Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 86 — שולחן ערוך, יורה דעה פו
א סִימָנֵי בֵּיצִים לְהַכִּיר שֶׁהֵם מֵעוֹף טָהוֹר; אִם שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין אוֹ חַדִּין, אוֹ שֶׁהָיָה חֶלְמוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְבּוֹן מִבִּפְנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא. וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר הַמּוֹכֵר שֶׁהֵם מֵעוֹף טָהוֹר, אֵין סוֹמְכִין עָלָיו. וְאִם רֹאשׁוֹ אֶחָד כַּד וְעָגֹל וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי חַד וְעָגֹל וְחֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים, אֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא וְאֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָהוֹר. לְפִיכָךְ, שׁוֹאֵל לְצַיָּד יִשְׂרָאֵל, אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ה"ה שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הריב"ח) הַמּוֹכֵר, אִם אָמַר לוֹ: שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי הוּא, וְאָנוּ מַכִּירִים שֶׁאוֹתוֹ עוֹף טָהוֹר הוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו. וְאִם אָמַר: שֶׁל עוֹף טָהוֹר, וְלֹא אָמַר שְׁמוֹ, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין בֵּיצִים מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר אוֹתָם וְיֵשׁ לוֹ בָּהֶם טְבִיעוּת עַיִן שֶׁהֵם בֵּיצֵי עוֹף פְּלוֹנִי טָהוֹר; וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא הֵם בֵּיצֵי טְרֵפָה אוֹ נְבֵלָה.
ב עַכְשָׁו נוֹהֲגִים לִקַּח בֵּיצִים, בִּסְתָם, מִכָּל אָדָם, לְפִי שֶׁאֵין בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא מָצוּי בֵּינֵינוּ. הַגָּה: וְדַוְקָא בַּבֵּיצִים הַשְּׁכִיחִים, דְּהַיְנוּ בֵּיצַת תַּרְנְגוֹלִים אוֹ אַוָּזוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל אֵין לוֹקְחִים בֵּיצִים מֵעוֹפוֹת שֶׁאֵינָם שְׁכִיחִים יוֹתֵר מֵעוֹפוֹת טְמֵאִים, עַד שֶׁיִּרְאֶה בַּסִּימָנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (אָרֹךְ כְּלָל מ"ב).
ג בֵּיצַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה, אֲפִלּוּ נִגְמְרָה, שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, אֲסוּרָה. וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. אֲבָל סָפֵק אִם הִיא בֵּיצַת נְבֵלָה אוֹ אִם הִיא בֵּיצַת שְׁחוּטָה, מֻתֶּרֶת, אֲפִלּוּ בְּלֹא תַּעֲרֹבֶת. אֲבָל סָפֵק אִם הִיא בֵּיצַת טְרֵפָה אוֹ בֵּיצַת שְׁחוּטָה, אֲסוּרָה. הַגָּה: וְאִם נִשְׁחֲטָה הַתַּרְנְגֹלֶת וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, דִּין בֵּיצִים כְּדִין חָלָב שֶׁנֶּחְלַב מִבְּהֵמָה (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"א.
ד הִכָּה תַּרְנְגֹלֶת עַל זְנָבָהּ וְהִפִּילָה בֵּיצָתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה, מֻתֶּרֶת, וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי. וְהוּא שֶׁאֵינָהּ מְעֹרָה בְּגִידִין.
ה בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם אֲחֵרוֹת, אִם הִיא בִּקְלִפָּתָהּ, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת. וְאִם הִיא קְלוּפָה, אוֹסֶרֶת, וְאִם הִיא נְקוּבָה, דִּינָה כִּקְלוּפָה (אָרֹךְ כְּלָל מ"ב וְהַגָּ"ה ש"ד) וְצָרִיךְ ס" א בֵּיצִים שֶׁל הֶתֵּר כְּנֶגְדָּהּ לְבַטְּלָהּ, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ שְׁלֵמָה רַק טְרוּפָה (בְּאָרֹךְ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאִם נִתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְשִׁיל שֶׁל הֶתֵּר, אֵין צָרִיךְ אֶלָּא שִׁשִּׁים מִן הַתַּבְשִׁיל, לְבַטְּלָהּ. וּבֵיצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶפְרוֹחַ אוֹ דָּם, אוֹסֶרֶת הַמִּתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ, אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ קְלוּפָה. הַגָּה: וּקְלִפּוֹת הָאִסּוּר מִצְטָרְפִים גַּם עִם הַהֶתֵּר לְבַטֵּל הָאִסּוּר, וְכָל שֶׁכֵּן קְלִפּוֹת הַהֶתֵּר. (תא"ו נט"ו וירושלמי וש"ס עי' ס"ק י"ד). וְע"ל סִימָן צ"ט.
ו בֵּיצַת טְרֵפָה וּנְבֵלָה, דִּינָה כְּדִין בֵּיצַת עוֹף טָמֵא, דְּכָל שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה וְנִתְבַּשְּׁלָה עִם אֲחֵרוֹת אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, דְּמַיָּא דְּבֵיעֵי בְּעָלְמָא הוּא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל בֵּיצִים דִּינָם שָׁוֶה וְאוֹסְרִים, אֲפִלּוּ אֵינָם קְלוּפִים (טוּר בְּשֵׁם בה"ת וְרֹב הַפּוֹסְקִים). וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אֲבָל בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין.
ז אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד מִבֵּיצַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא נְהִיגִין כֵּן (בְּאָרֹךְ). וּלְכַתְּחִילָה יִזָּהֵר.
ח בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁהִתְחִיל הָעוֹף לְהִתְרַקֵּם בָּהּ, לוֹקִים עָלֶיהָ מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף (וַיִּקְרָא יא, כ, כג). וּבֵיצַת עוֹף טָהוֹר שֶׁהִתְחִיל הָעוֹף לְהִתְרַקֵּם בָּהּ, וַאֲכָלָהּ, הָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת.
ט טְרֵפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת. לְפִיכָךְ עוֹף שֶׁהוּא סְפֵק טְרֵפָה וְהֵטִיל בֵּיצִים, מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּטִיל כָּל בֵּיצָיו שֶׁטּוֹעֵן כְּבָר; אִם יִטְעֹן פַּעַם אַחֶרֶת, כְּשֵׁרָה. וְנֵדַע זֶה, כְּשֶׁשָּׁהֲתָה בֵּין סוֹף לֵדָה לִתְחִלַּת לֵדָה כ" א יוֹם שְׁלֵמִים, כִּי כֵן זְמַן עִבּוּרָהּ. וְהוּא הַדִּין לְתַרְנְגֹלֶת שֶׁלֹּא יָלְדָה מֵעוֹלָם שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טְרֵפוּת, שֶׁאִם יָלְדָה אַחַר כ" א יוֹם מִזְּמַן שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טְרֵפוּת, הִיא וְהַבֵּיצִים מֻתָּרִים (אֹרְחַת חַיִּים מְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף בְּסוֹף סִימָן נ"ז).
י אֵין מוֹכְרִין בֵּיצַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְרְפֶנָּה בִּקְעָרָה וְיִמְכְּרֶנָּה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁאָז וַדַּאי לֹא יִקְנֶה אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁרוֹאִים אוֹתָהּ טְרוּפָה בְּיָדוֹ, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכָרָהּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְרֵפָה. אֲבָל מֻתָּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ פַּת שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּבֵיצִים, בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לֶאֱכֹל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כֵּיוָן שֶׁאֵין רוֹאִים אוֹתָהּ טְרוּפָה בְּיָדוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַכְשָׁיו דְּאֵין נִזְהָרִין מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּיצָה אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ טְרוּפָה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יְעָרְבֶנָּה עִם פַּת וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל (אָרֹךְ כְּלָל מ"ב וּמ"ד בְּשֵׁם סמ"ק). וְהָכֵי נָהוּג בְּמָקוֹם דְּנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת הַפַּת עִם בֵּיצִים וְנוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר לִקְנוֹתוֹ, אֲבָל בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת אֵין לָחוּשׁ.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ואפילו אם יאמר המוכר כו'. פי' אפילו אם יאמר המוכר אפי' ישראל שמוחזק בכשרות שהם מעוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף פלוני הוא טהור אין סומכין עליו שהוא ודאי טמא ואפי' אם יראה לנו העוף ויאמר זה העוף שהביצים באים ממנו אינו נאמן דודאי משקר וע"ל סי' פ"ג ס"ק כ"ו: ש"ע סָעִיף א
ב לפיכך שואל לצייד ישראל כו'. דעת המחבר כדעת הרמב"ם פ"ג מהמ"א דדוקא בישראל שאינו מוחזק בכשרות סומכין עליו אבל בעובד כוכבים לעולם אין סומכין עליו לפיכך כתב שאין לוקחים ביצים מן העובד כוכבים אלא א"כ היה מכיר בהם ויש לו בהם טביעת עין וכמ"ש הרמב"ם שם דהיינו בכה"ג דוקא לוקחים ממנו אבל כשאומר מעוף פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו אבל הרמב"ן והר"ן והטור חולקין עליו וס"ל דבעובד כוכבים נמי סומכין עליו כמו שסומכין על ישראל שאינו מוחזק בכשרות וכ"כ בספרי שהוא דעת הרבה פוסקים ממה שכתבו גבי עוברי דגים בספ"ב דמס' עבודת כוכבים וכן הוכחתי שם מן הש"ס דפא"ט שכן עיקר. עוד הוכחתי שם כן מן הש"ס דפ' כל הבשר (חולין דף קי"ו) ע"ש וזה דעת הר"ב ומה שלא הגיה כלום אמ"ש המחבר לפיכך אין לוקחים כו' לפי שסמך עצמו אמ"ש קודם לכן או עובד כוכבים דש"מ דבעובד כוכבים נמי סומכים וממילא נשמע דזה לא כתב המחבר אלא לסברתו ובעט"ז ערבב הדברים שבתחלה כתב או עובד כוכבים ולבסוף כתב לפיכך אין לוקחין כו' ועיין בסימן פ"ג ס"ק כ"ד וכ"ה: ש"ע סָעִיף א
ג של עוף פלוני הוא וכו'. הטעם דכשאומר של עוף פלוני הוא חזקה שאינו משקר משום שירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינן דומין לאלו ונמצא מתבדה משא"כ כשאינו אומר אלא של עוף טהור הוא דכשיביאו ביצי עוף טהור ולא ידמו מצי למימר לא של עוף זה אמרתי לכם אלא של עוף אחר שאין אתם מכירו והוא טהור: ש"ע סָעִיף א
ד אלא אם היה מכיר כו'. ולדעת הר"ב בהג"ה אפילו בלא טביעת עין סומכין עליו כשאומר מעוף פלוני הוא ואנו מכירין שהוא טהור וכמ"ש בס"ק ב': ש"ע סָעִיף א
ה ואין חוששין להם כו'. שרוב ביצים כשרים הם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו עכשיו נוהגים ליקח ביצים בסתם כו'. לפי שאין עוף טמא מצוי בינינו משמע אפי' אין לו בהם טביעת עין ואינו אומר משל עוף פלוני וטהור הוא ואפי' אינו אומר כלום לוקחים אפי' מעובד כוכבים כל שאין שני ראשיהם כדים או חדים מטעם שאין עוף טמא מצוי בינינו אבל הרב המגיד פירש דהא דנוהגים ליקח עכשיו מכל אדם היינו טעמא לפי שאין לוקחים אלא ביצי תרנגולת ואווז ואותן ניכרים בטביעת עין עכ"ל משמע דוקא כשיש לו בהן טביעת עין מותר וכ"מ דעת הר"ב בהג"ה וכ"כ בת"ח ריש כלל ס"ו בהדיא ומשמע מדברי הר"ב בת"ח שם דבביצי תרנגולת ואווז אין צריך לבדוק כלל ולעיין אחר הסימנים וכן משמע מדבריו כאן בהגה וכן כתב באו"ה כלל מ"ב דס"ז ועיין בס"ס זה ובמ"ש שם בס"ד: ש"ע סָעִיף ב
ז או אווזות. וכתוב בת"ח שם וכן המנהג לקנות ביצים בר אווזות (שקורין ענט"א) מקצתן בקליפתן לבנות ומקצתן ירוקות בקליפתן כי מכירין בהן שהן ביצי בר אווזות שדרכן בכך עכ"ל וזה שכתב כאן וכיוצא בהן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ביצת נבילה וטריפה כו'. ביצת נבילה אינו אסור אלא מדרבנן דמן התורה מותר דהא א"א שתגמר לאחר מיתה וביצת טרפה אסורה מן התורה מפני שאח"כ נגמרה באיסור ואפי' לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור מן התורה דלא פלוג כ"כ ב"י והסכים עמו הרב בת"ח ריש כלל ע"א וע"ל ס"ס ע"ט ובמ"ש שם וע"ל סי' פ"ז ס"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
ט ואפי' נתערבה כו'. אנבלה נמי קאי דכיון שהיא ביצת נבילה בודאי איתחזק איסורא ולא בטיל משא"כ כשהיא ספק ביצת נבילה דהוי ספיקא בדרבנן לקולא: ש"ע סָעִיף ג
י באלף כולן אסורות. תימה דזה אינו אלא לסברת סה"ת דס"ל דדבר שדרכו לימכר פעמים באומד ופעמים במנין כמו ביצה לא בטיל אבל לפי מה שפסק המחבר לקמן ר"ס ק"י כהרמב"ם וסייעתו דאפילו דברים שדרכן למנות לעולם בטלים ואף להר"ב בהגהה דפסק שם דדבר שדרכו למנות תמיד לא בטיל מ"מ ביצים שלפעמים מוכרין סל מלא ביצים בטיל וכדאמר בש"ס ריש ביצה בהדיא וכמו שיתבאר שם (וכ"כ בת"ח סוף כלל ס"ג בהדיא) א"כ הכא אמאי באלף אסורות ה"ל ליבטל ברובא דיבש ביבש חד בתרי בטל וכדלקמן סי' ק"ט ואף שהטור כתב ג"כ דבאלף אסורות היינו טעמא משום דדעת הטור דדבר שפעמים נמכר במנין ופעמים באומד כמו ביצה לא בטיל כמו שהביא בשם בעל העיטור בר"ס ק"י ואף שהביא דעת הרמב"ם שם באחרונה מ"מ אפשר דס"ל דעת בעל העיטור עיקר להחמיר וכ"כ בת"ח כלל מ"ב סוף ד"א שדעת הטור כדעת בעל העיטור א"נ דהטור אזיל לטעמיה דס"ל כהתוספות והרא"ש דביצה חשוב בריה דלא בעינן בריית נשמה אבל המחבר שפסק בסי' ק' דדוקא ביצה שיש בה אפרוח הוי בריה כיון שיש בו נשמה אבל ביצה דעלמא לא כיון שלא היה בו חיות א"כ אמאי נתערבה באלף כולן אסורות וצ"ע ולענין דינא ע"ל סי' ק"י ס"ק ט': ש"ע סָעִיף ג
יא או אם היא ביצת שחוטה כו'. נ"ל דלא מבעיא בספק אם זו הביצה היא מתרנגולת נבלה או מתרנגולת אחרת שהיא שחוטה דמותר אלא אפי' ידענו בודאי מאיזה תרנגולת היא אלא שספק אם התרנגולת היא נבילה או שחוטה כגון ספק בשחיטה דקיימא לן שהוא פסול הביצה מותרת ודוק: ש"ע סָעִיף ג
יב וע"ל סי' פ"א. ע"ש ס"ב נתבאר על נכון בס"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג והוא שאינה מעורה בגידין. אבל אם היתה מעורה בגידין הרי זה כבשר הפורש מן החי ואסורה עכ"ל הטור בשם הרשב"א וע"ל סי' פ"ז ס"ק ט' מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד ואם היא קלופה כו'. ודעת הרמב"ם והרמב"ן (וכ"פ הרא"ה בס' ב"ה דף ק"ח ע"ב) דאין חילוק וכתבו הפוסקים דהכי משמע בש"ס דילן אלא שיש לחוש להירושלמי ולפעד"נ דברי הרמב"ם וסייעתו דבירושלמי משמע דלא מחלק בהכי אלא דמחלק דבאינן קלופות א"צ ס' אלא סגי במ"ה או מ"ו משום דהקליפות מעלין האיסור אבל בקלופות צריך שיעור יותר וקאי אביצת אפרוח ע"ש ודוק: ש"ע סָעִיף ה
טו היא קלופה אוסרת. משמע אע"פ שהאחרים בקליפתן וכן פי' בפרישה סי"א והב"ח בקו' אחרון כתב עליו תימה גדולה שיכתוב בספר פי' בדוי שאין לו שורש ולא ענף בש"ס ובפסקי הגאונים אלא הדבר ברור דכשהאחרות אינן קלופו' אע"פ שהאסורה קלופה אינה אוסרת עכ"ל ותמהני מאד עליו שהרי בירושלמי שממנו הוציאו הפוסקים האי דינא מפורש כן בהדיא וכ"כ הרשב"א פא"ט והסמ"ג לאוין קל"ב (דף מ"ה ע"א) והסמ"ק סי' ר"ז וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' מ"ו וז"ל וכדגרסי' בירושלמי כו' קלופות עם שאינן קלופות צריכין שיעור אלמא כל שהאסורה קלופה אוסרת את המותרות אע"פ שאין המותרות קלופות אין הקליפה מעכבת מלבלוע עכ"ל ובאמת מה שהביאו לזה הוא מה שכתב בחיבורו וזה לשונו ונראה דצריך לפרש דכל הביצי' הם קלופו' דאם האחרות אינן קלופות לא היה צריך ס"א משום דאיכא ביצים גדולים וקטנים דהא ודאי דהקליפה שעל ס' ביצים ממלאים מה שחסר מן הקטנים עכ"ל וז"א דודאי הקליפות מצטרפין לבטל האיסור וכמ"ש הרב בהג"ה בסמוך אבל אנן הכי קאמרינן דכשתחשוב הקליפות לבטל צריך כל כך ביצים כדי שיהיה בין הכל ס"א וע"ד משל כשיש חמשים ביצים של היתר והקליפות מחזיקים י' ביצים לא סגי בהכי (וכן נראה לפע"ד מוכח בש"ס פג"ה דצ"ח ע"א דקאמר התם ההוא דאתא לקמי' דר"ג בר רבי א"ל אבא לא שער במ"ז ואנא אשער במ"ה ורש"י פי' התם הסוגיא דקאי אתרבא ולא ירדתי לסוף דעתו דפרושא דשמעתא לא משמע הכי כלל אלא נראה דקאי אביצים דמיירי התם וקאמר אבא לא שער במ"ז לפי שהקליפות של מ"ז ביצים שהיו לפניו היו מצטרפים שעלו לס"א ואני אשער באלו שלפני שגדולות יותר במ"ה והיינו דפריך התם אר' חייא דאמר כלום יש ל' בתמיה ומשני גוזמא כלומר דודאי א"א של' ביצים גדולות יעלו ס"א אבל לפי' רש"י ק' מאי פריך ולל"ל גוזמא דהא ע"כ מיקל בחצי שעור וא"כ אפילו בל' סגי וכדמר ב"ר אשי התם דסבר לשעוריה בל' פלגי דזיתא והכי איתא להדיא בירושלמי דתרומות פר' בצל כדפי' וזה ברור) ודלא כהפרישה סי"ב שתירץ אהא דלא סגי בס' בצירוף הקליפות משום שחששו חכמים שמא ביצה אסורה יהיה גדולה כ"כ שתוך שלה יהיה גדול משאר ביצים דהיתר עם קליפתן עכ"ל כי זה הוא דבר שאין לו שחר והשכל והחוש מכחישו שהיאך אפשר שלא יהא בקליפות של ס' ביצים כביצה אחת מהן אלא ודאי העיקר כמו שכתבתי והוא ברור ואמת: ש"ע סָעִיף ה
טז וצריך ס"א ביצים של היתר כו'. הטעם כתבו הרבה פוסקים דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת עכ"ל ולטעם זה כשנתבשלה בתבשיל היתר א"צ אלא ס' מן התבשיל לבטלה וזה דעת המחבר אבל הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ט כתב הטעם מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה עכ"ל (וכל זה לא מיירי אלא לבטל פליטתה אבל לא לבטל גוף הביצה כדאיתא ברשב"א וב"י ופשוט הוא) והוכחתי בספרי דר"ל שהביצה עצמה היא בריה בפני עצמה וכדעת התוס' והרא"ש והרשב"א בפג"ה בשם הראב"ד ומביאו ב"י לקמן סי' ק"י ושאר פוסקים דביצה הוה בריה והרשב"א בחדושיו דף ק"ו ע"א והב"י הבינו דלאפרוח שבה קרי הרמב"ם בריה ולפעד"נ כמ"ש (ולפ"ז לדידן דקי"ל בקלופה או בנקובה אוסר' אפילו אין בה אפרוח צריך ס"א אפי' בתבשיל להחמיר) ולטעמו של הרמב"ם אפי' בתבשיל צריך ס"א מן התבשיל לבטלה מיהו לטעמו של הרמב"ם היכא שנטרפה בקערה א"צ ס"א ולטעם הפוסקים והמחבר צריך ס"א וכדכתב ג"כ הרב בהג"ה וכתבתי שם שטעם הרמב"ם נראה עיקר בש"ס ושכן משמע בתוספות פג"ה (דף צ"ח ע"א) ד"ה אבעיא כו' ממאי דכתבו שם ומיהו ק' כו' ויישבו בדוחק ולא תירצו דודאי כל האסורים שבתורה בס' וגם בביצים סגי בס' בתבשיל אלא דנתבשלה עם ביצים שאני דלפי שהבא לשער אינו משגיח הוסיפו א' בשיעורה כדי שיהא ס' בודאי אלא ודאי ס"ל דטעמא לאו משום דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים כו' אלא מדינא צריך ס"א ע"ש ודוק ולכן נראה להחמיר כשני הטעמים וכ"נ דעת מהרש"ל פג"ה סימן מ"ג ורנ"ש להחמיר כשני הטעמים ועיין בסימן ק"ו עוד מדיני בישול ביצים: ש"ע סָעִיף ה
יז וביצה שיש בה אפרוח כו'. שהבשר נותן טעם ול"ש בין טמאה לטהורה כיון שיש בה אפרוח וה"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולי כדלעיל סי' ס"ו וחשיב כיש בו אפרוח כ"כ הפוסקים ודוקא שידוע שהדם הוא במקום האוסרו אבל בספק התערובות מותר כדלעיל סי' ס"ו וס"ד בהג"ה ועמ"ש שם וע"ל סי' צ"ח ס"ז: ש"ע סָעִיף ה
יח וע"ל סימן צ"ט. כלומר דשם ס"א בהגהה נתבאר דבמקום שאין הפסד אין לצרף עצמות האיסור לבטל וה"ה כאן ועמ"ש שם ס"ק א': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט וי"א כו' וכן יש לנהוג כו'. ולקמן סי' צ"ח כתב המחבר ביצה שיש בה אפרוח או טפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ס"א לבטל פליטתן עכ"ל ומשמע אבל ביצת טמאה וטרפה אין צריך ביטול ולא הגיה שם הר"ב כלום והיינו משום שנראה עיקר בש"ס ופוסקים כהמחבר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כ אפרוח שנולד כו' מותר. הטעם איתא בש"ס ופוסקים מפני שאין האפרוח נוצר מן הביצה עד לאחר שנסרחת והוי כעפרא בעלמא: ש"ע סָעִיף ז
כא וי"א כו'. ובעט"ז השמיט כל הג"ה זו ויפה כוון דמה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש להתיר בש"ס ובכל הפוסקים גם בד"מ ובת"ח כלל ס"ד ד"ב כתב על האו"ה שאין טעם לדבריו וכן בסימני ת"ח שם סתם כהמחבר: ש"ע סָעִיף ז
כב ולכתחלה יזהר. פי' באפרוח זה שנולד יזהר לכתחלה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כג שהתחיל העוף להתרקם כו'. כ"כ הטור בשם הרמב"ם והקשה הפרישה דהא כתב הטור לעיל סי' ס"ו דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו מן התורה ותירץ דשאני התם דנמצא דם בתוך הביצה וממנה יולד האפרוח מ"ה אסור משא"כ כאן דכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ונפסקה ממנו העוף שאין עוד דם בעוף לפנינו ועוף טהור מצד עצמו מותר אלא שעדיין לא יצא לאויר העולם ואף שעדיין אין בו חיות להיות עליו שם עוף מ"מ גבלא ועפרא הוא ואינו איסור דאוריית' עכ"ל והב"ח בקונטרס אחרון כתב ע"ז שהם דברים בדוים בלי סמך ושום ראיה ותירץ בחיבורו דהטור סובר כר"י שהביא במסקנא בסי' ס"ו דמתיר גם הדם אם נמצא חוץ לקשר א"כ לדידי' אין שום דם ביצים אסור מדאורייתא ודברי הש"ע א"א ליישב כלל שהרי בר"ס ס"ו כתב דחייבין עליו דאוריי' וכאן כתב מכת מרדות עכ"ל ובאמת לפי מ"ש הב"י בר"ס ס"ו דהרמב"ם (דהכא) חולק אמ"ש הטור דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבין עליו דאורייתא א"כ דברי המחבר בש"ע א"א ליישב אבל תימא דהרי הטור גופיה העתיק דברי הרמב"ם בסתם ועל דברי הב"ח ק' דהא הטור כתב בסי' ס"ו בסתם חייבים עליו מן התורה וגם הרא"ש בתשוב' כלל כ' סי' ד' (ומביאה ב"י בסי' ס"ו) סובר דדם ריקום אסור מדאורייתא ומ"ש הטור אח"כ דר"י התיר גם הדם חוץ לקשר אינו סותר למ"ש בתחלה סתם חייבים עליו דאורייתא דודאי כשנמצא חוץ לקשר מותר לגמרי וכשנמצא על הקשר שהוא דם ריקום אסור מן התורה ועוד מדכתבו הרא"ש והטור אח"כ בסי' ס"ו וטוב להחמיר כו' ע"ש משמע להדיא דס"ל דדם ריקום דאוריית' אלא דברי הפרישה נראין ברורים בטעמן ומצאתי סמך וראיה לדבריו ממ"ש המרדכי פא"ט שראבי"ה קבל מרא"מ דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו מקום התחלת האפרוח אז דוקא הוא אסור משום תורת דם אבל אם מלא דם וניכר בו מקום התחלת האפרוח מותר דסמוך לרקומו הוי כעפר בעלמא עכ"ל ואע"ג דב"י כ' בסי' ס"ו ע"ז ונראה דדברים אלו דחוים הם ואין כן דעת הפוסקים עכ"ל י"ל דלא פליג אלא על מה שהתיר לגמרי אבל מדאורייתא מיהת שרי ואפשר גם דברי המחבר יש ליישב כן וחזר בו ממ"ש ר"ס ס"ו דהרמב"ם חולק על הטור וכן משמע קצת בספרו בדק הבית בסי' זה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כד עוף שהוא ספק טרפה כו'. אבל ודאי טרפה לא וע' סימן פ"א ס"ק ה' וכבר נתבארו דינים אלו בס"ס נ"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כה אם יטעון כו'. כלומר אם יטעון ויטיל ביצים אבל בטעינה לחוד לא שרי וכמ"ש לעיל סי' נ"ז ס"ק מ"ה: ש"ע סָעִיף ט
כו כשרה. וכן כל הביצים למפרע כשרים: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כז אין מוכרים. ע"ל סי' פ"ד ס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף י
כח בד"א שרואין כו'. כלומר בד"א שאסור לקנות מעובד כוכבים שרואין כו': ש"ע סָעִיף י
כט פת שנילוש בביצים במקום כו'. ע"ל סי' קי"ב ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף י
ל ויש אומרים כו'. ודעת הטור משמע דאפילו במקום שאין נזהרין מפת של עובדי כוכבים מותר למכרו לו טרפה וכן נ"ל שהוא דעת התוספות פרק א"ט (דף ס"ד ע"א ד"ה סימנים) והרשב"א והמרדכי לשם וכ"כ הר"ן שם להדיא וכן משמע דעת הסמ"ג וכן נראה מדברי שאר פוסקים וטעמא דכולי האי לא חיישינן שיערבו עם הפת וגם ימכרנו לישראל גם רוב עיסתן אינן נילושין אלא בביצים שלמות וכדאיתא בש"ד סימן ס"ח ובא"ו של מהרי"ל בדיני ביצים ושאר פוסקים ומ"ש הרב והכי נהוג היינו ע"פ מ"ש בת"ח כלל ס"ז ד"ד בשם או"ה כלל מ"ב דכן נוהגין אבל באו"ה שלפנינו אינו כתוב שם שכן נוהגין גם לא ראיתי מנהג בזה וכן נראה להדיא דעת מהרש"ל פא"ט סקי"ח דשרי מיהו יכול להיות דכל הני פוסקים מיירי בעובד כוכבים שאינו נחתום אבל בעובד כוכבים נחתום שכיח טובא שמערב עם הפת ביצים טרופות וחיישינן שמא ימכרנו לישראל ובהכי מיירי הסמ"ק והאו"ה גם הב"ח כ' סברא זו אע"פ שמדברי הרב בת"ח שם וכאן נראה דלכל עובד כוכבים אסור למכור: ש"ע סָעִיף י
לא והכי נהוג במקום כו'. וכתב בת"ח דאפ"ה אין לקנות ביצים טרופות מן עובד כוכבים ע"ש: ש"ע סָעִיף י
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א ואפילו. עש"ך דמוכר כולל כל המוכרים אפילו הוחזק בכשרות כל ששני ראשיה הדין סימן טומאה הוא דאין בטהורים כן עש"ך סי' פ"ג אות כ"ז דלא כלבוש שם יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב לפיכך. עש"ך הנה דעת המחבר כר"מ דווקא ישראל מהימן ולא עובד כוכבים ולפיכך כתב שאין לוקחין מעובד כוכבים אלא במ"ע לא באומר שע"פ וטהור והלבוש שכתב עובד כוכבים מהימן בשאלה ואח"כ כתב לפיכך אין קונין אלא בט"ע והוא שלא בדקדוק והר"ב שהגיה תיבת עובד כוכבים חולק הוא אהמחבר. ודע שאף שכתב מהרי"ן חביב שפי' הא' הוא עיקר היינו בטור אבל בד"מ משמע דישראל היינו שאין מוחזק בכשרות אבל חשוד לדידיה אה"נ דינו כעובד כוכבים ועס"י פ"ג: ש"ע סָעִיף א
ג של. עש"ך ועפד"ה אות ג' וכה"ג בהגהות ב"י אות מ"ט משמע דביצים שבורות בקערה לא מעורבין באומר שע"פ מהני דמרתת יע"ש אמנם לדינא צ"ע בזה אלא בשלימין מהני באומד שע"פ והיינו באותן מינים טהורים שאין שכיחים בינינו כמ"ש הר"ב בהג"ה. ודע דהא דתניא אין לוקחים ביצים טרופות מעובד כוכבים דריעותא הוא ומסתמא ישראל מכר לו טריפה ותיפוק ליה שמא טמאים הם כיון שאין שלימין לא שייך מרתת תי' הר"ן דמיירי במקום שאין טמאים שכיחי יע"ש ולפי זה ישראל חשוד על טריפות והביא ביצים שבורות לפנינו לטריפה לא חיישינן שישראל מכר לו דאיך עבר על ל"ע ושרי למיזבן מיניה שאין טריפות מצוי מיהו באומר שהן מאותן שאין שכיחים אין לוקחים ממנו ✍: ש"ע סָעִיף א
ד אא"כ. עש"ך דלדעת הר"ב בהג"ה אף אין מכיר כל שאומר שע"פ ואנו מכירין דמהני כמו שהגיה לעיל אפילו לעובד כוכבים ועפר"ח אות ג' עמד במ"ש המחבר שע"פ ואין מכירין דלהר"מ א"צ להכיר יע"ש ועי' בר"מ כתב אם אמר שע"פ וטהור הוא ועמ"ש בט"ז ואפשר לפרש דהמחבר סובר בישראל חשוד ומחלק בין חשוד לעובד כוכבים והר"מ מיידי באין מוחזק בכשרות מש"ה כל שאומר משע"פ וטהור אף שא"א מכירין די דאין חשוד ועמ"ש באות ג': ש"ע סָעִיף א
ה ואין. עש"ך והא דאין לוקחין ביצים אא"כ אומר שע"פ וטהור ולא אזלינן בתר רובא תי' הר"ן דמיעוט טמאין וטריפות הוה רוב או מחצה (בס' ש"ה אבאר בענין ב' מיעוטי) ועפר"ח אות ד' דכתב דהמקשה שפיר פריך אמאי תניא ואין חוששין משום טריפות ולא קתני ואין חוששין משום טמא ומיהו באמת דבעינן שע"פ ולא אזלינן בתר רובא ע"כ כמ"ש הר"ן או טמאים מרובים מטהורים ומינים הוא דאיכא בטהורים טפי ועי' תוס' חולין ס"ג ב' ד"ה ודלמא כתבו וא"ת ואמאי לא ניזול בתר רובא ולא כתבו וא"ת דלמא משום דטהורים מרובים אזלינן בתר רובא אלא דעל התרצן קשיא להו למה לי שע"פ ניזול בתר רובא וכאמור. ודע דלוקחין פת הנילוש בביצים אף דהוה ב' מיעוטי י"ל עכשיו אין מצוי בינינו כלל עוף טמא (שמטילים ביצים בין הבריות) ולא מצטרפין ועמ"ש בט"ז מזה ועכה"ג בהגהות ב"י אות ג' הא דתניא לוקחין ביצים בכל מקום היינו בין בא"י וח"ל יע"ש וזה יצדק להר"מ שמפרש ברייתא בישראל שאין מוחזק בכשרות משא"כ להני דמפרשים בעובד כוכבים ע"כ דה"ק בכ"מ אף שמטמאים מצוים ובאומר שע"פ וטהור הוא ועי' בהג"ה מ"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו עכשיו. עש"ך ותוכן דבריו דעת המחבר הוא דעת הרא"ש דאין מצוי בינינו שיטילו ביצים בין הבריות עופות טמאים. ומיהו באומר שהן מאותן שאין שכיחים יותר מטמאים גם המחבר יודה דבעינן ט"ע או שאלה בישראל שאין מוחזק ומ"ש שדעת הר"ב דווקא אלו מדפרט אלו המינים וכמ"ש בט"ז וכיוצא בזה שכתב הר"ב קאי אבר אווזות וכמ"ש באות ז'. ומ"ש שא"צ לעיין בסימנים היינו שמסתמא הם כך אבל אם רואה שינוי וודאי יש לחוש אף שמכיר בט"ע שהם ביצי תרנגולת ומיהו בדק בלול של תרנגולים ומצא ביצה שב' ראשיה כדין או חדין כתב הלכות קטנות דשרי דאם ימדוד יראה שראשה א' כד וא' חד הביאו הלה"פ ובל"י. כתב הפר"ח אות ה' בשם הריק"ש ביצה שהיתה כולה חלבון בלי חלמון והטריף והפר"ח רוצה להכשיר אלא שהניח בצ"ע ומיהו בלול של תרנגולים ואין דבר טמא מצוי ביניהם פשיטא שיש להכשיר כה"ג מאחר שהפר"ח רוצה להקל יע"ש בשם שער השמים כשיש לה ב' חלמונים מטהורה היא וחלבון לבד ע"י תערובת במינו ברובא יש להתיר: ודע דראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות יו"ד כתב שמ"ש בת"ח כלל ס"ו ד"א דשאר ביצים שאין של אווזות כו' אסור עד שיאמר שע"פ וסימנים שט"ס הוא שא"צ מע"פ ובסימנים סגי כמ"ש בהג"ה עכ"ל ולא ידענא דבהג"ה וודאי מ"ש בסימנים כמו שנתבאר היינו עם השאלה באומר מע"פ וטהור כיון דהם מאותן שאין שכיחים יותר מטמאים מאין הרגלים לומר דא"צ שאלה ואין כאן חזרה מת"ה ואף דבזמן התלמוד היו עופות טמאין מרובין כמ"ש דתוס' חולין ס"ג דאלף מינים במזרח וכולן מין איה משא"כ עכשיו דשווין המה מה בכך מ"מ בעינן שיאמר מע"פ וטהור: ש"ע סָעִיף ב
ז או. עש"ך והנה בקצת מקומות אוסרין אווזות ובר אווזות שחרטומיהן שחורות (וקורין אותם ווילדי גענ"ז או קצקי"ש) אפ"ה לוקחין ביצים ואין חוששין שמא מהם הם הביצים דיש כמה דעות שהן עצמן מותרים ואף שאנו מחמירין אין להחמיר מספק בביצים ועוד דאין שכיח שיטילו ביצים בין הבריות. ועמ"י כלל ס"ו אות ב' כתב בר אווזות שקורין (ווילרי ענטי"ן) ובת"ה לא כתב רק בר אווזות יע"ש וי"ל. ומ"ש שם שנתפטם בשרצים עס"י ס' דיש צד להקל ועוד דאין רוב מאכליהם מתולעים ומ"מ המנהג לאסור אותם גופייהו: כתב בסולת למנחה כלל ס"ו שאלה א' שאכל בר יונים שקורין (ווילדי טויבין) ואח"כ הודחו הכלים יחד וספק אם היו ב"י כתב באו"ה דתורים ובני יונה לא מצינו במינם של איסור ועוד דמידי ספיקא לא נפקא והוה ס"ס שמא טהורים ושמא לא היו ב"י ולא הוה ספק א' בגופו דלגבי הכלים באין שניהן כא' עכ"ל. מ"ש מאו"ה הוא בכלל נ"ו סוף דין ח"י ומ"ש דמידי ספיקא לא נפקא ולפ"ז ה"ה (ווילרי גענ"ז או ענטי"ן) שחרטומיהן שחורים אף למאן דמחמיר ספיקא הוא וכשיש עוד ספק יש להתיר ומ"ש בקדירות באין שניהם כא' דאנו דנין רק על הכלים כ"כ בשו"ת שלו ח"ב סי' ק"ט ספק טריפה במליחה דעל שאר הבשר אנו דנין ובאין שניהן כא' ולפ"ז ספק איסור שיש ספק אי נפל כלל לקדירה דיש להתיר מס"ס דבאין כא' כל שאין אנו דנין על גוף החתיכה וגם אי יש ספק אי יש ס' אבאר בק"י באורך מזה בעזה"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ביצת. עש"ך מ"ש דילדה מיד הוה ד"ת הוא שלא בדקדוק דכבר כתבנו דהוה דרבנן ומ"מ מחמירין בספיקו דלא נתנו חז"ל לשיעורין (ונ"מ לחשוד ולעדות צ"ע עי' ר"מ פ"ג ממ"א) ומ"ש לס"ס ע"ט שם חילק בין וולד טריפה שיש לו חיות בפ"ע משמע ביצה טריפה אף שילדה מיד הוה ד"ת וכבר נתבאר בילדה מיד דרבנן ומ"ש לסימן פ"ז אות ט' וי' יע"ש. וראוי שתדע דביצת נבילה שלא נגמר אלא החלמון או מעורה בגידין יש בו חשש איסור תורה ודוקא שכמוה נמכרת בשוק בקליפה הקשה הוה דרבנן והוא פשוט ועס"י פ"ז ✍ושם יבואר: יראה לי ביצה גמורה מאותן ששה נבילות המנוין בפ"ק דחולין והר"מ בה"ש אם ילדה ביצה אף ששהתה קצת בין הלידה ובין זמן שנולדו בהם סימני נבילה אפ"ה כיון דמטמאין מיד חשובים הם כמתים ולא שייך בהם ילדה באיסור ולדינא צ"ע אם הוה ד"ת עיין בר"מ פ"ב משא"ה ✍: ש"ע סָעִיף ג
ט ואפי'. עש"ך דכל דברים החשובים שאין מתבטלין אפי' הם איסור דרבנן כיון דהוחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל עס"י ק"א דדוקא אם הספק אם הוא חהר"ל וכדומה אז ספיקו מותר: ודע ביצים שנשברו בקערה ויש א' מהן של טריפה ועדיין כל החלמונים כ"א בפ"ע לא טרופות יש מהספק כמו שאגיד כי מב"י משמע אמ"ש הרשב"א בתה"א לפרש דברי הר"מ בפט"ו ממ"א ה"כ שטרף או נתערבו היינו שבורות שוב אין תורת יבש עליהן ובעינן ס' והפר"ח אות י"ד כתב כל שהן שבורות לא טרופות החלבונים לח בלח הם והחלמונים יבש הם יע"ש והכה"ג בהגהות ב"י אות מ"ה בשם שארית יהודה בשם הרשב"א בתשובה רפ"ג משמע כל שהן שבורות תורת יבש עליהן ועיינתי ברשב"א ולא כתב שם כלום אלא כתב דלח לא הוה כ"א שנבלל זה בזה כמו יין ביין או קמח בקמח יע"ש משמע מדבריו כל שאין נבלל כמו החלמונים הוה יבש ביבש ולפ"ז כל שנודע האיסור קודם שטרפן חזר הדין כמ"ש סי' ק"ט ס"ב בה"מ יש להקל וכשעדיין לא טרפן יטול א' מהם ויזרוק או יבשל כ"א בפ"ע וכשטרפן ובישלן בא"מ בקמח וכדומה אף להש"ך בצ"ח דאוסר במין במינו וד"א דלא אמרינן סלק היינו כשנפל בב"א הא כשנפל תחלה למינו דכבר הותר ואח"כ לא"מ שרי כמו שאבאר שם ✍עס"י ס"ו ס"ד וי"ל בין דם לאיסור תורה ממש: ש"ע סָעִיף ג
י באלף. עש"ך תמה על המחבר (ועל הר"ב שלא הגיה) דאמאי אין ביצה בטילה ועס"י ק"י אות מ' דעכשיו אין נמכרין ביצים כלל באומד ולא בטילה כמ"ש הר"ב שם ועמ"י כלל מ"ב אות ב' כתב דעת הט"ז בק"י אות א' בה"מ ביצה בטילה ולא ידענא דהמעיין בט"ז שם לא היקל אלא בשאר דברים דלפעמים מוכרין באומד אבל ביצה כתב שם האידנא אין מוכרין אלא במנין ואין בטל אף בה"מ ופשוט והכל לפי המקום והזמן. ודע שמ"ש הש"ך דלטור לק"מ דביצה הוה בריה יש לעיין ביה דנהי דהטור סובר דלא בעינן בריית נשמה ואף שאין נוצר באיסורו מיקרי בריה מ"מ בעינן שכל שיחלוק אין שמו עליו ויראה הפירוש דה"ק כל שהתורה פרטה האיסור והוא שלם דמשמע בין קטן ובין גדול כמו שיראה הרואה פג"ה ברא"ש תדע דחטה של טבל דומה וודאי לביצת טריפה ונבילה ומשום דלא פרט הכתוב לא תאכל חטה לא הוה בריה ומי כתיב לא תאכל ביצת טריפה ובשלמא ביצת טמאה אפשר כתיב בת היענה וגם זה אין ברור דאין לוקין עליו (עי' ר"מ פ"ג ממ"א) וצ"ע ועמ"ש בסי' ק' ✍: ודע דכל דברים החשובים דאין בטילין בין וודאי איסור דרבנן או ספק איסור תורה אין בטילין ואף בחהר"ל ומנין ובריה נוהג זה הדין עד"מ ג"ה שנתערב חד בחד ואח"כ נתערב אחד מהן באלף כולן אסורות ול"מ לטעם דבריה אין בטל מטעם חשיבות מצ"ע פשיטא דספק אין בטל אלא אפילו לטעם הואיל ולוקין עליהן בכ"ש אחשבוה רבנן מ"מ אף ספק איסור תורה הוה בריה עס"י ק"ז בט"ז אות א' זולת בספק אי הוה בריה בטל. ועי' או"ה כלל כ"ה ד"א בשם המרדכי איסור תורה וודאי או ספק או וודאי דרבנן אין בטילין ואלו הן בריה ודרכו להמנות כו' וכן הביאו הכה"ג בסי' ק' בהגהות הטור אות א'. ודע דביצת טמאה וטריפה אין לוקין עליהן להר"מ ז"ל פ"ג ממ"א ה"ו ולאו דווקא טמאה דכתיב מבשרם ה"ה טריפה דכל דבר הנלמד מריבויין הטמאים וכיוצא אין לוקה עליהם ולתוס' משמע דהיה לוקה עליהם עי' בכורות ו' ב' וחולין קי"א ב' ובס' שושנת העמקים אבאר זה בעזה"י: ש"ע סָעִיף ג
יא או. עש"ך ויראה דהוציא כן מדכתב או מביצה שחוטה ולא כתב מכשירה והפרישה אות ע' הקשה כן על הטור ותי' בין ביצת נבילה הנמצאת במיעיה ובין שנולדה מחיים מינכרא שזו רכה וזו קשה והש"ך לא ניחא ליה בכך ומפרש דה"ק אפילו ידענו שמתרנגולה זו אלא שאירע ספק בשחיטה וה"א דאיתחזק איסורא אפילו בדרבנן לא אמרינן ספיקו להקל והביצה יהא נגרר אחר התרנגולת קמ"ל דנהי דהתרנגולת אסורה מספק אפ"ה הביצה מותרת ומיירי בספק שהה ודרס או סכין פגומה כמבואר סי' י"ח בש"ך אות א' דהוה רק ספק כמו שהתבאר שם משא"כ אם לא בדק בסימנים אם שחט הרוב דהוה וודאי נבילה עס"י כ"ה אין סברא להתיר הביצה כה"ג. ועמ"י כלל ע"א אות ג' כתב דחזקת איסור אף בדרבנן אסור ואמאי לא הוקשה לו אף למאן דמתיר ספק דרבנן אף באיתחזק איסורא מ"מ אמאי לא נגרר הביצה אחר העוף עס"י א' בט"ז בשוחט שלא נטל קבלה יע"ש אלא כדאמרן דספק בשחיטה לאו וודאי הוא בספק ששהה וכדומה מטעם המבואר בסי' ח"י יע"ש והפר"ח אות יו"ד כתב דזה פשיטא אם באיתחזק ב' תרנגולים אמרינן כן יע"ש ולפמ"ש טובא אשמעינן. ודע דהמחבר שינה מלשון הטור שכתב וז"ל ספק אם היא ביצת נבילה או אם היא ביצת שחוטה מותרת ספק אם היא של טריפה או של שחוטה אסורה והמחבר כתב בסיפא כמו ברישא ספק אם היא ביצת טריפה או ביצת שחוטה אסורה וירצה בזה שידענו שזאת הביצה מזאת התרנגולת וא"י אם התרנגולת נטרפה בשחיטה או לאו והיינו ספק אם הגרים שליש בוושט בעוף דלא הוה אלא טריפה ולא נבילה עס"י ל"נ דמ"ש המחבר תורבץ שניקב הוה נבילה לאו דווקא אלא טריפה הוה עכה"ג ושאר פוסקים א"כ גרע טפי כיון דשם טריפה עליה הוה ספק טריפה ואין מקילין בספיקו דלא נתנו חז"ל דבריהן לשיעורין כמו ילדה מיד כמבואר אות ה' ומשום לא פלוג ה"ה טריפות בשחיטה ומינה ברישא נמי בהכי מיירי ספק אם היא ביצת נבילה או שחוטה אפ"ה מותר ולא הוה איתחזק איסורא וכדכתיבנא ועס"י כ' וק"י ✍: ש"ע סָעִיף ג
יב וע"ל. עש"ך ושם מבואר תוך ג"י בהוגלד אסורה ולהמחבר כל שהוגלד אסור עד יב"ח ה"נ בביצים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג והוא. עש"ך בשם הרשב"א דאם מעורה הוה בשר מהחי לא אמ"ה כמ"ש הפרישה כיון דלא נגמר כולה הוה רק בשר מהחי ולאו דוקא הכה ה"ה בלא הכאה אם הטילה ומעורה בגידין אסור משום בשר מהחי פ"ת אות ח' ועי' סי' פ"ז ובב"י ועמ"י כלל ס"ד אות ב' הטילה חלמון ואית שורייקי סומקי מיקרי מעורה וע"ש וא"כ יש להחמיר כה"ג ומ"מ בשר מהחי הוה ולא אמ"ה ונ"מ לענין איסורין מבטלין זה את זה דבעינן שיהא משני שמות כדבעינן למימר בצ"ח אי"ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד ואם. עש"ך הביא דעת הר"מ ז"ל דאף קלופה אין אוסרת וכ"מ בחולין צ"ז דפריך ומוקי בביצת אפרוח ולא משני בקלופה והתוס' תי' דסתם ביצה מבשלין אין קלופה והר"מ לא ניחא ליה בזה. ומ"ש הש"ך דהירושלמי מיידי בביצת אפרוח דע דבירושלמי הכי איתא שלוקות באין שלוקות קלופות באין קלופות צריך שיעור אחר משמע דמיירי בביצה שאין בה אפרוח עפר"ח אות י"ב ועמ"ש באות ט"ו ובש"ך אות יו"ד: ש"ע סָעִיף ה
יד ואם. הש"ך הסכים לדברי הפרישה כו' והנה בירושלמי הזכיר שתי החלוקות קלופות עם אין קלופות או אין קלופות עם קלופות צריך שיעור אחר ומשמע דבין שאסורה קלופה או היתר קלופה אסורין כפרישה דלא כט"ז אות יו"ד שסובר דעיקר תלוי באיסור אם קלופה או לא. ומיהו הש"ך באות י"ד כתב לענין קליפות היתר מעלין את האיסור איירי בירושלמי ועתוס' חולין צ"ח א' וביש"ש פג"ה סי' מ"ג מפרשים לענין שיצטרפו קליפות היתר ואיסור להעלות את האיסור. עוד כתב הש"ך פי' בגמרא אבא שיער במ"ה היינו ג"כ לענין קליפות היתר מעלין את האיסור כל שיש עם קליפה המותרת ס"א סגי בכך דלא כפרישה וט"ז אות יו"ד ומ"ש ראיה מגמרא מבואר דהפסיק שם בין מעשה דמר בר"א ואמר ביצה בס"א ולרש"י לא קאי הני מעשים כ"א אתרבא: ש"ע סָעִיף ה
טז וצריך. עש"ך הנה יש ב' טעמים א' שאין שוות ויש קולא בתבשיל די ס' וחומרא בשבורות עם ביצים ס"א ולהר"מ הטעם דביצה הוה בריה והוסיפו בשעורה ויש קולא כל ששבורה די בס' וחומרא בתבשיל ס"א ולפ"ז יש להחמיר כב' הטעמים בתבשיל או טרופה עם ביצים ס"א (והמים מצטרף) וטרופה ועם תבשיל לכ"ע די בס' וכ"ז פשוט. וראוי שתדע מ"ש הש"ך דלהר"מ ביצה הוה בריה היינו ביש בה אפרוח דבאין אפרוח אין אסור להר"מ דמיא בעלמא אף קלופות כמבואר בפט"ו ממ"א הי"ט וכ' ועמ"ש באות י"ד אלא דה"ק דלב"י הטעם באפרוח הוה בריה והש"ך בסי' ק' אות כ' כתב דאפרוח לא הוה בריה דלא נוצר באיסורו מיקרי דכי גביל היתרא הוא ומש"ה כתב דלהר"מ הביצה עצמה קרוי בריה ומיהו בשבורה וגם האפרוח נתרסק לא הוה בריה. אמנם מ"ש לדידן אסור התבשיל בקלופה או נקובה לא הבינותי חדא דלעיל משמע שהסכים לפרישה דתרתי לא אמרינן וא"כ בתבשיל אף שאין קלופה ליתסר ואם נאמר דסובר כט"ז דתלוי באיסור אם אין קלופה אין אוסר מ"מ הא לדידן ודאי ביצה לא הוה בריה דבעינן בריית נשמה כמ"ש סי' ק' וכ"ת דיש להחמיר כר"מ דביצה הוה בריה הא בסי' ק' אות ב' פסק אפילו יש בה דם לא הוה בריה. ורע דלהר"מ ביצה הוה בריה ע"כ משום חשיבות דאי משום דלקי בכ"ש הא להר"מ ביצת הטמאים ליכא מלקות כ"ש מטריפה ואם נאמר שיש לחלק מ"מ בעינן כזית וכדאמרן לעיל: ומה שכתב לחוכיח מתוס' חולין צ"ח ד"ה ואיבעיא להו דהקשו הא אמר ריב"ל כל איסורין בס' ואיך מסופק ביצה אי בעינן ס"א ומה קושיא לקמן בתבשיל מיירי אלא ש"מ בתבשיל נמי בעינן ס"א ואכתי לקמן בלא אפרוח מיירי אלא אף בלא אפרוח בעינן ס"א ומיהו עיקר כוונת הש"ך דתוס' כר"מ סברי דבתבשיל בעינן פ"א ויש לעיין קצת. ודע שראיתי בספרו הארוך דביצה דהוה בריה לאו דלא ליבטיל באלף אלא כיון דהוה בריה קצת עשו היכר וס"א יע"ש וא"כ נתיישב קצת מ"ש לדידן בקלופה בעינן ס"א ומה שיש לעיין שם בדבריו אין מקומו פה. ודע דלהר"מ דהוה בריה אף בא"מ בעינן ס"א דבריה בא"מ נמי לא בטיל כמבואר סימן ס' ס"ד ירקות ויש תולעים והוא פשוט: ודע דלפי מ"ש הר"מ ז"ל וכפי מה שהבין הב"י דלאפרוח קרוי בריה א"כ אם באנו לחוש לדברי הר"מ ז"ל בכל הדברים שהם בריה ואפשר ה"ה חהר"ל ליבעי ס"א לבטל פליטתו שלא יבואו להקל בהיא גופא. וראיתי להפר"ח אות י"א דווקא כאן דאח"כ נעשה היתר גזרו טפי משא"כ בריה של איסור ולא הבינותי דמסתם סתם הר"מ משמע אף ביצת טמאה שלא יבוא לכלל היתר ועוד בשומן ג"ה כ' שם דבעינן ששים אף דבשאר איסורי דרבנן בנ"ט סגי (לשיטת הר"מ ואנן קיי"ל בס' בדרבנן ג"כ) הואיל ג"ה בריה הוסיפו בשומן אלמא אף בשל איסור הוסיפו ולפ"ז למ"ש הש"ך דיש להחמיר כב' הפירושים דלא כפסק המחבר א"כ יש לעיין אמ"ה וכדומה ליבעי ס"א לבטל פליטתה ומיהו מה דקיי"ל שומן ג"ה בס' ולא הוסיפו ס"א לדידן יש לומר אטו גיד לא הוסיפו ומ"מ משמע בדוכתי טיבא דבריה די בס' לבטל פליטתה וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ה
יז וביצה. עש"ך עס"י ס"ו אות יו"ד ועס"י צ"ח ס"ז מ"ש המחבר ס"א לבטל פליטתה קאי אאפרוח לא אטפת דם דמבואר סימן ק' דלא הוה בריה והלשון דחוק יע"ש בש"ך אות כ"ד ושם אבאר. וכבר כתבנו דס"א היינו עם המים שמבשלין שם הביצים. ודע דלמ"ש הפרישה תרתי לא אמרינן הא חדא אמרינן ולפע"ד אף שאיסור אין קלוף כל שאחרות קלופים אסור וזה דלא כמ"ש המחבר כאן אוסרת המבשל עמה אפילו אין קלופות וי"ל ומיהו הא ל"ק הא המים נ"נ ואוסר שאר הביצים י"ל אין הנאסר כו' ועמ"ש בט"ז מזה ✍: ש"ע סָעִיף ה
יח ועיין. עש"ך עשה כלומר דל"ת דהר"ב ה"ק דכאן מצטרפין אף באין ה"מ והראה מקום לקמן דשם יש להחמיר באין ה"מ דיש בהם קצת לחלוחית משא"כ כאן דאין בהם לחלוחית אלא דהר"ב לא חילק שם ואף בקשים החמיר באין ה"מ והש"ך הוא דחילק שם באות א' יע"ש ועמ"י כלל ס"ג אות ט' כתב באמת כן דעצמות יבשות אף באין ה"מ מצטרפין א"כ ה"ה כאן. ועת"ה כלל פ"ה די"ו שם יראה דיש לחלק בין מין במינו מצטרפין אף באין ה"מ ובש"ע לקמן בהג"ה מיירי באינו מינו א"כ כאן נמי במינו מצטרפין אמנם בל"ח דף ר"ז כתב באות ק"ל שהת"ח חיבר באחרונה וחזר ממ"ש בהג"ה ואזלינן בתר בתרא ואף באינו מינו מצטרפין וכבר כתבנו בהנהגות או"ה דקי"ל דהגהות חיבר באחרונה וכמ"ש הכח"ג בדוכתי טובא. ודע דמכאן מוכח לכאורה דכלים העשוין מקליפת ביצה כמו ביצת בת הנעמה די בהגעלה (עיין א"ח תנ"א) דהא בסימן צ"ט הקשו הט"ז וש"ך אות א' וג' לימא איסור דבוק ותירצו דכלי עצם יש תקנה בהגעלה ולא שייך נ"נ יע"ש וא"כ קליפת הביצה אמאי מצטרפין להיתר אלא ע"כ ג"כ מהני הגעלה ולא נ"נ ואין לחלק בין קליפת ביצה דתרנגולת לשאר ביצים ✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט וי"א. הש"ך צידד מדלא הגיה הר"ב בצ"ח ס"ז אף באין אפרוח ואין קלופות לאסור ש"מ דעיקר כמחבר ומ"מ באין ה"מ ראוי לפסוק כרמ"א דאוסר באין קלופות: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כ אפרוח. דכי גביל עפרא הוא ונבילה מיירי מחיים כמ"ש לעיל ועש"ך: ש"ע סָעִיף ז
כא וי"א. הש"ך התיר דאין לחדש גזירות מלבנו ועמ"ש בט"ז. ודע דביצת נבילה שאסורה מדרבנן אם היא קלופה ונגעה בד"א חם בחם בלא רוטב סגי בקליפה עס"י ס"ו בש"ך אות י"ג ובמ"י כלל ס"ג אות יו"ד ואף להש"ך דם ביצים הוה קצת שמנונית משא"כ ביצה לחודיה איסור כחוש לגמרי ובדרבנן לא מחמירין עסי' ק"ה ובמ"י כלל ל"ח אות י"ד ועוד דם ביצים י"א דאורייתא משא"כ ביצת נבילה ובסי' ק"ה אבאר בזה לדינא ✍: ש"ע סָעִיף ז
כב ולכתחלה. עש"ך אבל אין הפירוש שאין להושיב תרנגולת ואם ישבה מותרים אפרוחים לדעת הר"ב ז"א והש"ך מתיר עיין לעיל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כג שהתחיל. עש"ך ועמ"ש בסימן ס"ז מה שיש הפרש בין הש"ך לט"ז שם ועפר"ח כאן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כד עוף כו'. אבל ודאי טריפה לא מהני יב"ח ולא עיבור ולידה ועש"ך דעיבור לחוד או לידה לחוד לא מהני בספק דלא כפר"ח שהיקל בעיבור לחוד: ש"ע סָעִיף ט
כה כשירה. עש"ך ופשוט דל"ת שנתרפאה אח"כ דטרפה אין לה רפואה ואיגלי מלתא דלאו טריפה היתה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כז אין. הש"ך הראה לסימן פ"ד אות ח"י דספק טריפה נמי אין מוכרין לעובד כוכבים ומכאן משמע דאף מעט אסור למכור לעובד כוכבים ועמ"י ועס"י פ"ד: ש"ע סָעִיף י
כח בד"א. עש"ך דפי' דאאיסורא קאי דאין לוקחין מהם טרופות כיון שרואין ריעותא אבל ישראל מוכר לעובד כוכבים טרופות ולא חיישינן שמא יתן בפת ועפר"ח משמע טרופות אין לוקחין מחם הא שבורות לוקחין: ש"ע סָעִיף י
כט פת. עש"ך ועיין לקמן דל"ש בישולי עובד כוכבים בהו דקמחא עיקר: ש"ע סָעִיף י
כט וי"א. עש"ך צידד להתיר בעובד כוכבים שאין נחתום אבל לנחתום אסור למכור ביצה טרופה דיערבם בפת וימכור לישראל יע"ש: ש"ע סָעִיף י
לא והכי. עש"ך דמ"מ אין קונין ביצה טרופה ולא אמרינן דישראל לא מכרה לו דהא חיישינן שמא יערב בפת יש לומר כיון דחזינן ריעותא חיישינן דלמא איקרי ומכר לישראל ביצה טרופה: ש"ע סָעִיף י
ט״ז Taz
סָעִיף א
א סומך עליו. דחזקה שאינו משקר דירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינם דומין לאלו וליכא למימר כיון דאיכא ביצי עורבים דומים לדיונה כדאיתא בגמרא הא מצי להשתמט ולומר דיונה היא י"ל דמ"מ מרתת דילמא יהב ישראל דעתיה עילויה וסומכ' לדיונה ומכיר שא"א שלא יהא הפרש כל דהו ביניהם ב"י בשם רשב"א: ש"ע סָעִיף א
ב ולא אמר שמו. ה"ה באומר שמו אלא שאין אנו מכירין אותו: בטור כתוב אם אומר משל עוף כו' אבל אם אמר סתם כו' ואינו מזכירו קשה למה לא אמר ההיפוך דרישא דהיינו שאומר שמו אלא שאין אנו מכירין אותו נ"ל דכוונת הטור בזה דתרתי למעליותא בעינן האחד שיזכיר שמו בפרטות השני שיהיה מהמין המצוי בינינו וזה שכתב ואנו מכירין אותו דהיינו שרוב העם יודעים עמנו ובזה נרויח שהעובד כוכבים מירתת שמא יתפס על שקרו אבל אם אינו מצוי בינינו מה מועיל ההיכר שהעובד כוכבים חושב שהישראל לא יכירו והרוצה לשקר ירחיק עדותו. נמצא אם אין כאן אלא חדא למעליותא לא מבעיא אם מזכיר שמו והוא אינו מצוי פשיטא שלא מרתת כמו שאמרנו וזהו א"צ להזכירו אלא אם אומר בלשון זה שהוא מעופות המצויים בינינו דהיינו שאנו מכירין המינים הטהורים המצויים בינינו ה"א דמירתת העובד כוכבים שמא יתברר שאין זה מאותן המצויים ובודאי אינו משקר קמ"ל דלא אלא צריך שיזכיר שמו ג"כ בפירוש אע"פ שהוא מאותן המצויין בינינו וזהו מכוין בלשון הטור שאמר דוקא אם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין אותו דהיינו שהוא מצוי אבל אם אומר סתם משל עוף טהור הוא דהיינו שאומר שהוא מאותן המינים המצויין בינינו אלא שאין מזכירו בפירוש אסור והכל נכון מצד הדין ומצד הלשון: ש"ע סָעִיף א
ג אין לוקחין ביצים מעובד כוכבים. כתב הטור ונראה שאין לחלק בין עובד כוכבים לישראל חשוד הביא הב"י בשם הר"י ן' חביב ב' פירושים וכתב שלפי הדין פי' השני עיקר אלא שאין הלשון משמע כן נ"ל פירושו של פירוש השני צ"ל דהטור כתב האי ונראה דרך פירוש על הרמב"ם וליה לא ס"ל דהא איהו כתב בסמוך דגם מהעובד כוכבים מהני מכירין וא"צ טביעת עין אלא שהרמב"ם חולק ע"ז. ומ"מ נ"ל להוכיח מן הלשון כפי' בתרא דאי לפי' קמא קאמר הרמב"ם דגמרא איירי בישראל חשוד אלא שהרמב"ם מחלק מסברא דגבי עובד כוכבים צריך טביעת עין והטור חולק ואמר שגם עובד כוכבים הוה כישראל חשוד היה לו לומר ונראה שאין לחלק בין ישראל חשוד לעובד כוכבים דדרך לנקוט תחלה מה שנזכר בפי' ולומר שאין חילוק בין אותו שנזכר בגמרא לאותו שרוצה הרמב"ם לחלק מסברתו משא"כ לפירוש בתרא קאמר הרמב"ם על ישראל סתם הנזכר בגמרא אבל בעובד כוכבים לא מיירי ממילא שפיר כתב הטור דאין נראה בכוונת הרמב"ם דוקא עובד כוכבים אלא אפי' ישראל חשוד הוה כמוהו א"כ נקט תחלה מה שהוזכר בפי' בדברי הרמב"ם דהיינו עובד כוכבים דע"ז נתכוין הרמב"ם לחדש אותו דצריך טביעת עין ועל זה אמר שהוא הדין דישראל חשוד הוה כמוהו: ש"ע סָעִיף א
ד שמא הם ביצי טריפה. דבתר רובא אזלינן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה דהיינו ביצת תרנגולים. פירוש שאנו יודעים בודאי שהיתה שלימה והיה בה צורת ביצת תרנגולי' אבל אם הביאה עובד כוכבים ושברה בפנינו שלא בכוונה ולא הכרנוה עדיין בט"ע שהיא של תרנגולת אסורה כן משמע כאן ובאו"ה כלל מ"ב שכתב ואומר ר"י וה"מ בביצת תרנגולת אבל בביצים של שאר עופות צריך לעיין בסימנים עכ"ל ובאמת זה אינו דהא אפי' בנילוש בפת אמרינן סוף סי' זה דמותר אלא ע"כ דבכל גווני סמכינן ארובא אלא במקום שאומר העובד כוכבי' בפירוש שהם ממין דלא שכיח דאז צריך סימנים וזה כתוב בת"ח בשם התוספות והרא"ש אלא דבשם הרב המגיד כ' ועוד דאנו אין קונים רק של תרנגולים ואווזות ודברי רמ"א כאן הם שלא בדקדוק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו אפי' נגמרה. וכתב ב"י בשם רשב"א אפילו ילדה מיד שנטרפה אסורה גזירה אטו מעורה בגידין: ש"ע סָעִיף ג
ז ואפי' נתערבה באלף כו'. הטעם דהוה דבר שבמנין ותימה על המחבר ש"ע שבסי' ק"י סעיף א' פסק דדבר שדרכו למנותו תמיד בטל ע"ש לענין הלכה: ש"ע סָעִיף ג
ח ספק אם היא ביצת נבילה כו'. דביצת נבילה אפילו ודאי אינו אסור אלא מדרבנן והא דאסורה בנתערבה משום דשם איתחזק איסורא ב"י בשם מרדכי אבל ביצת טרפה אסורה מדאורייתא לפי שנגמרה באיסור ע"כ החמירו בספיקא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט בקליפתה אינה אוסרת. דלא יהיבא טעמא כשהיא בקליפתה כיון שאין בה ממש רק מיא בעלמא אין כח האור שולט בתוך הביצה להוציא גוף האיסור ממנה מה שאין כן בביצת אפרוח שיש שם איסור שהוא דבר ממש כל מה שיוצא ממנה אפי' דרך קליפתה אוסר האחרים. ש"ע סָעִיף ה
י ואם היא קלופה. משמע שהיא לבדה קלופה ונתבשלה עם אחרים שאינם קלופים וכתוב בפרישה א"ל איך נכנס הטעם בתוך ביצה שאינה קלופה יש לומר דתרתי לא אמרינן שיצא ממש מתוך אינה קלופה ויכנס לתוך אינה קלופה והוא דחוק ונראה לי הטעם דכל שהביצה טמאה קלופה כח האור שולט שפיר בתוכה ומוציא ממנה גוף האיסור והוה בזה כמו ביצה שיש בה אפרוח או דם שאוסר אפי' כשאינה קלופה ומו"ח ז"ל חולק על פי' הדרישה וכתב שמיירי שגם הביצים המותרות שמתבשלים עמה הם קלופות והוכיח זה דאם לא כן לא היה צריך ס"א ביצים לבטל דהא הקליפות מצטרפין לבטל האיסור וכמ"ש רמ"א בסמוך אלא ודאי מיירי שכולן קלופות ולא דק בזה דאם כן בביצת אפרוח דלכולי עלמא אוסרת אפי' אינה קלופה כדמשמע בהדיא בגמרא דמיירי באינן קלופות כמו שכתבו התוס' שם ובעינן ס"א וכן בביצת עוף טמא בקליפתה רק שהיא נקובה כמו שכתב רמ"א כאן בעינן ס"א ביצים נגדה ואמאי לא סגי בפחות ויצטרפו כל הקליפות לשיעור הביטול אלא ע"כ דחכמים השוו מדותיהם משום דלפעמים יהיו בלא קליפה מתערבים יחד ועשו היכר בזה כמו שיתבאר בסמוך שלא יבא לידי טעות ועוד הביא ראיה מלשון הירושלמי שמביא הרא"ש בפרק גיד הנשה שכתב קלופות לשון רבים בלשון זה אבל קלופות יהבי טעמא ואין זה כלום דקלופות אביצים טמאים הרבה קאי שהרי כתב יהבי טעמא משמע שהאיסור הוא הרבה ואדרבה עיין בתוספות דף צ"ח כתבו בהדיא ונראה דטעמא שהיא קלופה אפשר שהיא אסורה ומביאין הירושלמי שמחלק בין קלופות לאינם קלופות למידי אחריני והוא לענין צירוף הקליפות לבטל כמ"ש הר"ן וכתבו שמא גם כאן יש לחלק כו' הרי לא הזכירו רק שהטמאה קלופה וכן כתוב להדיא בתשובת רשב"א סי' מ"ו וז"ל אלמא כל שאסורה קלופה אוסרת אע"פ שאין המותרות קלופות כו' עד כאן לשונו וכן בקיצור פסקי הרא"ש וכן בטור ובשלחן ערוך ובלבוש כולם לא הזכירו כאן קלופה רק על הטמאה עצמה וכן לשון רש"ל בפרק גיד הנשה סימן מ"ג וז"ל ופסקו התוס' כאן דביצים טמאים שנתבשלו עם הטהורות אינם נאסרות אם לא בנמצא בהם דם או שהטמאה קלופה עכ"ל והוא דבר ברור וחלילה להקל באם המותרות אינם קלופות אלא אין חילוק בהו רק בטמאה לחוד: ש"ע סָעִיף ה
יא ואם היא נקובה. עיין סי' צ"ה סעיף ב' מה שהקשיתי על זה: ש"ע סָעִיף ה
יב וצריך ס"א. הרמב"ן פירש הטעם לפי שיש ביצים קטנים וגדולים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות לפיכך הוסיפו אחת עליהן ולא נצטרך לשער כל אחת ואחת עד כאן והכוונה שלא ימשך טעות מזה לשום אדם ובזה מתורץ הא הקליפות מצטרפות לבטל אלא חשו לתערובות בלא קליפות על כן עשו היכר בזה וכן פירש ב"י לטעם הרמב"ם שהוא משום היכר בעלמא ובדרישה דחק בחנם בזה וכתב שלפעמים ימצא ביצה אחת גדולה כ"כ מן השאר עד שאפי' כל הקליפו' לא יועילו לבטל והוא דבר זר וברור הוא כמו שכתבתי ומשום הכי בתבשיל היתר עם הביצה שאין חשש טעות אין צריך רק ס' לחוד: ש"ע סָעִיף ה
יג וביצה שיש בה אפרוח או דם כו'. פירוש שאם נתבשלה עם ביצים מותרים לחוד צריך ס"א ביצים מותרים אפילו אם הביצת אפרוח אינה קלופה ועוד יש חומרא בזה דבתבשיל אוסרת עד ס' אע"פ שאינה קלופה או נקובה. נמצא בשני דברים היא חמורה מביצה טמאה ומ"ש רמ"א וקליפת האיסור כו' קאי אתבשיל עם ביצת אפרוח שמצטרפת הקליפה של איסור עם התבשיל של היתר לבטל בס' ביצה האסורה וכל שכן קליפות ההיתר אם יש בתבשיל איזה קליפות של היתר שמצטרפים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יד אפרוח שנולד כו'. דאין האפרוח נוצר מן הביצה עד שתהיה נסרחת ונעשית כעפרא בעלמא והוא מימרא מפורשת בגמרא רק שהאו"ה כתב שאין נוהגים כן וכתב ד"מ עליו ולא ידעתי טעמו וכאן כתב רמ"א לכתחלה יש ליזהר ובלבוש לא כתב הך אזהרה לכתחלה ולי נראה טעם נכון לאו"ה בזה דיש לחוש שמא ישהנה בביתו שיניחנה תחת התרנגולת כדי לעשות ממנה אפרוח ויהיה מותר ויש לחוש לתקלה שמא בתוך כך יאכלנה כך כמו שמצינו דבר זה מפורש במשנה פ"ח דתרומות גידולי תרומה תרומה ופירשו שם היינו מדרבנן דחשו שמא יהיה תרומה טמאה ביד כהן כי היכי דלא לישהה לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי לידי תקלה על כן גזרו דגם הגידולים ליהוי תרומה והכי נמי יש לחוש שמא ישהנה עד זמן שיזדמן לו להושיבה תחת תרנגולת לעשות ממנה אפרוח וצ"ע לתרץ זה בגמרא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו וביצת עוף טהור כו'. עיין מה שכתבתי מזה סי' ס"ו סעיף ב': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז משהין אותו כו'. ול"ד למ"ש רמ"א סי' נ"ז דחיישינן לתקלה אפילו בספק טריפה אחד התם שאני דצריך להשהות י"ב חודש משא"כ כאן שהוא זמן מועט וחילוק זה הוא בהגה' ש"ד בדיני ביצי' סי' ע"ג: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א סומך. עט"ז תרתי בעינן סימנים ויאמר משל עוף פלוני ואנו מכירין שטהור הוא דמירתת הא ב' ראשים כדים או חדים שקורי משקר גם בשבורות וא"א להכיר הסימן אמירתת לחוד לא סמכינן ואפשר אף בעובד כוכבים אומן לא סמכינן אא"כ סימנים בהדיה: ש"ע סָעִיף א
ב ולא. עט"ז זה לשון הטור אם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין שהוא טהור קונין ממנו ואם אמר סתם של עוף טהור ואין מזכירו אין קונין ממנו וז"ל הר"מ פ"ג ממ"א הי"ח לפיכך שואל לצייד ישראל אם אומר של עוף פלוני הוא וטהור הוא סומך עליו ואם אמר של עוף טהור ולא אמר שמו אין סומך עליו. והמחבר נקיט ברישא לשון הטור וסיים בלשון הר"מ והקשה הפרישה אות ג' דהיל"ל בסיפא רבותא דאפילו אומר של עוף פלוני ואין מכירין דאסור ועוד דהוה דבר והיפוכו יע"ש: וגם על המחבר תפול קושיא זו ועל הר"מ ל"ק דאיהו נקיט דבר והיפוכו. ותי' הט"ז תרתי בעינן שיאמר שמו והוא מצוי הא שמו ואין מצוי אף שמכירין מישתמיט העובד כוכבים וה"ה מצוי ואין מזכיר שמו מישתמיט ממין למין. והא דלא משני בקיצור דאשמעינן בסיפא רבותא אפילו אומר שהן ממין המצוי כל שאין אומר שמו חיישינן והא דלא כתב שאומר שמו אלא שא"א מכירין דזה פשיטא הוא ומנא ליה לחדש דבאין מצוי אף שיודעין שטהור אינו נאמן וי"ל דא"כ הוה לומר אם אומר של ע"פ ויודעין שהוא טהור ואם אומר של עוף סתם ואין מזכירו דהוה דבר והיפוכו אלא מלת "מכירין לומר דכל העם מכירין שמצוי בינינו וכן המחבר נקיט קצת בהאי לישנא להורות כן וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף א
ג אין. עט"ז זה לשון הטור ואין סימן מובהק לקנות מהעובד כוכבים אלא להכי מהני שאם יש סימן טהרה שואלים המוכר ממי הם אם אומר שע"פ כו' והרמב"ם כתב ה"מ מישראל אבל מעובד כוכבים אין קונין אא"כ בט"ע ונראה שאין לחלק בין עובד כוכבים לישראל חשוד ומהרי"ן חביב כתב שהלשון מסופק אם בא לפרש דברי הר"מ או לחלוק עליו. ופי' הא' שבא לחלוק מאחר דהר"מ ע"כ מיירי באין מוחזק בכשרות דאי במוחזק א"צ שיאמר שע"פ א"כ ה"ה מעובד כוכבים קונין. הפי' הב' דהר"מ מיירי שאין מוחזק בכשרות אבל אין חשוד והטור מפרש דבריו דחשוד דינו כעובד כוכבים ולא לחלוק עליו וזה הפי' נראה נכון מצד הענין ולא מצד הלשון והדרישה אות ד' הבין דלפי' הא' של מהרי"ן חביב חולק הטור עם הר"מ דלהר"מ מעובד כוכבים אין קונין והטור סובר דקונים מעובד כוכבים וע"ז אמר מ"ש ישראל חשוד מעובד כוכבים וכיון דמישראל חשוד קונין ה"ה מעובד כוכבים ולפי' הב' הטור יודה דמעובד כוכבים אין קונין ומ"ש ואין סימן מובהק לקנות מעובד כוכבים היינו אפילו באומר שע"פ ומ"ש שואלים המוכר היינו מוכר ישראל ובא לפרש דברי הרמב"ם דאין לחלק בין עובד כוכבים לישראל חשוד ואין קונין מחשוד אלא בט"ע. ומש"ה כתב מהרי"ן חביב שמצד הלשון הפי' הב' אין מתישב דמדכתב והרמב"ם כתב בוי"ו משמע דחולק על הטור דאל"כ היל"ל כתב הרמב"ם ומפני זה הקשה הדרישה ג' קושיות על הפי' הב'. א' מדכתב שואלים המוכר משמע אף מוכר עובד כוכבים. ב' מדכתב והרמב"ם כתב משמע דחולק. ג' דאמאי לא השמיענו רבותא טפי הטור דאפילו ישראל שאין מוחזק בכשרות אין קונין אלא דווקא שע"פ ואמאי אמר אין קונים מעובד כוכבים כו' והט"ז מיאן בפירוש הדרישה (וכפי מה שפירשתי דבריו עיין דרישה) דא"כ איך כתב מצד הלשון משמע כפי' הא' והא יש ראיות עצומות כפי' הא' וכמ"ש הדרישה ולכן מפרש הט"ז דבין לפי' הא' ופי' הב' הטור חולק עם הר"מ אלא דלפי' הא' הטור חולק עם הר"מ בחדא דישראל שאין מוחזק בכשרות אף הר"מ מודה דבלא שאלה לוקחין כי פליגי בעובד כוכבים להטור מהני שאלה ולהר"מ אין מהני שאלה אלא בישראל חשוד הוא דמהני וע"ז השיג הטור דנראה שאינו כיון דבחשוד מהני ה"ה עובד כוכבים ולפירוש הב' מיירי הר"מ באין מוחזק בכשרות וחולק עמו בב' להטור באין מוחזק א"צ שאלה ובעובד כוכבים מהני שאלה וכ"ש ישראל חשוד דמהני שאלה ולהטור הם שווין ממש. וכתב על הר"מ דרך פירוש ונראה להרמב"ם אין לחלק בין עובד כוכבים לישראל חשוד ולא מיירי הר"מ אלא באין מוחזק. ומ"ש מהרי"ן חביב ולא בא לחלוק עליו אין ר"ל לפי' הב' אין חולק על הר"מ דאדרבה בפי' הב' חולק עליו בתרתי אלא במלת ונראה אין חולק עליו אבל כבר מחולק עמו במ"ש והרמב"ם כתב ולזה כ' מהרי"ן חביב שמצד הלשון אין נראה פי' הב' דהטור פסקן הוא ולא פרשן ואם לגלוי דחולק עליו בתרתי הוה לפרש זה בהדיא: והנה הט"ז כתב דלו נראה פי' הב' עיקר דאי פי' הא' ולגירסת הרמב"ם בגמרא ת"ר לוקחים ביצים מ"מ (דלא כגי' הרא"ש וטור מעובד כוכבים) מיירי בישראל חשוד הוה לטור לומר שאין לחלק בין ישראל חשוד לעובד כוכבים דמה שמוזכר בפירוש דרך למנקט תחלה ולפי' הב' א"ש דמפרש דברי הר"מ ז"ל דלאו דווקא עובד כוכבים אין מהני שאלה ה"ה ישראל חשוד דלא מהני וגמרא איירי באין מוחזק בכשרות ושפיר אמר ונראה שאין לחלק בין עובד כוכבים המוזכר בר"מ לאיסורא לישראל חשוד דג"כ לא מהני שאלה באומר שע"פ והטור חולק עמו בתרתי דאף באין מוחזק להר"מ בעינן שאלה: ש"ע סָעִיף א
ד שמא. עט"ז ואף שלוקחין פת שטוח עם ביצים מעובד כוכבים נמי משום דלא חיישינן לתרי מיעוטא שמא של עוף טמא או ממיעוט טריפות ובספר שושנת העמקים אבאר לפעמים חיישינן לב' מיעוטי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה דהיינו. עט"ז ואבאר דע כי הרשב"א והרא"ש כתבו דעכשיו לוקחים בלא שאלה דאין ביצי עוף טמא מצוי בינינו ר"ל שאין מטילות ביצים בין הבריות והמ"מ פ"ג הי"ט ממ"א כתב הטעם דאנו לוקחים ביצי אווז ותרנגולת והם ניכרים בט"ע והנ"מ בין הפירושים להרשב"א ורא"ש אם שברה עובד כוכבים בפנינו שלא בכוונה דאין ריעותא (לומר טריפות הן כיון דשברן שלא בכוונה) מותר ליקח דאין עוף טמא מצוי ואף שאין ט"ע כלל ולמ"מ דווקא ביש בהם ט"ע שהן מאווזות ותרנגולים שרי. ומיהו אם אומר העובד כוכבים בפי' שהן ממינים שאין שכיחים כ"כ בינינו אף להרשב"א ורא"ש בעינן שיאמר משע"פ ואנו מכירין שטהור או בט"ע. ועת"ח כלל ס"ו ד"א כתב תחלה דברי הרא"ש ואח"כ דברי המ"מ ומשמע שם שהסכים למ"מ. ולפ"ז הר"ב חולק על המחבר דכתב שאין מצוי והוא טעם הרשב"א ורא"ש והר"ב אומר שלוקחים ביצי תרנגולים ואווזים וכיוצא ולא אמר בקיצור ודוקא אותן השכיחים בינינו אבל אמר העובד כוכבים שהן ממינים שאין שכיחין צריך שאלה דהוה מיעוטא כמו טמאים ומדפרט תרנגולים ואווזים וכיוצא היינו בר אווזות כמ"ש הש"ך אות ז' שמע מיניה דכמ"מ סובר א"כ באו דברי הר"ב שלא בדקדוק חדא דהיל"ל וי"א כיון שחולק על המחבר ואף שי"ל כיון דאין מפורש לא כתב וי"א כמבואר בדוכתי טובא מ"מ איך כתב אח"כ אבל אותן שאין שכיחין יותר מטמאים אין קונים ובוודאי איירי באין ט"ע מה איריא שאין שכיחים אפילו שכיחי נמי אין קונין ועש"ך אות ו'. ולענין דינא הקשה ממ"ש לקמן סוף הסימן דאפילו פת הנילוש בביצים קונים הרי אף שאין ט"ע שרי. ועמ"י כלל ס"ו תמה על הט"ז ולא ידענא למה לא הקשה ג"כ על הש"ך אות ו' ובמ"ש א"ש דברי הט"ז. ועיין נה"כ השיג על הט"ז ולא הבינותי כלל ובש"ך אות ו' כפי הנראה הסכים לט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו אפילו. עט"ז והיינו בילדה מיד מדרבנן כמו ביצת נבילה ומיהו בספק טריפה אין מקילין ובספק נבילה מקילין עמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ג
ז ואפילו. עט"ז ולהלכה קי"ל כרמ"א שם דבר שדרכו למנות תמיד אין בטל וביצה האידנא הוה דבר שדרכו למנות תמיד עש"ך אות יו"ד. ועיין לבוש ס"ג כתב ביצה אין בטילה דבריה היא ולקמן סימן ק' כתב דבעינן בריית נשמה עוד כתב ביצת טריפה שילדה מיד שנטרפה אסורה מן התורה דלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורים והם דברים סתורים מיניה וביה ול"ש בזה איסור תורה ✍ועמ"ש בש"ך אות ח': ש"ע סָעִיף ג
ח ספק. עט"ז וכלל הדבר דבר חשוב שנתערב אפילו איסור דרבנן לא בטיל ולא אמרינן אכל חדא ספק דרבנן להקל דחז"ל נתנו דין קבוע בד"ח והוה כחד בחד דאיתחזק איסורא עס"י ק"י עוד טעם לזה. ומ"ש ביצת טריפה דאורייתא לאו דווקא דאפילו ילדה מיד לא הקילו בספיקתה מחמת לא פלוג דלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט בקליפתה. עט"ז דמיא בעלמא הוא משא"כ כשיש דם או אפרוח יוצא העיקר מינה ועפ"ת סימן פ"א אות ה' פלפל אי ביצה טמאה עם טהורה הוה מין במינו או א"מ יע"ש ועש"ך סימן ק"ז אות א' ולדינא אם נשפך וא"י אם היה ס"א וכדומה יבואר אי"ה בצ"ח וק"י ועב"ח ס"ט ויו"ד: ודע שאני נסתפקתי ביצים שאין קלופות דעכ"פ בה"מ אין אוסרים כמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ו אם נולדה ביצה ביום טוב ובישלה בקליפתה עם שאר ביצים שאין קלופות (עש"ך סימן ק"ב אות יו"ד ובט"ז שם דשיל"מ טעמו נמי לא בטיל) מי נימא הא דבקליפתה אין אוסרת דמיא בעלמא היינו דטעם קלוש הוא ואין בו ליתן טעם ומתורת ביטול קאתינן עלה ולפ"ז דשיל"מ לא מהני ביטול א"ד דמיא זיעה בעלמא ואין בו כח לצאת ואף משהו לא הוה ובדשיל"מ נמי שרי ועמ"ש בש"ך בזה ובק"ב אבאר עוד ✍: ש"ע סָעִיף ה
י ואם. עט"ז והנה שלש מחלוקות בדבר להפרישה אות י"א כל שא' מהן קלופה הן הטמאה או טהורה אסורים ודוקא שניהן אין קלופות מותר והב"ח מתיר כל שא' אין קלופה והט"ז משמע דעתו דהכל תלוי בטמאה אם היא קלופה הוה כביצה שיש בה אפרוח ואוסרת אחרות בקליפתן ואם הטמאה אין קלופה אף שאחרים קלופים אין אוסרת ומ"מ למעשה לא החליט וסיים וחלילה להקל באם הטמאה כו' אבל בדין הטמאה אין קלופה לא ברירא ליה להתיר ועפר"ח אות י"ב הביא ראיה מירושלמי דכל שא' מהן קלופה אוסרת וז"ל במס' תרומות פ"י קלופות בשאינן קלופות או אין קלופות בקלופות או שלוקות באין שלוקות צריכין שיעור ופי' הפר"ח דה"ק טמאות קלופות עם טהורות אין קלופות או טמאות אין קלופות בטהורות קלופות או שניהן קלופות או שלוקות עם אין שלוקות צריך שיעור ס"א הא שניהן שלוקות ששבעו מלפלוט ולבלוע ואח"כ שלקן יחד אין אסורים יע"ש. והנה היתר שניהן שלוקות בשניהן קלופות חלילה להתיר ששום א' מהפוסקים לא הזכירו קולא זו כלל ומירושלמי אין ראיה דיש בו כמה גירסאות עיין תשובת הרשב"א סימן מ"ו. ובה"מ באם טמאה אין קלופה אין אני אומר לא איסור ולא היתר ועמ"ש בש"ך אות ט"ו. ומה שהביא ראיה מביצת אפרוח הוא ממ"ש התוס' חולין צ"ח א' ד"ה ביצת אפרוח דסתם ביצים מבשלין בקליפתן מדלא משני דאיירי קלופה וא"כ ע"כ כולן אין קלופות כדרך שמבשלין ובעינן שם ס"א ומרמ"א שהביא ראיה מנקובה לא ידענא דלמא אחרים קלופות אלא דסתמא כתב רמ"א. ולענין מ"ש הט"ז כאן ובאות י"ב דביצים עם ביצים צריך ס"א וקליפות היתר אין מצטרפין דחז"ל השוו מדותיהן דלפעמים יהיו בלא קליפה והא דכתב רמ"א קליפת האיסור מעלה הוצרך הט"ז לפרש דקאי אם נתבשלה ביצה עם תבשיל. ומ"ש קליפת היתר הוא מלתא באנפי נפשה אם יש בתבשיל איזה קליפת והוא דחוק ובת"ח כלל ס"ג ד"ד כתב הר"ב בפירוס דקליפות ביצי היתר מעלין את האיסור וכבר תמה שם המ"י על הט"ז בזה והעיקר להלכה דקליפות היתר מעלין האיסור וכמ"ש בש"ך אות י"ד: ש"ע סָעִיף ה
יא ואם. עט"ז והפר"ח מחלק בין נקב בתולדה לנקב שיש חסרון ועט"ז שם: ש"ע סָעִיף ה
יב וצריך. עט"ז דהמחבר שכתב דבתבשיל א"צ אלא ס' סובר כהרמב"ן דיש גדולים וקטנים דאי כטעם הר"מ דברי' הוסיפו בשיעור א אפילו בתבשיל נמי ועוד דהמחבר סימן ק' פסק דביצה לא הוה בריה יע"ש ומ"ש דמש"ה אין קליפות היתר מעלין דלא ליתי להתיר אטו כולן קלופות כבר נתבאר דלהלכה אין קיי"ל כן וכמ"ש בנה"כ: ש"ע סָעִיף ה
יג וביצה. עט"ז והלשון צריך תיקון קצת במ"ש בשני דברים חמורה דאחת היא דאוסרת בלא קלופה ואולי דל"ת דעיקר האיסור משום אפרוח שבה א"כ קליפות היתר מעלין האיסור כיון דלאו משום לתא דביצה אוסרין אפ"ה יהבינן תרתי חומרי. ומ"ש קליפות היתר היינו בתבשיל אזיל לשיטתיה דביצה עם ביצים אין קליפת ההיתר מעלין לכך הוכרח לפרש דאם יש בתבשיל איזה קליפות היתר מצטרפין והוא הדין המוזכר בסי' צ"ט. ודע דאף ביצה שיש בה אפרוח דהוה בריה אפ"ה א"צ ס"א בתבשיל להמחבר דאל"כ הוה להשמיענו זה ובש"ך אות י"ד אבאר בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יד אפרוח. עט"ז דעשה סמוכים לאו"ה מגידולי תרומה והניח בצ"ע על הגמרא סוף תמורה דאפרוח מביצה טריפה מותר ובגידולי תרומה חשו שמא ישהנו ובנה"כ תי' דל"ד ועיקר התי' ביצה א' לא חיישינן וא"י אם יהיה לו כמה ביצים אלא דמלתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן ושרי. ודע דמ"ש ביצת נבילה אף דביעי דשחוטה ונבילה אין מגדלת אפרוחים ע' בביצה תי' בסולת למנחה כלל ס"ד ד"ב ובנ"ש סימן א' דמיירי נבילה מחיים יע"ש והיינו השנויין פ"ק דחולין וי"ל עוד דנתנבלה בשחיטה ומפרכסת כו' אלא שי"ל כל שלא ילדה דרך לידה מחיים ממש אין מגדלת אפרוחים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו וביצת. עט"ז הראה מקום לסי' ס"ו הקשה דברי המחבר אהדדי ותי' יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז משהין כו'. עט"ז דבזמן מועט לא חיישינן דהיינו כ"א יום משא"כ יב"ח חיישינן לתקלה ועמ"ש בסימן נ"ז: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א המוכר. כתב הש"ך אפילו ישראל המוחזק בכשרות אומר שהם מעוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף טהור הוא אין סומכין עליו ואפי' אם יראה לנו העוף ויאמר שהביצים באים ממנו אינו נאמן דודאי משקר: ש"ע סָעִיף א
ב סומך. הטעם דכשאומר של עוף פלוני הוא חזקה דאינו משקר משום שירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראה שאינן דומין לאלו ונמצא מתבדה וכ' הט"ז וליכא למימר כיון דאיכא ביצי עורבים דומים לדיונה הא מצי להשתמיט ולומר דיונה היא דמ"מ מירתת דלמא יהב ישראל דעתיה עילויה שא"א שלא יהא הפרש כל דהו ביניהם: ש"ע סָעִיף א
ג אינו. הטעם דכשיביאו ביצי עוף טהור ולא ידמו מצי למימר לא של עוף זה אמרתי לכם אלא של עוף אחר שאין אתם מכירים והוא טהור: ש"ע סָעִיף א
ד טריפה. שרוב ביצים כשרים הם וכ' הש"ך דלדעת הרב בהג"ה אפילו בלא טביעת עין סומכין עליו כשאומר מעוף פלוני הוא ואנו מכירין שהוא טהור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה בסימנים. כתב הט"ז אפילו הביאה העובדת כוכבים ושיברה לפנינו שלא בכונה ולא הכרנו עדיין בטביעת עין שהם של תרנגולת אפ"ה מותר וסמכינן ארובה אלא במקום שאומר העובד כוכבים בפירוש שהם ממין דלא שכיח אז צריך סימנים וכתב הש"ך בשם ת"ח דהמנהג לקנות ביצי בר אווזות שקורין ענט"א מקצתן בקליפתן לבנות ומקצתן ירוקות בקליפתן כי מכירין בהם שהן ביצי בר אווזות שדרכן בכך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו נבלה. כתב הש"ך דביצת נבילה אינה אסורה אלא מדרבנן דמן התורה מותר דהא א"א שתגמר לאחר מיתה וביצת טריפה אסורה מן התורה מפני שאח"כ נגמרה באיסור ואפילו לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור מן התורה (דלא פלוג) וע"ל ס"ס ע"ט וס"ס פ"ז ס"ה: ש"ע סָעִיף ג
ז באלף. אביצת נבלה נמי קאי דכיון שהיא ביצת נבלה בודאי איתחזק איסורא ולא בטיל. משא"כ כשהיא ספק ביצת נבלה דהוי ספקא דרבנן ולקולא. ובספק ביצת טריפה דהוא מה"ת החמירו בה. אך צ"ע לפי מה שפסק המחבר ורמ"א בסימן ק"י ה"ל ליבטל ברובא דיבש ביבש חד בתרי בטל ודוקא ביצה שיש בה אפרוח הוי בריה אבל ביצה דעלמא לא. וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
ח מותרת. דהוי ספיקא דרבנן ואפילו ידענו בודאי מאיזה תרנגולת היא אלא שספק אם התרנגולת היא נבלה או שחוטה כגון ספק בשחיטה דקי"ל שהוא פסול הביצה מותרת: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט קלופה. כתב הש"ך משמע אעפ"י שהאחרים גם כן בקליפתן אסור עד ס"א וקליפת ההיתר מצטרף על דרך משל כשיש חמשים ביצים של היתר והקליפות מחזיקים י' ביצים לא סגי בהכי אלא צריך ס"א (והטעם הואיל וקלופה היא כח האור שולט בה ומוציא גוף האיסור והוי כביצה שיש בה אפרוח שאוסרת אפילו אינה קלופה ט"ז וכן הסכים הש"ך). ודלא כב"ח שמיקל אם האסורה קלופה וההיתר אינה קלופה ומתיר הכל וזה אינו נראה כלל ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
י ס"א. הטעם כתבו הרבה פוסקים לפי שיש ביצים גדולים וקטנים לפיכך הוסיפו א' ולטעם זה כשנתבשלה בתבשיל היתר א"צ אלא ס' מן התבשיל לבטלה וזהו דעת המחבר אבל הרמב"ם כ' הטעם מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה ולטעם זה אפילו בתבשיל צריך ס"א לבטל מיהו לטעם זה אם נטרפה בקערה א"צ אלא ס' ולדעת המחבר צריך ס"א ונראה להחמיר כשני הסברות עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
יא אפרוח. הטעם שהבשר נ"ט וה"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולא כדלעיל סימן ס"ו וחשיב כיש בו אפרוח ודוקא שידוע שהדם הוא במקום האוסרו אבל בספק תערובות מותר כבסי' ס"ו: ש"ע סָעִיף ה
יב צ"ט. פי' דשם נתבאר דבמקום שאין הפסד אין לצרף עצמות האיסור לבטל וה"ה כאן ובט"ז מחלק דדוקא בתבשיל מצטרפין קליפת האיסור עם ההיתר אבל לא בסתם ביצים צריך ס"א לבטלו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יג מותר. הטעם איתא בש"ס ופוסקים מפני שאין האפרוח נוצר מהביצה עד לאחר שנסרחת והוי כעפרא בעלמא: ש"ע סָעִיף ז
יד וי"א. כתב הש"ך ובעט"ז השמיט כל הג"ה זו ויפה כוון דמה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש להיתר בש"ס וכל הפוסקים והט"ז כ' הטעם שיש לחוש שמא ישהנה בביתו שיניחנה תחת התרנגולת כדי לעשות ממנה אפרוח ויהיה מותר ויש לחוש לתקלה שמא בתוך כך יאכלנה כמו שמצינו דבר זה מפורש במשנה פ"ח דתרומות דמשום טעם זה גזרו דגם הגידולי תרומה יהיו תרומה שלא ישהנה התרומה טמאה עד זמן הזרע לזרעה וצ"ע לתרץ זה בגמרא עכ"ל. ובנקודת הכסף השיג ע"ז דל"ד לתרומה דשכיחא ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו מרדות. הקשה הפרישה דהא בסי' ס"ו כ' הטור דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו מן התורה ותירץ דש"ה דנמצא דם תוך הביצה מ"ה אסור מן התורה משום דם משא"כ כאן דכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ועפרא הוא ואין בו איסור דאורייתא ובט"ז בסי' ס"ו תירץ דכאן מיירי שאין בו דם רק ריקום בשר וזהו מדרבנן עכ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז משהין. כתב הט"ז ול"ד למ"ש רמ"א בסימן נ"ז דחיישינן לתקלה אפילו בספק טריפה א' התם שאני דצריך להשהות י"ב חודש אבל כאן הוא זמן מועט. אבל בה"י כתב אפילו גבי עוף אין משהין כ"א יום אלא תיכף ומיד ימיתנו וימכור לעובד כוכבים דהיינו ימכור לעובד כוכבים וימיתנו אח"כ העובד כוכבים ע"ל סימן נ"ז: ש"ע סָעִיף ט
יז ספק. כתב הש"ך אבל ודאי טריפה לא ועי' סימן נ"ז וסימן פ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יח בד"א. שאסור לקנות מעובד כוכבים: ש"ע סָעִיף י
יט נהוג. וכתב בת"ח דאפ"ה אין לקנות ביצים טרופות מעובד כוכבים ע"ש וכ' הש"ך מיהו יכול להיות דהני פוסקים המתירים מיירי בעובד כוכבים שאינו נחתום אבל בעובד כוכבים נחתום שכיח טובא שמערב עם הפת ביצים טרופות וחיישינן שמא ימכרנו לישראל עכ"ל: ש"ע סָעִיף י
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ג
א [ביצת נבילה. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דביצה גמורה מאותן ששה נבילות דמטמאים מחיים המנויין בפ"ק דחולין צ"ע לדינא אי הוי ד"ת ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות י"ד שכתב עליו דבחנם נסתפק והדבר פשוט דהוי כביצת נבלה ממש וע"ש עוד דביצת נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת הוא דאורייתא וכבר הבאתי זאת לעיל סימן ל"ד ס"א]: ש"ע סָעִיף ג
ב ונמצאת טרפה. עיין בתשובת חינוך ב"י סי' פ"ו בתרנגולת שלא נמצא לה מרה וגם לא נרגש שום מרירות בכבד ויש הרבה ביצים מתרנגולת זו כי היתה בבית יותר משנה וכבר בשלו ואכלו מביצים הללו ועדיין בעין הרבה ונתערבו בביצים אחרים וצידד בזה הואיל דרבו המכשירים בחסרה המרה וגם יש עוד כמה צדדים להקל ע"כ יש להתיר הכליה שהוא הפ"מ אבל הביצים יש למכור לעובד כוכבים באופן שאין חשש שימכור לישראל דהיינו למכור כשהם שבורים ע"ש ולענ"ד נראה דלפי דעתו דיש בזה כמה צדדים להקל ע"כ מותר למכור לעובד כוכבים אף כשהם שלמים וכמ"ש הש"ך לעיל סימן נ"ז ס"ק נ"א ע"ש. ועיין בשו"ת זכרון יצחק חלק יו"ד סי' ד' שהאריך בזה והעלה דאותם הביצים עצמם אין להתיר אפילו מה שהטילה קודם ג"י אכן אם נתערבו הביצים ברוב ביצים אחרים מותרים כדין יבש ביבש מין במינו שיש לצרף דעת הפוסקים דביצים לא הוי דבר שבמנין וגם יש לצרף דעת הפוסקים שהביא הש"ך בדיני ס"ס אות א' דאם נודע שני הספיקות כאחד מתירין אפי' ספק אחד בגוף וס' א' בתערובת אפילו בדבר חשוב ופסק כן הש"ך בהפ"מ א"כ בנ"ד אפילו שלא בהפ"מ שרי לאכול שנים שנים ודוקא אם לא נתערבו בהם הביצים שהטילה בתוך ג"י סמוך לשחיטה אבל אם נתערבו בהם גם אחד מאלו שהטילה בתוך ג"י קשה להקל ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג וקליפות האיסור. עיין מ"ש לקמן סי' צ"ט ס"ק א' בשם תשובת מהר"י הלוי סי' כ"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ד ולכתחלה יזהר. עבה"ט ס"ק י"ד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"א שדחה טעם זה וכתב הוא דאין כוונת הרמ"א ז"ל דלכתחלה יזהר שלא לאכול האפרוח אלא כוונתו יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה דזה אסור משום דדמי למבטל איסור וכתב עוד דאולי אפילו האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על ביצה אסורה כדין המבטל איסור דאסור למבטל עצמו כדלקמן סימן צ"ט ס"ה ולא שרי אלא למי שלא נעשה בשבילו ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה שלמים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סוף סי' ע"ז שכתב די"ל שאין ר"ל שלמים מעל"ע ואפי' מאמצע יום לאמצע יום אלא ר"ל שלמים ממש לחשבון הימים מערב ועד ערב וצ"ע עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ו ביצת כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוף סי' קפ"ו שתמה על הטור והמחבר דהרי בברייתא בחולין ד' ס"ד לא שנינו אלא ביצת טרפה וכ"ה גירסת הרא"ש ומנ"ל למילף גם ביצת נבילה שאינו אסור אלא מדרבנן וע"ש בחלק או"ח סוף סי' ע' שכתב ולדברי המרדכי בפ' כ"ש דהא דרבא במסכת ע"ג בחיטין שנפל עליהן חביתא דחמרא מיירי בי"נ דרבנן ניחא ע"ש ועיין לקמן סי' קי"ב סעיף י"א ומ"ש שם: ש"ע סָעִיף י
ז בקערה וימכרנה. [עיין בתשובת ח"ס סימן י"ט הובא לעיל סי' ס"ב סק"א]: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף ג
א ואפילו כו'. ריש י"ט ג' ב' ואם נתערבה כו' וכתנא דליטרא קציעות כו' ולכן אפילו ביצת נבילה כולן אסורות ונמשך הטוש"ע אחר סה"ת שכן ס"ל ע"ש. אבל בסי' ק"י ס"א פסק כחכמים ואף בהג"ה פסק כר' יוחנן והוא מחלוקת בפוסקים. עש"ך כאן ושם: ש"ע סָעִיף ג
ב (ליקוט) אבל ספק אם היא ביצת נבילה כו'. כיון שאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בב"ק מ"ז א' סד"ה מ"ט ובי"ט ו' ב' בד"ה ביצים כו' וש"מ ע"ש ושם (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג והוא כו'. עתוס' ד"ה גיעולי בשם הירושלמי ביצים שהרקימו אסורות אבל הרוקח סי' תמ"ו גורס ביצים שהקרימו מותרות דגיעולי ביצים אינן מותרות אלא בקרום והוא השיעור שאינה מעורה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ביצת כו'. שם צ"ז צ"ח: ש"ע סָעִיף ה
ה ואם היא כו'. עתוס' שם ד"ה בביצת בשם הירושלמי והביאו הר"ן שם וז"ל ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות מותרות הדא דתימר ששלקן בקליפיהן אבל שלקן כשהן קלופות שיעור אחר יש להן והביאו תוס' נ"כ שם ס"ד ב' ד"ה גיעולי וט"ס שם וצ"ל כמ"ש בר"ן ודלא כהרמב"ן שהתיר אפילו בקלופים כיון דלא שנינן בגמ' דילן דבקלופות איירי: ש"ע סָעִיף ה
ו ואפילו. דהרמב"ם כתב הטעם מפני שהיא בריה לכך הוסיפו אחת וא"כ כשהיא טרופה א"צ רק ס' אבל הרשב"א הקשה עליו דהא כולה סוגיא דשם לבטל פליטתה אלא משום דיש בהן גדולות וקטנות וז"ש ואם נתבשלה כו': ש"ע סָעִיף ה
ז וביצה שיש כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ה
ח או דם. דשדא תכלא בכולה כמ"ש בפ' א"ט (ס"ט ב') . תוס' שם ד"ה בביצת: ש"ע סָעִיף ה
ט וקליפות כו'. ירושלמי פ"י דתרומות ביצה בס' כו' א"ר חנניא הירק והקליפה והמים מצטרפין אר"ז ואיסורו מתוכו רב חונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר והביאו הרא"ש בפ' ג"ה סי' ל': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י ביצת כו'. כמש"ו דמיא כו' כמש"ש: ש"ע סָעִיף ו
יא וי"א כו'. פליג ג"כ אס"ה דאין הולכין אחר לשון ב"א דהא אקשינן עלה ואע"ג דשנינן שינויי הוא ולא סמכינן עליה. שם. (ליקוט) וי"א כו'. משום שדחו שם אי משום הא לא אריא כו'. סה"ת אבל בת"ה חלק עליו כיון דכולהו אמוראי ס"ל כן ליתא להאי דיחויא (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. דשינוייא היא ולא סמכינן עלה כמש"ש ועיקר מחלוקתם תליא בפי' דגמ' שם ס"ד ב' דלפירש"י מוכח בהדיא כשינוייא דידן דמותרות אבל סברא האחרונה מפ' כפי' תוס' שם ד"ה גיעולי כו' וכ' שם שבתוספתא משמע כפי' ר"ת ע"ש וכי דייקת בתוספתא זו (לפי הגירסא שהביאו תוס') משמע ג"כ כסברא האחרונה כאן מדתניא שם ביצים ששלקן עם ביצים טמאים כו' (גיעולי כו') ביצים ששלקן ומצא כו' משמע דברישא ביצים טמאים ממש (ול"ל דפרושי קמפרש מדמפסיק בנתיים בבבה דגיעולי כו'. ונראה שזהו כוונת הר"ן שתמה עליו הפר"ח בסס"ק י"א. אמנם לפי הגירסא שלנו ועוד כ' שם בתוס' שבירושלמי משמע כפירש"י ומשמע בהדיא דמותרות (ע"כ)): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב וי"א כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג וביצת כו'. שם ואע"ג דראב"י הוא כמ"ש בפ"א די"ט (ו' ב') בכה"ג שלא יצא לאויר העולם אף רבנן מודי כמ"ש בר"ס ט"ו (ועמש"ש): ש"ע סָעִיף ח
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.