Deuteronomy 3 — דְּבָרִים ג

פָּרָשַׁת דְּבָרִים · פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן (from 3:23)

גודל הטקסט

Devarim 3 Summary

The defeat of Og, the land given to Reuven, Gad and half of Menashe, and Moshe Rabbeinu's plea to enter the land. Moshe continues his account to Bnei Yisrael (the children of Israel). Og, king of the Bashan, comes out with all his people to fight them at Edrei. Hashem tells Moshe not to fear him, for He has given Og into Moshe's hand, to do to him as he did to Sichon. They strike Og until no survivor is left and capture all his cities — sixty cities, the whole region of Argov, fortified with high walls, gates and bars, besides a great many unwalled towns. They destroy them completely (cherem), as they did to Sichon, and take the cattle and the spoil.

So Bnei Yisrael take the land of the two Emori (Amorite) kings east of the Yarden (the Jordan River), from Nachal Arnon (the Arnon stream) to Har Chermon. Og was the last of the Refaim (giants); his iron bed, nine amot (cubits) long and four amot wide, is still in Rabbat of the children of Amon. Moshe gives the land from Aroer and half of the Gilad to Reuven and Gad, and the rest of the Gilad and all the Bashan to half the tribe of Menashe. Yair, a son of Menashe, takes the region of Argov and names its villages Chavot Yair, and Machir receives the Gilad.

Moshe commands these tribes that their men of valor cross the Yarden armed ahead of their brothers, while their wives, their children and their many cattle stay in the cities he has given them, until Hashem gives their brothers rest in their land; then each man returns to his inheritance. And he tells Yehoshua that his own eyes have seen what Hashem did to these two kings, and Hashem will do the same to every kingdom he crosses into. He is not to fear them, for Hashem fights for Bnei Yisrael.

Parshat Vaetchanan begins at pasuk 23. At that time Moshe pleads with Hashem (va'etchanan, "and I pleaded"): "You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand — what power is there in heaven or on earth that can do deeds like Yours? Let me cross over, please, and see the good land across the Yarden, this good mountain and the Levanon." But Hashem is angry with Moshe because of Bnei Yisrael and does not listen to him: "Enough! Do not speak to Me about this any more. Go up to the top of the Pisgah and look west, north, south and east, and see with your own eyes, for you will not cross this Yarden." Instead of entering, Moshe Rabbeinu is to command Yehoshua and give him strength and courage, for Yehoshua will cross before the people and give them the land that Moshe will only see.

Parshat Devarim Devarim 1–3

1 2 3

Parshat Devarim — summary and chapters →

Parshat Vaetchanan Devarim 3–7

3 4 5 6 7

Parshat Vaetchanan — summary and chapters →

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי׃

רַשִׁ״י ונפן ונעל. כָּל צַד צָפוֹן הוּא עֲלִיָּה:

אוּנְקְלוֹס וְאִתְפְּנֵינָא וּסְלֶקְנָא אֹרַח דְמַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא אֶדְרֶעִי

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן׃

רַשִׁ״י אל תירא אתו. וּבְסִיחוֹן לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר אַל תִּירָא אֹתוֹ אֶלָּא מִתְיָרֵא הָיָה מֹשֶׁה שֶׁלֹּא תַעֲמֹד לוֹ זְכוּת שֶׁשִּׁמֵּשׁ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י"ד) "וַיָּבֹא הַפָּלִיט", וְהוּא עוֹג:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵהּ וְיָת כָּל עַמֵהּ וְיָת אַרְעֵהּ ותַעְבֶּד לֵהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתָּא לְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן

מַלְבִּי״ם ויאמר ה' אלי אל תירא אותו, כי אצל סיחון הקדים ה' לאמר להם שיתגרו בו מלחמה ושינצחוהו, ומה שיצא לקראתם היה ע"י ששלחו מלאכים שנית כנ"ל, אבל בעוג לא בא תחלה שום דבור שילחמו אתו והוא בא לקראתם למלתמה פתאום, לכן א"ל ה' אל תירא אותו שזה נעשה מאתי שאמצתי את לבבו שעי"כ בידך נתתי אותו וכו' ועשית לו כאשר עשית לסיחון שע"י שיצא מעריו הבצורות תכבוש את הערים בנקל כנ"ל:

ג וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת־עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד׃

אוּנְקְלוֹס וּמְסַר יְיָ אֱלָהָנָא בִּידָנָא אַף יָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן וְיָת כֹּל עַמֵהּ וּמְחִנוֹהִי עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ מְשֵׁזֵב

אִבְּן עֶזְרָא השאיר לו. כל אחד מישראל והוא פעל עבר:

אוֹר הַחַיִּים ויתן ה'. אמר בידנו, יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפרק הרואה ״דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה וכו', משה כמה הוה וכו', שוור ומחייה בקרסוליה וקטליה״ ע"כ, והוא אומרו ויתן ה' -פירוש: על ידי תקיעת ההר בצוארו, ואומר בידנו - שהרגו בידו ממש, ואמר לשון רבים, כמו : ״נעשה אדם״, גם יד משה יד כל ישראל תחשב:

מַלְבִּי״ם ויתן, ר"ל וכן היה שע"י שנתן ה' אותו בידנו ונפלו גבוריו בשדה עי"כ ונלכד את כל עריו בעת ההוא ר"ל תיכף, ולא הוצרכנו לצור על מבצריו ימים רבים כנ"ל אצל סיחון, והגם שהיו ערים מרובים ששים עיר והגם שהיו ערים בצורות:

ד וַנִּלְכֹּד אֶת־כָּל־עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא־לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל־חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן׃

רַשִׁ״י חבל ארגב. מְתַרְגְּמִינַן בֵּית פֶּלֶךְ טְרָכוֹנָא, וְרָאִיתִי תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר קוֹרֵא פָּלָטִין טְרָכוֹנִין, לָמַדְתִּי חֶבֶל אַרְגּוֹב הִפַּרְכִיָּא – הֵיכַל מֶלֶךְ, כְּלוֹמַר שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְרֵאת עַל שְׁמָהּ; וְכֵן אֶת הָאַרְגּוֹב דִּמְלָכִים (מלכים ב ט״ו:כ״ה), אֵצֶל הֵיכַל מֶלֶךְ הֲרָגוֹ פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ לִפְקַחְיָה בֶן מְנַחֵם, לָמַדְתִּי שֶׁכָּךְ נִקְרָא שֵׁם הִפַּרְכִיָּא:

אוּנְקְלוֹס וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי לָא נְסִבְנָא מִנְהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל בֵּית פָּלָךְ טְרָכוֹנָא מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן

רַשְׁבַּ״ם ארגב: פתרונו לפי עניינו:

אִבְּן עֶזְרָא חבל ארגוב. דברי המתרגם ארמית ידועים וי״‎א שהוא שם אדם היה בחלקו מירושת אביו זה החבל וי״‎א כי האל״‎ף נוסף והוא מגזרת ורגבים ידובקו בדרך רחוקה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל חבל ארגוב. שם האפרכיא. ויש מפרשים שהוא שם אדם שירש מאביו זה החבל. ואונקלוס תרגם בית פלך טרכונא, ופירוש בתי פלטין.

ה כָּל־אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד׃

רַשִׁ״י מערי הפרזי. פְּרוּזוֹת וּפְתוּחוֹת בְּלֹא חוֹמָה, וְכֵן (זכריה ב') "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם":

אוּנְקְלוֹס כָּל אִלֵין קִרְוִין כְּרִיכָן מַקְפָן שׁוּר רָם דִילְהֶן דָשִׁין וְעַבְּרִין בַּר מִקִרְוֵי פַּצְחַיָא סַגִי לַחֲדָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לבד מערי הפרזי שהן פרוזות ופתוחות מאין חומה, וכן (זכריה ב) פרזות תשב ירושלים, שלא תצטרך לחומה.

ו וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל־עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף׃

רַשִׁ״י החרם. לְשׁוֹן הֹוֶה – הָלוֹךְ וְכַלּוֹת:

אוּנְקְלוֹס וְגַמַרְנָא יָתְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן גַמַר כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא נְשַׁיָא וְטַפְלָא

ז וְכָל־הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְכָל בְּעִירָא וַעֲדִי קִרְוַיָא בַּזָנָא לָנָא

ח וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת־הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד־הַר חֶרְמוֹן׃

רַשִׁ״י מיד. מֵרְשׁוּת:

אוּנְקְלוֹס וּנְסִבְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא יָת אַרְעָא מִיַד תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִנַחֲלָא דְאַרְנֹן עַד טוּרָא דְחֶרְמוֹן

מַלְבִּי״ם ונקח בעת ההוא, ר"ל שהגם שישראל הוזהרו שלא לכבוש ח"ל קודם לא"י, ואמר בספרי (פ' עקב) שלכן אין לארצות סוריא שכבש דוד דין א"י מפני שכבשם קודם שנכבשה כל א"י, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' תרומות), בכ"ז לקחנו בעת ההיא דוקא הגם שהיה קודם כבוש א"י את הארץ מיד שני מלכי האמורי להיות לה קדושת א"י כי היה עפ"י הדבור, ובאר שהיה מנחל ארנון עד הר חרמון שנכלל בזה כל ערי המישור וכל הגלעד וזה היה משל סיחון, וכל הבשן עד סלכה היו ערי ממלכת עוג, ומ"ש צידנים יקראו לחרמון שרין, ר"ל שהר חרמון נחלק לשני חלקים [א'] נקרא שריון וא' נקרא שניר וצידונים היו חושבים ששריון הוא העיקר והאמורי היו חושבים ששניר הוא העיקר וכן תראה שאמר מראש שניר וחרמון שזה למי שסובר שסתם חרמון הוא שריון, ועז"א על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים שהיו שני חרמון ומשמיענו שמ"ש עד הר חרמון היינו שני חלקי ההר בין הנקרא שריון בין חלק הנקרא שניר:

ט צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ־לוֹ שְׂנִיר׃

רַשִׁ״י צידנים יקראו לחרמון וגו'. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (דברים ד') "וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן", הֲרֵי לוֹ אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת, לָמָּה הֻצְרְכוּ לִכָּתֵב? לְהַגִּיד שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – שֶׁהָיוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מִתְפָּאֲרוֹת בְּכָךְ, זוֹ אוֹמֶרֶת עַל שְׁמִי יִקָּרֵא, וְזוֹ אוֹמֶרֶת עַל שְׁמִי יִקָּרֵא: שניר. הוּא שֶׁלֶג בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז וּבִלְשׁוֹן כְּנַעַן:

אוּנְקְלוֹס צִידֹנָאֵי קְרָאָן לְחֶרְמוֹן סִרְיֹן וֶאֱמֹרָאֵי קְרָאָן לֵהּ טוּר תַּלְגָא

רַמְבַּ״ן צידנים יקראו לחרמון שרין ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד׳:מ״ח) עד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ארבע שמות להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך זה אומר על שמי יקרא וזה אומר על שמי יקרא לשון רש"י (רש"י על דברים ג׳:ט׳) מדברי אגדה (ספרי עקב לז) ויתכן שיהיה השבח הזה כך אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים בני בכור כנען יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים והאמורי היושב בה עכשיו אשר מהם ילכדו אותו ישראל יקראו לו שניר והוא שלג בלשון כנען כמו שרש"י מעיד עליו וכן תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ג׳:ט׳) ובעבור שהוא הר השלג ומפני הקרירות יהיה חרם יקרא חרמון והוא לו שם כנוי ואולי גם לשון שריון בלשון הצידונים שם שיורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר (שיר השירים ד ח) מראש שניר וחרמון יקראנו בשני כנויין מראש השלג והחרם או טעמו מראש שניר ומכל ההר וכן מה שאמר בדברי הימים (א ה כג) ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו גם כן פירושו ושניר וכל ההר שהוא הר חרמון אבל בעל חרמון עיר או מגדל קראו לו בעל או שהיה שם נעבד אחד מהבעלים ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ הוחלפו השמות קצת והיה ההר ההוא גדול וקראו לחלק הגבוה אשר בראשו שניר ולחלק השני חרמון או הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה ורבים כן וכן וחרמונים מהר מצער (תהלים מב ז):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר. הרי שלש שמות, וכתיב (דברים ד) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי שנקראו לו ארבעה שמות, חרמון, שריון, שניר, שיאון. ולמה הוצרכו ליכתב, להגיד שבחה של א"י שכל אחד ואחד ממלכי האומות היה קורא שם מקומו בשם א"י, כזו שארבע מלכיות מתפארין בה, זה אומר על שמי נקראת וזה אומר על שמי נקראת.

י כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל־הַגִּלְעָד וְכָל־הַבָּשָׁן עַד־סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן׃

אוּנְקְלוֹס כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִלְעָד וְכָל מַתְנָן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי קִרְוֵי מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן

סְפוֹרְנוֹ ערי ממלכת עוג בבשן. כי רק עוג מלך הבשן נשאר. והטעם שמלך עוג באותו הגליל היה כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים כי ממלחמת אמרפל וחבריו שהכו את רפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון כמו שבאר למעלה וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו ובהיותו גבור כגבורת שאר הרפאים לכן מלך:

יא כִּי רַק־עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת־אִישׁ׃

רַשִׁ״י מיתר הרפאים. שֶׁהָרְגוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, וְהוּא פָּלַט מִן הַמִּלְחָמָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י"ד) "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" – זֶהוּ עוֹג: באמת איש. בְּאַמַּת עוֹג:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אִשְׁתָּאַר מִשְׁאָר גִבָּרַיָא הָא עַרְסֵהּ עַרְסָא דְפַרְזְלָא הֲלָא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמוֹן תְּשַׁע אַמִין אָרְכַּהּ וְאַרְבַּע אַמִין פְּתָיַהּ בְּאַמַת מְלַךְ

רַשְׁבַּ״ם כי רק עוג מלך הבשן וגו': לכך אמר לו הקב"ה אל תירא אותו: הנה ערשו: עריסה של קטן כשהיה תינוק, בירציל בלע"ז: ערש ברזל: לפי שכשהיה קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערס של עץ לכך עשאוהו של ברזל, כי לאדם גדול שיש בו דעת לא היה צריך כך: הלה היא ברבת בני עמון: עדיין מונחת שם במקום שנתגדל בקטנותו לתמהון שהיה גדול בקטנותו כל כך, אבל מיטת אדם גדול אין רגילים להצניע במקום אחד כי בהרבה מקומות יש לו מיטות: באמת איש: איש שהגדיל כל צורכו:

אִבְּן עֶזְרָא באמת איש. באמת כל אדם והנה הוא כפול ולא יתכן להיות באמתו כי מה בא הכתוב ללמד ועוד שלא יהיה בצלם אדם כלל:

רַמְבַּ״ן כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו' ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם הנה כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה: וטעם באמת איש הגדול בבני אדם כמו וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב ב) ועל דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ג׳:י״א) באמת איש באמת האיש ותרגום מלך וכן את הכבש אחד (במדבר כח ד) בלילה הוא (בראשית יט לג) וכן רבים כלומר באמת עוג עצמו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. שהרגום אמרפל וחבריו, שנאמר (בראשית יד) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, והוא פלט מהמלחמה, שנאמר (שם) ויבא הפליט, ודרשו רז"ל זה עוג. באמת איש. באמת כל איש. ואונקלוס תרגם באמת מלך רצה לומר באמת עצמו. ומה שקראו מלך כדי לרמוז על עיקר יסודו הראשון, כי הוא מהמשפחה הנקראת בני האלהים שיצאו מקין, ורצה להזכיר התיבה בחסרון ולא אמר מלכא. וכבר ידעת כי כל תולדותיו של קין נמחו במבול ולא נשאר מהם רק עוג זה.

סְפוֹרְנוֹ באמת איש. באמת כל אחד מאותם הרפאים ומלת איש תורה כל אחד ואחד כמו איש לבצעו מקצהו. ויכו איש אישו וזולתם. אמר אע"פ שאותה הערש היתה תשע אמות ארכה באמת כל אחד מהם והיתה בלי ספק אמות בינוניות הרבה מאד יותר מתשע אמות אולי על אחת כמה וכמה. ובזה יובן גודל אותם הענקים וחזקם. ועכ"ז השמידו אותם בני עמון בגזרת האל ית' כמו שבאר למעלה:

מַלְבִּי״ם כי רק, ר"ל שגם ארץ עוג היה מוכן מראשית לפני ב"י, שהארץ הזאת ישבו בה רפאים ובא כדרלעומר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ולא נשאר מן הרפאים רק עוג לבדו, ובעת הכריתו את הרפאים ברחו אבותיו של עוג לרבת בני עמון ושם נולד עוג, ובהיותו קטן מוטל בעריסה לא יכלו להניחו בעריסה של עץ שהיה שובר אותה בכחו ועשו לו ערש ברזל, ובקטנותו היה גדול כ"כ עד שהערש היה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, ולא תאמר שהיה אמה לפי מדת הטפחים של קטן כי היה באמת איש גדול, עד שכשהיה קטן מוטל בעריסה היה גדלו ט' אמות ומזה תשער גדלו כשהגדיל:

יב וְאֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר־עַל־נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר־הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי׃

רַשִׁ״י ואת הארץ הזאת. הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה, מִנַּחַל אַרְנוֹן וְעַד הַר חֶרְמוֹן, ירשנו בעת ההיא: מערער אשר על נחל ארנן. אֵינוֹ מְחֻבָּר לְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִקְרָא אֶלָּא לְסוֹפוֹ – עַל נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, אֲבָל לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה עַד הַר חֶרְמוֹן הָיָה:

אוּנְקְלוֹס וְיָת אַרְעָא הָדָא יְרִיתְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא מֵעֲרֹעֵר דִי עַל נַחֲלָא דְאַרְנֹן וּפַלְגוּת טּוּרָא דְגִלְעָד וְקִרְווֹהִי יְהָבִית לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד

רַמְבַּ״ן ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא את הארץ הזאת האמורה למעלה מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו בעת ההיא: מערוער אשר על נחל ארנון אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על נתתי לראובני ולגדי אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה לשון רש"י. (רש"י על דברים ג׳:י״ב) והנכון בעיני כי יאמר ואת הארץ הזאת שירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני ולגדי וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה וכן רבים:

מַלְבִּי״ם ואת הארץ, אחר שאמר ונקח את הארץ היינו שלקחוהו שיהיה בקדושת א"י יספר איך שירשו את הארץ היינו שחילקו אותה לשני המטות וחצי, כי ירושת א"י וחלוקתה היה צריך להיות ע"י אבות המטות ואו"ת אבל חלוקה זו נעשה ע"י משה לבדו ונעשה תיכף ולא המתינו עד עת שיחלקו כל השבטים שעז"א ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא ר"ל תיכף, ואמר כי מערוער וגו' נתתי לראובני ולגדי ר"ל משה בעצמו נתן בלא צירוף אבות המטות:

יג וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל־הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל־הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים׃

רַשִׁ״י ההוא יקרא ארץ רפאים. הִיא אוֹתָהּ שֶׁנָּתַתִּי לְאַבְרָהָם:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁאָר גִלְעָד וְכָל מַתְנָן מַלְכוּתָא דְעוֹג יְהָבִית לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה כֹּל בֵּית פָּלַךְ טְרָכוֹנָא לְכָל מַתְנָן הַהוּא מִתְקְרֵי אַרְעָא גִבָּרַיָא

רַשְׁבַּ״ם ההוא יקרא ארץ רפאים: שנזכר בברית בין הבתרים כמו שפירשתי למעלה: [ואני שמעתי לכך אומר הלה היא ברבת בני עמון מפני ששמע שמשה נצטוה מפי הגבורה אל תצרם ואל תתגר בם על בני עמון דאפילוו אנגריא לא הורשו ישראל על בני עמון וידע שישראל ילחמו עליו, לכך הקדים ונתן ערשו ומטתו בתוך העיר ברבת בני עמון והיא היתה עיר מלוכה כדמפקש בספר שמואל כדי שלא יכוהו ישראל על מיטתו כי ידע שלא הורשו לבא שמה לכבוד אברהם:] הוספת המעתיק הראשון.

רַמְבַּ״ן כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי"א כו כח) ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז) שהה"א בהם במקום אשר וכן רבים והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ההוא יקרא ארץ רפאים. אותה שנתתי לאברהם.

אוֹר הַחַיִּים ההוא יקרא ארץ רפאים. פירשתי למעלה כי הכונה היא תקרא ולא תחשב כפי האמת, שאם אינך אומר כן - והיא בכלל הרפאים מה שנתן ה' לישראל - תקשה ברייתא דספרי שאמרו: ״אשר ה' אלהיך נותן לך״, פרט לעבר הירדן שנטלתה מעצמך, ע"כ; והלא בכלל מה שנתן ה' היא, ומה גם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו ברבות (ב"ר פמ"ד) שהרפאים זה ״חוי״, ומצינו שמנאו הכתוב בכלל ה-ז' שנתן להם בעלותם מארץ מצרים, דכתיב: ״ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' והחוי״ וגו', אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים אלא שנטלוה מעצמן: וא"ת: והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין אשר אמר ה' שיתן להם בעלותם מארץ מצרים, והוא סיחון, דכתיב : ״מלך האמורי״ וכתיב (שם כ"ה): ״וישב ישראל בערי האמורי״, וחזרה קושיתנו לדברי ספרי - זו אינו קושיא, כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה' לאברהם, כמו שגילה הכתוב בפירוש שם (שם כ"ו) כי חשבון עיר סיחון וגומר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וגו', הרי שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון, ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי ולעולם לא באה בכלל מתנת שבעה אומות שהגיע זמנם: עוד נראה כי לעולם כל אשר בשם ״רפאים״ יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם - ״ואת הרפאים״, וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה' היא, שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ עוג גם כן הרי קראה ״רפאים״ שהם החוי, ופירוש ברייתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן הוא על ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה' ז' עממין לאברהם לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראוים לדור בהם, ויהיה זה כענין קדושת הארץ עצמו שמצינו עשר הדרגות קדושה בארץ עצמה במקומותיה, ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה, והגם שנתן ה' אותה לאברהם תהיה לשלל עמה וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה אבל לא לדירה. והוא מה שאמרו בספרי לתת לנו פרט לעבר הירדן שם דקדק הכתוב לומר באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לתת לנו פי' הארץ אשר נשבע ה' שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר ארצות שהגם שנתנם לנו לא נתן הארץ לדירה מפני שאינה ראויה לקדושה, ותמצא שנתן גם כן עמון ומואב ואדום שהם הקיני והקניזי והקדמוני וכתיב והיתה אדום לשמה, וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג, אבל ארץ ישראל היא מה שנשבע ה' לתת לישראל לשכון שם. ושמור לך כלל זה גם כן שהגם שלא נתן ה' הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם וכבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה':

מַלְבִּי״ם ויתר הגלעד וגו' נתתי ג"כ אני בעצמי, עתה באר הטעם למה עשה החלוקה באופן זה, אומר הטעם שנתן ליאיר בן מנשה חלק גדול שהוא כל חבל ארגוב הוא מפני שכל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים ששם ישבו גבורים גדולים:

יד יָאִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת־כָּל־חֶבֶל אַרְגֹּב עַד־גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל־שְׁמוֹ אֶת־הַבָּשָׁן חַוֺּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

אוּנְקְלוֹס יָאִיר בַּר מְנַשֶׁה נְסִיב יָת כָּל בֵּית פְּלַךְ טְרָכוֹנָא עַד תְּחוּם גְשׁוּרָאָה וְאַפְקֵירוֹס וּקְרָא יָתְהוֹן עַל שְׁמֵהּ יָת מַתְנָן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין

אִבְּן עֶזְרָא יאיר בן מנשה. פירשתיו שהוא מבני יהודה: הגשורי והמעכתי. שני גוים:

מַלְבִּי״ם ויאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב וכבשו בעצמו ויקרא אותם על שמו ולכן זכה בהם מצד שכבשם בגבורתו:

טו וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת־הַגִּלְעָד׃

אוּנְקְלוֹס וּלְמָכִיר יְהָבִית יָת גִלְעָד

אִבְּן עֶזְרָא ולמכיר. מפורש:

מַלְבִּי״ם ולמכיר, וכן מטעם זה נתתי למכיר את הנלעד שבניו כבשוה כמ"ש בסוף פ' מטות וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה:

טז וְלָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן־הַגִּלְעָד וְעַד־נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן׃

רַשִׁ״י תוך הנחל וגבל. כָּל הַנַּחַל וְעוֹד מֵעֵבֶר לִשְׂפָתוֹ, כְּלוֹמַר עַד וְעַד בִּכְלָל וְיוֹתֵר מִכֵּן:

אוּנְקְלוֹס וּלְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָּא דְגָד יְהָּבִית מִן גִלְעָד וְעַד נַחֲלָא דְאַרְנֹן גוֹ נַחֲלָא וּתְחוּם וְעַד יוּבְקָא דְנַחֲלָא תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן

אִבְּן עֶזְרָא תוך הנחל וגבול. שלו וכן והירדן וגבול:

מַלְבִּי״ם ולראובני ולגדי, אולם לשבט ראובן וגד נתתי מן הגלעד וכו' ג"כ שלא עפ"י או"ת וגורל אף שהם לא כבשו ביחוד, וזה מפני הטעם שכבר נכתב בפ' מטות שהם בקשו את הארץ הזאת ע"י שהיא ארץ מקנה, ובדברים האלה נתבאר מה שתמהו המפ' למה נתן לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, והם לא בקשו ארץ מקנה, רק ראובן וגד בקשו ולמה צרף אליהם חצי שבט מנשה? על כן באר פה מפני שהם כבשו שם וע"כ נשאר בידם לנחלה:

יז וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה׃

רַשִׁ״י מכנרת. מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הַמַּעֲרָבִי, וְנַחֲלַת בְּנֵי גָד מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הַמִּזְרָחִי, וְנָפַל בְּגוֹרָלָם רֹחַב הַיַּרְדֵּן כְּנֶגְדָּם, וְעוֹד מֵעֵבֶר שְׂפָתוֹ עַד כִּנֶּרֶת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר והירדן וגבל – הַיַּרְדֵּן וּמֵעֵבֶר לוֹ:

אוּנְקְלוֹס וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְנָא וּתְחוּמֵהּ מִגֵנוֹסַר וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא יַמָא דְמִלְחָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא מָדִינְחָא

יח וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־בְּנֵי־חָיִל׃

רַשִׁ״י ואצו אתכם. לִבְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד הָיָה מְדַבֵּר: לפני אחיכם. הֵם הָיוּ הוֹלְכִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה לְפִי שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים, וְאוֹיְבִים נוֹפְלִים לִפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג) "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד":

אוּנְקְלוֹס וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר יְיָ אֱלָהֲכוֹן יְהַב לְכוֹן יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ מְזָרְזִין תַּעְבְּרוּן קֳדָם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מְזָרְזֵי חֵילָא

אִבְּן עֶזְרָא ואצו אתכם. עם בני ראובן וגד ידבר בעבור שהיו בכלל ישראל אמר אתכם ולא אותם והפך זה ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך איננו מדבר עם הלוים רק עם כל ישראל ובעבור היות הלוים בכלל דבר אליהם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואצו אתכם בעת ההיא. עם בני גד ובני ראובן ידבר, ולפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם, שהיה לו לומר אותם. וכן מצינו בסוף התורה (דברים לא) ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך, והדבור הזה אינו עם הלוים לבדם אלא עם כל ישראל, אבל דבר עמהם מפני שהיו הלוים בכלל.

מַלְבִּי״ם ואצו אתכם בעת ההוא, הנה בפרשת מטות אמרו בני ראובן ובני גד ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם לא נשוב אל בתינו עד התנחל ב"י איש נחלתו, דהיינו עד אחר כבוש וחילוק, ומשה אמר להם אם תחלצו לפני ה' למלחמה וכו' ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו דהיינו עד אחר כבוש לבד וא"צ להמתין על החלוק, וכן אמר שם (פכ"ט) אם יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה', ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד דהיינו תיכף אחר כבוש, ופה התנה עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ ושבתם איש לירושתו שהוא עד אחר חלוק, ותבין זה עפ"י מה שבארתי שם באורך שזה היה תלוי אם יעברו לפני ה' או אם יעברו לפני ב"י, שלפני ה' מציין מלחמה נסיית שה' יהיה הכובש, ולפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכחם, שאם תהיה המלחמה לפני ה' בדרך נסיי אז יוכלו לשוב תכף אחר הכבוש אחר שה' הוא הלוחם והכובש כ"ש שלא ייראו מאויב אחר הכבוש, אבל אם תהיה המלחמה לפני ב"י מלחמה טבעיית יש סכנה גם אחר הכבוש בעוד לא חלקו והחזיקו כ"א בנחלתו יהיו צריכים להיות שם עד אחר החלוק, וע"כ בני ראובן וגד שתפסו הלשון נחלץ חושים לפני ב"י אמרו שישארו שם עד אחר החלוק, ומשה שתפט שיחלצו למלחמה לפני ה' דהיינו מלחמה נסיית, אמר להם שא"צ להתעכב רק אחר כבוש לא עד אחר חלוק, אמנם לבסוף ראה משה והבין שהמלחמה תהיה בדרך טבעיי, שכן היה מלחמת יהושע שהיה מעורב עם תכסיסי מלחמה ולא נכבשו כל הז' אומות כי היה המלחמה קרוב לטבע שלכן אמר פה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל [ולא אמר לפני ה'] ע"כ צוה להם שישארו עד אחר חלוק, [וכן א"ל יהושע כמש"פ

יט רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי־מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם׃

אוּנְקְלוֹס לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יְדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִי יְהָבִית לְכוֹן

כ עַד אֲשֶׁר־יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם־הֵם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם׃

אוּנְקְלוֹס עַד דִי יְנִיחַ יְיָ לַאֲחֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן וְיֵרְתוּן אַף אִנוּן יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְהוֹן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּתְתוּבוּן גְבַר לִירֻתְּתֵהּ דִי יְהָבִית לְכוֹן

כא וְאֶת־יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן־יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר עֵינָיךְ חֲזָאָן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִלֵין כֵּן יַעְבֵּד יְיָ לְכָל מַלְכְּוָתָא דִי אַתְּ עָבֵר לְתַמָן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות. חזק את לבם במה שראו בשני המלכים האלה סיחון ועוג, כדי שיאמינו כי כן יעשה ה' לאותן שלשים ואחד מלכים שיהיו מנוצחים לפני ישראל ע"י יהושע, וכן חזק בזה לבו של יהושע שהוא עתיד ליכנס בארץ ולראות זה מה שלא זכה הוא. ואמרו במדרש קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו עליו שירה כך היו ראוין לומר על אלו אלא שבא דוד ע"ה ואמר עליהם שירה שנאמר (תהלים קלו) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.

אוֹר הַחַיִּים ואת יהושע צויתי וגו'. פירוש: צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך - ״לא תיראום״, ואינו חוזר על מאמר ״עיניך הרואות״ כי בזה לא יוצדק לשון צווי, וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג - וכתבוֹ אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם - לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המיחוש ממה שמבקש עזר בגבורים, וה' הוא הלוחם מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן, אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו' למאמר ״חלוצת בני גד ובני ראובן״ - לומר: שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר: כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם, דקדק לומר הוא - למעט מיחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן ״חלוצים תעברו״. וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פירשתי בפרשת מטות, ועיין בסמוך בפסוק ״את כל״: בעת ההיא לאמר. טעם אומרו בעת ההיא, - פירוש: בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן יעור המיחוש, על דרך שפירשתי בפסוק הקודם לזה. ואומרו לאמר - אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו, לזה אמר לאמר - פירוש: מכוון המאמר הוא זה. עוד ירצה, שציוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת ז' עממין להסיר מורך מלבם: את כל אשר עשה וגו' כן יעשה וגו'. במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עִם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה' ל-ב' מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו', וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים ״חלוצים לפני ה'״, ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה' הוא הנלחם ולא החלוצים, ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע עיניך הרואות וגו' אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה שאינו דומה זכות י"ב שבטים לזכות ט' ומחצה, והוא עצמו שפירשתי בפסוק ואתם תשבו פה שאמר לבני גד וראובן:

מַלְבִּי״ם ואת יהושוע צויתי, הנה מה ששלחו מלאכים אל מלך אדום ומואב שבודאי עשו זה עפ"י הדבור אף שידע ה' שלא יניחום לעבור דרך ארצם זה היה כדי שעי"כ יקשה סיחון את לבבו ויחשב שאם לא עמדו נגד מלך אדום ומואב שהיו חלשים ממנו כ"ש שלא יעמדו נגדו ועי"כ יצא להלחם אתם וז"ש (ב' למ"ד) כי הקשה ה' את רוחו, אכן מה שסבב ה' שסיחון ועוג ילחמו בישראל, הגם שארצם לא היה מוכן לישראל ממתנת אבותיהם, זה היה כדי שעי"כ תפול אימה ופחד על הכנענים ועי"כ גרגשי פנה והלך לו מא"י וכמ"ש יהושע (כד) ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו וגו' ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך, שפי' מה שכבשת שני מלכי האמורי זה היה הצרעה שגרשה אותם מלפניך, כמ"ש בפי' שם, וז"ש עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות ר"ל שזה עשה מטעם זה להודיע שכן יעשה לכלם ועי"כ תפול עליהם אימתה ופחד:

כב לֹא תְִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם׃

אוּנְקְלוֹס לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵהּ מְגִיחַ לְכוֹן: ססס

אוֹר הַחַיִּים לא תיראום. הגם שמדבר ליהושע אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם כי ה' נלחם להם, ולמה שפירשתי לאמר לישראל אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים: חסלת פרשת דברים

מַלְבִּי״ם לא, וע"כ לא תיראום כי באשר מלחמת יהושע היתה קרובה אל הטבע א"ל שבכ"ז לא יירא כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם כמו שעזר לכם במלתמת סיחון ועוג הגם שהיה בדרך מלחמה, וצווי זה שצוהו בעת ההיא דוקא הוא הקדמה למה שיאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא, כמו שיתבאר:

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן

כג וָאֶתְחַנַּן אֶל־יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְּשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, (לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן); דָּ"אַ זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי: בעת ההוא. לְאַחַר שֶׁכָּבַשְׁתִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג דִּמִּיתִי שֶׁמָּא הֻתַּר הַנֶּדֶר: לאמר. זֶה אֶחָד מִגּ' מְקוֹמוֹת שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אִם תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלָתִי אִם לָאו (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר

רַשְׁבַּ״ם החלות: כדכתיב למעלה היום הזה אחל תת פחדך, החלות הח' גורמת לה' פתח, וכן העירתי מצפון, וכן העדותי בכם היום, החתות כיום מדין, אבל בלא אחה"ע יאמר הקימות הרימות השיבות כולם חטפין: [ואתחנן, בילמדנו פרשת שלח לך ואל תשאל לו בשעת נדרו מנין, ממשה כשאמר לישראל שמעו נא המורים נשבע הקב"ה שלא יכנס לארץ שנא' לכן לא תביאו את וגו' אמר משה שעת כעס ושעת שבועה היא איני מדבר עכשיו המתין שנה ואחר כך התחיל והתחנן לפניו שנא' ואתחנן אל ה' אמר הקב"ה בשביל שהמתנת שאר המתים יורדים לשאול ואתה תעלה שנא' עלה ראש הפסגה ותראה משם:] דברי אגדה הם לתחלת פרשת ואתחנן שהכניס הכותב במקום הזה.

אִבְּן עֶזְרָא ואתחנן. הטעם וכבר התחננתי כי כאשר הזכיר יהושע ואמר צויתיו בעבור כי אינני עובר עמכם כי התחננתי לשם לעבור עמכם בעבור כי לגדולת השם אין חקר וחדשים לבקרים רבה אמונתך:

רַמְבַּ״ן ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (דברים ג׳:כ״א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור וטעם בעת ההיא רמז לעת הגזרה שהזכיר (דברים א׳:ל״ז) גם בי התאנף ה' ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה והנכון כי בעת ההיא בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה כמו שנזכר שם (דברים ג׳:ט״ז) וזהו וצו את יהושע (דברים ג׳:כ״ח) אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה מתוכחותיו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, יז) שלמה המלך ע"ה באר לנו בכתוב הזה (משלי יט) תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה"ז ובעוה"ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב (שם יד) ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה' יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב (שם יט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב (שם) ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע"ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב"ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה', לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב"ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב"ה שהרי הקב"ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר (ישעיה יד) ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב"ה הרי נתחייב לו הקב"ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה (דברים יד) למען יברכך ה' אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה"ז, וכן דרשו רז"ל מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב"ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה"ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל (שמות כב) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ"י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב"ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר (שמות לג) וחנותי את אשר אחון, וכתיב (דברים כח) והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר (תהלים ל) אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה, וזהו שכתוב. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. בעת ההיא, אחר שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל חשבתי שמא בטלה גזרה. והכתוב הזה דבק עם הפרשה של מעלה שהזכיר לשני המלכים האלה. לאמר. היתה התפלה בחתוך שפתים, וכן (במדבר יב) ויצעק משה אל ה' לאמר, ענינו אמירה גמורה בחתוך שפתים, וכבר הזכרתי שם טעם הדבר. ובמדרש ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אתה קראתני עבד שנאמר (שם) לא כן עבדי משה, אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך, שנאמר (איוב מ) הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות, תחנת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו שנאמר (שם) היכרות ברית עמך, ואני עבד ואמרת לי (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית, ואי אתה מקיים אותו, אלא אמרת לי (דברים לב) ומות בהר אשר אתה עולה שמה, ולא עוד אלא כתבת בתורתך (שמות כא) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, איני רוצה למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם, ולא קיימת זה עמי, בבקשה ממך שמע אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב"ה רב לך, בעל ריבך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה על הכל, וכן אמר איוב על אדם הראשון (איוב לא) מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אי זה ספר כתב, ספר תולדות אדם עד כאן.

כְּלִי יָקָר ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. פירש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ"מ אינן מבקשים כ"א מתנת חנם. (ספרי ואתחנן כג) וקשה על זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחוה"ל (שער הבטחון פרק ד) ורז"ל האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן כי פסוק זה אין למידין ממנו כ"א שאף מי שאין לו זכות הקב"ה עושה עמו על צד החנינה אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ מה ענינו לפסוק זה כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה. והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מע"ט שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כ"א כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ, וא"כ היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י בקשה זו, וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה' משאלות לבו יען כי אינו חפץ כ"א את אשר חפץ ה' בו, ואע"פ שבחטאו נקנס עליו מ"מ אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה מתנת חנם בעלמא, ולכך נאמר בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם על דעת ההוה שעדיין אין שום זכות בידו מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא לכך אמר בלשון ואתחנן כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור. בעת ההיא לאמר. כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא ואמר לאמר לדורות שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם. וי"א שמשה אמר איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו ועל זה נאמר בעת ההיא לאמר ר"ל שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא. וי"א שהוא על דרך ה' שפתי תפתח וגו' שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמ"ש וארשת שפתיו בל מנעת סלה . ורש"י פירש, בעת ההיא. אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. ונראה שחשב משה כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע"י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה וע"י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם ותיקן מה שקלקל. וכ"ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה' כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו'. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע והעמיד החמה כי מאחר שילפינן בג"ש דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו כך משה עשה כן מעצמו ובזה נתקדש השם ותיקן מה שקלקל וחיזק האמונה ע"כ חשב שהותר הנדר, ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה שהרי נאמר לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו.

אוֹר הַחַיִּים ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. צריך לדעת אומרו בעת ההיא, ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו', לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזירה כבר נגזרה: ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו ז"ל דרשו (שם) שאמר משה לה' השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש, אכן פירוש אומרו בעת ההיא הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר (א' ל"ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות ודרשו רבותינו ז"ל לשון התרת שבועה כאשר אבאר בסמוך, וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא, לזה אמר בעת ההיא פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה'. והגם שבתחילתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו , והוא אומרו לאמר פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים, וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה' עשה: עוד נתכוון לדייק ד' תנאים הצריכין לקבלת תפלה, אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו תחנונים ידבר רש, ב' שיבקש ממקור הרחמים, ג' זמן התפלה כדרך אומרו ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ד' שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ר' פ"ז כ"ד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו' ע"כ, והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן ל' תחנונים זה כנגד תנאי א', אל ה' שבקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב', בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו' זה כנגד תנאי ג', לאמר פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד', ולדברי רבותינו ז"ל שאמרו בעת ההיא כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר, נמשכת עם אתה החילות, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו (ילקוט) בעת ההיא כשאמר לו לא תביאו את הקהל וגו', ויש שאמרו (רבה) כשאמר לו קח את יהושע וגו', ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

מַלְבִּי״ם ואתחנן אל ה' בעת ההוא, כבר פי' הרי"א שמפני שבגזרת מי מריבה אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, ולא אמר לכן לא תבא אל הארץ, חשב משה שלא נגזר עליו שלא יבא שמה הוא בעצמו רק שלא יביא את הקהל היינו שהוא לא יהיה השר והמנהיג אותם רק ינהיגם איש אחר, וע"כ אחר מלחמת סיחון מסר מינוי ההנהגה ליהושע כמ"ש ואת יהושוע צויתי עיניך הרואות וכו' כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר, ואחר זה התחנן אל ה' לאמר אעברה נא ר"ל שלא אעביר את העם כשר ומנהיג רק אעברה כהדיוט לראות את הארץ שע"ז לא נגזר עליו, ולכן אמר בעת ההוא ר"ל בעת שמסרתי ההנהגה ליהושע:

כד אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ׃

רַשִׁ״י ה' אלהים. רַחוּם בַּדִּין: אתה החלות להראות את עבדך. פֶּתַח, לִהְיוֹת עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל אַעַ"פִּ שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה; אָמַר לוֹ מִמְּךָ לָמַדְתִּי, שֶׁאָמַרְתָּ לִי (שמות ל"ב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי", וְכִי תוֹפֵס הָיִיתִי בְךָ? אֶלָּא לִפְתֹּחַ פֶּתַח, שֶׁבִּי הָיָה תָלוּי לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ כֵן הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו (ספרי): את גדלך. זוֹ מִדַּת טוּבְךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר י"ד) "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'": ואת ידך. זוֹ יְמִינְךָ שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם: החזקה. שֶׁאַתָּה כוֹבֵשׁ בְּרַחֲמִים אֶת מִדַּת הַדִּין בְּחָזְקָה (ספרי): אשר מי אל וגו'. אֵינְךָ דוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹעֲצִין וְסַנְקַתֶּדְרִין הַמַמְּחִין בְּיָדוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וְלַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו, אַתָּה אֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדְךָ אִם תִּמְחֹל לִי וּתְבַטֵּל גְּזֵרָתְךָ; וּלְפִי פְשׁוּטוֹ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ מִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג, – כְּדִכְתִיב (דברים ב') "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ", – הַרְאֵנִי מִלְחֶמֶת ל"א מְלָכִים:

אוּנְקְלוֹס יְיָ אֱלֹהִים אַתְּ שָׁרֵיתָא לְאַחֲזָאָה יָת עַבְדָךְ יָת רְבוּתָךְ וְיָת יְדָךְ תַּקֶפְתָּא דִי אַתְּ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתָּךְ בִּשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא וְלֵית דְיַעְבֵּד כְּעוֹבְדָיךְ וּכְגִבָּרְתָּךְ

רַשְׁבַּ״ם גדלך: שמסרת בידי סיחון ועוג:

אִבְּן עֶזְרָא אתה החלות. אמר חכם מהחכמים אתה החלות להראות את גדלך בשמים ובארץ במעשי' שנוהג העולם בם: ואת ידך החזקה. באותות שנעשו על ידו עד שנודע בעולם כי אין אל כי אם הוא לבדו והטעם תקיף בשמים ששם המלאכים והצבא ובארץ ששם החיות ובני אדם: כמעשיך. שהם כולם בחכמה: וכגבורתך. ביכולת וטעם זו הפרשה לחבב את ארץ ישראל ואם הארץ תהיה חביבה ישמרו מצות השם שלא יגלו ממנה:

רַמְבַּ״ן ה' אלהים רחום בדין לשון רש"י (רש"י על דברים ג׳:כ״ד) ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים אלהים זו מדת הדין אבל השמות הנזכרים כאן אדון במדת רחמים וכך אמרו בילמדנו אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו' וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א וענין הפרשה יובן בזה כי אמר ואתחנן ולא אמר ואתפלל כי ידבר בתחנה ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד אבל לשון ספרי (ואתחנן כד) כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון אלהים זו היא מדת הדין שנאמר עד האלהים יבוא דבר שניהם והכוונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים והוא השם המיוחד ושאר השמות כולן מדת הדין כמו אלהים שהוא שם גם לדיינים וכל שכן אל"ף דל"ת שהוא לשון אדונים והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' אעברה נא ואראה. יש לתמוה על התפלה והתחנה הזאת של אדון הנביאים איך היא נקשרת ומה ענין זה לזה, כי מתחיל ספורו בזכרון נפלאותיו של הקב"ה וגבורותיו וחותם שאלתו ותחנתו באעברה נא ואראה. וע"ד הפשט אתה החלות, יבאר ענין מתן תורה שהוא התכלית המבוקש מהאדם, ולכך אמר את עבדך שהוא העבד הנאמן שזכה בקבלת התורה שנתנה על ידו, את גדלך על שם שכתוב במתן תורה (דברים ה) את כבודו ואת גדלו, ואת ידך החזקה על שם שכתוב (שם) ואת קולו שמענו מתוך האש, אשר מי אל בשמים ובארץ על שם שכתוב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, אשר יעשה כמעשיך בשמים, וכגבורותיך בארץ, וזהו שאמר בתחלת דבורו שני שמות הקדושים על שם שכתוב (שמות כ) אנכי ה' אלהיך, וקשור הכתובים כן, אתה החלות לתת תורה על ידי ואין עיקר התורה אלא בארץ, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אם כן אעברה נא ואראה, כך פירש מורי הרב הגדול ר"ש נר"ו. ויתכן לפרש בקשור דברי התפלה והתחנה הזאת, כי יזכיר משה בכלל דבריו כלל הנקודות כלן שהן עקרי המציאות כולו מעלה ומטה, מפני שהשיג כבר הקו האמצעי של מעלה, לכך בקש שיראה בחוש העין הקו האמצעי של מטה להשיג המכוון כנגדו, ועל כן יאמר אתה החלות ונתתה בי כח והשגה להשיג הנקודה האמצעית שכל הענפים משתלשלין ומשתרגין ממנו, והיא כנקודה בתוך העגול שהיא תחלת העגול, אשר מי אל בשמים ובארץ שהיא הנקודה בתוך השמים שהם הגלגלים המקיפים אותה, ולכך אמר אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כי גבורתו של הקב"ה מתפרסם כשעולם מתקיים בתנועת הגלגלים, וכן לשון הכתוב (תהלים יט) ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועל כן יאמר אעברה נא ואראה, כיון שחננתני דעה שהשגתי הנקודה האמצעית למעלה יגדל נא חסדך עמי שאראה את הארץ הטובה שהיא הנקודה האמצעית של מטה, ההר הטוב הוא ירושלים, שהוא הקו האמצעי של הארץ הטובה, והלבנון הוא בית המקדש שהוא הקו האמצעי של ההר הטוב, ירצה לומר כי כיון שהורהו והשכילהו העליון בעין השכל, בדין הוא שלא יסתיר ממנו השפל אבל יזכה לבא שמה לראותו כדי שיוסיף זכות על זכותו בקיום המצות התלויות שם, ומתוך השפל תתעלה נפשו אל העליון לאור באור החיים באותה מעלה המעותדת למי שקיים כל המצות כלן על השלמות. וע"ד המדרש אתה החלות, כלום אתה גוזר עלי שלא אכנס לארץ אלא בשביל (במדבר כ) שמעו נא המורים, אתה החלות שאמרת (שם יז) למשמרת לאות לבני מרי. וע"ד הקבלה אדני יהוה אתה החלות להראות בסנה, את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, הגדולה והגבורה, וכן היתה תחלת נבואתי והודעת לבריות על ידי שאין אלוה בשמים ובארץ שיעשה כמעשיך וכגבורותיך, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פו) אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך, ועל כן יגדל נא חסדך עמי ואעברה נא ואראה וגו', ולפי שהוא אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים ומשה חטא בו בענין הצור ונגזר עליו על זה שלא יכנס לארץ על כן יבקש משה עתה מלפניו שיסלח לו ויעבור ויראה. מזה נכתב השם הזה אל"ף דל"ת ואחריו יו"ד ה"א וא"ו ה"א כי הוא אדון אשר בו הרחמים, כי ביה ה', ולכך הזכיר לשון ואתחנן שהוא לשון נאמר על מדת הדין, כלשון (שם ל) אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, סמך התחנה לאלף דל"ת, וכן כתוב (איוב ח) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן. הארץ הטובה, ההר הטוב. אמרו במדרש משל למלך שבקש לישא אשה ושלח שלוחיו לראותה אם היא נאה אם לאו, הלכו וראו אותה ואמרו לו אין כעורה ממנה, שמע שושבינו ואמר להם בני מרי אין נאה הימנה בעולם, בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כאן שגניתם את בתי לפני המלך, בא השושבין ליכנס אמר לו אף אתה לא תכנס, אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואמרתי למלך אין בעולם נאה הימנה והם אמרו אין כעורה ממנה, עכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם. כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע המרגלים אמרו לשון הרע, שנאמר (במדבר יג) ארץ אוכלת יושביה היא, ואני לא ראיתיה ושבחתיה לישראל, שנאמר (דברים ח) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו', ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ההר הטוב הזה והלבנון, זה בית המקדש שמלבין עונותיהם של ישראל.

סְפוֹרְנוֹ ואתחנן אל ה' ואת ידך החזקה. לשנות טבע הנבראים הבלתי נפסדים שלא יוכל זה זולתך. וכל אלה עשית כדי להביא את ישראל לארץ ולכן ראוי להשתדל בקיום שבתם בה:

כְּלִי יָקָר אתה החילות להראות את עבדך וגו'. פירש"י פתח להיות עומד ומתפלל, פ"א של פתח נקודה בסגול וכך פירושו החילות להראות מה הראה לו פתח, כמי שפותח פתח לאיזו דבר ואח"כ פירש על מה הראה לו פתח, להיות עומד ומתפלל. אבל הקוראים פתח הפ"א בקמץ טעות בידם כי מאי קמ"ל כי ודאי לא סיים תפלתו קודם שפתח, למה נקט לשון פתח הל"ל היה עומד ומתפלל. ורז"ל אמרו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום קודם שיתפלל, כי כן עשה משה שהתחיל בשבחו של מקום שנאמר אתה החילות להראות את עבדך וגו', ואח"כ אמר אעברה נא. ביאור הדבר שכל צדיק יבקש מתנת חנם וישער בעצמו שכל מה שהקב"ה עושה עמו, חסד אל כל היום כי הקב"ה תמיד המתחיל בעשיית הטובות לאדם מיום הולדו והאדם כל מה שמסגל מעשים טובים הכל הוא עושה דרך תשלומים, והקב"ה החנוני הגדול מקיף וחוזר ונותן בהקפה למי ששילם חוב ראשון וכמ"ש מי הקדימני ואשלם. הורה שהקב"ה המקדים והמתחיל בכל הטובות וזה שבחו ותהלתו של מקום ברוך הוא שצריך המתפלל לסדר שבחו של מקום תחילה קודם שיתפלל, כדי שבכל התפלה והתחנה לא יבקש כ"א מתנת חנם. שכן מצינו במשה שקודם שאמר אעברה נא אמר אתה החילות וגו' הורה כי הקב"ה המתחיל בכל טובות ואין לו שום חוב עליו ובקש מתנת חנם. וזה שפירש"י את גדלך זו מדת טובך, ואת ידך החזקה הכובשת מדת הדין, כי כפי שורת הדין אינו חייב לו כלום וברוב טובו הוא גומל חסד למי שאין לו עליו כלום. וזה ביאור יקר.

אוֹר הַחַיִּים אדני ה'. אומרו אדני, על דרך מה שאמר עלי אדני הוא הטוב בעיניו יעשה, פירוש שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו וכיון שכן הטוב בעיניו יעשה ודאי, והוא אומרו אדני פירוש הצלחתי וטובתי לך הוא, ואומרו הוי"ה בניקוד אלהים, רש"י ז"ל פירוש וז"ל אדני אלהים רחום בדין ע"כ, וראיתי לרמב"ן שכתב על דבריו וז"ל ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל"ף דל"ת והשני כתוב ביו"ד ה"א וכו' ע"כ, ואני אומר שלא נתכוון רש"י על שם אדנות אלא על שם הויה שהוא כתוב הוי"ה ונקוד בניקוד אלהים, וכך הם דברי המדרש (ספרי) וז"ל הוי"ה רחמים אלהים דין ע"כ, פירוש הכתיבה שהיא הוי"ה רחמים הקריאה שהיא אלהים דין, ובזה אין כאן השגה: וטעם שאמר שם זה שבו רחמים ודין לפי מה שפירשתי באומרו לאמר שנתכוון בתפלתו לומר גם על ישראל לזה אמר דין ורחמים, דין למה שנוגע אל ביטול גזרת משה כאומרם ז"ל (תנחומא) משל למלך שביקש לישא אשה שלח שלוחין לראותה הלכו וכו' באו ואמרו לו אין כעורה ממנה שמע השושבין אמר לו מרי אין נאה ממנה בעולם בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כיון שבזיתם אותה בא שושבין לכנס א"ל אף אתה לא תכנס אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואף על פי כן אמרתי למלך אין נאה הימנה וכו' כך אמר משה לפני ה' וכו' ע"כ, הרי כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ, והוא מה שנתכוון בזכרון שם אלהים, ורמז בכתיבה שם הרחמים למה שנוגע לביטול הגזירה מעל ישראל כמו שפירשתי בתיבת לאמר, ונתחכם להזכיר שם הדין לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו, ורמז שם הרחמים בנסתר לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שיהיה נענה בשביל עצמו: עוד אפשר כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין הוכרח לשתף מדת הרחמים כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען וכתיב כי לא יצדק לפניך כל חי, לזה מתק הדין במדת הרחמים: אתה החילות וגו'. תיבת החילות פירשו רבותינו ז"ל בספרי בשלשה דרכים, לשון התחלה, ולשון תפלה על דרך אומרו חלו נא פני אל, ולשון התרה, וז"ל ספרי אתה החילות אתה התרת נדרי בשעה שאמרת לי הוצא את עמי וגו' ואמרתי לך כבר נשבעתי ליתרו וגו', דבר אחר אתה פתחת לי פתח להתפלל שאמרת לי הרף ממני וגומר וכי תפוס הייתי בך וכו', וכפי זה מפרש החילות לשון תפלה, ד"א התחלת פתח בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן ע"כ, קשה בשלמא טענת התחלת וגם טענת אתה פתחת לי להתפלל הם דברי טעם לתפלה, אבל טענת פתח ההתרה מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה, והפתח הוא שבא אליו דבר מלך שלטון ללכת בשליחותו ואין לך פתח גדול מזה, מה שאין כן שבועתו יתברך אין צודק בה פתח שכל הפתחים גלוי וצפוי לפניו והוא מגיד מראשית אחרית: ויתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ו מהלכות שבועות וז"ל מי שנשבע ולא ניחם ובא לקיים שבועתו אם ראו ב"ד שהתר שבועה זו מקיום מצוה או שלום בין אדם לחבירו וכו' בית דין נושאים ונותנים עמו עד שיתנחם וכו' ומתירים לו ע"כ, ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט, והוא מה שנתכוון משה בטענתו לפני ה' אתה החילות שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו הגם שלא היה חפץ להתיר, והראיה ששבעת ימים ה' אמר לו לכה ואשלחך אל פרעה והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה ונשא ונתן ה' עמו עד שנתרצה לדבר מצוה והלך והתיר נדרו, וכמו כן יתיר ה' שבועת גזירת משה, והגם שאין כאן פתח יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה כאומרו אעברה נא ואראה וגו', ואם תאמר מה דמיון דין שכתב רמב"ם לשאלת משה, כי דין רמב"ם המתיר הוא המקיים המצוה ולזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה' נשבע ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ, לזה דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך וידוע כי מה שקנה עבד קנה רבו:

מַלְבִּי״ם ה' אלהים אתה החלות, כי א' מן הטעמים שסלק ההנהגה ממשה שלא יביא את העם הוא מפני שאם היה משה מכניס לארץ היה הנהגתם וכבושם את הארץ הכל בנסים גלוים למעלה מן הטבע לגמרי, וע"י חטא מי מריבה שלא האמינו בה' לא היו העם ראוים להנהגה מעולה כזו רק להנהגת נסים נסתרים וכבוש טבעי שזה היה ע"י יהושע, ולבל ישיב לו ה' שאם יכנס הוא עמם אל הארץ אף שיכנס כהדיוט א"א להנהגה טבעיית בעוד משה חי, ועז"א שגם בחייו נהג ה' עמהם בשני מיני הנהגות שלפעמים נהג בנסים גלוים שאין להם קשר כלל עם מסבות הטבע, כמו קריעת י"ס והורדת המן וכדומה, ולפעמים נהג בענין קרוב אל הטבע כמו מלחמת עמלק ומלחמת סיחון שהיה בדרך מלחמה, וא"כ יצויר הנהגה כזאת גם בעוד משה חי בפרט כשתהיה ההנהגה ע"י יהושע, וז"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך היינו ההנהגה שאתה מנהיג עפ"י דרכי הטבע שמצד זה נקרא גדול, מפני שהוא המנהיג כל הסבות המסובבים ושלשלת הטבע מראש ועד סוף, ואת ידך החזקה הוא הוא ההנהגה הנסיית שבו משדד שטבע בידו החזקה כמ"ש תעוז ידך תרום ימינך כמש"ש, ונגד ההנהגה הטבעיית אמר אשר יעשה כמעשיך שהם מעשה ה' בעולמו בדרכי הטבע, ונגד ההנהגה הנסיית אמר כגבורותיך, וכבר בארתי בכ"מ שההנהגה הטבעיית מיחס פעולת ה' לשמים שההנהגה הטבעיית תרד דרך מערכת השמים, וההנהגה הנסיית מיחס שפועל ישועות בקרב הארץ ר"ל לא באמצעות השמים והמערכת רק משנה חוקי הטבע בארץ, עז"א אשר מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך ומי אל בארץ אשר יעשה כגבורותיך, וא"כ מה שאעבור אל הארץ לא יעכב על ידך מלהנהיג גם כפי דרכי הטבע בנסים נסתרים, וא"כ אבקש:

כה אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן׃

רַשִׁ״י אעברה נא. אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: ההר הטוב הזה. זוֹ יְרוּשָׁלַיִם: והלבנן. זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס אֵעִבַר כְּעַן וְאֶחֱזֵי יָת אַרְעָא טַבְתָא דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא טוּרָא טָּבָא הָדֵין וּבֵית מַקְדָשָׁא

סְפוֹרְנוֹ אעברה נא. להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה: ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם:

כְּלִי יָקָר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'. למה הפסיק במלת נא בין אעברה ואראה, ולמה עשה שתי חלוקות והזכיר הארץ בפני עצמה, וההר הטוב הזה והלבנון בפני עצמם. וביאור הענין הוא שבקש משה על ב' דברים א' בעבור ישראל, וא' בעבור עצמו, ובאה התשובה ויתעבר ה' בי למענכם כי בדבר הנוגע בכם לא נעתר לי ה', אבל מה שנוגע בי נעתר לי ואמר רב לך. די בדבר שהוא יהיה לך לבד, ועוד תרצה לבקש בעבורם. וב' דברים אלו הם שני מיני שלימות אשר הקנה ה' לאברהם, כי מתחילה אמר ה' לאברהם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וגו' כי לך אתננה ולזרעך עד עולם. ש"מ שבראיה לבד קני ליה, ואח"כ חזר מזה ואמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. ש"מ שבראיה לחוד לא רצה שיקנה כ"א מכי דייש אמצרי ויחזיק בה חזקה מעליותא, ועוד שלא אמר ולזרעך עד עולם כ"א לך לבד, ומהו שאמר וראה מן המקום אשר אתה שם וכי ס"ד שיראה מן המקום אשר איננו עומד שם, ועוד כי שם נאמר לשון נא שא נא עיניך וראה דווקא בדבר הנקנה בראיה ולא בדבר הנקנה בחזקה גמורה, וכאן נאמר אעברה נא הזכיר לשון נא דווקא בדבר שצריך העברה ברגלים ממש הלא דבר הוא. והבט ימין וראה כי מן הארץ הקדושה יש תועלת גשמי, ורוחני, הגשמי הוא התלוי בכל שטח הארץ כולה לאכול מפריה ולשבוע מטובה כי ארץ זבת חלב ודבש היא, והוא הדבר שאינו נקנה כ"א בחזקה ממש מכי דייש אמצרי כדין כל קונה שדה ועליו נאמר לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ולא הזכיר בזה לשון נא כי אין נא אלא בקשה ויען כי החומר של האדם בטבעו הוא נכסף אל אהבה בתענוגים כי כל איש חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. ע"כ לא היה צריך הקב"ה לדבר בלשון נא לשון בקשה כי אדרבה האדם מבקשו בלשון נא, שכן משה אמר על קנין זה שצריך העברה לשון נא שנאמר אעברה נא. וכשהאדם מבקשו מאת ה' ודאי אין הקב"ה צריך לבקשו מן האדם והא בהא תליא, ולא הזכיר בקנין זה לך ולזרעך עד עולם כי אין הארץ נקנית לזרעו עד עולם על כל פנים, שהרי על תנאי היא נתונה אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. ותועלת הרוחני אינו בא מכלל שטח הארץ, כ"א מן ההר הטוב הזה והלבנון שלמטה המכוון כנגד בהמ"ק שלמעלה, ושם חביון עוז השכינה ונקרא המקום ה' יראה על שם שכל הרואה המקום הקדוש ההוא בראיה לחוד קני שלימות נפשו ונתלבש ברוח קדושה וטהרה כי מלך ביופיו תחזנה עיניו. כי כדרך שבא לראות שמה כך בא ליראות, ועל קנין זה אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם וגו'. כי בזמן ההוא היה אברהם בבית אל ובית אל היינו המקדש כי מן המקדש יצא השפע אל כל ד' רוחות העולם כי מן הבאר ההוא ישקו כל הרוחות כמבואר למעלה פר' לך לך (לך לך יג.יז). ולפי שתועלת הרוחני כפי הטבע אין האדם נכסף אליו על כן אמר לו הקב"ה שא נא לשון בקשה, כדרך שאמרו אצל אדם הראשון פתהו לכנס לגן עדן כי האדם צריך פיתוי על קבלת איזו דבר רוחני שאין ההנאה מורגשת לאלתר, ולעומת זה אמר משה ואראה ולא אמר ואראה נא לשון בקשה כי האדם כפי טבעו אינו מבקש על זה כל כך ואדרבא הקב"ה צריך לבקשו ממנו. ואע"פ שאצל השלמים כמשה ואברהם אין שייך לומר כן מ"מ דברו בלשון סתם בני אדם, ועל קנין זה אמר ה' לאברהם ולזרעך עד עולם. כי המקום הקדוש ההוא לעולם הוא בהויית קדושתו שהרי הוא מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ואם זה שלמטה חרב מ"מ המקום ההוא נשאר מכוון נגד בית המקדש שלמעלה השופע על המקום ההוא הקדושה ולעולם בכל דור ודור קדושה זו לא סרה, שהרי בימי האבות שלא היה שם בית המקדש בנוי ואע"פ כן היתה הקדושה שם. וכן דרשו רז"ל עצי שטים עומדים שעומדים לעולמי עולמים ובמסכת מגילה אמרו רז"ל מן פסוק והשמותי את מקדשיכם שאפילו בשוממותם מ"מ בקדושתם הם עומדים רצה לומר בקדושתה הראשונה לא חסר דבר וכמ"ש נכבדות מדבר בך עיר האלהים סלה ומלת סלה מורה על הנצחיות. ובהצעה זו יתורץ הכל כי משה בקש על שניהם. כי באמרו אעברה נא, בקש על קנין הארץ ממש להקנותו לישראל בחזקה גמורה והזכיר בזה לשון נא כי כל מה שניתן לאדם בקניני העולם הזה חסד אל כל היום הוא, ולא על עצמו בקש העברה זו כ"א בעבור ישראל בחסדו שאם הוא ינחילם את הארץ תהיה להם לחלוטין. ואח"כ בקש גם על עצמו ואמר ואראה כי על עצמו לא בקש כי אם השלימות הרוחני הנקנה בראיה. ואח"כ פירש על ראשון ראשון כי מה שאמרתי אעברה נא היינו את הארץ הטובה. לצורך הקנאת כל הארץ בכללה אל ישראל, ומה שאמרתי ואראה היינו ההר הטוב הזה והלבנון. כי השלימות הרוחני שבו נקנה בראיה, והפסיק במלת נא כדי שלא תחזור לשון נא כ"א על ההעברה מן הטעם שנתבאר. ויתעבר ה' בי למענכם. על הדבר שבקשתי למענכם להקנות לכם הארץ לא נעתר לי ה' ואמר ה' אלי רב לך. די בזה כשאתן שאלתך שהיא לך לבד והיא הראיה, וע"ז אמר עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה וגו'. ותשכיל ותדע כי באברהם התחיל ברוח צפונה, וכאן התחיל בימה, לפי שעיקר ראיה זו הנותנת קדושה יתירה הוא ע"י ראית השכינה שבכותל מערבי כמ"ש ויראו ממערב את שם ה' אבל אברהם שעמד במקום ההוא ומדבר בשפע היוצא משם לכל ד' רוחות התחיל ברוח צפון החשוך וצריך ביותר לקבלת השפע. ומה שלא רצה ה' בזה שמשה ינחילם את הארץ, לפי שכך מסיק (בדב"ר ח.א) שהתפלה אם אינה עושה כולה היא עושה חציה. וכן תפלת משה על אהרן הועילה לחצאין, כך כאן נעתר לו על חצי שאלתו ונדחה המבוקש הגשמי מפני הרוחני. ומדקאמר למענכם שמע מינה שישראל לא היו זכאין שמשה ינחילם כי פני משה כפני חמה כחמה זו שאורה תמידי בלא הפסק כך כל מתנותיו של משה נצחיים וקנין התורה שעל ידו, יוכיח, אבל יהושע כלבנה שאין אורה תמידי כך הארץ שהנחילם לפעמים כשזוכין לכל בני ישראל אור במושבותם, וכשאינן זוכין ראיתי הארץ והנה תוהו צר ואור חשך בעריפיה . וי"א שמשה בקש ראיית הארץ, שלא יהיה בכלל וכל מנאצי לא יראוה וי"א רב לך מלת לך עולה חמשים כי משה בעצמו אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכבר חיה ק"ך שנה דהיינו חמשים יותר מהראוי בדרך הטבע, ועתה בקש לחיות יותר ע"כ אמר לו רב לך אותן נ' שנה שנתוספו לך. ויש אומרים, שמשה אמר שהגזירה לא היתה כ"א שלא יביא את הקהל וגו' ומאחר שיהושע מנהיגם א"כ יכנס הוא לארץ כאחד העם, והשיב לו רב לך בתמיה וכי הגון לך שיהא תלמידך יושב ודורש ואתה יושב ורואה.

אוֹר הַחַיִּים אעברה נא ואראה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו נא, גם למה הוצרך לומר ואראה וגו' הלא כשיעבור הענין מעצמו מובן שיראה וכו', ואולי שנתכוין להשיב תשובה על הדברים המונעים ביאתו לארץ כאומרם ז"ל שהם ב', א' לפי שהגיע זמנו של יהושע למלוך (תנחומא) ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ב' שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל לחטוא ויצטרך להשליך חמתו עליהם וחשב ה' למשכן בשבילם הבית המקודש כרמוז בתיבת משכן משכן כאומרם ז"ל (שמו"ר פנ"א), ובזה יש תקוה ותכלית טוב לישראל וכמאמרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' מזמור קינה מבעי ליה אלא שהשליך חמתו על עצים ואבנים ולא השליכה על ישראל וכו' ע"כ, ואם היה משה בונה בית המקדש אמרו ז"ל שלא היתה אומה ולשון שולטת בו וזה יסובב לשפוך חמתו עליהם לכלותם, וכמו שפירשתי בפרשת דברים בפסוק (א' ל"ז) גם בי התאנף: לזה נתכוון משה בדבריו להשיג על ב' דברים אלו, כנגד המלכות שאינה נוגעת וכו' אמר אעברה נא פירוש אעברה כדרך העוברים שלא בדרך שררה וכבוד, וכנגד מיחוש עם בני ישראל כדי שיהיה להם בית המקדש לפדיון נפשם אמר ואראה פירוש לא לבנות אלא לראות לבד, ובזה הוסרו ב' המיחושים, ודקדק לו' תיבת נא פירוש הן עתה יעבור ממלכותו כדי להשיג תקוה זו: עוד נתכוון לבקש שימהר לעבור כל עוד שיש שהות ביום שעדיין לא כלו לו ימיו, ולמה שכתבתי בפירוש בעת ההיא שנתכוון אל זמן הגזירה של המרגלים, נתכוון לומר שממהר לעבור בזמן זה שעדיין ימיו רבים, ומתוך הדברים תשכיל שנתכוון לבטל גזרת ישראל, כי גזרתם היתה שימותו במדבר ולא ימותו מיתת כרת עד שיהיו כלם בני ס' שנה, ואם יכנס משה אז הדבר מובן מעצמו שיכנסו כל ישראל שלא גזר ה' עליהם שימותו מיתת כרת: עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פי"ט) כי הגואל המקווה לעם המקוים הוא משה עצמו, ובספר הזוהר (ח"ב ק"כ) גם כן רמזוה בפסוק מה שהיה הוא שיהיה, והן הנביא משה ידע הדברים כי גלה ה' סודו אל עבדו נאמן ביתו שיבא זמן אחר שיעבור את הירדן אל הארץ וגומר, לזה דקדק בתפלתו כי מה ששואל הוא שיעבור עתה, והוא אומרו אעברה נא בזמן זה: עוד נראה לפרש אומרו אעברה נא, שנתכוון להשיב גם על טעם הבא בדבריהם ז"ל (רבה) למה משה מת בחוצה לארץ שהוא משום מתי מדבר להביאם לעולם הבא משל וכו' יעש"ד, לזה אמר אעברה פירוש דרך העברה לא להשתקע רק אעברה ברגלי וכשיגיע הזמן שיאמר לו ה' קרבו ימיך למות יבא אל המקום אשר יאמר ה' אליו: עוד נתכוון בלשון אעברה, על דרך אומרם ז"ל כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, לז"א לו אעברה נא פירוש עתה בחיים לתועלת נפשי לתענוג המקוה שהוא עולם הבא: אשר בעבר הירדן. הוצרך לומר כך, לפי שיש ארץ טובה שהיא ארץ העליונה כדרך אומרו, אתהלך לפני ה' בארצות החיים, והוצרך לפרט ההר הטוב והלבנון, לדבריהם ז"ל שאמרו (סוטה י"ד) שכוונת משה היה לקיים מצות הנוהגות בארץ, לזה פרט כל המקומות לומר שחפץ הוא לקיים כל המצות הנוהגות בכל המקומות. עוד נתחכם משה לומר כדברים האלה לבל יהיה מקום לה' לומר שיראה משם את הארץ ולא יצטרך לעבור, לזה פרט את כל המקומות שאין מציאות לראות כל זה מרחוק אם לא יעבור:

מַלְבִּי״ם אעברה נא כהדיוט, לא להנהיג את העם רק כדי שאראה את הארץ הטובה, והנה משה לא נתאוה לכנס לארץ כדי לאכול מפריה, רק מפני שהארץ מוכנת לקדושה עליונה יותר ושם יתעלה יותר בשלמותו וגם יקיים מצות התלויות בארץ וז"ש ואראה את הארץ הטובה, ר"ל הטובה לשלמות הנפש שהוא הטוב האמתי, וגם שאם היה משה נכנס לארץ היה נודע לו תיכף מקום הר המוריה שהיה נעלם עד ימי דוד, והיה המקדש נבנה תיכף ע"י משה וז"ש ההר הטוב הזה והלבנון :

כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ויתעבר ה'. נִתְמַלֵּא חֵמָה: למענכם. אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ק"ו) "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם": רב לך. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרַב כַּמָּה קָשֶׁה וְהַתַּלְמִיד כַּמָּה סַרְבָן וּמַפְצִיר (סוטה י"ג); דָּ"אַ — רב לך, הַרְבֵּה מִזֶּה שָׁמוּר לְךָ, רַב טוּב הַצָּפוּן לְךָ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ עֲלַי בְּדִילְכוֹן וְלָא קַבִּיל מִנִי וַאֲמַר יְיָ לִי סַגִי לָךְ לָא תוֹסֵף לְמַלָלָא קֳדָמַי עוֹד בְּפִתְגָמָא הָדֵין

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויתעבר ה' בי למענכם. ע"ד הפשט נתמלא עלי עברה בשביל תלונותיכם, וכן הזכיר בסמוך וה' התאנף בי על דבריכם, והוא שכתוב (תהלים קו) וירע למשה בעבורם. וע"ד המדרש ויתעבר ה' בי, זהו שכתוב (שמות לד) ויעבור ה' על פניו, כלומר אותה שעה כשנתן לי גדולה בשבילכם והעביר כבודו לפני בסיני התחננתי לפניו על זאת ולא שמע אלי. וע"ד הקבלה ויתעבר ה' בי, ירמוז לסוד העבור, וזהו לשון בי כי היה ראוי שיאמר עמי, כענין שכתוב (תהלים פט) התעברת עם משיחך, וידוע כי לשון סוד העבור מלשון עברה, כי סוד הגלגול בענין היצירה מדה מתנהגת בעוה"ז במדת הדין, והוא סוד (שמות ז) פוקד עון אבות, וכבר רמזתיו שם, וזהו שאמרו רז"ל בברכות אפילו בשעה שאתה מלא עליהם עברה באשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך. ויש מן החכמים קורין כאשה עוברה בכ"ף, ובהרבה ספרים נמצא כן, וגרם להם שלא הבינו פנימיותו של ענין ולא לקחו ממנו רק נגלהו, אבל העיקר כי הוא באות בי"ת, וכן קבלת החכם רבי יצחק בן הרב ז"ל באשה עוברה באות בי"ת. ומה שנקרא סוד העבור על שם כח הדורות שהוא קורא הדורות מראש שהוא מעובר מן הכח הפנימי, ועל שם שכל המתגלגל יתגלגל מכח הדורות לכך נקרא סוד העבור כח הדורות, ועוד שלשון עבור מלשון רבוע, ועל שם שהענין עם רבעים עם המגולגל וזולתו פעמים שלש, ועוד לשון עבור על שם שאינו עובר ממשפחתו. רב לך אל תוסף. דרשו רז"ל, רב לך דייך מה שצפון לך, ממה שכתוב (שם לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ובמדרש תנחומא רב לך אל תוסף, כיון שאמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף, אמר לו משה, רבש"ע יוכבד אמי שקהו שיניה בשני בניה יקהו עוד שיניה במיתתי, אמר לו כך עלה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, עד כאן. ופירוש מחשבה העליונה שכלן נאצלו ממנה וכלן נכללות בה, וזהו לשון מחשבה, והמשכיל יבין.

סְפוֹרְנוֹ ויתעבר ה' למענכם. מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם והוא כבר נשא ידו לזרותם:

אוֹר הַחַיִּים ויתעבר ה' וגו' ולא שמע וגו'. כפל לומר ויתעבר ולא שמע, גם הפסיק בתיבת למענכם, בין מאמר ויתעבר למאמר ולא שמע שהיל"ל ויתעבר ה' בי ולא שמע אלי למענכם, גם אמר תיבת למענכם אחר שכבר אמר למעלה (א' ל"ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, יתבאר על פי מה שפירשנו במה שאמר בעת ההיא לאמר שנתכוין להתפלל על עצמו וגם על ישראל, לזה כנגד מה שנתכוין בתפלתו על ישראל אמר ויתעבר ה' בי למענכם פירוש למען מה שנוגע לכם, וכנגד מה שהתפלל על עצמו אמר ולא שמע אלי פירוש למה שנוגע לי, ובזה לא אמר לשון עברה כי שאלת משה על עצמו היא שאלת חכם בטענה הנשמעת כמו שכתבנו למעלה מה שאין כן ישראל שהציפו את ה' ונתחייבו כלייה ב"מ לזה אמר ויתעבר: או ירצה על זה הדרך ויתעבר ה' בי למות חוץ לארץ למענכם מטעם הידוע כדי שיעמדו עמו לעולם הבא, כאומרם ז"ל, ולזה דקדק לומר ויתעבר לשון עברה על דרך אומרו יום עברה היום ההוא שהוא יום המיתה, ואומרו ולא שמע אלי שלא רצה ה' שיכנס לארץ כל עיקר, אפילו בתנאי שיצא ממנה אחר כך ויקבר במקום ההוא שבו נקבר עם מתי מדבר כמו שפירשנו למעלה במאמר אעברה נא: ויאמר וגו' רב לך וגו' אל תוסף. כפל לומר רב לך אל תוסף, בא להשיב לב' דברים הבאים בתפלת משה, כנגד מה שהתפלל על עצמו אמר לו רב לך רמז לו בתיבת רב כי כלום טעם תפלת משה לעבור אל הארץ הוא כדי לקיים מצות התלויות בארץ, לזה השיבו שאינו צריך לזה כי יש לו רב טוב אשר יתן לו ה', והוא אומרו רב לך ואינך צריך לשום תוספת זכות, וכנגד מה שהיה מתפלל על ישראל השתיקו בגערה ואמר לו אל תוסף דבר וגו': או נתכוון לומר על זה הדרך כי כל זכות שתגיע לבאי הארץ מן המצות התלויות בארץ יש לך חלק בכלן ומה זה הוא החלק שאתה הוא המצוה אותם לעשות, והוא אומרו רב לך פירוש הרבנות של קיום המצוה לך היא ואם כן יש לך חלק עם כל א' בכל מעשה אשר יעשו שם ואשר ע"כ אל תוסף דבר בדבר זה: עוד נתכוון במאמר רב לך להשיב על טענת אעברה נא שפירשנו שרצה לומר שיעבירהו מהמלכות משום מלכות יהושע, לזה אמר רב לך פירוש הגדולה והרבנות היא מיועדת ומיוחדת לך כל זמן שאתה בנמצא ולא אפשר לתת הגדולה לתלמידך בחיים חיותך, ומעתה אין תיקון לטעם אין מלכות נוגעת בחברתה וכו' , ולדרך זה המאמר אל תוסף צריך לעצמו ואינו מיותר: עוד נראה לפרש על זה הדרך רב לך לגופא, ואומרו אל תוסף נמשך עם מה שלאחריו שהיא מאמר עלה ראש הפסגה וגו', פירוש לפי שאמר לו ה' עלה ראש וגו' שנתקבלה חצי תפלתו שאמר ואראה את הארץ הטובה, חש ה' שיאמר משה אוסיף לשפוך שיחי וזה לך האות כי ה' שמע קולי בשיחי, לזה אמר לו אל תוסף וגו' בדבר הזה פירוש בדבר זה שאני אומר, והוא מה שגמר אומר כי לא תעבור פירוש דבר זה מוחלט הוא:

מַלְבִּי״ם ויתעבר ה' בי למענכם, כבר בארתי (בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל מי מריבה) שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים, כמ"ש בפ' דברים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, שמבואר שבעת שגזר בחטא המרגלים שלא יכנסו לארץ גזר גם על משה, ובארתי שם בארך שאחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים כמ"ש רש"י ע"פ חז"ל למעלה (דברים א' ח') על פסוק בואו ורשו את הארץ, ועוד אמרו ר'ז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין שנתן ה' לאברהם והיה אז הגאולה המקווה שהוא ימות המשיח וכ"ז היה תלוי על תנאי שיהיו ישראל שלמים באמונתם וצדקתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שהיה בלתי אפשר אם היה משה נכנס לארץ (וכמ"ש בהתו"ה פ' שלח בארך), ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ וכשגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן, ועז"א שם גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ובכ"ז לא היה אז גז"ד שיש עמו שבועה ואם לא היה ענין של מי מריבה שאז היה מקדש את ה' בנס המים והיו ישראל שלמים באמונתם היה אפשריית שיוחזר הדבר לתקונו ותהיה ההבאה אל הארץ ע"י משה, אבל ע"י מי מריבה שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם (כמו שבארתי שם במקומו) נשבע ה' שלא יביאו את הקהל, ובאר שלא היה הגז"ד בעבור משה כי משה לא חטא כלל במי מריבה רק בעבור הקהל שאין ראוים שמשה יביא אותם לא"י, אולם אחר שלא יכול לכנס בתורת מנהיג ומביא את הקהל, לא היה אפשר ג"כ שיבא אל הארץ כהדיוט, וזה מכמה טעמים [א] שאחר שלא היה יכול עוד להנהיג את ישראל והיה רוצה לעבור אל הארץ רק לצורך עצמו להשיג שם שלמות יותר ע"י קדושת א"י וע"י קיום מצותיה אמר לו ה' רב לך, ר"ל כבר יש לך שלמות וקדושה די והותר ולא תוסיף לעצמך שום מעלה יתירה ע"י כניסתך לא"י, [ב] שזה פחיתות והורדה למעלתו שיהיה בא"י וההנהגה תהיה ע"י תלמידו וגם זה נכלל במ"ש רב לך, [ג] באר הענין במ"ש ויתעבר ה' בי למענכם, ולמעלה אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ויש הבדל בין התאנף ובין התעבר שפעל אנף מורה שמכלה בו אפו וחרונו וזה משמע שהיה חרון על משה עצמו כאלו יאמר שחרה בו אף ה' על ששלח את המרגלים ועי"כ גרם כל זאת, אולם באר זה במ"ש בגללכם שמלת בגלל מציין הסבה הגורמת ר"ל שבשליחות המרגלים לא אני הייתי הגורם לזה רק אתם כמ"ש ותקרבון אלי כלכם, וא"כ האף הזה הייתם אתם סבה הגורמת לזה, אולם פה גלה לו ה' שאינו מונע ממנו העברתו אל הארץ בעבור שקוצף על משה רק שעושה זאת לטובת ישראל שאם היה משה נכנס לארץ אף שלא בתורת מנהיג רק כהדיוט בכ"ז היה המקדש נבנה תיכף ע"י באופן שלא יחרב לעולם, וזה היה רעה גדולה לישראל, כי אז כשנתחייבו על חטאתם היה מכלה חמתו על ישראל עצמם משא"כ כשנבנה המקדש שלא ע"י משה כשחטאו החריב המקדש וכלה חמתו על העצים והאבנים, ועוד אמרו חז"ל שמת משה במדבר כדי שיביא עמו דור המדבר לעת"ל וכמ"ש זה בתורה אור פ' שלח, וא"כ מת במדבר לטובת ישראל לא בעבור שקצף ה' עליו ועז"א פה ויתעבר ה' בי למענכם שפעל התעבר מציין שלא קצף על משה בעצמו, כי עברה מציין שע"י שקצף על החוטא יצא העברה הכללית גם על הבלתי חוטא ששם עברה מציין שעובר הגבול בקצף כללי על החוטא ועל הבלתי חוטא כמ"ש בכ"מ, ועז"א למענכם שמלת למענכם מציין הסבה המאוחרת ר"ל שזה עשה לטובתכם ובאשר ידע ה' שמשה חפץ בטובת ישראל גלה לו שבמה שלא יעבור לא"י יהיה טובה לישראל בעתיד ולכן א"ל רב לך אל תוסף ר"ל שבמה שא"ל אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה יהיה לך רב יותר משאם יהיה לך בהעברתך אל הארץ כי בזה תיטיב לישראל:

כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׃

רַשִׁ״י וראה בעיניך. בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶת כֻּלָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ב) "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ":

אוּנְקְלוֹס סַק לְרֵישׁ רָמָתָא וּזְקוֹף עֵינָיךְ לְמַעֲרָבָא וּלְצִפּוּנָא וְלִדְרוֹמָא וּלְמָדִינְחָא וַחֲזֵי בְעֵינָיךְ אֲרֵי לָא תְעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין

אִבְּן עֶזְרָא עלה ראש הפסגה. הוא הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ימה וצפונה ותימנה ומזרחה. לא מצינו זכרון הרוחות בתורה בסדור אחד, כי לפעמים יקדים הכתוב רוח מזרחי לכלן, הוא שכתוב (איוב כג) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו, שמאול בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה, וזהו הסדר הראוי כי הם רצופות ישרות ממזרח למערב ומצפון לדרום, ולפעמים יקדים מערב לכלן הוא שנאמר ליעקב (בראשית כח) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ולפעמים יקדים צפון לכלן הוא שאמר לאברהם (שם יג) שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. ומה שהתחיל ביעקב ומשה מרוח מערב, יתכן לתת טעם בזה על שם השכינה שירדה עם יעקב למצרים, וידוע כי השכינה במערב, גם בכאן משה ידבר בתחלה אל השכינה והזכיר תימנה ולא נגבה כי חצי השם נרמז בכל רוח ורוח, כי כן קלסו משה להקב"ה (במדבר טז) אל אלהי הרוחות לכל בשר, ומה שחזר שני פעמים עיניך והזכיר לשון עליה, כי משם נתעלה לראות הארץ בעין הבשר לארבע רוחותיה ולהתבונן בשם בן ארבע אותיות שהוא המרכבה הראשונה העליונה לארבע רוחות העולם. וצריך אתה לדעת כי ארבע רוחות העולם שהם מזרח ומערב וצפון ודרום יש להם שלשה שמות, מזרח קדם פנים, מערב ים אחור, וכן דרום נגב ימין, וכן צפון אסתן שמאל. ובאור זה כי נקרא רוח מזרח כן על שם שמשם זריחת השמש, וקדם כי מאותו רוח יקדים לזרוח, ופנים על יצירתו של אדם שנבראו פניו למזרח ואחוריו למערב ימינו לדרום שמאלו לצפון. וכן נקרא מערב על שם שקיעת השמש שהצורות מתערבות באותה שעה, וים לפי שהים הגדול במערבו של עולם, ותרגום (דברים לד) הים האחרון ימה מערבאה, ואחור כנגד מזרח הנקרא פנים וזהו שכתוב באיוב (איוב כג) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו. וכן נקרא דרום לפי שהשמש הולך בגבהו של רוח, והוא נוטריקון דר רום, או דרך רום, מלשון (חבקוק ג) רום ידהו נשא, ונגב שאותו רוח נגוב ויבש מאד לתוקף חמימות השמש המרחף על אותו רוח, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת א) הולך אל דרום וסובב אל צפון, הזכיר בדרום הולך ובצפון סובב.וכבר הזכירו בספרי המחקר כי פעם אחת שכח אחד מאנשי הדרום קערה של עץ מונחת בשמש בתקופת תמוז, ולערב מצאה נתכת ונמסת כדונג הנמס בתוך אש, ולכך נקרא הרוח ההוא נגב על שם היובש והחמימות וזהו שכתוב (שופטים א) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמין ארע דרומא, וימין על שם ימינו של אדם הפונה למזרח, או על שם הפעולה הזאת שהשמש מזומן תמיד באותו רוח, מלשון (דניאל א) וימן להם המלך, (תהלים סא) חסד ואמת מן ינצרוהו, ומזה נקרא מזון ישראל שבמדבר בלשון מן על שם ההזמנה שבא להם מזומן בכל יום, וכענין שכתוב (שמות טז) ולקטו דבר יום ביומו. וכן נקרא צפון על שם שהשמש צפון ומתעלם שם, ממה שהרוח ההוא אין בו ישוב, ודרשו רז"ל רוח צפונית אינה מסובבת, שנאמר (איוב כו) נוטה צפון על תהו, ואסתן הוא לשון רז"ל עדיה בצד אסתן ותאסר, ותרגם (בראשית ח) קיץ וחרף קיטא וסתוא, וידוע כי החרף זמן הגשמים כי רוח צפון לח מאד והגשמים באין משם, ומטעם זה אמר הכתוב (משלי כה) רוח צפון תחולל גשם, כי כשם שרוח דרום חם ויבש לתוקף חמימות השמש המהלך שם תמיד כן רוח צפון יתחייב להיות קר ולח כי השמש צפון משם. גם יתכן שיהיה אסתן לשון אסותא, לפי שרוח צפונית יש בו רפואה, וכן דרשו רז"ל רוח צפונית מעלה ארוכה, ומטעם זה לא מלו ישראל במדבר לפי שלא נשבה להן רוח צפונית, ומה שלא נשבה אמרו בזה שני טעמים ביבמות פרק הערל, איבעית אימא משום דנזופין היו, ואיבעית אימא כי היכי דלא לבדורי ענני כבוד, ושמאל על שם שמאלו של אדם הפונה למזרח, או על שם פעולתו שהשמש מתעלם משם ולכך נקרא שמאל מלשון סומא, מלשון דבר הסמוי מן העין, כלומר כי העלים השמש משם. ואמרו במדרש אדם הראשון ממזרח למערב נוצר, פניו למזרח אחוריו למערב, שנאמר (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני, צדו שהיה למזרח קבע בו מאורות ונקרא פנים כנגד פני החמה, צדו שהיה למערב נקרא אחור כנגד אחורי החמה שאין בה אורה, צדו שהיה לדרום שהחמה משתמשת בו תמיד נקרא ימין, כך ימין האדם משתמש בכל מלאכה, צדו שהיה לצפון שאין החמה משתמשת בו כל עיקר נקרא שמאל, כך שמאל של אדם בטל ממלאכה, עד כאן. כי לא תעבור את הירדן הזה. אפילו עצמותיך אין עוברין. זה שהזכיר משה בסמוך כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן, אף עצמותי אינן עוברין. שאם לא היה יודע בכך היה ראוי לו למשה לצוות לאלעזר ויהושע שיכניסו עצמותיו לארץ, או שישביע לישראל בכללם כשם שעשה יוסף. והנה יעקב החוט המשולש באבות המרכבה זכה בזה שנקברו בארץ גופו ועצמותיו, ויוסף לא זכה בגופו אלא בעצמותיו, ומשה הגדול מכלן לא בגופו ולא בעצמותיו, והיה רצון הקב"ה שלא יכנסו עצמותיו לארץ לכבודן של ישראל שמתו במדבר ולא נכנסו עצמותם לארץ, ועוד לכבוד כל אותן שמתו בגלות בחוצה לארץ והיתה נפשם לה' משומרים לבקר הגאולה, לבאר שיזכו הכל לתחית המתים בזכותו ושיקומו עמו.

אוֹר הַחַיִּים וראה בעיניך. הוצרך לומר תיבת בעיניך, ומה גם אחר שאמר בסמוך שא עיניך, נתכוון לומר לו כי מה ששאל לראות על ידי הליכתו לארץ כאומרו אעברה ואראה יעשה לו ה' נס ויראה באמצעות עיניו לבד בלא הליכה כל מה ששאל לראות אחר שיעבור, והוא דבר שאין עין הזולת תוכל לראות, והוא מה שדקדק במאמר עיניך בכינוי: עוד ירצה לפי שימצאו חכמות שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאילו הם לפניו, ולשלול דבר זה אמר ה' אליו וראה בעיניך ממש פירוש בלא אמצעות דבר אחר:

מַלְבִּי״ם עלה ראש הפסגה, ובכ"ז ימלא גם שאלתך במה שתעלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה בעיניך ר"ל ועפ"י נס אתן בכח ראותך שמן ראש הפסגה תראה בעיניך עד מרחק ד' מאות פרסה כאיש הרואה דבר שעומד אצלו, עד שתראה כל פרט ופרט מא"י שבזה ידמה כאילו אתה עומד שם אחר שאין מרחק המקום מפסיק ביניך ובין כל מקום ומקום, ומצד השקפה זאת יחשב כאלו גם גופך בתוך הארץ, ודייק לומר וראה בעיניך כי ראיה כזאת יצויר שיראה בעין המחזה כעומד כאן ורואה חלום בעין המחזה באספמיא לכן אמר שיהיה ראיה חושית ממש שתראה בעיניך הגשמיים לא בעיניך הרוחנים, ולא עוד אלא שתראה ימה וצפונה ותימנה ומזרחה כי באשר הפסגה היתה במזרחית דרומית לא"י ראוי שיראה תחלה תימנה ומזרחה הקרוב אליו ואח"כ צפונה וימה הרחוק, א"ל שיהיה בהפך שתראה הרחוק תחלה ואח"כ הקרוב. וכ"ז תראה בעיניך ממש בפועל, וא"כ ראה והבן כי לא תעבר את הירדן הזה ר"ל אינך צריך כלל לעברו שכבר הוא כאלו היית שם אחר שראית הכל בקרוב כעומד שם:

כח וְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי־הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃

רַשִׁ״י וצו את יהושע. עַל הַטְּרָחוֹת וְעַל הַמַּשָּׂאוֹת וְעַל הַמְּרִיבוֹת: וחזקהו ואמצהו. בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁלֹּא יֵרַךְ לִבּוֹ לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁנֶּעֱנַשׁ רַבִּי עֲלֵיהֶם, כָּךְ סוֹפִי לֵעָנֵשׁ עֲלֵיהֶם, מַבְטִיחוֹ אֲנִי כִּי הוּא יַעֲבֹר וְהוּא יַנְחִיל (ע' ספרי): כי הוא יעבר. אִם יַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם יִנְחֲלוּ, וְאִם לָאו לֹא יִנְחֲלוּ; וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁשָּׁלַח מִן הָעָם אֶל הָעַי וְהוּא יָשַׁב, "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי וְגוֹ'" (יהושע ז') וְכֵיוָן שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו אָמַר לוֹ "קֻם לָךְ" – קם לך כְּתִיב, אַתָּה הוּא הָעוֹמֵד בִּמְקוֹמְךָ וּמְשַׁלֵּחַ אֶת בָּנַי לַמִּלְחָמָה, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ? לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְמֹשֶׁה רַבְּךָ אִם הוּא עוֹבֵר עוֹבְרִין וְאִם לָאו אֵין עוֹבְרִין (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וּפַקֵד יָת יְהוֹשֻׁעַ וְתַקֶפְהִי וְאַלֶמְהִי אֲרֵי הוּא יֵעִבַר קֳדָם עַמָא הָדֵין וְהוּא יַחְסֵן יָתְהוֹן יָת אַרְעָא דִי תֶחֱזֵי

רַשְׁבַּ״ם וחזקהו ואמצהו: לזרזו ולומר לו אל תירא ואל תחת:

אוֹר הַחַיִּים וצו את יהושע. צריך לדעת מה היא מצוה זו, ובספרי אמרו (פנחס קל"ו) וז"ל צוהו על הגבעונים ד"א צוהו על המריבות וכו' ע"כ, ואין זה מפורש בכתוב זולת אם נאמר שהם דברי קבלה, ואפשר לומר בפשט הכתוב על פי דבריהם ז"ל שאמרו אין צו אלא מלכות דכתיב ויצוהו ה' לנגיד וגו', ועיין מה שפירשתי בפרשת ויצום אל בני ישראל וגו', כמו כן בא מאמר ה' כאן למשה שבחייו ימלוך יהושע על ישראל ויחזקהו במלכותו לעיני כל ישראל:

מַלְבִּי״ם וצו את יהושע, עפ"ז צוה לו שנית שיצוה את יהושע, וכולל בזה שיצוה אותו תורה שבע"פ כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכמ"ש חז"ל שמשה א"ל ליהושע כל ספיקות שיש לך לשאל שאל, ואח"כ נשתכחו מיהושע כמה הלכות ושאל מה' וא"ל לא בשמים היא, ואם היה משה נכנס לארץ לא היה צריך לזה כי היה יכול לשאל מרבו, וחזקהו ואמצהו התבאר אצלי ההבדל בין חזק ואמץ שהאמוץ הוא התמדת החוזק לארך ימים, ואם היה משה נכנס לארץ היה די החוק לשעתו כי היה יכול לחזקו בכל עת לא כן עתה צריך אתה לאמצו שיאמץ לבבו בתמידות כי הוא יעבר הוא לבדו:

כט וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר׃

רַשִׁ״י ונשב בגיא וגו'. וְנִצְמַדְתֶּם לַעֲ"זָ, וְאַעַ"פִּ כֵן ועתה ישראל שמע אל החקים, וְהַכֹּל מָחוּל לְךָ, וַאֲנִי לֹא זָכִיתִי לִמָּחֵל לִי:

אוּנְקְלוֹס וִיתֵבְנָא בְחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר

רַשְׁבַּ״ם ונשב בגיא עד עתה מול בית פעור: בערבות מואב, וממה שראיתם כאן יש לכם ללמוד כמו שמפרש והולך עיניכם הראות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' ואתם הדבקים וגו':

אִבְּן עֶזְרָא ונשב בגיא. טעמו וכבר ישבנו בגיא הזה שהוא ראש הפסגה כי משם נסעו אל ערבות מואב והגיא הוא בהר העברים כי כן מפורש ועתה החל לדבר על המצות בעבור שהיו מול בית פעור החל לדבר בעבודת כוכבים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונשב בגיא מול בית פעור. וכבר ישבנו בגיא הזה שהוא ראש הפסגה שהזכיר, ולפי שנצמדו שם לעבודה זרה לכך יזהירם עתה על עבודה זרה בפרשה הסמוכה.

אוֹר הַחַיִּים ונשב בגיא וגו'. צריך לדעת כונת הכתוב מה בא להודיע במאמר זה, ומה קשר יש לו לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו, ורבותינו ז"ל בספרי ישבו הכתוב והביאו רש"י ז"ל, ולדבריהם ז"ל לא נתישב כונת אומרו ונשב כיון שלא בא אלא להודיע מעשה פעור, גם מאמר מול בית פעור אין לה משמעות אם לא בא הכתוב אלא להזכיר עבודת פעור, היה לו לומר ותצמד לבעל פעור, ונראה שכונת הכתוב היא גמר ענין שהתחיל בו בתחילת הפרשה ואתחנן אל ה' וגומר, וגמר אומר שלא הועיל בתפלתו לעבור את הירדן ונשב בגיא אין ישיבה אלא עכבה עד עולם, ואומרו בגיא לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות דכתיב עלו זה בנגב, ואומרו בית פעור רמז א' מטעמי קבורתו שם (פדר"א פ' מ"ו) כדי שיהיה מול עון פעור לבל ירים ראש לקטרג על ישראל:

מַלְבִּי״ם וגשב בגיא, ר"ל שאחרי ששמע התשובה הזאת לא התפלל עוד שיכנס לארץ רק נתישבו בגי ששם היתה קבורת משה, כמ"ש ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור, כי תחלה ישבו בשטים מקום חטא פעור ועתה ישבו בגיא ושם היה משה עד יום מותו ונקבר שם להכניע שרו של בית פעור כמ"ש חז"ל:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.