Numbers 22 — בְּמִדְבַּר כב

פָּרָשַׁת חֻקַּת · פָּרָשַׁת בָּלָק (from 22:2)

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ

רַשְׁבַּ״ם מעבר לירדן יריחו: כלומר כנגד ירדן וכנגד יריחו, לא למטה בירדן ולא למעלה מיושבי ארץ ישראל, ראוי ליכתב מעבר לירדן לאותם שעברו את הירדן שלהם קרוי ערבות מואב מעבר לירדן:

ב וַיַּרְא בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אֵת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי׃

רַשִׁ״י וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אָמַר, אֵלּוּ שְׁנֵי מְלָכִים שֶׁהָיִינוּ בְטוּחִים עֲלֵיהֶם לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵיהֶם, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ "וַיָּגָר מוֹאָב" (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי

אִבְּן עֶזְרָא לאמורי. בקמצות הלמ"ד והטעם לידוע שהוא סיחון ועוג ולא הי' במלכי כנען גדולים כאלה והעד אשר כגובה ארזים גבהו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון (משלי יד, כח) שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי יד) כי רבוי העם הוא הדרת מלך וכבודו, לפי שיש בין אנשיו גבורים וחכמים שוין לו או למעלה ממנו, אבל מעלתו והתנשאותו על שאר השרים והסגנים הוא רבוי חיילותיו ורוחב מלכותו וממשלתו וזאת היא הסבה שהוא מעולה ומהודר מכלם, וכאשר יחסר לו העם ויפרדו מעליו זהו מחתת האדון, ומלת רזון מלשון רוזנים. ולפי מה שאמר הדרת מלך היה לו לומר מחתת מלך, אבל בא לומר כי העדר העם מחתה לו עד שהוסר ממנו שם המלכות וחזר כאחד הרוזנים המושלים בעם, ועל כן יקראנו הכתוב בשם רוזן לא בשם מלך, לפי שאין מלך בלא עם, וא"כ למדך הכתוב הזה כי בטחון המלך תלוי בבשר ודם כיון שהדרתו ומעלתו ברבוי העם ומחתתו בחסרונם. ועל הטעם הזה לא היה רצון הש"י שיהיה בינינו מלך לפי שבטחון העם במלך והמלך בטחונו בעמו, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו בה שנירא את הש"י, כענין שכתוב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא, גם נצטוינו שלא נירא מן הכנענים כענין שכתוב (שם ז) לא תירא מהם, וכתיב (שם לא) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, וכיון שהתורה אסרה לנו הבטחון בבשר ודם וצותה אותנו להיות כל אחד ממנו בטחונו בה' יתברך לבדו, ובקיימנו זה לא נצטרך לאדם ויהיה כל אחד מישראל בטוח יותר מן המלך, אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין ישראל לשאול להם מלך כשאר האומות אשר להם מלכים ושלטונים, על כן קבע להם בתורה מצות עשה לדעתם למנות להם מלך אחר שיחטאו בשאלם אותו, והוא שכתוב (שם יז) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך, וראוי היה שיחשב זה להם לחטא כיון שהקב"ה הפליא ענינם בימי צאתם מארץ מצרים מכל העמים ורמם חלקם מכל אומה ולשון להיותו מולך עליהם ושכינתו בקרבם, ולכך הוקשה בעיני הקב"ה כששאלו להם מלך, וסופו הוכיח על תחלתו שאבד שאול בסופו. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ברב עם הדרת מלך, ולמדנו בכתוב הזה שהצדיק הבוטח בה' יתברך הוא בטוח יותר מהמלך, כי המלך ישים עיקר בטחונו בעמו, וא"כ ראוי שיהיה בטוח יותר הבוטח בהקב"ה מן הבוטח בעם, כי המלך הבוטח בעם לבד ולא בהקב"ה לפעמים יפול ביד אויביו וכל חיילותיו לא יועילו ולא יצילו אותו. וכן מצינו בסיחון ועוג שהיו בוטחין ברבוי חיילותיהם ובאין כנגד משה וישראל ולא הועיל להם כלום, שהרי ההיזק וההצלה ממנו אינו תלוי ברבוי עם אלא בגזרת השי"ת, כי פעמים אין התשועה ברב עם, כענין שכתוב (תהלים לג) אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, ומן הידוע כי היו מלכים אדירים חזקים בגבורה ועריהם בצורות חזקות וחיילותיהם כחול אשר על שפת הים, וכיון שנאבדו כלם ונפלו ביד משה לכך נתירא בלק מלך מואב בשכבר מתו גבוריו אשר היה חוסה בהם ופחד לנפשו ממה שעשה ישראל לאמורי, וזהו שכתוב. וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. בלק בן צפור מלך מואב היה, כי כן יזכיר בסמוך ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, וא"כ היה ראוי שיאמר וירא בלק בן צפור מלך מואב. ויתכן לפרש כי כאן גלה לנו הכתוב פחדו הגדול ממה שחסרו שני המלכים האלה סיחון ועוג, ועל כן באר הכתוב כי מן היום שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי לא היה מחשיב עצמו כמלך, ומפני זה הזכירו הכתוב בשמו סתם לא בשם מלך, ויהיה בעת ההיא בעת שנאבד האמורי, כלומר כשמתו אבל משמתו לא היה מחשיב עצמו כמלך לאמורי הידוע, זה סיחון ועוג, ולא היה במלכי כנען כאלה, כענין שכתוב (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס והיה בטוח בהם שהיו גבורים, עבר הגייס והרגם והיה מרתת על עצמו. אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להם שכר לשמרו, והם היו שקולין כנגד כלם, שנאמר (תהלים קלה) לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, לפיכך ויגר מואב. ובמדרש וירא בלק, כל ראייתם של רשעים לפורענות, וירא בלק הביא בלעם הרשע שבא לעקור אומה שלמה. (בראשית ט) וירא חם אבי כנען, (שם ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם, (שם יב) ויראו אותה שרי פרעה, (שם לד) וירא אותה שכם בן חמור.

סְפוֹרְנוֹ וירא בלק. אדם מפורסם למלומד מלחמה כאמרו הטוב טוב אתה מבלק בן צפור וכו' ראה שבקש ישראל לעבור בארץ סיחון וכשלא נתן לעבור החרימוהו וראה שנצחו לא בדרך תחבולת מלחמה:

כְּלִי יָקָר וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. והלא ניסי מצרים היו גדולים מאלו ולמה לא התבונן באותן גדולות ונוראות אשר עשה ה', ועוד יש להתבונן כי זכר כאן את ישראל בד' שמות. ישראל, העם, בני ישראל, קהל, כי מתחילה נאמר את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ואח"כ אמר ויגר מואב מפני העם, ואח"כ אמר ויקץ מואב מפני בני ישראל, ואח"כ נאמר עתה ילחכו הקהל. הלא דבר הוא. וביאור הדבר כך הוא, שמדרך העולם שהמלכים יש להם ספר דברי הימים אשר עליו כתובים כל הקורות מימים רבים, אבל ההמון עם אינן יודעין כ"א ההווה מה שרואין בעיניהם או מה ששמעו מפי השמועה מן המאורעות שבימיהם. לפיכך בלק שהיה מלך הנה מימים רבים יפקד אצלו מה שעשה יעקב ישראל סבא אל האמורי כי הוא היה רק איש אחד ובני ביתו מתי מספר ואעפ"כ נצח אומה שלימה כמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ולפי דעת רז"ל שפירשו בחרבי ובקשתי היינו בתפלתו אתי שפיר שראה בלק כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי בתפלתו לפי שכל כחו בפיו ע"כ השתדל הוא ג"כ אחר אחד שג"כ כחו בפיו, ולכך נאמר וירא בלק ולא נאמר וישמע בלק כי כל הקורות ההם הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי האדמה, וראה בעיניו הדבר כתוב על ספר ונכנס מורך בלבבו לאמר א"כ עשו בשנים קדמוניות בהיותם מתי מספר מה יעשו עתה בהיותם עם רב ועצום, ולכך לא נאמר בני ישראל או העם או קהל לפי שבישראל סבא הוא מדבר. אבל מואב דהיינו כלל ההמון עם לא התבונן במה שעבר, כי לא ידעו מה הוא ולא פחדו כ"א מן ההווה מה שראו בעיניהם עם רב ועצום לכך נאמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, והיה ההמון עם של מואב יראים מפני ב' כיתות ולא ראי זה כראי זה כי מפני הערב רב היו יראים מחמת רבויים כי איתא במדרש שהערב רב היה ב"פ ס' רבוא ועליהם אמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, קרא הערב רב בשם העם כי לא מבני ישראל המה כי רב הוא כי רבים המה באמת אבל בני ישראל שלא היו כל כך רבים לא יראו מהם מצד רבויים אמנם מצד אחר היה מורא ישראל עליהם אשר עליו נאמר ויקץ מואב מפני ישראל, כמו שפרשנו פר' שמות (שמות א.יב) על ויקוצו מפני בני ישראל, שאין הפירוש שישראל נעשו כקוצים בעיניהם דא"כ הל"ל ויקצו בני ישראל מהו מפני אלא איפכא מסתברא שהמצרים המשילו את עצמם לקוצים בערך בני ישראל שנמשלו לגפן שנאמר גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, כי בנוהג שבעולם כשבעל השדה רוצה ליטע כרם בשדה מלאה קוצים אז הוא עוקר הקוצים מן השורש ומשליכם זרה הלאה כדי ליטע במקומם הגפן, כך היו המצרים יראים שישראל יהיו נטועים בארץ כגפן והמה יעלו מן הארץ כקוץ מונד כולהם כמ"ש ועלה מן הארץ, ועלינו מבעי ליה כו' לכך נאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהמה ינערו מן הארץ, מפני בני ישראל שנמשלו לגפן כך נאמר כאן ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיו יראים פן יהיה מואב כקוץ מושלך מן הארץ מפני בני ישראל מפני הגפן אשר הסיע ה' ממצרים לגרש מפניהם גוים וליטעם שמה, לכך אמר בני ישראל כי ישראל סבא איננו כי כבר הלך לעולמו ובניו יבואו שמה, אבל לא הערב רב שנקרא בשם העם כי מה גבר מגוברין ומה יתרון לערב רב על שאר האומות שיגרש מפניהם גוים ויטע אותם במקומם אם לא אגב בני ישראל. ואח"כ נאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו'. ומה ראו המדינים על ככה להתעבר על ריב לא להם אלא לפי שמצינו שפירש"י פר' מטות (מטות לא.ו) אותם ואת פנחס שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו לפוטיפר ובני יוסף נקראו קהל שנאמר גוי וקהל גוים, פירש"י קהל גוים נאמר על יוסף, וכן אמרו זקני מואב אל מדין שגם אתם יש לכם לירא מפני הקהל בני יוסף שירצו ליקח מכם נקמת יוסף בכור שור אביהם, ז"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור. כי הקהל בני יוסף בכור שור המה על כן ילחכו אותנו כשור המלחך כדי ליקח נקמת השור וזה פירוש יקר.

ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב־הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ויגר. לְשׁוֹן מוֹרָא, כְּמוֹ "גּוּרוּ לָכֶם" (איוב י"ט): ויקץ מואב. קָצוּ בְחַיֵּיהֶם:

אוּנְקְלוֹס וּדְחִיל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרֵי סַגִי הוּא וַעֲקַת לְמוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

רַשְׁבַּ״ם ויקץ מואב: בחייו, כמו קצתי בחיי:

אִבְּן עֶזְרָא ויגר מואב. כמו ויירא וכן גורו לכם: ויקץ. כמו הפוך וכמוהו נעלה ביהודה ונקיצנה:

רַמְבַּ״ן טעם ויגר מואב מפני העם בעבור כי רב הוא שהיה מואב קטן בגוים כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם ויקץ עוד מפני בני ישראל ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון (דברים ב כט) עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם (שם שם ט) אל תצר את מואב ולכן אמרו לזקני מדין אפילו שלא ילכדו את ארצנו ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה וילכדו להם את כל סביבותינו כאשר עשו לשני מלכי האמורי ויתנו אותנו למס עובד:

סְפוֹרְנוֹ ויגר מואב. אילי מואב שלא נתנו ישראל לעבור כמו שהעיד יפתח באמרו וגם אל ארץ מואב שלח ולא אבה: כי רב הוא. לא מפני תחבולת מלחמתם: ויקץ מואב. המון מואב קצו בחייהם מפני בני ישראל השוללים אותם:

ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל־זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת־כָּל־סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא׃

רַשִׁ״י אל זקני מדין. וַהֲלֹא מֵעוֹלָם הָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית ל"ו), שֶׁבָּאוּ מִדְיָן עַל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? אֶלָּא מִיִּרְאָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם; וּמָה רָאָה מוֹאָב לִטֹּל עֵצָה מִמִּדְיָן? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְמִנְהַג הָעוֹלָם, אָמְרוּ מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נִשְׁאַל מֵהֶם מַה מִּדָּתוֹ, אָמְרוּ לָהֶם אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו, אָמְרוּ, אַף אָנוּ נָבֹא עֲלֵיהֶם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו (תנחומא): כלחך השור. כָּל מַה שֶּׁהַשּׁוֹר מְלַחֵךְ אֵין בּוֹ בְרָכָה (שם): בעת ההוא. לֹא הָיָה רָאוּי לְמַלְכוּת, מִנְּסִיכֵי מִדְיָן הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת סִיחוֹן מִנּוּהוּ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ שָׁעָה (שם):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחֵיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָה הַהִיא

רַשְׁבַּ״ם ילחכו: כל התבואות וכל מיני אוכלין:

אִבְּן עֶזְרָא אל זקני מדין. יתכן שהיו החמשה מלכים זקנים: ילחכו כלחוך. שנים בנינים:

רַמְבַּ״ן זקני מדין אמר ר"א (אבן עזרא על במדבר כ״ב:ד׳) כי יתכן שהיו החמשה מלכים זקנים וא"כ וילכו זקני מואב וזקני מדין (במדבר כ״ב:ז׳) אינם הזקנים הנזכרים תחלה כי המלכים לא הלכו לפניו רק שרים ככתוב (במדבר כ״ב:ח׳) ועל דעת רבותינו (במדב"ר כ ד) שאמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל ראוי להם לשלוח אל זקני מדין לא למלכים ולא לעם כי הזקנים הם היודעים ענינו והנראה בעיני כי היו מתחלה במדין מלכים וסיחון מלך האמורי נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון ונלחם בבני עמון ולקח מארצם כמו שאמר מלך עמון ליפתח (שופטים יא יג) כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים ויפתח השיב לו כי מסיחון לקחה (שם פסוק כא) וכתוב ביהושע (יג כה) ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער ונלחם סיחון עוד עם מלכי מדין וכבש ארצם ושם אותם לו לעבדים נושאי מנחה והסיר עטרת ראשם ולא נתן להם הדר מלכות והשאירם שופטים בארץ מדין בעבורו ולכן יקראו זקני מדין כדרך השערה אל הזקנים (דברים כה ז) והראיה בזה שכתוב ביהושע (יג כא) וכל ממלכות סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ כי היתה תחת ממשלתו וטעם ואת מלכי מדין (במדבר ל״א:ח׳) אשר היו מלכים תחלה כמו שאמר נשיאי מדין נסיכי סיחון וכן נאמר (במדבר כ״ה:ט״ו) ראש אומות בית אב במדין הוא לא מלך או יהיה טעם מלכי מדין שחזרו למלכותם בעת ההיא ולא ידעתי טעם למה שאמר הכתוב ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא כי הראוי הוא שיאמר תחלה וירא בלק בן צפור מלך מואב את כל אשר עשה ישראל לאמורי ואולי היה בלק גבור חיל נודע מאד במעשה תקפו וגבורתו והזכיר הכתוב כי אף על פי שהיה למואב בעת ההיא מלך תקיף ואמיץ לבו בגבורים היה ירא וקץ מאד מפני בני ישראל ולכך אמר יפתח (שופטים יא כה) הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב כי לא יפחיד את המלך רק במלך נורא מאד ויתכן כי מואב לא היה עליהם מלך והיה העם ירא מאד מפני בני ישראל ועשו שני דברים שלחו אל זקני מדין לאמר עתה ילחכו הקהל והקימו עליהם המלך הזה בעצת מדין ואחרי כן שלחו כלם אל בלעם במצות המלך וזה טעם בעת ההיא בהתיעצם בענין ישראל ושלחם לבלעם ויהיה טעם וירא בלק שהיה אחד משרי מואב וגבור חיל ונתעורר בענין הזה ואמר למואב הבה נתחכמה לעם והם קמו והמליכוהו בעצת מדין ובמדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה כ׳:ד׳) ראיתי ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא והלא מתחלה נסיך היה שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע אלא משנהרג סיחון המליכוהו עליהם בעת ההיא שגרמה לו השעה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר מואב אל זקני מדין. והלא שונאים היו זה את זה שנאמר (שם לו) המכה את מדין בשדה מואב, כלומר שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, משל לשני כלבים שהיו צהובין זה לזה, בא זאב על אחד מהם, אמר בלבו אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר בא עלי, נתחברו שניהם על הזאב. ולמה נטלו עצה ממדין, לפי שראו שישראל נוצחים שלא כדרך העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל להם מה מדתו, אמרו להם אין כחו אלא בפיו, אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שאין כחו אלא בפיו. שהיו סבורים שמשה רבינו ע"ה כשאר אצטגנינין.

סְפוֹרְנוֹ עתה. שכבשו ארץ סיחון ועוג: ילחכו הקהל את כל סביבותינו. להרחיב גבולם ולהבטיחו: ובלק בן צפור. היה נודע לגבור ואיש מלחמה: מלך למואב בעת ההיא. ומכל מקום לא מלאו לבו להלחם בישראל כאמרו הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם. ומה שאמר יהושע ויקם בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל אמר זה על ששכר את בלעם לקלל כמו שבאר באמרו וישלח ויקרא לבלעם:

כְּלִי יָקָר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. לפי מה שפירשנו למעלה שבלק התבונן במה שעשה ישראל סבא לאמורי בחרבו ובקשתו, לפ"ז קשה מה יום מיומים ולמה לא נתעורר לעשות תחבולות כנגדם מימים רבים, לכך תירץ ואמר כי בעת ההיא מנוהו למלך לצורך שעה כפירש"י. אבל לפי פשוטו קשה מה ת"ל בעת ההיא וי"א שבא לתרץ למה ויגר מואב ולא בלק לפי שמנוהו רק בעת ההיא לפי שעה ע"כ אמר בלבו מה לי לצרה זו ומ"מ בנגלה מפני מורא העם הוצרך לעשות מה שעשה. וי"א שבא לתרץ למה זה היה מואב יראים, הלא כבר נאמר אל תצר את מואב. ע"כ אמר לפי שבלק מלך למואב בעת ההיא ובלק ארמי הוא ולא מואבי שנאמר ארץ בני עמו, פירש"י בלק משם היה וזה ארץ ארם כמ"ש מן ארם ינחני בלק, והיו יראים פן תקרא כל הארץ על שמו של בלק כמו שעמון ומואב טהרו בסיחון כמ"ש והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו', כך טהרה הארץ לישראל ע"י בלק שהיה מלכם בעת ההיא לכך עתה ילחכו ולא קודם. וי"א ילחכו את כל סביבותינו ולא יגעו בנו כלל רק יעשו כלה בכל סביבותינו וממילא אין לנו תקומה. ונ"ל שלכך נאמר כלחוך השור את ירק השדה, דווקא ירק שבשדה שסביבות העיר אבל לא יגעו בירק של הערים.

אוֹר הַחַיִּים ילחכו וגו' את כל סביבותינו. אולי שלא רצו להראות כל כך מורך הלבב שהם יראים מהם, אלא שהם חסים על הסביבות, ואמרו לשון רבים - לכלול אותם עמהם, ואומרו ובלק בן צפור - הם דברי הכתוב, או אפשר שהם דבריהם, שאמרו כי דבר זה נוגע גם למדין - להיות שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, ואם כן החרפה נוגעת למדין לצד נסיכם. ודקדק לומר בעת ההוא - לומר: לא לפניו ולא לאחריו, כי אחר שבא בלעם והודיע להם כי לא ירעו ולא ישחיתו למואב שלחו את בלק, ולא היה עוד מלך עליהם, וזה לך האות - שנמצא את נסיכי מדין ונהרג עמהם:

ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי׃

רַשִׁ״י פתורה. כְּשֻׁלְחָנִי זֶה שֶׁהַכֹּל מְרִיצִין לוֹ מָעוֹת, כָּךְ כָּל הַמְּלָכִים מְרִיצִין לוֹ אִגְּרוֹתֵיהֶם, וּלְפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא כָּךְ שֵׁם הַמָּקוֹם (שם): ארץ בני עמו. שֶׁל בָּלָק, מִשָּׁם הָיָה, וְזֶה הָיָה מִתְנַבֵּא וְאוֹמֵר לוֹ, עָתִיד אַתָּה לִמְלֹךְ; וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּבָּ"ה שְׁכִינָתוֹ עַל גּוֹי רָשָׁע? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר, אִלּו הָיוּ לָנוּ נְבִיאִים, חָזַרְנוּ לְמוּטָב, הֶעֱמִיד לָהֶם נְבִיאִים וְהֵם פָּרְצוּ גֶדֶר הָעוֹלָם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ גְדוּרִים בַּעֲרָיוֹת, וְזֶה נָתַן לָהֶם עֵצָה לְהַפְקִיר עַצְמָן לִזְנוּת: לקרא לו. הַקְּרִיאָה הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְלַהֲנָאָתוֹ, שֶׁהָיָה פוֹסֵק לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה: עם יצא ממצרים. וְאִם תֹּאמַר מַה מַּזִּיקְךָ? הנה כסה את עין הארץ. סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתָנוּ עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וַהֲרָגוּם: והוא ישב ממלי. חָסֵר כְּתִיב, קְרוֹבִים הֵם לְהַכְרִיתֵנִי כְּמוֹ (תהילים קי"ח) כִּי אֲמִילַם (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימָר הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם הָא חֲפָא יַת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְקִבְלִי

רַשְׁבַּ״ם ארץ בני עמו: של בלק:

אִבְּן עֶזְרָא פתורה. כמו מצרימה אל פתור: ארץ בני עמו. והם ארמים וכן מפתור ארם נהרים ובדרש שבלעם הוא בלע כי זה ארמי ואם בעבור בעור אביו הנה בן אחשורוש קודם אחשורוש רק הם שנים: אשר על הנהר. פירוש ארם נהרים: עין הארץ. פירשתיו:

רַמְבַּ״ן ארץ בני עמו של בלק משם היה וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ב:ה׳) מדברי אגדה (במדב"ר כ ז) ופשוטו ארץ בני עמו של בלעם כי שם נולד ושם יחוסו והטעם להזכיר כן מפני שהיה קוסם מן הארץ שכל עמה קוסמים כענין שכתוב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פתורה. ע"ד הפשט שם מקומו הוא, וזהו שאמר ארץ בני עמו, וארמיים היו, כי כן כתיב (דברים כג) מפתור ארם נהרים. וע"ד המדרש פתורה, נקרא פתורה מלשון פתרון, לפי שמתחלה היה פותר חלומות ואח"כ חזר קוסם ואח"כ עלה לרוה"ק.

כְּלִי יָקָר הנה עם יצא ממצרים. יצא לשעבר משמע, ובלעם אמר הנה העם היוצא ממצרים משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים, כי בלעם להזכיר עונם בא לומר שדומה כאלו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים כי תמיד ברע הם ואומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים. וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו עכשיו הם יוצאים. ומ"ש הנה כסה את עין הארץ. לשעבר משמע, וקשה והלא עוד היום הם מכסים את עין הארץ ויכול להיות ששלח לו לאמר שעם זה קסמים בידם ע"כ אני צריך לאיש אשר ג"כ קסמים בידו והביא מופת על זה כי במצרים הביאו מכת הארבה אשר כסה עין הארץ והחושך והוא יושב ממולי. אע"פ שהוא יושב כנגדי בחדר אחד מ"מ יכול הוא להחשיך לשונאיו ואליו יהיה אור במושבו ואין זה כ"א בכח הכשופים אשר למדו במצרים, ובלעם חשב שמא יאמר לו ה' שכבר שכחו כל מעשה ארץ מצרים ע"כ שינה ואמר הנה העם היוצא ממצרים שדומה כאלו עכשיו הם יוצאים. ומדקאמר בלעם בנבואה כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ש"מ שעד הנה היו חשודים במנחשים וקוסמים. ד"א כסה את עין הארץ. על סיחון ועוג אמר כן שהיו עין כל הארץ כי עיני כל הארץ עליהם ומאחר שנצחום מי יוכל לעמוד בפניהם וכן מסיק בילקוט.

אוֹר הַחַיִּים וישלח וגו' אל בלעם וגו'. הוצרך להזכיר שם אביו - בן בעור, גם להזכיר מקומו - פתורה אשר וגו' ארץ בני עמו, להודיעך הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זה כדי שיבא לידי גמר תכף ומיד, לזה פירש לשלוחים, ואמר: בן בעור - לבל יתחלף בלעם בבלעם; וכדי שלא יתעכבו לחזר אחריו, ציין להם מקומו ואמר: פתורה; ולחשש מקום אחר ששמו ״פתורה״ - אמר: על הנהר, והודיעם עוד כי הארץ ההיא היא ארץ בני עמו, וכל ידעו אותו גם ידעו דרך הלך בו, כי לפעמים לא ימצא האיש בביתו והם יודיעום מקום אשר ימצאוהו שם: לקרוא לו. נתחכם בתחילת מאמר השליחות לומר כי מה ששולח אחריו הוא להנאת עצמו של בלעם, כי הוא רוצה לעשות עמו טובה, והכוונה בזה: לרוץ אחר הנאתו בלא עיכוב: הנה עם יצא וגו'. צריך לדעת אומרו הנה; גם אומרו יצא, וכי לא ידוע הוא לכל העולם שיצאו ישראל? ומה גם לבלעם שהוצרך להודיעו; גם אומר הנה כסה - שהיה לו לומר: ״ויכס״ וגו'. ויתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"א), שאמרו: ג' יועצים היו לפרעה כשאמר על ישראל ״הבה נתחכמה לו״, ואחד מהם הוא בלעם, והוא אשר יעץ עליהם רעה, ובכשפיו העמיד כישוף לבל יוכל עבד לברוח ממצרים, והיה מובטח כי לעולם לא יצא עַם ישראל ממצרים, ולזה שלח לומר לו: הנה עם יצא ממצרים - פירוש: הפך הידוע, ובטל כח הכשפים, ואפשר כי בלעם היה מבטיח את בלק שלא יצאו ישראל משם עולמית, ולזה אמר לו: הנה יצא. ואומרו: הנה כסה את עין הארץ - נתכוון גם כן נגד מה שיעץ עליהם במועצותיו הרעים - למען ענותו - למעטם, גם להרוג זכוריהם ולשחת הבנים, הנה הוא הפך הדברים - שלא בלבד שלא נתמעט אלא אדרבא, נתרבה עד למאד, והוא אומרו: הנה כסה את עין הארץ: ואומרו: והוא יושב ממולי. נתכוין בזה לומר שניכר מתוך מעשיו שמשים פניו למולי להורישני, ותמצא שאמרו רז"ל (מ"ר כאן) שישראל היו מראים עצמן מזויינים בכלי זיין נגד מואב, מטעם חציפות הרשום בשם, כידוע, ומזה הרגיש כי כונתם להרע להם. וטעמו של בלק ששלח דברים אלו בשליחות לבלעם, לצד שחש שיאמר בלעם: ״למה לי ללכת שמה ויכול אני לעשות המעשים שיש בידי לעשות במקום שהיה בו״, גם חשש בלק שירגיש בלעם בכשפיו לדעת כי לא ירעו ולא ישחיתו בגבול מואב, ולא ירצה לבא, ומשם ישלח לומר להם כי העם לא יצורו אותם ולא יתגרו בם, לזה הקדים בתחילת השליחות ואמר: הנה עם וגו' הנה כסה וגו', לומר שאין לסמוך בענייני עַם זה, על אשר יגידו עליהם הכשפים, שהרי אמרת: ״לא יצא״ - ויצא, ועצה עליהם גם כן לא תעמוד, כמו שלא עמדה עצתך ״להמעיטם״, שהנה כסה וגו', ולומר לי שלא יתגרו מלחמה במואב, והנני רואה שהוא נגד זה - שהנה הוא יושב ממולי, לזה לא תסמוך על מה שתשכיל בידיעתך, ובא תבא:

ו וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי־עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר׃

רַשִׁ״י נכה בו. אֲנִי וְעַמִּי נַכֶּה בָהֶם. דָּ"אַ — לְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא (ב"מ ק"ה), מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים — לְחַסֵּר מֵהֶם מְעַט (תנחומא): כי ידעתי וגו'. עַל יְדֵי מִלְחֶמֶת סִיחוֹן שֶׁעֲזַרְתּוֹ לְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב:

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן אִיתָא כְּעַן לוֹט לִי יָת עַמָא הָדֵין אֲרֵי תַקִיף הוּא מִנִי מָאִים אֵכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעֲנָא יָת דִי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט

רַשְׁבַּ״ם את אשר תברך: בנבואה, גם בלק היה יודע שנביא היה ובנבואה היה אומר העתידות או על ידי קוסמים כי כן נקרא בלעם הקוסם ביהושע אך סבור הוא שיועילו לו תפלותיו וקרבנותיו:

אִבְּן עֶזְרָא ארה לי. לשון צווי מפעלי הכפל בחסרון אות הכפל וכן קבה לי והנה קוב על משקל שמור וקבה לי בחסרון הה"א על דרך משקל שכב רכב צלח: נכה בו. שם הפועל ואין טענה בעבור היותו בה"א כי הנה כמוהו לכלה הפשע: יואר. הוי"ו הנח הנעלם תחת הדגש שהוא תחת אות הכפל כמו על כמון יושב ולא היה כמוהו מאותו בנין בעבור אות הגרון כמשפט:

רַמְבַּ״ן וטעם נכה בו אני ומדין עוזרי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ידעתי את אשר תברך וגו'. מלמד שהיה מוחזק שקללתו חלה על המקולל, כענין שאמרו חז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. ודעת החכם רבי אברהם ז"ל שמתוך חכמת המזלות שהיה יודע כשהיה רואה מזלו של אדם שהיה בשפל והגיע עת רעתו היה מקלל אותו, וכאשר תבא אליו הרעה יחשבו הבריות שקללתו גרמה לו, ולכן הערים לדבר אל שרי בלק שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשי היוצר או גזרותיו. ודעת רז"ל איננו כן.

סְפוֹרְנוֹ אולי אוכל. אחר שתקללהו: נכה בו. אני במלחמה ואתה בקללה: אשר תברך מבורך. הנה כחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח או שיוכל להתיצב מנגד אבל אמר ידעתי את אשר תברך מבורך לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד:

כְּלִי יָקָר ועתה לכה ארה לי וגו'. ובלעם אמר אל השי"ת, ששלח לו בלק לכה קבה לי ומה שפירש"י שקבה קשה מארה ובלעם הוסיף מדעתו משנאתו את ישראל וכן וגרשתיו קשה מן ואגרשנו מן הארץ. אין זה מספיק וכי לא ידע בלעם שאלהיהם אוהב לישראל וע"י הוספה זו יגרע כי שמא כולי האי לא יתנו לו רשות. ועל בלק קשה איך היה נבער מדעת כל כך כי מתחילה אמר לכה ארה לי ולא נעתר לו שנאמר כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, ואח"כ שאל ולכה קבה לי וכי מי שאין רוצים ליתן לו אפילו דבר קטן חוזר ושואל דבר גדול. אלא ודאי שארה קשה מן קבה, ולשון נכה קשה מן לשון להלחם, ולשון ואגרשנו מן הארץ קשה מן וגרשתיו, כי לשון קבה אינו לשון קללה שהרי נאמר נקבה עלי שכרך, אלא שהוא נוקב ומפרש, או שהוא עושה בהם חור קטן מלשון ויקוב חור בדלתו אבל ארה קשה כי בו קללה בו נידוי. וכן להלחם אינו כל כך רע בהחלט כי יש לוחם כדי להציל את עצמו לבד אבל נכה הוא מכה ממש, וכן וגרשתיו משמע לגרשו רק מעליו לבד אבל ואגרשנו מן הארץ משמע מכל העולם, ובזה יתורץ הכל כי בלק לא ידע שאלהיהם אוהב להם כל כך על כן פער פיו לבלי חק ושאל ארה לי את העם הזה, אולי אוכל נכה בו, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו כלה כליל כולם אגרש מן העולם. ובלעם ידע שאלהיהם אוהב להם ופשיטא שמן השמים יעכבוהו ולא יעלה בידו לא זה ולא זה, ע"כ אמר לפני הקב"ה שבלק אינו שואל כי אם לדחותם מעליו כי אם יבאו להלחם בו אז יעברו בלא תצר את מואב ודין הוא שתחול קצת קללה לקוב חור בדלתו לחסר מהם מעט, לכך אמר כי בלק שלח אליו קבה לי אותו, אולי אוכל להלחם בו, וגרשתיו. והשיב לו הקב"ה לא תאור את העם כי ברוך הוא, רצה לומר כל כך הם מבורכים ודבקה בהם הברכה עד שאין מקום לחול אפילו לארירה הגדולה וק"ו קבה הקטנה שאין בו כח לחול כנגד חוזק הברכות. וכאשר ראה בלק שלא נעתר לו אל השאלה הגדולה ומן השמים יעכבוהו מלילך עמו, חזר אל הקטנה ואמר לפחות לכה קבה לי כי לא ידע מה שאמר ה' לבלעם כי ברוך הוא, כי לא הגיד בלעם לשלוחיו רק כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, וחשב שמא בעבור זה יעכבוהו כי הקשיתי לשאול לכך שאל הקטנה, והשיב לו בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. לא קבה הקטנה ולא ארה הגדולה והיה לו להקדים גדולה לקטנה בדרך לא זו אף זו, אלא כדי לידוק מזה דווקא לפי שלא אוכל לעשות הא אם היה הדבר ביכלתי הייתי עושה לא זו קטנה אלא אפילו גדולה, ולזה הראה כי כל מזימות לבבו להרע. וזה ביאור הפסוק ועתה לכה וגו', במלת ועתה רצה לנסותו אם יש בידו לאור כל זמן שירצה, שאם ידחהו ויאמר שאני צריך להמתין עד העת שהקב"ה כועס בה אין בו ממש כי שמא לא יכעוס כל הימים הללו וכמ"ש מה אזעום לא זעם ה', ע"כ אמר ארה לי לרצוני לזמן שאבחר אני, או ארה אותם שיהיו לי מסורים בידי, או לי שלא ידע הדבר שום אדם כ"א אני, אולי אוכל שהעולם יחשבו שאני אוכל ובאמת נכה בו שנינו אני ואתה ואחר ההכאה אגרשנו אני לבדי, ואמר לשון אולי על עצמו כי אני ספק אם אוכל, אבל אתה ודאי כי בצירופך ודאי נכה לכך לא אמר אולי נוכל נכה בו. כי ידעתי את אשר תברך מבורך, לא אמר יבורך כדרך שאמר יואר לפי שאמר לו דווקא בקללות יש לך כח ולא בברכות כי את אשר תברך כבר הוא מבורך ואתה רואה זה באצטגנינות שלו ואתה מברכו כדי לתלות בך. דאל"כ כשעזרת את סיחון היית מקלל למואב ולמה לא ברכת לסיחון אלא ודאי שאין לך כח בברכות כ"א בקללות לבלע ולהשחית כהוראת שם בלעם, על כן אני מבקש ממך קללה ולא ברכה שתברכני.

אוֹר הַחַיִּים ועתה לכה נא וגו'. אמר ועתה - שלא יעכב אפילו שיעור שעה אחת, כי כל שעה הם בסכנה מצדם, ואומרו נא - לשון בקשה, וסמך הבקשה לעיקר הפעולה, שהיא: ארה לי וגו', ודקדק לומר תיבת לי - שתהיה הארירה בהם לי - לצורכי. והכוונה בזה, שלא תתעכב הארירה עד אחר שיעשו נקמה בהם, ומה שהיה כבר היה, אלא שתעשה הפעולה תכף ומיד, שבזה תהיה הצלת מואב מהם. ורמז עוד במאמר לי, לפי שקדם בלעם וברך את בלק, כאומרם ז"ל (שם), לזה אמר: ארה לי - פירוש: אפילו לי - שכבר אני מבורך - לא יועיל זה, וצריך לארר אותם. ואם תאמר: אינו צריך, שכבר אתה מבורך - לזה אמר: כי עצום הוא ממני, כאן כלל ב' דברים: אחד, ענין החוזק הטבעי, ואחד, ענין הברכה, כי עם זה ברכתו עצומה מברכתי, ואומרו אולי נכה בו - פירוש: ואחר כל זה עודני בגדר הספק ״אולי״, וגם גדר ספק זה לא לאבדו אלא להכות בו, לגרשו מעלי. גם נתכוון לומר כנגד הבינונים - נכה בו, וכנגד הצדיקים - ואגרשנו: ובדרך רמז, פיו הכשילו במאמר ארה לי לארר את בלק, וכן היה שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו; גם היה סבה שישוב בלק למִדְין, ושם נפל בחרב, דכתיב (לא ח): ״ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור״ וגו', וזולת הליכת בלעם - שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים - היה נשאר שם בלק ולא היה חוזר למדין, ולא היה נהרג, הרי נתקיים שהלך לארוֹתוֹ לבלק - לקיים מה שנאמר : ״חרבם תבא בלבם״: כי ידעתי את וגו'. יתבאר על פי דבריהם (מ"ר כאן), שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך - לזה אמר: כי ידעתי את אשר תברך, מבורך, שהרי נתקיימה בו ברכתו; ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד, לפי שהוא ניסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה, ואשר יאור זה ידוע ממה שקלל מואב לסיחון, ויש להעיר בענין זה: בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם - יש ב' טעמים בדבר: א', להיותו רע עין, וה-ב', שהיה יודע ״רגע באפו״, כמאמרם ז"ל , והיה מקלל ברגע הזעם, אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו: ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור, אלא שהרשע היה מערים - כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה, היה עושה שמברכו, וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה, ולא כן הוא, אלא מזלו גרם; וכמו כן עשה לבלק, שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב, וברכו בדבר עצמו - לרמותו - כי הוא הסובב:

ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל־בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק׃

רַשִׁ״י וקסמים בידם. כָּל מִינֵי קְסָמִים, שֶׁלֹּא יֹאמַר אֵין כְּלֵי תַשְׁמִישִׁי עִמִּי; דָּ"אַ — קֶסֶם זֶה נָטְלוּ בְיָדָם זִקְנֵי מִדְיָן, אָמְרוּ אִם יָבֹא עִמָּנוּ בַּפַּעַם הַזֹּאת יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, וְאִם יִדְחֵנוּ אֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת, לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר לָהֶם "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה" אָמְרוּ אֵין בּוֹ תִקְוָה, הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם", אֲבָל זִקְנֵי מִדְיָן הָלְכוּ לָהֶם (שם):

אוּנְקְלוֹס וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וְקִסְמַיָא בִּידֵיהוֹן וַאֲתוֹ לְוַת בִּלְעָם וּמַלִילוּ עִמֵיהּ פִּתְגָמֵי בָּלָק

רַשְׁבַּ״ם וקסמים בידם: מיני קסמים היו מוליכין לבלעם פן יאמר אין בידי מיני קסמים, כדכתיב בימינו היה הקסם ירושלים קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד:

אִבְּן עֶזְרָא זקני מואב. חכמים: וקסמים בידם. אמר רבי שמואל הנגיד הספרדי ז"ל שטעמו ודמי הקסמים וראיתי מבידם ולא אמר כלום רק הוא כמשמעו וספר הכתוב ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב כי הם אנשי אומנותו והעד שפירושו כאשר הוא שאמר הכתוב בימינו היה הקסם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וקסמים בידם. מכאן שהיה בלעם קוסם, שהביאו לו קסמים בידם כדי שלא יוכל לדחותם ולומר אין בידי עתה כלי הקסמים. ויש מפרשים וקסמים, ושכר קסמים, כלומר שהביאו לו כסף וזהב בשכרו.

סְפוֹרְנוֹ וקסמים בידם. כלי הקסם כי קוסם היה בלעם לכוין השעה כאמרו ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם:

ח וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי־מוֹאָב עִם־בִּלְעָם׃

רַשִׁ״י לינו פה הלילה. אֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְכֵן לְכָל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵן לָבָן בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"א) "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה" כְּאָדָם הַהוֹלֵךְ אֵצֶל פִּילַגְשׁוֹ בְּהֵחָבֵא (תנחומא; ויקרא רבה א'): כאשר ידבר ה' אלי. אִם יַמְלִיכֵנִי לָלֶכֶת עִם בְּנֵי אָדָם כְּמוֹתְכֶם, אֵלֵךְ עִמָּכֶם, שֶׁמָּא אֵין כְּבוֹדוֹ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ אֶלָּא עִם שָׂרִים גְּדוֹלִים מִכֶּם: וישבו. לְשׁוֹן עַכָּבָה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן בִּיתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא וְאָתֵב יַתְכוֹן פִּתְגָמָא כְּמָא דִי יְמַלֵיל יְיָ עִמִי וְאוֹרִיכוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם

אִבְּן עֶזְרָא והשבותי אתכם דבר. אחר שתלינו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לינו פה הלילה. ברוב גאותו וגאונו נראו לו שרי מואב פחותים, ועל כן אמר להם לינו פה הלילה, לינה בעלמא, אבל כששלח שלוחים אחרים רבים ונכבדים מאלה אמר להם שבו נא בזה, שהוא לשון עכוב, כמו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים, ועוד שחלה פניהם שהוסיף לשון נא.

סְפוֹרְנוֹ כאשר ידבר ה' אלי. כי אכין עצמי לנבואה:

אוֹר הַחַיִּים לינו פה. דקדק לומר תיבת פה - אולי שנתכוון לומר להם שילינו אתו במלונו, וגמר אומר הטעם: והשיבותי וגו' כאשר ידבר וגו' - דקדק לומר כאשר, ולא אמר: ״אשר ידבר״ וגו', נתכוון לומר טעם שאומר להם: לינו פה עמו, כדי שתכף ומיד כאשר ידבר ה' אליו ישיבם דבר, מה שלא יהיה כן כשיהיו חוץ למלונו, ואמר: הלילה - אולי שאמר כן לצד צרות עינו, שלא נתן להם אכסניא אלא ללילה אחת:

ט וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ׃

רַשִׁ״י מי האנשים האלה עמך. לְהַטְעוֹתוֹ בָא, אָמַר פְּעָמִים שֶׁאֵין הַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו, אֵין דַּעְתּוֹ שָׁוָה עָלָיו, אַף אֲנִי אֶרְאֶה עֵת שֶׁאוּכַל לְקַלֵּל וְלֹא יָבִין (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר מָן גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְעִמָךְ

אִבְּן עֶזְרָא ויבא אלהים. לכבוד ישראל כי השם ידע דבר בעל פעור ואילו היה בלעם מקלל אותם היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה: מי האנשים האלה. פתחון ותחלת דבור כמו אי הבל אחיך והנה הוא כחש והשם אמר לו קול דמי אחיך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויבא אלהים אל בלעם. גלוי זה לכבוד ישראל היה, כי כן מצינו שהשכינה נגלית להדיוטות בשביל הצדיקים, כענין שנאמר (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, וכן (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך. ויאמר מי האנשים האלה עמך. לא מצינו בכל הכתובים שישאל הקב"ה אלא לרשעים לאותן שהוא רוצה להטעותן כדי להאבידם ולהשמידם עדי עד, כענין שכתוב (איוב יב) משגיא לגוים ויאבדם, וזהו שכתוב בקין (בראשית ד) אי הבל אחיך, לפי שהיה כופר בהשגחה ואמר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן, רצה להטעותו שישאל לו כמי שאינו יודע, וכן כאן בבלעם רצה לשאול לו כדי להטעותו שיאמר עתים יודע ועתים אינו יודע. וכן אמרו במדרש (משלי כח) משגה רשעים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב, זה בלעם הרשע, לפי שבתחלה היו הבריות גדורין בעריות שנאמר (בראשית כט) ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, וכתיב (שמות ב) ולכהן מדין שבע בנות, עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות, בשחותו הוא יפול, כשם שהטעה את הבריות כך הטעהו הקב"ה ואמר לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע יש עתים שאינו יודע אף אני אעשה בבניו כל מה שאני חפץ.

סְפוֹרְנוֹ מי האנשים האלה עמך. מי הם אצלך שהכינות עצמך לנבואה בעדם לדעת מה תעשה להם האמנם הם אצלך כשואלי עתידות ותרצה לדעת העתיד למען תגיד להם או הם אצלך כמבקשים להשיג איזה מכוון בקללתך ודעתך עתה לשאול רשות אם תעשה חפצם:

כְּלִי יָקָר מי האנשים האלה עמך. מצינו לשון מי שאינו לשון שאלה ונאמר לבזיון כמ"ש ויען נבל את עבדי דוד מי דוד ומי בן ישי, כלומר מי הוא שאינו נחשב לכלום. כך אמר הקב"ה לבלעם שרוחו גבוהה מי האנשים האלה הפחותים וכי ראויין המה להיות עמך שתלך עמהם, והשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. ועבד מלך כמלך ומ"מ אמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם.

אוֹר הַחַיִּים מי האנשים וגו'. צריך לדעת למה שאל אותו ה', הממנו יבצר כל דבר?! עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת עמך, ולא הספיק במאמר האלה, עוד צריך לדעת תשובת בלעם - שאמר: ״בלק בן צפור״ וגו', וכי שאלתו יתברך היתה מי שלחם? שאלתו היתה מי הם, ורז"ל הרגישו בדקדוק זה, ואמרו (ילקוט) וזה לשונם: ״מי האנשים״ וגו' - אמר אותו רשע: איני יודע בהם, אלא בלק בן צפור שלח אלי - עד כאן - פירוש: מתוך הדברים שאמר: ״בלק וגו' שלח״ וגו', מובן שנתכוון לומר ״איני יודע״ וגו', אלא ״בלק שלח״ וגו'. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לו מלך מואב, ולא הספיק בזכרון שמו. ונראה שכוונת מאמר ה' היא על פי מה שפירשנו בפסוק ״לינו פה״ -שילינו עמו בחדרו המיוחד לו - לזה בא מאמרו יתברך ואמר לו: מי וגו' - לשון השפלה, על דרך אומרו : ״מי אנכי״ וגו', כמו כן אומרו ״מי האנשים האלה״ שהכנסת אותם למקום זה עמך, בחדר המיוחד לך לדבר עמך מלאך האלהים, כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות כיון שהוא נביא עליהם, וכמו שמצינו (מד"ר פ"כ) שהרג את האתון משום כבודו של בלעם, ועיין בפסוק שאחר זה - ״ויאמר אלהים״, והבין בלעם דבריו, ואמר: טעם שעשה להם כבוד זה הוא לפי שהם שלוחי מלך, והוא אומרו: בלק בן צפור - פירוש: הידוע לנסיך מדין, ועוד לו שהוא מלך למואב, שלח אלי - פירוש: האנשים האלה, ובשביל כבוד המלכות עשיתי אותם עמי, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים: עוד ירצה באומרו מלך מואב, כי אומה זו לא ניתנה לישראל, ונתחכם במאמר זה כדי שיתרצה ה' לשולחו ולא יעכב על ידו, ולזה לא יעכב על ידו בהליכתו עם שלוחיו:

י וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן־צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי׃

רַשִׁ״י בלק בן צפור וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁאֵינִי חָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ, חָשׁוּב אֲנִי בְּעֵינֵי הַמְּלָכִים (שם):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בִּלְעָם קֳדָם יְיָ בָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב שְׁלַח לְוָתִי

יא הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת־עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה־לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו׃

רַשִׁ״י קבה לי. זוֹ קָשָׁה מֵאָרָה לִּי, שֶׁהוּא נוֹקֵב וּמְפָרֵשׁ (שם): וגרשתיו. מִן הָעוֹלָם, וּבָלָק לֹא אָמַר אֶלָּא וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ — אֵינִי מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְהַסִּיעָם מֵעָלַי, וּבִלְעָם הָיָה שׂוֹנְאָם יוֹתֵר מִבָּלָק (שם):

אוּנְקְלוֹס הָא עַמָא דִי נְפַק מִמִצְרַיִם וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא כְּעַן אִיתָא לוֹט לִי יָתֵיהּ מָאִים אֵיכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וְאֲתָרֵיכִינֵיהּ

אוֹר הַחַיִּים הנה העם וגו'. צריך לדעת למה שינה מדברי בלק כי בלק אמר הנה עם יצא והוא אמר הנה העם היוצא, ובלק אמר הנה כסה והוא אמר ויכס, בלק אמר ועתה והוא אמר עתה, בלק אמר ארה והוא אמר קבה, בלק אמר נכה בו והוא אמר להלחם בו, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (מ"ר כאן) שאמרו שבלעם טעה בדעתו כי יש דבר נעלם מה' ח"ו וטעה ממאמר מי האנשים וגו', והגם שפירשנו בו דרך אחר ע' פנים לתורה, וכיון שעינו הטעתו בזה חשב לשנות דברי בלק לפי שנשמע מהם שנאתו של בלעם וכמו שפירשתי במאמר הנה עם יצא, וחש בלעם להיות בעיני ה' שהוא שונא לישראל כי כבר נתפרסם לכל כי עם בני ישראל הם אהובי המקום ומעשה מצרים יוכיח, לזה שינה ואמר הנה העם היוצא ממצרים כידוע כי יציאת מצרים מפורסמת לכל העולם היתה, ולשון זה אין נשמע בו מה שפירש במאמר הנה עם יצא שזה יגיד אויבות בלעם, גם אמר ויכס וגו' ולא אמר הנה כסה מהטעם עצמו להסתיר הדברים הנשמע מהם היותו שונא כנזכר, לזה לא אמר הנה שיורה הודעת הפך מה שהיה ברצונם וידיעתם בישראל מעצתו כמו שפירשתי, ואומרו ויכס - פירוש: שמודיעו טעם הפחד שבא לו ממנו, כי רב הוא: ואומרו עתה לכה קבה - פירוש: נתכוון לבא בטענה שהדין עם בלק בדבר זה, שהגם שהקב"ה נתן לישראל עמון ומואב עדיין לא הגיע זמן הנתינה והדין עמו להלחם בו ולגרשו, והוא אומרו עתה פירוש בזמן זה קבה לי להלחם בו לגרשו מעלי, וכפי זה יש טעם בשינוי תיבת עתה שאם היה אומר ועתה יהיה נשמע שהוא המשך מה שקדם לו והוא נתכוון לטענת הזמן שיכול הוא להלחם עמו בו, גם שינוי קבה כי אין כוונתו של בלק שיארר העם סתם שאז ימשך הרע לעם בין בערך מואב בין בערך האומות אלא יפרש בפירוש בלעם שאינו מאררו אלא בערך מלחמת מואב שיהיו ישראל מוכנעים וכו' לפני המואבים, לזה דקדק לומר קבה לי פירוש שיפרש הקללה שהיא לערך מואב, גם שינה במאמרו להלחם בו במקום נכה בו לומר שאין חפץ לעשות לו רעה אלא להתגרה עמו במלחמה למנעו מארצו, גם שינה ואמר וגרשתיו ובלק אמר מן הארץ, אולי בלק נתכוון לגרשו מן [הארץ] הידועה אשר נתן ה' להם כי כשיכניעו ייראו מעלות אל הארץ, ובלעם לחושבו להמתיק ולהטעים דברי בלק כי אינו מבקש אלא הנאת עצמו ובטענה הנשמעת ואינו מאויבי ישראל לזה השמיט תיבת ״מן הארץ״, ואמר: וגרשתיו - פירוש, שיגרשנו מעליו:

יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא׃

רַשִׁ״י לא תלך עמהם. אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי, אָמַר לוֹ לא תאר את העם, אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֲבָרְכֵם, אָמַר לוֹ אֵינָם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ, כי ברוך הוא, מָשָׁל, אוֹמְרִים לְצִרְעָה לֹא מִדֻּבְשֵׁךְ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ (שם):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְבִלְעָם לָא תֵיזִיל עִמְהוֹן לָא תְלוֹט יָת עַמָא אֲרֵי בְרִיךְ הוּא

אִבְּן עֶזְרָא כי ברוך הוא. הטעם כי לא תוכל לקלל אותו כי אני ברכתיו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תלך עמהם. מה טעם, שלא תוכל לקלל אותם, כי אני ברכתים. ובמדרש לא תלך עמהם א"ל אם כן אקללם במקומי, לא תאור את העם, אמר לו א"כ אברכם, כי ברוך הוא, אינם צריכין לברכתך, משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך.

סְפוֹרְנוֹ לא תלך עמהם. אף על פי שלא תקללם לא תלך כדי שלא תתן עיניך בהם לרע כענין אמרם (סנהדרין פרק חלק ובתרא פרק המוכר את הספינה) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אלהים אל בלעם. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל בלעם ולא הספיק באומרו: ויאמר לו. עוד למה הוצרך לומר לא תלך, לא תאור. עוד למה הוצרך לומר לו הטעם - כי ברוך הוא, ורז"ל אמרו (מ"ר כאן) וזה לשונם אמר לו אקללם במקומי אמר לו לא תאור אמר לו אם כן אברכם אמר לו כי ברוך הוא עד כאן, ונראה לפרש הכתוב לפי מה שפירשתי במאמר מי האנשים וגו' שנתכוון לומר לו למה החשיבם להכניסם עמו בחדרו והשיבו כי בלק וגו', על זה הדרך כי משיבו ה' על ראשון ראשון, למה שהשיב בלק בן צפור וגו' שלח אלי והם שלוחי מלך לזה בא מאמרו יתברך לא תלך עמהם פירוש אינם ראויים ללכת הוא עמהם לפי ערך מעלתו, והודיעו כי בלק זלזל בכבודו ולא שלח לו שרים רבים ונכבדים, והוא מה שנתכוון במאמר ראשון מי האנשים לשון פחיתות לא מצד המשלח אלא מצד המשתלח, והוא בלעם לא הבין הכוונה מתחילה, ותמצא שהבין בלעם הדברים ואמר לשרים מאן ה' לתתי להלוך עמכם ויוסף בלק שלוח שרים רבים ונכבדים: וטעם שהחשיבו ה' ועשה לו כבוד זה, מלבד הטעם שכתבתי למעלה בפסוק מי האנשים וגו', נראה עוד לומר טעם בדבר כי ה' נתן לו שכרו שאמר בתחילת תשובתו לזקני מואב והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, וידוע כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ואפילו של אומות העולם, וצא ולמד מה שילם הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר על פסיעותיו וכו', וגם כאן שלם לו שכרו וכבדו ואמר לו לא תלך עמהם, ועל פי הדברים יתיישב על נכון מה שדקדקנו אומרו ויאמר ה' אל בלעם פירוש מאמר שנוגע לבלעם לכבודו לא תלך עמהם שאין זה כבודך הגם שהיו באים לקרוא לך על דבר שיש לך רשות לעשותו, ולזה דקדק לומר עמהם, וכנגד עיקר השליחות אמר לא תאור את העם, ואמר לא תאור ולא לקח לשון עצמו שאמר בלעם קבה לי, להודיעו כי ידע גם לשון השליחות ששלח בלק ולשון ארה אמר ועקצו לבלעם ברמז זה שידע ששינה בלשונו, ואמר כי ברוך הוא שלא יבין ששני המאמרים שאמר ה' אליו לא תלך ולא תאור טעם אחד להם והוא משום כבודו של בלעם כמו שדייקנו מאומרו אל בלעם ומאומרו תיבת עמהם וכפי זה כשיהיו שרים רבים ונכבדים יעשה רצון בלק וילך ויאור, לזה אמר כי ברוך פירוש זה הוא טעם מאמר לא תאר, ולענין ההליכה עמהם הוא שישנו לטעם הקפדת כבודו של בלעם: עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך לפי שידע ה' כי בלעם חפץ רשע הוא ולבסוף ילך כמו שכן היה שהסכים ה' ושלחו כאשר אבאר הטעם במקומו בעזרת ה', לזה אמר לו ה' לא תלך עמהם פירוש עמהם שהחליט לו ההליכה, ואם היה אומר לו לא תלך אין עוד מציאות לחזור ולומר לו קום לך, ודקדק לומר אל בלעם נתכוין לתת טעם הדבר, בשביל מחשבת בלעם שרצה לילך לזה הוא שלא החליט לו ההליכה ודקדק לומר עמהם, ואומרו לא תאור וגו' כי ברוך הוא נתכוין בזה להשיב על מה שדקדק בלעם בדבריו ואמר עתה לכה קבה וגו' כפי מה שפירשתי שנתכוון לומר שטענת מואב טענה שעדיין לא הגיע זמן זכייתם במואב עתה, לזה אמר לא תאור וגו', ואם תאמר והלא לא הגיע זמן זכייתם במואב, כי ברוך הוא אין ברוך אלא צדיק כי הצדקות הוא מקור הברכות, והכוונה בזה שאל יחשדם ברשע כי ודאי שלא יכנסו בגדר שעדיין לא הגיעם, ובחר לכנות הצדיק לברוך שנתכוון לכלול גם כן מה שפירשנו בדרך הראשון:

יג וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל־אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם׃

רַשִׁ״י להלך עמכם. אֶלָּא עִם שָׂרִים גְּדוֹלִים מִכֶּם, לָמַדְנוּ שֶׁרוּחוֹ גְבוֹהָה, וְלֹא רָצָה לְגַלּוֹת שֶׁהוּא בִרְשׁוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֶלָּא בִלְשׁוֹן גַּסּוּת, לְפִיכָךְ ויסף עוד בלק:

אוּנְקְלוֹס וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וַאֲמַר לְרַבְרְבֵי בָלָק אִיזִילוּ לְאַרְעֲכוֹן אֲרֵי לֵית רַעֲוָא קֳדָם יְיָ לְמִשְׁבְּקִי לְמֵיזַל עִמְכוֹן

אִבְּן עֶזְרָא שרי בלק. ולא הזכיר זקני מדין כי בלק הוא העיקר והוא השולח אליו אמר ר' משה הכהן הספרדי ז"ל כי אף על פי שסימן הפועל ביו"ד לא יתכן להיותו כי אם בנו"ן כמו הלהרגני לא יאמר הלהרגי והנה שכח לתתי להלך עמכם לא אבה יבמי ור' יונה המדקדק אמר כי היו"ד נוסף ואיננו נכון:

רַמְבַּ״ן אל שרי בלק על דעת רש"י (רש"י על במדבר כ״ב:ז׳) כי זקני מדין הלכו להם כאשר אמר להם לינו פה הלילה ויתכן זה כי כאשר הזכיר להם כאשר ידבר ה' אלי (במדבר כ״ב:ח׳) לא רצו להמתין לו כי אמרו השם הזה בעזרתם של ישראל הוא מעולם הוא אשר הוציאם ממצרים ועשה להם אותות ומופתים כי זקני מדין חכמים היו וידעו כל דברי משה עם יתרו גדול ארצם אבל הכתוב לא הזכיר זה ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר כ״ב:י״ג) כי לא הזכירם בעבור כי בלק הוא העיקר והוא בעל השליחות וכן וישבו שרי מואב (שם) כי עיקר השליחות מאדוניהם היה והנכון כי זקני מדין ואולי הם המלכים הראשונים באו מארצם אל בלק להתיעץ בענין ישראל ולקחו כלם עצה לשלוח לבלעם והנה שלח בלק השרים שלו שופטיו וחכמיו והלכו עם זקני מדין לארץ מדין כי משם היה דרכם אל עיר בלעם ונשארו זקני מדין בעירם והלכו שרי בלק שהם השלוחים לבדם עד ארם וזה טעם וילכו זקני מואב וזקני מדין כי הלכו מלפני בלק כולם עד מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם שב לזקני מואב שבהם אמר וישלח מלאכים (במדבר כ״ב:ה׳) לא לזקני מדין: לתתי להלך עמכם אלא עם שרים גדולים למדנו שרוחו גסה ולא רצה לומר שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות ולפיכך ויסף עוד בלק שלח שרים לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ב:י״ג) ואינו נכון כי כל כבודו שיתפאר ויתגדל בדבר השם ועוד שהוא לא היה חושב שיתן לו רשות ללכת עם שרים אחרים נכבדים אבל טעמו שאין השם חפץ שילך כלל והנה בלק חשד אותו כי להרבות שכרו אמר כן ולכך אמר לו (במדבר כ״ב:ל״ז) למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך ועל כן הוסיף שלוח שרים רבים ונכבדים להראות לו כי הוא חפץ בו מאד ונדר לתת לו הון ועושר ככל אשר יצוה ויגזור עליו ובלעם השיב להם (במדבר כ״ב:י״ח) אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל לעבור את פי ה' כי הוא אלהי ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו כי בשמו אני עושה או יאמר לא אוכל לעבור את פיו בדבר קטן או גדול כי הוא אלהי ואני עבדו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר אל שרי בלק. לא הזכיר זקני מדין לפי שבלק הוא העקר והוא השולח לקראתו. כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אין חפץ השם בשליחות זה כלל, כי מחשבתו של בלעם היתה שלא ירשהו השם ללכת כלל ואפילו עם שרים רבים ונכבדים מן הראשונים. והנה בלק חשד אותו כי מעצמו אמר דבר זה כדי להרבות לו מחיר, וזהו שכתוב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, להראות לו כי הוא חפץ בו מאד כדי לתת לו הון ועושר ככל אשר יגזור עליו, ובלעם השיב להם בכל ממונו לא אוכל לעבור את פי ה', כי הוא אלהי ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו. ובמדרש כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, אלא עם שרים גדולים, מכאן אתה למד שהיו בו שלשה דברים, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, עין רעה דכתיב (במדבר כד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, רוח גבוהה דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, נפש רחבה דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, ומזה למדנו שהיה חומד ממון אחרים, אמר ראוי הוא שיתן לי כל כסף וזהב שיש לו שהרי צריך הוא לשכור חיילות וספק נוצח וספק אינו נוצח ואני בודאי נוצח.

אוֹר הַחַיִּים ויקם בלעם בבקר. אולי לפי שהיתה בשורה רעה להם לא רצה לגלות להם בלילה לפי מה שאמרנו שהיו במלונו עצמה והמתין עד הבקר, או ירצה שלא קם מתרדמתו עד הבקר, והוא אומרו ויקם בלעם בבקר ולא קודם, או אפשר שידבר הכתוב בגנות בלעם ששלחם מהר כדי שימהר לשלוח אחרים נכבדים. או להודיע צרות עינו שמהר לשלחם קודם הגעת זמן האוכל הפך מנדיבות אבי הנערה פלגש בגבעה שאמר לחתנו שעמד ללכת בבקר סעד לבך פת לחם ואחר תלכו, כי זה הרשע הוא מקור הצרות עין וקם בבקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו: לכו וגו' כי מאן ה' וגו'. הכחיד חצי דבר ולא אמר להם אלא מאמר ראשון שאמר לו ה' לא תלך עמהם לצד פחיתותם ולא אמר להם מאמר לא תאור וגו' שבזה חזר בלק ושלח רבים ונכבדים, ואולי שדן הרשע מדברי ה' שנתן הטעם כי ברוך הוא שבא לדייק שבזמן שאינו ברוך יכול לאוררו, ולזה לא החליט להם הדבר עד שישלח הראוים ללכת עמהם אולי יהיה זמן אז שלא יהיה בו ברוך:

יד וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל־בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְקָמוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב וַאֲתוֹ לְוָת בָּלָק וַאֲמָרוּ סָרֵיב בִּלְעָם לְמֵיתֵי עִמָנָא

רַשְׁבַּ״ם הלך עמנו: כי לא נחשבנו בעיניו:

אִבְּן עֶזְרָא וטעם הלוך עמנו. ממקומו:

אוֹר הַחַיִּים מאן בלעם הלוך עמנו. חשדוהו בשקרן ותלו הדבר בו שהוא לא נתמלאו עיניו בשיעור כבוד זה, ואולי כי לפי שאמר להם שישיבם דבר תכף שידבר ה' אליו בלילה ולא עשה כן עד הבקר אמרו אין זה כי אם דברי עצמו, או אפשר כי מוחזק היה אשר פיו דבר שוא וימינו ימין וגו':

טו וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וְאוֹסִיף עוֹד בָּלָק לְמִשְׁלַח רַבְרְבִין סַגִיאִין וְיַקִירִין מֵאִלֵין

רַשְׁבַּ״ם רבים: מרובים: ונכבדים: חשובים ונכבדים מן הראשונים:

אִבְּן עֶזְרָא רבים. כמשמעו או גדולים כמו על כל רב ביתו קרית מלך רב והוא דוד כי כן תקרא קרית חנה דוד:

אוֹר הַחַיִּים ויוסף עוד. פירוש ששלח את הראשונים והוסיף עליהם אחרים, והוא מה שדקדק גם כן במאמר מאלה ולא אמר מהם לומר כי עודם מן המובא בשליחות עם הנוספים עליהם, ונתכוון בזה שלא יכחיש את דיבורו הראשון שתלה הדבר בפחיתות השלוחים שהם יוכיחוהו על פניו: עוד נתכוון במאמר ויוסף שהוסיף על מנין ראשון שאם הראשונים היו ג' שלח במנין שני ד' ויותר, וזה אינו נשמע אם היה אומר וישלח עוד שרים רבים וגו', שהייתי אומר שאומר רבים לבל תחשוב ששלח מועטים ממנין ראשון, ואומרו מאלה חוזר לתיבת נכבדים לזה אמר ויוסף:

טז וַיָּבֹאוּ אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אַל־נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲתוֹ לְוָת בִּלְעָם וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר בָּלָק בַּר צִפּוֹר לָא כְעַן תִּתְמְנַע מִלְמֵיתֵי לְוָתִי

אוֹר הַחַיִּים אל נא תמנע וגו'. פירוש לפי מה שאמרו שלוחים הראשונים כי דעת עצמו הוא מניעת הליכתו עמהם לזה אמרו לו שיתרצה בשיעור כבוד זה ולא ימנע וגו', והוא לפי שחסר לו ידיעת החשד שחשדוהו שהם דברי עצמו ולא דברי ה' חשב שנתכוון לומר לו שלא יחוש לדברי ה' וילך בלא רצונו, לזה השיב אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל פירוש הגם שאני אתרצה לעשות כי תכונת רשע היתה לו ועבד מורד באדונו אבל אינו בעל בחירה ורצון בדבר זה:

יז כִּי־כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר־תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה־נָּא קָבָה־לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י כי כבד אכבדך מאד. יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיִיתָ נוֹטֵל לְשֶׁעָבַר אֲנִי נוֹתֵן לְךָ (שם):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ לַחֲדָא וְכֹל דִי תֵימַר לִי אַעְבֵּד וְאִיתָא כְעַן לוֹט לִי יַת עַמָא הָדֵין

אִבְּן עֶזְרָא כי כבד אכבדך. בממון: וכל אשר תאמר. שיש צורך כדי שתקללם והעד כי כבד אכבדך כן שאמר בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב:

יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־עַבְדֵי בָלָק אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה׃

רַשִׁ״י מלא ביתו כסף וזהב. לָמַדְנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹ רְחָבָה וּמְחַמֵּד מָמוֹן אֲחֵרִים, אָמַר רָאוּי לוֹ לִתֵּן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לִשְׂכֹּר חַיָּלוֹת רַבּוֹת, סָפֵק נוֹצֵחַ סָפֵק אֵינוֹ נוֹצֵחַ, וַאֲנִי וַדַּאי נוֹצֵחַ (שם): לא אוכל לעבר. עַל כָּרְחוֹ גִלָּה שֶׁהוּא בִרְשׁוּת אַחֵרִים, וְנִתְנַבֵּא כָאן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַבְּרָכוֹת שֶׁנִּתְבָּרְכוּ הָאָבוֹת מִפִּי הַשְּׁכִינָה (שם):

אוּנְקְלוֹס וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְעַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד זְעֵרְתָּא אוֹ רַבְּתָא

אִבְּן עֶזְרָא מלא ביתו. ביתו מלא וכן מלא כל הארץ כבודו כי רבים טעו שחשבו כי כבוד השם הוא מלא העולם כטעם לה' הארץ ומלואה: קטנה או גדולה. תאר השם ויחסר מקום השם וכן ועשיר יענה עזות ומאכלו בריאה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק. למעלה הזכיר שרי בלק באותן שהיו פחותין, ובאלו שהיו רבים ונכבדים אמר עבדי בלק, והענין כי בלעם היה גבה עינים ורחב לבב והראשונים שבאו לפניו בהכנעה ודברו לו בלשון רכה הזכיר בהם שרים אבל אלו שדברו אליו דרך גאוה, כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלוך אלי, קראם עבדים לבאר כי היו שפלים בעיניו ולא היה מחשיבם רק כעבדים, ועוד לבאר כי כשם שהיו הם עבדי בלק שהיה מלך בשר ודם אין רשאין לעבור מצותיו כלל על אחת כמה וכמה שאינו רשאי לעבור את פי הש"י וזה שאמר אם יתן לי בלק וגו'.

יט וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם־אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה־יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי׃

רַשִׁ״י גם אתם. פִּיו הִכְשִׁילוֹ — גַּם אַתֶּם סוֹפְכֶם לֵילֵךְ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ כָּרִאשׁוֹנִים: מה יסף. לֹא יְשַׁנֶּה דְבָרָיו מִבְּרָכָה לִקְלָלָה, הַלְוַאי שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְבָרֵךְ; כָּאן נִתְנַבֵּא שֶׁעָתִיד לְהוֹסִיף לָהֶם בְּרָכוֹת עַל יָדוֹ (שם):

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן אוֹרִיכוּ כְעַן הָכָא אַף אַתּוּן בְּלֵילְיָא וְאִדַע מָה יוֹסֵף יְיָ לְמַלָלָא עִמִי

אִבְּן עֶזְרָא בזה. במקום הזה אמר הגאון ז"ל אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר השם לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם האנשים הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם ולפי דעתי אין צורך רק טעמו כטעם שלח לך אנשים כי השם אמר לישראל עלה רש והם לא האמינו רק אמרו נשלחה אנשים לפנינו אז שאל משה את השם ואמר לו שלח לך אנשים ואחר שאמר השם לבלעם לא תאור את העם מה צורך היה לו לומר ואדעה מה יוסף ה' דבר רק חשב בלבו מחשבה רעה והשם אמר לו לך עם האנשים רק השמר לך שלא תדבר רק מה שאומר לך והעד על פירושי ויחר אף אלהים כי הולך הוא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועתה שבו נא בזה. במקום הזה. גם אתם הלילה. לכך נפרע הקב"ה ממואב בלילה (ישעיה טו) כי בליל שודד ער מואב נדמה כי בליל שודד קיר מואב נדמה, כנגד שתי לילות הללו שנשתלחו שלוחי מואב לבלעם, כך דרשו רז"ל.

אוֹר הַחַיִּים ועתה שבו נא וגו'. אמר לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם אחרת שאמרו ז"ל שחזרו למקומם ולא לנו עמו, (במד"ר פ"כ) ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם:

כ וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה׃

רַשִׁ״י אם לקרא לך. אִם הַקְּרִיאָה שֶׁלְּךָ וְסָבוּר אַתָּה לִטֹּל עָלֶיהָ שָׂכָר, קום לך אתם: ואך. עַל כָּרְחֲךָ את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה; וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, אָמַר שֶׁמָּא אֲפַתֶּנּוּ וְיִתְרַצֶּה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲתָּא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִם לְמִקְרֵי לָךְ אֲתוֹ גֻבְרַיָא קוּם אִיזֵיל עִמְהוֹן וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תַּעְבֵיד

רַמְבַּ״ן אם לקרא לך באו האנשים אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר קום לך אתם ועל כרחך הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה ואף על פי כן וילך בלעם אמר שמא אפתנו ויתרצה לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ב:כ׳) ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ״ב:כ״ב) ראה שאין הדבר טוב בעיני המקום ונתאוה לילך גם זה לשון הרב ור"א כתב אמר הגאון אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר לו לא תלך עמהם (במדבר כ״ב:י״ב) איך אמר לו קום לך אתם יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבאו שרים נכבדים מהם ולפי דעתי אין צורך כי טעמו כמו שלח לך אנשים (לעיל יג ב) כי השם אמר לישראל עלה רש (דברים א כא) והם לא האמינו רק אמרו (שם פסוק כב) נשלחה אנשים אז שאל משה את השם וכן זה כי מה צורך היה לו לומר (במדבר כ״ב:י״ט) ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי רק חשב בלבו מחשבה רעה והשם אמר לו לך אתם רק השמר שלא תדבר רק מה שאומר לך והעד על פירושי ויחר אף אלהים כי הולך הוא אלו דבריו וכל זה איננו שוה לי כי מה שאמר הגאון איננו כן כי השם אמר לו (במדבר כ״ב:י״ב) לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא בעבור שלא יקלל את העם ימנענו ואיך יהיה מותר לו ללכת עם שרים אחרים ולא מנעו מלכת בעבור חסרון מעלת השרים ומה שאמר ר"א איננו נכון שינחם האלהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל וענין שלח לך אנשים לא כן היה וכבר פירשתי טעמו (לעיל יג ב) ולא יעניש האלהים בדבר אשר יתן רשות בו וחלילה ובמדרש (במדב"ר כ יב) אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והנכון בעיני בענין הזה כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו ובלעם ענה אותם שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו רק הכל ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו ועשה זה כהוגן כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד והנה השם אמר לו כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם ועתה חזרו לפניך ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם ולא תירא מבלק וזה טעם אם לקרא וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק (במדבר כ״ב:י״ז) ולכה נא קבה לי את העם הזה לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך ועוד שהיה בזה חלול ה' כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם והנה חזר בו ממה שאמר תחלה לא תאור את העם כי ברוך הוא כפי מה שהגיד להם וכאשר יראו עוד שלא יקללם יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. והלא כבר נאמר לא תלך עמהם, אבל הוא כענין (במדבר יג) שלח לך אנשים, א"ל הקב"ה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, לפי שכבר אמרתי להם במצרים (שמות ג) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, ואמרתי להם אחרי כן (דברים א) עלה רש, והם לא האמינו אבל אמרו (שם) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, ורצה הקב"ה לילך אחר דעתם ואמר למשה שלח לך אנשים. אף כאן אמר הקב"ה לבלעם לא תלך עמהם, ואח"כ אמר לו קום לך אתם, רצה לילך אחר דעתו. מכאן אתה לומד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ויש מפרשים כי מה שאמר לא תלך עמהם באורו על מנת לקלל, ואחר כך אמר אם לקרוא לך באו האנשים לקריאה בלבד, שתלך עמהם, קום לך אתם על מנת שלא לקלל. ואך את הדבר אשר אדבר אליך. אפילו לומר לך לברך שתברך אותם. ובכאן יש לשאול אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר כי ברוך הוא היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר, ואם תאמר לא היה ממש בקללה א"כ למה מנעו הקב"ה ואמר לו לא תאור את העם, יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה, כענין שכתוב (תהלים קט) יקללו המה ואתה תברך. והתשובה בזה כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו בענין הברכה כשהוברר לו הדבר שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו למה לא ברך לבלק ועמו, והנה תשלם בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של בלק, יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כלן ולא יצטרך לכספו ולזהבו, וכבר מצינו מפורש שברך את עצמו באמרו (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, ולא נתקיימה ברכתו אלא שהיתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש שהרי מת מיתה משונה דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקללם זהו מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה היה בודאי כח בדבורו לקלל. ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס וכיון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו, וא"כ למה לא הניחו לקלל ואמר לא תאור את העם. התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגפה על כן מנעו מלקלל. אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכוון השעה שהקב"ה כועס בה.

סְפוֹרְנוֹ אם לקרא לך באו האנשים. אם להועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה: קום לך אתם. להזהירם שלא יחטאו:

כְּלִי יָקָר אם לקרא לך באו האנשים. יש שליחות בשני פנים לפעמים השליח מתנה עם זה האיש אשר הוא הולך אחריו שעל מנת כן אני מוליכך בדרך תלך, שתבטיח אותי שתעשה בקשתי ולפעמים אין השליח מתנה שום דבר אלא עושה שליחות הקריאה לבד אע"פ שלא יבטיחו למלאת אחרי דברו ושם ידובר נכבדות אם הענין ראוי להעשות או לא. וכך אמר ה' לבלעם אם האנשים הללו רוצין לעשות עמך מעמד וגמר להבטיחך כך וכך כסף וזהב כדי שגם אתה תבטיחם לקלל אז לא תלך עמהם כי אין הדבר ברשותך, אבל אם לא באו כ"א לקרא לך לבד והדבר יהיה ברשותך לעשותו או לא אז לך אתם וז"ש ואך את הדבר וגו'. ויען כי ראיתי בפר' זו שינוי רב בענין השליחים, שקראם לפעמים שרי מואב, ולפעמים שרי בלק, ולפעמים אנשים, גם יש ספק גדול במה שנאמר ויחר אף ה' כי הולך הוא, אחר שנתן לו רשות קום לך אתם. אומר אני שהיו שם ב' מיני שליחים שרי בלק, הם השרים המיוחדים למלך ואותן קרא אנשים לשון חשיבות כי עבד מלך כמלך. ושרי מואב, הם שרי המדינה אשר להם הארץ ולבלק אך לו המלוכה ולא הארץ כי רק לפי שעה מנוהו מלך, וע"כ משני צדדים לא היו שרי בלק מהדרים כל כך אחר קללותיו של בלעם כמו שרי מואב, הצד האחד לפי ששרי מואב להם כל הארץ משא"כ בבלק ושריו שלא נמנה כי אם לפי שעה ע"כ ודאי יותר הקפידו שרי מואב על תיקונם ע"י קללה זו משרי בלק, ועוד מאחרי ששרי בלק היו אנשים חשובים לא יבקשו כל כך מן בלעם שיקלל כשהוא נגד רצון האל ית'. ובהצעה זו יותרו כל הספיקות, כי בכל השליחות הלכו שרי בלק ושרי מואב וקרא לכולם זקני מואב ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק, וכאשר השיב להם לינו פה הלילה ודחה אותם כתיב וישבו שרי מואב עם בלעם כי המה הבעלי דבר ישבו לצפות על תשובתו אבל שרי בלק לא הקפידו כל כך ולא ישבו עמו. ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך, כבר אמרנו שבכ"מ שמזכיר האנשים מדבר בשרי בלק וראיה ממ"ש אחר המעשה של האתון קום לך עם האנשים וכתיב וילך בלעם עם שרי בלק, וכמו כן אמר לו הקב"ה מי האנשים האלה עמך ומי משמש לשון וכי ור"ל וכי האנשים החשובים עמך ולמה לא ישבו עמך כ"א הפחותים, והשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי לפיכך שרים אלו שהם ממואב אשר בהם נוגע הענין יושבים עמי ומצפים, אבל שרי בלק אין להם כל כך נפקותא בדבר. ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק מאן ה' ולא אמר כן אל שרי מואב כדי שלא לצערם פנים בפנים, או אמר אפילו אל שרי בלק החשובים מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם שרים חשובים מכם ומכ"ש עם שרי מואב, ויקומו שרי מואב ויבאו אל בלק וגו' כי המה הבעלי דבר אבל שרי בלק לא הקפידו להשיב. ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים החשובים שרי בלק קום לך אתם דווקא כי אין לחוש שיפתוך בדרך לעשות נגד רצון האל, והתיר לו לילך דווקא עם האנשים החשובים שרי בלק ולא עם שרי מואב הפחותים כי יש לחוש שמא בכל הדרך יפתוך חטאים ויעבירוך על רצון קונך. וכתיב ויקם בלעם בבקר וגו' וילך עם שרי מואב הפך רצון האל ית' כי לא התיר לו לילך כ"א עם האנשים החשובים לפיכך ויחר אף ה' כי הולך הוא. ואחר מעשה האתון שאמר חטאתי וגו' אמר לו מלאך ה' לך עם האנשים דהיינו שרי בלק וכן עשה וז"ש וילך בלעם עם שרי בלק ובזה מיושב הכל.

אוֹר הַחַיִּים אם לקרוא לך באו האנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק הממנו יפלא כל דבר. עוד למה הסכים ה' על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל. עוד צריך לדעת למה חזר בו ה' מדעת ראשונה שעכב על ידו מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר. ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה' ב' דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון, הא' אם יסכים ה' על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה' רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה' חפץ ברעתו, ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח"ו לשולחו ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה' וסלק ב' המיחושים בדרך נכון, בתחלה אמר אליו לא תלך וגו' שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו, גם נתחכם ה' בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו, ומה שכר נתן לו שידע ה' את אשר תקראנה אותו בהליכה זו שמלבד שלא תהיה לו תועלת דכתיב (כד יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד מלבד זה עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפול בחרב דכתיב (לא ח) ואת בלעם וגו' הרגו בחרב כשהלך לקבל שכרו על עצתו שנתן להם בהליכתו, לזה מנעו ה' מרדת שחת בשכר דבריו ואמר לו לא תלך עמהם כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים כמו שכתבנו למעלה: ובשליחות שניה ששלח בלק באנו לתיקון מיחוש הב' שיאמרו שאין ה' יכול ח"ו למונעו מהרע לישראל בהליכתו ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשוב מחשבות כי לא ישלוט ה' בו שם למונעו מעשות חפצו כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים, לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך, ולא אמר לו בהחלט קום לך אלא בדרך זה אם לקרא לך וגו' פירוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה כאן רמזו שאין לו הנאה בהליכה זו, ותלה לו הדבר אם הליכה זו לטובתו כדי שישתדל בקסמיו לדעת תכליתו ומזה ידע את אשר יקראהו ויחדל, ואין כוונת מאמר אם לקרא ספק לפניו אלא תנאי הדבר אם יש לו בו הנאה וכו', ובזה הוסר המיחוש שיאמר בלעם שה' ירא ח"ו ממנו לשולחו שהרי שלחו, גם רמזו אולי ישב ולא ימשך מה שנמשך מהרעה לישראל, גם בזה שלם לו תשלום שכרו כמו שכתבנו ומנעו מנפול בחרב אם נפשו לא תאוה רעה, והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה', ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה' הולך ולא הרגיש במה שהעירו זה יגיד שיצטדק אצלו בודאי שיש לו הנאה וזה אינו יכול להיות אלא אם יחשוב שיעלה בידו הדבר אשר שלחו לו בשבילו, לזה חרה אפו של אלהי ישראל בו, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ובסמוך יתיישב עוד טעם ויחר אף וגו':

כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב׃

רַשִׁ״י ויחבש את אתנו. מִכָּאן שֶׁהַשִּׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה, שֶׁחָבַשׁ הוּא בְּעַצְמוֹ; אָמַר הַקָּבָּ"ה רָשָׁע כְּבָר קְדָמְךָ אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ"ב) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (תנחומא): עם שרי מואב. לִבּוֹ כְּלִבָּם שָׁוֶה:

אוּנְקְלוֹס וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת אֲתָנֵיהּ וַאֲזַל עִם רַבְרְבֵי מוֹאָב

אִבְּן עֶזְרָא ויחבוש. בציווי:

כב וַיִּחַר־אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ׃

רַשִׁ״י כי הולך הוא. רָאָה שֶׁהַדָּבָר רַע בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם וְנִתְאַוָּה לֵילֵךְ: לשטן לו. מַלְאָךְ שֶׁל רַחֲמִים הָיָה, וְהָיָה רוֹצֶה לְמָנְעוֹ מִלַּחֲטֹא, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא וְיֹאבַד (שם): ושני נעריו עמו. מִכָּאן לְאָדָם חָשׁוּב הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ יוֹלִיךְ עִמּוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְשַׁמְּשׁוֹ, וְחוֹזְרִים וּמְשַׁמְּשִׁים זֶה אֶת זֶה (שם):

אוּנְקְלוֹס וּתְקֵיף רָגְזָא דַיְיָ אֲרֵי אָזֵיל הוּא וְאִתְעַתַּד מַלְאָכָא דַיְיָ בְּאוֹרְחָא לְשָׂטָן לֵהּ וְהוּא רָכִיב עַל אַתָּנֵיהּ וּתְרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵהּ

רַשְׁבַּ״ם כי הולך הוא: ברצון מתאוה לקללם, אע"פ שהיה יודע שאין הקב"ה רוצה:

אִבְּן עֶזְרָא לשטן לו. כבר פירשתיו בספר איוב כי השטן היה המלאך ודברי הגאון שהוא בן אדם לא מעלין ולא מורידין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחר אף אלהים. כי הלך בכונה שיקלל. ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. בלעם נשתמש באומנות שאינה שלו, הפה נתן ליעקב שאמר (בראשית כז) הקול קול יעקב, ולפיכך נשתמש המלאך באומנות שאינה שלו, שהרי מלאך של רחמים היה ונעשה לשטן, זה שכתוב הנה אנכי יצאתי לשטן, מדה כנגד מדה.

סְפוֹרְנוֹ כי הולך הוא. שלא היה ענינו בדרך כמי שיוליכוהו אחרים כענין ויקם וילך אחריה אבל היה הולך הוא כבעל הדבר וכמשתדל נגד רצון האל יתברך, כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל: לשטן לו. ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל כמו ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה והנה המלאך יוצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה וזה למען לא יחטא ויאבד: והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו. ולפיכך לא ראה את המלאך כאמרם ז"ל (ברכות פרק קמא) שלשה אינם רואים ואינם נזוקים:

אוֹר הַחַיִּים ויחר אף וגו' כי הולך הוא. דקדק לומר הוא, לומר טעם שחרה אף ה' בו שלא אמר בבקר לשרי בלק שה' נתן לו רשות ללכת אלא השכים בבוקר ויחבוש וגו' וילך עם שרי וגו' שזה יגיד שהליכתו מרצונו ולא הוצרך לרשיון עליון, והוא אומרו כי הולך הוא פירוש הוא הולך ברצונו באין רשיון ה' לזה חרה אפו בו. עוד נראה על פי דבריהם ז"ל (זוח"א קסט ב) שאמרו בפסוק וילך שפי שמדרך של המשרה עליו כוחות הטומאה להתבודד יחיד, וכאן כשראה ה' שהולך הוא פירוש הוא לבדו היה נפרד משרי בלק ועושה מעשהו זה יגיד שמכין צעדו לעשות כחפצו הארורה, והגם שהיו עמו ב' נעריו אין מעכבין עליו ההתבודדות לצד שהם רגילים עמו ויעשה מעשהו לפניהם, וידע ה' דרכו הרעה וחרה אפו בו. עוד ירצה באומרו הולך הוא שידע ה' שרשע זה גבר בו החפץ ללכת מעצמו הגם שלא היה בלק שולח אחריו הוא הולך לרצונו, ובזה גילה עוצם שנאתו לעם ה' ולזה חרה אפו יתברך בו: ושני נעריו עמו. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע שהיו עמו ב' נעריו, ורז"ל (תנחומא) אמרו להודיע דרך ארץ וכו', ועדיין קשה למה לא הודיע כן אלא אחר שהזכיר חרון אפו יתברך ויציאת מלאך לשטן לו, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל כי לג' אין המזיק נראה להם ואין צריך לומר שלא יזיק, וכאן לפי שיצא שטן לבלעם מלאך המזיקו מודיע הכתוב טעם שלא הזיק גם שלא נגלה אליו לפי שהיה הוא ושני נעריו עמו הרי ג':

כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת־הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ׃

רַשִׁ״י ותרא האתון. וְהוּא לֹא רָאָה שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין: וחרבו שלופה בידו. אָמַר, רָשָׁע זֶה הִנִּיחַ כְּלִי אֻמָּנוּתוֹ, שֶׁכְּלִי זֵינָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּחֶרֶב, וְהוּא בָא עֲלֵיהֶם בְּפִיו שֶׁהוּא אֻמָּנוּת שֶׁלָּהֶם, אַף אֲנִי אֶתְפֹּשׂ אֶת שֶׁלּוֹ וְאָבֹא עָלָיו בְּאֻמָּנוּתוֹ, וְכֵן סוֹפוֹ — "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶחָרֶב" (במדבר ל"א):

אוּנְקְלוֹס וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אֲתָּנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִּלְעָם יַת אֲתָּנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאָרְחָא

אִבְּן עֶזְרָא מן הדרך. הדרוך והלכה בשדה שאין שם דרך: להטותה הדרך. דרך קצרה והטעם אל הדרך:

רַמְבַּ״ן ותרא האתון את מלאך ה' מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינם גוף נתפש במראה וכאשר יראו לנביאים או לאנשי הרוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר על כן תוכל לפרש ותרא האתון כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן כענין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א טז) שיאמר על ההשגה לא על הראות וכאשר אירע בה הנס ושם לה הבורא הדבור אמרה לבלעם (במדבר כ״ב:ל׳) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן כי לאונסה נעשה בה כך ולפיכך לא אמרה לו הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל ואמר ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו לא שתראה חרב אף כי מלאך אבל ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנשים כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית יח ב) יושגו אף לעיני הבהמות אם כן איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנורים אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדבור וראתה כאדם ולא הזכיר בה הכתוב ויגל השם עיני האתון כאשר הזכיר באדוניה (במדבר כ״ב:ל״א) כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גלוי עינים בלבד אבל רבותינו (אבות פ"ה מ"ו) לא יזכירו בנסים רק פתיחת פיה וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש וקוסם היה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך. ראיה זו הרגשה היא איננה ראית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני אדם כל שכן לעיני הבהמות, ואין צריך לומר כי איננה ראית שכל כי הבהמה אין לה שכל, אבל ענין ראיתה שהרגישה בדבר מפחיד אותה ושהיה מעכבה מלעבור ולא ידעה מה הוא, שלא היתה השגתה בכך, שאם כן היה לה לומר בדבורה מלאך ה' עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו ועל כן הוצרכתי לעכבך, כך פירש הרמב"ן ז"ל. ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה. חפץ גדול היה לאותו רשע לקלל את ישראל, שאין לך אדם בעולם שיראה בדרך הסימנים שראה הוא שלא יחזור, וכל שכן מנחש וקוסם כמוהו שכל אומנותו היתה לקראת נחשים, כי מתחלה נטתה האתון מן הדרך הישר ועקמה כנגד השדה זהו שאמר ותט האתון, שניה ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם, רמזה לו בטול פסיעותיו ועכוב הליכתו כי אין רצון הקב"ה על הכוונה שהיה הולך, שלישית ותרבץ תחת בלעם שרבצה תחתיו ולא רצתה ללכת כלל, וכל אלה רמזים לו כי אותו הדרך לא בחר בו ה', רביעית הנס הגדול שנעשה בדבור האתון, ובכאן פירש לו כי כוונתו רעה בענין הדבור והודיעו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, והנה הש"י יכול למנוע ממנו הדבור ולשומו בפי הבהמה ועל כן אין לו להתגאות בכח הדבור, חמישית נתפרש לו הדבר יותר כדי לבטל הליכתו על הכוונה שהיה בה ועל כן נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו בפירוש הנה אנכי יצאתי לשטן, בעבור כי היה הולך על הכוונה רעה וירט הדרך, כי הקב"ה אמר לו שילך בדרך על מנת שלא לקלל זהו שאמר קום לך אתם, והוא ירט הדרך כלומר עיות הדרך והולך לנגדי. ואחר כל זה הזכיר שיחזור מן הדרך זהו שאמר לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי.

סְפוֹרְנוֹ ותלך בשדה. ואז עזב שני נעריו ושרי מואב ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון:

כְּלִי יָקָר ותט האתון מן הדרך וגו'. בתנחומא (בלק ח.) אמרו סימני אבות הראה לו כו'. כי ותלך בשדה מקום רחב לומר שאם ירצה לקבל זרע אברהם ימצא לקלל בני קטורה, וישמעאל. ואם ירצה לקלל זרע יצחק, ימצא צד אחד לקלל כי יכול להטות אל עשיו אך מצד יעקב, שהיתה מטתו שלימה עמד במקום צר כי מצדו אין דרך לנטות ימין ושמאל. ויש עוד דרכים אחרים אל המפרשים. ומדכתב רש"י זה שלש רגלים, אתה רוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים ש"מ שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג' רגלים ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה שנאמר בו באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות וא"כ בטולם גורם בטול כל האומות. ואח"כ אמר במשעל הכרמים, רמז לחג הפסח זמן י"מ שנאמר גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, כי הדין נותן לעקור הקוצים וליטע הגפן ואיך אתה רוצה להחליף הקערה ולעקור הכרמים מפני הקוצים, ודרך הגפן שהוא נרפס ברגלים ולסוף היין מפיל את זה הרופסו כששותהו, כדמסיק בילקוט פר' וישב (קמו.) בשם מדרש שוחר טוב ושם מביא הרבה דמיונות על שישראל נמשלו לגפן וכולם שייכים לבטל דעת בלעם. ורמז לחג הפסח שבו שותים ד' כוסות של יין כנגד כוס ישועות לישראל שנמשלו לגפן, וכתיב ד' לשונות של גאולה, וכנגדם הקב"ה משקה לאומות ד' כוסות תרעלה כדמסיק בב"ר , ואיך אתה רוצה לעקור כל זה ולהחליף השיטה בין ישראל לעמים. ואח"כ אמר ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה שנאמר בה אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ואלמלא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו והיו כל האומות בטלין ואיך אתה רוצה לעקור אומה זו החוגגת חג זה שיש בו צורך לכל האומות ולכל הנמצאים שבמעלה ושבמטה ויכול להיות שגם במשעל הכרמים רמז לו אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג הפסח ושותין בו ד' כוסות, כנגד ד' מלכיות, ושל יין כמספר ע' כנגד ע' אומות, ובטול זה גורם ג"כ ביטול כל ע' אומות. ויתכן עוד לפרש זה ג' רגלים, שרמז לו איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד דהיינו ג' רגלי העולם והם התורה, עבודה, גמילות חסדים, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו ג"ח במ"ש ותלך בשדה, כי עיקר הג"ח מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ"ק שנמשל לכרם רמז לו במשעל הכרמים וכן פירש"י הביאני אל בית היין (שיר ב.ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה בדרך שנתבאר וזה רמז נכון. ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו. כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב.

כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה׃

רַשִׁ״י במשעול. כְּתַרְגּוּמוֹ "בִּשְׁבִיל", וְכֵן "אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים" (מלכים א כ') — עָפָר הַנִּדְבָּק בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם בְּהִלּוּכָן, וְכֵן "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם" (ישעיהו מ') — בְּרַגְלָיו וּבְהִלּוּכוֹ: גדר מזה וגדר מזה. סְתָם גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים הוּא:

אוּנְקְלוֹס וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בִּשְׁבִיל כַּרְמַיָא אַתְרָא דְגָדֵירָא מִכָּא וְגָדֵירָא מִכָּא

אִבְּן עֶזְרָא במשעול הכרמים. פירושו כפי מקומו כדברי המתרגם ארמית כי אין ריע לו:

כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל־הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת־רֶגֶל בִּלְעָם אֶל־הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ׃

רַשִׁ״י ותלחץ. הִיא עַצְמָהּ: וַתִּלְחַץ: אֶת אֲחֵרִים — את רגל בלעם:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וְאִדְחֵיקַת לְכָתְלָא וּדְחֵיקַת יַת רִגְלָא דְבִלְעָם לְכָתְלָא וְאוֹסִיף לְמִמְחַהּ

אִבְּן עֶזְרָא ותלחץ אל הקיר. היא לחצה עצמה: אל הקיר. הוא הגדר: ויוסף להכתה. כי כבר הכה אותה בנטותה אל השדה:

כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול׃

רַשִׁ״י ויוסף מלאך ה' עבור. לַעֲבֹר עוֹד לְפָנָיו — לַהֲלֹךְ לִהְיוֹת לְפָנָיו בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּמוֹ "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (בראשית ל"ג); וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ בְּתַנְחוּמָא: מָה רָאָה לַעֲמֹד בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת? סִימָנֵי אָבוֹת הֶרְאָהוּ:

אוּנְקְלוֹס וְאוֹסֵף מַלְאָכָא דַיְיָ לְמֶעְבָּר וְקָם בַּאֲתַר עָק דִי לֵית אֹרַח לְמִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא

כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבָעַת תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אֲתָּנָא בְּחֻטְרָא

אוֹר הַחַיִּים ותרא האתון וגו'. צריך לדעת כוונת ה' בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך ג' פעמים בג' מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום. ונראה כי כל כוונת ה' בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה' כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה' אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה' השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכוער ומשונה, ודבר ידוע הוא כי הרכבה החיונית אשר הרכיב ה' בבעלי חיים בלתי מדברים היא משונה מהרכבה החיונית שפעל ה' ועשה בבעלי חיים המדברים, ולזה כשרצה ה' שתפתח האתון את פיה לדבר כבעלי חיים המדברים הוצרך להרכיב בה הרכבה החיונית של בעלי חיים המדברים, והוא מה שפעל ה' במעשה העמדת המלאך בג' מקומות ובראיית האתון המלאך ג' פעמים, כי כח המדבר צריך ג' הכנות קודמות לו והם כח הצומח שהוא בכל הנבראים, וכח המניע, ואחר כך כח המדבר, לזה עמד פעם ראשונה וראתה האתון אותו ופעל בה בכח ראות הרוחני כח אחד ממין הרכבת כח הצומח שבו יתקבל כח המדבר, ועמד פעם ב' וראתה אותו ופעל בה כח המניע המתקבל בו כח המדבר, ובפעם ג' פעל בה כח המדבר, ואז פתח ה' את פיה ודברה דברי הבנה בדרך שואל ומשיב והכלימה את בלעם בדרך ביזוי בפני נעריו וכו', וביזוי שיהיה בדרך זה יש לו קול להיותו דבר תמוה בב' אופנים, אופן א' שתדבר הבהמה, והב' שאדם גדול כבלעם היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו: ונשאר לדעת למה עמד המלאך בג' מקומות שונות ויכול היה להתראות לה ג' פעמים במקום אחד, ואולי כי עשה לו כנגד ג' דברים שעשה ברשעו, א' שה' אמר אליו פעם אחת לא תלך לא תאור והוא לא אמר לשרים מאמר לא תאור וגו' שזה היה סיבה לשלוח אחרים, וכנגד זה נצב פעם אחת בדרך ונטתה האתון מהדרך כשם שהוא נטה מהדרך אשר אמר ה' אליו כנזכר. ב' שה' אמר אליו אם לקרא לך וגו' שתנאי הוא הדבר עד שידע בודאי שיש לו הנאה בדבר ובזה רמזו שאין לו הנאה ולא הרגיש, וכנגד זה עמד המלאך במשעול הכרמים ותלחץ האתון רגליו לאמר שלחצו ה' בנועם דבריו להשכיל להטיב לבל ילך. הג' שה' אמר אליו בעת רשיון ההליכה אך את הדבר וגו' ודיבור זה הוא מדויק אין לנטות במשמעותו אנה ואנה והוא הרשע הלך בעצה אחרת כמו שדייקנו ממאמר הולך הוא גם מאומרו והוא רוכב וגו' וב' נעריו וגו', והוא מה שעמד המלאך במקום צר אשר אין דרך וגו' ורבצה האתון תחתיו שזה ירמוז לומר שאין ה' חפץ בדבר שהוא חפץ ללכת עליו:

כח וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת־פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים׃

רַשִׁ״י זה שלש רגלים. רָמַז לוֹ: אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אֻמָּה הַחוֹגֶגֶת שָׁלֹשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה? (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וּפְתַח יְיָ יַת פּוּמָא דַאֲתָּנָא וַאֲמָרַת לְבִּלְעָם מָה עֲבָדִית לָךְ אֲרֵי מְחִיתַנִי דְנַן תְּלַת זִמְנִין

אִבְּן עֶזְרָא ויפתח ה'. אחז"ל שי' דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ולפי דעתי שהטעם שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדות ויאמר הגאון כי לא דברה האתון ורב שמואל בן חפני תפסו ורב שמואל הספרדי בעל השירים חשב להציל הנתפס ודע כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם כי אמדו שהשם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא רק להצדיק נביאו ולא אמרו אמת כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות ולא היו נביאים ויש מהם אומרים כי בלעם נביא היה והאמת כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל כי קוסם היה וכן קראו הכתוב ויש אומרים כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות וזה טעם ואשר תאור יואר והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה והעד שדבר במרמה עם שרי בלק וזה טעם לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצר או גזרתו והסוד כי החלק לא ישנה החלק רק גזירות הכל תשנה גזירת החלק ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא והישר כי האתון דברה ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב אז תבין האמת: וטעם במקל. כי בתחלה ובשנית הכה אותה בעץ או בעור: רגלים. פירשתיו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויפתח ה' את פי האתון. ע"ד הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא. ואם תשכיל בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וטעם זה סמך לויפתח ה' את פי האתון ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה', כי תיכף שדברה ומתה נגלה לו המלאך ודבר עמו, ולכך הזכיר בפרשה שלשה פעמים ותרא האתון את מלאך ה', כי נטיתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה שהם שלשה סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור. והסתכל בדבור המלאך שאמר לו על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים, הושוה עם הדבור של אתון שאמר לו מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. ותשכיל בכאן שלשה אנשים נצבים שהיו אנשים ממש והיו מלאכים ממש, וזה תבין בדברי המלאך שהזכיר לו יצאתי, והיה יכול לומר הנה אנכי לשטן, אבל אמר יצאתי כלומר אחר דבור האתון יצאתי אני לדבר לך ולהשטין לך, וזהו מבואר.

סְפוֹרְנוֹ ויפתח ה' את פי האתון. נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח. וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו:

כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ׃

רַשִׁ״י התעללת. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן גְּנַאי וּבִזָּיוֹן: לו יש חרב בידי. גְּנוּת גְּדוֹלָה הָיָה לוֹ דָבָר זֶה בְּעֵינֵי הַשָּׂרִים — זֶה הוֹלֵךְ לַהֲרֹג אֻמָּה שְׁלֵמָה בְּפִיו וּלְאָתוֹן זוֹ צָרִיךְ כְּלֵי זַיִן:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בִּלְעָם לַאֲתָּנָא אֲרֵי חַיִיכְתְּ בִּי אִלוּפוֹן אִית חַרְבָּא בִּידִי אֲרֵי כְעָן קְטַלְתִּיךְ

אִבְּן עֶזְרָא התעללת. פירשתיו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי התעללת בי. היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו כי התעללת בי. ושרי מואב ושני נעריו שראו הפלא הזה ולא שאלו לו ולא דברו מאומה, אפשר לומר כי היו כלם קודמין לו בדרך ובהשארו יחידי אחור אירע לו הנס הזה, והם לא ראו כי לא היו במעמד אחד, או אולי היה הכל במעמד אחד ולא היו רואים ושומעים כי אם בלעם לבדו כי כן יקרה לאנשי רוח הקדש, כענין שכתוב בדניאל (י, ז) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה.

ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל־בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא׃

רַשִׁ״י ההסכן הסכנתי. כְּתַרְגּוּמוֹ, וְכֵן "הַלְאֵל יִסְכָּן גָּבֶר" (איוב כ"ב); וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מִקְרָא זֶה בַּתַּלְמוּד, אָמְרוּ לֵיהּ מַאי טַעְמָא לָא רְכַבְתְּ אַסּוּסְיָא? אֲמַר לְהוּ בִּרְטִיבָא שְׁדַאי לֵיהּ כו', כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת עֲ"זָ (דף ד'):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרַת אֲתָּנָא לְבִלְעָם הֲלָא אֲנָא אֲתָּנָךְ דְרָכַבְתְּ עֲלַי מִדְאִיתָךְ עַד יוֹמָא הָדֵין הֲמֵילַף אַלִפְנָא לְמֶעֱבַּד לָךְ כְּדֵין וַאֲמַר לָא

אִבְּן עֶזְרָא מעודך. הטעם מיום שרכבת: ההסכן הסכנתי. ההרגל הרגלתי והטעם הכך היה חקי הסכן נא עמו ושלם:

סְפוֹרְנוֹ ההסכן הסכנתי. והיה ראוי לך לחשוב מאחר שאין זה מנהגי שלא קרה לך כל זה בזה הדרך אלא להורות שלא יצלח שאף על פי שאין נחש יש סימן:

לא וַיְגַל יְהוָה אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו׃

אוּנְקְלוֹס וּגְלָא יְיָ יַת עֵינֵי בִלְעָם וַחֲזָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִידֵיהּ וּכְרַע וּסְגִיד לְאַפּוֹהִי

אִבְּן עֶזְרָא ויגל ה'. כנער אלישע שהוסיף במאור עיניו או הכהו תחלה בסנורים: וישתחו לאפיו. פירשתיו:

רַמְבַּ״ן ויגל ה' את עיני בלעם מזה הכתוב נלמד כי בלעם לא היה נביא אלו היה נביא איך יצטרך לגלוי העינים בראיית המלאך כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה כנער אלישע (מלכים ב ו יז) והגר המצרית (בראשית כא יט) ולא יאמר כן בנביאים וכך קראו הכתוב (יהושע יג כב) בלעם בן בעור הקוסם ומה שאמר הוא (במדבר כ״ב:ח׳) כאשר ידבר ה' אלי יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו דבר ה' אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך ודבר עמו ובסוף עלה למעלת מחזה שדי (להלן כד ד טז) והכל בעבור ישראל ולכבודם ואחרי ששב לארצו היה קוסם כי כן יקראנו הכתוב במיתתו (יהושע יג כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב וחלילה שישלחו יד בנביא השם וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה כ׳:י״ט) בלעם נזקק לרוח הקדש וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה לפיכך צווח רם הייתי והורידני בלק:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וחרבו שלופה בידו. רמז לו שסופו שימות בחרב, הדא הוא דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב.

לב וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל־מָה הִכִּיתָ אֶת־אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי־יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי׃

רַשִׁ״י כי ירט הדרך לנגדי. רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה דְּרָשׁוּהוּ נוֹטָרִיקוֹן — יָרְאָה, רָאֲתָה, נָטְתָה בִּשְׁבִיל שֶׁהַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי (שבת קכ"ה), כְּלוֹמַר לְקִנְאָתִי וּלְהַקְנִיטֵנִי; וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ כִּי חָרַד הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, לְשׁוֹן רֶטֶט — כִּי רָאִיתִי בַעַל הַדֶּרֶךְ שֶׁחָרַד וּמִהֵר הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא לְכַעְסִי וּלְהַמְרוֹתִי, וּמִקְרָא קָצָר הוּא, כְּמוֹ "וַתְּכַל דָּוִד" (שמואל ב י"ג); לִישָׁנָא אַחֲרִינָא יָרַט לְשׁוֹן רָצוֹן, וְכֵן "עַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי" (איוב ט"ז) — מְפַיֵּס וּמְנַחֵם אוֹתִי עַל יְדֵי רְשָׁעִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַקְנִיטִים:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל מָה מָחִיתָא יַת אֲתָּנָךְ דְנַן תְּלַת זִמְנִין הָא אֲנָא נְפָקִית לְמִשְׂטַן אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְאַתְּ רָעֵי לְמֵיזַל בְּאוֹרְחָא לְקִבְּלִי

אִבְּן עֶזְרָא כי ירט. הטעם עוות וכן על ידי רשעים ירטני שהוא מן רטה שאילו היה מן ירט היה ראוי להיות כמו יעטני ואם הם שני שרשים וכמוהו מעיל צדקה יעטני שהוא על משקל אשר יעצני כמו עוטה אור:

רַמְבַּ״ן כי ירט הדרך לנגדי כי ההולך ירט דרכו ועות אותה לנגד עיני כי אנכי היודע ועד או לנגדי שירט הדרך לעשות כנגד רצוני כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ב:ל״ב) כמו כי הכעיסו לנגד הבונים (נחמיה ג לז) ירט לשון עוות וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב טז יא) יעות אותי והענין כאשר פירשתי (רמב"ן על במדבר כ״ב:כ׳) כי ההליכה היה בה רשות מאת ה' הנכבד אבל בלעם עות אותה בלכתו עמהם על דעתם שיקלל את העם:

סְפוֹרְנוֹ על מה הכית את אתונך. כי בראותך אלה האותות היה לך לשער שהליכתך בלתי רצויה והיא לא תצלח: זה שלש רגלים. ואיך הקשית ערפך שלש פעמים לדחוק את השעה: הנה אנכי יצאתי לשטן. הנה אני עשיתי האפשר להתנגד לדרכך בזה האופן לטובתך: כי ירט הדרך לנגדי. ירט מן ורטט החזיקה כמו ותרץ את גלגלתו (שופטים ט, נג) מן רצץ. אמר הנה יצאתי לשטן וענין ההשטנה היה כי יחריד הדרך כל מה שכנגדי כענין לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לבך:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אליו וגו' על מה וגו' הנה וגו'. צריך לדעת מה טענה היא זאת על מה וגו' על עסקיה רעים, עוד מה טענה במאמר הנה אנכי כיון שלא היה יודע, כמו שהעיד הכתוב ויגל ה' את עיני בלעם הא למדת שסתומים היו עד עתה, ואולי שנתכוון ה' להשפיל גאונו כדי שיודה בפיו ויאמר כי האתון ראתה המלאך ג' פעמים והוא לא ראה, ומזה יתגלה גם כן הפלגת מיעוט השגתו בנסתרות, לזה אמר לו על מה וגמר אומר הנה אנכי וגו' ותראני האתון כאן תחב חץ בלבו שנתחייב לומר בפיו כי עינים לו ולא יראה כמו שראתה האתון כאומרו לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי, וזה היה תכלית הכוונה בדבר המלאך: עוד נתכוון בזה להעירו מה שגרמה לו הליכה זו על דרך אומרם ז"ל בלעם מתחילה נזקק לרוח הקודש וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו ונקרא קוסם, והוא מה שהעירו במה שלא ידע המלאך העומד לפניו מה שלא היה כן קודם לכן שהיה רואה ברוח הקודש, וטעם יציאת המלאך לנגדו, הודיעו במאמר כי ירט הדרך וגו', פירוש ירט הדרך כמו שפירוש רמב"ן, ופירוש הדרך דרכו של בלעם שהיה הולך עליו:

לג וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי׃

רַשִׁ״י אולי נטתה. כְּמוֹ לוּלֵי, פְּעָמִים שֶׁאוּלַי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן לוּלֵי: גם אתכה הרגתי. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס וְהוּא כְמוֹ גַּם הָרַגְתִּי אוֹתְךָ, כְּלוֹמַר, לֹא הָעַכָּבָה בִּלְבַד קְרָאַתְךָ עַל יָדִי, כִּי גַם הַהֲרִיגָה: ואותה החייתי. וְעַתָּה מִפְּנֵי שֶׁדִּבְּרָה וְהוֹכִיחַתְךָ, וְלֹא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ — כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ויאמר לא — הֲרַגְתִּיהָ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, זוֹ הִיא שֶׁסִּלְּקָה בִלְעָם בְּתוֹכַחְתָּהּ וְלֹא יָכוֹל לְהָשִׁיב, שֶׁחָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, וְכֵן (ויקרא כ') "וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה", וְכֵן (שם) "אֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַחֲזַתְנִי אֲתָּנָא וּסְטַת מִן קֳדָמַי דְנַן תְּלַת זִמְנִין אִילוּפוֹן לָא סְטַּת מִן קֳדָמַי אֲרֵי כְעַן אַף יָתָךְ קְטָלִית וְיָתַהּ קַיֵימִית

רַשְׁבַּ״ם אולי נטתה מפני: כל אולי שבמקרא פירושם כמו אם וכמו אילו, והמפרשים את זה כמו לולי התמהמהנו וכמו לולי אלהי וגו' טעות הוא בידם, אבל פירושו כמו אולי יש תקוה, אולי יחנן ה' צבאות, אולי משגה הוא, וכן אמר המלאך על מה הכית את אתונך שלש פעמים, שלא כדין עשית, שהרי ותט לפני זה שלש רגלים, כל נטיותיה היו לפני אבל לא מפני שהרי לא עברה אותי: אולי נטתה מפני: כלומר שאם נטתה מפני ולא לפני, כלומר שאם עברה אותי את הדרך עד אחרי גם הרגתי אותך כלומר לא הייתה ניצול בהזק מועט של לחיצת רגלך אלא אף אותך הרגתי והיא לא היתה מפסדת שאותה החייתי כמו שהיא קיימת גם עתה שהיא לא היתה פושעת כי אם אתה שהייתה פושע בי שהכיתה אתונך: גם אותך הרגתי גם הרגתי אותך, כמו וברכתם גם אותי, גם תברכו אותי:

אִבְּן עֶזְרָא ותראני האתון. בקמץ גדול תחת קטן שהיה ראוי להיות ותראני ורבים כן אולי יתחלק לטעמים רבים ופה הוא כמו לולי ומלת גם לעד שמתה האתון אחר שדברה: ואותה החייתי. דרך קצרה וכן הטעם כאשר הרגתיה הרגתיך או הרגתיך לבדך ואותה החייתי: וטעם ואותה החייתי. כי בן אדם בראותו המלאך ימות והעד ותנצל נפשי ודבר מנוח לעד אף כי הבהמה שאין לה שום שותפות עם רוח המלאך כבן אדם:

רַמְבַּ״ן ותט לפני פירשו בו ותט אל השדה כאשר היתה לפני ואין צורך רק טעמו כמו מפני כי כן תשמש הלמ"ד כמו ויחדלו לבנות העיר (בראשית יא ח) חדל להשכיל להטיב (תהלים לו ד) וכן רבים וכמוהו ויצא יואב ושרי החיל לפני המלך לפקוד את העם את ישראל (כד ד): וטעם אולי נטתה מפני על דעת המפרשים כמו לולא שנטתה מפני ישמש במקום הזה שלא כדרך חביריו כלם ועל דעתי הוא כמשמעו כי האתון הרגישה במלאך או ראתה בו ולא ידעה מה הענין אבל נטתה מפני חרב שלופה כמנהג הבהמות על כן אמר המלאך לבלעם ותראני האתון ונטתה מפני ובשמא נטתה מפני כי אני להרוג אותך באתי אבל אותה החייתי כי החטא בך ולא באתון: גם אתכה הרגתי אמר ר"א (אבן עזרא על במדבר כ״ב:ל״ג) מלת גם לעד שמתה האתון אחרי שדברה וטעם החייתי כי בן אדם בראותו את המלאך ימות והעד ותנצל נפשי (בראשית לב לא) אף כי הבהמה שאין לה שום שותפות עם המלאך כבן אדם ואין מלת גם נדרש כאשר אמר כי שניהם לא ימותו כי עתה שנטתה מתה האתון והחיה את בלעם ואם לא נטתה היה הורג את בלעם ומחיה האתון אבל מלת גם כדברי רש"י שהוא כמסורס גם הרגתי אותך וטעם ואותה החייתי לומר כי החטא כולו עליך והרגתי אותך בו אבל היא אין עליה חטא שתמות בו והנה הנטיה שנטתה מפני לטובתך לא לצרכה כלל והכית אותה חנם וגמלת לה רעה תחת טובה ולא הגיד הכתוב אם היו שרי בלק עם בלעם במעשים האלה או שהיו רוכבים לפניו ורחוק היה ביניהם ובינו והקרוב שהיו עמו לא יתפרדו ממנו וראו בנטות האתון והכות בלעם אותה כסבורים היו שהיה כמנהג הבהמה הרעה ולא שמעו דבורה אף כי דבר המלאך שהוא גלוי עיני בלעם ורבותינו אמרו (במדב"ר כ יד) שהיו שרי מואב תמהים שראו נס שלא היה כמותו בעולם ואמרו (שם) שכיון שדברה מתה שלא יהו האומות אומרים זו היא שדברה ועושין אותה יראה ועוד שחס הקב"ה על כבודו של רשע שלא יהו אומרים זו היא שסלקה את בלעם וכל זה אפשר מדרך הקבלה לא שדבר הכתוב במיתתה כלל כאשר פירשתי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אולי נטתה מפני. לולא שנטתה מפני כאשר הרגתיה, הרגתיך ואותה החייתי. מכאן שמתה האתון אחר שדברה, או מטעם המדרש שאומר שלא יהו האמוריים עושים ממנה עבודה זרה, או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית בין השמשות, כענין שמצינו בדג של יונה שאמר הכתוב (יונה ב) וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול, בשנים, אע"פ שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון וימן שמנהו לכך מששת ימי בראשית, וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע. וכיון שבלעו ועשה מנויו מת הדג כי לא נברא אלא לכך, וזהו ששנה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ועל זה אמר מבטן שאול שועתי.

סְפוֹרְנוֹ ותראני האתון ותט לפני. ועם זה הנה קרה לך שהאתון נטתה מפני שלש פעמים ואיך לא שתה לבך גם לזאת: אולי נטתה מפני. היה לך לחשוב שאולי נטתה מפני שכבר ידעת שיש לפני האל יתברך איזה מדבר טוב על ישראל: כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי. והטעם שאמרתי על מה הכית כמאשים הוא כי אמנם עתה הראית לדעת שגם שהייתי הורג אותך ומחיה אותה באופן שהיית מכיר שלא היה זה מקרה כלל מכל מקום לא היית נמנע מלכת כמוסר עצמו למיתה לעבור על רצון קונו שאין לך משומד גדול מזה:

אוֹר הַחַיִּים כי עתה גם אתכה וגו'. אומרו עתה, לדבריהם ז"ל (מ"ר כאן) שאמרו שנהרגה האתון ולזה דקדק לומר גם אתכה ולא אמר גם הרגתי אתכה ידויק על נכון תיבת עתה, כי לא יוצדק לומר גם אתכה אלא עתה שכבר נהרגה האתון מה שאין כן קודם כי קודם לא היתה מתה האתון כאומרו ואותה החייתי, ואומרו החייתי שמשמעותו הוא פועל חדש, להעירך שעתה נהרגת, עוד לומר שהיה עושה לה מעשה נסים שיפגע המלאך ברוכב ונרכב ויהרוג רוכב בשמירת נרכב, ובדרך זה יוצדק ליאמר לשון זה החייתי:

לד וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי׃

רַשִׁ״י כי לא ידעתי. גַּם זֶה גְנוּתוֹ, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה, שֶׁהוּא הָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ שֶׁיּוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, וּפִיו הֵעִיד לֹא יָדַעְתִּי (שם): אם רע בעיניך אשובה לי. לְהַתְרִיס נֶגֶד הַמָּקוֹם הִיא תְשׁוּבָה זוֹ, אָמַר לוֹ הוּא בְעַצְמוֹ צִוַּנִי לָלֶכֶת וְאַתָּה מַלְאָךְ מְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו, לָמוּד הוּא בְּכָךְ שֶׁאוֹמֵר דָּבָר וּמַלְאָךְ מַחֲזִירוֹ, אָמַר לְאַבְרָהָם "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" וְגוֹ' (בראשית כ"ב), וְעַל יְדֵי מַלְאָךְ בִּטֵּל אֶת דְּבָרוֹ, אַף אֲנִי אִם רַע בְּעֵינֶיךָ צָרִיךְ אֲנִי לָשׁוּב:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בִּלְעָם לְמַלְאָכָא דַיְיָ חָבִית אֲרֵי לָא יְדָעִית אֲרֵי אַתְּ מְעַתֵּד לָקֳדָמוּתִי בְּאָרְחָא וּכְעַן אִם בִּישׁ בְּעֵינָךְ אֵיתוּב לִי

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי. דרשו רז"ל מכאן כל החוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. כי לא ידעתי. הוא היה משבח עצמו ואומר ויודע דעת עליון, ועכשיו אמר לא ידעתי.

סְפוֹרְנוֹ חטאתי. להקשות עורף: כי לא ידעתי. והיה לי לחוש לזה: ועתה אם רע בעיניך. שאתה אולי מלאך מליץ על ישראל: אשובה לי. כדי שלא לעשות דבר נגד רצונך אף על פי שהאל יתברך נתן לי רשות:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר בלעם וגו' חטאתי כי לא וגו'. אומרו חטאתי כנגד מה שרמזו במאמר ירט הדרך וגו', וכנגד אומרו למה הכית וגו' אמר כי לא ידעתי וגו', ואומרו ועתה עשה תשובה למה שחשב עשות, וכנגד ההליכה אמר אם רע בעיניך אשובה, ואמר לי נתנוצצה בו נבואה שיש לו יתרון טוב בחזרתו:

לה וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל־בִּלְעָם לֵךְ עִם־הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־שָׂרֵי בָלָק׃

רַשִׁ״י לך עם האנשים. בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ: לך עם האנשים. כִּי חֶלְקְךָ עִמָּהֶם וְסוֹפְךָ לֹאבַד מִן הָעוֹלָם (מכות י'): ואפס. עַל כָּרְחֲךָ את הדבר אשר אדבר וגו': עם שרי בלק. שָֹמַח לְקַלְּלֵם כְּמוֹתָם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּלְחוֹד יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְּמַלֵיל וַאֲזַל בִּלְעָם עִם רַבְרְבֵי בָּלָק

אִבְּן עֶזְרָא עם האנשים. האלה: ואפס. כמו רק וכן אפס כי לא יהיה בך אביון אפס כי עז העם:

רַמְבַּ״ן לך עם האנשים ואפס וגו' יתכן שיאמר לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ותודיע אותם זה או טעמו כי אחרי אשר התודה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כ״ב:ל״ד) אמר לו לך עמהם כי מחלתי על חטאתך ובלבד שתזכור אזהרתי אשר הזהרתיך והוצרך לומר לו כן שלא יחשוב שיאמר לו לך עמהם לעשות מה שבקשו ממך גם יתכן שהיה חפץ ההולך לקלל את העם ולא היה חפצו לברכם בשום פנים ולכן יזהירנו האלהים בכל עת שידבר עמו ומפני זה הודיע בלעם לבלק בתחלת דברו עמו (במדבר כ״ב:ל״ח) הנה באתי אליך כי בביאה בלבד הורשיתי אבל בענין העם היכול אוכל דבר מאומה כרצונך הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר בין קללה בין ברכה ראה אם תחפוץ שאדבר בענינם ואם לא תחפוץ בכך אשובה לי מעתה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אותו תדבר. ולמעלה אמר לו אותו תעשה, וזה יורה כי המלאך נגלה אליו להזהירו על הדבור.

סְפוֹרְנוֹ לך עם האנשים. לא תלך כבעל הדבר אבל כהולך עמם ולבקשתם שלא תאבד: ואפס את הדבר. ועם כל זה איני חושש שתעשה נגד רצוני כי אמנם לא תוכל לעשות אלא מה שאומר לך:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר מלאך וגו' לך עם האנשים. צריך לדעת למה דקדק לומר עם האנשים, ורז"ל העירו בזה ואמרו (מ"ר כאן) חלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם, וזה דרך דרש אבל צריך לדעת משמעות הדברים כפי פשטן, עוד צריך לדעת למה לא אמר לו שוב והיה יותר נכון. אכן כוונת הדברים הוא שנתן לו טעם שהוא מסכים על ידו ללכת הוא בשביל האנשים שבאו אחריו ללכת עמהם, שאם לא יסכים על ידו ללכת יחשבו מחשבות כי יחוש ה' לבלעם לעשות דבר הפך מה שיחפוץ ה' עשות ויש חילול ה' בדבר ח"ו, ולפי מה שפירשתי בפסוק כי הולך הוא שהיה הולך יחידי אפשר שרמז לו המלאך שילך עם האנשים ולא שפי, והכוונה לבטל ממנו הכנת הרע אשר היה חושב לעשות בקסמיו, וכן עשה דכתיב וילך בלעם עם שרי בלק: ואפס את הדבר וגו' אותו תדבר וגו'. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה דכתיב (לעיל כ') אך את הדבר וגו' אותו תעשה ומזה חשב הרשע מחשבות להרע כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם ז"ל (זוח"ג רב ב) בפסוק וישא עיניו וירא את ישראל וגו' שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקדוש ברוך הוא וכיסה אותם בצלו דכתיב (כד ב) ותהי עליו רוח ה', ודרשו ז"ל (זוח"א ריא א) עליו על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה, ובדיבור לקללם, וכוונת עליון במאמר אותו תעשה נתכוון לאסור עליו גם הדיבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה, לזה בא מאמר ה' פעם ב' וסתר לועו ואמר לו בפירוש הדיבור דכתיב אותו תדבר, ובזה כלל איסור עצה רעה כנגד ישראל אשר לא כן עשה הרשע בכל פרטי האזהרה, ועיין מאמר רז"ל (מ"ר כאן) בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו, גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל כ"ד אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה מצינו שעבר על זה כנזכר לולי ה' שהיה לנו, ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו כי כפי הדין נתחייב מיתה כי ה' הזהירו בין על המעשה בין על הדיבור בפירוש כנזכר ואזהרת בני נח זו היא מיתתן :

לו וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל־עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל׃

רַשִׁ״י וישמע בלק. שָׁלַח שְׁלוּחִים לְבַשְּׂרוֹ: אל עיר מואב. אֶל מֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁלּוֹ — עִיר הַחֲשׁוּבָה שֶׁלּוֹ, לוֹמַר רְאֵה מָה אֵלּוּ מְבַקְשִׁים לַעֲקֹר (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וּשְׁמַע בָּלָק אֲרֵי אָתָא בִלְעָם וּנְפַק לָקֳדָמוּתֵה לְקַרְתָּא דְמוֹאָב דִי עַל תְּחוּם אַרְנוֹן דִי בִּסְטַר תְּחוּמָא

סְפוֹרְנוֹ ויצא לקראתו. לכבדו שידע שהיה גס רוח, כמו שהעידו רבותינו ז"ל:

אוֹר הַחַיִּים ויצא לקראתו אל עיר מואב. צריך לדעת למה הוצרך לפרט המקום שיצא לקראתו. ונראה כי בא הכתוב לספר פחיתות בלעם בעיני בלק, שהגם ששמע בביאתו לא יצא להקביל פניו כדרך הקבלת פני הגדולים שיוצאים חוץ למחוז אלא דוקא בתוך העיר, והוא אומרו ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול וגו', ואומרו בקצה הגבול אולי שנתכוון גם כן לומר שאפילו יציאה זו מועטת לא היתה לכבודו אלא לסיבה, כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) וזה לשונם מה ראה בלק לקדמו לגבולין אמר לו גבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה והיה מראה לו איך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג עד כאן, וזולת טעם זה לא היה יוצא ממקומו:

לז וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא־לָךְ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ׃

רַשִׁ״י האמנם לא אוכל כבדך. נִתְנַבֵּא שֶׁסּוֹפוֹ לָצֵאת מֵעִמּוֹ בְקָלוֹן (שם):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא מִשְׁלַח שַׁלְחִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אֲתֵיתָא לְוָתִי הַבְקוּשְׁטָא הֲוֵיתָא אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לְיַקְרוּתָךְ

אִבְּן עֶזְרָא למה לא הלכת. כמו באת בעבור מלת אלי וכן מלת ויסר כאשר פירשתיו:

לח וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק הִנֵּה־בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אֲתֵיתִי לְוָתָךְ כְּעַן הֲמֵיכַל יְכִלְנָא לְמַלָלָא מִדַעַם פִּתְגָמָא דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֲמַלֵיל

סְפוֹרְנוֹ הנה באתי אליך. אף על פי שהייתי בא אליך אז כדברך מה הייתי מועיל לך וגם כן עתה: היכול אוכל דבר מאומה. כלום אני יכול לדבר כמנהג כל מדבר רצוניי: הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר. כענין רוח אלהים דבר בי ובאופן זה לא אהיה אני המדבר:

אוֹר הַחַיִּים עתה היכול אוכל דבר מאומה. דקדק לומר עתה פירוש אחר דיבור ב' שבא אליו מהמלאך בדרך שנאסר וכפל לו אפילו דיבור כמו שפירשתי בפסוק ואפס את הדבר, וכפל לומר היכול אוכל כאן גילה רשעתו שמניעתו היא בב' דרכים, א' מכח האזהרה, והב' שאין הבחירה ביד עצמו בדבר זה, הא למדת שאם לא היתה לו אלא האזהרה והיה בעל בחירה ורצון היה עושה:

לט וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת׃

רַשִׁ״י קרית חצות. עִיר מְלֵאָה שְׁוָקִים, אֲנָשִׁים וָטַף בְּחוּצוֹתֶיהָ, לוֹמַר רְאֵה וְרַחֵם שֶׁלֹּא יֵעָקְרוּ אֵלּוּ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲזַל בִּלְעָם עִם בָּלָק וַאֲתוֹ לְקִרְיַת מְחוֹזוֹהִי

אִבְּן עֶזְרָא קרית חצות. שם מדינה:

אוֹר הַחַיִּים וילך בלעם וגו'. נתכוין לומר שלא נהג בו כבוד אלא שקדם והלך בלק והוא הלך אחריו, ולזה לא אמר וילכו בלק ובלעם, ואפשר כי לפי ששמע בלק מאמר בלעם שאינו יכול לעשות דבר פנה אליו עורף והלך לו אלא שבלעם נטפל לו מאחוריו והלך עמו, והוא אומרו וילך בלעם עם בלק:

מ וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃

רַשִׁ״י בקר וצאן. דָּבָר מוּעָט:

אוּנְקְלוֹס וּנְכֵיס בָּלָק תּוֹרִין וְעָאן וּשְׁלַח לְבִלְעָם וּלְרַבְרְבַיָא דִי עִמֵיהּ

סְפוֹרְנוֹ וישלח לבלעם. למנחת כבוד מלבד ארוחתו להשביע עין גאותו:

אוֹר הַחַיִּים ויזבח בלק וגו'. נתכוין הכתוב בזה גם להודיע חרפת אדם זה, שלא החשיבו בלק לסעוד עמו אפילו סעודה ראשונה אלא שלח אליו ולשרים וגו', ואולי שדקדק לומר ולשרים אשר אתו שלא שלח אלא דבר המספיק לבלעם ולשרים הידועים שהיו אתו ושלל נעריו, וזה יגיד צרות עין בלק בכבוד בלעם. או לפי שחשב בלק כי בלעם יקח כל השלוח לו ויחזק בו כי הוא לו לבדו ולא יתן לשרים וכו' כי היה ידוע שהוא רע עין, לזה כששלח אמר בפירוש כי לא לו לבדו יהיה הטבח השלוח אלא לו ולשרים, ואמר אשר אתו אפשר שעשה לפי חשבון השרים שעמו פרט למזדמן שאם יזדמנו שרים אחרים עמו אין מנת בשר להם, ולזה תמצא שאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהקפיד בלעם על מיעוט הבשר ואמר למחר אני שולח מארה בנכסיו של זה ולמחר אמר לו בנה לי וגו' ז' פרים וז' אילים:

מא וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת־בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם׃

רַשִׁ״י במות בעל. כְּתַרְגּוּמוֹ, "לְרָמַת דַּחַלְתֵּהּ", שֵׁם עֲ"זָ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם וְאַסְקֵיהּ לְרָמַת דַחַלְתֵּיהּ וַחֲזָא מִתַּמָן קְצַת מִן עַמָא

אִבְּן עֶזְרָא במת בעל. הוא בעלי במות ארנון: וירא משם קצה העם. כי הם חונים לארבע רוחות השמים:

רַמְבַּ״ן ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם היה מעלה אותו במקום שיראנו כדי שיתכוין אליו בקללתו ולא תפרד נפשו מהם כי אלה מכחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה כידוע מענין החכמים (ב"ק קיז) דלו לי גבינאי דבעינא למחזייה דלו ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה והגיד הכתוב כי לא ראה כל המחנה כי היו חונים ארבעה דגלים לארבע רוחות השמים ובפעם השנית אמר לו בלק (במדבר כ״ג:י״ג) אפס קצהו תראה וכלו לא תראה לומר גם בפעם הזאת לא תראהו כלו אם הוא הדבר המונע ממך קללתו אבל קבנו לי משם אם תוכל כי אין לי מקום להראותו כלו משם חשב בלק אולי יש באחת הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו ויתכן לפרש עוד כי בפעם הראשון ראהו כלו כי במות בעל מקום גבוה וראו שניהם משם קצה העם ובנו שם המזבחות והלך בלעם אל ראש הגבעה אשר בהר ההוא וראהו כולו וזה טעם וילך שפי (במדבר כ״ג:ג׳) שהלך אל שפי שבו כדברי ר"א:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי במות בעל. בשלשה מקומות בנה כ"א מזבחות, שבעה בבמות בעל ושבעה בשדה צופים ראש הפסגה ושבעה בבעל פעור הרי כ"א, והיה מקריב על כל מזבח פר ואיל ונמצא שכל קרבנותיו בשלשה מקומות אלו מ"ב קרבנות, ומה שהזכיר בקר וצאן, פירש רש"י ז"ל דבר מועט. ויש לתמוה מה ראה הרב לפרש כן כי בקר שם הכלל הוא, ואפשר שהוצרך לפרש כן כי עשה זה במתכוין כדי שלא יאריך בסעודה, ויקלל לישראל, אבל אין במשמעות הלשון מעוט. וירא משם קצה העם. ולא כלם, לפי שהיו חונים בארבע רוחות השמים, והיה בלק מתכוין בכל פעם ופעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוין אליהם בכח ההבטה שיביט בהם כי זה מכחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל דלי גבינאי דבעינא למחזיה דלי ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה. וטעם הענין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסקה מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות וראוי שתחול הקללה עליו, ומזה אמר הכתוב (קהלת י) בוקע עצים יסכן בם, כי הגורם להפסיק ולבקע החכמה שהיא עץ חיים ראוי שיסתכן בעצמו, אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דבורם וחלישות דעתם עושה רושם כי הענין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו שני דברים הללו שתהיה החכמה נטועה בו והסגולה הזאת בנפשו אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו להיותו נכוה בגחלתו.

סְפוֹרְנוֹ וירא משם קצה העם. כדי לתת עיניו בם כענין ויפן אחריו ויראם ויקללם וההפך ויראהו ה' את כל הארץ כדי שיברך לפני מותו:

כְּלִי יָקָר וירא משם קצה העם. לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל נזק כדרך שנאמר במתאוננים ותאכל בקצה העם. או בקצה ראשון קציני עם, או בקצה אחרון המוקצים שבעם, כי מצד המוקצים יהיו ראוין לקללה ממש ואם מצד הקצינים החשובים בנקל להכניס בהם עה"ר מצד מעלתם כי זהו הדרך אשר בחר לו בלעם שאם לא ימצא מקום לקללם יכניס בהם עין הרע. ואתה המעיין שא נא עיניך וראה השינויים שמצינו בג' מקומות, כי מתחילה נאמר וירא משם קצה העם, ואח"כ נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה מכלל כי בקצה ראשון ראה כולו ע"י ראיית הקצה, ובג' נאמר וירא את ישראל שוכן לשבטיו משמע שראה כולם ממש. וביאור ענין זה הוא כי מתחילה הציץ בלעם בשרשם של ישראל דהיינו מקורם וצור חוצבם אם ימצא בו עון אשר על ידו תחול הקללה גם לענפים כי בביטול השורש יפלו גם הענפים, והוא ראיית הקצה הכולל את כולם כי האבות כוללים הבנים. ואחר שבקש ולא מצא חזר להציץ בענפים אם ימצא עון בתולדות וזהו הקצה שכולו לא יראה כי אין האבות בכלל הבנים, ואחר שלא הביט און לא באבות ולא בתולדות אמר מעתה כולם בתכלית השלימות, א"כ אכניס בהם עין הרע השולט ביותר בדבר השלם מכל צד שאין בו פסולת כלל וכדמסיק בתנחומא (בלק טו.) ומביאו הילקוט על פסוק מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב על בלעם שבקש להכניס עה"ר בישראל ע"י ברכותיו. וע"ז הדרך ראיתי לבאר כל השלשה מקומות וזה סדרם. ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם. זהו חיפוש ראשון אשר הציץ בשורש של אומה ויחפש וימצא כי מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו כמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, דהיינו במות בעל כי אחר הבעלים הלכו כי בעלום אדונים זולתו ית', ומשם ראה קצה העם השורש הוא הקצה ראשון והוא ככולו דמי כי כל הבנים מסתעפים מן השורש וכשהשורש ראוי לקללה ודאי תחול גם על ראש הענפים כי בע"ז פוקד עון אבות על בנים. ובאה הנבואה לבלעם כי בלק ובלעם נפלו שניהם בטעות גדול, כי ראש יחס אומה אינה מן ארם כי תרח היה חשוב כמת בחייו עד שהיה אברהם פטור מן כבוד אב ואם, ש"מ שאינו מכלל ראש יחס אומה זו, אלא התחלת אומה זו מראש צורים זה אברהם. וז"ש וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק שהוא רוצה לעשות ראש לאומה זו את תרח שהיה דר בארם נהרים, מראש הררי קדם דהיינו מן תרח שהיה קודם לאברהם וראהו עובד ע"ז שקים ליה בארור האיש אשר יעשה פסל וגו' לפיכך בקש לכה ארה לי יעקב כי ודאי תחול הקללה על הפחותים כהוראת שם יעקב, ולכה זועמה ישראל כי ע"י זה יהיה זעם וכעס אפילו אל הטובים שבהם שנרמזו בשם ישראל ע"י שיראו באבדן מולדתם. מה אקב לא קבה אל, הוא אומר לי ארה שהוא גדולה מן קבה, אפילו בקבה אין לי כח ק"ו בארה. אבל לפי רש"י שקבה גדולה מארה לא יתיישב כלל מה שהתחיל בארה וסיים בקבה. ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה ישראל את אל, כי האומות כשהצרה בא עליהם הוא מקלל במלכו ובאלהיו אבל ישראל אינן כן אלא אפילו אם הקב"ה בא עליהם בחוזק ותוקף כהוראת שם אל, מ"מ לא קבה ואינו מקלל אלא מברך גם על הרעה לפיכך גם הקב"ה לא יקב אותם אפילו בשעת קלקלתם. ומה אזעום לא זעם ה', כי האומות מהפכין ה' מדה"ר לדין וישראל מעולם לא זעם את ה' לא הכעיס את מדה"ר להפכה למה"ד. כי מראש צורים אראנו, יחס שלו אינו מן תרח אלא מן אברהם שנקרא צור שנאמר הביטו אל צור חצבתם וגו', הביטו אל אברהם אביכם. ואותו צור תמים פעלו עם ה' היה וביער כל הגילולים מן הארץ, ומגבעות אלו האמהות אשורנו, משם ראש יחס שלו. הן עם לבדד ישכון וגו', מיום שנאמר לאברהם לך לך מארצך וגו' מאז והלאה נתבודד מן כל אומה ואין לו צירוף לא לבית אביו ולא לשום אומה כי לקח אותו אלהים לחלקו. ותדע שכך הוא כי לא נתן הקב"ה מספר לשום אומה כ"א לישראל והוא הדבר המורה על מעלתן כדרך שפרשנו למעלה פר' במדבר, וע"ז אמר מי מנה עפר יעקב וגו', כי זה מופת שאין לו צירוף עם כל אומה ולשון וז"ש ובגוים לא יתחשב, כי כל חשבון ענינו המספר ואמר שכל הגוים אין להם חשבון פרטי אלא כללי אבל ישראל יש להם מספר פרטי אפילו בהיות יהודה וישראל כחול הים. וז"ש מי מנה עפר יעקב אפילו בזמן שהם רבים כעפר הארץ נתן להם מנין פרטי ולא די במספר זה אלא אפילו שאחר המספר עשאם ד' דגלים ונתן שנית מספר מיוחד לכל דגל שהוא רביעית המחנה, ז"ש ומספר את רבע ישראל, וכ"כ למה אלא שבא להראות שהם עיקר העולם כאלו לא היה ד' רוחות בעולם זולתם וכל מה שחוץ מהם אינו נחשב מכלל ד' רוחות העולם וזה ראיה שתרח אבי אברהם אינו מכלל הישוב ואין אברהם מתיחס אחריו כלל. ואמר תמות נפשי מות ישרים לשון רבים ותהי אחריתי כמוהו לשון יחיד, כי המיתה דווקא בגוף הבא מאב ואם קראם ישרים. ותהי אחריתי כמוהו כי האחרית וההשארות הוא בנשמות הבאים ממקור הש"י והנשמה דומה לבורא בה' דברים לכך נאמר כמוהו. והריב"ה פירש שס"ת של אברהם יצחק יעקב בגי' בלעם וזהו אחריתי כמוהו.

אוֹר הַחַיִּים ויהי בבקר ויקח בלק וגו' וירא וגו'. אומרו ויהי לשון צער, אולי שעשה מריבה בלעם עם בלק וצערו בדברים על מיעוט הבשר ששלח כמו שכתבתי, ואומרו ויקח בלק לקחו בדברים פירוש שריצהו על הדבר, עוד ירצה לפי שהיה בלעם חיגר ברגלו וכפי טבעיות הרגיל בחושי הרכבת בני אדם אדם כזה לא יתכונן בו רגל הצולע ללכת בבקר ומה גם לעלות במות, ואולי כי לזה נתכוון הכתוב בתיבת ויהי אוי לו לבלעם וטעם הצער הוא בשביל היות הדבר בבקר, ולפי שלא היה יכול ללכת תכף ומיד היה בלק לוקח אותו בידו וסמכו להעלותו, והוא אומרו ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות וגו': עוד נתכוון באומרו בבקר להודיעך שנדדה שינת עינו של בלק כי מדרך המלכים להיות על מטותיהן עד ג' שעות כאומרם ז"ל וזה בהיות הבקר עמד ולקח בלעם ויעלהו במות וגו'. עוד טעם בבקר על דרך מה שאמרו במסכת ע"ז דף ד' וזה לשונם אימת קא רתח אמר אביי בתלת שעתי קמייתא עד כאן, לזה אמר ויהי בבקר, ודקדק לומר ויהי לשון צער פירוש זמן שה' מתכעס על עולמו שהוא בבקר לקח בלעם שהיה בקי בכיוון הרגע. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) וזה לשונם במות בעל זה פעור עד כאן לשונם, וידוע הוא כי פעור עבודתו היא התרזת זבל בפניו, וזה לשון דבריהם ז"ל במה עובדים עבודה זרה של פעור אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה עד כאן, הרי שעבודת פעור היא בהתרזת המיאוס, ולטעם זה רצה בלק להעלות בלעם לפעור שהיא במות בעל בזמן העבודה שהיא זמן ההפנאה שאדם עושה צרכיו, והוא אומרו בבקר ויעלהו במות בעל, ואולי כי בלעם לא היה עובד עבודה זרה זו ולקחו בדברים לעובדה. עוד נראה טעם בבקר על פי דבריהם ז"ל (זוהר פ' זו) שאמרו שכשפיו של בלק היו בצפור, וכמו שרמזנו במאמר בן צפור, לזה בחר בלק לעמוד בבקר שאז יצפצף הצפור כידוע ויעלה בידם כשפיו וקסמיו כי זה הוא זמנו: ובזה נראה לתת טעם למה שיש לתמוה בענין במה שאמר הכתוב וירא משם קצה העם והלא אמרו רז"ל שהעננים היו מכסים על ישראל ולא היו נראים לעין וכשמת אהרן ונסתלקו העננים נגלו לעין וידע הכנעני מושבם ונלחם עמם וחזרו אחר כך בזכותו של משה כאומרם ז"ל (שם), אם כן ישראל היו מכוסים בענן ואיך יאמר הכתוב וירא משם קצה העם שאדרבה היה צריך ה' להוסיף שמירה על שמירתן לבל תכנס בהם עין רעה של בלעם, אלא ודאי מה שראו קצה העם הוא על ידי כשפים שהיו עושים בצפור הידוע והוא היה מגלה אותם, ויש כח במכשפות לעשות כן כאומרם ז"ל למה נקראו מכשפות וכו', והם גילו המכוסה בענן, והודיע הכתוב שלא גילו להם אלא קצה העם לא פינת הצדיקים וגדוליהם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.