א
וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה מִדְבַּר־צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם׃
רַשִׁ״י
כל העדה. עֵדָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מֵתֵי מִדְבָּר וְאֵלּוּ פֵרְשׁוּ לַחַיִּים: ותמת שם מרים. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה קָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף מִיתַת צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת (מועד קטן כ"ח): ותמת שם מרים. אַף הִיא בִנְשִׁיקָה מֵתָה, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ "עַל פִּי ה'"? שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה, וּבְאַהֲרֹן נֶאֱמַר "עַל פִּי ה'" בְּאֵלֶּה מַסְעֵי (במדבר ל"ג):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָן
רַשְׁבַּ״ם
ותמת שם מרים: בחדש הראשון שלסוף ארבעים שנה, שהרי מת אהרן אחריה בחדש החמישי בשנת ארבעים לצאת בני ישראל כדכתיב בפרשת אלה מסעי:
אִבְּן עֶזְרָא
בחדש הראשון. בשנת הארבעים והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים: וטעם ויבאו בני ישראל כל העדה. בעבור שמתו דור המדבר ועתה באו הבאים אל ארץ כנען: וישב העם בקדש. בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתיב:
רַמְבַּ״ן
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן העדה עדה שלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים לשון רש"י (רש"י על במדבר כ׳:א׳) וכן דעת ר"א ואם כן מה צורך להזכיר כן בבואם אחרי כן אל הר ההר (במדבר כ׳:כ״ב) ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר כ׳:כ״ב) כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בם הזכיר הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום ואינו נכון כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל והנכון בעיני כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז א) ויסעו כל עדת בני ישראל למסעיהם ויחנו ברפידים (שם יז א) יודיענו הכתוב כי היו כלם בתלונה וכן ותשא כל העדה ויתנו את קולם (במדבר י״ד:א׳) וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת (שם יז ו) ואמר כן בבואם אל הר ההר להודיע שהיו כלם בהספדו של אהרן קדוש ה' כמו שאמר ויבכו את אהרן כל בית ישראל וגו' (במדבר כ׳:כ״ט) ואמר לעיני כל העדה (במדבר כ׳:כ״ז) ובמדבר סיני רבה (במדבר רבה י״ט:ט׳) ראיתי שהזכיר הלשון הזה עדה שלימה וכו' בכתוב השני בהר ההר בלבד כי הראשון מפני התלונה נאמר כאשר פירשתי: וטעם וישב העם בקדש לומר כי כאשר נכנסו במדבר צין עד קדש מתה מרים וטעה ר"א שאמר בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתוב כי קדש אשר כתוב בו (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם הוא קדש ברנע והוא במדבר פארן ומשם נשתלחו המרגלים בשנה השניה ושם חזרו אבל קדש זה הוא במדבר צין ובאו שם בשנת הארבעים ושם מתה מרים ומקראות מפורשים הם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כל העדה מדבר צן. עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ועתה באו הבנים אל ארץ כנען בחדש הראשון, ושנת הארבעים היה. ודע שאין בתורה כלל שום מעשה או שום נבואה רק בשנה ראשונה ובשנת הארבעים.
וישב העם בקדש. קדש הוא שם עיר והוא מדבר צין, וכן כתוב במסעות בסדר אלה מסעי(במדבר לג) ויחנו במדבר צן היא קדש, ואין זה קדש ברנע כי קדש ברנע מדבר הוא, שכן כתיב (תהלים כט) יחיל ה' מדבר קדש. ומדבר צן אינו מדבר סין הכתוב בסמ"ך, כי אותו הכתוב בסמ"ך הוא מדבר אחר בין אילים ובין סיני, והוא שכתוב (שמות טז) ויסעו מאילים ויבאו וגו' אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני, וזה יורה כי מדבר סין בסמ"ך מדבר בפני עצמו, אינו מדבר צן הכתוב בצד"י, וגם אינו מדבר סיני שכן כתוב באלה מסעי (במדבר לג) ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין, וכתיב (שם) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומונה והולך חמש מסעות בין מדבר סין ומדבר סיני.
ודע כי ימים רבים ישבו בני ישראל בעיר הזאת ששמה קדש, הוא שכתוב (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים. ודרשו רז"ל כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, ולפיכך כתיב ותמת שם מרים, וסמך מיד ענין הסלע שהיה סבה למיתת משה ואהרן במדבר ולא זכו ליכנס לארץ.
אוֹר הַחַיִּים
ויבאו בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל העדה ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה, אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים, וזה מכוון לדברי רז"ל שאמרו וזה לשונם כל העדה עדה השלימה:
והם ז"ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה שתגיד השלימות והקיום, וע' פנים לתורה. והכוונה בהודעה זו היא לג' סיבות. הא' לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה ואמרו ז"ל (דב"ר פ' ואתחנן) שנענש משה על ידם שאמר להם שמעו נא המורים לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים. ב' להגדיל מעלת מרים עליה השלום שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים . ג' על פי דבריהם ז"ל (ילקוט) שאמרו שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם ז"ל, ומעתה יש מקום לחשוד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך ותמת שם מרים ותקבר שם, ואמרו בגמרא (מוע"ק כח א) וזה לשונם ותמת וגו' סמוך למיתה קבורה עד כאן, ולטעם זה לא הרגישו לבא לגמול חסד, ובמשך זמן מועט עד שידעו קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ותקבר שם ולא היה מים וגו':
וישב העם בקדש. בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים כאומרו ותשבו בקדש ימים רבים פירוש וישב לשון עכבה:
ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם, ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקדוש ברוך הוא למרגליות המונחים בארגז כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) ותמת שם לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה, וע' פנים לתורה:
ב
וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן׃
רַשִׁ״י
ולא היה מים לעדה. מִכָּאן שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה לָהֶם הַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם (תענית ט'):
אוּנְקְלוֹס
וְלָא הֲוָה מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ולא היה מים לעדה. ספר הכתוב שנים מאורעים האחד מות מרים והשני מות אהרן ומשה ולא יכנסו לארץ והחל לספר הסבה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולא היה מים לעדה. כשמתה מרים נסתלק הבאר כי היה הבאר בזכות מרים שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק. ומה שנסתלק עתה במיתתה ראיה שבזכותה היה עמהם, ומכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר.
ואמרו במדרש (במדבר כא) אז ישיר ישראל את השירה הזאת, שירה זו נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתן להם מתחלת ארבעים.
כְּלִי יָקָר
ולא היה מים לעדה. על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה ונאמר ותמת שם ותקבר שם, כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל ע"כ נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים. ורז"ל אמרו שנסמכה מיתתה לפר' פרה לומר לך מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה כי באמת אינה קרבן רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה כך הצדקת אם כל חי במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.
וסמיכות זה מביאים המדרשים בד' מקומות.
* א', סמיכות מיתת בני אהרן ליה"כ המכפר .
* ב', סמיכות מרים לפרה.
* ג', סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים כמו שדרשו חז"ל .
* ד', סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות.
לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ד' מיני תועלת, האחד הוא, שכל העולם ניזון בזכותו כארז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' כמו שבארנו בפר' ויחי בגורן האטד ובפר' אמור בפסוק כי אם לשארו, והרי המה כמו האם המניקה את בנה כמ"ש (תנחומא שמות יב.) שני שדיך אלו משה ואהרן וכן פירש"י (שיר ד.ה) וכן מצינו שבזכות מרים היה להם הבאר שהיה מספיק לישראל כל צרכיהם וזהו סמיכת מיתתה לפרה אם העגל הבא לתקן קלקול בנה. השני, שהצדיק מלמדם להועיל דרך ה' ומצוה ע"כ דומה פטירתו כשבירות הלוחות. הג', שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום ובמותו סר צלם והרי הם ערומים מכל מכסה כדרך שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו רז"ל ויראו היו"ד בצירי שנראו והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד וזהו סמיכות לבגדי כהונה. הד', שהוא מכפר עליהם במיתתו זהו סמיכות ליו"כ וק"ל.
ג
וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ולו גוענו. הַלְוַאי שֶׁגָּוַעְנוּ: בגוע אחינו. בְּמִיתַת אַחֵינוּ בַּדֶּבֶר, לִמֵּד שֶׁמִּיתַת צָמָא מְגֻנָּה מִמֶּנָּה: בגוע. שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ בְּמִיתַת אַחֵינוּ, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרְשׁוֹ כְּשֶׁמֵּתוּ אַחֵינוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִנָּקֵד בִּגְוֹעַ:
אוּנְקְלוֹס
וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
וירב. מבנין הפעיל: בגוע אחינו. שם הפעל כמו כשכב אדני המלך: אחינו. הם דור המדבר שמתו והם עבדי השם:
סְפוֹרְנוֹ
וירב העם עם משה. הנה המריבה עם משה היתה באמרם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה. אמנם היתה גם על האל יתברך כאשר העיד באמרו אשר רבו בני ישראל את ה' וזה היה באמרם ולמה העליתנו ממצרים:
כְּלִי יָקָר
וירב העם עם משה. בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כ"א על עסקי מים ב' פעמים. כאן, ובמסה ומריבה לפי שמן המים נברא המחלוקת כארז"ל מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, ומפורש בקבלה פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים וידו משלה במים בי"ס ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה.
ומ"ש ולו גוענו בגוע אחינו, לא על מיתת הצמא אמרו כן דא"כ למה סיימו דבריהם ומים אין לשתות, אלא שראש דבריהם תלונה אחרת וגדולה היא כי נגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו ודרשו רז"ל ושם ימותו לעה"ב כי מתי מדבר אין להם חלק לעה"ב, וי"א שעל זה אמרו כאן למות שם אנחנו ובעירנו אנחנו שוה לבעירנו כמו שרוח הבהמה יורדת למטה כך רוחינו. ואוסיף אני לקח טוב שע"כ הקדימו לומר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', דומה לאחינו בית ישראל שמתו קודם גזירת ושם ימותו לעה"ב כי אז היינו שוים לאחינו בחלק העה"ב, ולמה הבאתם וגו' למות שם אנחנו שוה לבעירנו כי הוא הפך בגוע אחינו אלא כמיתת בעירנו. ובזה מיושב מה שהזכירו תחלה לשון גויעה ואח"כ לשון מיתה כי גויעה נאמרה בצדיקים ומיתה שייכא אף בפחותים, וזה מופת שעל גויעת הצדיקים שיש להם חלק לעה"ב אמרו כן וכשאמרו למות שם אנחנו ובעירנו אמרו הכמות נבל ימותו כשאר בהמה וזה פירוש יקר.
אוֹר הַחַיִּים
וירב העם וגו' ולו גוענו. פירוש נתרעמו עליו שהתפלל עליהם שלא ימותו בדבר:
ד
וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת־קְהַל יְהוָה אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּלְמָא אַעֶלְתּוּן יָת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא
אִבְּן עֶזְרָא
ולמה הבאתם. ידבר למשה ולאהרן כי כן כתוב ויקהלו על משה ועל אהרן: וטעם וירב העם עם משה. שהמריבה היתה עם משה חזקה:
כְּלִי יָקָר
ולמה הבאתם את קהל ה'. מתחילה נאמר ויקהלו על משה ועל אהרן ואח"כ נאמר וירב העם עם משה לבד. ואח"כ חזר ואמר ולמה הבאתם לשניהם, ואח"כ למה העליתנו למשה לבד ועוד שהיה להם להקדים תלונות ולמה העליתנו ממצרים קודם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כסדר הווייתן. ועוד ששינה שמותם כמה פעמים מעדה, לקהל, והעם, וקהל ה'.
והביאור לכל זה הוא, שידעו ישראל שהבאר היה בזכות מרים, והמן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ואילו הלכו דרך ארץ נושבת לא היו צריכין לכל זה. וידוע שהעליה ממצרים היה משה לבד העיקר כמ"ש כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', אבל מה שנתרצו ליכנס במדבר היה ע"י שניהם כי לא היו יכולין להיות שם בלא מן ובלא ענני כבוד ולפיכך נאמר ויקהלו על משה ואהרן, ולא פירש עדיין למה נקהלו על שניהם ואח"כ אמר וירב העם עם משה לבדו ולא פירש עדיין למה רבו עמו. ואח"כ פירש על ראשון ראשון, כי מה שנקהלו על שניהם היינו כדי לומר להם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כי שניהם היו סבה להם לבא אל המדבר. ועל אחרון אחרון, כי מה שנאמר וירב העם עם משה היינו שאמרו ולמה העליתנו ממצרים וגו' כי משה לבדו המעלה אותם, ומה שהקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' לפי שזו הגדולה שבכולם כי לא היה להם היזק בהעלאה ממצרים אילו לא הביאם אל המדבר, על כן עשו תלונה תחלה על שהביאום אל המדבר הרע מצד עצמו אף אם לא היו יוצאים ממקום חשוב כמצרים, ואחר כך עשו תלונה קטנה מזו והוא שהכריח מן הקצה אל הקצה כי העלם ממצרים מקום שהוא כגן ה' לאילנות וזרעים אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגו'.
ולפי מה שפרשנו למעלה שעשו תלונה בעבור שאיבדו חלקם בעה"ב, מיושב ג"כ למה הקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' כי רבה היא באמת, וזש"ה ויבואו כל העדה היינו עדה השלמה כפירש"י וישב העם בקדש כ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים ור"ל שהרשעים שביניהם בקשו לישב ישיבה של קבע בקדש ולא היה להם רצון וחפץ לילך לארץ כי שנאו הארץ, מיד ותמת שם מרים כדי שמחמת חסרון מים לא יבקשו ישיבה של קבע ומיתתה סבה לחסרון הבאר ובהדי הוצא לקי כרבא שלא היה מים לעדה אפילו לשלמים שבהם שנקראו בשם עדה, וירב העם אלו הפחותים אבל הטובים שתקו כמצפים לתשועת ה', ומ"ש ולמה הבאתם את קהל ה' זהו דברי עצמם כי בעיני עצמם היו כשרים.
אוֹר הַחַיִּים
ולמה הבאתם וגו'. תרעומת ב' למה הביאום דרך מדבר שהוא מקום סכנת מיתת צמא שהיה להם להעלותם שלא על דרך המדבר, והכונה בזה כיון שאין כח ביד משה לתת להם מים במדבר על מי סמך להביאם דרך שם, ואומרם ולמה העליתונו וגו' פירוש ואם תשיבו אותנו כי אין דרך מובטח להעביר אתכם בו אלא דרך מדבר או הכרח היה הדבר שתעברו דרך מדבר, לזה נתרעמו ואמרו אם כן לא היה לכם להעלותינו ממצרים כיון שהוא מוכרח להביא אותנו אל המקום הרע הזה שיש בו סכנה שאינו מקום זרע וגו' כאומרם ז"ל מדבר אינו מעלה צמחים. ואמרו אל המקום בה"א הידיעה לומר שמדות רעות שבמדבר ידועות הם שאינו מקום וגו', ומים אין לשתות פירוש אפילו לשתות שהוא דבר ההכרחי ואתם אינכם יכולין להמציא לנו מים, ולא היה מענה בפי משה ועמד בתפלה לפני ה' הוא ואהרן דכתיב ויפלו על פניהם:
ה
וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת׃
אוּנְקְלוֹס
וּלְמָא אַסֶקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָנָא לְאַתְּרָא בִישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית זְרַע וְאַף לָא תְּאֵנִין וְגוּפְנִין וְרִמוֹנִין וּמַיָא לֵית לְמִשְׁתֵּי
ו
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהוָה אֲלֵיהֶם׃
אוּנְקְלוֹס
וְעַאל משֶׁה וְאַהֲרֹן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ויבא משה ואהרן מפני הקהל. כדמות בורחים: ויפלו על פניהם. להתפלל וי"א לדרוש את השם בנבואה:
כְּלִי יָקָר
ויבא משה ואהרן אל פתח אהל מועד מפני הקהל. היינו מפני שנקהלו ועמדו על נפשם, ברחו מפניהם אל פתח אהל מועד.
ז
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר
ח
קַח אֶת־הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן־הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה וְאֶת־בְּעִירָם׃
רַשִׁ״י
ואת בעירם. מִכָּאן שֶׁחָס הַקָּבָּ"ה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל:
אוּנְקְלוֹס
סַב יָת חוּטְרָא וְאַכְנֵשׁ יָת כְּנִשְׁתָּא אַתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וּתְמַלְלוּן עִם כֵּיפָא לְעֵינֵיהוֹן וְיִתֵּן מוֹהִי וְתַפֵּיק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יָת כְּנִשְׁתָּא וְיָת בְּעִירְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם
קח את המטה: מלפני העדות:
ודברתם אל הסלע: לא צוה הקב"ה לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים שכתב שם והכית בצור ויצאו ממנו מים, אלא המטה צוה לקחת להראות בו קשי מרי שלהם כדכתיב למשמרת לאות לבני מרי, אפס בדבור ידבר אל הסלע לתת מימיו והוצאת להם מים על ידי דבורך עם הסלע:
אִבְּן עֶזְרָא
קח את המטה. יש בכאן פירושים רבים יש בדברי יחיד בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים והם בני אברהם יצחק ויעקב ואילו היה כן למה אמר להם עוד ממרים הייתם ואחרים אמרו כי מלת ודברתם כמו והכיתם וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה ואין זה נכון כי המלה מגזרת דבר או מן ידבר עמים תחתנו והנה פי' ותדבר כמו ותאבד וכן בספר השני והנה פירוש ודברתם אל הסלע ואבדתם ועוד אם כן הפירוש למה נענש משה גם הם השיבו בעבור שהכה פעמים אם כן למה נענש אהרן ויאמר רבי משה הדרשן ז"ל הספרדי יש אותות נעשות בדבור ויש בפועל ודבור כמו מלת אלישע והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור והוסיף מלת ודברתם להוציא המים במכה ובדבור ובעבור שהכעיסו ישראל אמר להם המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיתה דעתו כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע כי אם בכח השם והנה לא פירש דבורו היטב וחשבו אנשים בלבם כי דבורו שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע וזה טעם אשר לא קדשתם אותי והביא ראיה מדברי המשורר שאמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו והנה החטא היה בבטואו לא במכה גם זה איננו נכון כי משה אמר זה ולמה נענש אהרן ועוד כי אין במעשה זכר דבור והראיה שהביא איננה ראי' כי אין פי' כי המרו את רוחו כי אם אל השם וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה והטעם שהקציפו השם וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה' וירע למשה בעבורם כי המרו את רוח השם ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו כי הדבור אל הסלע שאיננו שומע איננה כי אם במכה ואם כן למה נענש משה. ואחרים אמרו בעבור שלא אמרו שירה כמו עלי באר ענו לה וזה טעם אשר לא קדשתם והאחרים אמרו כי השם צוה שידברו והם לא דברו רק הכה משה על כן נענשו שניהם ונאמר להם מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם. ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם ואם הוא המיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אילו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה בזדון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו ישראל וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם ואחרים אמרו כי ישראל אמרו שיוציא מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה ומשה פחד להחליף דבור השם ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו על כן נענש וזה טעם לא האמנתם בי גם זה הפירוש איננו נכון כי הכתוב אמר מריתם את פי והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות דע כי כאשר ידע החלק את הכל ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים ואמת כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה והנה החלק חלק והכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית והנה לא קדשו השם ומרו ומעלו בשגגה גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה כי על כן נענש כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם גם יהיה דרש קדמונינו ז"ל כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים ורמזו זה הסוד: אל הסלע. שהודעתיך או הנמצא סמוך למחנה: ונתן מימיו. בעבור מימיו טעו רבים ואמרו כי זה הסלע הוא הצור ואלה עורי לב כי הצור הוא בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום כי בקדש היה גם יתכן לפרש מימיו המים שאתן בו:
רַמְבַּ״ן
החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורש"י פירש (רש"י על במדבר כ׳:י״א) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה ודברי אגדה הם אבל לא נתחוורו כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך והוא להכות בו ולפעמים יאמר נטה את ידך ורצונו לומר להכות במטה כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה כי הכל שוה אצל הסלע ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכן עשו כמו שאמר (במדבר כ׳:י׳) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו' והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן וטענות רבות למפרשים בחטא הזה כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים הנה חטאו בפעם הראשונה אבל אינו ראוי שיאמר בזה לא האמנתם בי להקדישני (במדבר כ׳:י״ב) כי אין כאן חסרון אמונה כלל וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש אבל אמרו בו מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) הוא כמו שאבאר שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג) וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (במדבר כ׳:ח׳) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת יורה דרכו אלו דבריו ז"ל והוסיף הבל על הבלים שהכתוב אמר מריתם פי שעברו על דברו ואמר לא האמנתם בי שלא האמינו בו אין העונש בעבור שכעס ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (במדבר ל״א:י״ד) בחנם והכתוב לא ספר כלל שכעס כי שמעו נא המורים תוכחת כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד) ועוד כי אהרן לא כעס מימיו כי בשלום ובמישור הלך מעודו ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו למה העליתנו ממצרים שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו וכן אמר הכתוב (במדבר י״א:כ׳) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג) והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו' ובכאן כתוב מפורש (במדבר כ׳:י״ג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס אבל אמר קח את המטה וגו' דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו' אע"פ שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז) וכן במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד) בדרך אהבה וחבה אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות הודיע להם חטאם בלבד אבל כאשר יתלוננו חנם ישפוך עליהם חמת אפו ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה שנאמר (במדבר כ׳:ו׳) וירא כבוד ה' אליהם שרומז אל הקהל הנזכר והוא מראה יד ה' ההווה במגפות כאשר תראה במרגלים (במדבר י״ד:י׳) וביום קרח (במדבר ט״ז:י״ט) וממחרת (במדבר י״ז:ז׳) והתימה על הרב שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה והוא טוב לדחות השואל הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (במדבר כ׳:י׳) המן הסלע הזה נוציא לכם מים וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא) ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן ויתכן שיאמר בזה מעלתם בי (דברים לב נא) כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה וכן מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם והטעם שאתקדש לעיניהם או שניתם דברי מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו) כי לא צויתי שתאמרו ככה ויהיה לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב) יוצא אל בני ישראל או הוא לשון חזוק לא התחזקתם להקדישני לעיניהם מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג) היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כב כה) והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים אבל בכאן לא פירש לו כן והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא ועל כן אמר לא האמנתם בי לשום אמונה בשמי ובאמונה יעשה הנס ונאמר מריתם פי כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום פי ה' ולכך אמר מעלתם בי ואין מעילה אלא שיקור והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה' אלהים אתה החלות כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס ותמהו אל הדבר והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי והוא החטא על שניהם ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע כמו על הסלע וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב) יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע וכן עשה ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם כי טעמו כמו לפניהם שישמעו כלם וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא) וכן רבים או טעם לעיניהם בכאן שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם כמו שאמר בעשייה (במדבר כ׳:י׳) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם ויתכן שהוא כמסורס הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו: וטעם ונתן מימיו שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (במדבר כ׳:י״א) ויצאו מים רבים כי הנתינה תאמר על הרבוי כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב) כלם על הריבוי יבטיחם וכן כתוב (תהלים עח כ) ונחלים ישטפו ואין טעם מימיו כמו תתן יבולה ויתן פריו שאין בטבע הסלע להיות בו מים אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו מימיו וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה) לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג טז) ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים רק מאמצעו וכן כתוב (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע להם שכולם יראו אותם נובעים והשקית את העדה שתצוה אותם לשתות לפניך וכל זה לפרסם הנס ובמעשה לא הזכיר כן וישק את העדה ואת בעירם אבל אמר (במדבר כ׳:י״א) ותשת העדה ובעירם כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב ולפיכך יפרשו מימיו אשר היה דרכו לתת כי עתה נסתם מעינו במות מרים כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו והוא מה שאמר אל הסלע הנודע ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם גם אפשר לפרש ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם כלומר הראשון שיראו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל.
ודברתם אל הסלע לעיניהם. הסלע הזה הוא הצור שבחורב, והוא בארה של מרים על דעת רז"ל. ומצינו לו בתורה ארבע שמות, עין משפט וצור וסלע ובאר. עין משפט הוא שכתוב בלך לך (בראשית יד) וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ונקרא כן על שם שבו נדון משה. צור שנאמר (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ונקרא צור על שם השכינה שנגלית שם, וכאן בקדש שלא נגלית נקרא סלע שנאמר ודברתם אל הסלע. באר שנאמר (במדבר כא) היא הבאר אשר אמר ה' למשה. לפי שנסתלק במיתת מרים חזר עתה בזכות משה, ועל כן הזכירו בה"א הידיעה, שנאמר ודברתם אל הסלע.
ודע כי רבו הדעות בפרשה הזאת ונחלקו המפרשים ז"ל בחטאו של משה מה היה. דעת רש"י ז"ל כי משה רבינו ע"ה לא נצטוה בהכאה רק שידבר אל הסלע שיוציא מים בשמו של הקב"ה שנאמר ודברתם אל הסלע, ומה שצוה עליו לקחת המטה לא בשביל ההכאה שהרי מצינו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו, כענין שכתוב (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל החטא היה במלת ויך שהכה את הסלע ולא דברו כמו שנצטוו ודברתם אל הסלע, ועל כן חל העונש בשניהם כי שניהם הסכימו בהכאה ולא דברו, ובזה היו מחלישין כח הנס שהיה ראוי הסלע להוציא מים במצותו של הקב"ה בדבור בלבד, ואלו נעשה כן היה השם מתקדש שהיו אומרים ומה סלע זה שאינו יודע ואינו שומע מקיים דברי השם ק"ו אנו, אבל כשנעשה ע"י הכאה היה פתחון פה אצל מחוסרי אמנה לומר שהיה ענין נעשה בדרך חכמה ותחבולה ולא על דרך נס, ועל זה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי עם הדבור בלבד היו מקדשים שם שמים.
ודעת הרמב"ם ז"ל כי החטא למשה במלת המורים שכעס עליהם באמרו כן ומשבא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שיהיה אדם גדול כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כלן אל הצלחת העוה"ז והעוה"ב ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר מריתם את פי, כי היו ישראל חכמים גדולים אשה קטנה שבהם היתה כיחזקאל בן בוזי, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות מדה חשבו כי הש"י כעס עליהם בבקשת המים ולולא זה לא היה משה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להש"י, עכ"ל ז"ל.
ודעת רבינו חננאל כי החטא היה במלת נוציא, כי כשאמרו נוציא לכם מים בלשון מדברים בעדם ולא אמרו יוציא תלו הגדולה בעצמן וחשבו קצת ישראל שכיון שנגלה הש"י על הצור בחורב וכאן לא נגלה כי משה ואהרן עשו כן בחכמתן שהוציאו מים מן הסלע ולא מאת ה' היתה זאת, וזה שאמר להקדישני שאתקדש לעיניהם, ויהיה לא האמנתם בי לשון יוצא אל בני ישראל.
והנה הכתובים יסבלו במקצת דעת הרבנים האדירים האלה, אבל אין ענין הפרשה מתישב על הלב בפירוש אחד מהם, כי נכון היה פירוש רש"י ז"ל אלו היה הדבור בלבד נס ולא כן ההכאה, אבל בודאי ההכאה נס גדול כמו הדבור אצל הסלע הכל שוה, וכיון שאמר לו השם יתעלה קח את המטה, לא לחנם רק להכאה. גם דברי הרמב"ם ז"ל שאמר על עצמו שהתיר בזה קשר אחד מספקות התורה היו נכונים אלו מצינו כעס למשה, כי שמעו נא המורים היה תוכחה ולא כעס, ואהרן שנענש גם הוא לא כעס מעולם כי מדתו היתה מדת השלום. גם לפירוש רבינו חננאל ז"ל, אלו אמר הכתוב מן הסלע הזה נוציא דרך פשיטות היו תולין הגדולה בעצמן והיה פירוש נכון וברור, אבל בדרך התימה אמרו כן המן הסלע הזה יש לנו כח שנוציא לכם מים, אלא שהקב"ה יפליא לעשות עמכם בדרך הנס, ועם כל זה הוא מתישב על הלב יותר מכלן.
וע"ד הקבלה החטא היה במלת פעמים ועם זה נסתלקו כל הקושיות ונתרו כל הקשרים. ובאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור. ובאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמים כנגד הצור והשם, שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש השם לעיני בני ישראל, וזהו (דברים ג) ויתעבר ה' בי למענכם, וכתיב (שם א) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא ח"ו תשש כחו, וזהו החטא כי היה מעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום (שמות יז) פי ה'. וכן אמרו במדרש (איכה א) צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, פיהו ופי סרסורו והוא משל הסרסור והאדריכל שהזכירו רז"ל בבריאת עולם. ובמקום אחר הזכיר (דברים לב) מעלתם בי, כלומר כפרתם בי בשמי, והנה החטא מבואר ומפורש בכתובים, כי מתוך מה שהכתוב מאשים אותם בלשונות אלו, לא האמנתם בי, מריתם בי, מעלתם בי, אנו מבינים במה היתה החטא הזה להם שלא חטאו אלא שגרמו. וכן דרשו מעלתם בי גרמתם שלא נתקדש השם. ויורה על זה לשון משה בתחנתו כשהיה מרצהו שאמר לו (שם ג) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך.
ויש לך להתעורר כי כשם שמצינו בתחלת נבואתו של משה בסנה שנעשו שם אותות ראוין למדת הדין כענין המטה שנעשה נחש, וידו מצורעת, והמים דם, כן אמרו חכמי האמת בכאן כי בתחלה הטיף הצור דם, והוא שדרשו (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין זיבה אלא דם שנאמר (ויקרא טו) כי יזוב זוב דמה. ולא מצינו בנבואת משה רמז בזה, אבל בדברי הקבלה שהם נביאים וכתובים. דוד אמר הן הכה צור ויזובו מים, (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, וזה נרמז בלשון (תהלים קיד) ההפכי הצור אגם מים, כלומר מדם למים, ולפי שחטאו בצור, היא הארץ שבפסוק בראשית, לפיכך היה עונשן שלא יכנסו לארץ מדה כנגד מדה.
ונתן מימיו. היה ראוי שיאמר ונתן מים, אבל אלו אמר כן היה נראה שהיו המים מתחת הסלע כמקצת סלעים שיש מעינות מתחת שרשיהם, ועל כן הזכיר מימיו להורות כי מגוף הסלע יצאו. או יהיה פירוש ונתן מימיו הנגזרים מששת ימי בראשית, שכבר הזכירו רז"ל בארה של מרים מכלל עשרה דברים שנבראו בין השמשות. ומפני שבלשון מימיו יוכל אדם להסתפק אולי היה הענין טבעי שיהיו מימיו מתחתיו מופקדים שם, לכך הוצרך לומר והוצאת להם מים מן הסלע, כלומר מגוף הסלע. והזכיר ג"כ לשון הוצאה שהוא לשון נאמר על דבר נס וחוץ מן הטבע, כלשון (בראשית טו) אשר הוצאתיך מאור כשדים, (שמות כ) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכענין זה הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, אחר שהזכיר מים מצור כדי שלא תבין שהיו מופקדים שם מתחת הצור, לכך הוסיף לומר ויבקע צור. או יאמר ונתן מימיו בו בעצמו, כלומר שיזלו המים ממנו בתוכו ומסביבותיו, והוצאת להם מים שיצאו ממנו נהרות מושכין שהרי אי אפשר לכל ישראל האנשים והנשים והטף לשתות על גוף הסלע גם להשקות בעירם שם אלא אם כן ימשכו משם נהרים ויאורים רחבי ידים, והוא לשון הכתוב (תהלים עח) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ויוציא נוזלים מסלע באור ונתן מימיו, ויורד כנהרות מים באור והוצאת להם מים.
סְפוֹרְנוֹ
קח את המטה. ודברתם אל הסלע. כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנכתב עליהם לא האמנתם מעלתם (דברים לב, נא) ומריתם ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה חטא אהרן. אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם והתודו את חטאתם ושבו ורפא למו כי לא יחפוץ במות המת ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר ולהודיעם את רשעם בזה התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג בשלמות ושהמשלח היטיב בשליחותו ולא הרע כלל. ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים. הא' הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות. וזה המין מן הנסים ישיגוהו הצדיקים בתפלתם כענין ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וכן ויתפלל משה בעד העם והב' הוא נס נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן. וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו עם הקדמת איזו תנועה מסודרת מאתו כענין השליכהו ארצה (שמות ד, ה) הרם את מטך והכית בצור ירה ויור (מלכים ב יג, יז) וזולתם. והג' הוא מין מן הנסים שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן. וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ כאמרו ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר אז ידבר יהושע. והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. ותתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים אשר לא יוכל הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים כאמרו ונתן מימיו כלומר שיהיו המים מן הסלע לא נמשכים ממקום אחר אליו וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים כאשר העיד אחר כך באמרו המוציא לך מים מצור החלמיש כי אם היו המים מובאים ממקום אחר שם בנס לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו. וזה המין מן הנסים לא יוכל עשוהו הטבע בשום אופן ולא בשום זמן וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו כאמרו ודברתם אל הסלע למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר ובזה ידעו גודל וטוב המשלח וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו ושאם הוא כאן הכל כאן כאמרו המדבר הייתי לישראל וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם כאמרו במחוקק במשענותם ולזה המין מן הנסים אמר קח את המטה והוצאת להם מים מן הסלע וכו'. והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים כאמרו והכית בצור ויצאו ממנו מים כי לא בטחו שיקים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיע מעלת השליח ולא עשו את דרך המין הג' אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו ולזה נכתב עליהם לא האמנתם בי שהרצון בו לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי ומעלתם בי (דברים לב, נא) שחיללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם ומריתם פי בשלא שמרתם מצותי:
כְּלִי יָקָר
קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע א"כ מטה זה למה לו מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה ש"מ במטה ידוע הוא מדבר, ומ"ש מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה', ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו. והנה במהות חטא זה באו י"א דעות זכרם מהרי"א בספרו ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי.
ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה' ודבריו בלתי מתובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן, ואני אומר שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ"מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל ית', ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש. ומ"ש ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה ויען כי לא פורש במקרא נוסח הדבור שידבר משה אל הסלע ודאי הנוסח הוא ב' תיבות ונתן מימיו, כי ונתן משמש לשעבר והוא שידבר אל הסלע ענין המטה שהוציא פרח ונתן מימיו כי בסתם פרח וציץ יש לחלוחית מים וכאשר ישמע הסלע שהמטה כבר נתן מימיו אז יעשה גם הוא כמותו, ועי"ז והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר סלע בגימטריא עץ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה כתיב במטהו משמע במטה שלו הכה ולא במטה אהרן. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. כי הבין זה מדקאמר המטה הידוע ולא אמר מטך והודיע לנו שרק קיחה זו היתה כאשר צוהו ה' אבל מה שעשה מכאן והלאה לא עשה כאשר צוהו ה'.
וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז"ל בקריעת ים סוף כתיב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר הרם את מטך וסלקהו ונטה את ידך ולא במטך לפי שהיו מרננים אחר המטה ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה לפי שאנו רואין שאין כחו כ"א במטה זה, לכך נאמר הרם את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה, ר"ל שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה לפיכך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם כי לא האמינו בה' ובנבואת משה עבדו לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה.
והנה בעת הזאת זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו, וסברו כשם שכל הניסים נעשו במצרים במטה כך קי"ס, וע"י שהכה צור במטה חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה שחזרו ואמרו שלא ה' פעל כל זאת אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף. ושם נאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה ולשון נטיה ביד ועי"ז ויאמינו בה', וכאן נאמר ממש הכל בהפך וירם משה את ידו ויך במטהו, לשון הרמה וסילוק ביד כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו וע"י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון כאשר היה רינון של המטה קודם קי"ס, לכך נאמר יען לא האמנתם בי לא אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי אלא יאמרו בכח המטה עשה זה ולא ה' פעל כל זאת. ובזה ב' רעות עשו כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה שנאמר ודברתם אל הסלע, ואילו היו מדברים אל הסלע ענין מטה אהרן מה שעשה והיה הסלע שומע ועושה כמעשהו אין לך קידוש השם גדול מזה, שילמדו הכל ק"ו מן הסלע, והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה וז"ש יען לא האמנתם בי לא גרמתם לאחרים להאמין בי.
וא"ת הלא מאמר הצאן ובקר ישחט להם קשה מזה, ע"ז אמר להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל כי כך המדה בחילול השם שכל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי פירוש שהקב"ה אנה לידו שיעשה בגלוי כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו. ומה שהתחיל בבני ישראל ואח"כ אמר לכן לא תביאו את הקהל, כך אמר הקב"ה למשה אילו היו כל הנכנסים לארץ בני ישראל בני אברהם שנאמר בו והאמין בה', החרשתי כי מאחר שהם מאמינים בני מאמינים אף אם לא תעשה לעיניהם ניסים המחזיקים האמונה מ"מ יהיו חזקים באמונה לא יסורו ממנו, אמנם בבאי הארץ יש ביניהם קהל גרים והם הערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי ברע הוא, ובנקל יחזרו לסורם כי המה בנים לא אמון בם, ע"כ אותן באי הארץ צריכין למנהיג אשר יוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד ולעשות תמיד בפניהם ניסים המחזיקים האמונה ואתם אין מדרככם להקפיד ע"ז לכן לא תביאו את הקהל אותו קהל גרים אל הארץ.
ולכך נאמר אצל יהושע לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ, גם שם מתחיל בישראל וסיים בהעם כי אמר תרגיל עצמך לעיני כל ישראל להיות חזק ואמץ בדבר ה' שלא יבואו על ידך לידי חסרון אמונה, וא"ת שישראל אינן חשודין אצלך ע"ז אמר כי אתה תביא את העם הזה, שיש ביניהם גם הערב רב שנקראו בשם העם והם צריכין חיזוק ביותר ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' וילך בע"ה. ופירוש זה יקר מכל מה שדברו בו המפרשים אשר תחזנה עיניך בספרו של מהרי"א.
ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כ"א אחרי הכאות רבות כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וז"ל ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע. וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא ואיך דימה אותו לנער, ודאי אין הכונה כ"א אל הנמשל שישראל ילמדו מזה כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו כמו שיתבאר בע"ה לקמן פר' וילך. והראה לנו הקב"ה אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו לומר שאין נכון להכות בשבט כ"א לנער ובער אבל כשיגדיל תחת גערה במבין, כ"א לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו, כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח אין פתגם המעשה נעשה מהרה, וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כ"א אחר הכות כסיל מאה. וזה רמז נכון מאד לדעת מדרש זה.
אוֹר הַחַיִּים
קח את המטה וגו' ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה:
א') רש"י ז"ל פי' ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה:
ב') רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב' במה שאבד הכונה בפעם א' לצד מריבת העדה:
ג') הביאו הנזכר כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדיבור לסלע היא ההכאה:
ד') הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו עלי באר:
ה') הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו':
ו') הר"מ (רמב"ם בח' פרקים) פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם אשר לא כן היה:
ז') רבינו חננאל והסכים אליו רמב"ן שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו':
ח') ר"מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו':
ט') הר"י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים שזה יורה מיעוט הבטחון וגו':
י') בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו' יעיין שם דבריו:
הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב"ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב"ע על ג' אחרים ודחאם, ואני טוען על השאר והם, דרך א' של רבינו חננאל שבחר לו רמב"ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו' הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה, ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו מוכרח היה לומר נוציא לכם להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם שה' נתן ההוצאה בידם, ודרכו של הר"י אלבו אין דעתי הולמו כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה' וה' יעשה הטוב בעיניו, ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין וקלני מזרועי לטרוח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו:
ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז"ל ואמצא במדרש (ילקוט) וזה לשונם יען לא האמנתם וגו' ד' חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, לא קדשתם להביא מים מכל סלע שרוצים, מעלתם שאמרתם המן הסלע הזה, מריתם שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי עד כאן לשונם, ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו' והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר א' למה יצו ה' לקחת המטה כיון שהוצאת מים הוא בדיבור לבד, ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו, ג' הוצרך לומר פעם ב' מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך, הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה ממה שאמר בפירוש ודברתם ומשה לא עשה כן והכה והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד והוא לא עשה כן והוא חטא הב', ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכוון במאמר זה לומר אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן והראיה ממה שאמר להם שמעו נא המורים זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו' יגיד כי היו מורים בסלע לומר מסלע זו והוא אומר המן הסלע הזה וגו' פירוש שסלע זה אינו ראוי להוציא מים, נמצאו ביד משה ב' שגגות אחרים, א' שה' אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן, ב' שעשה להם החלט האפשריות באומרו המן הסלע וגו', והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי:
וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה:
ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה, מה שאמר לו ה' קח את המטה הבין בו ב' דרכים, א' להכאה וא' להורמנא ולכח עליון בידו שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא, והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת, והגם שמצינו שאמר לו ה' ואת המטה הזה תקח בידך אשר וגו', שם היה עושה פעולות במטה, וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך והוצאת להם מים מן הסלע, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה, והבין משה כי כוונת ה' היא לומר לו שלא דבור לבד יספיק אלא כח המעשה שיעשה שבו יוציא מים, ובזה גילה סופו על תחילתו כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה להוציא המים מן הסלע, והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר, והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו' פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה עוד כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה ולא עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנו עליו פרק אחד:
והמשכיל בעין השכל יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה אלא בא' מב' דרכים, או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפורש חקוק יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון כמו שכן הבין משה, או על ידי שישנו עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מפה קדוש יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים, לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה שהיתה כוונתו קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות פירש ודברתם כפשוטו:
ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה ב' הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה' ואמר הנה לפני ב' דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה אני חושש שמא הפירוש האמיתי הוא להכות ומה גם שהוא יותר פשטי ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחייב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה ויקוים גם כן מאמר והוצאת להם מים וגו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה ואמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה הגם שנכנס אצלו בגדר ספק שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו כי חש לפירוש שהבין שהוא להכאה ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר, ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפילו על ידי הכאה לא יתן מימיו לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע ובזה יתחלל שם שמים ח"ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר והוא בארה של מרים שמנע מימיו, והגם שאמר אחר כך והוצאת להם מים מן הסלע פירוש מן הסלע הידוע האמור בסמוך, ונמצא שכל כוונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך ויצתה השגגה באונס:
ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה, טעם שהכה חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ונמצא מתחלל שם שמים, ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם ומשה לא הבין כן כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה, וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר והוצאת להם מים שעל סלע אחר הוא אומר יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול, גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול, ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע וגו' כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה אמר להם שמעו נא המורים לשון המראה ולשון הוראה כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו':
ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון ולזה תמצא שאמרו ז"ל חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה' אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר ומשום מיחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע ודוקא על ידי הכאה ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם ובלא הכאה שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד ובהער' בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכין לעשות:
ועומק הדברים הוא שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה והיה נגרש מהם חלק הרע והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים ע"ט), בפסוק מזמור לאסף וגו' וכתבנוהו במקומות אחרים, וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו נחלט הדבר ואמר ה' לכן פירוש בשביל זה גם לשון שבועה שלא יביאו וגו', כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו ידעתי כי השחת תשחיתון, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל ח"ו, לזה אמר לכן לא תביאו וגו', ודקדק לומר את הקהך הזה, אמרו במדרש (ילקוט) הזה אינכם מביאים אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא דכתיב וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן עד כאן, ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה':
והשקית את העדה. דקדקק לומר והשקית בכינוי, אולי שנתכוין לא' מב' דרכים, או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה' להשקותם כשיעור שלא יהיו ניזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו. או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזיקם כי המים ההם נסיים הם בכל פרטיהם בין בהוייתן בין בפעולתם, והוא אומרו והשקית שהגם שירצו לשתות בהסתפקות אתה השקה אותם ככל הצורך, והוצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת וגו' ואמרו ז"ל , שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין, ועיין מה שפירשתי בפרשה דרבקה בהשקאת אליעזר וגמליו:
ט
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא מִן קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקְדֵיהּ
אִבְּן עֶזְרָא
את המטה מלפני ה'. הוא מטה האלהים והוא המונח לפני העדות:
אוֹר הַחַיִּים
כאשר צוהו. הוצרך לומר כן, לומר שלא נתעכב אלא סמוך לצוויו יתברך לקח המטה. עוד נתכוון לומר דבר זה עשה כאשר ציוהו והא למדת שמה שעשה מאז והלאה לא כאשר ציוהו, וכמו שכתבנו למעלה ששגג בפירושם של דברים:
י
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת־הַקָּהָל אֶל־פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם׃
רַשִׁ״י
ויקהלו וגו'. זֶה אֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיק מוּעָט אֶת הַמְרֻבֶּה (בראשית רבה ה'): המן הסלע הזה נוציא. לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁהָלַךְ הַסֶּלַע וְיָשַׁב לוֹ בֵּין הַסְּלָעִים כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק הַבְּאֵר, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם מַה לָּכֶם מֵאֵי זֶה סֶלַע תּוֹצִיאוּ לָנוּ מַיִם? לְכָךְ אָמַר לָהֶם המרים — סַרְבָנִים, לְשׁוֹן יְוָנִי שׁוֹטִים, מוֹרִים אֶת מוֹרֵיהֶם, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה שֶׁלֹּא נִצְטַוִּינוּ עָלָיו נוֹצִיא לָכֶם מַיִם? (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וְאַכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת קְהָלָא לְקֳדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן סַרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין נַפֵּיק לְכוֹן מַיָא
רַשְׁבַּ״ם
ויאמר להם שמעו נא המורים: כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי:
המן הסלע הזה נוציא לכם מים: בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים, אז אמר להם דרך כעס וחימה, סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים, ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה, ולא האמין שבדבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים, ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם היה סבור שזו היא רצונו של הקב"ה לדבר אל הסלע בהכאה במטה, ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן, והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת מים על ידי הכאתו, ואע"פ כן נענש, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים, וזהו שאמר הקב"ה יען לא האמנתם בי להקדישני, על ידי דיבוריכם על הסלע, לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הקב"ה, לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפירשתי:
רַמְבַּ״ן
המן הסלע הזה נוציא לכם מים חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה' והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב כז) הרואה אתה (שמואל ב טו כז) התשפוט (יחזקאל כב ב) המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא) אבל ר"א כתב המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים ירצה לפרש שאמר להם שמעו נא המורים בה' האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים רק תכירו כי מאת ה' הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו) וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ולפי דעתי הה"א הזו לשאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו היש בה עץ אם אין (במדבר י״ג:כ׳) התשמור מצותיו אם לא (דברים ח ב) ופעם יזכיר הן לבדו הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט) הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה) האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג) אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא כענין שנאמר (תהלים עח יח-כ) וינסו אל בלבבם היוכל אל לערוך שולחן במדבר הגם לחם יוכל תת וכך אמרו (אבות ה ד) עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה) אם רצונך כן הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי"ב יח ה) אם עצתך כן אף כאן אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה וכן דעתי בהנגלה נגליתי הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) המן העץ אשר צויתיך התשפוט כי כלם שאלות אבל ענינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי הלה' תגמלו זאת הגמולה וכן אם מן העץ אשר צויתיך אכלת ותבוש ותחבא או למה תתחבא ובדרך הזה האחרים אבל הרואה אתה שאלה גמורה בדבר המסופק אם יועץ אתה תשוב אל העיר כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח קט) וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד):
יא
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם׃
רַשִׁ״י
פעמים. לְפִי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה לֹא הוֹצִיא אֶלָּא טִפִּין, לְפִי שֶׁלֹּא צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַכּוֹתוֹ, אֶלָּא "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע", וְהֵמָּה דִּבְּרוּ אֶל סֶלַע אַחֵר וְלֹא הוֹצִיא, אָמְרוּ, שֶׁמָּא צָרִיךְ לְהַכּוֹתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (שמות י"ז), וְנִזְדַּמֵּן לָהֶם אוֹתוֹ סֶלַע וְהִכָּהוּ (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵם משֶׁה יָת יְדֵיהּ וּמְחָא יָת כֵּיפָא בְּחוּטְּרֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וּנְפָקוּ מַיָא סַגִיאֵי וּשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירְהוֹן
אוֹר הַחַיִּים
במטהו פעמים. טעם ב' פעמים כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה, ורבותינו ז"ל דרשו דרשות וכפטיש וגו'.
יב
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃
רַשִׁ״י
יען לא האמנתם בי. גִּלָּה הַכָּתוּב שֶׁאִלּוּלֵי חֵטְא זֶה בִּלְבַד הָיוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם כַּעֲוֹן דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ, כָּךְ הָיָה עֲוֹן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן; וַהֲלֹא "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט" (במדבר יא, כב) קָשָׁה מִזּוֹ? אֶלָּא לְפִי שֶׁבַּסֵּתֶר, חִסֵּךְ עָלָיו הַכָּתוּב, וְכָאן שֶׁבְּמַעֲמַד כָּל יִשְׂרָאֵל, לֹא חִסֵּךְ עָלָיו הַכָּתוּב מִפְּנֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם: להקדישני. שֶׁאִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא, הָיִיתִי מְקֻדָּשׁ לְעֵינֵי הָעֵדָה, וְאוֹמְרִים מַה סֶּלַע זֶה שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מְקַיֵּם דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם, קַל וָחֹמֶר אָנוּ: לכן לא תביאו. בִּשְׁבוּעָה, כְּמוֹ "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" (שמואל א ג'), נִשְׁבַּע בִּקְפִיצָה שֶׁלֹּא יַרְבּוּ בִתְפִלָּה עַל כָּךְ:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן חֲלַף דִי לָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֵן לָא תֵעֲלוּן יָת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לְהוֹן
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לכן לא תביאו. דרשו רז"ל אין לכן אלא לשון שבועה, שנאמר (שמואל א ג) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע הקב"ה שלא יכנסו לארץ. ואע"פ שידע משה כן לא נמנע מלעשות שליחותו בענין הארץ, וזהו שסמך לו מיד וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, לפי שבקדש נגזר עליו שלא יכנס לארץ ומקדש שלח שלוחיו בענין הארץ.
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר ה'. קשה למה שקדם לנו כי לשון אמירה יורה על דברים המסעדים את הלב וגדולה וכבוד יבשר וכאן רואני שלא אמר אלא בשורת גזירה רעה, ויתבאר על פי מה שאמרו במדרש (במד"ר פי"ט) שאמר משה לפני ה' הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה וכו' יאמרו הדורות שאני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי וגו' עד כאן, והוא מה שרמז ה' באומרו ויאמר לשון רוממות למשה ולאהרן שנכתב חטאם שעליו מתו שהוא יען לא וגו', ולא יחשבו הדורות שהם שוים לדור הרע ח"ו:
יג
הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר־רָבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם׃
רַשִׁ״י
המה מי מריבה. הֵם הַנִּזְכָּרִים בְּמָקוֹם אַחֵר; אֶת אֵלּוּ רָאוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה, שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה בַמַּיִם, לְכָךְ גָּזְרוּ (שמות א') "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (סנהדרין ק"א): ויקדש בם. שֶׁמֵּתוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל יָדָם; כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה דִּין בִּמְקֻדָּשָׁיו הוּא יָראוּי וּמִתְקַדֵּשׁ עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהילים ס"ח), וְכֵן הוּא אוֹמֵר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י'):
אוּנְקְלוֹס
אִינוּן מֵי מַצוּתָא דִנְצוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדַשׁ בְּהוֹן
רַשְׁבַּ״ם
ויקדש בם: שהוקדש במים מכל מקום, ואע"פ שלא דברו אל הסלע:
רַמְבַּ״ן
ויקדש בם שמתו משה ואהרן על ידם כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא מתירא ומתקדש על הבריות שנאמר (ויקרא י ג) בקרובי אקדש וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך לשון רש"י (רש"י על במדבר כ׳:י״ג) גם כן פירש ר"א (אבן עזרא על במדבר כ׳:י״ג) ואיננו נראה בעיני כי עדיין לא מתו משה ואהרן ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתירא הקב"ה על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהוא ובפרץ עוזא ( ו ח) ועוד כי הכתוב אמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם כי במריבים נתקדש מלשון בקרובי אקדש וראוי היה לדבריהם שיאמר ויכבד על פניהם והנכון בעיני כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד כמו שמפורש שם (שמות יז ו ז) ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו' על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כלם כענין שכתוב (יחזקאל לט כז) וקבצתי אתם מארצות איביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים ודע כי בראשונה היתה להם מריבה עם משה כמו שאמר (שמות יז ב) וירב העם עם משה וכן אמר (שם פסוק ד) עוד מעט וסקלוני והיו מנסים את השם היש ה' בקרבנו (שם פסוק ז) אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא היה בכאן נסיון ועל כן אמר כי אלה מי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר נסו את השם ולא נתקדש רק לעיני זקני ישראל ובעבור היות ענין הסלע שני פעמים הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
המה מי מריבה. אמרו במדרש מכאן אתה למד שמקדש היה נגזר שיענש משה על המים, ראה מה כתיב (בראשית יד) וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש, עין משפט של משה היא קדש ונקרא קדש על שם להקדישני.
ויקדש בם. במשה ואהרן. מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הם גרמו שלא נתקדש לפיכך ויקדש בם, נתקדש עליהם שמו של הקב"ה כענין שכתוב (ויקרא י) בקרובי אקדש. וחטא זה התחיל על ידי ישראל ובשגגה במשה ואהרן, ועל זה אמר הכתוב (תהלים קו) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, משל למה הדבר דומה לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף אני קלקלתי, הביאו עמה פגה שביעית ולקתה. כך אמר משה רבש"ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור שהכעיסוך שנאמר (שם עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, כתוב עלי על מה נענשתי. וידוע שאלמלא חטא הצור היו נכנסין לארץ, שהרי שבט לוי אינו בכלל גזרת המדבר, שכן כתוב (במדבר יד) וכל פקודיכם לכל מספרכם, ושבט לוי לא נמנה בכלל ישראל רק בפני עצמו.
סְפוֹרְנוֹ
ויקדש בם. באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים כמו שהורו אז בשירתם באמרם ומנחליאל במות שהיו המים עולים יותר ממקום מקורם על הפך הראוי למים הטבעיים:
אוֹר הַחַיִּים
המה מי מריבה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר המה מים אשר רבו בני וגו', עוד מאומרו רבו את ה' זה יגיד שמדבר על ישראל ומאומרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן. ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדושת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו' ומריבה זו מצדיקה הכתוב באומרו אשר רבו פירוש שטענו טענה נגד ה' וצדקו בטענת מריבתם, ויקדש בם פירוש עשה ה' דברים להתקדש ביניהם פירוש בישראל במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו' ומים אין יוציא להם במאמרו מים מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם, ומשה ואהרן לא עשו כן לכן הקפיד ה' עליהם ואמר לכן וגו' ורז"ל אמרו (שם) ויקדש בם במשה ואהרן שגזר עליהם שלא יביאו וגו', וע' פנים לתורה:
יד
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ׃
רַשִׁ״י
אחיך ישראל. מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן אַחֲוָה? אֶלָּא אָמַר לוֹ אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית ט"ו), וְעַל שְׁנֵינוּ הָיָה אוֹתוֹ הַחוֹב לְפָרְעוֹ (תנחומא): אתה ידעת את כל התלאה. לְפִיכָךְ פֵּרֵשׁ אֲבִיכֶם מֵעַל אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (בראשית ל״ו:ו׳) — מִפְּנֵי הַשְּׁטָר חוֹב הַמֻּטָּל עֲלֵיהֶם, וְהִטִּילוֹ עַל יַעֲקֹב:
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁלַח משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם כִּדְנַן אֲמַר אָחוּךְ יִשְׂרָאֵל אַתְּ יְדַעְתְּ יָת כָּל עָקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתָּנָא
אִבְּן עֶזְרָא
מקדש. שם מקום עיר ואיננו קדש ברנע כי אותו הוא מדבר וכן הכתוב אומר יחיל ה' מדבר קדש: התלאה. פירשתיו:
רַמְבַּ״ן
אל מלך אדום לא הזכיר הכתוב שמו כי אין צורך אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא כמו שנאמר (תהלים קלו יז-כ) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג) ויובב מלך מדון ויבין מלך חצור (שם יא א) ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט-כד) לא בשמות ואמר הכתוב ויאמר אליו אדום כי נסכמו כל עמו עם אדוניהם במיאון הזה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מקדש אל מלך אדום. קדש שם עיר. ואינו קדש ברנע, שהרי קדש ברנע מדבר הוא שנאמר (תהלים כט) יחיל ה' מדבר קדש, וכבר הזכרתי זה למעלה.
כה אמר אחיך ישראל. כלומר אחים היינו בני אברהם שנאמר לו (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה החוב מוטל לפרוע. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, שנאמר (שם לו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב המוטל עליו והטילו על יעקב לבדו לפיכך סבלנו רעות רבות.
כְּלִי יָקָר
כה אמר אחיך ישראל וגו' אתה ידעת את כל התלאה וגו'. כי תלאה זו היתה ראויה להיות חציה שלך לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, ואנחנו סבלנו כל התלאה כולה אפילו חלקך. ורמז במלת התלאה עולה ת' כנגד ת' של גרות, עוד מ' שהיו מטולטלים במדבר, וא' אינו מן המנין. וכשם שאין לך חלק בפריעת החוב כך אין לך חלק בארץ כי דומה כאילו קנינו מידך חלקך וראוי שגם אתה תתן בידינו המקח ותסייע לנו לבא לארץ מהרה.
אוֹר הַחַיִּים
אחיך ישראל אתה ידעת וגו'. טעם אומרו אחיך, גם אומרו אתה ידעת, לומר כי תלאה זו לא נסבבה ממני אלא מאבותינו ואני ואתה אחים שוים בדבר, ששטר זה של התלאה היה כתוב על אבינו ואחד מן האחים פרעו, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פפ"ב) בפסוק וילך אל ארץ וזה לשונם מפני החוב שלא רצה לפרוע חוב אביו עד כאן, ואומרו אתה ידעת פירוש כבר קודם היות לנו התלאה ידעת אותה שנגזרה בין הבתרים, ודבר זה דוקא הוא שידעו, ולזה דקדק לומר אתה, העובדי כוכבים ומזלות היו חושבים כי מקרה הירידה היה להם להיות עבדים ושפלים, ואומרו וירדו אבותינו וגו' פירוש מלבד הגלות עוד נוסף שסבלנו צרה כפולה שהיה הגלות במצרים, על דרך מה שכתבו בתוספות במסכת שבת במה שאמרו שם בגמרא וזה לשונם לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל ב' סלעים מילת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים עד כאן, והקשו התוספות והלא הגזירה היתה מבין הבתרים, ותרצו שאם לא היה שינוי שעשה יעקב ליוסף היה הגלות במקום אחר בלא כל כך תוקף השעבוד אשר הפליאו למרר חייהם, מעתה היות הגלות במצרים הוא נוסף על הידוע בגזירה, לזה אמר וירדו וגו' פירוש ועוד לנו שהיתה התלאה במקום זה הרע ימים רבים וירעו לנו וגו', ונתכוונו גם כן במאמר זה לומר שהם פרעו שטר חוב ומצד זה זכו בארץ, והודיעום גם כן כי פרעו פרעון גדול בכל כך צער זמן ארוך כאומרו ימים רבים:
טו
וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ׃
רַשִׁ״י
וירעו לנו. סָבַלְנוּ צָרוֹת רַבּוֹת: ולאבתינו. מִכָּאן שֶׁהָאָבוֹת מִצְטַעֲרִים בַּקֶּבֶר כְּשֶׁפֻּרְעָנוּת בָּאָה עַל יִשְֹרָאֵל (עי' תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וּנְחָתוּ אֲבָהָתָנָא לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְלַאֲבָהָתָנָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולאבותינו. שמתו בגלותם. ודרשו רז"ל, ולאבותינו אלו האבות, מכאן שהאבות מצטערין בקבר כשפורענות בא על ישראל.
טז
וַנִּצְעַק אֶל־יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ׃
רַשִׁ״י
וישמע קלנו. בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָנוּ אָבִינוּ "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב", שֶׁאָנוּ צוֹעֲקִים וְנַעֲנִים (תנחומא בשלח): מלאך. זֶה מֹשֶׁה, מִכָּאן שֶׁהַנְּבִיאִים קְרוּאִים מַלְאָכִים, וְאוֹמֵר "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב' ל"ו):
אוּנְקְלוֹס
וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתָנָא וּשְׁלַח מַלְאָכָא וְאַפְקָנָא מִמִצְרָיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְבִסְטַר תְּחוּמָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
וישלח מלאך. כמשמעו וכן הכתוב אומר ומלאך פניו הושיעם ורבים פירשוהו על משה כי מצאו ויאמר חגי מלאך ה' ואין זאת דעתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וישמע קולנו. בברכה שברכנו אבינו שאנו צועקים ונענים, שנאמר (שם כז) הקול קול יעקב.
וישלח מלאך. מלאך ממש, כענין שכתוב ישעיה סג) ומלאך פניו הושיעם. או יאמר מלאך על משה, כענין שנאמר (חגי א) ויאמר חגי מלאך ה', כי משה היה מוחזק בעיני ישראל כמלאך הש"י אין ענינו נמשך אחר עסקי הגוף ואחר מקרי בני אדם, וראיה לזה מה שאמרו בהעדרו (שמות לב) כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, כלומר כי זה משה שחשבנוהו מלאך, איש הוא וקרה לו כמקרה בני אדם, כי לא ידענו מה היה לו.
יז
נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ׃
רַשִׁ״י
נעברה נא בארצך. אֵין לְךָ לְעוֹרֵר עַל הַיְרֻשָּׁה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא פָרַעְתָּ הַחוֹב, עֲשֵׂה לָנוּ עֵזֶר מְעַט לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצְךָ: ולא נשתה מי באר. מֵי בוֹרוֹת הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה, אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵנוּ מָן לֶאֱכֹל וּבְאֵר לִשְׁתּוֹת, לֹא נִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא נִקְנֶה מִכֶּם אֹכֶל וּמַיִם לַהֲנָאַתְכֶם, מִכָּאן לְאַכְסְנַאי אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לֶאֱכֹל יִקְנֶה מִן הַחֶנְוָנִי, כְּדֵי לְהַנּוֹת אֶת אֻשְׁפִּיזוֹ (תנחומא): דרך המלך נלך וגו'. אָנוּ חוֹסְמִים אֶת בְּהֶמְתֵּנוּ וְלֹא יִטּוּ לְכָאן וּלְכָאן לֶאֱכֹל (שם):
אוּנְקְלוֹס
נְעִיבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ לָא נְעִיבֵּר בַּחֲקַל וּבִכְרָם וְלָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל לָא נִסְטֵּי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ
רַשְׁבַּ״ם
לא נשתה מים באר: שלכם, כי המים היו יקרים לאומות באותה הארץ:
דרך המלך נלך: מסלת עברי דרכים המיוחדת לכל העולם:
אִבְּן עֶזְרָא
בשדה ובכרם. שלא ישחיתו ואפי' מי הבארות שלכם לא נשתה: דרך המלך נלך. אם הדרך שהמלך הולך בה או פירושו הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום נלך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
נעברה נא בארצך. אין לך לערער על הירושה של ארץ ישראל כשם שלא פרעת החוב.
לא נעבור בשדה ובכרם. שלא נשחיתם. ולא נשתה מי באר. אפילו מי הבארות לא נשתה, זהו פשוטו. ומדרשו לא נשתה אפילו מי הבאר שלנו, ונקח מכם.
דרך המלך נלך. הדרך שהמלך הולך בה, או הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום.
עד אשר נעבור גבולך. לא אמר עד אשר נבא אל הארץ אע"פ שזו היתה הכוונה, כי נתירא להזכיר לו את הארץ פן יאמר מלך אדום בא יעקב אביהם במרמה ולקח בכורתי וברכתי, כי לולא כן היתה הארץ שלי, אבל בסיחון פרט הארץ והזכירה בפירוש.
סְפוֹרְנוֹ
דרך המלך. באותה הדרך שיצוה המלך שנלך בה כמנהג כל מלך הנותן מעבר לצבא אנשי שלומו לשלוח עמהם מורה בדרך למען לא יזיקו אנשי הצבא או קצתם בעברם ליושבי הארץ:
כְּלִי יָקָר
ולא נשתה מי באר, לרבותא נקט כי מי בורות פשיטא שלא נשתה שהרי יש טורח לחזור ולמלאות אלא אפילו מי באר שהמעין מתגבר מעצמו וזה נהנה וזה לא חסר מ"מ לא נשתה משלך, ואח"כ הוסיפו לומר ונתתי מכרם להנות האושפיזא וכן מתחילה אמרו דרך המלך נלך שהמלך דרכו לילך בו והשיב פן בחרב אצא לקראתך, מאחר שהדרך כבוש למלך כי יפגשך עשו מי נדחה מפני מי והשיב במסילה נעלה.
אוֹר הַחַיִּים
נעברה נא בארצך. ולא אמר נא נעברה, אם נפרשה לשון בקשה נתכוון להסמיך הבקשה לארצו שהיא עיקר השאלה שיהיה המעבר בארצו, ואם נפרשה לשון זמן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ד) שאחד מג' עכו"ם שנתן ה' לזרעו של אברהם הוא אדום, לזה דקדק משה בשליחות זה ואמר שכל התנאים שהוא מתנה על עצמו לא נטה ימין ושמאל וגו' כל זה אינו אלא בהעברה של עתה, אבל כשיעברו לעתיד לבא כי משה הוא אשר יהיה מושיע ורב אז לא יקבל עליו כל התנאים אלא להורישם ולהומם ולבוז ביזם דכתיב (עובדי' א') בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש וגו':
יח
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן־בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ׃
רַשִׁ״י
פן בחרב אצא לקראתך. אַתֶּם מִתְגָּאִים בְּקוֹל שֶׁהוֹרִישְׁכֶם אֲבִיכֶם וְאוֹמְרִים "וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ", וַאֲנִי אֵצֵא עֲלֵיכֶם בְּמַה שֶּׁהוֹרִישֵׁנִי אָבִי "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא אֶפּוֹק לָקָדָמוּתָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תעבור בי. דרך מדינתי, הוא הדרך הקרוב אל ארץ כנען, אבל עברו דרך ארצו כשסבבו הר שעיר, וזהו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר, שהיו משה וישראל שואלין מסיחון לתת להם רשות לעבור דרך ארצו כמו שעשו בני עשו, ושם אכתוב בעזרת האל יתברך.
פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שירשתם מאביכם ואומרים שאתם צועקין ונענין, ואני אצא לקראתך במה שהורישני אבי, שנאמר (בראשית כז) ועל חרבך תחיה.
סְפוֹרְנוֹ
פן בחרב אצא לקראתך. כי המון עם אדום אנשי דמים ובסבה מועטת ממריבה או זולתה שתפול בין אנשי הארץ והעם העובר יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים:
יט
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם־מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין־דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה׃
רַשִׁ״י
רק אין דבר. אֵין שׁוּם דָּבָר מַזִּיקְךָ:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹרַח כְּבִישָׁא נִסַק וְאִם מֵימַךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירַי וְאֶתֵּן דְמֵיהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בְּרַגְלַי אֵעִיבַּר
אִבְּן עֶזְרָא
במסלה נעלה. מה יזיקכם שנעלה במסלה ואם הוצרכו למים תמכרום לנו וזה טעם מכרם כמו דמיהם:
רַמְבַּ״ן
במסלה נעלה הנה מתחלה היו אומרין לבא בערים רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים אבל ילכו בדרך המלך שהיא דרך הרבים לא דרך היחיד והיו אומרים שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות לצרכם אחרי כן שלחו להם שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ כנען שהיא סלולה וכבושה לכל ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם שנהנו מהם על כן אמר רק אין דבר שאין בזה הפסד שום דבר ואחרים פרשו לא נשתה מי באר אם לא בדמים ואיננו נכון כי למה יחזור לשלוח לו מה שלא רצה בתחלה ומדרשו (תנחומא חקת יב) לא נשתה מי באר שלנו ונקח מכם כמו שכתב רש"י (רש"י על במדבר כ׳:י״ז) (רש"י על במדבר כ׳:י״ז) ואמרו ישראל לאדום עד אשר נעבר גבלך ולא הזכירו לו אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו שלא יקנא בהם על הארץ לאמר כי להם היתה לולי שלקח בכורתו וברכתו במרמה אבל לסיחון הזכירו עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו כמו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב כט):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
במסלה נעלה. תחלה היו אומרים לבא בעירם רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות, נכנסין בכרמים, אבל ילכו בדרך המלך שהוא דרך הרבים ולא דרך היחיד, והיו אומרים שלא ישתו המים אשר להם בבארות כלל, אחרי כן שלח להם שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ ישראל אשר היא סלולה וכבושה לכל, ואם ישתו מי הנהרות בדרך הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם, על כן אמרו רק אין דבר, שאין בזה שום דבר, כן כתב הרמב"ן ז"ל.
ברגלי אעבורה. טעם רגלי צבאותי, ומכאן אפשר לך ללמוד כי ועמדו רגליו על הר הזיתים (זכריה יד) האמור בהקב"ה הכוונה בו צבאותיו כדי להרחיק ממנו יתברך כל מדות הגשמות. ואם יאמר אומר שאינו דומה, שהרי צבאות השפלים ראויין להקרא כך לפי שהרגל כלי ההליכה ואין דרכן של שפלים ללכת בלא רגלים, אבל בצבאות העליונים שאין להם כלי ההליכה ואין לשון התנועה נופל בהם איך יתכן לקרא אותם בשם הזה. ותשובת הענין כי זה שם משותף, שהרי עליון כל דבר יקרא ראשו וסוף הדבר יקרא רגליו, וכיון שהוברר שהבורא יתעלה ראש הנמצאים כלם יתכן להקרא צבאות כל הנמצאים רגליו. או יהיה רגליו סבותיו כדעת הרמב"ם ז"ל, וזה כשאר השמות שהם שמות אברים גשמיים שבאדם שהם נאמרים בבורא יתעלה, כגון (שמות יז) פי ה' (דברים יא) עיני ה', (במדבר יא) אזני ה', וכבר בארתי כל הלשונות הללו בפסוק (בראשית ו) ויתעצב אל לבו.
סְפוֹרְנוֹ
במסלה נעלה. הנה זה אולי יקרה אם נעבור בערים אבל אנחנו נעבור במסלה בלבד ולא תקרה שם סבה שתעורר את עמך בחרב לקראתנו: רק אין דבר ברגלי. אין אתנו שום דבר מוכן לחרחר ריב: אעבורה. מאחר שאינך ממאן להניחנו לעבור אלא בשביל זה שאמרת הנה נוכל לעבור שאין לחוש לזה כלל:
כ
וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה׃
רַשִׁ״י
וביד חזקה. בְּהַבְטָחַת זְקֵנֵנוּ "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לָא תְעִבָּר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לָקֳדָמוּתֵיהּ בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא
כא
וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו׃
אוּנְקְלוֹס
וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבַּק יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָּא יִשְׂרָאֵל מִלְוָתֵיהּ
רַמְבַּ״ן
ויט ישראל מעליו קצר הכתוב בזה כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד ה) ונשמרתם מאד אל תתגרו בם כאשר פירש להם משה ועל פי הדבור נטו מעליו כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור:
כב
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה הֹר הָהָר׃
רַשִׁ״י
כל העדה. כֻּלָּם שְׁלֵמִים וְעוֹמְדִים לִכָּנֵס לָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן אֶחָד מֵאוֹתָם שֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרָה עֲלֵיהֶם, שֶׁכְּבָר כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר וְאֵלּוּ מֵאוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (דברים ד') "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (תנחומא): הר ההר. הַר עַל גַּבֵּי הַר, כְּתַפּוּחַ קָטָן עַל גַּבֵּי תַפּוּחַ גָּדוֹל, וְאַעַ"פִּ שֶׁהֶעָנָן הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וּמַשְׁוֶה אֶת הֶהָרִים, שְׁלֹשָׁה נִשְׁאֲרוּ בָהֶן — הַר סִינַי לַתּוֹרָה וְהֹר הָהָר לִקְבוּרַת אַהֲרֹן וְהַר נְבוֹ לִקְבוּרַת מֹשֶׁה (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וּנְטָלוּ מֵרְקָם וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְהֹר טוּרָא
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם בני ישראל כל העד'. בעבור שיצא אדום להלחם בם הגיד הכתוב שלא נפקד איש מבני ישראל בבואם מעיר אדום אל הר ההר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כל העדה. הזכיר כל העדה לפי שיצא אדום לקראתם להלחם בם וכדי להודיע שלא נפקד מהם איש כשבאו מארץ אדום להר ההר.
ואמרו במדרש הר ההר, הר על גבי הר, כמין תפוח קטן על תפוח גדול, והיה אהרן קבור באותו מקום ששמו הר, שנאמר וימת אהרן שם בראש ההר, ואע"פ שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה הרים נשארו, הר סיני לתורה, הר הר לקבורת אהרן, הר נבו לקבורת משה.
כג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל־גְּבוּל אֶרֶץ־אֱדוֹם לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
על גבול ארץ אדום. מַגִּיד שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁנִּתְחַבְּרוּ כָאן לְהִתְקָרֵב לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, נִפְרְצוּ מַעֲשֵׂיהֶם וְחָסְרוּ הַצַּדִּיק הַזֶּה, וְכֵן הַנָּבִיא אוֹמֵר לִיהוֹשָׁפָט (דברי הימים ב' כ') "בְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּהוֹר טוּרָא עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר ה' וגו' על גבול ארץ אדום וגו'. טעם שהוצרך לומר על גבול וגו', פירוש על סיבת הגעתם לגבול רשעה נסתלק אהרן, שוב בא לידי מדרש אחד (ילקוט כאן) וזה לשונם בהתחברך לרשע וגו' בשביל שנתחברו לאדום חסרו צדיק אחד עד כאן, והם הדברים עצמן שרמזנו במאמר על גבול וגו', ולדרך זה יתבאר אומרו לאמר שיצו ה' למשה לומר לישראל פרט זה שרמז במאמר על גבול שהתחברם לרשע סבב פטירת הצדיק, והגם שכבר נגזרה גזירה זו עליו, אפשר שהיה חי עוד ימים עוד לומר מגלגלין חובה על ידי חייב, ובדרך רמז כיון שאהרן עומד עם משה לגאולה העתידה כאומרם ז"ל (שם) בפסוק וענתה שמה כימי נעוריה שכתבתי למעלה, וגאולה העתידה היא מיד אדום שהיא מלכות ס"מ לזה אמר על גבול ארץ אדום פירוש על סיבת גבולם אשר הגביל ה' קץ לאדום לימסר ביד ישראל לזה שם יאסף אהרן, וגמר אומר אל עמיו לרמוז לעמיו העתידים לרשת ארץ אדום:
כד
יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל־עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר־מְרִיתֶם אֶת־פִּי לְמֵי מְרִיבָה׃
אוּנְקְלוֹס
יִתְכְּנֵשׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרֵי לָא יֵעוֹל לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דִי סְרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי לְמֵי מַצוּתָא
אִבְּן עֶזְרָא
יאסף אהרן. כמו ומות כהר שיתקן עצמו למות ויעלה אל ההר: מריתם. פירשתיו: למי מריבה. כמו במי מריבה שם המקום או בעבור מי מריבה:
אוֹר הַחַיִּים
על אשר מריתם את פי. לפי דברי המדרש (שם) שכתבתי למעלה שיחד מאמר מריתם פי כנגד אשר אמר להם לשנות פרק אחד על הסלע בחר ה' ליחד פרט זה למיתת אהרן כי הוא שגיון שלם בערך אהרן, שהגם שמשה לא שנה היה לאהרן לשנות הפרק וכשלא שנה הרי המרה את פי ה', אבל על ג' דברים הרשומים בדבריהם לא היה אלא מסכים למעשה משה, שההכאה משה לבדו הכה, והוצאת מים מסלע שלא היו רוצים ישראל גם כן הוא מעשה משה אלא שהסכים אהרן, וכן מאמר המן הסלע הזה הוא דברי משה לבדו, ותמצא שפרט זה של חטא המן הסלע יחדו ה' למשה בשעה שאמר לו עלה וגו' ומות וגו' על אשר מעלתם וגו' שפירש בה מעל, ולדברי המדרש מאמר זה בא על פרט חטא אומרו המן הסלע שפרט, ודבר זה בפרט אין חלק לאהרן בו כי למה יענש אהרן אם משה אמר דיבור בלתי הגון, בשלמא בענין הסלע ובהכאתה הם דברים שבא שליחות מה' לאהרן על ידי משה ויענש על שינוי אשר יעשה בו מה שאין כן אם משה ידבר דברים לא הגונים אין אהרן נתפס עליו, אלא שכללו ה' עם משה לצד עיקר הדבר ששגגו בו יחד:
כה
קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר׃
רַשִׁ״י
קח את אהרן. בִּדְבָרִים שֶׁל נִחוּמִים — אֱמֹר לוֹ, אַשְׁרֶיךָ שֶׁתִּרְאֶה כִתְרְךָ נָתוּן לְבִנְךָ, מַה שֶּׁאֵין אֲנִי זַכַּאי לְכָךְ (שם):
אוּנְקְלוֹס
דְבַר יָת אַהֲרֹן וְיָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יָתְהוֹן לְהֹר טּוּרָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
קח את אהרן. בו בלשון שקרבו לכהונה ואמר לו (ויקרא ח) קח את אהרן, בו בלשון אמר לו לעלות להר.
כו
וְהַפְשֵׁט אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם׃
רַשִׁ״י
את בגדיו. אֶת בִּגְדֵי כְהֻנָּה גְדוֹלָה הִלְבִּישָׁהוּ וְהִפְשִׁיטָם מֵעָלָיו, לְתִתָּם עַל בְּנוֹ בְּפָנָיו; אָמַר לוֹ הִכָּנֵס לַמְּעָרָה וְנִכְנַס, רָאָה מִטָּה מֻצַּעַת וְנֵר דָּלוּק, אָמַר לוֹ עֲלֵה לַמִּטָּה וְעָלָה, פְּשֹׁט יָדֶיךָ וּפָשַׁט, קְמֹץ פִּיךָ וְקָמַץ, עֲצֹם עֵינֶיךָ וְעָצַם, מִיָּד חָמַד מֹשֶׁה לְאוֹתָהּ מִיתָה, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ (דברים ל"ב) "כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ" — מִיתָה שֶׁנִתְאַוִּיתָ לָהּ (ספרי שם):
אוּנְקְלוֹס
וְאַשְׁלַח יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְתַלְבֵּישִׁנוּן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרֹן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן
אִבְּן עֶזְרָא
והפשט. והלבשתם. יוצאים לשנים פעולים: וטעם ואהרן יאסף. כי בעת שתפשוט בגדיו מיד ימות: ויאסף אהרן אל עמיו. פירשתיו:
רַמְבַּ״ן
והפשט את אהרן את בגדיו הם בגדי כהונה גדולה שנתרבה בהם אלעזר בנו עתה והקרוב כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד והקטיר הקטורת והעלה הנרות העלה אותו אל הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה והפשיט אותם ועל דרך הפשט הלבישו תכריכי המת אשר הכין לו והפשיט את אלעזר בגדי החול והלבישו בגדי הקדש כאשר עשה עמו ביום המלואים (ויקרא ח ז-ט) ומדרש רבותינו שנעשו בהם נסים אמרו היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם: וילבש אותם את אלעזר בנו (במדבר כ׳:כ״ח) וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מבחייו שנלבשו בגדי שכינה תחלה למטה וחזר משה והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן כך שנוי בת"כ (מלואים א ו):
סְפוֹרְנוֹ
והפשט את אהרן את בגדיו. אותם בגדים הראוים לכהן גדול יותר על כהן הדיוט: והלבשתם את אלעזר. שהיה לבוש בגדי כהן הדיוט ובכן נשאר אהרן בד' בגדי כהן הדיוט לבוש הבדים כמו שהיה ענינו בהכנס לפני ולפנים וכענין הראות מלאכי אלהים לעבדיו:
אוֹר הַחַיִּים
והפשט את אהרן את בגדיו. אמר את אהרן את בגדיו שנראה שהם ב' הפשטות, הגם שאין זה צחות לשון עם כל זה אפשר שנתכוון לומר לו שהבגדים שיפשיט יהיו בגדי כהונה לא בגדי עצמו, לזה אמר הפשט את אהרן לגופה וחזר והתנה שההפשטה הוא את בגדיו המיוחדים לו לאהרן שהם בגדי כהונה ועליהם הוא אומר והלבשתם את אלעזר, וזה לא היה נשמע אם היה אומר והפשט אהרן את בגדיו שאז אין כאן יתור לדרוש ממנו אלא הדברים כפשטן, וכאלו אמר והפשט אהרן מבגדיו, ומאמר את בגדיו הוא גזירת והפשט, מה שאין כן אומרו והפשט את אהרן מאמר את אהרן הוא גזירת והפשט ונשאר מאמר את בגדיו מיותר לדרשה:
עוד נתכוון לומר על זה הדרך הפשט את אהרן והפשטה זו אינה אלא מבגדיו והוא אומרו את בגדיו, אבל יש לו מלבוש אחר תיכף ומיד, והוא מאמרם ז"ל (ילקוט כאן) וזה לשונם היה אהרן מתפשט ומתלבש בענני כבוד, ומעתה לא נשאר אהרן מופשט מהמלבוש אפילו בעת שהיה מפשיטו משה לא היה נפשט אלא מבגדיו והיה מלביש הענן כל חלק וחלק הנפשט ממנו:
כז
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּעֲלוּ אֶל־הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל־הָעֵדָה׃
רַשִׁ״י
ויעש משה. אַעַ"פִּ שֶׁהַדָּבָר קָשֶׁה לוֹ, לֹא עִכֵּב (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ וּסְלִיקוּ לְהֹר טוּרָא לְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא
כח
וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן־הָהָר׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַשְׁלַח משֶׁה יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְאַלְבִּישׁ יָתְהוֹן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרֹן תַּמָן בְּרֵישׁ טוּרָא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טוּרָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויפשט משה את אהרן את בגדיו. בגדי כהונה גדולה הפשיטן והלבישן לאלעזר בפניו. ועכשיו נטל משה את שלו והקב"ה את שלו, משה הפשיטן ממנו ונטל מה שנתן לו, שהוא הלבישן לו כשנתחנך בכהונה גדולה שנאמר (שם) וילבש משה את אהרן את בגדיו, ואח"כ נטל הקב"ה מה שנתן לו, שכך דרשו רז"ל אמר לו משה הכנס למערה ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דולק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב) כאשר מת אהרן אחיך, באותה מיתה שנתאוית לה. ודרשו רז"ל בתורת כהנים מעשה נסים נעשו בבגדים הללו, והלא התחתונים הם תחתונים לעולם והעליונים הם עליונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה המקום לאהרן במותו יותר מבחייו, שהפשיטן לו משה כסדרן. וכן מצינו בו לשון הכתוב שוה בהלבשה והפשטה, בהלבשה נאמר (ויקרא ח) וילבש משה את אהרן את בגדיו, וכן בהפשטה ויפשט משה את אהרן את בגדיו, כלומר ויפשט כענין וילבש.
ודע כי המקום שהוא הר ההר היה לצד דרום, וראוי היה שיקבר שם אהרן כי מדת הימין היא מדתו, ומרים בקדש שהוא בין צפון לדרום, ומשה בהר נבו שהוא אמצעי ביניהם, ויכול אדם לעבור משם לכל קבר וקבר, ולכך נקרא הר העברים שהוא פתוח לשני עברים, ולכך לא נקברו האחים במקום אחד כדי שיהיה כל אחד במקום הראוי לו, ועוד כדי להגן על ישראל ולכפר עליהם באותן המקומות שהיו עלולין אל החטא. ומה שנסמכה אסיפת אהרן לפרשת מלך אדום, אמרו במדרש זהו שאמר הכתוב (דברי הימים ב כ) בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך, על שנתחברו לרשע הזה לעבור גבולו חסרו אותו צדיק.
וימת אהרן שם בראש ההר. ודרשו רז"ל שלשה מתו בנשיקה, משה ואהרן ומרים, במשה ואהרן נאמר בהם על פי ה', אבל במרים לא נאמר על פי ה', לפי שגנאי הדבר.
ויש לתמוה שלא מצינו כאן שהזכיר הכתוב במיתתו של אהרן בראש ההר על פי ה' כשם שנאמר במשה (דברים לד) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', שלא רצה להזכיר בו כן במקום הזה לפי שבמקום זה המרו את פי ה' בחטא הכאת הסלע פעמים וכמו שנתבאר למעלה, ואיך יתכן שיזכיר במקום זה שהיתה מיתתו על ידי מי שהמרהו והוא פי ה' שכתוב בו על אשר מריתם את פי, ומפני שלא הזכירו כאן הוצרך להזכירו במקום אחר בסדר אלה מסעי, הוא שבאר שם (במדבר לג) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם.
כט
וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ויראו כל העדה. כְּשֶׁרָאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר יוֹרְדִים וְאַהֲרֹן לֹא יָרַד, אָמְרוּ הֵיכָן הוּא אַהֲרֹן? אָמַר לָהֶם מֵת, אָמְרוּ אֶפְשָׁר מִי שֶׁעָמַד כְּנֶגֶד הַמַּלְאָךְ וְעָצַר אֶת הַמַּגֵּפָה יִשְׁלֹט בוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת? מִיָּד בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַחֲמִים וְהֶרְאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לָהֶם מֻטָּל בַּמִּטָּה, רָאוּ וְהֶאֱמִינוּ (שם): כל בית ישראל. הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, לְפִי שֶׁהָיָה אַהֲרֹן רוֹדֵף שָׁלוֹם וּמַטִּיל אַהֲבָה בֵּין בַּעֲלֵי מְרִיבָה וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ (אדר"נ י"ב): כי גוע. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהַמְתַּרְגֵּם דְּהָא מִית טוֹעֶה הוּא, אֶלָּא אִם כֵּן מְתַרְגֵּם וַיִּרְאוּ וְאִתְחֲזִיאוּ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן דְּהָא אֶלָּא עַל מִדְרָשׁ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד, וְכִדְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ (ראש השנה ג'), אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ, אֶלָּא וַיֵּרָאוּ, וְעַל לָשׁוֹן זֶה נוֹפֵל לְשׁוֹן דְּהָא, לְפִי שֶׁהִיא נְתִינַת טַעַם לְמַה שֶּׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ — לָמָּה וַיֵּרָאוּ? לְפִי שֶׁהֲרֵי מֵת אַהֲרֹן; אֲבָל עַל תַּרְגּוּם "וְחָזוּ כָל כְּנִשְׁתָּא" אֵין לְשׁוֹן דְּהָא נוֹפֵל אֶלָּא לְשׁוֹן אֲשֶׁר, שֶׁהוּא מִגִּזְרַת שִׁמּוּשׁ אִי, שֶׁמָּצִינוּ אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, כְּמוֹ "וְאִם מַדּוּעַ לֹא תִקְצַר רוּחִי" (איוב כ"א), וְהַרְבֵּה מְפֹרָשִׁים מִזֶּה הַלָּשׁוֹן — "אִם חֲרוּצִים יָמָיו" (שם י"ד):
אוּנְקְלוֹס
וַחֲזוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא אֲרֵי מִית אַהֲרֹן וּבְכוֹ יָת אַהֲרֹן תְּלָתִין יוֹמִין כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא
ויראו כל העדה. כאשר ראו זה המאורע שאירע בכו שלשים יום: ומלת גויעה. פירשתיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. האנשים והנשים. ובמשה לא נאמר בית, אלא (דברים לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, לפי שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.