א
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
ב
צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ׃
רַשִׁ״י
צו את בני ישראל וגו'. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּשְׁמוֹנֶה פָרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בוֹ בַיּוֹם, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין (גיטין דף ס'): וישלחו מן המחנה. שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה, וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּ' פְּסָחִים (דף ס"ז): טמא לנפש. "דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא", אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עַצְמוֹת אָדָם בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּבְ"רַ, "אַדְרִיאָנוּס שְׁחִיק טַמְיָא", שְׁחִיק עֲצָמוֹת:
רַמְבַּ״ן
וישלחו מן המחנה אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר:
אִבְּן עֶזְרָא
כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אלה הם מטומאת שבעה והם מטמאים אחרים על כן לא יצא בעל קרי מחוץ למחנה ואין יד במחנה לצאת חוץ רק כל אחד חופר באהלו כמנהג כל המחנות כלן כי תינוקים יש ביניהם. ופרשת כי תצא מחנה על מחנה קטן ידבר שאין שם אשה והארון ביניהם ואין (ס"א והם) סובבים כי במחנה ישראל השכינה באמצע ועוד אפרשנו במקומו:
ג
מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם׃
ד
וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויעשו כן. מיד קודם שנסעו והטמאים בנסעם יסעו בין דגל אפרים לדגל דן על דרך סברא כי לא פורש. ונסמכה פרשת איש או אשה כי הצרעת והזוב יבואו בעבור מעל. וטעם להזכיר זאת הפרשה פעם אחרת להזכיר ואם אין לאיש גואל:
ה
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
ו
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא׃
רַשִׁ״י
למעל מעל בה'. הֲרֵי חָזַר וְכָתַב כָּאן פָּרָשַׁת גּוֹזֵל וְנִשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר, הִיא הָאֲמוּרָה בְפָרָשַׁת וַיִּקְרָא "וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ וְגוֹ'", וְנִשְׁנֵית כָּאן בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בָהּ, הָאֶחָד שֶׁכָּתַב "וְהִתְוַדּוּ", לִמֵּד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב חֹמֶשׁ וְאָשָׁם עַ"פִּ עֵדִים עַד שֶׁיּוֹדֶה בַדָּבָר, וְהַשֵּׁנִי עַל גֶּזֶל הַגֵּר שֶׁהוּא נָתוּן לַכֹּהֲנִים (עי' ספרי):
רַמְבַּ״ן
וטעם מכל חטאת האדם כמו אשר יעשה האדם מכל חטאת לחטוא בהנה מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו ואמר למעל מעל בה' שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו ולפי שכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר דבר בו בלשון קצרה ואמר בכאן איש או אשה מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל (במדבר ה׳:ט׳) לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות ולכך הזכירם בכאן או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה כי עדיין לא הזכירה רק ברמז מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב כח) וכן הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב יא) אבל לא ביאר דין התרומה שתנתן לכהן כלל והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש לה' ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה והשלים בכאן את דינה ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה ולפיכך אמר בפרשה (במדבר ו׳:ב׳) איש או אשה כי יפליא ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב) למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא) וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו:
סְפוֹרְנוֹ
למעול מעל בה'. כבר באר הקבלה שזה נאמר על גזל הגר כי אמנם הגוזל אותו מחלל שם אלהיו בעיני הגר אשר בא לחסות תחת כנפיו ולכן יקרא מועל בקודש וחייב אשם כמשפט כל מועל בו:
ז
וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת־אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ׃
רַשִׁ״י
את אשמו בראשו. הוּא הַקֶּרֶן שֶׁנִּשְׁבָּע עָלָיו (ב"ק ק"י): לאשר אשם לו. לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ (כתובות י"ט):
אִבְּן עֶזְרָא
והתודו. איזה מהם שיהיה איש או אשה: בראשו. כאשר הוא. לא פחות ממנו: וחמישתו יוסף עליו. אם הוא מתודה מעצמו ואם יש עדים עליו יוסף שני חמישיות ומעתיקי הדת אמרו חומש החומש ודעתם רחבה מדעתנו:
ח
וְאִם־אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ עָלָיו׃
רַשִׁ״י
ואם אין לאיש גאל. שֶׁמֵּת הַתּוֹבֵעַ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים: להשיב האשם אליו. כְּשֶׁנִּמְלַךְ זֶה לְהִתְוַדּוֹת עַל עֲוֹנוֹ; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִים, אוֹ בֵן, אוֹ אָח, אוֹ שְׁאֵר בָּשָׂר הַקָּרוֹב מִמִּשְׁפַּחַת אָבִיו לְמַעְלָה עַד יַעֲקֹב? אֶלָּא זֶה הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים (סנהדרין ס"ח): האשם המושב. זֶה הַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ (בבא קמא ק"י): לה' לכהן. קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר (ספרי): מלבד איל הכפרים. הָאָמוּר בְּוַיִּקְרָא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהָבִיא:
סְפוֹרְנוֹ
המושב לה'. כי כשאין הבעלים קיימים ראוי להשיב הגזל לבעלי בעליו והוא האל יתברך כענין שאמרו רבותינו ז"ל (מציעא פרק המפקיד) מת העבד יחזיר לרבו:
ט
וְכָל־תְּרוּמָה לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃
רַשִׁ״י
וכל תרומה וגו'. אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל וְכִי תְרוּמָה מַקְרִיבִין לַכֹּהֵן? וַהֲלֹא הוּא הַמְחַזֵּר אַחֲרֶיהָ לְבֵית הַגְּרָנוֹת, וּמַה תַּ"ל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן? אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שמות כ"ג), "תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ", וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה יֵּעָשֶׂה בָהֶם, תַּ"ל "לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים שֶׁיִּהְיוּ נִתָּנִין לַכֹּהֵן (ספרי):
רַמְבַּ״ן
וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה כלומר שירימוה ויקדישוה תהיה לכהן כי בעבור שאין לתרומה שעור אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו לא שיטלנה הכהן בזרוע וזהו פשוטו של מקרא וכך אמרו בספרי (נשא ל) רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת ועוד שנו שם בספרי אשר יקריבו לכהן אמר ר' ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן מה ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה לפי שהוא אומר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך וגו' אבל לא שמענו מה יעשה בהם ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונין לכהן ופירש רש"י (רש"י על במדבר ה׳:ט׳) וכי תרומה מקריבין לכהן והלא הוא עצמו מחזר עליה בבית הגרנות ואינו מחוור אבל פירושה (כי) על דעת רבי ישמעאל לא יבא לשון הקרבה בתורה אלא בקרבים על גבי המזבח לפיכך דרש אשר יקריבו בבכורים שהם טעונין תנופה והגשה יאמר הכתוב כי כל הבכורים אשר יקריבו הבעלים לשם לכהן המקריב לו יהיה ומה שאמר לפי שנאמר תביא בית ה' אלהיך ואיני יודע מה יעשה בהן לומר שעדיין לא למדנו בבכורים שיהיו ממתנות כהונה כלל ובכאן הוא שלימד עליהן תחילה שיהיו נתונין לכהן אבל אחרי כן חזר ושנאה בפרשת כהונה (במדבר י״ח:י״ג) בכורי כל אשר בארצך לך יהיה ששם חזר ושנה גם כן תרומה וקדשים כדי שיכלול כל מתנות כהונה יחד ויכרות בכולן ברית מלח (שם פסוק יט) ועוד לדברים שנתחדשו שם בפרשה כל טהור בביתך יאכלנו (שם פסוק יג) ולמדנו עוד מכאן שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבום ואינם לכל כהן שירצה כתרומה:
סְפוֹרְנוֹ
וכל תרומה. כבר באה הקבלה שהתרומה האמורה בזה המקום היא הבכורים הנקרבים לאל יתברך כמו שמנהג להקריב בכורים לבעל הקרקע כאמרו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' ואמר כאן שכמו שגזל הגר המושב לה' הוא נותנו לכהן של משמר כמו כן הבכורים הנקרבים לאל יתברך הוא נותנם לכהן של משמר:
י
וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃
רַשִׁ״י
ואיש את קדשיו לו יהיו. לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, יָכוֹל יָבוֹאוּ וְיִטְּלוּם בִּזְרוֹעַ, תַּ"ל "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", מַגִּיד שֶׁטּוֹבַת הֲנָאָתָן לַבְּעָלִים, וְעוֹד מִדְרָשִׁים הַרְבֵּה דָרְשׁוּ בוֹ בְּסִפְרֵי; וּמִ"אַ וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, מִי שֶׁמְּעַכֵּב מַעַשְׂרוֹתָיו וְאֵינוֹ נוֹתְנָן, לוֹ יִהְיוּ הַמַּעַשְׂרוֹת — סוֹף שֶׁאֵין שָׂדֵהוּ עוֹשֶׂה אֶלָּא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שֶׁהָיְתָה לְמוּדָה לַעֲשׂוֹת (תנחומא ראה): איש אשר יתן לכהן. מַתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לוֹ: לו יהיה. מָמוֹן הַרְבֵּה (ברכות סג.):
רַמְבַּ״ן
ואיש את קדשיו לו יהיו הנכון בכתוב הזה שיאמר שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש ואיש אשר יתן לכהן כאשר צויתיו לו יהיה כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל שם יט כד) הם לאיש כממונו וכן מעשר בהמה (שם כז לב) אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן אשר ינתנו לו מיד הבעלים לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים וזה הנכון בפשוטו והוא דעתו של אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר ה׳:י׳) וכדרך זה נדרש בספרי (נשא לא) אמרו כל הקדשים היו בכלל שנאמר ואיש את קדשיו וגו' משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים הזכירו אף תודה ושלמים ופסח מפני שאף הם לבעלים אבל לא הוצרך הכתוב הזה בהם כלל:
אִבְּן עֶזְרָא
ואיש את קדשיו לו יהיו. טעמו ברשות המקדיש הם שיתנם לאיזה כהן שירצה והזכיר זה בעבור מתנות כהונה:
סְפוֹרְנוֹ
ואיש את קדשיו לו יהיו. אבל שאר קדשים והם תרומות ומעשרות אף על פי שהם מוקדשים לה' אינם לשום כהן מיוחד אלא לאותו כהן שיתנום אליו הבעלים: איש אשר יתן לכהן. אבל כשהאחד מהבעלים יתן לכהן איזה קדש לא יהיה עוד בכלל קדשיו אבל לו יהיה לכהן המקבל ולא יוכלו הבעלים ולא שאר הכהנים להפקיעו ממנו:
יא
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
יב
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל׃
רַשִׁ״י
איש איש כי תשטה אשתו. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", אִם אַתָּה מְעַכֵּב מַתְּנוֹת הַכֹּהֵן, חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָבֹא אֶצְלוֹ לְהָבִיא לוֹ אֶת הַסּוֹטָה: איש איש. לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּוֹעֶלֶת בִּשְׁתַּיִם – בְּאִישׁ מִלְחָמָה שֶׁלְּמַעְלָה, וְאִישָׁהּ מִלְּמַטָּה: כי תשטה אשתו. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵין הַמְנָאֲפִין נוֹאֲפִין עַד שֶׁתִּכָּנֵס בָּהֶן רוּחַ שְׁטוּת, דִּכְתִיב "כִּי תִשְׂטֶה" וְכָתוּב בּוֹ "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו'); וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: כי תשטה — תֵּט מִדַּרְכֵי צְנִיעוּת וְתֵחָשֵׁד בְּעֵינָיו, כְּמוֹ "שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר" (שם ד'), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (שם ז'): ומעלה בו מעל. וּמַהוּ הַמַּעַל? ושכב איש אתה:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם תשטה. בעבור ומעלה בו מעל: תשטה. תסור מהדרך הישרה וכן שטה מעליו ועבור:
סְפוֹרְנוֹ
כי תשטה אשתו. תשטה מדרכי צניעות: ומעלה בו מעל. חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות בחבוק ונשוק זולת אישה ודומיהם:
יג
וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה׃
רַשִׁ״י
ושכב איש. פְּרָט לְקָטָן וּמִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ (ספרי): אתה שכבת זרע. שְׁכִיבָתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ, וְאֵין שְׁכִיבַת אֲחוֹתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ (כְּמַעֲשֶׂה בִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת שֶׁהָיוּ דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ): ונעלם מעיני אישה. פְּרָט לְסוּמָא, הָא אִם הָיָה רוֹאֶה וּמְעַמְעֵם אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ (ספרי): ונסתרה. שִׁעוּר שֶׁתֵּרָאֶה לְטֻמְאַת בִּיאָה: ועד אין בה. הָא אִם יֵשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד שֶׁאָמַר נִטְמֵאת לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה (סוטה ד'): ועד אין בה. בְּטֻמְאָה, אֲבָל יֵשׁ עֵדִים לִסְתִירָה (שם ב'): נתפשה. נֶאֶנְסָה, כְּמוֹ "וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ" (דברים כ"ב):
אִבְּן עֶזְרָא
שכבת זרע. השכיבה הידועה כי עקרה לזרע: ונסתרה שלא גלתה היא הדבר ואפילו עד אחד אין בה שתהיה חשודה בעבורו: והיא לא נתפשה. בעדים אנשים או על ידי נשים עד שתהיה חשודה:
סְפוֹרְנוֹ
ושכב איש אותה. שכן דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה: ונעלם מעיני אישה. אף על פי שקדמו כל אלה יקרה שיהיה הדבר נעלם מעיני אישה כאילו תכהינה עיניו מראות שאם היה יודע ושותק לא היו המים בודקין את האשה כלל כמו שביארו ז"ל: ונסתרה. אחר כל אלה ונודע זה לאישה:
יד
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה׃
רַשִׁ״י
ועבר עליו. קֹדֶם לַסְּתִירָה: רוח קנאה וקנה. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ לְשׁוֹן הַתְרָאָה, שֶׁמַּתְרֶה בָהּ, אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי: והוא נטמאה או עבר עליו וגו'. כְּלוֹמַר הוּא הִתְרָה בָּהּ, וְעָבְרָה עַל הַתְרָאָתוֹ, וְאֵין יָדוּעַ אִם נִטְמְאָה אִם לָאו:
אִבְּן עֶזְרָא
ועבר עליו. לשון זכר וכן רוח גדולה וחזק מאד: וטעם עבר. שעל' במחשבתו:
סְפוֹרְנוֹ
ועבר עליו רוח קנאה. רוח טהרה להתרות בה מאחר שידע ששטתה מדרכי צניעות: וקנא את אשתו. התרה בה ואמר אל תסתרי עם איש פלוני: או עבר עליו רוח קנאה. רוח שטות בלתי סבה ראויה שיקנא: והיא לא נטמאה. אבל אם עברה על התראתו ונסתרה אף על פי כן:
טו
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל־הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא־יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי־מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן׃
רַשִׁ״י
קמח. שֶׁלֹּא יְהֵא מִסֹּלֶת: שערים. וְלֹא חִטִּים, הִיא עָשְׂתָה מַעֲשֵׂה בְהֵמָה וְקָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה (סוטה י"ד): לא יצק עליו שמן. שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנָהּ מְהֻדָּר, שֶׁהַשֶּׁמֶן קָרוּי אוֹר, וְהִיא עָשְׂתָה בַחֹשֶׁךְ: ולא יתן עליו לבנה. שֶׁהָאִמָּהוֹת נִקְרְאוּ לְבוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שה"ש ד'), וְהִיא פֵרְשָׁה מִדַּרְכֵיהֶן: כי מנחת קנאת הוא. הַקֶּמַח הַזֶּה, קֶמַח לָשׁוֹן זָכָר: מנחת קנאת. מְעוֹרֶרֶת עָלֶיהָ שְׁתֵּי קְנָאוֹת, קִנְאַת הַמָּקוֹם וְקִנְאַת הַבַּעַל (ספרי):
רַמְבַּ״ן
לא יצק עליו שמן שלא יהא קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך ולא יתן עליו לבונה שהאמהות קרויות לבונה שנאמר (שיר השירים ד ו) אל גבעת הלבונה וזו פירשה מדרכיהן (תנחומא נשא ג) כי מנחת קנאות הוא הקמח הזה מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל (ספרי נשא נ) לשון רש"י (רש"י על במדבר ה׳:ט״ו) מדברי רבותינו ועל דעת כל המפרשים כי מנחת קנאות הוא לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה ולפי דעתי טעם כי מנחת קנאות הוא יחזור אל ראש הפסוק יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה וטעם השעורים שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול וכענין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג) שפתרו אותו לסער ומהומה רבה וכן בכלי חרס סימן שתשבר ככלי יוצר וכן העפר כי עפר היא ואל עפר תשוב וטעם הוא על הקמח ויש לו סוד כי למטה (במדבר ה׳:י״ח) בהיותו ביד האשה אמר היא ועתה הזכיר הזכרון תחלה ואמר כי היא מזכרת עון:
אִבְּן עֶזְרָא
והביא. בעל כרחה: עליה. עמה או בעבורה: קמח שעורים. אמרו רבותינו היא עשתה מעשה בהמה תביא מאכל בהמה ומנחת הנדבה היא סולת חטים לזכרון לטוב. וזאת המנחה מזכרת עון אם היה שם על כן היא גרוע להיותה שעורים בלא שמן ובלא לבונה:
סְפוֹרְנוֹ
והביא האיש את אשתו. ולא נאמר מאחר שבכל זה ששטתה אשתו מדרכי הצניעות ומעלה בו מעל ישב ודמם אין זה כי אם רוע לב ואף על פי שנעלם מעיניו ששכב איש אותה לא נחוש לקנאתו וכן אם קנא בלי סיבה לא בשביל זה נאמר שתהיה קנאתו דבר בטל. כי אמנם אף על פי כן נמחוק המגלה ונקריב ככתוב בפרשה:
טז
וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה׃
יז
וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי־חָרֶשׂ וּמִן־הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל־הַמָּיִם׃
רַשִׁ״י
מים קדשים. שֶׁקָּדְשׁוּ בַכִּיּוֹר, לְפִי שֶׁנַּעֲשָׂה מִנְּחֹשֶׁת מַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת, וְזוֹ פֵרְשָׁה מִדַּרְכֵיהֶן, שֶׁהָיוּ נִבְעָלוֹת לְבַעְלֵיהֶן בְּמִצְרַיִם תַּחַת הַתַּפּוּחַ וְזוֹ קִלְקְלָה לְאַחֵר, תִּבָּדֵק בּוֹ: בכלי חרש. הִיא הִשְׁקָת אֶת הַנּוֹאֵף יַיִן מְשֻׁבָּח בְּכוֹסוֹת מְשֻׁבָּחִים, לְפִיכָךְ תִּשְׁתֶּה מַיִם הַמָּרִים בִּמְקִדָּה בְזוּיָה שֶׁל חֶרֶס (סוטה ט'):
יח
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל־כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים׃
רַשִׁ״י
והעמיד הכהן וגו'. וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר "וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה'"? אֶלָּא מַסִּיעִין הָיוּ אוֹתָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי לְיַגְּעָהּ וְתִטָּרֵף דַּעְתָּהּ וְתוֹדֶה (סוטה ח'): ופרע. סוֹתֵר אֶת קְלִיעַת שְׂעָרָהּ, כְּדֵי לְבַזּוֹתָהּ, מִכָּאן לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁגִּלּוּי הָרֹאשׁ גְּנַאי לָהֶן (כתובות ע"ב): לפני ה'. בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר, הוּא שַׁעַר הָעֲזָרָה הַמִּזְרָחִי, דֶּרֶךְ כָּל הַנִּכְנָסִים (סוטה ז'): ונתן על כפיה. לְיַגְּעָהּ, אוּלַי תִּטָּרֵף דַּעְתָּהּ וְתוֹדֶה, וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁם הַמְיֻחָד עַל הַמָּיִם (שם י"ד): המרים. עַל שֵׁם סוֹפָן, שֶׁהֵם מָרִים לָהּ (שם כ'): המאררים. הַמְחַסְּרִים אוֹתָהּ מִן הָעוֹלָם, לְשׁוֹן "סִלּוֹן מַמְאִיר" (יחזקאל כ"ח), וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ מַיִם אֲרוּרִים, שֶׁהֲרֵי קְדוֹשִׁים הֵן, וְלֹא אֲרוּרִים כָּתַב הַכָּתוּב, אֶלָּא מְאָרְרִים אֶת אֲחֵרִים, וְאַף אֻנְקְלוֹס לֹא תִרְגֵּם "לִיטַיָּא" אֶלָּא "מְלַטְטַיָּא" — שֶׁמַּרְאוֹת קְלָלָה בְּגוּפָהּ שֶׁל זוֹ:
רַמְבַּ״ן
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים אמרו המפרשים כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז) נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון אבל בגמרא (סוטה כ) אמרו שהכהן נותן במים דבר מר והוא לעורר אותה ואם כן כשאמר ובאו בה המים המאררים למרים היה ראוי שיאמר ובאו בה המים המרים למאררים ובספרי (נשא סח) עוד ומחה אל מי המרים (במדבר ה׳:כ״ג) מגיד שהכתב עושה את המים מרים והנכון בעיני כפשוטו כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר (במדבר ה׳:כ״ז) והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו מאררים בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה ואמרו המפרשים כי מלת מי כמו מים המרים ובא סמוך במקום מוכרת כמו שבא הפכו מים ברכים (יחזקאל מז ד) ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ה׳:י״ח) כי מי סמוך ומלת המרים תאר השם ואם כן סודו ידוע ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים:
אִבְּן עֶזְרָא
ופרע את ראש האשה. יגלה ולפי דעתי יוציא פרע ראשה שהיה מכוסה: מי המרים. לפי דעתי שמלת מי סמוך ומלת המרים תאר השם אם כן סודו ידוע גם יתכן שנקראו על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט והעד ובאו בה המים המאררים למרים להורות כי האלות הנקראות המאררים ישימו המים מרים אחר היותם מתוקים: ומלת המאררים. מהבנין הכבד כמו אשר אררה ה':
יט
וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל־הָאִשָּׁה אִם־לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה׃
רַשִׁ״י
והשביע אתה וגו'. וּמַה הִיא הַשְּׁבוּעָה? אִם לֹא שָׁכַב הִנָּקִי, הָא אִם שָׁכַב, חִנָּקִי, שֶׁמִּכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לִפְתֹּחַ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה לִזְכוּת (שם י"ז; שבועות ל"ו; סנהדרין ל"ג):
רַמְבַּ״ן
וטעם אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה שתי התנאים האלה אחד הם יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה תחת אישך הנקי כי בעלה שכב אותה ואיש הוא ויתכן שיהיה איש חסר הידיעה יאמר אם לא שכב האיש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך כלל כי ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו (סוטה יח) אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם והשביע. שתענה האשה אמן אמן: אם לא שכב איש אתך. הטעם איש אחר בחזקה: ואם לא שטית. ברצונך ודקדוק שטית טומאה כמו לא תבנה אתהן גזית: הנקי. תהיה נקייה כמו ומות בהר ויתכן להיות והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש:
סְפוֹרְנוֹ
והשביע. שיאמר לה שתקבל עליה שבועת האלה בתנאי זה: אם לא שכב. עתה: ואם לא שטית טומאה. פעמים אחרות: הנקי. מפני שכבר נאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא באופן שאף על פי שישבע האדם על אמת בשבועת האלה הנה אם יהיה הדבר בלתי צריך כמו הנשבע על הידוע לא ינקה הנשבע מן האלה. הנה את שגרמת להיות הדבר ספק אצלנו ולחייב עצמך בשבועה זו היה ראוי שגם שתשבעי על האמת לא תנקי מכל מקום קבלי את האלות על זה התנאי שתנקי מהם אם לא שטית:
כ
וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת־שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ׃
רַשִׁ״י
ואת כי שטית. כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אִם:
רַמְבַּ״ן
וטעם ואת כי שטית מחובר עם יתן ה' אותך יאמר ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה ור"א פירש כי והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואיננו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר ועם לא יבין ילבט כלומר ילכד בסכלותו וכן ואויל שפתים ילבט (משלי י ח) תרגם המתרגם הירושלמי וסכלא בספותיה מתאחד וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה והעולה מן ההלכה (שם) שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין והכלל שהוא נס וכבוד לישראל:
סְפוֹרְנוֹ
ואת. גם כן קבלי עליך: כי שטית תחת אישך וכי נטמאת. שתחול האלה בסבת מה ששטית ונטמאת ולא בסבה אחרת ובהיות הסבה סרה ובלתי אמתית לא יהיה שום חלות לדברי האלה:
כא
וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת־יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת־בִּטְנֵךְ צָבָה׃
רַשִׁ״י
בשבעת האלה. שְׁבוּעָה שֶׁל קְלָלָה: יתן ה' אותך לאלה. שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מְקַלְלִין בִּיךְ — "יְבוֹאֵךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִפְלוֹנִית": ולשבעה. שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל נִשְׁבָּעִין בִּיךְ —"אִם לֹא יֶאֱרַע לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵרַע לִפְלוֹנִית", וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי" (ישעיהו ס"ה), שֶׁהַצַּדִּיקִים נִשְׁבָּעִים בְּפֻרְעֲנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים, וְכֵן לְעִנְיַן הַבְּרָכָה, "וְנִבְרְכוּ וְגוֹ'" (בראשית י"ב), "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (שם מ"ח): את ירכך. בִּקְלָלָה הִקְדִּים יָרֵךְ לַבֶּטֶן, לְפִי שֶׁבָּהּ הִתְחִילָה בַעֲבֵרָה תְּחִלָּה (סוטה ח'): צבה. כְּתַרְגּוּמוֹ, נְפוּחָה:
אִבְּן עֶזְרָא
ירך ובטן. שכנים: צבה. כמו נפוחה ואין ריע לו חוץ מהפרשה הזאת:
כב
וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן׃
רַשִׁ״י
לצבות בטן. כְּמוֹ לְהַצְבּוֹת בֶּטֶן, זֶהוּ שִׁמּוּשׁ פַּתָּח שֶׁהַלָּמֶ"ד נְקוּדָה בוֹ. וְכֵן "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות י"ג), "לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ" (דברים א'), וְכֵן "לַנְפִּל יָרֵךְ" — לְהַנְפִּיל יָרֵךְ, שֶׁהַמַּיִם מַצְבִּים אֶת הַבֶּטֶן וּמַפִּילִים אֶת הַיָּרֵךְ: לצבות בטן ולנפל ירך. בִּטְנוֹ וִירֵכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נִבְעֶלֶת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" הֲרֵי שֶׁל נִבְעֶלֶת אָמוּר (סוטה כ"ח): אמן אמן. קַבָּלַת שְׁבוּעָה – אָמֵן עַל הָאָלָה אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה, אָמֵן אִם מֵאִישׁ זֶה אָמֵן אִם מֵאִישׁ אַחֵר, אָמֵן שֶׁלֹּא סָטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה שׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה (שם י"ח):
אִבְּן עֶזְרָא
ולנפיל. נפתח הלמ"ד להורות על חסרון ה"א הבנין וכן לשמיד: אמן. פעמים חזוק:
סְפוֹרְנוֹ
אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה ושאם שטיתי תחול האלה:
כג
וְכָתַב אֶת־הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל־מֵי הַמָּרִים׃
כד
וְהִשְׁקָה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים׃
רַשִׁ״י
והשקה את האשה. אֵין זֶה סֵדֶר הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי בַתְּחִלָּהּ מַקְרִיב מִנְחָתָהּ, אֶלָּא הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁכְּשֶׁיַּשְׁקֶנָּה יָבֹאוּ בָהּ לְמָרִים; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בֶּטֶן וְיָרֵךְ, מִנַּיִן לִשְׁאָר כָּל הַגּוּף? תַּ"ל ובאו בה — בְּכֻלָּהּ, אִ"כַּ מַה תַּ"ל בֶּטֶן וְיָרֵךְ? לְפִי שֶׁהֵן הִתְחִילוּ בַעֲבֵרָה תְּחִלָּה לְפִיכָךְ הִתְחִיל מֵהֶם הַפֻּרְעָנוּת (ספרי): למרים. לִהְיוֹת לָהּ רָעִים וּמָרִים:
כה
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת־הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ׃
רַשִׁ״י
והניף. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, וְאַף הִיא מְנִיפָה עִמּוֹ, שֶׁיָּדָהּ לְמַעְלָה מִיָּדוֹ שֶׁל כֹּהֵן: והקריב אתה. זוֹ הִיא הַגָּשָׁתָהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית שֶׁל מִזְבֵּחַ קֹדֶם קְמִיצָה, כִּשְׁאָר מְנָחוֹת (סוטה י"ד):
כו
וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת־הָאִשָּׁה אֶת־הַמָּיִם׃
רַשִׁ״י
אזכרתה. הוּא הַקֹּמֶץ, שֶׁעַ"יְ הַקְטָרָתוֹ הַמִּנְחָה בָאָה לְזִכָּרוֹן לְגָבוֹהַּ (ספרי):
כז
וְהִשְׁקָהּ אֶת־הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם־נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ׃
רַשִׁ״י
והשקה את המים. לְרַבּוֹת, שֶׁאִם אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה לְאַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִלָּה, מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, אֶלָּא אִ"כֵּ אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי (ספרי; סוטה כ'): וצבתה בטנה וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁבַּקְּלָלָה הִזְכִּיר יָרֵךְ תְּחִלָּה, הַמַּיִם אֵין בּוֹדְקִין אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כְּנִיסָתָן בָּהּ (שם ט'): והיתה האשה לאלה. כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל אָלִין בָּהּ: בקרב עמה. הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין אָדָם הַמִּתְנַוֵּל בְּמָקוֹם שֶׁנִּכָּר, לְאָדָם הַמִּתְנַוֵּל בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִכָּר:
כח
וְאִם־לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע׃
רַשִׁ״י
ואם לא נטמא האשה. בִּסְתִירָה זוֹ: וטהרה הוא. מִמָּקוֹם אַחֵר: ונקתה. מִמַּיִם הַמְאָרְרִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא ונזרעה זרע — אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר תֵּלֵד בְּרֶוַח, אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת שְׁחֹרִים, מֵעַתָּה יוֹלֶדֶת לְבָנִים:
סְפוֹרְנוֹ
ונקתה. מעונש השבועה שגרמה אף על פי שנאמר כי לא ינקה הנה בזה הענין רצה האל יתברך שתנקה האשה כי הוא ידע יצרנו:
כט
זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה׃
סְפוֹרְנוֹ
זאת תורת הקנאות. הקנאה הנעשית בדין והקנאה הנעשית שלא כדין וזה ביאר באמרו אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה וזוהי קנאה בדין. והוסיף ואמר או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה. וזה בלי סבה ראויה לכך:
ל
אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל־הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃
רַשִׁ״י
או איש. כְּמוֹ "אוֹ נוֹדַע" (שמות כ"א), כְּלוֹמַר אִם אִישׁ קַנַּאי הוּא, לְכָךְ והעמיד את האשה.
סְפוֹרְנוֹ
וקנא את אשתו. יתרה בה שלא תסתתר מכל מקום: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ולא יחוש למחיקת המגילה:
לא
וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֺן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת־עֲוֺנָהּ׃
רַשִׁ״י
ונקה האיש מעון. אִם בְּדָקוּהָ הַמַּיִם, אַל יִדְאַג לוֹמַר "חַבְתִּי בְמִיתָתָהּ", נָקִי הוּא מִן הָעֹנֶשׁ; דָּ"אַ: מִשֶּׁיַּשְׁקֶנָּה תְּהֵא אֶצְלוֹ בְּהֶתֵּר, וְנִקָּה מֵעָוֹן, שֶׁהַסּוֹטָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ (ספרי):
אִבְּן עֶזְרָא
תשא את עונה. אם נטמאה: וטעם ונקה האיש מעון. כי אם עבר עליו רוח קנאה הנה היא אסורה לו שישכב עמה והשוכב יש לו עון. יש אומרים שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת כי רובי העבירות סבתם היין ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת להבעל:
סְפוֹרְנוֹ
ונקה האיש מעון. אף על פי שחשד בכשרה כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר כאמרם ז"ל (שבת פרק במה האשה) לא קבל דוד לשון הרע דברים הנכרים חזא ביה במפיבושת: והאשה ההיא תשא את עונה. שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.