א
וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר׃
רַלְבַּ״ג
ביאור מלות המענה, ויען בלדד השוחי ויאמר:
ב
עַד־אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר׃
רַשִׁ״י
(מענה בלדד): קנצי. סוף: תבינו. תשתקו להבין ולשמוע את אשר נדבר:
אִבְּן עֶזְרָא
עד אנה תשימון קנצי למלין - הנו"ן נוסף. והנכון שאין לו דומה ועניינו רוב.
רַלְבַּ״ג
קנצי. כמו קצים ואמר זה לפי שאיוב היה אומר דברים רבים במענה אחד וכשיחשב שיכלה המאמר להיותו לתכלית אחד מדבריו יתחיל בטענה אחרת ולזה ישים תכליות רבים לדבריו כאילו אמר עד אי זה מקום מהויכוח תשתדלו ברבוי הדברים והטענות וזה כי יתכן שבמאמר הראשון יזכרו כל טענותיהם ומהמאמר ההוא ואילך לא יצטרכו לזכור טענות חדשות לקיים דבריהם אך ישתדלו לבד להתיר הספיקות במה שטענו החולקים עמהם על דעתם:
מְצוּדַת דָּוִד
עד אנה. עד מתי תעריכו אמרים תשימון סוף להדברים וזאת עשו תנו לב להבין מאמרי איוב ותוכן ויכוחו, ואחר נדבר להשיב עליהם ולא נוסיף לדבר עוד דבר שאינו מענין הויכוח ומהר יתמו דברינו:
ג
מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
נטמינו בעיניכם. נחשבנו בעיניכם טמונין ואין יסוד בתיבה זו זולתי ט' מ' כמו טמונין פלשתאי, (בראשית כ״ו:ט״ו) תרגום של סתמום פלשתים, יש מפרשים לשון טמינה וטעות הוא בידם שא"כ צריכה התיבה שני נונין אחד ביסוד וא' בשמוש של רבים:
מְצוּדַת דָּוִד
מדוע. בעבור סכלות מה חשובים אנו בעיני איוב כבהמה עד כי יאמר עלינו לבם צפנת משכל: נטמינו בעיניכם. בפניכם יעיז לומר אשר אטומים אנחנו מחכמה:
ד
טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק־צוּר מִמְּקֹמוֹ׃
רַשִׁ״י
טורף נפשו. חוזר על איוב לך אני אומר הטורף ומחבל נפשו באפו ובכעסו: הלמענך. הלמען צדקתך תעזב הארץ ממשפט מדתה: ויעתק צור. היוצר (ממקומו) מדעתו וממדתו:
מְצוּדַת דָּוִד
טורף נפשו. אתה איוב הטורף את נפשו ומשחיתה בהראות כעסו מול המקום וכי למענך תעזב הארץ ר״ל וכי ע״י צעקתך שתאמר צדיק אתה ומיוסר על לא חמס וכי בעבור זה נחליט לומר שהארץ עזובה ביד מערכת השמים והיוצר נעתק ממקום העולם ולא ישגיח בו:
ה
גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא־יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ׃
רַשִׁ״י
גם. עתה לפי צעקתך זאת תנהג לדורות: אור רשעים ידעך. יקפץ ממקומו שביב. אשטנציל"א:
מְצוּדַת דָּוִד
גם אור. הנה ולא כן הוא כי כאשר אמרנו כן גם היא אשר אור רשעים והצלחתם יוקפץ מהם ולא יזרח ניצוצי אשו והוא משל על מרבית ההצלחה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ידעך. יקפץ וינתר כמו נדעכו ממקומם (לעיל ו): יגה. יאיר ווזרח כמו יגיה חשכי (תהלים יח): שביב. ניצוץ כמו שביבין די נור (דניאל ז):
ו
אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ׃
מְצוּדַת דָּוִד
אור חשך. האור אשר באהלו יחשך ונרו המאיר עליו יוקפץ השלהבת ממנו ר״ל יוסר הצלחתו ותלך לה בהשגחת ה׳:
ז
יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ׃
רַשִׁ״י
יצרו. יהיו קצרים צעדי כחו: ותשליכהו. מעליו עצתו שיעץ אשר לא יתקיים:
רַלְבַּ״ג
יצרו. עניין צרות: צעדי אונו. פסיעות כחו: ותשליכהו. ותעזבהו:
מְצוּדַת דָּוִד
יצרו וגו׳. הפסיעות שפסע בכח בהרחבת מקום סופו יהיו צרים ודחוקים ועצת עצמו תשליכהו בשפל המצב כי המקום יסכל עצתו ויוכשל בה:
ח
כִּי־שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל־שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ׃
רַשִׁ״י
כי וגו'. סופו אשר שולח ברשת (שולחו) רגליו לצעוד על הרשת וליתפש: ועל שבכה יתהלך. היא רשת כל שבכה עשויה כמו רשת והוא קייפ"א שבראשי הנשים:
אִבְּן עֶזְרָא
כי שולח ברשת ברגליו - פי' כי רגלי שולחו ברשת. שבכה - בלשון קדר, כמו: רשת והוא כענין מסובך.
מְצוּדַת דָּוִד
כי שולח. בעצת עצמו יהיה נשלח ברגליו לבוא בתוך הרשת להיות נלכד בה: ועל שבכה. מעצמו יתהלך על הרשת העשויה מעשה שבכה וכפל הדבר במ״ש:
ט
יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים׃
אִבְּן עֶזְרָא
יאחז - הפח בעקבו יתחזקו עליו הצמאים והכהן נ"ע אמר: הבתולות. ואחרים אומרים: בלשון קדר אבנים הפך, כי עם אבני השדה בריתך.
מְצוּדַת דָּוִד
יאחז. הפח תאחזנו בעקב רגלו להיות נלכד בה והמקום יחזק עליו את הצמאים ותשושי הכח:
י
טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב׃
רַשִׁ״י
טמון בארץ. תחת רגליו: חבלו. חבל מצודתו אשר ילכד בה: ומלכודתו. טמון עלי נתיבו כשם שטומנין חבל מלכודת לעופות:
רַלְבַּ״ג
חבלו. החבל שיקשור בו רגליו וילכד בו: ומלכודתו. הוא הפח שילכד בו:
מְצוּדַת דָּוִד
טמון. חבל הפח אשר ילכד בה יהיה טמון בארץ לבל ירגיש בה להיות נשמר מלכד: ומלכדתו. הפח אשר ילכד בה תהיה פרושה עלי נתיב מקום מהלכו ואמר במשל לשון הנופל בלכידת החיות:
יא
סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו׃
רַשִׁ״י
בלהות. שדים: והפיצוהו לרגליו. (ינפצהו) יחבטוהו על הארץ:
מְצוּדַת דָּוִד
סביב בעתוהו. סביבות מהלכו בעתוהו שדים מבהילים ופרשו הפח אל רגליו לנפול בה מחרדת הבעתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בעתוהו. מלשון בעתה: בלהות. הוא הפוך מן בהלות וכן בלהות אתנך (יחזקאל כז): והפיצוהו. יפזרו כמו והפיצך ה׳ (דברים כח):
יב
יְהִי־רָעֵב אֹנוֹ וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
יהי רעב אונו - כמו: בן אוני והעניין שישבע ממנו. לצלעו - כמו: ולצלע המשכן.
מְצוּדַת צִיּוֹן
אונו. בניו הבאים מכחו וכן וראשית אוני (בראשית מט): ואיד. מקרה רע כמו הלא איד לעול (לקמן לא): לצלעו. לאשתו ע״ש שנאמר ויבן וגו׳ את הצלע וגו׳ לאשה (בראשית ב):
יג
יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת׃
רַשִׁ״י
יאכל בדי עורו. ויאכל כל שאר בדיו בניו ובנותיו: בכור מות. שר המות כמו (תהילים פ״ט:כ״ח) אני בכור אתנהו:
אִבְּן עֶזְרָא
בדי עורו - סעיפי עורו על דרך משל. יאכל בדיו - הם בניו. בכור מות - חוזק או ראשית והעניין שיבכר המות בבאו.
רַלְבַּ״ג
בדי עורו. ענפי עורו ובדיו: יאכל בדיו בכור מות. יאכל איבריו הגדול שבחליי' הממיתים:
מְצוּדַת דָּוִד
יאכל. ישחית ענפי עור גופו הם האיברים שהם כבדים אל האילן וחזר ופי׳ אשר שר המות הוא ישחית את בדיו (וזכר העור ולא הבשר לפי שהעור נראה על שטח הגוף ממעל):
מְצוּדַת צִיּוֹן
בדי. ענפי כמו ותעש בדים (יחזקאל וז) והוא מושאל על האברים: בכור. ענין שר כמו גם אני בכור אתנהו (תהילים פ״ט:כ״ח):
יד
יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת׃
רַשִׁ״י
ינתק מאהלו. מאשתו: מבטחו. שהיא בטוחה בו, (מבטחו) מבטחת שלו שהיא בוטחת עליו: ותצעדהו. והיא תצעידהו ותשלחהו (מעליה) לקבר למלך השדים:
רַלְבַּ״ג
ינתק. יסתלק: למלך בלהות. אל החזק והקשה שבבלהות:
מְצוּדַת דָּוִד
ינתק. יסתלק מאשתו מבטחו ר״ל מבטח שלו מה שהיתה בוטחת עליו: ותצעידהו. היא תוליך אותו אל הקבר למסרו ביד גדול השדים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ינתק. יעתק: מאהלו. זו אשתו וכעין זה ארז״ל על וישב מחוץ לאהלו (ויקרא י״ד:ח׳): ותצעידהו. מלשון צעדה והלוך:
טו
תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִי־לוֹ יְזֹרֶה עַל־נָוֵהוּ גָפְרִית׃
רַשִׁ״י
תשכון באהלו. אלמנה: מבלי לו. (שלא תהא שלו) שהרי מת, וסוף יזורה על נוהו גפרית:
אִבְּן עֶזְרָא
תשכן באהלו - חיה זרה. מבלי לו - מבלי שידור הוא שם. יזורה - יפורש. וכן ואתכם אזרה בגוים.
רַלְבַּ״ג
מבלי לו. מבלי שלא היה שלו אבל גזלו:
מְצוּדַת דָּוִד
תשכון. היא תשכון באהלו מבלי לו כי הוא מת ואיננו ובסוף תחרב נוהו כאלו פזרו עליו גפרית בוערה:
טז
מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ׃
מְצוּדַת צִיּוֹן
ימל. יכרת כמו ימולל ויבש (תהלים צ): קצירו. ענפו כמו ועשה קציר (לעיל יד):
יז
זִכְרוֹ־אָבַד מִנִּי־אָרֶץ וְלֹא־שֵׁם לוֹ עַל־פְּנֵי־חוּץ׃
מְצוּדַת דָּוִד
זכרו. יפרש המקרא שלפניו לומר זכרו יהיה אבוד מן הארץ כי לא ישאר מי מבניו ובעבור זה לא יהיה לו שם ע״פ חוצות העולם כי ישכח שמו:
יח
יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל־חֹשֶׁךְ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ׃
מְצוּדַת דָּוִד
יהדפוהו. הצרות הבאות עליו יהדפו אותו מאור העולם אל חשכת הקבר: ומתבל. מן העולם ינידו אותו וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יהדפוהו. ענין דחי׳ וכתישה כמו אל ידפנו (לקמן לב): ינדוהו. מל׳ נדידה:
יט
לֹא נִין לוֹ וְלֹא־נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו׃
מְצוּדַת דָּוִד
לא נין. לא ישאר לו בתוך עמו לא נין ולא נכד ולא ישאר מי מהם במקום שהיה גר שם כי מהם ימותו ומהם ילכו שבי אל עם אחר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נין. זה הבן: נכד. זה בן הבן: שריד. שיור כמו שריד ופליט (ירמיה מב):
כ
עַל־יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר׃
רַשִׁ״י
נשמו אחרונים. תמהו בשומעם על איד אשר בא לו: שער. לא יתכן להיות מגזרת שער שאין טעם שער (בשי"ן אלא בעין) ואינו נהפך לקמץ באתנחתא וסוף פסוק, ל"ש:
רַלְבַּ״ג
נשמו. תמהו: שער. סערה: ביאור דברי המענה ענה בלדד ואמר עד אי זה מקום תאריכו דברים ותשימו קץ שם למילכם תבינו אותנו מה שנאמר ואחר נדבר ונענה אחר שאין אנו יודעים דבר לפי דבריך, מדוע נחשבנו כבהמה והיינו טמאים בעיניך ומרוחקים עד ששמת אותנו פחותים כפחיתות הב"ח ואולם אמר זה לפי שכבר אמר איוב עליהם שזכרונם משלי אפר ושלא ימצא בהם חכם ושהשם יתברך צפן לבם משכל, אתה האיש שמרוב כעסו טורף משחית נפשו האם בעבור העדות שאתה מעיד בענייניך נשפוט שהארץ נעזבת ויסור השם יתברך מהמקום אשר עיניו ולבו שם ר"ל האם נשפוט שהארץ נעזבת מפני העדר הסדור הנופל בענייניך לפי דבריך שאין השם יתברך, משגיח באישי האדם אחר שאנחנו נמצא זה העניין ההולך בשאר האנשים על הסדר שזכרנו רוצה לומר שהצדיקים שיבואם רע הוא בעבור טוב אחר יותר טוב מהטוב הקודם או שהרע ההוא הוא טוב בעצמו ואם לא נשער ולזה לא תמצא שיבא לצדיק רע מכלה אותו אבל הרע שיבא לרשעים הוא מכלה אותם ואם אתה אומר שאין העניין כן אין לנו להאמין אותך על זה אבל נאמין שכבר מרית בדרך שראוי לך זה העונש או שאין הרע הבא אליך ממית אותך ואם תחשוב בו זה, והחל בלדד בספור הרעות הנופלות לרשעים לאמת דעתו שזה על צד המשפט ואמר שלא די ברעות הגופיות הבאות לרשעים אבל גם אורם ידעך ויחשך רוצה לומר שאור מחשבתם ועצתם יחשך וילכו בחשך בכל הדברים שיבחרו אותם, צעדי כחו יהיו צרים עד שלא ימצא בעצמו יכולת ללכת באשר ירצה ועצתו תשליכהו ותעזבהו עד שלא תפול עצתו כי אם ביותר רע, כי שולח ברשת ברגליו עד שלא יוכל ללכת אנה ואנה ועל רשת יהלך וילכד שם, הפח יאחזהו בעקבו עד שלא יוכל ללכת יחזק עליו איש תקיף ופריץ ויתקפהו, טמון בארץ החבל אשר ילכד בו ומלכודתו טמון עלי נתיב אשר ילך בו עד שלא יוכל לראותו ולהשמר ממנו אבל ילך להלכד בו והוא לא ישער, סביב מכל צדדיו בעתוהו בלהות חזקות והפיצוהו ממקומו לברוח אנה ואנה ברגליו ולא יהיה לו בהמה לרכוב עליה, יהי רעב זרעו שלא יהיה לו דבר לתת להם לאכול ומכה נכונה לבוא לצלעו, יאכל זה הרע ענפי עורו ובדיו ר"ל שלא ישאר בחלקי עורו חלק שלם שלא יאכל איבריו הגדול שבחליים הממיתים, יסתלק מאהלו מבטחו עד שלא יהיה בוטח בו ותצעידהו עצתו אל מקום אשר יהיה לו שם החזק שבבלהות, תשכון הבהלה באהלו מפני שלא היה שלו אבל בנאו בעושק וגזל ולזה יזורה על נוהו גפרית לשרפו ויחרב, מתחת שרשיו יבשו וממעל יכרת קצירו עד שיכרת לגמרי ולא ישאר לו שורש ולא ענף והרצון בו שכבר יכרת זרעו, זברו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ, יהדפוהו הצרות הבאות עליו מאור החיים אל החושך ומתבל ינידוהו וישליכוהו, לא ישאר לו נין ולא נכד יהיה שריד בביתו, על יום העול והרשע בבא עליו כל אלו הצרות יתמהו הבאים אחריו ותמהו הקודמים עד שאחזם שער בזה, הנה אלו משכנות האיש העול וזה מקום האיש אשר לא ידע והשכיל השם וזה דבר נמצא ונמשך בחוש לפי דעת בלדד ואולם הרעות הבאות לצדיקים אינם מזה המין כי אינם מכלות אותם לגמרי עד שלא ישאר לו זכר, והכלל העולה מהדברים הוא שבלדד משיב על מה שכבר אמר אליו איוב שעונש הרשעים והטובים הוא אחד בעינו והוא אמרו אחת הוא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה שאין העניין כן אבל נמצא כחוש עונש הרשעים מתחלף מאד לעונש הטובים והפליג מפני זה בזכירת הרעות שימצאו מגיעות לרשעים ולפי שכמו אלו הרעות הנפלאות תמצאנה מגיעות לפי מאמר בלדד לרשעים לבד הנה יראה שסבת הגעתם הוא רשעם ולזה לא יבטל מזה הצד מה שהניח בלדד להתיר הספק על מה שנראה אותו מרוע הסדור באלו העניינים ואמר שאף על פי שאיוב יטעון מצד מה שהגיע אליו שאין העניין כן שאין ראוי לבטל זאת הגזירה הנמצאת לפי דעתו צודקת בחוש מפני מה שיטעון חיוב מעצמו כי הנה אפשר שחטא איוב ואם לא עשה עול מפני שלא השתדל בשידע השם כפי היכולת כי זה גם כן חטא אצלו ולזה אמר וזה מקום לא ידע אל:
מְצוּדַת דָּוִד
על יומו. על מקרה יומו יתמהו האחרונים הרואים מפלתו והקדמונים אשר ראוהו עוד ברום הצלחתו הנה עתה יחרדו מאד ויאחזם רתת כמו מרוח סערה:
כא
אַךְ־אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל וְזֶה מְקוֹם לֹא־יָדַע־אֵל׃
אִבְּן עֶזְרָא
וזה מקום לא ידע אל - עול ישרת עצמו ואחר עמו. וכן הוא: וזה מקום עול לא ידע אל.
מְצוּדַת דָּוִד
אך אלה. ר״ל הנה לצדיק לא יקרה כזאת אך מקראות קשות כאלה באים על משכנות העול וכמו זה בעצמו בא על מקום איש אשר לא ידע אל ר״ל המקצר בחכמה לדעת את אלהים (העולה מהמענה ההיא כי ישיב לאיוב לומר שלא יודה לדברו שאין המקום משגיח בעולם אף כי יצעק לומר שהוא מיוסר על לא חמס והביא ראיה ממפלת הרשעים בעצת עצמם עד כי ישכח שמם ולא יקרה כן בצדיקים ואם בעבור הרעה הבאה על איוב הנה יתכן כי באה לו בעבור שקצר בעבודת האל ומיעט בחכמה לפי הבנתו המרובה אשר ישוה להאיש העושה עול):
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.