א
וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו׃
רַשִׁ״י
ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר. אי אפשר לומר כן אלא בשנת שתים לחורבן הבית כך שנויה בסדר עולם וקראו למלכות נבוכדנצר על שהראה זדונו לכנס לתוך דביר מלכו של עולם: ותתפעם רוחו. בפרעה נאמר ותפעם רוחו (בראשית מ״א:ח׳) שלא נעלם ממנו אלא פתרון החלום וכאן שנעלם ממנו גם החלום נכפלה הלשון ותתפעם לשון פעימה והלימה, ובחומש פירש"י ז"ל לשון נקיפה: נהיתה עליו. לשון שברון כמו (יחזקאל ו) הווה על הווה:
אִבְּן עֶזְרָא
ובשנת - אמר הספר שהוא שנת שתים למלכות נבוכדנצר על ירושלים אחר שמרד בו צדקיהו והחריבה. ור' משה אמר: כי ב' שנים נשארו למלכותו. ולא מצאנו כדבר הזה בכל המקרא. והנכון בעיני: למלכותו על כל הגוים שהזכיר ירמיה שיכבשם, אז שקט וחשב מחשבות על משכבו מה יהיה באחרית הימים כאשר הזכיר דניאל, והזכיר חלומות בעבור שיש בצלם זהב וכסף ונחשת וברזל וכלי חרס, ומנהג החולם לראות דבר אחד. ותתפעם - כמו: נפעמתי ולא אדבר וגזרתם את הולם פעם, כאדם שידוכה וידוכה. אמר הגאון: כי פרעה ידע החלום ולא ידע פתרונו ע"כ כתוב בפרעה ותפעם רוחו שהוא מבנין נפעל, ונבוכדנצר שלא ידע החלום והפתרון כתוב עליו ותתפעם רוחו. א"כ מה יעשה כי הוא אומר ותפעם רוחי?! ויתכן היות דגשות פ"א ותפעם תחת נו"ן בנין נפעל כי הפועל שהוא עובר הוא נפעל כמו וילחם בישראל או דגשות הפ"א להתבלע תי"ו התפעל והנה יהיה ותפעם רוחו כמו ותפעם כחו כדרך וכבס המטהר את בגדיו ופירוש נהיתה עליו הפך ושנתי ערבה לי כענין שבוש, וכמוהו נהייתי ונחליתי וקרוב הוא מטעם כמו נהי נהיה.
מְצוּדַת דָּוִד
ובשנת שתים. אחר חורבן הבית ואחר שכבש כל העכו״ם ומלך עליהם חשב מחשבות מה שיהיה באחרית הימים ובא לו החלום וכמ״ש בפתרון החלום: חלומות. לפי שהיתה מענינים הרבה אמר חלומות: ותתפעם. נשימתו היתה מקשקשת בו כדרך החרד שלא יוכל לעצור הנשימה זמן מה והיא הולכת ובאה: נהיתה עליו. השינה נכרתה מעליו ולא היה יכול לישן עוד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ותתפעם. ענין הכאה וקשקוש וכן ויהי בבוקר ותפעם רוחו (בראשי׳ מ״א) והוא מלשון פעמון המקשקש: ושנתו. מלשון שינה: נהיתה. ענין כריתה ושבירה כמו נהייתי ונחליתי (לקמן ח):
ב
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר, חרטומים - הם חכמי התולדת היודעים העיקרים ותולדות כל דבר וכל מעשים שיעשו בלט, וכן כתוב בחרטומי מצרים. ואשפים - הם הרופאים, ומכשפים. הם המשנים דבר התולדה למראה העין. והכשדים - הם חכמי המזלות, והגזרין הם בעלי הקסמים ההולכים לקראת נחשים ואלה הם שהמלך צריך להם, לא לחכמי המדות והחשבון והערכים וחכמת הבנינים והחכמה העליונה. והנה קרא לחרטומים שהם יודעים עיקר החלומות ואיך תראה הנפש חזיונות הלילה. גם קרא לאשפים שהם יודעים בדפק הזרוע או במי השתן השתנות הגוף ורובי החלומות הולכים על מתכונת הגוף. וקרא גם המכשפים שהם יודעים השעות הראויות לעשות מהם מעשיהם, אולי יסתכלו וידעו מה החלום כפי מערכת הכוכבים בזאת השעה. גם קרא לכשדים שהם יודעים העתידות כפי מלאכתם בדעתם מולדי האדם לנהוג המעלות על הגבולין ועל מבטי הכוכבים המשרתים ושני המאורות ותקופת השנה והחדש והשבוע והיום, והם היו יודעים מולד נבוכדנצר, על כן ענו הכשדים תחילה כי הדבר תלוי בהם ובחכמתם כפי דבריהם.
מְצוּדַת דָּוִד
לחרטומים. הם חכמי הטבע ויודעים הם עיקר החלומות ואיך תראה הנפש את הדמיונות בעת השינה: ולאשפים. הם חכמי הרפואה היודעים בדפק הזרוע ובמי השתן השתנות הגוף ורוב החלומות הולכים על מתכונת הגוף: ולמכשפים. הם המשנים דבר התולדות למראה העין כפי השעות הראויות במערכות הכוכבים ויוכלו גם המה לדעת החלום כפי המערכות: ולכשדים. הם חכמי המזלות יודעים מה מהעתידות של מי אשר ידעו עת מולדו והמה ידעו עת מולד נ״נ ויוכלו גם הם לדעת את חלומו: להגיד. אשר יגידו מלבם את דברי החלום מה היא:
ג
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת־הַחֲלוֹם׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר - אמר אחד מן הגאונים: כי היה יודע נבוכדנצר החלום ובא לנסות חכמיו. ולולי זה לא האמין בדברי דניאל והנה הכתוב מעיד: ותפעם רוחי לדעת החלום וכאשר אמר לו רעיונך על משכבך סליקו מיד נזכר כי כן היה, וכאשר הזכיר הצלם, אז נזכר לו כן.
מְצוּדַת דָּוִד
לדעת. הפעימה והחרדה היא על כי כלתה נפשי לדעת את החלום השכוח ממני:
ד
וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אֱמַר חֶלְמָא לעבדיך [לְעַבְדָךְ] וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא׃
רַשִׁ״י
לעלמין חיי. לעולם יחיה: אמר חלמא לעבדך. אמור החלום לעבדך:
אִבְּן עֶזְרָא
וידברו - עתה יחל לדבר לשון כשדים שהוא לשון המלך, כאשר דברו והשיב להם.
מְצוּדַת דָּוִד
וידברו הכשדים. לזה השיבו הם לפי שהם היותר ראוים לדעת החלום מכל יתר החכמים שבאו על כי יודעים המה מה מהעתידות: ארמית. בלשון ארמי והוא לשון כשדים שכולם רגילים בו וכוונתם היה למען ישמעו כולם ואולי יבוש המלך מן העם לבקש תואנה כזאת: מלכא וגו׳. המלך יחיה עד עולם והוא מדרך המוסר לברך את המלך בראשית האמרים: ופשרא נחוא. והפתרון נגיד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ופשרא. ופתרונו כמו ופותר אין אותו (בראשי׳ מ) תרגומו ופשר לית ליה וכן רוב הספר הוא לשון תרגום והוא ארמית ואין צורך להביא ראיה עליהם:
ה
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לכשדיא [לְכַשְׂדָּאֵי] מִלְּתָא מִנִּי אַזְדָּא הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן׃
רַשִׁ״י
מילתה מני אזדא. הדבר ממני הלך: הן לא תהודעונני חלמא ופשריה. אם לא תודיעוני החלום ופתרונו: הדמין תתעבדון. לאברים תתחתכו והרבה יש בגמרא הדומי הדמוה במסכת גיטין: נולי. אשפה: יתשמון. לשון וישם יהון שומות לאשפות:
אִבְּן עֶזְרָא
ענה - יש מלות רבות לשון כשדים פירושם כפי טעם המקום, ולפי טעמי אזדא כמו קיימא ואמת הוא והטעם זאת המלה היא תתקיים, ומיהו הן לא תודיעוני החלום ופתרונו חייבי מות אתם. ויפת אמר: תעשו קטיעות קטיעות. ואמר: כי כמוהו נדמה מלך שומרון נכרת וככה ודמיתי אמך, כאילו אמר: חתיכות חתיכות תעשו בחרב, ומלת נולי הריסות וחרבה ושממה. ור' ישועה אמר: כמו דומן.
מְצוּדַת דָּוִד
מלתה וגו׳. הדבר הלך ממני ר״ל שכחתי דברי החלום: הן לא וגו׳. אם לא תודיעו לי החלום: הדמין וגו׳. לנתחים תהיו נעשים: ובתיכון וגו׳. בתיכם יושמו לאשפות ומקום נוול:
ו
וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֺן מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן־קֳדָמָי לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֺנִי׃
רַשִׁ״י
והן. ואם: ונבזבה. דורנות: להן. אך: החוני. תגידו לי:
מְצוּדַת דָּוִד
והן חלמא וגו׳. ואם החלום והפתרון תגידו: מתנן וגו׳. מתנות ודורונות וכבוד גדול תקבלון מלפני: להן וגו׳. רק החלום והפתרון הגידו וכאומר ולא אשאל עוד אות על הפתרון:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ונבזבה. ענין דורון גדול בויתור רב ובדרז״ל המבזבז אל יבזבז וכו׳ (כתובות נ):
ז
עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה׃
אִבְּן עֶזְרָא
ענו - אמר הגאון: כי לא הוסיפו עתה על התשובה הראשונה רק בראשונה לנכח המלך מדברים, כדרך קום נא שבה, ועתה לשון יחיד שאינו נמצא יקום אבי. והטעם: כי פחדו לדבר לנכחו ואמרו: אין לנו מענה להשיב רק מה שהשיבונו למלך.
מְצוּדַת דָּוִד
תנינות. פעם שנית והוא הדבר שאמרו בראשונה אולם מתחלה אמרו למלך לנוכח ועתה פחדו להשיב עוד לנוכח כדברים האלה אך אמרו אלו ואלו לפני המלך כאומר אין לנו מענה רק כאשר אמרנו שהמלך יאמר לעבדיו את החלום ונגיד את הפתרון:
ח
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר מִן־יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוֹן דִּי אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא׃
רַשִׁ״י
מן יציב ידע אנה. באמת יודע אני: יציב. דבר אמת ויציב: די עדנא אנתון זבנין. אשר זו השעה אתם מסורים למות: כל קבל די חזיתון. כל כנגד שאתם רואים שהלך ממני הדבר ואתם כופלים לי להגיד לכם:
אִבְּן עֶזְרָא
ענה - באמת יודע אני כי העת אתם קונים, והטעם אתם דוחים את השעה בעבור שראיתם כי מלה יוצאה מפי והיא קיימת והוא אם החלום לא תודיעוני אחת היא דתכם, הדת שנתתי, שתהרגון ודל"ת הזדמנתון תחת תי"ו התפעל. ויאמר ר' מרינוס: כי כן מלת הזכו כמו הזדכו. ולא יתכן להיותו מבנין נפעל בעבור דגשות הכ"ף. ור' משה הכהן ספרדי אמר: כי הוא בנין התפעל ודגשות הזיי"ן להתבלע התי"ו והוא התזכו וזהו הנכון בעיני.
מְצוּדַת דָּוִד
מן יציב. באמת יודע אני אשר בעת הזאת אתם נמכרים ונמסרים למיתה: כל קבל. כל כנגד ר״ל בעבור אשר ראיתם אשר הלך ממני דבר החלום ועכ״ז תאמרו שאגיד לכם החלום:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יציב. ענין אמת וכמוהו רבים בזה הספר ובתפלה אמת ויציב והוא מלשון דבר הניצב ועומד ומתקיים:
ט
דִּי הֵן־חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה־הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הזמנתון [הִזְדְּמִנְתּוּן] לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי׃
רַשִׁ״י
די הן חלמא לא תהודעינני. שאם החלום ופתרונו לא תודיעוני אחת היא דתכם למות: ומלה כדבה ושחיתה הזדמנתון. או אם דבר כזב ונשחת תכינו עצמכם לומר לפני: עד די עדנא ישתנא. עד אשר ישתנה העת כלומר קודם נטות צללי ערב שישתנה מועד הבוקר: עד די עדנא ישתנא. ל' גערה וגזום הוא כך יענש והעונש כבר פירש למעלה ודוגמתו לכן כל הורג קין (בראשית ד׳:ט״ו): להן. אך החלום אמרו לי מה חלמתי, ואדע כ"ש שהפתרון תגידו:
מְצוּדַת דָּוִד
די. אשר החלום לא תודיעו לי אחת היא משפטכם ר״ל המשפט שאמרתי הדמין תתעבדון וגומר המשפט הזה יהיה על כולכם אין נקי: ומלה. ודבר שקר ונשחת הכינותם לומר לפני עד אשר ישתנה העת ר״ל במה שתאמרו להגיד הפתרון הנה רואה אנכי אשר הכנתם פתרון כזב ונשחת לומר שיורה על מה שיהיה באחרית הימים כי תחשבו אשר אאמין אליכם עד אשר יעבור הזמן שתקבעו לה ויארכו הימים וישכח הכל: להן. רק החלום אמרו לי ואדע בזה אשר הפתרון תגידו לי וכאומר לא אאמין עוד מעתה אל הפתרון רק כשתאמרו החלום אז אדע באמת שעמכם החכמה להגיד הפתרון האמיתי ועל כי חשב פן בראותם כי כלתה עליהם הרעה מאת המלך פן מלבם יוציאו מלים ויבדאו לומר כזאת וכזאת ראית וזה פתרונו לזה התחכם המלך וחזר ואמר כאלו זוכר הוא את החלום ולנסותם מעלים אותו:
י
עֲנוֹ כשדיא [כַשְׂדָּאֵי] קֳדָם־מַלְכָּא וְאָמְרִין לָא־אִיתַי אֲנָשׁ עַל־יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־מֶלֶךְ רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל־חַרְטֹּם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי׃
רַשִׁ״י
די מלת מלכא. אשר דבר המלך יוכל להגיד: כל קבל. כל כנגד כלומר תשובתינו זו אמת היא לעומת שלא היה מלך מעולם ששאל דבר כזה: מלה כדנה. דבר כזה: ואשף. הדוחק במזל:
אִבְּן עֶזְרָא
ענו - לא יש אנוש על היבשה, שמלת המלך יוכל להגיד והנה כל מלך שהיה לפניך, לא שאל כשאלה הזאת.
מְצוּדַת דָּוִד
ענו. השיבו הכשדים לפני המלך ואמרו: לא איתי. לא יש איש על הארץ אשר דבר המלך יוכל להגיד: כל קבל. כל כנגד ר״ל בעבור שדבר זה הוא מן הנמנע: די כל. אשר בעבור גודל הקושי כל מלך ושר ושליט דבד קשה כזאת לא שאל לכל חרטום וגו׳:
יא
וּמִלְּתָא דִי־מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי׃
רַשִׁ״י
יקירה. כבדה ומשאה כבד: ואחרן לא איתי די יחוינה. ואחר אין אשר יגידה: להן אלהין. אך המלאכים אשר מדורם עם בשר ודם איננו: מדריהון. מגוריהון ומדרש רבי תנחומא ואחרן לא איתי. ואהרן לא איתי כהן הלובש אורים ותומים אינו כאן שיגיד לך אמר להם כל כך היה כח באותו בית ונתתם לי עצה להחריבו מיד כעס וצוה להרגן:
אִבְּן עֶזְרָא
ומלתא, יקירה - כמו ויקר פדיון נפשם שלא מצאה טעם. אלהין - הם המלאכים העליונים שהם צורת אמת ואינם כגופות והנשמות נגזרות מהן, כאור היוצא מהשמש והנשמות הם גופות, על כן אינמו יודעות הנסתרות רק מעט ובמראות הלילה שאין הנשמות מתעסקות בצרכי הגוף, והיודע בסוד הנשמה יעיד על דברי.
מְצוּדַת דָּוִד
ומלתא. והדבר אשר המלך שואל היא כבדה וקשה: ואחרן. אחר לא יש בעולם אשר יגידה לפני המלך רק המלאכים אשר מגוריהם עם בני בשר לא יש להם וכאומר אין אחר להגידה בלעדי המלאכים ואינם פה עמנו:
יב
כָּל־קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל׃
רַשִׁ״י
כל קבל דנה. לעומת התשובה הזאת: מלכא בנס וקצף שגיא. היה המלך בזעף וקצף גדול: בנס. בזעף, והנם זועפים (בראשית מ׳:ו׳) ת"א והא אינון נסיסין: ואמר להובדה. ויאמר להאביד, וי"ו של ואמר נתעצמו בו מנחם ודונ"ש, מנחם דחק עצמו לתת ב' של בנס ביסוד התיבה ולא פתר בנס וקצף לשון שמות דברים אלא לשון פעל רגז וקצף הרבה ואמר להאביד וי"ו שבואמר דחקו לפתור כן ודונש אמר אי אפשר להיות ב' בנס יסוד בתיבה אלא שם דבר הוא וכן פתרו בזעף וקצף גדול אמר להאביד ושם הוי"ו טפילה ויתירה כמו וי"ו של ורכב וסוס (תהילים ע״ו:ז׳), ואני אומר אין הוי"ו דחוקה להיות טפילה ויתירה כי כן פתרונו מלכא בנס וקצף שגיא המלך נהיה בזעף וקצף גדול ואמר בזעפו להאבידם ומן המקראות קצרי לשון היא:
אִבְּן עֶזְרָא
כל, בנס - בזעף תרגום והנם זועפים: חכימי בבל - הם הנזכרים בתחילה.
מְצוּדַת דָּוִד
כל קבל. בעבור זה המלך נעשה בזעף וקצף גדול ואמר להאביד ולהמית לכל חכמי בבל:
יג
וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה׃
רַשִׁ״י
ודתא נפקת. דת המלך וגזירתו יצא במדינה: ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה. ונתבקשו דניאל וחביריו ליהרג:
מְצוּדַת דָּוִד
ודתא. המשפט יצא והחכמים נהרגין: ובעו. ונתבקשו דניאל וחביריו להריגה:
יד
בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב־טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל׃
רַשִׁ״י
באדין. תרגום של אז: התיב עטא וטעם לאריוך. השיב עצה וטעם לאריוך שם האיש: רב טבחיא. שר ההורגים המחוייבים הריגה:
אִבְּן עֶזְרָא
באדין - אז דניאל השיב עצה וטעם והנה כמו שבעה יעטוהי. וטעמו: כמו משבעה משיבי טעם עצה פוטיפר שר הטבחים של פרעה. לפי דעתי אינו כמו רב טבחיא, כי מלת טבח בלשון הקדש תתפרש לשני טעמים: האחד: הריגה, כמו רב טבחים והראיה די נפק לקטלא וכמוהו ככבש אלוף יובל, לטבוח כצאן ורבים ככה. והטעם השני כמו בלשון ישמעאל מבשל, כמו: וטבוח טבח והכן כי אין אדם באותו זמן שוחט צאן במצרים כמו לרקחות ולטבחות כי הנשים אינן שוחטות וגם וירם הטבח, ובעבור כי שר האופים היה אופה הלחם ושר המשקים חבירו, ע"כ אמרתי כי שמם המלך בבית חברים שהוא שר המבשלים ולא שמם בבית הסוהר שיאסרו בו כל האסורים, בעבור גודל מעלתם שהיו שרים.
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז דניאל השיב עצה ודבר טעם לאריוך שר ההורגים אשר למלך אשר יצא להרוג לחכמי בבל ועל כי באמת גם בעיני אריוך היה הדבר רע לאבד כל חכמי עמו אבל היה מוכרח מפחד המלך ולזה נתן לו דניאל עצה מה למנוע חרבו מדם ולהתנצל לפני המלך ודבר העצה היעוצה לא פורש מה היא:
טו
עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי־מַלְכָּא עַל־מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן־קֳדָם מַלְכָּא אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל׃
רַשִׁ״י
על מה דתא מהחצפה. מה זה שדת המלך חצופה להרוג: אדין מלתא הודע אריוך לדניאל. שקצף המלך על שאין מגיד חלומו:
אִבְּן עֶזְרָא
ענה - טעם מהחצפה מהירות, אז הודיע אריוך לדניאל שיבא ויבקש לו זמן וכן עשה ודניאל בא ויבקש מן המלך בלשון הקדש אם תבעיון בעיו.
מְצוּדַת דָּוִד
על מה. מפני מה המשפט יצאה כל כך במהירות מלפני המלך וכאומר מדוע לא נתן להם זמן על דבר קשה כזאת: אדין. אז הודיע אריוך את הדבר לדניאל ור״ל סיפר לו שהשיבו שהוא מן הנמנע ולא שאלו זמן:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ענה. ענינו הרמת קול כמו וענו הלוים וגו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד): מהחצפה. ממהרת והוא מל׳ חצוף הממהר להביש ולהחפיר את הבריות:
טז
וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָה מִן־מַלְכָּא דִּי זְמָן יִנְתֵּן־לֵהּ וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
על ובעא. נכנס ובקש: ינתן ליה. יתן לו:
מְצוּדַת דָּוִד
על. נכנס ושאל מן המלך אשר יותן לו זמן: ופשרא. ולהגיד למלך אף פתרון החלום כי לפ״ד האחרונים היה יודע החלום וכל שאלתו עליו למען דעת אמיתת הפתרון כמ״ש למעלה ותפס העיקר:
יז
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע׃
אִבְּן עֶזְרָא
אדין, לביתיה אזל - שלא להתעסק בדבר אחר להתבודד עם חבריו.
מְצוּדַת דָּוִד
לביתיה. הלך לביתו להתבודד ולחלות פני ה׳: מלתא הודע. הודיע להם דבר הדת:
יח
וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל־רָזָה דְּנָה דִּי לָא יְהֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם־שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל׃
אִבְּן עֶזְרָא
ורחמין מן קדם אלה שמיא - כי אין בארץ חכם שיוכל להועיל בדבר הזה.
מְצוּדַת דָּוִד
ורחמין. אשר גם המה יבקשו רחמים מה׳: על. בעבור הגלות הסוד הזה: די. אשר לא יאבדו דניאל וחביריו עם שאר חכמי בבל:
יט
אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי־לֵילְיָא רָזָה גֲלִי אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא׃
אִבְּן עֶזְרָא
רזא - הוא סוד ורזי לי. רזי לי איננו כמוהו, רק הוא מגזרת רזון.
כ
עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי־אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן־עָלְמָא וְעַד־עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ־הִיא׃
אִבְּן עֶזְרָא
ענה - והזכיר חכמתא וגבורתא, כי לשם לבדו היא החכמה והגבורה באמת וכל הנבראים במעלה ובמטה כמו מקרה, כי מאתו הם.
מְצוּדַת דָּוִד
להוא. יהי שם של אלוה מבורך מן עולם ועד עולם ר״ל מן עולם השפל עד עולם העליון: די חכמתא. אשר החכמה והגבורה שלו המה:
כא
וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה׃
רַשִׁ״י
מהשנא. מחליף: מהעדה. מסיר מלכין על שהבין מתוך החלום שמלכות נבוכדנצר פוסקת ומלכות אחרת עומדת:
אִבְּן עֶזְרָא
והוא - כפי חכמתו משנה עתים ומסיר מלכים ומקים אחרים תחתם ואשר יראה בחכמתו, והחכמה שידע האדם הוא נתנה.
מְצוּדַת דָּוִד
מהשנא. משנה העיתים והזמנים והוא כפול במ״ש ור״ל מחליף זמן היום ללילה והלילה ליום: מהעדה. מסיר מלכים ומעמיד מלכים: יהב. נותן חכמה לחכמים וקראם חכמים ע״ש סופם כי עד לא ניתן להם החכמה לא יקראו חכמים וכן ובגדי ערומים תפשיט (איוב כ״ב:ו׳): ומנדעא. ודעת:
כב
הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא [וּנְהוֹרָא] עִמֵּהּ שְׁרֵא׃
רַשִׁ״י
הוא גלא עמיקתא. גולה עמוקות: ומסתרתא. על שגלה לו עומק זה:
אִבְּן עֶזְרָא
הוא - מגלה עמוקות ונסתרות שלא יוכל אדם לדעתם כאשר יתחננו עבדיו אלה כמוני, שגילה לי סוד החלום. ידע מה בחשוכא - הפך האדם. ולפי דעתי שהטעם מה בכח להיות כמו ותעלומה יוציא אור. וטעם ונהורא עמיה שרא – הכל לפניו כמעשה. ומלת שרא – כמו חונה. ונהורא – כמו ואל תופע עליו נהרה, וככה המנהרות.
מְצוּדַת דָּוִד
הוא גלא. הוא מגלה דברים עמוקים ונסתרים: ידע. יודע מה בחשך והאורה שוכנת עמו:
כג
לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי־בְעֵינָא מִנָּךְ דִּי־מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא׃
אִבְּן עֶזְרָא
לך - בעבור היות אבותי נביאים ולא כן אבות גוים אחרים, שנתת לו חכמה גבורה על כל חכמים. ואמר: הודעתני – כי לו לבדו נודע הסוד. ואמר: די בעינה – הוא וחביריו, כאומר: לא בזכותי לבדי הודעתני זה הסוד. ואמר: הודעתנא – כי הוא הודיעם:
מְצוּדַת דָּוִד
מהודא. מודה ומשבח אני: וגבורתא. התגברות כח השכל: יהבת לי. נתת לי: וכען. ועתה הודעת לי את אשר שאלתי ממך אשר דבר המלך הודעת לי ר״ל הנה עתה הוספת לעשות עמדי חסד רב לגלות לי הדבר הזה:
כד
כָּל־קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל־אַרְיוֹךְ דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָה לְחַכִּימֵי בָבֶל אֲזַל וְכֵן אֲמַר־לֵהּ לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל־תְּהוֹבֵד הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא׃
רַשִׁ״י
כל קבל דנה. כל עומת זה שנגלה לו הסוד: דניאל על על אריוך. נכנס אצל אריוך: די מני. שהפקיד: אל תהובד. אל תאבד: העלני. הכניסני:
אִבְּן עֶזְרָא
כל - ואמר: ופשרא – דרך קצרה, כי לא יתכן לפתור רק אחר שיודיע החלום.
מְצוּדַת דָּוִד
כל קבל. בעבור זה שנגלה לו החלום: על על. נכנס אל אריוך אשר הפקידו המלך לאבד כל חכמי בבל: אזל. הלך אליו: אל תהובד. ר״ל מעתה אל תאבדם כלל וכלל: העלני. הכנס אותי לפני המלך ואגיד לו אף הפתרון:
כה
אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר־לֵהּ דִּי־הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע׃
רַשִׁ״י
אדין. אז: בהתבהלה. בבהלה כלומר במהירות: הנעל. הכניס את דניאל: די השכחת גבר. אשר מצאתי איש: גלותא די יהוד. גלות יהודה:
אִבְּן עֶזְרָא
אדין, השכחת - מצאתי ואין כמוהו בלשון הקדש, והאומר כי כמוהו וישתכחו בעיר, איננו נכון.
מְצוּדַת דָּוִד
בהתבהלה. בחפזון הכניס את דניאל לפני המלך: די השכחת. אשר מצאתי איש מן בני הגולה של יהודה אשר אף הפתרון יודיע למלך:
כו
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר האיתיך [הַאִיתָךְ] כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי־חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ׃
רַשִׁ״י
האיתך כהל. הישך יכול: די חזית. אשר ראיתי:
מְצוּדַת דָּוִד
די שמה. אשר שמו בלטשצר כמ״ש למעלה שכן כנהו אשפנז: האיתיך. היש עמך יכולת להודיע לי החלום אשר ראיתי והפתרון:
כז
עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָה דִּי־מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא׃
מְצוּדַת דָּוִד
רזא. הסוד אשר שאל המלך אין חכמים וגו׳ יכולים להגידם למלך ובא כמלמד זכות על חכמי בבל:
כח
בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא׃
רַשִׁ״י
ברם איתי וגו': והודע למלכא וגו'. הוא גילה לי רז זה ועל ידו הודיע למלך עיקר חלומו בעתידות: חלמך וחזוי ראשך על משכבך. אשר על משכבך זהו:
אִבְּן עֶזְרָא
ברם יש אלה בשמיא - החכמים אמרו לו: אלהין ודניאל אמר אלה חד.
מְצוּדַת דָּוִד
ברם. אבל יש אלוה בשמים המגלה סודות והוא הודיע למלך מה אשר יהיה בסוף הימים וכאומר האלוה אשר הודיע לך הוא גלה לי הסוד הזה: וחזוי ראשך. מה שראית בראשך לא במוחש ובעין כ״א בכח המדמה אשר בראש והוא החלום וכפל הדבר בשמות נרדפים וכן אדמת עפר (לקמן יב): על משכבך. בהיותך על משכבך נרדם וישן: דנה הוא. זאת היא:
כט
אַנְתְּה מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה־דִי לֶהֱוֵא׃
רַשִׁ״י
רעיונך. הרהורך: על משכבך סליקו. מה שהיית מהרהר ביום מה יהיה אחריך על משכבך עלו: וגלא רזיא הודעך. והקב"ה מגלה רזים הודיעך את אשר יהיה:
מְצוּדַת דָּוִד
אנת. מתחלה אמר לו סיבת ראיית החלום הזה ואמר אתה המלך מחשבתך בהיותך שוכב על מטתך קודם השינה עלה אז בלבך לחשוב במה אשר יהיה אחרי זאת ר״ל מי ימלוך אחריך: וגלא. ה׳ המגלה לי הסודות האלה הוא הודיע לך מה אשר יהיה:
ל
וַאֲנָה לָא בְחָכְמָה דִּי־אִיתַי בִּי מִן־כָּל־חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי לָהֵן עַל־דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע׃
רַשִׁ״י
ואנה לא בחכמה. ואני לא מרוב החכמה שיש בי משאר הבריות יותר נגלה לי הסוד הזה: להן על דברת די פשרא למלכא יהודעון. יודיעוך מן השמים: ורעיוני לבבך תנדע. והרהורי לבבך שאתה מהרהר תמיד לדעת מי יקום אחריך: תנדע. תדע:
אִבְּן עֶזְרָא
ואנה - דרך ענוה, כי אין בי חכמה שאוכל לדעת זה הסוד, רק נגלה לי הסוד בעבור כבודך שתדע פתרון חלומך ורעיוני לבבך, שחשבת בתחילת הלילה תדעם. ומלת יהודעון - שב אל משרתי השם הנכבד.
מְצוּדַת דָּוִד
ואנה. ואני לא בעבור החכמה אשר יש בי יותר מכל החי נתגלה לי הסוד הזה ר״ל לא מאהבת ה׳ לי מרוב החכמה שבי גלה לי את החלום הזה: להן. רק בעבור אשר רצה המקום אשר מי מהאנשים יודיע למלך את פתרון חלומו ובזה תדע מחשבות לבבך אשר חשקת לדעת מי ימלוך אחריך ובעבורך גלה לי המקום להגיד לך:
לא
אַנְתְּה מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל׃
רַשִׁ״י
חזה הוית. רואה היית: ואלו. לשון והנה: צלמא דכן רב. צלם אשר היה לו כן גדול: וזיוה יתיר קאם לקבלך. היה עומד לנגדך: ורוה דחיל. ותארו נורא:
אִבְּן עֶזְרָא
אנת, ואלו - והנה כאלו. צלמא דכן - צלם זה. רב - גדול. וזיוה יתיר - אולי כמוהו בחדש זיו. ורוה דחיל - ומראהו נורא.
מְצוּדַת דָּוִד
חזה הוית. רואה היית: ואלו. והנה דמות אדם אחד גדול: צלמא דכן. צלם זה היה גדול וזהרו יתירה ומרובה ועמד למולך: ורוה. ותארו נורא ומאוים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ואלו. והנה וכן ואלו עיר וקדיש (לקמן ד): דכן. זה כי מי האיש הלזה (בראשית כ״ד:ס״ה) ת״א דיכי:
לב
הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי־דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ׃
רַשִׁ״י
די דהב טב. של זהב טוב: חדוהי. חזה שלו: ודרעוהי. וזרועותיו: מעוהי וירכתיה. בטנו וירכותיו:
מְצוּדַת דָּוִד
הוא צלמא. הצלם ההוא היה ראשו של זהב טוב החזות שלו וזרועותיו היו של כסף בטנו וירכותיו היו של נחשת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וירכתה. שלשה פרקים יש ברגל העליון קרוי ירך האמצעי קרוי שוק התחתון קרוי רגל:
לג
שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מנהון [מִנְּהֵין] דִּי פַרְזֶל ומנהון [וּמִנְּהֵין] דִּי חֲסַף׃
רַשִׁ״י
שקוהי די פרזל. שוקיו של ברזל: מנהן די פרזל: ומנהן די חסף. מהם של ברזל ומהם של חרס:
מְצוּדַת דָּוִד
שקוהי. שוקיו היו של ברזל רגליו מקצתם היו של ברזל ומקצתם של חרס ר״ל מקצת של כל רגל היה של ברזל ומקצתו של חרס:
לד
חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל־רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן׃
רַשִׁ״י
די התגזרת אבן. אשר נחתכה ונבדלה אבן אחת: די לא בידין. אשר לא בידים כי אם מאיליה: ומחת לצלמא. והכת' את הצלם: והדקת המון. והדיקה אותם:
אִבְּן עֶזְרָא
חזה, התגזרת - כמו: לגוזר ים סוף לגזרים, אמרתי נגזרתי. ומחת לצלמא - והכתה בצלם.
מְצוּדַת דָּוִד
חזה הוית. רואה היית עומד על עמדו עד אשר נכרת אבן מעצמו אשר לא בידי אדם: ומחת. והכה להצלם על רגליו אשר מברזל וחרס ושחק אותם דק דק:
לה
בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן־אִדְּרֵי־קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל־אֲתַר לָא־הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי־מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כָּל־אַרְעָא׃
רַשִׁ״י
באדין דקו כחדה. אז הודקו יחד כל מיני מתכות וחרס שהיה בו: והוו כעור מן אידרי קיט. והיו כמוץ מגרנות הקיץ: ונשא המון רוחא. ותשא אותם הרוח: וכל אתר לא השתכח להון. כלומר לא נודע מקומה הראשון ולא ניכר שהיו שם מעולם: הות לטור רב. נעשית הר גדול:
אִבְּן עֶזְרָא
באדין, כחדא - יחדיו. כעור מן אדרי קיט - כמוץ יסוער מן גורן בימי הקיץ. וכל אתר - מקום. לטור רב - להר גדול ומלאה כל הארץ.
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז נשחקו ונכתשו כאחד הברזל והחרס וגו׳ מן אברי הצלם ההוא: והוו. ונעשו כמוץ אשר יסוער מן הגרנות אשר יכניסו בהם התבואות הגדלים בימי הקיץ: ונשא המון. הרוח נשא אותם ופזרם: וכל אתר. כל מקום לא נמצא להם ר״ל שמלאו כל הארץ ולא מצא להם להיות די להחזיק את הכל והוא ענין גוזמא והפלגה: ואבנא. האבן אשר הכה את הצלם נעשה להר גדול ומלאה כל הארץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כעור. כמוץ או יתכן שתהיה מל׳ נעורת של פשתן ובא בחסרון הנו״ן ור״ל כדבר אשר ינוער:
לו
דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם־מַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
דנה חלמא. הרי זה החלום שחלמת: ופשריה נאמר וגו'. ופתרונו נאמר לך:
אִבְּן עֶזְרָא
דנה - זהו החלום. ופשרה נאמר - ופתרונו אוכל אני והחכמה לפתור אותו, על כן לשון רבים וזה דרך מוסר.
מְצוּדַת דָּוִד
דנה. זאת הוא החלום: ופשרה. והפתרון נאמר ולפי שאמר שידיעת החלום הוא מן הנמנע לדעתה בחכמה אבל מן השמים נתגלה לו לזה אמר אולם הפתרון נאמר וכאומר הנה אני והדומים לי נוכל לאמרה כי תלויה היא בחכמה:
לז
אַנְתְּה מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב־לָךְ׃
רַשִׁ״י
מלך מלכיא. פירשו רז"ל כל מלך מלכיא דדניאל מלך ב"ו חוץ מזה שכנגד הקב"ה אמר וכן פתרונו מלך המלכי' שהוא אלקי השמי': מלכותא חסנא. מלכות חזק וכבד נתן לך:
אִבְּן עֶזְרָא
אנת, חסנא - כמו והיה החסון לנעורת. והגאון אמר: מלכות נחלה.
מְצוּדַת דָּוִד
מלך מלכיא. מושל על כל מלכי האדמה: די. אשר אלהי השמים נתן לך מלכות חזקה תקיפה וחשובה:
לח
וּבְכָל־דִּי דארין [דָיְרִין] בְּנֵי־אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף־שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן אַנְתְּה־הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא׃
רַשִׁ״י
והשלטך בכלהון. והשליטך על כולם שאפילו גוזר על הסוס לא יהא צונף ועל העוף לא יפרח כמו שנאמר ואת חית השדה נתתי לעבדו (ירמיה כז): אנת הוא ראשה די דהבא. ראש הזהב של הצורה שראית אתה הוא שמלכותך חזקה ועתה קיימת והיא חשובה מאד:
מְצוּדַת דָּוִד
ובכל די. בכל מקום אשר שוכנים שם בני אדם וחית השדה ועוף השמים כל המקומות נתן בידך והמשילך על כולם וכמ״ש וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו (ירמיהו כ״ז:ו׳) וארז״ל שרכב על ארי וקשר תנין בראשו: אנת. אתה הוא הראש של זהב ר״ל עליך מרמז הראש של זהב אשר בהצלם על כי אתה הראשון בזמן ובמעלה:
לט
וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי אֲרַעא מִנָּךְ וּמַלְכוּ תליתיא [תְלִיתָאָה] אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל־אַרְעָא׃
רַשִׁ״י
ובתרך תקום מלכו אחרי: ארע מנך. ואחריך אחר מלכות בלשצר בנך תקום מלכות שתטול השררה מזרעך נמוכה ושפלה ממלכות שלך: ארע. תחתונה ונמוכה, כמו שהכסף נמוך ושפל מהזהב, וראית שהחזה שהיא אחר הראש היא של כסף כך תהא מלכות מדי ופרס אחר מלכות בבל שפלה ממלכות נבוכדנצר: ומלכו תליתאה אחרי. אחרת: די נחשא. חסינא כנחשת והיא מלכות יון מלכות אלכסנדרוס מוקדן:
אִבְּן עֶזְרָא
ובתרך - ואחריך תקום מלכות שפלה כתרגום תחתיים ובעבורה נקראה הארץ ארעא, כי היא למטה מהכל. אמר הגאון רב סעדיה ועליו סמכו כל המפרשים: כי הזהב הוא מלכות בבל נבוכדנצר ובנו אויל מרודך ובלשצר בן בנו ובו נפסקה מלכות כשדים וכן כתוב ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא ודריוש מדאה קביל מלכותא. ונכון הדבר כי הכתוב אומר: ועבדו הגוים אותו ואת בנו ואת בן בנו. ועוד כתוב: והיו לו ולבניו לעבדים, שהוא אויל מרודך ובלשצר בנו, כי בן הבן יקרא בן כמו אל רעואל אביהן כי הוא חובב חותן משה. וכתוב: ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויקים מלך יהודה נשא אויל מרודך מלך בבל והנה הוא בין מלכות נבוכדנצר ובין מלכות בלשצר. והכסף - מלכות מדי ופרס ועוד אפרשה, כי שבוש גדול יש במספרם. והנחשת - הוא מלכות יון ותחלתם אלכסנדרוס מוקדון כאשר יפרש דניאל בדברי נבואותיו. ויאמר הגאון: כי הד' היא מלכות ארם. והנה תהוה תקיפה הוא מלכות ישמעאל, ולא מצא לה זכר בספר דניאל והיא יותר גדולה לארכה ולרחבה מכל המלכיות הנזכרות. ואמר: כי מלכות ארם דומה לברזל והחרש הוא מלכות ישמעאל. ועוד אמר בספרו: אל תתמה בעבור שדימה מלכות ישמעאל לחרש. והנה איננה פחותה מהמלכיות הנזכרות, רק ככה דרך מסדר כליו כי בתחילה יראה הזהב ואחר כך יראה הכסף ואחר הנחשת ואחר הברזל ובאחרונה כלי חרש, ואלה דברי תהו ובהו, כי אין סדר נכון לסידורו, והעד שאמר דניאל על מלכות פרס ארע מנך כמו שהכסף פחות מהזהב, ואמר על החרש ומנה תהוי תבירה והעד הנאמן כי החרש ממלכות הברזל שאמר מפורש על אצבעות הברזל ואצבעות החרש מקצת מלכותא תהוי תקיפא והחרס תבירא. והנה מלכות אחת היא, ואיך תתחבר מלכות ישמעאל עם מלכות ארם וישמעאל לא מלך עליה ואין תורתם אחת?! ואחר שהדבר כך, יש לתמוה איך לא הזכיר דניאל מלכות ישמעאל, ולמה לא היו חמש מלכיות? ועתה אפרש: דע כי אלכסנדרוס שהיה מלך יון הוא שהרג דריוש הפרסי כאשר יפרש דניאל, גם הוא היה מלך ארם וארם בעצמה היא כתים כאשר הורה יוסף בן גוריון בספרו ובדניאל ובאו בו ציים כתים ונראה כאשר אפשר ותרגום וצים מיד כתים אשתלחן מן רומאי והנה כתים בן יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים אם כן מלכות הנחשת הוא מלכות יון. ומלכות ארם הוא מלכות יון. אם כן הברזל מלכות ישמעאל. ובעבור כי מלכות פרס השחיתה כל מלכות כשדים גם מלכות יון השחיתה כל מלכות פרס. ולא יכלה מלכות ישמעאל שהוא הברזל להשחית מלכות יון רק קצת המלכות השחית. והנה עד היום יש מקומות שישמעאל ינצח מלכות ארם ומקומות שישמעאל הוא מנוצח. ע"כ אמר מקצת מלכותא תהוה תבירה ומקצת תהוה תקיפה ואמר אח"כ וביומיהון די מלכיא אינון והטעם שתי מלכיות מלכו ארם, שהוא מלכות יון ומלכות ישמעאל ואלו השתים מלכיות ביום הזה ומלכו רביעאה זאת, היא מלכות ישמעאל שפשטה בעולם, כי שבו לתורתם כל פרס ומדי ושבא וסבא ומצרים ואפריקי ורבים מהודו ורובי מלכות כוש.
מְצוּדַת דָּוִד
ובתרך. ואחריך תעמוד מלכות אחרת פחות ממך ר״ל שפלה וגרוע ממך כמו שהחזות והזרועות המה למטה מן הראש והיו מכסף הגרוע מן הזהב כן המלכות שאחריך תהיה שפלה ממך והיא מלכות מדי: ומלכו. ומלכות השלישית אשר תמלוך אחריה יהיה של נחושת אשר תמשול בכל הארץ והוא מלכות יון הקשין וחזקים כנחושת והיא תמלוך אחרי מדי כמו שהבטן והירכים המה למטה מהחזות והזרועות ומלכות רומא היא כלולה במלכות יון כמ״ש וצים מיד כתים (במדבר כ״ד:כ״ד) ות״א וסיען יצטרחן מרומאי וכן בירושלמי מן דרומאי וכתים המה מבני יון כמ״ש ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים (בראשית י׳:ד׳):
מ
וּמַלְכוּ רביעיה [רְבִיעָאָה] תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל־קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי־מְרָעַע כָּל־אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ׃
רַשִׁ״י
ומלכו. רביעאה היא קשה כפרזלא כאשר ראית השוקיים שהם רביעים לראש ולחזה ולמעיים והם של ברזל: מהדק וחשל כלא. מרדד ומהדק כל מיני מתכות שמרדדין אותם בקורנס: וחשל. ומרדד והרבה יש בגמ' חשלי דודי (כתובות עז) ביעי חשילתא (חולין צב): כל אלין. כל מיני מתכות הללו שראית בצלם: תדיק ותרוע. תדיק ותרוצץ:
מְצוּדַת דָּוִד
ומלכו. ומלכות הרביעית תהיה חזקה כברזל ולא אמר בה לא בתרא ולא אחרי כמ״ש בשנייה ובשלישית לפי שהמלכות מדי לקחה המלכות מכשדים מכל וכל ולא נשאר בהם מלוכה וכן מלכות יון לקחה המלכות ממדי מכל וכל ולא נשאר בהם מלוכה אבל לא כן נלקחה המלוכה מיון מכל וכל כי עדיין רומא מולכת ומושלת והיא ממלכות יון כמ״ש למעלה: כל קבל. ר״ל לזה רמז עליה כברזל בעבור אשר הברזל מכתת ומרדד כל דבר וכמו הברזל אשר מרצץ כל דבר כן המלכות הרביעית תכתת ותרוצץ כל המלכיות האלה ואף הפליטה הנשארת מכשדים וממדי והיא מלכות ישמעאל אשר תתפשט מלכותם לאחר התפשטות מלכות יון כמו שהשוקים והרגלים המה למטה מן הבטן והירכים:
מא
וְדִי־חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מנהון [מִנְּהֵן] חֲסַף דִּי־פֶחָר ומנהון [וּמִנְּהֵין] פַּרְזֶל מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה וּמִן־נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא־בַהּ כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא׃
רַשִׁ״י
חסף די פחר. חרס של יוצר והרבה יש בגמרא מאני דפחרא: מלכו פליגה תהוה. מלכות חלוקה תהיה שני מלכים יהיו ממנה כאחד חזק וחלש כמו שמפורש למטה מן קצת מלכותא תהוה תקיפא: ומן נצבתא די פרזלא להוא בה. אף החלש יהא חזק על אחרים ע"י חוזק חברו שיראו מפניו וזה מן נצבתא די פרזלא להוי בה, מן חוזק מצב הברזל, יהיה במלך החלש: כל קבל די חזיתה. כל עומת שראית ברזל מעורב בחרסית הטיט:
אִבְּן עֶזְרָא
ודי, חסף די פחר - כלי חרס היוצר והנה פירש בעבור זה מלכו פליגא. נצבתא - כמו כח. מערב - כמו: ויתערבו בגוים.
מְצוּדַת דָּוִד
ודי חזיתה. ואשר ראית הרגלים והאצבעות מהם היו חרס של היוצר ומהם ברזל: מלכו. הפתרון הוא שתהיה מלכות חלוקה בקצת המקומות יתחזקו כברזל חיל רומה ובקצת המקומות יהיו חלושים חיל רומה כחרס הזה כאשר עודנו היום: ומן נצבתא. אבל הכח והיכולת של הברזל תהיה בכולם ר״ל המקומות החזקות שבה יעזרו בכח ידיו את החלושות לבל יכלו אותם מי מע״פ האדמה: כל קבל. ר״ל בעבור אשר ראית הברזל מעורב בחרס העשוי מטיט (כי ראה ברזל וחרס מעורב יחד במקום אחד ועם לא נזכר למעלה) וכאומר הנה זה יורה שהחזקות יעזרו להחלשות בעבור הערוב אשר יהיה בהם וכאשר יפרש למטה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
די פחר. של יוצר חרס ובדרז״ל במני דפחר׳ (תענית ז): נצבתא. ענין נטיעה כמו מצבת בם (ישעיהו ו׳:י״ג) ור״ל הכח והיכולת ע״ש שהנטיעה היא כח הפירות והעלין:
מב
וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מנהון [מִנְּהֵין] פַּרְזֶל ומנהון [וּמִנְּהֵין] חֲסַף מִן־קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵה תְבִירָה׃
מְצוּדַת דָּוִד
ואצבעת. עתה בא לפרש מה שאמר במקרא שלפניו מלכו פליגה תהיה ואמר מה שראית אצבעות הרגלים מהם ברזל ומהם חרס הנה זה יורה שמקצת המלכות תהיה חזקה ומקצת תהיה שבורה וחלושה:
מג
די [וְדִי] חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מִתְעָרְבִין לֶהֱוֺן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא־לֶהֱוֺן דָּבְקִין דְּנָה עִם־דְּנָה הֵא־כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם־חַסְפָּא׃
רַשִׁ״י
מתערבין להון בזרע אנשא וגו'. מתחתנים יהיו עם שאר האומות ולא יהיו שלימים ונדבקים עמם באמת ולב שלם ודתיהם שונות מדתי שאר האומות: הא כדי פרזלא לא מתערב. הלא הוא כמו שאין הברזל נדבק יפה עם החרס:
אִבְּן עֶזְרָא
די חזית - טעם מתערבין שכולם לוקחות בנות גוים, כמו הפרסיים לוקחים הבבליות, והשבאין לוקחין המצריות, ואינם דומים אלה לאלה במתכונתם ובמלבושיהם ומאכלם ומנהגם, גם מחלוקת בתורתם, ואף כי בני חם שהם לפאת דרומית מערבית לעבר הים והם סמוכים לים הגדול, שנקרא אוקיינוס.
מְצוּדַת דָּוִד
ודי חזית. עתה בא לפרש מה הערוב אשר יהיה ביניהם עד שיעזרו להם ואמר אשר ראית ברזל מעורב בחרס העשוי מטיט הנה זה יורה אשר יהיו מעורבבים אלו באלו בזרע אנשים כי יקחו מבנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם יתנו להם ובעבור זה יעזרו החזקות להחלשות: ולא להון. אבל לא יהיו דבוקים אלו עם אלו באהבה הבאה מן הלב: הא כדי. הנה כאשר הברזל לא יתערב עם החרס להיות דבוקים יחד כן לא יתדבקו המה באהבת הלב ועכ״ז בעבור הערוב יעזרום מול האויב והוא רומי:
מד
וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל־אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא׃
רַשִׁ״י
וביומיהון די מלכיא אנון. ביומיהון של מלכים הללו בעוד מלכותם של רומיים קיימת: יקים אלה שמיא. מלכות הקב"ה שלעולם לא תתחבל מלכו והיא מלכות מלך המשיח: תדק ותסף. תדק ותכלה כל אלו המלכיות:
אִבְּן עֶזְרָא
וביומיהון - מלכות המשיח. לא תשתבק - לא תעזב ולא תשאר. כל - וטעם די לא בידין לא בחיל ולא בכח רק מעצמה בשעת הקץ.
מְצוּדַת דָּוִד
וביומיהון. וביומיהם של אלה המלכים והם מלכות יון ורומי גם היא תמשול ותמלוך בעת התפשטות מלכות רומי כמ״ש למעלה: יקים. יעמיד אלהי השמים מלכות אחת אשר לעולם לא תהיה נשחתה ולא תעזוב מלכותה לעם אחר: תדק. והיא תכתת ותכלה המעט מן המעט הנשאר מכשדים וממדי: והיא. המלכות ההיא תתקיים לעולם והיא מלכות המשיח שיגלה ב״ב:
מה
כָּל־קֳבֵל דִּי־חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וְהַדֶּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ׃
רַשִׁ״י
כל קבל די חזית. כל עומת שראית שנתפרקה אבן מן ההר שהדיקה כל הצלם זה פתרון שהמלכות החמישית תכלה ותרוצץ את כולם: מה די להוא אחרי דנה. מה שיהיה אחר זאת אחר מלכות זו שלך: ויציב חלמא. אמת הוא החלום:
מְצוּדַת דָּוִד
כל קבל. ר״ל הדבר הזה מרומז בעבור מה אשר ראית אשר מן ההר נכרת אבן מעצמה אשר לא בידי אדם וכתתה את הברזל וכו׳ כי כן תהיה מלכות המשיח שתבא לא בחיל ולא בכח כי אם מעצמה בהגעת הזמן והיא תכלה כל האומות אשר לא יקבלו עליהם עול המקום: אלה. אלוה הגדול הודיע למלך מה אשר יהיה אחרי זאת המלכות המושלת עתה מי ומי ימשול עד ימי עולם: ויציב. כמו שדבר החלום הוא אמת כי כזאת ראית כן נאמנה הפתרון כי כן יהיה:
מו
בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל־אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ׃
רַשִׁ״י
אמר לנסכה. רצה לעשותו אלוה:
אִבְּן עֶזְרָא
באדין, סגיד - השתחוה ויסגד לו וישתחו. ניחוחין - והנה חשבו כמו אלוה.
מְצוּדַת דָּוִד
באדין. אז המלך נ״נ נפל על פניו והשתחוה לדניאל: ומנחה. מנחה ממש כי ארז״ל שחשב לעבדו עבודת אלהות: וניחוחין. יין הבא לנסכים ולנחת רוח אמר לנסך לפניו אבל באמת לא נסך לפניו כי לא רצה דניאל לקבל וכן אמרו רז״ל:
מז
עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר מִן־קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָה דְנָה׃
רַשִׁ״י
מן קשוט. באמת: ומרא מלכין. אדוני האדונים: רזא דנה. סתר זה:
מְצוּדַת דָּוִד
ענה מלכא. כשלא רצה לקבל אמר לו המלך אל תחשוב שאני מכחש באלהי השמים לא כן הוא כי מן קשוט וכו׳ ר״ל באמת אשר אלהיכם הוא אלהים על כל האלהים וכאומר ואם אמנם כי אלהים אתה מ״מ הוא גדול ממך: ומרא. והוא מושל ושר על כל המלכים ולא כן אתה: וגלה. הוא מגלה סודות אשר יכלת לגלות הסוד הזה וכאומר הנה מה שגילה הסוד הזה הוא בעבור שאלהי השמים הוא מגלה הסודות והוא גלה לך א״כ גדול הוא מאוד ממך ואיך אכחש בו:
מח
אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב־לֵהּ וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל־מְדִינַת בָּבֶל וְרַב־סִגְנִין עַל כָּל־חַכִּימֵי בָבֶל׃
רַשִׁ״י
לדניאל רבי. לדניאל גדל על כל השרים:
אִבְּן עֶזְרָא
אדין, רבי - גדל. יש אומרים: כי מדינה שם מחוז, אם כן איך היו לאחשורוש שבע ועשרים ומאה מדינה ומלך שיש לו עשרה הוא מלך גדול וכתוב וגזל ומשפט וצדק, תראה במדינה שהטעם עיר המלוכה. וכתוב ליהוד מדינתא לבית אלהא רבא. ועוד: ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ואם עילם מחוז, למה לא אמר במדינת עילם כאשר פירשו במדינת בבל?! ורב סגנין - כמו: ויבא סגנים.
מְצוּדַת דָּוִד
אדין. אז גדל המלך את דניאל ומתנות גדולות ומרובות נתן לו והמשילו על כל מדינות בבל: ורב סגנין. עשהו שר השרים אשר היו על כל חכמי בבל ר״ל שהיה לשר על השרים וכו׳:
מט
וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן־מַלְכָּא וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא׃
רַשִׁ״י
ומני על עבידתא די מדינת בבל. ויפקד על כל צרכי הממלכות את חנניה מישאל ועזריה:
אִבְּן עֶזְרָא
ודניאל בשער המלך - כי היא מעלה גדולה, כי שם ישבו הדיינין והשופטים. וככה: ומרדכי יושב בשער המלך כאשר פירשתי במגלת אסתר.
מְצוּדַת דָּוִד
בעא. בקש מן המלך ליתן ממשלה מה לחבריו וקצר בדבר המובן: ומני. והפקיד את חנניה מישאל ועזריה על מלאכת המלך אשר במדינת בבל: בתרע מלכא. היה יושב בתמידות בשער בית המלך והיא דבר גדולה וכבוד:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.