Malbim Biur HaMilot on Jeremiah 14 — מלבי"ם ביאור המילות על ירמיהו יד

אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה׃

אבלה, אומללו. עי' (ישעי' כ"ד) : שעריה. יציין לפעמים ערי מבצר, או לחם שערים (שופטים ה׳:ח׳), משיבי מלחמה שערה : קדרו. בא לפעמים נרדף עם השפלה קודר שחותי (תהלות ל"ה) ועקרו על סור המראה היפה והזוהר ואור פנים : צוחת. היא הזעקה הגדולה המשונה עד שגרונו צחה צמא ונחר מרוב זעקתו :

וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צעוריהם [צְעִירֵיהֶם] לַמָּיִם בָּאוּ עַל־גֵּבִים לֹא־מָצְאוּ מַיִם שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם׃

גבים. נקעים מלאים מים עשה הנחל הזה גבים גבים (מ"ב ג' י"ז), ולחשוף מים מגבא (ישעיה ל' י"ד) : בושו והכלמו. הבדלם, בושה מעצמו וכלימה מאחרים (כנ"ל ג' כ"ה) וחפו ראשם סימן אבלות (ש"ב ט"ו ל', אסתר ו' י"ב) :

כִּי גַם־אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא־הָיָה דֶּשֶׁא׃

(ה-ו) דשא, עשב. לבישת הארץ בעשבים נקרא דשא, ועשב מיוחד נקרא עשב, מצייר האילה מבקשת דשא למרעה, כמ"ש היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, והפרא אחר עשב ירוק ידרוש :

אִם־עֲוֺנֵינוּ עָנוּ בָנוּ יְהוָה עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי־רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ׃

עונינו, משובתינו. העון הוא מצד עוות השכל, והשובבות היא השתובבת הנפש והרוח ע"י ההרגל בדעות ומדות זרות ורעות, ובא עמו לשון רפואה ארפא משובתם :

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן׃

מקוה. יש הבדל בינו ובין תקוה, שמקוה היא שע"י יקוו לאיזה דבר שכן הוראת השמות שמ"ם בראשם, ותקוה הוא שם המופשט של התקוה בעצמה :

לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא־יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ יְהוָה וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל־תַּנִּחֵנוּ׃

נדהם. אין לו ריע, וענינו אדם שנתבטלו חושיו והרגשותיו וקרוב עם דום, דמם, וקרוב אליו תרדמה, רדם דמה, ודמה עם דהם מתחלף כמו כבש כשב : אל תנחנו. שרשו ינח, ומורה לרוב על הנחת דבר במקום מיוחד שישאר שם, ובמקום שבא על עזיבת הדבר, מובדל הוא מן עזב, נטש, שר"ל בל תניחני שאשאר ואהיה מונח במקום הסכנה שאני בו רק תקחני ממקור הזה, וכן אל תניחני לעושקי, ופה שמצייר שהוא בקרבנו רק אינו מושיע לא יכול לאמר אל תעזבנו, כי לא עזב אותנו והוא בתוכנו, רק הבקשה בל יניח אותנו בצרה :

כֹּה־אָמַר יְהוָה לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לֹא חָשָׂכוּ וַיהוָה לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֺנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם׃

יזכר עונם יפקד חטאתם. וכן הוא בהושע (ח' י"ג) ושם (ט' ט'), ותלת זמנא הוה חזקה שהלשון בא בדיוק, כי יש הבדל בין זכירה לפקידה הזכירה הוא הפך השכחה, והפקידה הוא לעשות לו איזה דבר, גמול או עונש, כמ"ש למעלה (ג' ט"ז), ולכן בעון שהוא עוות השכל והוא ענין מחשביי שיפול בו השכחה יאמר רבותא שיזכרהו, וכ"ש שיזכור החטא שהוא המעשה בפעל, ובחטא שהוא השוגג אומר רבותא שיפקדהו להעניש עליו וכ"ש שיעניש על העון המזיד :

כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל־רִנָּתָם וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם׃

רנתם. הרנה קודמת אל התפלה שיקדימו תחלה שירות ותשבחות, כמ"ש אל תשא בעדם רנה ותפלה, ור"ל שלא ישמע אף התחלת התפלה :

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם ואלול [וֶאֱלִיל] ותרמות [וְתַרְמִית] לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם׃

לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם. הסדר הוא, דבור, ציוי, שליחות, כמ"ש את כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך (יהושע א׳:ט״ז), והדבור הוא פחות מן הציוי (כנ"ל ז' כ"ב), ולכן בשלילה אמר בהפך, וכן לקמן (כ"ג ל"א) לא שלחתים ולא צויתים, (ושם י"ט ה') לא צויתי ולא דברתי : חזון, קסם. קסם פחות מחזון כמ"ש (ישעיה ג' ב') : ואליל. דבר שאין בו ממש :

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל־תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת־עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד׃

שבר, מכה. המכה פנימית נגד השבר, השבר צריך חיבוש, ומכה צריכה רפואה (ישעיה ל') :

אִם־יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי־חֶרֶב וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל־אֶרֶץ וְלֹא יָדָעוּ׃

סחרו. מענין מסחר, שבו וסחרוה (בראשית ל"ד) :

הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת־יְהוּדָה אִם־בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה׃

מאסת, געלה נפשך. המאיסה היא הפך הבחירה, בחרתיך ולא מאסתיך (ישעיהו מ״א:ט׳) והגיעול נפש, הוא הפך הדיבוק והאהבה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, ואמר לא מאסתים לכלותם ולא געלתים להפר בריתי אתם. ויש גועל ולא ממאס, ר"ל לא ידבק בו לאהבה, ובכ"ז לא ימאס, וע"כ אמר לא מאסתים [ואף] לא געלתים לכלותם, וע"כ על ציון ששם מקום השכינה תפס לשון געילת נפש :

יָדַעְנוּ יְהוָה רִשְׁעֵנוּ עֲוֺן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ׃

רשענו. הרשע לרוב נגד בני אדם ובא על המזיד והעוות יורה על עוות השכל והכפירה. והחטא הוא השוגג שע"י עון אבותינו נעשה לנו כהיתר וכחטאים שוגגים :

אַל־תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל־תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל־תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ׃

תנאץ. המנאץ מיקל בחשיבות הדבר : תנבל. כמו בן מנבל אב :