לכתחלה כו'. ודעת מהרש"ל בסכין בזה כתבתי בסי' ס"ט ס"ק פ"ז ע"ש מיהו בשפוד משמע דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב ע"ש:
כד סָעִיף ה אע"פ שיש בככר מראה אודם. לשון הטור ועבר בכל הככר מעבר לעבר והכי איתא בש"ס פכ"ה (ד' קי"ב ע"א) ונראה מן הש"ס דאפי' המוהל עב מותר וכן כתב הרשב"א בחדושיו דף קכ"ד ע"ב ובת"ה בהדיא וכ"כ ב"י וכן כתב ר' ירוחם נט"ו אות כ"ה בהדיא ונ"ל מוכח שכן דעת הרי"ף והר"ן והרמב"ם והרב המגיד והגהמי"י פ"ו מהמ"א והרא"ש וראב"ן וסמ"ג וסה"ת ואגודה (וכ"ד הטור וכמ"ש בב"ח) ושאר פוסקים ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ב תלה עצמו בדקדוק קלוש מא"ז ופסק לאסור אם המוהל עב ונעלם ממנו כל הנך פוסקים גם מ"ש להחמיר כיון דספק דאורייתא הוא ליתא דהא קי"ל דם שבישלו אינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בדוכתי טובא וכמ"ש הטור והרשב"א בס"ס זה:
כה סָעִיף ו בשר שצולין כו'. ל' הטור בשר שצולין כו' עד כדי צלייה זו וקאמר בש"ס שאם נתן בכלי שנים או שלשה גרגרים מלח מותר לפי שהמלח מושך בטבעו כל הדם לשולי הכלי והשומן צף למעלה ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי עכ"ל הטור ומבואר דאם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר ליתן כלי תחתיו אפילו בלא נתינת מלח בכלי וכן מבואר להדיא ברשב"א בת"ה וזהו דעת המחבר והיינו שכיון שנצלה שיעור הראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו וכמ"ש הר"ב ס"ב וס"ה כבר זב כל דמו ומה שזב אח"כ אינו אלא מוהל בעלמא והב"ח פי' דהטור לא מתיר אף כשהוא ראוי לאכילה אלא ע"י גללי דמלחא ולכך תמה תימה גדולה על המחבר גם מתוך כך הוצרך לדחוק וליישב דמ"ש הטור ס"ס ס"ט דאחר צלייתו מותר לבשלו היינו משום דאפילו את"ל דאית ביה קצת דם נתבטל בבישול בקדרה במיעוטו וכל זה גרם לו מפני שחשב דאם נצלה חצי צלייתו עדיין אית ביה דם אבל לפי מ"ש בס"ק י"ד דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ודאי דלק"מ והכל ברור ופשוט ותימה עליו שהוא עצמו כתב בס"ס ס"ט דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ופשיטא דאין שם דם עכ"ל ואולי מ"ש כל דמו הוא לאו דוקא ור"ל דלא נשאר בו אלא מעט ואותו מעט בטל במיעוטו בבישול מ"מ הדבר פשוט כמו שכתבתי וכן מוכח באו"ה סוף כלל ח' להדיא דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל שהרי אם לא נצלה כל צרכו דהיינו חצי צלייתו פסק שם דאסור לאכלו אפילו כך צלי משום דם שבו שפירש ממקום למקום ובחצי צלייתו התיר לאכלו כך צלוי ש"מ דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל וכן משמע דעת האחרונים וכמ"ש בס"ק י"ד:
א סָעִיף א ואוסר ממנו כדי נטילה. כתב רש"ל פכ"ה סי' ע' שזהו לפי סברת הטור דס"ל בחם דצלי דיו בכדי נטילה אבל בש"ד פסק לאסור בצונן לתוך חם בכולו וכן יש לפסוק ואפי' לסברת הטור יש להחמיר כיון דבשומן מפעפע בכולו וא"א בקיאין איזה מיקרי כחוש ואיזה מיקרי שומן ע"כ והך דם אחר שזכר המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צלייה דביה אמרי' מישרק שריק. ושיעור כדי נטילה הוא כעובי אצבע:
ב סָעִיף ב ולאכלו בלא הדחה. פי' בלא הדחה שאחר המליחה קודם הצלייה:
ג סָעִיף ב אבל אם שהה במלחו. פי' אפי' קצת לא שיעור מליחה:
ד סָעִיף ב המלח בולע ונאסר. היינו המלח וע"כ ידיחנו קודם צלייה לכתחלה ואם לא עשה כן ידיחנו אחר הצלייה וכל זה מיירי שהדיחו קודם המליחה ולא הוצרך להזכיר אותה הדחה כיון שזכר המליחה אבל בלא מליחה א"צ הדחה תחלה וע"ז קאי וי"א שלרמ"א דלצלי בעי הדחה תחלה וי"א דבעי ג"כ קצת מליחה ויש ט"ס בקצת דפוסי ש"ע שכתוב א"צ מליחה אבל אם לא הדיחו ומלחו יתבאר בסמוך:
ה סָעִיף ב בלא הדחה שיעור מליחתו. בת"ח לא פסק כן הוא עצמו אלא אין שיעור לדבר וכ"פ רש"ל פרק השוחט סי' י"ח אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק וכתב רש"ל מה שנהגו הנשים להדיחו אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו:
ו סָעִיף ב בין אווזות כו'. ולא אמרי' דחשיב כאילו פירש מחתיכה לחתיכ' אלא חשוב ממש כחתיכה אחת ולא עוד אלא אפי' בב' חתיכות לא חיישינן למה שפי' מזו לזו בצלי שאצל האש כ"כ רש"ל פ"ק דחולין סי' כ"ז ולי משמע מדברי המרדכי פ' כ"ה דבדבר חלול לא הוה כחתיכה אחת אלא דמ"מ מותר במליח' וצלי דכבולעו כך פולטו:
ז סָעִיף ב בביצים או בשאר בשר. תמוה הוא דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם בצים ויותר נראה דהך מליחה תחלה צ"ל מליחה לכתחלה ור"ל דבזה לא סגי לכתחל' במליחה מועט שזכר בסמוך:
ח סָעִיף ג אלא לאחר חתיכת הורידין. בטור כתוב בסיום דברי רשב"א אלו ושחיטת ב' הסימנים עכ"ל וכ' בפרישה משום בהמה נקט לה וליתא דבת"ה הארוך ד' ס"ה כ' בהדיא אפי' בעוף אלא לא מיירי כאן רק מדין חתיכת אבר אבר שכ"כ שם הרשב"א בשם הראב"ד שאם לא שחט כל הסימנים דצריך לחתכם בשעה שהדם חם כמו בורידין ואם לא עשה כן אפי' בעוף צריך חתיכת אבר אבר כו' ובב"י סי' כ"ג הביא כן בשם הר"ן וכ' דאין אחד מהפוסקים מזכיר זה ובד"מ שם כת' ע"ז ולדידן דאסור שהייה אפי' במיעוט בתרא גם בזה יהיה נראה כב' שחיטות:
ט סָעִיף ד לאחר שפסק הכשר מלזוב כו'. משמע דאם הוסר מהאש בעוד שהבשר זב אין איסור בדבר מאחר שפולט אינו בולע ומה שבולע פולט אלא שהשפוד נאסר שאין שייך לומר כבולעו כך פולטו ולפ"ז להיש מתירים שמביא אח"כ שהוא הרא"ש וכ"כ הר"ן מביאו ב"י וז"ל ולי אפשר דבשפוד נמי אמרינן כבולעו כ"פ ואין להחמיר בזה כ"כ דדם מבושל אינו עובר עליו עכ"ל ממילא כ"ש דמותר הכל כל זמן שיש לו מה לפלוט והוסר מן האש והטעם דכל זמן שחום האש על הבשר אז מפליט הבשר דם שבתוכו לחוץ וכשנתקרר החום ההוא אין מפליט כלל והוי דם האיברים שלא פירש ושרי ומו"ח ז"ל כתב שהרא"ש מודה שאם לא נצלה חצי צלייתו והוסר מן האש דאסור השפוד והסכין והצלי ותמוה הוא אלא הכל שרי וכן מעשים בכל יום כשצולין בשר שלא נמלח שאין נזהרין להסיר השפוד עם הבשר קצת מן האש לתקן האש:
י סָעִיף ד ומתירין בדיעבד. אכן רש"ל פ' כ"ה סימן ל"ג אוסר השפוד אפי' דיעבד מטעם שאין לומר בשפוד כבולעו כך פולטו ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאסור אפי' דיעבד דדוק' באיסור דם יש להקל מכח טעם דלעיל אבל לענין בליעת איסור דמסריך סריך לא שייך להקל ועמ"ש בסי' קכ"א סעיף ו':
יא סָעִיף ו בשר שצולין בלא מליחה כו'. משמע דלא בעינן בזה שיתן לשם גללי מלחא שהוזכר בגמרא ואפילו לרשב"א שמביא ב"י דמפ' תקנתא דרב אשי בהך גללי מלחא דוקא לאחר שתעלה תימרותו ותרווייהו בעינן מ"מ עדיין לא מקרי ראוי לאכיל' דהיינו חצי צלייתו לדעת הטור ס"ס ס"ט ואפי' למ"ש ב"י בשם ר"ן דבי דוגי דגמרא היינו אחר שנצלה כמאכל בן דרוסאי ואפ"ה בעינן גללי מלחא ל"ק מידי דהר"ן קרי למאכל ב"ד בשליש בישול כמ"ש ב"י בשם הרב המגיד בשם הרשב"א לעיל בסי' זה אבל בחצי בישולו ודאי מיקרי ראוי לאכיל' ולא בעינן תקנתא דמלחא כלל ואפי' משום מראית עין אין כאן חשש כאלו הוא נצלה כל צרכו ממש ומכ"ש לפי סברת הטור שנמשך אחר הרא"ש דתקנתא דרב אשי הוי במליחה בלא תעלה תימרותו אבל בראוי לאכילה פשיטא דדי בכך דהא בס"ס ס"ט כתב רבינו במקום שאין מלח מצוי כו' כיון שמותר לבשלו היאך נאמר שאסור הכלי דבי דוגי ומו"ח ז"ל כתב דדברי הטור בבי דוגי היינו אחר שראוי לאכילה ואפ"ה צריך גללי מלחא ולא דק הטור בלשונו והא דמותר לבשלו אחר חצי צלייתו היינו מטעם דהמיעוט שפירש נתבטל ואינו נכון כלל שהר"ן לא כ"כ שם אלא שאינו פורש כלל אבל פשיטא כל שפורש אפילו טיפה אחת אסור לבשל אפילו ביורה גדולה דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא פשוט דאחר שראוי לאכילה אין צריך שום תקנה בעולם ולא כמו"ח ז"ל שכתב שיש תימה גדולה על הש"ע שלא הזכיר גללי מלחא אלא דבריו פשוטים בלי ספק וגם דברי הטור הם בדקדוק ומבוררים:
א סָעִיף א שהאש. כתב הש"ך משמע דאפי' הדחה לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו ול"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ האש שואבו ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פי' ולא חשיב כפי' מה שהולך מצד זה לצד זה ול"ד למ"ש בסי' ס"ו דדם שנצרר בחתיכ' או שפי' ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר דאסור דשאני הכא דלא חשיב פי' כיון דלא פי' מחיים ממקום למקום:
ב סָעִיף א נטילה. וכ' הש"ך דלדידן אוסר עד ס' וכמ"ש הר"ב בסי' ק"ה (ומה שלא הגיה הר"ב כאן אדברי המחבר כלום היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי' דנהיגין לאסור בס' במליחה ובצליה ה"נ כאן) ואם נפל דם צלול בעין על הבשר וצלאו אח"כ בלא הדחה טריפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידיה וכו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר וכ' הט"ז דהאי דם שכ' המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צליה דביה אמרינן מישרק שריק:
ג סָעִיף ב הדחה. פי' הדחה שאחר המליחה (קודם הצליה): צליה
ד סָעִיף ב צליה. כתב הש"ך ואם לא הדיחו קודם צליה נכשר ע"י הדחה לאחר צליה:
ה סָעִיף ב הדחה. כתב הש"ך ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרי' שהאש שואבו וה"נ חשיב בעין לעיל סי' ס"ט ס"ב י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ובאמת דגם לכתחילה מותר לצלותו בלא הדחה תחלה דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דבריש הג"ה כ' הרב דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד מש"ה כ' כאן לשון דיעבד:
ו סָעִיף ב שהה. הטעם דאז לא נבלע הרבה ויוצא ע"י צליה:
ז סָעִיף ב אסור. כ' הט"ז דהמחבר עצמו לא פסק כן בת"ח אלא אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק ובש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג חולק ע"ז ומתי' לצלי אם לא שהה ע"ש וכתב מהרש"ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו. ונ"ל שאחר הדחתו שלא לצלות עוד על שפוד זה דהשפוד הוא טריפה ונותן טעם בבשר אלא יצלה בלא שפוד וכן ראיתי נוהגין:
ח סָעִיף ב החלולים. שאע"פ שהדם בהן פי מדופן לדופן מ"מ כבכ"פ:
ט סָעִיף ב בשר. הקשה הט"ז דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם ביצים והש"ך כ' כל צדדים קתני בביצים אפי' דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור (ובשם הרב משעברשין שמעתי דכך יש לגרוס ברמ"א ואין חילוק בין אווזות החלולים לשאר בשר ובלבד שלא יהיו ממולאים בביצים אבל וכו'):
י סָעִיף ב מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצליה:
יא סָעִיף ב לאכילה. כ' הש"ך וטעמא דאז יצא כבר כל דמו ומותר אפי' לכתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ואם רוצה לאכלו כך צלוי אפ"ה צריך לצלותו חצי צלייתו ועיין בס"ס ס"ט מ"ש בשם הט"ז היאך יש לנהוג לכתחלה:
יב סָעִיף ב צלייתו. כ' הש"ך בשם ת"ח דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ ומשמע דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדח' ג"פ אחר הצליה ומהרש"ל כ' דלעולם א"צ אלא הדחה א' אחר הצליה ותמה עליו הש"ך היאך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל (וכ"כ הפר"ח):
יג סָעִיף ג וימלח. כ' הש"ך אע"ג דבסי' ס"ז מתיר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה דדם האיברים שלא פי' הוא הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור:
יד סָעִיף ג צלי. כ' הש"ך וה"ה לקדרה מותר ע"י מליחה כיון שנקרו מחוטי הדם:
טו סָעִיף ג כאחד. דס"ל דלא מהני ניקור:
טז סָעִיף ד השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרינן כבכ"פ:
יז סָעִיף ד מלזוב. כתבו הט"ז וש"ך דמשמע דוקא אם שניהם הם יחד שהוסר מעל האש וגם פסק מלזוב אבל אם עדיין הוא על האש אע"פ שפסק מלזוב או שהוסר מעל האש ועדיין הבשר זב אין לחוש:
יח סָעִיף ד בדיעבד. כ' הט"ז דמהרש"ל אוסר השפוד אף בדיעבד ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאפי' דיעבד אסור דדוקא באיסור דם יש להקל אבל לענין בליעת איסור דמיסרך סריך לא שייך להקל והש"ך כ' דבשפוד דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב:
יט סָעִיף ה שהמוהל. כתב הש"ך דנראה מהש"ס דאפילו המוהל עב מותר:
כ סָעִיף ו לאכילה. כתב הש"ך ואם נצלה כחצי צלייתו מותר ליתן כלי תחתיו אפי' בלא נתינת מלח בכלי ודלא כב"ח:
א סָעִיף ב לאכילה. עבה"ט מ"ש ואם רוצה כו'. ועי' בתשובת תשואות חן סי' כ"ב מ"ש בזה:
ב סָעִיף ו שיצילה עד שיהא. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ב' שכתב דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אסור לקבל השומן אף אחר חצי צלייתו מיהו בדיעבד שרי דהא אוף בבישול גמור שרי בדיעבד כמ"ש בסי' ס"ט סעי' י"ב ע"ש ועי' בתשובת אדני פז סי' י"ח:
א סָעִיף א הצלי כו'. ממ"ש בס' כ"ח (קי"ב א') ככר שהתך עליה בשר כו' משמע אף למאן דאמר מתיר הצלי עצמו בלא מליחה ובפ' כ"צ מולייתא שרי ובלא מליחה איירי כמ"ש תוס' שם ע"ש ועבתוס' דחולין י"ד א' ד"ה ונסבין כו' ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו': (ליקוט) הצלי כו' ועס"ב בהג"ה וי"א דצריך כו' עתוס' דמנחות כ"א א' ד"ה וכן כו' והראב"ד כתב דבגי' ספרדית מצא ג"כ וכן לצלי וכתב שכן עיקר דלקדירה מאי אתא לאשמועינן האמר שמואל בפכ"ה (קי"ג א') אין הבשר כו' ועוד דאינו שוה דזה א"צ שהיה דמעלהו מיד משא"כ לקדידה אבל לצלי ודאי א"צ שהיה והרמב"ן כתב כדבדי תוס' [וכ' דקמ"ל דבעינן מב' צדדים] וכ' דאפילו לגי' ספרדי י"ל דלהקל דמותר במליחה בלא הדחה אח"כ ובלא ניפוץ דל"ת שהמלח נאסר (ע"כ):
ב סָעִיף א ואוסר כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ה ב') נטף מרוטבו כו' וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ר:
ג סָעִיף ב רצה כו'. ממ"ש בפ"א (ח' ב') השוחט בסכין כו' מדיח והקשה הר"ן תיפוק ליה דבלא"ה צריך הדחה כמ"ש בפ' כ"ה (קי"ג א') מדיח ומולח כו' ותירץ דהתם לקדרה וכאן לצלי ועתוס' ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו'. ואף שדרך למלוה הצלי כמ"ש בפ"א די"ט (י"א א') ושוין שמולחין עליו בשר לצלי וכמ"ש תוס' י"ד א' ד"ה ונסבין ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו':
ד סָעִיף ב וי"א דצלי כו' הר"ן בשם הרמב"ן וכ' בשם הר"י דל"ק ההיא דפ"ק דמשום דם סגי בשפשוף עד שיצאו המים בלא מראה דם משא"כ שם דצריך שפשוף גדול שיסיר שומן הנדבק וכן ההיא דפ"ב ל"ג א' י"ל כתי' השני של תוס' שם:
ה סָעִיף ב וי"א כו'. רש"י בר"פ כיצד צולין וכגי' הספרים במנחות כ"א וכן לצלי ובפ"א די"ט ושוין שמולחין כו' וז"ש רש"י מליחה מעט ר"ל לא כמו לקדירה כמ"ש בפ"א די"ט שם ל"ש אלא לצלי כו':
ו סָעִיף ב אבל אם שהה כו'. דהמלח מבליע הדם שבעין על הבשר בו ובדם שבעין לא אמרינן כבכ"פ כמש"ל בס"א וע"ל סי' ס"ט ס"ב:
ז סָעִיף ב ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דהיתר הצלי משום דדם הנשאר הוי דם שלא פירש כמ"ש תוס' הנ"ל וכאן פירש מדופן לדופן מ"מ מותר דכבכ"פ דהא אף ב' חתיכות שרי לצלותן זע"ז ממ"ש קי"א א' כבדא עילוי בישרא כו':
ח סָעִיף ב ובלבד כו'. בביצים אסור אף בדיעבד ובבשר לכתחילה כמ"ש בסי' ע"ז בהג"ה. ש"ך:
ט סָעִיף ב רק שיצלנו כו'. כמ"ש בס"ס ס"ט ועס"ה:
י סָעִיף ג לא נקב כו'. גמ' כ"ח ב' והטעם משום דהוי דם שפירש כמ"ש הרא"ש שם וז"ש רצה לאכול כו' ג"כ מה"ט ועתוס' י"ד א' ד"ה ונסבין כו':
יא סָעִיף ג (ליקוט) עד שיחתוך וימלח. כמש"ש כיון דמנתחה כו' ודוקא ע"י מליחה ג"כ כמש"ש צ"ג א' בחוטין (ע"כ):
יב סָעִיף ג ואם נקר כו'. דס"ל דלא הצריכו חתיכת וורידין או אבר אבר אלא משום דם החוטין וסברא האחרונה ס"ל דמשום דם שבבשר עצמו דהוי כדם שפירש כנ"ל וז"ש ויש כו' וכ"ה לשון הטור ויש כו' אע"ג שנקרו כו': (ליקוט) ואם ניקר כו'. ממ"ש בפ"א (ט"ו ב') השוחט לחולה כו' לבריא באומצא ובשבת א"א למולחה דאסור משום מעבד וצ"ל בכה"ג. ת"ה ש"ב (ע"כ): (ליקוט) ואם ניקר כו'. שהראב"ד הקשה על מש"ש צ"ג א' ותרי משום דמא מ"ש אלו החוטים משאר חוטי דם וכתב דאין ה"נ לשאר חוטין אבל הרשב"א וש"פ חלקו עליו מדקתני מניינא דוקא הוא וכ' דשחיטת הורידין מהני לכל החוטין שנשפכין דרך שם חוץ מאלו ושחיטת הורידין אינו אלא משום החוטין לכן אם ניקר כו' דדם הבשר כיון שלא פירש מותר אלא משום דם החוטין שכנוס ועומד דלא אמרו אלא דם האיברים שמובלע בבשר (ע"כ):
יג סָעִיף ג (ליקוט) ויש שהחמירו כו'. כ"כ בת"ה ס"ח א' בשם הר"ר משולם והראב"ד דלא סגי בשחיטת הורידין לחוד עד שישחוט ג"כ רוב שני הסימנים וכמש"ש כ"ט א' ואי אשמעינן קדשים משום כו' אלמא דכל שלדם צריך רוב ב' סימנים. ואינו מוכרח דהא חטאת העוף סגי ברוב סי' א' אע"ג דלדם הוא צריך ועוד הביאו ראיה משובר מפרקת וג"כ אינו מוכרח וכן הקשה בת"ה שם עליהם דהא ר"י ל"ק אלא עד כו' ואת"ק קאי דקאמר א' בעוף כו' (ע"כ):
יד סָעִיף ג ורוב שני כו'. כמ"ש כ"ח א' עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין וכמש"ש משום דוושט סמוך לוורידין ואף דס"ד משום שחיטה וושט לבד לפי המסקנא משום דוושט כו' צריך שניהם אף בעוף ומשום דם ונקט וושט משום דסמוך כו' דאל"כ למה הזכיר ר' יהודה לוושט כלל:
טו סָעִיף ד ויש מי כו'. סברא שניה ושלישית טעמם כמ"ש בר"פ כ"צ דמתכת שחם מקצתו חם כולו ובולע מהדם וחוזר הבשר ובולע ממנו אלא דכ"ז שהוא על האור אמרינן כבכ"פ כמש"ש גבי מולייתא משא"כ אח"כ. וסברא ראשונה ס"ל דבשפוד נמי אמרינן כבכ"פ משא"כ בסכין וער"ן בפ' כ"ח קי"ב אין מניחין כלי תחת הבשר כו'. וסברא אחרונה ס"ל כמ"ש הרא"ש דאור מושך הדם אליו ואינו מניח לבלוע בסכין ושפוד ועב"י:
טז סָעִיף ה מותר אם כו'. ערש"י שם ב' ד"ה והאמר שמואל כו' ור"ל שיעור צליה וכמש"ו. (ליקוט) אם נצלה כו'. שהראב"ד הקשה דבככר רבא ור"ה מקילין ובכלי רב אשי מחמיר וכ"פ הרי"ף והפוסקי' כדברי רבא ורב אשי ותי' הרשב"א דהא דככר מיירי בנצלה עד שהוא ראוי לאכילה ובכלי מיירי שלא נצלה כ"כ ושמואל ס"ל להיפך דבכלי שתעלה תמרתו סגי ובסכין אפי' ראוי לאכילה אסור משום אגב דוחקא דסכינא פליט דמא כמש"ש בגמ' ועבת"ה ע"ז ב' שהאריך (ע"כ):
יז סָעִיף ה וה"ה שהמוהל כו'. כמש"ש וקרי ליה חמר בשר:
יח סָעִיף ו בשר כו'. אע"ג דגמ' פריך על הא דמשיכלה כל מראה כו' מככר שחתך עליה בשר משמע דחד שיעורא הוא והוא כשיהא ראוי כו' כנ"ל בס"ה ולנו אסור אף בכה"ג כמש"ש מנא ידעינן כו' ודלמא כו' ועתוס' שם ד"ה תרי ואין אנו כו' היינו היכא דלא ידעינן אם נצלה שיעור צליה ומשתעלה תמרתו ידעינן דנצלה שיעור צליה וע"ז פריך ודלמא כו' אבל אם ידעינן דנצלה שיעור צליה א"צ שתעלה תמרתו כמ"ש בככר שחתך עליה בשר שמותר כן נראה לפרש הסוגיא ועב"י שדחק עצמו ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.