Shabbat 52b — שבת נב:

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת Tosafot Rishonim רִי״ף וְהָר״ן Rif & Ran רֹא״שׁ Rosh

א טהורות

רַשִׁ״י טהורות דלאו משום תכשיט מיטמאו דאין תכשיט לכלי וכלי נמי לא הוו אלא תכשיט כלי ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי דהוי יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו

ב א"ר יצחק (נפחא) בבאין מנוי אדם לנוי בהמה

רַשִׁ״י בבאין מנוי אדם לנוי בהמה מתני' כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו ראשונה שלא יגע בטהרות

ג ורב יוסף אמר הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה מי לא תניא מקל של בהמה של מתכת מקבל טומאה מה טעם הואיל ואדם רודה בהן ה"נ הואיל ואדם מושך בהן:

רַשִׁ״י הואיל ואדם מושך בהן את הבהמה חשיב ליה כלי תשמיש דאדם מקל של בהמה שרודין בו את הגמל או את הנאקה אי נמי כעין שעושין להנהיג את הדוב של מתכת דאילו של עץ פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה מאי טעם הרי צורך בהמה רודה מכה ומייסרה

ד וטובלן במקומן: והאיכא חציצה

רַשִׁ״י והאיכא חציצה שטבעת הקבוע בשיר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסין שם

ה א"ר אמי בשריתכן

רַשִׁ״י בשריתכן הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחק הנקב סביב סביב

ו לימא ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה דאי כר' יצחק (נפחא) דאמר בבאין מנוי אדם לנוי בהמה כיון דריתכן עבד בהו מעשה ופרחה לה טומאה מינייהו

רַשִׁ״י כרב יוסף סבירא ליה דאמר כשהן של בהמה נמי מקבלי טומאה הואיל ואדם מושך בהן הלכך כי ריתכן לאחר טומאה אכתי במילתייהו קיימי ולא פרחה טומאתן דאכתי חזו לבהמה דאי כרבי יצחק דאמר לא מקבל טומאה אלא בעודן לאדם טומאה זו שקבלו בעודן לאדם כיון דריתכן ושוב אין נאים לאדם בטלי להו מתורת תכשיט וטהרו מטומאתן

ז דתנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה

רַשִׁ״י יורדין לידי טומאתן במחשבה מאחר שחישב עליו שיניחנו כמות שהוא עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר הוא גמר מלאכתן ומקבל טומאה ואין עולין מטומאתן מאחר שחישב על העור לעשות שטיח ירד לידי טומאה ואם חזר וחישב עליו לרצועו' וסנדלים לא בטל מתורת כלי ולא טהר בכך עד שיתן בו אזמל דהוי שינוי מעשה הא בשינוי מעשה מיהא עולה מטומאתו

ח סבר לה כרבי יהודה דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא דתניא ר' יהודה אומר לא אמר שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל

רַשִׁ״י לתקן וזו היא תקונו לצורך בהמה לאו מעשה הוא לבטל מתורת כלי

ט במתניתא תני במחוללין

רַשִׁ״י במחוללין מתחלה נעשו חלולין רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב

י שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר"א שמעתי שחולקין בין טבעת לטבעת אמר לו שמא לא שמעת אלא לענין שבת דאי לענין טומאה דא ודא חדא היא

רַשִׁ״י שחולקין יש חילוק בהלכותיהן ואיני יודע מהו חילוקן אלא לענין שבת לענין הוצאת שבת יש חילוק בין יש עליה חותם לשאין עליה חותם כדאמר לקמן בפ' במה אשה (שבת דף נט.) אלא לענין שבת לענין הוצאת שבת יש חילוק בין נקובה לשאינו נקובה דנקובה קתני חייב חטאת ובשאינה נקובה כגון אישפיגל"א שהיא תכשיט קתני אינו חייב חטאת בפרק במה אשה (שבת דף נז: )

יא ולענין טומאה דא ודא אחת היא והתנן טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות כי קאמר ליה איהו נמי דאדם קאמר ליה

רַשִׁ״י דא ודא אחת היא כל טבעות דין אחד להן כי קאמר ליה איהו נמי דא ודא אחת היא טמאה דבתר טבעת אזלינן ופשוטי כלי מתכות טמאים

יב ודאדם דא ודא אחת היא והתניא טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו ולקשר בה בין כתפיו טהורה ולא אמרו טמאה אלא של אצבע בלבד כי קאמר ליה איהו נמי דאצבע קאמר ליה

רַשִׁ״י שהתקינה לחגור בה מתניו שקבעה בראש רצועה ועשאה כמין בוקלא (אבזם) שעושין לסרגין של סוסין ולקשור בה בין כתפיו בתי זרועותיו בראצייר"א טהורה דהדר הויא לה כטבעת כלים ולא דמיא לאדם מושך בהם שאינו משתמש בה כלום אלא מונחת ועומדת לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלת טומאה אבל אם היה נוטלה ומחזירה אינה מקבלת טומאה לעצמה דאצבע קאמר ליה ולענין שבת יש חילוק

יג ודאצבע דא ודא אחת היא והתנן טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה כי קאמר ליה איהו נמי כולה של מתכת קאמר ליה

רַשִׁ״י אלמוג עצי אלמוגים והוא נאה היא של אלמוג טהורה דפשוטי כלי עץ הוא

יד ועוד שאל שמעתי שחולקין בין מחט למחט אמר ליה שמא לא שמעת אלא לענין שבת דאי לענין טומאה דא ודא אחת היא

טו ולענין טומאה דא ודא אחת היא והתנן מחט שניטל חורה או עוקצה טהורה כי קאמר ליה בשלימה

רַשִׁ״י חורה חור שלה עוקצה פונטא

טז ובשלימה דא ודא אחת היא והתנן מחט שהעלתה חלודה אם מעכב את התפירה טהורה ואם לאו טמאה ואמרי דבי ר' ינאי והוא שרישומה ניכר כי קאמר ליה בשיפא קאמר לי'

רַשִׁ״י חלודה רואיירא"ה והוא שרישומה של מחט ניכר דהוי כלי וטמאה ל"א שרישומה של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה בשיפא נישופת בשופינא שקורין לימ"א (פצירה) שאין בה חלודה

יז ובשיפא דא ודא אחת היא והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרינן נקובה אלא לענין טומאה בלבד

רַשִׁ״י מותר לטלטלה בשבת בחצר דהא חזיא ליטול את הקוץ ותורת כלי עליה ולא אמרו נקובה חלוקה להלכותיה אלא לענין טומאה בלבד דנקובה מקבלת טומאה ושאינה נקובה לא

יח הא תרגמא אביי אליבא דרבא בגלמי:

רַשִׁ״י הא תרגמא אביי בפרק כל הכלים בגלמי שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב התם הוא דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה דהא לא נגמרת מלאכתה ולענין טומאה כלי מעשה כתיב (במדבר ל״א: נ״א) שגמר כל מעשהו ומיהו לענין שבת שריא דזימנין דממליך עלה ומנח לה הכי ומשוי לה מנא לנטילת קוץ אבל מחט שנגמרה מלאכתה כגון אישפינגל"א שאינה עומדת לינקב דא ודא אחת היא לטומאה

יט מתני׳ חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו זכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאות צרורות רבי יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלין הכבונות

רַשִׁ״י מתני' מרדעת בשטי"ל ומניחין אותו כל היום על החמור לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה שהיא קשורה בו בגמ' מפרש זכרים אילים לבובים שחוזות כבולות וכבונות מפרש בגמרא צרורות דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן ר' יוסי אוסר בכולן דמשוי הוא חוץ מן הרחלים הכבונות שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט

כ רבי יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב:

רַשִׁ״י יוצאות צרורות ליבש ר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן

מְפָרְשִׁים Commentaries

תּוֹסָפוֹת Tosafot

א בבאין מנוי אדם לנוי בהמה פירש"י ובעודו לאדם נטמא ובחנם פירש כך דאפילו אחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה כדמוכח בפ"ק דסוכה (דף יג: ) גבי קוצר לאכילה ונמלך לסיכוך ורש"י בעצמו פירש כן בריש במה אשה (לקמן שבת נח: ) וכופת שאור שיחדו לישיבה דאמר טהור אור"י דמיירי כשיש שינוי מעשה

ב והא איכא חציצה פירש בקונטרס שטבעת תקוע בשיר בחוזק ואין המים נכנסים שם ואומר ר"י דצריך לומר שפעמים מסירים אותן ועושים מהן מלאכה בפני עצמן שאם כל שעה היו קבועים בצואר הבהמה היה הכל חשיב כלי אחד ולא הוי חציצה וה"ר פור"ת פירש והא איכא חציצה לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה

ג בשריתכן להכי לא מוקי לה במחוללין דאין דרך השיר להיות כן

ד טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו נראה לר"י דהיינו לחגור מלבושיו שהן רחבים ואוגדם כנגד מתניו בטבעת כעין שפי' בקונטרס לקשור בה את כתפיו

ה היא של אלמוג וחותמה של מתכת וא"ת והא יש בה בית קיבול מקום מושב החותם וי"ל דאין זה בית קיבול דאמרינן בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול

ו והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקוב' נראה לר"י דלא פריך אליב' דאביי דאיהו הוה מפרש שאינה נקובה היינו שניטל חורה או עוקצה אלא אליב' דרבא פריך דלדידיה לא מצינן לפרש הכי כדמוכח בריש כל הכלים (לקמן שבת קכג.) ותימה לר"י דכיון דלא ידע המקשה דמיירי בגלמי א"כ בלאו הכי תקשה ליה לרבא כדפריך בריש כל הכלים (ג"ז שם)

Rishonim on this masechta: רִי״ף וְהָר״ן Rif & Ran רֹא״שׁ Rosh

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה · back to top