Numbers 16 — בְּמִדְבַּר טז
פָּרָשַׁת קֹרַח
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃
רַשִׁ״י
ויקח קרח. פָּרָשָׁה זוֹ יָפֶה נִדְרֶשֶׁת בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא: ויקח קרח. לָקַח אֶת עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד לִהְיוֹת נֶחֱלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵם אֻנְקְלוֹס "וְאִתְפְּלֵג" — נֶחֱלַק מִשְּׁאָר הָעֵדָה לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" (איוב ט"ו) — לוֹקֵחַ אוֹתְךָ לְהַפְלִיגְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם. דָּ"אַ: ויקח קרח, מָשַׁךְ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁבָּהֶם בִּדְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "קַח אֶת אַהֲרֹן" (ויקרא ח'), "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע י"ד): בן יצהר בן קהת בן לוי. וְלֹא הִזְכִּיר "בֶּן יַעֲקֹב", שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹא יִזָּכֵר שְׁמוֹ עַל מַחְלְקוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר "בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מ"ט), וְהֵיכָן נִזְכַּר שְׁמוֹ עַל קֹרַח? בְּהִתְיַחֲסָם עַל הַדּוּכָן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דהי"א ו') "בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל": דתן ואבירם. בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן שָׁרוּי בַּחֲנִיָּתָם תֵּימָנָה שָׁכֵן לִקְהָת וּבָנָיו הַחוֹנִים תֵּימָנָה, נִשְׁתַּתְּפוּ עִם קֹרַח בְּמַחֲלָקְתּוֹ — "אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ". וּמָה רָאָה קֹרַח לַחֲלֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר, אָמַר קֹרַח, אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו') "וּבְנֵי קְהָת" וְגוֹ', עַמְרָם הַבְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי בָנָיו גְּדֻלָּה, אֶחָד מֶלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם, וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו. מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכָנַס ר"נ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת — רֻבָּן מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן שְׁכֵנָיו וְהֵם אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר א') "אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה" — וְהִלְבִּישָׁן טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת, בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית אוֹ פְטוּרָה? אָמַר לָהֶם חַיֶּבֶת, הִתְחִילוּ לִשְׂחֹק עָלָיו, אֶפְשָׁר טַלִּית שֶׁל מִין אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ, זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת לֹא תִפְטֹר אֶת עַצְמָהּ? (תנחומא): בני ראובן. דָּתָן וַאֲבִירָם וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת:
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְפְּלֵג קֹרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן
רַשְׁבַּ״ם
ויקח קרח: כמו ויקח אברם את שרה אשתו ואת לוט, אף כאן ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה: ויקח קרח. אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם ורבים ככה ויאמר ר' יונה כי פירוש ויקח לקח לקום על משהו:
רַמְבַּ״ן
ויקח קרח פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא (קרח ב) ויקח קרח לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:א׳) ואתפלג נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו יב) לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם לשון רש"י (רש"י על במדבר ט״ז:א׳) ודעת המדרש אינו כפירוש הרב אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כענין שנאמר מה יקחך לבך ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד וכן מה יקחך לבך אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם אבל כונת המדרש בויקח קרח שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה וכן מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה או מה ירמזון עיניך שמתוך רמיזותיך נכר שאתה כופר במשפט האלהים ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו ואליפז אמר זה לאיוב קודם שגילה איוב מחשבתו במאמר ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים ולכך אמר לו (שם כב יג) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט והוא ענין המענה ההוא למתבונן בו וכן לשון לקיחה במחשבה קחו מוסרי (משלי ח י) ולבלתי קחת מוסר (ירמיהו יז כג) אמרו עוד במדרש (רבה יח טז) ויחלוק וידבר ויצו קרח אינו נאמר אלא ויקח מה לקח לא לקח כלום אלא לבו נטלו אמר הכתוב מה יקחך לבך והוא כמה שפירשתי ואונקלוס שתרגם ואתפלג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים וכן תרגם על דבר קרח (במדבר י״ז:י״ד) על פלוגתא דקרח ותרגם בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז) בעצת בלעם כי הוא מזכיר הענין בתרגומו ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) ויקח קרח אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם (שמואל א טז כ) ואחרים אמרו כי ודתן כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד) ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם ולפי דעתי אין צורך כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת ( יח יח) ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן ואמר רבי אברהם (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם גם קרח בכור היה וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו וכבר כתבתי (במדבר ט׳:א׳) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים והנכון בדרש שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א) וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳) ונמשכו דתן ואבירם עמו ולא על הבכורה כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף אבל גם הם אמרו טענתם להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג) ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (במדבר ט״ז:י״ד) והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה' ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם וזה טעם להמיתנו במדבר אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו (משלי יא, כז)
שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח) ומשחרי ימצאוני. ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מב) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר לה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א יב) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא. וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהלים לה) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון. והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה) עושר שמור לבעליו לרעתו. או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט.
וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו, קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת. עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב.
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. מה לקח, לקח טליתו ובא לו אצל משה, ולזה נסמכה למעלה פרשת ציצית.
וע"ד הפשט ויקח קרח, באור ויקח החזיק במחלוקתו, וכן תרגומו ואתפליג.
והחכם רבי אברהם פירש כי מקרא קצר הוא, ושיעורו לקח אנשים. או יאמר ויקח קרח דתן ואבירם ואון, ולפי זה וא"ו ודתן תהיה נוספת.
והנה דתן ואבירם ואון שלקח קרח לעצמו החזיקו במחלוקת הזה ואחזו דרכו ותמכו אשורו ונתרצו בה מפני שחשבו כי משה רבינו ע"ה הסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו למשה שעשה כן בעבור יהושע משרתו שהיה משבט אפרים ועשה לו דגל בפני עצמו, ולפי שהיה קרח בכור כענין שכתוב (שמות ו) ובני יצהר קרח ונפג וזכרי, וכן חמשים ומאתים נשיאי העדה היו גם כן בכורות, ועבודת הקרבנות היתה בבכורות גם הקטרת קטרת מימים רבים, ועל כן לקחם קרח לחבורתו לטעון כנגד משה רבינו ע"ה בחליפי הבכורות.
והסבה לקרח במחלוקת הזה שני דברים, האחת שהתלבש במדת הקנאה, והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה, והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, מדת הקנאה הוא שידוע כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חברו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי יד) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, וכן דרשו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומן השנאה לידי רציחה, שכן כתוב (דברים יט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, הזכיר כל עמל הם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והנה המדה הזו חורבן העולם. גם מלאכי השרת נתקנאו בו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם. וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל, והיו חושבים כי משה היה עושה זה מדעתו, שהרי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כוונתם הרעה שהיו אומרים כי מלבו עשה, והיו טוענים כי מה שהחליף הלוים תחת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת הדברים המקודשין לפי שהם הקרבים אליו יותר כי קהת היה זקנו. ומה שקשרו עליו הלוים לפי שהיו נתונין לאהרן ולבניו, וחשבו החולקים כי עשה זאת לתת גדולה לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מנה אותו נשיא, ולפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכלם לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זאת, וזה הוא שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם נטל הבכורה ושני בניו נטלו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה את הנשיאות ע"י אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה הלבישן כולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה, וכן כלן, אמרו לו טלית שכלה תכלת חייבת בציצית, אמר להן חייבת, התחילו לשחק עליו אמרו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרתה, טלית שכלה תכלת לא כל שכן. בית מלא ספרים מה הוא שיהא פטור מן המזוזה, אמר להן חייב, אמרו לו התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכלן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרת את הבית, דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. וקרח מרוב חכמתו שאל שאלות אלו והיו מעין המחלוקת. ויש בכללם עוד רמז משל על ישראל כי המשילם לטלית שכלה תכלת ובית מלא ספרים, וכיון בזה לומר כי ישראל שכלם קדושים וכלם חשובים מלאים מן המעלות למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם, והמשיל המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה. והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, שכן דרשו רז"ל עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות יוצאין מבניו ומתנבאין ברוח הקדש מבני הימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום, ולכך נשתתף לבא בחזקה ששמע מפי משה שכלן אובדין ואחד נמלט, שנאמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו.
ובמדרש ויקח קרח בן קהת בן לוי, אמר ר' לוי קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים, בן קהת בן שקהה שני מולידיו, בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם, ודתן שעבר על דת אל, ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה, ואון שישב באנינות, בן פלת שנעשה בו פלא, בן ראובן בן שראה והבין, קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד, אנשי שם קודם צאתם מצרים. ומכלל חמשים ומאתים אלו היו שנים עשר הנשיאים שהקריבו בחנוכת מזבח, וכן דרשו רז"ל מגזרה שוה קריאי קריאי, כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב במדבר סיני (במדבר א) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, וכן פירש"י ז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, האנשים אשר נקבו בשמות. ואע"פ שלא פרסמן הכתוב, נתן סימניהן, ומתוך המקומות אתה מבין אותם, משל לבן טובים שגנב כלים מבית המרחץ ולא רצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן סימנין, אמרו לו מי גנב את כליך, אמר להם אותו בן טובים בעל קומה שניו נאות שערו שחור חוטמו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, אף כאן אע"פ שלא פרסמן ולא פירש שמותם מתוך סימניהם אתה יודע מי הם, עד כאן. והנה זה מדרכי התורה שכל דרכיה דרכי נועם שפרסמן אצל המצוה והזכות בחנוכת המזבח, וכאן אצל הפורענות הסתירן. ואפשר לומר כי מלבד הסימנין יש רמז בשם האנשים, הראשון שנקרא אליצור בן שדיאור כי מאת הצור הושלך עליהם אש, וכענין שכתוב ואש יצאה מאת ה'.
סְפוֹרְנוֹ
ויקח קרח. שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת חמשים ומאתים נשיאי עדה ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל. ואחר כך:
כְּלִי יָקָר
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. בקיחה זו באו הרבה פירושים יען כי לא פורש אם קיחה בידים או בדברים כמו קח את הלוים . וי"א שכל הסיפור נמשך עד בני ראובן שלקח לו למחלוקתו את בני ראובן כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן, ואע"פ שיעקב נטלה ולא משה מ"מ על ידי שתחזור כל שררה לבעליה יחשבו שגם להם תחזור הבכורה ויסכימו עם קרח. וי"א שלקח לו לטענה את בן יצהר כי זאת היתה עיקר טענתו לומר אחי אבא ארבעה הוו כו' מאחר שאני בן יצהר מי ראוי ליטול השניה כפירש"י. וי"א וי"ו של ודתן נוספת כו"יו של ואיה וענה וביאורו שלקח את דתן ואבירם לצרפם אליו, ונכון לומר שתרווייהו איתנהו שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר, ולקח לו גם את דתן ואבירם ואון, ולפי זה לא תהיה הוי"ו נוספת.
ובמדרש אמרו ויקח קרח מה לקח טלית שכולו תכלת כו'. ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייב במזוזה כו', בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמיה, ונ"ל דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. למה ליה למכתב פתח אהליהם אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם, והנה קרח חלק על פר' ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל כי אמרו שמשה בדה מלבו ב' מצות אלו והיה זה מעין מחלוקתם כמ"ש רבינו בחיי כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג. ועוד רמוז בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצות ה' כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא ית' וכל מצותיו, ואין צורך בהם כי אם לאנשים שכיחי אלהים. ומטעם זה נענשו המה וטפם ויש להתבונן אם קרח ועדתו חטאו טף למה באים לעונש זה, אלא לפי שחלקו על ציצית ומזוזה ומסיק (בשבת לב:) ר' יהודא ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעון ציצית, וחד אמר בעון מזוזה כו'. וטעם לשניהם אחד הוא לפי ששניהם באו לזכרון כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, וכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים אשכח גם סתם תולדותיך, ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד.
ויקח קרח בן יצהר וגו'. ולא קחשיב בן יעקב לפי שקרח היה מחניף לבני ראובן ואמר דרך חנופה אין אני מתיחס אחר אבינו יעקב ואל יהי חלקי עמו במה שלקח הבכורה מן ראובן ע"כ גם הפסוק אינו מיחסו אחריו. ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט:) ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים.
וכפי הרמז מן הפסוק זולת המאמר של הגמרא, היה מקום לפרש השמות בדרך אחר והוא, שהמקרא ודאי אינו יוצא מידי פשוטו שהשמות כפשוטם אך מאחר שפרט כל היחס הלזה נראה כי שמו ושם אבותיו היה הוראה על העתיד שיעמידו בן פורץ גדרו של עולם והוא קרח, כי השמות מרמזים על טענותיו ועל מחלוקתו כי קרח לשון קרחת שער וכדרך שמסיק בפרק חלק ועוד גזז לכו למזייכו ומטלל לכו כו', שמצחק בכם על שעשה אתכם קרח מן השערות ונמצא שלקח לו זה לטענה נגד משה מה שעשה הלוים קרחים. בן יצהר הוא לשון שמן שחלק על הכהונה על אשר יצק על ראש אהרן שמן המשחה אשר מחציתו מאתים וחמשים כדאיתא פר' כי תשא ועל כן לקח למחלוקתו חמשים ומאתים איש, אף על פי שי"א שלקח מספר זה כדי שיעלה ג"כ לכל שבט כמספר סנהדרי קטנה כשתצרף אליהם עוד ג' דתן ואבירם ואון, חוץ משבט לוי שלא היה איש מביניהם, מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך לקח מספר זה לומר אלו בני היצהר אשר ראויין להיות נמשח בשמן המשחה אשר מחציתו חמשים ומאתים כמו שנמשח בו אהרן, בן קהת. הוא מלשון ולו יקהת עמים והוא לשון אסיפה והקהל כי הוא אספם ורוחו קבצם להקהילם על משה ואהרן כמ"ש ויקהלו על משה ואהרן, בן לוי. פירש רש"י פר' ויצא (כט.לד) שנקרא לוי על שם שליוהו במתנות, וגם המתנות לקח לו קרח לטענה נגד אהרן כדמסיק בילקוט פר' זו (טז.א) באלמנה אחת שהיה לה כבש באה לגזז בא אהרן ונטל ראשית הגז כו', על כל אלה נופל לשון לקיחה כי כולם לקח לו לטענה להחזיק מחלוקתו.
אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה'. בהצותם על ה'. והיכן מצינו שקרח נועד על ה' אף על פי שארז"ל שהחולק על רבו כחולק על השכינה מ"מ היא גופא קשיא למה יהיה כחולק על השכינה, אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות השי"ת והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו כי הוא טען ואמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ודעתו לומר שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו כדרך שאין קדימה ח"ו לו ית' על ברואיו וז"ש ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע אלא הורה והודה כביכול שאין לו קדימה ק"ו בן בנו של ק"ו מדוע תתנשאו אתם, וא"ל משה בקר, גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכשם שהבדיל ישראל מן האומות כך הבדיל את אהרן כו' (רש"י בשם מדרש).
וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין מראה הערב והבוקר לכאן, אלא לפי שקרח חלק אעיקרא דדינא לומר שהעולם קדמון ומראה הערב ובוקר הכל במקרה וא"כ למה תצא כזאת מלפניו ית' להבדיל בין איש ובין רעהו, ומשה השיב לו מטונך ראיה כי המקרה לא יתמיד זמן רב והרי עינינו הרואות שאין אתה יכול לבטל הבדלת בקר וערב א"כ אין זה מקרה אלא כך נברא ברצונו וכשם שהוא ית' קדמון לכל נוצר, כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו וחלק גבולות ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כך נתן ברצונו ית' גדולה זו לאהרן. וז"ש אם בריאה יברא ה' וגו'. פירש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', וקשה לי למה לא נאמר בו כי טוב כי לא מצינו לשון מוטב מפורש בפסוק, אלא ודאי כך פירושו קרח חלק על הבריאה של ששת ימי בראשית וטען לא היו דברים מעולם, ואני אומר שיש בריאה ע"כ אני אומר אם בריאה ר"ל אם היתה בריאה חדשה בששת ימי בראשית אז יברא ה' חדשה בארץ ופצתה את פיה וגו', וידעו כי נאצו האנשים האלה את ה'. במה שאמרו שלא היתה בריאה מעולם ועכשיו יאמינו למפרע שהיתה בריאה כשם שברא ה' חדשה בארץ עכשיו.
וזה דעת רבא (בנדרים לט:) שדרש פסוק שמש ירח עמד זבולה. מאי בעו בזבול אלא שבמחלוקתו של קרח עלו לזבול כו' אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והיינו טעמא לפי שקרח ערער על גבולות בקר וערב דהיינו שמש וירח וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו לזה ביום ולזה בלילה, ע"כ עלו מרקיע לזבול כי אין נכון להם להאיר למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא כבוד ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה. ומה שעלו דווקא לזבול אחשוב בזה לפי שקרח ערער על הכהונה ואמרו במדרש בעולת תמיד של בקר וערב שבזכותם יתקיימו שמש וירח אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות על כן עלו לזבול כי בו בית המקדש ומיכאל כ"ג כדאיתא במס' חגיגה . ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה ע"כ אמרו שעשה קרחה בעולם כי בהסתלק אלהותו ית' כביכול הרי כל העולם נעשה קרחה, ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה וע"י זה הרתיח את העולם כלו כצהרים, והנוגע בענין האלהות גורם קהוי שינים למאמינים בו ית', כמ"ש במצרים שהיו שיניהם קהות כשראו קשירת הטלה (טור אורח חיים תל) לכך אמרו בן קהת שהקהה שיני מולידיו ודי בזה מה שאמרנו בדרך דרש קצת ומעתה נבא לביאור הויכוח בדרך פשוטו.
אוֹר הַחַיִּים
ויקח קרח וגו'. צריך לדעת אומרו ויקח, ורז"ל אמרו (במד"ר פי"ח): לקח עצמו לצד אחד, ולדרך זה חסר עצמו, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק; ואם כוונתו לומר כדברי אונקלוס - ״ואתפליג״, אין שיעור תיבת ״ואתפליג״ כשיעור תיבת ״ויקח״, אלא שהתרגום מפרש המכוון; והגם שדבריהם אמת, עוד יש לאלוה מילין לדייק תיבת ויקח על נכון.
ב', יש להעיר על דבר אמת: למה יזכיר ה' זכרון הצדיקים יצהר, קהת, לוי, במעשה בלתי הגון כזה, ומה צורך יש בדבר. ורז"ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה - משמע שצריך היה ליזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר.
ג', יש לדעת כוונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם, מה כוונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם? אם לומר שגם הם חלקו עצמן, היה לו לכוללן בלקיחה, ויאמר: ״ויקחו קרח וגו' ודתן ואבירם״, ואם כוונתו לומר שקרח לקח אותם, היה לו לומר: ״ויקח קרח וגו' דתן ואבירם״ וגו'.
ד', אומרו ויקומו לפני משה - מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק, אחרי כן הוא אומר: ״ויקהלו וגו' ויאמרו״ וגו', ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ״ויקומו״ אחר ״ויקהלו״, על זה הדרך: ״ויקהלו וגו' ויקומו וגו' ויאמרו״ וגו', ולמה הפסיק בין ״ויקומו״ ל״ויקהלו״ במאמר ״ואנשים מבני ישראל״ וגו':
אכן נתכוון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם; מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו, וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה? הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן,
לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב:
ראשונה, בן יצהר - פירוש: היותו בן יצהר שהוא גדול מ-ב' אחים הבאים אחריו בבני קהת, ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם;
ב', בן קהת, הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז"ל (שם): קרח מנושאי הארון היה, ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו;
בן לוי, שהוא שבט מעולה מכל ישראל, ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים, גם מכל בני לוי גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה ל-ב' האחים הבאים אחריו, שהם חברון ועוזיאל, ואומרו: ודתן ואבירם וגו' - פירוש: גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה - פירוש: קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן, שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' - פירוש: גם אלו לקח עמו, לצד היותם גדולי ישראל, כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ויקומו קודם זכרון ״חמשים ומאתים״ וגו', ובזה נתישבו כל הדקדוקים:
עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל (שם), שאמרו שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה: ראשונה, טענת היותו בן יצהר - ממה נפשך: אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם, אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות, לצד שאני בן יצהר שני לעמרם, שהוא בן קהת, שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועוזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן? הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור אין טעם זה טעם, ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים, אם כן נכנס בבחינת דבר שקר ח"ו, וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר בן לוי, ולצד שחש קרח שלא יקובלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה, לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו' בני ראובן, לומר כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יותן הכהונה, ואומרו ויקומו לפני משה -פירוש: לערוך מערכת הסתירות להפיל דבריו, ואומרו ואנשים מבני ישראל וגו' - הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה:
ולרז"ל ראיתי שאמרו טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו, וזה לשונם: קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב ביקש רחמים וכו' עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו' אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה, עוד יש להעיר באומרם שעקב עצמו לגיהנם הלא כבר אמר בן לוי שנתלוה לגיהנם ולמה יכפול הדבר ב' פעמים:
ולהאיר אור תורה אסדר ב' ג' גרגרים מסתרי תורה:
ה-א׳, כי ענפי הקדושה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה' ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו, ועושה הענף ההוא ענף רע, כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה לך האות - סוד הקרבן, אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ובנותר, וירד מכבוד קדושתו להיות טמא ומחייב אוכליו כרת:
ב', כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד, בסוד ״תיסרך רעתך״; נמצאת אומר כי ענף הקדושה יהפך לרעה, ויהיה הודו לו למשחית, רחמנא ליצלן:
ג', דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה' בעמו הם אותיות התורה, כידוע ליודעי חן:
ד', דע כי כשברא ה' את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה; וכשחטא ונפגם, נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש - הוא עשו - ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז"ל במאמרם : שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה - עד כאן - פירוש: שלא היה בו פסולת, כאדם קודם שחטא:
נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י"ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי - ענף זה העניף ג' ענפים: גרשון, קהת ומררי; וקהת העניף ד' ענפים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל; וענפי יצהר הוא קרח.
והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה, ולהפך הכהונה ממקומה, נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו - שהוא קרח - בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר -שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת - שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי - שנתלוה מיום לידתו להקב"ה בכמה מעלות; ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו - שהוא ״יצהר״ - נהפך לרעה כשורש נשמתו, והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו - שהוא ״בן קהת״ - נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב - שורש של נפש קרח אשר שם - נעקרה, נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם; וממה שלא הזכיר הכתוב ״בן יעקב״, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן - שהוא יעקב - לא נודעו מעשיו: אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא:
ודע שיש מחלוקת רז"ל בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא: למאן דאמר - אין לו חלק לעולם הבא, גם שורשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם - פירוש: לא נתלוה לבד, שהוא לזמן מועט, אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו - לשון סוף ותכלית, כעקבים שהם סוף תכונת האדם; ורז"ל ישתמשו בלשון זה, כאומרם : בעקבות משיחא וכו', ותירץ: לפי שהתפלל על עצמו וכו' - פירוש: לעולם שכן הוא, אלא שה' עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו'; או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא (סנהדרין שם) עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה כשיעור שאמר בסמוך ה' ממית ומחיה וכמו כן אמר אחר כך ה' מוריש ומעשיר, אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פירוש כבר העלה אותם קודם שהורידם שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה:
ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי־שֵׁם׃
אוּנְקְלוֹס
וְקָמוּ לְאַפֵּי משֶׁה וְגֻבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן אֱנָשִׁין דִשְׁמָא
רַשְׁבַּ״ם
קריאי מועד: כמו קרואי העדה, קוראים ושולחים בשבילם ליום המועד הקבוע למשפט בין איש לאיש:
אִבְּן עֶזְרָא
לפני משה. שלא קמו בסתר ויש הפרש בין לפני ובין מפני: קראי מועד. שהיו נקראים אל אהל מועד: אנשי שם. קודם צאתם ממצרים ומדקדק אמר כי נשיאי עדה הם הנשיאים העומדים על הפקודים והם פעולים למלת לקח כאילו כתיב ויקח קרח ודתן ואבירם ואון נשיאי העדה לדבר אליהם וזה מעט רחוק:
כְּלִי יָקָר
קרואי מועד אנשי שם. נראין הדברים שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לבב אוהבי יותרת הכבוד והשררה בחשבם כי לכלם יתן שררות, כי זה הדבר אשר בקשה נפש כל אנשי שם אשר אמרו ביניהם נעשו לנו שם פן נהיה לבוז ויוכיח על זה ראש דבריהם רב לכם וגו'. כי אמרו דין הוא שתהיה השררה חוזרת חלילה מן אחד לחבירו כי רב לכם שימים רבים לישראל שנהגתם עליהם שררה וראוי שתתנו שבט ההנהגה ביד אחרים כי כל העדה כלם קדושים. וכלם מיותר, אלא כך אמרו ידוע שאין עדה פחות מי' ובכל עדה ועדה שבישראל כלם קדושים כל עדה בפני עצמה יש בה קדושה כי אין דבר שבקדושה בפחות מי' כי בכל עדה של י' יש קדושה ובתוכם ה'. ואתם לא די שאתם מתנשאים על עדה של י' אלא אפילו על כל קהל ה' אתם מתנשאים ודבר זה אין לסבול, ולכך פתח בעדה וסיים בקהל לומר שאפילו אם הייתם מתנשאים על עדה של י' היה לנו מקום ללון עליכם שהרי כל עדה יש בה קדושה ק"ו שיש ללון מדוע תתנשאו על קהל ה' על כולם כאחד. ומ"ש ובתוכם ה'. כי בכ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו והרי הקב"ה מראה ענוה לישראל ומתהלך בתוכם, ר"ל באמצע ולא ראש לומר הריני כריע כאח לכם ואין אני מבקש לילך בראש כדיני ואיך אתם תתנשאו על קהל ה'.
ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל יְהוָה׃
רַשִׁ״י
רב לכם. הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּאי לְקַחְתֶּם לְעַצְמְכֶם גְּדֻלָּה: כלם קדשים. כֻּלָּם שָׁמְעוּ דְבָרִים בְּסִינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה: ומדוע תתנשאו. אִם לָקַחְתָּ אַתָּה מַלְכוּת, לֹא הָיָה לְךָ לִבְרֹר לְאָחִיךָ כְּהֻנָּה, לֹא אַתֶּם לְבַדְּכֶם שְׁמַעְתֶּם בְּסִינַי "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", כָּל הָעֵדָה שָׁמְעוּ (שם):
אוּנְקְלוֹס
וְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְהוֹן סַגִי לְכוֹן אֲרֵי כָל כְּנִשְׁתָּא כֻּלְהוֹן קַדִישִׁין וּבֵינֵיהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִנְתָּא דַיְיָ וּמָא דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַיְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
רב לכם. כמו די לכם והטעם שתפשתם החלק הרב: כי כל העדה כלם קדושים. כי כל העדה מיום מעמד הר סיני היו קדושים: ובתוכם ה'. כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד בתוך בני ישראל ואם ידע משה כאשר היה בהר סיני כי נבחר שבט לוי לא ידעו ישראל: תתנשאו. להיות אהרן הכהן הגדול ומשה למעלה ממנו כי הוא למדו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כלם קדושים. על הבכורות אמר כן, כענין שכתוב (שמות יג) קדש לי כל בכור. ומדוע תתנשאו. להיות המלכות למשה והכהונה לאהרן.
סְפוֹרְנוֹ
ויקהלו על משה ועל אהרן. קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם: כי כל העדה. כל אחד מהם: כלם קדושים. מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם: ומדוע תתנשאו. בענין הקדושה שאסרתם העבודה לבכורות ומשה כבר כיהן כל ז' ימי המלואים ואהרן ובניו כהנים לעולם:
אוֹר הַחַיִּים
רב לכם כי כל העדה וגו' ומדוע וגו'. פירוש: רבנות גדולה נטלתם לעצמכם, יותר מהראוי. ואם תאמר: מה היא הרבנות הגדולה, כי כל העדה כלם קדושים, ועוד להם שבתוכם ה' - מה שלא השיגה אומה בעולם, ואתם רבנים עליהם.
עוד רמזו במאמר זה, לומר כי השכינה שכנה לכבוד ישראל, לא לכבוד אהרן, והוא מאמר בתוכם ה', ואומרו: ומדוע וגו' - פירוש: למה אתם מוסיפין היכר הרוממות לעצמיכם עליהם, הכוונה בזה, שהם אומרים שאיש ישראל הקרב לגדר שעומד בו אהרן חייב מיתה - זו יפליג הנשיאות על קהל ה', ואין ראוי לזלזל כל כך בקהל קדוש קרובי אל עליון לפסלם לבלתי הקרב לעבוד לה' אלהיהם:
ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו׃
רַשִׁ״י
ויפל על פניו. מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁכְּבָר זֶה בְיָדָם סִרְחוֹן רְבִיעִי, חָטְאוּ בָעֵגֶל, "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמות ל"ב), בַּמִּתְאוֹנְנִים, "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה" (במדבר י"א), בַּמְּרַגְּלִים, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם" (שם י"ד), בְּמַחֲלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו, מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁסָּרַח עַל אָבִיו, וּפִיֵּס עָלָיו אוֹהֲבוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ, כְּשֶׁסָּרַח רְבִיעִית, נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵי הָאוֹהֵב הַהוּא, אָמַר עַד מָתַי אַטְרִיחַ עַל הַמֶּלֶךְ? שֶׁמָּא לֹא יְקַבֵּל עוֹד מִמֶּנִּי (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁמַע משֶׁה וּנְפַל עַל אַפּוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם
ויפל על פניו: לתפלה, ושם נאמר לו מה שאמר לקרח:
אִבְּן עֶזְרָא
ויפול על פניו. ברצונו ויש אומרים כדרך הנבואות:
רַמְבַּ״ן
ויפול על פניו ולא ויפלו כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וישמע משה ויפול על פניו. לא כלל בזה אהרן שיאמר ויפלו, וזה לגודל ענותנותו ומוסרו לפי שהיה עיקר המחלוקת על כהונתו, אבל משה ראה עלבון אחיו וחס על כבודו ולפיכך נפל על פניו הוא לבדו. ואולי בנפילת אפים זה העניש משה לקרח ולכל עדתו, ומכאן למד רבי אליעזר שהעניש לרבן גמליאל בנפילת אפים כמו שנזכר בסוף פרק הזהב.
וידוע לכל משכיל כי התחנה למדת הדין וביד שמאל כי היא היד הראויה לזה, ופסוק מלא הוא (תהלים ל) אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, וכתיב (איוב ח) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן, וכן הזכיר משה (דברים ג) ואתחנן אל ה', וסמך מיד אל"ף דל"ת אדון אשר בו הרחמים, וכן הזכיר שלמה בתפלתו (מלכים א ח) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה', לא אמר לה' אלא לפני ה', כלשון (במדבר טו) וחטאתם לפני ה' על שגגתם, וזה מבואר.
ובמדרש וישמע משה ויפול על פניו, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר עד כמה פעמים אטריח את המלך. אף משה אמר כך, חטאו בעגל (שמות לב) ויחל משה, במתאוננים (במדבר יא) ויתפלל משה, במרגלים (שם יד) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו, אמר עד כמה פעמים אני מטריח את המקום, לכך ויפול על פניו.
כְּלִי יָקָר
וישמע משה ויפול על פניו. במס' סנהדרין אמרו מה שמועה שמע מלמד שחשדוהו בא"א שנאמר ויקנאו למשה במחנה. שכל אחד קינא אותו עם אשתו. ודבר זה רחוק מן השכל מאד ומדברי קבלה לא ילפינן כי מאן יימר שחשד זה היה בזמן זה דווקא כי אין לו רמז בפסוק. ע"כ אומר אני שבעל אגדה זו רצה לפרש פסוק כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. מה ענין הקדושה אל ההתנשאות, ואת"ל שיש יחס ביניהם והקדושה ראוי שתמנע ההתנשאות א"כ היה לו לומר ומדוע תתנשאו על קהל קודש או עדה קדושה. אלא ודאי כך אמר קרח למשה לפי שמצינו במס' סוטה ארז"ל כל המתגאה לסוף נכשל בא"א, ובמקום אחר אמרו (שם ד:) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות, וידוע שבכ"מ שתמצא קדושה שם תמצא גדר ערוה כי העריות מחללין הקדושה וכך אמר קרח מסברא דנפשיה הרי כל העדה כלם קדושים וגדורין מעריות וא"כ מדוע תתנשאו להשתרר ולהתגאות כי דבר זה יגרום לכם שתהיו נכשלים בא"א ותחללו קדושת העם, לכך אמר על קהל ה' ולא אמר על קהל קדוש כי אחר ההתנשאות אין כאן קדושה כי כל המתגאה לסוף נכשל בא"א ודבר זה גורם חילול קדושת העם, ובזה הבין משה שקרח חשדו שיהיה נכשל בא"א לכך נאמר וישמע משה ויפול על פניו. וטעמו של דבר נראה לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה כמ"ש והוא ימשל בך. ע"כ אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו שתהיה ביד אחר וע"כ נקט דוקא א"א ולא שאר עריות, ומדוקדק הלשון שאמר לסוף נכשל בא"א, כי כל מי שמתגאה הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו לכבוש את הכל תחת ידו כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו וירצה לכבוש תחת ידיו וזהו לשון לסוף כי באמת הממשלה זו שסופו לבקש הוא סוף כל דבר וקץ לכולם. וזה פירוש יקר מאד הן בפר' זו הן בלשון הגמרא.
אוֹר הַחַיִּים
וישמע משה ויפול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר וישמע אחר שאמר הכתוב: ״ויאמרו אליהם״ - מנין יעלה על הדעת שלא ישמע. עוד צריך לדעת מה זאת נפילה.
ונראה כי לצד שהמלגלגים לא גמרו גזרת המכוון של הצעת הדברים, הודיע הכתוב שהבין משה תכלית הדברים, הגם שלא פירשו דבריהם, ואומר: ויפול וגו' - נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה', שכללו בדבריהם משה ואהרן; כנגד מה שנוגע למשה - נפל על פניו, להראות קצה האחרון ההכנעה, ושיוה נפשו כעפר הארץ, כעבד המשתחוה לפני השררה; וכנגד גדולת אהרן - אמר: ״וידבר אל קרח וגו' בקר״ וגו' - פירוש: לא תצדיקו דברי בזה עד שתבחינו אם ממני יצאו הדברים, אם מה' יצא הדבר:
בקר ויודע וגו'. טעם אומרו בוקר וגו' - ולא עשה המבחן באותו זמן עצמו - אולי שכבר נעשה קטורת של בין הערבים שבו המבחן; עוד, שלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון - שהוא בין הערבים, שאינו זמן הרצון, וכמאמרם ז"ל בזוהר הקדוש (ח"ב לט ב) שהוא זמן תגבורת הדינים; עוד נתכוון בזה איש האלהים לתת להם זמן הלילה, להתבונן במעשיהם, אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה, ורז"ל אמרו (במד"ר פי"ח) טעמים אחרים למה עכב עד בקר, אלו ואלו דברי אלהים חיים:
את אשר לו ואת הקדוש וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר: את אשר לו ואת הקדוש, ורז"ל אמרו (זוהר כאן): אשר לו - זו לויה, הקדוש - זו כהונה; וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר ענין הלויה, כיון שלא ערערו אלא על הכהונה, ולפי מה שפרשתי כי קרח לקח גדולי שבט ראובן עמו בטענתו שתחזיר הגדולה לבכור שבאחים, לזה הוכרח להשיב גם על החלוקה זו:
עוד יתבאר בהעיר עוד למה כפל לומר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אכן ירצה על זה הדרך לצד שבערעורם יש ב' פנים, האחד כי אהרן אינו ראוי כל כך כי יש בהם גדולים וטובים ממנו, והב' שישנו לכיוצא בו בעם הראויים לעמוד לשרת עמו, לזה כנגד מה שנוגע לכהונת אהרן שיש ראוי ממנו אמר את אשר לו פירוש אשר מזומן לו לעבודתו מתחילת הבריאה, על דרך אומרו בטרם אצרך בבטן וגו', ואת הקדוש פירוש אחר שיצא לעולם קדש עצמו ועשה עצמו כלי ראוי לשרת בקודש, ודקדק לומר והקריב לרמוז שכבר הקריבו והשרה שכינתו על ידו, וכנגד המובן מהם שרצונם להוסיף עליו אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אם יש ראויים כיוצא באהרן לעמוד גם כן לשרת יקריב אליו:
ה וַיְדַבֵּר אֶל־קֹרַח וְאֶל־כָּל־עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ וְאֶת־הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר־בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו׃
רַשִׁ״י
בקר וידע וגו'. עַתָּה עֵת שִׁכְרוּת הוּא לָנוּ וְלֹא נָכוֹן לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הָיָה מִתְכַּוֵּן לִדְחוֹת שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בָהֶם (שם): בקר וידע ה' את אשר לו. לַעֲבוֹדַת לְוִיָּה: ואת הקדוש. לִכְהֻנָּה: והקריב. אוֹתָם אליו; וְהַתַּרְגּוּם מוֹכִיחַ כֵּן "וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי", "יְקָרֵב לְשִׁמּוּשֵׁיהּ"; וּמִ"אַ בקר, אָ"ל מֹשֶׁה, גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּבָּ"ה בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אַתֶּם לַהֲפֹךְ בֹּקֶר לְעֶרֶב? כֵּן תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וַיַּבְדֵּל" (בראשית א'), כָּךְ "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ" וְגוֹ' (דהי"א כ"ג):
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל עִם קֹרַח וְעִם כָּל כְּנִשְׁתֵּהּ לְמֵימַר בְּצַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יָת דְכָשַׁר לֵהּ וְיָת דְקַדִישׁ וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי וְיָת דִי יִתְרְעֵי בֵהּ יְקָרֵב לְשִׁמוּשֵׁהּ
אִבְּן עֶזְרָא
את אשר לו. השבט הנבחר וזאת תשובה לדתן ולאבירם ולנשיאי העדה שהיו הבכורים: ואת הקדוש. בשבטו להיותו כהן גדול:
רַמְבַּ״ן
וטעם וידע ה' את אשר לו לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה לשון רש"י (רש"י על במדבר ט״ז:ה׳) ויפה פירש יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (במדבר ח׳:י״ד) והיו לי הלוים או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג) כי לי כל בכור שלא יחליפם בלוים ואת הקדוש הם הכהנים המקודשים לעבודה כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כג יג) כי קרח כדי לאסוף עליו העם גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש: וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח וזה טעם רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳) שמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳) אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו ע"כ וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה' ואלו היו מן השבט ההוא בלבד לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה' (במדבר י״ז:ו׳) כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (במדבר ט״ז:ב׳) להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד אבל טעם רב לכם בני לוי בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (במדבר ט״ז:ג׳) כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק ואמר שדי לו בכבוד שבטו רב לכם בני לוי וחזר ואמר שמעו נא בני לוי לקרח גדולם וזה טעם ויאמר משה אל קרח (במדבר ט״ז:ח׳) אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ויש אומרים כי וישמע משה ויפול על פניו לדרוש את השם לדעת מה יעשה ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו' ולא נזכר זה רק בספור משה לעם וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה ופעם יעשה בהפך ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם כמו שאמרו (במדבר ל״ב:ל״א) את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה וכתוב ביהושע (כב ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם כענין שאמר (במדבר ל״ד:י״ג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז) אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו' ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (במדבר י״ז:י״א) קח את המחתה ושים קטרת שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר ( כג ב) רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא כאשר פירשתי ענין הבית (שמות לג יט) והזכרתיו פעמים רבות ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה' וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה קטרת כלשונו לא אמר בו קטרת בוסמין כמנהגו נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י א) ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו בוסמין רק בהעשות ענינו במצוה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בקר ויודע ה' את אשר לו. כלומר אתם אומרים שאנחנו מתנשאים על קהל ה' ואני עושה המעשים מלבי, למחר תדעו זה, כי בבקר יודיע השם יתעלה אתכם את אשר לו כלומר אם הלוים שלו, שכתוב בהן (שם ח) והיו לי הלוים, או אם הבכורות עדיין שלו שכתוב בהם (שמות יג) קדש לי כל בכור, ואת הקדוש, להיות כהן גדול, הוא אהרן שכתוב בו (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.
ובמדרש בקר ויודע ה' את אשר לו, אמר ר' נתן אמר הקב"ה אם יתקבצו כל חרטומי העולם לא יוכלו להפוך בקר לערב, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך כך הבדלתי את אהרן להקדישו קדש קדשים.
סְפוֹרְנוֹ
וידבר אל קרח ואל כל עדתו. הודיעם שהרגיש בתחבולותם ובקשר עדתם: את אשר לו. מי הוא המדבר לכבודו יתברך: ואת הקדוש והקריב אליו. ויודיע מי הוא הקדוש שראוי שיקריב לפניו קרבנות: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. אותו לבדו יקריב ה' לו מתוך ההפכה שתהיה בשאר כענין הבדלו מתוך העדה:
כְּלִי יָקָר
בוקר ויודע ה' את אשר לו. אין פירושו הגבלת זמן לאמר מחר יהיה האות הזה, דא"כ הל"ל בקר יודע ה', מהו ויודע בוי"ו, ואשר אליו מבעי ליה מהו לו. אלא כך פירושו הבקר יאמת ויברר הדין עם מי וזה לפי שקרח חלק על הכהונה ועל המתנות כהונה כדאיתא במדרש (ילקוט טז.א) במעשה אשר סיפר קרח לכל העדה אלמנה היה לה כבשה ולקח אהרן ראשית הגז והבכור וזרוע ולחיים כו', וראיה לזה שהרי אחר אשר נחה שקטה הארץ מן המחלוקת נתן ה' לאהרן המתנות ברית מלח עולם. ש"מ שקרח היה מערער עליהם, ואמר משה בזאת תדעון כי נתן ה' לאהרן המתנות חלף עבודתו כי כל דבר הניתן בבקר הוא הדבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות וזה הוראה שהנתינה דבר הגון כמו שפירש"י פר' בשלח (טז.ז) על המן שניתן בבקר. ולכך נאמר לקמן במתנות כהונה ואני הנה נתתי לך פירש"י בשמחה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו והיינו בפנים מאירות וכל דבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות ניתן בבקר בבקר בהטיבו את אשר שאל כהוגן וא"כ הבקר יברר שהאמת עם אהרן, ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' הכסף והזהב ומשלו יתן לו ה' למשרתיו עושי רצונו ולא כמו שאמר קרח שלקחם בלא הורמנא דמלכא ית'.
ומדקאמר משה לא חמור אחד נשאתי. ש"מ שכשם שחשדוהו שנתן לאהרן הכהונה כדי שיזכה במתנות כהונה כך חשדו את משה לומר אך לו המלוכה כדי לזכות בזה משפט המלוכה את חמוריכם יקח וגו' . ע"כ אמר כמתנצל לא זו שלא לקחתי בזרוע חמור של אחד מהם אלא אפילו במתנה לא לקחתי מהם לכך אמר נשאתי לשון וישא משאת מאת פניו. ולפי שמדרך המלכים להרע למי שאין נותן לו מתנות לכך אמר ולא הרעותי את אחד מהם. ולפי מה שפירשנו למעלה שקרח חלק על הבריאה אמר כאן בקר. כי מצד שאין אתה יכול להפך הבקר לערב בזה ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' תבל ומלואה והוא הממליך מלכים ובידו יתברך להקריב אליו את אשר יבחר בו.
ו זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל־עֲדָתוֹ׃
רַשִׁ״י
זאת עשו קחו לכם מחתות. מָה רָאָה לוֹמַר לָהֶם כָּךְ? אָמַר לָהֶם, בְּדַרְכֵי הַגּוֹיִם יֵשׁ נִימוּסִים הַרְבֵּה וְכוּמָרִים הַרְבֵּה וְכֻלָם (אֵין) מִתְקַבְּצִים בְּבַיִת אֶחָד, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה' אֶחָד, אָרוֹן אֶחָד, וְתוֹרָה אַחַת וּמִזְבֵּחַ אֶחָד וְכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, וְאַתֶּם ר"ן אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, אַף אֲנִי רוֹצֶה בְכָךְ, הֵא לָכֶם תַּשְׁמִישׁ חָבִיב מִכֹּל, הִיא הַקְּטֹרֶת הַחֲבִיבָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וְסַם הַמָּוֶת נִתַּן בְּתוֹכוֹ, שֶׁבּוֹ נִשְׂרְפוּ נָדָב וַאֲבִיהוּ, לְפִיכָךְ הִתְרָה בָהֶם והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדש — כְּבָר הוּא בִקְדֻשָּׁתוֹ, וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁמִּי שֶׁיִּבְחַר הוּא הַקָּדוֹשׁ? אֶלָּא אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, הֲרֵינִי אוֹמֵר לָכֶם, שֶׁלֹּא תִּתְחַיְּבוּ, מִי שֶׁיִּבְחַר בוֹ יֵצֵא חַי וְכֻלְּכֶם אוֹבְדִין (תנחומא): מחתות. כֵּלִים שֶׁחוֹתִין בָּהֶם גֶּחָלִים וְיֵשׁ לָהֶם בֵּית יָד:
אוּנְקְלוֹס
דָא עַבִידוּ סָבוּ לְכוֹן מַחְתְּיָן קֹרַח וְכָל כְּנִשְׁתֵּהּ
אִבְּן עֶזְרָא
זאת. הבחינה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
זאת עשו קחו לכם מחתות. אמר משה אתם אומרים שאני החלפתי הלוים תחת הבכורות כדי לתת גדולה לאהרן אחי ולבניו, ועשיתי שיהיו הלוים משועבדין לאהרן, ועשיתי כל זה מלבי ולא מאת ה' היתה זאת, אם כן זאת עשו, הקריבו אתם הקטרת שיש בו עונש מיתה בידי שמים לזרים, שעל זה אמרה תורה והזר הקרב יומת, ואם אתם נצולין מן העונש אז אודה לדבריכם שאין הקב"ה מקפיד בין שבט לשבט ואינו מבדיל בין איש לאיש. וזהו שדרשו דרך משל, סם המות נתן להם בתוכו, הכוונה עצה שיענשו בה עונש מיתה, שאילו היינו מפרשים סם המות ממש היה פתחון פה לרשעים לומר שלא היה העונש מן השמים.
ודע כי כל קטרת שבפרשה הזאת לא תרגם בו אונקלוס קטרת בוסמין כמנהגו אלא קטרת כמשמעו, ונראה שדעתו כי לא הקטירו קטרת ממש שהוא קדש אלא לבונה וכיוצא בה לנסיון, וכן תרגם בבני אהרן, ואולי עשה כן כי לא רצה להוסיף בו בוסמין אלא כשהוא נעשה כמצות התורה בסממניו. אבל דעת רז"ל שהיה קטרת של קדש, והוא הנכון. כך פירש הרמב"ן ז"ל.
ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב־לָכֶם בְּנֵי לֵוִי׃
רַשִׁ״י
רב לכם בני לוי. דָּבָר גָּדוֹל אָמַרְתִּי לָכֶם; וְלֹא טִפְּשִׁים הָיוּ, שֶׁכָּךְ הִתְרָה בָהֶם וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְקָרֵב? הֵם חָטְאוּ עַל נַפְשׁוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם" (במדבר י״ז:ג׳), וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה מָה רָאָה לִשְׁטוּת זֶה? עֵינוֹ הִטְעַתּוּ, רָאָה שַׁלְשֶׁלֶת גְּדוֹלָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ — שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן — אָמַר בִּשְׁבִילוֹ אֲנִי נִמְלָט, וְכ"ד מִשְׁמָרוֹת עוֹמְדוֹת לִבְנֵי בָנָיו, כֻּלָּם מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן" (דברי הימים א כ"ה ה'), אָמַר אֶפְשָׁר כָּל הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנִּי וַאֲנִי אֶדּוֹם? לְכָךְ נִשְׁתַּתֵּף לָבֹא לְאוֹתָהּ חֲזָקָה, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה שֶׁכֻּלָּם אוֹבְדִים וְאֶחָד נִמְלָט, "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" — טָעָה וְתָלָה בְעַצְמוֹ, וְלֹא רָאָה יָפֶה, לְפִי שֶׁבָּנָיו עָשׂוּ תְשׁוּבָה, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹאֶה. — תַּנְחוּמָא: רב לכם. דָּבָר גָּדוֹל נְטַלְתֶּם בְּעַצְמְכֶם לַחֲלֹק עַל הַקָּבָּ"ה:
אוּנְקְלוֹס
וְהָבוּ בְהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ מְחַר וִיהֵי גַבְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ הוּא קַדִישּׁ סַגִי לְכּוֹן בְּנֵי לֵוִי
אִבְּן עֶזְרָא
רב לכם בני לוי. וזה פירושו שאמר להם המעט ואמר הכתוב ויאמר משה אל קרח כי הדבור הראשון עם קרח ועם כל עדתו וזה עם הלוים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
רב לכם בני לוי. מה שנתן לכם, ומפרש והולך אחר כך המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם.
ודע שלא תמצא בכל הפרשה הזו שיזכיר משה בכל דבריו רק השם המיוחד, אבל בכאן לפי שהזכיר בני לוי הוצרך להזכיר אלהי ישראל כדי לרמוז על מדתם.
סְפוֹרְנוֹ
הוא הקדוש. הוא לבדו שלא יזכה לזה אלא אחד בלבד וזה אמר למען ייראו וישובו בתשובה ולא יאבדו כי לא יחפוץ במות המת: רב לכם בני לוי. אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו:
ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־קֹרַח שִׁמְעוּ־נָא בְּנֵי לֵוִי׃
רַשִׁ״י
ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. הִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ בִּדְבָרִים רַכִּים, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ קְשֵׁה עֹרֶף, אָמַר עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּתְּפוּ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים וְיֹאבְדוּ עִמּוֹ, אֲדַבֵּר גַּם אֶל כֻּלָּם, הִתְחִיל לְזָרֵז בָּהֶם "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי" (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח שְׁמָעוּ כְעַן בְּנֵי לֵוִי
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שמעו נא בני לוי. הדבור הזה כלפי טענות הלוים, והדבור שלמעלה מזה היה לקרח ועדתו כלפי טענות הבכורות.
ט הַמְעַט מִכֶּם כִּי־הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם׃
רַשִׁ״י
ולעמד לפני העדה. לָשִׁיר עַל הַדּוּכָן:
אוּנְקְלוֹס
הַזְעֵר לְכוֹן אֲרֵי אַפְרֵשׁ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יָתְכוֹן מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְקֳרָבָא יָתְכוֹן קֳדָמוֹהִי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵקַם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְשַׁמָשׁוּתְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
המעט. הדבר מעט הוא אצלכם: לפני העדה לשרתם. בהביאם את עולותיהם ואת זבחיהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
המעט מכם. דבר מועט הוא אצלכם כשאתם מתעסקין בעבודת משכן ה'.
ולעמוד לפני העדה לשרתם. בהבאת קרבנותם.
סְפוֹרְנוֹ
ולעמוד לפני העדה לשרתם. לשרת את האל יתעלה בשיר ואת משכנו בעבודת משא וזולתו ורצה שתעשו זה השרות לפני העדה להודיעם חסרונם שנפסלו הם מן העבודה ואתם נבחרתם תחתם:
כְּלִי יָקָר
המעט מכם וגו'. לכם לא נאמר אלא מכם, לפי שמדבר על המרד והמעל היוצא מכם וכי דבר מועט וקטן הוא מרד כזה שמי שנותנין לו איזו מינוי יערער על שלא נתנו לו עוד מינוי גדול מזה. וי"א שמדבר כלפי המיעוט שהלוים המעטים מכל השבטים, כי הבדיל ה' אתכם וגו' והיינו לעבודת ארון המכלה בכם, ובקשתם גם כהונה ותסתכנו ביותר כי כל הקרב הקרב ביותר אל ארון ברית ה' מסוכן ביותר, ואהרן מה הוא. כי לעולם היה עניו ביותר ואינו מחשיב את עצמו לכלום ע"כ הוא מתקיים אע"פ שהוא קרוב אל ה' ביותר כמ"ש הוי קבל וקיים, אבל כל מי שאינו בערכו בגדר הענוה אינו מתקיים אם יבא לפני ה' בלב גס.
י וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת־כָּל־אַחֶיךָ בְנֵי־לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה׃
רַשִׁ״י
ויקרב אתך. לְאוֹתוֹ שֵׁרוּת שֶׁהִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁאָר עֲדַת יִשְֹרָאֵל:
אוּנְקְלוֹס
וְקָרֵב יָתָךְ וְיַת כָּל אֲחָךְ בְּנֵי לְוֵי עִמָךְ וּכְעַן אַתּוּן בָּעָן אַף כְּהוּנְתָא רַבְּתָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרב אותך. וכאשר הקריב אותך ואחיך בקשתם גם כהונה:
אוֹר הַחַיִּים
ויקרב וגו'. צריך לדעת מה היא ההבדלה שאמר בפסוק שלפני זה, ומה היא הקריבה שאמר כאן, ואולי שנתכוון לב' הדרגות: ה-א', הוא הבדלת שבט לוי מעדת ישראל בדרך כלל, וכנגד זה אמר: כי הבדיל וגו' מעדת ישראל; וה-ב', הקרבת בני קהת, שהקריבם יותר משאר הלוים לשאת קדש קדשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (ד' ב') ״נשא את ראש בני קהת״, וכנגד זה אמר: ויקרב אותך ואת כל אחיך - פירוש: ענף הקהתים בני לוי, ודקדק לומר אותך - רמז לו שכולן נסמכין עליו, והוא גדול שבכולן:
יא לָכֵן אַתָּה וְכָל־עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל־יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה־הוּא כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלָיו׃
רַשִׁ״י
לכן. בִּשְׁבִיל כָּךְ אתה וכל עדתך הנעדים אִתְּךָ עַל ה', כִּי בְשְׁלִיחוּתוֹ עָשִׂיתִי לָתֵת כְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן, וְלֹא לָנוּ הוּא הַמַּחֲלֹקֶת הַזֶּה (שם):
אוּנְקְלוֹס
בְּכֵן אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ דְאִזְדַמַנְתּוּן עַל יְיָ וְאַהֲרֹן מַה הוּא אֲרֵי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם
לכן אתה וכל עדתך: הם אותם הנועדים על ה':
אִבְּן עֶזְרָא
לכן. על כן קשרתם אתה וכל עדתך שאתם נועדים על השם והטעם כמו ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו שעשו וועד להריב עם השם וכן בהצותם על ה' וי"א כי ה"א הנועדים נוסף: מה הוא. מה פשעו מה הוא עושה:
רַמְבַּ״ן
לכן אתה וכל עדתך לכן בשביל כך אתה וכל עדתך הנועדים על ה' כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן ולא לנו המחלוקת הזה לשון רש"י (רש"י על במדבר ט״ז:י״א) ואם כן יאמר אתה וכל עדתך אתם הנועדים על ה' לא על אהרן ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:י״א) כי ה"א הנועדים נוסף ויתכן שיאמר לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' כי לא על אהרן היו לפני השם עם אהרן מחר ומקרא קצר הוא בתנאים אשר הזכיר וענין הכתוב כי מתחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' וגו' ואחר כך חזר לדבר עם קרח רב לכם בני לוי ואמר לקרח לבדו שמעו נא בני לוי ולכך חזר ואמר אתה וכל עדתך הנועדים על ה' כי אין עליו לבדו העונש רק על כל עדתו כי כלם נועדים על ה':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לכן אתה וכל עדתך הנועדים. כלומר מה שאתם נועדים על ה' אתם נועדים, כלומר לא עשיתם ועד עלינו כי אם על ה' עשיתם, כענין שכתוב (תהלים ב) ורוזנים נוסדו יחד וגו', וכענין שכתוב (במדבר כו) בהצותם על ה'.
ואהרן מה הוא. מה עושה לכם ומה פשעו אצלכם שאתם מערערים על כהונתו.
סְפוֹרְנוֹ
לכן אתה וכל עדתך הנועדים. אני אומר לכם: על ה'. דעו שאני משליך על ה' יהבי שיתבע הוא עלבונינו ולא אתקומם אני עליכם כלל:
אוֹר הַחַיִּים
לכן אתה וכל וגו'. אומרו לכן הוא שבועה, והשבועה היא שנועדים על ה', וזה הוא שיעור הדבר אתה וכל עדתך הנועדים בשבועה, שעל ה' אתם נועדים - לסתור דבריו; ואמר כן, אולי ירתעו וירעדו מלהחזיק במחלוקת:
יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה׃
רַשִׁ״י
וישלח משה וגו'. מִכָּאן שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין בְּמַחֲלֹקֶת, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְחַזֵּר אַחֲרֵיהֶם לְהַשְׁלִימָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם (סנהדרין ק"י): לא נעלה. פִּיהֶם הִכְשִׁילָם, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא יְרִידָה:
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁלַח משֶׁה לְמִקְרֵי לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַאֲמָרוּ לָא נִסָק
רַשְׁבַּ״ם
ויאמרו לא נעלה: אליך למשפט, לשון עלייה רגיל לומר אצל הולכים אצל השופטים, עולתה יבמתו השערה, ויעלו אליה בני ישראל למשפט, ובעז עלה השער:
אִבְּן עֶזְרָא
לא נעלה. יתכן שהיה אהל מועד בתוך המחנה במקום גבוה על כן מלת העלו מסביב או מי שילך לעבודת השם או אל המקום הנבחר יקרא עולה:
רַמְבַּ״ן
וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח כמו שאמר ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו' שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו ואמר לו עוד (במדבר ט״ז:י״א) אתה וכל עדתך כי אליו דבר תחלה כי הוא הגדול בהם והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן ולכך רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים שהם עדתם ולפייס אותם בדברים טובים דברים נחומים לישראל כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם וטעם וישלח כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח ואחרי כן ויאמר משה אל קרח (במדבר ט״ז:ח׳) אשר היה עודנו עומד לפניו שם או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לויה סמוך לאהל משה כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר אתה והם ואהרן מחר (במדבר ט״ז:ט״ז) והוא הבקר שאמר להם (במדבר ט״ז:ה׳) בקר ויודע ה' את אשר לו ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם על כן לא שלח אליו והנה לא בא ולא היה עמהם ולא עם עדת קרח כי הלך מלפניו כשהלכו להם דתן ואבירם כאשר נתוכח עם קרח ולא הושב שם שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כמאמר רבותינו (סנהדרין קט) כי הנה הכתוב לא הזכירו שנבלע עם דתן ואבירם והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת כי היו חמשים ומאתים מלבד ארבעה הנזכרים תחלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויאמרו לא נעלה. היה אהל מועד במקום גבוה, וכן אמר למטה העלו מסביב.
כְּלִי יָקָר
ויאמרו לא נעלה. לאיזו הר קרא להם לעלות ומהו שאמרו העיני האנשים ההם תנקר. וביאור הענין שמשה שלח אחריהם לדבר על לבם דברי שלום, והמה חשדו את משה שלכך שלח אחריהם לפי שהם גדולים והעיקר במחלוקת זה ורוצה משה ליתן להם איזו מינוי של שררה דרך שחד כדי שיסתלקו מן המחלוקת ואז ממילא יסתלקו כולם, ע"כ השיבו למשה לא נעלה. לא נקבל ממנו דרך שחד שום מעלה ושררה, וע"ז אמרו העיני האנשים ההם תנקר. כי השוחד יעור. וכי אתה סובר לעור עינינו בשוחד זה, וכדי לתקן לשון האנשים ההם. נראה שלא על עצמם אמרו כן אלא על כל האנשים אשר אתם כי אף אם אנחנו נשתוק בעבור שתתן לנו איזו שררה או נחלת שדה וכרם. מ"מ האנשים אשר אתנו כ"ש דפקרו טפי, העיני האנשים ההם אשר אתנו תנקר שיהיו כל כך עורים שלא ירגישו בתחבולה זו לפיכך לא נעלה לא נקבל ממך שום שררה ועליה.
ומה שהכניסו תוך סיפור זה המעט כי העליתנו וגו'. חדא ועוד קאמרו מתחילה אמרו שכך דרכך שאתה מבטיח ואינו עושה כי כך הבטחת את בני ישראל להביאם אל ארץ זבת חלב ודבש, והעליתנו ממצרים ארץ טובה וכל זה עשית כי תשתרר עלינו כדי להראות שררתך עלינו ולא אתה בלבד אלא גם השתרר אחרים עלינו כאהרן וזולתו, אף אל ארץ זבת חלב ודבש לא הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וגו'. אמרו ממ"נ למה זה אתה שולח אחרינו, אם להבטיח לנו איזו נחלת שדה וכרם כשנבא לארץ הרי זה דבר שלא בא לעולם כי עדיין לא הביאתנו שמה ותתן לנו עכשיו נחלת שדה וכרם. ואף את"ל שחברינו לא ירגישו בתחבולה זו כי נתינה זו לעתים רחוקים מ"מ יש כמה דברים בגו הן מצד שהרי לא נעלה לארץ כי כבר נגזרה גזירה שנמות במדבר, ואת"ל שנתינה זו תהיה לזרעינו מ"מ מה כשרון לנו בזה, וגם לזרעינו הדבר בספק כי מדרכך להיות מבטיח ואינו עושה. ועוד שהדבר לא בא לעולם עדיין. ואם תרצה ליתן לנו איזו שררה תיכף ומיד יש חששא אחרת שחברנו ירגישו בתחבולה זו העיניהם תנקר שלא יראו עין בעין תחבולה זו.
וי"א ניקור עינים זה קאי על הצרעה, שהבטיחם שהצרעה ישלח ה' לפניהם. (שם ז.כ) כדי שתנקר עיני הכנענים ואמרו אף אם באמת יהיו סומים מ"מ חזק הוא ממנו ולא נוכל לעלות אל העם זה"ש לא נעלה.
אוֹר הַחַיִּים
וישלח משה לקרא וגו'. נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הוועד, אולי ירויח דעתם אחד לאחד; גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים יתרכך לבם להטות אוזן, ודקדק הכתוב לומר וישלח משה לקרא וגו' שלא היה צריך לזכרון משה ויסמוך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח, משה מלך ישראל ונביא ה', לקרא לב' הדיוטות, אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו:
לא נעלה וגו' המעט וגו'. אומרו לא נעלה, לפי מה שפירשתי שנתחכם משה לעשות להם מעלה לדבר עמהם ביחוד אמרו אין אנו חפצים במעלה זו שאתה מחשיב אותנו לשלוח אחרינו, גם נתכוונו במאמר זה לומר שהגם ששליחות זה יהיה להנאתם לעשות להם איזה כבוד ומעלה אף על פי כן לא נעלה, מואסים הם אותה המעלה אשר תבא להם ממשה, ונתנו טעם לדבריהם ואומרו המעט כי העליתנו וגו' פירוש הקטן דבר זה שעשית לנו שהעליתנו פירוש עשית לנו הדבר בגדר העלאה וכבוד ביציאת מצרים והיה תכלית העליה ירידה מארץ זבת חלב ודבש שהיינו שם להמיתנו במדבר אם כן מעלותיך אינם אלא השפלות וירידות, ואמרו כי תשתרר וגו' - פירוש: אין טעמך בכל העניינים אלא להשתרר לא להטיב לנו, גם בשליחות זה שאתה שולח אחרינו לא לטובתינו אתה מתכוון אלא להשתרר, והוא אומרו גם השתרר, גם נתכוונו בכפל תשתרר גם השתרר לומר כי שררותו של משה היא כפולה ומכופלת מהשררה שהיתה עליהם קודם צאתם ממצרים, וזה שיעור הדברים כי תשתרר עלינו בריבוי השררות, והוא אומרו גם השתרר, ואולי שרמזו לו גם כן שהוא חפץ להתעכב במדבר להמשיך השררה של עצמו לפי מה שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"ה) כי מלכותו של משה לא היתה עומדת אלא במדבר, ולזה אמרו גם השתרר:
יג הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי־תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵר׃
אוּנְקְלוֹס
הַזְעֵיר אֲרֵי אַסֵקְתָּנָא מֵאַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לְקַטָלוּתָנָא בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי אִתְרַבְרַבְתְּ עֲלָנָא אַף אִתְרַבְרָבָא
רַשְׁבַּ״ם
גם השתרר: גמין שבתורה הפוכין, כי גם תשתרר עלינו השתרר, וכן וברכתם גם אותי, גם תברכו אותי, וכן ויאהב גם את רחל, וגם אהב את רחל, גם אותך הרגתי, גם הרגתי אותך:
אִבְּן עֶזְרָא
המעט. הדבר קל כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש כי מצרים בנגב ארץ ישראל והבא ממצרים לארץ כנען באמת הוא עולה: כי תשתרר עלינו. העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו: גם השתרר. גם שררות רבות אתה ואחיך:
רַמְבַּ״ן
וטעם כי תשתרר עלינו גם השתרר גם שררות רבות או אתה ואהרן אחיך לשון ר"א (אבן עזרא על במדבר ט״ז:י״ג) ולדעתי גם במקום הזה כטעם אפילו וכן אין גם אחד (תהלים יד ג) גם לרעהו ישנא רש (משלי יד כ) ודומיהן אמרו המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר שהיינו ראויים לרגום אותך כי תשתרר עלינו אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעלות לפניך כל שכן שתמלוך ותתנשא עלינו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
המעט כי העליתנו. כנגד מה שהתחיל להן משה המעט מכם כי הבדיל, אמרו הם המעט כי העליתנו, כלומר הדבר קל הוא שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש, היא מצרים, והבא משם לארץ כנען הוא עולה כי היא בדרומה של ארץ ישראל.
כי תשתרר עלינו גם השתרר. כלומר העליתנו ממצרים שתשתרר עלינו גם שררות רבות. או נאמר שכפל השררה להבין מזה שררת המלכות למשה ושררת הכהונה לאהרן ושאר השררות והמעלות של בני לוי ובני קהת, גם נשיאות אליצפן בן עזיאל כלן נכללות במלות גם שהוא לרבות.
יד אַף לֹא אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן־לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה׃
רַשִׁ״י
ותתן לנו. הַדָּבָר מוּסָב עַל "לֹא" הָאָמוּר לְמַעְלָה, כְּלוֹמַר לֹא הֲבִיאוֹתָנוּ וְלֹא נָתַתָּ לָנוּ נַחֲלַת שָֹדֶה וָכֶרֶם; אָמַרְתָּ לָנוּ "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ טוֹבָה" וְגוֹ' (שמות ג'), מִשָּׁם הוֹצֵאתָנוּ, וְלֹא אֶל אֶרֶץ זָבָת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, אֶלָּא גָּזַרְתָּ עָלֵינוּ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר י"ד): העיני האנשים ההם תנקר וגו'. אֲפִלּוּ אַתָּה שׁוֹלֵחַ לְנַקֵּר אֶת עֵינֵינוּ אִם לֹא נַעֲלֶה אֵלֶיךָ, לֹא נַעֲלֶה: האנשים ההם. כְּאָדָם הַתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּחֲבֵרוֹ:
אוּנְקְלוֹס
בְּרַם לָא לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אַעֵלְתָּנָא וִיהַבְתְּ לָנָא אַחֲסָנַת חַקְלִין וְכַרְמִין הַעֵינֵי גֻבְרַיָא הָאִינוּן תְּשַׁלַח לְעַוָרָא לָא נִסָק
רַשְׁבַּ״ם
העיני האנשים ההם תנקר: כסבור אתה שאילו האנשים אשר מתרעמים עליך אין להם עינים לראות המכשול הזה, שמארץ מצרים מארץ טובה העליתנו למות במדבר כי לא השלמת תנאי שלך להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש אבל באילו ארבעים שנה ימותו במדבר:
לא נעלה: לפיכך לא נעלה אליך, כלל ופרט וחזר וכלל לא נעלה אמר תחלה ואחר כך פירש למה וחזר וכלל לפיכך לא נעלה:
אִבְּן עֶזְרָא
אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. והטעם שהוצאתנו ממקום טוב ואילו הביאותנו למקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש שררה היינו סובלים רק הסירותנו ממקום טוב משדותינו וכרמנו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו ולמה תבקש שררה: העיני האנשים ההם. טעמו תרצה לנקר עיני האנשים ההם רמז ליוצאים ממצרים כאילו אמר תרצה לנקר העינים שלא תראינה כי זה שעשית לנו נראה הוא לעינים ודרך משל לומר סגורות הן עיני פלוני על כן לא יראה על כן לא נעלה ויש אומרים התרצה להחשיך העינים שלא תראינה כלומר אחיזת עינים אתה עושה לנו לא נעלה ויש אומרים אילו היית מנקר עינינו לא נעלה ואמר האנשים ההם על דרך בני אדם חסרי דעת שלא ירצו לדבר על נפשם בגנאי והנכון בעיני שמלת האנשים ההם רמז לזקנים שהיו עם משה כי כן כתוב וילכו אחריו זקני ישראל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותני. יאמר אתה הוצאתנו ממקום טוב ואלו הביאותנו אל מקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש להשתרר עלינו היינו סובלים אותך, רק הוצאתנו משדותינו וכרמינו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו ואם כן למה תשתרר.
העיני האנשים ההם תנקר. אלו הענשת אותנו בנקור עינים לא נעלה. ובאמרו האנשים ההם כנה, כי היה ראוי לומר העינינו.
ויש שפירש התרצה לנקר עיני האנשים ההם שלא יראו, והזכיר האנשים ההם על היוצאים ממצרים, וכאלו אמרו התרצה לנקר עיניהם שלא תראנה, כי בודאי זה שעשית דבר ניכר ונראה לעינים, והוא משל הדיוט שאומרים בני אדם עיני פלוני סגורות הן לכך אינו רואה.
והנה הרשעים פיהם הכשילם בתחלה ובסוף, תחלת דבריהם סכלות שהתחילו לומר לא נעלה, גם בסוף דבריהם סיימו לא נעלה.
ובמדרש העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, לא נלך לא נבא אין כתיב כאן, אלא לא נעלה, (משלי יח) פי כסיל מחתה לו, פתחו פיהם לפורענות לומר שהם מתים בירידה ולא בעליה, כשם שאמרו כך מתו.
סְפוֹרְנוֹ
אף לא אל ארץ. ותתן לנו. לא די שהרעות לנו להוציאנו מארץ זבת חלב ודבש אל המדבר כי גם אתה מצחק בנו שלא הביאותנו אל הארץ שאמרת כלל ודבריך הם כאלו נתת לנו בה נחלת שדה וכרם בצוותך מצות התלויות בארץ ואמרת לא תכלה פאת שדך ופרט כרמך כאלו כבר היתה שלנו והיו לנו בה שדה וכרם: העיני האנשים ההם תנקר. התחשוב לנקר עינינו באופן שלא נכיר תחבולותיך:
אוֹר הַחַיִּים
אף לא אל ארץ וגו'. קשה: אחר שאמרו להמיתנו במדבר, מה מקום להתרעם על מדרגה קטנה ממנה? ורש"י ז"ל ישב בדוחק; ואולי שנתכוונו לומר ששלילת הליכתם אצלו לא לצד גדר הרעה שקבלו ממנו שהוציאם להמיתם במדבר אלא אפילו לצד העדר הטוב המובטחים ממנו לבד, והוא אומרו אף לא אל וגו' פירוש אף לצד לא אל ארץ וגו' לטעם זה לבד העיני האנשים וגו' ומכל שכן שסבבם הקרבת הנזק:
העיני וגו' לא נעלה. פירוש: בוחרים ניקור עיניהם ממעלה אשר יובטחו בה ממנו, בזה גילו עוצם הפלגת השנאה, אשר שנואה טובת הצדיק אצלם יותר מניקור עיניהם, לזה חרה אפו של משה מאוד:
טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל־יְהוָה אַל־תֵּפֶן אֶל־מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת־אַחַד מֵהֶם׃
רַשִׁ״י
ויחר למשה מאד. נִצְטַעֵר עַד לִמְאֹד: אל תפן אל מנחתם. לְפִי פְשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר אַל תֵּפֶן אֲלֵיהֶם; וּמִדְרָשׁוֹ: אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִתְמִידֵי צִבּוּר, אַף חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ (תנחומא): לא חמור אחד מהם נשאתי. לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; וְתַ"אֻ "שְׁחָרִית", לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ "שַׁחֲוָר":
אוּנְקְלוֹס
וּתְקֵף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּנְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאֵישִׁית יַת חָד מִנְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם
אל תֵּפֶן: מן פנה כמו ותרב משאת בנימין מן רבה, אל תֵּפֶן אל תִּפְנֶה, אל תֶּפֶן אל תַּפְנֶה:
לא חמור אחד מהם נשאתי: אפילו חמור אחד לא נשאתי מהם כשאר משתוררים על העם, ואם כן למה מפשיעים אותי בשררה, ואם היה נקוד לא חמור אַחַד פתרונו היה חמור של אחד מהם, כמו אחד העם, וכמו את אחד מהם:
אִבְּן עֶזְרָא
ויחר. זה הדבור כבר פירשתיו כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה וזה טעם אל תפן אל מנחתם ופנה אלי כי לא נשאתי חמור אחד מהם: ופירוש נשאתי ששמתי משא עליו: ולא הרעתי. בשום דבר:
רַמְבַּ״ן
אל תפן אל מנחתם לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר אל תפן אליה ומדרשו אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור חלקם לא יקרב לפניך לרצון לשון רש"י (רש"י על במדבר ט״ז:ט״ו) ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת אבל פשוטו כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן אמר משה אל תפן אל מנחתם אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב וגם אמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) קרבנהון איזה דבר שיקריבו לפניך: וטעם לא חמור אחד מהם נשאתי אמר מה שררה אני משתרר עליהם כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים כי זה משפט המלוכה דכתיב (שמואל א ח טז) ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו וזה טעם של אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) שחרית שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור (ב"ב מז) הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות וחזר ואמר ולא הרעתי את אחד מהם לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך או להטות דינו ולבזות על כבודו כי כלל על הרעות כולן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אל תפן אל מנחתם. ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד. ורש"י ז"ל פירש אל תפן אל מנחתם הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה, נראה שדעתו כי מנחתם לדתן ואבירם יחזור, וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
ואם כן יש לשאול למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עקר, ועוד שלא ידע להם זכות שתעמוד להם שיתירא ממנו, ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שוה על ראש כלן יחול ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד. על כן נראה לי לומר כי מנחתם יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנכת המזבח כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם מנחתם. ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו לא נעלה ידע בהם כי פיהם הכשלים והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עקר החמשים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם, ואחר שהתפלל על הנשיאים בבטול זכותם חזר והתנצל על דברי דתן ואבירם לא חמור אחד מהם נשאתי, שהוא תשובה על מה שאמרו כי תשתרר עלינו גם השתרר. ודעת רז"ל שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם ע"י השקלים.
לא חמור אחד מהם נשאתי. מנהג המושלים בעם הנוהגים עליהם שררות שישתמשו באנשים שבהם גם בבהמות שלהם כפי מה שיצטרכו למלאכתם, ועל כן משה ידבר בתפלה ויתנצל כי מעולם לא התנהג בשררה זו על ישראל שישתמש בחמור אחד משלהם לשום עליו משא, אף כי באנשים, ואיך הם אומרים שאני משתרר עליהם. וכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שהתנצל בזאת ואמר (שמואל א ) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר וגו'.
סְפוֹרְנוֹ
אל תפן אל מנחתם. אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם על הפך ירח מנחה וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם (יומא פרק י"ה) עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו. וכן ירמיהו (יח, כ - כג) אמר אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי. כי כרו שיחה ללכדני זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה: לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה: ולא הרעותי את אחד מהם. אפילו איבת היוצא מבית דין חייב אין להם עלי שלא קרה להם שיבואו לפני לדין באופן שאחייבם:
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר אל ה' אל תפן וגו'. הכוונה: לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפילו של רשעים דכתיב אל אמונה ואין עול, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע אשר על כן חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה:
ואם תאמר: איך יבטל מדתו ית' לאנשים ההם, לעוות משפטם:
דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע, והוא סוד ״צדיק מושל יראת אלהים״ - פירוש: מושל ביראת ה', שיעשה האדם אם יראה בעיניהם להפקיע זכותו ממנו, יש כח בידם מה שאין הקדוש ברוך הוא כביכול עושה, ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר שיכולין בית דין להפקיר נכסי אדם רשע כאומרם : הפקר בית דין - הפקר,
ואם תאמר: למה לך משה להפליא עונשם של אלו, ואם לצד שנאתם אותו - לא מפני זה יתחייבו כל כך עונש, גם יש לבעל הדין לחוש כאן ולומר: אין אדם נחשד על דבר אלא אם כן יש בו (מוע"ק יח ב), ואם אין בו כולו יש בו מקצתו, לזה אמר: לפני ה' - טעם המספיק לחייבם, והתחיל להסיר מיחוש החשד ואמר לא חמור וגו' פירוש אין להם מקום לחושדני ממנו בשררה, שהרי דרך המלכים לקחת צורכיהם מהעם ובפרט בעניינים שהם לצורך העם, והוא אפילו חמור אחד שהיה צריך לו לבוא עליו ולגואלם לא נשא, ואם כן מנין להם מקום לחושדו בשררה:
והוסיף לומר ולא הרעותי וגו' פירוש: תאמר שיש להם שנאה עמי לאיזו סיבה שגרמתי להם בדבר הרגיל בעולם שיארעו דברים בין בני אדם שמהם יומשכו איבות, לא הרעותי וגו' פירוש מימי לא עשיתי להם רעה שתמשך להם שנאה עמי מסיבתה, ודקדק לומר את אחד מהם פירוש אפילו בהמשכת הרע מאחד מהם לחברו לא סיבבתי, כמו שתאמר לא באו לפני לדין וחייבתי את הזכאי או זכיתי את החייב שהרע הוא את אחד מהם - פירוש, שכשמחייב ממון לאחד לתת לחברו הרעה נמשכת לו מחברו שנוטל ממנו מה שאינו חייב לו, ואפילו זה לא עשה עליו השלום לצד שהיה דן בנבואה דין אמת לאמיתו, וכמו שאמרו ז"ל (זוח"ב עח א) בפסוק כי יהיה להם דבר בא אלי, מעתה אין סיבה לשנאתם וחשדם בשום אופן ואין זה אלא לצד היותם חלק רע גמור וטבע הרע לשנוא הטוב שנאה עזה טבעית בלא סיבה, מעתה כל כיוצא בזה מצוה לעקרו ולהפקיע זכותו לבל יפן ה' למנחתם כי באבוד רשעים רנה, וסובר אני כי האנשים הרשעים האלה אינם בכלל עדת קרח שנאמר עליהם מוריד שאול ויעל שאלו אבדה תקותם שכולן ענף הקליפה כן יאבדו כל אויבי ה':
טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־קֹרַח אַתָּה וְכָל־עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר׃
רַשִׁ״י
והם. עֲדָתְךָ:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ הֱווֹ זְמִינִין לָקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאִינוּן וְאַהֲרֹן מְחָר
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר משה אל קרח. וכבר אמר כן רק הטעם כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' לקחו איש מחתתו: מחר. והוא היום שקרא משה לדתן ואבירם ויתכן שקראם קודם והוא הנכון בעבור מלת בקר:
רַמְבַּ״ן
ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' כתב רבי אברהם (אבן עזרא על במדבר ט״ז:ט״ז) כבר נאמר כן (לעיל פסוקים ה-ז) אבל הטעם כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' לקחו איש מחתתו והנכון בעיני כי מתחלה אמר להם זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש ולא אמר שיהיה אהרן עמהם והם שתקו ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך כי חשבו אם יהיה אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד כלל ונהיה כלנו שוים ואם לא יהיה אהרן עמנו ולא תרד האש יאמרו כי לא בחר בנו ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקרבנותיו ביום השמיני ואותו היום יש לנו טענה עליו שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן ולכל שליח צבור היה יורד ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא על כן לא היה קרח חפץ לנסות דבר בלא אהרן והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן והיו הם בכלל מה שאמר (במדבר ט״ז:ו׳) קרח וכל עדתו וכאשר שלח להם ויאמרו לא נעלה ויחר למשה מאד ורצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם אז חזר משה אל קרח ואמר קחו איש מחתתו חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו והנה הוציא מכללם דתן ואבירם וזה טעם חמשים ומאתים מחתות כי מה צורך להזכיר המנין במקום הזה והכניס אהרן שיהיה עמהם אז שמע קרח אליו כי חשב שישתוה המעשה בהם ובאהרן:
סְפוֹרְנוֹ
אתה וכל עדתך היו לפני ה'. היו מוזמנים לדין לפניו:
אוֹר הַחַיִּים
אתה וכל עדתך היו וגו'. קשה: היה לו לומר: ״אתה וכל עדתך, ואהרן״ וגו' ובזה לא היה צריך לחזור ולומר: אתה והם; אולי שנתכוון להזמין הנועדים לבא מחר לברר הדבר, ונתכוון בזה לבל יהיו נשמטים מיום אל יום ויתרבו עליהם מאוהבי המחלוקת, לזה רצה להכריחם לבא מחר לפני ה', אשר על כן לא הזמין אלא הבאים במחלוקת קרח ועדתו, מה שאין כן אהרן, אלא שהזכירו שיקח מחתתו עמהם:
עוד ירצה לומר שיכינו עצמן בקדושה ובטהרה, כדי שיהיו ראויים להיות לפני ה', והוא מאמר היו לפני ה', ואולי כי לזה נתן להם זמן ואמר מחר, ובפרט זה לא שתף עמהם אהרן כי מוכן ועומד הוא, אלא שהזכירו אחר כך ואמר אתה והם ואהרן שגם הוא יהיה עמהם, והגם שכבר אמר להם הדברים עצמן למעלה דכתיב קחו לכם מחתות וגו' לפני ה' מחר, לפי שהוכיחם בדברים אחרי כן ואמר להם המעט מכם וגו' רב לכם בני לוי וגו' תוכן הדברים יגיד הפכיות מה שאמר מקודם, לזה כשלא קבלו התוכחה חזר לומר דברים הראשונים לעשות מבחן הקטרת:
יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ׃
רַשִׁ״י
והקרבתם איש מחתתו. הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ שֶׁבָּכֶם:
אוּנְקְלוֹס
וּסְבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ וּתְשַׁווּן עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְתִקָרְבוּן קֳדָם יְיָ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ מָאתָן וְחַמְשִׁין מַחְתְּיָן וְאַתְּ וְאַהֲרֹן גְבַר מַחְתִּיתֵהּ
אוֹר הַחַיִּים
חמשים ומאתים וגו' ואתה ואהרן וגו'. כל זה מיותר שכבר אמר: ״אתה וכל עדתך וגו' ואהרן״, ואם רצה לומר חשבון כולם - למעלה כשאמר ״עדתך״, שם היה לו לומר מאתים וחמשים ולא היה צריך לחזור ולהזכיר אתה ואהרן, ואולי שנתחכם לומר שלא יתערב קרח עם הר"ן אלא ביחוד עם אהרן, ועשה כן כדי שלא יהיה מקום לטועים אחר קרח לומר כי דבקתו הרעה לצד היותו עם ריבוי מקטירי הקטרת אבל אם היה בפני עצמו היה כאהרן, לזה אמר לו ואתה ואהרן בפני עצמיכם איש מחתתו, והגם שכולן הקריבו יחד, עם כל זה נעשו ב' כתות כת אחת קרח ואהרן וכת ב' ר"ן איש:
יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵהּ וִיהָבוּ עֲלֵיהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטֹרֶת בּוּסְמִין וְקָמוּ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ומשה ואהרן. עמם:
יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת־כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהוָה אֶל־כָּל־הָעֵדָה׃
רַשִׁ״י
ויקהל עליהם קרח. בְּדִבְרֵי לֵצָנוּת, כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא הָלַךְ אֵצֶל הַשְּׁבָטִים וּפִתָּה אוֹתָם — "כִּסְבוּרִין אַתֶּם שֶׁעָלַי לְבַדִּי אֲנִי מַקְפִּיד? אֵינִי מַקְפִּיד אֶלָּא בִּשְׁבִיל כֻּלְּכֶם, אֵלּוּ בָאִין וְנוֹטְלִין כָּל הַגְּדֻלּוֹת, לוֹ הַמַּלְכוּת וּלְאָחִיו הַכְּהֻנָּה" עַד שֶׁנִּתְפַּתּוּ כֻלָּם (שם): וירא כבוד ה'. בָּא בְּעַמּוּד עָנָן:
אוּנְקְלוֹס
וְאַכְנֵשׁ עֲלֵיהוֹן קֹרַח יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא
רַמְבַּ״ן
וטעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה ולא הזכיר העם כמו בעגל ובמרגלים כי אילו היו כל ישראל היה אומר ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות אבל על דרך הפשט היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש והיה קרח טוען על הבחירה הזאת ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויקהל עליהם קרח. הבכורות הסכימו עמו בטענה שהיה משה פוסלן, גם שבט לוי בטענה שצוהו משה שיהיו נתונים לאהרן ולבניו. ושאר שבטי ישראל למה הסכימו עמו שאומר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, דרשו רז"ל שהיה קרח אומר להן ראו מה עשה לכם בן עמרם, ראובן בכור ישראל והוא הקדים נחשון בן עמינדב לשאר השבטים בחנכת המזבח, וזהו הסבה שנטפלו עמו הכל, וזהו ויקהל עליהם קרח את כל העדה. בוא וראה כמה גדול כח היחיד החוטא וכמה גדול כח לשון הרע.
אוֹר הַחַיִּים
ויקהל עליהם וגו'. פירוש: שלא נקהלו לרצונם אלא קרח הקהילם, וכפי זה יגיד הכתוב שבח העדה. או ירצה לתת טעם למאמר ה' שבא אחר כך הבדלו מתוך העדה וגו' ואכלה אותם, ויאמר האומר אם קרח ועדתו חטאו אלה הצאן למה יכלו, לזה הקדים ואמר כי נקהלו לרצון קרח ולחיבתו ולזה נראים כחפצים במעשיו ולזה אמר ה' הבדלו וגו' ואכלה אותם:
וירא כבוד ה' וגו'. נתגלית שכינתו יתברך לכל העדה, כדי שיכירו כי הוא העושה משפט כתוב, והוא הבורר הראוי לשרת לפניו:
כ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר
כא הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע׃
אוּנְקְלוֹס
אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וֶאֱשֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה
אִבְּן עֶזְרָא
הבדלו. כי היו עמם פתח אהל מועד:
רַמְבַּ״ן
הבדלו מתוך העדה הזאת יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף וכתב רבינו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת עדת קרח ולא עדת בני ישראל ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו' מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד לפיכך פירש לו זה שאמרתי הבדלו העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך הזכיר להם העלו מסביב אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו אלו דבריו ואינם נכונים כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שלשה אנשים הבדלו מתוך העדה כי אינם עדה ואין ישראל בתוכם ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם ועוד כי הבדלו רמז למשה ואהרן בלבד כמו הרומו (במדבר י״ז:י׳) וכן ואכלה אותם כרגע רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה אבל הטעם כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (במדבר ט״ז:י״ט) והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים ומשה ואהרן למדו עליהם זכות שלא חטא במעשה אלא קרח והוא הגורם והוא המפתה אותם וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים וכן אמר דוד ( כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם שהיה להם לתת השקלים מעצמם אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב) כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ וענשם וענשו בזה שוה הוא ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב (כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (ש"ב ז א-ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (ש"ב ז ו-ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
הבדלו מתוך העדה הזאת. הם עדת קרח, שהרי משה ואהרן היו עמהם פתח אהל מועד, ומשה חשב כי העדה הזאת אל כל ישראל אמר, ולפיכך השיב לו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, והקב"ה פירש לו מיד כי העדה שנאמר על עדת קרח הוא, וזהו העלו מסביב למשכן קרח. וא"כ העלו הוא פירוש הבדלו. ומה שהוצרך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא היה צריך הבדל אצלו שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהציל את היחיד בתוכם, וכמו שאמרו רז"ל שנים ושלשה היו מתכסין בטלית אחד השנים מתים והאמצעי נצול, וכענין שכתוב (תהלים צא) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, וא"כ מה צורך לומר הבדלו. אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר, כענין האמור באשתו של לוט (בראשית יט) ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, או מטעם שאמרו רז"ל כשמדת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע. או אפשר לומר שאמר כן לכבוד הצדיקים, שהקב"ה לא ישלח ידו בהם בעוד שהצדיקים ביניהם.
סְפוֹרְנוֹ
הבדלו. שלא תגין זכותכם עליהם, כענין ימלט אי נקי:
כְּלִי יָקָר
הבדלו מתוך העדה הזאת וגו', קרוב לשמוע שגם מתחילה לא עלתה על דעתו ית' להעניש הבלתי חוטאים אלא שעל עדת קרח אמר כן, ומשה הבין שעל כל עדת ישראל אמר כן. לפי שכבר נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. והיה סבור משה שכל ישראל הסכימו עמו וע"כ אמר על כל העדה ואכלה אותם כרגע ולא חשש פן יאמרו מבלי יכולת ה' וגו'. כי בלאו הכי הם מטולטלים מ' שנה במדבר ואף אם יכלה כולם, מ"מ תוך מ' שנה יכול לעשות את משה ואהרן לגוי גדול כמו שנעשו מתי מספר במצרים פתאום לגוי גדול ועצום. לכך אמר משה בתפלתו אל אלהי הרוחות לכל בשר. לפי שמשה לא ראה בישראל שום ריעותא כי אע"פ שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. מ"מ אין ראיה מכאן שבאמת נקהלו ישראל על משה, אלא קרח עשה את שלו והקהילם עליהם כדרך כל מסית ומדיח ומאן יימר שישראל נתפתו לדבריו, אך מאחר שהבין שרוצה הקב"ה לכלות כל ישראל כרגע זהו לפי שהוא אלהי הרוחות ויודע מה שברוחו של כל אחד ואחד וידע שבלבם מסכימים עם קרח. ומ"מ אמר משה האיש אחד יחטא. על קרח המדיח אמר כן כי הוא עיקר החוטא בהסתה זו ומן הראוי שלא יקצוף על כל העדה, כי מצינו שנאמר ותדבר מרים ואהרן במשה. ולא נענש אהרן לפי שמרים היתה ההתחלה לדבור ואהרן טפל לה כך כל העדה יש ללמד עליהם קצת זכות כי לא באו מעצמם לידי חטא זה כ"א מחמת המציק המסית ומדיח בחלקת לשונו, ואם עכ"פ ראויין לעונש מה מ"מ אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל המסית לכלות כולם כרגע במיתה אחת שהרי גם לנחש המסית הוסיף בקללה מלאדם וחוה כי הכל מתרפאין חוץ מן הנחש שאין לו רפואה .
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח. מעולם לא עלה על לבי להעניש כל העדה כי אדרבה יודע אני שלא נתפתו לקרח ומה שאמרתי הבדלו מתוך העדה על כל ישראל אמרתי כן שיבדלו מתוך עדת קרח. וראיה לזה, ממה שנאמר מתחלה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. מהו לאמור למי יאמרו כן אלא שרצה ה' שיאמרו לכל ישראל הבדלו, ומשה לא הבין דברי השי"ת כי מלת לאמר הוא מאמר התורה על שם סופו, אבל למטה נאמר הרומו מתוך העדה וגו'. כי שם נאמר ויהי בהקהל העדה על משה וגו'. כי שם נקהלו באמת עליהם ע"כ אמר למשה ואהרן הרומו לשון רוממות השייך למשה ואהרן כפי מדריגתם, וכאן אמר הבדלו כי לכל ישראל אמר כן כי אין לשון רוממות שייך בכל העדה כאמור, ומשה לא הבין זה מחילוק הלשון כי לא שמע עדיין מאמר הרומו, וראיה לדברינו שהרומו אינו לשון הבדלה שהרי נאמר אח"כ והולך מהרה אל העדה ש"מ שלא היו ביניהם ומהו שאמר הרומו אלא שהוא לשון רוממות כי כולם ירדו שאולה ולכם תשאר הגדולה והרוממות כי תהיו לעם עצום כדי לקיים השבועה. וקרוב לפירוש זה כתב הרמב"ן בשם ר"ח ומשם תראה מה שהוספתי משלי על דבריו כי בהם יתורצו הרבה ספיקות.
אוֹר הַחַיִּים
הבדלו מתוך וגו'. לא על משה ואהרן הוא אומר, כי לאלה לא תפגע מדת הדין הגם שיהיו בתוך העדה הכלה, ח"ו, וזה לך האות: אהרן - שהיה בתוך עדת קרח ונבקעה האדמה תחתיהם ולא נפגע, אלא כוונת מאמר ה' הוא על הצדיקים שהיו בתוך העדה כיהושע וכלב ושאר הצדיקים ובני בתיהם של משה ואהרן ושל שאר הצדיקים, ולזה אמר קודם למאמר הבדלו וידבר ה' אל משה וגו' לאמר, ואם על משה ואהרן הוא אומר לא היה צריך לומר תיבת לאמר, אלא לאמר לעדת הצדיקים הבחונים אצלם ולבניהם ובני ביתם שהיו בתוך העדה:
ואכלה אותם כרגע. צריך לדעת למה אמר כרגע, ואם להודיע כי הוא שגיא כח להרוג ששים ריבוא כרגע כבר הודיע זה מקודם דכתיב רגע א' אעלה בקרבך וכליתך. ונראה לפי דברי המדרש (רבה) שהביא רש"י בפסוק ויפול על פניו זה בידם סרחון רביעי, בעגל במתאוננים במרגלים וכו' עד כאן. אם כן עון המרגלים קדם למחלוקת קרח, ושם פירשתי כי גזירת כליה שגזר ה' על הדור ההוא נתקיימה אלא שהועילה תפלת משה שלא ימות העם כאיש אחד אלא בהמשך זמן ארוך, אם כן העדה כבר היא מחוייבת כליה, לזה בא מאמר ה' כאן בחידוש הגזירה שיהיה כרגע פירוש שלא יאריך להם הזמן כמו שנתרצה מקודם, ולדרך זה מצאנו נחת רוח לקושיא שבענין למה יגזור ה' מיתה על עדת ישראל שלא היתה ידם במעל וכמו שנתגלה ממאמר משה בסמוך, ולדברינו לצד שכבר היו ישראל מחוייבי מיתה מעוון המרגלים אלא שה' האריך להם זמן ואמרו ז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וציוו למי שיש בידו שיחה בין ישתבח ליוצר לחזור מעורכי המלחמה (ירושלמי) הגם שאין בחטא כדי להמית, וכמו כן במה שלפנינו כיון שהיו מחוייבי מיתה אין נמלטים בצאת המשחית ויכלו באפס תקוה:
שוב הצצתי וראיתי כי דברי ה' כאן הם רפואה ותעלה לעדת ישראל, כי אם לא היה ה' אומר הבדלו מתוך העדה והיה יוצא המשחית היו נמלטים הצדיקים שלא היו בכלל גזירת המרגלים וכל שהיו בכלל גזירת המרגלים היה המשחית מכלה אותם, ולומר ה' לישראל שיהיו נבדלים מהם לבל יקר להם מקרה רע, לא היה להם זכות לזה שהרי סוף סוף היה בידם שמץ מהחטא שלא מיחו בקרח ואדרבא באו לרצונו, לזה נתחכם ה' וצוה למשה ואהרן להבדיל הצדיקים והעירו לבקש רחמים עליהם ובאמצעות זכותו של משה אמר ה' אליו דבר אל העדה וגו' העלו מסביב וגו', ולדרך זה נוכל לפרש כי מאמר ה' שאמר למשה ואהרן הבדלו לא בא הדיבור אלא להעירם להתפלל לא שהיה צריך משה להבדיל לבל יספו בחטאת קרח, ואולי כי הוא זה מה שרמז במאמר לאמר פירוש שתכלית המאמר האמור בענין הוא לאמר מאמר הבא אחריו שהוא ענין הבדלת ישראל מעדת קרח כי לענין משה ואהרן אין צריכין להבדל, וכפי זה אין אנו צריכין למה שפירשנו שבא הדיבור על בני בתיהם ועל הצדיקים שכיוצא בהם:
כב וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל־הָעֵדָה תִּקְצֹף׃
רַשִׁ״י
אל אלהי הרוחת. יוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת; אֵין מִדָּתְךָ כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מִקְצָת מְדִינָה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הַחוֹטֵא, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא כוֹעֵס נִפְרָע מִכֻּלָּם, אֲבָל אַתָּה, לְפָנֶיךָ גְלוּיוֹת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיוֹדֵעַ אַתָּה מִי הַחוֹטֵא (שם): האיש אחד. הוּא הַחוֹטֵא וְאַתָּה עַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף; אָמַר הַקָּבָּ"ה, יָפֶה אֲמַרְתֶּם, אֲנִי יוֹדֵעַ וּמוֹדִיעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא (שם):
אוּנְקְלוֹס
וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גַבְרָא חָד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא
רַשְׁבַּ״ם
אלהי הרוחות: אתה מכיר רוחות ולבות שאר העם שלא פשעו:
אִבְּן עֶזְרָא
ויפלו על פניהם. להתפלל: וטעם אל. מורה שיש לו כח לכלותם כרגע והוא אלהי הרוחות והטעם פי' אל כי יוכל לכלותם כי הרוחות בידו הם: האיש אחד יחטא. הוא קרח שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה וי"א כי טעם אלהי הרוחות כי בידו כח לחפש הרוחות כי הוא אלהיהם והוא ידע כי האחד שהוא קרח חטא לבדו וגם אם החטיא אחרים. והנכון בעיני כי טעם הבדלו מתוך העדה הזאת הם קרח וכל עדתו ואש יצאה ואכלתם וכלתם כרגע:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויפלו על פניהם. להתפלל. ומכאן לנפילת אפים בתפלה. ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כוונות, האחת למורא השכינה, והשנית להראות צער והכנעה, והשלישית להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו. האחת למורא השכינה כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת, ולפי שכוונת המתפלל שהשכינה כגנדו וכענין שכתוב (תהלים טז) שויתי ה' לנגדי תמיד, לכך תקנו בטכסיסי התפלה כסוי הפנים, והכל ליראת ה' יתברך, כענין שכתוב במשה (שמות ג) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. והלשון הזה של נפילת אפים הזכירוהו רז"ל גם בחיות הקדש, וכך דרשו רז"ל חיות הקדש נופלות על פניהן כדי שלא יציצו בפני השכינה, כענין שכתוב (יחזקאל א) והחיות רצוא ושוב, כלומר שאינן רשאות להתעכב באותה מרוצה ולהציץ למעלה מן הרקיע הנטוי על ראשם מפני אימת השכינה, לכך הזכיר מיד ושוב כלומר שממהרות להשיב ראשיהם מתחת הרקיע, וזהו (שם) כמראה הבזק ולא אמר כמראה ברק, לפי שהברק הוא משתלח למטה והבזק עולה ויורד, ולשון בזק מלשון זיקות, ודרשו רז"ל כמראה הבזק כזה שבוזק גפת בכירה, כי כשהוא משים פסולת של זיתים בכירה מיד עולה השלהבת בכבשן והלהב עולה ויורד, וזהו ענין רצוא ושוב. ודעת יונתן ברצוא ושוב ענין אחד, והוא שתרגם וברייתא חזרן ומקפן ית עלמא ותיבן בריא חדא וקבילין כחיזו ברקא, כוונתו לומר כי בשליחותן מקיפות את העולם לארבע רוחות שהרי יש לכל חיה ארבעה פנים לכל רוח ורוח, ואחר כך שבות חיה אחת בהשלים שליחותן, כי כן תמצא במרכבה השנית (שם י) היא החיה אשר ראיתי וגו'. וכן הוכיחו רז"ל כוון הרגלים שגם הוא מטכסיסי התפלה מפסוק (שם א) ורגליהם רגל ישרה, האמור בחיות הקדש.
השנית, להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע וההכנעה מעקרי התשובה ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו. וכן אמרו רז"ל על הצדיק המצטער חלש דעתיה ואתא מטרא, אכסיף ואתא מטרא. ודומה לזה אמרו בבבא מציעא שלהי פרק הזהב, דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הוי כו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא, והענין כדי שלא יצטער ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה שהיה ראש ישיבה ושברכוהו בעצתו. והא למדת שלא היתה מתיראת הגברת הזאת שיענישנו בתפלתו אלא מתוך נפילת אפים. ושם גומר המעשה שמתוך נפילת אפים הענישו, שהיא לא נזהרה ביום אחד שהיתה סבורה בו שהיה ראש חדש ולא חששה לשמרו באותו יום, ואז נפל על פניו ושמעה קל שפורי בי רבן גמליאל אחיה, ואמרה ליה קטלתיה לאחי.
השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו ואינו יודע דרכו ועניניו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו וכענין שכתוב (ירמיה י) כי לא לאדם דרכו, וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון הש"י, וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים, אין חפצו תלוי בעצמו.
והנה האומות מראים הכונה הזאת בכוון הידים בבקשת תחנונים, והן עצמן אינן יודעין למה הורגלו בכך. והטעם בזה הוא להראות בטול כח עצמו כאלו ידיו אסורות והוא מוסר אותו למי שמתחנן אליו, ולפי שתנועת הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו, לכך נהגנו בכוון הרגליים ולא הידים.
ובשם רבינו האי גאון ז"ל כי מן הראוי לאדם ליפול על פניו בצד שמאל, ונתן טעם בזה כדי לשעבד בנפילת אפים היד הרומזת חירות בליל הפסח. והנה התפלה שהתפלל משה בנפילת אפים זהו שאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, וענינו אל תקיף שתוכל לכלותם כרגע, אבל אתה אלהי הרוחות והרוחות בידך הן, ואתה יודע מי אשר חטא לך ומי אשר זכה לבו וטהר מחטאתו, ואין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אם סרחה עליו מקצת מדינה נפרע מכלן לפי שאינו יודע מי הוא החוטא אבל אתה בוחן לבות וכליות. האיש אחד יחטא, הוא קרח ועדתו שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה. ועל כל העדה תקצוף, הוא ועדתו החטיאום וחטא הרבים תלוי בהם. והתפלה הזאת למשה ואהרן בנפילת אפים היתה קצרה, וכן משה כשהתפלל על מרים קצר תפלתו ואמר אל נא רפא נא לה, ושם ספר שבחו של בורא באמרו אל והתפלל בלשון תחנונים באמרו נא, ובכאן האריכו יותר לספר בשבחו, וכמו שאמרו רז"ל לעולם יספר אדם בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו, ועל כן תקנו בתפלה אבות וגבורות וקדושת השם, ואחר כך ברכות אמצעיות שהן שאלת צרכים.
ונראה לי שיאמר הכתוב אל אלהי הרוחות שהוא אלהי המלאכים שהן רוחות, וכענין שכתוב (דניאל ב) להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, והוא גם כן אלהים לכל בשר, והכונה אדון העליונים והתחתונים אתה וראוי לך שתשפוט משפט צדק, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.
עוד נראה לי לפרש, כי קראוהו משה ואהרן אלהי הרוחות כשם שקראוהו האבות (בראשית כד) אלהי השמים ואלהי הארץ, והכונה שהוא האלהים המושל בארבע רוחות העולם, כלשון הכתוב (שמות ח) אני ה' בקרב הארץ, כי הוא יתעלה כמלך אשר היכלו באמצע המדינה משגיח על ארבע רוחותיה. ולפי שהאבות קלסוהו באלהי השמים ואלהי הארץ שהן שתי קצוות מעלה ומטה, רצה משה לקלסו בארבע רוחות העולם כדי להשלים השבח בשש קצוות כי הוא יתעלה שולט על כלו ואין לו מונע ומי יאמר לו מה תעשה.
סְפוֹרְנוֹ
האיש אחד יחטא. שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה:
אוֹר הַחַיִּים
ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו'. אמר שם אל, לצד שראה התעוררות תגבורת הדינים הזכיר חסד אל למתק הדינים ואומרו אלהי הרוחות לכל בשר טען טענה הנשמעת לפני הבורא כי ה' חפץ שכל הרוחות יקבלו אלהותו עליהם בעודם בבשר בעולם הזה והוא אומרו אלהי הרוחות פירוש הרוחות הוא לשון מחשבה ורצון על דרך אומרו העולה על רוחכם, ואם כן הגם שהמשפט אשר יעשה לכלותם כרגע הוא משפט אמת וכמו שכתבתי הטעם למעלה, עם כל זה לפי הנראה במעשה הוא שאיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף שאין כל העדה בחטא זה ואתה ממית כולן ומעתה ח"ו הרוח תמאן באלהות כזה:
עוד נתכוון לדבר לפניו דברי ריצוי המתקבל לפניו, על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא, האחד הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים, אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה שעליהם אמרו ז"ל עד שיכלו נשמות שבגוף, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד כל פעל ה' למענהו. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל:
ולזה נתחכם משה וריצה ה' בדבר שהוא חפץ בו ואמר אלהי הרוחות לכל בשר שאתה חפץ שאלהותך תהיה לרוחות בזמן שהם בבשר, ואם אתה ממיתם אתה חסר רצון זה, ואין נכון להגביר הדינים שיסובבו הפסד קבלת אלהותך לרוחות שבבשר שהוא רום תכלית חשקך, ואמר האיש אחד יחטא לומר שכפי הדין אין להם חיוב כי כולן לא חטאו לחייבם אלא אתה בא עליהם בקצף שהוא תגבורת הדין, והוא אומרו תקצוף:
האיש אחד יחטא. אמר לשון עתיד, לצד שעדיין לא חטא חטא שחייב עליו מיתה, שהיא ההקרבה, כי עד עתה לא עשה אלא לגלוג, ואם היה חוזר בו, אין עליו חיוב:
כג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר
כד דַּבֵּר אֶל־הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן־קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם׃
רַשִׁ״י
העלו. כְּתַרְגּוּמוֹ, הִסְתַּלְּקוּ מִסְּבִיבוֹת מִשְׁכַּן קֹרַח:
אוּנְקְלוֹס
מַלֵל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר אִסְתַּלָקוּ מִסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם
אִבְּן עֶזְרָא
למשכן קרח. הנכון בעיני שהיה לקרח אהל לאדם שלו ולרכושו רחוק ממחנה הלוים והיה עם אהלו אהלי דתן ואבירם כי לא יחנו סביב המשכן כי אם הלוים לבדם ומזה הכתוב נלמוד כי בעל הדגל היה חונה קרוב ממחנה הלוים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. היה ראוי שיזכיר עמהם און בן פלת, כי כן הוזכר בראש הפרשה בכלל הנכנסים במחלוקת שנחלקו על משה ועל אהרן, אבל רז"ל דרשו שחזר בו ונסתלק מן המחלוקת, וכך אמרו במדרש און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה לו מה אכפת לך, אי משה כהנא רבא את תלמידא, אי קרח כהנא רבא את תלמידא, ועליה נאמר (משלי יד) חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קרח, שהיא פתתו ובעצתה בא כנגד משה והיתה סבת כל המחלוקת ורבים חללים הפילה.
סְפוֹרְנוֹ
דבר אל העדה לאמר העלו מסביב. פירש שמה שאמר הבדלו מתוך העדה לא אמר אלא על עדת קרח:
אוֹר הַחַיִּים
דבר אל העדה לאמר. אמר דבר - לשון קושי בענין זה, שאינו אלא טובה להציל נפשם, להגיד כי יקפיד ה' על הרוצה לחבול בעצמו שלא לעלות, לזה בא דבר מלך שלטון להכריחו לעלות לבל יפסידו עצמן שהם נכסי שמים, ואמר תיבת לאמר פעם ב' ולא הספיק במה שקדם לומר וידבר וגו' לאמר, לצד שאמר דיבור לשון קושי הודיע כי קושי זה עצמו הוא לרוממות עם סגולה שיקפיד ה' על חסרונם. עוד נתכוון בתיבת לאמר שאין חיוב לומר בלשון זה עצמו העלו וגו' אלא בלשון שיהיה המכוון בו העלו וגו' ואפילו יאמר בלשון אחר, ולזה תמצא שלא אמר העלו אלא סורו נא וגו', ובמקום שיאמר משכן קרח וגו' אמר מעל אהלי האנשים הרשעים האלה:
כה וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל־דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ויקם משה. כְּסָבוּר שֶׁיִּשְּׂאוּ לוֹ פָנִים וְלֹא עָשׂוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְוַת דָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַּתְרוֹהִי סָבֵי יִשְׂרָאֵל
רַשְׁבַּ״ם
וילך אל דתן ואבירם: אולי יחזרו בתשובה:
אִבְּן עֶזְרָא
זקני ישראל. הנכון בעיני שהם השבעים הזקנים הנבחרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וילכו אחריו זקני ישראל. הם שבעים זקנים.
אוֹר הַחַיִּים
ויקם משה וילך וגו'. צריך לדעת טעם אומרו ויקם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו, אכן ירצה על דרך אומרו לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה, ואמרו ז"ל (שמו"ר פמ"ה) השפלתי הגבהתי, והוא מאמר הכתוב ויקם משה קימה היתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו והשפיל עצמו הוא והלך אצלם, עליהם נאמר לפני שבר גאון, ועל משה ולפני כבוד ענוה:
כו וַיְדַבֵּר אֶל־הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל־תִּגְּעוּ בְּכָל־אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן־תִּסָּפוּ בְּכָל־חַטֹּאתָם׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלֵיל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר זוּרוּ כְעַן מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנֵי גֻבְרַיָא חַיָיבַיָא הָאִלֵין וְלָא תְקָרְבוּן בְּכָל דִי לְהוֹן דִלְמָא תִלְקוּן בְּכָל חוֹבֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ואל תגעו בכל אשר להם. שאם באו להציל ממונם ירדו חיים שאול כמו הם: בכל חטאתם. בעבור רב חטאתם:
רַמְבַּ״ן
ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו שיעור הכתוב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה פן תספו בכל חטאתם ואל תגעו בכל אשר להם והטעם שאם לא יסורו משם יהיו נבלעים בפי הארץ ויזהירם שלא יגעו להציל מממונם דבר ולקחת להם כי חרם הוא ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:כ״ו) שאם באו להציל ממונם ירדו שאול כמו הם ואם כן יהיה זה כטעם ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית יט כו) כאשר הזכרתי בטעמו שם (רמב"ן על במדבר ט״ז:י״ז):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואל תגעו בכל אשר להם. שאם יבאו להציל ממונם ירדו שאול כמותם. ומה שאמר יצאו נצבים, אמרו במדרש היו מחרפין ומגדפין, נאמר כאן יציאה והצבה ונאמר בגלית יציאה והצבה, שנאמר (שמואל א יז) ויצא איש הבינים וגו', ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, מה יציאה והצבה התם בגדופין אף כאן בגדופין. לכך פתח משה בזאת תדעון וגו', אם כמות כל האדם וגו'.
סְפוֹרְנוֹ
פן תספו. שאינכם ראוים להנצל אם תהיו עמהם כשילקו:
אוֹר הַחַיִּים
וידבר אל העדה לאמר. פירוש לאמר - שיאמר להם שכן נאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא לומר להם:
סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. נתחכם עליו השלום לזכותם בנועם דבריו באמצעות שיעריכום בערך רשעים, והוא אומרו האנשים הרשעים - פירוש: שיהיו בעיניהם ערך רשעים, ויסורו מעליהם, כי יאמינו בכליונם ויראו פן תדבקם הרעה ובשכר זה יחוננם ה', והגם שכבר נתרצה ה' לומר להם העלו, עם כל זה הצדיקים חפצים לצדק בני דורם, לאכול מפרי דרכם:
כז וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן־קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם׃
רַשִׁ״י
יצאו נצבים. בְּקוֹמָה זְקוּפָה — לְחָרֵף וּלְגַדֵּף, כְּמוֹ (שמואל א י"ז) "וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם" דְּגָלְיָת (תנחומא): ונשיהם ובניהם וטפם. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁהֲרֵי בֵית דִּין שֶׁל מַטָּה אֵין עוֹנְשִׁין אֶלָּא עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְכָאן אָבְדוּ אַף יוֹנְקֵי שָׁדַיִם (שם):
אוּנְקְלוֹס
וְאִסְתַּלָקוּ מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם מִסְחוֹר סְחוֹר וְדָתָן וַאֲבִירָם נְפָקוּ קַיְימִין בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן וְטַפְלְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ובניהם. הגדולים: וטפם. קטנים וקטנות:
אוֹר הַחַיִּים
ויעלו מעל וגו' ודתן ואבירם יצאו וגו'. יודיע הכתוב עוצם רשע הקליפות, שאפילו אחר שראו שישראל יראו לנפשם פן תדבקם הרעה אשר תמצא את דתן ואבירם, אף על פי כן יצאו נצבים, ומזה נתרגש משה, ואמר: בזאת תדעון וגו' - פירוש: כיון שראה שלא הרגישו דתן ואבירם מההרגש שעשו ישראל שעלו מסביב, ואדרבא, יצאו בקומה זקופה, דן משה בדעתו בודאי כי הרשעים חושבים ברעתם כי משה עושה דברים אלו מדעתו בתחבולות וערמות לומר להם להתרחק כדי שיראו ויחתו ולא מדברי ה', לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה פירוש אפילו פרטי דברים אלו, והתנה כי מלבד שימותו עוד להם שימותו מיתה משונה מכל המיתות ובסמוך יתבאר עוד:
כח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי־יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי־לֹא מִלִּבִּי׃
רַשִׁ״י
לעשות את כל המעשים האלה. שֶׁעָשִׂיתִי עַל פִּי הַדִּבּוּר, לָתֵת לְאַהֲרֹן כְּהֻנָּה גְדוֹלָה וּבָנָיו סְגָנֵי כְהֻנָּה, וֶאֱלִיצָפָן נְשִׂיא הַקְּהָתִי:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה בְּדָא תִדְעוּן אֲרֵי יְיָ שַׁלְחַנִי לְמֶעְבַּד יָת כָּל עוֹבָדַיָא הָאִלֵין אֲרֵי לָא מֵרְעוּתִי
רַשְׁבַּ״ם
כי לא מלבי: שחינכתים בקטורת כשאמרתי אתה ואהרן איש מחתתו:
אִבְּן עֶזְרָא
לעשות את כל המעשים. להחליף הבכורים בלוים ודע כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו וכל זה הי' בעבור מעשה העגל כי ויעלו עולות ויגשו שלמים הבכורים העלום כי הם היו לבדם הכהנים ובני לוי הרגו עובדי העגל ויש בכאן שאלה ותשובתם בפרשת וילך משה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה. להחליף הבכורות בלוים, לפי שהבכורות נפסלו בעון העגל כענין שכתוב (שמות לב) ויעלו עולות ויגישו שלמים והמקריבים ההם היו בכורות, ובני לוי שהיו מנוקין מאותו עון ושהרגו עובדי העגל נתקדשו תחת הבכורות ונבחרו לעבודת ה'. וכל מי שלא היה מאמין בבחירת הלוים וחלופיהן תחת הבכורות היה מעיד על עצמו שלא נשלם עון העגל אצל הש"י, והנה זה עון פלילי וסתירת הכתובים.
אוֹר הַחַיִּים
בזאת תדעון וגו' כי לא מלבי. צריך לדעת איך יחשוב משה לעם ה' שעדיין לא האמינו בו לנביא אמת, עוד למה כפל לומר לא מלבי, ואולי כי צד החשד היה על זה הדרך כי לצד שמצא משה חן בעיני ה' כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו כגון הכהונה לאהרן והנשיאות לאליצפן וכדומה היה עושה ונמלך בה' והיה ה' מסכים על ידו, או היה חפץ וחושק בלבו לתת לאחיו וכדומה וה' נתן לו תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר כי הוא זה הראוי לכהונה, לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את וגו' לא שהייתי עושה והוא מסכים על ידי למה שהייתי חפץ בדעתי, וכנגד חשש הב' שהיה חושק בלבו על הדבר אמר כי לא מלבי פירוש לא הייתי אני חפץ בדבר וה' מסכים על מה שבלבי, ושיעור תיבת כי הוא על זה הדרך טעם שאיני צריך להוכיח שה' שלחני לשלול שאני עושה מה שלא הסכים ה' עליו, אלא לשלול שלא מלבי היו הדברים כנזכר והבן:
אם כמות כל האדם. פירוש: על דרך אומרם בפסוק ״אשר יעשה אותם האדם״ - אפילו גוי, ; וכאן נתכוון לומר שאפילו במיתת האומות, שהיא מיתה מנוולת, זה בערך המיתה עצמה; וכנגד הגוף, אמר: ופקודת כל האדם וגו', על דרך אומרו : פקדו את הארורה וקברוה קברו כדרך כל הארץ, לא ה' שלחני - פירוש: אלא מלבי, וה' לא מיחה בי, ואם בריאה וגו' - שבזה תהיה להם מיתה רעה, ויאבדו גוף כנפש:
כט אִם־כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל־הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי׃
רַשִׁ״י
לא ה' שלחני. אֶלָּא אֲנִי עָשִׂיתִי הַכֹּל מִדַּעְתִּי, וּבְדִין הוּא חוֹלֵק עָלַי:
אוּנְקְלוֹס
אִם כְּמוֹתָא דְכָל אֱנָשָׁא יְמוּתוּן אִלֵין וּסְעָרָא דְכָל אֱנָשָׁא יִסְתְּעַר עֲלֵיהוֹן לָא יְיָ שַׁלְחַנִי
רַשְׁבַּ״ם
לא ה' שלחני: אלא עשיתים מדעתי שצויתים להקטיר קטרת:
רַמְבַּ״ן
אם כמות כל האדם ימתון אלה הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות למה העליתנו ממצרים אבל היה העונש על אלה מכל האדם באמרם (במדבר ט״ז:י״ג) כי תשתרר עלינו גם השתרר כי עשו שתים רעות בזו על כבוד הרב וכפרו בכל מעשה ה' אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני שנאמר בו וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט) והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם ולא בא להם על ידו רק רע ומפני זה אמר (במדבר ט״ז:ט״ו) ויחר למשה מאד וגם קרח אמר (במדבר ט״ז:ג׳) ומדוע תתנשאו ועל כן נבלע אהלו עמהם וזה טעם לא ה' שלחני שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים כטעם אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים (דברים לד יא) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג יב) וכן כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה (במדבר ט״ז:כ״ח) המעשים אשר ראיתם בעיניכם רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג י) כי תחלת ביאת הנביא יקרא שליחות כענין את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו ח) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד) ואין טעם כל המעשים להחליף הבכורים ללוים וכהונת אהרן כדברי המפרשים אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כמו שפירשתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם כמות כל האדם. מָשְלו רבותינו ז"ל למה הדבר דומה, לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו, עמד אחד מהמסובין וקלל את השושבין, אמר לא היו בתולים לבתו של מלך, עמד השושבין לפני המלך ואמר לו אם לא תעשה לי נקמה מזה אף אני אומר בודאי לא נמצאו בתולים לבתו של מלך, אמר המלך מוטב להרוג את זה ואל יוציא הנאמן שם רע על בתי. כך אמר משה אם ימותו על מטותיהם כדרך שכל בני אדם מתים והרופאים מבקרין אותן ככל החולים, אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין קרח חולק עלי. וכן אמר מיכיהו (מלכים א כב) אם שוב תשוב בשלום אף אני אומר לא דבר ה' בי, וכן אמר אליהו (שם יח) היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי וגו', ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסבת את לבם אחורנית, כלומר ואם אין אתה עונה אותי אומר שאתה הסבות את לבם. ודבר ידוע הוא שהמחלוקת הזה היה סבת בטול התורה כלה, שזה חולק עליו היום בענין אחד וזה חולק עליו למחר בענין אחר וכן מענין לענין עד שיבוא לכפור בעקר ולומר אין תורה מן השמים אלא שהכל בדא משה מלבו, ועל כן היה עונשם חמור. ולפי שהם באו כנגד התורה שהיא קיום השמים והארץ כענין שכתוב (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', נענשו בעונש חמור מן השמים ומן הארץ, מן הארץ בבליעה ומן השמים בשרפה, והנה זה אמת נכון לפי הפשט כי ראוין היו לעונש גדול וחמור בזה, והם גרמו לעצמן לפי שהמורד בדברי משה כמורד בשכינה.
אבל יש לשאול ולתמוה תימה גדול בענין פרשה זאת על שני דברים, האחד, משה שהיה רועה נאמן שהתפלל על ישראל כמה פעמים על כמה עבירות שעשו, כענין מעשה העגל וחטא המרגלים וזולתם, איך לא התפלל עליהם בכאן ואיך לא היה מחזירן למוטב, והרי התשובה עולה על הכל ואין לך עבירה בכל התורה כלה חמורה שבחמורות שלא תהא לה תקנה בתשובה והלא ימינו פשוטה לקבל שבים ואפילו אל המורדים והפושעים בו, ואם היו מסופקים בדברי משה והיתה מחשבתם בו שהיה מחלק מנויי המעלות והשררות כרצונו ולא מאת ה' יתעלה היתה לו, היה אפשר למשה לתת להם אות שיאמינו בדבריו כי פקחים וחכמים גדולים היו, ומתוך האות ההוא היה מתברר אצלם כי אהרן הוא הקדוש הנבחר למעלת הכהונה, והוא הדין שיאמינו בשאר מנויי המעלות שהכל נאמר לו מפי הגבורה ואין משה בודא אותה מלבו, ועוד אם חטאו ומרדו בה' ובמשה עבדו והם המסבבים לעצמן כל העונש הזה מה חטאו הקטנים המוטלים בעריסה שהיו בכלל העונש הזה, כענין שכתוב ונשיהם ובניהם וטפם, והטף מתי חטאו, והשם צדיק לא יעשה עולה.
ואמנם אם בקשנו להלום פרשה זו בדרך הפשט יקשה עלינו כל זאת, אבל אי אפשר להולמה כי אם בדרך הקבלה הנאמנה. והנני רומז רמזים, שמענה ואתה דע לך. תמצא בדור הפלגה (בראשית יא) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, וכתיב בהם וזה החלם לעשות, ותמצא באנשי סדום (שם יט) ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית, ובאר הכתוב כי אנשי העיר והמגדל הם אנשי סדום, ואמר עליהם (שם) ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים, ותמצא באנשי סדום ואנשי העיר, ובפרשה זו בעדת קרח ויקומו לפני משה, והיה ראוי לומר על משה, אבל רמז כי היו לפני משה ומפני זה קראם אנשי שם, ותרגם אונקלוס ויקח ואתפליג, רמז על דור הפלגה, והזכיר בכאן בענשם העיני האנשים ההם תנקר, כמי שמפחיד חברו במכה שכבר באה לו, ומשל למה הדבר דומה, לאב רחמן שהיה לו בן כסיל ואינו נוהג כשורה, בתחלה גער בו, שניה מכהו ומיסרו, שלישית מתיאש ממנו ומשלחו ביד פשעו, כן דור הפלגה שכתוב בהם וזה החלם לעשות, מה עשה, הפיצם, ואנשי סדום הכם בסנורים, ועדת קרח נאבדו מן העולם כי היו ראוין שיעקרו מן העולם, והנה כוונת הש"י שהוא עושה חסד לאלפים היתה בטלה בהם. ועל סוד הענין הזה אמר (קהלת ד) טובים השנים מן האחד, והזכיר אחריו והחוט המשולש שהוא הפעם השלישית. וממה שאמר לא במהרה ינתק אתה למד כי לפעמים ינתק אפילו בשלישית, אבל רחוק הוא ואינו דבר מצוי ולכך אמר לא במהרה ינתק.
ובספר הבהיר מצינו בפירוש, אמר רבי עקיבא מאי דכתיב (שם א) דור הולך ודור בא, שכבר בא, משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו עבדים והלבישן בגדי משי ורקמה כפי יכלתו, קלקלו השורה, השליכן ודחפן מעליו והפשיטן והלכו להם, לקח הבגדים ורחצם היטב עד שלא נשאר בהם שום סיג והניחן אצלו מזומנים, וקנה עבדים אחרים והלבישן הבגדים ההם והוא לא ידע אם הם טובים אותן עבדים אם לאו, והרי זכו בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים לפניהם, עד כאן.
ומעתה תתבאר לך הפרשה באר היטב ונסתלקה הקושיא לגמרי ממה שלא התפלל משה עליהם, וממה שחל העונש גם בטף, והבן זה. ואולי כי לזה רמזו רז"ל שאמרו במדרש תהלים (תהלים מו) למנצח לבני קרח על עלמות שיר, כך אמרו בני קרח מעולמין הן הדברים שראינו ואין אנו יודעין מה ראינו.
ובמדרש אמר רבי ברכיה בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין עד שיביא שתי שערות, והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים, שנאמר ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ומלת אותם חוזרת לדתן ואבירם שהזכיר למעלה ונשיהם ובניהם וטפם, שהיו כלם נצבים גדולים וקטנים באותו מעמד.
כְּלִי יָקָר
אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. במס' נדרים אר"ל רמז לביקור חולים מן התורה שנאמר אם כמות כל אדם וגו' שהם חולים ומוטלים על עריסותיהם ובני אדם מבקרים אותם לא ה' שלחני. ופירש"י שסמך על סוף המקרא שאמר ופקודת כל האדם יפקד עליהם פקידה זו היינו ביקור. והנה מקום אתי לפרש פקידה זו בדרך אחר כי יש ב' מיני תועלת בביקור זה האחד הוא, שמבקרין אחרי צרכיו של החולה. השני הוא, לצורך ההולכים שמה כי כמו שטוב ללכת אל בית אבל כדי שהחי יתן אל לבו כך טוב ללכת אל החולה כי ע"י זה יבקש ויפשפש במעשיו כי ילכו שמה אבירי לב הרחוקים מצדקה אשר אין פחד אלהים לנגד עיניהם ולבם הערל טח מהבין לאחריתם כי תהו הוא וסופו למקום רימה. וזהו פקודת כל האדם כי הסוף הוא פקודת כל אדם יפקד עליהם. יפקד לשון זכירה ור"ל אם יפקד ויזכר עליהם פקודת כל אדם היינו המיתה וזה ודאי ע"י שיבקרו אותם ויתגלגל זכות זה לרבים על ידיהם ואינן מקבלים עונש כמדתם אז כדבריהם כן הוא שלא ה' שלחני. אבל אם בריאה יברא ה' וגו' שלא ימותו כדרך כל העולם ואז לא יזכר על ידם פקודת כל האדם כי מחידוש לא ילפינן כי לא יעלה על לב אדם למות במיתה משונה כזו בזאת ידעון כי נאצו האנשים את ה' ואינן ראוין שיתגלגל על ידם שום זכות לזולתם.
וטעם למיתה כזו, לפי מה שכתבתי למעלה שכפרו בחידוש העולם ובבריאתו, אמר משה אם בריאה. אם באמת היתה בריאה חדשה בששת ימי המעשה אז יאמת ה' דברי ויברא גם עתה חדשה בארץ ועל ידה יכירו וידעו כי ה' עושה חדשות. ומה שנברא בריאה זו דווקא לפי שארז"ל אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. והמה לא רצו בשום מנהיג כי אמרו כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ולפי סברתם הנבערה יבלע איש את רעהו חיים ע"כ יענשו כמדתם שירדו שאול חיים. כי אפילו המתעצל בהספדו של אדם כשר ארז"ל שראוי לקוברו בחייו לפי שנראה שאינו מרגיש בהעדר השלם שהיה מטיל מוראו על הבריות, כל שכן עדת קרח שבפה מלא אמרו שאינן רוצין בשום מתנשא לכל ראש, ע"כ אמר משה שאם ימותו על מטתם ולא ירדו שאול חיים אז לא ה' שלחני לעשות כל המינויים של השררות והנהגת העם, אמנם אם ירדו שאול חיים בזאת ידעון כי נמדד להם כמדתם כי ה' שלחני לעשות כל המינויים כדי שכל העם הזה איש על מקומו יבא בשלום לכך נאמר ויאבדו מתוך הקהל. מתוך שרצה ה' שיהיו כל ישראל בקהלה אחת ובאגודה אחת וכל קהילה ואסיפה צריכה למנהיג כדי שלא יבלע איש את רעהו והמה לא רצו בזה ע"כ נאבדו כי הוא יצא לחלק ובין אחים יפריד על ידי מחלוקתו.
ל וְאִם־בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת־פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת־יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ואם בריאה. חֲדָשָׁה: יברא ה'. לְהָמִית אוֹתָם בְּמִיתָה שֶׁלֹּא מֵת בָּהּ אָדָם עַד הֵנָּה, וּמַה הִיא הַבְּרִיאָה? ופצתה האדמה את פיה וְתִבְלָעֵם, אָז וידעתם כי נאצו הֵם אֶת הַקָּבָּ"ה, וַאֲנִי מִפִּי הַגְּבוּרָה אָמַרְתִּי; וְרַבּוֹתֵינוּ פֵרְשׁוּ: וְאִם בְּרִיאָה פֶה לָאָרֶץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מוּטָב, וְאִם לָאו יִבְרָא ה' (סנהדרין ק"י):
אוּנְקְלוֹס
וְאִם בְּרִיאָה יִבְרֵי יְיָ וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וְתִבְלַע יַתְהוֹן וְיַת כָּל דִי לְהוֹן וְיֶחֱתוּן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וְתִדְעוּן אֲרֵי אַרְגִיזוּ גוּבְרַיָא הָאִלֵין קֳדָם יְיָ
רַשְׁבַּ״ם
ואם בריאה חדשה יברא ה' בארץ: כדכתיב כי ברא ה' חדשה בארץ שאינה כמיתת נדב ואביהוא:
אִבְּן עֶזְרָא
בריאה. י"א שהיא תורה על המצא מה שלא היה וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת וברא אתהן וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה והנה פירושה כטעם גזרה: ופצתה האדמה את פיה. כמו ופתחה וכן יפצה פיהו וכבר רמזתי בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה תדבר על הגבוהים ממנה כדרך ארמונה שהוא הגוף וכן על השפלים ממנה והטעם להבין השומעים:
רַמְבַּ״ן
ואם בריאה יברא ה' כתב ר"א (אבן עזרא על במדבר ט״ז:ל׳) יש אומרים כי בריאה תורה על המצא יש מאין וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה אבל פירושה כטעם גזרה מן וברא אותהן (יחזקאל כג מז) והנכון שתאמר על המצא דבר מאין כי אין אצלנו בלשון הקדש מורה על זה זולתי המלה הזאת אבל הענין כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חדוש לא נהיה מעולם כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה תשאר פתוחה גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין וזה טעם ותכס עליהם הארץ (במדבר ט״ז:ל״ג) ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (במדבר ט״ז:ל״א) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (במדבר ט״ז:ל״ב) ועל דעת רבותינו (סנהדרין קי) בקרוב פתח גיהנם גם הוא ענין נתחדש לשעתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואם בריאה יברא ה' הזכיר לשון בריאה שהוא לשון מורה על מציאות יש מאין, ובא להורות כי היה הפלא בנס הגדול הזה כפלא חדוש העולם. ונראה כי היה הכתוב ראוי לומר ואם בריאה יברא אלהים כלשון בראשית ברא אלהים, כי זאת בקש משה שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, כענין שנאמר ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וגו'. ומה שהזכיר השם המיוחד, כה משפטו של משה בכל התורה שלא יזכיר בדבריו כי אם השם המיוחד, והענין מפני שאין נבואתו ושליחותו אלא בשם המיוחד, וכן הזכיר למעלה בזאת תדעון כי ה' שלחני, כי מהמדה הנקראת זאת יודע היום כי הוא שליח השם המיוחד, ומפני שחטאת החוטאים האלה כבדה מאד והעמיקו שחתו בעקרי התורה לעקור היסודות כמעמיק ומקצץ שרש האילן ויהיו באים כנגד נבואתו של משה המתנבא בשם המיוחד, ואמר ואם בריאה יברא ה' כלומר ואם בריאה חדשה ופלא מפורסם עתיד ה' יתברך לברוא נגד כל ישראל באחד מן הזמנים כמו שהבטיחני בסיני (שמות לד) נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו, יברא ה' עתה, כי עתה הגיעה השעה, ועת לעשות לה' הפרו תורתו, שאין ראוי שתעשה הנקמה ע"י מלאך כי אם ע"י השם המיוחד, וכענין שכתוב במכת בכורות (שם יב) ועבר ה' לנגוף את מצרים, ודרשו רז"ל במכה ההיא, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו. ואח"כ אמר וידעתם הזכיר לשון ידיעה בתחלת דבריו ובסוף דבריו, כי עם ישראל ידבר בדבריו אלה. וידוע כי כשם שאילו לא נשתלחו ישראל במכת בכורות היה חלול השם בדבר, וכמו שבארתי שם במקומו, כך אילו לא אירע זה העונש בקרח ועדתו נפלה עטרת התורה והיה שם שמים מתחלל.
סְפוֹרְנוֹ
וידעתם כי נאצו. שאינם ראוים ליקרא דשכבי ולהקבר עם שאר העם:
אוֹר הַחַיִּים
ואם בריאה וגו'. כפל לומר בריאה יברא ה', יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפסוק ארור וכו' האדמה אשר פצתה את פיה שמאותו יום נסתם ונחתם פי הארץ, וכשהיא רוצה לומר שירה לפני ה' כדרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא היא אומרת בכנפיה דכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו, וכאן כשרצה משה להעניש הרשעים ההם אמר ואם בריאה פירוש אותה בריאה שכבר ברא ה' שהיא פי הארץ ועל ידי מעשה נסתם והיה כלא היה עתה יחזור ה' לברוא אותה הבריאה שיהיה לה פה ופצתה הארץ את פיה שהיה לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תיקון למה שפצתה לבלוע איש צדיק עתה תפצה פיה לבלוע אויבי ה':
לא וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם׃
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְבְּזָעַת אַרְעָא דִי תְּחוֹתֵיהוֹן
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. כתב הרמב"ן, מה שהוצרך לומר ותפתח הארץ אחר שהזכיר ותבקע האדמה, שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש הנקרא טרימוט"ו, והיה הענין בטבע גמור אין בזה נס כלל, לפיכך בא להשמיענו אחר כך ותפתח הארץ את פיה, לבאר שהיה נס גדול וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר ותכס עליהם הארץ, ואין זה ענין טבעי, כי בבקיעת האדמה בקצת מדינות בנוהג שבעולם אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל בכאן אחר הבקיעה הזכיר שפתחה הארץ את פיה ותבלע אותם וחזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הנסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה, ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, והענין המחודש הזה היה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין, עד כאן.
ואת כל האדם אשר לקרח. אלו בני ביתו וכל הסרים אל משמעתו. גם בניו בכלל שנבלעו בארץ אבל לא מתו, הוא שכתוב (במדבר כו) ובני קרח לא מתו, ודרשו רז"ל מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו. והיה יכול לומר ואת כל האנשים כמו שהזכיר למעלה כי נאצו האנשים האלה, אבל הזכיר כל הנבלעים בשם אדם על שום עונשם שנבלעו באדמה.
ואת כל הרכוש. הגיד הכתוב כי נבלעו הגופות והבתים והממון כי העונש הזה הגדול חל על הכל, ודרשו רז"ל אפילו מחט שאולה שלהם ביד אחד מישראל היתה מתגלגלת ויורדת ונבלעת בקרקע. ומ"ש אשר לקרח ולא הזכיר בליעת קרח עצמו בפירוש, אין צריך, כי מאחר שדתן ואבירם עם בני ביתם נשיהם ובניהם וטפם גם בני ביתו של קרח כלם נבלעו בעון קרח, אף כי הוא בעצמו שהיה ראש המעשה ושרש המחלוקת, ואע"פ שלא באר בכאן הנה במקום אחר מצינו כתוב מפורש (במדבר כו) ותבלע אותם ואת קרח. וכבר מצינו כיוצא בזה (שמות טו) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ולא באר הכתוב טביעת פרעה, אבל מקל וחומר יתבאר הדבר, ואע"פ שסתם הכתוב ולא באר טביעתו, בא דוד המלך ע"ה ובאר הענין, הוא שאמר (תהלים קלו) ונער פרעה וחילו בים סוף. ודעת רז"ל שהיה קרח נבלע ונשרף, כי לפי שהיה סבת המחלוקת נעשו בו שני דינין, וזה ממה שכתוב (במדבר כו) ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש, למדך הכתוב כי קרח נבלע, גם היה באכול האש כי באכול האש נמשך אל קרח. ומה שלא הזכירו כאן בפירוש עם שרפת החמשים ומאתים, מק"ו יודע הענין, כי כיון שכלם מקריבי הקטרת וכל אחד ואחד מחתתו בידו גם כן נשרף עמהם, ואע"פ שלא הזכיר זאת אין צורך, כי אין עונש כולם רק בשבילו. או נאמר לפי שכל האתין רבויין, כי באמרו ותאכל את החמשים ומאתים איש, בא לרבות קרח.
אוֹר הַחַיִּים
ככלותו וגו' את כל הדברים. פירוש: לא איחרה ולא קדמה, אלא המתינה עד שאמר כל הדברים הצריכין בענין, ותכף לכלותו - נבקעה:
ותבקע האדמה וגו' ותפתח הארץ וגו'. ולא הספיק לומר ״ותפתח״ וגו'; או: ״ותבקע״. עוד אמר בבקיעה האדמה ובפתיחה הארץ, אולי כי לא היה שם פה הארץ במקום דריסת רגליהם, לזה נבקעה האדמה אשר היו עומדים עליה, ונזדמן שם פה הארץ ונפתחה, ולזה כנגד המקום שהיו עומדים בו - אמר: ותבקע האדמה, וכנגד פי הארץ - אמר: ותפתח הארץ וגו':
לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל־הָרֲכוּשׁ׃
אוּנְקְלוֹס
וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל אֱנָשָׁא דִי לְקֹרַח וְיַת כָּל קִנְיָנָא
אִבְּן עֶזְרָא
ואת בתיהם. שם כלל לנשיהם ובניהם וטפם: ואת כל הרכוש. שהיה לכלם:
רַמְבַּ״ן
ואת כל האדם אשר לקרח קנה לו עבדים ושפחות ובני בית היו לו מצריים וכושיים וכנעניים קנין כספו ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים ונמשכו אחר עצתו ונענשו כי איננו רומז לזרעו דכתיב (במדבר כ״ו:י״א) ובני קרח לא מתו כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם ולא היו לו בנים ובנות קטנים כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף:
סְפוֹרְנוֹ
ותפתח הארץ את פיה. הרחיבה את הבקיעה עד מקום בתיהם: ואת כל האדם אשר לקרח. ואת כל האדם אשר לקרח הנמשכים אחריו במחלוקתו. ולכן לא מתו בניו שלא נגררו אחריו בזה: ואת כל הרכוש. שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כענין נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה:
לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְחָתוּ אִינוּן וְכָל דִי לְהוֹן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וַחֲפַת עֲלֵיהוֹן אַרְעָא וַאֲבָדוּ מִגוֹ קְהָלָא
אִבְּן עֶזְרָא
וירדו הם. הטעם כאשר ירדו נסתמה הארץ ולא נראו: ותכס עליהם. הארץ בעצמה: ויאבדו. בעבור מות בניהם העומדים תחתם:
רַמְבַּ״ן
וטעם ויאבדו מתוך הקהל שאבדו לעיניהם בהיותם בתוכם עומדים עמהם כי כרגע פתחה הארץ את פיה וסגרה אותה עליהם ולא נודע מקומם איה הוא ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:ל״ג) בעבור מות בניהם העומדים תחתם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ירדו למדור אחרון של גיהנם, כי שבעה מדורין יש לה לגיהנם, ושאול הוא המדור התחתון, וכן כתוב (תהלים ט) ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים, ודרשו רז"ל לדיוטא התחתונה שבשאול. ומה שאמר ישובו ולא אמר ירדו, ירמוז לתוקף היסורין שאין להם קץ, אחר שהם נאכלים באשה של גיהנם חוזרים ומתחדשים כבתחלה כדי שיהיו עוד למאכולת אש, וכן חוזרים חלילה לדורי דורות, וזהו לשון ישובו.
וראיתי במדרש סדורו של עולם שאול מדור שביעי, הוא חציו אש וחציו ברד, והרשעים קופצים שם מאש לברד ומברד לאש ומלאך של גיהנם טורד אותם כרועה המנדד את צאנו מהר לגבעה ומגבעה להר, שנאמר (תהלים מט) כצאן לשאול שתו מות ירעם, עד כאן.
ויאבדו מתוך הקהל. מכאן שהבאים כנגד התורה ורוצים לעקור יסודותיה אין להם חלק לעוה"ב, וז"ש מתוך הקהל כי כל קהל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואלו אבדו חלקם מתוך קהל ישראל, וכן דרשו רז"ל בפרק חלק, א"ר עקיבא ותכס עליהם הארץ בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא.
ויראה לי כי על כן הזכיר לשון הקהל שהיה ראוי לומר ויאבדו מתוך ישראל, אבל הוא כלשון הכתוב (במדבר יט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל. ואל תתמה ותאמר למה יהיו נענשים ונטרדים מן העוה"ב כיון שנענשו בעונש חמור וקבלו דינם בעוה"ז, והלא מצינו בעכן שא"ל יהושע (יהושע ז) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. הנה אלו רשעים העמיקו שחתו יותר והיו ראויין לעונש חמור, והוא אבדן הגוף מן העוה"ז גם הנפש מן העוה"ב. ואע"פ שלא זכו להיות להם חלק לעוה"ב, והוא עולם הנשמות שלאחר המיתה מיד באים הם לתחית המתים, שכן דרשו רבותינו ז"ל לעתיד לבא חוזרים, שנאמר (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
סְפוֹרְנוֹ
ותכס עליהם הארץ. הגיד שלא קרה באותה הפתיחה כמו שיקרה בפתיחת הרעש שהיא לא תסגר תיכף. אמנם זאת נסגרה תיכף כפותח פיו לבלוע דבר ויסגירנו אחר הבליעה:
אוֹר הַחַיִּים
וירדו וגו' שאולה. פירוש, שלא שלטה בהם הארץ להורגם, אלא נשארו חיים ונתנתן הארץ בפקדון לגיהנם, והוא אומרו: חיים שאולה - ולא אמר ״לשאול״, והגם שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסופה, עם כל זה לא לחנם יעשה כן, ויכוין שאחר שירדו לשאול נתן ה' בהם כח ולא מתו, על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ק ב) שהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל ענשם, כמו כן אלו נשארו חיים אחר שהיו בשאול עצמה, כדי שירבה הרגשתם, ואם היה אומר ״לשאול״ - היה נשמע שלא היו חיים אלא עד הגעתם לשאול, ובהגיעם מתו, ולא היה להם חיות אחר שהגיעו לשאול:
לד וְכָל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן־תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
נסו לקלם. בִּשְׁבִיל הַקּוֹל הַיּוֹצֵא עַל בְּלִיעָתָן:
אוּנְקְלוֹס
וְכָל יִשְׂרָאֵל דִי בְסַחֲרָנֵיהוֹן עֲרָקוּ לְקַלְהוֹן אֲרֵי אֲמָרוּ דִלְמָא תִבְלְעִנָנָא אַרְעָא
רַשְׁבַּ״ם
נסו לקולם: כשצעקו בשעת נפילה כדכתיב לקול מפלתך רעשה ארץ:
אִבְּן עֶזְרָא
לקולם. בעבור קולם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
נסו לקולם. נראה מזה כי כמו שהיו יורדים ונבלעם בארץ היו צועקים על נפשם, אולי היו אומרים משה אמת ותורתו אמת, כמו שהזכירו רז"ל במעשה דההוא טייעא, אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה אזלינא באורחא אמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך בליעי דקרח חזא תרי בזעי דהוה נפיק קוטרא מנייהו, שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותביה בריש רומחא התם ואחריך, אמר לו אצית מאי שמעת, ושמעו דהוו אמרי הכי, משה אמת ותורתו אמת והם בדאין. וידוע כי כן משפט הרשעים בגיהנם לצעוק מתוך היסורים ולהצדיק עליהם את הדין, ועל כן נקרא גיהנם גי המין בו.
כְּלִי יָקָר
נסו לקולם, מקולם מבעי ליה למימר, ועוד להיכן נסו ואנה מפניו ית' יברחו. והנה רז"ל אמרו (תנחומא קרח יא.) שקרח ועדתו אומרים תמיד משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, ואותו קול התחיל לבצבץ מיד אחר הבליעה ולאותו קול היוצא ממקום הבליעה נסו כל ישראל לשמוע מה ידברו, כי סברו מסתמא הם מתודים על חטאם ורצו לידע מה היה עיקר חטאם כדי שידעו להשמר ממנו שלא יעבור גם עליהם כוס זה וז"ש כי אמרו פן תבלענו הארץ. ומדקאמרו משה אמת ותורתו אמת ש"מ שכפרו גם בתורתו, ואולי תלו זה במה ששמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה א"כ רוצה ה' שכל ישראל ישמעו הכל מפי הגבורה ומה שמשה מגיד להם עוד לאו כל כמיניה ליתן מקום לדבריו אשר לא שמעו גם המה. ולדעתי שזה כוונת רש"י שפירש כי כל העדה כלם קדושים לא אתם לבדכם שמעתם אנכי ולא יהיה לך, רצו בזה מאחר שגם כל העדה שמעו ב' מצות אלו לו חפץ ה' במצות יותר מאלו כעת למה לא השמיענו כזאת, אלא ודאי שמלבכם אתם בודים הכל ולפי שחלקו על התורה אמרו בהתודותם משה אמת ותורתו אמת.
לה וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת׃
אוּנְקְלוֹס
וְאֶשָׁתָא נְפָקַת מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא מְקַרְבֵי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא
אִבְּן עֶזְרָא
ה"א החמשים מושכת עצמה ואחרת עמה. י"א כי קרח מהנבלעים היה והראיה ותבלע אותם ואת קרח וי"א כי נשרף היה והעד ואת קרח במות העדה באכול האש וחז"ל אמרו כי נשרף ונבלע ולפי דעתי שלא נבקע רק מקום דתן ואבירם כי לא נזכר וקרח היה עומד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה מקריבי הקטרה ופירוש הפסוק ואת קרח איננה דבק עם ותבלע אותם רק עם במות העדה ואם יטעון טוען ויאמר למה לא הזכיר קרח עם השרופים התשובה כי אחר שהזכיר הכתוב שנשרפה עדתו שבאה לעזרה אין צורך להזכיר קרח כי מקל וחומר יודע הדבר וכמוהו מרכבות פרעה וחילו ולא הזכיר בשירה פרעה שטבע ובאמת טבע כי כן כתוב ונער פרעה וחילו והעד הנאמן כי קרח היה מהשרופים ולא יהיה כקרח וכעדתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואש יצאה מאת ה'. מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, קרח בקש מעלה רמה שאינה ראויה לו ובא בזה כנגד ה' יתברך, לפיכך נדון בירידה הוא והנסמכים עמו, וכענין שדרשו רז"ל (במדבר כא) ומבמות הגיא, כן ענינו של קרח אב לכל המתגאים המבקשים ליטול שררה שלא כדין. גם בכאן בעונש השרפה היתה מדה כנגד מדה, כי חמשים ומאתים אלו שהיו בכורות באו להקריב קטרת על גבי האש ומחתותיהן בידיהן ועל כן נדונו באש, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קו) ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.