Shevuot 36a — שבועות לו.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת Tosafot Rishonim רִי״ף וְהָר״ן Rif & Ran

א ומנין לעשות (אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה) ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה תלמוד לומר (ויקרא ה, א) ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול

רַשִׁ״י ה"ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה כך שנויה בת"כ ובמסכת סוטה מפרשה בפרק היה מביא את מנחתה (דף יח.) היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך ושמעה אלה ושמעה קול מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה (כל) שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא לדרשא אתא לחייבה בא' משתי הקולות ויבא אותו באלה נבוכדנצר את צדקיהו

ב אמר רבי אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר (יחזקאל יז, יג) ויבא אתו באלה וגו' וכתיב (דברי הימים ב לו, יג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים

ג תנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה

רַשִׁ״י ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל

ד בו נידוי דכתיב (שופטים ה, כג) אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז

ה בו קללה דכתיב (דברים כז, יג) ואלה יעמדו על הקללה וכתיב (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו'

ו בו שבועה דכתיב (יהושע ו, כו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וגו' ודלמא תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו

רַשִׁ״י ודלמא תרתי עבד אבל ארור לאו לשון שבועה הוא

ז אלא מהכא (שמואל א יד, כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל וגו' וכתיב (שמואל א יד, כז) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו

ח מי כתיב וארור השתא דאתית להכי התם נמי לא כתיב וארור

ט אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים

רַשִׁ״י אמן בו שבועה העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו בו קבלת דברים האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו בו אמנת דברים וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן

י בו שבועה דכתיב (במדבר ה, כב) ואמרה האשה אמן אמן

רַשִׁ״י ואמרה האשה אמן אמן דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות

יא בו קבלת דברים דכתיב (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן

יב בו האמנת דברים דכתיב (ירמיהו כח, ה) ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך

יג אמר רבי אלעזר לאו שבועה הן שבועה בשלמא לאו שבועה דכתיב (בראשית ט, טו) ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב (ישעיהו נד, ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלא הן שבועה מנא לן סברא הוא מדלאו שבועה הן נמי שבועה

רַשִׁ״י לאו שבועה כדמסיים ואזיל שאמר או לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני הרי היא כשבועה מאחר (שהחזיק) דבריו

יד אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני והוא דאמר הן הן תרי זימני דכתיב (בראשית ט, יא) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול ומדלאו תרי זימני הן נמי תרי זימני:

טו המקלל בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין:

טז תנו רבנן (ויקרא כד, טו) איש [איש] כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מה ת"ל והלא כבר נאמר (ויקרא כד, טז) ונקב שם ה' מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות את הכינויין תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שם מיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה:

רַשִׁ״י איש איש כי יקלל מת"ל מאחר שעתיד לכתוב ונקב שם ה' מות יומת ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות על שם מיוחד בן ארבע אותיות דיו"ד ה"י באזהרה אלהים לא תקלל (שמות כ״ב: כ״ז)

יז והמקלל אביו ואמו וכו': מאן חכמים

יח רבי מנחם בר יוסי דתניא רבי מנחם בר יוסי אומר (ויקרא כד, טז) בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם:

רַשִׁ״י בנקבו שם יומת כו' קרא יתירא הוא ותניהו ענין למקלל אביו [ואמו] שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד

יט והמקלל עצמו וחבירו כו': אמר רבי ינאי ודברי הכל

רַשִׁ״י ודברי הכל דלא תימא הואיל וקרא יתירא הוא לרבות תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו אלא דוקא קאמר רבי מנחם לרבות מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא הוא לא תילף מהכא

כ עצמו דכתיב (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד כדרבי אבין אמר רבי אילעא דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וחבירו דכתיב (ויקרא יט, יד) לא תקלל חרש:

רַשִׁ״י לא תקלל חרש ומרבינן מיניה בסנהדרין (דף סו.) כל שהוא בעמך

כא יכך ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה: יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן א"ל כנה

רַשִׁ״י ויתיב וקאמר מתניתין כדתנן רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם אמר ליה רב יהודה כנה הפוך דבריך כנגד אחרים אמור יכהו וכן יכהם שלא תקללני כנה ואמור יתצהו

כב יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר (תהלים נב, ז) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה א"ל כנה

רַשִׁ״י ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים

כג תרתי למה לי מהו דתימא ה"מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל:

כד אל יכך ויברכך וייטיב לך רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין:

כה והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן איפוך

רַשִׁ״י והא לית ליה לרבי מאיר כו' דתנן במסכת קדושין (דף סא.) ר"מ אומר כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד [ובני ראובן] אינו תנאי ואי לא כפליה לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה והרי סוטה דאיסורא ופרכינן מינה לר"מ כו' דתנן במסכת קדושין מדכתיב אם לא שטית הנקי ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן קללה מכלל ברכה שאם שטית לא תנקי אלמא לא בעינן כפילה ומשני ר' תנחום הנקי כתיב בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית אלמא אי לא הנקי מכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן

כו כי אתא רבי יצחק תנא כדתנן אמר רב יוסף השתא דאנן תנן הכי וכי אתא רבי יצחק תני הכי ש"מ דוקא תנן

כז אלא קשיא כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה

כח הרי סוטה דאיסורא הוא

כט ואמר ר' תנחום בר חכינאי (במדבר ה, יט) הנקי כתיב טעמא דכתיב הנקי הא לאו הכי מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן

מְפָרְשִׁים Commentaries

תּוֹסָפוֹת Tosafot

א והוא דאמר לאו לאו. ולאו דשבועה ממש היא אלא יש להזהר וקצת יש עונש בדבר

ב ועל הכנויין באזהרה. וא"ת למ"ד בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) אלהים לא תקלל קדש איש איש כי יקלל למה לי וי"ל דאיצטריך לכרת והא דאמרינן על הכנויין באזהרה למעוטי מיתה אתא ולא למעוטי כרת

ג בנקבו שם יומת מה ת"ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נו.) דאינו חייב עד שיברך שם בשם

ד ושמור נפשך מאד. תימה בקללה ד"ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא (ב"ק צא: ) חבלה נמי תיפוק ליה מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם ועוד תימה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו וי"ל דאי לאו דאשכחנא אביו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו: מקלל חבירו דכתיב לא תקלל חרש. מחרש ואביו אתי אלא שלא חש כאן להאריך וליכא למיפרך שכן משונין כדפריך בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו. ושם) על דיין וחרש ונשיא דאביו אינו משונה

ה יכך וכן יככם זו היא אלה שנאמרה בתורה. תימה דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנ"ל

Rishonim on this masechta: רִי״ף וְהָר״ן Rif & Ran

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה · back to top