Sign In

Proverbs 22 — מִשְׁלֵי כב

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב׃

רַשִׁ״י נבחר שם מעשר רב. שם טוב: מכסף ומזהב. נבחר חן טוב:
אִבְּן עֶזְרָא נבחר, עשיר - שנים דבקים. טוב עומד במקום שנים וכן הוא שם טוב וחן טוב נבחר מעושר רב, כי עשיר ורש נפגשו ור"ל שהסבות יורדות מן השמים על הארץ ובני אדם המקבלים נפגשו בהם, כלומר שפגש בזה העושר ובזה הרשות. וזה עושה כלם ה' - שהוא יתן העושר והרשות והוא עושה העשיר והדל, אבל שם טוב איננו פגע, כי האדם קונהו לעצמו במעשיו הטובים, וחן שיתן חנו בעיני כל רואיו על מעשה הטוב, על כן נבחרו מעושר רב.
רַלְבַּ״ג נבחר שם מעושר. ידוע כי השם הטוב יהיה לאדם בסב' יוש' תכונותיו ופעולותיו והוא נבחר וטוב לאד' מעוש' רב והחן הטוב שיש לו מהאנשי' הוא נבחר מכסף וזהב כי בסבת יושר תכונותיו ופעולותיו והיותו אהוב לאנשים יהיה לו מחסה מהרעות יותר ממה שיוכל לחסות בכספו וזהבו כמו שיאמר משל הדיוט יותר טוב אהוב בשוק מזהב בארגז:
מְצוּדַת דָּוִד נבחר. שם טוב נבחר מעושר רב וחן טוב נבחר מכסף וזהב:

ב עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם יְהוָה׃

רַשִׁ״י עושה כולם ה'. כשעני אומר לעשיר פרנסני והוא עונה קשות עושה כולם ה' הקב"ה עושה אותם חדשים לזה עני ולזה עשיר:
רַלְבַּ״ג עשיר ורש נפגשו. ולבאר כי העושר אינו נחסר מאד אמר כי כבר יקרה בעשיר ורש שיפגשו זה את זה כאילו תאמר שהעשיר ירד מעט מעשרו והרש יעלה ויקנה העושר מעט מעט עד שיקר' מזה שיהיו שוים בקנינים לפי שהש"י עושה זה עני וזה עשיר או ירצה בזה שהעשיר והרש נפגשו שלא יוכל לחיות זה בלא זה והמשל שאם היו כל האנשים עשירים לא ימצא איש עושה מלאכה מהמלאכות המעשיות ויפסד היישוב ואם היו כלם עניים לא יוכלו להתפרנס זה מזה ולזה הוא מבואר כי הש"י עושה קצת האנשים עשירים וקצתם עניים כדי שיתקיים המציאות ויהיה אמרו עשיר ורש נפגשו כאמרו חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו:
מְצוּדַת דָּוִד עשיר. מוסב למעלה לומר לזה נבחר שם וחן מעושר כי העושר לא ישובח והעוני לא יגונה כי מה׳ יצא הדבר בגזרה היורדת מן השמים ופגשה בהם בזה העושר ובזה העוני כפי הגזרה הגזר כי ה׳ עושה כל אלה ולא בעבור רוב החכמה העשיר העשיר אבל השם והחן באה בבחירת האדם עצמו:
מְצוּדַת צִיּוֹן נפגשו. ענין פגיעה כמו רש ואיש תככים נפגשו (לקמן כט):

ג עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר [וְנִסְתָּר] וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ׃

רַשִׁ״י ערום ראה רעה. עונש של עבירה ונסתר ולא עבר עבירה:
אִבְּן עֶזְרָא ערום - שלמד ערמה הוא רואה רעה הבאה ונסתר ונחבא עד שיעבור זעם, ורשעים עברו ברעה ונענשו קבלו עונש.
רַלְבַּ״ג ערום. הנה האיש הערום והחכם ראה הרעה קודם בואה ונסתר להמלט ממנה ואולם הפתאים לא נתנו לבם לזה ועברו במקום הרעה שם השיגם ההפסד והעונש:
מְצוּדַת דָּוִד ראה רעה. הערום רואה הרעה המעותדת לבא ונסתר ממנה ר״ל שומר עצמו מן הרעה טרם בואה אבל הפתאים עברו דרך הרעה ולא נשמרו והשיג אותם העונש וההפסד:
מְצוּדַת צִיּוֹן נענשו. גם הפסד הממון קרוי בל׳ עונש כמו וענשו אותו מאה כסף (דברים כ״ב:י״ט):

ד עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים׃

רַשִׁ״י עקב ענוה. בשביל הענוה יראת ה' באה, ד"א ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה:
אִבְּן עֶזְרָא עקב, צנים - שנים דבקים. עקב - סוף ענוה מסבבת יראת השם, כענין: מצוה גוררת מצוה ומסבבת לעניו עושר וכבוד ממון, או שיכבדוהו אחרים. וחיים - שיאריכו ימיו.
רַלְבַּ״ג עקב ענוה. בשכר תכונת הענוה יגיע האדם אל שיקנה יראת ה' כי מפני היותו שפל בעיניו יתבונן מפני זה בנמצאים הנכבדים העליונים ממנו וכאשר יראה עוצם הש"י הנה יקנה מזה שיירא מהש"י בתכלית מה שאפשר ומזה יגיע אל שיקנה עושר בקניינים המדומים ובדעות ויקנה ג"כ כבוד וחיים בעניינים המדיניים וזה מבוא' במעט עיון מה שקדם מהדברים:
מְצוּדַת דָּוִד עקב. סוף הענוה היא יראת ה׳ ר״ל הענוה תסבב היראה כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום ותבוא בלבו יראת הרוממות וימצא עושר וכבוד וחיים:
מְצוּדַת צִיּוֹן עקב. עניינו סוף ואחרית ע״ש שהעקב הוא סוף הרגל:

ה צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם׃

רַשִׁ״י צנים פחים. כמו (במדבר ל״ג:נ״ה) לצנינים בצדיכם ובאו עליך הוצן (יחזקאל כ״ג:כ״ד) ל' גדודים ולסטים: צנים פחים. הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מוכני' לו: שומר נפשו ירחק מהם. שמיישר מעשיו ינצל מהם:
אִבְּן עֶזְרָא צנים - שרשו צנן מן ולצנינים וענינו סלונים. בדרך עקש - שיהיה נלכד בהם והעניו ששומר נפשו ואינו עושה רע, רחוק מהצנים.
רַלְבַּ״ג צנים פחים. הנה בדרך האיש העקש והוא ההולך בדרך מעוות שאינו משגיח כראוי אי זה הדרך ראוי שילך ימצא צנים להנזק בקרירות האויר וימצא בו פחים להלכד בהם רגליו ומי שהוא שומר נפשו והוא המתבונן בדרכיו והולך בהם דרך ישרה ירחק מאלו הדברים המזיקים כי הוא לא ימסור עצמו לסכנות ויעיין באי זה דבר ראוי שישתדל בהשגתו ובאי זה אופן שיהיה נמלט מהרעות והפגעים:
מְצוּדַת דָּוִד צנים פחים. קוצים ופחים יקושים נמצאים בדרך עקש ר״ל המעקם דרכיו יתייסר בקוצים וילכד בפח אבל השומר נפשו וסר מדרך העקש הנה ירחק מצנים ופחים ולא עליו יהיו:
מְצוּדַת צִיּוֹן צנים. קוצים כמו ולצנינים בצדיכם (במדבר לג):

ו חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה׃

רַשִׁ״י חנוך לנער. לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים אם לטוב אם לרע: גם כי יזקין לא יסור ממנה:
אִבְּן עֶזְרָא חנוך - למד, כמו: חניכיו כלומר מלומדי כלי מלחמה שלו. גם - לרבות הזקנה על הנערות.
רַלְבַּ״ג חנוך לנער. אשר יחנוך לנער על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה לחשבו והשגתו שכבר יקבל המוסר כאשר יגדל הנה ימשך שלא יוכל להסירו אחר זה מהדרך הרעה ההיא וגם לא יסור ממנה מעצמו וגם בעת זקנתו:
מְצוּדַת דָּוִד חנוך. התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה׳ לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה וכשיהיה מורגל בעבודת ה׳ אז גם כי יזקין לא יסור ממנה כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא:
מְצוּדַת צִיּוֹן חנוך. הוא ענין התחלה לדבר שעתיד לעמוד בו כמו ולא חנכו (דברים כ׳):

ז עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה׃

רַשִׁ״י עשיר ברשים ימשול. עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם:
אִבְּן עֶזְרָא עשיר, זורע, טוב - [ז-ט] ג' דבקים. ברשים שאין להם מאומה, ימשול בהם בכח ולווה ממנו יכריחנו שיהי' עבדו.
רַלְבַּ״ג עשיר ברשים ימשול. האיש העשיר ימשול ברשים ולזה ישובח העושר מזה הצד וכי ילוה מטובו לאיש הנה האיש הלוה הוא לו כפוף ונכנע כאילו הוא עבדו מצד החסד שגמל אותו והנה בזה האופן ימשול העשיר ברשים במה שיגמל להם מהחסד:
מְצוּדַת דָּוִד עשיר. העשיר בדעת ימשול בעניי הדעת וכן עבד לוה לאיש מלוה ר״ל כמו שהלוה הוא מוכנע להמלוה על כי לוה לו די מחסורו כן ימשול החכם בעניי הדעת על כי יספיק להם משאלותם בדבר החכמה:

ח זוֹרֵעַ עַוְלָה יקצור־[יִקְצָר־] אָוֶן וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה׃

רַשִׁ״י זורע עולה. יקצר און לפי זריעתו קצירתו לפי פעולתו יהיה קבלת משכורתו: ושבט עברתו יכלה. קנה השבולת שלו כלה והולך לו, יש אומרים (סא"א) שבט חמתו שרודה בני אדם כלה והולך לו לפי שמפסיד את יכולתו:
אִבְּן עֶזְרָא זורע - שיעשה עולה העשיר למשול ברשים, יקצור און יקבל שכרו כראוי לו. ושבט - כי העברה מדומה לשבט, כענין: הוי אשור שבט אפי. והטעם שיתעבר ברשים יכלה השבט ולא יעבור בהם עוד, כי השם יכלהו.
רַלְבַּ״ג זורע עולה. אך מי שיחשוב למשול באנשים בהפך זאת התכונה והוא בעול והחמס שיעשה להם הנה לא תמשך ממלבתו עליהם כי כבר יגיע לו רע מהרע שיעשה ר"ל כי במה שיזרע מהעול יצא לו קציר נאות למה שעש' אותו מהרע וזה הקציר והפרי שישיג מזה הוא עמל ואון לא דבר שיש בו תועלת ויקרה לו מהרע מה שיכלה בו שבט עברתו ר"ל שלא תשאר לו שררה יוכל להכות בה האנשים בשבט עברה כמו שהיה עושה קודם זה:
מְצוּדַת דָּוִד זורע. כמו הזורע דבר מה הנה יקצור המין שזרע כן הגמול לפי המעשה: ושבט עברתו. שבט חמתו שהיה מכה ורודה בה הנה יכלה ר״ל יפסיד היכולת:
מְצוּדַת צִיּוֹן ושבט עברתו. הושאל לשון שבט על העברה והזעם וכן אשור שבט אפי (ישעיהו י׳:ה׳):

ט טוֹב־עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי־נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל׃

אִבְּן עֶזְרָא ואיש טוב עין - שיתן לדלים מלחמו, הוא יבורך מלא ברכת ה'.
רַלְבַּ״ג טוב עין. אך מי שהוא טוב עין וימשול באגשים בהטבתו להם הוא יבורך מאת הש"י ויתחזק כחו להטיב להם ולמחול בהם מפני שנתן מלחמו לדל כי בגלל הדבר הזה יברכהו הש"י:
מְצוּדַת דָּוִד טוב עין. הנותן לעני בעין יפה יבורך מה׳ כי הלא נתן מלחמו לדל ואם עוד יבורך בנכסיו ישפיע עוד יותר ולא ירע לבבו בתתו לו:

י גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן׃

רַשִׁ״י גרש לץ. יצר הרע:
אִבְּן עֶזְרָא גרש - הסירהו מפניך כי אז יצא המדון מקרבך. וישבות דין - שלא יביאך למשפט וישבות קלון שלא יקלך.
רַלְבַּ״ג גרש לץ. מדרך הלץ לשנוא האנשים ולהלעיג בהם ולעורר להם מדינים ולזה אם תגרש לץ מהבית יצא המדון ממנו כי הוא היה המעורר מדינים שם וישבות מהבית ריב וקלון המריב שם והמבייש האנשים:
מְצוּדַת דָּוִד גרש לץ. גרש ממך את הלץ ויצא המריבה כי דרך הלץ לחרחר ריב: וישבות. אז יבוטל דין וקלון כי כשיהיה ריב יגשו למשפט ויריבו לבזות זה את זה וכשאין מחרחר ישבות הכל:
מְצוּדַת צִיּוֹן וישבות. ענין הבטול כמו שבת נוגש (שם יד):

יא אֹהֵב טהור־[טְהָר־] לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ׃

רַשִׁ״י אוהב. טהר לב חן שפתיו מי ששפתיו חן: רעהו מלך. הקב"ה אוהבו ומחבבו:
אִבְּן עֶזְרָא אוהב - עומד במקום שנים טהר לב, שהוא טהור מרעות, שהם כנגד הסיגים ואוהב חן שפתיו, כלומר איש חן בעבור שיש לו שפתי דעת. גם יתכן להיות חן שם התאר ומי שיאהב שניהם תגדל מעלתו, עד שיהיה המלך רעהו כחושי הארכי אוהב הטהורים, שהיה רעה דוד.
רַלְבַּ״ג אוהב טהר לב. אך מי שהוא טהור לב ואוהב בלי לב ולב הנה החן והאהבה שמראה בדבריו לאהובו רעיונו מולך ומושל בו אז ירצה בזה כי לא יאמר בפיו רק מה שבלבו לעשות והנה הביאור הראשון הוא יותר נקשר אל מה שלפניו מן הדברים:
מְצוּדַת דָּוִד אוהב. מי שאוהב איש טהר לב מבלי סיג און ויאהב את מי שיש חן באמרי שפתיו על כי בדעת ידבר הנה המלך מכבדו כי כן דרך המלך לאהוב אנשים כאלה:

יב עֵינֵי יְהוָה נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד׃

אִבְּן עֶזְרָא עיני - דברה תורה כלשון בני אדם, עיניו חפצו ורצונו או שכלו נצרו אנשי דעת מכל רע. ויסלף - יעות השם דברי בוגד החושב רע על אנשי דעת ויבטלם.
רַלְבַּ״ג עיני ה'. הנה עיני ה' והשגחתו שומרת דעת החכמים לקיים מחשבותיהם ועצתם הוא מסלף דברי הבוגדים להפילם ממועצותיהם:
מְצוּדַת דָּוִד עיני ה׳. המקום ישגיח בשמירת אנשי הדעת ויעוות לקלקל דברי עצת הבוגד אשר ידבר ללכוד אנשי הדעת לא יוכל להם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויסלף. ויעקם:

יג אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ׃

רַשִׁ״י אמר עצל ארי בחוץ. איך אצא ללמוד תורה:
אִבְּן עֶזְרָא עצל - רשע. ארי בחוץ - עלה כדי שלא יצא לבקש מחייתו. ארצח - שהארי ירצחהו.
רַלְבַּ״ג אמר עצל. הנה העצל לא יצא מפתח ביתו לעשות מלאכתו מרוב העצלה ויאמר כי הארי בחוץ לטרפו אם יצא מביתו והלסטים ברחובות להרגו אם ילך שם:
מְצוּדַת דָּוִד אמר עצל. בעבור העצלות לא יצא מפתח ביתו לעשות מלאכתו ויבדה מלבו לאמר הלא הארי בחוץ ויטרוף נפשי ובתוך הרחובות אהיה נרצח מן הלסטים המצויים שם:

יד שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת זְעוּם יְהוָה יפול־[יִפָּל־] שָׁם׃

רַשִׁ״י שוחה עמוקה פי זרות. פי עובדי גלולים: זעום ה'. מי שהקב"ה שונאו נופל ונכשל בה: זעום. נזוף מלפניו:
אִבְּן עֶזְרָא שוחה, אולת - שנים דבקים. שוחה - על משקל גולה. והטעם: כשוחה שהיא עמוקה כן פי נשים זרות לזעומים, מי שהשם זעם אותו וחפץ במיתתו יפול שם, אבל הנער, אע"פ שהאולת קשורה בלבו ראוי להכותו בשבט מוסר, כי הוא ירחיק האולת ממנו.
רַלְבַּ״ג שוחה עמוקה. הנה הפה הדובר זרות ותהפוכות ודברים הם הפך האמת וביחוד בהתחלות והשרשים הם בדמיון השוחה העמוקה שהנופל בה אין לו תחבולה לצאת ממנה זעום ה' הוא מי שיפול בזאת השוחה כי תמיד יתרחק מן הדרך הנכונה והשלימות כל מה שיחזיק בזאת התכונה הפחותה:
מְצוּדַת דָּוִד שוחה. כחפירה עמוקה אשר הנופל בה קשה לו לעלות כן הוא הנלכד בפתוי פי זרות היא המינות אשר יקשה מאוד לפרוש ממנה: זעום ה׳. מי שה׳ זעם עליו וחפץ במיתתו הוא נכשל בה כי לא יאיר עיניו בתחלת הפתוי להבין סכלות הדבר וכזביו:
מְצוּדַת צִיּוֹן שוחה. בור כמו בשחת עשו (תהלים ט׳): זרות. מל׳ זר: זעום. ענין כעס:

טו אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב־נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ׃

רַלְבַּ״ג אולת קשורה בלב נער. בלב הנער קשורה אולת בהתחלה ענינו כי מפני היותו נבהל ונחפז לעשות מה שיחפוץ לא ידרוך בעניניו בסבות הנאותות ולא יתיישב להתבונן מה שראוי לעשות ומה שראוי שיתרחק ממנו אך שבט מוסר ירחיק מהנער האולת הזאת ולזה ראוי לאדם ליסר בנו בתחלת ענינו כי אז יוכל להקנותו מוסר:
מְצוּדַת דָּוִד אולת קשורה. דבוק הוא במעשה האולת כאלו קשורה בלבו אבל שבט המייסר ירחיק ממנו את האולת:

טז עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ־לְמַחְסוֹר׃

רַשִׁ״י עושק דל להרבות לו. עושר: נותן לעשיר. סוף שנותן ממונו לעו"ג העשירי' ואך למחסור הוא בא:
אִבְּן עֶזְרָא עושק, אך - למעט מה שיחשוב להרבות לו, כלומר עושק דל להרבות לנפשו או לתתו לעשיר, אך בעבור מחסור שיבואהו עשקו.
רַלְבַּ״ג עושק דל להרבות לו. מי שהוא עושק הדל והוא הכח המתעורר לתאוות הגופיות שלא יתן לו Xתאוותיו דבר הנה זה הוא להרבות לו כי כל מה שיתמיד להתנהג תמעט תאותו לאלו הדברים ולזה יהיה תמיד שבע ומי שיתן לעשיר תאוותיו והוא האיש הנמשך אחר התאוות הנה זה לו למחסור כי תמיד יהיה יותר רעב בסבת רוב תאוותיו כאמרם אבר קטן יש לו לאדם משביעו רעב מרעיבו שבע או ירצה בזה הנה אם הדל העושק כבר יש לו השתדלות מה כי הביאהו ולזה שם מגמתו להרבות לו קנינים אך הדל הנותן לעשיר הנה אין לו בזאת המתנה תועלת רק לחסר קנינו כי העשיר לא יחשוב מאד המתן הזה עם שהוא יבזה הדל וילעיג עליו על מה שנתן לו ולא ישתדל להשיב לו גמול וזה מפורסם מהעשיר והנה הביאור הראשון הוא יותר נכון:
מְצוּדַת דָּוִד עושק דל. דבר בהווה על כי אין העשיר מניח לגזול הימנו כי חזקה ידו להרבות לו. בחושבו שבזה יתרבה הונו: נותן לעשיר. וכן הנותן מתן לעשיר: אך למחסור. בשתי אלה לא יבוא יתרון כי אם חסרון בעשרו כי הגזל יאבד עוד את שלו ובתת מתן לעשיר בעצמו מחסר עשרו והמקום לא ימלא החסרון כי לא עשה מצות ה׳ במתן ההוא:

יז הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי׃

רַשִׁ״י הט אזנך שמע דברי חכמים. ללמוד תורה מחכם כל שהוא: ולבך תשית לדעתי. ואם רבך רשע לא תלמוד ממעשיו:
אִבְּן עֶזְרָא הט, כי, להיות, הלא, להודיעך - [יז-כא] ה' דבקים. לדעתי - ללמוד דעת, כי נעים דעתי, או כי תהיה נעים כשתשמרם בבטן רמז ללב.
רַלְבַּ״ג הט אזנך ושמע דברי חכמים. ללמד חכמתם ושים עם זה לבך לדעתי ולא תשען על דברי החכמים לבדם רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך המיוסד על יסודות התורה כי התורה היא המישרת להשיג מה שיקצרו מהשגתי בדרך החכמה:
מְצוּדַת דָּוִד ולבך. ר״ל לא שמיעת האוזן בלבד כי גם לבך שים לדעת התורה להבינה ולזכרה:
מְצוּדַת צִיּוֹן תשית. תשים כמו שת לי אלהים זרע (בראשית ד׳:כ״ה):

יח כִּי־נָעִים כִּי־תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל־שְׂפָתֶיךָ׃

רַשִׁ״י כי נעים. יהי לך לאחר זמן אם תשמרם ותצפנם בבטנך שלא תשכחם ואימתי יהיו שמורים בלבך בזמן שיכונו על שפתיך כאשר תוציאם בפיך:
אִבְּן עֶזְרָא יכונו הדברים על שפתיך - להיות זכרון.
רַלְבַּ״ג כי נעים. ומתוק הוא לנפש כי תשמור דברי החכמים בלבך ויכונו יחדיו עם דעתי שהישרתיך אליו על שפתיך:
מְצוּדַת דָּוִד כי נעים. נעים תהיה כאשר תשמרם בלבך הנתון בבטן וכאשר כל דברי התורה יחדיו יהיו נכונים על שפתיך מבלי שגיאה ובלבול ולזה שים לבך להם כי השומע מבלי הבנת הלב לא יוכל להוציא דבר מבלי שגיאה ואף מהר ישכחם:
מְצוּדַת צִיּוֹן נעים. ענין מתיקות וערבות:

יט לִהְיוֹת בַּיהוָה מִבְטַחֶךָ הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף־אָתָּה׃

רַשִׁ״י להיות בה' מבטחך הודעתיך. אני מודיעך שתבטח בה' ותעסוק בתורה ולא תאמר איך אבטל ממלאכתי ואיך אתפרנס:
רַלְבַּ״ג להיות בה'. אך אתה אחרי הגיעך לזאת המדרגה שזכרתי הודעתיך היום שלא תשען על חכמתך ובינתך אך יהיה תמיד בה' מבטחך עם כל מה שתישיר מהסבות להגעת דרושך כמו שנזכר במה שקדם כי לשוא יוקדמו הסבות אם מאת השם לא נהיה הדבר:
מְצוּדַת דָּוִד הודעתיך היום. בהדברים האלה הודעתיך עתה להיות מבטחך בה׳ ופנה מכל עסקך להעמיק בדברי חכמים בכל לב: אף אתה. ר״ל עם שאתה רק לומד לעצמך ואינך גדול כהמלמד לאחרים מ״מ אף אתה בטח בה׳ כי יש תקוה גם לך:

כ הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שלשום [שָׁלִישִׁים] בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת׃

רַשִׁ״י הלא כתבתי לך שלשים. תור' ונביאים וכתובים:
אִבְּן עֶזְרָא שלישים - דברים שלישים כתוב בוי"ו. והטעם: אתמול שלשום כתבתי להודיעך אמרי אמת בספר מועצות ודעת.
רַלְבַּ״ג הלא כתבתי לך. דברים נכבדים להישירך למועצות בדברים המדיניים ולדעת בדברים העיוניים ואחשוב שקראם שלישים כי כמו שהמלך ינהג כל עם המלכות וכן הענין במשנה אך השלישים ינהיגו כל אחד חלק מהכלל ההוא כן קרא שלישים ההישרות שנתן בדברים החלקיים בתבונה ותבונה ובדעת ודעת:
מְצוּדַת דָּוִד הלא כתבתי. ר״ל ופן תאמר איך אבטח בה׳ לפנות לבבי מכל עסקי להעמיק בדברי מלמדי שמא שוגים גם המה בדברי התורה ואין מקום לבטוח בה׳ ולקבל שכר ולז״א הלא כתבתי לך בספר התורה דברים חשובים ונכבדים אמורים במועצות ודעת:
מְצוּדַת צִיּוֹן שלישים. שרים ונכבדים כמו ומבחר שלישיו (שמות ט״ו:ד׳) ור״ל דברים חשובים ונכבדים וכן שמעו כי נגידים אדבר (לעיל ח): במועצות. מל׳ עצה:

כא לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ׃

רַשִׁ״י להודיעך קושט. שלישים כתבתי לך כדי שתבין מתוכם קושט אמרי אמת. להשיב אמרים אמת: לשולחך. לשואלך הוראה:
אִבְּן עֶזְרָא קשט - ע"ד הפועלים, כמו: ישט. אמרים אמת - הנכון אמרי אמת, וכן טורים אבן סיגים כסף אילים צמר וכן רבים ע"ד קצרה. וטעם להשיב - כענין וישב משה את דברי העם אל ה', כלומר כשאודיעך קשט דברי אמת כמו כן אשיב לו אמרים כענין נעשה ונשמע. לשולחיך - לשם ששלחני אליך ליסרך, כי השכל שליח השם לשולחיך בלשון רבים, כמו: אלוה עושי.
מְצוּדַת דָּוִד להודיעך. ר״ל דברי התורה ההיא עשויה המה; להודיעך אמיתת אמרי אמת לדעת להבדיל בין האמת ובין השקר ולא תירא א״כ עוד פן ידיחוך בשגגתה כי תוכל להשיב אמרי אמת ותשובה נוצחת להמטעים ומגרשים אותך מדרך האמת:
מְצוּדַת צִיּוֹן קשט. ענין אמת כמו מפני קושט סלה (תהלים ס׳): לשולחיך. ענין טרוד וגרושין כמו הן ישלח איש (ירמיה ג׳):

כב אַל־תִּגְזָל־דָּל כִּי דַל־הוּא וְאַל־תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר׃

רַשִׁ״י אל תגזל דל. אל תגזלנו כי תראנו דל בעבור שהוא דל ואין לו כח לעמוד נגדך:
אִבְּן עֶזְרָא אל, כי דל הוא - וישא צער בדלותו, על כן אל תגזלהו. בשער - ששם עזרך, כענין: כי אראה בשער עזרתי.
רַלְבַּ״ג אל תגזל דל. להשענך שהוא חלוש ולא יגיע ממנו לך נזק כי דל הוא ולא יוכל לעמוד כנגדך ואל תדכא עני בשער לזאת הסבה כי תראה שם עזרתך ולעני אין עוזר:
מְצוּדַת דָּוִד כי דל הוא. ר״ל בחשבך כי דל הוא ואין לאל ידו לעמוד למולך: ואל תדכא. אל תכתת העני בשער המשפט כאשר ישפוט עמך:

כג כִּי־יְהוָה יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת־קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ׃

רַשִׁ״י כי ה' יריב ריבם וקבע. ויגזול את הנפש: קובעיהם. גוזליה' ובלשון ארמי קביעה גזילה במסכ' ראש השנה אתא ההוא גברא לקמיה אמר ליה קבען פלניא וכו':
אִבְּן עֶזְרָא וקבע - יחבל או יגזול, כמו: היקבע אדם אלהים.
רַלְבַּ״ג כי ה' יריב ריבם. כי יש שם חזק ממך לקחת נקמתי ממך והוא הש"י כי הוא יריב ריבם ויגזול נפש הגוזל אותם מדה כנגד מדה כי הגוזל את הדל גוזל ממנו חייו:
מְצוּדַת דָּוִד כי ה׳. ר״ל אם אין לאל ידו לריב ריבו הנה ה׳ יריב ריבם ומן קובעיהם יקבע את הנפש כי ימות ויאבד נפשו:
מְצוּדַת צִיּוֹן וקבע. ענין גזל כמו היקבע אדם אלהים (מלאכי ג׳:ח׳):

כד אַל־תִּתְרַע אֶת־בַּעַל אָף וְאֶת־אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא׃

רַשִׁ״י אל תתרע. אל תתחבר לשון רעות:
אִבְּן עֶזְרָא אל, פן - שנים דבקים. תתרע - תהי רע. את - כמו עם. לנפשך - בעבור נפשך שתלכד במוקש ותמות בעונך. משכבך - בשכבך עליו אם אין לך זולתו.
רַלְבַּ״ג אל תתרע. אל תתחבר עם איש כעס להיות לו רע ולא תבא את איש חמות להתחבר ללכת עמו:
מְצוּדַת דָּוִד אל תתרע. אל תתחבר עם בעל אף ולא תבוא בדרך אחד עם בעל חמה וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן תתרע. מל׳ ריע וחבר:

כה פֶּן־תֶּאֱלַף ארחתו [אֹרְחֹתָיו] וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ׃

רַשִׁ״י פן תאלף. פן תלמד:
רַלְבַּ״ג פן תאלף. פן תלמד דרכיו ויהיה זה סבה שתקח מוקש לנפשך כי האיש הכעסן יבואו לו רעות גדולות ממיתות אותו:
מְצוּדַת דָּוִד פן תאלף. פן תלמוד דרכו ותקח בזה מוקש לנפשך:
מְצוּדַת צִיּוֹן תאלף. תלמד כמו כי יאלף עונך פיך (איוב ט״ו:ה׳):

כו אַל־תְּהִי בְתֹקְעֵי־כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת׃

רַשִׁ״י אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות. הלואות כמו משאת מאומה (דברי' כד):
רַלְבַּ״ג אל תהי בתוקעי כף. להכניס עצמך בשעבוד תחת רעיהם לפרוע חובן והם האנשים שהם עורבים ההלואות בעבור זולתם:
מְצוּדַת דָּוִד בתוקעי כף. בחברת אנשים התוקעים כף זה בעבור זה להיות ערב בחובו בשעבוד מקויים: בעורבים. בחברת אנשים הנעשים ערבים על ההלואות וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן משאות. ענין הלואה כמו משאת מאומה (דברים כד):

כז אִם־אֵין־לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ׃

רַלְבַּ״ג אם אין לך לשלם. בבוא המלוה להפרע מאומה למה תביא עצמך אל שיקח משכבך מתחתיך ולא תשאר לך מטה תשכב בה וזאת ג"כ הערה טובה שישמור השכל מהיות ערב בעד הנפש המתאוה:
מְצוּדַת דָּוִד אם אין וגו׳. ר״ל אם לא יהיה לך לשלם למה תגרום שהמלוה יקח ממך מצעות משכבך:

כח אַל־תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י אל תסג גבול עולם. אל תשג אחור מנהג אבותיך ואז"ל המניח כלכלה תחת הגפן בשעת בצירה כדי שיפול בתוכו הפרט על זה נאמר אל תסג גבול וגו', תסג כמו יסוגו אחור (תהלים קכט):
אִבְּן עֶזְרָא אל, חזית - שנים דבקים. עשו - תקנו הגבול אבותיך, אבל התעסק במלאכה מי שהוא מהיר במלאכתו - תגדל מעלתו עד שיעמוד לפני מלך.
רַלְבַּ״ג אל תסג גבול עולם. ר"ל שלא תשנה הגבול שגבלו הראשונים בענין הקרקעות כדי לעשוק מרעהו ולהוסיף על קרקע וזאת ג"כ הערה שלא ישנה הגדרים הקודמים שגדרו הראשונים כי בכלם תועלת:
מְצוּדַת דָּוִד אל תסג. הדרך לעשות דבר לסימן בין שדה האיש לשדה רעהו לדעת גבול השדות ואמר סימן הגבול אשר מעולם אשר עשו אבותיך אל תחזיר לאחור אל תוך שדה רעך להרחיב את גבולך:
מְצוּדַת צִיּוֹן תסג. ענין ההחזרה לאחור כמו ארור מסיג גבול (שם כז):

כט חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי־מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל־יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים׃

אִבְּן עֶזְרָא חשוכים - עניים, ותרגום: דלות חשיכן מן העם הדלים, עמא חשוכא:
רַלְבַּ״ג חזית איש. אמר לשבח תכונת הזריזות ולהרחיק העצלה הנה כשראית איש מהיר וזריז במלאכתו תמצא שכבר יתיצב לפני המלכים והגדולים כי הם יקרבוהו אליהם מצד זריזותו ולא יתיצב לפני הקשי יום והקודרים וכאילו באר בזה שזריזותו תעלה אותו לגדולה ותשמרהו מהעוני והדלות כאמרם שתין שנין הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף:
מְצוּדַת דָּוִד חזית. כאשר תראה איש מהיר וזדיז במלאכתו דע כי סופו יעמוד לפני מלכים לשמשם ולא יבא למדה זו לעמוד ולשמש לפני שפלים ופחותים:
מְצוּדַת צִיּוֹן חזית. ענין ראיה כמו ואחזה אנכי (לקמן כד): חשכים. שפלים ופחותים כי כמו שנקראים שרים חורים מל׳ חיור ולובן כן יקראו הפחותים חשוכים מל׳ חושך ושחרות:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.