Sign In

Deuteronomy 19 — דְּבָרִים יט

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א כִּי־יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת־אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן וְתֵרְתִנוּן וְתֵיתֵב בְּקִרְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן
רַמְבַּ״ן כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגו' שלוש ערים תבדיל לך גם זו מצוה מבוארת שכבר צוה בה (שמות כא יג) ועתה הוסיף לבאר משפטיה כי אמר וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה וכן עשה יהושע והוסיף תכין לך הדרך שיהו סרטיאות מפורשות לתוכה ושיכתוב מקלט מקלט על פרשת הדרכים והוסיף ושלשת את גבול ארצך והוסיף עוד ללמדנו ענין השגגה כמו שאמר (דברים י״ט:ה׳) ואשר יבא את רעהו ביער וגו' ומדרשים רבים שדרשו רבותינו בפרשה:
מַלְבִּי״ם ע אשר ה' אלהיך נותן לך. לפעמים מיחס הנתינה אל שבועת האבות, ולפעמים מיחסו אל העם בעת שנותן בזכותם ואין צריך לזכות אבות, וכן הוא בספרי ראה (פסקא נז), ולמעלה (פסקא קנו). ומ"ש וישבת בעריהם התבאר בפרשת ראה: עא שלש ערים. שם ערים בדיוק דוקא ערים בינוניות, דערי מבצר גדולות נקראים בשם ערי מבצר, ערים גדולות, והקטנים נקראים בנות להגדולים, וכפרים נקראים חצרים או כפרים, כמו עקרון בנותיה וחצריה, עזה בנותיה וחצריה, שפי' בנותיה הערים הקטנות וחצריה הם הכפרים, ומובא במכות (דף י) עירובין (לג), ואמר תבדיל לך, ולא לאחרים שאם הרג ישראל בשוגג נהרג עליו, וכתיב (מסעי לה טו) לבני ישראל ולגר ולתושב תהיינה:

ב שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ׃

אוּנְקְלוֹס תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך. ועם אותן שלש שהבדיל משה בעבר הירדן הרי הן שש ערי מקלט. וצריך שיהיו במקום מיושב ומוכן, שנאמר תכין לך הדרך, ודרשו רז"ל, מקלט מקלט היה כתוב בפרשת דרכים, שיפנה לשם הרוצח בשוגג ויוצל, ועל זה אמר הכתוב (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, הקב"ה מורה לחטאים דרך הצלה כיון שלא עשו אלא שוגג, וכן כתיב עוד (איוב לו) הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, שהוא מורה דרך לחטאים. וטעם ושלשת את גבול ארצך, שיהיו שלש ארצות מכוונות בשעור, שיהיה מכוון מראשונה לשניה כמה שיש משניה לשלישית. וצריך שתשכיל בכאן בענין שש ערי מקלט לרוצח בשוגג כי הם כנגד ששה קצוות, כי השלש שהבדיל משה אין להם שלמות ולא תכלית במצוה אלא בשלש אלה שיצוה עתה לעשות בארץ כנען, ותשלום המצוה, שיהיו הערים שש כנגד שש קצוות, לרמוז על חסדי השם בעולם הזה שיקלטוהו הערים וכן נפשו לעוה"ב שיהיה לה חלק בששה קצוות העליונים, ואע"פ שאין תשלום המצוה אלא בשש, הבדיל משה השלש כנגד שלש אותיות של שם שהן חוזרין לשש, כענין שכתוב בספר יצירה שלש אבנים בונות ששה בתים, כי שש ערים אלו מקלט לגוף ובהם רמז לששה בתים שהן מקלט לנפש. ועוד הבדיל משה שלש ערים כנגד המקומות שהנשמה נפרדת מהן, ולכך עשה משה שלשה גבולים אלו לכפר על הנשמה הבאה משלשה מקומות העליונים שחוצבה משם ונפרדה מהם, לפי שידעת כי עלוי הנשמה מן הגן לגן, ומן הגן לעדן, ומעדן לבינה, הכל אורח סלולה ורצועה ישרה, וזהו שכתוב (קהלת יב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, היא הבינה ששם תכלית מנוחתה, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים עג) בעצתך תנחני, בעוה"ז, ואחר כבוד תקחני, כלומר ואחר שתקחני כבוד, הוא הגן העליון, תקחני אתה. ועם האלהים ידבר שהזכיר בראש המזמור אך טוב לישראל אלהים, וע"ז אמר בכאן תכין לך הדרך, תכין לך בעוה"ז הדרך לעוה"ב.
סְפוֹרְנוֹ שלוש ערים תבדיל. אחר שבאר ענין השופטים והמלך והכהנים והנביאים ספר המצות המוטלות על השופטים והם הבדלת ערי מקלט וגבולות הארץ וחקירת העדים וקבלתם והמצות המוטלות על המלכים והם כי תצא למלחמה כי תקרב אל עיר וכי תצור. והמוטל על הכהנים והשופטים יחדיו והם עניני עגלה ערופה:
מַלְבִּי״ם [עב] בתוך ארצך, מלת בתוך מוציא את הספר, ומ"ש אשר ה' נותן לך לרשתה והם לא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה כמ"ש וירשתם וישבת בעריהם מפני שהיה בטוח שאחר שיכבשו יירשו ר"ל ישבו שם ולכן קצר:

ג תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת־גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל־רֹצֵחַ׃

רַשִׁ״י תכין לך הדרך. "מִקְלָט", "מִקְלָט" הָיָה כָתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים (מכות י'): ושלשת את גבול ארצך. שֶׁיְּהֵא מִתְּחִלַּת הַגְּבוּל עַד הָעִיר הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל עָרֵי מִקְלָט כְּשִׁעוּר מַהֲלָךְ שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנָּה עַד הַשְּׁנִיָּה וְכֵן מִשְּׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית וְכֵן מִן הַשְּׁלִישִׁית עַד הַגְּבוּל הַשֵּׁנִי שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (שם ט'):
אוּנְקְלוֹס תְּתַקֵן לָךְ אָרְחָא וּתְתַלַת יָת תְּחוּם אַרְעָךְ דִי יַחְסְנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וִיהֵי לְמֵעִירוֹק תַּמָן כָּל קָטוֹלָא
אִבְּן עֶזְרָא תכין לך הדרך. להיות הערים במקום שיהא דרכו מוכנת ומיושבת: ושלשת. תחלק הארץ לשלש או תשים בשלישית הארץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושלשת את גבול ארצך. כדי שיהיו שש עם השלש שבעבר הירדן כנגד ששה קצוות, והנה הארץ העליונה תחלת שלשה הגבולים, משם יעלה וישוב הרמתה, וזהו שאמר והיה לנוס שמה כל רוצח, כי אותיות ההויה פתוחות ומזומנות לנוס שמה כל רוצח, ושם ימצא בית מנוס אחר התשובה ובקשת רחמים, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
מַלְבִּי״ם [עג] תכין לך הדרך. שיהיה דרך כבושה ומוכן לעוברי דרך ובבבא בתרא (דף ק) ממ"ש הדרך בה' הידיעה, שדרך הרגיל שהוא דרך הרבים ט"ז אמה תכינהו שיהיה כפול דהיינו ל"ב אמה. ועל זה אמר בספרי מפולשות, וכתב הרמב"ם (פ"ח ה"ה) וחייבים ב"ד לכוין הדרכים וכו' ומסירים מהם כל מכשול ואין מניחים בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר אלא עושין עליו גשר. ושלשת שיהיו שלשה גבולים שוים מתחלת ארץ ישראל עד העיר הראשונה כמן עיר הראשונה עד השניה וכן משניה לשלישית ומשלישית עד הגבול, כן פי' רש"י, ועי' בתוס' מכות (דף י ע"ב ד"ה משולשות) ובכורות (דף לט ד"ה שיהיו). ומ"ש אשר ינחילך ה', כי מ"ש אשר ה' נותן לך לרשתה משמע דוקא ארץ ישראל ונאמר שנחשב השלוש הזה בארץ ישראל בפני עצמו. לכן אמר שיכנס בחשבון הזה גם עבר הירדן המזרחי כמ"ש במכות (שם) חברון ביהודה כנגד בצר במדבר. והגר"א הגיה לרבות עבר הירדן ומכוונות כשתי שורות שבכרם, ואמר לנוס שמה הוא הטעם להכין הדרך שיבא ביושר לעיר מקלט ולא יגלה מעיר לעיר עד יגיע לעיר מקלט רק יהיה דרך מכוון שלא תהיה עיר מפסקת בינתים ועל זה אמר לנוס שמה: [עד] לנוס שמה כל רוצח וזה דבר הרוצח. ממ"ש וזה דבר, דרשו חז"ל שצ"ל רוצח אני כמ"ש במכות (דף י) והוא ע"פ מה שבארתי (אחרי סי' פח) שדרך חז"ל שכ"מ שכתוב מלת דבר להוראת מלת ענין או עצם מה יפרשוהו גם בפשוטו מענין דבור עי"ש הטעם, ומה שכפל שם רוצח לנוס שמה כל רוצח וזה דבר הרוצח, פי' מפני שאמר אח"ז בטעם שינוס אל עיר מקלטו פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו, ויש לטעות שזה דוקא אם נמצא גואל הדם והוא רודף אחריו, וגם אם חם לבבו, אבל אם אין גואל או שאינו רודף או שאין לבבו חם כמו אב על הבן נאמר שאז בטל הטעם ואין צריך לישב בעיר מקלטו, עז"א לנוס שמה כל רוצח שכולל כולם, וכפל וזה דבר הרוצח דהיינו כל רוצח: [עה] מ"ש מה ת"ל שמה שמה ג"פ היינו בפ' מסעי, כי בכאן לא נאמר רק ב"פ, ומ"ש שם תהיה דירתו במשנה דמכות (דף יא ע"ב), ומ"ש מה ת"ל רעהו ג"פ היינו בפרשה זו, ומשיב דרעהו הראשון לגופי' ועז"א כבר קראו הכתוב רעהו הוא מ"ש אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו לכן קראו רעהו ר"ל שאינו שונאו, ומ"ש ואשר יבא את רעהו ומצא את רעהו חד למעט אחרים וחד למעט גר תושב: [עו] והוא לא שונא לו מתמל שלשם, כבר באר במשנה דב"ק (כג ע"ב) שדעת ר"י שמועד הוא כל שהעידו בו ג' ימים ואמר אביי מ"ט דר"י תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ובארתי זה בהתו"ה משפטים (סי' קד) שפי' תמול של שלשום היינו שני ימים קודם לתמול עיי"ש הטעם, ולכן אמר ר' יהודה במכות איזהו שונא כל שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה, פי' ג"י חוץ מהיום עיי"ש:

ד וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר־יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת וְהוּא לֹא־שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם׃

אוּנְקְלוֹס וְדֵין פִּתְגַם קָטוֹלָא דְיֵעִרוֹק תַּמָן וְיִתְקַיַם דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי

ה וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת־רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן־הָעֵץ וּמָצָא אֶת־רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל־אַחַת הֶעָרִים־הָאֵלֶּה וָחָי׃

רַשִׁ״י ונדחה ידו. כְּשֶׁבָּא לְהַפִּיל הַגַּרְזֶן עַל הָעֵץ, וְתַרְגּוּמוֹ "וְתִתְמְרֵיג יְדֵיהּ", לְשׁוֹן וְנִשְׁמְטָה יָדוֹ לְהַפִּיל מַכַּת הַגַּרְזֶן עַל הָעֵץ, "כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר" (שמואל ב ו') תִּרְגֵּם יוֹנָתָן "אֲרֵי מַרְגוּהִי תּוֹרַיָּא": ונשל הברזל מן העץ. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ, וְיֵש מֵהֶם אוֹמְרִים שֶׁיִּשַּׁל הַבַּרְזֶל חֲתִיכָה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ וְהִיא נִתְּזָה וְהָרְגָה (מכות ז'):
אוּנְקְלוֹס וְדִי יֵעוֹל עִם חַבְרֵהּ בְּחֻרְשָׁא לְמִקַץ אָעִין וְתִתְמְרֵיג יְדֵהּ בְּפַרְזְלָא לְמִקַץ אָעָא וְיִשְׁתְּלֵף פַּרְזְלָא מִן אָעָא וְיַשְׁכַּח יָת חַבְרֵהּ וִימוּת הוּא יֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיַם
רַשְׁבַּ״ם ונשל הברזל: הוא הגרזן שקרוי ברזל כדכתיב אם קהה הברזל שישליך הגרזן חתיכת בקעת מן העץ שהוא מבקע כי זה ודאי לשון שוגג הוא:
אִבְּן עֶזְרָא את רעהו. עם וכן רבים: ונדחה. מבנין נפעל והקל נדחי ישראל יכנס: בגרזן. ברזל שיכרתו בו העץ מגזרת נגזרתי: ונשל הברזל. כמו ונסע מגזרת כי ישל זיתך רק זה נשל פעל עומד ונשל גוים רבים יוצא וכן קול גדול ולא יסף עם יסף ה' יגון על דעת מדקדק גדול כי על דעתי שניהם יוצאים:
מַלְבִּי״ם [עז] ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים, בא לפרש מ"ש אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ותפס דוגמא שנלמד ממנו תנאים בזה, שיהיה כדוגמא שבא עם רעהו ביער ששם רשות גם לניזק לכנס ושבא לחטוב עצים שהוא ענין של רשות, וממעט מה שאין דומה לזה כמו חצר בעה"ב והאב המכה את בנו וכמ"ש במכות (דף ח): [עח] ונדחה ידו בגרזן ונשל הברזל מן העץ, פי' רשב"ם ונשל הברזל הוא הגרזן שקרוי ברזל, כדכתיב אם קהה הברזל, שישליך הגרזן חתיכת בקעת מן העץ, לפי דעתו הוא פעל יוצא כמו ונשל גוים רבים מפניך, והראב"ע כתב ונשל כמו ונסע, מגזרת כי ישל זיתך, רק זה נשל פעל עומד ונשל גוים רבים יוצא, ובזה פליגי רבי ורבנן שרבי ס"ל כדעת הרשב"ם, וחכמים ס"ל כדעת הראב"ע שהוא פעל עומד, ויפלא מ"ש במכות (דף ז ע"ב) שרבי ס"ל יש אם למסורת ונישל כתיב ורבנן סברי יש אם למקרא, והלא ונשל יל"פ עומד גם יוצא גם לפי המקרא שהוא מבנין הקל, וצ"ל שזה מה שמסיק בגמ' שרבי ס"ל יש אם למקרא, רק מוכיח שהוא יוצא ממה דלא כתיב ונשל הברזל מעצו ועוד שמן העץ היינו מן העצים הנזכרים לחטוב עצים וז"ש נאמר עץ למעלה וכו', ומ"ש מן העץ המתבקע, פי' רש"י שנשל הגרזן חתיכת עץ מן העץ המתבקע, והרמב"ם שפסק כרבנן כתב (בפ"ו הט"ו) נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, הנה פי' שבין לרבי בין לרבנן, הגרזן נפל על הנרצח, רק לרבנן פי' שנשמט הברזל מקתו, ולרבי פי' שהגרזן נסבך בעץ המתבקע ומשם נפל על הנרצח שזה הוי כח כחו, ולרבנן בזה אינו גולה, ולשטתו צודק יותר מ"ש לרבי ונישל קרינן שאין פי' כמו שפרש"י ונשל מבנין פיעל כדי שיהיה יוצא דגם ונשל בקל הוא יוצא, רק פי' ונשל מבנין נפעל, שנשלך הברזל היינו הגרזן מן העץ המתבקע, ולדעת הרמב"ם מ"ש ונדחה ידו בגרזן שנתכוין לקוץ את האילן ונפל על אדם אתיא ביץ לרבי בין לרבנן שלשניהם נפל הברזל על האדם על ידי שנדח יד החוטב שהיה כוונתו לכרות העץ ולא נעשית מלאכתו כראוי כי נפל הברזל מקתו לרבנן, או שנפל כלל הגרזן מן העץ המתבקע אל הארץ, אבל לפירש רש"י צ"ל שמ"ש ונפל על האדם והרגו אתיא כרבנן: [עט] ומצא, פעל מצא בא לפעמים על דבר חדש, כמו או מצא אבדה, או מענין השגה והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וזה אם דורש ומבקש הדבר, אבל פה שמדבר שבא לחטוב עצים לא לבקש האיש, פי' ומצא שהאיש נמצא שם מכבר, וז"ש במכות (דף ח) הכא מענינא דקרא: [פ] הוא ינוס אל אחת הערים, פי' בכל עיר מהג' ערים ואינו בא לדייק האחדות שע"ז היל"ל אחת מהערים, והלמוד שלא יגלה מעיר לעיר הוא ממ"ש בפ' מסעי כי בעיר מקלטו ישב כמ"ש בספרי (שם סי' כג) ומ"ש כאן שלא יהיה גולה מעיר לעיר ר"ל שלא יצטרך לנוד מעיר לעיר עד יגיע אל עיר מקלט ובתוך כך ישיגהו גואל הדם לכן אנכי מצוך שלש ערים תבדיל:

ו פֶּן־יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי־יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי־יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט־מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃

רַשִׁ״י פן ירדף גאל הדם. לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לְהָכִין לְךָ דֶּרֶךְ וְעָרֵי מִקְלָט רַבִּים:
אוּנְקְלוֹס דִילְמָא יִרְדוֹף גָאֵל דְמָא בָּתַר קָטוֹלָא אֲרֵי יֵחַם לִבֵּה וְיַדְבְּקִנֵהּ אֲרֵי תִסְגֵי אָרְחָא וְיִקְטְלִנֵהּ נְפַשׁ וְלֵהּ לֵית חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי לָא סָנֵי הוּא לֵהּ מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם פן ירדף: ושלשת פן ירדף:
אִבְּן עֶזְרָא והכהו נפש. דרך קצרה והכהו מכת נפש במקום שתצא נפשו:
מַלְבִּי״ם [פא] פן ירדוף גואל הדם והשיגו, ר"ל פן ישיגו והכהו נפש. ומלת פן אינו בא על הרדיפה, שהרדיפה מצוה לשטת הספרי, שסתם בפ' מסעי (סי' כב) כריה"ג שמצוה ביד גואל הדם, ומ"ש והוא לא שונא לו נזכר כבר למעלה (סי' עו) ובא פה שנית להזהיר את הב"ד שישגיחו ע"ז וז"ש על כן אנכי מצוך לאמר להזהיר ב"ד על כך.

ז עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ׃

אוּנְקְלוֹס עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימָר תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ

ח וְאִם־יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י ואם ירחיב … כאשר נשבע. לָתֵת לְךָ אֶרֶץ קֵינִי וּקְנִזִּי וְקַדְמוֹנִי:
אוּנְקְלוֹס וְאִם יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ וְיִתֶּן לָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִי מַלִיל לְמִתַּן לַאֲבָהָתָךְ
רַשְׁבַּ״ם ואם ירחיב: לתת לך כל העשרת עממים שניתנו לאברהם בין הבתרים:
אִבְּן עֶזְרָא ואם ירחיב ה' אלהיך. אם ישמרו כל התורה על כן כתוב כי תשמור את כל המצוה הזאת והיא שלש ערים:
רַמְבַּ״ן ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך הפרשה הזו עתידה וכבר הזכרתי מזה בפרשת ראה אנכי (לעיל יב כ) כי מתחילה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם ו"הגויים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם" ירמוז לכל השבעה אשר יזכיר בכל מקום וכן יאמר עליהם ונשל את הגוים האל מפניך (דברים ז׳:כ״ב) וברשעת הגוים האלה (שם ט ד) והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (שם יא כג) רק מערי העמים האלה (דברים כ׳:ט״ז) וכן במקומות רבים וצוה כי לאחר ירושה וישיבה בארצם יבדיל שלש ערים ובהם תשלום המצוה כמו שאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהיינה לכם ואמר (שם פסוק יד) את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ולא צוה בתורה ביותר משש הערים האלה וכן בכל מצות שבתורה הנוהגות לאחר ירושה וישיבה מתחייבין בהן לאחר ירושת שבעה גוים אלו אבל במצוה הזאת לבדה הוסיף בכאן ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ולא אמר כאשר דבר לך כמו שאמר בכי ירחיב ה' אלהיך את גבולך של בשר תאוה (לעיל יב כ) כי ה' לא הבטיח אותם בשום מקום לתת להם רק שבעת הגוים האלה אבל הזכיר כאן האבות ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה וגו' והנה דבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה כאשר אמר פעמים רבים למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (דברים ד׳:א׳) למען אשר תבא אל הארץ (דברים כ״ז:ג׳) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (לעיל יא כב כג) וכאשר עבר עכן על החרם והוא איש אחד נאמר (יהושע ז יב) ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם א"כ מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו' והטעם בזה כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו' והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה ומה טעם לאמר כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים ואמר ר"א (אבן עזרא על דברים י״ט:ט׳) כל הימים בלי הפסק ביניהם ואיננו נכון אבל כי תשמר כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה לאהבה את השם אהבה שלימה קיימת לעולם שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים והוא לימים אשר אמר (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ולבב זרעך יורה על כל הימים העתידים לבוא וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך. פרשה זו הבטחה לעתיד, והוא מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (בראשית טו) לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושם מונה והולך עשר עממין, כבשו השבעה בימי יהושע, ונשארו שלשה, קיני קנזי וקדמוני שלא כבשום מעולם אבל הם לעתיד. ולשון ואם לשון ודאי, ויורה על זה מה שאמר כאשר נשבע כלומר שבועה יש בדבר זה. וכמוהו (שמות כ) ואם מזבח אבנים תעשה ל,י שהוא לשון ודאי, וכן (שם כב) אם כסף תלוה, וכן (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים, שהרי מצאנום בתורה במקום אחר מצות בפני עצמם, וזה יורה שלשון אם לשון ודאי הוא.
אוֹר הַחַיִּים . פירוש עצמן כי הם ינחלו הארץ לעתיד לבא, ואמר זה יושג להם אם ישמרו את כל התורה ויעשוה ותהיה השמירה והעשיה מאהבת ה' ולא מיראה, הדור ההוא אשר יעמוד בזה, בימיו יקים ה' דברו הטוב לתת כל העשרה עממין ויעמיד ביד ישראל כל הטוב שהבטיח לעשות לאבות ביום עומדם בתחיה, ורבותינו ז"ל העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה דוקא:
מַלְבִּי״ם [פב] ואם ירחיב ה', כתב הרמב"ן פרשה זו עתידה, שבכ"ע הזכיר רק ז' אומות וכן במצוה זו צוה שלאחר ירושה וישיבה של ז' אומות יבדיל שלש ערים ובהם תשלום המצוה שאז כל השש קולטות כמ"ש שש ערי מקלט תהיינה לכם, וכן בכל המצות שנוהגים לאחר ירושה וישיבה הוא אחר ירושת ז' עמים, רק במצוה הזאת לבד כתיב אם ירחיב ה' את גבולך, והגם שכן אמר גם בבשר תאוה, שם אמר כאשר דבר לך שלהם לא הבטיח רק ארץ ז' עממין, ופה אמר אשר דבר לתת לאבותיך וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם, והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה הזאת, ור"ל שהגם שגם לירושת ז' עממין היה צריך שישמרו את התורה, וראה ה' שהיה זכותם אז מספיק לזה, אבל לשיתן להם נחלת ג' עמים צריך זכות יותר גדול לאהבה את ה' אהבה שלמה קיימת לעולם שיהיה גלוי לפניו שילכו בדרכיו כל הימים כמ"ש ומל ה' אלהיך את לבבך, ואמר ונתתי להם לב א' ודרך אחד ליראה אותי כל הימים, וז"ש בספרי עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב ה' את גבולך, ואמר כאשר נשבע לאבותיך הכל בזכות אבות ואמר ויספת לך עוד שלש ערים הרי תשע, ור' נהוראי מדקדק מלת עוד, שהוא מיותר והרי כאלו אמר ויספת שלש ועוד שלש הרי י"ב, ואבא שאול מדקדק מ"ש על השלש האלה שמלת האלה מציין נגד השלש שבעבר הירדן שגם עליהם יוסיף שלש, וחוץ מזה תוסיף על השלש האלה שבא"י ובזה תוסיף שלש ועוד שלש הרי חמש עשרה, וי"ל שאבא שאול ס"ל כרבי שאמר בספרי עלפסוק כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך שגבי בשר תאוה, מפאת קדים עד פאת ים דן אחד שקאי על גבולי יחזקאל שיהיה לעתיד לבא, ובפי' יחזקאל בארתי שאז יתוסף אדום עמון ומואב בצד דרום, ובצד צפון יתרחב הגבול ויכנס צור וצדון ועוד שטח גדול, וכן יתרחב הגבול בצד מזרח, ובכל הרחבת הגבול יתוספו שלש ערים הרי בשלשה גבולים תשע ערים:

ט כִּי־תִשְׁמֹר אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל־הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה׃

רַשִׁ״י ויספת לך עוד שלש. הֲרֵי תֵשַׁע, שָׁלוֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשָׁלוֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן וְשָׁלוֹשׁ לֶעָתִיד לָבֹא (ספרי):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי תִטַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא לְמֶעְבְּדַהּ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וְתוֹסֵף לָךְ עוֹד תְּלַת קִרְוִין עַל תְּלַת אִלֵין
אִבְּן עֶזְרָא וללכת בדרכיו כל הימים. בלי הפסק ביניהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויספת לך עוד שלש ערים. שלישיות על השלש האלה השניות, והנה הם תשע בזמן השלמות עם השלשה שבעבר הירדן.

י וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים׃

אוּנְקְלוֹס וְלָא יִשְׁתְּפֵךְ דָם זַכַּי בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וִיהֵי עֲלָךְ חוֹבַת דִין דִקְטוֹל

יא וְכִי־יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל־אַחַת הֶעָרִים הָאֵל׃

רַשִׁ״י וכי יהיה איש שנא לרעהו. עַל יְדֵי שִׂנְאָתוֹ הוּא בָא לִידֵי וארב לו, מִכָּאן אָמְרוּ עָבַר אָדָם עַל מִצְוָה קַלָּה, סוֹפוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוָה חֲמוּרָה, לְפִי שֶׁעָבַר עַל לֹא תִשְׂנָא (ויקרא י"ט), סוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים, לְכָךְ נֶאֱמַר "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְגוֹ'", שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְכִי יָקוּם אִישׁ וְאָרַב לְרֵעֵהוּ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי יְהֵי גְבַר סָנֵי לְחַבְרֵהּ וְיִכְמַן לֵהּ וִיקוּם עֲלוֹהִי וְיִמְחִנֵהּ נְפָשׁ וִימוּת וְיֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש. מתוך השנאה בא לידי שפיכות דמים, עבר על מצוה קלה סופו שיעבור על מצוה חמורה.
אוֹר הַחַיִּים . פרשה זו רומזת מה שאמרו בגמ' מכות שלשה טעיות עתיד שרו של אדום לטעות לעתיד לבא, ואחד מהם הוא שערי מקלט קולטות ההורג בשוגג והוא מזיד, וידוע כי שרו של אדום הוא ס"מ הוא שטן הוא יצר הרע ועליו העיד הכתוב כאן, ואמר כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה, כי הוא מראה ריעות לכל כי לטובתם מיעצם, והוא שונא לו ומבקש רעתו בדרך אהבה וריעות, וארב שאורב לו להחטיאו כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה ובזה מוצא שער הצר ליכנס לנפש, גם מקדים להאדם כאומרו קודם בא המנגדו באדם, גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו, והוא אומרו וקם עליו מה שאין כן קודם לכן שהיה כחוט השערה הלך בתוך האדם ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו. ואומר כאן העיר שהוא מדבר על ס"מ ולזה אמר פירוש שחובל בנפשו כי על ידי החטא תמות הנפש, פירוש אם ינוס אל אחת הערים האל לבצר עצמה שהיא מערי המקלט, (להלן יב) הם בית דין של מעלה שהיא עיר של השר של אדום, הוא אבינו שבשמים: ואומרו כאן רמז סוד אומרם ז"ל מושיט אצבעו בהם ושרפם, והוא אומרו פירוש בנגיעת יד ה' בו בזה הוא מת מעצמו, ולפי שאמרו ז"ל כי הריגת ס"מ תהיה גם כן על ידי ישראל שידם תהיה בו להמיתו עם ה' ברוך הוא, לזה אמר (להלן יג) , והגם שהצדיקים הרויחו באמצעותו, יש להם להביט אל דם נקי כמה דמים רבים ששפך באורבו, ואז תהיה נחלטת בחינת הטוב לך, כי בהבטל רוח הטומאה תהיה נשלמת בחינת הטוב במקומה שהם בני ישראל:
מַלְבִּי״ם [פג] וכי יהיה איש שונא לרעהו, הנה לענין הורג במזיד אין הבדל בין אם הרגו מחמת שנאה או מחמת שרוצה לשלול ממונו וכדומה, וע"כ אמרו שבא ללמד תוכחת מוסר איך עבירה גוררת עבירה שע"י שעבר על ואהבת לרעך ולא תשנא את אחיך ילך מדחי אל דחי עד שיארוב לו וקם עליו והכהו נפש: [פד] ונס אל אחת הערים האל, ריב"י סובר שהוא צווי שינוס אל עיר מקלט, וכבר הובא בדברי ריב"י בספרי (מסעי סי' יט) ורבי סובר שאינו צווי רק ר"ל אם ינוס מעצמו ע"י שסבור שקלטו ישלחו ב"ד ויקחוהו משם, וכ"ז מובא במכות (דף י ע"ב) ותראה שרבי הולך לשטתו עפמ"ש במכות (דף ט ע"ב) הא רבי והא רבנן, שלרבי דס"ל נשמט הברזל מקתו אינו גולה וה"ה לחבל הנפסק, לא משכחת שונא גולה עיי"ש ברש"י, וא"כ כאן שמדבר בשונא א"א שיהיה צווי שינוס לעיר מקלט, כי בכל אופן אינו גולה, וריב"י סובר שם כרבנן דנשמט הברזל מקתו גולה ויצויר שונא גולה אם נפסק החבל כמ"ש ר"ש יש שונא גולה, וע"כ אמר הכל מקדימין לערי מקלט, ובזה מיושב מה שתמה בז"א על הרמב"ם שכתב (בפ"ה מה' רוצח ה"ז) דא' שוגג וא' מזיד מקדימים לערי מקלט כר' יוסי בר"י ולא כרבי והא הלכה כר' מחברו, משום דריב"י קאי כחכמים דפליגי עליה דרבי גבי ונשל הברזל מן העץ ושם הלכה כרבנן לגבי רבי (כנ"ל סי' עח):

יב וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת׃

אוּנְקְלוֹס וִישַׁלְחוּן סָבֵי קַרְתֵּהּ וְיִדְבְּרוּן יָתֵהּ מִתַּמָן וְיִתְּנוּן יָתֵהּ בְּיַד גָאֵל דְמָא וִימוּת
מַלְבִּי״ם [פה] ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, כי מצותו ביד גואל הדם, ומה שמוכיח שימות ביד כל אדם מן ומת, עקר הלמוד הוא בפ' מסעי בספרי (שם סי' טו), ומ"ש לא תחוס עינך לא חשבו הרמב"ם וס' החינוך ללאו מיוחד רק כלל (במל"ת סי' רמט) מניעת החמלה על רוצח ועל ממון החובל באזהרה אחת, וכ"ה בסמ"ג (סי' רב) והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת (סי' יג) כתב שהרמב"ם שכח אזהרה זו ומלשון הספרי שמא תאמר י"ל שהוא רק טעם למ"ש ובערת הרע שאחר שצריך לבער עושי הרעות שעי"כ וטוב לך ממילא לא תחוס עינך, שגדר החוסה הוא בדבר שי"ל בו צורך ותועלת ומזה יגיע לך רע ונזק:

יג לֹא־תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם־הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ׃

רַשִׁ״י לא תחוס עינך. שֶׁלֹּא תֹאמַר הָרִאשׁוֹן כְּבָר נֶהֱרַג, לָמָּה אָנוּ הוֹרְגִים אֶת זֶה וְנִמְצְאוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים הֲרוּגִים? (שם):
אוּנְקְלוֹס לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וּתְפַלֵי אַשְׁדִי דָם זַכַּי מִיִשְׂרָאֵל וְיֵיטַב לָךְ
רַמְבַּ״ן לא תחוס עינך עליו שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין לשון רש"י (רש"י על דברים י״ט:י״ג) מספרי (שופטים קפז) והטעם שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי והנכון כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך והיא מצות עשה אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים וכך הזכיר במסית (דברים י״ג:ט׳) ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז) מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה וקצותה את כפה לא תחוס עינך (דברים כ״ה:י״ב) מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס וכן בעדים זוממין צוה (דברים י״ט:כ״א) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר או מפני שתקלתם מרובה: וטעם וטוב לך כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תחוס עינך עליו. שלא תתננו ביד גואל הדם, שלא תאמר הראשון כבר נהרג מה בצע כי נהרוג את השני לפי שהרחמנות במקום הזה הוא אכזריות על הנבראים.
סְפוֹרְנוֹ ובערת דם הנקי מישראל. עונש דם הנקי. כאמרו ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו: וטוב לך. שלא יוסיף הרוצה להרוג אחרים והנשארים ישמעו וייראו:

יד לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ׃

רַשִׁ״י לא תסיג גבול. לְשׁוֹן "נָסֹגוּ אָחוֹר" (ישעיהו מ"ב), שֶׁמַּחֲזִיר סִימַן חֲלֻקַּת הַקַּרְקַע לְאָחוֹר לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ לְמַעַן הַרְחִיב אֶת שֶׁלּוֹ; וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר "לֹא תִגְזֹל" (ויקרא י"ט), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַסִּיג? לִמֵּד עַל הָעוֹקֵר תְּחוּם חֲבֵרוֹ שֶׁעוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. יָכוֹל אַף בְּחוּץ לָאָרֶץ? תַּ"לֹ בנחלתך אשר תנחל וגו', בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תִגְזֹל (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לָא תַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרָךְ דִי תְחִימוּ קַדְמָאֵי בְּאַחֲסַנְתָּךְ דִי תַחֲסֵן בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ
רַשְׁבַּ״ם לא תסיג: כמו נסוגו אחור, ממשיך את המצר אחור להרחיב את שדהו מכמו שגבלו אותו ראשונים:
אִבְּן עֶזְרָא לא תסיג גבול רעך. תסיג ידוע וכן אל תסיג גבול עולם והוא קרוב מהשחית: ראשוני'. שחלקו הארץ ונסמכה פרשה זו כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה על כן כתיב אחרי זאת נפש בנפש עין בעין שן בשן:
רַמְבַּ״ן לא תסיג גבול רעך אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו' ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח) שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ שעובר בשני לאוין יהיה טעם אשר גבלו ראשונים שלא ישנה התחום הישן בסתר ויאמר בכאן היה מעולם והזהיר הכתוב בהווה כי התחום החדש ניכר וידוע הוא ואין אדם משנה אותו וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם) מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך והוא באמת פשוטו של מקרא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תסיג גבול רעך. פירש רש"י ז"ל שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו כדי להרחיב את שלו, ולאו זה בכלל לא תגזול הוא, אבל בא הכתוב לעבור עליו בשני לאוין בארץ, שנאמר בנחלתך אשר תנחל. והרמב"ן ז"ל פירש אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ולכן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, וזהו שהזכיר בנחלתך אשר תנחל. וטעם המצוה שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא לעז על הגורלות, ועל כן צוה שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולים, עד כאן. ואפשר לומר שיכלול הכתוב אזהרה לקדמות העולם, כי הכופר בחדוש יקרא מסיג גבול כי הוא משיב אחור אמונת חדוש העולם שהוא גבולו של הקב"ה שחדשו והגבילו בזמן רצונו. אשר גבלו ראשונים הם האבות ומשה, כי האבות בכל עניניהם ומקריהם העידו על החדוש והודו עליו, וזה כענין (דברים לב) שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך, אין צריך לומר משה באמתות הנבואה ובקבלת התורה. ואמר בנחלתך אשר תנחל כי עקר הנקודה והגבול המוגבל בעוה"ז הוא נחלתך אשר תנחל שהיא אמצעות העולם. ונסמך לא תסיג לרציחה שהזכיר למעלה, כי כשם שהסגת גבול מביא לידי מכות ורציחה הוא שאמר והכהו נפש, ואין לו מפלט ובית מנוס בשש הערים כי לא יקלטוהו, כן אמונת הקדמות תביא האדם לידי מיתת הנפש מיתה עולמית, ולא יקלטו את נפשו ששה קצוות שכנגדם שש ערי מקלט, וכמו שהזכרתי למעלה.
מַלְבִּי״ם [פו] לא תסיג גבול רעך, ר"ל שחוץ מלאו דלא תגזול עובר על לא תסיג, וזה רק בא"י כמ"ש בנחלתך אשר תנחל בארץ, וממ"ש (משלי כג) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, הוא תחומי השבטים שנעשו להיות קיים לעולם ולא ישונה, וכן סמך ע"ז שלא להחליף דברי ר"א לדברי ר"י שכ"א י"ל גבול מיוחד בעולם מיוחד כמ"ש בדרוש לפ' פרה, שר' אליעזר וב"ש תורתם והלכותיהם הם קבועים בעולם העליון לא בעה"ז ועז"א אל תסג גבול עולם, להחליף תורת עולם בעולם אחר, וי"ל שסמכו שני הדרושים ע"מ שנכפל זה גם במשלי (כב כד) וסמכו בדרך אסמכתא על המוכר קבר אבותיו שהוא הנחלה שי"ל בתוך הארץ לקבורה, אבל אם הלוקח קבר בו נפל בחיי אביו כבר החזיק את המקח ועי' בב"ב (דף ק') ובח"מ (ס"ס ריז), והרמב"ן גרס במ"ש מנין לעוקר תחומי השבטים שנאמר לא תסיג גבול רעך שעז"א אשר גבלו ראשונים הם יהושע והנשיאים מחלקי הארץ בגורל:

טו לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֺן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־עֵדִים יָקוּם דָּבָר׃

רַשִׁ״י עד אחד. זֶה בָנָה אָב – כָּל עֵד שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁנַיִם אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרֵט לְךָ בוֹ אֶחָד (סנהדרין ל'): לכל עון ולכל חטאת. לִהְיוֹת חֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל עֵדוּתוֹ, לֹא עֹנֶשׁ גּוּף וְלֹא עֹנֶשׁ מָמוֹן, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה; אָמַר לַחֲבֵרוֹ תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוִיתִיךָ, אָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי כְּלוּם וְעֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, חַיָּב לִשָּׁבַע לוֹ (שבועות מ'): על פי שני עדים. וְלֹא שֶׁיִּכְתְּבוּ עֵדוּתָם בְּאִגֶּרֶת וְיִשְׁלְחוּ לְבֵית דִּין, וְלֹא שֶׁיַּעֲמֹד תֻּרְגְּמָן בֵּין הָעֵדִים וּבֵין הַדַּיָּנִים (ספרי):
אוּנְקְלוֹס לָא יְקוּם סָהִיד חַד בִּגְבַר לְכָל עַוָיָן וּלְכָל חוֹבִין בְּכָל חֵט דִי יֶחְטֵי עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ עַל מֵימַר תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקַיַם פִּתְגָמָא
אִבְּן עֶזְרָא והטוען כי חברו הסיג גבולו יביא עדים על כן לא יקום עד אחד. בין לרוצח בין למכה בין למסיג בין לכל דבר רק ע״‎פ שני עדים דרך קצרה כי במקום אחר ע״‎פ שנים עדים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא יקום עד אחד באיש. נסמך להסגת גבול, ללמדך שאם טען כנגד חברו שהסיג גבולו יש לו להביא שני עדים, וזהו שסמך לא יקום עד אחד, לא יתקיימו דברי עד אחד, שאין בדבריו ממש לענין העונש לא עונש גוף ולא עונש ממון. לכל עון ולכל חטאת. כגון שיעיד בו שעשה עון פלוני בינו לבין המקום במזיד או בשוגג. בכל חטא. זה הוא חטא דברים בינו לבין חברו. אשר יחטא. בממון. אין בדבריו ממש להענישו על פיו אלא על פי שני עדים. ודרשו רז"ל לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, שאם טען ראובן ששמעון חייב לו מנה ושמעון כפר ועד זה מעיד שחייב מחייבין שבועת התורה לשמעון על פי עד זה. על פי שנים עדים. דרשו רז"ל מפיהם ולא מפי כתבם. ומה שמוציאין ממון מתוך חתימת העדים שבשטר והתורה אמרה מפיהם, זה מדרבנן הוא, שלא תנעול דלת בפני לווין.
מַלְבִּי״ם [פז] לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת, כבר אמר לא יומת עפ"י עד אחד וידעינן דיני נפשות, והוסיף פה לכל עון ולכל חטאת שבמובן המדויק עון מציין את המזיד והוא עון מלקות, וחטאת מציין השוגג שחייב עליו קרבן, והוסיף לכל חטא שחטא הוא מענין חסרון כגון להעלות לכהונה ולהוריד, ואמר אשר יחטא הוא חסרון שיצויר בו חטא גזל והם דיני ממונות, ובאשר אמר לא יקום באיש שמשמע ולא באשה, לכן אמר לכל עון ולכל חטאת ועון וחטא האשה הלא שוה לאיש בכל דבר, ומה שאמר באיש מפני שבאשה יצויר שיועיל ע"א להתירה להנשא, והנה דעת התוס' והרא"ש והמרדכי והרשב"א והראב"ד והריב"ש דע"א המועיל בעדות אשה הוא רק מדרבנן וכן בדעת הרמב"ם יש כמה פלפולים בזה וכן סתם הרמ"א בחי' (רסי' רפד), ולפ"ז דרוש זה אסמכתא: [פח] ור"י מדייק מזה שע"א מחייבו שבועה, ועיין בב"מ (דף ג ע"ב ודף ד'), ומ"ש על פי דייק שיגידו בפה לא בכתב (עי' בח"מ סי' כח מ"ש הפוסקים בזה) ושלא יהיו הב"ד שומעים מפי המתורגמים בשאין מבינים לשונם, וזה דייק ממ"ש שני פעמים על פי, וממ"ש לא יקום עד אחד מזה למדו חז"ל שכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים (שלכן הוצרך לומר אחד) מזה למד שמ"ש בסוטה ועד אין בה היינו שאין על הטומאה שני עדים רק ע"א והיא לא נתפשה אסורה, וכמ"ש בספרי נשא (סי' מא) ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר ועמש"ש בפירושי:

טז כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה׃

רַשִׁ״י לענות בו סרה. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ, שֶׁהוּסַר הָעֵד הַזֶּה מִכָּל הָעֵדוּת הַזֹּאת. כֵּיצַד? שֶׁאָמְרוּ לָהֶם וַהֲלֹא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי (מכות ה'):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְקוּם סָהִיד שְׁקַר בִּגְבָר לְאַסְהָדָא בֵהּ סַטְּיָא
אִבְּן עֶזְרָא לענות בו סרה. כמו ע״‎ג:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי יקום עד חמס באיש. כל מקום שנאמר בתורה עד הם שנים עד שיפרוט הכתוב עד אחד. וענין הכתוב כי יקומו שני עדי שקר באיש לענות בו כלומר להעיד בו מה שאינו, זהו לשון סרה, שהוסר העד מאותו עדות, כגון שבאו שנים ואמרו להם והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני, והיאך ראיתם זה במקום אחר.
מַלְבִּי״ם [פט] כי יקום עד חמס באיש, פי' עדי חמס, כי סתם עד הוא שם הקבוץ על העדים, כי עד אחד לא מקרי בשם עד ששם זה מציין שעדותו מועיל ועדות הבלתי מועיל נקרא בשם עונה או מגיד לא מעיד כמ"ש בפ' נשא (סי' מא), והלשון דומה עם מ"ש יקומון עדי חמס, ומ"ש לענות בו סרה, שם סרה נרדף עם שם שקר, רק שיש הבדל ביניהם שסרה מציין שאומר דבר שקר הסר מדרך הרגיל ואין לו אפשריות כלל, כמו כי דבר סרה על ה', היינו דבר שא"א להיות כלל, וכ"ה בגמ' מכות (דף ה) עד שתסרה גופו של עדות, דהיינו שיזימו את העדים עצמם לאמר עמנו הייתם במקום פלוני, והטעם שאם מכחישים אותם לאמר שלא לוה או שלא הרג הרי תרי לגבי תרי והוי הכחשה כי התורה נתנה נאמנות גם לראשונים, אבל אם אומרים עמנו הייתם אין מכחישים גוף הדבר כי אומרים שיוכל להיות שהמעשה אמת רק שמעידים שהם לא היו באותו יום במקום זה, והוא כמעידים עדות על כל א' בפ"ע שעבר עברה שהם נאמנים, כי בזה אין השנים מצטרפים להיות כעדות נגד עדות, רק כ"א יש עליו ב' עדים מעידים עליו שעשה עברה, שהעדים נאמנים, משא"כ אם ההכחשה הוא על העדות שמעידים שלא לוה מפלוני או שלא הרג, בזה עומדים שנים הראשונים נגד שנים האחרונים, כי העדות שמעידים מצרף שניהם כאחד והרי תרי לגבי תרי, אבל אם אין מכחישים גוף המעשה רק מעידים על העדים שהיו עמהם באותו יום במק"א בזה אין העדים מצורפים רק עדות המזימים היא מתחלקת על כ"א בפ"ע והוא כאלו שנים מעידים ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, וע"כ כתב הרמב"ם שאם אמרו עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה וראינו שלא הלוה לו ה"ז הכחשה, כי אחר שבזה צריכים להכחיש גוף העדות, העדות מצרף שניהם כאשר והו"ל תרי לגבי תרי וע"כ אין נאמנים גם לענין ההזמה, ומזה יש לישב מה שהקשה על הרמב"ם מפלוני רבעני, שהרמב"ם מדבר רק אם אומרים עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה שבזה צריך להוסיף ההכחשה ולאמר, וראינו שלא לוה זה א"ז, ובזה אין נאמנים כי הוי תרי לגבי תרי, אחר שמכחישים גם העדות ולענין זה שניהם מצטרפין לכת א', אבל אם אומרים עמנו הייתם וגם הלוה, שאז א"צ להכחיש את העדות רק להעיד שהזוממים היו עמהם וע"ז נאמנים כי אין העדים מצטרפין להיות כתרי אחר שהאחרונים אין מעידים על גוף הדבר כלל וע"כ בפלוני רבעני הו"ל עדות שאתה יכול להזימה כי המזימים לא יאמרו רק שהנרבע היה עמהם, ולא יצטרכו להזכיר מן המעשה כלל, והבן:

יז וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם׃

רַשִׁ״י ועמדו שני האנשים. בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְלִמֵּד שֶׁאֵין עֵדוּת בְּנָשִׁים, וְלִמֵּד שֶׁצְּרִיכִין לְהָעִיד עֵדוּתָן מֵעוֹמֵד (שבועות ל'): אשר להם הריב. אֵלּוּ בַעֲלֵי הַדִּין: לפני ה'. יִהְיֶה דּוֹמֶה לָהֶם כְּאִלּוּ עוֹמְדִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פ"ב) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט (סנהדרין ו'): אשר יהיו בימים ההם. יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ, צָרִיךְ אַתָּה לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד:
אוּנְקְלוֹס וִיקוּמוּן תְרֵין גֻבְרִין דִי לְהוֹן דִינָא קֳדָם יְיָ קֳדָם כָּהֲנַיָא וְדַיָנַיָא דִי יְהוֹן בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועמדו שני האנשים. אלו העדים, מכאן שהעדים צריכין להעיד מעומד, שאין עדותן אלא בעמידה, ואין עדות כשרה בנשים. אשר להם הריב. אלו בעלי דינין. לפני ה'. יהא דומה עליכם כשאתם עומדים לפני הכהנים והשופטים כאלו אותם עומדים לפני הש"י, הוא שכתוב (תהלים פב) בקרב אלהים ישפוט. והיה לו לומר לפני ה' אלהים, כמשפט כל הפרשה כולה, וכן כל משנה תורה, אבל טעם הדבר שאלו אמר כן הייתי מבין שכל בעלי הריב מישראל הצריכין לדון יצטרכו כלן ללכת משאר הערים לב"ד הגדול שבירושלים ולדון שם, כי כן באור לפני ה' אלהיך, כלשון (דברים יב) לפני ה' אלהיך תאכלנו. ואין הדבר כן שהרי הוא אומר אשר יהיו בימים ההם, ובבית דין שבכל שער ושער הכתוב מדבר, ומפני זה לא היה אפשר לכתוב לפני ה' אלהיך, והוצרך לכתוב לפני ה' לבאר שהשופט נקרא בשם המיוחד, וזהו שאמר לפני ה' לפני הכהנים, ולא אמר ולפני הכהנים כי כן מצינו הצדיקים והנביאים שהם נקראים בשם המיוחד, וכענין שכתוב במשה (שמות לג) והיה כל מבקש ה', וכן המלאכים נקראים בתורה בשם המיוחד, וכבר הזכרתי זה פעמים.
מַלְבִּי״ם [צ] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, כפי פשוטו היינו כל בעלי הדינים שהם י"ל ריב, וכולל בעלי דינים שהעידו עליהם כמו הלוה והמלוה, ושני כתי העדים שהם ג"כ י"ל ריב, שכת א' מזימין את השניה, ושני האנשים היינו שני הכתות, ומזה הוציא שבע"ד יעמדו וכן שהעדים יעמדו, ובכ"ז באשר תפס לשון שני, והלא יצויר בעלי דינים יותר משנים, ולמה אמר שני האנשים והלא גם נשים יהיה להן ריב, רק שבא ללמד שכולל גם העדים והם רק אנשים ולרוב הם שנים והוא מכוון עם דברי הגמ' ר"פ שבועת העדות ובירושלמי שם, ופי' ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב, וצריך שגם הבע"ד יעמדו שם בעת הזמת העדים כענין יבא בעל השור כמ"ש בסנהדרין (דף יט). ומ"ש לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם ז"ש ריה"ג למעלה. ומ"ש ודרשו השופטים דבעי דרישה וחקירה התבאר בפ' ראה על פסוק ודרשת וחקרת ושאלת היטב עיי"ש:

יח וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו׃

רַשִׁ״י ודרשו השפטים היטב. עַל פִּי הַמְזִמִּין אוֹתָם, שֶׁבּוֹדְקִים וְחוֹקְרִים אֶת הַבָּאִים לַהֲזִימָם בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה: והנה עד שקר העד. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עֵד — בִּשְׁנַיִם הַכָּתוּב מְדַבֵּר:
אוּנְקְלוֹס וְיִתְבְּעוּן דַיָנַיָא יָאוּת וְהָא סָהִיד שְׁקַר סָהֲדָא שִׁקְרָא אַסְהַד בַּאֲחוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא ענה. כמו העיד גם כן במכות ובעונש:
רַמְבַּ״ן ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב ועל כן באה הקבלה הנאמנת ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה) והטעם מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותן בודקים וחוקרין אותן הבאים להזימן בדרישה וחקירה. והנה עד שקר העד. והנה שניהם עדי שקר.
סְפוֹרְנוֹ והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. שהיתה עדותו שקר ובכוונה ממנו לענות שקר על אחיו לא כמוטעה או שוגג כענין בטעות שעות יום המעונן או בעבורו של חדש:
מַלְבִּי״ם [צא] והנה עד שקר העד, העד אינו פעל כדעת המפ', שא"כ היל"ל העיד , רק הוא שם התאר, העד הוא עד שקר, ומזה מבואר שיוכל להיות שמה שהעיד והגיד הוא אמת שפלוני לוה מפלוני, והעדות אינו שקר רק העד הוא עד שקר כי הוא לא היה אז בעיר הזאת, וז"ש שהעד עושה עצמו שקר, שעצמו של העד נעשה שקר ועדותו והגדתו לא נעשה שקר, וכן אמר במכות (דף ה) מנה"מ שאין נעשים עדים זוממים עד שיזימו עצמם של עדים מדאמר קרא והנה עד שקר העד עד שתשקר גופן של עדים, אולם לפ"ז יפלא איך סיים שקר ענה באחיו שזה משמע שגוף העדות הוא שקר, והלא המזימים אין מכחישים גוף הדבר שיכול להיות שגוף הדבר אמת, רק מזימים את העדים עצמם שלא היו שם בעת ההיא, ע"ז אמר בספרי יכול אף משנחקרה עדותם בב"ד וכו', והוא עפמ"ש הרמב"ם (פרק יט מה' עדות ה"ב) שנים שאמרו בא' בשבת הרג זה את הנפש במקום פלוני ובאו שנים ואמרו ביום זה עמנו הייתם במקום אחר רחוק אבל ביום שלאחר יום זה הרגו בודאי, אפי' העידו האחרונים שקודם כמה ימים הרגו, ה"ז ההורג עם עדיו הראשונים נהרגים, שהרי הוזמו, שבעת שהעידו שהרג עדיין לא נגמר דינו להרג, אבל באו שני עדים בשלישי בשבת ואמרו בא' בשבת נגמר דינו של פלוני להריגה ובאו שנים ואמרו בא' בשבת עמנו הייתם אבל מערב שבת או בשני בשבת נגמר דינו אין עדים אלו שהוזמו נהרגים, שהרי מ"מ בעת שהעידו כבר נגמר דינו להריגה, ויש חלוק בין מעיד ובין עונה, שלשון עדות בא רק אם הב"ד צריך לעדותו והוא אם לא נגמר דינו עדיין שאז ב"ד דורשים אחרי עדות ונקרא מעיד, ועונה הוא גם כשאין ב"ד צריך לעדותו, וע"ז דייק שרק אם שקר ענה באחיו לא אם אמת ענה דהיינו אם אמר שנגמר דינו בב"ד להריגה שאז הגדתו נקרא עונה לא מעיד, בזה צריך תנאי ששקר ענה אז הוא מזומם לא אם אמת ענה שבאמת נגמר דינו הגם שהוא עד שקר כי נגמר דינו ביום אחר בכ"ז אינו חייב מיתה דהא אמת ענה שכבר נגמר דינו, וע"כ לא אמר בזה שקר העיד באחיו כי בפעל העיד מציין בשהב"ד צריכים לעדותו דהיינו שאומר שעדיין לא נגמר דינו רק שהרג, ובזה א"צ שהעיד שקר שאף שהעדות אמת שהרג הרי זה עד זומם ונסקל, ופי' הכתוב והנה עד שקר העד ר"ל בצד שהוא עד ר"ל שהב"ד צריכים לו שאמר שעדיין לא נגמר דינו, בזה די אם העד הוא עד שקר אף שהעדות אינו שקר שבאמת הרג בכ"ז נעשה זומם, אבל אם נחקרה עדותם בב"ד ר"ל שאומר שנגמר דינו בב"ד שאז נקרא עונה לא מעיד כיון שאין הב"ד צריכים לו אז אינו נעשה זומם רק אם שקר ענה באחיו, אבל אם אמת ענה שבאמת נגמר דינו בעת שהעידו אז אין נעשים זוממים כיון שבעת שהעידו כבר נגמר דינו, ומ"ש כשתמצא לומר עד זומם מזומם ר"ל אחר שאינו נעשה עד זומם מצד הכחשת העדות רק מצד שעושה להעד עצמו שקר, יכולים שנים להזים אפי' מאה, וכן יכולים כת אחת להזים אפי' מאה כתות עדים, כי הוא כאילו מעידים עדות על כל אחד ואחד בפ"ע שהוא עד שקר וכמו שלמד לה במכות (דף ה) ממ"ש או שלשה עדים:

יט וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

רַשִׁ״י כאשר זמם. וְלֹא כַאֲשֶׁר עָשָׂה, מִכָּאן אָמְרוּ הָרְגוּ אֵין נֶהֱרָגִין (מכות ה'): לעשות לאחיו. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לאחיו? לִמֵּד עַל זוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן נְשׂוּאָה שֶׁאֵינָן בִּשְׂרֵפָה אֶלָּא כְּמִיתַת הַבּוֹעֵל שֶׁהִיא בְחֶנֶק, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א) "הִיא בָאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" – הִיא וְלֹא בוֹעֲלָהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן לאחיו, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וְלֹא כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לַאֲחוֹתוֹ, אֲבָל בְּכָל שְׁאָר מִיתוֹת הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ וְזוֹמְמֵי אִשָּׁה נֶהֱרָגִין כְּזוֹמְמֵי אִישׁ, כְּגוֹן שֶׁהֱעִידוּהָ שֶׁהָרְגָה אֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁחִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת, נֶהֱרָגִין בְּמִיתָתָהּ, שֶׁלֹּא מִעֵט כָּאן אֲחוֹתוֹ אֶלָּא בְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְקַיֵּם בָּהֶן הֲזַמָּה כְּמִיתַת הַבּוֹעֵל (ספרי; סנהדרין צ'):
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבְּדוּן לֵהּ כְּמָא דִי חַשִׁיב לְמֶעְבַּד לַאֲחוֹהִי וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ
רַמְבַּ״ן כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין לשון רש"י (רש"י על דברים י״ט:י״ט) מדברי רבותינו (מכות ה) והטעם בזה בעבור כי משפט העדים הזוממין בגזרת השליט שהם שנים ושנים והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (דברים י״ט:י״ז) כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים והוא ינחם בדרך אמת וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועשיתם לו כאשר זמם. ושני עדים אלו המזימין הם נאמנים על העדים הראשונים, ואפילו היו מאה עדים וזהו תמה מה נשתנו אלו מאלו, ולמה נאמין שני עדים האחרונים יותר מן הראשונים, כיון שגזרת הכתוב להאמין שני עדים. אבל טעם הדבר מפני שהראשונים חזרו בעלי דבר על פי האחרונים, שאינן חולקין עליהם בעיקר העדות אלא משימין אותן רשעים בהזמתן בחלוק המקומות, כאלו העידו עליהם שחללו את השבת ושבאו על הערוה, אבל אם היו מכחישין עדותן ממש נסתלקה עדות כולן כשתי כתות עדים המכחישות זו את זו. ודרשו רז"ל, כאשר זמם ולא כאשר עשה, לומר שאם הרגו סנהדרין המחויב בעדותן של הראשונים ואחר כך הוזמו אין נהרגין, וכן אמרו בגמרא, הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין. והטעם בזה, שסמך הכתוב על זכותן של הסנהדרין ששורה עליהם רוה"ק שלא ישפכו דם נקי, ואלמלא שכבר נתחייב הנהרג ממקום אחר לא נתגלגל עונש זה על ידיהם, ולפיכך מניחין העדים כאלו ידענו שהאמת העידו, ואם אין הנהרג מחוייב הרבה שלוחים יש למקום, אבל כשהוזמו קודם שנעשה מעשה על פיהם הרי הם נהרגין כפי מחשבתם הרעה. ויש לשאול בזה, כי בודאי כיון שהרגו בית דין על פיהם כל שכן שנתחייבו, ומה בכך אם הוא מחויב מצד אחר כיון שהוזמו הם ולמה אין נהרגין, אבל דעת ז"ל לומר שאין בידינו להמיתן כיון שאין הכתוב מבאר זה. ובשם הר"י ז"ל מפרש, שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה, שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם. (הדברים תמוהין ומופרכין, כי אף אם המוזמים מאה והמזימים שנים הורגים את המוזמים, ובלי ספק נשתבשו דברי הר"י ז"ל בהעתקתה, ונוסח האמתי שיצאו מפיו אין אתנו יודע, המדפיס יג"מ). ואם תדע למה הזכיר הכתוב שני העדים בלשון אחד, ולא אמר ועשיתם להם כאשר זממו לעשות, אז תבין מלת לאחיו, כלומר כאשר זמם לעשות לאחיו הגדול, והוא הצדיק המקצץ עבות רשעים והמכרית הנפשות החוטאות, וזהו כאשר זמם, ולא כאשר עשה כי לא הסכים להעיד שקר למטה עד שחשב עדות שקר למעלה, וזהו סוד שאמרו רז"ל הרגו אין נהרגין, לפי שהאח הגדול כבר לקח חלקו, וזה מבואר.
אוֹר הַחַיִּים . רבותינו ז"ל אמרו , וקשה דלמא אמר הכתוב להתחייב אפילו לא עשה אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין: אכן עיקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר כאשר ענה על אחיו וחוזר למה שאמר שקר ענה באחיו יעשו לו כאשר ענה, ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה אשר זמם לדיוק בא, לומר דוקא ולא עשה כדבריהם ז"ל, וז"ל בברייתא אמרו אמר לו אביו לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין וכו', אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם אין עונשין מן הדין היה הק"ו מכריח לומר שלא בא הכתוב לפוטרן אם הרגו שהרי ק"ו הדברים ואין כח בדיוק לדחות הק"ו, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי אין עונשין מן הדין:
מַלְבִּי״ם [צב] ועשיתם לו כאשר זמם, מדברי הספרי משמע שלא כדעת הרמב"ם (פ"כ מה"ע ה"ב) שמחלק בין מיתה ובין מלקות וממון, שהראב"ד השיג עליו, וי"ל שגם מ"ש הרמב"ם שאם לקה זה שהעידו עליו לוקין הוא כמו שלוקה מי שהעיד שהוא בן גרושה ובן חלוצה דכ"מ שא"י לקיים כאשר זמם לוקה משום לאו דלא תענה, ומ"ש הרמב"ם וכן אם יצא הממון חוזר ליד בעליו ומשלמים לו, משום דכאן לא פורש דין ממון רק מה שהוא דרך עונש, שפורש ולא תחוס עינך נפש בנפש הוא מיתה ועין בעין כולל מלקות, ועונש ממון אם העידו שסימא עין חברו, ועל אלה אמר בספרא אם ממון ממון וכו' והרמב"ם מדבר בממון שאינו בא דרך עונש כגון שהעידו שלוה ממנו ביום פלוני והוזמו, וצ"ע: [צג] ועשיתם לו וגו' ולא יוסיפו לעשות, לר' מאיר מכות (דף ד) הוא אזהרה לעדים זוממים ונוסחא אחרינא הוא כגי' הגר"א: [צד] כאשר זמם לעשות לאחיו, פעל זמם מציין תמיד עומק המחשבה בדבר שיש בו מחשבה עמוקה, וכן שם מזמה מורה על עומק המחשבה, וכשבא לרע מציין שהעמיק במחשבתו איך לעשות רע לחברו וכבר כתבתי זה בכ"מ, ובאר בכאן שיענשם על עומק מחשבתם להרע לאחיהם לא על המעשה עצמו, שאם העידו עדות שקר ולא הוזמו ע"י עמנו הייתם אף שנתברר אח"ז שהיה הדבר שקר כיון שהיה שקר הרגיל אין עונשם גדול כ"כ, אבל בזה שהעמיקו סרה בדבר רחוק כזה לומר דבר שלא היה באותו המקום כלל חייבים עונש כזה לא על המעשה שע"ז היל"ל כאשר עשה לאחיו רק על המחשבה העמוקה ומעת שזממו לעשות אף שלא עשו חייבים, וז"ש כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים [שאין הפי' שמלת אחיו מורה שקיים, שגם אחרי מותו נקרא אחיו כמו להקים לאחיו שם, קרבו שאו את אחיכם, רק] ר"ל שהרי אומר שיענש על מה שזמם לעשות ובעוד שזמם לעשות ולא עשה עדיין היה אחיו קיים ואז נתחייב בעוד הנידון בחיים, אמנם מה שנאמר נפש בנפש שדעת הצדוקים שזה דומה עם מ"ש נפש תחת נפש שזה מציין שכבר נהרג בנידון, השיבו חכמים שזה מציין שכבר נגמר הדין ודומה כאלו כבר לקחו את נפשו כי אחר שנגמר דינו דינו כמת ואם קדם אחר והרגו פטור, ועז"א נפש בנפש ולא אמר נפש תחת נפש כי מדבר שעדן לא נהרג ולא יצדק מלת תחת, ובכ"ז היה דומה כאלו נהרג (וכמ"ש בספרי מסעי סי' כח), וכן כשנגמר דינו לשלם דמי עין תחת עין דינו כאלו נעשה המשפט ויצדק עין בעין ולא יצדק עין תחת עין, וזה רק אם נגמר הדין לא משקבלו עדותם, כמו שלמד בספרי (שם) ממ"ש אשר הוא רשע למות. אולם מ"ש (שם) תנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, זה לא הובא בספרי וזה אין לו סמך במקרא, שמן המקרא מבואר שחייבים על הזימום לעשות אף שלא נעשה מעשה, ולא נוכל להוציא מזה שאם נהרג יפטורו שהלא אז כ"ש שיש לחייבם, וע"ז כתב הרמב"ם שדבר זה מן הקבלה, כי כן קבלו בהלכה למ"מ, ויש ע"ז טעמים אם מצד שאחר שחוץ ממה שחייב מיתה על הזימום חייב עונש על שנהרג על ידו אינו דין שיפטר במיתת ב"ד כי ענשו קשה יותר, או שאחר שנהרג ולא סבב ה' שעדים המזימים יקדימו לבא ולהזים טרם יהרג וידענו כי לא יאונה לצדיקים הסנהדרין עון כזה לשפוך דם נקי ידענו בברור כי היה באמת ראוי למיתה וכדין נהרג וכמ"ש הכ"מ וכבר קדמוהו הר"ן בדרשותיו והרלב"ג ועוד טעמים רבים נאמרו בזה ומשפטי ה' אמת צדקי יחדו: [צה] כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא לאחותו, (וכמ"ש בסנהדרין דף פט ובריש מכות) כי מלת לאחיו מיותר, ומ"ש בספרא אמור (סי' כד) היא באש תשרף היא בשרפה ואין בועלה בשרפה היא בשרפה ואין זוממיה בשרפה, פי' שאחר שדרשינן שאין בועלה בשרפה ידענו שאין זוממיה בשרפה מן לאחיו כן פרשתי שם ואין הכרח למה שפלפלו בזה בתוס' ריש מכות: [צו] מ"ש ומנין שהמבייש משלם ממון, הוא שייך למ"ש בסוף פרשת תצא וקצותה את כפה לא תחוס עינך ושם בספרי ר' יהודה אומר נאמר כאן לא תחוס עינך וכו'. מבואר שגם רישא דברייתא ר' יהודה היא ר"ל ממ"ש שם וכאן לשון לא תחוס עינך למד שמדב' בעונש ממון, אולם מנין שפה מדבר לעונש ממון, פי' ר' יהודה שלמד מפ' משפטים, דשם כתוב עין ושן שנמצא גם בפ' אמור והוסיף יד ורגל שלא נמצא בפ' אמור רק פה, שמ"ש בפ' משפטים ובפ' אמור עין ושן בא להקישם שבשניהם פי' דמי עין לא עין ממש כי היה מקום לחלק ביניהם ולחלק בין מתכוין לבלתי מתכוין כמש"ש בהתו"ה (סי' צא), לכן תפס לשון שוה. והוסיף יד ורגל בפרשת משפטים וגבי עדים זוממין שמיותר בשניהם להקיש עדים זוממין לשם שפי' עונש ממון, ואמר בעדים זוממין לא תחוס ללמד שגם מ"ש וקצותה את כפה לא תחוס עינך היינו שהמבייש משלם ממון כמו בכאן: [צז] וריה"ג נותן טעם למה שתפס פה עין ושן ויד ורגל, שלענין עונש ממון יש לחשב גם מה שחסרו שלא יוכל לצאת למלחמה וע"ז סמך זה אל כי תצא למלחמה:

כ וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא־יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ׃

רַשִׁ״י ישמעו ויראו. מִכָּאן שֶׁצְּרִיכִין הַכְרָזָה – אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי נֶהֱרָגִין עַל שֶׁהוּזַמּוּ בְּבֵית דִּין (סנהדרין פ"ט):
אוּנְקְלוֹס וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד עוֹד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ

כא וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל׃

רַשִׁ״י עין בעין. מָמוֹן, וְכֵן שֵׁן בְּשֵׁן וְגוֹ' (ספרי; בבא קמא פ"ד):
אוּנְקְלוֹס וְלָא תְחוּס עֵינָךְ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא יְדָא חֳלַף יְדָא רַגְלָא חֳלַף רַגְלָא
אִבְּן עֶזְרָא והטעם לא תחוס עינך. על עד שקר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.