Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 76 — שולחן ערוך, יורה דעה עו
א הַצְּלִי אֵין צָרִיךְ מְלִיחָה, לְפִי שֶׁהָאֵשׁ שׁוֹאֵב הַדָּם שֶׁבּוֹ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם דָּם אַחֵר נָטַף עַל הַצְּלִי, אֲפִלּוּ אוֹתוֹ דָּם הוּא צוֹנֵן, לֹא אָמְרִינָן שֶׁהָאֵשׁ שׁוֹאֲבוֹ, וְאוֹסֵר מִמֶּנּוּ כְּדֵי נְטִילָה.
ב רָצָה לִמְלֹחַ צְלִי וּלְאָכְלוֹ בְּלֹא הֲדָחָה, עוֹשֶׂה, וְאֵין לָחוּשׁ לְדָם שֶׁעַל הַמֶּלַח. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמּוֹלְחוֹ וְצוֹלֶהוּ מִיָּד, אֲבָל אִם שָׁהָה בְּמִלְחוֹ, הַמֶּלַח בּוֹלֵעַ וְנֶאֱסָר, לְפִיכָךְ מְדִיחוֹ יָפֶה קֹדֶם צְלִיָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָלִּי בָּעֵי הֲדָחָה תְּחִלָּה (רַמְבַּ"ן) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ גַּם כֵּן קְצָת מְלִיחָה תְּחִלָּה (רַשִׁ"י). וְהַמִּנְהָג לְהָדִיחַ תְּחִלָּה וְגַם לְמָלְחוֹ קְצָת כַּאֲשֶׁר נִתְחָב בְּשִׁפּוּד, וְצוֹלֶהוּ מִיָּד קֹדֶם שֶׁיִּתְמַלֵּא הַמֶּלַח דָּם (הַגָּהוֹת ש"ד). מִיהוּ אִם לֹא הֱדִיחוֹ וְלֹא מְלָחוֹ כְּלָל, אוֹ מְלָחוֹ בְּלֹא הֲדָחָה תְּחִלָּה, וְנִצְלָה כָּךְ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא שָׁהָה כָּךְ בִּמְלִיחָתוֹ בְּלֹא הֲדָחָה שִׁעוּר מְלִיחָתוֹ, אֲבָל אִם שָׁהָה כָּל כָּךְ קֹדֶם שֶׁצְּלָאוֹ, אָסוּר (כָּךְ מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ה'). וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין אַוָּזוֹת וּשְׁאָר עוֹפוֹת הַחֲלוּלִים (מָרְדְּכַי וְש"ד וּבֵית יוֹסֵף וְעת"ח כ"ט דִּין ו'), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְלוּאִים בְּבֵיצִים אוֹ בִּשְׁאָר בָּשָׂר. אֲבָל אִם הֵם מְלוּאִים, דִּינָם כְּבִשּׁוּל, וּצְרִיכִים מְלִיחָה תְּחִלָּה כְּמוֹ לִקְדֵרָה (ש"ד). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר כְּשֶׁצּוֹלִין בָּשָׂר בְּלֹא מְלִיחָה, (שֶׁלֹּא) לְהַפֵּךְ הַשִּׁפּוּד תָּמִיד כְּדֵי שֶׁיָּזוּב הַדָּם (אָרֹךְ כְּלָל ט'), וּבְדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ. וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין אִם רוֹצֶה לְאָכְלוֹ כָּךְ צָלִי, אוֹ רוֹצֶה לְבַשְּׁלוֹ אַחַר כָּךְ, רַק שֶׁיִּצְלֶנּוּ תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה, דְּהַיְנוּ כַּחֲצִי צְלִיָּתוֹ (שָׁם). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל צְלִי צָרִיךְ הֲדָחָה אַחַר צְלִיָּתוֹ, מִשּׁוּם דָּם הַדָּבוּק בּוֹ (אֲגֻדָּה וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה. מִיהוּ אִם לֹא הֱדִיחוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּשְּׁלוֹ כָּךְ, מֻתָּר (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ג). וַאֲפִלּוּ נִמְלַח תְּחִלָּה קֹדֶם צְלִיָּתוֹ וְלֹא הוּדַח אַחַר הַמְּלִיחָה, אֲפִלּוּ הָכֵי מֻתָּר וְלֹא חַיְישִׁינָן לְדָם וּמֶלַח שֶׁעָלָיו, דְּנוּרָא מִשְׁאָב שָׁאִיב (או"ה).
ג לֹא נָקַב הַוְּרִידִים (בָּעוֹף) בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, אָסוּר לְאָכְלוֹ, וַאֲפִלּוּ צָלִי, עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ אֵבֶר אֵבֶר וְיִצְלֶה. רָצָה לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי, אָסוּר עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ וְיִמְלַח. וְאִם נִקֵּר הַבָּשָׂר מֵחוּטֵי דָּם, אוֹכֵל אֲפִלּוּ בְּלֹא מְלִיחָה, חַי אוֹ צָלִי, וַאֲפִלּוּ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד. וְיֵשׁ שֶׁהֶחֱמִירוּ שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד, אֲפִלּוּ בְּצָלִי אֶלָּא לְאַחַר חֲתִיכַת הַוְּרִידִין (וְרֹב שְׁנֵי הַסִימָנִים).
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין צָלִי שֶׁאֵצֶל הָאֵשׁ שֶׁלֹּא נִמְלַח, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ נִצְלֶה כָּל צָרְכּוֹ, מִפְּנֵי דָּם שֶׁנִּבְלַע בַּסַכִּין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר הַשִּׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בָּשָׂר בְּלֹא מְלִיחָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹת הַצָלִי עַל הַשִּׁפּוּד לְאַחַר שֶׁהוּסַר מִן הָאֵשׁ, לְאַחַר שֶׁפָּסַק הַבָּשָׂר מִלָּזוּב, שֶׁמָּא יַחֲזֹר הַבָּשָׂר הַחַם וְיִבְלַע מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל זֶה, וְכֵן הַמִּנְהָג לְהַתִּיר. וְאָנוּ נִזְהָרִין לְכַתְּחִלָּה, וּמַתִּירִין בְּדִיעֲבַד (מהרא"י וְהַגָּהָת ש"ד וְאו"ה כְּלָל ל"ז).
ה צָלִי שֶׁלֹּא נִמְלַח וַחֲתָכוֹ עַל גַּבֵּי כִּכָּר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּכִּכָּר מַרְאֵה אֹדֶם, מֻתָּר אִם נִצְלֶה עַד כְּדֵי שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ חֲצִי צְלִיָּתוֹ. וְהוּא הַדִּין שֶׁהַמּוֹהַל בְּלֹא כִּכָּר נָמֵי שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ו בָּשָׂר שֶׁצּוֹלִין בְּלֹא מְלִיחָה, אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחְתָּיו לְקַבֵּל שַׁמְנוּנִית הַנּוֹטֵף מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיִּצָּלֶה עַד שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה עַל יְדֵי צְלִיָּה זוֹ.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א הצלי א"צ מליחה לפי שהאש כו'. כן הוא ג"כ לשון הטור ומשמע דסבירא ליה אפי' הדחה נמי לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו וכ"כ הרא"ש בהדיא ומביאו ב"י ועיין ס"ק ע': ש"ע סָעִיף א
ב לפי שהאש שואב כו'. ל' הרא"ש ל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפילו לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישאב שאיב ליה ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשוב כפי' מה שהולך בתוכו מצד זה לצד זה עכ"ל (ודברי העט"ז בזה מגומגמים ע"ש) וכתב הדרישה על דברי הרא"ש אלו וז"ל ול"ד למה שנתבאר לעיל סימן ס"ז דדם שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אסור דשאני התם שמחיים נתעורר לצאת והוי דם שפירש מה שאין כן כאן שלא נתעורר לצאת רק מחמת האש הלכך אמרי' כל מה שבא אליו כח האש לזוזו ממקומו הוציאו לגמרי ונפל לאש עכ"ל ודבריו תמוהים דהא הרא"ש אפי' מה שנשאר בתוכו קאמר דלא הוי כפירש ובאמת יש לתרץ בקיצור דשאני הכא דלא חשיב (פירש כיון דלא פירש מחיים ממקום למקום ואולי יש ט"ס בדבריו: ש"ע סָעִיף א
ג אבל אם דם אחר נטף על הצלי כו'. לשון הטור על הצלי שאצל האש ובת"ח כלל ט' ד"ב כתב בשם או"ה דאם נפל דם צלול ובעין על הבשר וצלאו כך בלא הדחה טרפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידי' כו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר עכ"ל ואפשר שמטעם זה השמיט המחבר שאצל האש לומר דמ"ש הטור שאצל האש הוא לאו דוקא דאה"נ דאם נפל עליו ואח"כ צלאו כך: ש"ע סָעִיף א
ד אפילו אותו דם הוא צונן. דקי"ל תתאה גבר וכדלקמן ר"ס צ"א א"נ כיון שהוא על האש כחם לתוך חם דמי כמ"ש בת"ח כלל כ"ג ד"ד: ש"ע סָעִיף א
ה ואוסר ממנו כדי נטילה. זהו לדעת הט"ו בסי' ק"ה ס"ה משא"כ לדידן דנהגינן לאסור אפילו במליחה בדם בס' כמו שנתבאר בדוכתי טובי כ"ש בצלייה וכ"כ הר"ב לקמן סי' ק"ה שם וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' צ"ה וכ"כ האחרוני' והוא פשוט ומה שלא הגיה הרב כאן מידי אדברי המחבר היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי דנהגינן לאסור במליחה וצלייה בס' וממילא נשמע דזה לא כתב המחבר אלא לשטתו אבל על העט"ז שהעתיק לשון המחבר כהווייתו יש לתמוה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ולאכלו בלא הדחה. המחבר לא איירי כאן מדין הדחה שקודם המליחה אלא איירי בהדחה שאחר המליחה דמותר כשמולחו וצולהו מיד ושאין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם ודין הדחה שקודם המליחה כתבו הר"ב בסמוך ועיין בס"ק ט': ש"ע סָעִיף ב
ז לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. ואם לא הדיחו קודם צלייה נכשר ע"י הדחה לאחר צלייה ועיין בס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ב
ח וי"א דצלי בעי הדחה תחלה. כלומר דכל צלי בעי הדחה תחלה משום דם בעין שעליו ודוק: ש"ע סָעִיף ב
ט מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל כו'. הטעם בזה דנורא מישאב שאיב ליה וכמ"ש הט"ו בס"א ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו והאי נמי חשיב דם בעין כיון שלא הודח ולא נמלח דהא מה"ט אסור אם נמלח בלא הדחה תחלה ושהה שיעור מליחה אפי' לצלי וכן לקדרה אפי' לא שהה שיעור מליח' וכדלעיל סי' ס"ט ס"ב והיינו מטעמא דכיון דלא הודח המלח מבליע דם בעין שעליו וה"נ נימא כיון דהוי דם בעין ולא הדיחו ולא מלחו כלל אין האש שואבו י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ומ"מ אם לא הודח ונמלח ושהה שיעור מליחה אמרינן שהמלח מבליעו ושוב אינו יוצא אפי' ע"י צלייה דלגבי דם בעין שנבלע לא אמרינן כבולעו כך פולטו אבל אם לא הודח ונמלח ולא שהה שיעור מליחה אע"ג דהמלח הבליע דם בעין שעליו דמה"ט לא מהניא ליה מליחה שנית לקדרה מ"מ לא נבלע בחוזק וגם לא נבלע הרבה ויוצא על ידי צלייה אח"כ דטובא אשכחן כה"ג מה שיוצא ע"י צלייה ולא ע"י מליחה כגון בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בסי' ס"ט סי"ב ובשר שנשרה מעל"ע במים לדעת המחבר שס סט"ו ושאר פוסקים וכה"ג טובי מיהו ודאי בדם בעין ממש שנפל ע"ג בשר מליח שחשוב כרותח אסור אפי' לצלי כדמשמע מדברי הרב ס"ס ע' וע"ש וע' בסי' ס"ט ס"ב ובמ"ש שם. ומ"ש או שמלחו בלא הדחה תחלה ונצלה כך מותר לאו למימרא דאסור לכתחלה אפי' לצלי דהא בת"ח כלל ה' ד"ב משמע להדיא דמותר לצלותו ועוד דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דכתב בריש ההג"ה דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד משום הכי כתב כאן לשון דיעבד אי נמי משום דלכתחלה בעי הדחה אחר המליחה לצלותו להכי נקט וצלאו כך בלא הדחה שאחר המליחה. ומ"ש אם שהה כ"כ קודם שצלאו אסור כבר נתבאר הטעם דהמלח מבליע הדם בעין שעליו ולפ"ז אפי' אם מדיחו אחר המליחה אסור ואפי' אם מדיחו אחר הצלייה ג"כ דבכל ענין אסור והכי מוכח להדיא בת"ח כלל ה' ד"ב וכלל ט' דין ג' ובאו"ה כלל ד' ד"ד והוא פשוט. ומ"ש המחבר אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה מיירי שהודח תחלה ואח"כ נמלח וכמ"ש בס"ק ו' וכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו רק מפני שהעט"ז השמיט כל דינים אלו שכתב הר"ב וקיצר וכתב וז"ל אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחלה וצלאו כך מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא עליו בשעת צלייה ונשאר עליו ועל המלח שדרך שמולחין אותו בשפוד והוא שואב ומונע את המלח מלבלוע דם בד"א כשמלחו וצלאו מיד אבל אם שהה במלחו כבר בלע המלח ונאסר לפיכך צריך הדחה אחר צלייה קודם שיאכלנו עכ"ל נראה מדבריו דאף בשלא הודח מתחלה ונמלח שרי אח"כ ע"י הדחה שאחר הצלייה דאין כאן איסור אלא משום המלח שעליו שנאסר והבין דהר"ב והמחבר איירי בחדא מלתא ולא דק גם מ"ש מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא בשעת צלייה כו' ליתא וכמ"ש הר"ב לקמן דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו: ש"ע סָעִיף ב
י ואין חלוק בכל זה בין אווזות כו'. כלומר דאין חילוק בכל זה בין בשר ובין אווזות ועופות החלולים שאע"פ שהדם בהן פירש מדופן לדופן מ"מ כבולעו כך פולטו: ש"ע סָעִיף ב
יא ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר כו'. לצדדים קתני בביצים אפילו דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז: ש"ע סָעִיף ב
יב בלא מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצלי' ת"ח כלל ט' ד"ה בשם או"ה: ש"ע סָעִיף ב
יג רק שיצלנו תחלה כו'. לכאורה משמע דאאם רוצה לבשלו אח"כ לחוד קאי דאז אם לא יצלנו כדי שיהא ראוי לאכילה נשאר דם בתוכו ויוצא אח"כ ע"י בישול אבל אם רוצה לאכלה כך צלוי אף שנצלה מעט שרי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי' ומותר) אבל האו"ה כתב דאף לאכלו כך אסור אם לא נצלה כל צרכו וא"כ י"ל דקאי אתרווייהו ומשמע באו"ה סוף כלל ח' דמותר אפילו להתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ולא חיישי' שמא לא יצלה כל צרכו כי יסמוך על הביכול ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
יד דהיינו כחצי צלייתו. כ"כ באו"ה שם וטעמא דאז יצא כבר כל דמו והכי איתא בהדיא בטור ס"ס ס"ט במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלהו עכ"ל משמע דבחצי צלייתו זב כל דמו כ"כ הב"י והב"ח והדרישה שם ועוד ביאר הב"ח דעת שאר מחברים כן ע"ש והיינו דלא כמהרש"ל באו"ש ובפ' כ"ה סי' ע"ב דאוסר בחצי צלייתו ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
טו דכל צלי צריך הדחה כו'. וכתוב בת"ח כלל ט' די"ב בשם האגודה דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ והוא באגודה ר"פ כ"צ וכ' שם שכן משמע מהגדולים וכ"כ באו"ה כלל ח' ד"ח וכ' דהכי נהוג עלמא ומשמע שם באגודה ובאו"ה דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדחה ג"פ אחר הצלייה ע"ש ומהרש"ל באו"ש חלק ע"ז וכ' דלעולם א"צ אלא הדחה אחת אחר הצלייה ולא ידעתי איך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טז לא נקב הורידים בשעת שחיטה כו'. כבר נתבאר כל דיני ורידין בסי' כ"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יז רצה לאכול ממנו בשר חי אסור. כלומר אע"ג דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה וכמבואר בסימן ס"ו דדם האברים שלא פי' מותר הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור: ש"ע סָעִיף ג
יח או צלי. וכן לקדרה מותר ע"י מליחה כשאר בשר כיון שנקרו מחוטי הדם וק"ל: ש"ע סָעִיף ג
יט ויש שהחמירו כו'. כלו' דלא מהני ניקור: ש"ע סָעִיף ג
כ אלא לאחר חתיכת הורידים. הטור סיים ושחיטת שני הסימנים והמחבר השמיטו בכוונה משום דס"ל דשחיטת שני הסימנים לאו בהכי תליא וכמ"ש בספרי בסי' כ"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא ויש מי שאוסר השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרי' כבולעו כך פולטו: ש"ע סָעִיף ד
כב לאחר שהוסר מעל האש לאחר שפסק הבשר מלזוב. משמע דבעודו עדיין על האש אפי' פסק כבר מלזוב דם של עצמו מותר וכן הוכחתי בספרי מדברי הר"ן וכן מבואר בשלטי הגבורים ד' תש"ך ע"א והיינו טעמא דכ"ז שהוא אצל האש אמרינן כל מה שבולע הבשר מן השפוד חוזר ופולט דכבולעו כך פולטו דלא כהעט"ז שכ' וז"ל אע"ג שכל זמן שהוא אצל האש אין חוששין לזה היינו משום שכל זמן שהוא אצל האש הבשר זב ופולט והואיל וטריד לפלוט אינו בולע עכ"ל דליתא אלא כדפי': ש"ע סָעִיף ד
כג ואנו נזהרין לכתחלה כו'. ודעת מהרש"ל בסכין בזה כתבתי בסי' ס"ט ס"ק פ"ז ע"ש מיהו בשפוד משמע דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כד אע"פ שיש בככר מראה אודם. לשון הטור ועבר בכל הככר מעבר לעבר והכי איתא בש"ס פכ"ה (ד' קי"ב ע"א) ונראה מן הש"ס דאפי' המוהל עב מותר וכן כתב הרשב"א בחדושיו דף קכ"ד ע"ב ובת"ה בהדיא וכ"כ ב"י וכן כתב ר' ירוחם נט"ו אות כ"ה בהדיא ונ"ל מוכח שכן דעת הרי"ף והר"ן והרמב"ם והרב המגיד והגהמי"י פ"ו מהמ"א והרא"ש וראב"ן וסמ"ג וסה"ת ואגודה (וכ"ד הטור וכמ"ש בב"ח) ושאר פוסקים ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ב תלה עצמו בדקדוק קלוש מא"ז ופסק לאסור אם המוהל עב ונעלם ממנו כל הנך פוסקים גם מ"ש להחמיר כיון דספק דאורייתא הוא ליתא דהא קי"ל דם שבישלו אינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בדוכתי טובא וכמ"ש הטור והרשב"א בס"ס זה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כה בשר שצולין כו'. ל' הטור בשר שצולין כו' עד כדי צלייה זו וקאמר בש"ס שאם נתן בכלי שנים או שלשה גרגרים מלח מותר לפי שהמלח מושך בטבעו כל הדם לשולי הכלי והשומן צף למעלה ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי עכ"ל הטור ומבואר דאם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר ליתן כלי תחתיו אפילו בלא נתינת מלח בכלי וכן מבואר להדיא ברשב"א בת"ה וזהו דעת המחבר והיינו שכיון שנצלה שיעור הראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו וכמ"ש הר"ב ס"ב וס"ה כבר זב כל דמו ומה שזב אח"כ אינו אלא מוהל בעלמא והב"ח פי' דהטור לא מתיר אף כשהוא ראוי לאכילה אלא ע"י גללי דמלחא ולכך תמה תימה גדולה על המחבר גם מתוך כך הוצרך לדחוק וליישב דמ"ש הטור ס"ס ס"ט דאחר צלייתו מותר לבשלו היינו משום דאפילו את"ל דאית ביה קצת דם נתבטל בבישול בקדרה במיעוטו וכל זה גרם לו מפני שחשב דאם נצלה חצי צלייתו עדיין אית ביה דם אבל לפי מ"ש בס"ק י"ד דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ודאי דלק"מ והכל ברור ופשוט ותימה עליו שהוא עצמו כתב בס"ס ס"ט דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ופשיטא דאין שם דם עכ"ל ואולי מ"ש כל דמו הוא לאו דוקא ור"ל דלא נשאר בו אלא מעט ואותו מעט בטל במיעוטו בבישול מ"מ הדבר פשוט כמו שכתבתי וכן מוכח באו"ה סוף כלל ח' להדיא דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל שהרי אם לא נצלה כל צרכו דהיינו חצי צלייתו פסק שם דאסור לאכלו אפילו כך צלי משום דם שבו שפירש ממקום למקום ובחצי צלייתו התיר לאכלו כך צלוי ש"מ דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל וכן משמע דעת האחרונים וכמ"ש בס"ק י"ד: ש"ע סָעִיף ו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א הצלי. עש"ך דעת המחבר דא"צ הדחה א' מדלא הזכיר כאן ובב"י הביא דברי הרא"ש וז"ל הרא"ש פ"ק דחולין עלה דמתני' השוחט בשבת וי"ה דצלי א"צ הדחה ומיהו צריך שפשוף היטב משום חלב שאין להם סכין מיוחד הביאו הב"י והיה נראה דה"ק דא"צ הדחה למליחה שריה חצי שעה לרכך אבל שפשוף בעינן יותר ממה דבעינן רחיצה להעביר הדם שע"פ משום חלב הנדבק בו כי אין להם סכין מיוחד וכמ"ש הר"ן עלה דהטבח צריך ג' סכינים וא"כ אדרבה לכאורה דבעי הדחה עכ"פ להעביר לכלוך דם אלא דהם מפרשים דא"צ הדחה כלל ואף להעביר הלכלוך דם שהאש שורפו ומעבירו וה"ק שא"צ הדחה ומיהו מ"מ צריך שפשוף היטב מטעם אחר דאין להם סכין מיוחד ונ"מ היכא דיש להם סכין מיוחד א"צ הדחה כלל לדם שעליו. ומ"ש הש"ך שכן הוא לשון הטור. בטור כתוב שהאור שואב הדם והמחבר הוסיף מלת "שבו "מעצמו ומשמע דם "שבו הבלוע לא מה שע"פ ומ"מ מדלא הזכיר המחבר הדחה ש"מ דסובר דא"צ וכ"כ הפר"ח בדעת המחבר ולדינא יתבאר באות ט': ש"ע סָעִיף א
ב לפי. עש"ך תמה על הדרישה דברא"ש מבואר להדיא דלא חשיב פי' מה שהולך מצד זה לצד זה אלמא אף שנשאר בתוכו שרי דרא"ש לשיטתיה בתשובה כלל ב' סי' י"ז מולח בכשא"מ מה שפי' ממקום למקום לאו כלום והרשב"א בתשובה תס"ו כ' לרא"ש שמגמרא דשובר מפרקת דקאי בתיקו אלמא פי' ממקום למקום ספיקא הוה ולרא"ש צ"ל דשאני שובר דמחיים כמ"ש הש"ך ואומצא דאסמיק שיש הרבה דם במקום א' הוה כבעין ועיין כה"ג סי' ס"ז אות ב'. ומ"ש הש"ך דברי הלבוש מגומגמים הם הנה הלבוש ס"א כתב כפרישה דמה שפירש האש שואבו ומה שלא פי' מותר בזה אין קושיא עליו דלבוש סברא דנפשיה קאמר לא לפרש דברי הרא"ש ומ"מ הקשה עליו מנא ליה לחדש זאת. וכפי מה שיתבאר אות י"ג דבשר שלא נצלה כ"צ אסור לאכול חי לדידן דפי' ממקום למקום כמולח בכשא"מ דאסור אפילו חי וחתיכה שנתבשלה בדמה אפילו יש ס' אותה חתיכה אסורה כמבואר סי' ס"ט בש"ך אות מ"ו. ועל הפרישה באמת יש לתמוה דמרא"ש מבואר דאפילו נשאר בתוכה שרי לדידיה. ולהליץ בעד הפרישה יש ליישב קצת דמ"ש הרא"ש ולא חשיב פי' מה שהולך מצד זה לצד זה ה"ק דהנה בפתיחה חקרנו איך מולחין מיד שפירש ממקום למקום נ"נ למ"ד כן בשאר איסורים וכ"ת אין הנאסר יותר מהאוסר כיון שלא נשאר מאומה אח"כ אף בב"ח שרי עס"י ק"ה היינו אומרים דודאי מליחה אין פועלת שיצא כל הדם לחוץ ונשאר מעט בתוכה שהרי הר"מ ז"ל מצריך חליטה ואף דלא קי"ל כן היינו שאותו המעט בטל הוא או דאין בו כח לצאת ולא הוה מבטל כיון דאין כוונתינו לכך ומ"מ מליחה בעינן כל מה דאפשר ועוד דבדליכא ס' אסור. וא"כ קשיא דאפשר לסוחטו אסור כיון דנשאר מעט דם בתוכו. וע"כ דבמליחה אין אומרים חנ"נ דמשום לתא דבב"ח ל"ש למיגזר כמ"ש הר"ן בספכ"ה ואף דאנן מחמירים במליחה מ"מ בעיקר מליחה לא החמירו חז"ל בדם שבישלו וא"כ בצליה דהוה ד"ת בב"ח כמ"ש הר"ן בספכ"ה דצלי בכלל בישול כמו ויבשלו את הפסח ועפר"ח סימן פ"ז קשיא דליבעי מליחה תחלה דמה שפירש ממקום למקום נ"נ ואף שיוצא אח"כ מעט נשאר וצ"ל דמה שפי' האור שואבו לגמרי ולא נ"נ דדמיא לכלי מתכות שאפשר להפריד בהגעלה ה"ה כאן ואף דרא"ש סובר אין חנ"נ בשאר איסורין מ"מ הא בפ"ק דחולין כ"כ לר"ת ואיהו סובר חנ"נ בשאר איסורין עס"י צ"ב ושפיר כתב ולא חשיב כפירוש מה שהולך מצד זה לצד זה דליהוי נ"נ ומ"מ דברי הרא"ש מורין כפשוטן ונ"מ לדידן וודאי אסור בלא נצלה כ"צ כמ"ש באות י"ג דלא כפר"ח שם ✍עמ"ש בפתיחה: ש"ע סָעִיף א
ג אבל. עש"ך הביא דברי ת"ח וככ"פ אגב כו'. דבצליה אף דלית לה דש"ע ולא ציר אפ"ה אמרינן ביה ככ"פ כל שהפליטה ובליעה באין כא' כמו שיתבאר בסימן ע"ז. ומ"ש הטור על האש אפשר רבותא קאמר דל"ת דטרוד ולא בלע וכ"ש אם נפל תחלה לצונן וטרם שיתחמם ויפלוט דידיה יבליע דם בעין והכלל דבדם בעין אפילו בצליה לא אמרי' טדוד ולא ככ"פ כמבואר: ש"ע סָעִיף א
ד אפילו. כתב הש"ך דבשהוא אצל האש ל"ש דין תתאה מקרר ליה שאש מחממו וכ"ה בת"ח כלל כ"ג ד"ז בשם הר"ן ויבואר בסי' צ"ב: ש"ע סָעִיף א
ה ואוסר. עש"ך זה להמחבר דסובר דם כחוש אין אוסר כ"א כ"נ בצליה ובמליחה כ"ק משא"כ לדידן דאין מחלקין בין כחוש לשמן בס' ומ"מ קליפה נמי בעי ונטילה בצליה וסמך על מה שביאר בק"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ולאכלו. עש"ך דהמחבר איירי מהדחה אחרונה ומיהו הדחה א' כפי הנראה אף במעלהו ומולחו על האש אפ"ה למאן דאוסר בלא שהה כי אין שיעור לדבר אפילו כה"ג אוסר ול"ד למלח שאין מפליט מבשר ומבליע תוך המלח כיון שהוא על האש משא"כ דם שעליו מיד מבליע קודם חימום האש ועיין אות ט' וט"ז אות ב': ש"ע סָעִיף ב
ז לפיכך. עש"ך דאם לא הודח קודם צלי מדיחו אחר כך ואף שהה שיעור מליחה אין נאסר הבשר דאש אין מניח לבלוע הדם שבמלח לבשר. וצריך הדחה ג"פ בין שהה במלחו או לאו ועמ"ש אות ט"ו בזה: ש"ע סָעִיף ב
ח וי"א. עש"ך עשה כלומר דקשיא ליה דהר"ב הוה ליה להגיה אס"א דלא זכר המחבר הדחה א' ע"ז היה להגיה משא"כ בס"ב דמולחו גם המחבר מודה דצריך הדחה תחלה וכפי הנראה אף במעלהו מיד ועיין אות ט' לזה כתב דהר"ב נמי ה"ק די"א דכל צלי אף לא מלח כלל וזה דעת הרמב"ן דהוה דם בעין וי"א דבעי נמי מליחה והוא דעת רש"י ופשיטא דבעי הדחה תחלה וכאמור: ש"ע סָעִיף ב
ט ומיהו. עש"ך ותוכן כוונתו כך הוא דאף לדידן דם שע"פ הבשר ובעין אחת היא מ"מ חלוקין הם לענין כמה דינים. א' דם בעין ממש לא מהני ה"מ ובדם שע"פ בה"מ מתירין אם נפל כו' עס"י ס"ט ס"ב. הב' דם בעין שנפל על צלי אצל האש אסור ובשר שלא הודח הדחה א' עכ"פ דיעבד שרי לדידן דנורא מישב שייב. הג' דם בעין שנפל על בשר מלוח תוך שיעור מליחה אפילו לא שהה רק משהו אסור לצלי ודם שע"פ אם לא שהה שיעור מליחה עכ"פ לצלי מותר כמ"ש הר"ב כאן. וזהו שכתב הש"ך ומיהו דם בעין ממש ר"ל דחילוק יש דם בעין ממש אפילו לא שהה במלחו אסור לצלי וכ"מ מהר"ב ס"ס ע' שכתב דם בעין תוך שיעור מליחה אסור וכתב אחר כך ומה שבתוך הציר נאסר מיד משמע דקאי נמי אדם בעין דנאסר מיד דאל"כ הוה לכתוב דם בעין בתר הך דמה שבתוך הציר ועוד מדלא חילק משמע אף לא שהה אסור לצלי. ועיין עוד שם בסימן ע' דם בעין לאחר שיעור מליחה באין ה"מ אסור הכל ול"ד לס"ס ס"ט דאוסר כ"ק דהיינו בדם ומלח שעליו די"א דמועט הוא ומוהל הוא אין טבע המלח להפליט מה שבתוך המלח משא"כ דם בעין אחר הוה כמו בכלי חולבת מלוכלך דאוסר הכל ועש"ך שם אות מ"ד ועמ"ש בצ"א בס"ד: כתב עוד הש"ך דמ"ש הר"ב מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו או מלחו בלא הדחה א' ונצלה מותר לאו למימרא דאי לא נצלה אסור לצלות ואין לו תקנה אפילו לא שהה במולחו שיעור מליחה דבת"ח כלל ה' ד"ב מבואר דשרי והיינו מדכתב הר"ב על או"ה דבזה אין ראיה לאסור לצלי ומ"ש בכלל ט' ד"ג דמשמע דאפילו לא שהה שיעור מליחה אסור לצלי תי' בנה"ך כאן דבכלל ט' כתב שדעתו לאסור ומ"מ ביטל דעתו מפני דעת או"ה יע"ש ועוד דאם כן הוה דיעבד. ולא רצה הש"ך לפרש דמלת ונצלה קאי אלא הדיחו תחלה דמיותר הוא ע"כ תי' דקאי אריש הג"ה דנוהגין להדיח ולמלוח ואם לא עשה כן ונצלה. עוד תי' דלכתחלה צריך הדחה אחר המליחה אף שלא שהה שיעור מליחה כמ"ש הט"ז באות ג' והר"ב דבר גדול השמיענו דלכתחלה יש להדיחו קודם צליה אף שלא שהה כל שלא מלחו על השפוד ובנו בנה"כ כתב דלכתחלה יש תקנה ע"י שידיחנו תחלה וימלחנו על האש וכבר הושג במ"י כלל ד' אות י"ד דהש"ך נמי ה"ק וכדכתיבנא. וכתב עוד שמ"ש הש"ך ואם שהה שיעור מליחה אסור אפילו הדיח קודם הצליה אסור כמבואר סימן ס"ט דאפילו לצלי והיינו באין ה"מ. וכתב עוד דמ"ש המחבר ואם שהה במלחו המלח בולע ונאסר המלח ומדיחו קודם צליה ושרי מיירי בהודח בראשונה וכמ"ש באות ו' דמ"ש המחבר רצה למלוח ולאכול בלי הדחה היינו אחרונה אבל ראשונה וודאי לכתחלה צריך הדחה כיון שמולחו ואף דהמחבר סובר בסימן ס"ט דמלח בלא הרחה תחלה מותר חדא אמאי לא הביא כאן דעת האוסרין דמשמע אף שהה שיעור מליחה שרי ועוד דאמאי לא הגיה הר"ב עליו דבשהה ממש שיעור מליחה אסור אפילו לצלי ומיהו המחבר בין שהה ממש או שהה קצת צריך הדחה אחרונה ושרי לצלי. ועפ"י הגהה זו השיג על הלבוש ס"א שכתב בקיצור והשמיט הא דאם שהה שיעור מליחה אסור לצלי ובלא שהה שיעור מליחה מותר לצלי והשמיט הני תרתי דינים וכתב דאם לא הדיחו ולא מלחו או מלחו בלא הדחה וצלאו מותר וא"צ הדחה אחרונה במעלהו מיד ואם שהה קצת צריך הדחה אחרונה ממלח הנאסר הבין דמ"ש הר"ב ואם שהה כ"כ אסור היינו המלח וצריך הדחה אחרונה וניתר ומ"ש הר"ב ואם שהה שיעור מליחה הוא לאו דווקא דאפילו שהה קצת בעי הדחה ממלח וליתא דהר"ב מיירי בשהה שיעור ממש אסור לצלי גם מ"ש הלבוש דא"צ צלי הדחה אחרונה כבר כתב הר"ב לקמן והשיג על הלבוש בתרתי. ודע עוד דהלבוש כתב בד"א בצולה מיד אבל בשהה במלחו בלע המלח ונאסר ואם לא הדיחו ובשלו מותר משמע דאפילו שהה במלחו וכבר כתבנו שזה צ"ע דבעי ס' נגד המלח ומ"ש הר"ב לקמן בהג"ה אפילו בשלו כך מותר הוא בלא שהה במלחו דאם לא הדיח אחר הצליה דמותר בבישלו משא"כ כה"ג ועמ"ש בט"ז מזה: ונוראות נפלאתי על הב"ח פ"ק דחולין אות ס"ח וז"ל כתב הב"י ומוכח במרדכי וסמ"ג בפשיטות דבדיעבד שרי אפילו שהה שיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועיין ברבינו פכ"ה ובסעיף קפ"ו אבל רמ"א בשם או"ה כתב דשהה שיעור מליחה אסור ובת"ח כלל ט' ד"ג כתב דאין שיעור לדבר והראה לכלל ה' ושם בעצמו לא כ"כ עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו וכי מה ענין בדיעבד מותר שכתב הב"י דמיירי מהדחה אחרונה שקודם צליה דאפילו שהה במלחו ולא הודח קודם צליה דשרי דיעבד דנורא מישב שייב ולא מיירי כלל מהדחה א' דודאי הרשב"א שכתב רצה למלוח ולאכלו בלא הדחה היינו אחרונה אבל ראשונה כיון דמולח ודאי לכתחלה צריך הדחה ראשונה וכמ"ש הש"ך אות ו' ורמ"א איירי בהדחה ראשונה דשהה שיעור מליחה נאסר הבשר מטעם דם שעליו ואם נאמר שהבין דהר"ב והמחבר חדא קאמרי כמ"ש הלבוש איך כתב דהר"ב בשהה שיעור מליחה ואפילו שהה קצת צריך הדחה אחרונה קודם הצליה כמ"ש הט"ז אות ד' ועוד דבת"ח כלל ה' וט' מדבר בהדחה ראשונה. גם בפכ"ה אות קפ"ו שכ' שם דיש פוסקים סבירא להו דא"צ הדחה אחרונה לצלי בלשון רבים לא ידענא מי הם אותן הפוסקים דהמעיין בב"י כאן כולהו סבירא להו דבמלח ושהה קצת במלחו דצריך הדחה אחרונה קודם צליה והרשב"א ומרדכי בדיעבר מתירין אם לא הודח קודם צליה לא לכתחלה זולת סה"ת הביאו הב"י ות"ח סימן קס"ט דאין מניחין כלי לקבל שומן עד שידיחנו יפה לאחר המליחה אלמא כשאין מניחין כלי א"צ אף לכתחלה הדחה לס"ה אף שהה שיעור מליחה שהאש שורפו דלא כרשב"א ומ"מ הרי ס"ה גופא כתב שאין מניחין כלי עכ"פ עד שידיחנו תחלה והרא"ש מיידי לקבל ואפ"ה לא הזכיר הדחה אחרונה בשהה ונמלח דלא כמאן. סוף דבר דברי הל"ח בכאן נעלמו ממני כוונתם. ובש"ע השמיט המחבר דעת ס"ה דודאי שהה קצת צריך הדחה קודם צליה ודיעבד אף בשהה שיעור מליחה ונצלה מותר ואי בישלו כך כבר כתבנו מה שיש לעיין בזה ✍: ש"ע סָעִיף ב
י ואין. עש"ך עשה כלומר והוסיף מלת בשר לא שאין חילוק בין אווז לעופות דחדא הוא אלא בין בשר לאווז ועופות החלולים אאווזות נמי קאי וקמ"ל אף דצלי שלא נצלה כ"צ אסור כמ"ש באות י"ג מ"מ ה"א בחלולים אסור אף שנצלה כ"צ דלא שייך ביה שריק קמ"ל דככ"פ אמרינן ואפילו נצלה צ"א לגמרי שרי: ש"ע סָעִיף ב
יא ובלבד. עש"ך דלצדדין קתני ותי' קושי' הט"ז אות ז' וקושית הל"ח פ"ק דחולין אות ס"ח דהר"ב לקמן כתב בע"ז בשר מולייתא דינו כצלי: ש"ע סָעִיף ב
יב בלא. עש"ך ובל"ח פ"ק דחולין אות ס"ח כתב דאישתמיט להו דברי הרא"ש פכ"ה סימן מ"ו דמותר להפוך השפוד בין בנמלח או לא נמלח ובמ"י כלל ט' אות ו' כתב דרא"ש מיירי שהופך באקראי אבל לגלגל תמיד אסור לכתחלה ויפה כתב וכן נוהגין העולם שאין נזהרים באקראי ומהפכין שיהא נצלה יפה: ש"ע סָעִיף ב
יג רק. עש"ך דלדידן דפי' ממקום למקום אסור ומה"ט מולח בכשא"מ או חתיכה שנתבשלה בדמה דאסורה ביש ס' דפי' ממקום למקום דלא כרא"ש עיין אות א' אם כן ה"ה לא נצלה כ"צ דאסור לאכלו דפי' ממקום למקום אלא דל"ת כסברת הפרישה דמה שפי' יוצא הוא לחוץ כמ"ש הש"ך באות א' לזה הזכיד מאו"ה דאסור וה"ה במליחה בלא שהה שיעור מליחה דאסור לאכול חי מה"ט דפי' ממקום למקום וכדאמרן ועפר"ח אות י"ד דפירש ארוצה לבשלו לא אצלי דלא כאו"ה וש"ך וכמ"ש הרא"ש ולא הבינותי דרא"ש לשיטתיה אמת כן הוא אבל הר"ב דאוסר בכ"מ פי' ממקום למקום ה"ה כאן. ודע להב"ח דבחצי צלייתו נשאר דם מועט בתוכו ומה"ט אוסר ליתן כלי תחתיו בחצי צלייתו עש"ך אות כ"ה ובט"ז אות י"א ובבישול מתבטל הוא אם כן לכאורה לדידיה בחצי צלייתו אין לאכלו כך אלא דאין הלכה כב"ח ובחצי צליה זב כל הדם ועוד דהב"ח מודה דעכ"פ בחצי צלייתו כיון דמותר לבשלו ה"ה דמותר לאוכלו צלוי: ש"ע סָעִיף ב
יד דהיינו. עש"ך דזב כל הדם ולא נשאר מאומה וכ"כ הב"ח בסימן ס"ט ומיהו בסימן זה כתב דנשאר מעט ובטל הוא במיעוטו עיין אות כ"ה ועיין יש"ש בכ"ה סימן ע"ב דהביא ראיה מבה"ג דכתב שיעור מליחה כשיעור צליה ומסתמא שיעור צליה הראויה ולפ"ז לדידן לאו דוקא הוא אלא שיעור חצי צלייתו דאז זב כל הדם וכל זה לפי שיטתו לעיל אות י"ב דלא נצלה כ"צ אף לאכול כך צלוי אסור. וראיתי להמ"י כלל ט' אות י"ב כתב על הש"ך דלמ"ש התוס' והרא"ש דם שפי' ממקום למקום שרי ה"ה לא נצלה כ"צ וכ"מ מהגהות מרדכי שהביא הר"ב. לא ידענא דמה ענין תוס' ורא"ש דאנן קי"ל מולח בכשא"מ וחתיכה שנתבשלה בדמה אסור ה"ה כאן וראיה שהביא מהגהות מרדכי הוא שכתב דאם רוצה לעשות ציב"א (היינו שמטגנין אחר הצליה) צריך למלוח דלפעמים אין צולין אלא מעט משמע הא לאכול כך שרי ואין ראיה דודאי כל שלא נצלה חצי צלייתו לאו ראויה לאכילה לרוב ב"א ואה"נ דאם רוצה לאכול כך דאסור ואורחא דמלתא נקיט שדרך לעשות ציב"א בלא נצלה אלא מעט. שוב ראיתי שהראה מקום לכלל י"א אות ט"ז ושם הביא הגהות ש"ד שער ט' דמולח בכשא"מ עבר אתקנת חכמים ומש"ה אסור לאכול חי משא"כ צלי שלא נצלה כ"צ יע"ש ולפ"ז ה"ה בשר שנתבשל בלי מליחה אף שוגג מ"מ עבר מיקרי וא"י דה"ה לא נצלה כ"צ ימתין עד שיהא צלוי כ"צ ובתשובת הרשב"א תס"ז מבואר דכל שפירש ממקום למקום דאסור ועיין בש"ד שאר ה' סי"ט ובמבוא שערים אות ס' ומ"מ פשטן של דברים הם כש"ך ואו"ה דאסור: קשיא לי דבת"ה כלל ט"ו כתב שיעור מליחה כצליה ובפ' תמיד נשחט מבואר דלגוף שלם די בשעה שלימה עב"י סימן ס"ט ואם כן מסתמא נצלה הפסח לגמרי כשיעור שעה ונהי דלאו נא מיקרי באפשר בחצי צלייתו מ"מ מסתמא לגמרי היו צולין וכיון שכן בחצי שעה נצלה כחצי צלייתו ואמאי כתב הר"ב בסימן ס"ט שיעור מליחה כשיעור שעה לכתחלה והא ודאי בחצי שעה די כמו בחצי צליה דזב כל הדם ומותר לבשלו אח"כ ה"ה בשיעור מליחה די בחצי שעה וי"ל: ש"ע סָעִיף ב
טו דכל. עש"ך ומדבריו משמע בנמלח ושהה קיל יותר דקליש כולי האי ואפ"ה בעינן ג"פ ובאו"ש מהרש"ל סימן ט' וז"ל מה שהחמיר בעל אגודה להדיח ג"פ ואפילו לא שהה במלחו ל"נ ועוד נראה אפילו שהה במלחו ולא הודח קודם הצליה די אח"כ בהדחה א' דנורא שורף הרי יש סברא להיפך. ועמ"י כלל ט' אות ט"ו על מ"ש הש"ך דבעינן ג"פ אפילו שהה שיעור מליחה כתב דבדין י"א כתב הר"ב בדיעבד שרי בשהה אם כן אין להחמיר כ"כ לא ידענא מהו דהתם קאמר דיעבד אם שהה במלחו ואח"כ נצלה אין לאסור הבשר דנורא מישב שייב והרי כתב דידיחנו אחר הצליה ומה ענין זה לזה והרי אדרבה יש סברא להיפך וכדכתיבנא. ועס"י ס"ט במ"ש המחבר והרב ישטפנו וינפץ וב"פ הדחה וא"כ מהראוי היה לצלי בלא מליחה די ב"פ וע"ש בש"ך. וכבר כתבנו בט"ז שהה במלחו שיעור מליחה ולא הודח באחרונה ונצלה ונתבשל ואין בקדירה כמו בהחתיכה צ"ע. ומ"ש דמ"א ואפי' נמלח קודם צלייתו לא קאי אמ"ש לעיל דלהתיר בבישול אלא בפ"ע הוא. ובקצת דפוסי ש"ע כתב ואם נמלחה כו' וכן הוא בת"ח דלא כרי"ו שאוסר דיעבד והיינו אם לא הודח קודם צלייה אבל אם לא הודח אחר צליה ונתבשל צ"ע כמ"ש: ואם נמלח בשר בלא הדחה א' ולא שהה דמותר לצלי מותר אח"כ לבשלו אחר הצליה כיון דצלי מוציא הדם שבלע מה שע"פ ודאי מותר לבשל אח"כ וכ"ש כבד כה"ג ועס"י ע"ג בדיני כבד מ"ש שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טז לא נקב הוורידין בשעת שחיטה עיין בסי' כ"ב בדיני וורידין לעוף ובהמה ושם כתבנו: ש"ע סָעִיף ג
יז רצה. עש"ך ודם שבוורידין לאו דוקא אלא הטעם כל שלא ניקב הוורידין בשעה שהדם חם נבלע הדם ובכל החוטין שבשדרה כמ"ש הרשב"א והוה הדם כנוס בחוטין ההם ומש"ה אם ניקר הבשר מכל החוטין שרי יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יח או צלי. עש"ך דלאו דוקא צלי ה"ה לבשלו בקדירה ע"י מליחה שרי להך דעה כיון דאין הטעם אלא משום דם שבחוטין שבכל הגוף כיון שניקר ההוטין דם שבבשר יוצא הוא ע"י מליחה וא"צ חתיכת אבר אבר ועס"י כ"ב: ש"ע סָעִיף ג
יט ויש. עש"ך הטעם דכל שלא חתך הוורידין בשעה שהדם חם הדם נבלע בבשר הגוף ואין יוצא ע"י מליחה אלא צריך חתיכת אבר אבר וכן לצלי בעינן א"א ולכאורה לאכלו חי שרי דבצליה הדם פי' ממקום למקום משא"כ בחי ועיין אות י"ג ומיהו המעיין שם יראה דאף חי אסור דפי' ממקום למקום ואין יוצא ע"י מליחה כ"א בחתיכת אבר אבר וזה שעשה כלומר ועס"י כ"ב: ש"ע סָעִיף ג
כ אלא. עש"ך וכבר כתבנו דבגירסת הט"ז וש"ך לא היה כתוב בש"ע לאחר חתיכת ב' הסימנים או רוב עיין ל"ח. דלא כרבינו משולם עס"י כ"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא ויש מי שאוסר השפוד דלא אמרינן ככ"פ בשפוד דאין לו פליטה מגופו ואף דבצלי כל שהבליעה ופליטה באין כאחד אף שאין לו פליטה מגופו אפ"ה אמרינן ככ"פ עס"י ע"ז מ"מ הבשר מונח על השפוד ואין האש שולט שם מש"ה יש אוסרין וי"ל בע"א: ש"ע סָעִיף ד
כב לאחר. עש"ך ומה שהשיג על הלבוש אף דאפשר דזב ציר קאמר וטרוד או ככ"פ שייך נמי בציר ועס"י ע"ז דאף בשר שפלט כל צירו והודח דיעבד שרי ולהמחבר אפשר לכתחלה נמי בצליה כל שהבליעה ופליטה כא' ולקמן סי' ע"ז אבאר זה: ש"ע סָעִיף ד
כג ואנו. עש"ך והיינו דלכתחלה נזהרין שלא להשהות הבשר לאחר שהוסר מאש וגם שלא לחתוך בסכין צלי שלא נצלה כ"צ לאסור השפוד לצלות עליו בשר אחר שלא נמלח אא"כ מלבן ודיעבד שרי אף אם תחב השפוד לתבשיל רותח דלגבי שפוד אמרינן נמי ככ"פ ועמ"ש בסימן ע"ז בזה. וכתב הש"ך בשם רש"ל דדין סכין כתב בסי' ס"ט אות פ"ז ושם נאמר דמליחה וצליה שוין להגעיל הסכין ודעת היש"ש בשפוד להתיר דיעבד כהר"ב וזה דלא כמ"ש הט"ז אות יו"ד ועיינתי באו"ש סי' י"ז ולא מצאתיו וביש"ש פכ"ה סי' נ"ז מפורש כדברי ט"ז דהשפוד נאסר וצריך ליבון ואם צלו בשר אחר שלא נמלח נאסר הבשר דלא אמרינן כה"ג ככ"פ שנאסר מיד מחמת קצת חימום וצ"ל דהבשר שמונח שם על השפוד לא שייך ככ"פ משא"כ בשפוד כשר שצולין על האש דהבליעה והפליטה כאחת שרי. והמ"י כלל ה"י אות ג' כ' דעת מהרש"ל כהר"ב להתיר בדיעבד השפוד ולא מצאתיו ואדרבה ההיפוך מבואר. שוב ראיתי לכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ו כתב דיש"ש כתב כט"ז אמנם כן ראיתי דיש"ש כתב שם דאין כח בידו לאסור הבשר שצלו עליו יע"ש ומ"מ אם נגע בתבשיל יש לאסור דלגבי בשר אחר אמרינן ביה ככ"פ ומ"מ השפוד מאיסור בלוע ובאין ה"מ יש לאסור התבשיל וכמ"ש הט"ז אות יו"ד וכן ראוי לנהוג כן ✍: ודע לענין הכשר השפוד צריך ליבון עמ"י כלל ה"י אות א' תמה על הר"ב בסימנים דדי בהגעלה וכ"ה בש"ר שער ט' דצריך ליבון ואם עץ אין תקנה ומהרש"ל באו"ש כתב לצלי סגי לסכין בהגעלה וא"י למה ועיין לבוש א"ח תק"ט ס"ז שפוד מלבן וא"צ ליבון גדול ומשמע שיהא קש נשרף די דדם מדרבנן וא"י למה כיון דאיסורא בלע כמ"ש בט"ז. ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי הא דתשמישו ע"י אור דבעי ליבון מהו אם דוקא בלא משקה והא דם משקה הוא ואם רוצה לומר כל שהמשקה בפנים כמעשה קדירה די בהגעלה ואם הכלי ריקן ומלובן באש ונפל עליה משקה בחוץ צריך ליבון דבלע ע"י אור א"ד דם מבשר מעט הוא והוה תשמישו ע"י אור משא"כ משקה צלול שנפל בחוץ ע"י אור דאפשר די בהגעלה ואי"ה בסי' קכ"א אבאר זה ועיין מ"ש בהא דטפת חלב שנפל על הקדירה בחוץ: עוד אבאר לך צלי רותח שחתכו אצל האש יש דעות לומר נורא מישב שייב אבל בהוסר מאש כתבתי בט"ז דעת האורה מישור לאסור הסכין ובאמת לא ידענא על מה אנו סומכין בהוסר מאש. אלא שראיתי להב"ח ח"ד כתב על מ"ש ספר המצות אסור לחתוך בסכין צלי הא דלא אסור הסכין דאין יס"ב בסכין כמ"ש הגהות אשר"י ועיינתי שם וז"ל גבי תרין גללא דמלחא חולין קי"ב א' כתב ר"י שירלי"און כשחותכין צלי אצל האש יש לאסור הסכין כשיד סולדת בסכין ובאמת תמוה הוא מה ענין י"ס בסכין כל שי"ס בבשר אוסר הסכין ולא עוד דלא שייך תתאה כה"נ דאפילו הסכין למטה כמבואר סימן צ"ד בש"ך אות כ"ה ובאמת ט"ס הוא בהגהות אשר"י וצ"ל אם הי"ס בו "הסכין אסור ה' במקום בית וכ"מ מדכתב "בו "בסכין "בו קאי אבשר וכן מצאתי ליש"ש פכ"ה סי' נ"ז העתיק אם יס"ב "הסכין אסור וכן כל דבר לא איכפת לן אלא אם האיסור הם ויס"ב וצ"ע בזה ✍: יראה לי אם צלו בשר בשפוד ואח"כ תחבו השפוד למאכל חלב בלא ליבון דאסור המאכל הלב ואף למאן דמתיר השפוד דיעבד וה"מ מ"מ זה לגבי איסור דם דשריק וככ"פ משא"כ שאר איסורין נסרך ביותר ולא יצא כמ"ש הט"ז בשר נבילה א"כ השפוד בלוע מבשר ושמנונית ואוסר החלב שוב ראיתי שדבר זה פשוט הוא שתינוקות של בית רבן יודעין אותו אלא אי נימא הכי נימא אם צלו בשר שלא נמלח בשפוד ותחבו השפוד למים או לתבשיל ואח"כ נתנו שם חלב מותר דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא כמבואר ואף דנאסר השמנונית שבשפוד מחמת דם המעורב עמו ולא שייך באיסורא נ"ט בר נ"ט גם מחמת הדם עצמו. דהב"י כתב דיש להקל ככ"פ גבי שפוד הואיל ודם שבשלו דרבנן הביאו הט"ז אות ט' וא"כ לכאורה לגבי בב"ח הוה דאורייתא לא מקילין זה טעות דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן ודם לאו בשר הוא דליתסר משום בשר בחלב כמבואר בסי' פ"ז ומ"ש שם המחבר אינו לוקה משום בב"ח הא לוקה משום דם זה לשיטת הר"מ ז"ל ואנן קי"ל דם שבישלו דרבנן וכל בדרבנן סומכין אמאן דמתיר בדם ככ"פ ומש"ה התבשיל מותר וכדאמרן ✍נ"ל: כתב או"ה כלל ל"ו אות י"א שאם שכחו וצלו בשר בלא ליבון דשרי הבשר ומשמע אף שנמלח והודח אפ"ה ככ"פ הבשר הב' או דבדיעבד סומכין לומר בשפוד ככ"פ ואין צריך עוד ללבן השפוד וכוונתו דבצליה שניה פלטה השפוד ויראה לי דהיינו שנצלה אח"כ עליו בשר שנפלט דמו דאז לא בלע השפוד בשניה ופלט מה שבלע בראשונה אבל אם צלו אח"כ בשר שלא נמלח ודאי צריך ללבן השפוד אח"כ. והמ"י כלל ח"י אות ב' העתיק בסתם ולפי הנראה משמע מאו"ה דמיירי שצלו בשר פעם שני בשר שנמלח יע"ש. ולענין שפוד שצלו בו כחל בלא קריעה עמ"ש בסימן צ'. ואם צלו בשר נבילה ונגע בראש השפוד במאכל וכן מבשר לחלב אי חם מקצתו חם כולו אבאר בסי' קכ"א ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כד אע"פ. עש"ך דהתיר אפילו המוהל עב כל שהוא חצי צליה זב כל הדם ואינו אלא חמר בשר ואף בפ"ע שרי וליכא מ"ע דאין מראהו דומה לדם ומ"ש רש"ל דהוה ספיקא דאורייתא השיג עליו דם שבשלו דרבנן ועמ"ש בסי' ס"ט כיון רעיקר דם דאורייתא מחמירין בקצת ספיקות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כה בשר. עש"ך והוכיח מאו"ה שאוסר לא נצלה כ"צ לאכול כך דשמא פי' ממקום למקום ואפילו הכי בחצי צליה מתיר ש"מ דזב כל הדם דאל"כ שמא פי' ובשלמא בבישול מתיר ליה דבטל הוא ויש לעיין בבישול נופא שמא פי' ממקום למקום אלא מה שפי' יוצא לחוץ ה"ה כאן וי"ל: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ואוסר ממנו כדי נטילה. כתב רש"ל פכ"ה סי' ע' שזהו לפי סברת הטור דס"ל בחם דצלי דיו בכדי נטילה אבל בש"ד פסק לאסור בצונן לתוך חם בכולו וכן יש לפסוק ואפי' לסברת הטור יש להחמיר כיון דבשומן מפעפע בכולו וא"א בקיאין איזה מיקרי כחוש ואיזה מיקרי שומן ע"כ והך דם אחר שזכר המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צלייה דביה אמרי' מישרק שריק. ושיעור כדי נטילה הוא כעובי אצבע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ולאכלו בלא הדחה. פי' בלא הדחה שאחר המליחה קודם הצלייה: ש"ע סָעִיף ב
ג אבל אם שהה במלחו. פי' אפי' קצת לא שיעור מליחה: ש"ע סָעִיף ב
ד המלח בולע ונאסר. היינו המלח וע"כ ידיחנו קודם צלייה לכתחלה ואם לא עשה כן ידיחנו אחר הצלייה וכל זה מיירי שהדיחו קודם המליחה ולא הוצרך להזכיר אותה הדחה כיון שזכר המליחה אבל בלא מליחה א"צ הדחה תחלה וע"ז קאי וי"א שלרמ"א דלצלי בעי הדחה תחלה וי"א דבעי ג"כ קצת מליחה ויש ט"ס בקצת דפוסי ש"ע שכתוב א"צ מליחה אבל אם לא הדיחו ומלחו יתבאר בסמוך: ש"ע סָעִיף ב
ה בלא הדחה שיעור מליחתו. בת"ח לא פסק כן הוא עצמו אלא אין שיעור לדבר וכ"פ רש"ל פרק השוחט סי' י"ח אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק וכתב רש"ל מה שנהגו הנשים להדיחו אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו: ש"ע סָעִיף ב
ו בין אווזות כו'. ולא אמרי' דחשיב כאילו פירש מחתיכה לחתיכ' אלא חשוב ממש כחתיכה אחת ולא עוד אלא אפי' בב' חתיכות לא חיישינן למה שפי' מזו לזו בצלי שאצל האש כ"כ רש"ל פ"ק דחולין סי' כ"ז ולי משמע מדברי המרדכי פ' כ"ה דבדבר חלול לא הוה כחתיכה אחת אלא דמ"מ מותר במליח' וצלי דכבולעו כך פולטו: ש"ע סָעִיף ב
ז בביצים או בשאר בשר. תמוה הוא דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם בצים ויותר נראה דהך מליחה תחלה צ"ל מליחה לכתחלה ור"ל דבזה לא סגי לכתחל' במליחה מועט שזכר בסמוך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח אלא לאחר חתיכת הורידין. בטור כתוב בסיום דברי רשב"א אלו ושחיטת ב' הסימנים עכ"ל וכ' בפרישה משום בהמה נקט לה וליתא דבת"ה הארוך ד' ס"ה כ' בהדיא אפי' בעוף אלא לא מיירי כאן רק מדין חתיכת אבר אבר שכ"כ שם הרשב"א בשם הראב"ד שאם לא שחט כל הסימנים דצריך לחתכם בשעה שהדם חם כמו בורידין ואם לא עשה כן אפי' בעוף צריך חתיכת אבר אבר כו' ובב"י סי' כ"ג הביא כן בשם הר"ן וכ' דאין אחד מהפוסקים מזכיר זה ובד"מ שם כת' ע"ז ולדידן דאסור שהייה אפי' במיעוט בתרא גם בזה יהיה נראה כב' שחיטות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט לאחר שפסק הכשר מלזוב כו'. משמע דאם הוסר מהאש בעוד שהבשר זב אין איסור בדבר מאחר שפולט אינו בולע ומה שבולע פולט אלא שהשפוד נאסר שאין שייך לומר כבולעו כך פולטו ולפ"ז להיש מתירים שמביא אח"כ שהוא הרא"ש וכ"כ הר"ן מביאו ב"י וז"ל ולי אפשר דבשפוד נמי אמרינן כבולעו כ"פ ואין להחמיר בזה כ"כ דדם מבושל אינו עובר עליו עכ"ל ממילא כ"ש דמותר הכל כל זמן שיש לו מה לפלוט והוסר מן האש והטעם דכל זמן שחום האש על הבשר אז מפליט הבשר דם שבתוכו לחוץ וכשנתקרר החום ההוא אין מפליט כלל והוי דם האיברים שלא פירש ושרי ומו"ח ז"ל כתב שהרא"ש מודה שאם לא נצלה חצי צלייתו והוסר מן האש דאסור השפוד והסכין והצלי ותמוה הוא אלא הכל שרי וכן מעשים בכל יום כשצולין בשר שלא נמלח שאין נזהרין להסיר השפוד עם הבשר קצת מן האש לתקן האש: ש"ע סָעִיף ד
י ומתירין בדיעבד. אכן רש"ל פ' כ"ה סימן ל"ג אוסר השפוד אפי' דיעבד מטעם שאין לומר בשפוד כבולעו כך פולטו ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאסור אפי' דיעבד דדוק' באיסור דם יש להקל מכח טעם דלעיל אבל לענין בליעת איסור דמסריך סריך לא שייך להקל ועמ"ש בסי' קכ"א סעיף ו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
יא בשר שצולין בלא מליחה כו'. משמע דלא בעינן בזה שיתן לשם גללי מלחא שהוזכר בגמרא ואפילו לרשב"א שמביא ב"י דמפ' תקנתא דרב אשי בהך גללי מלחא דוקא לאחר שתעלה תימרותו ותרווייהו בעינן מ"מ עדיין לא מקרי ראוי לאכיל' דהיינו חצי צלייתו לדעת הטור ס"ס ס"ט ואפי' למ"ש ב"י בשם ר"ן דבי דוגי דגמרא היינו אחר שנצלה כמאכל בן דרוסאי ואפ"ה בעינן גללי מלחא ל"ק מידי דהר"ן קרי למאכל ב"ד בשליש בישול כמ"ש ב"י בשם הרב המגיד בשם הרשב"א לעיל בסי' זה אבל בחצי בישולו ודאי מיקרי ראוי לאכיל' ולא בעינן תקנתא דמלחא כלל ואפי' משום מראית עין אין כאן חשש כאלו הוא נצלה כל צרכו ממש ומכ"ש לפי סברת הטור שנמשך אחר הרא"ש דתקנתא דרב אשי הוי במליחה בלא תעלה תימרותו אבל בראוי לאכילה פשיטא דדי בכך דהא בס"ס ס"ט כתב רבינו במקום שאין מלח מצוי כו' כיון שמותר לבשלו היאך נאמר שאסור הכלי דבי דוגי ומו"ח ז"ל כתב דדברי הטור בבי דוגי היינו אחר שראוי לאכילה ואפ"ה צריך גללי מלחא ולא דק הטור בלשונו והא דמותר לבשלו אחר חצי צלייתו היינו מטעם דהמיעוט שפירש נתבטל ואינו נכון כלל שהר"ן לא כ"כ שם אלא שאינו פורש כלל אבל פשיטא כל שפורש אפילו טיפה אחת אסור לבשל אפילו ביורה גדולה דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא פשוט דאחר שראוי לאכילה אין צריך שום תקנה בעולם ולא כמו"ח ז"ל שכתב שיש תימה גדולה על הש"ע שלא הזכיר גללי מלחא אלא דבריו פשוטים בלי ספק וגם דברי הטור הם בדקדוק ומבוררים: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ואוסר. עט"ז דזה לפסק המחבר אבל לדידן בעינן ס' במליחה וצליה. ומ"מ מ"ש הט"ז בשם השערים אנן קי"ל בצליה ומליחה וה"ה אפיה מדינא אין אוסר כולו בכחוש אלא שא"א בקיאין בין כחוש לשמן בעינן ס' ונ"מ באיסור דרבנן ואין בו כלל שמנונית כמו חמב"פ לדידן כ"נ סגי בצלייה ומליחה כ"ק ולשערים חום דצליה בס' ומוקי ההיא דחולין דקולף בחלב של ג"ה יע"ש ועס"י ק"ס ס"ה וס"ט ומיהו אף בשמן לגמרי ויש ס' צריך בצליה כ"נ ומליחה כ"ק הטעם דא"א בקיאין ומטעם הרשב"א דא"א שלא ישאר רושם במקום האיסור בצליה וכ"מ בת"ח כלל ל"ז ומ"י שם אות א' ובק"ה יע"ש ועובי אצבע היינו רוחב אגודל. ומ"ש דם בעין הוא פשוט דדם פליטה אמרינן שריק וככ"פ ועס"י ע' ועמ"ש באות ד': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ולאכלו. עט"ז וכ"כ הש"ך אות ו' דהמחבר לא מיירי כאן מהדחה א' אלא ה"ק רצה למלוח וצולהו מיד עושה ומותר לאכלו אח"כ בלי הדחה אחרונה שאין המלח בולע מדם דנורא מישב שייב אבל אם שוהה קצת במלחו אף לא שיעור מליחה אפ"ה המלח בולע מיד ולכתחלה מדיח קודם הצליה ואם לא הדיח קודם צליה מדיחו אח"כ ושרי כמ"ש בב"י בהדיא וכמ"ש רמ"א בהג"ה ואפילו שהה שיעור מליחה ונצלה כך מותר ומיהו לאחר צליה בעי הדחה ממלת הנאסר ואם בישלו כך בלא הדחה בשהה קצת אבאר באות ד': ש"ע סָעִיף ב
ג אבל. כתב הט"ז אפילו לא שהה שיעור מליחה כל שלא נמלח בשפוד אצל האש המלח בולע ואין שיעור לדבר וצריך הדחה לכתחלה קודם צליה ודיעבד שרי בהודח אחר צליה אפילו שהה שיעור מליחה: ש"ע סָעִיף ב
ד המלח. עט"ז ודברים פשוטים המה והמחבר סובר דצלי א"צ מליחה ולא הדחה א' כמ"ש הש"ך אות א' מדלא הזכיר כאן הדחה א' ובב"י כתב דעת הרא"ש דא"צ הדחה תחלה לצלי ומיהו כ"ז שאין מולחו אבל מולחו וודאי בעי הדחה תחלה אף במעלהו מיד כי יש לחוש שהמלח יבליע דם בעין וע"ז קאי רמ"א די"א דכל צלי אף בלא מולחו תחלה צריך הדחה תחלה ויש לראות כיון דממחבר אין זכר למו אי צריך הדחה תחלה או לאו איך כתב הר"ב וי"א כיון שאין הפלוגתא בא מפורש כאן וכ"ת דה"ק די"א דבעי הדחה משום דבעי מליחה קצת תחלה וכמ"ש בד"מ בשם הגהות ש"ד דתוס' ואשר"י לשיטתם דצלי א"צ מליחה מש"ה לא בעי הדחה משא"כ לדידן דקי"ל כרש"י דבעי מליחה קצת מש"ה בעי הדחה וא"כ שפיר קאמר וי"א דלהמחבר א"צ מליחה וה"ה דא"צ הדחה א' משא"כ לדידן ז"א דהא כתב תרי וי"א הראשון הוא הרמב"ן משוס דם בעין שעליו ואף בלא מליחה כלל צריך הדחה א' וי"א ב' הוא דעת רש"י א"כ קשה קצת. ומ"ש רמ"א נוהגין למלוח כשהוא בשפוד היינו אף שהודח מקודם מ"מ אין למלוח קודם נתינתו בשפוד שהמלח יתמלא מדם ושמא ישכח להדיח אח"כ כי מה שמדיחין הוא רק חומרא בעלמא משא"כ כשמולחו על השפוד האש אין מניח לבלוע במלח דנורא מישב שייב ואף אי אוכל אח"כ בלא הדחה לאו אסורי אכיל: ודע דלפי מה שהתבאר כאן דלהמחבר לית ליה הדחה א' לצלי כלל כל שלא מלחו תחלה בזה יש לישב מה שהקשינו בסימן ס"ט אות א' על מ"ש הט"ז די"א שבס"ב שם הם הי"מ שהביא הרא"ש או הרא"ה ז"ל שאתר שיניח מלפלוט דם יבליע הדם שעליו כי אין טבע המלח להפליט מה שנתייבש עפ"ה ומש"ה שם הביא המחבר ב' דעות וכאן לא זכר מהדחה א' דבצלי על האש אין חשש הרא"ה כי האש אין מניח לבלוע הדם שנתייבש ועוד דשייב ליה לגמרי גם לטעם י"מ שהביא הרא"ש דפי' דנבלע בו ל"ש בצליה ואלו היה טעם האוסר שהביא שם המחבר משוס דם בעין א"כ ה"ה צלי דלדם בעין ל"ש מישב שייב אלא כדאמרן. ומיהו אנן אוסרים שם מטעם סמ"ק ואפ"ה מתירין כאן דיעבד בלא הדחה א' דבצליה ככ"פ ועדיין אין מיושב שפיר: ש"ע סָעִיף ב
ה בלא. עט"ז דפסק אפילו לא שהה שיעור מליחה כל שלא הודח בראשונה אסור אף לצלי בלא ה"מ ובה"מ שרי אף לבישול עס"י ס"ט. והוא ממ"ש בת"ח כלל ה' ד"ב על או"ה שבלא שהה שיעור מליחה שרי לצלי כתב שבזה אין ראיה לאסור ובכלל ט' ד"ג כתב דאפילו לא שהה אסור לצלי וסובר הט"ז דבכלל ה' ה"ק שאין ראיה לאסור ומ"מ הר"ב לא הסכים עמו אלא כמ"ש בכלל ע' דבלא שהה אסור לצלי באין ה"מ וא"כ יש כאן חזרה בהגהותיו ממ"ש בת"ח וע"כ פסק הט"ז לחומרא כת"ח ותולק עם הש"ך בסימן ס"ט אות י"ג דבלא שהה פוסק שם דשרי לצלי יע"ש והמ"י כלל ה' אות ה' כתב דהר"ב כאן מיירי בתרתי למעליותא בלא שהה ולא נמלח אלא מעט הוא דמתיר הר"ב כאן לצלי ולקדירה אף תרתי למעליותא אסור באין ה"מ והביאותיו בסימן ס"ט. ומפני שיש כאן הרבה דינים אבאר קצת בעז"ה: הנה אנו נוהגין להדיח קודם צליה ולמלחו על השפוד אצל האש ולהדיח אחר הצליה ג"פ כמ"ש הש"ך אות ט"ו ומיהו אם לא הדיח באחרונה ובישלו כך מותר כמ"ש רמ"א לקמן ולא עוד אלא אפילו לא הודח בראשונה ולא באחרונה ובשלו כך מותר כמ"ש הר"ב וע"ל סימן ע"ג ס"ה ובש"ך אות י"ט אם לא הדיחה בראשונה ובשלה כך מותר והוא מבואר בת"ח כלל כ"ד ד"י ומ"ש הש"ך שם דם הכבד דרבנן הקשינו שם דבאו"ה ות"ח כתב דקיל משאר בשר כ"ש כבד דרבנן הרי אפילו שאר בשר שלא הדיחו בראשונה ובאחרונה ובשלו מותר דהאש שורף דם בעין שע"פ הבשר ואין בו כדי לאסור ואם נמלח ושהה קצת והודח בראשונה מ"מ לכתחלה ידיחנו קודם צליה כמ"ש המחבר ואם לא הודח מקודם ידיחנו אחר הצליה ואין בכך כלום ואפילו שהה שיעור מליחה ונצלה כך כמ"ש הר"ב סוף הג"ה ואפילו נמלח ולא הודח מותר והוא מאו"ה כלל כו' ד"ד ושם נאמר הודח בראשונה ונמלח ושהה ולא הודח קודם צליה מותר דאש שורפו ואם יבליע ככ"פ וכ"כ בת"ח כלל ט' די"א ומכאן אתה למד דהר"ב שכתב וה"ה נמלח ולא הודח דשרי היינו שנצלה כך ולאחר הצליה וודאי דצריך להדיח ממלח ששהה קצת ונאסר כו': נסתפקתי אי הודח ונמלח ושהה קצת או שיעור מליחה ולא הודח ונצלה ובשלו כך מהו דהא המלח נאסר וע"כ לא שרינן אלא בצליה דככ"פ כמ"ש או"ה אבל לא בבישול א"ד כיון די"א דכל חתיכה יש ס' נגד דם ומלח ובסימן ס"ט בהג"ה בשר יבש יש ס' נגד המלח וה"ה כאן שאש שורפו ומייבשו. אמנם ממ"ש הב"י בשם ס' צפנת פענח אם לא הודח אחר המליחה ועשו ממנו מולייתא בסמידא שרי משמע דא"א תו להדיח אח"כ כיון דעשו ממנו מולייתא ואפ"ה אין חוששין לדם ומלח כי האש שורפו ומייבשו ועיין תרומת הדשן סי' קס"ט הביא דין דמולייתא וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה וצ"ע ✍ועמ"ש בסי' ע"ח בש"ך אות ב': אמנם כן מ"ש בלבוש ס"ו אם נמלח ושהה שיעור מליחה אף שלא הודח ונצלה מותר לתת כלי תחתיו ואף דלכתחלה אסור בדיעבד מותר עכ"ל ויש לתמוה הלא הוא דין דס"ה שהביא הב"י ות"ה קס"ט אין מניחין בי דוגי כ"ז שלא הודח הדחה אחרונה ואם בא לומר דיעבד שרי ומש"ה אין ראיה לענין דיעבד מ"מ הא אפילו לכתחלה היה רוצה להתירו ואיך לא הזכיר דברי ס"ה ועמ"י כלל ט' אות י"ו העתיק דברי הלבוש האלו. ומ"מ אין ללמוד לאסור בבישול בלא הדחה מדהוצרך הלבוש להתיר דיעבד דאין דם נוטף י"ל דלא שייך בבי דוגי ס' משא"כ בבישול וכדאמרן: עוד אבאר לך אף למ"ש בת"ח דבלא שהה בלא הדחה קמייתא אסור לצלי כמ"ש הט"ז כאן מ"מ יש להסתפק במולחו על האש אי אסור או לא הנה בת"ח כלל ט' ד"ג ואו"ה כלל ח' ד"ד מבואר שאפילו מולחו בשפוד על האש בלא הדחה א' אסור להר"ב להמעיין שם כי אין שיעור לדבר טרם יחמם הבשר יבליע וכ"מ מיש"ש פרק השוחט סימן ח"י אמ"ש התוס' לצלי איירי ומהרא"י הוכיח מתוס' דלא נאסר במליחה בלא הדחה קמייתא משמע לדידן נאסר מיד יע"ש והרי התם מעלהו מיד ודלמא מולחו על האש ואפ"ה אסור ועוד מבואר שם דחותך בשר מביה"ש דצריך מליחה גמורה אפילו לצלי אפ"ה אין צריך שהייה אלא מעלהו וצולהו שכ"כ היש"ש שם בפירוש. ועיין תבואת שור סימן כ"ז משמע מלשונו שכתב מולחו יפה יפה ומדיחו ומותר בין לצלי אלמא סובר דבעינן שהייה לצלי ומדיחו וז"א ומהר"ן מוכח ג"כ שהקשה בשיעור מליחה וודאי תצא נפשה ותי' לצלי אלמא דלצלי א"צ שהייה אלא וודאי כדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ב
ו בין. עט"ז ולכאורה מ"ש הר"ב דאין חילוק דל"ת בשלמא חתיכה עבה מה שלא פירש הוה דם שלא פירש ושרי משא"כ חלולים דפירש מדופן לדופן ומהרש"ל כ' דחלולים הוה כמו לא פירש והט"ז כתב דהוה פירש אלא דשרי כמו ב' חתיכות מטעם ככ"פ ולהש"ך אות י"ג דצלי שלא נצלה כ"צ אסור לאכול צלוי דפירש ממקום למקום א"כ מה איריא חלולים או לאו וצ"ל דה"ק ואין חילוק בין חלולים דל"ת דצ"א נצלה יפה ובולע משניה ולא שייך ככ"פ קמ"ל דה"ה ב' חתיכות דהתחתונה נצלה יפה ולא חיישינן מטעם שריק או ככ"פ אפילו כה"ג כל שהבליעה והפליטה באין מיד שרי כמו שיתבאר בסימן ע"ז. ומ"ש הט"ז דחלולים הוה כב' חתיכות א"ל דצריך לשהות עד שיצלה צד השני ג"כ דהעולם אין נזהרין מזה דב' חתיכות כל שא' נצלה אוכלין ממנו וכן לומר דנ"מ אם הודח תוך שיעור מליחה דאסור לאכול חי דנראה ה"ה חתיכה אחת להש"ך אות י"ג כל שהודח תוך שיעור מליחה אסור לאכול חי דפירש ממקום למקום יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז בביצים. עט"ז דה"ק בשמים עם ביצים דינו כמו ביצים לחוד וצריך מליחה אף דיעבד דהוה כבישול ואף בלא נמלח המולייתא כמ"ש הש"ך סימן ע"ז אות ה'. עוד תי' דה"ק מלח "תחלה כמו לכתחלה והיינו דלכתחלה בעינן מליחה אף בשר לחוד כדמסיק הר"ב בסימן ע"ז דאין לעשות שום מולייתא לכתחלה. עד שימלח שניהם. והש"ך באות י"א מפרש מלח תחלה כפשוטו ולצדדין ביצים אפילו דיעבד אסור ובשר לחוד לכתחלה יע"ש וא"ש טפי וכ"כ בנה"כ יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח אלא. עט"ז ועתה רואה שלא היה בגירסתו בש"ע ורוב ב' הסימנים וכן בש"ך אות כ' ועיין ל"ח פרק השוחט אות ז' דיש דפוסים בש"ע כתוב בהם ורוב ב' ובקצתם השמיטו יע"ש. ומ"ש ב' הסימנים הוא דעת רבינו משולם הביאו הרשב"א בארוך ס"ת א' ובקצר בית שלישי ש"ש בשם גדולי המורים אלא בארוך כתב ב' הסימנים ואח"כ כתב רוב ב' הסימנים ובקצר לא כתב רק רוב ב' משמע דסגי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט לאחר. עט"ז העלה דאין איסור ליטול מן האש אף שלא נצלה כ"צ ומעשים בכל יום דככ"פ בבשר ועמ"ש באות יו"ד לענין שפוד וסכין ועיין א"מ: ש"ע סָעִיף ד
י ומתירין. עט"ז הביא דברי רש"ל דהשפוד אסור והעלה באין ה"מ אסור ובה"מ יש להתיר ובשמנונית נבילה וכדומה כ"ע מודים דלא שייך טרוד ולא ככ"פ כמבואר בחולין בההוא דרב מרי ודוכתי טובא. אמנם לענין סכין שחתכו בעודו על האש יש לומר באין ה"מ אסור ובה"מ להתיר אבל לאחר שהוסר קודם שנצלה כ"צ יש לעיין אמאי כתב באות הקדום דשרי ועיין אורח מישור אות ד' האריך בזה וכפי הנראה דבסכין כה"ג יש לאסור אף בה"מ. וצ"ע אם אין יס"ב בסכין מהו אמנם לקמן בהל' בב"ח משמע דחותך בסכין רותח אסור הסכין אף שאין י"ס בסכין. ויש לי מקום עיון בא"ח הל' י"ט בדיני הגעלה בי"ט ולבוש סימן תק"ט שם כתב דמלבנין שפוד בי"ט כשרוצים לחזור ולצלות עליו בשר דבליבון כל דהו סגי דדם פליטה דרבנן לא ידענא מהו דאטו איסור דרבנן שנבלע בכלי לא בעינן ליבון שיהא ניצוצות נתזין הימנו ובמ"א שם כתב כיון דמדינא א"צ השפוד ליבון אלא מחמת חומרא לא הוה תיקון כלי כמו וולד הטומאה ה"ה דהמ"ל דם פליטה דרבנן ואי"ה בסי' קכ"א אבאר ✍. ומה שצריך ליבון השפוד לצלות בשר ואף דטרוד או ככ"פ וסומכין ע"ז לכתחלה בטרוד מ"מ כיון שהבשר מונח בדוחקא על השפוד לכתחלה לא סמכינן ועס"י קכ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
יא ובשר. עט"ז דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל ומותר לבשל כ"ש ליתן הבי דוגי תחתיו וכן הסכים הש"ך אות כ"ה ואי נמלח ולא הודח באחרונה כתבנו לעיל בשם לבוש דיעבד שרי ולדינא צ"ע ועש"ך אות כ"ה: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שהאש. כתב הש"ך משמע דאפי' הדחה לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו ול"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ האש שואבו ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פי' ולא חשיב כפי' מה שהולך מצד זה לצד זה ול"ד למ"ש בסי' ס"ו דדם שנצרר בחתיכ' או שפי' ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר דאסור דשאני הכא דלא חשיב פי' כיון דלא פי' מחיים ממקום למקום: ש"ע סָעִיף א
ב נטילה. וכ' הש"ך דלדידן אוסר עד ס' וכמ"ש הר"ב בסי' ק"ה (ומה שלא הגיה הר"ב כאן אדברי המחבר כלום היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי' דנהיגין לאסור בס' במליחה ובצליה ה"נ כאן) ואם נפל דם צלול בעין על הבשר וצלאו אח"כ בלא הדחה טריפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידיה וכו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר וכ' הט"ז דהאי דם שכ' המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צליה דביה אמרינן מישרק שריק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג הדחה. פי' הדחה שאחר המליחה (קודם הצליה): צליה ש"ע סָעִיף ב
ד צליה. כתב הש"ך ואם לא הדיחו קודם צליה נכשר ע"י הדחה לאחר צליה: ש"ע סָעִיף ב
ה הדחה. כתב הש"ך ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרי' שהאש שואבו וה"נ חשיב בעין לעיל סי' ס"ט ס"ב י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ובאמת דגם לכתחילה מותר לצלותו בלא הדחה תחלה דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דבריש הג"ה כ' הרב דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד מש"ה כ' כאן לשון דיעבד: ש"ע סָעִיף ב
ו שהה. הטעם דאז לא נבלע הרבה ויוצא ע"י צליה: ש"ע סָעִיף ב
ז אסור. כ' הט"ז דהמחבר עצמו לא פסק כן בת"ח אלא אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק ובש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג חולק ע"ז ומתי' לצלי אם לא שהה ע"ש וכתב מהרש"ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו. ונ"ל שאחר הדחתו שלא לצלות עוד על שפוד זה דהשפוד הוא טריפה ונותן טעם בבשר אלא יצלה בלא שפוד וכן ראיתי נוהגין: ש"ע סָעִיף ב
ח החלולים. שאע"פ שהדם בהן פי מדופן לדופן מ"מ כבכ"פ: ש"ע סָעִיף ב
ט בשר. הקשה הט"ז דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם ביצים והש"ך כ' כל צדדים קתני בביצים אפי' דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור (ובשם הרב משעברשין שמעתי דכך יש לגרוס ברמ"א ואין חילוק בין אווזות החלולים לשאר בשר ובלבד שלא יהיו ממולאים בביצים אבל וכו'): ש"ע סָעִיף ב
י מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצליה: ש"ע סָעִיף ב
יא לאכילה. כ' הש"ך וטעמא דאז יצא כבר כל דמו ומותר אפי' לכתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ואם רוצה לאכלו כך צלוי אפ"ה צריך לצלותו חצי צלייתו ועיין בס"ס ס"ט מ"ש בשם הט"ז היאך יש לנהוג לכתחלה: ש"ע סָעִיף ב
יב צלייתו. כ' הש"ך בשם ת"ח דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ ומשמע דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדח' ג"פ אחר הצליה ומהרש"ל כ' דלעולם א"צ אלא הדחה א' אחר הצליה ותמה עליו הש"ך היאך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל (וכ"כ הפר"ח): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יג וימלח. כ' הש"ך אע"ג דבסי' ס"ז מתיר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה דדם האיברים שלא פי' הוא הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור: ש"ע סָעִיף ג
יד צלי. כ' הש"ך וה"ה לקדרה מותר ע"י מליחה כיון שנקרו מחוטי הדם: ש"ע סָעִיף ג
טו כאחד. דס"ל דלא מהני ניקור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טז השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרינן כבכ"פ: ש"ע סָעִיף ד
יז מלזוב. כתבו הט"ז וש"ך דמשמע דוקא אם שניהם הם יחד שהוסר מעל האש וגם פסק מלזוב אבל אם עדיין הוא על האש אע"פ שפסק מלזוב או שהוסר מעל האש ועדיין הבשר זב אין לחוש: ש"ע סָעִיף ד
יח בדיעבד. כ' הט"ז דמהרש"ל אוסר השפוד אף בדיעבד ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאפי' דיעבד אסור דדוקא באיסור דם יש להקל אבל לענין בליעת איסור דמיסרך סריך לא שייך להקל והש"ך כ' דבשפוד דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יט שהמוהל. כתב הש"ך דנראה מהש"ס דאפילו המוהל עב מותר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ לאכילה. כתב הש"ך ואם נצלה כחצי צלייתו מותר ליתן כלי תחתיו אפי' בלא נתינת מלח בכלי ודלא כב"ח: ש"ע סָעִיף ו
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ב
א לאכילה. עבה"ט מ"ש ואם רוצה כו'. ועי' בתשובת תשואות חן סי' כ"ב מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ו
ב שיצילה עד שיהא. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ב' שכתב דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אסור לקבל השומן אף אחר חצי צלייתו מיהו בדיעבד שרי דהא אוף בבישול גמור שרי בדיעבד כמ"ש בסי' ס"ט סעי' י"ב ע"ש ועי' בתשובת אדני פז סי' י"ח: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א הצלי כו'. ממ"ש בס' כ"ח (קי"ב א') ככר שהתך עליה בשר כו' משמע אף למאן דאמר מתיר הצלי עצמו בלא מליחה ובפ' כ"צ מולייתא שרי ובלא מליחה איירי כמ"ש תוס' שם ע"ש ועבתוס' דחולין י"ד א' ד"ה ונסבין כו' ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו': (ליקוט) הצלי כו' ועס"ב בהג"ה וי"א דצריך כו' עתוס' דמנחות כ"א א' ד"ה וכן כו' והראב"ד כתב דבגי' ספרדית מצא ג"כ וכן לצלי וכתב שכן עיקר דלקדירה מאי אתא לאשמועינן האמר שמואל בפכ"ה (קי"ג א') אין הבשר כו' ועוד דאינו שוה דזה א"צ שהיה דמעלהו מיד משא"כ לקדידה אבל לצלי ודאי א"צ שהיה והרמב"ן כתב כדבדי תוס' [וכ' דקמ"ל דבעינן מב' צדדים] וכ' דאפילו לגי' ספרדי י"ל דלהקל דמותר במליחה בלא הדחה אח"כ ובלא ניפוץ דל"ת שהמלח נאסר (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב ואוסר כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ה ב') נטף מרוטבו כו' וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג רצה כו'. ממ"ש בפ"א (ח' ב') השוחט בסכין כו' מדיח והקשה הר"ן תיפוק ליה דבלא"ה צריך הדחה כמ"ש בפ' כ"ה (קי"ג א') מדיח ומולח כו' ותירץ דהתם לקדרה וכאן לצלי ועתוס' ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו'. ואף שדרך למלוה הצלי כמ"ש בפ"א די"ט (י"א א') ושוין שמולחין עליו בשר לצלי וכמ"ש תוס' י"ד א' ד"ה ונסבין ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו': ש"ע סָעִיף ב
ד וי"א דצלי כו' הר"ן בשם הרמב"ן וכ' בשם הר"י דל"ק ההיא דפ"ק דמשום דם סגי בשפשוף עד שיצאו המים בלא מראה דם משא"כ שם דצריך שפשוף גדול שיסיר שומן הנדבק וכן ההיא דפ"ב ל"ג א' י"ל כתי' השני של תוס' שם: ש"ע סָעִיף ב
ה וי"א כו'. רש"י בר"פ כיצד צולין וכגי' הספרים במנחות כ"א וכן לצלי ובפ"א די"ט ושוין שמולחין כו' וז"ש רש"י מליחה מעט ר"ל לא כמו לקדירה כמ"ש בפ"א די"ט שם ל"ש אלא לצלי כו': ש"ע סָעִיף ב
ו אבל אם שהה כו'. דהמלח מבליע הדם שבעין על הבשר בו ובדם שבעין לא אמרינן כבכ"פ כמש"ל בס"א וע"ל סי' ס"ט ס"ב: ש"ע סָעִיף ב
ז ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דהיתר הצלי משום דדם הנשאר הוי דם שלא פירש כמ"ש תוס' הנ"ל וכאן פירש מדופן לדופן מ"מ מותר דכבכ"פ דהא אף ב' חתיכות שרי לצלותן זע"ז ממ"ש קי"א א' כבדא עילוי בישרא כו': ש"ע סָעִיף ב
ח ובלבד כו'. בביצים אסור אף בדיעבד ובבשר לכתחילה כמ"ש בסי' ע"ז בהג"ה. ש"ך: ש"ע סָעִיף ב
ט רק שיצלנו כו'. כמ"ש בס"ס ס"ט ועס"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י לא נקב כו'. גמ' כ"ח ב' והטעם משום דהוי דם שפירש כמ"ש הרא"ש שם וז"ש רצה לאכול כו' ג"כ מה"ט ועתוס' י"ד א' ד"ה ונסבין כו': ש"ע סָעִיף ג
יא (ליקוט) עד שיחתוך וימלח. כמש"ש כיון דמנתחה כו' ודוקא ע"י מליחה ג"כ כמש"ש צ"ג א' בחוטין (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
יב ואם נקר כו'. דס"ל דלא הצריכו חתיכת וורידין או אבר אבר אלא משום דם החוטין וסברא האחרונה ס"ל דמשום דם שבבשר עצמו דהוי כדם שפירש כנ"ל וז"ש ויש כו' וכ"ה לשון הטור ויש כו' אע"ג שנקרו כו': (ליקוט) ואם ניקר כו'. ממ"ש בפ"א (ט"ו ב') השוחט לחולה כו' לבריא באומצא ובשבת א"א למולחה דאסור משום מעבד וצ"ל בכה"ג. ת"ה ש"ב (ע"כ): (ליקוט) ואם ניקר כו'. שהראב"ד הקשה על מש"ש צ"ג א' ותרי משום דמא מ"ש אלו החוטים משאר חוטי דם וכתב דאין ה"נ לשאר חוטין אבל הרשב"א וש"פ חלקו עליו מדקתני מניינא דוקא הוא וכ' דשחיטת הורידין מהני לכל החוטין שנשפכין דרך שם חוץ מאלו ושחיטת הורידין אינו אלא משום החוטין לכן אם ניקר כו' דדם הבשר כיון שלא פירש מותר אלא משום דם החוטין שכנוס ועומד דלא אמרו אלא דם האיברים שמובלע בבשר (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
יג (ליקוט) ויש שהחמירו כו'. כ"כ בת"ה ס"ח א' בשם הר"ר משולם והראב"ד דלא סגי בשחיטת הורידין לחוד עד שישחוט ג"כ רוב שני הסימנים וכמש"ש כ"ט א' ואי אשמעינן קדשים משום כו' אלמא דכל שלדם צריך רוב ב' סימנים. ואינו מוכרח דהא חטאת העוף סגי ברוב סי' א' אע"ג דלדם הוא צריך ועוד הביאו ראיה משובר מפרקת וג"כ אינו מוכרח וכן הקשה בת"ה שם עליהם דהא ר"י ל"ק אלא עד כו' ואת"ק קאי דקאמר א' בעוף כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
יד ורוב שני כו'. כמ"ש כ"ח א' עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין וכמש"ש משום דוושט סמוך לוורידין ואף דס"ד משום שחיטה וושט לבד לפי המסקנא משום דוושט כו' צריך שניהם אף בעוף ומשום דם ונקט וושט משום דסמוך כו' דאל"כ למה הזכיר ר' יהודה לוושט כלל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו ויש מי כו'. סברא שניה ושלישית טעמם כמ"ש בר"פ כ"צ דמתכת שחם מקצתו חם כולו ובולע מהדם וחוזר הבשר ובולע ממנו אלא דכ"ז שהוא על האור אמרינן כבכ"פ כמש"ש גבי מולייתא משא"כ אח"כ. וסברא ראשונה ס"ל דבשפוד נמי אמרינן כבכ"פ משא"כ בסכין וער"ן בפ' כ"ח קי"ב אין מניחין כלי תחת הבשר כו'. וסברא אחרונה ס"ל כמ"ש הרא"ש דאור מושך הדם אליו ואינו מניח לבלוע בסכין ושפוד ועב"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טז מותר אם כו'. ערש"י שם ב' ד"ה והאמר שמואל כו' ור"ל שיעור צליה וכמש"ו. (ליקוט) אם נצלה כו'. שהראב"ד הקשה דבככר רבא ור"ה מקילין ובכלי רב אשי מחמיר וכ"פ הרי"ף והפוסקי' כדברי רבא ורב אשי ותי' הרשב"א דהא דככר מיירי בנצלה עד שהוא ראוי לאכילה ובכלי מיירי שלא נצלה כ"כ ושמואל ס"ל להיפך דבכלי שתעלה תמרתו סגי ובסכין אפי' ראוי לאכילה אסור משום אגב דוחקא דסכינא פליט דמא כמש"ש בגמ' ועבת"ה ע"ז ב' שהאריך (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
יז וה"ה שהמוהל כו'. כמש"ש וקרי ליה חמר בשר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יח בשר כו'. אע"ג דגמ' פריך על הא דמשיכלה כל מראה כו' מככר שחתך עליה בשר משמע דחד שיעורא הוא והוא כשיהא ראוי כו' כנ"ל בס"ה ולנו אסור אף בכה"ג כמש"ש מנא ידעינן כו' ודלמא כו' ועתוס' שם ד"ה תרי ואין אנו כו' היינו היכא דלא ידעינן אם נצלה שיעור צליה ומשתעלה תמרתו ידעינן דנצלה שיעור צליה וע"ז פריך ודלמא כו' אבל אם ידעינן דנצלה שיעור צליה א"צ שתעלה תמרתו כמ"ש בככר שחתך עליה בשר שמותר כן נראה לפרש הסוגיא ועב"י שדחק עצמו ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.