Metzudat Zion on I Samuel 15 — מצודת ציון על שמואל א טו

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם׃

פקדתי. ענין זכרון: שם. מלשון שימה:

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר׃

והחרמתם. ענין כליון וכריתה: מעולל. הוא הרך בשנים, כמו (ישעיהו סה כ): עול ימים והוא גדול מן היונק:

וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת־הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת־אִישׁ יְהוּדָה׃

וישמע. ענין אסיפה הבאה בשמיעת קול המאסף, וכן (ירמיהו נ כט): השמיעו אל בבל רבים: ויפקדם. ענין מנין ומספר: בטלאים. שם מקום, כמו (יהושע טו כד): זיף וטלם ובעלות. ורבותינו ז״ל אמרו (יומא כב ב): בטלאים ממש, לפי שאסור למנות את ישראל לגולגולת, ומנאם בטלאים, וכל אחד לקח טלה מעדר שאול, והחזירו למקום מיוחד, ומנו הטלאים וידעו מספר בני ישראל: רגלי. הולכי רגל, לא רוכבים:

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד־עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל׃

וירב. מלשון מריבה ומלחמה:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן־אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק׃

הקיני. משפחת הקיני, מבני חובב חותן משה: אוסיפך. ענין כליון:

וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ־עֲמָלֵק חָי וְאֶת־כָּל־הָעָם הֶחֱרִים לְפִי־חָרֶב׃

ויתפש. ענין אחיזה:

וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל־הַכָּרִים וְעַל־כָּל־הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל־הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ׃

והמשנים. מלשון שנים, רוצה לומר כפולים בבשר ושמנים, ודוגמתו (עזרא א י): כפורי זהב משנים, ורוצה לומר כפולים: הכרים. הכבשים השמנים: ולא אבו. ולא רצו: וכל המלאכה. המקנה, נקראת מלאכה, לפי שבו עבודת האדם בעל המקנה, ובו יעסוק, כמו (בראשית לג יד): לרגל המלאכה: נמבזה. בזויה: ונמס. רוצה לומר דבר הנשחת:

נִחַמְתִּי כִּי־הִמְלַכְתִּי אֶת־שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי־שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת־דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל־יְהוָה כָּל־הַלָּיְלָה׃

נחמתי. ענין הפוך מחשבה:

וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא־שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל׃

מציב. ענינו עשיה והעמדה: יד. מקום:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו [וַיֹּאמֶר] לוֹ דַּבֵּר׃

הרף. מלשון רפיון:

וְלָמָּה לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל־הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה׃

ותעט. ענין פריחה, כמו (לקמן כה יד): ויעט בהם, ורוצה לומר מהירות ההליכה:

וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל׃

ראשית החרם. מיטב מדבר הנחרם, כמו (עמוס ו ו): וראשית שמנים ימשחו:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים׃

החפץ. ענין רצון: להקשיב. לשמוע:

כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת־דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ׃

ואון. ענין דבר תוהו ושקר, כמו (זכריה י ב): התרפים דברו און: ותרפים. הוי״ו יתירה, כמו (תהלים עו ז): נרדם ורכב: הפצר. ענין רבוי הדברים, כמו (בראשית יט ג): ויפצר בם: יען. בעבור:

וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת־חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה׃

שא. ענין מחילה:

וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע׃

בכנף. בקצה שפולי המעיל, כמו (לקמן כד ד): ויכרת את כנף המעיל:

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם׃

נצח. ענין חוזק והתגברות, כמו (איכה ג יח): אבד נצחי, ועל המקום יאמר, שהוא חוזקן של ישראל: ינחם. ענין הפוך מחשבה:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר־הַמָּוֶת׃

מעדנות. ענין קשור, כמו (איוב לח לא): התקשר מעדנות כימה: אכן. באמת:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן־תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת־אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל׃

שכלה. מי שבניו מתים, קרוי שכול, כמו (בראשית כז מה): למה אשכל: וישסף. תרגומו ופשח, והוא הבקיעה לשנים, כמו (איכה ג יא): ויפשחני ובדברי רבותינו ז״ל (בבא בתרא נד א): מאן דפשח דקלא:

וְלֹא־יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת־שָׁאוּל עַד־יוֹם מוֹתוֹ כִּי־הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל וַיהוָה נִחָם כִּי־הִמְלִיךְ אֶת־שָׁאוּל עַל־יִשְׂרָאֵל׃

יסף. מלשון הוספה: