Numbers 36 — בְּמִדְבַּר לו
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי־גִלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אוּנְקְלוֹס
וְקָרִיבוּ רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לְּזַרְעִית בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה מִזַרְעֲיַת בְּנֵי יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרבו. גם זאת הפרשה דבקה עם כאשר צוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוים: ראשי אבות. הם הנשיאים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה. גם זאת הפרשה דבקה עם כאשר צוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוים. וראשי אבות הם הנשיאים.
מַלְבִּי״ם
ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד. כי במ מכיר לקחו בעבר הירדן ולא היה להם היזק מדבר הזה רק בני גלעד שהם ירשו בא"י הם קרבו:
ב וַיֹּאמְרוּ אֶת־אֲדֹנִי צִוָּה יְהוָה לָתֵת אֶת־הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהוָה לָתֵת אֶת־נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמָרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקִיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְאַחֲסָנָא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵד בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן יָת אַחֲסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵהּ
סְפוֹרְנוֹ
בנחלה בגורל. ובהיות לאיזה שבט חלק בתחום חברו לא יתאמת הגורל לשבט החסר כשיפול על כל גבול השבט וכן לנוסף לא יתאמת אם לא יוסיף על גבולו אותו החלק אשר לו בתחום חברו:
מַלְבִּי״ם
את אדוני צוה ה' ר"ל שכבר בארנו שהיה בחלוקת הארץ שני ענינים: [א] הגורל, [ב] החלוקה, ר"ל שהגורל היה קובע לכל שבט ושבט באיזה מחוז יעלה תחומו, ואח"כ היו יהושע והנשיאים מחלקים לכ"א את נחלתו לפי מספר אנשי השבט, וז"ש לתת את הארץ בנחלה הוא החלוקה לפי האנשים, בגורל שזה היה רק באיזה מחוז יקח כלל השבט והיה רק גורל אחד לכל השבט, ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחר אחינו לבנותיו:
ג וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ׃
רַשִׁ״י
ונוסף על נחלת המטה. שֶׁהֲרֵי בְנָהּ יוֹרְשָׁהּ, וְהַבֵּן מִתְיַחֵס עַל שֵׁבֶט אָבִיו:
אוּנְקְלוֹס
וִיהֶוְיַן לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵאַחֲסָנַת אֲבְהָתָנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטַיָא דִיֶהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחֲסַנְתָּנָא יִתְמְנָע
מַלְבִּי״ם
והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים כשיהיו נשים לאנשי שבט אחר אז יהיו שתי מגרעות, [א] מצד הנחלה הפרטית שכל משפחה נחלו חלק פרטי לפי מספר אנשי המשפחה וכשימות אחד מהם ירשוהו בניו או אחיו ותשאר החלוקה ונחלת המשפחה כמו שהיתה בלי גרעון, אבל כשינשאו לשבט אחר נגרעה נחלתן מנחלת אבותינו כי יירשום הבנים השייכים למשפחה אחרת ונגרעה נחלת משפחה הזאת, וזאת שנית מה שנוגע להגורל שהוא הגביל תחום כלל השבט ועתה תתערב בו נחלה של שבט אחר שאינו תחומו וגורלו והוא חסרון הגורל שהגביל תחום כל שבט ביחוד ועז"א ומגורל נחלתנו יגרע:
ד וְאִם־יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן׃
רַשִׁ״י
ואם יהיה היבל. מִכָּאן הָיָה רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר עָתִיד הַיּוֹבֵל שֶׁיִּפְסֹק (ספרא ויקרא ב'): ואם יהיה היובל. כְּלוֹמַר, אֵין זוֹ מְכִירָה שֶׁחוֹזֶרֶת בַּיּוֹבֵל, שֶׁהַיְרֻשָּׁה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל לֹא תַחֲזֹר הַנַּחֲלָה לְשִׁבְטוֹ, וְנִמְצָא שֶׁנּוֹסְפָה על נחלת המטה אשר תהיינה להם:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם יְהֵי יוֹבֵלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחֲסַנְתְּהוֹן עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטָא דִי תְהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דְאֲבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהֶן
אִבְּן עֶזְרָא
ואם יהיה היובל. ואפילו שיהיה היובל לא נקוה לשוב הנחלה אלינו רק תהיה תמיד נוספת על נחלת המטה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואם יהיה היובל לבני ישראל. כלומר ואפילו שיהיה היובל לא נקוה שתשוב הנחלה אלינו אבל תהיה נוספת תמיד על נחלת המטה, לפי שאין זו מכירה שתהיה חוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת ביובל, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם.
סְפוֹרְנוֹ
ואם יהיה היובל וגו' יגרע נחלתן. וגם בהיות שלא נכבוש עתה כל הארץ כאמרו מעט מעט אגרשנו מפניך ויצטרך כל שבט ושבט לכבוש חלקו הנה אף על פי שיזדמן שאיזה יחיד ימכור חלקו לחברו משבט אחר לא ימנע המוכר בשביל זה מהשתדל עם שבטו לכבוש כי ביובל ישוב אליו. אמנם חלק הבנות שלא תחזור ביובל לא ישתדלו אנשי השבט לכבשה או יניחו שם מיושבי הארץ בהיותו של שבט אחר ובכן יגרע כבוש נחלתן מגורל מטה אבותינו:
כְּלִי יָקָר
ואם יהיה היבל וגו'. רז"ל פירשו (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א) אם כמו אפילו, ורצה לומר אף אם יהיה היובל מכל מקום לא תצא שדה זו ביובל ודוחק לפרש אם לשון אף על פי, ואם תמצא לומר שכן הוא מכל מקום קשה מהיכא תיתי יהיה היובל תיקון לשדה זו ואם כן מאי סלקא דעתיה ומאי קא משמע לן. ועוד יש לדקדק בפסוקים שנאמר ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתינו יגרע, תרתי יגרע למה לי, ולמה קראוה תחילה נחלת אבותינו ואח"כ קראוה נחלתינו, ואח"כ חזר ואמר ואם יהיה היובל וגו' ומנחלת מטהו יגרע, ושינוי זה הלא דבר הוא. ועוד קשה למה יגרע נחלתן הלא כתיב (לעיל לג נד) לרב תרבו ולמעט תמעיטו.
והקרוב אלי לומר שחששו על שני דברים. האחד הוא, שאם יצא הגורל ברוח הקודש שתחום זה יהיה לשבט פלוני ראוי שיקרא שם המת שהוא ראש השבט על נחלתו שהרי כאן המתים ירשו את החיים, אם כן ראוי שלא יכרת שם המת מנחלתו ועל חששה זו אמרו ומנחלת מטה אבותינו יגרע. החשש השני הוא, משום חשד שיאמרו שמכרו נחלתן, כי יאמרו הדורות מה לשבט אחר עסק בשדות של שבט זה כי לאו כולי עלמא דיני דבנות צלפחד גמירי, ועוד אולי ימותו הנשים ובעליהן יירשום ויאמרו ודאי מחמת דוחקם מכרו שדותם ויחזיקום לחוטאים, כמו שדרשו רז"ל בפרשת בהר מן סמיכות הפרשיות שדהו עונותיו הטו אלה ועל חששה זו אמרו ומגורל נחלתינו יגרע לא גרעון ממש אלא בעבור החשד.
ודוקא קודם היובל יש מקום לשני חששות אלו, אבל אם יהיה היובל אז אין מקום לחששה שניה כי לא יאמרו שנמכרו שדותם שאילו היתה שדה מכורה היתה חוזרת ביובל ומאחר ששדה זו לא תחזור ביובל בזה ידעו הכל שאין זה שדה מכורה אלא הבנות הסבו נחלה זו לשבט אחר ובטלה חששה אחת, אבל מכל מקום החששה השניה במקומה עומדת שמנחלת מטה אבותינו יגרע, שלא תקרא שם המת על נחלתו ובדרך זה יהיה אם זה ככל אם תורה.
חסלת ספר במדבר, בעזרת בורא כל בדיבור
מַלְבִּי״ם
ואם יהיה, ובאשר ישיבו להם שאחר שכל אישי שבט ושבט דרו בין אנשי שבטם, ונחלתם היה בתחום של שבטם, א"כ אם יפול להם ע"י ירושת אמם נחלה בתחום של שבט אחר בודאי לא יעזבו את נחלת אבותם בין בני שבטם לצאת ולגור בשבט אחר, ובודאי ימכרו אז את נחלתם ובני השבט יקחוה מידם ותשאר נחלתה על מכונם, ואין בדבר רק חסרון ממון שיצטרכו לתת בעד הנחלה, עז"א שהלא בעת שיהיה היובל לבני ישראל אז תוחזר הנחלה לבעליה וא"כ נוספה נחלתן מחדש על נחלת המטה אשר תהיינה להם, ומנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן מחדש, כי אי אפשר שבכל יובל ויובל יקנו ויתנו מעות מחדש. והנה בשתי הטענות האלה שטענו [א] מצד הגורל שזה נוגע לכל השבט [ב] מצד הנחלה שזה נוגע להמשפחה לבד, יש נ"מ, שלתקן הטענה שיש לכל השבט במה שתהיה מגרעת בהגורל שבגורל היה קובע תחום כל השבט ואין רוצים שיתערב בחחומם שבט אחר, די במה שיזהיר שבנות צלפחד לא ינשאו לשבט אחר, אבל לתקן המגרעת השנית מצד הנחלה שנוגע רק להמשפחה צריך לתקן שגם משבט מנשה לא ינשאו לאיש, רק ישאו אנשים ממשפחתם כדי שתשאר הנחלה בין בני משפחתם:
ה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל־פִּי יְהוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי־יוֹסֵף דֹּבְרִים׃
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין
אִבְּן עֶזְרָא
כן מטה בני יוסף. כי ראשי האבות דברו בעבור כל המטה:
אוֹר הַחַיִּים
ויצו משה את בני ישראל וגו'. פירוש: שצוה אותם על פי ה', שצוהו לאמר לישראל. ומה צוה כן מטה בני יוסף וגו - פירוש: שבאה המצוה מה' שטענתם ודבריהם אמת, והכוונה בזה לכבוד ולתפארת בני יוסף:
מַלְבִּי״ם
ויצו משה אבל ה' לא הסכים רק על טענת השבט שלא ינשאו לשבט אחר שבזה יתקלקל הגורל שקבע לכל שבט מחוז בפ"ע, אבל על טענת המשפחה שלא ינשאו גם למשפחה אחרת לא הסכים עמהם, וז"ש כן מטה בני יוסף דוברים ר"ל אני מסכים אל טענת המטה מצד הגורל שזה נוגע לכלל המטה, לא אל טענת המשפחה מצד הנחלה שלפי טענתם יאסר להם להנשא גם לבני שבט מנשה רק:
ו זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים׃
אוּנְקְלוֹס
דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהֶן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין
רַשְׁבַּ״ם
לטוב בעיניהם: מן שבט שלהם לפי הפשט:
ונשלם חומש פקודים
אוֹר הַחַיִּים
זה הדבר. אומרו זה הדבר, יתבאר על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא וזה לשונם בנות צלפחד הותרו לינשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן וגו' עצה טובה וכו' עד כאן, והוא אומרו זה הדבר - פירוש: לפי שקדם ואמר כן מטה בני יוסף דוברים שהדין עמם וחזר ופירש שדין זה של בנות צלפחד לא נכלל בגדר גזירת משפט זה, והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד שהרשות בידם לטוב בעיניהם וגו', ודקדק לומר זה לומר ולא אחר שלא עשה ה' מעלה זו ברשיון זה אלא להם, והוא מה שרמז באומרו בנות צלפחד לאמר שאין לתיבת לאמר משמעות, ולדרכנו יכוין לומר כי בא האלהים במאמר זה לרומם כבודם:
מַלְבִּי״ם
זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד דבר זה לבד צוה מה שנוגע לגורל של השבט לבד, וע"כ לטוב בעיניהם תהיינה לנשים ר"ל אף שאינו מן המשפחה, אך למשפחת מטה אביהם אם הוא מן המטה של מנשה אף שאינו ממשפחתה רק ממשפחה אחרת של המטה תהיינה לנשים:
ז וְלֹא־תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל־מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אוּנְקְלוֹס
וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם תסב. שפעם תסוב מפה ומפה (ס"א תסוב מכה וכה) בין הם בין אחרים: וטעם לא תסוב נחלה. מהיום קודם נחלת הארץ:
רַמְבַּ״ן
ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא כי אם היו בישראל נשים נשואות לשבט אחר והן יורשות נחלה היום או שתירשנה מיום זה ואילך שימות אביהן או אחיהן בלא בנים על כרחנו תסוב נחלתן ממטה אל מטה ומי יוכל לתקן בזמן את אשר עותו כי לא רצתה התורה לצוות שלא יירשו אותן הבן והבעל שלא ראתה לעקור משפט הירושה וכן לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבא כי הבנות שאינן יורשות נחלה יכולות להנשא לכל השבטים ואפשר שתהיינה יורשות נחלה בזמן הבא כי ימותו אחיהן בחיי האב ותעבור נחלת אביהן או קרוביהן להן ועל דעת רבותינו (בבא בתרא קכ) שדרשו דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד יתכן שלא היו בכל הדור ההוא הבא בארץ בנות יורשות נחלה זולתי בנות צלפחד כי על כן לא דברו וצוה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו לא תנשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך ובעבור שלא נודע זמן החלוק הזהיר בכל הדור והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך ונכון הוא על דרך הפשט שאין ולא תסוב נחלה טעם כדי שלא תסוב הנחלה אבל הן שתי מצוות צוה ביורשות נחלה שלא תנשאנה רק למטה אביהן וצוה בנשואות כבר ואשר תבא אליהן נחלה אחרי היותן לאיש שלא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר אבל יירשו אותן אחיהן וקרוביהן לא בניהן ולא בעליהן והזהיר מתחלה בבנות צלפחד ואחרי כן בכל בת יורשת נחלה ואמר בכל ישראל שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה שאף הנשואות או המוזהרות אם יעברו על המצוה יירשו אותן אנשי המטה שיהיו דבוקים וקשורים בנחלת מטה אבותם לא תפרד נחלתם מהם והם לא יפרדו מנחלת אבותם ולא נהג כל זה רק בדור הנוחל את הארץ בעת החלוקה והנה נתן להם עצה בפנויות אשר שאלו ותקן גם בנשואות: נשלם ספר הפקודים ודגלי הצבאות ולאלהים צבאות שבח והודאות למאות ולאלפים ולרבואות וכאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות יחיש בימינו קץ הפלאות יבנה הבית והלשכות וגבול לפני התאות ויכין שם לבית דוד כסאות ועינינו רואות והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות ויראנו מתורתו נפלאות וכן יהי רצון אמן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולא תסב נחלה וגו' ממטה אל מטה אחר. מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ. והיו י"ב שבטים למטה כנגד י"ב שבטים של מעלה, כל שבט ושבט בפני עצמו, ואילו היה שבט זה מוכר נחלתו לאחד משאר השבטים היה בזה ערבוב הכחות, אבל בארץ ישראל שהוא כלל כל הכחות לא הקפיד.
מַלְבִּי״ם
ולא תסב ר"ל וההקפדה הוא רק שלא תסב נחלה ממטה אל מטה, ושידבקו איש בנחלת מטה אבותיו אבל כשיעתק הנחלה ממשפחה אל משפחה באותו מטה אין קפידא:
ח וְכָל־בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו׃
רַשִׁ״י
וכל בת ירשת נחלה. שֶׁלֹּא הָיָה בֵן לְאָבִיהָ:
אוּנְקְלוֹס
וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחֲסָנָא מִשִׁבְטַּיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא
וכל בת יורשת נחלה. אחר ניחול הארץ על כן אמר הכתוב ולא תסוב נחלה פעם שנית:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וכל בת יורשת נחלה. שלא היה בן לאביה אחר שינחלו את הארץ, על כן אמר הכתוב פעם שנית ולא תסוב נחלה. ומטעם זה היה המנהג בישראל בבת יורשת כשתעבור על זה ותרצה להנשא לשבט אחר שהיו קורין אותה זונה והיתה מפסדת נחלת בית אביה, וזהו שכתוב (שופטים יא) ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה, כי אמו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונשאת לשבט אחר, כי אין הכוונה זונה ממש ח"ו, וכן תרגם יונתן. ואפשר לומר כי ולא תסוב נחלה ידבר בנפשות, ולכך הזכיר פעם שניה ולא תסוב נחלה, וכן מלת ידבקו, כי האחד דבקות הגוף והשני דבקות הנפשות.
מַלְבִּי״ם
וכל בת, ועל כן כל בת יורשת נחלה, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה אין קפידא מאיזה משפחה רק שיהיה ממשפחה של משפחות המטה של אביה שלא תנשא למטה אחר, למען יירשו הנה מבואר בדברי חז"ל שצווי זה לא היה רק בדור הזה, וכבר בארנו במק"א שכל מקום שאומר זה הדבר מציין מצוה שנאמרה רק לשעתה (עי' התו"ה אחרי סי' פח) ויפלא הלא טעם מצוה זו נוהגת תמיד, אולם התורה בארה טעם המצוה שהוא למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו ר"ל שאם ישאו בנות צלפחד אנשים ממטה אחר לא ישתדלו להוריש את הכנענים מנחלתם כי אנשיהם היורשים נחלתם הם שייכים למטה אחר ויכבשו ויורישו את הכנעני היושב בנחלת שבטם ולא ילכו להוריש את הכנעני היושב בשבט אחר שאינו משבטם, וע"כ ישאו רק לבני שבטם ואז ישתדל כ"א לירש נחלת אבותיו ויורש את הכנעני משם, מזה מבואר שטעם מצוה זו היה שייך רק בעת הכבוש, לא אחר הכבוש שכבר הורישו את יושבי הארץ וירשו את הארץ:
ט וְלֹא־תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי־אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אוּנְקְלוֹס
וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסַנְתֵּהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אוֹר הַחַיִּים
ולא תסוב נחלה ממטה וגו'. טעם שכפל המאמר עצמו שאמר בסמוך: ״ולא תסוב״ וגו', לפי מה שכתבתי בסמוך שאין זה אלא עצה טובה, בא מאמר ב' לחיוב לכל בני ישראל שאליהם באה מצות וכל בת יורשת וגו' האמורה קודם לזה:
מַלְבִּי״ם
ולא תסב ר"ל זה נוהג רק בעת הכבוש כדי שיירשו איש ואיש נחלת אבותיו אבל אח"כ אין שום חשש, שאין חשש אח"כ שתסוב נחלה ממטה למטה אחר, עז"א שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ר"ל אף שתשא בת יורשת נחלה איש משבט אחר בכ"ז לא תסוב הנחלה עי"ז כי איש בנחלתו ידבקו מטות ב"י שהמטות עצמם יהיו מדובקים יחד ושום איש מהם לא יתפרד מן הדבקות לעזוב שבטו ונחלתו ולאחז נחלה בשבט אחר, וכשיגיע לנחלתם נחלה בשבט אחר ימכרוהו בזול לבני השבט, ומצד זה בעצמו ינשאו לרוב לבני שבטם שאצלם הנחלה חשובה לא בני שבט אחר שאצלם אין הנחלה שוה כלום וממילא לא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר:
י כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד׃
אוּנְקְלוֹס
כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד
סְפוֹרְנוֹ
כן עשו בנות צלפחד. כיונו לעשות רצון קונן כאשר צוה את משה לא מפני שהתאוו לאלה אשר נשאו להם:
אוֹר הַחַיִּים
כאשר צוה ה' את משה כן עשו. צריך לדעת למה שינה הכתוב מאמר זה מסדר הרגיל - שמקדים המעשה ואחר כך יאמר כאשר צוה, וכאן הקדים מאמר כאשר וגו' ואחר כך אמר כן עשו:
ונראה כי לפי שה' עשה להם יתרון לבנות צלפחד ומעלה והתיר להם לינשא לכל אדם והוציאם מכלל מצוה הכללית, בא הכתוב להודיענו שהגם שה' עשה הבחירה בידם אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל, והוא אומרו כאשר צוה וגו' פירוש כמצוה הכללית כן עשו ולא כרשיון שנתן להם, ולזה אם היה אומר ויעשו בנות צלפחד וגו' כאשר צוה יהיה נשמע שההודעה באה לומר המעשה שעשו ומודיע במאמר כאשר צוה ה' כסדר הרגיל לומר, אבל מאומרו בתחילה כאשר צוה ה' ואחר כך הודעת המעשה זה יגיד כי לא בא להודיע המעשה אלא לשלול רשיון הפך מצוה הכללית והבן:
חסלת פרשת מסעי וסליק ספר במדבר
מַלְבִּי״ם
כאשר צוה ספר הכתוב שבנות צלפחד לא השגיחו על בקשת בני משפחתם שהם בקשו שלא ינשאו אף לבני משפחה אחרת חוץ ממשפחתם, ובנות צלפחד לא השגיחו ע"ז ולא עשו רק כאשר צוה ה' את משה שה' לא הזהיר רק שלא ינשאו לשבט אחר אבל לא הזהירם על בני משפחה אחרת משבטם:
יא וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים׃
רַשִׁ״י
מחלה תרצה וגו'. כָּאן מְנָאָן לְפִי גְדֻלָּתָן זוֹ מִזּוֹ בַּשָּׁנִים, וְנִשְּׂאוּ כְּסֵדֶר תּוֹלְדוֹתָן, וּבְכָל הַמִּקְרָא מְנָאָן לְפִי חָכְמָתָן, וּמַגִּיד שֶׁשְּׁקוּלוֹת זוֹ כְּזוֹ (עי' בבא בתרא ק"כ):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהֶן לִנְשִׁין
אִבְּן עֶזְרָא
מחלה תרצה. הזכירם הכתוב בתחלה כאשר נולדו ועתה הזכיר' כאשר נשאו לאנשים בתחלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מחלה תרצה. הזכירן הכתוב תחלה כסדר שנולדו, ועתה הזכירן כסדר שנשאו לאנשים. ואמר לבני דודיהן לנשים, בני דודיהם לא היו כלן אחים.
מַלְבִּי״ם
ותהיינה מחלה תרצה למעלה (סי' כז) בא סדרן מחלה נועה חגלה ומלכה ותרצה וכאן שינה סדרן כפי ההבדל שהיה בנשואין שלהן, ששלש הראשונות שהם מחלה תרצה וחגלה היו לבני דדיהן לנשים ומלאו בקשת בני משפחתם וקצת מהן דהיינו מלכה ונועה ממשפחות בני מנשה בן יוסף היו לנשים ר"ל לא לבני דודיהן שהם משפחת חפר, רק למשפחה אחרת ממשפחות בני מנשה, ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן ר"ל ומצד זה נעתקה נחלתם ממשפחת אביהן אל מטה אביהן ר"ל למשפחה אחרת ממטה מנשה שהוא מטה של משפחת אביהן לא אל משפחת אביהן וכפי מה שאמר ה' לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, שפירושו לכל המטה:
יב מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי־מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל־מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן׃
אוּנְקְלוֹס
מִזַרְעֲיַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחֲסַנְתְּהֶן עַל שִׁבְטָא זַרְעִית אֲבוּהֶן
אִבְּן עֶזְרָא
ממשפחות. לאות כי בני דודיהן לא היו כולם אחים:
סְפוֹרְנוֹ
ממשפחות בני מנשה. מאחר שראו היות כונת האל יתעלה שלא תסוב הנחלה אף על פי שנתן להן רשות לבחור כרצונן מכל השבט הן בחרו את בני דודיהן מכל המשפחות מפני שהיו יותר קרובים: ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן. ובכן לא היתה שום הסבת נחלה אפילו ממשפחה למשפחה:
יג אֵלֶּה הַמִּצְוֺת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
אִלֵין פִּקוּדַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ
אִבְּן עֶזְרָא
אלה המצות. של הנחלה והנדר וכל בת יורשת נחלה ומשפטי הדם: על ירדן ירחו מזרחה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אלה המצות והמשפטים. הספר השלישי הוא ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים נחתם בפסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה, והספר הרביעי הזה נחתם בפסוק אלה המצות ג"כ, והוסיף המשפטים לפי שהזכיר משפטי הנחלה ומשפטי הרוצחים.
ויש לך להתבונן למה הזכיר שם את משה ולא הזכיר ביד משה אבל כאן הזכיר ביד משה, והענין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם, וציר נאמן בראותו אותיות פורחות, השליך מידיו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקיים הברית בין ה' וביניהם, הרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר, וחבל האהבה לא ירתק, במסורת בריתו הביאנו לשם ולתהלה, ודברי הברית קבלנו עלינו בשבועה ואלה, ומזה תמצא בסוף התורה פסוק ערב. אלה דברי הברית אשר כרת ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. סליק ספר במדבר.
מַלְבִּי״ם
אלה המצות והמשפטים ר"ל מצות מלחמת מדין וגעולי כלי מדין ונדרים ומוספים ודומיהם, שהם בכלל מצות, ודיני נחלה ומשפט הרוצח שהם בכלל משפטים, שנאמרו בערבות מואב, וכבר פליגי בזה ר"י ור"ע אם נאמרו פרטיהם מסיני וחזר אותם בערבות מואב פעם שלישית וזה לר"ע, אם רק כללותם נאמרו בסיני ופרטיהם נאמרו בערבות מואב, וזה דעת ר' ישמעאל:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.