Numbers 25 — בְּמִדְבַּר כה

פָּרָשַׁת בָּלָק · פָּרָשַׁת פִּינְחָס (from 25:10)

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב׃

רַשִׁ״י בשטים. כָּךְ שְׁמָהּ: לזנות אל בנות מואב. עַל יְדֵי עֲצַת בִּלְעָם, כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק (סנהדרין ק"ו):

אוּנְקְלוֹס וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב

אִבְּן עֶזְרָא בשטים. כי כן כתוב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד השטים והכל בערבות מואב כי לא זזו משם גם יהושע משם שלח מרגלים: ולפי דעתי כי ויחל מהבנין הכבד הנוסף:

רַמְבַּ״ן לזנות אל בנות מואב על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו) לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ה:א׳) ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה ומזקני מדין היה להם שנאמר במדינים (במדבר כ״ה:י״ח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה שהוא גדול עצתם ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ועל כן הרגוהו בחרב אבל על דרך הפשט לא הזכיר הכתוב העצה בכאן רק במה שאמר אחרי כן (במדבר ל״א:ט״ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם ולפיכך ראוי לנקמה גדולה כי פירוש לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים הוא באמת כאשר פירשתי (רמב"ן על במדבר כ״ד:י״ד) ויתכן עוד על דרך הפשט כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם וזהו בדבר בלעם כי בעבור דבריו עשו כן אבל מפני שהיה חפצו לקללם ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה על כן הרגוהו בחרב כי השוכר והשכיר שניהם נענשו כמו שאמר (דברים כג ה) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו':

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישב ישראל בשטים. זהו שכתוב (במדבר לג) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים, והלא היו בערבות מואב כי לא זזו משם ומשם שלח יהושע מרגלים. ובמדרש וישב ישראל בשטים, מעין היה בשטים שהיה מגדל נואפים, כי יש מעינות מגדלות גבורים וחלשים, ונאים ומכוערים, צנועים ושטופים בזמה, ומעין של שטים של זנות היה, והיה משקה סדום, ולכך כתיב (בראשית יט) איה האנשים אשר באו אליך הלילה וגו'. ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו ולחדשו, שכן התנבא יואל (יואל ד) ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. ויחל העם. עשה קדושתו חול, כלשון (בראשית ט) ויחל נח, שהרי הגדור מהעריות נקרא קדוש והזונה הפך ממנו. וכל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים, (שם כ) וירב העם, (שם כא) וידבר העם באלהים, (שם יד) עד אנה ינאצוני העם. וכל מקום שנאמר עמי לשון שבח הוא (תהלים פא) לו עמי שומע לי, (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי, (ישעיה מ) נחמו נחמו עמי, כך דרשו בתנחומא. לזנות אל בנות מואב. דרשו רז"ל היינו דאמרו אינשי זרוק חוטרא לאוירא אעקריה קאי, מי פתח בזנות תחלה, לוט אבי מואב, שנאמר (ויקרא יט) ותאמר הבכירה אל הצעירה, וקראה שמו מואב, כלומר מאב, והבנות תפשו פלך אמם והיו מתקשטות ויוצאות מבושמות לפני ישראל ומפתות אותם בדברים ואוכלים ושותים עמהן.

סְפוֹרְנוֹ ויחל העם לזנות. תחלת ענינם לא היה לעבוד ע"ז כלל אבל היה לזנות בלבד. אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות כאמרו וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו וזנו בנותיו והזנו את בניך אחרי אלהיהן: ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה כמו שהעידו רבותינו ז"ל (בשבת דף קה):

אוֹר הַחַיִּים וישב ישראל בשטים וגו'. צריך לדעת מה צורך בהודעת מאמר זה, ורז"ל (מד"ר ותנחומא) העירו בזה, ואמרו כי להודיעך בא, כי זה סיבה לזנות וכו', לפי שהמקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית. ונראה לפרש שהכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה - לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל, ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו: וישב ישראל בשטים - פירוש: במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים, כדרך אומרו (יא ח): ״שטו העם״, ופירש"י שם וזה לשונו: אין ״שייט״ אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות: ויחל העם לזנות אל בנות מואב. אומרו ויחל - לשון חילול, שנתחלל לזנות - פירוש: לפי שזנו אחרי אלהי נכר, ואמר אל בנות וגו' - פירוש: על דרך אומרם ז"ל (מד"ר ותנחומא שם) שהיו תובעים אותם לעבירה, והיו אומרים להם: השתחוה לזה וגו', והיו משתחוים אל אשר היו אומרים להם בנות מואב, והוא אומרו אל בנות וגו', ודקדק הכתוב לומר העם - לשלול הצדיקים, אשר בשם ״ישראל״ יתכנו:

ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן׃

רַשִׁ״י וישתחוו לאלהיהן. כְּשֶׁתָּקַף יִצְרוֹ וְאוֹמֵר לָהּ הִשָּׁמְעִי לִי, וְהִיא מוֹצִיאָה לוֹ דְּמוּת פְּעוֹר מֵחֵיקָהּ וְאוֹמֶרֶת לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לָזֶה:

אוּנְקְלוֹס וּקְרָאָן לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַל עַמָא וּסְגִידוּ לְטַעֲוַתְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא וישתחוו. ישראל ובנות מואב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ישראל ובנות מואב.

אוֹר הַחַיִּים ותקראן לעם. הוצרך להזכיר העם ולא הספיק לומר ותקראן להם, נתכוון לומר שקראו לאותם שלא יצאו לשוט מאהליהם הלכו הם אצלם וקראו להם. או ירצה כי מלבד מה שהיו הולכים אחד אחד הוסיפו לקרוא להם שילכו בכנופיא לזבחי אלהיהן וכו': לזבחי אלהיהן. והגם שאמר (שם) שפעור אין בעבודתו זביחה אלא בהתרזת הלכלוך למול פניו ומן הסתם לא זבחו לו, אולי שהיו עושים שמחה בבשר לכבודו, או אולי שהיו עושים כן כדי להרבות במאכלים להתריז כנגדו בריבוי יציאת הטינוף: וישתחוו וגו' ויצמד. פירוש זו סיבת השתחווייתו שנצמד וגו'. על דרך אומרם ז"ל (שם) שבעל פעור מאניס עובדיו:

ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י פעור. עַל שֵׁם שֶׁפּוֹעֲרִין לְפָנָיו פִּי הַטַּבַּעַת וּמוֹצִיאִין רְעִי, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ (סנהדרין ס'): ויחר אף ה' בישראל. שָׁלַח בָּהֶם מַגֵּפָה:

אוּנְקְלוֹס וְאִתְחַבַּר יִשְׂרָאֵל לְבַעֲלָא פְעוֹר וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל

רַשְׁבַּ״ם ויחר אף: שהתחילה מגפה בעם:

אִבְּן עֶזְרָא ויצמד ישראל. מגזרת צמד בקר והטעם הנשים והנה נצמדו עמם לדת פעור:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויצמד ישראל לבעל פעור. מלשון צמד בקר, והענין שנצמדו איש ואשה. ויש חלוק בין לשון הצמדה ולשון דבקות, כי אין ההצמדה קרוב וחבור כמו הדבקות, ואלו אמר וידבק ישראל ח"ו לא היתה תקנה לישראל. ומזה דרשו רז"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד, הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, אבל ישראל אינן כן (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כשתי תמרות המדובקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה, ואתם הדבקים דבקים ממש.

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח אֶת־כָּל־רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף־יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י קח את כל ראשי העם. לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹבְדִים לִפְעוֹר: והוקע אותם. אֶת הָעוֹבְדִים: והוקע. הִיא תְלִיָּה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּבְנֵי שָׁאוּל "וְהוֹקַעֲנוּם לַה'" (שמואל ב כ״א:ו׳) וְשָׁם תְּלִיָּה מְפֹרֶשֶׁת (סנהדרין ל"ד); עֲ"זָ בִּסְקִילָה וְכָל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין (סנהדרין מ"ה): נגד השמש. לְעֵין כֹּל. וּמִ"אַ: הַשֶּׁמֶשׁ מוֹדִיעַ אֶת הַחוֹטְאִים, הֶעָנָן נִקְפָּל מִכְּנֶגְדּוֹ וְהַחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וְדוּן וּקְטוֹל דְחַיָב קְטוֹל קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְׂרָאֵל

רַשְׁבַּ״ם והוקע אותם: החוטאים, כמו והוקענום לה' בגבעת שאול לשון תלייה והריגה:

אִבְּן עֶזְרָא והוקע אותם. הטעם על הנצמדי' והעד שהוא כתוב ויאמר משה אל שופטי ישראל: והוקע אותם. כמו ויוקיעם בהר כדברי המתרגם ארמית והעד נגד השמש והטעם בפרהסיא כמו לעיני השמש הזאת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי קח את כל ראשי העם והוקע אותם. אין צווי זה להמית ראשי העם, אלא הנצמדים במעמד הראשים, וזהו שתרגם אונקלוס ודון וקטול דחייב קטול, ולא תרגם וקטול יתהון. וכן הזכיר במעשה העגל. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו, ושופטי ישראל הם ראשי העם. ואע"פ שלא באר הכתוב שעשו השופטים כן, כיון שהקב"ה צוה למשה ומשה לשופטים יש במשמע שעשו כן. או יש לומר שלא הספיקו לעשות כן עד שקם פינחס ועשה המעשה הזה פתאום בזריזות וחריצות גדולה, מיד ותעצר המגפה. לה'. לקדש שם שמים. נגד השמש. שיתקדש השם בפרהסיא, כמו שחללוהו בפרהסיא. או יאמר נגד השמש לפי שחטאו בפעור כנגד מדתו של יעקב הנקרא שמש, וכמו שאמרו במדרש אמר יעקב מי הגיד לזה ששמי שמש. לכך הוצרך לומר נגד השמש שתהיה לקותם מעין חטאם. או יאמר נגד השמש כל זמן שהשמש בעולם, כיון שתשקע יהיו נקברים, ממה שכתוב (דברים כא) לא תלין נבלתו על העץ. ובמדרש נגד השמש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מי מודיעני הנצמדים, אמר לו אני מפרסמן. היה הענן מתקפל והחמה זורחת על כל מי שטעה, ותולין אותו מיד.

סְפוֹרְנוֹ נגד השמש. שיראו העם את הריגת עובדי ע"ז ולא ימחו ובזה יכופר להם על שלא מיחו בפושעים:

אוֹר הַחַיִּים וישוב חרון וגו'. הוצרך להשיב חרון גם אחר עשות משפט, לפי שהבית דין של מטה אין מענישים אלא לעושים בעדים והתראה ואם יעשה ה' משפט יגוף גם עושים בלא עדים ובלא התראה וכשיצא המשחית ישחית גם לחושבי מחשבות רע, לזה אמר להם לעשות משפט ובזה ישוב חרון אפו לבל ישחית עובדיה בלא עדים ובלא וכו' וישובו ויחיו:

ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר׃

רַשִׁ״י הרגו איש אנשיו. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה הוֹרֵג שְׁנַיִם, וְדַּיָּנֵי יִשְֹרָאֵל שְׁמוֹנַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּדְאִיתָא בְסַנְהֶ' (דף י"ח:):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לְדַיָנֵי יִשְׂרָאֵל קְטִילוּ גְבַר גַבְרוֹהִי דְאִתְחַבָּרוּ לְבַעֲלָא פְעוֹר

אִבְּן עֶזְרָא הרגו איש את אנשיו. הטעם מאיזה שבט יהיו וידוע כי הרגו ואם לא הזכיר הכתוב:

רַמְבַּ״ן הרגו איש אנשיו כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים ודייני ישראל שבעה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח) לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ה:ה׳) ולא הבינותי זה שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מט"ו רבוא רובע ישראל וחלילה ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה ועדיין יהיו מרובין ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כו נא) כל כך וכל הנצמדים מתו דכתיב (דברים ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך אבל פירוש איש אנשיו שיהרגו השופטים כל הנצמדים כל ב"ד וב"ד ידון את שבטו ואת אלפו כדכתיב (שם א טו) ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם אחר כך מצאתי בגמרא ירושלמי בפרק חלק (סנהדרין פ"י ה"ב) כך וכמה הם שופטי ישראל שבע רבוא ושמונת אלפים ושש מאות אמר להן כל חד מנכון יקטלון תרין נמצאו ההרוגים חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים אם כן נאמר לדעתם שנתרבו ישראל בין מנין למנין הרבה מאד והנכון בעיני בענין הפרשה כי מתחלה נאמר (במדבר כ״ה:ג׳) ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף והשם ברחמיו אמר למשה שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע ומשה צוה כן לשופטים וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב) שאמרו לו שבטו אנו נדונין מיתה ואתה שותק והנה התחילו משה והשופטים לבכות ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים כי השם אמר (במדבר כ״ה:ד׳) והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל וכבר שב אפו ולכך לא הזכיר הכתוב ויעשו כן שופטי ישראל ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא לומר שהיו החוטאים רבים אבל חסך עליהם ענין פנחס והנה נשארו מן הנצמדים והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן זהו שכתוב (דברים ד ג ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:

ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י והנה איש מבני ישראל בא. נִתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי שֶׁהָיָה נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם, אָמְרוּ לוֹ, אָנוּ נִדּוֹנִין בְּמִיתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין (סנהדרין פ"ב): את המדינית. כָּזְבִּי בַת צוּר: לעיני משה. אָמְרוּ לוֹ, מֹשֶׁה, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ, וְכוּ', כִּדְאִיתָא הָתָם: והמה בכים. נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה, גָּעוּ כֻלָּם בִּבְכִיָּה; בָּעֵגֶל עָמַד מֹשֶׁה כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק" וְגוֹ' (שמות ל"ב), וְכָאן רָפוּ יָדָיו? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא פִינְחָס וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וְהָא גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא וְקָרֵב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיָנֵיתָא לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן בָּכָן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

רַשְׁבַּ״ם ויקרב אל אחיו: להזנותה, כדכתיב לא תקרבו לגלות ערוה:

אִבְּן עֶזְרָא ויקרב אל אחיו. נתנה למשפחתו: והמה בוכים. מתפללים לשם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקרב אל אחיו את המדינית. היה ראוי שיאמר הכתוב והנה איש בא ושמו זמרי נשיא בית אב לשמעוני ויקרב אל אחיו את המדינית ושמה כזבי בת צור, אבל לא רצה הכתוב להזכיר הרשע הזה בשמו שהיה סבת המגפה עד שנעשית בו נקמה ועד שנתן לפנחס שכרו, ואז הזכירם בשמם ושם איש ישראל המוכה וגו' ושם האשה המוכה, וזהו להודיענו שבחו של פנחס שאע"פ שזה נשיא וזו בת מלך לא מנע מלהרגם. לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. לא חלק כבוד לשמים ולבריות. והמה בוכים. היו בני ישראל בוכים מפני המגפה שהתחילה בהם חרון אף של מקום. ודרשו רז"ל שהיו בוכים על שנתעלמה הלכה ממשה שהרי אמר לה זמרי השמעי לי אמרה לו איני נשמעת לך אלא למשה ולאלעזר שאני בת מלך, אמר לה אני גדול כמותן שלעיניהם אני מביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו, בן עמרם זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך, מיד נתעלמה ממנו הלכה, געו כלם בבכיה, היינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד, למה בוכים וכי תעלה על דעתך שרפו ידיו של משה שעמד כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב) ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש, אלא כדי שיבא פנחס ויטול שכרו, וע"ז נאמר (משלי ל) זרזיר מתנים או תיש וגו', ודרשו רז"ל על זמרי, ומלך זה משה שלא היתה לו תקומה עמו, לפי שנתעלמה ממנו הלכה.

ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ׃

רַשִׁ״י וירא פינחס. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה — אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה מְקֻבַּלְנִי מִמְּךָ הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אָמַר לוֹ "קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא", מִיָּד ויקח רמח בידו וגו' (סנהדרין פ"ב):

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְקָם מִגוֹ כְנִשְׁתָּא וּנְסֵיב רוֹמְחָא בִידֵיהּ

אִבְּן עֶזְרָא וירא פינחס. כאשר ראה פינחס כן קם מתוך העדה שהיתה בחצר אהל מועד ויש בכאן שאלה ויתכן להשיב שכבר נצמד זמרי בעדים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו לא כך למדתני בירידתך מסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ובשכר זה נתנו לו המתנות שהם הזרוע והלחיים והקבה, הזרוע כנגד ויקח רומח בידו, הלחיים כנגד (תהלים קו) ויעמוד פינחס ויפלל, הקבה כנגד ואת האשה אל קבתה. והועילה מצוה זו לפינחס בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז המתנות וקיום הכהונה לזרעו, ועוד שחיה והאריך ימים בעוה"ז ארבע מאות שנה, הוא שכתוב (שופטים יא) בשבת ישראל בערער ובבנותיה ובחשבון ובבנותיה שלש מאות שנה, ומצינו מיפתח ועד גבעת בנימין מאה שנה, ובאותו זמן כתיב (שם כ) ופנחס בן אליעזר עמד לפניו בימים ההם. בעוה"ב, שנתנה לו מדת השלום כשנסתלק אחר ארבע מאות שנה זכה לחיי עד. ושנים עשר נסים נעשו בדבר זה, דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, סתם פיהם שלא יצוחו, כוון הברזל כנגד ערות שניהם, האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, הגביה המלאך המשקוף כדי שיצאו שניהם תלויין לעיני הכל, הפכן כדרכן בראש הברזל, נתן כח בזרועו לסבלן, וכח במקל לעמוד בהם, ושלא נשמטו מן המקל, ושלא נשפך עליו מן הדם ושתלה אותם לעיני הכל. והיה ראוי שיטמא פינחס טומאת חבורין כיון שהוא נוגע ברומח הנוגע במת, וידוע שאם נגע ראובן במת הרי הוא טמא, ושמעון שנגע בראובן טמא, שנאמר והנפש הנוגעת, במה שיגע בו הטמא תטמא, ונגיעה זו אם היא בחבורין, כלומר ששמעון נוגע בראובן בעוד שראובן נוגע במת הרי הוא טמא טומאת שבעה, שלא בחבורין לאחר שפירש ראובן מן המת אין לו אלא טומאת ערב, ואדם הנוגע בכלים הנוגעים במת יש לו טומאת שבעה, ממה שכתוב במדין (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. ומה שלא נטמא פינחס והוא הנוגע בכלי הנוגע במת, לפי שהכלי והוא הרומח היה פשוט, ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, או מטעם שאמרו במדרש שמר הקב"ה את רוחותיהן כדי שלא ימותו ויטמא, והוא הנס האחרון תשלום הי"ב שהזכרתי. ואף בבית קבול כדעת המדרש שהיה שם ברזל ולא היה מטמא, כיון שלא מתו בעוד שבידו הרומח. ואחר שנעשו לו כל הנסים האלו והוציא אותן תלוין לעיני הכל שבט שמעון היו מקיפין אותו ועומדין בפתח, רצו ליגע בו, ואז החל הנגף בעם, וזהו שאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, וכלם היו משבט שמעון. וכן יש ללמוד מן החסרון הגדול שמצינו במנינם שבסדר פנחס מן המנין שהיו בראשונה במדבר סיני. ומה שנפלו מישראל במקום הזה כך, ובעון העגל לא נפלו אלא כשלשת אלפי איש, ששם לא היה כי אם עבודה זרה אבל בכאן זנות ועבודה זרה ובזוי קדושתן של ישראל לזנות עם העכו"ם, ובא פינחס וקנא קנאתו של הקב"ה והשיב חרון אפו מישראל, ומסר עצמו לסכנה כנגד כל המשפחה שהיו עם רב כשראה חלול השם בפרהסיא, ולא השגיח על כבודו של רשע שהיה נשיא שבט שמעון ולא לכבוד המדינים שהיתה בת מלך, וקנא על כבוד השם יתעלה כדי ללמד את הבריות שאין כבוד העולם ומלואו כי אם לכבודו, הוא שכתוב (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולכך נקרא הקב"ה מלך הכבוד, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהלים כד) מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה.

ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־הָאִשָּׁה אֶל־קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י אל הקבה. אֶל הָאֹהֶל: אל קבתה. כְּמוֹ "וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים י"ח), כִּוֵּן בְּתוֹךְ זַכְרוּת שֶׁל זִמְרִי וְנַקְבוּת שֶׁלָּהּ וְרָאוּ כֻלָּם שֶׁלֹא לְחִנָּם הֲרָגָם, וְהַרְבֵּה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ כו', כִּדְאִיתָא הָתָם:

אוּנְקְלוֹס וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

רַשְׁבַּ״ם הקבה: עניין אהל: קבתה: בטנה כמו והקבה:

אִבְּן עֶזְרָא אל הקבה. כמו אל האהל וכן קרוב בלשון קדר ואם יש מעט הפרש בין צורת האהל והקבה: וידקור. כמו ודקרני בה: אל קבתה. בקובה שהיתה שם עם אחי זמרי. וי"א כי קבתה מגזרת הזרוע והלחיים והקבה וגם יש דרך דרש שנעשו י' נסים לפינחס רק הכתוב לא הזכירם:

סְפוֹרְנוֹ ותעצר המגפה. שכבר גזר האל יתעלה כאמרו וכל מנאצי לא יראוה:

אוֹר הַחַיִּים וידקר את שניהם וגו'. קשה בשלמא דקירת איש ישראל כמשפט ההלכה שקנאים פוגעים בו אבל האשה אינה חייבת מיתה ואינה מצווה, ואם על חששת היותה אשת איש לא היתה נהרגת על הספק, ואפשר שדן בה משפט הבהמה דכתיב ואת הבהמה תהרוגו, וכתיב אשר בשר חמורים בשרם. ואם תאמר למה לא הרגו ישראל המדינית מקודם כיון שהיו מעם שלא נצטוו עליהם, ואפשר לפי שעדיין לא שלחו להם ישראל קריאת שלום, והגם שלבסוף גם כן לא שלחו להם, זה היה אחר מעשה כי צוה ה' צרור וגו', או אולי שלא היו מכירים אותה וחשבו כי היא מואבית ולא מדינית שהרי לא היו רגילים אצלם להכירם, או היה מלבושם כמלבוש מואב, ואומרו המדינית, הוא דברי הכתוב: חסלת פרשת בלק

ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין

י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

אוֹר הַחַיִּים לאמר. צריך לדעת למי יאמר, אם לפנחס לא היה צריך לומר אחר כך לכן אמור שכבר אמר שיאמר לו הדברים, ועוד סדר הדברים יגיד שלא כן הוא: ונראה שנתכוון בזה שיאמר לישראל דברים הנאמרים בענין, והכוונה כדי שיכירו מפעל טוב שעשה להם פנחס ולא ישנאוהו בשביל הריגת הנשיא ובמה שנמשך מסיבתו שחבט המלאך מהם מה שחבט כאומרם ז"ל כאשר אבאר בסמוך:

יא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת־חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא־כִלִּיתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי׃

רַשִׁ״י פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ — הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲ"זָ וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן (סנהדרין פ"ב): בקנאו את קנאתי. בְּנָקְמוֹ אֶת נִקְמָתִי — בְּקָצְפּוֹ אֶת הַקֶּצֶף שֶׁהָיָה לִי לִקְצֹף; כָּל לְשׁוֹן קִנְאָה הוּא הַמִּתְחָרֶה לִנְקֹם נִקְמַת דָּבָר, אנפרט"מנט בְּלַעַ"ז:

אוּנְקְלוֹס פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֲתֵיב יַת חֵמְתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְקַנֵי יַת קִנְאָתִי בֵּינֵיהוֹן וְלָא שֵׁיצֵיתִי יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי

אִבְּן עֶזְרָא בקנאו. קל הנו"ן להקל על הלשון והטעם כי הוא קנא כקונו וכתוב על השם כי הוא אל קנא בע"א: ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי:

רַמְבַּ״ן פינחס בן אלעזר הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם ולא מתו כולם במגפה וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם וזה טעם לכן אמור שיגיד זה בישראל ולא אמר הכתוב והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם כמו שאמר (שמות כט ט) באהרן אבל אמר ברית כהונת עולם ואמר את בריתי שלום שיתן לו ברית עם השלום דבק בו ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב) ולכך אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין והזכיר ושם איש ישראל המוכה ושם האשה המכה להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק צוהו להפרע מן הרשעים ואמר לו צרור את המדינים וצוהו שימנה העם תחלה וזה טעם ויהי אחרי המגפה (במדבר כ״ו:א׳) כי המנין יהיה תחלה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב (משלי יח, י) שלמה המלך עליו השלום בא ללמדנו בכתוב הזה (משלי יח) על מדת הבטחון, ובאור הכתוב כי הבוטח בשם ה' הנה הוא כאדם שהוא במגדל עוז והוא יושב שם לבטח ולא יירא משום אדם, וכענין שכתוב (תהלים קיח) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. בו ירוץ צדיק ונשגב, מן הצרה, וכענין שכתוב (משלי כט) ובוטח בה' ישוגב, כלומר מכל צרה ומאויב, כי אם יעלה על ההרים הרמים או יסתר בשפל הבקעות איננו נשגב מן האויב, ואמנם שם ה' ישגבהו ממנו, ומלת בו איננה חוזרת למגדל אלא לשם ה', כי אין אדם רץ במגדל עוז, אבל כל מי שרץ בשם ה' ישוגב כבמגדל, ועל כן יאמר כי הצדיק ירוץ בשם ה' ולא יכשל. ומפני שדרך הרץ ליכשל אפילו במישור יאמר כי הבוטח איננו כן כי ירוץ ולא יכשל, כענין שכתוב (משלי ד) ואם תרוץ לא תכשל. ומה שאמר מגדל עוז ולא אמר הר גבוה שם ה', לפי שהמגדל צורך גדול לבני אדם בעת צרה ובעת מלחמה, כענין שכתוב באבימלך (שופטים ט) ומגדל עוז היה בתוך העיר וינוסו שמה, על כן המשיל שם ה' למגדל עוז לפי שבטחון הבריות בשם ה' יצילם מכל צרה, והוא שכתוב (תהלים כ) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, והוא המגדל החזק אשר בו ישגבו הבריות בעת צרתם, וכן אמר דוד (שם כט) ממתקוממי תשגבני, ואמר כן לגלית (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל. וכשם שהמשיל שלמה ע"ה שם ה' למגדל כן המשילו ישעיה ע"ה לחדר שהאדם סוגר הדלת אחריו ונשגב בו, הוא שכתוב (ישעיה כו) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך. ומצינו בפסוקים שהוא יתעלה נמשל בכל מקום במעון בחדר במגדל בסלע, במעון (תהלים צ) ה' מעון אתה היית לנו, בחדר לך עמי בא בחדריך, במגדל מגדל עוז שם ה', בסלע (שמואל ב כב ) ה' סלעי ומצודתי. ולפי שהוא יתעלה בכל מקום לכך הוא נמשל בכל מקום, ורז"ל כנו שמו מקום לפי שהוא יתעלה כולל המקום וכל החלקים והוא מקומו של עולם. וידוע שאין אדם נקרא צדיק אלא הבוטח בו, כענין שכתוב (משלי כח) וצדיקים ככפיר יבטח, כי כל אחד מהם בוטח בשם יתעלה ככפיר הבוטח בכחו. ולמדך הכתוב כי הצדיק ירוץ בבטחונו להשתדל במצות ויעבוד הש"י לילה ויום ויטרח לכבוד שמו ולא ילאה, כי נפשו השכלית תאמצהו ותוסיף בו כח, וכן אמר הנביא (ישעיה מ) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו, באור זה כי יטרחו טורח גדול ולא ייגעו, כי יש מצות צריכות טורח גדול ועמל יתר, כגון פדיון שבויים והצלת נפשות שהם מצות שצריכות זריזות גדולה, ועל זה אמר ירוצו ולא ייגעו, ירצה לומר כי הצדיקים מחליפין כח וגבורה בעבודה ובמצות ועל כן אינן נלאים, וזהו שכתוב (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, המשילם לשמש בגבורתו שאיננו נלאה. וכן יש מצות שהם צריכות שקידה והתמדה כגון תלמוד תורה וקנין מדות היראה, צריך האדם שירגיל עצמו בהם עד שההרגל בהם יחזור לו לטבע, ואמר על זה ילכו ולא ייעפו, ולשון ילכו מלשון (בראשית יז) התהלך לפני, שתרגום הלוך בדחלתי, והכונה שישתדלו במדת היראה ולא יחזור להם לעייפות. וידוע כי ממדת היראה יגיע האדם למדת הבטחון, הוא שכתוב (תהלים קטו) יראי ה' בטחו בה', ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, באר כי שם ה' הוא מגדל עוז לצדיק הירא, והוא היכול לרוץ והבטוח שלא יכשל במרוצתו. ושתי מדות אלו מצאנום בפינחס שהיה ירא את ה' ובטח בו כדי לקדש את שמו, הוא שכתוב (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא, באר הכתוב כי נתן לו שתי מדות אלו שהם החיים והשלום בשכר שתי מדות שהיו בו היראה והבטחון, היראה זהו ואתנם לו מורא בשכר המורא שירא אותי, הבטחון זהו מפני שמי נחת הוא, שבטח בשם יתעלה לבא כנגד כל השבט להרוג הנשיא שלהם ובת המלך, והיה קרוב להיותו נהרג, ונחת מפני שמי, ועל כן זכה וזכה בעשותו המעשה הזה וקנא לשם הגדול והשיב את החמה, זהו שכתוב. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. השיב את חמתי. פירשו קצת המפרשים הניח, מלשון (ישעיה ל) בשובה ונחת, כי בקנאתו הניח למדת הדין, כענין (שמות לג) והניחותי לך. אך המובן ממלת השיב שהחמה היתה ראויה ללכת על ישראל אלא שפינחס השיבה לגמרי ולא הלכה. ויש לדקדק ואיך לא הלכה, ומתו מישראל ארבעה ועשרים אלף, אבל זה ראיה שכלן היו משבט שמעון ולא נפקד אחד מישראל משאר השבטים, וזהו השבת החמה משאר ישראל, וזהו באור השיב את חמתי מעל בני ישראל, שלא חלה מדת הדין חוץ מן השבט, זהו ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, ולא כליתי אחד מישראל. נמצאת למד שהשבת החמה גרמה קיומן של ישראל שאלמלא כן היו כלין, ואם כן פנחס גרם לישראל אורך ימים ושנות חיים מאותו זמן עד סוף העולם, ואותן השנים אין להם סוף ותכלית, ולכך זכה לחיות לאין תכלית, מדה כנגד מדה, כי פינחס זה אליהו, כענין שאמר הנביא (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונאמר כאן את בריתי שלום. בקנאו את קנאתי. ע"ד הפשט שקם במקומי, שהרי כתיב בהקב"ה (שמות כ) אל קנא. ובמדרש בקנאו את קנאתי, שתי קנאות, האחת כאן ואחת שעתיד לקנא בימי אחאב, וכן כתיב שם (מלכים א יט) ויהי דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, שתי קנאות אחת בימי משה ואחת בימי אחאב. וכן כתיב בשופטים בימי פילגש בגבעה ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים וה' עמו. ודעת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו למדנו אותו ממה שאמרו בבבא מציעא אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוי קאי בבית הקברות של עכו"ם אמר ליה לאו כהנא את, כלומר היה תמה עליו על שלא היה נזהר בטומאת אהל, ואמר ליה שאין העכו"ם מטמאין באהל אלא ישראל, שנאמר (במדבר יט) אדם כי ימות באהל, וכתיב (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהיה בן גויה.

סְפוֹרְנוֹ בקנאו את קנאתי בתוכם. שעשה נקמתי לעיני כולם כדי שבראותם זה ולא ימחו יכופר על אשר לא מיחו בפושעים ובזה השיב את חמתי מעליהם:

כְּלִי יָקָר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך ואיך אתה מקנא על המדינית, וכן אבי אביך פיטם עגלים לע"ז ואיך אתה מקנא על הע"ז, והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך זה פיטם עגלים לע"ז, וה עשה העגל ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו. ורש"י פירש שהיו השבטים מבזין אותו כו' יכול להיות שזה כוונתו כי ע"י שהיו השבטים מבזין אותו, בא הכתוב ויחסו לומר ראה כי איש חסיד הוא. אע"פ שע"י שהוא בן אלעזר בן אהרן היה להם מקום לבזותו מכל מקום נכנס בעובי הקורה ולא היה חושש לכבודו. ועוד הגיד לנו הכתוב שהיה משיב חמה בן משיב חמה ע"כ אחז מעשה אבותיו בידו. בקנאו את קנאתי בתוכם. קנאתי בהם לא נאמר אלא בתוכם לימד על כל קידוש השם שצריך להיות בתוך בני ישראל דווקא וכמ"ש ונקדשתי בתוך בני ישראל ולכך נאמר ויקם פנחס מתוך העדה. והודיע לנו שבחו של פנחס שהיה מוסר נפשו על קידוש השם ואע"פ שהיה בתוך העדה מקום מסוכן מפני קרובי זמרי, מ"מ שם נפשו בכפו. ועל צד הרמז לקח רמח בידו, כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו, והיה מקנא ב' קנאות אחת על ע"ז ואחת על הזנות לכך נאמר בקנאו, את קנאתי. או אחת לכבוד השי"ת ואחת לכבוד משה כי כל המחלל השם אינו חולק כבוד לרבו בק"ו שאם אין השכינה חשובה כנגדו רבו לא כל שכן וכן העיז פניו כנגדו ואמר לו בת יתרו מי התיר לך. וע"ז סמך פנחס שהורה הלכה למעשה בפני משה רבו כי אמר שרבו נוגע בדבר פן יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך. ולכך נאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיל"ל לכן אמור לו, אלא ביאורו שהקב"ה אמר למשה לכן אמור לכל ישראל על עצמך הנני נותן לו את בריתי שלום כדי שלא יאמרו ישראל שאין אתה בשלום עם פנחס על שהורה הלכה בפניך לכן תודיע לרבים ותאמר מצדך הנני נותן לו וגו' והנני קאי על משה. וכנגד מה שקנא לאלהיו אמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו, וטעם זה אינו קאי על מ"ש הנני נותן לו וגו', לפי שזה שכרו על שקנא למשה כאמור. ואמר ויכפר על בני ישראל כי הביא את הרשע הזה לכפרה על כל ישראל ונחשב לו כהקרבת פרים וכבשים ע"כ נשבע ה' אתה כהן לעולם, כאשר התחלת בשימוש כהונה.

אוֹר הַחַיִּים פינחס בן אלעזר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך ליחסו, ואולי שנתכוון שיזכרו אבותיו לטובה, ועוד נראה שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן שסבב נפילה גדולה מישראל באמצעות העגל דכתיב ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן הרי עמד פנחס בן בנו ופדה נפש כל ישראל כאומרו בסמוך ולא כליתי את בני ישראל, ולזה יחסו עד אהרן, ותמצא שאמרו ז"ל במדרש (תדאר"ר פי"ג) שהיה אהרן עומד ומתקן והיה מלמד כל ישראל תורה ומעשים טובים וכו' עד כאן, הא למדת שהיה נחשב על אהרן הקלקול שגרם במיתת עם רב והיה מבקש לתקן מה שנפרץ, וכאן רמז ה' כי פנחס שלם במדה טובה מרובה: השיב את חמתי. כוונת הודעת דבר זה אולי שבא לומר לו שלא יחשוב שה' השיב את חמתו בלא אמצעות זכות אשר כפה מדת הדין, ויצא מזה שיחשוב משה כי ה' מתנהג בסדר זה, לכן הודיע ה' כי פנחס הוא שהיה סיבה להשיב חמה, והוא אומרו השיב את חמתי ולא מעצמה שבה: מעל בני ישראל. פירוש אחר שיצתה החמה והיתה עליהם השיבה מעליהם וזה שבח גדול. עוד נתכוון לומר מעשה הטוב בגדר הפעולה עצמה שהסיר כעס ה' כי הכעס הוא ענף היגון והדאבון ויהיה לה' נחת רוח הרבה מהשבת חמה: בקנאו את קנאתי בתוכם. דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים. הא' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי. ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי בכינוי להמדבר ברוך הוא. ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז"ל שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל אשר שם דקר שניהם והרג נשיאיהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם: ולא כליתי וגו'. צריך לדעת למה כתב הסיבה שהיא בקנאו את קנאתי בתוכם באמצע ב' פרטי המסובב שהם השיב את חמתי ולא כליתי וגו' שהיה לו לומר על זה הדרך בקנאו וגו' השיב וגו' ולא כליתי וגו', או על זה הדרך השיב וגו' ולא כליתי וגו' בקנאו וגו', אכן נתכוון להעיר כי השבת החמה אחר שהיתה על בני ישראל גדר זה לא הושג אלא באמצעות ג' הדרגות עליונות הרשומים בענין כמו שפירשתי בפסוק בקנאו וגו', אבל לגבי מניעת הכליון שאמר ולא כליתי אפשר שהיה גם כן ה' משאיר פליטה לעמו הגם שלא היה במעשה כל ג' מעלות האמורות בענין, ובאמצעות תפילת צדיק וכדומה מהזכות יאמר ה' למלאך המשחית רב וגו', גם לפי מה שפירשתי באומרו השיב את חמתי שהוא דבר טוב בגדר הפעולה מצד עצמה בהכרח לומר הכתוב בסדר זה, כי אם היה אומר השיב וגו' ולא כליתי ואחר כך יאמר בקנאו היה נשמע כי תכלית ענין זה של השבת חמה הוא הנמשך ממנו שלא כילה את בני ישראל ואין מובן שיש מפעל טוב בהשבת חמה מצד עצמה, אבל מאומרו השיב את חמתי ואמר סמוך לה סיבת הדבר שהוא בקנאו וגו' זה יגיד שכבר הודיע תכלית מפעל הטוב:

יב לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם׃

רַשִׁ״י את בריתי שלום. שֶׁתְּהֵא לוֹ לִבְרִית שָׁלוֹם, כְּאָדָם הַמַּחֲזִיק טוֹבָה וְחַנּוֹת לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ טוֹבָה, אַף כָּאן פֵּרֵשׁ לוֹ הַקָּבָּ"ה שְׁלוֹמוֹתָיו:

אוּנְקְלוֹס בְּכֵן אֵימַר הָא אֲנָא גְזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלָם

אִבְּן עֶזְרָא את בריתי שלום. טעמו את בריתי ברית שלום כמו כסאך אלהים ורבים כן והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לכן אמור. מכאן רמז לברכת כהנים שכתוב בו (במדבר ו) אמור להם. הנני נותן לו את בריתי שלום. ע"ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שתהיה לו הכהונה נצחית. וע"ד המדרש הנני נותן לו את בריתי שלום, וא"ו דשלום קטיעא, ללמדך שאין הברית לכהן אלא כשהוא שלם בלא מום, אבל אם חסר פסול, כך דרשו בקידושין פרק האומר. וכן מצינו במסורת וא"ו דשלום זעירי. ושמעתי שהמלה היא נוטריקון שלא למות, וזה מחזק קבלת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו. וכן מצינו בעצמו שאמר (מלכים א יט) קח נא את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי, כלומר מאבותי שמתו, ומפני שמאס חיי העוה"ז נתן לו חיי העוה"ב ועלה בסערה השמימה. וע"ד הקבלה הנני נותן לו את בריתי שלום, הבטיחו במתנת המדה הנקראת ברית שהיא כנסת ישראל והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו באברהם בת היתה לו, ולזה אמרו בכאן והיתה לו ברית, כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית, כלשון (ויקרא כו) ונתתי שלום בארץ, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר אשר קנא לאלהיו, כלשון (תהלים פה) צדק ושלום נשקו, שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי, לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קנא. ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שהיה מדה כנגד מדה. ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלהיי נקרא אליהו, שהוא כולל שני שמות דין ורחמים, אל הוא הדין והוא הברית, יו"ד ה"א וא"ו. הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו בריתי שלום. ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים. ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר.

סְפוֹרְנוֹ את בריתי שלום. ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים:

אוֹר הַחַיִּים לכן אמור. צריך לדעת למה הוצרך לומר לכן אחר שאומר בסמוך תחת אשר קנא שהוא גם כן משמעות מאמר לכן, ובהכרח לומר שהוא לשון שבועה כאומרם ז"ל (שמו"ר פ"ו) אין לכן אלא שבועה דכתיב לכן נשבעתי לבית עלי, ועדיין צריך לדעת למה הוצרך לשבועה, ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום הגם שלא יהיו בניו ראוים לדבר זה יקיים ה' את השבועה: עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי קודם מעשה זמרי לא נתכהן פנחס לפי שהיה מצוי ולא נמשח ואחר שעשה קנאתו היתה לו הכהונה, והנה יש באופן זה ב' דרכים, א' הוא דרך מחילה, והב' דרך מתנה, דרך מחילה הוא שימחול לו ה' הקנס שקנסו שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים, ודרך מתנה הוא שיתן לו הכהונה מחדש כדרך שנתנה לאהרן הגם שאביו ואחיו לא היו כהנים, וכפי הדין יש הפרש בין אם יהיה הדבר דרך מחילה לדרך נתינה, דרך מחילה אינה צריכה קנין ודרך מתנה צריכה קנין וכל עוד שלא קנו מידו לא זכה המקבל במתנה אלא במה שכבר הגיעו: עוד יש בדרך מתנה ב' רעות מה שאין כן אם תהיה דרך מחילה, כי בדרך מחילה אם ימחול לו על הקנס ויחזור לכהונת אהרן אף הוא בטלו המעוררים על כהונתו כדרך שבטלו על כהונת אהרן שממנו בא, מה שאין כן בדרך מתנה שישנם למעוררים עליו כדרך שהיו על אהרן בתחילה, ומה גם שהיה להם שנאה עמו לסיבת הריגת הנשיא וכו', ב' שבדרך מתנה יש מקום לומר שהדבר חידוש ואין לך בו אלא חידושו, מה שאין כן אם יהיה בדרך מחילה וחוזר לכהונת אהרן שחוזר הדבר לשורשו וצאצאיו כמותו, נמצאת אומר כי בג' דרכים דרך המחילה הוא הנאות מדרך המתנה, א' שאין צריך קנין. ב' שאין לחוש למעוררים. ג' שתהיה נמשכת לו וליוצאי חלציו: והנה האדון ה' נראה בעיניו ברוך הוא לרומם מעלת פנחס לעשות הדבר בדרך מתנה שיהיה כהן מצדו ולא מצד הענף שבא ממנו לתפארת לו, והוא אומרו הנני נותן לו בדרך מתנה, ותקן אלהי עולם כל הג' דברים שיש בהם פקפוק כשיהיה דרך מתנה כמו שאמרנו, כנגד מה שאמרנו מתנה צריכה קנין אמר לכן לשון שבועה, וכנגד חשש המעוררים אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וכנגד מיחוש שאין הדבר אלא לפנחס וחידוש הוא אמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' שמתנה זו נתקיימה בידו בשבועה מפי הבורא שתהיה לו לשלום ולזרעו אחריו כהונת עולם, וכבר העירותיך בב' ובג' מקומות שהכהונה היא נפש הנקראת כן במקום הנשמות, והבטיח ה' את פנחס כי ישתלשל בזרעו ענף זה הקדוש הנקרא כהונה, והוא סוד אומרו כהונת עולם:

יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י והיתה לו. בְרִיתִי זֹאת: ברית כהנת עולם. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְּנָה כְהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לֹא נִתְּנָה אֶלָּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו שֶׁנִּמְשְׁחוּ עִמּוֹ וּלְתוֹלְדוֹתֵיהֶן שֶׁיּוֹלִידוּ אַחַר הַמְשָׁחָתָן, אֲבָל פִּינְחָס שֶׁנּוֹלַד קֹדֶם לָכֵן וְלֹא נִמְשַׁח לֹא בָא לִכְלַל כְּהֻנָּה עַד כָּאן; וְכֵן שָׁנִינוּ בִזְבָחִים (דף ק"א) לֹא נִתְכַּהֵן פִּינְחָס עַד שֶׁהֲרָגוֹ לְזִמְרִי: לאלהיו. בִּשְׁבִיל אֱלֹהָיו, כְּמוֹ "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי" (במדבר י"א), "וְקִנֵּאתִי לְצִיּוֹן" (זכריה ח') — בִּשְׁבִיל צִיּוֹן:

אוּנְקְלוֹס וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי קְיַם כְּהֻנַת עֲלָם חֲלַף דִי קַנֵי קֳדָם אֱלָהֵהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

רַשְׁבַּ״ם והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם: (כתבו התוספות על התורה בספר דעת זקנים דף עג ע"ד וזה לשונם: ועל זה הקשה ה"ר שמואל ש)הרי משמיני למלואים היה פינחס משוח מלחמה שכן מונה שמחה זו בשבע שמחות שהיתה אלישבע אשת אהרן יתירה על האחרות שהיה בן בנה משוח מלחמה, ושמא משם נתן לו להיות משוח מלחמה אבל לעבודה ולדורות לא, וכאן ניתנה לו הכהונה לכל מילי ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:

אִבְּן עֶזְרָא ומלת אחריו. לאות שמת ואינו אליהו כלל וכבר פירשתיו כי נגיד היה עליהם וגם שהיה בימי פילגש בגבעה: אשר קנא לאלהיו. מאהבתו את השם גם עשה טובה לישראל ודרך דרש האב כפר ובניו יכפרו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיתה לו ולזרעו אחריו. נראה מזה כי לולא שעשה המעשה הזה לא נתקיימה כהונתו כהונת עולם, והיאך אפשר זה, והלא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו וכבר נמשחו כלן בשמן המשחה ומעתה כל הכהנים שיולידו הם בכלל הכהנים. אבל הענין היה כן, כי פינחס נולד קודם המשח אהרן ובניו ואין בכלל כהונה רק הבנים שיולדו להם אחרי משיחתן, וא"כ פינחס שנולד קודם משיחתן לא נתכהן ולא בא לכלל כהונה, וע"י המעשה הזה שעשה נתנה לו הכהונה לעולם, וזהו שאמר כהונת עולם, וזהו שאמרו רז"ל לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי. וכתב החכם ר' אברהם ז"ל כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס, ומלת אחריו לאות שמת ואינו אליהו, עד כאן. אבל האמת הוא כדעת רז"ל כי פינחס הוא אליהו, ובאור מלת אחריו אחר הסתלקותו. ברית כהונת עולם. לא הזכיר בו מלח כשם שהזכיר באהרן ובכל זרעו, לפי שהם הובטחו בשני עולמות שהם זמן הברית והקיום להיותן נזונין בעוה"ז משלחן גבוה והם המתנות, ושיהיו לעולם הבא נחלת ה', וכן כתיב (במדבר יח) אני חלקך ונחלתך, אני חלקך בעוה"ז ונחלתך לעוה"ב, ולכך הזכיר בהם מלח שהוא כולל הברית והקיום, אבל כאן בפינחס המושך כח מן החסד והנרמז בשמו פני חסד שהיא מדתו של כהן לא הזכיר בו מלח, כי הבטיחו בקיום נצחי ושלא תשלוט עליו מיתה. ויכפר על בני ישראל. ללמדך שהשופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן, וכן כתיב (שמות כא) מעם מזבחי תקחנו למות, אפילו כהן ועובד עבודה על גבי המזבח משם תקחנו למות.

סְפוֹרְנוֹ תחת אשר קנא לאלהיו. ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום: ויכפר על בני ישראל. בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר בה יכפר בעדם:

אוֹר הַחַיִּים תחת אשר וגו' ויכפר וגו'. נתן טעם למה שבחר לו יה לזכות הכהונה לפנחס בתורת מתנה מה' ולא מכח אביו, אמר תחת אשר קנא לאלהיו הוא עשה לאלהיו וחש על כבודו גם אלהיו ירוממהו באין צורך לו ליהנות ביקרו מיקר אביו, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו וגו' אמר ויכפר על בני ישראל פירוש שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים והניח לישראל מחמת מלך מלאכי מות לזה יהיה לו ברית השלום מהם, וכשם שההטבה אשר הטיב בכפרת בני ישראל היא הטבה נמשכת שכל דור ודור הבא בא מכח הראשונים אשר כיפר עליהם ולזה כמו כן תהיה נמשכת הטבתו גם כן והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו פינחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון, וכאן הודיע הכתוב במה זכה למעלה זו להשיב לב בנים על אבות, ואמרו ז"ל (עדיות פ"ח מ"ז) אין אליהו בא אלא להרבות שלום בעולם, והוא אומרו פינחס וגו' השיב וגו' בקנאו וגו' כפל לומר ב' קנאות לרמוז לקנאה שקנא בזמן זה ולקנאה שקנא פעם ב' בימי אחאב כאומרו קנא קנאתי לה', גם שם כפל לומר קנא קנאתי לרמוז לב' קנאות א' בימי משה וא' בימי אחאב, לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום שהוא הברית שכרת עם האבות לתת להם עשרה עממין, וזה יקרא ברית שלום כי אז יהיה שלום בכל העולם דכתיב ופרה ודוב תרעינה וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו', ברית זה יהיה לו כי הוא זה אשר יעשה את הדבר הזה והשיב לב בנים על אבות וגו' דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ולזה דקדק לומר הנני נותן לו בפרטות ולא שתף עמו זרעו, ואחר כך אמר ברית הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, וגמר אומר תחת פירוש ב' יעודים אלו הם כנגד ב' דברים שעשה, ברית שלום תחת אשר קנא לאלהיו כאן רמז במה שקנא בימי אחאב על שעזבו אלהים והיו עובדי עבודה זרה, והוא מה שדקדק לומר לאלהיו שנתקנא על עבודה זרה שעליה נאמר כי אל קנא וגו' עד שאמרו כל העם ה' הוא האלהים וגו' לזה גם כן הוא יבשר ביום ההוא אשר יהיה ה' אחד ושמו אחד שהוא גם כן סוד ה' הוא האלהים, ואומרו ויכפר וגו' הוא כנגד יעוד והיתה לו וגו' ברית כהונת כי זה הוא לו חלק אשר כפר על בני ישראל כמו כן יהיה תמיד מכפר עליהם, על דרך אומרו וכפר עליו הכהן:

יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת־הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן־סָלוּא נְשִׂיא בֵית־אָב לַשִּׁמְעֹנִי׃

רַשִׁ״י ושם איש ישראל וגו'. בְּמָקוֹם שֶׁיִּחֵס אֶת הַצַּדִּיק לְשֶׁבַח, יִחֵס אֶת הָרָשָׁע לִגְנַאי (תנחומא): נשיא בית אב לשמעני. לְאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁהָיוּ לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן; דָּ"אַ — לְהוֹדִיעַ שִׁבְחוֹ שֶׁל פִּינְחָס, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָיָה נָשִׂיא, לֹא מָנַע אֶת עַצְמוֹ מִלְּקַנֵּא לְחִלּוּל הַשֵּׁם, לְכָךְ הוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב מִי הוּא הַמֻּכֶּה:

אוּנְקְלוֹס וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דִי אִתְקְטֵל עִם מִדְיָנֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁמְעוֹן

אִבְּן עֶזְרָא אשר הכה את המדינית. עם ורבים כן: נשיא בית אב. אחד מחמשת אבות בני שמעון. וראש לבית אבותיו גדול:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושם איש ישראל המוכה. כשם שייחס הכתוב את הצדיק לשבח כך הוא מייחס את הרשע לגנאי, ללמדך שכל הפוגם את עצמו פוגם משפחתו. נשיא בית אב לשמעוני. נשיא היה לבית אב, אחד מחמשה בתי אבות שהיו לשבט שמעון, ועליו נאמר (קהלת יח) ופורץ גדר ישכנו נחש, שמעון אביו שגדר הזנות במעשה שכם עם דינה ואמר (בראשית לד) הכזונה יעשה את אחותנו, ועתה בא הבן ופרץ אותו גדר.

סְפוֹרְנוֹ ושם איש ישראל המוכה. וזה כי אמנם בכפרו בזה האופן מסר עצמו לסכנה במה שהרג לעין כל נשיא ובת מלך:

כְּלִי יָקָר ושם איש ישראל המכה אשר הכה. פירש"י במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי. ומה גנאי הוא זה שאמר זמרי בן סלוא, בשלמא לשבח שפיר קאמר כי אלעזר ואהרן נודעו בשערים לשם ולתהלה אבל סלוא זה מה הוא ומה שמו כי תדע שהוא לגנאי מה שמץ דופי נשמע עליו, ועוד מ"ש המכה אשר הכה למה הפליא את מכותיו פעמים הל"ל ושם האיש המכה את המדינית וגו', ועוד שהל"ל ואיש ישראל המכה שמו זמרי, ומדקאמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה ש"מ שאשר הכה חוזר על עצם האיש אבל המכה חוזר אל השם לומר שהשם שלו היה מוכה. ונראה שמהכרח קושיות אלו דרש רבי יוחנן, במס' סנהדרין ה' שמות היו לו זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת, סלוא על שם שהסליא עון משפחתו. כי ודאי יש להפליא מה ראה ר"י על ככה לדרוש השמות לגנאי אלא ודאי שגם הוא דרש ושם האיש המכה שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע לומר לך שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה שנאמר ושם איש ישראל המכה, השם מוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש, וכן ושם האשה המכה כזבי כדמסיק בגמרא כזבי שכזבה באביה כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי. ואם נפשך לומר שהמוכה קאי על האיש, ואשר הכה את המדינית קאי על השם, י"ל שלכך אמר את המדינית לפי שהיה את המדינית ובעל בעילות הרבה עד שנעשה כביצה המוזרת, על כן נעשה מוזר לאחיו כביצה המוזרת ודרשו שם זמרי על שם המאורע. וי"א שלכך אמר את המדינית, בהיותו עמה ממש דאילו פירש זמרי לא היה רשאי להורגו, וי"א שאף ע"פ שהוכה בעה"ז מ"מ לא נפטר מלהיות את המדינית עמה ממש בעה"ב כדרך שנאמר לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה לעה"ב . ומלבד מה שדרשו רז"ל בשמות הללו לגנאי, הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי לפתרם בדרך אחר כי מצינו לרז"ל על החנפים שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס וכי זמרי היה מן החניפים והלא היה רשע מפורסם, אלא ודאי מדקאמר למשה זו אסורה או מותרת, ש"מ שהיה עושה כמעשה הצבועים להכשיר מעשיו לומר שבדין הוא עושה ואחר שרז"ל החזיקוהו בחנף, ע"כ יש לדרוש כל שמותיו ע"ז האופן כי כל חנף וצבוע תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו וזמרי הוא לשון שבח כי עזי וזמרת יה תרגומו תוקפי ותושבחתי. ושם סלוא ג"כ לשון שבח מלשון סלו לרוכב בערבות וכן כזבי כי כל חנף כוזב כי אין פיו ולבו שוים, ובת צור כי המה מגביהים לשבת בצור גבוה. והזכיר בשניהם ראש, ונשיא, כי זה הדבר אשר בקשה נפש החניפים. ע"כ נאמר אשר הכה את המדינית כי שמות שניהם הוכה שוה בשוה נדרשים על ענין אחד.

אוֹר הַחַיִּים ושם איש ישראל. קשה ממה נפשך אם חפץ ה' לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה כשאמר (כ"ה ו') והנה איש מבני ישראל שם היה מקום להזכירו ולומר והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה, ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פ"ב ושם איש וגו' ושם האשה וגו': אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן, ואולי כי להודיעך בא הכתוב שלא השיג השבת החמה וכו' אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ ומאס העון כל כך בעיני כל בזה השיב חמה ויכפר וגו' אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה' באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות, ודקדק לומר ושם האיש ולא הספיק במאמר ושם המוכה וגו' לפי דרכינו ירצה לשון חשיבות לומר כי היה חשוב ומעולה בישראל ועל כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא, עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים: המוכה אשר הוכה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה ולא הספיק באחת מהנה, גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המוכה וגו' וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המוכה ואחר כן אמר המדינית: אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' שם שמות בארץ כאומרם ז"ל (שם ז ב) אל תקרי שמות אלא כו', וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו ושם רשעים ירקב, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם לראות אם בעל נפש ישרה הוא, והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו', כנגד הכאת הנפש אמר ושם איש ישראל המוכה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אשר הוכה את וגו' כאומרו (כ"ה ח') וידקור את שניהם, או על זה הדרך המוכה פירוש שהכהו פנחס, אשר הוכה את המדינית הוא הכאת הנפש שרשם בתיבת איש, וידויק על נכון גם כן אומרו הוכה את המדינית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו, וכפי זה שיעור תיבת אשר הוכה פירוש שכבר הוכה את המדינית פירוש להיותו אתה: עוד רמז באומרו את המדינית על דרך אומרו ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה ואמרו ז"ל (יומא לה) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא, והוא אומרו הוכה את המדינית שהכאתו היא שיהיה אתה עמה בעולם הבא כי מן הסתם מת שלא מתוך תשובה שהרי דקרו בשעת מעשה, ובזה נתיישב מה שדקדקנו למה כפל המוכה אשר הוכה, גם טעם שהקדים לומר איש ישראל קודם אומרו המוכה כדי שיהיה חוזר אומרו' המוכה על השם לומר שההכאה באה לו גם בשם איש ישראל שהיא ענף הקדושה, ולזה כשהזכיר המדינית לא הזכיר בה אלא הכאה אחת דכתיב ושם האשה המוכה גם לא הקדים זכרונה קודם זכרון ההכאה כי בחייה קרויה מתה ושמה מוכה ועומד כרשום בתיבת מדינית, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שם עובדי כוכבים ומזלות הוא שם הקליפות שכולן הם בחינות המיתה: עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו, המוכה פירוש שהכה פנחס מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו אלא אשר הוכה את המדינית פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחס, הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה, זה כתבתי אם אפשר:

טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת־צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית־אָב בְּמִדְיָן הוּא׃

רַשִׁ״י ושם האשה המכה וגו'. לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתָן שֶׁל מִדְיָנִים — שֶׁהִפְקִירוּ בַּת מֶלֶךְ לִזְנוּת כְּדֵי לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (שם): ראש אמות. אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן "אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר" וְגוֹ' (במדבר ל״א:ח׳), וְהוּא הָיָה חָשׁוּב מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "רֹאשׁ אֻמּוֹת", וּלְפִי שֶׁנָּהַג בִּזָּיוֹן בְּעַצְמוֹ לְהַפְקִיר בִּתּוֹ, מְנָאוֹ שְׁלִישִׁי (שם): בית אב. חֲמִשָּׁה בָתֵּי אָבוֹת הָיוּ לְמִדְיָן: "עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה" (בראשית כ"ה), וְזֶה הָיָה מֶלֶךְ לְאֶחָד מֵהֶם:

אוּנְקְלוֹס וְשׁוּם אִתְּתָא דְאִתְקְטִילַת מִדְיָנֵיתָא כָּזְבִּי בַּת צוּר רֵישׁ אוּמֵי בֵּית אַבָּא בְּמִדְיָן הוּא

אִבְּן עֶזְרָא צור. אחד ממלכי מדין והנה גם מלכי מדין חמשה אבות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כזבי בת צור. בת מלך היתה, שהרי צור מחמשה מלכי מדין היה שנאמר (במדבר לא) את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין וגו', ומתוך שנאתם של מדינים לישראל רצו להפקיר בת מלך לזנות כדי להחטיאם.

אוֹר הַחַיִּים המדינית. אמר בה"א הידיעה, נראה לומר כי לא היתה אשה אחרת מדינית במופקרות זולתה, ולזה גם כן בפרשת בלק (כ"ה ו') כשהזכיר ויקרב אל אחיו אמר את המדינית בה"א הידיעה לומר אותה מדינית שהיתה במופקרות, וכפי זה לא הפקירו מדין בנותיהם, ואם היו המדיניות במופקרות היה ה' מצוה עליהם להורגם, וכן תמצא כשאמר הכתוב (שם א') ויחל העם לזנות אל בנות מואב, הא למדת כי המופקרות מואביות היו, וטעם שלא הפקירו מדין בנותיהם, לפי שלא היו בטוחים מהם כמואביות כמו שכתבתי למעלה (כ"ד י"ד) בפסוק אשר יעשה וגו' באחרית הימים, וזו שיצתה טעמה בצדה להיותה בת בלק השונא הגדול אשר שכר עלינו את בלעם בן בעור וקבל עצתו והפקיר בתו, מה שאין כן אנשי מדין קטן וגדול לא הפקירו: ובזה מצאתי נחת במאמר חז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו כי צור שנהרג עם נסיכי מדין הוא בלק ובשביל שהפקיר בתו הורידוהו מגדולתו שהיה ראש לכלם דכתיב ראש אומות ועתה מנאו ג' למלכי מדין, וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי צור הוא בלק, ולדברינו יש טעם נכון לומר כן, כיון שלא מצינו אלא מדינית אחת כאן הבן שואל מה נשתנית מדינית זו שיצתה מכל בנות מדין, אלא ודאי כי הוא זה בלק אשר שכר עלינו בלעם ויעצו וקיים עצתו בבתו והוא צור שזלזל בכבודו לקיים עצה רעה של בלעם, ואולי שלא רצו מואב להפקיר בנותיהם עד שקדם בלק שהיה אז מלך עליהם והפקיר בתו, והגם שכתבתי למעלה שלא עמד במלכותו אחר שהודיעם בלעם שלא יריעו ולא ישחיתו למואב, תיכף ומיד קיים העצה והלך לו לעירו ובזה הפקירו מואב בנותיהם, וזולת זה איך יתכן שישתנה צור מכולן: אלא שבא לידי מדרש (ילקוט מטות) וזה לשונם הן הנה מלמד שהיו מכירין אותם ואומרים זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני עד כאן, כפי מדרש זה לא אחת ולא שתים היו, ואפשר לומר שמדין לא הפקירו מבנות הגדולים אלא מהמוניהם ולזה הורידו בלק שהפקיר בתו והוא היה מלך, ולדרך זה אומרו המדינית פירוש המכובדת שבכולן שלא יצאה ממדין בת מלך אלא היא, ולדרך זה יתאמת לנו מה שפירשתי בסוף פרשת בלק שישראל לא היו מכירין אותם שהרי היו שם מדיניות הרבה, ולא אמר הכתוב (כ"ה א') אלא ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה לא הזכיר גם בנות מדין, הא למדת שהיו כלן בעיניהם בנות מואב שזולת זה היו הורגים אותם מתחילה ויטלו ממונם או לבסוף אחר מעשה פנחס היה להם להרוג בנות מדין אלא שהיו כל הנשים בחזקת בנות מואב: במדין הוא. מאמר זה קשה המשמעות, אם כוונתו לומר שהוא ראש אומות של מדין היה לו לומר ראש וגו' בית אב למדין, כי שיעור תיבת במדין הוא משמע שמודיענו מקומו ואין ידוע הכוונה בזה. ונראה שהכוונה היא לפי שאמר צור ראש אומות על בלק יאמר האומר והלא בלק מלך מואב היה שהמליכוהו עליהם, לזה הודיעך הכתוב ואמר לא כמו שאתה חושב שנשאר מלך למואב אלא כבר נגרש מהם וחזר למקומו, והוא אומרו במדין הוא פירוש באותו מצב שהיתה מופקרת בתו היה במדין, ועיין מה שפירשתי בפסוק (כ"ד כ"ה) וגם בלק הלך וגו':

טז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

יז צָרוֹר אֶת־הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם׃

רַשִׁ״י צרור. כְּמוֹ זָכוֹר, שָׁמוֹר, לְשׁוֹן הוֹוֶה — עֲלֵיכֶם לְאַיֵּב אוֹתָם:

אוּנְקְלוֹס אָעֵק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטְלוּן יָתְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא צרור. שם הפועל כמו זכור את יום השבת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי צרור את המדינים. אחר שנתן שכרו הטוב לצדיקים צוה להפרע מן הרשעים ואמר לו צרור את המדינים, ולא את המואבים בשביל רות המואביה שהיה עתיד דוד לצאת ממנה. ובמדרש צרור את המדינים כי צוררים הם לכם מכאן אמרו חז"ל הבא להרגך השכם להרגו.

כְּלִי יָקָר צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים לפי שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל אלא כך פירושו שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם לכך נאמר ויחל העם כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר עם בנות מואב אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא. אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מ"מ עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק (בסנהדרין קו.) לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ור"ל הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מיושב לשון צוררים לשון הוה ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם. ד"א ויחל העם לשון חולין הפך הקדושה, כי בכ"מ שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה וכאן היו מתעסקים בעריות וחללו קדושתם ונעשו חולין לכך נאמר ויחל, ולמידין מן ויחל נח איש האדמה ויטע כרם שגם ויחל הנאמר כאן היה ע"י צרצור יין שהיה מרגילם לערוה. וי"א שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב והגמר בבנות עמון, ולא פרסמם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי כך לא פרסם כאן. וזה כדעת המדרש (ספרי כי תצא קיז.) האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמית ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו שהרי נאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורוב המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק על זה. ואומר אני שהדבר כפשוטו והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שני אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו, לא יבקר בין אסור למותר, וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור ע"כ לא קדמום בלחם, כדי להרעיבם ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים, כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם וכל זה נכלי דתות וערמומית. ופירוש זה יקר לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני.

אוֹר הַחַיִּים צרור את המדינים וגו'. צריך לדעת למה כפל צרור והכיתם, ורז"ל הרגישו ואמרו (במד"ר פכ"א) כי נתכוון בזה לומר שהגם שצוה ה' כי תקרב אל עיר וגו' לא תשחית את עצה וגו' זו אומה קלה ובזויה להשחית את עצה וגו' עד כאן, וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין ואדרבה היה להם לקיים, (שם) ואכלת את שלל אויביך שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש, וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה ואכלוהו אויביכם: עוד צריך לדעת אומרו כי צוררים למה הוצרך לנתינת טעם, ולפי דברי רז"ל שאמרו שבא לומר ישחיתו עצה וכו' יש לנו מקום לומר שבא לתת טעם לביטול מצות לא תשחית וגו' במקום הזה כי צוררים, ובתנחומא אמרו וזה לשונם צרור וגו' למה כי צוררים וגו' מכאן אמרו הבא להורגך וכו', ולדברי תנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו' וזה דרך דרש: ונראה לפרש בהעיר למה צוה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאחר כך הוצרך ה' לצוות לומר (ל"א ב') נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים הא למדת כי מאמר זה לא היה בזמן הנקמה: אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד שלא נפרד, מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ"ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור דכתיב כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ"ד אלף שאמר הכתוב (סו"פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס כמאמרם ז"ל (במד"ר פ"כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד: והגם שנשכיל בעיקר הסיבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי כי לא הרג פנחס לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים, והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם מהם בשביל מחשבת עבודה זרה מהם בשביל הערבות ולעולם ה' לא ויתר על הזונים ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע, והוא על דרך אומרו הלא משנאיך ה' אשנא פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב כדרך שדרשו ז"ל בפסוק כל משנאי אהבו מות אל תקרא וכו', ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה להם לזרה כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף: והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה, ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות, ואמר והכיתם אותם פירוש תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו' הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות, וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות: עוד אפשר שלזה נתכוון הכתוב במאמר בת נשיא מדין שלא היה צריך שכבר אמר בסמוך כזבי בת צור וגו', אלא בא לומר שלהיותה בת מלך יתפסו בשבילה כל האומה, ודקדק ואמר אחותם לומר הגם שיציאתה היתה ממואב אחותם פירוש אחותם בעצה שבעצתם של מדין יצתה ויחשב הדבר על כלן, ואומרו המוכה לומר שמסרה נפשה עליהם כאח על אחיו, ואומרו ביום המגפה וגו' פירוש המגפה שהיתה על דבר פעור הא למדת שביום עצמו נגף ה' ההולכים אחר פעור לבד מהכ"ד אלף שאמר הכתוב שאותם היו כלן משמעון שמתו בשביל פנחס, והכונה בעיקר המאמר להעירם בשנאה טבעית שהיו סיבה לחרות אף ה' בעם, ואין לטעות שהכונה בזה היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר כי צוררים וגו' שלא יצררו אותם אלא על דבר פעור וגו':

יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר־נִכְּלוּ לָכֶם עַל־דְּבַר־פְּעוֹר וְעַל־דְּבַר כָּזְבִּי בַת־נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָה עַל־דְּבַר־פְּעוֹר׃

רַשִׁ״י כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שֶׁהִפְקִירוּ בְּנוֹתֵיהֶם לִזְנוּת, כְּדֵי לְהַטְעוֹתְכֶם אַחַר פְּעוֹר. וְאֶת מוֹאָב לֹא צִוָּה לְהַשְׁמִיד, מִפְּנֵי רוּת שֶׁהָיְתָה עֲתִידָה לָצֵאת מֵהֶם, כִּדְאָמְרִינַן בְּבָבָא קַמָּא (לח ב):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי מְעִיקִין אִינוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דִי נְכִילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַּת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר

אִבְּן עֶזְרָא כי צוררים הם לכם. כי הצרו לכם: בנכליהם. במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו: ועל דבר כזבי. ועוד כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם:

רַמְבַּ״ן וטעם בנכליהם כאשר פירשתי (רמב"ן על במדבר כ״ה:א׳) כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כמו שנאמר (במדבר כ״ב:ד׳) ויאמר מואב אל זקני מדין כי בהם נתיעצו מתחלה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם ואם לא נזכר שם ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר כי ישראל בערבות מואב בשטים היו ומאין תבא שם המדינית הזאת אבל היתה יפת תאר מאד ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג) וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (במדבר ל״א:ח׳) ויהיה פירוש ויקם בלעם וילך וישב למקומו (במדבר כ״ד:כ״ה) שהלך לו לשוב אל ארצו וכן נראה כי ישראל לא יהרגו המתנבא רק ברשות התורה אבל כאשר נאמר להם כי צוררים הם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו' הנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא בעל העצה הרעה הזאת והנה צוה הקב"ה להנקם מהם אבל על המואבים כבר הזהיר (דברים ב ט) אל תצר את מואב כי ישראל בתחלה באו אל גבול אדום והזהירם עליהם (שם פסוק ד) ונשמרתם מאד ואחרי כן באו לגבול מואב ואמר לו אל תצר את מואב ואחרי כן אמר (שם פסוקים יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואמר (שם פסוק כד) קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון ואחר כל זה ראה בלק כל אשר עשה ישראל לאמורי שהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונעשה הענין הזה כולו אם כן אזהרת אל תצר את מואב מוקדמת למצות צרור את המדינים ואני תמה על לשון האגדה שאמרו בבבא קמא (לח) אל תצר את מואב וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כל שכן אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך שתי פרידות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית והנה קודם הק"ו הזהירו למשה מן המואבים ועוד אם מפני הק"ו למה הוצרך להזהיר מבני עמון אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך אבל הכוונה לומר שגלוי לפניו יתברך כי כשיצוה אותו צרור את המדינים יהיה למשה ק"ו לעשות מלחמה במואב שלא ברשות אחרת והקדים להזהירו מזה ומפני שהזהיר במואב הזהיר גם בבני עמון שלא יחשוב משה שתהיה אזהרתו מן מואב לבדו רשות בבני עמון כי גם הם גמלו להם רעה ולא קדמו אותם בלחם ובמים ומדרש אחר מפני שהמואבים עשו מפני היראה שהיו שוללים אותם אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם כמו שכתב רש"י בסדר אלה מסעי (רש"י על במדבר ל״א:ב׳) ועל דרך הפשט עוד ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם הענישם להרחיקם מעל עמו וצוה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג ד) מדה כנגד מדה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בנכליהם אשר נכלו לכם. בתחבולות ובעצות רעות שנכלו לכם, וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור. ועל דבר כזבי בת נשיא מדין. היה יכול לומר בת צור כמו שאמר למעלה כזבי בת צור, אבל הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה לשלוח בת המלך לזנות עמהם.

כְּלִי יָקָר כי צוררים הם לכם וגו'. בפסוק הקודם נראה כפל לשון צרור את המדינים והכיתם אותם. מה בין צרור, לוהכיתם, ורז"ל אמרו (תנחומא פנחס ג.) מכאן הבא להרגך השכם להרגו. הערב להרגו מבעי ליה, שהרי המדינים התחילו בקלקלה, ולשון צוררים צריך ביאור כי משמעתו שעדיין הם צוררים לכם, ואולי ידע הש"י מה שבלבבם של המדינים שעדיין לא נח רוגזם ועדיין הם צוררים חושבים מחשבות להתעולל עלילות ברשע ואולי יותר מבראשונה לפי שנורא דאחותם דלוק בלבם להתנקם לפיכך השכם לצרור אותם. ופשוטו שצוררים הוא שם דבר לומר שמעולם הם צוררים שלכם כי מתחילה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר אח"כ עשו מדין שלום עם מואב על ישראל, אח"כ הפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל, נמצא שהמדינים מעולם רצועת מרדות לישראל ע"כ אמר כי הם צוררים שלכם. וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם. וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.