Malbim on Vayikra 18 — מלבי"ם על ויקרא יח

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

(סי' ק"ל) אני ה' אלקיכם: לפעמים יקרא בשמותיו על שם הבריאה שיקרא בשם "הויה" על שמהוה כל ההויות. ומצד שגבל כל כחות הבריאה ונתן להם מדה וקצב נקרא בשם "אלקים" שמורה על הכחות הפרטיות המוגבלות. ומצד זה, שם "הויה" מורה רחמים ושם "אלקים" מורה דין כי מצד שברא והמציא את הכל השפיע בשפע רב במדת טובו וחסדו עד אין גבול אבל מצד שחקק ונתן גבול לכל דבר בחכמתו ימצא הדין לפי המקבלים וכמו שבארנו בפירושינו ישעיה סימן מה, עיי"ש. וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה יד) "ה' אלקים" ערב מדת הרחמים במדת הדין. ולפעמים יקרא בשמותיו על שם ההנהגה וההשגחה ובזה יקרא בשם "הויה" כשמנהיג ברחמים לתת גמול טוב ובשם "אלקים" כשנוהג בדין. וכשנקרא בשני השמות הרי דין ממוזג ברחמים וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה כא) כשבראו בראו במדת הדין ובמדת הרחמים. וזה פירוש הספרא משנה א. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה ל"ג ופרשה עג), שמות רבה (פ"ג פ"ה וארא פ"ו משפטים פ"ל) קדושים (פכ"ד) אמור (פכ"ט) במדבר רבה (פ"ט ופי"ב), ובברכות (דף מח:) על "אשר נתן לך ה' אלקיך", ושם (דף ס) על "בה' אהלל דבר", ובספרי (ריש ואתחנן). וכבר כללתי בפירוש ישעיהו (סימן א) ובכל הספר שכל מקום שבא שם "אלקים" בכינוי אל ישראל מורה ההשגחה עליהם ביחוד וכמ"ש בספרי (דף לא) "ה' אלקינו" – המיוחד אלינו, ובמכלתא יתרו "לא תשא את שם...אלקיך" – דייניך. וכן במד' רבה (פרשה ט) אין הקב"ה מיחד שמו בישראל שיהיה נקרא "אלקיך" אלא בזמן ש"והיה מחניך קדוש". ולמה אמר פה "אלקיכם"? פירושו שרצונו לומר שחוץ ממה שהוא השופט כל הארץ הוא עתיד להיפרע מכם אם תעשו כמעשיהם. (סי' קל"ז) ור' שמעון בר יוחאי פירש מה שפתח כאן וכן במתן תורה "אנכי ה' אלקיך" שהוא מה שהזכיר להם כי הוא אלקיהם ושהם קבלו מלכותו ועל ידי כן מוכרחים המה לקבל גזרותיו. ושם זכר מה שקבלו מלכותו במצרים ופה זכר מה שקבלו מלכותו בסיני כי במצרים הוציאם מעבדות הגוף והשלימם בשלמות ראשון ובמתן תורה השלימם בשלימות האחרון שהוא שלמות הנפש ועל זה הגדיל תורה והאדיר להשלים את נפשם. ור' ישמעאל אמר שלכן פתח וסיים בפרשה זו "אני ה' אלקיכם" מתוך שהעריות חמורים כי דבר היקר והחמור מניח עליו חותם צר מכל צדדיו לשמרו וכן הניח חותמו עליו שהוא שמו הגדול. ורבי אומר הטעם שהוא מפני שידע שלא יעמדו בפני התאוה והיצר, לכן בא עליהם בגזירה שיראו ויחילו מפני שמו הגדול. ומביא ראיה שכן עברו על זה במדבר כמ"ש "וישמע את העם בוכה למשפחותיו" על עסקי משפחותיו כמ"ש בשבת (דף קל), יומא (דף עה). ועל זה אמר מלאכי "וזאת שנית תעשו", שכל מקום שאמר "שנית עשו" כבר פעם אחד דוגמתו כמו שבארנו בסדר תזריע (סימן סב). ואגב פירש הכתובים שם המוקשים מאד, ופירש שמה שכתוב "ולא אחד עשה" היא תשובת העם על שהוכיחם על נשים נכריות שהלא אל אחד ברא כל האנשים. והנביא השיבם שהשם מבקש "זרע אלקים" ובנך הנולד מהכותית קרוי בנה, ואז הסכימו לגזרת כרת כמ"ש "יכרת ה' " וכמו שדריש גם כן שבת (דף נה) וסנהדרין (דף פב). וכן הוא אומר "ומבני יוידע וכולי ואבריחהו מעלי" הרי הרחיקם מן הכהונה. (סי' קל"ח) ואמרת אלהם אני ה': דרש רבי שצוה שיאמר להם הלשון שנאמר לו "אני ה' אלקיכם" שמזה הלשון מבואר שהגיע הציוי גם למשה שכללו עם הכלל במה שאמר לו "אני ה' אלקיכם" להורות שגם הוא מוזהר. בל יטעו שלפי מה שבארו המקובלים בענין העריות, שלמעלה הקרובים מתדבקים ולכן נשא יעקב שתי אחיות מפני שאמר לו ה' אני אלוק בעליונים וכולי כמו שאמרו על הפסוק "ויקרא לו אל" ושלכן אין דורשין בסתרי עריות, ולהוציא מזה אמר משה שגם הוא מוזהר הגם שהוא בעלה דמטרוניטא ויעקב מלבר ומשה מלגאו. וכבר בארתי בסדר ויקרא (סימן ג?) שמה שכתוב "ואמרת" מוסב על האמירות הפרטיות עיי"ש, ובין האמירות הפרטיות בעריות יש עונש מיתה וזה רק אזהרה לבית דין. ומ"ש "אני ה' וכולי" התבאר (סימן קל). ומ"ש במשנה ה' ו' ז' כבר נשנה ונתבאר בפרטות (סימן קלא).

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ׃

(סי' קל"א) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכולי: מבואר מזה כי ארץ מצרים כללה בתוכה כל התועבות שבעולם עד שבמה שכתב שלא יעשו כמעשה ארץ מצרים וכן מעשה ארץ כנען כבר יזהרו מכל מיני התועבות והגלולים שכולם התקבצו שמה. וכן מבואר עוד שהתועבות האלה כולם נעשו בזמן שישבו שם ישראל במצרים ובזמן שבאו לכנען כי לא יזהירם מתועבות שלא נעשו בימיהם ולא ידעו מהם. וז"ש מנין שלא היתה אומה... מנין לדור אחרון... ומה שכתב "אשר ישבתם בה" וכן "אשר אני מביא אתכם שמה" פירשו בו שתי כוונות (א) כפשוטו שרומז על חלק הארץ במצרים שישבו שם ישראל והחלק שיכבשו בכנען כי שם היה מקום כל הגלולים (ב) שמצד שישבו שם יהיה גרמה לישראל שיעשו התועבות האלה כי למדום מן המצריים, וכן מצד שיבואו לכנען יהיה זה גרם לישראל לעשות כן כמ"ש "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים...ותראו את שקוציהם...פן יש בכם איש או אשה וכולי". וז"ש ומנין למקום... ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם (פירוש: שהוא יהיה גרם לישראל בעתיד, ולא כקרבן אהרן שנדחק). ור' שמעון (במשנה ה') פירש מ"ש "אשר ישבתם בה" כי זה העדות על רוע מעשיהם ועל ענשם שלכן גלגל ה' שתשבו בה ויקבלו עונש על ידכם. ור' יוסי הגלילי (משנה ו) אמר שכיון שהיה מעשה כנענים דומים כמעשה מצרים למה האריך להם ה' מ"ז שנה שזה בשביל שכבדו את אברהם אבינו. ור' שמעון בן גמליאל הסמיכו על מה שכתוב (יהושע י״ד:ט״ו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים (היינו שנקברו שם אברהם וד' זוגות כמדרש חז"ל) ועל ידי כן "והארץ שקטה ממלחמה" ר"ל על ידי כן היו שוקטים מ"ז שנה. ובספרא יש חסרון וצריך להוסיף כמו שהוא בילקוט יהושע ומה אם כנענים על ידי שכבדו אותו עמדה להם זכותו, אף על פי שלא הלכו בדרכיו ולא אהבו את המקום, בניו שהולכים בדרכיו ועושים צקדות וגמילות חסדים על אחת כמה וכמה. (סי' קל"ב) ובחקותיהם לא תלכו: החוקים הם הנמוסים הכוללים הקבועים במדינה, ורובם אין להם טעם, רק המחוקק יודע טעמו או קבעם מרצונו. ויען שאמר "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" ומעשה כולל כל הפעולות שיעשה האדם פירושו שרצונו לומר שלא ילכו בחוקים ההם הנשחתים. ועיין לקמן סימן ??. (סי' קל"ט) ובחקותיהם לא תלכו: החוקים הם הנמוסים הקבועים להם והם תיטריות וכולי שהם מיני צחוק שלהם. ולר' מאיר הם דרכי האמורי שמנו בסוף פרק במה אשה יוצאה בגמרא ובתוספתא שם ( וכפי גירסת המשנה בירושלמי שם שר' מאיר אוסר בשן שועל וכולי ר' מאיר מחמיר יותר מפני שהוא מפרש מה שכתוב "ובחוקותיהם לא תלכו" ). ור' יהודה בן בתירא אמר על גידול בלורית וקיצוץ שער הראש מלפניהם כלפי המצח. ובאר שאין לומר שקאי על דרכי הכישוף והעכו"ם שזה כבר חשב בפסוק מיוחד כמו שכתוב "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וכולי" ואמר להם שנגד זה יש לישראל חוקים נתונים להם מאת ה' לפי חכמתו הנשגבה כמו חוקי המועדים ושעטנז וכדומה. וכבר באר כי החוקים האלה שקולים במאזני החכמה והדעת מאת המחוקק העליון יתברך, ערוכים נגד חוקי העולם הכוללים. ולפי החוקים האלה יתנענעו מֵיתרי הכינור הגדול שהוא מהלך הטבע והעולם בכללו כמו שאמרו "אם בחוקותי תלכו" – חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ, חוקים שחקקתי על התהום וכולי כי חוקי התורה וחוקי סדר העולם ערוכים זה מול זה ובעת ישמר חוקי התורה יעוררו גם חוקי סדר העולם לטוב ולחסד עד שכל העמים יכירו כי יש חכמה נפלאה בסדר החוקים האלה הנקשרים בקשר אמיץ עם חוקי המציאות. וזה שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם" ומפרש כי "מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" ו"מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" כי ראו במופת שעל ידי שמירת החוקים יגיע עליהם שפע ההשגחה ויתעוררו לעומתם כל סדרי המערכה להריק שפע שובע רצון.

אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

(סי' קל"ג) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו: כפי כללי הלשון המשפטים הם דברים שבין אדם לאדם ויש משפט בכל מדינה ומדינה בין איש לריעו. וכן כל הנהגה קבועה שטעמה גלוי ומבואר לשכל. ואמנם יען שהאדם אין בכחו לדעת הצדק האמתי ויסודות המשפט בנוים לפעמים על קו תהו ואבני בהו כפי נטיית דעת המחוקקים ובחירתם, צוה שישמרו משפטי ה' אמת שהם הדינים שבתורה. והחוקים הם המצות שאין להם טעם וכמו שיתבאר ( בסימן ). אמנם במה שכתב "חקותי תשמרו", שהשמירה מורה על ההגיון בדבר לשמרו בלב על ידי הלמוד, פירוש "חקות" על המדרשות. וכן פי' בפר' שמיני (פרשה א משנה ט), בחוקתי (פ"ח מי"ב), ובספרי ראה (פסקא נח ופסקא נט). ומובא בקדושין (דף לז). וכבר פרשתי הטעם בפר' שמיני (סימן מ) מפני שהחק הוא דבר המסודר על ידי כללים וחוקים קבועים וכן המדרשות כולם בנוים על חוקים קבועים ביסודי הלשון כפי הדרכים שכללנו בם בחיבור הנוכחי, עיי"ש. ועל כן אמר שהשמירה הוא המשנה, שהם שמורים בלבבות, ועל ידי כן ילכו בדרכים האלה. וממה שכתב "תשמרו ללכת" מבואר שתכלית השמירה בלב הוא כדי שילכו בהם כי המעשה עיקר. (סי' ק"מ) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו: פה בארו ההבדל בין חק ומשפט כפי שהסכימו גם כן בעלי הפשט. שחק הונח על חיוב דבר הבלתי נודע מעצמו מצד הטבע או המוסר או השכל רק שהמחוקק לבדו יודע טעמו של דבר. ושם משפט הונח על דבר שהשכל והמוסר מחייבו ובא לרוב על הדתות שבין אדם לאדם שהם משוערים לרוב על אדני השכל. וכן יקרא חוקי הטבע שגבל ה' בהמציאות חק עולם בשם "חוקים", ודרכי הנהגתו לפי ההשגחה וכפי דרכי יצוריו בשם "משפטים". והנה על חוקי ה' שטעמם בלתי נודע היצר הרע ועכו"ם משיבים עליהם ולכן אמר "אני ה' " שטעמם ידוע אצלי ואני חקקתי כן. ועל כן תפס "עשייה" אצל משפטים ו"שמירה" אצל חוקים כי השמירה בלב קלה אצל המשפטים כי השכל מסכים עמהם רק עשייתם כבדה שהגם שיודע חיובם יחמוד ויגזול ויעשוק מצד תאות לבו. ובחוקים הוא בהפך, ששמירתם בלב קשה אחר שהם בלתי מיושבים בשכלו ובמדעו. ועיין מה שכתבתי בפירוש תהלות (סימן יח) בפסוק כי כל משפטיו לנגדי. ומאמר זה מובא ביומא (דף סז). (סי' קמ"א) ללכת בהם: ההליכה מושאלת מן ההליכה הפעלית – שילך בדרך להגיע אל מחוז חפצו – אל ההליכה המוסרית, שילך בדרך טובים וארחות צדיקים ישמור. ובלשון יש על זה הבדל במה שהלך בבנין הכבד יבא לרוב על הליכה הגיונית – "אהלך באמתיך" (תהלות פו), "בחקותי יהלך" (יחזקאל יט). או על הליכה מליצית – "בין הרים יהלכון", "שם אניות יהלכון", "לאור חציך יהלכו", "צדק לפניו יהלך" שאינו הליכה ברגלים. ויבא בבנין התפעל על הליכה הֵנה והֵנה כגון לטייל או להתהלך לפני או אצל נושא אחר כמו "הנה המלך מתהלך לפניכם", "את האלקים התהלך נח". ובמדרש "וישמעו את קול ה'..מתהלך בגן" – מקפץ ועולה מקפץ ויורד שהיא הליכה טיולית הנה והנה. ואם בא בבנין הקל על הליכת הנפש בדרך התורה ירצה שילך בדרך זה בקביעות עד שהיא תהיה מחוז חפצו ומגמת פניו כהולך בדרך להגיע אל עיר וזה שאמר עשם עיקר ואל תעשם טפלה. ואחרי העיון ראיתי כי בכינוי הרבים יאמר לפעמים בם ולפעמים בהם: "ונשא בם את השולחן", "ויקדש בם", "כי בם בחר ה' לשרתו", "ולא תתחתן בם". "והמותי את כל העם אשר תבא בהם", "ויפתח יוסף את כל אשר בהם". ומבואר שמלת "בהם" פורט יותר ממלת "בם", ובא לרוב כשיתפשט בכל הדבר שבו. ואמר (במדבר ד ט) "ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם", ושם (פסוק יד) "ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו עליו בהם". מה שאין כן (בפסוק יב) אמר "את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש". ואמרו ביומא (דף מח) הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בהם את הדם מהו? תנא דבי ר' ישמעאל "אשר ישרתו בם בקדש" – שני כלים ושירות אחד שמה שכתב "בם" משמע שאינו משמש בכל אחד בפרט וביחוד. ועל כן ממה שכתב "ללכת בהם" הוציא שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם. ומה שכתב וכן הוא אומר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" ר"ל שהוא המעיין המתמלא מעצמו ואין צריך לחכמות חצוניות למלאת מימיו וכן דרש בספרי "ואין לזרים אתך"--שלא תערב בהם דברים אחרים וכולי ככל דברי הספרא דפה. והוסיף כי יתרון לחכמת התורה על חכמות אחרות שאין מועילים רק בעולם הזה והתורה תועיל בין בעולם הזה בעודו מתהלך ומתנענע אל השלמות, ועל זה אמר "בהתהלכך", ובין בעולם הנשמות ששם יתעדן במה שהשיג בחייו, וזה "בשכבך", ובין בעולם התחיה, ועל זה אמר "והקצות". כי האדם חי ומת וחי, והם שלשה הגבולים. ומוסיף כי עיקר שישוב לחיות בתחיה הוא על ידי התורה וז"ש "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך" וכמו שאמרו בכתובות (דף קיא) כל העוסק בטל התורה, טל תורה מחייהו. ושמא תאמר אבד סברי שהלא הגוף יבלה וישוב העפר על הארץ והשתות יהרסון וצדיק מה פעל. משיב "אני ה' " כי הוא השכר המקוה שישיבו הנפשות אליו והוא שישוב להחיות הגוף בתחיה וז"ש "ועד זקנה אני הוא אף אני אחרון וכולי", ואין להאריך יותר.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה׃

(סי' קל"ד) ושמרתם את חקותי וכולי: תחלה הזכיר עשיה במשפטים ושמירה בחוקים כי אחר שהאדם הוא מורכב מנפש וגויה, מעליונים ותחתונים, הנה מצד הנהגת נפשו הרוחנית צריך הוא לחוקים ולכן סודם נעלם כי באו לתקן נפשו הנעלמת. ומצד גופו צריך הוא למשפטים באשר הוא מדיני. ותחלה יחס השמירה בלב שהיא העיון והמחשב אל החוקים שהם מתחברים עם נפשו ושכלו שענינה בעיון וחכמה ודעת. ויחס העשיה למשפטים שבאו לתקן עניני גופו. אולם בכתוב הזה חזר ונתן שמירה ועשיה לחוקים ולמשפטים כי מצד שהאדם מורכב משניהם וכל אחד עוזר להשלמת חברו צריך לעשות החוקים באיברי גופו ובזה יעזור הגוף לתיקון הנפש והכנתה אל החיים הנצחיים. וכן לשמור המשפטים בכח שכלו ועיונו הנפשי ובזה תעזור נפשו בחיי הגוף ואשרו. וזה שאמר "אשר יעשה אותם האדם", מצד שהוא אדם מורכב מרוחני וגשמי, "וחי בהם" בשני מיני החיים. שאחר שיפשט שמלותיו הצואים יחיה חיים הנצחיים שהם החיים האמתיים. ועל זה סיים "אני ה' " נאמן לשלם שכר ואני תכתני חוקי התורה ומשפטיה ערוכים וסדורים עם החיים והאושר הנצחי. ומאמר כזה נמצא בספרא קדושים (סוף פרק ז ופרק ט משנה ד) (סי' קמ"ב) ושמרתם את חקותי: תחלה אמר "את משפטי תעשו..." נגד מה שכתב "ובחקותיהם לא תלכו", רק בחקותי ומשפטי שהם הפוכים לחוקות העכו"ם ועל זה הקדים השם את הפעל שמורה סתירה והפך להקודם כמבואר אצלי בכל מקום. וכבר חתר הרמב"ם במורה לתת טעם להרבה חוקי התורה כמו שעטנז והקפת פאת הראש והזקן וכדומה שהם להשמר מחוקי עכו"ם ופה הוסיף שישמרו כל חוקיו. וכן כל דקדוקיהם שדקדוקי החוקים ופרטיהם הרבים אינם להרחיק מעכו"ם לבד, שבזה די אם נמנע מלעשות מה שהם עושים, רק יש בהם טעמים נשגבים ועל כן צריך לשמרם בכל פרטיהם כי בהם יחיה האדם חיי עולם. (סי' קמ"ג) אשר יעשה אותם האדם: יש הבדל בין שם אדם לשם האדם, בה"א. ששם הבא בה"א (אם אינו ה' הידיעה) מורה על כלל המין ועל כן אף למה שבארנו ויקרא (סימן י) ששם "אדם" הבא סתם היינו מי שהשלים נפשו הרוחנית שבה יבדל מן הבהמה, בכל זאת שם "האדם" מוסב על המין כולו וכולל כל מי שאינו בהמה [ וכמ"ש התוס' שיש חילוק בין "אדם" ל"האדם" ]. ובמה שכתב "אשר יעשה.. האדם" וכן "וזאת תורת האדם" היינו המין כולו, ואינו מדבר מישראל לבד. ומאמר זה מובא בסנהדרין (דף נט) ובכמה מקומות בשם ר' מאיר וגרס נכרי שעוסק בתורה. וכן שם "צדיקים" ו"טובים" כולל כל מי שהולך בדרכי הצדק וכל מי שהוא טוב לשמים ולבריות אף שלא מבני ישראל הוא וכמו שכתוב במדרש ויקרא (פ"ה) נקראו ישראל צדיקים ונקראו העמים צדיקים וכולי. (סי' קמ"ד) וחי בהם: ר' ישמעאל מפרש זה על חיי העולם הזה והוציא מזה שגם בעכו"ם אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג, ואף לר' אליעזר שחולק אר' ישמעאל (בסנהדרין דף עד ועכו"ם דף כז) יפרש כן על שאר מצות שבתורה כמ"ש ביומא דף פה מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת אמר שמואל "וחי בהם", וילמד גם בעכו"ם לענין שאין בה מיתה ולאו באונס רק עשה וכמו שנראה מדברי רבא בעכו"ם (דף נד) וכתירוץ השר מקוצי בתוס' (שם ד"ה הא). וממה שכתוב בתרגום אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא ותרגומו נאמר מפי ר' אליעזר ור' יהושע כמ"ש במגילה (דף ג), מבואר שלדעת ר' אליעזר שחולק על ר' ישמעאל מה שכתוב "וחי בהם" היינו לעולם הבא. ומה שדרש על "זאת קומתך דמתה לתמר" כן נדרש גם במדרש חזית. ועל "אעלה בתמר" דרש היום אני מתעלה ולשון "סנסיניו" דרש מ"שונאיהם". ובמדרש מפני שהתמר יש לו שלשה סנסינים כמו חנניה מישאל ועזריה שהיו שלשה. ומ"ש היום אני מחיה להם את המתים הוא כמ"ש בסנהדרין דף צב שבאותה שעה שהפיל חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו השם ליחזקאל להחיות המתים בבקעת דורא. ומבואר אצלי בספרי שירי הנפש בהערה שבסוף הספר כי שיר החמישי הוסד על עולם התחיה שאז תתעלה מלכות שמים שעל זה אמר "זאת קומתך דמתה לתמר" ואז יתעלו העולמות כולם. ובעת שקדשו חנניה מישאל ועזריה את השם היה קצת התעוררות מעין דוגמא זו ולכן ירד אז טל התחיה בבקעת דורא. ולכן נדרש פסוק זה גם על עת זאת שהיה מעין דוגמא של זמן התחיה.

אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה׃

(סי' קל"ה) איש איש: כפל השם יורה לרוב על הכללות כמו "ויהיו עושים גוי גוי אלהיו" (מלכים ב יז כט) ופירושו כל איש ואיש ובא לרבות העכו"ם. ומפרש בסנהדרין (דף נז) דאצטריך בעריות ישראל, כי בעריות דידהו יליף מדכתיב "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר", עיי"ש. (סי' קל"ו) איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו: הנה יתבאר זה בפר' קדושים (סימן ב) שכל מקום דכתיב "איש" יש לומר שהוא שם המין ופירושו איש ולא אשה. אמנם, על ידי שאמר אחר כך "לא תקרבו" בלשון רבים מבואר שאינו שם המין שאז היה לו לומר "לא יקרב", רק שם הכללות – כל איש ואינו ממעט אשה, עיי"ש. (סי' קמ"ה) איש איש אל כל שאר בשרו: פירשו חז"ל שהוא כלל ומה שחשב אחר כך כל העריות בפרטות היא פרט המפרש את הכלל. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ללמד שלא נמסר הדבר לשיקול הדעת לאסור עריות אחרות מסברה, שהייתי דן מסברה שכמו שההיתר מתהפך – שהוא מותר בבת אחי אביו ואחי אביו מותר בבתו – כן יתהפך גם האיסור ויהיה אחי אביו אסור באשתו כיון שהוא אסור באשת אחי אביו. וכן נדון שחורגו יהא אסור בבתו אחר שהוא אסור בבת חורגו. לכן כתבה התורה בזה כלל ופרט – רק אלו שחשב הם "שאר בשר" האסורים. יש שהם "שאר בשר" בעצמן, ויש שאסורות משום בעליהן שהם "שאר בשרו" כמו כלתו ואשת אחיו, ויש שאסורות מפני שהנקבות שאר בשר זה לזה כמו אשה ובתה ושתי אחיות. והפרט הזה נמשך עד פסוק יט כי אלה שחשב מפסוק יט ואילך: נדה, ואשת איש, וזכר, ובהמה אינם "שאר בשר". (סי' קמ"ו) לא תקרבו לגלות ערותה: המקור הנקשר אל הפעל הקודם בלמ"ד יורה לרוב על המחשבה ולפעמים בא במקום המחשבה והמעשה כמו "להרגו בערמה" (שמות כ״א:י״ד) והרגו, "תקחנו למות" (שמות כ״א:י״ד) וימות, "לשכב את בת יעקב" (בראשית ל״ד:ז׳) ושכב, וכמ"ש הרד"ק במכלול דף לו. ומזה צמחה הפלוגתא בין ר' אליעזר ור' שמעון (ספרא צו פרק ח) במה שכתוב "אשר יובא דמה אל אהל מועד לכפר" אם פירושו שכפר ממש או פירושו שרצה לכפר כמו שבארנו שם (סימן עה). וכן במ"ש "לא תקרבו לגלות" דעת ר' פדת (שבת דף יג) דוקא אם גלה, וקריבה לא אסרה התורה. ודעת הספרא שפירושו אף הקורבה לגלות אסור. והנה זה נזכר שנית בנדה והטעם מבואר במה שאמרנו בסימן הקודם שפסוק זה הוא כלל ופרטיו מתפרשים עד פסוק יט, ולכן אחר שהודיע בהכלל שגם קורבה אסור לא הוצרך לשנות בכל פעם. אמנם בפסוק יט שאינו שייך אל דיני עריות של "שאר" הוצרך להודיע זה שנית בנדה שאינה בכלל עריות של "שאר" ומזה נלמד גם לאשת איש בפרט שבאשת איש אין צריך לומר זאת כי גם יחוד אסור וכמ"ש בשבת שם.

אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה כִּי בְכָל־אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם׃

(סי' קמ"ז) אל תטמאו בכל אלה: ידוע שמלת "כל" כשבא במשפט מחייב היא מחייב כללי וכשבא במשפט שולל הוא שולל כללי וכולל הכלל והקצת, ועל זה אמר בין בכולם בין במקצתם. ומבואר שאם היה כתוב "אל תטמאו באלה" היה נוטה יותר לפרש בכולם, ובמלת "בכל" הוסיף אף כל שהוא. ובמאמר המחייב יהיה בהפך – שמלת "אלה" נוטה יותר על הקצת ובמלת "כל" שהוא מחייב כללי הוסיף חיוב כללי, כי מלת "כל" מתהפך תמיד אל הכוונה שהיינו מפרשים בלא מלת "כל". ובזה תבין היטב מה שאמרו במכות (דף כד) וסנהדרין (דף פא) רבן גמליאל כי מטי להאי קרא בכי "עושה אלה לא ימוט". עושה כולה הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט! אמר לו ר' עקיבא מי כתיב "עושה כל אלה"?! "עושה אלה" כתיב – אפילו בחד מינייהו, דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא "אל תטמאו בכל אלה". התם נמי "בכל אלה" הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא?! אלא לאו באחד מכל אלה! והפליאה מבוארת שהשיב מי כתיב "עושה כל אלה", הרי שאם היה כתוב "כל אלה" פירושו בכולהו ואיך הביא הכתוב "אל תטמאו בכל אלה"? ועם דברינו נכון כי ידע שמשמעות הלשון יתהפך במאמר מחייב ממה שהוא במאמר שולל וכיון שבמאמר שולל "כל אלה" פירושו מקצת, ועל כרחנו ש"אלה" פירושו כולהו, ועל כן במאמר המחייב יהיה בהפך – ש"כל אלה" פירושו כולהו ו"אלה" פירושו מקצת. וזה שאמר מי כתיב "עושה כל אלה"?!, והבן. (סי' קמ"ח) בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם: אם היה אומר "בכל אלה נטמאו הגוים" הייתי מפרש על המצריים כי גם הם נטמאו בכל הטומאות האלה. לכן הוסיף "אשר אני משלח מפניכם" להודיע שמדבר מן הכנענים כי ארץ מצרים לא קאה את יושביו, רק ארץ כנען לבד שעל זה אמר "ותטמא הארץ". כי יען שהיא ארץ קדושה מקבלת טומאה מדברים האלה, מה שאין כן ארץ מצרים שהוא ארץ טמאה ואין דברים אלה מזיקים לה כי הוא ערות הארץ כידוע. ומ"ש "ואפקוד עונה עליה" הנה ר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה בראש השנה (דף לב) שיש הבדל בין פקידה ובין זכירה. וחולק עם ר' יוסי שסבירא ליה ש"זכירה" ו"פקידה" אחד הוא. ורצונו לומר כי הפוקד הוא על ידי בקרת המעשים ובזה משתתף עם ענין הפקדון וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה נג) אמר הקב"ה בעל פקדונות אני. עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים ואחזיר לו חבילה של קוצים – "פקד פקדתי את אשר עשה עמלק". שרה הפקידה חבילה של מצות ומעשים טובים – "וה' פקד את שרה". ובזה משתתף עם הוראות אחרות שיש לפעל זה על החשבון ועל הפקדון ועל ההנחה במקום כמ"ש בפסיקתא דרב כהנא (פ' מב) ובתנחומא מובא בילקוט ש"א (סימן פח) באורך יש פקידה לבכורות ויש פקידה לבנים וכולי שכיון על שתוף ההוראות של שורש זה עיי"ש. וז"ש כיון שאני פותח הפנקס וזה מענין פקידה וחשבון, מיד אני גובה וזה מענין ציוי לגבות ומענין מינוי העון לחבל ולהשחית ומענין החזרת הפקדון, דכולהו איתנהו בלשון זה בהבדלו מן "זכירה". הפוקד זוכר על ידי מעשים טובים או רעים ומונה המעשים וסופרם בחשבון ומוציא הפקדון שאצלו ר"ל שמשלם גמול כפי שפקדו בידו. ומה שאמר לשון הקאה, הושאל אל הארץ מהאדם שמקיא דבר הבלתי נאות אל טבעו כך תשלך הארץ הבלתי נאות אל טבע קדושתה ורוחניותה.

וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם׃

(סי' קמ"ט) ושמרתם אתם: כבר התבאר (באילת השחר כלל רט רי) שכל מקום שכפל הכינוי עם גוף הפעל הוא זרות בלשון כמו שחשבם הרד"ק במכלול (דף כט) עם הזרים. וחז"ל דרשום תמיד ופירשו שר"ל שהלא אתם כבר שמרתם, רצונו לומר אתם בעצמכם גם בלא הציווי הלא שמרתם במצרים כמו שכתוב "גן נעול" שנדרש על שנשמרו מעריות (כמ"ש במכלתא פרשת בא, ויקרא פרשה לב, במדבר רבה פג, ומדרש חזית פסוק גן נעול). ומ"ש (במשנה יח) מכל התועבות בין מכולם בין ממקצתם התבאר (בסימן קמז). ומ"ש אזרח זה אזרח וכולי התבאר למעלה (סימן עד).

כִּי אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ׃

(סי' ק"נ) כי כל התועבות האל וכולי: כבר אמר זה (בפסוק כה) רק שם דבר מעונש השגחיי כמ"ש "ואפקד עונה עליה" ופה הוסיף כי העונש ההשגחיי לישראל הוא דבר יותר גדול שהוא כריתת הנפש ומה שתקיא הארץ אותם יהיה עונש טבעי ועל זה אמר שנית "ותטמא הארץ" מעצמה והיא הקיאה העמים האלה מצד טבעה שהיא בלתי סובלת הטומאות האלה והיא בעצמה חייבת גלות על ידי הדברים האלה חוץ מהעונש שיגיע לכם מצד שנפשיכם קדושה שהיא עונש כרת שלא יצויר באנשי הארץ אשר לפניכם. ומ"ש במשנה כ' מכל התועבות בין מכולם היא כי דומה כמו מה שכתוב "ולא תעשו מכל התועבות וכולי שהיא אף מקצתם כנ"ל. ומ"ש "ונכרתו הנפשות העושות" לכלול גם האשה ששם "נפש" כולל זכרים ונקבות ומובא בבבא קמא (דף לב). ומ"ש "העושות" שהיא מיותר שכבר אמר "אשר יעשה", לבאר שאין חייב כרת על קריבה דעריות רק העושה מעשה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

(סי' קנ"א) ושמרתם את משמרתי: כבר התבאר (ויקרא סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעולה מוסף על הפעל יש בו דרוש ודרשו שישמרו גם המשמרת דהיינו הסייגים שיעשו לזה, כגון שניות לעריות. וכן אמרו ביבמות (דף כ). ועל זה אמרו שבא להזהיר הבית דין כי הם העושים הסייגים והגדרים שעל ידי כן ישמרו העם בל יפגעו בחוקי התועבות עצמם. ומ"ש "ולא תטמאו בהם" וכבר התבאר (ויקרא סימן שו) שכל לשון טומאה שבא אחריו שימוש הב' אינה טומאת גויה רק טומאת הנפש. וז"ש מלמד שכל העריות קרוים טומאה. והנה כבר אמר "אל תטמאו בכל אלה", רק שכיון שלא נזכר טומאה רק בנדה ואשת איש ובהמה הייתי אומר שתפס לשון טומאה מפני אלה לבד דסליק מינייהו, לא בעריות "שאר בשר". לכן אמר שנית "ולא תטמאו בהם" שכולם קרוים טומאה, והביא דוגמא לזה ממ"ש בסוף שמיני "ולא תטמאו בהם" שהיא גם כן טומאה הפך הקדושה שלכן בא שימוש הב' כמו שבארנו שם (סימן קסו) ושם אומר "ונטמתם בם" שדריש שסופם ליטמא בם ולהתרחק מה' כי יטמטמו את הלב כמש"ש (סימן קסז). ונגד זה אמר "אני ה' אלקיכם", ששם "אלקים" בכינוי מורה על הקשר שיש לו עם ישראל, ואיך תתרחקו ממני על ידי טומאת נפשותיכם ותתחייבו כליה, וכמו שאמר עזרא "הנשוב להפר וכולי הלא תאנף וכולי", הזכיר גם כן שם "ה' אלקי ישראל" שהוא הדיבוק שיש לו עמהם.