Englishעברית

Deuteronomy 32 דְּבָרִים לב

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי׃

רַשִׁ״י האזינו השמים. שֶׁאֲנִי מַתְרֶה בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְתִהְיוּ עֵדִים בַּדָּבָר, שֶׁכָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאַתֶּם תִּהְיוּ עֵדִים, וְכֵן ותשמע הארץ. וְלָמָּה הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אָמַר מֹשֶׁה: אֲנִי בָּשָׂר וָדָם, לְמָחָר אֲנִי מֵת, אִם יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לֹא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ הַבְּרִית, מִי בָא וּמַכְחִישָׁם? לְפִיכָךְ הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ — עֵדִים שֶׁהֵן קַיָּמִים לְעוֹלָם. וְעוֹד, שֶׁאִם יִזְכּוּ יָבֹאוּ הָעֵדִים וְיִתְּנוּ שְׂכָרָם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם, וְאִם יִתְחַיְּבוּ תִּהְיֶה בָהֶם יַד הָעֵדִים תְּחִלָּה — "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים י"ז), וְאַחַר כָּךְ "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" (שם י"א) עַל יְדֵי הָאֻמּוֹת:
אוּנְקְלוֹס אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי
רַשְׁבַּ״ם האזינו השמים: להפרע מישראל אם יחטאו כדכתיב ועצר את השמים וגו':
אִבְּן עֶזְרָא האזינו. כבר פירשתי בספרי כי מלת האזינו מגזרת אזן כאילו אמר הטו אזן: וכבר הודעתיך שהגאון אמר כי טעם השמים. המלאכים וטעם הארץ. אנשי הארץ. או עדות הגשם היורד מן השמים והארץ תתן יבולה והנכון בעיני כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם וכן שמעו הרים גם אבן יהושע ושם כתוב כי היא שמעה וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעות בין הגבוהי' לשפלי' והיא תדמה הכל על צורת היכלה. ואף כי להבין גם היושבת בהיכל. על כן תגביה השפלי' ותשפיל הגבוהים:
רַמְבַּ״ן האזינו השמים על דרך הפשט צדקו דברי ר"א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים וכן שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב) וגם אבן יהושע כי שם כתיב (יהושע כד כז) כי היא שמעה ועל דרך האמת הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית כי הם יבואו בברית עם ישראל על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פי צדיק ינוב חכמה ולשון תהפוכות תכרת (משלי י, לא) שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהלים א) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיה כז) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם יד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיה יא) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהלים קכג) הלעג השאננים הבוז לגאיונים. ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה"ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר. האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. דבר משה עם השמים לנוכח ועם הארץ בנסתר, והטעם בזה מפני שהיה מתקרב אל השמים ומתרחק מן הארץ, כי ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כלן מתחלת אתם נצבים שקבץ כל ישראל ואמר להם אתם נצבים היום, גם פרשת וילך שהזכיר בה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, גם פרשה זו שכתוב בה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים, גם בפרשת וזאת הברכה שכתוב בה לפני מותו, הכל ביום אחד והוא יום מותו, והפרשיות כולן דבקות בענינים רבים גדולים ונפלאים, ראויין להעשות בימים רבים ונעשו כלן בדרך הנס ביום אחד. ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו', בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה' עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה' עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר. ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש"י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה. ובמדרש האזינו השמים, אמר לו הקב"ה למשה אמור להן לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו את מדתן, או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כלו, כענין שכתוב (קהלת א) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שמא שנתה את מדתה, זרעתם בה ולא צמחה, זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני חורשה ואיני דשה היום, וחמור איני טוען ואיני הולך, והלא דברים ק"ו ומה אלו שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה. באור המדרש הזה כי כל הדברים הטבעיים אינם משתנים ממנהגם ולא יוצאים מן הקו המיוחד והקצוב להם, ומה שזכר השמים והארץ לפי שהם שומרים קום ומדתם וטבעם, וכענין הים שהוא שומר הקו שלו ואינו יוצא ממדתו, שאלו יצא מקו החול שהוא גבולו יחריב העולם, וכן הפרה והחמור שהם בעלי חיים פעולתם כפי טבעם לא ישתנה כלל, וכיון שהדברים הטבעיים לא ישנו מדתם וטבעם ק"ו לבני אדם בעלי השכל והשכר והעונש שאין להם לשנות מדתם ולא לצאת מקו העבודה והתורה והמצוה. וע"ד הקבלה האזינו השמים ותשמע הארץ, התפארת והכבוד בסוד פסוק ראשון, כי עם השמים והארץ הללו אנו באין בברית, ועל כן יאמר משה שישמעו התנאים אשר בינינו. והזכיר לשון דבור אצל השמים ולשון אמירה אצל הארץ לבאר כי כל דבור מן השמים וכל אמירה מן הארץ, ומה שדבר עם הארץ בנסתר מפני יראת המלכות, וזה מבואר.
כְּלִי יָקָר (א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פירש"י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע"כ העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו'. לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו' אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסינן ועוד שאם יזכו אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד, ואין לומר שוודאי אין שם אומר ודברים זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושין רצונו של מקום, ולא יתנו כשאין עושין רצונו זה מופת שקבלו ישראל הברית, א"כ מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו' היינו הך של טעם הראשון. ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז"ל יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו. וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע. האזינו השמים ואדברה. כבר כתבנו למעלה פר' וילך (לא.ז) שמשה אמר ליהושע כי אתה תבא את העם. זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא, בעל כרחם כו', ולא סתרי אהדדי כי משה מדבר כנגד הפחותים שקרא בשם העם הבועטים בכל דברים הקשים ואינן מקבלים מרות ומרדות ע"כ צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם, אבל הקב"ה מדבר כנגד הטובים שבהם כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם לפי שבגדולי ישראל הוא מדבר המקבלים מרות ומרדות לכך אמר כי אתה תביא, בעל כרחם ועמהם מדברים כל דבור הקשה ושם הוכחנו כל זה בראיות ברורות ע"ש. לכך נאמר האזינו השמים, הם הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ ואדברה כי כל דבור קשה כמ"ש דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה. יערוף כמטר לקחי. הם הדברים שלקחתי מפי הגבורה כי הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל, בעל כרחם טול מקל כו', והם הם דברים קשים וממנו ית' לקחתי ולמדתי לדבר קשות אבל לא עם כל אדם. כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם אבל לא רוב ההמון עם, ע"כ צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם כמטר היורד טיף טיף לכך נאמר יערוף שהוא לשון טיפה, אמנם תזל כטל אמרתי מה שאמרתי משלי ליהושע כי אתה תבוא את העם, הכל לפי דעתם ועצתם כי זהו הדבר שהכל שמחים בו כטל זה שהכל שמחים בו לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים ע"כ אמר תזל המורה על ריבוי נזילה. ובזה מיושב מה שהזכיר אצל המטר יערוף, ואצל הטל תזל, ודרך העולם הוא בהפך שהמטר נוזל והטל מטפטף אלא להורות על הענין שהזכרנו שכל זה משל ודרך הנהגתו עם השומעים דבריו, ומ"ש לקחי, היינו דיבור קשה שהזכיר הדומה כאילו לקחו בזרוע בחזקת היד ומכריחו לקבל דבריו ומ"ש אמרתי, היינו אמירה רכה כאמור. כשעירים עלי דשא. פירש רבינו בחיי שעירים כמו צעירים והוא המטר הדק דומה לטל והוא יפה עלי דשא שהוא כלל לבישת הארץ בדשאים שנקרא דשא והוא רמז לכל כלל ההמון עם אשר עמהם הוא צריך לדבר בדברים רכים בלתי מורגשים כמטר דק זה שאינו פועל בחזקה, וכרביבים, היינו המטר הרב והגס היורה כרביב וכחץ הוא יפה עלי עשב כי כל עשב לעצמו נקרא עשב רמז ליחידי סגולי הדור שאינן נכנסים בערבוביא עם כל ההמון עם והם חברים מקשיבים בקול דברים קשים היורים כרביב וכחץ. וקרוב לפירוש זה כתב מהרי"א במרכבת המשנה, שהשמים כינוי לזכרים והארץ כינוי לנקיבות כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה . וכתיב במתן תורה כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים תאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הזכרים תגיד להם דברים קשים כגידין, לכך נאמר האזינו השמים ואדברה דבור קשה עם הזכרים ותשמע הארץ אמרי פי אמירה רכה לנקיבות. ונראה לפרש בהפך זה, כי השמים היינו גסי הרוח אשר דעתם גסה עליהם ועמהם דבר קשות אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ ועמהם דבר רכות, ע"ד שנאמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. ויש אומרים שאמר האזינו השמים שיעמדו וישתקו מתנועתם, ואם תאמרו כל הזמן ההוא במה יתקיים העולם על זה אמר יערוף כמטר לקחי שיתקיים העולם בזכות התורה העומדת במקום מטר וטל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם . ואולי שע"ז אמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. כי כשאקרא בשם ה' לגזור איזו דבר כנגד מנהגו של עולם כמו שמש בגבעון דום וגו' וכמו יהיה טל על הגיזה וחורב על הארץ וכיוצא בהם אז הבו גודל לאלהינו, ותשמעו לדברי הגוזר עליכם בשם ה' כדרך שעשיתם עכשיו בגזירת האזינו השמים דהיינו השתיקה מתנועתם. ומ"ש האזינו השמים לשון ציווי, ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה, נראה שכך פירושו כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות כי אם לא יתנו השמים מטר איך תתן האדמה יבולה בלא מטר, על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי שודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תתן יבולה כי זה נמשך מזה.
אוֹר הַחַיִּים האזינו השמים וגו'. * יש להעיר ראשונה: למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך: ״האזינו השמים דְברי״: * ב', למה לא כלל אותם יחד, ויאמר: ״האזינו השמים והארץ״ או ״שמעו שמים וארץ״: * ג', למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה: * ד', למה לשמים אמר לשון ציווי - האזינו - לנוכח, ולארץ אמר ותשמע, שהיה לו לומר: ״ושמעי הארץ״: * ה', למה לשמים אמר: ואדברה - דיבור קשה, ולארץ אמר: אמרי פי - אמירה רכה: * ו', למה דקדק לומר אמרי פי ולא אמר ״אמרי״: וראיתי לרבותינו ז"ל (בספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים - אמר: האזינו השמים וגו', ישעיה שהיה רחוק מן השמים - אמר: ״שמעו שמים״ , עד כאן. ולדבריהם נתיישבו קצת מהדקדוקים, לא כולם. וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים: אחד, הטה אזן; והשני, תאזין אזנך: לדרך הראשון - יגיד שהשומע רחוק, וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטיית אזנו אינו יכול לשמוע; ולדרך השני - יגיד שכל כך אוזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר ״האזן״, ודרך זה בו בחרו חז"ל; וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע, אנו נלך בו, ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון: והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדב"ר יג טז), ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק, כאשר אבאר בסמוך: הנה הדרך שאנו מיישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך: לפי שהשמים הם עליונים - כפשט הענין - לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם: האזינו - פירוש: הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר: ותשמע - פירוש: מעצמה, בלא הטיית־אוזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו: אמרי פי, להיותה כל כך קרובה אצלו: ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב, לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו: לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אומרו ואדברה, ולקרוב, כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו: ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר : ״שמעו שמים והאזיני ארץ״, שנתן שמיעה לשמים, הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה. הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו, ואמר: ״כי ה' דיבר״ - פירוש: טעם שאמר בסדר זה להם ״כי ה' דיבר״, ובערך המדבר - שהוא הקדוש ברוך הוא - יותר הם קרובים השמים, דכתיב : ״השמים שמים לה'״, וכתיב : ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״, ולזה אמר ״שמעו שמים״ מה שדיבר ה', כי אינם צריכים הטיית אזן, ״והאזיני ארץ״ - להיותה רחוקה, צריכה להטיית אזנה לשמוע: ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים, על זה הדרך: בערך בחינת פה משה המחתך האותיות, תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו - שהיא הרוחניות - תהיה הכוונה כדברי רבותינו ז"ל, והדברים מוכיחים כן, שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז"ל (בספרי) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו בארץ ידבר, ואין להכחיש המוחש: עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז"ל בפסוק יקרא אל השמים מעל וגו' : וכשדיבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה: וכנגד הגוף שהוא בנגלה - אמר: ותשמע הארץ, פירוש: חלקי הארץ אמרי פי, כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע: עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדריגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ, פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז"ל (עיין זוה"ק ח"ג קיד.) וז"ל אי רישא דעמא אתתקן כולא א תתקן: עוד ירמוז: אם יאזינו דברי תורה, אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו, בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו : "אני אמרתי אלהים אתם", וכמו שהארכנו בפרשת בראשית שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר: וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ, ואומרו ואדברה, פירוש: לא בשעת הטובה לבד תאזינו, אלא אפילו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון צריכין להאזין: ואומרו ותשמע הארץ וגו' - פירוש: שאפילו אחר פרידת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה, אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי, פירוש: על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהד חדש בראשית בפסוק ויאמר אלהים יהי מאורות) וז"ל: "צאינה וראינה" וגו' - עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברים ואומרת: "צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כמה דאת אמר מה הציון הלז", עד כאן: הוא המאמר שמבטיח ה' לצדיקים שישמע גופם אחר שיהיה בארץ, והוא אומרו ותשמע הארץ אמרי פי, וממוצא דבר אתה למד שמי שלא יאזין דבר־ה' לא ישמע גופו השוכן בארץ את קול הכרוז ההוא, ולא יהיה עפרו ננער: ===פסוק ב===

ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב׃

רַשִׁ״י יערף כמטר לקחי. זוֹ הִיא הָעֵדוּת שֶׁתָּעִידוּ — שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בִּפְנֵיכֶם תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא חַיִּים לָעוֹלָם כְּמָטָר זֶה שֶׁהוּא חַיִּים לָעוֹלָם (עי' ספרי); כַּאֲשֶׁר יַעַרְפוּ הַשָּׁמַיִם טַל וּמָטָר: יערף. לְשׁוֹן יַטִּיף, וְכֵן (תהילים ס"ה) "יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן", (דברים ל"ג) "יַעַרְפוּ טָל": תזל כטל. שֶׁהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ, לְפִי שֶׁהַמָּטָר יֵשׁ בּוֹ עֲצָבִים לַבְּרִיּוֹת, כְּגוֹן הוֹלְכֵי דְרָכִים וּמִי שֶׁהָיָה בוֹרוֹ מָלֵא יַיִן (ספרי): כשעירם. לְשׁוֹן רוּחַ סְעָרָה, כְּתַרְגּוּמוֹ "כְּרוּחֵי מִטְרָא", מָה הָרוּחוֹת הַלָּלוּ מַחֲזִיקִים אֶת הָעֲשָׂבִים וּמְגַדְּלִין אוֹתָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְגַדְּלִין אֶת לוֹמְדֵיהֶן: וכרביבים. טִפֵּי מָטָר. נִרְאֶה לִי עַל שֵׁם שֶׁיּוֹרֶה כְּחֵץ נִקְרָא רְבִיב, כְּמָה דְאַתְּ אוֹמֵר "רֹבֶה קַשָּׁת" (בראשית כ"א): דשא. ארברי"ץ, עֲטִיפַת הָאָרֶץ מְכֻסָּה בְיֶרֶק: עשב. קֶלַח אֶחָד קָרוּי עֵשֶׂב, וְכָל מִין וָמִין לְעַצְמוֹ קָרוּי עֵשֶׂב:
אוּנְקְלוֹס יְבַסַם כְּמִטְרָא אוּלְפָּנִי יִתְקַבַּל כְּטַלָא מֵימְרִי כְּרוּחֵי מִטְרָא דְנָשְׁבִין עַל דִתְאָה וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִשְׂבָּא
רַשְׁבַּ״ם יערף כמטר: אם תקבלו דברי תוכחתי יועילו לכם כמטר:
אִבְּן עֶזְרָא יערף. מגזרת יערף מזבחותם כטעם ירד: לקחי. מה שיקח אחד ממנו כטעם למוד וכן כי לקח טוב: כשעירם. הנכון בעיני שהם דקים: וכרביבים. מגזרת רב ושניהם שמות התאר והעד כי עשב חזק מדשא. וי״‎א כי שעירים מגזרת שער ואחרים אמרו מגזרת סערת ה' ואם הוא בשי״‎ן וכן וישתער עליו כמו ויסתער עליו גם יתכן שאין לו אח במקרא והנה הטעם כפול כדרך כל הנבואות לחזוק ועיקר הטעם שהתפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר שלא ישובו ריקם כי אם הרוו את הארץ כי כן כתוב והטע' שיכנסו דבריו בלבו' השומעי' כמעשה הגשם על הארץ להולידה ולהצמיחה:
רַמְבַּ״ן ואמר יערף כמטר לקחי כי מה שלקח מן השמים ואמרתו על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר וכן אבן יהושע רמז על הארץ הזאת כי משם רועה אבן ישראל וכבר פירשתיו (בראשית מט כד) וכן אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת וגו' (תהלים קיח כב כג) ועל כן אמר יהושע (יהושע כד כז) האבן הזאת תהיה בנו לעדה וכן כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים וגו' (זכריה ג ט) והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי יערוף כמטר לקחי. לשון הזלה וירידה, כמו (דברים לג) יערפו טל, כלומר ירד כמטר למודו. יתפלל משה בכאן שיהיו דבריו נשמעים ונקבעים בלב השומעים. וענין לקחי מה שלקחתי וקבלתי מלמעלה, יתחנן בהן שיעשו דבריו פעולה בהם כפעולת המטר הפועל בארץ והמועיל בה והולידה והצמיחה. ולשון כשעירים רוחות, מענין רוח סערה, בחלוף סמ"ך בשי"ן, כלשון (דניאל יא) וישתער עליו, וזהו דעת אונקלוס שתרגם כרוחי מטרא מנשבין על דתאה, כי הרוחות יחזקו הדשאים. או יש לפרש כשעירים המטר הדק, עלי דשא, הוא המתחיל לצמוח. וכרביבים, הוא המטר הגדול, עלי עשב הם העשבים שצמיחתן גדולה, ויהיה כשעירים כאלו הוא בצד"י, מלשון צעיר, וכמוהו (דברים לג) ושפוני טמוני חול, שהוא כמו וצפוני בצד"י. ובמדרש יערוף כמטר תזל כטל, מה המטר חיים לעולם אף דברי תורה כן, ומה טל הכל שמחים בו אף דברי תורה כן.
סְפוֹרְנוֹ יערוף כמטר לקחי. הנה תורתי היא תערוף ותבא בשטף כמטר למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה: תזל כטל אמרתי. ונותנת ג"כ כפי הנגלה ממנה איזו ידיעה להדיוטות שעם היותה מועטת היא טובה מאד כטל באופן שהיא כשעירים עלי דשא שהמשכילים יביטו נפלאות ממנה. וכרביבים עלי עשב. שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה. א"כ אתם ישראל שקבלתם אותה:
כְּלִי יָקָר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. נ"ל על דרך ששמעתי פירוש על פסוק אדם ובהמה תושיע ה' על פי הירושלמי (מכות ב.ו) שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר השיב יעשה תשובה ויתכפר שנאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. וא"כ מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עון האדם, אבל מתוך תשובת הקב"ה שאמר יעשה תשובה ויתכפר הנה בזה מצא תשועה לשניהם לאדם ולבהמה לכך נאמר אדם ובהמה תושיע ה'. ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו, על פי המדרש שמסיק בילקוט (האזינו לב תתקמב) הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' ותשמע הארץ הסתכלו בארץ שמא שנתה מדתה כו' וענין שינוי המדה באדם הוא המשנה רצון בוראו ויוצא מגדר התורה והמצוה, ע"כ אמר אח"כ שאם תשנו מדתכם הנה כפי דעת הנבואה והתורה א"א להפטר מן ההריגה או לאדם, או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה והחוטא ישוב אל ה' ורפא לו זה"ש יערוף כמטר לקחי. ואמרו רז"ל אין עריפה אלא הריגה שנאמר וערפו שם את העגלה. ולקחי כינוי לתורה ולנבואה כי התורה נקראת לקח טוב וכן הנבואה לקוחה מאתו ית' ואמר משה שלקחי היינו מה שלקחתי אני מאת ה' התורה והנבואה שניהם יעריפו כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם או לאדם או לבהמה והרי המה כמטר הזה שאין הכל שמחים בו כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה, אמנם תזל כטל אמרתי כי אמרת אלוה צרופה משמחת אדם ובהמה כטל זה שהכל שמחים בו כך אדם ובהמה תושיע ה' והכל שמחים בתשועת ה', כמ"ש שובה ישראל, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה וגו'. ורז"ל למדו מכאן שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם לשון רבים וכתיב כי שב אפי ממנו. ולדברינו יאמר ארפא משובתם, על האדם והבהמה, כמו שאמר למעלה ונשלמה פרים שפתינו. כי ע"י וידוי שפתינו נשלם חובותינו כי בזה יפטרו גם הפרים מן ההקרבה, כי טעם הקרבן הוא לפי שכח הבהמי שבאדם בו הוא משותף לשאר בהמות וחיתו ארץ על כן באה הבהמה תמורת האדם ובחמלת ה' על כל ברואיו בין אדם בין בהמה הורה דרך התשובה לבת השובבה, ואע"פ שלשון משובה אינו שייך כ"א על האדם החוטא ולא על הבהמה מ"מ כשאדם מביא קרבן וסומך ידו עליו ומתודה עליו דומה כאילו כל עונותיו נשואים באותה בהמה כמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם. לכך שייך לכלול גם הבהמה בתיבת משובתם, ואמר אוהבם נדבה, כי לא על צד החיוב אהבתים כי אם בנדבה כי כן בראתים לכתחילה בנדבה כך גם עתה אוהב אני כל מעשה ידי בנדבה, כי שב אפי ממנו, מן האדם ע"כ נפטרו שניהם האדם והבהמה, כי אהיה כטל לישראל, כטל זה שהכל שמחים בו, יפרח כשושנה, כי כל בעל תשובה דומה כאילו נולד באותו יום כמ"ש הסולח לכל עוניכי וסמיך ליה תתחדש כנשר נעוריכי.
אוֹר הַחַיִּים יערוף כמטר לקחי. פירוש: על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ג מי"ז) "אם אין קמח אין תורה" וכו', יכוין הכתוב במאמר זה כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכין הם ללמוד תורה, וזה שיעור הכתוב יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאלו אמר יערוף לקחי כמטר, שאין הקדוש ברוך הוא שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה' לתת מטר, והוא מה שפירשנו במאמר התנא (שם) אם אין קמח אין תורה פירוש אם ראית שאין קמח דע שאין תורה, וטעם שכינה ללימוד תורה לשון זה יערוף, לדמות למעשה המטר שהוא מטיף: עוד ירמוז כי כדרך שהמטר מניעתו תסובב מיתה להאדם כמו כן מניעת התורה תערפנו, על דרך אומרו (ישעי' א' יט כ) אם תאבו וגו' ואם תמאנו וגו' חרב וגו', וכפל לומר במלות שונות לקחי אמרתי, כנגד שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כנגד תורה שבכתב אמר לקחי שה' נתנה מידו ליד משה כתובה באצבע אלהים, והגם שלא נתן אלא עשרת הדברות, בהם כלולים כל מה שכתוב בספר התורה כמאמרם ז"ל (זוה"ק ח"ב צג:): וכנגד תורה שבעל פה אמר אמרתי שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה, וכינה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל, לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר, ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים, והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדימה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכל, ותורה שבעל פה לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב: עוד ירצה על דרך אומרם אנשי אמת (באר היטב או"ח סי' רל"ח בשם האריז"ל) כי מצות עסק תורה שבכתב אינה אלא ביום ולא בלילה, וכן אמרו בברייתא (מדרש שוח"ט יט ז) שמשה באותן מ' יום שהיה אצל ה' היה מכיר בין היום ללילה מהלימוד שהיה ה' מלמדו כשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, ויש טעם בדבר שאין לימוד מקרא בלילה: ולזה כינה תורה שבכתב למטר שאינו תמיד אלא בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וצא ולמד מה שאירע לרבא על שהטריח להוריד גשמים שלא בעתם, כמו כן המקרא הוא דוקא בזמנו המוגבל לו יום ולא לילה, ודימה תורה שבעל פה לטל כמו שהטל לא מפסיק קיץ וחורף יומם ולילה כמו כן תורה שבעל פה אין לך זמן שאינו זמנה, ואל תקשה שהטל יפריחנו השמש כי אין המניעה מצד הטל: כשעירם וגו'. יתבאר על דרך אומרם בברייתא (מדרש משלי י') אמר רבי ישמעאל כשמעמידין את האדם בדין אם יש בידו מקרא שואלין ממנו למה לא שנה ואם יש בידו משנה שואלין ממנו תלמוד וכן על זה הדרך, הנה מעומק דברי הברייתא מוכיחים הדברים שמי שיש בידו מקרא אין שואלין ממנו מעשה מרכבה אלא מדרגה אחת כפי יכולתו יותר ממה שטרח שעליו היה לטרוח גדר למעלה מזו, והוא אומר כשעירים וגו' וכרביבים וגו' פירוש כשיעור שימטיר ה' טיפין קטנים על הדשא שהוא קטן וכרביבים שהם טיפין גדולים ועבים עלי עשב שהוא גדול שיכול לסבול כדמיון זה מצות התורה כל אחד כפי כח שיכול להשיג, ויש בזה להקל ולהחמיר להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול הרבה ששואלין ממנו הכל ואפילו מעשה מרכבה: ===פסוק ג===

ג כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ׃

רַשִׁ״י כי שם ה' אקרא. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר, כְּמוֹ (ויקרא כ"ג) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", כְּשֶׁאֶקְרָא וְאַזְכִּיר שֵׁם ה', אַתֶּם הבו גדל לאלהינו וּבָרְכוּ שְׁמוֹ, מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁעוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אַחַר בְּרָכָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ (עי' ספרי; מכילתא שמות י"ג; ברכות כ"א; תענית ט"ז):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי הָבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא
רַשְׁבַּ״ם כי שם ה' אקרא: כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם גם אתם הבו גודל לאלקינו היו מודים על האמת:
אִבְּן עֶזְרָא הבו גודל. שב אל השמים והארץ כמו שאמר השמים מספרים כבוד אל כאשר פירשתיו וכן יהללוהו שמים וארץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הבו גודל לאלהינו. ידבר עם השמים והארץ, או עם ישראל שיודו להקב"ה על נפלאותיו וחסדיו שעשה עמהם.
סְפוֹרְנוֹ כי שם ה' אקרא. הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמר א"כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הריננו גוים עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו. הבו גודל לאלהינו. אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא
אוֹר הַחַיִּים כי שם ה' אקרא. הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה' על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"ג צ"ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ועליה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שהיא התורה שהיא שמו יתברך ופירש אקרא מלשון יקר: עוד רמז שהגם שתלה להם עסק התורה בטל ומטר לא תהיה הכוונה בלימוד על זה, אלא לקרות בספר תורת ה', והוא אומרו כי פירוש יהיה טעם שם ה' אקרא פירוש לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא תורה לשמה לגדל ולפאר שם כבודו, ואומרו אקרא הוא מה שיעשה כל אחד מהם, או על דרך אומרם ז"ל (תיקוני זוהר תיקון סט דף קיב.) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן: עוד ירצה אומרו כי שם ה' וגו' נתינת טעם להנאמר אחר כך שהוא הבו גודל לאלהינו, והוא על דרך מה שאמרו ז"ל (שוח"ט כט יב) בפסוק יושב תהלות ישראל שלא ישב ה' על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה' אלהי ישראל ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלהי שמים וארץ ואלהי המלאכים, ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הבו גודל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלהינו, והוא אומרו לאלהינו כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה', והוא אומרו כי שם ה' אקרא בזה כשמשבחין העליונים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה יש בו גדולה ושבח, מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה גרוע מאד מטה מטה וישתקע הדבר שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקין בתורתו שבאמצעותה יחס אלהותו עלינו, ורבותינו ז"ל דרשו הרבה דרשות (ספרי) וכפטיש וגו': ===פסוק ד===

ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא׃

רַשִׁ״י הצור תמים פעלו. אַעַ"פִּ שֶׁהוּא חָזָק, כְּשֶׁמֵּבִיא פֻּרְעָנוּת עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, לֹא בְּשֶׁטֶף הוּא מֵבִיא כִּי אִם בְּדִין, כִּי תמים פעלו: אל אמונה. לְשַׁלֵּם לַצַּדִּיקִים צִדְקָתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְאַעַ"פִּ שֶׁמְּאַחֵר אֶת תַּגְמוּלָם, סוֹפוֹ לְאַמֵּן אֶת דְּבָרָיו: ואין עול. אַף לָרְשָׁעִים מְשַׁלֵּם שְׂכַר צִדְקָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה (עי' ספרי): צדיק וישר הוא. הַכֹּל מַצְדִּיקִים עֲלֵיהֶם אֶת דִּינוֹ, וְכָךְ רָאוּי וְיָשָׁר לָהֶם, צדיק מִפִּי הַבְּרִיּוֹת וישר הוא וְרָאוּי לְהַצְדִּיקוֹ:
אוּנְקְלוֹס תַּקִיפָא דְשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי אֲרֵי כָּל אֹרְחָתֵהּ דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹהִי עַוְלָה לָא נָפֵק מִן קֳדָם דְזַכַּי וְקַשִׁיט הוּא
רַשְׁבַּ״ם הצור תמים פעלו: שירה זו לעד היא, לפיכך מדברת השירה אחר שיבא לישראל פורענות חטאתם הצור תמים פעלו בכל פורענות שהביא עליכם צדיק וישר הוא כמו שמפרש והולך שהטיב להם מכמה עניינים והם וישמן ישורון וגו' ויטש אלוה עשהו:
אִבְּן עֶזְרָא והחל הצור תמים פעלו. להודיע כי כל מה שאירע לישראל בעבור מעשיהם הרעים היה: וטעם הצור. שהוא עומד תמיד כצור. ואל תתמה. כי כן יאמר הכתוב כארי' ישאג כי לא יוכל המדבר לדמות מעשי השם ית' כי אם אל מעשיו. כי הכל מעשיו. וכן צור לבבי כמו משען ותוקף ועמידה. וי״‎א מלשון צורה וכן וצורם לבלות שאול. ועיקר שאין לו עצם מקבל רק הוא צור קדמון והראשון נכון בעיני: תמים פעלו. כי כל מפעל פועל חסר בעבור הצטרכו לאשר הוא למעלה ממנו לבד מפעל השם הנכבד והכל (שנים) (בם' מ״‎ח גרס שונים) חוץ מיוצר הכל: כי כל דרכיו משפט. שלא ישתנו רק הם על משפט אחד וזו היא התהלה (התחלה) וכל הנבראים ישתנו מעשיהם כפי צרכיהם ומעשי השם (לכבודו) (בם' הנ״‎ל גרס לבדו) בגבורה כפי החכמה. ואין לטעון מעמידת השמש כי סודו ברור במלת וירח בעמק אילון כאשר פירשתי במקומו: אל אמונה ואין עול. הוא לבדו יש לו גבורת אמת כי כל גבורה בגבורים הוא מקרה מיד אחר. והטעם אחר שהוא אל אמונה לא יתכן שיעשה עול ויתכן להיות ואין עול בדרכיו. או מלת אל מושכת עצמה ואחרת עמה: צדיק וישר הוא. בעבור שאמר שחת לו אמר כי צדקתו שחתו עם נפתל והנה הוא לבדו ישר ויושר הישר לתקן המעות על כן טעם לו בעבור שהיו לו בתחלה:
רַמְבַּ״ן הצור תמים פעלו רמז למדת הדין ואמר תמים פעלו כי הפועל הבא ממנו תמים ושלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם כי כל דרכיו משפט הרחמים הם ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט כי המשפט לאל אמונה ואין עול בצור והמשפט צדיק והצור ישר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הצור תמים פעלו. ע"ד הפשט נקרא הקב"ה צור מלשון תוקף וכן (ישעיה נא) הביטו אל צור חוצבתם, כי כשם שהצור תקיף והוא יסוד הארץ, כן הקב"ה יסוד העולם. ומשה יתחיל עתה לדבר אל העדים ויאמר, אדון זה שאני רוצה לדבר עליו הוא צור ותקיף שאין כמוהו, אבל תמים הוא, אינו בא בתוקף עם בריותיו אלא תמים פעלו, בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו, ובלשון הזה שבח דוד ע"ה (שמואל ב כב) האל תמים דרכו, כלומר אע"פ שהוא אל תקיף מדתו עם בריותיו שיתנהג עמהם בתמימות, וזהו כענין שכתוב (איוב לז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כלומר אע"פ שהוא שדי והוא שגיא כח לא מצאנוהו אנחנו שגיא כח אלא תמים ומרבה לסלוח. וכן דרשו רז"ל כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, ודבר זה נזכר בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים. אמר תמים פעלו שאינו כשאר הכחות שפעולתן חסרה לפי שיצטרכו לקבל כח ממי שלמעלה מהם, ואותו כח צריך לכח אחר וכן מכח לכח עד הכח העליון שהוא אדון הכל יתברך שאינו צריך לאחר אלא כל הכחות מקבלין ממנו, ולפיכך תמים פעלו כל פעולותיו שלמות. ושמעתי מפי מורי הר"ש נר"ו שאין צורך לומר בברכת הלבנה פועל אמת שפעולתה אמת, לפי שפעולת מי שצריך לשל מעלה ממנו אינו אמת, כלומר אינה תמימה ואינה על השלמות, ואין שום פעל על השלמות כי אם פעולתו יתעלה, ועל כן אומר כי ראוי לברך כן פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש, ויחזור על הבורא יתעלה שהוא פועל אמת ופעולתו אמת כדרך שאמר בכאן תמים פעלו. ונראה לי לפרש הצור תמים פעלו, כי משה רמז בכאן על יצירתו של אדם הראשון ועל חטאו ועונשו, והענין מפני שהיה הוא סבה שנגזרה מיתה על כל תולדותיו, ולכך הוצרך משה להזכיר כן ביום מותו, ומה שקראו הצור על שם שהוא צר כל הצורות כלן, וכמו שדרשו רז"ל (שמואל א ב) אין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו, וכן (ישעיה כו) צור עולמים, צר שני עולמים, וכתיב באדם הראשון (בראשית ב) וייצר ה' אלהים את האדם. וענין הכתוב כי הצור כשיצר אדם הראשון שהיה פעלו ומעשה ידיו היתה כוונתו בו להיותו תמים עובד השם בארץ כמלאך בשמים, ולפי שחטא הענישו במיתה, וזה במשפט, זהו כי כל דרכיו משפט, כי הוא אל אמונה, כלומר הדורות חולפים והוא קיים ואין עול במשפטו כי צדיק וישר הוא, והכתוב שאחריו מפרש ומבאר חטאו, הוא שאמר שחת לו ולא אמר להם, והכוונה שחת אדם הראשון לו לאביו שבשמים, וההשחתה הזו הוא מה שידעת שקצץ בנטיעות, והוא חטא עושי העגל שהזכיר בהן הלשון הזה בעצמו (שמות לב) שחת עמך, אע"פ שהחטא חלוק ולא היה קצוץ האב והבנים במקום אחד, ובאר עוד הכתוב במה היה החטא וההשחתה הזו לאדם הראשון, וזהו שאמר לא, כלומר במלת לא, והוא שעבר על לא תעשה באמרו (בראשית ב) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זהו שאמר שחת לו לא. ואמר בניו מומם, כי בניו קין והבל השחיתו, וכבר ידעת כי זה נהרג וזה נכרת, וההשחתה שעשו היה מומם, מום גדול להם.
סְפוֹרְנוֹ הצור. בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובזה נודע כי כל דרכיו משפט. דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק: אל אמונה. נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות: ואין עול. בהביאו פורענות: צדיק. צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו: וישר הוא. שלא לקפח שכר כל בריה ומשלם לשונאיו אל פניו ולפיכך מאריך ומיטיב לאמות בעולם הזה:
כְּלִי יָקָר הצור תמים פעלו. מבואר כדרך שאמר שלמה אשר האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והוא כדי להסיר מלב האדם מחשבות און לדבר על ה' תועה שהאומן אשר בראו נתן בו החומר שיש לו נטיה אל התאות המוחשות ומידו היתה לו השחתה זו שכן אנו אומרים דרך התנצלות זכור כי עפר אנחנו וכן אמר איוב זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' ואולי יבא החוטא לתלות אשמתו ביוצרו, ע"ז אמר שאין הדבר כן אלא הצור אשר יצר את האדם בחכמה, תמים פעלו. כי אין צייר כאלהינו וכל פעולתו תמים בלא חסרון, והמופת על זה כי כל דרכיו משפט, ואילו היה האדם חסר מצד יצירתו א"כ לא היה בעל בחירה כי היה כמוכרח במעשיו ולא היה מן הראוי לבא במשפט על מעשיו, והרי אתה מודה שכל דרכי ה' משפט וחלילה לשדי מעול, כי אל אמונה, לשלם לצדיקים, ואין עול, לשלם אפילו לרשעים וכשם שאתה מודה שבדין הוא נותן שכר טוב לעושי רצונו כך בדין הוא מעניש לרשעים לפי שצדיק וישר הוא, ועשה את האדם ישר מכל צד, והמה בקשו חשבונות רבים, כי מצדם באה ההשחתה ולא מצדו ית' זה"ש שחת לו, כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כי החבלה תלויה בהון מצד רוע בחירתם ולא ליה כי אין לתלות החבלה בו ית' כלל, לא בניו מומם, לומר שאין הדבר כמו שחשבו לתלות מומם במה שהם בניו לאמר לך אל האומן אשר עשני בעל חומר כי מידו היתה זאת לי, אלא עיקר מומם מצד עצמם מה שהם דור עקש ופתלתל. ואין להם שום מום וחסרון מצד שהם בניו ית' כי הצור פעלם בתמימות בלא חסרון, והמה בחרו להם דרכים מקולקלים אשר לא צוה ה'. גם לפירש"י אתי שפיר שפירש לו כלפי הקב"ה ור"ל שהשחתה זו ליחסה לו ית', לא, ר"ל זה אינו כן אלא בניו היו וההשחתה מומם מום שלהם. ד"א שחת לו, לייחס ההשחתה לו ית', לא, זה אינו אלא בניו מומם, שעיקר מומם הוא מה שקראם הקב"ה בניו וגדלם ורוממם על כן פשוט בעיניהם שירחם ה' עליהם כרחם אב על בנים, ולא יביט באוניות שלהם. ועוד שמתוך זה גבה לבם עד להשחית ומתוך רום לבבם באו לידי חטא ובסמוך יתבאר פסוק זה עוד, ועיין בפר' בן סורר ומורה ביטול דעה זו.
אוֹר הַחַיִּים הצור תמים פעלו. פירוש לפי שקדם ואמר שעסק התורה יסובב טל ומטר, לזה העיר שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים ולחם אין, או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה ומודדין לו במדה גסה אכול ושבוע והותר כיעודים שנאמרו ללומדי תורה ונהפוך הוא, לא מפני זה יבעט ותולד בו ח"ו מינות אלא יצדיק הדין עליו ויאמר ה' אמת ודינו דין אמת, והוא אומרו הצור פירוש לשון תוקף וחוזק וזה יגיד אל יד ה' הרודה באדם אף על פי כן תצדיק ותאמר תמים פעלו, זה כנגד מה שרואה את שדרכו למדוד בגסה של טובה ומדדו בדקה, וגמר אומר כי כל דרכיו משפט כלל בזה גם את שדרכו למדוד טובה בדקה ומדדו לו בגסה, כי כל דרכיו משפט כי לא הביא יסורין על הצדיק עד שנתחייב בהם ולא הביא טובה על הרשעים אלא אם זכו לה כפי מעשיהם: וגמר אומר אל אמונה וגו' ואמרו רבותינו ז"ל (ספרי) אל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואין עול לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה, והכונה במאמר זה על פי דבריהם שאמרו (שוח"ט ד) בפסוק נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו שאמר דוד כי מעת שראה שלות הרשעים נשא קל וחומר בעצמו ומה לאלו שהם עוברי רצונו כך וכו', והוא אומרו אל אמונה פירוש יצדיק הצדיק אמונת שכרו בה' כשיראה מדת ואין עול שהוא שכר הרשעים שבעולם הזה על מיעוט זכותם: צדיק וישר הוא. פירוש כי האדון ה' צבאות ברא העולם במשפט דכתיב במשפט יעמיד ארץ, ואמרו ז"ל (תנחומא שופטים) שנשבע ה' שיעמוד העולם על המשפט, אבל מצינו לו י"ג מדות שכולם רחמים, ואם נשבע על המשפט מה מקום לרחמים, אכן הסדר הוא על זה הדרך כי מתחילה כשיושב על המשפט הוא מעמיד המשפט על תלו וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו פירוש כשהוא בא להדריך דבר הוא מדריכו על קו הדין, אבל במעשיו פירוש בשעת מעשה כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו, והוא אומרו צדיק וישר הוא פירוש צדיק על קו הדין, וכפירוש רש"י במה שאמרו בגמרא ודילמא נח טריפה הוה ומתרץ תמים כתיב ביה ומקשו ודלמא צדיק בדרכיו תמים במעשיו ופירש (רש"י) צדיק בדרכיו על פי הדין וכו', וזה בתחלה אבל אחר כך וישר פירוש ישר לפנים משורת הדין כאומרם ז"ל בפירוש פסוק ועשית הישר והטוב (לעיל ו' י"ח וברש"י שם): ===פסוק ה===

ה שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל׃

רַשִׁ״י שחת לו וגו'. כְּתַרְגּוּמוֹ, "חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ": בניו מומם. בָּנָיו הָיוּ וְהַשְׁחָתָה שֶׁהִשְׁחִיתוּ הִיא מוּמָם: בניו מומם. מוּמָם שֶׁל בָּנָיו הָיָה וְלֹא מוּמוֹ: דור עקש. עָקֹם וּמְעֻקָּל, כְּמוֹ "וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ" (מיכה ג'). וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה "חֻלְדָּה שֶׁשִּׁנֶּיהָ עֲקֻמּוֹת וַעֲקוּשׁוֹת": ופתלתל. אנטורט"ילייש, כַּפְּתִיל הַזֶּה שֶׁגּוֹדְלִין אוֹתוֹ וּמַקִּיפִין אוֹתוֹ סְבִיבוֹת הַגְּדִיל; פְּתַלְתֹּל מִן הַתֵּבוֹת הַכְּפוּלוֹת כְּמוֹ "יְרַקְרַק" "אֲדַמְדָּם" (ויקרא י"ג) "סְחַרְחַר" (תהילים ל"ח), "סְגַלְגַּל" (תרגום יונתן מלכים א ז'):
אוּנְקְלוֹס חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ בְּנַיָא דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דָרָא דְאַשְׁנִיוּ עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנִיוּ
רַשְׁבַּ״ם שחת לו: שחת ישראל לעצמו כדכתיב שיחתך ישראל כי בי בעזרך, הוא גרם לעצמו השחתה: לא: כלומר ולא אחר: בניו מומם: מומם הוא כפל לשון של שחת ישראל, בניו של הקב"ה הם עשו מום בעצמם כדכתיב כי משחתם בהם מום בם:
אִבְּן עֶזְרָא לא בניו. אלה שאמרו שאינם בניו וכן בנים לא אמון בם. והטעם שלא יודו שהוא בראם ואם יודו בפה לא יודו בלב והעד שלא יראו מהשם. ולמ״‎ד לו משרת עצמו ואחר עמו והוא למומם והטעם בעבור מומם שהוא דור עקש ופתלתל: ופתלתל. מתחזק ומתנצח בעקשותו וכן נפתולי אלהים. י״‎א כי טעם שחת לו כמו שחתו להם והטעם לנפש' ואל תתמה בעבור שהמלה לשון יחיד כי כן משפט הל' הלא תראה זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור והנכון בעיני שהוא כן שחת לשם והטעם השחתת דרכי השם הנטועים והחקים שצוה כאילו אמר שחת לו דור עקש שהם לא בניו וזהו מומם והעד כי כן פירושו הבא אחריו והוא הלה' תגמלו זאת וכבר פירשתי טעם הה״‎א בספר מאזנים:
רַמְבַּ״ן שחת לו לא בניו מומם המום יקרא השחתה כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד) יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו וקראם לא בניו כאשר יקראם בניו בעת רצון ואמר כי הם דור עקש ופתלתל כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו והפתלתל הפך הצדיק ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה אינם בניו אבל הם משחיתים לו ושיעור הכתוב שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל והנה הטעם שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם וטעם לא בניו כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה) וכן הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א) במי שאיננו אל וישבעו בלא אלהים (ירמיהו ה ז) או יאמר שחת לו מומם שאינם בניו כי הם דור עקש ופתלתל הפך ממנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי דור עקש ופתלתל. מדבר עכשיו על ישראל, והוא דבק עם הלה' תגמלו זאת, אע"פ שהכתוב מפסיק ביניהם בסוף פסוק, יאמר אע"פ שאתם דור עקש ופתלתול תרצו להשחית כמותם, הלה' תגמלו זאת. ולפי שכבר הזכיר למעלה (דברים לא) כי אחרי מותי השחת תשחיתון, והודיעם בנבואתו שהם עתידים להשחית ולעבוד עבודה זרה אחר מיתת יהושע, על כן יתרה בהם ויזהיר אותם על זה.
סְפוֹרְנוֹ שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. אבל דור עקש ופתלתול לא בניו בתמימות הנה מומם בעגל שחת לאל יתעלה את המכוון כאמרו כי שחת עמך. כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות כאמרו כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. והם השחיתו כל זה בעגל:
כְּלִי יָקָר שחת לו לא בניו מומם. בילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) מסיק הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם כו' ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מדתכם. ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בק"ו זה, ולמעלה פר' נצבים (ל.יט) פרשתי שלמד זה ממ"ש שם העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים אלא כך אמר לו אם אין אתה עושה למען חייך עשה נא למען חיי זרעך שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפר' זו אחר שאמר האזינו השמים וגו', אמר שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר שחת לו שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס כאילו לא בניו המה וזהו מומם הגדול כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו כי אין להם חלק בהנאה זו אבל יש להם חלק בעונש. וזה"ש בסמוך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. ר"ל הנאת שעה תלחצהו אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא זהו הדבר המכעיס להקב"ה ביותר, זה"ש מיד אחר שמנת עבית וגו', וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה' עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו לכך נזכרו כאן שני השחתות אלו והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע"פ ששיחת לו לעצמו מ"מ אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו כי דומה לו כאילו לא בניו המה זהו עיקר מומם. ד"א בניו מומם. זה עיקר מומם שהם בניו של השי"ת ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו כי הצור תמים פעלו. והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים כמ"ש אחרי ה' אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו. ד"א שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם שלא ישים אשם בנפשו בכל תולדותיו הרעים וכחש לאמר כי לא בניו המה לא אני ילדתים, וסבה לזה לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה מצד היותו עובר עבירה ושנה בו ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר , וזה"ש ופתלתל, כפתילה זו המשולשה כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר ואינו שב מן דרכו לעולם.
אוֹר הַחַיִּים שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז"ל כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח"ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט"ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם: דור עקש ופתלתול וגו'. שאם יהיה עקש לבד, דברי התורה תשים המעקשים למישור, ומי גרם לזה שנשחת היותו עקש ופתלתול פירוש מתחזק בעקשותו, כאשר עינינו רואות בדורות הללו מיני אפיקורסות דרך עקש וכשאדם מישר עקשותיהם הם מתחזקים בארחות עקשים קשים, וזה אובדן מולדת בית: ===פסוק ו===

ו הֲ־לַיְהוָה תִּגְמְלוּ־זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא־הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ׃

רַשִׁ״י הלה' תגמלו זאת. לְשׁוֹן תֵּמָהּ, וְכִי לְפָנָיו אַתֶּם מַעֲצִיבִין שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִפָּרַע מִכֶּם וְשֶׁהֵיטִיב לָכֶם בְּכָל הַטּוֹבוֹת? עם נבל. שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת הֶעָשׂוּי לָהֶם: ולא חכם. לְהָבִין אֶת הַנּוֹלָדוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהֵיטִיב וּלְהָרַע: הלוא הוא אביך קנך. שֶׁקְּנָאֲךָ, שֶׁקִּנֶּנְךָ בְּקַן הַסְּלָעִים וּבְאֶרֶץ חֲזָקָה, שֶׁתִּקֶּנְךָ בְּכָל מִינֵי תַקָּנָה: הוא עשך. אֻמָּה בָּאֻמּוֹת: ויכננך. אַחֲרֵי כֵן בְּכָל מִינֵי בָסִיס וְכַן — מִכֶּם כֹּהֲנִים, מִכֶּם נְבִיאִים וּמִכֶּם מְלָכִים, כְּרַךְ שֶׁהַכֹּל בּוֹ (ספרי; חולין נ"ו):
אוּנְקְלוֹס הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּךְ וְאַתְּ דִי לֵהּ הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ
רַשְׁבַּ״ם תגמלו זאת: בתמיה, לעבוד אלהים אחרים: קנך: קנה אותך שפדאך מבית עבדים:
אִבְּן עֶזְרָא נבל. במעשיו: ולא חכם. בלב והנה כלו חסר במחשבה ובמעשה: אביך. בעבור שאמר שאינם בניו: קנך. כטעם ה' קנני: הוא עשך. תקנך: ויכוננך. לקבל התיקון:
רַמְבַּ״ן עם נבל ולא חכם ששכחו הטוב שעשה להם ולא חכם להבין את הנולד שיש בידו להטיב ולהרע לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ו׳) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ל״ב:ו׳) תרגם עמא דקבילו אורייתא עשאו מן נבל תבל (שמות יח יח) שפירש בו מלאה תלאה יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים וכן אמר בגוי נבל (דברים ל״ב:כ״א) בעמא טפשא שנלאו להיות חכמים או בעלי דת ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ל״ב:ו׳) נבל במעשה ולא חכם בלב ולפי דעתי העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל והוא שאמר (ישעיהו לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיהו א ל) כמו נופלת עליה ויקראו המתה נבלה שנפלה לארץ ומתה כמו שאמר (שופטים יד ח) לראות את מפלת האריה אם כן יאמר הכתוב הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל כענין שנאמר (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח הלא האל הוא אביך כי הולידך וגדלך והוא קנך ששמך קנין כי הוציאך מאין והיית יש וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב) וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט) כאשר פירשתיו והוא צור עשך ויכוננך כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הלה' תגמלו זאת. שתשחיתו לאביכם שבשמים, והוא עשה לכם כמה חסדים כמו שמספר והולך. עוד נראה לי לפרש בפסוק הצור, כי לפי שהיה יום מותו היה מצדיק עליו את הדין ויאמר כי כל דרכיו משפט, כל דרכי השי"ת ואפילו המיתה אין בהם נפתל ועקש, אל אמונה, כלומר אחר שהמיתה בעוה"ז משפט אמונה הוא, כלומר נאמן הוא לשלם לו שכר בעולם הנשמות על צדקותיו אשר עשה כענין שכתוב (שמואל א כו) וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, וכתיב (תהלים פט) ועד בשחק נאמן סלה. ואין עול, כלומר נאמן ג"כ ליפרע להענישו על חטאו, זהו שאמר ואין עול כלומר אלו יענישנו בעולם הנשמות אין עול במשפטו. צדיק וישר הוא, צדיק בעולם התחיה וישר לעוה"ב שלאחר התחיה, ורמז לנו בכאן ארבע עולמות, העוה"ז ועולם הנשמות ועולם התחיה ועוה"ב שאחריו, וכבר ידעת כי הם רמוזים בפסוק אחד, הוא שכתוב (משלי ו) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך לעולם הנשמות, והקיצות לתחית המתים, היא תשיחך לעוה"ב, כן דרשוהו רז"ל. גם כאן בפסוק הצור נרמז ארבעה עולמות הללו אשר נפש הצדיק מעותדת להם, ולפי פירוש זה מה נעים ונאה המנהג בכתוב הזה שהוא קבוע לצדוק הדין לאמרו על המת, כי כן אמרו אדון כל הנביאים על יום מותו והצדיק עליו את הדין. ועוד אפשר לומר כי הצדיק עליו את הדין בלשון הצור לפי שחטא בו והמרהו, כענין שכתוב (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור, ואין דרכו של משה להזכיר בכל התורה כולה שמות התוקף והאדנות אלא שם הרחמים לבדו זולת בשני מקומות בתורה שהזכיר בהם יה, (שם טו) עזי וזמרת יה, (שם יז) כי יד על כס יה, אבל הזכיר עתה לשון הצור כי רצה לקלסו במה שחטא, וכענין שדרשו רז"ל אמר משה באז חטאתי (שם ה) ומאז באתי אל פרעה, באז אני מקלסו שנאמר (שם טו) אז ישיר משה. ואם תשכיל עוד בפסוק זה תמצא בו רמז לשבע ספירות חכמה, תמים פעלו זה מדת החסד, כי כל דרכיו משפט זה מדת הגבורה, אל אמונה הוא האמת שהוא הקו האמצעי, ואין עול הוא הנצח שנאמר (שמואל א טו) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, צדיק הוא יסוד עולם, וישר הוא המלכות, ואמר הוא כדי לחבר וליחד הכל כאחד בלי פרוד. שחת לו לא בניו מומם. כתב הרמב"ן ז"ל, שחת לו לעצמו, כי המום יקרא השחתה כענין שכתוב (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם, וקראן לא בניו כשם שקראן בעת הרצון בניו, ואחר שהאב צדיק וישר והבנים בהפך שהם דור עקש ופתלתל לכך לא בניו, ונכון הוא. אמנם מפני שמלת לא בטעם טרחא ומלת בניו דבקה למומם, על כן יתכן לפרש שחת לו לא, כי מה שהשחית ישראל לעצמו, הוא בהמרותם דבר הש"י, כענין (ישעיה מב) ולא אבו בדרכיו הלוך, כי כל מה שהיה משה מנהיגם ומדריכם בדרך הישר היו אומרין לא נעשה, וזהו שחת לו לא, שחת ישראל במלת לא, ולפי שקראן בניו (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, הנה הסרוב וההשחתה הזו מום גדול להם שיהיו דור עקש ופתלתל. הלה' תגמלו זאת עם נבל. שהלאו עצמן בקבלת התורה, וכן תרגום (שמות יח) נבול תבול מלאה תלאי. והוא דעת אונקלוס שאמר עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה. והרמב"ן ז"ל כתב במלת נבל שהוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חברו, ואמר כי העושה טובה חנם נקרא נדיב והמשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שכתוב (ישעיה לב) לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו, ולכך אמר הכתוב בנבל הכרמלי (שמואל א כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ובזה אותו ואת שלוחיו, וזה טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב) לבלתי עשות עמכם נבלה, כי הם היו מלמדים זכות על מעשה השי"ת שהם במשפט, ואם יריע להם תראה נבלה, עד כאן. ואמר הלוא הוא אביך, כלומר ששמך קנין כי הוציאך מאין ליש, וכל יש קנין, וזהו (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וכן (בראשית יד) קונה שמים וארץ, כלומר שברא שמים וארץ והוציאן יש מאין. אבל בבראשית רבה דרשו מלת קונה כמשמעו שקנאן מאחר, והוא החומר הראשון, וכבר הזכרתי זה בסדר לך לך והבאתי שם המדרש הזה. ונקרא הקב"ה אבינו כלפי הנפש כי הוא הולידה ונפחה באפנו, כשם שנקרא המוליד אב כלפי הגוף שהוליד אותו, והוא יתעלה האב העקרי הקיים והנצחי, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים כז) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, וכן אמר ישעיה (ישעיה סג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. ודע כי מלת הלה' הה"א נכתבת לבדה והיא בפת"ח, ותחת הלמ"ד שו"א נח. והיה ראוי שיהיה נע כלמ"ד ליעקב, אבל אי אפשר לאדם לקרוא שני שואי"ן זה אחר זה ועל כן הוצרכנו להניח שו"א הלמ"ד כדי שיהיה השו"א של היו"ד נע ולא יסתתר נקוד שם האדון. והנה המלה זרה אין כמוה בכל המקרא. וכן אי אפשר להיות הלמ"ד בחיר"ק כלמ"ד ליהודה, כי יסתתר גם כן נקוד היו"ד של השם כשם שמסתתר בשמו של יהודה ועל כן הוצרך שתנקד המלה כן. ויש לך להשכיל עוד כי הה"א הזאת הנכתבת לבדה היא רבתי מכ"ב אותיות גדולות שיש במקרא. וע"ד הקבלה יתכן לומר כי תרמוז לה"א ראשונה שבשם. ופקח עיני שכלך ותראה איך הזכיר משה רבינו ע"ה ה"א זעירי בתחלת התורה וה"א רבתי בסוף התורה, לרמוז בזה כי ה"א זעירי ברא בכח ה"א רבתי ששם תשובת הנשמות, ועל זה רמז משה כן ביום מותו, וידוע לכל משכיל כי בזמן שישראל זכאין הם מוסיפין כח ושפע בשכינה, וכשהם חייבין הכח ההוא נפסק, ואז השכינה מאנה הנחם על בניה כי אינו השפע ההוא, ולכך יאמר הלה' תגמלו זאת, התרצו להפריש המדה הנקראת זאת מן הה"א הראשונה שבשם שלא תקבל שפע ממנו, ומזה אמר לו חכמו ישכילו זאת, כלומר ימשיכו ממקור החכמה והשכל למדת זאת, וזהו יבינו לאחריתם, ימשיכו הבינה אל האחרית ולא יפרידוה, הלא הוא אביך קנך הלא הה"א הראשונה שהוא קן העולם אביך קנך בסוד מצות שלוח הקן, ולשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, וה"א אחרונה עשך כלשון (תהלים ק) הוא עשנו ולא אנחנו, ומלת ויכוננך הכין אותך לקבל התקון. וע"ד המדרש ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו חכמיו ממנו סופריו, וכן הוא אומר (זכריה י) ממנו פנה ממנו יתד. שהרי פרעה לא מצא בכל חכמי מלכותו מי שיפתור לו חלומו אלא יוסף, וכן נבוכדנצר לא מצא בכל חכמי בבל אלא דניאל.
סְפוֹרְנוֹ הלה' תגמלו זאת. אחר שכיון לתתכם עליונים על כל הגוים במקום ממלכת כהנים. האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונתו לחלל את שם קדשו ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: עם נבל. בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם: ולא חכם. במדיניות להבין אחרית דבר מה יהיה המושג: הלא הוא אביך קנך. לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה אבל הוא אב רצוניי שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו וזה כי הוא עשך לגוי כי לא היית גוי נחשב כלל: ויכוננך. נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה:
כְּלִי יָקָר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. קישור פסוקים אלו עם הפסוקים הקודמים נ"ל על דרך שנאמר אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. כאותו סדר שנזכרו שם נזכרו גם כאן כי קודם שנכנס עמהם בדברי תוכחה הניח להם הקדמה זו שלא יחשבו על ה' תועה לאמר שיש אל השי"ת נפקותא בדבר אם תעשה רע או טוב, ותחשוב לומר שהשי"ת תועלת עצמו דורש לדחות מעליו הנזק המגיע לו מן פשעיך, ולקרב אליו התועלת הנמשך לו מן קיום המצות, עז"א שאתה טועה בשניהם כי בענין ההשחתה אמר תחילה שחת לו לא כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כ"א רבו פשעיך מה תעשה לו. ועיקר ההשחתה להם היא ומומם היא ולא של הש"י, ואח"כ אמר על קיום המצות כי לשון גמול נופל על איזו גמול טוב ואמר הלה' תגמלו זאת, ה"א של הלה' רבתי לרמוז על ה' חומשי תורה וכי אתה חושב לגמול להקב"ה איזו טובה בקיומך ה' חומשי תורה שנקראו זאת, שנאמר וזאת התורה. עם נבל ולא חכם. אע"פ שאין ולא חכם הפכו של עם נבל, מ"מ נ"ל שכך פירושו כי במלת נבל באו פירושים שונים בדברי המפרשים. ואני אומר שכל מי שאינו נדיב לב נקרא נבל וראיה ממה שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע. מכלל שהנבל הפך הנדיב ונבל הכרמלי יוכיח כי הוא אמר ולקחתי את לחמי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ועליו נאמר (שם כה.כה) כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. ואולי נגזר שם זה מן לשון יובל ויבולה שפירושו אף מה שאתה מוביל לה כך זה שאינו נדיב לב, כל היום הוא מוביל מאחרים אליו אבל הוא לא יתן כלום לאחרים והנה זה הטועה חושב שיש להקב"ה איזו צורך במצותיו מי הביאו הלום לחשוב מחשבה נפסדה זו, אין זה כי אם מצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב ורחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחנם אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו כי אם אינו מצפה לתשלום גמול למה יעשה טובה לזולתו בחנם, כך הוא חושב גם על הקב"ה בראותו גודל הטובות אשר עשה ה' אתו יחשוב למה זה עושה הטובות ההם עמדי בחנם אין זה כ"א לכדי שיקבל גם הוא תועלת ממני יותר מהמה, ע"כ קרא לחושב מחשבה זה נבל ולא נדיב כי רחוק בעיניו שיעשה ה' אליו הטובות על צד הנדיבות והחסד לכך נאמר בסמוך וינבל צור ישועתו, רצה לומר דבר עליו כדבר על אחד הנבלים ועל כן מדה כנגד מדה בגוי נבל אכעיסם. עוד קראו לא חכם כי מלבד מה שהוא נבל ולא נדיב הנה הוא בן לא חכם כי לא מחכמה שאל על זאת. ואח"כ ביאר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי מ"ש עם נבל על זה אמר הלא הוא אביך קנך, כי לו הונח הן יהי כדבריך, שאין שום אדם עושה טובה לזולתו בחנם, הני מילי לאיש נכרי אבל האב לבנו אפילו מי שהוא צר עין בזולתו, מ"מ וכי אין דרך העולם שהאב עושה לבנו כמה טובות מיום הולדו על צד הנדיבות בחנם ואינו מצפה לתשלום גמול, כך הקב"ה הלא הוא אביך קנך, והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים אף על פי שאין לו שום תועלת ממך, ועל מה שקראו בן לא חכם רצה להוכיח זה באמרו הוא עשך ויכוננך, מאחר שהוא עשך אם כן כל מה שאתה עושה יכול הוא ית' גם כן לעשותו בק"ו כי אם עשה אותך אם כן כל אשר תמצא בכחך לעשות פשיטא שיש גם בכחו ית' לעשותו, כמ"ש הנוטה אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. וכמ"ש אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ע"כ אמר הוא עשך והרי עשה אותך ואת כל אשר תמצא בכחך לעשותו ביחד, ואם כן היה הוא ית' יכול לעשות כל מה אשר אתה עושה אם היה לו איזו צורך בו ומאחר שלא הבנת דבר זה משכלך ודאי אתה בן לא חכם. ואח"כ אמר זכור ימות עולם. אתה הנבל ולא נדיב שרחוק בעיניך שעשה הקב"ה דבר על צד הנדיבות מבלי שיצפה לתשלום גמול, זכור ימות עולם. הימים אשר בהם ברא הקב"ה העולם כי בזה תצטרך להודות על כל פנים שעולם חסד יבנה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ית' לבדו ומציאתו היה מספיק בעצמו ולא היה צריך אז לשום נמצא כי לא היה עדיין שום דבר במציאות, ואם כן בימות עולם כשברא עולמו ודאי לא בראו כ"א מנדבת לבו ורצונו כמ"ש עולם חסד יבנה. בינו שנות דור ודור, פירש"י דור המבול ודור הפלגה כי בשני דורות אלו היה מעשה כל באי עולם מקולקלים ובזה רצה להחזיק מה שאמר הוא עשך ויכוננך כי אילו היה לו צורך במעשיך איך עשה הקב"ה בשני דורות מקולקלים אלו אשר השחיתו התעיבו דרכם על הארץ, וירא הקב"ה כי אין איש וגו' ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו . ולא היה מקבל תועלת משום נמצא ובדורות הללו חזר העולם לתוהו ובוהו ואעפ"כ הוא ית' עשאו ויכוננהו על מכונו כבראשונה לא חסר דבר, וע"כ אמר בינו כלפי מה שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח שטותו מן הוא עשך ויכוננך, ועכשיו חזר להוכיח שהוא נעדר מן החכמה והבינה ממ"ש בינו שנות דור ודור, כי לא עם בינות הוא אשר לא נתבונן בשנות דור ודור. ואח"כ חזר לפרש על ראשון ראשון, על מ"ש הלא הוא אביך קנך ורצה להוכיח מזה שמצד היות הקב"ה אביך ע"כ הוא מטיב עמך על צד הנדבה כרחם אב על בנים האם גם בזה תהיה מסופק שמא גם האב לא יעשה דבר לבנו בחנם, על זה אמר שאל אביך ויגדך, כי יגיד לך כל מה שהוא מטיב עמך על צד הנדבה וממנו תקיש גם אל אביך שבשמים. ועל שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח מן הוא עשך ויכוננך, וממה שאמר בינו שנות דור ודור. ע"ז אמר אם עכ"פ לא יהיה בך חכמה ובינה להבין במה שהיה לשעבר אז שאל זקינך ויאמרו לך, פירש"י זקינך הם החכמים והמה יאמרו לך דברי חכמה ממה שהיה לשעבר ובדרך זה מחובר הלא הוא אביך קנך, אל מה שקראו עם נבל. ואחריו נמשך פסוק זכור ימות עולם, ופסוק שאל אביך ויגדך, כי הכל נמשך אל מה שקראו עם נבל. וכן לאידך גיסא מה שקראו בן לא חכם נמשכו אחריו פסוקים הוא עשך ויכוננך, בינו שנות דור ודור, זקינך ויאמרו לך. ונראה לפרשם עוד בדרך אחר, כי כבר אמרנו שעשה הוכחה מן עשך ויכוננך, שבן לא חכם אתה ואח"כ עשה הוכחה על הוכחת הוא עשך ויכוננך. כי אולי תכחיש גם את זה לאמר מאן יאמר כי ה' אלהים הוא עשנו שמא כל הנולדים נולדו בטבע איש מן איש, כדעת האפקורסים האומרים שהעולם קדמון ואישי הנולדים נמשך בטבע מעולם מאיש לאיש תמיד דור הולך ודור בא , והעולם קדמון כמו הקב"ה שהוא גם כן קדמון עם העולם, ואולי תחזור לסורך לומר שיש לו איזו צורך במעשיך. ע"ז אמר בינו שנות דור ודור כי מן אדם עד נח היו שני חיי האדם מגיע כמעט לאלף שנים, ואח"כ לכמה מאות, ומשם והלאה היו שנות כל דור ודור הלוך וחסור עד דורות הללו שהועמדו על ע' שנה, וזה מופת שהעולם מחודש ואינו קדמון ע"כ חיו האנשים ההמה שהיו קרובים אל זמן בריאות העולם זמן רב יותר מן הדורות שנתרחקו מן זמן הבריאה מן הטעמים שהניחו המפרשים, כי י"א כי בהיות העולם מחודש היה האויר עדיין טוב בתכלית כי לא נתקלקל עדיין בהמשך הזמן, וי"א כדי שיולידו הרבה בנים ובנות בימים הרבים ההם, וי"א כדי שיוכלו ללמוד באותן השנים כל עניני חכמה ומלאכה שהיה העולם צריך להם, כי בכמה מאות שנים לא היו יכולין ללמוד כל כך דברים מחודשים כמו שיכול ללמוד בדורות הללו בשנה אחת וכן האריך מזה בעקידה. סוף סוף שנות דור ודור מופת גדול על חידוש העולם וממנו תלמוד כי הוא עשך ויכוננך. ואם תכחיש גם את זה, לאמר מאן יימר שחיו אותן הדורות זמן רב יותר מן הדורות הללו ע"ז אמר שאל זקינך ויאמרו לך. כי הזקנים החכמים החוקרים לדעת הדברים הקודמים שהיו מימות עולם קבלו דבר זה איש מפי איש עד הדורות ההם, ונקט זקינך כי הזקנים שקפצה עליהם זקנה בדורות הללו המה יאמרו ההבדל שבין שנותם לשנות אבות כי אף אם לא יחקרו אחר חידוש העולם כי אין להם נפקותא כל כך בדבר, מ"מ הזקנים אשר קפצה עליהם זקנה בשנים מועטות המה יחקרו אם היה כן לעולמים וע"י החקירה יודע להם באמת כי שנות כל דור ודור היה הולך וחסור מחמת קלקול האויר שנתהוה בהאריך הימים ובזה יודע לך באמת כי הוא ית' עשך ויכוננך, וזה מופת חותך שאין לו ית' צורך בך ולא במעשיך. ומ"ש בהנחל עליון גוים וגו'. נתן מופת על הטעות שהזכיר ואמר ראה איך אתה טועה באמרך שיש להקב"ה צורך ותועלת במה שאתה עושה מצותיו, כי בלי ספק אילו היה מקבל ממך איזו תועלת א"כ למה לא נתן התורה לכל העמים ומסרה לך מתי מספר עד שכנגד כל איש מישראל היה אומה שלימה כי הציב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי ע' אומות היו כנגד ע' מישראל וכי לא היה לו יותר טוב אילו היה מקבל אותו תועלת מן עמים רבים, ודוק לאידך גיסא בשלמא אי אמרת שלא נתן התורה כ"א לצרף בה הבריות לא קשה למה לא חש לצרף עמים רבים לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכל האומות הם כקליפות ע"כ לא היה חש לגדור כ"א שדהו כי מצאו שדה בור כמדבר הזה חסר מכל שלימות זה"ש ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון, ר"ל היו חסרים מכל, פרץ גדירו והיה למרמס על כן יסובבנהו יבוננהו כי במה שלמדו תורה נעשה מסובב ומשומר כאישון בת עין ובסמוך יתבארו כל הפסוקים בדרך אחר. ד"א זכור ימות עולם, הוא על דרך שאמרו רז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ר"ל שאומרים לרשע רע ראה כי דבר גדול אתה מאבד שהרי נברא בעשרה מאמרות וכן בששה ימים מזה הטעם שהיה יכול להבראות ברגע אחד אלא שאומרים לרשע שבחטאו הוא מאבד דבר גדול שנברא בששה ימים, ובעשרה מאמרות, ועשה לו הקב"ה כונניות בתורה שבכתב הכלולה בעשרת הדברות, ובתורה שבע"פ הכלולה בששה סדרים, להורות שקיום העולם תלוי בהם. ע"כ אמר זכור ימות עולם, שנברא העולם בששה ימים והשמר לך שלא תאבד דבר גדול זה וכן בינו שנות דור ודור, הם עשרה דורות מן אדם עד נח, ומן נח עד אברהם, על דרך שנאמר אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו וגו'. ותחשוב לומר מאחר שהקב"ה מאריך אף ואינו גובה דידיה לאלתר לית דין ודיין וע"כ יהיה מלא לבך לעשות רע, הנה בשקר אתה בוטח ותבין בינה מן אותן דורות שהיו מכעיסים לפניו ית' עד שהביא עליהם מי המבול, ועד שבא אברהם וקבל שכר כולם. וכמו שמסיק בפרקי אבות אחר בעשרה מאמרות כו' הזכיר מיד ענין עשרה דורות אלו להודיע כמה ארך אפים לפניו ית', כך אין לך לסמוך על תנחומי הבל אלו וכשם שנסמכו בפסוק זה כך סמכם התנא בפרקי אבות כי שניהם מוסר אל החוטאים כאמור.
אוֹר הַחַיִּים הלה' תגמלו זאת. אמר לשון גמול להעיר שבמקום שיגמלוהו טובות כעל כל אשר גמלם הנה הם משלמים רעה תחת טובה, ואומרו עם נבל ולא חכם ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה', כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל: והוא מה שגמר אומר הלא הוא אביך וגו', סדר ד' חלוקות, א' שהוא ברא את האדם וכנגד זה אמר הוא אביך, שנית שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב וכנגד זה אמר קנך, ג' שתקן אותנו תיקון מעולה ורם בתת שכינתו בתוכנו וניבא אותנו, וזה תיקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר עשך פירוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר אביך, ד' שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העיקר, והכוונה בכל זה הוא שאין הנבל עושה נבלה עם גדר זה אם לא לצד היותו סכל והוא אומרו נבל ולא חכם: ===פסוק ז===

ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר־וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ׃

רַשִׁ״י זכר ימות עולם. מֶה עָשָׂה בָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו: בינו שנות דר ודר. דּוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהֵצִיף עֲלֵיהֶם מֵי אוֹקְיָנוּס וְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁשְּׁטָפָם. דָּ"אַ — לֹא נְתַתֶּם לְבַבְכֶם עַל שֶׁעָבַר, בינו שנות דר ודר — לְהַכִּיר לְהַבָּא, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהֵיטִיב לָכֶם וּלְהַנְחִיל לָכֶם יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וְהָעוֹלָם הַבָּא (עי' ספרי): שאל אביך. אֵלּוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרָאִים אָבוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') בְּאֵלִיָּהוּ "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל" (ספרי): זקניך. אֵלּוּ הַחֲכָמִים: ויאמרו לך. הָרִאשׁוֹנוֹת:
אוּנְקְלוֹס אִדְכַּר יוֹמִין דְמִן עָלְמָא אִסְתַּכַּל בִּשְׁנֵי דַר וְדַר שְׁאַל אֲבוּךְ וִיחַוִּי לָךְ סָבָיךְ וְיֵימְרוּן לָךְ
רַשְׁבַּ״ם זכור ימות עולם: בטרם נולדתם הכין לכם נחלתכם: (ח). בהנחל עליון גוים: שנתן להם נחלות: בהפרידו בני אדם: אחר מיתת נח ובימי אברהם שכתב שם משם נפרדו איי הגוים וגו' איש ללשונו ושם תמצא שהציב גבולות עמים בני כנען שנים עשר כנגד מספר בני יעקב שהיו שנים עשר, שתמצא כנען וי"א בניו שנים עשר, וכתב שם ויהי גבול הכנעני מצידון וגו' לפי שכל אילו היו לישראל אבל בכל שאר בני נח לא פירש בהם שום גבול, ושוב מצאתי כמה שנים במדרש: למספר בני ישראל: כי כנען וביו כמו כן שנים עשר הם:
אִבְּן עֶזְרָא ימות. עם ימי שתי לשונות וכן שנות עם שני: עולם.זמן שעבר: שאל אביך. בעבור שאמר זכור אם שכחת מה שספרו לך אבותיך שאל אותם: ויגדך. כמו ויגד לך. וכן כי ארץ הנגב נתתני. בני יצאוני: זקניך. הטעם כפל כי כן דרך צחות:
רַמְבַּ״ן שאל אביך רמז למבינים וכן זקניך והטעם כמו שאמר (דברים ד׳:י״ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' כי לכל חלק במטה חלק למעלה וטעם למספר בני ישראל כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש במעשה האב עם הבן לשון ר"א (אבן עזרא על דברים ל״ב:ח׳) ודברי פי חכם חן ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו' בינו שנות דר ודר שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו' ורש"י כתב (רש"י על דברים ל״ב:י׳) ימצאהו בארץ מדבר אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו ובתהו ילל ישמון ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדבר וזה איננו מטעם הפרשה כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עמהם והם גמלו להם רעה תחת טובה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי זכור ימות עולם. יאמר תנו לב לזכור מזמן הבריאה הטובה שעשה עמכם בעת היצירה, זהו שאמר בהנחל עליון גוים. בינו שנות דור ודור. כלומר שיבינו מה שנעשה בדורות משעה ששרתה שכינה בהם, זהו שאמר ימצאהו בארץ מדבר. ומלת יצב מקור, כמו להציב, וכן (ירמיה א) לא ידעתי דבר, ויהיה באור הכתוב, כשהקב"ה הנחיל את האומות וכשהפריד אותם ללשונותם, כענין שכתוב בתולדות שיצאו מנח (בראשית י) ומאלה נפרדו הגוים, ותמצא באותה פרשה בתולדות ההם שבעים איש לרמוז על שבעים אומות שעתידין לצאת מהם, ועל כן יבאר הכתוב כי כשהפריד הקב"ה הלשונות להציב גבולות העמים שהן שבעים, למספר בני ישראל יורדי מצרים שהיו שבעים נפש לא בחר מכולן אלא ישראל שהבדילו לחלקו, זהו כי חלק ה' עמו. ויש שפירשו גבולות עמים, הם אלכסוני העולם שהם י"ב, ממונים עליהם י"ב מזלות למספר בני ישראל, כלומר י"ב שבטי ישראל, וסמך לו מיד כי חלק ה' עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות. ובפסוק זה מפורש כי אין ישראל תחת ממשלת הכוכבים והמזלות אבל הם למעלה מהם, והמעלה הזאת לא זכתה שום אומה אליה ולא עשה כן לכל גוי.
סְפוֹרְנוֹ זכור ימות עולם. אחר שהשלים הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו וברך ולא ישיבנה ואין עול במדת דינו נגדם. הואיל משה באר זה בהגדת העבר והעתיד להודיע ראשונה כמה היתה כוונת האל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. שנית שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל והמה מרו ושלמו רעה תחת טובה ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ. שלישית שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ לולי חלול ה' שמנע מזה. רביעית הודיע סבה אשר בגללה תהיה להם גאלה באחרית הימים. חמישית הודיע אופן הגאולה ורחמי האל ית' על שארית עמו והם חלקי פרשת האזינו שזכרו ז"ל ונתנו בהם סימנין. הזי"ו ל"ך. אמר אם כן זכור ימות עולם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו: בינו שנות דור ודור. ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול. וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו:
אוֹר הַחַיִּים זכור ימות עולם. אמר ד' חלוקות כנגד ד' דברים שאמר בפסוק שלפני זה, כנגד אומרו הלא הוא אביך שרמז בו שהוא הבורא אמר זכור ימות עולם שהם ששת ימי בראשית שם ימצא כי הוא היוצר הוא הבורא, וכנגד אומרו קנך שרמז ליציאת מצרים ושאר הטובות שבהם קנה אותנו אמר בינו שנות דור ודור שיתבונן במה שפעל ה' בשנים של ב' דורות שהם דור היוצא ממצרים ודור רביעי הנכנס לארץ ובהם יכיר מעשיו יתברך לעם ישראל שבהם קנך, וכנגד אומרו עשך שהוא תיקון עליון שפירושנו בו שנתן שכינתו בתוכנו וניבא אותנו אמר שאל אביך ויגדך אביך הם הנביאים, וכן פירשוה רבותינו ז"ל (ספרי), וכנגד ויכוננך שפירשנוה על הכנות עולם הבא אמר זקניך ויאמרו לך פירוש הם חכמי ישראל המכירים בהכנת הדבר והמושג לעולם הבא הם יאמרו לך: ===פסוק ח===

ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י בהנחל עליון גוים. כְּשֶׁהִנְחִיל הַקָּבָּ"ה לְמַכְעִיסָיו אֶת חֵלֶק נַחֲלָתָן הֱצִיפָן וּשְׁטָפָם: בהפרידו בני אדם. כְּשֶׁהֵפִיץ דּוֹר הַפַּלָּגָה הָיָה בְיָדוֹ לְהַעֲבִירָם מִן הָעוֹלָם, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא יצב גבלת עמים, קִיְּמָם וְלֹא אִבְּדָם: למספר בני ישראל. בִּשְׁבִיל מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲתִידִין לָצֵאת מִבְּנֵי שֵׁם, וּלְמִסְפַּר שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם הִצִּיב גבלת עמים — שִׁבְעִים לָשׁוֹן:
אוּנְקְלוֹס בְּאַחֲסָנָא עִלָאָה עַמְמַיָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ בְּנֵי אֲנָשָׁא קַיִים תְּחוּמֵי עַמְמַיָא לְמִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא בהנחל עליון גוים. אמרו המפרשים על דור הפלגה שנפצה כל הארץ כי אז גזר השם להיות ארץ שבעה גוים לישראל והוא שתספיק למספרם על כן למספר בני ישראל: יצב. י״‎א שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר. וי״‎א שהוא פועל עתיד תחת פועל עבר כמו יעשו עגל בחורב. והנכון בעיני כי שאל אביך רמז למביני' וכן זקניך והטעם כמו אשר חלק ה' אלהיך כי לכל חלק למטה חלק למעלה: וטעם למספר בני ישראל. כאשר אחז״‎ל כי צורת יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזו היא המעלה הגדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש כמעשה האב עם הבן:
סְפוֹרְנוֹ יצב גבולות עמים. והציב גבולות עמים בהפלגה ולא אבדם לגמרי כמו שהיו חייבים: למספר בני ישראל. בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר והיו עתידים אז לצאת מאותם העמים. והראיה לזה:
כְּלִי יָקָר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. מעתה התחיל לספר החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל ביתר שאת על כל העמים והראה כי ישראל שקולים כנגד כולם. ע"ז אמר בהנחל עליון גוים, כשחלק העולם לנחלה לכל הגוים באותו פעם הפריד והבדיל מהם את אברהם ואמר לו לך לך מארצך . זה"ש בהפרידו בני אדם, כי אתם קרוין אדם ולא האומות, והפרידם הקב"ה מן האומות ולקחם לצד אחד ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ע' אומות כנגד ע' נפש של יעקב כי בזה הורה שכל איש פרטי מהם שקול כאומה שלימה כמו שפירש בעקידה פר' בהעלותך על פסוק אזכיר רהב ובבל וגו', ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. כי חלק ה' עמו וגו'. הורה שבג' מיני מספר הראה הקב"ה חבת ישראל כי המה שקולים כנגד כל המציאות. מספר א', בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה כנגד ע' אומות וע' שרים של מעלה על זה אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. מספר ב', הוא שנים עשר שבטי ישראל כנגד י"ב מזלות אשר חלק ה' לכל העמים כמ"ש פר' ואתחנן ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' לכל העמים. כנגד זה אמר כאן כי חלק ה' עמו ר"ל שאותן שנים עשר מזלות מסר לחלק כל העמים. אמנם חלק ה' עמו, כי הם גם כן במספר י"ב שבטי ישראל חלק כחלק יהיו שוה בשוה. מספר ג', הוא ג' עולמות הכוללים כל המציאות ע"ז אמר יעקב חבל נחלתו. כחבל זה המשולש כך העמיד ג' אבות יסוד לכל המציאות.
אוֹר הַחַיִּים בהנחל עליון גוים. פירוש כשהנחיל ה' ב"ה את הגוים לשרי מעלה זה יגיד אשר הם פחותים אצלו אשר לא רצה שיתכנו לשמו ונתנם לשרי מעלה: בהפרידו בני אדם. פירוש שלא מסר ה' כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר, ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל, פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות אילן א' טוב וא' רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל, וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום, ולזה אמרו (ב"מ פ"ד. זוה"ק ח"ג רמד,) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים: ואילן זה יש בו ע' ענפים והם ע' נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' כנגד ע' ענפי הקדושה: והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע, וזה סוד רגליה יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות, ואמר כי חלק ה' עמו פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה' שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו, ואומרו חלק ה' עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה', ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אומרם ז"ל שופריה דיעקב כו': עוד יכוין לומר להיות שיש ב' בחינות בנשמות, יש שבאה מעולם עליון ולזה יאמר חלק ה' פירוש חלק מה' ב"ה כביכול, ויש נפשות שבאות ממקום הנקרא נחלת שדי ולזה יקרא יעקב חבל נחלתו, ודקדק לומר חבל לרמוז ענין גדול אשר גילו יודעי חן כי כל נפש החיוני שבאדם יש לה חוט א' דבוק עם שורשה והוא יוצא מהנחירים ודבוק בשורשו למעלה ומשם יונקת הנפש לחיות, ועל נפש הרשע אמר הכתוב הכרת תכרת וגו' פירוש שאותו השורש הדבוק מהנפש למקום שממנו חוצבה יכריתנו ה' ושוב אין לה יניקה וזו היא מיתה רח"ל, ובצדיקים נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו', והוא אומרו חבל נחלתו והבן: ===פסוק י===

ט כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ׃

רַשִׁ״י כי חלק ה' עמו. לָמָּה כָּל זֹאת? לְפִי שֶׁהָיָה חֶלְקוֹ כָּבוּשׁ בֵּינֵיהֶם וְעָתִיד לָצֵאת, וּמִי הוּא חֶלְקוֹ? עמו. וּמִי הוּא עַמּוֹ? יעקב חבל נחלתו. וְהוּא הַשְּׁלִישִׁי בָּאָבוֹת, הַמְשֻׁלָּשׁ בְּשָׁלוֹשׁ זְכֻיּוֹת, זְכוּת אֲבִי אָבִיו וּזְכוּת אָבִיו וּזְכוּתוֹ, הֲרֵי ג', כַּחֶבֶל הַזֶּה שֶׁהוּא עָשׂוּי בְּג' גְּדִילִים, וְהוּא וּבָנָיו הָיוּ לוֹ לְנַחֲלָה, וְלֹא יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, וְלֹא עֵשָׂו בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי חֳלָקָא דַיְיָ עַמֵהּ יַעֲקֹב עֲדַב אַחֲסַנְתֵּהּ
אִבְּן עֶזְרָא חבל. כמו גורל כמו חבלים. כי בחבל ימודו הארץ:
סְפוֹרְנוֹ כי חלק ה' עמו. כי אין לאל יתברך חלק במין האנושי אלא עמו. כי כל שאר האומות הם בני אל נכר. ובכן התבאר שלולא עמו שהיה עתיד אז לצאת מאותן האומות, היה לו לאבדם בענין הפלגה: יעקב חבל נחלתו. שהוא ובניו עבדים לאל יתעלה אבל באומות העולם אם ימצא ביניהם איזה חסיד לא ימשך זה לבניו:

י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ׃

רַשִׁ״י ימצאהו בארץ מדבר. אוֹתָם מָצָא לוֹ נֶאֱמָנִים בְּאֶרֶץ הַמִּדְבָּר, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרָתוֹ וּמַלְכוּתוֹ וְעֻלּוֹ, מַה שֶּׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג) "וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן": ובתהו ילל ישמן. אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, מְקוֹם יִלְלַת תַּנִּינִים וּבְנוֹת יַעֲנָה, אַף שָׁם נִמְשְׁכוּ אַחַר הָאֱמוּנָה, וְלֹא אָמְרוּ לְמֹשֶׁה הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּרוֹת מְקוֹם צִיָּה וְשִׁמָּמוֹן? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ב'), "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר": יסבבנהו. שָׁם סִבְּבָם וְהִקִּיפָם בַּעֲנָנִים וְסִבְּבָם בִּדְגָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְסִבְּבָן בְּתַחְתִּית הָהָר שֶׁכָּפָהוּ עֲלֵיהֶם כְּגִיגִית (עי' ספרי): יבוננהו. שָׁם בְּתוֹרָה וּבִינָה: יצרנהו. מִנָּחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וּמִן הָאֻמּוֹת: כאישון עינו. הוּא הַשָּׁחֹר שֶׁבָּעַיִן שֶׁהַמָּאוֹר יוֹצֵא הֵימֶנּוּ. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם יִמְצָאֵהוּ — "יַסְפִּיקֵהוּ כָּל צָרְכּוֹ בַמִּדְבָּר", כְּמוֹ (במדבר י"א) "מָצָא לָהֶם", (יהושע י"ז) "לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר": יסבבנהו. "אַשְׁרִינוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּיהּ", אֹהֶל מוֹעֵד בָּאֶמְצָע וְאַרְבָּעָה דְגָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת:
אוּנְקְלוֹס סַפִּיק צָרְכֵּיהוֹן בְּאַרְעָא מַדְבְּרָא וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא אַשְׁרִנוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּהּ אַלֵפִנוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא נְטָרִנוּן כְּבָבַת עֵינֵיהוֹן
רַשְׁבַּ״ם ימצאהו: כמו ומצא להם, הקב"ה נמצא להם הקב"ה היה סיפוק שלהם: יסובבנהו: במלאכיו ששמרום כדכתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם וכן ייסד הפייטן לנו מלאכך סביב יחנה והמפרשו בהיקף עננים אינו אלא טועה, כי לפי הפשט אין הענן אלא לעמוד ענן לפניהם כדכתיב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ועוד כי יצרנהו כפילו של יסובבנהו: כאישון עינו: צרנהו הקב"ה לישראל כמו באישון ששומר את העין הוא הבשר שנכפף על העין שקורין פלפיירא, ולפי שמכסה את העין ומחשיך אותו נקרא אישון וכמהו שומרני כאישון בת עין, כנוגע בבבת עינו הוא שקורין פרונילא שרואין בה:
אִבְּן עֶזְרָא ימצאהו בארץ מדבר. פי' אביך קנך: וטעם ימצאהו. כי במדבר נכנם הכבוד עמם. ועוד כי היו במדבר כאיש תועה במדבר לא עבר בו איש כי כן כתוב ובמדבר תוהו: ילל. מקום יללת חיות כתנים ובנות יענה שישום השומע מקולם: יסובבנהו. על העננים: יבוננהו. התורה: יצרנהו. מן האויבים: כאישון עינו. כבר פירשתי אישון: וטעם עינו. כלשון בני אדם והטעם שישמרם מכל אויב ואורב:
רַמְבַּ״ן וטעם כאישון עינו רמז לניצור יאמר שינצור השם אותו כאשר יצור הוא עצמו את עינו או תחסר מלת איש יצרנהו כאיש אישון עינו כי מן הסתם באיש ידבר וכן רבים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ימצאהו בארץ מדבר. נראה לי כי מה שאמר בארץ מדבר ולא אמר במדבר על שם שהכבוד התחיל ליכנס עמהם במדבר איתם שהוא בקצה המדבר, וזהו בארץ מדבר בארץ הסמוכה למדבר. וכן תמצא בסדר ויהי בשלח (שמות יג) ויסעו מסכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וה' הולך לפניהם יומם וגו'. ולשון ימצאהו כולל שתי לשונות, לשון מציאה ולשון ספוק, כדעת התרגום, ירצה לומר כי הכבוד מצאם בארץ מדבר וספק צרכיהם. ובתהו ילל ישמון. כלומר כאשר נתרחקו מן הישוב ובאו במקום תהו ילל ישימון נשלמה להם החררה בהוציאו ממצרים. יסובבנהו. הקיפן בענני כבוד. ולפי התרגום שאמר אשרינון סחור סחור לשכנתיה, בא לבאר שהיו ישראל בסיני כמחול והכבוד ביניהם, וזהו שכתוב (שיר ז) כמחולת המחנים, אותו מחול של שתי מחנות, מחנה ישראל ומחנה של מלאכי השרת שירדו שם עמהם, וזהו כענין שאמרו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם. ואמר יבוננהו, בתורה, יצרנהו, ששמרן מעמלק הבא להלחם עמהם ומשאר האומות, כאישון עינו, בת העין נקראת אישון על שם שיש בה צורת איש, ולשון אישון על שם קטנות הצורה, וכן (ויקרא טז) שבת שבתון, כי שבת נאמר על עיקר היום ושבתון נאמר על התוספת, והוא לשון הקטנה, וכן לשון אמנון (שמואל ב יג) האמינון.
סְפוֹרְנוֹ ימצאהו בארץ מדבר. מצא לבבו של עמו שהוא חלקו זה נאמן לפניו בארץ מדבר. כאמרו לכתך אחרי במדבר: יסובבנהו. להר סיני כאמרו והגבלת את העם סביב: יבוננהו. כאמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם: יצרנהו. משעבוד מצרים וממלאך המות כאמרם ז"ל חרות על הלוחות חרות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות: כאישון עינו. כמו שנצר את אישון עינו של אדם כשיצרו שסבב את העין בכתנות עור כדי שלא יפסד עם היותו מוכן לכך:
כְּלִי יָקָר ימצאהו בארץ מדבר וגו'. פסוק זה יש לפרשו בשבחן של ישראל לומר שאפילו בארץ מדבר מקום תוהו הלכו אחריו ית', כמ"ש לכתך אחרי במדבר וגו' כפירש"י, אך שכפי משמעות הפרשה שבא להוכיחם כמ"ש כי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו', נוכל לומר שבגנותן הוא מדבר כי ידוע שבארץ מצרים היו רעים וחטאים לה' מאד כדאיתא ביחזקאל ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' ולא אבו לשמע וגו'. וסמך זה לתוכחות של מעלה ואמר שעל כל המעלות אשר חלקתי לכם ביתר שאת על כל העמים מ"מ לא נדבקתם בי, ואף גם זאת בהיותכם בכור הברזל בארץ מצרים לא היו היסורים ההם מחזירים אתכם למוטב עוד אכלם בפיהם, אך כאשר הוציאם אל המדבר מקום תוהו יליל ישימון לא זרע ותאנה, לא לחם לאכול, לא מים לשתות, או אז יכנע לבבם הערל ושבו אל ה' זה"ש ימצאהו בארץ מדבר, לא קודם לכן אע"פ שסבלו יסורין במצרים לא מצא ה' את לבבם שלם עמו כ"א במדבר לגודל לחץ רעב וצמא אז מצא ה' את לבבם שלם עמו אז יסובבנהו, בענני כבודו, יבוננהו, דעה בינה והשכל בנתינת התורה, ויצרנהו כאישון עינו, לא עיני בשר אליו ית'. והרמב"ן פירש שקאי על האדם כמו שהאיש ינצור את אישון עינו. ועל צד הרמז ירמוז אל התורה, שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה כעין זה שיש בו שחור ולבן כך התורה יש בה נגלה כמראה לבן ונסתר כמראה שחורה, על כן יצרנהו הקב"ה כמו שהם נוצרים התורה שנמשלה לאישון עין כי שני שמירות אלו תלויים זה בזה. כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. הרי הנשר למעלה והגוזלים למטה, ואח"כ יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. הרי הגוזלות למעלה מן הנשר, מסכים לדעת המדרש שהביא הרמב"ן פר' חיי שרה (כד.א) שישראל נקראו בת ואחות ואם וכו', כי כפי הנראה אין זה כסדר המדריגות, ונראה שמתחילה קרא הקב"ה לישראל בת, שמעי בת וגו' . כי כמו שהאם מושלת על הבת כך הקב"ה מושל בישראל, ואח"כ קראם אחותי כי כל אח ואחות שוין כך הצדיקים דומים כאלו נעשו שותפים להקב"ה כו', ואח"כ קראם אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כאמרו רז"ל אמר הקב"ה מי מושל בי הצדיק וכו', וכבר בארנו כל זה בפר' יתרו (יט.ד) בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. ואי קשיא לך הרי שם מבואר פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים בזמן שהוא קורא אותם בת, כאשר ישא האומן את היונק. וכאן בעל כרחך תפרש יקחהו ישאהו על אברתו. לומר שצדיק מושל ביראת ה'. תשובה לדבר כי שם הזכיר הכנפים אבל לא על גופו וכאן הזכיר במקום הכנפים אברתו, ומצאתי בהדיא כתוב בדברי המחברים שאברה היינו הנוצה שעל גופו ממש, וזו באמת הוראה על שהשליט הקב"ה את הצדיק עליו שהוא יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה ושני קצוות אלו נזכרו כאן והשמיט הממוצעת שבין שתי קצוות אלו. ואם תרצה לפרש יפרוש כנפיו יקחהו. היינו אליו ולא עליו, נרמזו כאן כל ג' מדריגות כסדרם כי מתחילה על גוזליו ירחף, הרי הגוזלות למטה ממנו ית' זהו כשקראם בת, ואח"כ יפרוש כנפיו יקחהו אליו דומה לו זהו שקראם אחותי, ואח"כ ישאהו על אברתו הגוזלות למעלה ממנו ית' כביכול זהו כשקראם אם, כדרך שנזכרו שלשה מדריגות אלו בפר' יתרו עיין שם כל הענין ותמצאנו באר היטב.
אוֹר הַחַיִּים ימצאהו בארץ מדבר ובתהו וגו'. נראה כי יכוין הכתוב על דרך אומרם ז"ל לא יצאו ישראל ממצרים עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כו', ואמרו עוד (לקוטי תורה וירא) שאם היו ישראל מתעכבין במצרים היו נטמעים שם לעד לעולם כי היו נכנסים בנ' שערי טומאה, לזה אמר ימצאהו בארץ שהיא מדבר פירוש חרבה ואין בה ממש, ולזה לא אמר ימצאהו במדבר אלא בארץ מדבר והבן: ואמר עוד שמלבד שהארץ מדבר מבלי ניצוץ קדושה אלא שהוא תהו יליל ישימון פירוש מלאה טינופת וטומאה, ותמצא שאמרו בזוהר (ח"א ט"ז.) כי תהו הוא בחינת קליפה אחת וכמו כן יליל ישימון שהם בחינת הרע, שהמקום מושלל מהטוב ומוכלל מהרע, ולזה ה' סבבו פירוש לשון שמירה, ואמר לשון עתיד לומר שאותה שמירה שעשה לו לא נעדרה ועודנה תהיה תמיד, והכוונה בזה שהוציאם ממקום הרע ההוא שלא נטמעו שם עוד שבאותו מקום עצמו כשהיה מביא ה' המכות על מצרים היה שומר אותם, על דרך אומרו וממקנה ישראל וגו', בארץ גושן וגו' (שם שם כ"ו) ולכל בני ישראל היה אור וגו' (שם י' כ"ג) ולא יתן המשחית וגו' (שם י"ב כ"ג) והוא אומרו יסובבנהו: ואומרו יבוננהו פירוש על ידי שנתן להם תורה שהיא מקור הבינה שבזה יצרנהו כאישון עינו על דרך אומרו תבונה תנצרכה, ואומרו כאישון עינו כמאמר הנביא (כל) [כי] הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, והכוונה בזה כדרך שאין העין סובלת נגיעת אצבע האדם בה, והטעם לצד כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי, והוא סוד מאמר הרשב"י (זוהר ח"ב ריא:) שאמר ווי לה לנשמתא דסבלא אשא נוכראה, פירוש האש שבו נכנסת להענישה היא אש נכריה בערך אש הנשמה, ולזה תמצא שם שנפש הצדיק תטבול באש הנקרא נהר דינור פירוש בעוד שלא נתרחק האש ולא נגשם שבזה לא יצטערו והבן סודן של דברים: והוא אומרו כאן כאישון עינו כי הם רוחניים וכל חוץ מהם גשמי ולזה ירעו וישחיתו בהם אפילו נגיעת העכור כמו שיריע נגיעת יד באישון עין, וזה היה אחר שהנחילם התורה, ולזה קדם לומר יבוננהו ואחר כך אמר יצרנהו כאישון עינו, והוא טעם מצות לא תעשה והבן: עוד ירצה אומרו יבוננהו יצרנהו על דרך אומרם ז"ל במסכת (שבת) [ברכות נ"ד:] ג' צריכין שמירה וא' מהם הוא תלמיד חכם, והטעם לפי שהמזיקין מתקנאים ממעלת בן תורה ומתגרים בו, לזה אמר יבוננהו פירוש יתן לו התורה שנקראת תבונה לזה חל עליו לשומרו כאומרו יצרנהו וגו': ===פסוק יא===

יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ׃

רַשִׁ״י כנשר יעיר קנו. נִהֲגָם בְּרַחֲמִים וּבְחֶמְלָה, כַּנֶּשֶׁר הַזֶּה רַחְמָנִי עַל בָּנָיו, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְקִנּוֹ פִּתְאֹם עַד שֶׁהוּא מְקַשְׁקֵשׁ וּמְטָרֵף עַל בָּנָיו בִּכְנָפָיו בֵּין אִילָן לְאִילָן, בֵּין שׂוֹכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, כְּדֵי שֶׁיֵּעוֹרוּ בָּנָיו וִיהֵא בָהֶם כֹּחַ לְקַבְּלוֹ (ספרי): יעיר קנו. יְעוֹרֵר בָּנָיו: על גוזליו ירחף. אֵינוֹ מַכְבִּיד עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא מְחוֹפֵף — נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ (תלמוד ירושלמי חגיגה ב') — אַף הַקָּבָּ"הּ, "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" (איוב ל"ז) כְּשֶׁבָּא לִתֵּן תּוֹרָה לֹא נִגְלָה עֲלֵיהֶם מֵרוּחַ אַחַת אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים ל"ג), "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא" (חבקוק ג') — זוֹ רוּחַ רְבִיעִית (ספרי): יפרש כנפיו יקחהו. כְּשֶׁבָּא לִטְּלָם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵינוֹ נוֹטְלָן בְּרַגְלָיו כִּשְׁאָר עוֹפוֹת, לְפִי שֶׁשְּׁאָר עוֹפוֹת יְרֵאִים מִן הַנֶּשֶׁר שֶׁהוּא מַגְבִּיהַּ לָעוּף וּפוֹרֵחַ עֲלֵיהֶם, לְפִיכָךְ נוֹשְׂאָן בְּרַגְלָיו, מִפְּנֵי הַנֶּשֶׁר, אֲבָל הַנֶּשֶׁר אֵינוֹ יָרֵא אֶלָּא מִן הַחֵץ, לְפִיכָךְ נוֹשְׂאָן עַל כְּנָפָיו, אוֹמֵר מוּטָב שֶׁיִּכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא יִכָּנֵס בְּבָנַי, אַף הַקָּבָּ"ה (שמות י"ט) "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" — כְּשֶׁנָּסְעוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וְהִשִּׂיגוּם עַל הַיָּם הָיוּ זוֹרְקִים בָּהֶם חִצִּים וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת, מִיָּד "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וְגוֹ' וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וְגוֹ'" (שמות י"ד):
אוּנְקְלוֹס כְּנִשְׁרָא דִמְחִישׁ לְקִנֵהּ עַל בְּנוֹהִי מִתְחוֹפֵף פָּרִיס גַדְפּוֹהִי מְקַבֶּלְהוֹן מְנַטֶלְהוֹן עַל תְּקוֹף אֵבָרוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם יעיר קנו: מעירו ומנענעו ממקומו, לשאתו על אברתו, כמו העירותי מצפון ויאת, הנני מעיר עליכם כשמביאו ממקום למקום קורא אותו לשון הערה:
אִבְּן עֶזְרָא כנשר יעיר קנו. פועל יוצא והטעם שיוליכם ממקום אל מקום: גוזליו. הם הקטנים וכן ותור וגוזל ומלת גוזל שם כלל עם שם כנוי האפרוחים כמו צפור: ירחף. בנסעם מגזרת מרחפת וכן הענן עליהם בנסעם: יפרש כנפיו יקחהו. יקח כל גוזל וגוזל עד שישאהו על אברתו כי אין בו כח לעוף וזה פירושו. רק פי' על כנפי נשרים דבק עם ואביא אתכם אלי והטעם שיצאו ביד רמה ובאו במהרה אל הר סיני כטעם מי אלה כעב תעופינה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כנשר יעיר קנו. המשיל הכבוד לנשר שהוא מלך על כל העופות, כן הכבוד מלך על השכלים הנפרדים הנרמזים בפסוק (בראשית ב) ומשם יפרד, וכשם שהנשר לוקח גוזליו ונושאם על אברתו ומנחה אותם ממקום למקום, כן ה' בדד ינחנו, כלומר לישראל לבדו, ואין עמו שותף אל נכר מכל הנפרדים שרי מעלה, וכענין שכתוב (תהלים עג) מי לי בשמים, אלא אתה, לא מלאך ושרף ולא כוכב ומזל, ועמך לא חפצתי אחר בארץ. ועוד כשם שהנשר מתחדש מזמן לזמן וכענין שכתוב (ישעיה מ) יעלו אבר כנשרים, (תהלים קג) תתחדש כנשר נעוריכי, כן הכבוד מתחדש בבוא השפע אליו מלמעלה אחר שנפסק ממנו בחטאת ישראל.
סְפוֹרְנוֹ כנשר יעיר קנו. יהי רצון שכמו שחשב לעשות בסיני לולי חטאו בעגל יעשה לעתיד וקבל האל ית' תפלתו אז כאמרו אשרקם להם ואקבצם כי פדיתים: על גוזליו ירחף. כאמרו הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים ניסי והביאו בניך בחצן: יפרוש כנפיו יקחהו. כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל: ישאהו על אברתו. כאמרו מי אלה כעב תעופינה:
אוֹר הַחַיִּים כנשר יעיר קנו. רז"ל (ספרי) דרשו מה שדרשו בו, (עיין רש"י ז"ל) וחוץ מדבריהם יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פי"ז) כי כשישראל עוברים רצונו אין בעל הדין נוגע בנפשות תחילה אלא מתחיל להעירו בנגעי בתים אחר כך בנגעי בגדים וכו', והוא מאמר כנשר יעיר קנו כמו כן ה' מעורר בניו, גם מעוררם כפי היכולת שיוכלו עמוד בו כאומרם ז"ל (ב"ר נ"ה ב) שאין ה' מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול: ואומרו יפרוש כנפיו וגו' על דרך אומרם (ספרי דברים ג' כ"ט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה' לישראל יתעוררו לשוב בתשובה תיכף ימינו פשוטה, ואמר יפרוש לעתיד זה שיעורה טעם שיפרוש כנפיו מעיקרא הוא בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה, שזולת זה לא היה פורש כנפיו, ואומרו ישאהו וגו' על דרך אומרם ז"ל (תיקוני זוהר תיקון ע קלא.) בפסוק ובעל כנפים יגיד דבר, כי יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים ושירותם היא שכל דבור טוב וברכת ה' היוצאת מפי איש יהודי ישאוה כנפיהם, והוא אומרו ישאהו על אברתו פירוש ישא הבא ממנו מהטוב: ===פסוק יב===

יב יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר׃

רַשִׁ״י ה' בדד ינחנו. נִהֲגָם בַּמִּדְבָּר בָּדָד וּבֶטַח: ואין עמו אל נכר. לֹא הָיָה כֹחַ בְּאֶחָד מִכָּל אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם לְהַרְאוֹת כֹּחוֹ וּלְהִלָּחֵם עִמָּהֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ דְרָשׁוּהוּ עַל הֶעָתִיד וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס, וַאֲנִי אוֹמֵר דִּבְרֵי תּוֹכֵחָה הֵם לְהָעִיד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּתְהֵא הַשִּׁירָה לָהֶם לְעֵד שֶׁסּוֹפָן לִבְגֹּד וְלֹא יִזְכְּרוּ לֹא הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁעָשָׂה לָהֶם וְלֹא הַנּוֹלָדוֹת שֶׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָהֶם, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְיַשֵּׁב הַדָּבָר לְכָאן וּלְכָאן. וְכָל הָעִנְיָן מוּסָב עַל זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, כֵּן עָשָׂה לָהֶם וְכֵן עָתִיד לַעֲשׂוֹת, כָּל זֶה הָיָה לָהֶם לִזְכֹּר:
אוּנְקְלוֹס יְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי עֲתִיד לְאַשְׁרָיוּתְהוֹן בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָתָא וְלָא יִתְקַיַם קֳדָמוֹהִי פָּלְחַן טַּעֲוָן
רַשְׁבַּ״ם ה' בדד: הוא לבדו הוציא ממצרים והוליך אותם לארץ ישראל:
אִבְּן עֶזְרָא בדד ינחנו. השם לבדו כטעם על פי ה' יחנו ויסעו ואין עם השם שותף ויתכן להיות בדר על ישראל כמו הן עם לבדד ישכון: ואיז עמו אל נכר. עם ישראל והעד על זה הפי' יקניאהו בזרים:
רַמְבַּ״ן ה' בדד ינחנו השם ישכון בישראל בטח בדד ואין עמו כנוי לשם או לישראל והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר וכבר כתבתי זה (ויקרא יח כה) ובספרי (האזינו יב) ה' בדד ינחנו אמר להם הקב"ה כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י כ) ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם פסוק יג) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו' (שם פסוק כא):
סְפוֹרְנוֹ ה' בדד ינחנו. כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה (ירמיה מו, כח): ואין עמו אל נכר. כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכאמרו אלהי כל הארץ יקרא:
כְּלִי יָקָר ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. במס' ברכות דרשו פסוק את ה' האמרת היום . אתם עשיתם אותי חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וה' האמירך וגו' (שם ו.ד) לעשות אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד. ז"ש ה' בדד ינחנו ר"ל עשה את ישראל חטיבה אחת בעולם כי נהגם בדד כמ"ש הן עם לבדד ישכון. ובדד קאי על ישראל שהבדילם מן העמים להיותם עם אחד מיוחד אליו ית', בדד המה לבדם ולא האומות. אך בתנאי זה כשאין עמו עם ישראל אל נכר ר"ל שיעשו אותו ית' חטיבה אחת בעולם, אז גם את זה לעומת זה עשה האלהים .
אוֹר הַחַיִּים ה' בדד ינחנו. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (תנחומא צו ז) בפסוק חבור עצבים אפרים הנח לו, כשישראל יש ביניהם אחדות אפילו עובדי עבודה זרה הנח לו, פירוש על דרך והנחה למדינות עשה, והוא אומרו ה' בדד פירוש כשהעם בדד לשון בד ה' ינחנו, ואומרו ואין עמו אל נכר פירוש הגם שהם עובדי עבודה זרה אין ה' מחשיב לו עון זה, ומאמר אין עמו תתפרש על דרך שדרשו ז"ל בפסוק דורש אין לה, מכלל שיש לה, כמו כן במה לפנינו אמר אין עמו מכלל שיש עמו אלא שאין ה' מיסרו על זה: עוד ירצה על זה הדרך אימתי ה' בדד ינחנו כשנגמר חלק הרע מישראל, והוא אומרו ואין עמו אל נכר שהוא חלק הרע הדבוק באדם מחטא האדם והמשכיל יבין: ===פסוק יג===

יג יַרְכִּבֵהוּ עַל־במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר׃

רַשִׁ״י ירכבהו על במתי ארץ. כָּל הַמִּקְרָא כְּתַרְגּוּמוֹ: ירכבהו וגו'. עַל שֵׁם שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת: ויאכל תנובת שדי. אֵלּוּ פֵרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקַּלִּים לָנוּב וּלְהִתְבַּשֵּׁל מִכָּל פֵּרוֹת הָאֲרָצוֹת: וינקהו דבש מסלע. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לִבְנוֹ בְּסִיכְנִי הָבֵא לִי קְצִיעוֹת מִן הֶחָבִית, הָלַךְ וּמָצָא הַדְּבַשׁ צָף עַל פִּיהָ, אָמַר לוֹ זוֹ שֶׁל דְּבַשׁ הִיא אָמַר לוֹ הַשְׁקַע יָדְךָ לְתוֹכָהּ וְאַתָּה מַעֲלֶה קְצִיעוֹת מִתּוֹכָהּ (ספרי): במתי ארץ. לְשׁוֹן גֹּבַהּ: שדי. לְשׁוֹן שָׂדֶה: מחלמיש צור. תָּקְפּוֹ וְחָזְקוֹ שֶׁל סֶלַע, כְּשֶׁאֵינוֹ דָּבוּק לַתֵּיבָה שֶׁלְּאַחֲרָיו נָקוּד חַלָּמִישׁ וּכְשֶׁהוּא דָבוּק נָקוּד חַלְמִישׁ: ושמן מחלמיש צור. אֵלּוּ זֵיתִים שֶׁל גּוּשׁ חָלָב (ספרי):
אוּנְקְלוֹס אַשְׁרִנוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וְאוֹכָלִנוּן בִּזַת סָנְאֵיהוֹן וִיהַב לְהוֹן בִּזַת שַׁלִיטֵי קִרְוִין וְנִכְסֵי יָתְבֵי כְּרַכִּין תַּקִיפִין
רַשְׁבַּ״ם על במותי ארץ: כמו במתי ארץ, ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: דבש תמרים ושמן שגדילים על ההרים:
אִבְּן עֶזְרָא ירכיבהו על במתי ארץ. ארץ כנען שהיא אמצעית כל הישוב וירכיבהו לשון צחות: במותי. בוי״‎ו לא ישתנה מגזרת על במותימו תדרוך ואין כמוהו ואת (רשעים) (במ״‎ח גרס עשיר) במותיו: תנובות. כמו פרי מגזרת חיל כי ינוב: שדי. תאר השם על משקל חכם והיו״‎ד תחת ה״‎א כוי״‎ו שלו הייתי והעד יעלוז שדי שהוא לשון יחיד: וינקהו דבש מסלע. דרך משל כמו יעטפו ההרים עסים והטעם רוב הדבש והשמן. כי מארץ כנען יובלו כי כן כתוב: מחלמיש צור. רפה הלמ״‎ד כי הוא דבק והנה הוא הפך מצור החלמיש וכן חרבו' צורים עם צור חרבו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ירכיבהו על במתי ארץ. השליטו על ארץ מעולה שהיא אמצעות הישוב וגבוהה מכל הארצות. וענין פסוקים אלו כי השפיע להם טובה ושלוה והם בעטו בו. וענין חלב כליות חטה, הוא שומן חטים, ואמר כליות לפי שגרגרי החטה דומין לכליות. ודרשו רז"ל שהיו חטים ככליות של שור הגדול בדורו של שמעון בן שטח.
סְפוֹרְנוֹ ירכיבהו על במתי ארץ. וזה יעשה מאחר שלא השיג חפצו במתן תורה הנזכר ויבקש זה שנית בתת להם הארץ בעבור ישמרו חוקיו להשלימם בהרכיבם על חלק מהארץ נשא במקום ובמעלה כאמרו צבי היא לכל הארצות וזה בהכנסם לארץ עתה: ויאכל תנובות שדי. שלא טרחו בם כאמרו כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים:
כְּלִי יָקָר ירכיבהו על במותי ארץ וגו'. במלת במתי כתיב וי"ו יתירה ופירש בה בעל הטורים מה שפירש. ואני אומר שוי"ו יתירה זו רמז אל ו"פ ארץ שנזכרו בפר' עקב בשבח א"י לכך אמר במותי ארץ כאלו אמר ששה ארץ וקל להבין. ואח"כ אמר וינקהו דבש מסלע, במלת ויניקהו חסר יו"ד, נ"ל שרמז בזה שבעבור שהניק להם דבש מסלע ישמן ישורון ויבעט ושכחו התורה הכלולה בעשרת דברות וזה יותר נכון ממה שפירש בעל הטורים, וכן צור ילדך תשי יו"ד קטנה כי בעבור שעברו על י' דברות גרמו תשות כח כלפי מעלה כביכול, ובמלת יצב גבלת עמים פירש בעל הטורים גבלת חסר וי"ו לומר י"ב מזלות יצב למספר בני ישראל פירוש לפירושו כשתכתוב ו"ו הנעלם ממנו ג"כ ו' ככה המזלות ששה משרתים ביום הנגלה וששה משרתים בלילה הנסתרת ולפי שאין מזל לישראל ע"כ גבלת חסר ו"ו לומר שאין להם ממשלה על י"ב שבטים כי אם על העמים לכך נאמר יצב גבלת עמים.
אוֹר הַחַיִּים ירכיבהו על במתי וגו'. אין זה נמשך עם האמור למעלה אלא התחלת ענין ונמשך למטה, וגזירת הדברים הוא וישמן ישרון וגו': ===פסוק יז===

יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר׃

רַשִׁ״י חמאת בקר וחלב צאן. זֶה הָיָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ד') "עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן": עם חלב כרים. זֶה הָיָה בִּימֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו') "וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן": חלב כליות חטה. זֶה הָיָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה') "וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה וְגוֹ'": ודם ענב תשתה חמר. בִּימֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו'): חמאת בקר. הוּא שֻׁמָּן הַנִּקְלָט מֵעַל גַּבֵּי הֶחָלָב: וחלב צאן. חָלָב שֶׁל צֹאן, וּכְשֶׁהוּא דָבוּק נָקוּד חֲלֵב, כְּמוֹ "בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג): כרים. כְּבָשִׂים: ואילים. כְּמַשְׁמָעוֹ: בני בשן. שְׁמֵנִים הָיוּ: כליות חטה. חִטִּים שְׁמֵנִים כְּחֵלֶב כְּלָיוֹת וְגַסִּין כְּכוּלְיָא: ודם ענב. תִּהְיֶה שׁוֹתֶה יַיִן טוֹב וְטוֹעֵם יַיִן חָשׁוּב: חמר. יַיִן בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי "חֲמַר", אֵין זֶה שֵׁם דָּבָר אֶלָּא לְשׁוֹן מְשֻׁבָּח בְּטַעַם, ווי"נוש בְּלַעַז. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ אַחַר תַּרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס "אַשְׁרִינוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וְגוֹ'":
אוּנְקְלוֹס יְהַב לְהוֹן בִּזַת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִיטֵיהוֹן עִם עוֹתַר רַבְרְבֵיהוֹן וְתַקִפֵיהוֹן עַמָא דְאַרְעֲהוֹן וְאַחֲסַנְתְּהוֹן עִם בִּזַת חֵילֵיהוֹן וּמַשִׁרְיָתְהוֹן וְדַם גִבָּרֵיהוֹן יִתָּשַׁד כְּמַיָא
רַשְׁבַּ״ם חמאת בקר: לפי הפשט ארץ זבת חלב ובשר הרבה להם לאכול: חלב כרים: אילים מדבריות המפוטמים במרעה כדכתיב ירעה מקניך וגו', כר נחרב, וכן לבשו כרים הצאן דוגמת סוף הפסוק ועמקים יעטפו בר הכרים של תבואה לבשו את הצאן מלאים צאן לרעות בהם וכן ואויבי ה' כיקר כרים, כמניעת שדי תבואות שמשתדפין ברגע אחד סמוך לקציר בעוד לילה, כלו בעשן כלו, כלו בשריפת אש וסופן משחירין, ואני כך ראיתי בקציר, כן הרשעים תחילה מצליחים כתבואות כרים והפך לילה וידכאו: ואילים בני בשן: סתם בני בשן שמינים אבל בשאר מקומות הכרים המפוטמים במרעה הם שמינים מכל הבייתות: עם חלב כליות חטה: שומן חמדת חטים המובחרים כמו ותכל דוד המלך כלתה נפשי לשון חימוד ותאוה כלה שארי כמן שבה שביה יו"ד תחת ה"י ככל חטופי למ"ד פעל ה"י מן בנה הגזרה והבניה: חמר: ויין חמר מלא מסך:
אִבְּן עֶזְרָא חמאת בקר. רוב הבשר: וחלב צאן. לולי הקבלה היה זה הכתוב חוזק לדבר החלב שהזכרתי במקומו או טעם חלב כרים החלב השמן והטוב כמו כל חלב יצהר: בני בשן. שגדל בהר הבשן: חלב כליות חטה. דרך משל כי החלב על הכליות גם גרגיר החטה דומה לאחת הכליו': ודם ענב. היין והנה היא רבת דבש ושמן ובשר ולחם ויין וכל פרי וזהו תנובות שדי וי״‎א כי דבש דבש תמרים: חמר. כמו יין וכן כרם חמר: ותי״‎ו תשתה לנכח והטעם כמדבר לחבירו כל כך הוא רב שתשת' חמר בכל עת. וי״‎א כי ענב לשון נקבה ואיננו כלום כי היה ראוי להיות התי״‎ו פתח עד שיצא לאחרים וי״‎א על לשון קהלה כי ישראל לשון זכר ולשון נקב' וזה קרוב מעט:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ודם ענב תשתה חמר. קרא המשקה היוצא מן הענבים דם להיותו אדום כמוהו. ועוד בסוד הלשון נקרא דם על שם שגרם מיתה והביא דם לעולם וזהו לדעת האומר סחטה ענבים והביאה לו. ולשון ענב הוא הגרגיר, וזה להפלגה ושפע הברכה בארץ, כי מגרגיר אחד יצא משקה רב. וידוע כי הגרגרים נקראו ענבים, ואשר נתלים בהם עמהם כאחד יקרא אשכול בלשון התורה ובלשון רז"ל פרכיל, וכן אמרו בפ"ק דסוכה פרכיל ענבים ובהם ענבים, כי כן הענבים התלוים בגפן יקראו אשכולות, ואשר נתלים בהם האשכולות תקרא גפן אם הוא במחובר, ותקרא זמורה בתלוש, וזהו (במדבר יג) ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, יעיד הכתוב על שפע ברכת הארץ ועל גודל פריה, כי באותה זמורה הנכרתת לא היה אלא אשכול ענבים אחד, ולכך הוסיף אחד, כי כל אחד מהם נטל דבר יחידי נפרד, זה אשכול וזה רמון וזה תאנה.
סְפוֹרְנוֹ ודם ענב תשתה חמר. מיץ הענבים היה ראוי לשתיה בלתי רב מלאכה בו ובכן היו מתפרנסים שלא בצער וכל זה עשה להם האל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ׃

רַשִׁ״י עבית. לְשׁוֹן עֹבִי: כשית. כְּמוֹ כָּסִיתָ, לְשׁוֹן "כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ" (איוב ט"ו), כְּאָדָם שֶׁשָּׁמֵן מִבִּפְנִים וּכְסָלָיו נִכְפָּלִים מִבַּחוּץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם) "וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל": כשית. יֵשׁ לָשׁוֹן קַל בִּלְשׁוֹן כִּסּוּי, כְּמוֹ "וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם" (משלי י"ב), וְאִם כָּתַב כִּשִּׂיתָ, דָּגוּשׁ, הָיָה נִשְׁמָע כִּסִּיתָ אֶת אֲחֵרִים, כְּמוֹ "כִּי כִסָּה פָנָיו" (איוב ט"ו): וינבל צור ישעתו. גִּנָּהוּ וּבִזָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח') "אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וְגוֹ'", אֵין לְךָ נִבּוּל גָּדוֹל מִזֶּה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְעַתַּר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין וּשְׁבַק פָּלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵהּ וְאַרְגֵז קֳדָם תַּקִיפָא דְפָרְקֵהּ
רַשְׁבַּ״ם עבית: מגזרת במעבה האדמה, כמו מן מראה מעשה ראית עשית: אלוה עשהו: הוא עשך ויכוננך: וינבל: גוי נבל ולא חכם:
אִבְּן עֶזְרָא וישמן ישורון. ישראל ויתכן להיות מגזרת ישר והטעם שמן זה שהיה ישר וי״‎א שהוא מגזרת אשורנו והראשון הוא הישר בעיני והעד שהוא לשון יחיד: ויבעט. כמו למה תבעטו לפי טעם המקום: שמנת. ולא חשבו לאמר לנפשו: עבית. כמו קטני עבה: כשית. י״‎א שהוא כמו כסה פניו בחלבו כי ימצא מהבנין הקל ואחרים אמרו שהוא כמו תעיתי כשה אובד וזה (ס״‎א לא) ימצא באחד מהפעלים והנכון בעיני שאין למלה הזאת אח וטעמה כמו בעטת: ויטוש. מצות אלהיו: וינבל. במחשבה ובפה. והנכון שחלל השם שלא הושיעו הוא סבב על כן כתוב צור ישועתו גם זה הפסוק על פי' הצור תמים פעלו:
רַמְבַּ״ן וינבל צור ישועתו גנוהו ובזוהו כמו שנאמר (יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה אין נבול גדול מזה לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ט״ו) ור"א אומר וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו וגם זה איננו נכון בעיני כי אינו מטעם המקום שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (רמב"ן על דברים ל״ב:ו׳) כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו' וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיהו מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא) שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישמן ישרון ויבעט. לא נקראו ישרון עד עתה שקראם משה רבינו ע"ה בשם הזה. ויתכן לפרש כי קראם כן לחסרונם כדי להוכיחם ולהכלימם, לפי שהשם הזה הוא שם המעלה והכבוד ונגזר מן (במדבר כד) אשורנו, על שם הראיה שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה, כענין שכתוב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, ולפיכך אחר שהזכיר מתן תורה שאמר יסובבנהו יבוננהו הזכירן מיד בשם ישרון, וכן למטה אחר שהזכיר (דברים לג) תורה צוה לנו, הזכיר מיד ויהי בישרון מלך, וגם בחתימת ברכתו אמר (שם) אין כאל ישרון, כלומר ממה שראית בסיני יכולין אתם להעיד עליו שאין כמוהו. וכל זה מכלל דברי השירה הזאת שהם דברי ויכוח ומוסר שהיה מתוכח עמהם והודיע להם העתידות במה שהן עתידין לחטוא, ושימרו את פי ה' וישכחו חסדיו הרבים שעשה עמהם, ולכך קראן ביום ההוא שלשה פעמים בשם הנכבד הזה, כי הפרשיות דבקות, והכל היה ביום מותו כאשר הזכרתי. ויאמר עתה וישמן ישרון ויבעט, לרמוז להם כי עם כמותו הנקרא ישרון שראו כבוד השכינה בעט בו ויטש וינבל, ודומה לזה אמר ישעיה ע"ה (ישעיה א) הוי גוי חוטא עם כבד עון, ודרשו רז"ל גוי שנקרא (דברים ד) ומי גוי גדול, שיהיה חוטא, עם שנקרא (שם יד) כי עם קדוש אתה, שיהיה כבד עון, זרע שכתוב בהם (ישעיה סא) זרע ברך ה', שיהיו מרעים, בנים שנקראו (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, שיהיו משחיתים. ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. רמז הכתוב שתי המדות שבהן יצאנו ממצרים, ולא אמר ויטוש אל אלא אלוה כדי לכלול ההתפארת והכבוד, ולכך הוסיף וא"ו ה"א, וזה (איוב לה) איה אלוה עושי, וצור ישועתו, שעל ידו היתה ישועת הים.
סְפוֹרְנוֹ וישמן ישורון ויבעט. והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון מן אשורנו ולא קרוב עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון: שמנת עבית כשית. הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא. כשית. כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם: ויטוש אלוה עשהו. ולפיכך נטש ההמון אלוה עשהו: וינבל צור ישועתו. בזהו כי מרעה אל רעה יצאו:

טז יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ׃

רַשִׁ״י יקנאהו. הִבְעִירוּ חֲמָתוֹ וְקִנְאָתוֹ: בתועבת. בְּמַעֲשִׂים תְּעוּבִים, כְּגוֹן מִשְׁכַּב זְכוּר וּכְשָׁפִים שֶׁנֶאֱמַר בָּהֶם תּוֹעֵבָה:
אוּנְקְלוֹס אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפָלְחַן טַעֲוָן בְּתוֹעֶבְתָּא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהי
אִבְּן עֶזְרָא יקנאהו. במחשבתם כמו לא יבצר מהם: בזרים. באלהים זרים: בתועבות. הם אלילים:
רַמְבַּ״ן בתועבת יכעיסהו הבעירו חמתו בתועבות ומעשים מכוערים כגון משכב זכר וכשפים שיש בהם תועבה לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ט״ז) וכן איתא בספרי (האזינו שיח) אבל אין בשירה תוכחת אלא על ע"ז בלבד וטעם בזרים נמשך אל אלוה עשהו יקניאוהו באלהים זרים כלשון אלהים אחרים וטעם בתועבות השדים לשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (דברים י״ב:ל״א) כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם וכתיב (ירמיהו לב לה) אשר לא צויתים (ולא דברתי) ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי יקניאוהו בזרים. יקניאו אותו אלוה שהוא אל קנא באלהים זרים, ויכעיסוהו לאותו צור במעשה האלילים.
סְפוֹרְנוֹ בתועבות יכעיסוהו. לגרום לשכינה שתסתלק מישראל:

יז יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י לא אלה. כְּתַרְגּוּמוֹ "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", אִלּוּ הָיָה בָהֶם צְרוֹךְ לֹא הָיְתָה קִנְאָה כְפוּלָה כְּמוֹ עַכְשָׁו (ספרי): חדשים מקרב באו. אֲפִלּוּ הָאֻמּוֹת לֹא הָיוּ רְגִילִים בָּהֶם — גּוֹי שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָם, הָיָה אוֹמֵר זֶה צֶלֶם יְהוּדִי: לא שערום אבתיכם. לֹא יָרְאוּ מֵהֶם — לֹא עָמְדָה שַׂעֲרָתָם מִפְּנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שַׂעֲרוֹת הָאָדָם לַעֲמֹד מֵחֲמַת יִרְאָה, כָּךְ נִדְרַשׁ בְּסִפְרֵי. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עוֹד שערום לְשׁוֹן (ישעיה יג, כא) "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם", שְׂעִירִים הֵם שֵׁדִים, לֹא עָשׂוּ אֲבוֹתֵיכֶם שְׂעִירִים הַלָּלוּ:
אוּנְקְלוֹס דבָּחוּ לשֵׁדין דִלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַחֲלָן דְלָא יְדָעֻנוּן חַדְתִּין דִי מִקָרִיב אִתְעֲבִידוּ לָא אִתְעַסְקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן
רַשְׁבַּ״ם לא שערום: לשון לשעירים אשר הם זונים אחריהם:
אִבְּן עֶזְרָא לשדים. כמו לשעירים אשר הם זונים על כן פירש רבי יצחק בן שאול נ״‎ע לא שערום אבותיכם מגזרת לשעירים למ״‎ד לשדים מושכת עצמה ואחרת עמה. וכן הוא לשדים וללא אלוה. ולפי דעתי שאין צורך רק פירושו לשדים שאינם אלהים ונקראו שדים על טעם אמים משוד הדעת: אלהים לא ידעום. ואיך חשבו שהם אלהים ולא ידעו זה בראי' וזאת מלת ידעום ולא בהעתקה וזהו לא שערום אבותיכם: חדשים מקרוב באו. מימים מעטים אינם קדמונים אפי' אבותיכם ולא ידעום: שערום. פי' לא שערו מהם. מגזרת וישתער עליו כטעם תסמר שערת בשרי וקרוב הוא מגזרת סערה ואם הוא בסמ״‎ך וכמוהו בני יצאוני יצאו ממני חזקתני ותוכל חזקת ממני. והנה טעמו ולא פחדו מהם:
רַמְבַּ״ן יזבחו לשדים לא אלה פירשתיו (ויקרא יז ז):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי יזבחו לשדים לא אלוה. אין בהם שום תועלת וכח אלהות, ולא ידעום באלהים כמלאכי מעלה השכלים הנפרדים שנבראו מקדם מששת ימי בראשית או ביום שני או ביום חמישי, אינם אלא חדשים מקרוב באו, כלומר נבראים חדשים הם נולדו מקרוב, ואמר זה לפי שמתים כבני אדם ופרין ורבין כבני אדם, לא שערום, לא השתערו ולא פחדו מהם. או יאמר חדשים מקרוב באו, שלמדנו חכמה זה מחדש מן המצריים שהיו בקיאין ורגילין בה. ועוד יש לפרש יזבחו לשדים, לפי שמיני עבודה זרה הם שלשה, האחד עבודת השכלים שעליו הוזהרנו (שמות כ) לא יהיה לך, והשני עבודת הפסילים להוריד בהם רוחניות מהכוכבים וממזלות שעליו הוזהרנו (שם) לא תעשה לך, והשלישי עבודת השדים שעליה הוזהרנו (שם) ואשר במים מתחת לארץ, שהם השדים שבתהום, לכך יזהיר עתה בכאן במין השלישי הזה ואמר יזבחו לשדים, ואמר לא אלוה שאין בהם כח אלהות ושולטנות כעין הכוכבים והמזלות שהם למעלה מהם, ואמר אלהים לא ידעום כלומר אין צריך לומר שאין בהם כח אלהים שהוא הכח הראשון, שהרי לא ידעום ולא עלתה השגתם לכך, אך הם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, והם תרח ונחור שהיו עובדי הפסילים להמשיך ולהוריד בהם רוחניות הכוכבים והמזלות לא השתדלו לעבוד עבודה זו כי לא היתה חכמתם שפלה כל כך, וכל זה להרחיק העבודה הזאת מהם שהיו נמשכים אחריה.
סְפוֹרְנוֹ לשדים לא אלוה. שאינם נצחיים כמו שאמרו ז"ל על השדים שהם מתים כבני אדם: אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו. כשהיו רואים איזה מין מן הנמצאות שלא ידעו מציאותו קודם לכן היו חושבים שיהיה לו איזה מסבב קדמון מיוחד אליו והיו עובדים אותו:
אוֹר הַחַיִּים לא אלוה. פירוש גם הם אינם זובחים להם לצד היותם אלוה אלא לעשות להם צורכיהם ומבוקשם, וכנגד מה שעושים לעבודת אלילים אמר אלהים לא ידעום פירוש הגם שאינם יודעים אותם מה טיבם של האלילים הם עובדים אותם, ואומרו חדשים מקרוב באו וגו', עיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל י"ג ז') כי יסיתך אחיך וגו': ===פסוק יח===

יח צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ׃

רַשִׁ״י תשי. תִּשְׁכַּח. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּשֶׁבָּא לְהֵיטִיב לָכֶם אַתֶּם מַכְעִיסִין לְפָנָיו וּמַתִּישִׁים כֹּחוֹ מִלְּהֵיטִיב לָכֶם (ספרי): אל מחללך. מוֹצִיאֲךָ מֵרֶחֶם, לְשׁוֹן (תהלים כט) "יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת", (תהלים מ"ח) "חִיל כַּיּוֹלֵדָה":
אוּנְקְלוֹס דַחֲלַת תַקִיפָא דִבְרָאָךְ אִתְנְשֵׁתָא שְׁבַקְתָּא פָלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדָךְ
רַשְׁבַּ״ם ילדך: כמו ויקטן ילד את אלמודד כמו הוליד: תשי: תשכח, מן נשה כמו אל תט אל דרכיה מן נטה, והיו"ד בתשי כמו יו"ד מלפניך אל תמחי כמו אל תמחה: (יט-כ). בניו ובנותיו, בנים לא אמון בם: כאמור למעלה בניו מומם:
אִבְּן עֶזְרָא צור ילדך תשי. דבר הנביא ותמה איך שכחת אשר ילדך ועבדת חדשים גם זה צור ילדך כמו הביטו אל צור חוצבתם כאילו ממנו היה כי הכל בגבורת השם כמו רוקע הארץ מאתי והתימ' מתועי לב בעבור אני היום ילדתיך ושכחו זה הכתוב: תשי כמו לא תנשה והנח הנעלם אחר התי״‎ו תחת הדגש שהוא אלף הבלוע והיו״‎ד תחת ה״‎א וכן אל תמחי ובאו שניהם מלעיל להפריש בין זכר לנקבה בפעלים שהאות האחרון ה״‎א נח והנכון בעיני כי היו״‎ד נוסף והוא על משפט אל תט מאמרי פי: מחוללך. כמו ילדך והנה אל שהוא גבור ותקיף כמו צור ויתכן היות גזרת מחוללך מחיל כמו הרה תקריב ללדת תחיל:
סְפוֹרְנוֹ צור ילדך תשי. וגם אתה ישורון המעיין בפנותך אל התענוגים תנשה חכמתך וידיעתך בגדלו: ותשכח אל מחוללך. שהטיב עמך כאמרו אנכי אנכי הוא מנחמכם ותשכח ה' עושך נוטה שמים כו':
אוֹר הַחַיִּים צור ילדך תשי. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג רז:) בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברא את האדם נמלך במלאכים ואמרו לפניו מה אנוש וגו' ונתעצם ה' נגד דברי המלאכים ובראו והעניש המנגדים ע"כ, ולזה כשישראל עוברים רצונו מחלישים טעם לידתו של אדם, והוא אומרו ילדך תשי: ותשכח אל מחוללך. תתפרש לשון עדי כדרך אומרו ותעד נזמה וחלייתה, והכונה שעשאך מחול עדי על כל הנבראים אפילו על המלאכים כאומרו הרכבת אנוש לראשינו, או על דרך אומרו ישראל אשר בך אתפאר, שעשאך עדי לו יתברך ורז"ל אמרו (ספרי) דרשות וכפטיש וגו': ===פסוק כ===

יט וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו׃

אוּנְקְלוֹס וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רָגְזֵהּ מִדְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי בְּנִין וּבְנָן
אִבְּן עֶזְרָא גם כן כתוב וינאץ השקד. או הוא פועל עומד: בניו ובנותיו. אנשים ונשים כי גם (במ״‎ח הם) קטרו לע״ג:
רַמְבַּ״ן מכעס בניו ובנתיו הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג כאשר אמר למעלה (דברים ל״ב:ה׳) לא בניו וכן בכל מקום יזכיר הבנים והבנות הן בכלל אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק יז) עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וכתוב עוד שם (דברים ל״ב:ה׳) מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים וכתוב עוד שם (דברים ל״ב:ט׳) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם וביחזקאל (ח יג יד) נאמר עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מכעס בניו ובנותיו. ירמוז על בית ראשון שעבדו שם ע"ז האנשים והנשים, הוא שכתוב (ירמיה מד) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות נשיכם, וכתיב עוד (יחזקאל ח) ויבא אותי אל פתח בית ה', והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז, וזה טעם בניו ובנותיו.
סְפוֹרְנוֹ וינאץ מכעס בניו ובנותיו. ואחר שלא השיג שלמותם בארץ בחר שלישית לצרפם בגלות ובזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו לא רחם על הקטנים ולא על כבוד הבנות:

כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם׃

רַשִׁ״י מה אחריתם. מַה תַּעֲלֶה בָהֶם בְּסוֹפָם: כי דור תהפכת המה. מְהַפְּכִין רְצוֹנִי לְכַעַס: לא אמן בם. אֵין גִדּוּלַי נִכָּרִים בָּהֶם, כִּי הוֹרֵיתִים דֶּרֶךְ טוֹבָה וְסָרוּ מִמֶּנָּה: אמן. לְשׁוֹן "וַיְהִי אֹמֵן" (אסתר ב'), נורריטור"ה בְּלַעַז; דָּ"אַ — אמן לְשׁוֹן אֱמוּנָה, כְּתַרְגּוּמוֹ, אָמְרוּ בְסִינַי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וּלְשָׁעָה קַלָּה בִטְּלוּ הַבְטָחָתָם וְעָשׂוּ הָעֵגֶל (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן גְלֵי קֳדָמַי מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן אֲרֵי דָרָא דְאַשְׁנִיוּ אִנוּן בְנַיָא דִלֵית בְּהוֹן הֵימָנוּ
אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. השם אל לבו או אל המלאכים: אסתירה. כדרך לשון בני אדם וכן אעלים עיני והטעם כאשר יבקשוני לא ימצאו עזר: אראה מה אחריתם. י״‎א כי אני אסתיר פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונ' והנכון שהוא כמשמעו עד שארא' מה יעשו בצר להם: כי דור תהפוכת. דבק עם אסתירה פני: תהפוכת. שנהפכו לעבוד אלהים זולתי והם היו בני כי אני ילידתים והנה אין אמונה בהם והוא שם או תאר כי אין בהם איש אמונים כי מצאנו כי פסו אמונים כנגד חסיד גם שומר אמונים:
רַמְבַּ״ן ויאמר ה' אל לבו או אל המלאכים אסתירה פני מהם כדרך לשון בני האדם וכן אעלים עיני מכם (ישעיהו א טו) והטעם כי כאשר יבקשוני לא ימצאוני אראה מה אחריתם יש אומרים אני אסתיר את פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה והנכון שהוא כמשמעו עד שאראה מה יעשו בצר להם דברי ר"א ואין טעם ויאמר רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן כדרך ויאמר אלהים במעשה בראשית וכבר פירשתי (בראשית א ג) וטעם פני על דרך האמת פירשתיו (שמות ג ב שם כ ג) והנה אסתירה פני שאסלק שכינתי וטעם אראה מה אחריתם כטעם ארדה נא ואראה (בראשית יח כא) וכבר פירשתיו כי דור תהפכת המה ולא יעמדו בפני בנים לא אמן בם כי אין להם אומן ומגדל והמשכיל יבין והנה עד הנה בשירה זו משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני כולם דברי השם הנכבד הם קנאוני כעסוני וכל השירה כן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר אסתירה פני מהם. כבר הזכרתי בסדר בראשית כי האמירה בהש"י ענינו רצון או מחשבה ולשון אסתירה פני אסתיר ה"א שהיא פני, וזה מבואר. בנים לא אמון בם. ע"ד הפשט אמון שם התאר, והענין לומר אין בהם איש אמונים. וע"ד המדרש בנים לא אמון בם, כלומר שאינן עונין אמן, והוא חסר וא"ו, ומכאן רמז לגודל כח העונה אמן שהוא גדול יותר מן המברך. וע"ד הקבלה בנים לא אמון בם, אין להם אומן ומגדל, כי הכח הנקרא פנים הוא האומן והמגדל של בנים, וכיון שהם בהסתר הפנים הנה האומן חלף הלך לו איננו בקרבם, והאומן הזה הוא הה"א האחרונה שבשם, וזהו אסתירה פני מהם, וכבר הזכרתיו.
סְפוֹרְנוֹ אסתירה פני מהם. מן הבנים והבנות: אראה מה אחריתם. רואה אני שאין בהם תקות תשובה באחרית: כי דור תהפוכות המה. הפכו להם לב אחר נוטה מדרכי האל ית': בנים לא אמון בם. שלא למדו מאבותם דבר אמתי:
כְּלִי יָקָר אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה. ישראל נקראו בג' שמות יעקב ישראל ישרון וס"ת שלהם לבן על שם שבזכותו של יעקב ילבין ה' עונותם, והמה הפכו מלת לבן לנבל כמ"ש למעלה עם נבל ולא חכם. כאמרו רז"ל דור של משיח יתהפך הכל למינות מאי קרא שנאמר כולו הפך לבן טהור הוא, ר"ל כי היפוך תיבת לבן הוא נבל, ע"כ אמר כאן אראה מה אחריתם כי אחרית של ג' שמות אלו אותיות לבן המרמז על שילבינו מעשיהם והמה דור תהפוכות שהפכו לבן לנבל כמ"ש עם נבל ולא חכם. ולמעלה פרשתי פסוק עם נבל במי שאוהב כסף והוא כילי ועליו נאמר עושה עושר ולא במשפט וגו' ובאחריתו יהיה נבל. כמ"ש כאן אראה מה אחריתם. וקצת ראיה לסמך זה, כי הענין מתחיל בנבל ומסיים בנבל מתחיל בו שנאמר וינבל צור ישועתו, ומסיים בו שנאמר בגוי נבל אכעיסם. זה"ש כי דור תהפוכות המה שמהפכין לבן לנבל ומזה הצד הם בנים לא אמון בם. הם קנאוני בלא אל, כי הפכו גם מלת אל שהוא בהפוכו לא כי כחשו בה' ויאמרו לא הוא (שם ה.יב) כעסוני בהבליהם להפך כל המלות וכנגד שני הפוכים אלו אני אקניאם בלא עם, לאמר להם לא עמי אתם בלא חטאו ובלא ילקו, בנבל חטאו ובנבל ילקו, זה"ש בגוי נבל אכעיסם. לכך נאמר לו חכמו יבינו לאחריתם, שהוא לבן שילבנו מעשיהם ע"י התשובה לשוב אל ה' שנאמר בו לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי. ואז היה מקיים בהם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו .
אוֹר הַחַיִּים כי דור תהפוכות וגו'. פירוש לפי שאמר הכתוב בסמוך אסתירה פני וגו' ובזה לא ישקיף ויראה הגם שיעשה תשובה ויחננו קולם ואין זה מן הנכון לעשות כן, לזה גמר אומר הטעם כי דור תהפוכות פירוש מתהפכים מטובה לרעה, ואומרו בנים פירוש אפילו יחשבו להטיב לבא אל גדר שיהיו נחשבים בנים לא אמון בם כי ישובו להרשיע ואין חזרתם שלימה ואשר על כן ראוי הוא להסתיר וגו': ===פסוק כו===

כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם׃

רַשִׁ״י קנאוני. הִבְעִירוּ חֲמָתִי: בלא אל. בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֱלוֹהַּ: בלא עם. בְּאֻמָּה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ג) הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, בְּעֵשָׂו הוּא אוֹמֵר (עובדיה א') בָּזוּי אַתָּה מְאֹד: בגוי נבל אכעיסם. אֵלּוּ הַמִּינִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהילים י"ד) אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים (ספרי; יבמות ס"ג):
אוּנְקְלוֹס אִנוּן אַקְנִיאוּ קֳדָמַי בְּלָא דַחֲלָא אַרְגִיזוּ קֳדָמַי בְּפָלְחַן טַעֲוָן וַאֲנָא אַקְנִנוּן בְּלָא עַם בְּעַמָא טַּפְּשָׁא אַרְגֵזִנוּן
אִבְּן עֶזְרָא קנאוני. קל העי״‎ן להקל על הלשון: בלא אל. הטעם שאין לו כח להציל: בהבליהם. ולא בדבר אמת: אקניאם. מהבנין הכבד הנוסף והוא יצא לשני פעולים: בלא עם. שלא הם עמי והנה פי' איך יכניסם שיביא עליהם לבדם צרות משונות ויותר מהכל: גוי נבל שהכסיל והנבל איננו יודע ועל כן יהרוג ולא יחמול:
רַמְבַּ״ן הם קנאוני בלא אל בדבר שאין אלוה לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:כ״א) ואם כן ירמוז לשדים הנזכרים והנכון שיאמר הם קנאוני בלא אל אמת כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו כענין שנאמר (דהי"ב טו ג) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת: כעסוני בהבליהם השדים ואני אקניאם בלא עם הכשדים שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי והקב"ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו כמו שאמר (ירמיהו נא כ) מפץ אתה לי כלי מלחמה בגוי נבל אכעיסם עשו שהוא נבל ולא זכר ברית אחים וירמוז לשני הגלויות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הם קנאוני בלא אל. במי שאין בו כח להציל, וכן מפורש ביחזקאל (ח) סמל הקנאה המקנא, שפירושו המקניא, כי הסמל היה מקניא להקב"ה שהוא אל קנא. ואני אקניאם בלא עם. זהו גלות בבל, שנאמר (ישעיה כג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור וגו'. בגוי נבל אכעיסם. זה גלות אדום וקראו הכתוב לאדום נבל כי התנכר את אחיו ועמד לו מנגד ביום החורבן, והוא שהזכיר עובדיה ע"ה (יא) ביום עמד מנגד ביום שבות זרים חילו וגו'. וכן תמצא שקראו דוד ע"ה בשם הזה במזמור (תהלים עד) זכר זאת אויב חרף ה' ועם נבל נאצו שמך, ואמר עוד (שם) קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום, וסמך לא אל תתן לחית נפש תורך, לבאר כי מה שהזכיר עם נבל היא החיה הרביעית שהזכיר עליהם במקום אחר (שם סח) גער חית קנה.
סְפוֹרְנוֹ הם קנאוני בלא אל. האבות קנאוני בלא אל בבית ראשון: כעסוני בהבליהם. בבית שני: ואני אקניאם בלא עם. בבית ראשון שהחריבוהו כשדים שנאמר בהם הן ארץ כשדים זה העם לא היה: בגוי נבל אכעיסם. שהחריבה אותו מלכות שלא היתה הוגנת שלא היה להם לא כתב ולא לשון:

כב כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים׃

רַשִׁ״י קדחה. בָּעֲרָה: ותיקד. בָּכֶם עַד הַיְסוֹד: ותאכל ארץ ויבלה. אַרְצְכֶם וִיבוּלָהּ (ספרי): ותלהט. יְרוּשָׁלַיִם הַמְיֻסֶּדֶת עַל הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכ"ה) יְרוּשָׁלַיִם הָרִים סָבִיב לָהּ:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי קִדוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מִקָדָמַי בִּרְגַז וְשֵׁצֵי עַד שְׁאוֹל אֲרָעִית וְאָסֵף אַרְעָא וַעֲלַלְתַּהּ וְשֵׁצְיַת עַד סְיָפֵי טוּרַיָא
אִבְּן עֶזְרָא קדחה. הקנאה או זאת שיעשו כי מצאנו זאת המלה יוצאת כמו כי אש קדחתם באפי ויתכן להיות קדחה כמו נקדחה כמו כל אלה חברו נחברו כל זה כנוי לחרון האף: עד שאול תחתית. כטעם גפרי' ומלח שרפה כל ארצה: ותאכל ארץ. ישראל: ותלהט. מגזרת להט החרב: הרים. הרי ישראל:
סְפוֹרְנוֹ כי אש קדחה באפי. כי יסרתים כדי שישובו. ותיקד עד שאול תחתית. הוסיפו על חטאתם פשע באופן שהבעירו את חמתי עד שאורידם לשאול תחתית כענין אחז כאמרו ובעת הצר לו ויוסף למעול מעל בה': ותלהט מוסדי הרים. הסירה מהם כל ראשי העם כאמרו מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה גבור ואיש מלחמה יועץ ונביא כו':

כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה־בָּם׃

רַשִׁ״י אספה עלימו רעות. אַחְבִּיר רָעָה עַל רָעָה, לְשׁוֹן "סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה" (ישעיהו כ"ט), "סְפוֹת הָרָוָה" (דברים כ"ט), "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם" (ירמיהו ז'). דָּ"אַ — אספה אֲכַלֶּה, כְּמוֹ "פֶּן תִּסָּפֶה" (בראשית י"ט): חצי אכלה בם. כָּל חִצַּי אַשְׁלִים בָּהֶם, וּקְלָלָה זוֹ לְפִי הַפֻּרְעָנוּת לִבְרָכָה הִיא — חִצַּי כָּלִים וְהֵם אֵינָם כָּלִים (ספרי; סוטה ט'):
אוּנְקְלוֹס אָסֵף עֲלֵיהוֹן בִּישִׁין מַכְתָּשַׁי אֱשֵׁצֵי בְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם אספה עלימו רעות חצי אכלה בם: כן דרך המקראות לכפול לשונם, כלומר כל מיני רעות שיש בידי להזיק כולם אשים בהם:
אִבְּן עֶזְרָא אספה. י״‎א כמו אוסיף והנכון כמו אכלה מגזרת האף תספה ואם הוא מבנין אחר והטעם שלא תשאר רעה שלא תביאם. ודמה הדעות לחצים תבאנה פתאום ואין יכולת להשמר מהם:

כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח־בָּם עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר׃

רַשִׁ״י מזי רעב. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "נְפִיחֵי כָפָן", וְאֵין לִי עֵד מוֹכִיחַ עָלָיו, וּמִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן מִטּוּלוּשָׂא שָׁמַעְתִּי שְׂעִירֵי רָעָב — אָדָם כָּחוּשׁ מְגַדֵּל שֵׂעָר עַל בְּשָׂרוֹ: מזי. לְשׁוֹן אֲרַמִּי שֵׂעָר — מִזַיָּא, "דַּהֲוָה מְהַפֵּךְ בְּמִזַיָּא" (מגילה י"ח): ולחמי רשף. הַשֵּׁדִים נִלְחֲמוּ בָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" (איוב ה'), וְהֵם שֵׁדִים: וקטב מרירי. וּכְרִיתוּת שֵׁד שֶׁשְּׁמוֹ מְרִירִי, קטב כְּרִיתָה, כְּמוֹ "אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל" (הושע י"ג): ושן בהמת. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהָיוּ הָרְחֵלִים נוֹשְׁכִין וּמְמִיתִין (ספרי): חמת זחלי עפר. אֶרֶס נְחָשִׁים הַמְהַלְּכִים עַל גְּחוֹנָם עַל הֶעָפָר כַּמַּיִם הַזּוֹחֲלִים עַל הָאָרֶץ; זְחִילָה לְשׁוֹן מְרוּצַת הַמַּיִם עַל הֶעָפָר וְכֵן כָּל מְרוּצַת דָּבָר הַמְשַׁפְשֵׁף עַל הֶעָפָר וְהוֹלֵךְ:
אוּנְקְלוֹס נְפִיחֵי כָפָן וַאֲכוּלֵי עוּף וּכְתִישֵׁי רוּחִין בִּישָׁן וְשֵׁן חֵיוַת בָּרָא אֱגָרֵי בְהוֹן עִם חֲמַת תַּנִינַיָא דְזָחֲלִין בְּעַפְרָא
רַשְׁבַּ״ם מזי רעב: פתרונו לפי עניינו כתרגומו, ואם לשון תלמוד הוא הרי הוא כמו נתמזמז מוחיה דדין: ולחומי רשף: ברד ואש מן השמים כמו רשפי אש ועיקר פירושו לשון פריחה בעוף כדכתיב בני רשף יגיביהו עוף, שמה שבר רשפי קשת, כלשון מחץ יעוף יומם: וקטב מרירי: מחותכים ומדוקרים על ידי ליסטים הממררים והורגים בני אדם, מרירי כמו עון פלילי עון של דיין שעושין בו דין ונתן בפלילים, הדיינין קרויין כן שדנין את אחרים אף מרירי ממרר את אחרים וזהו מקטב ישוד צהרים שהם לסטים כדכתיב בחור שודד בצהרים שכן דרך ליסטים להלחם בצהרים וכה"א אשדוד בצהרים יגרשוה:
אִבְּן עֶזְרָא מזי רעב. כמו שרופי רעב מגזרת למזא לאתונא: ולחומי רשף. אכולי עוף כמו ובני רשף יגביהו עוף והנכון בעיני שהזכיר הארבעה השפטי' הרעים והם רעב וזהו מזי רעב. ולחומי רשף וקטב מרירי זה הדבר. ושן בהמות אשלח בם חיה. וחרב מחוץ תשכל חרב. והנה יהיה פירוש רשף כמו רשפיה רשפי אש. והטעם שיתחמם האויר: וקטב כמו הכרתה: מרירי. מרירות באויר כמו כמרירי יום וכן כתוב מקטב ישוד צהרים כמו הדבר. ולחומי רשף כמו אכולי וכן רבים: עם חמת זוחלי עפר. לנשוך והחמה כנוי לנשיכה: וטעם עפר כמו השרפי' ומלת זוחלי מיראה כי כל רואם ייראם כטעם האימים כי יש תואר השם וחבירו באליהוא בן ברכאל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מזי רעב. שרופי רעב, מן (דניאל ב) למזא לאתונא. כי מצד הרעב החום הטבעי שבקרבם ישרפם כיון שהם בריאים ואין להם מה לאכול והם אכולי חולי השחפת. וקטב מרירי. הוא כריתת מרירות האויר, כלשון (איוב ג) יבעתוהו כמרירי יום, וזהו (תהלים צא) ומקטב ישוד צהרים, וזהו הדבר. והזכיר בכאן ארבעה שפטים, רעב ודבר וחיה וחרב.

כה מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם־בָּחוּר גַּם־בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם־אִישׁ שֵׂיבָה׃

רַשִׁ״י מחוץ תשכל חרב. מִחוּץ לָעִיר תְּשַׁכְּלֵם חֶרֶב גְּיָסוֹת. ומחדרים אימה. כְּשֶׁבּוֹרֵחַ וְנִמְלָט חַדְרֵי לִבּוֹ נְקוּפִים עָלָיו מֵחֲמַת אֵימָה, וְהוּא מֵת וְהוֹלֵךְ בָּה (ספרי); דָּ"אַ, ומחדרים אימה — בַּבַּיִת תִּהְיֶה אֵימַת דֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ט') "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ", וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס; דָּ"אַ, מחוץ תשכל חרב — עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַחוּצוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִסְפַּר חוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת" (שם י"א); ומחדרים אימה, עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְחַדְרֵי חֲדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ" (יחזקאל ח'):
אוּנְקְלוֹס מִבָּרָא תְּתַכֵּל חַרְבָּא וּמִתְּוָנַיָא חַרְגַת מוֹתָא אַף עוּלֵמֵיהוֹן אַף עוּלֵמָתְהוֹן יָנְקֵיהוֹן עִם אֱנַשׁ סָבֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא גם בחור. דבק עם תשכל חרב: וטעם גם. כמשפט הלשון כאשר פירשתי. והנה חבר הכל בחורי' וגם בתולות זקנים עם נערים:
סְפוֹרְנוֹ ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה. ומחדרים תשכל האימה את הבחורים והבתולות:

כו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם׃

רַשִׁ״י אמרתי אפאיהם. אָמַרְתִּי בְלִבִּי אַפְאֶה אוֹתָם, וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ אפאיהם אֲשִׁיתֵם פֵּאָה, לְהַשְׁלִיכָם מֵעָלַי הֶפְקֵר, וְדֻגְמָתוֹ מָצִינוּ בְעֶזְרָא (נחמיה ט') "וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה" — לְהֶפְקֵר, וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים אוֹתוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ "יָחוּל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן", וְלֹא יִתָּכֵן, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב אֲאַפְאֵיהֶם, אַחַת לְשִׁמּוּשׁ וְאַחַת לִיסוֹד, כְּמוֹ "אֲאַזֶּרְךָ" (ישעיהו מ"ה), "אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי" (איוב ט"ו), וְהָאָלֶ"ף הַתִּיכוֹנָה אֵינָהּ רְאוּיָה בוֹ כְלָל. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם אַחַר לְשׁוֹן הַבָּרַיְתָא הַשְּׁנוּיָה בְסִפְרֵי הַחוֹלֶקֶת תֵּבָה זוֹ לְשָׁלוֹשׁ תֵּבוֹת, אָמַרְתִּי אַף אֵי הֵם — אָמַרְתִּי בְאַפִּי אֶתְּנֵם כְּאִלּוּ אֵינָם שֶׁיֹּאמְרוּ רוֹאֵיהֶם עֲלֵיהֶם אַיֵּה הֵם:
אוּנְקְלוֹס אֲמָרִית יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וֶאֱשֵׁצִנוּן אֱבַטַל מִבְּנֵי אֲנָשָׁא דוּכְרָנֵיהוֹן
רַשְׁבַּ״ם אמרתי אפאיהם: ואסלקם מן העולם אם לא שכעס אויבים אגור ויראתי פן יאמרו ידינו רמה וגו' פן ינכרו לומר למפרע שהם עשו ולא אני: כי גוי האומות אובד עצות המה כמו מספד תמרורים מקל לבנה לפי שהם דבוקים מעשר בקר וצאן אבל אילו חכמו האומות יאמרו איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל מה שהיו רגילין בנו אם לא צורם כי מכרם בידינו לפי שחטאו לו, וכן אמר למעלה הצור תמים פעלו:
אִבְּן עֶזְרָא אפאיהם. יש אומרים שהם שלש מלות והנכון שאין לו ריע וטעמו כמו אשחיתם בעבור שיש אחריו אשביתה מאנוש זכרם והנה כולם ימותו ואילו הי' כדעת המדקדקים שהטעם אפיצם בכל פאה לא ידבק הטעם. ויש אומרים אחריבם באפי והנה טעמו אכריתם כמו אשביתם ויבא הטעם כפול וזה נכון לולי אל״‎ף אפיהם שהיה ראוי להיות אנפיהם והטעם אאנף בם והראשון נכון: וטעם אמרתי. כלשון בני אדם אמרתי בלבי:
רַמְבַּ״ן אפאיהם אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה ואם כן יהיה טעם אמרתי שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס אויב אגור ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מלכים ב יז ו) הוא שהחכמים קורין סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא) אתה גוזי (תהלים עא ו) כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה: אשביתה מאנוש זכרם גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (דברים ל״ב:ל״ו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אמרתי אפאיהם. אפזרם לכל פאה. וכתב הרמב"ן ז"ל, אמרתי, היה הרצון לפני שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה שיהיה זכרם נשכח מאנוש, לולא כעס האיוב. וירמוז זה לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שהחכמים קורין אותו נהר סבטיון, ונקרא גוזן מלשון (במדבר יא) ויגז שלוים, (תהלים עא) אתה גוזי, כי העומדים אחריו מוסרין מבני אדם, וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום שבת בלשון ההוא סבט, גם בערב, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון, כמו אזוביו"ן מוליו"ן חוריו"ן, וכן הרבה, עד כאן לשון הרב ז"ל. ואף על פי שהתורה דברה בזה ברמיזה ודרך קצרה הנה יש לנו באור מדברי רז"ל במקומות מפוזרים, והוא שאמר בבראשית רבה פרשת ויצא יעקב, אמר רבי יהודה בר ר' סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו יהודה ובנימן, שעשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ויהודה ובנימן מפוזרים בכל הארצות. ובמדרש שיר השירים (שיר א) אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סבטיון. ובירושלמי דסנהדרין פרק חלק, שלש גליות גלו ישראל, אחת לפנים מנהר סבטיון ואחת לדפני של אנטוכיא ואחת שירד ענן וכסה אותם, וכשם שגלו הם לשלש גליות כן שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה גלו לשלש גליות, מה טעם (יחזקאל כג) בדרך אחותך הלכה ונתת כוסה בידך. וכשהם חוזרין משלש גליות הן חוזרין, שנאמר (ישעיה מט) לאמר לאסורים צאו, אלו שגלו לפנים מנהר סבטיון, לאשר בחשך הגלו, אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם, על דרכים ירעו, אלו שגלו לדפני של אנטוכיא. ובתוספתא דסנהדרין, רבי אומר עשרת השבטים יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (שם כז) והיה ביום ההוא יתקע וגו' והנדחים בארץ מצרים, אלו עשרת השבטים. ובתורת כהנים אמר (ויקרא כו) ואבדתם בגוים, רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי.
סְפוֹרְנוֹ אמרתי אפאיהם. אשאיר איזו פאה מהם והמותר אכלם כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות כאמרו כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא:
כְּלִי יָקָר אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. אפאיהם פירש"י אמרתי לשיתם הפקר כפאה, וכי הפאה לבדה הפקר והלא לקט שכחה ופאה כולם הפקר ולמה נקט פאה דווקא. ונראה שהזכיר כאן הפאה, והשכחה, כי אפאיהם, היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם, היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם הרי הם הפקר כמו השכחה שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, כך במקום שנאמר כי חלק ה' עמו, אסירם מנגד פני כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז"ל שנים לקט שלשה אינו לקט וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים ע"כ אין להם דין לקט האסור לבעליו אלא עתיד הקב"ה ללקטם שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד וגו'. ומ"ש תלקטו בשורק משמע ע"י אחר כי יהיו נלקטים ע"י מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט ע"כ יהיו נלקטים דוקא ע"י מלך המשיח שנאמר בו עני ורוכב על חמור, ועני מותר בלקט של אחד אחד דהיינו שתים דהוי לקט לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד דהיינו שתים, אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד אז הקב"ה בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו ית' ז"ש וזרועו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב"ה בזרועו ילקטם לא ע"י אחר לפי שלא הזכיר שמה לאחד אחד משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר.
אוֹר הַחַיִּים אמרתי אפאיהם. פירוש אפאיהם אסמיך אפי עמהם עד שיושבתו מאנוש: ===פסוק כז===

כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן־יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן־יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל־זֹאת׃

רַשִׁ״י לולי כעס אויב אגור. אִם לֹא שֶׁכַּעַס הָאוֹיֵב כָּנוּס עֲלֵיהֶם לְהַשְׁחִית, וְאִם יוּכַל לָהֶם וְיַשְׁחִיתֵם יִתְלֶה הַגְּדֻלָּה בּוֹ וּבֵאלֹהָיו וְלֹא יִתְלֶה הַגְּדֻלָּה בִּי, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר פן ינכרו צרימו — יְנַכְּרוּ הַדָּבָר לִתְלוֹת גְּבוּרָתָם בְּנָכְרִי שֶׁאֵין הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ — פן יאמרו ידנו רמה וגו':
אוּנְקְלוֹס אִלוּלָפוֹן רָגְזָא דְסָנְאָה כְּנִישׁ דִילְמָא יִתְרַבְרַב בְּעֵל דְבָבָא דִילְמָא יֵימְרוּן יְדָנָא תְקִיפַת לָנָא וְלָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת כָּל דָא
אִבְּן עֶזְרָא אגור. אפחד מגזרת ויגר מואב והמתרגם אמר מגזרת אגרה בקציר והנכון שהוא מלשון תגרה והכתוב דבר כדרך בני אדם להבין השומעים: ינכרו. הפך יכירו כמו ויתנכר אליהם: פעל כל זאת. על השבטים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לולי כעס אויב אגור. כלומר לולי שאני מפחד מכעס אויב, מלשון (דברים א) לא תגורו מפני איש. ובאור פעל כל זאת, על השפטים.
סְפוֹרְנוֹ לולי כעס אויב אגור. שמתוך כעס שיכעסו על אותם השרידים יש לחוש: פן ינכרו צרימו. פן ימשכו את לב השרידים להיות בני נכר כמותם: פן יאמרו. לאותם השרידים: ידנו רמה. להכחיד את ישראל מגוי ונשארתם מתי מספר: ולא ה' פעל כל זאת. שתחשבו להמלט על ידו. אבל בהיות ישראל רבים ונפוצים בארצות רבות לא יעלה על לב להשתדל בזה כאמרם מאי דכתיב צדקות פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרם:
אוֹר הַחַיִּים לולי כעס אויב וגו'. פירוש שכמה וכמה הכעסות הכעיסוני אויביהם והוא אומרו אגור מלשון אגרה בקציר שאגור הוא כעסו של אויב ועומדים הם לכליון, וכשיראו שהשבתי שם ישראל ח"ו ינכרו צרימו פירוש יחשבו כי ישראל אמונתם נכריה ולא צדיק ויתחזק דבר אמת לשקר ח"ו, ועוד חושש פן יאמרו ידינו רמה פירוש מלבד שיכחישו אמונת ישראל ודתם יוסיפו לחטוא לומר שאמונתם אמונה ראויה, והוא אומרו פן יאמרו ידינו רמה וטובתם ושלותם לא מה' היא אלא מעבודה זרה אשר הם עובדים: והוא אומרו ולא ה' פעל כל זאת פירוש כל טובתם והצלחתם, והראיה שלא עשו ישראל דבר רע מה שהם אינם עושים ויותר מהמה והם משלו בהם ויאבדום: או ירצה שכל הפעולה הזאת שעשו השחתה גדולה בישראל והשביתו מאנוש זכרם יאמרו שלא עשה כל זה ה' אלא בצירוף כח ורצון עבודת ע"ז שהיא השליטתם עליהם: ===פסוק כח===

כח כִּי־גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה׃

רַשִׁ״י כי אוֹתוֹ גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה. שֶׁאִלּוּ הָיוּ חֲכָמִים ישכילו זאת איכה ירדף וגו':
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עַם מְאַבְּדֵי עֵצָה אִנוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ
אִבְּן עֶזְרָא כי גוי אובד עצות. הנכון שזה הגוי הם צרי ישראל ומלת אבד שם התאר והיא סמוכה על כן נפתח הבי״‎ת וידוע כי מלת אבד מהפעלי' העומדי' רק פי' עצות שב אל אבד כמו נובלת עליה וכן ותאבדו דרך שהוא סמוך אל דרך והנה השכיל המתרגם שאמר מאבדי עצה:
רַמְבַּ״ן כי גוי אבד עצות המה וכל הפרשה על האויב הנזכר כדברי רבי נחמיה (ספרי כח) וטעם כי לא כצורנו צורם גם כן דברי האויב יאמר הכתוב שהיה להם לחשוב ולהשכיל זאת הנעשה בישראל כי הוא פעל השם על עונם ויבינו ממנה לאחרית נפשם כי כן יעשה בסוף לכל הגוים כי הם מורדים בשם יותר מישראל ישכיל ויאמרו איכה ירדוף אחד אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם כי צורם הוא תקיף ובעל היכולת לעזור ולהציל יותר מצורנו ואיבינו פלילים היו בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם ועתה למה בורחים מפנינו אלף מפני גערת איש אחד לולי צורם התקיף שמכרם והביא מורך בלבבם ונפלו ורודף אין פלילים מלשון אשר פללת לאחותך (יחזקאל טז נב) ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים קו ל):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי גוי אובד. הן האומות.
סְפוֹרְנוֹ כי גוי אובד עצות המה. הבבליים:
אוֹר הַחַיִּים כי גוי אובד עצות. פירוש שאין חשש שהגוי יראה ויקח מוסר ויאמר ומה אלו על שהכעיסו מעט ראה מה עלתה בידם וכו' ויטיב מעשיו, והוא אומרו כי גוי אובד עצות פירוש אין בטבעו דבר זה ואבוד הוא מעצות כאלו, ואין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר כמו שאמרנו לו חכמו ישכילו זאת פירוש חרי האף הבא על ישראל ומזה יבינו לאחריתם מה תהיה על מעלם: ===פסוק ל===

כט לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם׃

רַשִׁ״י יבינו לאחריתם. יִתְּנוּ לֵב לְהִתְבּוֹנֵן לְסוֹף פֻּרְעֲנוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל:
אוּנְקְלוֹס אִלוּ חַכִּימוּ אִסְתַּכָּלוּ בְדָא סְבָרוּ מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא לו חכמו. אילו היו חכמי' שישכילו כי השם פעל כל זאת לישראל בעבור עונם אז יבינו לאחריתם כי כן יעשה השם בעבור עונם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לו חכמו, ישראל. ישכילו זאת. כי השם יתעלה פעל להם כל זאת בעונם, ולו חכמו ג"כ ישכילו איכה ירדוף אחד מן האויבים אלף מישראל, אם לא כי צורם מכרם והסגירם בידם.
סְפוֹרְנוֹ לו חכמו ישכילו זאת. איך נפלו ישראל בידם נגד הטבע בעונם: יבינו לאחריתם. ובזה היו מבינים מה יהיה באחריתם ברוב פשעיהם:

ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם׃

רַשִׁ״י איכה ירדף אחד. מִמֶּנּוּ אלף מִיִּשְׂרָאֵל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מְכָרָם וּמְסָרָם בְּיָדֵנוּ, דליב"ר בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס אֶכְדֵין יִרְדוֹף חַד אַלְפָא וּתְרֵין יֶעֶרְקוּן לְרִבּוֹתָא אֶלָהֵן (אֲרֵי) תַּקִיפְהוֹן מְסָרִנוּן וַייָ אַשְׁלֵמִנוּן
רַשְׁבַּ״ם כי לא כצורנו צורם: כך אמר משה, מן הדין היה להם לומר כך שהקב"ה עשה את ולא אלהי הגוים שהרי לא כצורנו של ישראל צורם של אומות העולם, ואעפ"כ אויבינו פלילים ועושים בנו שפטים הלא זאת על ידי הקב"ה שחטאו לו:
אִבְּן עֶזְרָא איכה ירדוף. הטעם לו חכמו ישראל שישכילו איך ירדוף אחד מהצרים אלף מישראל אין זה כי אם בעבור שעזבם צורם ויש אומרים איך היו ישראל בתחלה רודף אחד מהם אלף ועתה נחלשו: כי צורם מכרם. כמו נתנם וכן ימכר ה' את סיסרא והטעם כאילו נתנם בשכר מעשיהם והנה היא מכירה ממש: הסגירם. כטע' יסגור על איש או כמו ולנו הסגירו:
סְפוֹרְנוֹ איכה ירדוף אחד אלף. היה להם להבין שאין זה בטבע שאחד ירדוף אלף: אם לא כי צורם מכרם. הוא נלחם בם והסיר תקפם ובכן נשתה גבורתם והיו לנשים:
אוֹר הַחַיִּים איכה ירדוף. יש לפרשו הערה לגוי שאינו מתעורר בהערה נרגשת שהיא איכה ירדוף אחד וגו' פירוש אחד מהאומות אלף מישראל, פירוש כי בכל מלחמות הרגילים בין האומות לא ימצא דבר כזה שאין שונא משיג כח וגבורה כזו בין העמים: איכה ירדוף אחד אלף. פירוש א' המיוחד מהאומות אלף מישראל וכו', ועיין מה שפירשתי בפרשת בחקתי בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה וגו': אם לא כי צורם. פירוש מדת הדין, וכמו שפירשתי בפסוק (ד') הצור תמים וגו', ואומרו וה' הסגירם פירוש מדת רחמים עם מדת הדין שזולת זה לא היה כל כך ירידה לישראל שיפלו אלף לפני אחד: ===פסוק לא===

לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים׃

רַשִׁ״י כי לא כצורנו צורם. כָּל זֶה הָיָה לָהֶם לָאוֹיְבִים לְהָבִין שֶׁהַשֵּׁם הִסְגִּירָם וְלֹא לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם הַנִּצָּחוֹן, שֶׁהֲרֵי עַד הֵנָּה לֹא יָכְלוּ כְּלוּם אֱלֹהֵיהֶם כְּנֶגֶד צוּרֵנוּ, כִּי לֹא כְסַלְעֵנוּ סַלְעָם; כָּל צוּר שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן סֶלַע: ואיבינו פלילים. וְעַכְשָׁו אוֹיְבֵינוּ שׁוֹפְטִים אוֹתָנוּ, הֲרֵי שֶׁצוּרֵנוּ מְכָרָנוּ לָהֶם:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי לָא כְתָקְפָּנָא תָּקְפְהוֹן וּבַעֲלֵי דְבָבָנָא הֲווֹ דַיָנָנָא
אִבְּן עֶזְרָא כי לא כצורנו צורם. דברי משה פירוש כי גוי אובד עצות והטעם כי צורנו מכרנו ואין להם צור כצורנו ולא הם טובים ממנו וכן הוא אומר ולא אויבינו פלילים וגו' כמו ולא למדתי חכמה וגו' וי״‎א שהוא כן ואויבינו יודו כן לכן איננו דבק עם מגפן סדום:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי לא כצורנו צורם. של גוי אובד עצות שהזכיר, ולא אויבינו ראוין להיות דיינין. או יאמר ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים ידמה כי לא כצורנו צורם, ויש בדבר חלול השם.
סְפוֹרְנוֹ כי לא כצורנו צורם. וזה קרה בלי ספק מפני שאין צורם כמו צורנו. כי אמנם כל אמה מצלחת כל ימי ממשלת השר שלה או מזלה. ולא יהיה השר לעולם נהפך לאויב עמו. אבל יפלו בסר ממשלת השר, ובמשול שר אמה אחרת, כפי הסדר שנתן בהם האל יתברך. ולפיכך לא יאבדו באופן בלתי טבעי עד שאחד ירדוף אלף: ואויבינו. אע"פ שכשדים שהיו אויבי ה' ואויבי עמו כמו שהעיד באמרו לולי כעס אויב אגור ובאמרו מראש פרעות אויב: פלילים. הם בעלי מחשבות שכליות במדינות כאמרו והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא:
אוֹר הַחַיִּים כי לא כצורנו וגו'. פירוש הטעם שיתלו טעם אחד אלף כי צורם מכרם וה' הסגירם ולא יתלו לומר מבלתי יכולת ה' וגו' ח"ו וכמאמר משה לה' במעשה המרגלים, כי התוקף של ישראל אינו כתוקפם של האומות, שאין לך עבודה זרה שעמדה ימים רבים, בסוד ועד ארגיעה לשון שקר, וצא ולמד מעבודה זרה של כמוש אשר תעו אחריה רוב האומות וכמה הפליאה עשות ככתוב בדברי רבינו סעדיה גאון ואף על פי כן והיה כלא היה ורבות כאלה, אבל צורנו שגיא כח מעלין בקודש ואפילו הגוים יסכימו על זה כאמור בדברי הנביא כי גדול שמי בגוים, וכשיראו מפלת ישראל בדרך זה גם הם ישפוטו כן, והוא אומרו ואויבינו פלילים לשון דיינים כאומרו ונתן בפלילים פירוש ישפוטו גם הם שלא כצורנו צורם, אלא כשרואים השחתת ישראל ינכרו את האמת כמו שכתוב פן ינכרו וגו' פן יאמרו וגו': ===פסוק לב===

לב כִּי־מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי־רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ׃

רַשִׁ״י כי מגפן סדם גפנם. מוּסָב לְמַעְלָה — אָמַרְתִּי בְּלִבִּי אַפְאֵיהֶם וְאַשְׁבִּית זִכְרָם לְפִי שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה: שדמת. שְׂדֵה תְּבוּאָה, כְּמוֹ "וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל" (חבקוק ג'), "בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן" (מלכים ב כ"ג): ענבי רוש. עֵשֶׂב מַר: אשכלת מררת למו. מַשְׁקֶה מַר רָאוּי לָהֶם, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם פֻּרְעֲנוּתָם, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס "וְתוּשְׁלָמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן":
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי כְפֻרְעֲנוּת עַמָא דִסְדוֹם פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וְלָקוּתְהוֹן כְּעַם עֲמֹרָה מָחָתְהוֹן בִּישִׁין כְּרֵישֵׁי חֶוְיָן וְתֻשְׁלָמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם כי מגפן סדום גפנם: כלומר למה אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם אם לא מפני גאות האומות, שהם מגפן סדום היה להם לשתות מן הדין שלא יישאר מהם זכר כסדום ועמרה, שהרי חטאו כסדום ועמרה כדכתיב וחטאתם כסדום הגידו קציני סדום וגו' עם עמורה:
אִבְּן עֶזְרָא ומשדמות. כפול וכן אשכלות מרורות:
רַמְבַּ״ן כי מגפן סדם גפנם יאמר כי העובדי גלולים אובדי עצות המה ולא ישכילו ולא יבינו ולא יחשבו רק רע כל היום כי משרש רע היו ולא יעשו רק פרי רע ומר האוכל ממנו ימות והענין כי ישראל מודים ומתודים ועושים תשובה בעת צרתם לאמר ולמה מצאתנו כל זאת (שופטים ו יג) אבל העובד כוכבים אובד עצות אין לו עצה ולא תבונה רק הולך אחר ע"ז שלו וכופר בשם הנכבד לעולם כי כן ירש מאבותיו והנה הוא משרש פורה ראש ולענה ואין בהם תועלת לעולם אבל ישראל ששרשם טוב אם יכרת ועוד יחליף ויעשה פרי טוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי מגפן סדום גפנם ומשדמות. כפל לשון, כי שדמות גפנים הם, הוא שכתוב (ישעיה טז) כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה, וכן (חבקוק ג) ושדמות לא עשה אוכל. ואמר זה על האומות כי שרשם רע ומר ואיך ימתקו הענבים, כי כיון שהגפן גפן סדום הלא הענבים, יהיו ענבי רוש וגם היין חמת תנינים.
סְפוֹרְנוֹ כי מגפן סדום גפנם. והטעם שאין בהם תבונה בזה הענין הוא מפני שהם מתגאים ברוב שלוותם ונותני' כל מחשבתם להשיג תענוגי גופם בלבד כמו אנשי סדום ולהשיג זה היו מואסים כל מיני גמילות חסדים כמו שהעיד הנביא באמרו הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה: ענבמו ענבי רוש. ומזה הגפן יצמחו אצלם ענבי רוש שהם מעשים רעים ומזיקים לבריות וזה בהשתדלם לשים עיניהם ולבם על בצעם ועל דם הנקי לשפוך: אשכלות מרורות למו. ובזה יקנו דעות רעות וכוזבות לדבר על ה' תועה ויאמרו לא יראה יה:
אוֹר הַחַיִּים כי מגפן וגו'. פירוש נותן טעם למכירתם ולהקודם לה אמרתי אפאיהם, ואומדו מגפן כבר הודעתי כי דבר שבקדושה יש כנגדו בסטרא אחרא כאומרו גם את זה לעומת זה עשה וגו', וישראל נמשלו לגפן (ב"ר צט ח) דכתיב גפן ממצרים תסיע, וכנגדם כשהרשיעו אמר מגפן סדום, וגפן היא אילן הרע של אחיזת הרשעים כמו שגמר אומר ענבימו ענבי רוש וגו', ולפי שאינם אלא אוחזים בה ואין כל ענפם ממנה, לזה אמר מגפן ולא אמר כי גפן סדום גפנם, ובחר מכל דומה הרע סדום, לפי שנתמלאה סאתם כסדום: ואומרו ומשדמות עמורה כי כמו שבענפי אילן הקדוש יש גדר למעלה מגדר והעליון יתיחס אליו שם זכר להיותו משפיע והתחתון יתיחס אליו שם נקבה להיותו נשפע כמו כן המשיל אחיזות בשורשו הרע לב' גדרים, גדר הראשון יקרא גפן, וגדר ב' נקרא שדה, והמשכיל יבין בדוגמתם בקדושה ויאורו עיניו: ===פסוק לד===

לג חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר׃

רַשִׁ״י חמת תנינם יינם. כְּתַרְגּוּמוֹ "הָא כְמָרַת תַּנִּינַיָּא כֹּס פּוּרְעֲנוּתְהוֹן", הִנֵּה כִמְרִירַת נְחָשִׁים כּוֹס מִשְׁתֵּה פֻּרְעֲנוּתָם: וראש פתנים. כּוֹסָם שֶׁהוּא אכזר לַנָּשׁוּךְ, אוֹיֵב אַכְזָרִי יָבֹא וְיִפָּרַע מֵהֶם:
אוּנְקְלוֹס הָא כְמָרַת תַּנִינַיָא כַּס פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וּכְרֵישׁ פְּתָנֵי חֶוְיָן אַכְזְרָאִין
רַשְׁבַּ״ם חמת תנינים היה להם לשתות מן הדין: אם לא מפני חילול השם, שיאמרו ידינו רמה: פתנים אכזר: רשע, כדכתיב כמו פתן חרש יאטם אזנו:
אִבְּן עֶזְרָא חמת. והנה היין כסם חמת התנינים בחמה: וראש פתנים. כמו על חור פתן ואם הוא באל״‎ף הוא כחבריו בוי״‎ו: אכזר. תקיף והאל״‎ף נוסף כאל״‎ף אצבע ואזרוע:
סְפוֹרְנוֹ חמת תנינים יינם. והנה באותם אשכולות נמצא יין שהוא חמת תנינים משומר בענביו והוא פורענות ראוי להם במדת הדין ונשמר עד שיוציאהו האל יתברך מאותם הענבים להשקותם כאמרו פורה דרכתי לבדי:

לד הֲלֹא־הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי׃

רַשִׁ״י הלא הוא כמס עמדי. כְּתַרְגּוּמוֹ, כִּסְבוּרִים הֵם שֶׁשָּׁכַחְתִּי מַעֲשֵׂיהֶם, כֻּלָּם גְּנוּזִים וּשְׁמוּרִים לְפָנַי: הלא הוא. פְּרִי גַפְנָם וּתְבוּאַת שַׁדְמוֹתָם — כמס עמדי:
אוּנְקְלוֹס הֲלָא כָל עוֹבָדֵיהוֹן גְלָן קֳדָמַי גְנִיזִין לְיוֹם דִינָא בְּאוֹצְרָי
רַשְׁבַּ״ם הלא הוא כמוס עמדי: דברי גאות האומות אני שומר ואשלם להם נקם על זאת:
אִבְּן עֶזְרָא הלא הוא כמוס עמדי. דברי השם י״‎א על הגזרות והקרוב אלי שהוא יינם שהוא ראש פתנים הוא שמור עד שישתוהו ומלת כמוס מטעם המקום ידועה כי אין לה משפחה: חתום באוצרותי. שלא תגע בו יד רק הוא שמור להם להנקם מהם:
רַמְבַּ״ן הלא הוא כמס עמדי ראש הפתן האכזרי שלהם שמתי באוצרותי להאכילם מפרי מעשיהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הלא הוא כמוס עמדי. היין שלהם שמור אצלי עד שישתוהו, וכיצד הוא כמוס וחתום, לי נקם ושלם, כלומר הנקמה שאנקם מהם היא שמורה אצלי, זהו לי נקם ולי שלם, כלומר לי הנקמה ולי השלומים, כענין (תהלים צא) ושלומת רשעים תראה. לעת תמוט רגלם, כשתמלא סאתם, כענין (בראשית טו) כי לא שלם עון האמורי. ויתכן לפרש הלא הוא כמוס עמדי שיחזור למלת לאחריתם שהזכיר, יאמר כי אחרית הרשעים המשעבדים אותנו כמוס עם הש"י וחתום באוצרותיו, וכן מצינו בדניאל ששאל (דניאל יב) מה אחרית אלה, ואמר לו הש"י כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, והוא העת שתמוט רגלם. כי קרוב יום אידם, בזמן שיחשבו שהוא רחוק יתקרב להם וחש כל אחת מהעתידות לבא להם. ויש במלת למו סימן ורמז לגאולה, כי אז ידין ה' עמו, והקב"ה בעבור שמו הגדול ימהר יחישה ועל אותו זמן הזכיר למעלה (דברים ל) ומל ה' אלהיך את לבבך.
סְפוֹרְנוֹ הלא הוא כמוס עמדי. כאמרו כי יום נקם בלבי: חתום באוצרותי. כאמרו כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ:
אוֹר הַחַיִּים הלא הוא כמוס עמדי וגו'. פירוש הגם שבשביל כעס אויב נמנעתי מעשות בהם משפט המתחייב להם על מעשיהם לא מפני זה יפטרו מעונש המגיע להם הלא הוא כמום עמדי חתום באוצרותי ליום הדין, ועל זה אמר הנביא ומה תעשו ליום פקודה, וצא ולמד מה שחרד שמואל מפחד יום הדין כאומרם ז"ל במעשה בעלת אוב, וכפל לומר כמוס עמדי חתום וגו', על דרך אומרו נושא עון, וכשיגיע לגדר שיאמר נלאתי נשוא יחתמהו באוצרות וינקום הוא מעושי רשעה בהוצאת שמש מנרתיקה ולהט אותם יום ה', והוא אומרו לי נקם פירוש שינקום הוא בעצמו כביכול: ===פסוק לה===

לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ׃

רַשִׁ״י לי נקם ושלם. עִמִּי נָכוֹן וּמְזֻמָּן פֻּרְעֲנוּת נָקָם, וִישַׁלֵּם לָהֶם כְּמַעֲשֵׂיהֶם, הַנָּקָם יְשַׁלֵּם לָהֶם גְּמוּלָם. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים ושלם שֵׁם דָּבָר, כְּמוֹ וְשִׁלּוּם וְהוּא מִגִּזְרַת "וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם" (ירמיהו ה') — כְּמוֹ וְהַדִּבּוּר. וְאֵימָתַי אֲשַׁלֵּם לָהֶם? לעת תמוט רגלם. כְּשֶׁתִּתֹּם זְכוּת אֲבוֹתָם שֶׁהֵן סְמוּכִים עָלָיו: כי קרוב יום אידם. מִשֶּׁאֶרְצֶה לְהָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם אֵידָם קָרוֹב וּמְזֻמָּן לְפָנַי לְהָבִיא עַל יְדֵי שְׁלוּחִים הַרְבֵּה: וחש עתדת למו. וּמַהֵר יָבוֹאוּ הָעֲתִידוֹת לָהֶם: וחש. כְּמוֹ "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (ישעיהו ה'); עַד כָּאן הֵעִיד עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה דִבְרֵי תּוֹכֵחָה לִהְיוֹת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד, כְּשֶׁתָּבֹא עֲלֵיהֶם הַפֻּרְעָנוּת יֵדְעוּ שֶׁאֲנִי הוֹדַעְתִּים מֵרֹאשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֵעִיד עֲלֵיהֶם דִּבְרֵי תַנְחוּמִין שֶׁיָּבוֹאוּ עֲלֵיהֶם כִּכְלוֹת הַפֻּרְעָנוּת, כְּכֹל אֲשֶׁר אָמַר לְמַעְלָה, "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ וְגוֹ' הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וְגוֹ' וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְגוֹ'":
אוּנְקְלוֹס קֳדָמַי פֻּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אֲשַׁלֵם לְעִדָן דְיִגְלוּן מֵאַרְעֲהוֹן אֲרֵי קָרִיב יוֹם תְּבָרְהוֹן וּמַבַּע דְעָתִיד לְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם ושלם: תשלום שם דבר כמו והדבר אין בהם, והקטר בירמיה: לעת תמוט רגלם: של אומות, ליום מועד צרתם הקבוע להם: וחש עתידות למו: בעתה אחישנה, צרה לאומות גאולה לישראל עתידות מה שנתנבאו עליהם הנביאים מאז:
אִבְּן עֶזְרָא לי נקם ושלם. שם כמו הלא את הקטר והטעם לי הנקם ולי השלם לשלם להם כמעשיהם: לעת תמוט רגלם. והטעם שיפלו ולא יוכלו לעמוד: וטעם לעת. כמו וגם רשע ליום רעה והוא סוד גדול: כי קרוב. ואל יחשבו כי הנקמה תהיה בזרעם: וחש עתידות למו. וחש כל אחד מהם מהעתידות כמו בנות צעדה או חש יום עתידות והראשון נכון ומלת חש מהשניים: וטעם עתידות. הרעות העתידות לבא עליהם:
רַמְבַּ״ן כי לי נקם ושלם לנקום נקמת ישראל מידם ולי שלם לשלם להם כפעלם שכחשו בי לעת תמוט רגלם כשתתמלא סאתם כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז) ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ל״ב:ל״ה) שטעמו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) והוא סוד גדול:
סְפוֹרְנוֹ לי נקם. עלי מוטל להשיב נקם לצרי: ושלם. וגם כן תשלום מדה כנגד מדה: לעת תמוט רגלם. כשתתמלא סאתם ונפלו ונשברו:
אוֹר הַחַיִּים לי נקם ושלם. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שם) שלעתיד לבא יוציא ה' חמה מנרתיקה הרשעים נידונים בה ולהטה אותם והצדיקים מתרפאין בה, והוא אומרו לי נקם ושלם פירוש נקם לרשעים ושלם שכר טוב לצדיקים, ואומרו לעת תמוט רגלם הוא סוד מאמר (סוטה מ"ט) עקבות משיחא, והוא בירורי ניצוצי רגלי ס"מ כשתמוט רגלם של עושי רשעה ותגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד כידוע ליודעי חן, ואומרו כי קרוב יום וגו' הוא מאמר הנביא כי קרוב יום ה' וגו', ואומרו וחש עתידות למו, הם הנחמות העתידות כשישתלמו עושי רשעה תיכף ימהר לקיים הבטחות העתידות לצדיקים: ===פסוק לו===

לו כִּי־יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל־עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב׃

רַשִׁ״י כי ידין ה' עמו. כְּשֶׁיִּשְׁפֹּט אוֹתוֹ בְּיִסּוּרִין הַלָּלוּ הָאֲמוּרוֹת עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ "כִּי בָם יָדִין עַמִּים" (איוב ל"ו) — יְיַסֵּר עַמִּים. כִּי זֶה אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן דְּהָא, לָתֵת טַעַם לַדְּבָרִים שֶׁל מַעְלָה, אֶלָּא לְשׁוֹן תְּחִלַּת דִּבּוּר, כְּמוֹ (ויקרא כ"ה) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", כְּשֶׁיָּבֹאוּ עֲלֵיהֶם מִשְׁפָּטִים הַלָּלוּ וְיִתְנַחֵם הַקָּבָּ"ה עַל עֲבָדָיו לָשׁוּב וּלְרַחֵם עֲלֵיהֶם: יתנחם. לְשׁוֹן הִפּוּךְ הַמַּחֲשָׁבָה לְהֵיטִיב אוֹ לְהָרַע: כי יראה כי אזלת יד. כְּשֶׁיִּרְאֶה כִּי יַד הָאוֹיֵב הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶקֶת מְאֹד עֲלֵיהֶם, ואפס בָּהֶם עצור ועזוב: עצור. נוֹשַׁע עַל יְדֵי עוֹצֵר וּמוֹשֵׁל שֶׁיַּעֲצֹר בָּהֶם: עזוב. עַל יְדֵי עוֹזֵב; עוֹצֵר הוּא הַמּוֹשֵׁל הָעוֹצֵר בָּעָם שֶׁלֹּא יֵלְכוּ מְפֻזָּרִים בְּצֵאתָם לַצָּבָא עַל הָאוֹיֵב, בְּלַעַז מיינטינ"דור; עצור, הוּא הַנּוֹשָׁע בְּמַעֲצוֹר הַמּוֹשֵׁל; עזוב, מְחֻזָּק, כְּמוֹ (נחום ג') "וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה"; "אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּה" (ירמיהו מ"ט), אינפורצדו"ר:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְדִין יְיָ דִינָא דְעַמֵהּ וּפֻרְעֲנוּת עֲבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְרַע אֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי דִבְעִדָן דְתִתְקֵף עֲלֵיהוֹן מָחַת סָנְאָה יְהוֹן מִטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין
רַשְׁבַּ״ם כי ידין ה' עמו: אז יהיה הנקם והתשלומין שהרי ינקום הקב"ה נקמת עמו, וכן ידין בגוים מלא גויות: כי יראה: כאשר יראה: כי אזלת יד: ישראל: ועזוב: כמו עזב תעזב, ויעזבו ירושלים עד החומה:
אִבְּן עֶזְרָא כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מהם כמו שפטני אלהים וריבה ריבי: יתנחם. פירשתיו: אזלת יד. אזלת יד ישראל והטעם הכח והתי״‎ו תחת ה״‎א כי גם שתיהן סימני הנקבה וכן ושבת לנשיא: ואפס עצור ועזוב. כאשר יהיו הנשבי' רבים ילקחו מהם ויעזובו מהם ועתה כמעט יאבד הכל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מיד הרשעים כשיראה שהלך כחם, ואלה עצורים ואלה עזובים בשביה, וכמעט שאבד הכל, זהו ואפס עצור ועזוב.
סְפוֹרְנוֹ כי קרוב יום אידם, וחש עתידות למו, כי ידין ה' עמו. כי אמנם יהיה קרוב יום איד האומות כאשר ידין ה' עמו כאמרו וברותי מכם המורדים והפושעים (יחזקאל כ, לח) כי אז יאבדו מהרה שאר האומות: ועל עבדיו יתנחם. יתנחם על הרעה הראויה לעמו וירחם עליהם בשביל עבדיו שבתוכם כאמרו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל: כי יראה כי אזלת יד. והטעם שיתנחם אז על הרעה הראויה לעמו ושזה יעשה בשביל עבדיו ולא כן עשה כל ימי הגלות הוא כי אז יראה את ישראל בתחתית העוני ולחץ הגלות באופן שאינם יכולים לחיות עוד בו כמו שהיה הענין במצרים כאמרו וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו: ואפס עצור ועזוב. ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה:
אוֹר הַחַיִּים כי ידין ה' עמו וגו'. אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם, כי ידין ה' עמו פירוש יעמיד במשפט כוסות התרעלה אשר עברום ויראה צרות שעברו על הצדיקים מהם הרגו מהם שרפו מהם הפשיטום ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם, והוא אומרו ועל עבדיו יתנחם פירוש בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות, ועוד כשיראה ה' שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות, וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים חוזים בעלי רוח הקודש ואין אשכול וגו' , והוא אומרו כי אזלת יד, ובזה אפס עצור פירוש על דרך (ש"א' ט יז') יעצור בעמי פירוש שאין כח למדריכים בדרכי ה' להדריכם, ועזוב פירוש ומצד זה נשאר העם עזוב, ואמר ישראל אי אלהימו הגם שאין מעשיהם מהוגנים אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו כי ישראל הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצות ה' אף על פי כן כל מחסיהם בה', ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדושת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם והוא אומרו חסיו בו: ===פסוק לח===

לז וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ׃

רַשִׁ״י ואמר. הַקָּבָּ"ה עֲלֵיהֶם אי אלהימו שֶׁעָבְדוּ: צור חסיו בו. הַסֶּלַע שֶׁהָיוּ מִתְכַּסִּין בּוֹ מִפְּנֵי הַחַמָּה וְהַצִּנָּה, כְּלוֹמַר שֶׁהָיוּ בְטוּחִין בּוֹ לְהָגֵן עֲלֵיהֶם מִן הָרָעָה:
אוּנְקְלוֹס וְיֵימַר אָן דַחֲלָתְהוֹן תַּקִיפָא דַהֲווֹ רְחִיצִין בֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם ואמר אי אלהימו: וגם האומות יאמרו איה נא אלהיהם של ישראל, ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם שגם מתחילה אמרתי אפאיהם לישראל ואשביתה זכרם אם לא מפני כעס אויב המתפאר לאמר ידנו רמה, אבל עתה כשיגדל העניות והצרה בשונאי לישראל כל כך שאזלת ידם ויאמרו האומות ידנו רמה ואמר אי אלהימו לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים:
אִבְּן עֶזְרָא ואמר. האויב: צור חסיו בו. כאשר פירשתי:
רַמְבַּ״ן ואמר אי אלהימו האויב יאמר איה אלהי ישראל כענין למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קטו ב):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואמר אי אלהימו. ואמר האויב אי אלהימו, וכן אמר טיטוס הרשע כשגדר הפרכת, והוא שכתוב (מיכה ז) ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך.
סְפוֹרְנוֹ ואמר. האל יתברך לישראל: אי אלוהימו. של אמות העולם. כי אז אמנם יסיר שלטון כל שרי מעלה ומטה, כאמרו יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא):

לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה׃

רַשִׁ״י אשר חלב זבחימו. הָיוּ אוֹתָן אֱלֹהוֹת אוֹכְלִים, שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים לִפְנֵיהֶם, וְשׁוֹתִין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אוֹתוֹ הַצּוּר יִהְיֶה לָכֶם מַחֲסֶה וּמִסְתּוֹר:
אוּנְקְלוֹס דִי תְרַב נִכְסָתְהוֹן הֲווֹ אָכְלִין שָׁתָן חֲמַר נִסְכֵּיהוֹן יְקוּמוּן כְּעַן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהוֹן עֲלֵיכוֹן מָגֵן
רַשְׁבַּ״ם אשר חלב זבחימו יאכלו: אלהיהם של ישראל: סתרה: יסתיר אתכם בצלו אם יש יכולת בידו לעזור לעמו המקריבים לו קרבנות ומצפים לישועתו וחסדו כמתחילה שחסיו בו:
אִבְּן עֶזְרָא יאכלו. כדברי האויבים שחשבו כי העולות מאכל לשם וכן בלשון רבים כדבריהם ע״‎כ כתוב אני אני הוא לבדי אחד ואין אלהים עמדי: יין נסיכם. כמו ונסכו יין ויהיו שני שמות י״‎א יין מלכם כמו נסיכי מדין כי המלאך היה נותן יין העולה והראשון קרוב אלי: ויעזרוכם. כמו ברכנוכ' ואם תאמרו שהוא אחד יסתירכם מהצרות הבאות:
רַמְבַּ״ן אשר חלב זבחימו יאכלו כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו והזכיר לשון רבים יאכלו וישתו אלהימו שהוא לשון הרבים ואצל העמים רבים הם ולכך חזר ואמר ראו עמים כולם אני אני הוא יחיד ואין אלהים עמדי לעזור לי ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולמחוץ ולהחיות ולרפוא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אשר חלב זבחימו יאכלו. דברי האויבים, כלומר אותן האלהות שלכם שמקבלין הקרבנות יקומו ויעזרכם, כי כן אמונתם שאינם מאמינים בה', ואמר יהי עליכם סתרה ולא אמר יהיו, כלומר אם תאמרו שהוא אחד יסתיר אתכם מן הצרות העתידות לבא. או יאמר, שאמר הקב"ה אי אלהימו של האומות אותן שהיו מקריבין להם זבחים ומנסכים להם יין כך פירש רש"י ז"ל, ומכאן למדו רז"ל יין נסך אסור בהנאה מהיקשא דיין נסכם.
סְפוֹרְנוֹ יקומו ויעזרוכם. וכמו כן יאמר האל לישראל: איה האומות ומלכיה שיקומו ויעזרוכם מו הדין שלי, כמו שהייתם חושבים להתגונן בהם בגלות:
אוֹר הַחַיִּים ואומרו אשר חלב זבחימו וגו'. הוא מאמר ה' נגד דבריהם, והרדפת הדברים הוא על זה הדרך כי ידין וגו' ויתנחם על מה שסבלו עבדיו ועוד כי יראה כי אזלת יד וגו' ואמר וגו', והשיב ה' אשר חלב וגו' יקומו, ומובן הדבר מעצמו הכרתם של אוכלי זבחימו כי לא יועילו ולא יצילו, ויכירו כי ה' הוא לבדו מושיע, והוא מה שגמר אומר ראו עתה כי אני וגו': יקומו ויעזרכם וגו'. לפי שיש ב' מיני עובדי עבודה זרה, יש שעובד עבודה זרה לאלוה גמור, ויש שעובד עבודה זרה לאמצעי, ועל שניהם צוה ה' כמו שפירשנוהו במקומו , לזה אמר כנגד העובד עבודה זרה לאמצעי אמר יקומו ויעזרכם עזר בעלמא כי לסיבה זו עשאוה לעזור להועיל ביניהם ובין אלהי עולם, וכנגד העובד עבודה זרה לאלוה גמר אומר יהי עליכם סתרה: ===פסוק לט===

לט רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל׃

רַשִׁ״י ראו עתה. הָבִינוּ מִן הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהֵבִיא עֲלֵיכֶם וְאֵין לָכֶם מוֹשִׁיעַ, וּמִן הַתְּשׁוּעָה שֶׁאוֹשִׁיעֲכֶם וְאֵין מוֹחֶה בְיָדִי: אני אני הוא. אֲנִי לְהַשְׁפִּיל וַאֲנִי לְהָרִים: ואין אלהים עמדי. עוֹמֵד כְּנֶגְדִּי לִמְחוֹת: עמדי. דֻּגְמָתִי וְכָמוֹנִי: ואין מידי מציל. הַפּוֹשְׁעִים בִּי:
אוּנְקְלוֹס חֲזוֹ כְּעַן אֲרֵי אֲנָא אֲנָא הוּא וְלֵית אֱלָהּ בַּר מִנִי אֲנָא מֵמִית וּמְחַיֵה מָחֵינָא וְאַף מַסֵינָא וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁזֵב
רַשְׁבַּ״ם ראו עתה כי אני אני הוא: הקב"ה אומר לאומות העולם אתם אומרים אי אלהימו הלא עתה יכולים את לראות בהנקמי בכם לעיניכם:
אִבְּן עֶזְרָא אני אני. פעמיים כמו אנכי אנכי או כי אני הוא ולא אשנה והוא הנכון כי אין עמו פועל אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם והנה הם לא נצולו ואין מציל אתכם מידי גם אתם מידי עד עשותי את המשפט בכם. ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא והעד שאמר בתחל' אמית ואחר כך אחיה וכן ה' ממית ומחיה והעד ה' מוריד שאול ויעל ואחרים אמרו מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם גם וצדקה תהיה לנו כי היא חייך בעוה״‎ב ואורך ימיך בעולם הזה למען ייטב לך. ורבינו האי ז״‎ל אמר כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העוה״‎ב כי היה ידוע בהעתק' ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל לא לאחד לבדו ודבר העוה״‎ב לא יבינו א' מני אלף כי עמוק הוא ושכר העוה״‎ב תלוי בדבר הנשמה והנה הוא חלף עבודת הלב ועבודתו להתבונן מעשה השם כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת השם שהוא העיקר והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים והנה יש כח לנצח הכרובים והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת וכן במזמור לבני קרח שמעו זאת כל העמים והסוד אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה וכן אחר כבוד תקחני והנה עם שניהם לקיחה כאשר עם דבר חנוך ואליהו ואחר שאמר ויקר פדיון נפשם איך אמר יפדה נפשי והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ראו עתה כי אני אני. מלת אני מורה על נמצא כמו אתה, וכן מלת הוא מורה על נמצא ג"כ, כלומר הוא קיים לעולם, והנה שניהם שמות, כלשון (סוכה פרק ד) אני והו הושיעה נא, וכבר בארתי לך בסדר ויהי בשלח (שמות טו) בפסוק זה אלי ואנוהו כי פעולת השמות האלה לאהבה ולקבץ פזורים, ורצה משה לחתום השירה הזו בהבטחת הגאולה העתידה בקבוץ פזורי ישראל ועל כן יאמר ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר אני השם היודע בקבוץ הפזורים, ואחר כך אמר אני אמית ואחיה רמז לתחיית המתים הסמוך לגאולה, ואחר אמר חי אנכי לעולם לרמוז אל העוה"ב שלאחר התחיה, שהרי בני התחיה יחיו לעוה"ב ולא ימותו, וכמו שאמרו רז"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, אלא יהיו נעתקים מן העוה"ז של תחיה אל העוה"ב בגוף ובנפש, ועל העוה"ב של אחר התחיה אומרים רז"ל תמיד מזומן הוא לחיי העוה"ב, והוא רב טוב הצפון, תכלית השכר והעונג לבית ישראל, ועליו אמר הנביא ע"ה (ישעיה סד) עין לא ראתה אלהים זולתך, ואמר כן לרוב העלמתו, ומזה נכתב לעלם חסר וא"ו בפסוק (שמות ג) זה שמי לעלם, שדרשו בו רז"ל לעלם כתיב. ולפי שעד כאן דברי משה שמתוכח עם ישראל ומודיעם העתידות בא הכתוב עתה לדבר בלשון הקב"ה ולבשר אותם בעצמו בהבטחת הגאולה בקבוץ פזורי ישראל, ובענין תחיית המתים ובעולם הבא, ואז ירנינו אותן האומות.
סְפוֹרְנוֹ ראו עתה כי אני אני הוא. שהייתי מביא עליכם פורענות: ואין אלהים עמדי. ולא היה זה מכח שרי מעלה וצבא השמים: אני אמית ואחיה. כאמרו והעליתי אתכם מקברותיכם: מחצתי. במכת נע ונד כאמרו והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים: ואני ארפא. כאמרו ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא:
כְּלִי יָקָר ראו עתה כי אני אני הוא. כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות וכן אמרה חנה אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה . כי הוא ית' פועל כל ההפכים, ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי. ורז"ל למדו מכאן לתחית המתים מן התורה, שנאמר אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד ת"ל מחצתי ואני ארפא מה מחצתי ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, וסמך לדבריהם מה שהקדים מיתה לחיים כי כל אדם חי קודם שמת, אלא שמדבר בחיים הבאים לאחר מיתה. ראיה שניה, שנאמר אני אמית ואחיה כי מלת אני קאי על שניהם ובמחצתי הכניס אני באמצע מחצתי ואני ארפא לפי שבמיתה וחיים יש מקום לטעות ולומר מיתה באחד וחיים באחד על כן לא הכניס אני באמצע שלא להפריד ביניהם, אבל במחיצה ורפואה אין מקום לטעות כי אין רפואה בלא מחץ ובודאי הכל באחד.
אוֹר הַחַיִּים ראו עתה כי אני אני הוא וגו'. כפל לומר ב' פעמים אני אני כנגד שתי טעיות של עבודה זרה שרמזנו בפסוק שלפני זה, לזה אמר אני פירוש ולא אחר שאתם חושבים בו לאלוה גמור, וכנגד עבודה זרה שעושים לאמצעי אמר אני הוא פירוש לבדי, וגמר אומר ואין אלהים עמדי אמצעי ביני לבין הנבראים: אני אמית ואחיה. זה כנגד כת האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב וב' יכולות יש, לזה אמר אני אמית ואחיה, ולא בפרט זה בלבד אלא אפילו בפרטי פועלי הרע אני מחצתי ואני ארפא, ורז"ל דרשו יעש"ד: ואין מידי מציל. פירוש שכל הנבראים ימותו, ולזה דייק לומר ואין מידי ולא אמר ואין מציל מידי: ===פסוק מ===

מ כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם׃

רַשִׁ״י כי אשא אל שמים ידי. כִּי בַחֲרוֹן אַפִּי אֶשָּׂא יָדִי אֶל עַצְמִי בִּשְׁבוּעָה: ואמרתי חי אנכי. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה הוּא, אֲנִי נִשְׁבָּע חי אנכי:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אַתְקֵנִית בִּשְׁמַיָא בֵּית שְׁכִנְתִּי וַאֲמָרִית קַיָם אֲנָא לְעָלְמִין
רַשְׁבַּ״ם כי אשא וגו': בשבועה, כמו הרימותי ידי אל ה':
אִבְּן עֶזְרָא כי אשא אל שמים ידי. שבועה בדבר קיים ואשא כמו וירם ימינו ושמאלו אל השמים ומלת אשא כדרך בן אדם להבין את השומעים: חי אנכי. כאשר אני חי כן אעשה זה:
רַמְבַּ״ן כי אשא אל שמים ידי על דרך הפשט ענין שבועה בכסאו ואמר אשא כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו ועל דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם והמשכיל יבין והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כל המוצאות אותנו בביאור הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין וכך הזכירו בספרי (האזינו מג) גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא ולזה רמז הכתוב שאמר (דברים ל״ב:מ״ד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו ואם היא קטנה בדבור כי ביאר להם עניניה הרבים ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי אשא אל שמים ידי. הבטחת גאולה זו העתידה היא בשבועה, כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו, והוא כדרך מה שכתוב בדניאל בהבטחת גאולה זו (דניאל יב) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים י) קומה ה' אל נשא ידך, וכן מצינו בהבטחת גאולת מצרים שהיתה בשבועה, כי שם כתיב (שמות ו) אשר נשאתי את ידי, וכתיב (שם) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ולכן הוא לשון שבועה, כמו (שמואל א ג) לכן נשבעתי לבית עלי, וכן כתוב בגאולה העתידה (ישעיה ל) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם. וכתב הרמב"ן ז"ל, כי אשא אל שמים ידי על דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל, וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם, כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין, עכ"ל ז"ל.
סְפוֹרְנוֹ כי אשא אל שמים ידי. להשבע כענין וירם ימינו ושמאלו אל השמים: ואמרתי חי אנכי לעולם. אשבע שכמו שאני חי לעולם כענין אמרו וישבע בחיי עולם:
אוֹר הַחַיִּים כי אשא אל שמים וגו'. פירוש לשון שבועה, שנשבע בנשיאות ידיו לשנן חרבו לנקום מצריו, והוא אומרו אם שנותי ברק וגו', ואומרו ותאחז במשפט פירוש יתקוף במידת הדין: או ירצה שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה' שהם אויבי ישראל שאינם שונאים אותנו אלא על דביקותינו בה', ואומר ולמשנאי הם כת המעברת ישראל על דת: ===פסוק מג===

מא אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם׃

רַשִׁ״י אם שנותי ברק חרבי. אִם אֲשַׁנֵּן אֶת לַהַב חַרְבִּי לְמַעַן הֱיוֹת לָהּ בָּרָק, שפלנ"דור: ותאחז במשפט ידי. לְהַנִּיחַ מִדַּת רַחֲמִים מֵאוֹיְבַי שֶׁהֵרֵעוּ לָכֶם "אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (זכריה א טו), וְתֹאחֵז יָדִי אֶת מִדַּת הַמִּשְׁפָּט לְהַחֲזִיק בָּהּ וְלִנְקֹם נָקָם: אשיב נקם וגו'. לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ בָּאַגָּדָה מִתּוֹךְ לְשׁוֹן הַמִּקְרָא שֶׁאָמַר ותאחז במשפט ידי — לֹא כְמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּבָּ"ה, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם זוֹרֵק חֵץ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲשִׁיבוֹ, וְהַקָּבָּ"ה זוֹרֵק חִצָּיו וְיֵשׁ בְּיָדוֹ לַהֲשִׁיבָם כְּאִלּוּ אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ, שֶׁהֲרֵי בָרָק הוּא חִצּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, וְהַמִּשְׁפָּט הַזֶּה לְשׁוֹן פֻּרְעָנוּת הוּא, בְלַעַז יושטיצ"א:
אוּנְקְלוֹס אִם עַל חַד תְּרֵין כְּחֵיזוּ בַרְקָא מִסוֹף שְׁמַיָא וְעַד סוֹף שְׁמַיָא תִּתְגְלִי חַרְבִּי וְתִתְקֵף בְּדִינָא יְדִי אָתֵב פֻּרְעֲנוּתָא לְסָנְאַי וּלְבַעֲלֵי דְבָבַי אֱשַׁלֵם
רַשְׁבַּ״ם אם שנותי: מן שננו כחרב לשונם יאמר כן, כמו מן סבב סבותי בכל נפש בית אביך, מן בלל בלותי בשמן רענן:
אִבְּן עֶזְרָא אם שנותי. מפעלי הכפל כמו וחנותי לבני בטני מגזרת חץ שנון: ותאחז במשפט ידי. החרב משפט גבור מלחמה: אשיב נקם. טעם אשיב כאשר עשו לישראל וכן אשלם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אם שנותי. עבר במקום עתיד כדרך הנבואות, ופירוש אם אשנן אשיב נקם, ואינו לשון מסופק כי אם הבטחה ולשון ודאי. ושעור הכתוב שאשנן חרבי בשמים למעלה, ותאחז במשפט ידי למטה, והוא דברי הנביא (שם לד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. ובמדרש אם שנותי ברק חרבי, אמר הקב"ה אם אשנן אני את חרבי ברק חרבי אני מחריב עולם, ומה אעשה, ותאחז במשפט ידי, עד כאן. וכבר ידעת כי חרבו של הקב"ה הנזכרת בכל מקום היא מדת דינו (שם סו) ובחרבו את כל בשר, (תהלים כב) הצילה מחרב נפשי, וכיוצא בהם, וראוי לאדם להיות מתפחד ונרתע מפניה, ופסוק מלא צווח (איוב יט) גורו לכם מפני חרב, באורו אתם בני אדם יש לכם לפחד מפני חרב של מעלה, כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין ואין העולם מקרה. וכבר כתבתי בפסוק (בראשית ג) להט החרב, ובפסוק (דברים ז) לא יתיצב איש, כי חרבו הקשה של הקב"ה יש לו י"ו פנים, ומה שהזכיר כאן חרבי וסמוך לו מיד ותאחז לרמוז חרב י"ו, והרשעים נדונין בה והצדיקים מתפחדין ממנה אך היא מסורה בידם, וזהו שתמצא בשיר חדש לעתיד (תהלים קמט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, קרי ביה י"ו פיות, וזה מבואר. והנה השירה הזאת נחמה גדולה והבטחה מבוארת בענין הגאולה ובאבדן עובדי גלולים ובנקמת ישראל מאויביהם ובכפרת ישראל מעונותיהם. ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז"ל, הזי"ו ל"ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא שראה ברוה"ק שתהיה תקנתו בקריאת ס"ת בצבור תקנה קיימת בכל דור ודור, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם. אשיב נקם לצרי. כלומר אשיב להם גמול כאשר עשו לישראל, והקב"ה קראם צריו, ולמעלה הזכיר פן ינכרו צרימו ולישראל יחזור הכנוי, ולמדך הכתוב כי צרימו של ישראל הם צריו של הקב"ה. וכן תמצא בגלות מצרים בשירת הים (שמות טו) תהרוס קמיך, והיה ראוי לומר קמינו, אבל הכתוב יורה כי הקמים עלינו כאלו קמים עליו יתעלה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, קרא האומות אויביו ומשנאיו יתברך כשמערימים סוד ומתיעצים על ישראל שקראם צפוניך על שם שהם צפונים אצלו ותחת ידו, כענין (שמות יט) והייתם לי סגולה, כי הסגולה לא ימנה עליה המלך פקיד ומושל רק היא צפונה אצלו ותחת ידו, או קראם צפונים על שם שהם לבדם נוחלי גן עדן ורב טוב הצפון.
סְפוֹרְנוֹ אם שנותי. אע"פ שחדדתי נגד ישראל בימי החורבן את ברק חרבי לא פי חרבי: ותאחז במשפט ידי. ואע"פ שאח"כ תאחז במשפט ידי נגדם כי ידין ה' עמו. מכל מקום: אשיב נקם לצרי. הנקם שעשו בישראל, כאמרו יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה (יחזקאל כה, יב), אשיב להם אותו הנקם, כאמרו ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (שם שם, יד): ולמשנאי אשלם. תשלומי מדה כנגד מדה, כאמרו כאשר עשית כן יעשה לך, גמלך ישוב בראשך (עובדיה טו):

מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב׃

רַשִׁ״י אשכיר חצי מדם. הָאוֹיֵב: וחרבי תאכל בְּשָׂרָם: מדם חלל ושביה. זֹאת תִּהְיֶה לָהֶם מֵעֲוֹן דַּם חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל וְשִׁבְיָה שֶׁשָּׁבוּ מֵהֶם: מראש פרעות אויב. מִפֶּשַׁע תְּחִלַּת פִּרְצוֹת הָאוֹיֵב, כִּי כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה נִפְרָע מִן הָאֻמּוֹת פּוֹקֵד עֲלֵיהֶם עֲוֹנָם וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם מֵרֵאשִׁית פִּרְצָה שֶׁפָּרְצוּ בְיִשְׂרָאֵל:
אוּנְקְלוֹס אֱרַוֵי גִירַי מִדְמָא וְחַרְבִּי תִּקְטוֹל בְּעַמְמַיָא מִדַם קְטִילָן וְשִׁבְיָן לְאַעְדָאָה כִתְרִין מֵרֵישׁ סָנְאָה וּבְעַל דְבָבָא
רַשְׁבַּ״ם פרעות: כמו וראשו יהיה פרוע, לשון סתירה ופירצה:
אִבְּן עֶזְרָא מדם חלל. פירוש אשכיר: וטעם ושביה. הפצועים: מראש. פירוש תאכל בשר. וטעם מראש. להתיז הראש: פרעות. כמו בפרוע פרעות גם קדמונינו אמרו הנפרע:
סְפוֹרְנוֹ אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר. כאמרו כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר (ישעיה סו, טז): מדם חלל ושביה. כאמרו ורבו חללי ה' (שם):

מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ׃

רַשִׁ״י הרנינו גוים עמו. לְאוֹתוֹ הַזְּמַן יְשַׁבְּחוּ הָאֻמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, רְאוּ מַה שִּׁבְחָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שֶׁדָּבְקוּ בְּהַקָּבָּ"ה בְּכָל הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא עֲזָבוּהוּ, יוֹדְעִים הָיוּ בְּטוּבוֹ וּבְשִׁבְחוֹ: כי דם עבדיו יקום. שְׁפִיכוּת דְּמֵיהֶם, כְּמַשְׁמָעוֹ: ונקם ישיב לצריו. עַל הַגָּזֵל וְעַל הֶחָמָס, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ד') "מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה", וְאוֹמֵר (עובדיה י') "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב וְגוֹ'" (עי' ספרי): וכפר אדמתו עמו. וִיפַיֵּס אַדְמָתוֹ וְעַמּוֹ עַל הַצָּרוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְשֶׁעָשָׂה לָהֶם הָאוֹיֵב: וכפר. לְשׁוֹן רִצּוּי וּפִיּוּס, כְּמוֹ (בראשית לב, כא) "אֲכַפְּרָה פָנָיו" — אַנְחִינֵיהּ לְרוּגְזֵיהּ: וכפר אדמתו וּמַה הִיא אַדְמָתוֹ? עמו. כְּשֶׁעַמּוֹ מִתְנַחֲמִים אַרְצוֹ מִתְנַחֶמֶת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ", בַּמֶּה רָצִיתָ אַרְצֶךָ? "שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" (תהילים פ"ה). בְּפָנִים אֲחֵרִים הִיא נִדְרֶשֶׁת בְּסִפְרֵי וְנֶחְלְקוּ בָהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה דוֹרֵשׁ כֻּלָּהּ כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְרַבִּי נְחֶמְיָה דוֹרֵשׁ אֶת כֻּלָּה כְּנֶגֶד הָאֻמּוֹת, רַבִּי יְהוּדָה דוֹרְשָׁהּ כְּלַפֵּי יִשְׂרָאֵל — (כו) אמרתי אפאיהם כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, עַד (כז) ולא ה' פעל כל זאת. (כח) כי גוי אבד עצות המה. אָבְדוּ תוֹרָתִי שֶׁהִיא לָהֶם עֵצָה נְכוֹנָה, ואין בהם תבונה לְהִתְבּוֹנֵן (ל) איכה ירדף אחד מִן הָאֻמּוֹת אלף מֵהֶם, אם לא כי צורם מכרם. (לא) כי לא כצורנו צורם הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי עַד תַּכְלִית. וְרַ' נְחֶמְיָה דוֹרְשָׁהּ כְּלַפֵּי הָאֻמּוֹת, כי גוי אבד עצות המה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי תְחִלָּה עַד ואיבינו פלילים: (לב) כי מגפן סדם גפנם. שֶׁל אֻמּוֹת: ומשדמת עמרה וגו'. וְלֹא יָשִׂימוּ לִבָּם לִתְלוֹת הַגְּדֻלָּה בִּי: ענבמו ענבי רוש. הוּא שֶׁאָמַר לולי כעס אויב אגור עַל יִשְׂרָאֵל לְהַרְעִילָם וּלְהַמְרִירָם, לְפִיכָךְ אשכלת מררת למו לְהַלְעִיט אוֹתָם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ לְבָנַי: (לג) חמת תנינם יינם. מוּכָן לְהַשְׁקוֹתָם עַל מַה שֶּׁעוֹשִׂין לָהֶם: (לד) כמס עמדי. אוֹתוֹ הַכּוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ע"ה) "כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְגוֹ'": (לה) לעת תמוט רגלם. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "תִּרְמְסֶנָּה רֶגֶל" (ישעיהו כ"ו): (לו) כי ידין ה' עמו. בְּלָשוֹן זֶה מְשַׁמֵּשׁ כי ידין בִּלְשוֹן דְּהָא, וְאֵין יָדִין לְשוֹן יִסּוּרִין אֶלָּא כּמוֹ כִּי יָרִיב אֶת רִיבָם מִיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם. כי יראה כי אזלת יד וגו': (לז) ואמר אי אלהימו. הָאוֹיֵב יֹאמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל? כְּמוֹ שֶׁאָמַר טִיטוּס הָרָשָׁע כְּשֶׁגִּדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת (גיטין נ"ו), כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז'): וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאוֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ ה' אֱלֹהָיִךְ": (לט) ראו עתה כי אני וגו'. אָז יְגַלֶּה הַקָּבָּ"ה יְשׁוּעָתוֹ וְיֹאמַר ראו עתה כי אני אני הוא, מֵאִתִּי בָּאת עֲלֵיהֶם הָרָעָה וּמֵאִתִּי תָבֹא עֲלֵיהֶם הַטּוֹבָה: ואין מידי מציל. שֶׁיַּצִּיל אֶתְכֶם מִן הָרָעָה אֲשֶר אָבִיא עֲלֵיכֶם: (מ) כי אשא אל שמים ידי. כְּמוֹ כִּי נָשָׂאתִי — תָּמִיד אֲנִי מַשְׁרֶה מְקוֹם שְׁכִינָתִי בַשָּׁמַיִם, כְּתַרְגּוּמוֹ, אֲפִלּוּ חַלָּש לְמַעְלָה וְגִבּוֹר לְמַטָּה אֵימַת עֶלְיוֹן עַל הַתַּחְתּוֹן וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁגִּבּוֹר לְמַעְלָה וְחַלָּשׁ מִלְּמַטָּה: ידי. מְקוֹם שְׁכִינָתִי, כְּמוֹ "אִישׁ עַל יָדוֹ" (במדבר ב'), וְהָיָה בְיָדִי לְהִפָּרַע מִכֶּם, אֲבָל אָמַרְתִּי שֶׁחַי אָנֹכִי לְעוֹלָם, אֵינִי מְמַהֵר לִפָּרַע לְפִי שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁהוּת בַּדָּבָר, אֲנִי חַי לְעוֹלָם וּבְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים אֲנִי נִפְרָע מֵהֶם וְהַיְכֹלֶת בְּיָדִי לִפָּרַע מִן הַמֵּתִים וּמִן הַחַיִּים; מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לָמוּת מְמַהֵר נִקְמָתוֹ לְהִפָּרַע בְּחַיָּיו כִּי שֶׁמָּא יָמוּת הוּא אוֹ אוֹיְבוֹ וְנִמְצָא שֶׁלֹּא רָאָה נִקְמָתוֹ מִמֶּנּוּ אֲבָל אֲנִי חַי לְעוֹלָם, וְאִם יָמוּתוּ הֵם וְאֵינִי נִפְרָע בְּחַיֵּיהֶם, אֶפָּרַע בְּמוֹתָם: (מא) אם שנותי ברק חרבי. הַרְבֵּה אִם יֵשׁ שֶׁאֵינָם תְּלוּיִן, כְּשֶׁאֲשַׁנֵּן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, כֻּלּוֹ כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה:
אוּנְקְלוֹס שַׁבָּחוּ עַמְמַיָא עַמֵהּ אֲרֵי פֻּרְעֲנוּת עַבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְּרַע וּפֻרְעֲנוּת יָתֵיב לְסָנְאוֹהִי וִיכַפֵּר עַל אַרְעֵהּ וְעַל עַמֵהּ
רַשְׁבַּ״ם הרנינו גוים: על עמו כמו הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים והאמינו בו שהרי גבר עלינו חסדו יותר משאר האומות ולפיכך שבחוהו והאמינו בו ויגבר עליכם כמונו, אף כאן הרנינו ושבחוהו ועבדוהו וכן יעשה לכן אם תיראוהו ותעבדו אותו: וכפר אדמתו עמו: יקנח דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים כדכתיב ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו:
אִבְּן עֶזְרָא הרנינו גוים עמו. אז ישבחוהו כאשר יקום השם דמם וי״‎א מגזרת ותעבור הרנה והטעם הכרוז והכריזו עליהם בכל מקום שיהיו: וכפר אדמתו עמו. י״‎א שהוא חסר וי״‎ו והטעם וכפר אדמתו ועמו ובדרש כי הארץ תכפר בעד כמו גם הוא נכון בטעם רק אינו מטעם המקום ועוד כי האדמה ל' נקבה והה״‎א העד הנאמן ותחתיו התי״‎ו והנה איננו וכפרה. ולפי דעתי שפירושו שהעם יכפר על האדמה כי כן מצאנו אבנים שחקו מים גם נמצא כפור בלא מלת על כמו וחטאת אותו וכפרתהו והטעם כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה כמו ולארץ לא יכופר והוא דבר בטעם המקום. או פירוש וכפר כמו וטהר וכמו וכפרתהו וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות וטהרו את הארץ והנה ישראל יטהרוה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הרנינו גוים עמו. כי האומות ישבחו לישראל ויפצחו עליהם רנה כאשר החזיקו באמונתם הטובה ולא סרו מהדרך בזמן הגלות. או יהיה הרנינו מלשון הכרזה שיכריזו האומות עליהם בכל מקום שהן, כלשון (מלכים א כב) ויעבור הרנה. כי דם עבדיו יקום. התנבא משה בכאן על הצרות והמקרים העתידים לעבור עלינו בגלותנו זה בשפיכות דמם של ישראל שיהרגום האומות, ובאבוד ממונם בגזל ובחמס שיעשו להן, וכענין שכתוב בזרעו של עשו (עובדיה) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם, ועל זה אמר כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. וכפר אדמתו עמו. פירוש אדמתו ועמו. ובמדרש וכפר אדמתו על עמו. ובסוף כתובות דרשו רז"ל וכפר אדמתו עמו, כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא וכפר אדמתו עמו, וכתיב התם (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי. וזה היה מסוד יצירת האדם שבראו יתברך ממקום כפרתו, שכן כתיב בו (בראשית ב) עפר מן האדמה, וזהו מעלת הארץ שהיא פלטין של מלך ונקראת ארץ ה' ונחלת ה', וכל שהוא חוצה לה נקראת בלשון הכתוב תוצאות ואהלי רשע, ובלשון רז"ל ארץ העמים, והנה היא טמאה ומטמאת מצד עפרה ואוירה, וכן אמרו בפרק קמא דגטין, ארץ העמים גזרו בה טומאה על גושה ועל אוירה, אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (דברים לא) אלהי נכר הארץ. וכפר אדמתו עמו. כלומר שתהיה הארץ מטוהרת מחללי האויבים, ולשון וכפר כמו וטהר, וכן כתיב (יחזקאל מג) וחטאת אותו וכפרתהו, וכתיב ביחזקאל (שם לט) וטהרו הארץ, ואמר זה על ישראל שהם יטהרו את הארץ בסוף המלחמות. ואמר ואין אלהים עמדי, כלומר אני אחד ואין אחר עמי, ואמר זה כנגד מה שאמרו האויבים יקומו ויעזרוכם, בלשון רבים, ולכך הוצרך לומר כי הוא יתברך אחד ואין אחר עמו. וממה שאמר אני אמית ואחיה אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם, מכאן דרשו רז"ל ענין תחיית המתים, וכן אמרו מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה ותחיה באחד, והוא כענין שכתוב (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. והכונה לרז"ל שאמרו מה מחיצה ורפואה באחד לפי שלא אמר הכתוב אמחץ ואני ארפא שהיה במשמע אמחץ לראובן וארפא לשמעון ומתוך ששנה ואמר מחצתי ירצה לומר אותו בעצמו שאמית אני אחייהו. ודע כי רבים יתמהו וישאלו למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש כיון שהוא עקר גדול ופנה גדולה בתורה, וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בענין הזה וימסור עקר גדול לרמז מועט, ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה, כי כן תמצא במעשה בראשית שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים, וכן תמצא בדוד ע"ה שאחז הדרך הזה ודבר מן האור בקצרה, הוא שאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה. וקצר גם כן במים העליונים והאריך במים התחתונים, קצר במים העליונים, הוא שאמר (שם) המקרה במים עליותיו, כי עליותיו שהם העולמות שברא קרה אותן בתוך המים, והאריך במים התחתונים, הוא שאמר (שם) תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים מן גערתך ינוסון וגו' יעלו הרים וגו' גבול שמת בל יעבורון וגו' המשלח מעינים בנחלים וגו'. זאת ועוד אחרת, שכל היעודים שבתורה הנאמרים על ידי משה אינן אלא יעודים גופניים שאפשר לבני אדם להעיד עליהם בזמן קרוב כדי לקבוע בלב אמתת נבואתו של משה ומתוך היעודים ההם הגופניים יתאמתו אצלם הענינים השכליים הנעלמים ולכך קצר בהם מתוך העלמתן, זה טעם העלמת ענין תחיית המתים. גם ענין העוה"ב שלא נזכר בתורה בפירוש גם כן מתוך העלמתו, כי התורה נתנה להמון, ודעת ההמון לא יכילו הענינים השכליים, וכן תמסור התורה אותם אל רמז קטן ודק, יעברו ההמון עליו והיחיד המשכיל יתעורר אליו. ואם תשכיל במלת סתר"ה רא"ו עת"ה כ"י, תמצא בו השם המיוחד רשום למפרע, ובא לרמוז על מדת הדין המתוחה על האומות בזמן הגאולה, והוא שהזכיר מיד ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי, ואמר אשכיר חצי מדם וחרבי וגו'. ותמצא בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל שמונה עשר שמות בין בסדר בראשי תיבות ובסופן בין למפרע בראשי תיבות ובסופן. ומפני שזה הוא אחרון לכלן ראיתי לסדר כלן בכאן ולהעיר אותך עליהם, כי השמונה הם כסדר ארבעה בראשי תיבות וארבעה בסופי תיבות, ואלו הן: * (בראשית ב) י'ום ה'ששי ו'יכלו ה'שמים, * (שם לח) י'הודה הוציאוה ו'תשרף ה'יא, * (שמות ד) י'דבר ה'וא ו'גם ה'נה * (דברים יא) ידו ה'חזקה ו'זרועו ה'נטויה, * (בראשית יט) את פנ'י יהו'ה וישלחנ'ו יהו'ה, * (שמות ג) ל'י מ'ה שמ'ו מ'ה * (דברים כד) נק'י יהי'ה לבית'ו שנ'ה , * (שם ל) מ'י יעל'ה לנ'ו השמימ'ה . והעשרה הם למפרע, ובכל מקום שנזכר השם המיוחד למפרע הוא מדת הדין, ואלו הן: * (בראשית יא) ה'ארץ ו'משם ה'פיצם י'הוה, כי נמתחה עליהם מדת הדין לפי שחטאו בקצוץ נטיעות, * וכן (שם מד) ה' מה ו'חמוריהם ה'ם י'צאו, כי נמתחה עליהם בחטא המכירה, * וכן (שמות ד) ה'עם ו'היה ה'וא י'היה, כי נמתחה על משה על הסרוב, * וכן כתיב (שם) ויחר אף ה' במשה, וכן (שם) ארצ'ה וישליכה'ו ארצ'ה ויה'י , כי אות המטה שנהפך לנחש היה בהפוך אותיות השם הגדול, * וכן (שם טז) יהוה ונחנו מה כי , כי נמתחה כנגדם על שאלת הבשר, וכן התחיל הכתוב במדת הדין (שם) ובקר וראיתם את כבוד ה', * וכן (שם כו) ה' אחד ו'לירכתי ה'משכן י'מה, כי השכינה שהיא מדת הדין היה במערב, * וכן (במדבר א) ה'לוים ו'בחנות ה'משכן י'קימו, * (שם) ה'לוים ו'הזר ה'קרב י'ומת, נמתחה כנגדם שהיה הארון מכלה בהם, וכן (שם ה) ה'יא ו'ביד ה'כהן י'היו, נמתחה כנגד הסוטה אם נטמאה, * וכן (שם יד) שמ'ה וזרע'ו יורישנ'ה והעמלק'י , נמתחו כנגד ישראל בעון מרגלים והוצרכו לחזור לאחור דרך ים סוף, והוא שאמר (שם) כי על כן שבתם מאחרי ה', * וכן בכאן סתר'ה רא'ו עת'ה כ'י , על שם שעתיד שתמתח מדת הדין כנגד האומות, והוא שהזכיר מיד אשכיר חצי מדם. השמונה שהם כסדר ויש בהם רמז למדת הרחמים והעשר שהם למפרע כלן מורים על מדת הדין, והנה הם בין כולן י"ח, והסימן בהם ח"י ה', וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ הרנינו גוים. אתם חצי ה' וחרבו שיכירו כולם כי ישר ה' ולא עולתה בו כאמרו ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור: עמו. והרנינו עמו שיתנו תודה וקול זמרה: כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. ורננת עמו תהיה על נקמת דם עבדיו ועל נקם שישיב לצריו בשביל מה שעשו לישראל דרך נקמה: וכפר אדמתו. בהשמה מהם ממה שנעשה בה: עמו. ויכפר ג"כ עמו מכל מה שעשו מחלול ה' וזולתו במה שסבלו בגלות באופן שישיב שכינתו בתוכם כאמרו יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון:
אוֹר הַחַיִּים הרנינו גוים וגו'. פירוש כי בעשות ה' נקמה באויבי ישראל וירומם מדרגת ישראל ירננו הגוים על עמו ישראל לשבחם ולרוממם כאומרו אשרי העם וגו', ואומרו כי דם וגו' ונקם וגו' פירוש שלא דם לבד אלא גם צריו אשר חרשו און לו ישיב ה' להם נקם שחשבו לעשות, על דרך אומרו (שם ז') ישוב עמלו בראשו, ואומרו וכפר אדמתו עמו הוא גמר הדברים שהתחיל לומר כי ידין ה' עמו וגו' וגמר אומר כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות זה יהיה לכפרת עון עם ה': ===פסוק מד===

מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה־הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן׃

רַשִׁ״י הוא והושע בן נון. שַׁבָּת שֶׁל דְּיוֹזְגִי הָיְתָה, נִטְּלָה רְשׁוּת מִזֶּה וְנִתְּנָה לָזֶה, הֶעֱמִיד לוֹ מֹשֶׁה מְתֻרְגְּמָן לִיהוֹשֻׁעַ שֶׁיְּהֵא דוֹרֵשׁ בְּחַיָּיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּחַיֵּי רַבְּךָ לֹא הָיָה לְךָ לְהָרִים רֹאשׁ; וְלָמָּה קוֹרְאֵהוּ כָּאן הוֹשֵׁעַ? לוֹמַר שֶׁלֹּא זָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו שֶׁאַעַ"פִּ שֶׁנִּתְּנָה לוֹ גְּדֻלָּה הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כַּאֲשֶׁר מִתְּחִלָּתוֹ (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלִּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תֻשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן
רַשְׁבַּ״ם הוא והושע בן נון: שהרי לשניהם צוה הקב"ה כדכתיב קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וגו':
אִבְּן עֶזְרָא ויבא משה. להורות כי אחר שהלך אל כל שבט ושבט וציום בבואו אל אהל מועד ושם נקהלו אליו כל בני ישראל אז דבר השירה הזאת: הוא והושע בן נון. כמו אז ישיר משה ובני ישראל גם זאת להגדיל מעלת יהושע לעיני הכל. וקראו הכתוב הושע בשם שהיו כל ישראל יודעין אותו כי מי ידע שכנה שמו משה יהושע כי אם קריאי מועד לבדם ודרך הדרש ידועה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הוא והושע בן נון. הזכירו הכתוב עתה בשם שהיה לו מתחלה, שנאמר (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון, ללמדך שאעפ"כ שנתמנה במקום משה לא הגיס דעתו כלל אבל היה משפיל עצמו כבתחלה, ולכן יקראנו הכתוב עתה באותו שם עצמו שהיה נקרא בו בתחלה כדי להורות על מעלתו.
כְּלִי יָקָר הוא והושע בן נון. לפי שלא קראו יהושע כ"א על שם יה יושיעך מעצת מרגלים וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הושע.
אוֹר הַחַיִּים הוא והושע בן נון. פירוש היה עומד עמו אבל הדיבור לא דיבר אלא משה כאומרו וידבר, וכן אמר ה' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לשון יחיד אל משה, ואומרו והושע ולא אמר ויהושע כמו שקרא לו משה, לפי שתוספת היו"ד היא ליקר וגדולה כרמוז במאמר ויקרא משה להושע וגו' וכשהשוום הכתוב ואמר הוא והושע בן נון הסיר היו"ד, על דרך אומרו (ישעי, י, טו) היתפאר הגרזן וגו': ===פסוק מח===

מה וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וְשֵׁצִי מֹשֶׁה לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל

מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת־בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃

רַשִׁ״י שימו לבבכם. צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ וְאָזְנָיו מְכֻוָּנִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמַע וְשִׂים לִבְּךָ" (יחזקאל מ'); וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה תַּבְנִית הַבַּיִת שֶׁהוּא נִרְאֶה לָעֵינַיִם וְנִמְדָד בְּקָנֶה צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו וְאָזְנָיו וְלִבּוֹ מְכֻוָּנִין, לְהָבִין דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵן כַּהֲרָרִין תְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן שַׁווּ לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מַסְהֵד בְּכוֹן יוֹמָא דֵין דִי תְפַקְדִנוּן יָת בְּנֵיכוֹן לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם. אין זה לשון עדות אלא לשון התראה, כלשון (שמות יט) רד העד בעם, וכן (שם) כי אתה העדות בנו. ויזהיר משה בכאן שישים האדם כל מחשבתו בתורה, וזהו שאמר לבבכם ולא אמר שימו לבבם כדי שיעבדו להקב"ה בשני יצרים, ביצר טוב וביצר רע, וכן דרשו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.
סְפוֹרְנוֹ אשר אנכי מעיד בכם היום. בשירת האזינו שאני מעיד ומתרה בישראל שכמו שנתן להם האל ית' פרנסה שלא בצער כדי שיעבדוהו כן ישחיתם בהחטיאם כוונתו: אשר תצוום את בניכם. בסוף ימיכם הזכירו בצוואתכם לבניכם כל אלה הדברי' ותצוום שישמרו מאוד לנפשם פן ישחיתון כמו שצוה דוד לשלמה בנו: לשמור לעשות. כדי שהבנים ישמרו ויעשו:

מז כִּי לֹא־דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי־הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃

רַשִׁ״י כי לא דבר רק הוא מכם. לֹא לְחִנָּם אַתֶּם יְגֵעִים בָּהּ, כִּי הַרְבֵּה שָׂכָר תָּלוּי בָּהּ, כי הוא חייכם; דָּ"אַ — אֵין לְךָ דָבָר רֵיקָן בַּתּוֹרָה שֶׁאִם תִּדְרְשֶׁנּוּ שֶׁאֵין בּוֹ מַתַּן שָׂכָר, תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן אָמְרוּ חֲכָמִים "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית ל"ו) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ וְגוֹ'", לְפִי שֶׁאָמְרָה אֵינִי כְדַאי לִהְיוֹת לוֹ אִשָּׁה הַלְוַאי וְאֶהְיֶה פִילַגְשׁוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְהוֹדִיעַ שִׁבְחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ שִׁלְטוֹנִים וּמְלָכִים מִתְאַוִּים לִדַּבֵּק בְּזַרְעוֹ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי לָא פִתְגָם רֵקָא הוּא מִנְכוֹן אֲרֵי הוּא חַיֵיכוֹן וּבְפִתְגָמָא הָדֵין תּוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ
אִבְּן עֶזְרָא כי הוא חייכם. כטעם יראת ה' תוסיף ימים ועוד שתהיו בארץ טובה ולא בגלות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי לא דבר רק הוא מכם. ע"ד הפשט לא צוה הקב"ה דבר בתורה לבטלה. ויתכן לפרש כי הוא דבק עם כי הוא חייכם, יאמר מה שאני מצוה אתכם לא דבר רק הוא, ואפילו אותו דבר שתחשבו בו שהוא רק, הוא חייכם, או בעוה"ז או בעוה"ב. ובמדרש כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם, כלומר שאם לא נודע לכם טעם הדבר אין החסרון אלא מצד השכל שבכם שלא הגעתם לאותה מדרגה שתבינהו.

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בִּשְׁלוֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נֶאֱמַר בְּנֹחַ "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְגוֹ'" (בראשית ז') — בְּמַרְאִית אוֹרוֹ שֶׁל יוֹם, לְפִי שֶׁהָיוּ בְנֵי דוֹרוֹ אוֹמְרִים בְּכָךְ וְכָךְ אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁין בּוֹ, אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס בַּתֵּבָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָנוּ נוֹטְלִין כַּשִּׁילִין וְקַרְדֻּמּוֹת וּמְבַקְּעִין אֶת הַתֵּבָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה הֲרֵינִי מַכְנִיסוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כֹחַ לִמְחוֹת יָבֹא וְיִמְחֶה; בְּמִצְרַיִם נֶאֱמַר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה'" (שמות י"ב), לְפִי שֶׁהָיוּ מִצְרִיִּים אוֹמְרִים בְּכָךְ וְכָךְ אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁין בָּהֶם, אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתָם לָצֵאת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָנוּ נוֹטְלִין סְיָפוֹת וּכְלֵי זַיִן וְהוֹרְגִין בָּהֶם, אָמַר הַקָּבָּ"ה הֲרֵינִי מוֹצִיאָן בַּחֲצִי הַיּוֹם וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹחַ לִמְחוֹת יָבֹא וְיִמְחֶה; אַף כָּאן בְּמִיתָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נֶאֱמַר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים בְּכָךְ וְכָךְ אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁין בּוֹ — אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ, אָדָם שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן וְהֵגִיז לָנוּ אֶת הַשְּׂלָו וְהֶעֱלָה לָנוּ אֶת הַבְּאֵר וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ, אָמַר הַקָּבָּ"ה הֲרֵינִי מַכְנִיסוֹ בַחֲצִי הַיּוֹם וְכוּ' (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימָר
אִבְּן עֶזְרָא בעצם היום הזה. היום שאמר השירה:
כְּלִי יָקָר בעצם היום הזה. לפי שיום המות נקרא הערב שמשו של אדם ומשה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ע"כ היה דומה כאלו היה עומד עדיין באמצע ימיו דהיינו בעצם היום הזה כשהשמש בעצומו.
אוֹר הַחַיִּים בעצם היום הזה לאמר. אומרו לאמר, שיאמר להם לישראל שהוא עולה למות, וזה מכוון לדבריהם ז"ל שדרשו (ספרי) באומרו בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אוטרים וכו' יעש"ד: ===פסוק נ===

מט עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה׃

אוּנְקְלוֹס סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין טוּרָא דִנְבוֹ דִי בְּאַרְעָא דְמוֹאָב דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אל הר העברים הזה הר נבו. נקרא הר העברים לפי שההר הזה היה פתוח לשני עברים לדרך קדש ולהר ההר אשר שם קברות האחים, וכבר הזכרתי זה בסדר (במדבר יג) זאת חקת התורה. אשר על פני ירחו. מצינו בתורה ירחו בציר"י בלא יו"ד, וביהושע כתיב יריחו ביו"ד. ויתכן לומר בטעם הדבר כי מלת ירחו בציר"י הוא מלשון ירח, והוא מלה כוללת התפארת והכבוד, כי משה השיג הירח עם הוא"ו, אבל ביהושע שנבואתו מן היו"ד כשאר הנביאים כולן הזכיר יריחו ביו"ד לבאר כי הגיע לו ריח ומשך מן היו"ד המושכת מן הוי"ו, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ וראה את הארץ. לתת שם ברכתך:

נ וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׃

רַשִׁ״י כאשר מת אהרן אחיך. בְּאוֹתָהּ מִיתָה שֶׁרָאִיתָ וְחָמַדְתָּ אוֹתָהּ, שֶׁהִפְשִׁיט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן בֶּגֶד רִאשׁוֹן וְהִלְבִּישׁוֹ לְאֶלְעָזָר וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי וְרָאָה בְּנוֹ בִּכְבוֹדוֹ, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אַהֲרֹן אָחִי עֲלֵה לַמִּטָּה וְעָלָה, פְּשֹׁט יָדְךָ וּפָשַׁט, פְּשֹׁט רַגְלְךָ וּפָשַׁט, עֲצֹם עֵינֶיךָ וְעָצַם, קְמֹץ פִּיךָ וְקָמַץ, וְהָלַךְ לוֹ. אָמַר מֹשֶׁה — אַשְׁרֵי מִי שֶׁמֵּת בְּמִיתָה זוֹ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וּמוּת בְּטוּרָא דִי אַתְּ סָלֵק לְתַמָן וְתִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ כְּמָא דְמִית אַהֲרֹן אֲחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא ומות. לתקן עצמו כי הוא יקבור את עצמו כאשר אפרש וכבר רמזתי מה שאמר אחד מחכמי הדור במלת ויאסף:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומות בהר. פירש החכם רבי אברהם ז"ל לשון ומות שיתקן עצמו בכך, כי הוא קבר את עצמו. ויתכן לפרש ענין ומות שאני גוזר עליך שתמות מיד, כי המיתה איננה ביד האדם, ולכך לא תמצא בסוד לשון הקדש מלה בלשון צווי בדבר שאין יכולת ביד האדם לעשותו מיד, כגון השינה והמיתה, כי המדבר עם חברו אין לו לומר לו ישן ולא מות, שהרי אי אפשר לו לישן ולא למות מיד, וכשהזכיר בכאן ומות דבר ה' הוא והוא יתעלה הגוזר ולו השלטון והיכולת.
סְפוֹרְנוֹ ומות בהר. קבל עליך המיתה לכפרה על אשר מעלתם: והאסף אל עמיך. ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך:
אוֹר הַחַיִּים ומות בהר. פירוש התרצה למות שאין הקדוש ברוך הוא לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם, ואומרו והאסף אל עמיך על דרך אומרם שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק, ולזה אמר ה' אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו: עוד יתבאר על זה הדרך כי בא לתת שלשה טעמים למיתת איש האלהים, וזה שיעור הכתוב ומות, והטעם בהר פירוש על דרך אומרם ז"ל למה נקבר משה בהר נבו בשביל עון פעור כי בכל זמן שיזקוף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע, וכאומרו (לקמן ל"ד ו') ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, טעם ב' אשר אתה עולה שמה פירוש כדי שיוכל להשיג האושר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים מה שאין יכול להשיג בעודו משותף עם הגוף שאינו יכול להשיג המעלה ההיא, והוא אומרו אשר אתה עולה שמה פירוש בעולם העליון, ג' והאסף אל עמיך על דרך אומרם ז"ל (במ"ר פי"ט), בפסוק (לקמן ל"ג כ"א) ויתא ראשי עם וגו' שבאמצעות משה יזכו דור המדבר, והם מתיחסים אליו כאומרו רד כי שחת עמך, והוא אומרו והאסף אל פירוש לסיבת עמיך להביאם לעולם הבא, והגם שבאהרן מצינו שאמר כן גם כן (כאן) ויאסף אל עמיו במקום שיש לדרוש דורשין: ===פסוק נא===

נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י על אשר מעלתם בי. גְּרַמְתֶּם לִמְעֹל בִּי: על אשר לא קדשתם אותי. גְּרַמְתֶּם לִי שֶׁלֹּא אֶתְקַדֵּשׁ, אָמַרְתִּי לָכֶם "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" (במדבר כ') וְהֵם הִכּוּהוּ וְהֻצְרְכוּ לְהַכּוֹתוֹ פַעֲמַיִם, וְאִלּוּ דִּבְּרוּ עִמּוֹ וְנָתַן מֵימָיו בְּלֹא הַכָּאָה, הָיָה מִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים וּמַה הַסֶּלַע שֶׁאֵינוֹ לְשָׂכָר וְלֹא לְפֻרְעָנוּת, אִם זָכָה אֵין לוֹ מַתַּן שָׂכָר וְאִם חָטָא אֵינוֹ לוֹקֶה, כָּךְ מְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ, אָנוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן:
אוּנְקְלוֹס עַל דִי שַׁקַרְתּוּן בְּמֵימְרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִין עַל דִי לָא קַדִשְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא אשר לא קדשתם. פירשתיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי על אשר מעלתם בי וגו' על אשר לא קדשתם אותי. חטאו של משה בענין הצור מבואר הוא ממה שהזכיר במקום אחר (במדבר כ) על אשר מריתם את פי, ויזכיר בכאן מעלתם כי לא קדשתם אותי, שהוא מלשון אות, ולכך הוא מלא בוי"ו, לית כותיה בחומשי התורה, וכבר הזכרתי סוד הדבר במקומו.
אוֹר הַחַיִּים על אשר מעלתם וגו' על אשר לא קדשתם וגו'. עיין מה שפירשתי בפרשת חקת בענין זה באורך: ===פסוק נב===

נב כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י כי מנגד. מֵרָחוֹק: תראה וגו'. אִם לֹא תִרְאֶנָּה עַכְשָׁו, לֹא תִרְאֶנָּה עוֹד בְּחַיֶּיךָ, עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ עֲלֵה וּרְאֵה: ושמה לא תבוא. וְיָדַעְתִּי כִּי חֲבִיבָה הִיא לְךָ, עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ עֲלֵה וּרְאֵה:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי מִקֳבֵל תֶּחֱזֵי יָת אַרְעָא וּלְתַמָן לָא תֵעוּל לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא אל הארץ. פירושו ושמה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי מנגד תראה את הארץ. לא אמר את ארץ כנען כמו שהזכיר למעלה וראה את ארץ כנען, כי מלת הארץ כוללת ארץ ישראל וארץ החיים וירושלים של מטה וירושלים של מעלה, וכן מלת תראה כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען. ועל כן נראה לי לפרש כי על כן הוצרך לחזור ולומר אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, ולא הספיק לו במה שאמר ושמה לא תבא, להורות שלא מנעו רק מארץ ישראל לא מארץ החיים, וכן בסדר פנחס הזכיר בו הכתוב שתי ראיות, שאמר (במדבר כז) וראה את הארץ וחזר ואמר וראיתה אותה, כלומר מצויירת למעלה, ושם הזכרתי. והארץ הזאת היא מעלת הצדיקים, שכן אמר דוד ע"ה (תהלים קטז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וכן אמר חזקיה (ישעיה לח) אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים. ומה שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, הכונה על חיי הגוף בעוה"ז אשר בו האדם זוכה לחיי נפש שקראם דוד ארצות החיים, המזומנים לכל ישראל, הוא שדרשו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן הוא אומר (שם נז) והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי.
אוֹר הַחַיִּים כי מנגד תראה וגו'. פירוש על דרך אומרו (לקמן ל"ד א') ויראהו ה' את כל הארץ, ועיין מה שפירשתי שם: ושמה לא תבוא אל הארץ וגו'. קשה אחר שאמר ושמה לא תבוא מה מקום לחזור ולומר אל הארץ וגו', ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (דב"ר ב ט) שעתיד משה ליכנס לארץ עם האבות לעתיד לבא, ואמרו בזוהר (ח"ב קכ.) כי הוא יביא את ישראל אל הארץ בבא גאולתם, ולזה כשאמר ה' ושמה לא תבוא חש שיהיו הדברים נשמעים שמחליט לו ביאת הארץ לעולם ועד, לזה אמר אל הארץ אשר אני נותן וגו' פירוש עתה ולא אל אשר יתן לעתיד, ועיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל ג' כ"ה) אעברה נא: חסלת פרשת האזינו

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.