Ecclesiastes 3 — קֹהֶלֶת ג

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם׃

רַשִׁ״י לכל זמן. אל ישמח האוסף בהון מהבל כי אם עכשיו הוא בידיו עוד ירשוהו צדיקים, אלא שעדיין לא הגיע הזמן כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה: לכל חפץ. לכל דבר, כל הדברים קרוים חפצים בלשון משנה:

אִבְּן עֶזְרָא לכל זמן. אנשי שקול הדעת יפרשו אלה העתים שהם סמוכות לבן אדם כי חייב אדם לעשות כל דבר בעתו ותחלת העתים וסופם ישחיתו פירושם האחד עת ללדת ועת למות ואחרון את הכל עשה יפה בעתו, ויש אומרים כי אלה השמנה ועשרים עתים כנגד כ"ח צורות גלגל המזלות שהלבנה נראית בהן בכל חדש גם זה הבל והנכון שיש לכל חפץ תחת השמים עת וזמן כי בהשחת המתכונת המולידה ימות הילוד ותתחדש מתכונת תעשירנו והפך העושר כי עתים קצובים הם ובבא העת יתנועע אדם לאשר הוא מוכן לו ותהיין תנועותיו כתנועת הצלם כענין אך בצלם יתהלך איש ואם כן אך הבל יהמיון ופירושו יקבצו ממון וכמוהו מהמון רשעי' רבי' וכן מי אוהב בהמון לא תבואה והראיה השלמת הפסוק יצבור ולא ידע מי אוספם.

מְצוּדַת דָּוִד לכל זמן. רוצה לומר אין שום דבר בא במקרה והזדמן בזמן זולת זמן כי אם בזמנו בא בעבור סיבה הקודמת: ועת לכל חפץ. לכל הדברים שהאדם חפץ בו גם לזה יש עת, כי לא בכל עת יחפוץ בדבר אחד כי פעם יחפוץ בדבר מה ופעם בחלופו, וכאשר יפרש במקראות שלאחריו: תחת השמים. רוצה לומר לכל הדברים הנעשים בזה העולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן חפץ. ענינו כמו רצון:

ב עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ׃

רַשִׁ״י עת ללדת. לתשעה חדשים: ועת למות. קצב שנות של כל דור ודור: עת לטעת. גוי וממלכה: ועת לעקור. עת יבא להעקר:

אִבְּן עֶזְרָא עת ללדת. הזכיר ראשית האדם וסופו גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו כי הנה הנטיעים כן הם:

מְצוּדַת דָּוִד עת ללדת. עכשיו מפרש הדברים אשר בעת אחת חפץ בה ובעת אחרת יחפוץ בחלופו, ואמר בעת אחת חפץ האדם וחשקו ללדת, ובעת אחת רוצה בחלופו שימות הנולד, וכן כולם עד סוף הענין: לעקור נטוע. לעקור מן הארץ את האילן הנטוע:

מְצוּדַת צִיּוֹן לטעת. מלשון נטיעה:

ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת׃

רַשִׁ״י עת להרוג. אומה שלימה כשמגיע יום פקודתה כמו שנאמר (ישעיה סז) ושאריתך בחרב יהרג: ועת לרפא. שברם כענין שנאמר במצרים (שם יט) ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם: עת לפרוץ. חומת העיר כשנגזר עליה שנאמר (נחמיה א) וחומות ירושלים מפורצות: ועת לבנות. שנאמר (עמוס ט) ובניתיה כימי עולם:

אִבְּן עֶזְרָא עת להרוג. ענינו כמו למחוץ ולרפוא יורה עליו גם העתים הם קצובות על המקומות שאין בהם צמחים כמו עת לפרוץ:

מְצוּדַת דָּוִד להרוג. רוצה לומר אף להמית מי בידים: לרפוא. שהוא עצמו ירפאו מן החלי למען לא ימות: לפרוץ. לעשות פרצות בחומה: לבנות. לסתום את הפרצות:

ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד׃

רַשִׁ״י עת לבכות. בתשעה באב: ועת לשחוק. לעתיד לבא שנאמר (תהלים קכז) אז ימלא שחוק פינו: עת ספוד. בימי אבל: ועת רקוד. בחתנים וכלות:

אִבְּן עֶזְרָא עת לבכות. עם דאגה עד שיבכה הדואג, ועת ספוד ועת רקוד עם אחרים:

מְצוּדַת דָּוִד עת ספוד. כשמת לו מת חפצו להספידו, כי בזה תנוח הצער: ועת רקוד. בעת שמחת נשואין וכדומה, אז יחפוץ האדם לרקוד ולדלג לעורר השמחה:

מְצוּדַת צִיּוֹן רקוד. ענין דילוג וקפיצה של שמחה:

ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק׃

רַשִׁ״י עת להשליך אבנים. בחורי ישראל מושלכים (איכה ד) תשתפכנה אבני קדש: ועת כנוס. אותם מן הגולה (זכריה ט) והושיעם ה' אלהים ביום ההוא כצאן עמו כאבני נזר מתנוססות על אדמתו: עת לחבוק. (ירמיהו יג) כי כאשר ידבק האזור וגומר: ועת לרחוק מחבק. (ישעיה ו) וריחק ה' את האדם:

אִבְּן עֶזְרָא עת להשליך. אפילו שמקרה המקרה יש לו עת כמו עת להשליך אבני' שיציקו לו במגוריו עת כנוס אותם המושלכים לצרכי: עת לחבוק. אפילו התאוה הנטועה ברוח בן אדם יש לה עת והוא לחבק השוכבת בחיק ולרחוק ממנה: לחבוק. מהבנין הקל: ומחבק. מן הבנין הדגוש הכבד והענין אחד:

מְצוּדַת דָּוִד להשליך אבנים. יזרקם מן הבית למען לא יכשל בהם: כנוס אבנים. לבנות בהם דבר הצורך: לחבוק. לרדוף אחר אהבת מי ולחבקו: לרחוק מחבק. עוד ירחיק את עצמו ממנו למען לא יבא לידי חבוק:

מְצוּדַת צִיּוֹן כנוס. ענין אסיפה וקבוץ: לחבוק. הוא סביבת הזרוע בגוף בעבור אהבה:

ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ׃

רַשִׁ״י עת לבקש. כענין שנאמר (יחזקאל לד) ואת האובדות אבקש, לענין נדחי ישראל: ועת לאבד. ועת שאבדם בגולה שנאמר (ויקרא כז) ואבדתם בגוים: עת לשמור. (במדבר ו) יברכך ה' וישמרך כשאתם עושים רצונו: ועת להשליך. (דברים כט) וישליכם אל ארץ אחרת:

אִבְּן עֶזְרָא עת לבקש. ועת לאבד מבוקש, ועת לשמור ועת להשליך השמור:

מְצוּדַת דָּוִד לבקש. לחפש את דבר האבוד: לאבד. הדבר ההוא יאבד אף בידים: לשמור. שלא יקחנו מי: להשליך. במקום המופקר למען יקחנו כל הרוצה:

ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר׃

רַשִׁ״י עת לקרוע. מלכות בית דוד (מלכים י יד) ואקרע את הממלכה וגומר: ועת לתפור. (יחזקאל ל לו) והיו לאחדים בידך ולא יחצו עוד לשתי ממלכות: עת לחשות. פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (שם י) וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת: ועת לדבר. (שמות טו) אז ישיר משה, (שופטים ד) ותשר דבורה, (הושע יד) קחו עמכם דברים:

אִבְּן עֶזְרָא עת לקרוע. לחשות מן החשו שהוא פועל עבר במשקל העלו עפר על ראשם ואילו היה לשון ציווי לעתיד היה הה"א פתוח והענין כאשר אמר להם גם אני ידעתי החשו ממנו והנה נהיר שלמה אפי' הדבור יש לו עת:

מְצוּדַת דָּוִד לקרוע. בגד או יריעה: לתפור. את הדבר שקרע: לחשות. לבל ישיב דבר למחרפו: ועת לדבר. להשיב חורפו דבר כאשר עם לבבו:

מְצוּדַת צִיּוֹן לחשות. ענין שתיקה כמו ויחשו גליהם (תהלים קז כט):

ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם׃

רַשִׁ״י עת לאהוב. ואהבך: ועת לשנא. שנאמר (שם ט) כל רעתם בגלגל על כן שנאתים:

אִבְּן עֶזְרָא עת לאהוב. גם האהבה גם השנאה תלויה בעת וזמן:

מְצוּדַת דָּוִד לאהוב. דבר מהדברים: לשנוא. הדבר הזה בעצמו: עת מלחמה. בעת אחת חפץ האדם וחשקו לערוך מלחמה עם שונאו, ובעת אחרת ירצה בחלופו להיות עמו בשלום:

ט מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל׃

רַשִׁ״י מה יתרון העושה. מה יתרון של עושה רע בכל שהוא עמל גם הוא עתו יבא והכל אבד:

אִבְּן עֶזְרָא מה יתרון. אחר שכל הדברים תלוים בעת וזמן, מה יתרון לאיש בכל עמלו שיתכן שתבא עת תשחית עמלו ותסור הונו וישאר ריקם:

מְצוּדַת דָּוִד מה יתרון. מוסב למעלה לומר הואיל ודרך האדם אשר בעת אחת יחפוץ בדבר מה ובעת אחרת ירצה בחלופו אם כן מה יתרון בא לאדם העושה בדבר אשר הוא עמל בוא למען השיג חפצו, הלא עת לכל חפץ ופן למחר יחפוץ בחלופו והיה אם כן עמלו לרעתו:

י רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ׃

רַשִׁ״י הענין. המנהג: לענות. להתנהג:

אִבְּן עֶזְרָא ראתי. כאשר איתי כל עניני האדם שיתעסקו בו:

מְצוּדַת דָּוִד ראיתי את הענין. ראיתי את הדבר אשר מסר אלהים לבני האדם להשתמש בו ולעשות אותו בכל עת שירצה: לענות בו. רוצה לומר כאלו מסרן בידם לענות אותם בו כי הם ישתמשו בו לעשותו בעת זולת עת, ובזה המה מעונים ומיוסרים על ידו, כי אם עשאום בזמנם יפה היה להם:

מְצוּדַת צִיּוֹן נתן. ענין מסירה: לענות. מלשון עינוי ויסורים:

יא אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף׃

רַשִׁ״י יפה בעתו. בעת הטובה יפה הוא לבא תשלום שכר מעשה הטוב, ובעת הרעה ראויה היא לתשלום מעשה הרע: גם את העולם נתן בלבם וגו'. גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב"ה לדעת אותו ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב שידאג ויאמר היום או מחר אמות ולכך כתוב כאן העלם חסר לשון העלמה שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב' לא יבנה בית ולא יטע כרם לכך הוא אומר שהכל יפה עשה בעתו זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם וזו יפה שנעלם מן הבריות:

אִבְּן עֶזְרָא את הכל. הכרתי שהכל עשה האלהים יפה בעתו המות בעת הזוקן וכל דבר בעתו על פי מתכונת החכמה העליונ' ומלת עולם בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח וכן אלהי עולם ה' כמו אלהי נצח או אלהי קדם וכן ומתחת זרועות עולם, וענין גם את העולם נתן בלבם שבני אדם מתעסקי' כאילו יחיו לעולם ובעבור התעסקם לא יבינו מעשה האלהים מראש ועד סוף ויש מפרשים כי זה העולם כמו שהוא בלשון קדמונינו ז"ל והענין תאות העולם:

מְצוּדַת דָּוִד את הכל. כל מה שברא ועשה הקדוש ברוך הוא בעולמו הכל יפה, אבל להשתמש בהם בעתם המיוחד להם לא בעת זולת עת: גם את העולם. גם כל דרכי העולם ותועלותיו נתן בלב בני אדם להבינם עד תכליתו אם יעמיקו בהשכל רב: מבלי. רוצה לומר מלבד זאת אשר לא מצא האדם די חכמה לדעת ולהבין את המעשה וגו׳: מראש ועד סוף. אף אם אמנם יכול הוא להשיג מה מהם, מכל מקום לא ישכיל הכל עד התכלית:

מְצוּדַת צִיּוֹן מבלי. ענינו כמו מלבד:

יב יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו׃

רַשִׁ״י ידעתי. עתה הואיל ונעלם עת הפקודה כי אין טוב בבריות כי אם לשמוח בחלקו לעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי:

אִבְּן עֶזְרָא ידעתי. אלו הפסוקים עד ועוד ראיתי דבקי' וכבר הזכיר שאין טוב לאדם רק שיאכל וישתה ואיננו מדבר על כל האדם כי על האדם הנזכר המתעסק ביום ובלילה לקבץ ממון ואמר אין לו ממנו אלא מה שיאכל שיתכן שהוא שומר אותו למי שייטב בעיני האלהים לקחתו וגם הזכיר פעם שנית זה הענין בעבור העתים והענין הנה דבר העתים לכל דבר לעלות אל עושר או לרדת ממנו ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע על כן אין לעמל טוב כי אם לשמוח בחלקו או בהונו לעשות טוב בחייו שיחיה חיים טובים או יהיה פירושו שיעשה טוב בחייו שיקבל עליו שכר טוב במותו:

מְצוּדַת דָּוִד ידעתי. ואני הנה השכלתי לדעת דרכי העולם ותועלותיו והן ידעתי שאין טוב ומאושר בבני אדם, כי אם מי שדרכו לשמוח ולעשות טוב חסד וצדקה בעוד שהוא חי:

יג וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא׃

רַשִׁ״י וראה טוב. תורה ומצות:

אִבְּן עֶזְרָא וגם. וגם זה שאמר שישמח לא יוכל לשמוח אם אין העת נכונה לו כפי מתת אלהים בתחלת בריאותו:

מְצוּדַת דָּוִד וגם כל האדם. אף מי שלא השכיל זאת מדעתו כי אם טבעו הטה את לבבו שיאכל וישתה ולראות טוב, רוצה לומר לבחור לעשות צדקה וחסד עם ההון שקבץ בעמל ויגיעה: מתת. רוצה לומר זהו מתנה מן המקום ברוך הוא אשר הוחק כן בטבעו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מתת. מלשון מתנה:

יד יָדַעְתִּי כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו׃

רַשִׁ״י ידעתי כי כל אשר עשה. הקב"ה במעשה בראשית הוא ראוי להיות לעולם ואין לשנותו לא בתוספת ולא בגרעון, וכשנשתנה, האלהי' צוה ועשה שישתנה כדי שייראו מלפניו אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם והאלהים עשה שיראו מלפניו, שבעת ימים נשתנו הלוך חמה בדור המבול לזרוח במערב ולשקוע במזרח כדי שיראו מלפניו חמה חזר' לאחוריה עשר מעלות בימי חזקיהו ובימי אחז אביו נתקצר היום ונתרבה הלילה ביום מותו כדי שלא יהא נספד כל זה כדי שיראו מלפניו לפיכך אין טוב לאדם לעסוק אלא במצותיו ולירא מלפניו:

אִבְּן עֶזְרָא ידעתי. פירוש והאלהים עשה שלא יוכל נוצר להוסיף על מעשהו או לגרוע כדי שייראו בני אדם מלפניו:

מְצוּדַת דָּוִד הוא יהיה לעולם. כזה השיעור שהגביל הוא: עליו. על זה והשיעור אין ביד מי להוסיף ואין ביד מי לגרוע ולהפחית ממנו: והאלהים עשה. אמנם מה שעשה האלהים בזה השיעור לא עשהו כן לכוונת תועלתו, כי אם למען ייראו הבריות מלפניו ולא ימרו פיו, ורק בזה השיעור הוא מבוא אל היראה ולא בשיעור זולתו עם כי אנחנו לא נדעהו זהו מקוצר הדעת:

טו מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף׃

רַשִׁ״י מה שהיה כבר הוא. מה שהיה מלפנינו כבר הוא עשוי וראינוהו או שמענוהו מאחרים שראוהו ויש לנו להעיד עליו שראינו שהקב"ה מבקש את הנרדפים יעקב נרדף עשו רודף (מלאכי א) ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי, מצרים רודפים את ישראל מצרים טבעו בים וישראל הלכו ביד רמה: ואשר. עתיד להיות עוד באחרונה הוא דוגמת מה שכבר היה, כאשר בראשונה כן באחרונה, אין הקב"ה משנה מדותיו בעולם: והאלהים יבקש את נרדף. ליפרע מן הרודף לפיכך מה יתרונו של עושה הרעה באשר הוא עמל הרי סופו להשתלם:

אִבְּן עֶזְרָא מה שהיה. מעשה האלהים על דרך אחת, ומה שהיה כבר הוא ענינו הן הוא, ויש כמוהו, ואשר להיות כבר היה כמוהו, ונרדף הוא העומד שכינה אותו במלת הוא והוא בין עבר ועתיד והענין שהאלהים בקש מן הזמן שיהיה נרדף זמן רודף אחר זמן ולא יפסק כי הזמן שעבר שב עומד ואשר להיות שב כמו עבר ושב הזמן אחד ואם יתחלק לזמן עתיד ועבר וזה ענין יתבאר בגלגל שכל חלק ממנו ירדוף אחר הנקודה האמצעית והיא המוצק ונקראת מוצק בעבור צוקי המקום והקו הראשון הוא הרחב וכן רחב לא מוצק תחתיה וישוב החלק שהיה במזרח במערב והפך ואין למקום תנועת הגלגל ראשית שיחל ממנו כי כל ראשית אחרית וכל אחרית ראשי' והנרדף הוא המוצק והנה באר לנו כי כל מעשה האלהים על דרך אחת:

רַלְבַּ״ג יבקש את נרדף. הנה מפני ששם הרדיפה מונח בענין הבקשה כאמרו בקש שלום ורדפהו צדק צדק תרדוף הנה יקרא הדבר המבוקש נרדף והנה קרא בזה המקום המתחדש ממה שעתיד להיות נרדף כי הוא מבוקש אצל הפועל הראשון ומכוון שיצא לפועל מצד הכחות וההתחלות ששם בזה הנמצא העלול מאתו וכבר זכרנו בספר מ״י איך יסתעפו אלו הפעולות הפרטיות מה׳ יתברך. או יהיה אמרו והאלהים יבקש את נרדף תמורת אמרו בפסוק הקודם והאלהים עשה שייראו מלפניו ויהיה הרצון בזה שכבר ישנה ה׳ יתברך זה הסדור מצד בקשו מי שהוא נרדף ר״ל שיהיה נכון הרע לבא עליו וה׳ יתברך יגן עליו ויצילהו מצד התדבק השגחתו בו.

מְצוּדַת דָּוִד מה שהיה כבר הוא. מה שהיה מאז כבר הוא עשוי ואין להשיב, רוצה לומר אם מי רדף אחר חבירו ועשה עמו רעה מה שעשה עשוי: ואשר להיות. וכן אשר עתיד להיות עוד באחרונה שירדוף מי אחר חבירו לעשות עמו רעה, כבר היה הגזרה טרם עשותו ויהיה הכח בידו להשלים חפצו: והאלהים. אבל עם כל זה האלהים יבקש את הנרדף ויפרע מן הרודף:

טז וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע׃

רַשִׁ״י מקום המשפט וגו'. ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלם שהיתה (ישעיה א) מלאתי משפט שמה ישפטו רשע כמו שנאמר (מיכה ג) ראשיה בשוחד ישפוטו וראיתי פורענותם: מקום הצדק. שער התווך שהיה מקום חתוך הלכות שמה הרשע שם ישבו שרסכים רב סריס נרגל שראצר רב מג ונבוכדנצר וחיילותיו ודנין את ישראל ביסורים קשים ומשפטי מות: שמה הרשע. טעמו למעלה לומר שהוא שם דבר כמו הרשע (והיה ראוי לינקד בסגו"ל הרי"ש) אלא לפי שהוא סוף פסוק נהפך לינק"ד קמ"ץ גדול ואף על פי שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך באתנחתא וסוף פסוק:

אִבְּן עֶזְרָא ועוד. המקום שהיה ראוי להיות שם המשפט שמה הרשע וכפל הענין כמו אשורנו ולא קרוב קום בלק ושמע ורוב הנבואות כן:

מְצוּדַת דָּוִד תחת השמש. בזה העולם מקום שהשמש זורח: מקום המשפט. מקום המוכן לשבת שם לשפוט בין איש לרעהו: שמה הרשע. נתהפך להיות שמה מקום הרשע, כי ישבו שמה אנשי בליעל יחשבו לעשות תחבולות רשע: ומקום הצדק. מקום ישיבת אנשי הצדק שמה ישב גם הרשע ויסיתם אחרי דעת המשובש:

יז אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ וְעַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שָׁם׃

רַשִׁ״י אמרתי אני בלבי וגו'. לפיכך אני אומר את הכל שופט הקב"ה לאחר זמן ואף על פי שמתעכב הדבר סופו לבא אל שעתו, כי שעה יש לכל חפץ אף לפורענות, ולפקודת הדין יש עת מתי יבא: ועל כל המעשה. שעשה האדם שם ישפטוהו בבא עת הפקודה, שם באותו העת ניתן זמן לכל המעשה להשפט עליו אבי חוטרי מילי ואבי דרי חושבנא:

אִבְּן עֶזְרָא אמרתי. אחר שתמהתי איך יעשה שהוא מעשה האלהים ידעתי כי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים וענין שם רמז לעולם הבא כמו וערום אשוב שמה רמז למקום הקבר ואם ישוב שמה אל האדמה אשר לוקח משם ישוב גם זה הענין אחר שימות:

מְצוּדַת דָּוִד את הצדיק. היושב שמה הנפתה אחרי דעת הרשע: ואת הרשע. המסית והמדיח: ישפוט האלהים. לשלם להם גמול רע זה כזה: כי עת. כי יבא עת תשלומין על כל רצון ועל כל המעשה הנעשה שם, רוצה לומר המקום ישלם גמול בין עשו מעשה רשע בפועל בין אם עדיין לא עשו כי אם רצו לעשות ולא עלתה בידם:

מְצוּדַת צִיּוֹן חפץ. רצון:

יח אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם׃

רַשִׁ״י אמרתי אני בלבי. בראותי זאת: על דברת בני האדם. שאחזו להם מדת גאות לנהוג שררה ורבנות בקטנים מהם: לברם. (ס"א לבררם) הקב"ה להודיעם שאין שררתם כלום, ולהראותם שהם ואף השרים והמלכים: בהמה המה להם. כשאר בהמה וחיה המה לעצמם:

אִבְּן עֶזְרָא אמרתי אני. אמרתי בלבי בעבור בני האדם שבחרם האלהים מכל תולדות הארץ וראיתי שהם כמו בהמות הם לנפשם במחשבותם ומלת על דברת כמו בעבור על דברתי מלכי צדק בעבור שאתה מלך צדק ולמ"ד לברם כמו אמרי לי אחי הוא וברם על משקל ראם והוא מן ברו לכם איש וי"א כי לברם שם הפועל והיה הרי"ש ראוי להדגש ועיקרו לבררם כמו לברר וללבן וזה רחוק כי בבניין פיעל הדגוש לא ימצא העי"ן מבולע ואמר שהם בהמה וענינו כבהמה וכמוהו ועיר פרא אדם יולד אש אוכל' הוא כי שמש ומגן ואם יאמר מדקדק איך נכנס הלמ"ד על פועל עבר ואין כמוהו התשובה כי הבי"ת והלמ"ד אחי' וצירוף זה כצירוף זה ודרך אחד לכל ונמצא בהכין לו דוד וגם הוא לבדו:

רַלְבַּ״ג לברם האלהים. ר״ל לברר אותם ה׳ יתברך רצוני שה׳ יתברך יבין אל כל מעשיהם ויברר הצדיקים מבין הרשעים וישפטם כלם ביושר וזה המשפט מיוחס לו ולזה אמר שהאלהים הוא המזומן לבררם והוא יראה מי שלא השתדל מהם בהצלחת הנפש עד שהם במדרגות הבהמות או יהיה הרצון בזה שהוא היה נבוך בענין בני האדם שהוא יראה בהם צד בררם בו האלהים מהבהמות בזה הכח השכלי וכן הענין בלמ״ד אשר במלת לראות והרצון על מה שיראה שהאנשים הם במדרגת הבהמות.

מְצוּדַת דָּוִד על דברת. על ענין בני אדם איך יתנהגו ומה יעשו: לברם אלהים. רוצה לומר שהם יבררו ויבחנו רוממות גדולות האלהים ולראות בבחינת השכל שהם כמו בהמה המה לעצמם, וכאומר אבל מול רוממות האלהים המה כאין:

מְצוּדַת צִיּוֹן על דברת. על ענין כמו על דבר הכסף (בראשית מג יח) ולפי שהוא דבוק אל בני האדם לזה אמר דברת כמו עזי וזמרת יה (שמות טו ב): לברם. מלשון ברור דבר ובחינה:

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל׃

רַשִׁ״י כי מקרה בני האדם וגו'. הוא טעם הדבר אשר נתן הקב"ה מקרה ופגע לבני אדם ויש מקרה ופגע לבהמה ומקרה אחד לשניהם נתן, כי כשם שזה מת כך זה מת: ומותר האדם מן הבהמה אין. ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר:

אִבְּן עֶזְרָא כי מקרה. זה הפסוק על מחשבות בני אדם שלא חכמו והשכילו כי בראות' שמקרה אחד לאדם ולבהמה בחיים ובמות חשבו כי רוח אחד לכל ואין לאדם מותר מן הבהמ' ומותר שם על משקל מושב מן הבנין הכבד והנח הוא תמור' פ' הפועל שהוא יו"ד ויתרון שם מן הבנין הקל והנו"ן נוסף:

מְצוּדַת דָּוִד כי מקוה. כי יש מקרה מיוחד לבני האדם לבדם כמקרה העצבון וכדומה: ומקרה הבהמה. ויש מקרה מיוחד לבהמה לבדה בעבור חסרון הדעת: ומקרה אחד להם. ויש מקרה אחד לשניהם, כי כאשר ימות זה כן ימות זה: ורוח. עודם חיים יש לכלם רוח החיוני זה כזה, וכאומר ולזה המה אם כן כבהמה, כי עודם חיים יש רוח החיוני לזה כזה ומקרה המות יקרה לזה כזה, ואם מה שיש מקרה לבהמה לבדה מה שאין לאדם, הלא נגד זה יש מקרה לאדם לבדו מה שאין לבהמה: ומותר. ומעלת יתרון האדם מן הבהמה לא יש: כי הכל הבל. רוצה לומר זהו אם כל מעשה אדם היה הבל שלא עסק כי אם באסיפת הקנינים וכדומה, אבל לא כן הוא אם עסק בתורה ובמעשים טובים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ומותר. מלשון יתרון: אין. ענינו כמו לא יש: כי. אם:

כ הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר׃

אִבְּן עֶזְרָא הכל. זה דבק עם הפסוק שלמעלה כי הכל הבל שמקומם אחד:

מְצוּדַת דָּוִד הכל. בין אדם בין בהמה כולם הולכים אל מקום אחד, הוא האומר בסוף המקרא אל העפר: הכל היה וגו׳. רוצה לומר כמו שיצירת אדם הראשון וכל החי היה מן העפר, כן כולם במותם ישובו אל העפר:

כא מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י מי יודע. כמו (יואל ב) מי יודע ישוב מי הוא אשר מבין ונותן לב שרוח בני אדם היא העולה למעלה ועומדת בדין ורוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ואין לה ליתן דין וחשבון צריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה:

אִבְּן עֶזְרָא מי יודע. ידוע כי ה"א הידיעה אם בא אחריו אחד מא"ח הע"ר הוא קמוץ ברוב ושל התימה לעולם בפתח וה"א העולה היא למעלה קמץ גם יש דגוש ביו"ד שאחרי ה"א הידיע' כמו היושב' ואילו היה לתימ' היה שוא ופתח תחת הה"א והיו"ד רפה והענין מי ומי שידע בבני האדם ההפרש שיש בין רוח האדם ורוח הבהמה והענין כי לא ימצא אחד מני אלף ודעת הרוח עמוקה וצריכה לראיו' ולא יוכלו להבין אפילו קצתם כי אם המשכילים שהתבררה מחשבתם במאזני החכמה ובארבעה יסודותיה שהשלשה מהם ספר וספר וספור ומורכב מן השנים ומתורת אלהינו יוכל להבין כי הנה אמר במיני הצמחים תדשא הארץ והנה יש לארץ כח להדשיא בדבר אלהים ובעבור היות המדשיא גוף ממנו יצאו ואליו ישובו ולא יעמוד הנולד שהולידה הארץ כי אם ימים קצובים בעבור שיש קץ לגדולו ובעמדו ולא יגדל ישוב לאחור וכן אמר ישרצו המים נפש והנה המים הולידו נפש כל ארץ ועוף ודג בדבר אלהים וכן אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה ולא אמר בתורה נפש אדם רק אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו והזכיר שברא גופו מן האדמה ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים ורמז חיים בעבור שהיא עומדת ולא תאבד כנפש הבהמה והפרש יש בין נשמה ונפש כי לא מצאנו בכל המקרא נשמה כי עם על בני אדם כענין נותן נשמה לעם עליה וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב על האדם לבדו ואמר שלמה בסוף הספר שרוח בני האדם תשוב אל האלהים ולא אל העפר:

מְצוּדַת דָּוִד מי יודע. רוצה לומר מעט המה אשר ישכילו לדעת את ההפרש אשר רוח בני האדם חשובה, אשר עולה היא אחרי המיתה למעלה אל המקור אשר נחצבה משם, אבל רוח הבהמה שפלה אשר יורדת היא אחרי המיתה למטה אל הארץ אשר נחצבה משם ומוסב למעלה לומר הואיל ולא רבים יחכמו להבין את זאת, לכן יראו שהם בהמה המה להם:

כב וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי־הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו׃

רַשִׁ״י וראיתי. בכל אלה: כי אין טוב. לאדם: מאשר ישמח האדם במעשיו. ביגיע כפיו ישמח ויאכל ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר להתרבות לא לו: כי הוא חלקו. יגיע כפיו הוא החלק הניתן לו משמים ובו ישמח: כי מי יביאנו. לראות לאחר שמת במה שיהיה לבניו אם יצליחו גם הם בעושר שאסף הוא והניח להם או לא יצליחו:

אִבְּן עֶזְרָא וראיתי. כי אלה החושבי' שהם כמו הבהמות אין טוב להם מאשר ישמחו בחייהם כי אין להם חלק אחר ולמה יתעסקו בדברים יעזבום אחריהם:

מְצוּדַת דָּוִד וראיתי. על פי אלה הדברים ראיתי בבחינת השכל, אשר אין טוב ומאושר בכל הענינים ממה אשר ישמח האדם עם ההון שקבץ במעשי ידיו לאכול ולשמוח מהם: כי הוא חלקו. שמחתו בזה העולם עם ההון שקבץ, זהו לבד חלקו ולא עוד, כי כשימות ויניח ההון לבניו אחריו מי יביאנו אחר מותו לזה העולם לראות בשמחה ובטובה שיהיה לבניו אחריו עם ההון שקבץ הוא למען ישמחו בטובתם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.