א סִימָנֵי בֵּיצִים לְהַכִּיר שֶׁהֵם מֵעוֹף טָהוֹר; אִם שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין אוֹ חַדִּין, אוֹ שֶׁהָיָה חֶלְמוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְבּוֹן מִבִּפְנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא. וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר הַמּוֹכֵר שֶׁהֵם מֵעוֹף טָהוֹר, אֵין סוֹמְכִין עָלָיו. וְאִם רֹאשׁוֹ אֶחָד כַּד וְעָגֹל וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי חַד וְעָגֹל וְחֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים, אֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא וְאֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָהוֹר. לְפִיכָךְ, שׁוֹאֵל לְצַיָּד יִשְׂרָאֵל, אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ה"ה שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הריב"ח) הַמּוֹכֵר, אִם אָמַר לוֹ: שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי הוּא, וְאָנוּ מַכִּירִים שֶׁאוֹתוֹ עוֹף טָהוֹר הוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו. וְאִם אָמַר: שֶׁל עוֹף טָהוֹר, וְלֹא אָמַר שְׁמוֹ, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין בֵּיצִים מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר אוֹתָם וְיֵשׁ לוֹ בָּהֶם טְבִיעוּת עַיִן שֶׁהֵם בֵּיצֵי עוֹף פְּלוֹנִי טָהוֹר; וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא הֵם בֵּיצֵי טְרֵפָה אוֹ נְבֵלָה.
ב עַכְשָׁו נוֹהֲגִים לִקַּח בֵּיצִים, בִּסְתָם, מִכָּל אָדָם, לְפִי שֶׁאֵין בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא מָצוּי בֵּינֵינוּ. הַגָּה: וְדַוְקָא בַּבֵּיצִים הַשְּׁכִיחִים, דְּהַיְנוּ בֵּיצַת תַּרְנְגוֹלִים אוֹ אַוָּזוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל אֵין לוֹקְחִים בֵּיצִים מֵעוֹפוֹת שֶׁאֵינָם שְׁכִיחִים יוֹתֵר מֵעוֹפוֹת טְמֵאִים, עַד שֶׁיִּרְאֶה בַּסִּימָנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (אָרֹךְ כְּלָל מ"ב).
ג בֵּיצַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה, אֲפִלּוּ נִגְמְרָה, שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, אֲסוּרָה. וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. אֲבָל סָפֵק אִם הִיא בֵּיצַת נְבֵלָה אוֹ אִם הִיא בֵּיצַת שְׁחוּטָה, מֻתֶּרֶת, אֲפִלּוּ בְּלֹא תַּעֲרֹבֶת. אֲבָל סָפֵק אִם הִיא בֵּיצַת טְרֵפָה אוֹ בֵּיצַת שְׁחוּטָה, אֲסוּרָה. הַגָּה: וְאִם נִשְׁחֲטָה הַתַּרְנְגֹלֶת וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, דִּין בֵּיצִים כְּדִין חָלָב שֶׁנֶּחְלַב מִבְּהֵמָה (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"א.
ד הִכָּה תַּרְנְגֹלֶת עַל זְנָבָהּ וְהִפִּילָה בֵּיצָתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה, מֻתֶּרֶת, וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי. וְהוּא שֶׁאֵינָהּ מְעֹרָה בְּגִידִין.
ה בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם אֲחֵרוֹת, אִם הִיא בִּקְלִפָּתָהּ, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת. וְאִם הִיא קְלוּפָה, אוֹסֶרֶת, וְאִם הִיא נְקוּבָה, דִּינָה כִּקְלוּפָה (אָרֹךְ כְּלָל מ"ב וְהַגָּ"ה ש"ד) וְצָרִיךְ ס" א בֵּיצִים שֶׁל הֶתֵּר כְּנֶגְדָּהּ לְבַטְּלָהּ, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ שְׁלֵמָה רַק טְרוּפָה (בְּאָרֹךְ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאִם נִתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְשִׁיל שֶׁל הֶתֵּר, אֵין צָרִיךְ אֶלָּא שִׁשִּׁים מִן הַתַּבְשִׁיל, לְבַטְּלָהּ. וּבֵיצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶפְרוֹחַ אוֹ דָּם, אוֹסֶרֶת הַמִּתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ, אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ קְלוּפָה. הַגָּה: וּקְלִפּוֹת הָאִסּוּר מִצְטָרְפִים גַּם עִם הַהֶתֵּר לְבַטֵּל הָאִסּוּר, וְכָל שֶׁכֵּן קְלִפּוֹת הַהֶתֵּר. (תא"ו נט"ו וירושלמי וש"ס עי' ס"ק י"ד). וְע"ל סִימָן צ"ט.
ו בֵּיצַת טְרֵפָה וּנְבֵלָה, דִּינָה כְּדִין בֵּיצַת עוֹף טָמֵא, דְּכָל שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה וְנִתְבַּשְּׁלָה עִם אֲחֵרוֹת אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, דְּמַיָּא דְּבֵיעֵי בְּעָלְמָא הוּא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל בֵּיצִים דִּינָם שָׁוֶה וְאוֹסְרִים, אֲפִלּוּ אֵינָם קְלוּפִים (טוּר בְּשֵׁם בה"ת וְרֹב הַפּוֹסְקִים). וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אֲבָל בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין.
ז אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד מִבֵּיצַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא נְהִיגִין כֵּן (בְּאָרֹךְ). וּלְכַתְּחִילָה יִזָּהֵר.
ח בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁהִתְחִיל הָעוֹף לְהִתְרַקֵּם בָּהּ, לוֹקִים עָלֶיהָ מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף (וַיִּקְרָא יא, כ, כג). וּבֵיצַת עוֹף טָהוֹר שֶׁהִתְחִיל הָעוֹף לְהִתְרַקֵּם בָּהּ, וַאֲכָלָהּ, הָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת.
ט טְרֵפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת. לְפִיכָךְ עוֹף שֶׁהוּא סְפֵק טְרֵפָה וְהֵטִיל בֵּיצִים, מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּטִיל כָּל בֵּיצָיו שֶׁטּוֹעֵן כְּבָר; אִם יִטְעֹן פַּעַם אַחֶרֶת, כְּשֵׁרָה. וְנֵדַע זֶה, כְּשֶׁשָּׁהֲתָה בֵּין סוֹף לֵדָה לִתְחִלַּת לֵדָה כ" א יוֹם שְׁלֵמִים, כִּי כֵן זְמַן עִבּוּרָהּ. וְהוּא הַדִּין לְתַרְנְגֹלֶת שֶׁלֹּא יָלְדָה מֵעוֹלָם שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טְרֵפוּת, שֶׁאִם יָלְדָה אַחַר כ" א יוֹם מִזְּמַן שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טְרֵפוּת, הִיא וְהַבֵּיצִים מֻתָּרִים (אֹרְחַת חַיִּים מְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף בְּסוֹף סִימָן נ"ז).
י אֵין מוֹכְרִין בֵּיצַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְרְפֶנָּה בִּקְעָרָה וְיִמְכְּרֶנָּה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁאָז וַדַּאי לֹא יִקְנֶה אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁרוֹאִים אוֹתָהּ טְרוּפָה בְּיָדוֹ, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכָרָהּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְרֵפָה. אֲבָל מֻתָּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ פַּת שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּבֵיצִים, בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לֶאֱכֹל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כֵּיוָן שֶׁאֵין רוֹאִים אוֹתָהּ טְרוּפָה בְּיָדוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַכְשָׁיו דְּאֵין נִזְהָרִין מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּיצָה אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ טְרוּפָה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יְעָרְבֶנָּה עִם פַּת וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל (אָרֹךְ כְּלָל מ"ב וּמ"ד בְּשֵׁם סמ"ק). וְהָכֵי נָהוּג בְּמָקוֹם דְּנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת הַפַּת עִם בֵּיצִים וְנוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר לִקְנוֹתוֹ, אֲבָל בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת אֵין לָחוּשׁ.
א סָעִיף א ואפילו אם יאמר המוכר כו'. פי' אפילו אם יאמר המוכר אפי' ישראל שמוחזק בכשרות שהם מעוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף פלוני הוא טהור אין סומכין עליו שהוא ודאי טמא ואפי' אם יראה לנו העוף ויאמר זה העוף שהביצים באים ממנו אינו נאמן דודאי משקר וע"ל סי' פ"ג ס"ק כ"ו:
ב סָעִיף א לפיכך שואל לצייד ישראל כו'. דעת המחבר כדעת הרמב"ם פ"ג מהמ"א דדוקא בישראל שאינו מוחזק בכשרות סומכין עליו אבל בעובד כוכבים לעולם אין סומכין עליו לפיכך כתב שאין לוקחים ביצים מן העובד כוכבים אלא א"כ היה מכיר בהם ויש לו בהם טביעת עין וכמ"ש הרמב"ם שם דהיינו בכה"ג דוקא לוקחים ממנו אבל כשאומר מעוף פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו אבל הרמב"ן והר"ן והטור חולקין עליו וס"ל דבעובד כוכבים נמי סומכין עליו כמו שסומכין על ישראל שאינו מוחזק בכשרות וכ"כ בספרי שהוא דעת הרבה פוסקים ממה שכתבו גבי עוברי דגים בספ"ב דמס' עבודת כוכבים וכן הוכחתי שם מן הש"ס דפא"ט שכן עיקר. עוד הוכחתי שם כן מן הש"ס דפ' כל הבשר (חולין דף קי"ו) ע"ש וזה דעת הר"ב ומה שלא הגיה כלום אמ"ש המחבר לפיכך אין לוקחים כו' לפי שסמך עצמו אמ"ש קודם לכן או עובד כוכבים דש"מ דבעובד כוכבים נמי סומכים וממילא נשמע דזה לא כתב המחבר אלא לסברתו ובעט"ז ערבב הדברים שבתחלה כתב או עובד כוכבים ולבסוף כתב לפיכך אין לוקחין כו' ועיין בסימן פ"ג ס"ק כ"ד וכ"ה:
ג סָעִיף א של עוף פלוני הוא וכו'. הטעם דכשאומר של עוף פלוני הוא חזקה שאינו משקר משום שירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינן דומין לאלו ונמצא מתבדה משא"כ כשאינו אומר אלא של עוף טהור הוא דכשיביאו ביצי עוף טהור ולא ידמו מצי למימר לא של עוף זה אמרתי לכם אלא של עוף אחר שאין אתם מכירו והוא טהור:
ד סָעִיף א אלא אם היה מכיר כו'. ולדעת הר"ב בהג"ה אפילו בלא טביעת עין סומכין עליו כשאומר מעוף פלוני הוא ואנו מכירין שהוא טהור וכמ"ש בס"ק ב':
ה סָעִיף א ואין חוששין להם כו'. שרוב ביצים כשרים הם:
ו סָעִיף ב עכשיו נוהגים ליקח ביצים בסתם כו'. לפי שאין עוף טמא מצוי בינינו משמע אפי' אין לו בהם טביעת עין ואינו אומר משל עוף פלוני וטהור הוא ואפי' אינו אומר כלום לוקחים אפי' מעובד כוכבים כל שאין שני ראשיהם כדים או חדים מטעם שאין עוף טמא מצוי בינינו אבל הרב המגיד פירש דהא דנוהגים ליקח עכשיו מכל אדם היינו טעמא לפי שאין לוקחים אלא ביצי תרנגולת ואווז ואותן ניכרים בטביעת עין עכ"ל משמע דוקא כשיש לו בהן טביעת עין מותר וכ"מ דעת הר"ב בהג"ה וכ"כ בת"ח ריש כלל ס"ו בהדיא ומשמע מדברי הר"ב בת"ח שם דבביצי תרנגולת ואווז אין צריך לבדוק כלל ולעיין אחר הסימנים וכן משמע מדבריו כאן בהגה וכן כתב באו"ה כלל מ"ב דס"ז ועיין בס"ס זה ובמ"ש שם בס"ד:
ז סָעִיף ב או אווזות. וכתוב בת"ח שם וכן המנהג לקנות ביצים בר אווזות (שקורין ענט"א) מקצתן בקליפתן לבנות ומקצתן ירוקות בקליפתן כי מכירין בהן שהן ביצי בר אווזות שדרכן בכך עכ"ל וזה שכתב כאן וכיוצא בהן:
ח סָעִיף ג ביצת נבילה וטריפה כו'. ביצת נבילה אינו אסור אלא מדרבנן דמן התורה מותר דהא א"א שתגמר לאחר מיתה וביצת טרפה אסורה מן התורה מפני שאח"כ נגמרה באיסור ואפי' לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור מן התורה דלא פלוג כ"כ ב"י והסכים עמו הרב בת"ח ריש כלל ע"א וע"ל ס"ס ע"ט ובמ"ש שם וע"ל סי' פ"ז ס"ה ובמ"ש שם:
ט סָעִיף ג ואפי' נתערבה כו'. אנבלה נמי קאי דכיון שהיא ביצת נבילה בודאי איתחזק איסורא ולא בטיל משא"כ כשהיא ספק ביצת נבילה דהוי ספיקא בדרבנן לקולא:
י סָעִיף ג באלף כולן אסורות. תימה דזה אינו אלא לסברת סה"ת דס"ל דדבר שדרכו לימכר פעמים באומד ופעמים במנין כמו ביצה לא בטיל אבל לפי מה שפסק המחבר לקמן ר"ס ק"י כהרמב"ם וסייעתו דאפילו דברים שדרכן למנות לעולם בטלים ואף להר"ב בהגהה דפסק שם דדבר שדרכו למנות תמיד לא בטיל מ"מ ביצים שלפעמים מוכרין סל מלא ביצים בטיל וכדאמר בש"ס ריש ביצה בהדיא וכמו שיתבאר שם (וכ"כ בת"ח סוף כלל ס"ג בהדיא) א"כ הכא אמאי באלף אסורות ה"ל ליבטל ברובא דיבש ביבש חד בתרי בטל וכדלקמן סי' ק"ט ואף שהטור כתב ג"כ דבאלף אסורות היינו טעמא משום דדעת הטור דדבר שפעמים נמכר במנין ופעמים באומד כמו ביצה לא בטיל כמו שהביא בשם בעל העיטור בר"ס ק"י ואף שהביא דעת הרמב"ם שם באחרונה מ"מ אפשר דס"ל דעת בעל העיטור עיקר להחמיר וכ"כ בת"ח כלל מ"ב סוף ד"א שדעת הטור כדעת בעל העיטור א"נ דהטור אזיל לטעמיה דס"ל כהתוספות והרא"ש דביצה חשוב בריה דלא בעינן בריית נשמה אבל המחבר שפסק בסי' ק' דדוקא ביצה שיש בה אפרוח הוי בריה כיון שיש בו נשמה אבל ביצה דעלמא לא כיון שלא היה בו חיות א"כ אמאי נתערבה באלף כולן אסורות וצ"ע ולענין דינא ע"ל סי' ק"י ס"ק ט':
יא סָעִיף ג או אם היא ביצת שחוטה כו'. נ"ל דלא מבעיא בספק אם זו הביצה היא מתרנגולת נבלה או מתרנגולת אחרת שהיא שחוטה דמותר אלא אפי' ידענו בודאי מאיזה תרנגולת היא אלא שספק אם התרנגולת היא נבילה או שחוטה כגון ספק בשחיטה דקיימא לן שהוא פסול הביצה מותרת ודוק:
יב סָעִיף ג וע"ל סי' פ"א. ע"ש ס"ב נתבאר על נכון בס"ד:
יג סָעִיף ד והוא שאינה מעורה בגידין. אבל אם היתה מעורה בגידין הרי זה כבשר הפורש מן החי ואסורה עכ"ל הטור בשם הרשב"א וע"ל סי' פ"ז ס"ק ט' מ"ש בזה:
יד סָעִיף ה ואם היא קלופה כו'. ודעת הרמב"ם והרמב"ן (וכ"פ הרא"ה בס' ב"ה דף ק"ח ע"ב) דאין חילוק וכתבו הפוסקים דהכי משמע בש"ס דילן אלא שיש לחוש להירושלמי ולפעד"נ דברי הרמב"ם וסייעתו דבירושלמי משמע דלא מחלק בהכי אלא דמחלק דבאינן קלופות א"צ ס' אלא סגי במ"ה או מ"ו משום דהקליפות מעלין האיסור אבל בקלופות צריך שיעור יותר וקאי אביצת אפרוח ע"ש ודוק:
טו סָעִיף ה היא קלופה אוסרת. משמע אע"פ שהאחרים בקליפתן וכן פי' בפרישה סי"א והב"ח בקו' אחרון כתב עליו תימה גדולה שיכתוב בספר פי' בדוי שאין לו שורש ולא ענף בש"ס ובפסקי הגאונים אלא הדבר ברור דכשהאחרות אינן קלופו' אע"פ שהאסורה קלופה אינה אוסרת עכ"ל ותמהני מאד עליו שהרי בירושלמי שממנו הוציאו הפוסקים האי דינא מפורש כן בהדיא וכ"כ הרשב"א פא"ט והסמ"ג לאוין קל"ב (דף מ"ה ע"א) והסמ"ק סי' ר"ז וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' מ"ו וז"ל וכדגרסי' בירושלמי כו' קלופות עם שאינן קלופות צריכין שיעור אלמא כל שהאסורה קלופה אוסרת את המותרות אע"פ שאין המותרות קלופות אין הקליפה מעכבת מלבלוע עכ"ל ובאמת מה שהביאו לזה הוא מה שכתב בחיבורו וזה לשונו ונראה דצריך לפרש דכל הביצי' הם קלופו' דאם האחרות אינן קלופות לא היה צריך ס"א משום דאיכא ביצים גדולים וקטנים דהא ודאי דהקליפה שעל ס' ביצים ממלאים מה שחסר מן הקטנים עכ"ל וז"א דודאי הקליפות מצטרפין לבטל האיסור וכמ"ש הרב בהג"ה בסמוך אבל אנן הכי קאמרינן דכשתחשוב הקליפות לבטל צריך כל כך ביצים כדי שיהיה בין הכל ס"א וע"ד משל כשיש חמשים ביצים של היתר והקליפות מחזיקים י' ביצים לא סגי בהכי (וכן נראה לפע"ד מוכח בש"ס פג"ה דצ"ח ע"א דקאמר התם ההוא דאתא לקמי' דר"ג בר רבי א"ל אבא לא שער במ"ז ואנא אשער במ"ה ורש"י פי' התם הסוגיא דקאי אתרבא ולא ירדתי לסוף דעתו דפרושא דשמעתא לא משמע הכי כלל אלא נראה דקאי אביצים דמיירי התם וקאמר אבא לא שער במ"ז לפי שהקליפות של מ"ז ביצים שהיו לפניו היו מצטרפים שעלו לס"א ואני אשער באלו שלפני שגדולות יותר במ"ה והיינו דפריך התם אר' חייא דאמר כלום יש ל' בתמיה ומשני גוזמא כלומר דודאי א"א של' ביצים גדולות יעלו ס"א אבל לפי' רש"י ק' מאי פריך ולל"ל גוזמא דהא ע"כ מיקל בחצי שעור וא"כ אפילו בל' סגי וכדמר ב"ר אשי התם דסבר לשעוריה בל' פלגי דזיתא והכי איתא להדיא בירושלמי דתרומות פר' בצל כדפי' וזה ברור) ודלא כהפרישה סי"ב שתירץ אהא דלא סגי בס' בצירוף הקליפות משום שחששו חכמים שמא ביצה אסורה יהיה גדולה כ"כ שתוך שלה יהיה גדול משאר ביצים דהיתר עם קליפתן עכ"ל כי זה הוא דבר שאין לו שחר והשכל והחוש מכחישו שהיאך אפשר שלא יהא בקליפות של ס' ביצים כביצה אחת מהן אלא ודאי העיקר כמו שכתבתי והוא ברור ואמת:
טז סָעִיף ה וצריך ס"א ביצים של היתר כו'. הטעם כתבו הרבה פוסקים דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת עכ"ל ולטעם זה כשנתבשלה בתבשיל היתר א"צ אלא ס' מן התבשיל לבטלה וזה דעת המחבר אבל הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ט כתב הטעם מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה עכ"ל (וכל זה לא מיירי אלא לבטל פליטתה אבל לא לבטל גוף הביצה כדאיתא ברשב"א וב"י ופשוט הוא) והוכחתי בספרי דר"ל שהביצה עצמה היא בריה בפני עצמה וכדעת התוס' והרא"ש והרשב"א בפג"ה בשם הראב"ד ומביאו ב"י לקמן סי' ק"י ושאר פוסקים דביצה הוה בריה והרשב"א בחדושיו דף ק"ו ע"א והב"י הבינו דלאפרוח שבה קרי הרמב"ם בריה ולפעד"נ כמ"ש (ולפ"ז לדידן דקי"ל בקלופה או בנקובה אוסר' אפילו אין בה אפרוח צריך ס"א אפי' בתבשיל להחמיר) ולטעמו של הרמב"ם אפי' בתבשיל צריך ס"א מן התבשיל לבטלה מיהו לטעמו של הרמב"ם היכא שנטרפה בקערה א"צ ס"א ולטעם הפוסקים והמחבר צריך ס"א וכדכתב ג"כ הרב בהג"ה וכתבתי שם שטעם הרמב"ם נראה עיקר בש"ס ושכן משמע בתוספות פג"ה (דף צ"ח ע"א) ד"ה אבעיא כו' ממאי דכתבו שם ומיהו ק' כו' ויישבו בדוחק ולא תירצו דודאי כל האסורים שבתורה בס' וגם בביצים סגי בס' בתבשיל אלא דנתבשלה עם ביצים שאני דלפי שהבא לשער אינו משגיח הוסיפו א' בשיעורה כדי שיהא ס' בודאי אלא ודאי ס"ל דטעמא לאו משום דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים כו' אלא מדינא צריך ס"א ע"ש ודוק ולכן נראה להחמיר כשני הטעמים וכ"נ דעת מהרש"ל פג"ה סימן מ"ג ורנ"ש להחמיר כשני הטעמים ועיין בסימן ק"ו עוד מדיני בישול ביצים:
יז סָעִיף ה וביצה שיש בה אפרוח כו'. שהבשר נותן טעם ול"ש בין טמאה לטהורה כיון שיש בה אפרוח וה"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולי כדלעיל סי' ס"ו וחשיב כיש בו אפרוח כ"כ הפוסקים ודוקא שידוע שהדם הוא במקום האוסרו אבל בספק התערובות מותר כדלעיל סי' ס"ו וס"ד בהג"ה ועמ"ש שם וע"ל סי' צ"ח ס"ז:
יח סָעִיף ה וע"ל סימן צ"ט. כלומר דשם ס"א בהגהה נתבאר דבמקום שאין הפסד אין לצרף עצמות האיסור לבטל וה"ה כאן ועמ"ש שם ס"ק א':
יט סָעִיף ו וי"א כו' וכן יש לנהוג כו'. ולקמן סי' צ"ח כתב המחבר ביצה שיש בה אפרוח או טפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ס"א לבטל פליטתן עכ"ל ומשמע אבל ביצת טמאה וטרפה אין צריך ביטול ולא הגיה שם הר"ב כלום והיינו משום שנראה עיקר בש"ס ופוסקים כהמחבר:
כ סָעִיף ז אפרוח שנולד כו' מותר. הטעם איתא בש"ס ופוסקים מפני שאין האפרוח נוצר מן הביצה עד לאחר שנסרחת והוי כעפרא בעלמא:
כא סָעִיף ז וי"א כו'. ובעט"ז השמיט כל הג"ה זו ויפה כוון דמה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש להתיר בש"ס ובכל הפוסקים גם בד"מ ובת"ח כלל ס"ד ד"ב כתב על האו"ה שאין טעם לדבריו וכן בסימני ת"ח שם סתם כהמחבר:
כב סָעִיף ז ולכתחלה יזהר. פי' באפרוח זה שנולד יזהר לכתחלה:
כג סָעִיף ח שהתחיל העוף להתרקם כו'. כ"כ הטור בשם הרמב"ם והקשה הפרישה דהא כתב הטור לעיל סי' ס"ו דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו מן התורה ותירץ דשאני התם דנמצא דם בתוך הביצה וממנה יולד האפרוח מ"ה אסור משא"כ כאן דכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ונפסקה ממנו העוף שאין עוד דם בעוף לפנינו ועוף טהור מצד עצמו מותר אלא שעדיין לא יצא לאויר העולם ואף שעדיין אין בו חיות להיות עליו שם עוף מ"מ גבלא ועפרא הוא ואינו איסור דאוריית' עכ"ל והב"ח בקונטרס אחרון כתב ע"ז שהם דברים בדוים בלי סמך ושום ראיה ותירץ בחיבורו דהטור סובר כר"י שהביא במסקנא בסי' ס"ו דמתיר גם הדם אם נמצא חוץ לקשר א"כ לדידי' אין שום דם ביצים אסור מדאורייתא ודברי הש"ע א"א ליישב כלל שהרי בר"ס ס"ו כתב דחייבין עליו דאוריי' וכאן כתב מכת מרדות עכ"ל ובאמת לפי מ"ש הב"י בר"ס ס"ו דהרמב"ם (דהכא) חולק אמ"ש הטור דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבין עליו דאורייתא א"כ דברי המחבר בש"ע א"א ליישב אבל תימא דהרי הטור גופיה העתיק דברי הרמב"ם בסתם ועל דברי הב"ח ק' דהא הטור כתב בסי' ס"ו בסתם חייבים עליו מן התורה וגם הרא"ש בתשוב' כלל כ' סי' ד' (ומביאה ב"י בסי' ס"ו) סובר דדם ריקום אסור מדאורייתא ומ"ש הטור אח"כ דר"י התיר גם הדם חוץ לקשר אינו סותר למ"ש בתחלה סתם חייבים עליו דאורייתא דודאי כשנמצא חוץ לקשר מותר לגמרי וכשנמצא על הקשר שהוא דם ריקום אסור מן התורה ועוד מדכתבו הרא"ש והטור אח"כ בסי' ס"ו וטוב להחמיר כו' ע"ש משמע להדיא דס"ל דדם ריקום דאוריית' אלא דברי הפרישה נראין ברורים בטעמן ומצאתי סמך וראיה לדבריו ממ"ש המרדכי פא"ט שראבי"ה קבל מרא"מ דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו מקום התחלת האפרוח אז דוקא הוא אסור משום תורת דם אבל אם מלא דם וניכר בו מקום התחלת האפרוח מותר דסמוך לרקומו הוי כעפר בעלמא עכ"ל ואע"ג דב"י כ' בסי' ס"ו ע"ז ונראה דדברים אלו דחוים הם ואין כן דעת הפוסקים עכ"ל י"ל דלא פליג אלא על מה שהתיר לגמרי אבל מדאורייתא מיהת שרי ואפשר גם דברי המחבר יש ליישב כן וחזר בו ממ"ש ר"ס ס"ו דהרמב"ם חולק על הטור וכן משמע קצת בספרו בדק הבית בסי' זה:
כד סָעִיף ט עוף שהוא ספק טרפה כו'. אבל ודאי טרפה לא וע' סימן פ"א ס"ק ה' וכבר נתבארו דינים אלו בס"ס נ"ז ע"ש:
כה סָעִיף ט אם יטעון כו'. כלומר אם יטעון ויטיל ביצים אבל בטעינה לחוד לא שרי וכמ"ש לעיל סי' נ"ז ס"ק מ"ה:
כו סָעִיף ט כשרה. וכן כל הביצים למפרע כשרים:
כז סָעִיף י אין מוכרים. ע"ל סי' פ"ד ס"ק י"ח:
כח סָעִיף י בד"א שרואין כו'. כלומר בד"א שאסור לקנות מעובד כוכבים שרואין כו':
כט סָעִיף י פת שנילוש בביצים במקום כו'. ע"ל סי' קי"ב ובמ"ש שם:
ל סָעִיף י ויש אומרים כו'. ודעת הטור משמע דאפילו במקום שאין נזהרין מפת של עובדי כוכבים מותר למכרו לו טרפה וכן נ"ל שהוא דעת התוספות פרק א"ט (דף ס"ד ע"א ד"ה סימנים) והרשב"א והמרדכי לשם וכ"כ הר"ן שם להדיא וכן משמע דעת הסמ"ג וכן נראה מדברי שאר פוסקים וטעמא דכולי האי לא חיישינן שיערבו עם הפת וגם ימכרנו לישראל גם רוב עיסתן אינן נילושין אלא בביצים שלמות וכדאיתא בש"ד סימן ס"ח ובא"ו של מהרי"ל בדיני ביצים ושאר פוסקים ומ"ש הרב והכי נהוג היינו ע"פ מ"ש בת"ח כלל ס"ז ד"ד בשם או"ה כלל מ"ב דכן נוהגין אבל באו"ה שלפנינו אינו כתוב שם שכן נוהגין גם לא ראיתי מנהג בזה וכן נראה להדיא דעת מהרש"ל פא"ט סקי"ח דשרי מיהו יכול להיות דכל הני פוסקים מיירי בעובד כוכבים שאינו נחתום אבל בעובד כוכבים נחתום שכיח טובא שמערב עם הפת ביצים טרופות וחיישינן שמא ימכרנו לישראל ובהכי מיירי הסמ"ק והאו"ה גם הב"ח כ' סברא זו אע"פ שמדברי הרב בת"ח שם וכאן נראה דלכל עובד כוכבים אסור למכור:
לא סָעִיף י והכי נהוג במקום כו'. וכתב בת"ח דאפ"ה אין לקנות ביצים טרופות מן עובד כוכבים ע"ש:
א סָעִיף א סומך עליו. דחזקה שאינו משקר דירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינם דומין לאלו וליכא למימר כיון דאיכא ביצי עורבים דומים לדיונה כדאיתא בגמרא הא מצי להשתמט ולומר דיונה היא י"ל דמ"מ מרתת דילמא יהב ישראל דעתיה עילויה וסומכ' לדיונה ומכיר שא"א שלא יהא הפרש כל דהו ביניהם ב"י בשם רשב"א:
ב סָעִיף א ולא אמר שמו. ה"ה באומר שמו אלא שאין אנו מכירין אותו: בטור כתוב אם אומר משל עוף כו' אבל אם אמר סתם כו' ואינו מזכירו קשה למה לא אמר ההיפוך דרישא דהיינו שאומר שמו אלא שאין אנו מכירין אותו נ"ל דכוונת הטור בזה דתרתי למעליותא בעינן האחד שיזכיר שמו בפרטות השני שיהיה מהמין המצוי בינינו וזה שכתב ואנו מכירין אותו דהיינו שרוב העם יודעים עמנו ובזה נרויח שהעובד כוכבים מירתת שמא יתפס על שקרו אבל אם אינו מצוי בינינו מה מועיל ההיכר שהעובד כוכבים חושב שהישראל לא יכירו והרוצה לשקר ירחיק עדותו. נמצא אם אין כאן אלא חדא למעליותא לא מבעיא אם מזכיר שמו והוא אינו מצוי פשיטא שלא מרתת כמו שאמרנו וזהו א"צ להזכירו אלא אם אומר בלשון זה שהוא מעופות המצויים בינינו דהיינו שאנו מכירין המינים הטהורים המצויים בינינו ה"א דמירתת העובד כוכבים שמא יתברר שאין זה מאותן המצויים ובודאי אינו משקר קמ"ל דלא אלא צריך שיזכיר שמו ג"כ בפירוש אע"פ שהוא מאותן המצויין בינינו וזהו מכוין בלשון הטור שאמר דוקא אם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין אותו דהיינו שהוא מצוי אבל אם אומר סתם משל עוף טהור הוא דהיינו שאומר שהוא מאותן המינים המצויין בינינו אלא שאין מזכירו בפירוש אסור והכל נכון מצד הדין ומצד הלשון:
ג סָעִיף א אין לוקחין ביצים מעובד כוכבים. כתב הטור ונראה שאין לחלק בין עובד כוכבים לישראל חשוד הביא הב"י בשם הר"י ן' חביב ב' פירושים וכתב שלפי הדין פי' השני עיקר אלא שאין הלשון משמע כן נ"ל פירושו של פירוש השני צ"ל דהטור כתב האי ונראה דרך פירוש על הרמב"ם וליה לא ס"ל דהא איהו כתב בסמוך דגם מהעובד כוכבים מהני מכירין וא"צ טביעת עין אלא שהרמב"ם חולק ע"ז. ומ"מ נ"ל להוכיח מן הלשון כפי' בתרא דאי לפי' קמא קאמר הרמב"ם דגמרא איירי בישראל חשוד אלא שהרמב"ם מחלק מסברא דגבי עובד כוכבים צריך טביעת עין והטור חולק ואמר שגם עובד כוכבים הוה כישראל חשוד היה לו לומר ונראה שאין לחלק בין ישראל חשוד לעובד כוכבים דדרך לנקוט תחלה מה שנזכר בפי' ולומר שאין חילוק בין אותו שנזכר בגמרא לאותו שרוצה הרמב"ם לחלק מסברתו משא"כ לפירוש בתרא קאמר הרמב"ם על ישראל סתם הנזכר בגמרא אבל בעובד כוכבים לא מיירי ממילא שפיר כתב הטור דאין נראה בכוונת הרמב"ם דוקא עובד כוכבים אלא אפי' ישראל חשוד הוה כמוהו א"כ נקט תחלה מה שהוזכר בפי' בדברי הרמב"ם דהיינו עובד כוכבים דע"ז נתכוין הרמב"ם לחדש אותו דצריך טביעת עין ועל זה אמר שהוא הדין דישראל חשוד הוה כמוהו:
ד סָעִיף א שמא הם ביצי טריפה. דבתר רובא אזלינן:
ה סָעִיף ב דהיינו ביצת תרנגולים. פירוש שאנו יודעים בודאי שהיתה שלימה והיה בה צורת ביצת תרנגולי' אבל אם הביאה עובד כוכבים ושברה בפנינו שלא בכוונה ולא הכרנוה עדיין בט"ע שהיא של תרנגולת אסורה כן משמע כאן ובאו"ה כלל מ"ב שכתב ואומר ר"י וה"מ בביצת תרנגולת אבל בביצים של שאר עופות צריך לעיין בסימנים עכ"ל ובאמת זה אינו דהא אפי' בנילוש בפת אמרינן סוף סי' זה דמותר אלא ע"כ דבכל גווני סמכינן ארובא אלא במקום שאומר העובד כוכבי' בפירוש שהם ממין דלא שכיח דאז צריך סימנים וזה כתוב בת"ח בשם התוספות והרא"ש אלא דבשם הרב המגיד כ' ועוד דאנו אין קונים רק של תרנגולים ואווזות ודברי רמ"א כאן הם שלא בדקדוק:
ו סָעִיף ג אפי' נגמרה. וכתב ב"י בשם רשב"א אפילו ילדה מיד שנטרפה אסורה גזירה אטו מעורה בגידין:
ז סָעִיף ג ואפי' נתערבה באלף כו'. הטעם דהוה דבר שבמנין ותימה על המחבר ש"ע שבסי' ק"י סעיף א' פסק דדבר שדרכו למנותו תמיד בטל ע"ש לענין הלכה:
ח סָעִיף ג ספק אם היא ביצת נבילה כו'. דביצת נבילה אפילו ודאי אינו אסור אלא מדרבנן והא דאסורה בנתערבה משום דשם איתחזק איסורא ב"י בשם מרדכי אבל ביצת טרפה אסורה מדאורייתא לפי שנגמרה באיסור ע"כ החמירו בספיקא:
ט סָעִיף ה בקליפתה אינה אוסרת. דלא יהיבא טעמא כשהיא בקליפתה כיון שאין בה ממש רק מיא בעלמא אין כח האור שולט בתוך הביצה להוציא גוף האיסור ממנה מה שאין כן בביצת אפרוח שיש שם איסור שהוא דבר ממש כל מה שיוצא ממנה אפי' דרך קליפתה אוסר האחרים.
י סָעִיף ה ואם היא קלופה. משמע שהיא לבדה קלופה ונתבשלה עם אחרים שאינם קלופים וכתוב בפרישה א"ל איך נכנס הטעם בתוך ביצה שאינה קלופה יש לומר דתרתי לא אמרינן שיצא ממש מתוך אינה קלופה ויכנס לתוך אינה קלופה והוא דחוק ונראה לי הטעם דכל שהביצה טמאה קלופה כח האור שולט שפיר בתוכה ומוציא ממנה גוף האיסור והוה בזה כמו ביצה שיש בה אפרוח או דם שאוסר אפי' כשאינה קלופה ומו"ח ז"ל חולק על פי' הדרישה וכתב שמיירי שגם הביצים המותרות שמתבשלים עמה הם קלופות והוכיח זה דאם לא כן לא היה צריך ס"א ביצים לבטל דהא הקליפות מצטרפין לבטל האיסור וכמ"ש רמ"א בסמוך אלא ודאי מיירי שכולן קלופות ולא דק בזה דאם כן בביצת אפרוח דלכולי עלמא אוסרת אפי' אינה קלופה כדמשמע בהדיא בגמרא דמיירי באינן קלופות כמו שכתבו התוס' שם ובעינן ס"א וכן בביצת עוף טמא בקליפתה רק שהיא נקובה כמו שכתב רמ"א כאן בעינן ס"א ביצים נגדה ואמאי לא סגי בפחות ויצטרפו כל הקליפות לשיעור הביטול אלא ע"כ דחכמים השוו מדותיהם משום דלפעמים יהיו בלא קליפה מתערבים יחד ועשו היכר בזה כמו שיתבאר בסמוך שלא יבא לידי טעות ועוד הביא ראיה מלשון הירושלמי שמביא הרא"ש בפרק גיד הנשה שכתב קלופות לשון רבים בלשון זה אבל קלופות יהבי טעמא ואין זה כלום דקלופות אביצים טמאים הרבה קאי שהרי כתב יהבי טעמא משמע שהאיסור הוא הרבה ואדרבה עיין בתוספות דף צ"ח כתבו בהדיא ונראה דטעמא שהיא קלופה אפשר שהיא אסורה ומביאין הירושלמי שמחלק בין קלופות לאינם קלופות למידי אחריני והוא לענין צירוף הקליפות לבטל כמ"ש הר"ן וכתבו שמא גם כאן יש לחלק כו' הרי לא הזכירו רק שהטמאה קלופה וכן כתוב להדיא בתשובת רשב"א סי' מ"ו וז"ל אלמא כל שאסורה קלופה אוסרת אע"פ שאין המותרות קלופות כו' עד כאן לשונו וכן בקיצור פסקי הרא"ש וכן בטור ובשלחן ערוך ובלבוש כולם לא הזכירו כאן קלופה רק על הטמאה עצמה וכן לשון רש"ל בפרק גיד הנשה סימן מ"ג וז"ל ופסקו התוס' כאן דביצים טמאים שנתבשלו עם הטהורות אינם נאסרות אם לא בנמצא בהם דם או שהטמאה קלופה עכ"ל והוא דבר ברור וחלילה להקל באם המותרות אינם קלופות אלא אין חילוק בהו רק בטמאה לחוד:
יא סָעִיף ה ואם היא נקובה. עיין סי' צ"ה סעיף ב' מה שהקשיתי על זה:
יב סָעִיף ה וצריך ס"א. הרמב"ן פירש הטעם לפי שיש ביצים קטנים וגדולים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות לפיכך הוסיפו אחת עליהן ולא נצטרך לשער כל אחת ואחת עד כאן והכוונה שלא ימשך טעות מזה לשום אדם ובזה מתורץ הא הקליפות מצטרפות לבטל אלא חשו לתערובות בלא קליפות על כן עשו היכר בזה וכן פירש ב"י לטעם הרמב"ם שהוא משום היכר בעלמא ובדרישה דחק בחנם בזה וכתב שלפעמים ימצא ביצה אחת גדולה כ"כ מן השאר עד שאפי' כל הקליפו' לא יועילו לבטל והוא דבר זר וברור הוא כמו שכתבתי ומשום הכי בתבשיל היתר עם הביצה שאין חשש טעות אין צריך רק ס' לחוד:
יג סָעִיף ה וביצה שיש בה אפרוח או דם כו'. פירוש שאם נתבשלה עם ביצים מותרים לחוד צריך ס"א ביצים מותרים אפילו אם הביצת אפרוח אינה קלופה ועוד יש חומרא בזה דבתבשיל אוסרת עד ס' אע"פ שאינה קלופה או נקובה. נמצא בשני דברים היא חמורה מביצה טמאה ומ"ש רמ"א וקליפת האיסור כו' קאי אתבשיל עם ביצת אפרוח שמצטרפת הקליפה של איסור עם התבשיל של היתר לבטל בס' ביצה האסורה וכל שכן קליפות ההיתר אם יש בתבשיל איזה קליפות של היתר שמצטרפים:
יד סָעִיף ז אפרוח שנולד כו'. דאין האפרוח נוצר מן הביצה עד שתהיה נסרחת ונעשית כעפרא בעלמא והוא מימרא מפורשת בגמרא רק שהאו"ה כתב שאין נוהגים כן וכתב ד"מ עליו ולא ידעתי טעמו וכאן כתב רמ"א לכתחלה יש ליזהר ובלבוש לא כתב הך אזהרה לכתחלה ולי נראה טעם נכון לאו"ה בזה דיש לחוש שמא ישהנה בביתו שיניחנה תחת התרנגולת כדי לעשות ממנה אפרוח ויהיה מותר ויש לחוש לתקלה שמא בתוך כך יאכלנה כך כמו שמצינו דבר זה מפורש במשנה פ"ח דתרומות גידולי תרומה תרומה ופירשו שם היינו מדרבנן דחשו שמא יהיה תרומה טמאה ביד כהן כי היכי דלא לישהה לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי לידי תקלה על כן גזרו דגם הגידולים ליהוי תרומה והכי נמי יש לחוש שמא ישהנה עד זמן שיזדמן לו להושיבה תחת תרנגולת לעשות ממנה אפרוח וצ"ע לתרץ זה בגמרא:
טו סָעִיף ח וביצת עוף טהור כו'. עיין מה שכתבתי מזה סי' ס"ו סעיף ב':
טז סָעִיף ט משהין אותו כו'. ול"ד למ"ש רמ"א סי' נ"ז דחיישינן לתקלה אפילו בספק טריפה אחד התם שאני דצריך להשהות י"ב חודש משא"כ כאן שהוא זמן מועט וחילוק זה הוא בהגה' ש"ד בדיני ביצי' סי' ע"ג:
א סָעִיף א המוכר. כתב הש"ך אפילו ישראל המוחזק בכשרות אומר שהם מעוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף טהור הוא אין סומכין עליו ואפי' אם יראה לנו העוף ויאמר שהביצים באים ממנו אינו נאמן דודאי משקר:
ב סָעִיף א סומך. הטעם דכשאומר של עוף פלוני הוא חזקה דאינו משקר משום שירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראה שאינן דומין לאלו ונמצא מתבדה וכ' הט"ז וליכא למימר כיון דאיכא ביצי עורבים דומים לדיונה הא מצי להשתמיט ולומר דיונה היא דמ"מ מירתת דלמא יהב ישראל דעתיה עילויה שא"א שלא יהא הפרש כל דהו ביניהם:
ג סָעִיף א אינו. הטעם דכשיביאו ביצי עוף טהור ולא ידמו מצי למימר לא של עוף זה אמרתי לכם אלא של עוף אחר שאין אתם מכירים והוא טהור:
ד סָעִיף א טריפה. שרוב ביצים כשרים הם וכ' הש"ך דלדעת הרב בהג"ה אפילו בלא טביעת עין סומכין עליו כשאומר מעוף פלוני הוא ואנו מכירין שהוא טהור:
ה סָעִיף ב בסימנים. כתב הט"ז אפילו הביאה העובדת כוכבים ושיברה לפנינו שלא בכונה ולא הכרנו עדיין בטביעת עין שהם של תרנגולת אפ"ה מותר וסמכינן ארובה אלא במקום שאומר העובד כוכבים בפירוש שהם ממין דלא שכיח אז צריך סימנים וכתב הש"ך בשם ת"ח דהמנהג לקנות ביצי בר אווזות שקורין ענט"א מקצתן בקליפתן לבנות ומקצתן ירוקות בקליפתן כי מכירין בהם שהן ביצי בר אווזות שדרכן בכך:
ו סָעִיף ג נבלה. כתב הש"ך דביצת נבילה אינה אסורה אלא מדרבנן דמן התורה מותר דהא א"א שתגמר לאחר מיתה וביצת טריפה אסורה מן התורה מפני שאח"כ נגמרה באיסור ואפילו לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור מן התורה (דלא פלוג) וע"ל ס"ס ע"ט וס"ס פ"ז ס"ה:
ז סָעִיף ג באלף. אביצת נבלה נמי קאי דכיון שהיא ביצת נבלה בודאי איתחזק איסורא ולא בטיל. משא"כ כשהיא ספק ביצת נבלה דהוי ספקא דרבנן ולקולא. ובספק ביצת טריפה דהוא מה"ת החמירו בה. אך צ"ע לפי מה שפסק המחבר ורמ"א בסימן ק"י ה"ל ליבטל ברובא דיבש ביבש חד בתרי בטל ודוקא ביצה שיש בה אפרוח הוי בריה אבל ביצה דעלמא לא. וצ"ע:
ח סָעִיף ג מותרת. דהוי ספיקא דרבנן ואפילו ידענו בודאי מאיזה תרנגולת היא אלא שספק אם התרנגולת היא נבלה או שחוטה כגון ספק בשחיטה דקי"ל שהוא פסול הביצה מותרת:
ט סָעִיף ה קלופה. כתב הש"ך משמע אעפ"י שהאחרים גם כן בקליפתן אסור עד ס"א וקליפת ההיתר מצטרף על דרך משל כשיש חמשים ביצים של היתר והקליפות מחזיקים י' ביצים לא סגי בהכי אלא צריך ס"א (והטעם הואיל וקלופה היא כח האור שולט בה ומוציא גוף האיסור והוי כביצה שיש בה אפרוח שאוסרת אפילו אינה קלופה ט"ז וכן הסכים הש"ך). ודלא כב"ח שמיקל אם האסורה קלופה וההיתר אינה קלופה ומתיר הכל וזה אינו נראה כלל ע"ש:
י סָעִיף ה ס"א. הטעם כתבו הרבה פוסקים לפי שיש ביצים גדולים וקטנים לפיכך הוסיפו א' ולטעם זה כשנתבשלה בתבשיל היתר א"צ אלא ס' מן התבשיל לבטלה וזהו דעת המחבר אבל הרמב"ם כ' הטעם מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה ולטעם זה אפילו בתבשיל צריך ס"א לבטל מיהו לטעם זה אם נטרפה בקערה א"צ אלא ס' ולדעת המחבר צריך ס"א ונראה להחמיר כשני הסברות עכ"ל:
יא סָעִיף ה אפרוח. הטעם שהבשר נ"ט וה"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולא כדלעיל סימן ס"ו וחשיב כיש בו אפרוח ודוקא שידוע שהדם הוא במקום האוסרו אבל בספק תערובות מותר כבסי' ס"ו:
יב סָעִיף ה צ"ט. פי' דשם נתבאר דבמקום שאין הפסד אין לצרף עצמות האיסור לבטל וה"ה כאן ובט"ז מחלק דדוקא בתבשיל מצטרפין קליפת האיסור עם ההיתר אבל לא בסתם ביצים צריך ס"א לבטלו:
יג סָעִיף ז מותר. הטעם איתא בש"ס ופוסקים מפני שאין האפרוח נוצר מהביצה עד לאחר שנסרחת והוי כעפרא בעלמא:
יד סָעִיף ז וי"א. כתב הש"ך ובעט"ז השמיט כל הג"ה זו ויפה כוון דמה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש להיתר בש"ס וכל הפוסקים והט"ז כ' הטעם שיש לחוש שמא ישהנה בביתו שיניחנה תחת התרנגולת כדי לעשות ממנה אפרוח ויהיה מותר ויש לחוש לתקלה שמא בתוך כך יאכלנה כמו שמצינו דבר זה מפורש במשנה פ"ח דתרומות דמשום טעם זה גזרו דגם הגידולי תרומה יהיו תרומה שלא ישהנה התרומה טמאה עד זמן הזרע לזרעה וצ"ע לתרץ זה בגמרא עכ"ל. ובנקודת הכסף השיג ע"ז דל"ד לתרומה דשכיחא ע"ש:
טו סָעִיף ח מרדות. הקשה הפרישה דהא בסי' ס"ו כ' הטור דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו מן התורה ותירץ דש"ה דנמצא דם תוך הביצה מ"ה אסור מן התורה משום דם משא"כ כאן דכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ועפרא הוא ואין בו איסור דאורייתא ובט"ז בסי' ס"ו תירץ דכאן מיירי שאין בו דם רק ריקום בשר וזהו מדרבנן עכ"ל:
טז סָעִיף ט משהין. כתב הט"ז ול"ד למ"ש רמ"א בסימן נ"ז דחיישינן לתקלה אפילו בספק טריפה א' התם שאני דצריך להשהות י"ב חודש אבל כאן הוא זמן מועט. אבל בה"י כתב אפילו גבי עוף אין משהין כ"א יום אלא תיכף ומיד ימיתנו וימכור לעובד כוכבים דהיינו ימכור לעובד כוכבים וימיתנו אח"כ העובד כוכבים ע"ל סימן נ"ז:
יז סָעִיף ט ספק. כתב הש"ך אבל ודאי טריפה לא ועי' סימן נ"ז וסימן פ"א:
יח סָעִיף י בד"א. שאסור לקנות מעובד כוכבים:
יט סָעִיף י נהוג. וכתב בת"ח דאפ"ה אין לקנות ביצים טרופות מעובד כוכבים ע"ש וכ' הש"ך מיהו יכול להיות דהני פוסקים המתירים מיירי בעובד כוכבים שאינו נחתום אבל בעובד כוכבים נחתום שכיח טובא שמערב עם הפת ביצים טרופות וחיישינן שמא ימכרנו לישראל עכ"ל:
א סָעִיף ג [ביצת נבילה. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דביצה גמורה מאותן ששה נבילות דמטמאים מחיים המנויין בפ"ק דחולין צ"ע לדינא אי הוי ד"ת ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות י"ד שכתב עליו דבחנם נסתפק והדבר פשוט דהוי כביצת נבלה ממש וע"ש עוד דביצת נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת הוא דאורייתא וכבר הבאתי זאת לעיל סימן ל"ד ס"א]:
ב סָעִיף ג ונמצאת טרפה. עיין בתשובת חינוך ב"י סי' פ"ו בתרנגולת שלא נמצא לה מרה וגם לא נרגש שום מרירות בכבד ויש הרבה ביצים מתרנגולת זו כי היתה בבית יותר משנה וכבר בשלו ואכלו מביצים הללו ועדיין בעין הרבה ונתערבו בביצים אחרים וצידד בזה הואיל דרבו המכשירים בחסרה המרה וגם יש עוד כמה צדדים להקל ע"כ יש להתיר הכליה שהוא הפ"מ אבל הביצים יש למכור לעובד כוכבים באופן שאין חשש שימכור לישראל דהיינו למכור כשהם שבורים ע"ש ולענ"ד נראה דלפי דעתו דיש בזה כמה צדדים להקל ע"כ מותר למכור לעובד כוכבים אף כשהם שלמים וכמ"ש הש"ך לעיל סימן נ"ז ס"ק נ"א ע"ש. ועיין בשו"ת זכרון יצחק חלק יו"ד סי' ד' שהאריך בזה והעלה דאותם הביצים עצמם אין להתיר אפילו מה שהטילה קודם ג"י אכן אם נתערבו הביצים ברוב ביצים אחרים מותרים כדין יבש ביבש מין במינו שיש לצרף דעת הפוסקים דביצים לא הוי דבר שבמנין וגם יש לצרף דעת הפוסקים שהביא הש"ך בדיני ס"ס אות א' דאם נודע שני הספיקות כאחד מתירין אפי' ספק אחד בגוף וס' א' בתערובת אפילו בדבר חשוב ופסק כן הש"ך בהפ"מ א"כ בנ"ד אפילו שלא בהפ"מ שרי לאכול שנים שנים ודוקא אם לא נתערבו בהם הביצים שהטילה בתוך ג"י סמוך לשחיטה אבל אם נתערבו בהם גם אחד מאלו שהטילה בתוך ג"י קשה להקל ע"ש:
ג סָעִיף ה וקליפות האיסור. עיין מ"ש לקמן סי' צ"ט ס"ק א' בשם תשובת מהר"י הלוי סי' כ"ז:
ד סָעִיף ז ולכתחלה יזהר. עבה"ט ס"ק י"ד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"א שדחה טעם זה וכתב הוא דאין כוונת הרמ"א ז"ל דלכתחלה יזהר שלא לאכול האפרוח אלא כוונתו יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה דזה אסור משום דדמי למבטל איסור וכתב עוד דאולי אפילו האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על ביצה אסורה כדין המבטל איסור דאסור למבטל עצמו כדלקמן סימן צ"ט ס"ה ולא שרי אלא למי שלא נעשה בשבילו ע"ש:
ה סָעִיף ט שלמים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סוף סי' ע"ז שכתב די"ל שאין ר"ל שלמים מעל"ע ואפי' מאמצע יום לאמצע יום אלא ר"ל שלמים ממש לחשבון הימים מערב ועד ערב וצ"ע עכ"ל:
ו סָעִיף י ביצת כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוף סי' קפ"ו שתמה על הטור והמחבר דהרי בברייתא בחולין ד' ס"ד לא שנינו אלא ביצת טרפה וכ"ה גירסת הרא"ש ומנ"ל למילף גם ביצת נבילה שאינו אסור אלא מדרבנן וע"ש בחלק או"ח סוף סי' ע' שכתב ולדברי המרדכי בפ' כ"ש דהא דרבא במסכת ע"ג בחיטין שנפל עליהן חביתא דחמרא מיירי בי"נ דרבנן ניחא ע"ש ועיין לקמן סי' קי"ב סעיף י"א ומ"ש שם:
ז סָעִיף י בקערה וימכרנה. [עיין בתשובת ח"ס סימן י"ט הובא לעיל סי' ס"ב סק"א]:
א סָעִיף ג ואפילו כו'. ריש י"ט ג' ב' ואם נתערבה כו' וכתנא דליטרא קציעות כו' ולכן אפילו ביצת נבילה כולן אסורות ונמשך הטוש"ע אחר סה"ת שכן ס"ל ע"ש. אבל בסי' ק"י ס"א פסק כחכמים ואף בהג"ה פסק כר' יוחנן והוא מחלוקת בפוסקים. עש"ך כאן ושם:
ב סָעִיף ג (ליקוט) אבל ספק אם היא ביצת נבילה כו'. כיון שאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בב"ק מ"ז א' סד"ה מ"ט ובי"ט ו' ב' בד"ה ביצים כו' וש"מ ע"ש ושם (ע"כ):
ג סָעִיף ד והוא כו'. עתוס' ד"ה גיעולי בשם הירושלמי ביצים שהרקימו אסורות אבל הרוקח סי' תמ"ו גורס ביצים שהקרימו מותרות דגיעולי ביצים אינן מותרות אלא בקרום והוא השיעור שאינה מעורה:
ד סָעִיף ה ביצת כו'. שם צ"ז צ"ח:
ה סָעִיף ה ואם היא כו'. עתוס' שם ד"ה בביצת בשם הירושלמי והביאו הר"ן שם וז"ל ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות מותרות הדא דתימר ששלקן בקליפיהן אבל שלקן כשהן קלופות שיעור אחר יש להן והביאו תוס' נ"כ שם ס"ד ב' ד"ה גיעולי וט"ס שם וצ"ל כמ"ש בר"ן ודלא כהרמב"ן שהתיר אפילו בקלופים כיון דלא שנינן בגמ' דילן דבקלופות איירי:
ו סָעִיף ה ואפילו. דהרמב"ם כתב הטעם מפני שהיא בריה לכך הוסיפו אחת וא"כ כשהיא טרופה א"צ רק ס' אבל הרשב"א הקשה עליו דהא כולה סוגיא דשם לבטל פליטתה אלא משום דיש בהן גדולות וקטנות וז"ש ואם נתבשלה כו':
ז סָעִיף ה וביצה שיש כו'. גמ' שם:
ח סָעִיף ה או דם. דשדא תכלא בכולה כמ"ש בפ' א"ט (ס"ט ב') . תוס' שם ד"ה בביצת:
ט סָעִיף ה וקליפות כו'. ירושלמי פ"י דתרומות ביצה בס' כו' א"ר חנניא הירק והקליפה והמים מצטרפין אר"ז ואיסורו מתוכו רב חונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר והביאו הרא"ש בפ' ג"ה סי' ל':
י סָעִיף ו ביצת כו'. כמש"ו דמיא כו' כמש"ש:
יא סָעִיף ו וי"א כו'. פליג ג"כ אס"ה דאין הולכין אחר לשון ב"א דהא אקשינן עלה ואע"ג דשנינן שינויי הוא ולא סמכינן עליה. שם. (ליקוט) וי"א כו'. משום שדחו שם אי משום הא לא אריא כו'. סה"ת אבל בת"ה חלק עליו כיון דכולהו אמוראי ס"ל כן ליתא להאי דיחויא (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. דשינוייא היא ולא סמכינן עלה כמש"ש ועיקר מחלוקתם תליא בפי' דגמ' שם ס"ד ב' דלפירש"י מוכח בהדיא כשינוייא דידן דמותרות אבל סברא האחרונה מפ' כפי' תוס' שם ד"ה גיעולי כו' וכ' שם שבתוספתא משמע כפי' ר"ת ע"ש וכי דייקת בתוספתא זו (לפי הגירסא שהביאו תוס') משמע ג"כ כסברא האחרונה כאן מדתניא שם ביצים ששלקן עם ביצים טמאים כו' (גיעולי כו') ביצים ששלקן ומצא כו' משמע דברישא ביצים טמאים ממש (ול"ל דפרושי קמפרש מדמפסיק בנתיים בבבה דגיעולי כו'. ונראה שזהו כוונת הר"ן שתמה עליו הפר"ח בסס"ק י"א. אמנם לפי הגירסא שלנו ועוד כ' שם בתוס' שבירושלמי משמע כפירש"י ומשמע בהדיא דמותרות (ע"כ)):
יב סָעִיף ז וי"א כו'. עש"ך:
יג סָעִיף ח וביצת כו'. שם ואע"ג דראב"י הוא כמ"ש בפ"א די"ט (ו' ב') בכה"ג שלא יצא לאויר העולם אף רבנן מודי כמ"ש בר"ס ט"ו (ועמש"ש):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.