Proverbs 3 — מִשְׁלֵי ג

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א בְּנִי תּוֹרָתִי אַל־תִּשְׁכָּח וּמִצְוֺתַי יִצֹּר לִבֶּךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא בני יוסיפו לך - התורה והמצוה.

מְצוּדַת דָּוִד בני. אמר במקום ה׳ אתה ישראל החביב לי כבן לאב הנני מזהירך תורתי אל תשכח:

ב כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ׃

רַשִׁ״י אורך ימים וגו'. ושלום יוסיפו לך תורתי ומצותי:

רַלְבַּ״ג כי ארך. הם יוסיפו לך אורך ימים ושנות חיים ועל הקץ המובל לך לפי מערכת הכוכבים ובזה יוסיפו לך שלום וטוב על הטוב והשלום המסודר לך מהכוכבים לפי מה שנתן להם הש"י מהכח ביום הבראם כי ההשגחה האלהית תדבק באדם כשיתחכם בחכמת התורה ומצד זה יסור ממנו הרע המוגבל לו מצד הכוכבים ויהיה נוסף טוב על הטוב המסודר לו מהם:

מְצוּדַת דָּוִד ושנות חיים. ר״ל שלום השקט ושלוה: ושלום יוסיפו לך. התורה והמצות הם יוסיפו לך כי הם ילמדו עליך זכות:

ג חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא קשרם כתבם - על התורה והמצוה, כי השם ישלח חסדו ואמתו לנצרך ולא יעזבוך, על כן קשרם וגו' והטעם שלא תשכחם. פרוש אחר: עשה אתה שלא יעזבוך חסד ואמת, קשרם וגומר ומצא פירוש ותמצא.

רַלְבַּ״ג חסד ואמת. מי שהוא אדון החסר והאמת אל יעזבך כי תמיד כדי שתבין עיניו להשגיח בך ולזה אני מצוה אותך שתקשור המצות על גרגרותיך לדבר בם תמיד כדי שתבין ענינם ויהיה מצוייר בלבך תמיד: חסד ואמת. חסד הנושא והרצון בו אדון החסד והאמת:

מְצוּדַת דָּוִד אל יעזבך. אל תהיה נעזב מהם כי אחוז בהם: קשרם. ר״ל בכל עת תהא מדבר בם וחושב בענינם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לוח. נסר והוא ענין מליצה ושאלה:

ד וּמְצָא־חֵן וְשֵׂכֶל־טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם׃

רַלְבַּ״ג ומצא חן ושכל טוב. והנה אם תנהיג מעשיך לפי משפטי התורה תגיע למצוא חן בעיני אלהים ואדם כי הם כלולים משלימות המדות מה שימצא בו האדם חן בעיני האנשים ואם תעמוד כפי מה שאפשר על אופן החכמה שיש באלו המצות אז תמצא שכל טוב בעיני אלהים ואדם בכל מה שתחפוץ אותו:

מְצוּדַת דָּוִד ומצא חן. ובזה תמצא חן ותהיה ידוע למשכיל בשכל טוב בעיני וגו׳:

ה בְּטַח אֶל־יְהוָה בְּכָל־לִבֶּךָ וְאֶל־בִּינָתְךָ אַל־תִּשָּׁעֵן׃

רַשִׁ״י בטח אל ה'. ופזר מעותיך לבקש לך רב ללמוד ממנו ואל בינתך אל תשען:

אִבְּן עֶזְרָא בטח אל ה' - כמו על, והטעם: אם למדת תבונה אל תשען עליה, שתאמר היא תשמרני, אלא בטח על השם.

רַלְבַּ״ג בטח אל ה' בכל לבך. שים מגמתך בהשגתך בשם יתברך ולא תשען על בינתך לחשוב כמה שתחפוץ לעשותו מחכמתך לומר כבר התבוננתי ועשיתי דברי בחכמה בדרך שאשיג המבוקש בלי ספק כי אז תסור ממך העזר שיהיה מגיע לך בזה מהש"י אם נשענת על בינתך כי רצון הש"י שיכירו האנשים המושגחים ממנו מה שישפע להם מהטוב מצד השגחתו ומי שהוא נשען על בינתו יחשוב שלא יצטרך לו בזה עזר אלהי, בכל דרכיך ומעשיך השתדל לדעת השם יתברך והמשל שכאשר תאכל תדע במאכל הש"י בהתבוננך עוצם חכמתו בבריאת זה המזון ובשומו בחי כח להשיב אותו אל עצם הנזון וכשתשגל תתבונן במה ששם השם ית' מהכח הנפלא בזרע לצייר כמו זאת היצירה הנפלאה ובזה תדבק תמיד בשם יתברך גם בעשותך הפעולות הגופיות וזה יהיה סבה שיישר הש"י אורחותיך מצד השגחתו הדבקה בך:

מְצוּדַת דָּוִד אל תשען. אל תחשוב בודאי אצליח הואיל ונעשה הדבר בבינה כי הכל ביד ה׳ ולא ביד בינת אדם:

ו בְּכָל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא בכל דרכיך - עסקיך ובחכמתך דעהו, על משקל שאהו.

מְצוּדַת דָּוִד בכל דרכיך. בכל עניניך דע את ה׳ ר״ל תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה׳ ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה:

ז אַל־תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת־יְהוָה וְסוּר מֵרָע׃

רַשִׁ״י אל תהי חכם בעיניך. להיות מואס בדברי מוכיחך:

אִבְּן עֶזְרָא אל תהי חכם בעיניך - שתאמר בחכמתי אישר ארחי, וסור מרע ממעשה הרע, ואז ירפאך השם מכל מחלה.

רַלְבַּ״ג אל תהי חכם בעיניך. ותתרשל מפני זה מלחקור עוד בעניני החכמה כי זה ימנע ממך הרבה מהשלימות אשר אפשר לך לקנותו אך תמיד חשוב היותך חסר בחכמה ותהיה מפני זה חוקר בה תמיד ותוסיף על שלימותך שלימות ירא את ה' תמיד מעבור על מצותיו וסור מרע במדות ובעיון ג"כ מצד היותך ירא את ה' זה ימנע מלהשתבש בהשגה בחכמה וזה שאם תשים השורש והעקר שהשם יתברך הוא נמצא באופן שתישיר אל זה התורה ושהוא משגיח באישי האדם לפקוד אותם כל מעשיהם כמו שהתבאר זה בתורה הנה אז יסור ממך הטעות בהרבה מהפנות הגדולות בחכמה האלהית:

מְצוּדַת דָּוִד אל תהי חכם בעיניך. להקל בדבר הנאסר לעשות גדר ושימור בחושבך שאין חכם כמותך צריך גדר אלא ירא את ה׳ פן עם כל חכמתך תכשל: וסור מרע. הרחק מאד ועשה גדר:

ח רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י רפאות תהי לשרך. החכמה, שרך כמו (שיר ו) שררך וזהו טיבורך: ושקוי לעצמותיך. הוא המוח כענין שנאמר ומוח עצמותיו ישוקה (איוב כא):

אִבְּן עֶזְרָא לשרך - הזכירו כי הוא מוסד הגידים ובו יכנס הדם להם בבטן האם. והטעם: תוקף כמו שריר וקיים.

רַלְבַּ״ג רפאות תהי לשרך. הנה התורה היא מרפא לך מחולי המדות והדעות בעת שהתחלת לדרוך אל השלימות ותתחיל לקחת מזון ההשגות העיוניו' והמשל בזה אל מה שיקח הולד מהמזון בעת היותו במעי אמו שיקחה דרך הטבור גם אחרי השלמך בחכמה היא שקוי לעצמותי' למלא אותם מוח ואמר זה שלא תחשוב שאחרי השלמך בחכמה לא תצטרך אל התורה אחר שפרי התורה היא להעמיד האדם על השלימות מההשגות העיוניות כי באמת תמיד תצטרך לחקור בה וללכת במצותיו כי היא מוסיפה לך שלימות תמיד ועזיבתך אותה תהיה סבה להסיר ממך השלימות ולהפקדו כמו שהעצמות יצטרכו תמיד אל המוח אשר בתוכם להזין ממנו ואע"פ שכבר נשלמה הויתם באופן מה ובסורו מהם יפקד מהם מזונם ויפסדו ואפשר שאמר לזאת הסבה ג"כ אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע ר"ל שלא תחשוב כבר השגתי החכמה ואיני צריך עוד אל התורה שהיא מישרת אליה כי בודאי אתה צריך אליה תמיד ולזה ראוי שתירא את ה' לשמור מצותיו ובזה תסור מרע תמיד בדעות: רפאות תהי לשרך. הוא הטבור:

מְצוּדַת דָּוִד רפאות. ר״ל הגדר לא יזיק כי עוד יועיל ותהיה רפאות וכו׳ ר״ל יחזיק אותך בקיום המצות:

מְצוּדַת צִיּוֹן לשרך. הוא הטבור כמו שררך אגן הסהר (ש״ה ו): ושקוי. ר״ל המוח המשקה העצמות:

ט כַּבֵּד אֶת־יְהוָה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל־תְּבוּאָתֶךָ׃

רַשִׁ״י מהונך. מכל מה שחננך אפי' מקול ערב (אל תקרי מהונך אלא מגרונך): ומראשית. אלו תרומות ומעשרות:

רַלְבַּ״ג כבד את ה' מהונך. כמו שצותה אותך התורה מראשית כל תבואת זרעך ופירותיך לתת המתנות הראויות לכהנים וללוים כי בזה תועלת נפלא להישי' אל שכל הטובות הם שופעו' מהש"י ועוד בזה תועלת להישיר ישראל להשגת החכמה והשלימות כי זה יהיה סבה לשלימות זה השבט בעיון ובחכמת התורה והם ילמדו זה את העם כאמרו יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ואמר כי שפתי כהן ישמרו דעת והנה אם תעשה זה יתן הש"י שכרך שיתברכו פירותיך עד שימלא אוצרותיך בר וגו':

מְצוּדַת דָּוִד מהונך. להפריש ממנו צדקה: ומראשית. לתת תרומות ומעשרות:

י וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא יפרוצו - יפוצו מרוב עד שיפרצו פרץ ביקבים.

רַלְבַּ״ג וימלאו. עד שכבר ימלאו אוצריך בר וביקביך יהיה רבוי מהתירוש כמו שאמר בספר דברי הימים מהחל התרומה לבוא בית ה' אכול ושבוע והותר עד לרב כי ה' ברך את עמו והנה העיר בזה עוד לדבר אחר נמשך לכוונה הקודמת וזהו משלימות זה המאמר והרצון בזה היא מסלול ודרך לעמוד על החכמה אשר ביצירתם וזה כי אם יונח שאין שם פועל כמו שאמרו הפיקורוס וסיעתו הנה תסור החכמה מהדברים ולא יתכן לחקור דרך משל למה היה העין בזאת התמונה ובאלו המינים מהלחויות וכן הענין בדבר דבר כי לא תתכן זאת החקירה אחר שהם יניחו שזה הענין היה במקרה אך כשנוד' שיש בכאן פועל הוא השם יתברך הנה זה יכין לנו הדרך להשגת החכמה אשר ביציר' הדברים הנמצאים אשר לפי השיעור שנשיג ממנה יהיה דבקותינו בשם יתברך אשר מושכל כל אלו הדברי' הוא אצלו ומהמושכל אשר אצלו שפע מציאותם והנה כשתפליג לחקור באלו הסבות היותר שלימות אם תהיה כוונתך תמיד לתת בו כבוד לה' ותשתדל מפני זה למצוא הסבות היותר שלימות שיראה בהם כבוד לשם יתברך הנה זה יהיה סבה למלאות אוצרות שכלך מקנין החכמה האמתית כי בזה תתישר לעמוד לפי מה שאפשר על עומק החכמה האלהית ששמה זכר דבר מאלו הדברים על מה שהם עליו הנה כשיקרה שיגיעו לך קצת רעות גופיות הנה זהו בהכרח על צד המוסר אחרי היותך מתהלך בחכמה ובתורה וזהו להסירך מקצת דעות מגונות התחלת להתישר אליהם או מפני עברך על קצת מצות התורה כי השם ית' ישגיח באוהביו להצילם מהרעות הגופיות לפי מה שביארנו בד' מספר מלחמות ה':

מְצוּדַת דָּוִד וימלאו. ר״ל לא תחסר כלום בעבור זה כי הברכה ישולח בהם ועוד תוסיף ותירוש. היין אשר ביקבים יתרבו:

מְצוּדַת צִיּוֹן אסמיך. הם אוצרות התבואה כמו את הברכה באסמיך (דברים כ״ח:ח׳): יקביך. הם הבורות אשר היין יורד בהם כמו וגם יקב חצב בו (ישעיהו ה׳:ב׳): יפרצו. ענין התחזקות ברבוי כמו פרצו לרוב (דה״א ד):

יא מוּסַר יְהוָה בְּנִי אַל־תִּמְאָס וְאַל־תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ׃

רַשִׁ״י מוסר ה' בני אל תמאס. אם יבואו עליך יסורין יהיו חביבין עליך: ואל תקוץ. מלשון קצתי בחיי (בראשית כז):

אִבְּן עֶזְרָא מוסר ה' - אשרי אדם מצא חכמה, כי בה ישמר מחטוא ולא יבואו עליו ייסורין.

רַלְבַּ״ג מוסר ה' בני אל תמאס. אל תמאס מוסר ה' כשיקרו לך קצת רעות גופיות ממנו באופן שזכרנו כי זה יהי' סבה למנוע ממך התועלת אשר בעבורו היה זה התוכחות ואל תמאס בתוכחתו כי הש"י יוכיח את אשר יאהב וגו':

מְצוּדַת דָּוִד מוסר. ואם בא לך מה׳ מוסר יסורים אל תמאס בהם אלא קבלם מאהבה: ואל תקוץ. כפל הדבר במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן תקוץ. ענין מאוס כמו קצתי בחיי (בראשית כז):

יב כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת־בֵּן יִרְצֶה׃

רַשִׁ״י וכאב את בן ירצה. שרוצה בבנו להטיב לו ויפייסהו לאחר שמכהו בשבט כן יערב לך הטובה אחר המכה:

רַלְבַּ״ג כי את אשר יאהב. כי השם ית' יוכיח את אשר יאהב וירצה להתנהג עמו כאב את הבן שייסר אותו לטוב לו וכאשר תעשה כן יגיע לך מן התועלת מה שתפשפש במעשיך ובדעותיך עד שיתברר לך מה שנתישרת לחטא בו נאמרו ויגל אזנם למוס' ויאמר כי ישובון מאון:

מְצוּדַת דָּוִד יוכיח. לגלות אזנו ליישר דרכו: וכאב. וכמו האב אשר יכון בהכאה לרצות את בנו להיטיב דרכו ולא לנקום נקם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ירצה. מלשון רצוי ופיוס:

יג אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה׃

רַשִׁ״י אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. שלומד חכמה עד ששגורה היא להוציא מפיו:

אִבְּן עֶזְרָא יפיק - יוציא תבונה מאחר וילמדנה.

רַלְבַּ״ג אשרי אדם מצא חכמה. כמה מאושר האדם שימצא חכמות השם יתברך דברים לפי מה שאפשר לו ואדם שיוציא מלבו תבונה בדרכים הנזכרים במה שקדם: יפיק. יוציא:

מְצוּדַת דָּוִד ואדם. מוסב על אשרי לומר אשרי לאדם אם מוציא את התבונה מן החכמה ר״ל מבין דבר מתוך דבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן יפיק. יוציא כמו ויפיק רצון (לקמן ח):

יד כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר־כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ׃

רַשִׁ״י כי טוב סחרה מסחר כסף. כל חלופין שאדם מחליף בסחורה זה נוטל זה וזה נוטל זה אבל האומר לחבירו שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד: חרוץ. מין זהב הוא:

רַלְבַּ״ג כי טוב סחרה. כי ההשתדלות לבקש אותה הוא טוב לאין שיעור מהשתדלות לבקשת הכסף אשר בו תועלת מה להעמדת חיי הגוף ופריה יקר מזהב: כי טוב סחרה מסחר כסף. הנה הסוחר הוא המסבב בארצות לבקש דבר הסחור' שירצה לקנות ולזה אמר כי טוב לסבב ולשוטט בעבור בקשת החכמה והתבונ' יותר מסבוב על בקשת הכסף:

מְצוּדַת דָּוִד כי טוב. מסחר החכמה ממסחר הכסף כי מי שנוטל מחיר הכסף לא ישאר הכסף בידו ולא המחיר ביד האחר ולא כן בדבר החכמה כי את מי שלומד עם אחר חכמה אחת במחיר למוד חכמה אחרת א״כ שניהם ביד כל אחד ואחד: תבואתה. פרי החכמה ור״ל מה שהבין מדעתו מתוך דבר החכמה שלמד הנה טובה היא מחרוץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן ומחרוץ. היא הזהב הטוב כמו בירקרק חרוץ (תהלים סח):

טו יְקָרָה הִיא מפניים [מִפְּנִינִים] וְכָל־חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ־בָהּ׃

רַשִׁ״י וכל חפציך. כל חמדותיך: לא ישוו בה. לא יהיו שוין בשוויה ודמיהן בדמיה:

אִבְּן עֶזְרָא חפציך - כל דבר שתחפוץ. ישוו - מענין ולמלך אין שוה ופירש אין העם שוה כלום ונחשב למלך שיניחם, כי הוא עם מפוזר ומפורד ונבזה.

רַלְבַּ״ג יקרה היא מפנינים וכל חפציך וגו'. הנה היא יקרה מכל המרגליות ובכלל הנה כל חפצי האדם לא ישוו בה והרצון בחפצי האדם הדברים האחרים אשר ישתוקק האדם כי כל אלו החפצים הם כאין נגדה ואפשר שישוב זה אל התורה והוא הנכון יותר וירצה כי מאושר מאד מי שימצא החכמה הנרמזת בתורה ואדם שיוציא ממנה התבונה הנרמזת בה כי הכל נרמז בתורה כמו שביארנו בביאורינו לדברי התורה:

מְצוּדַת דָּוִד יקרה. חשובה היא מפנינים הם המרגליות: וכל חפציך. כל הדברים שאתה חפץ ורוצה בהם לא יהיו שוין בשוויה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מפנינים. הם המרגליות:

טז אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד׃

רַשִׁ״י בימינה. למיימינים בה ועוסקים בה לשמה אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד ולמשמאילים בה שעוסקים בה שלא לשמה מ"מ עושר וכבוד יש:

אִבְּן עֶזְרָא עושר וכבוד - משל שהחכמה תביאהו לשתי מעלות.

רַלְבַּ״ג ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. הנה בימין התורה יהיה אורך ימים ר"ל השגת החיים הנצחיים כי זהו פריה ולזה ייחס זה אל ימינה וזה יהיה במה שישיג בה מן החכמה והתבונה והנה על הכוונה השנית ישיג בה עושר וכבוד כי מצד ההשגחה האלהית שתדבק באדם בעבורה ימשכו לו ג"כ טובות גופיות כמו שנתבאר בתורה וביארנוהו עוד במאמר הד' מספר מלחמות ה':

מְצוּדַת דָּוִד אורך ימים. ר״ל על ידה ישיג אורך ימים ועושר וכבוד, ורז״ל אמרו למיימינים בה לעוסק לשמה היא לו לאורך ימים וכ״ש עושר וכבוד אבל למשמאילים בה לעוסקים שלא לשמה עכ״ז יהיה עושר וכבוד:

יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכָל־נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם׃

אִבְּן עֶזְרָא דרכי נועם - שינעמו ויערבו לו. נתיבותיה - נתיבות שלום.

רַלְבַּ״ג דרכיה דרכי נועם. הנה דרכי התורה הם דרכים שינעמו וימתקו מאד לאדם כי לא העמיסה על האדם שום מעמס יקשה לו אבל כל מה שבה מן המצות והאזהרות הם דברים ערבים ורצויים בעצמותם לא כנימוסי הגוים שהיו מעמיסים בהם דברים קשים גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם וכל נתיבות התורה הם שלום לגוף לנפש כמו שהתבאר מדברינו בדברי התורה כי כלם ישירו אל בריאות הגוף ובריאות הנפש הנה התורה היא עץ חיים לאשר הם מחזיקים בה לשמור ולעשות ולחקור בעניניה וכאופן החכמה אשר יישירו אליה וסומכי התורה שמחזיקים אותה לעמוד על הסבות בדבריה הוא מאושר כי מזה הצד יתיישר לעמוד על כוונותיה לא שיקל בעניניה ויעבור בהם כעברו על ספרי קורות הימים אשר יגידו איש לאיש אך יחקור על כל פנים לתמוך אותה כדי שיעמוד על כוונותיה כאילו תאמר שיעמיק לעמוד על דבר דבר ממנה למה היה בתאר כך ולמה נסמך זה המאמר לזה המאמר כי בזה האופן ימצא בה ויפיק ממנה תבונה לפי ששבח החכמה והתבונה והדעת באר עתה אי זה דבר מהם ומפני מה ראוי לשבחם ואמר ה' בחכמה וגו' :

מְצוּדַת דָּוִד דרכי נועם. ר״ל לא יבוא בשום צד מכשול בדבר קיום דברי התורה: וכל וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

יח עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר׃

רַשִׁ״י למחזיקים בה. לאוחזים בה כמו וישלח ידו ויחזק בו (שמות ד׳:ד׳): ותומכיה מאושר. המתקרבים לה וכן כל לשון תמיכה שבספר זה שהוא אוחז בה:

אִבְּן עֶזְרָא עץ - כעץ חיים, שהאוכל מפריו יחיה שנים רבות. ותומכיה - שלא יעזבוה כאשר אמר, כי החכמה תחיה האדם, שהוא עולם קטן.

מְצוּדַת דָּוִד למחזיקים בה. להאוחזים בה היא להם לעץ חיים כי בעבורה ישיג החיים ותומכיה. התומך אותה בגדרים וסייגים הוא משובח:

מְצוּדַת צִיּוֹן מאושר. משובח כמו אשרי האיש (שם א):

יט יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד־אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה׃

רַשִׁ״י ה' בחכמה יסד ארץ. ע"פ התורה והיא התורה והיא התבונה והוא הדעת ואחר שכל העולם נברא בהם לכך:

אִבְּן עֶזְרָא ה' בחכמה יסד ארץ - ספר מעלתה, שבה נברא העולם העליון.

רַלְבַּ״ג ה' בחכמה יסד ארץ. ואמר כי בחכמה יסד הש"י הארץ וזה היסוד הוא מה שהשריש ושם בטבע הנמצאות הטבעיות אשר המציא בארץ והנה בחכמה הש"י שמע מציאותם ביום הבראם ונתיסד ענינ' ומה שיושג לאדם מפני החקירה בהם יקרא חכמה כי כל מה שבהם שמתחדש מסבות עצמיות ומתיחסות כאלו תאמר שהחם יחמם ושהאדם יולידו האדם ובתבונ' יכונן שמים על מה שהם עליו מהמרחק ממנו ומגודל הכוכבים אשר יניעום ומחלוף תמונות הגלגלי' אשר יניעו הכוכב וחילופי התנועות באורך וברוחב עד שיתחדשו מזה חלופים רבים כתנועת הכוכב הנראית לנו ויתחדשו מפני זה ממנו פעולות מתחלפות בזה העולם השפל כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה' והנה יקרא זה הענין תבונה לפי שמה שיתחדש בהם איננו מתחדש בדמיון מה שהתחדש מן הסבות העצמיות או המתיחסות כי הם יחממו ואין בהם חום ויקררו ואין בהם קור וכן הענין בשאר מה שישפע מהם ואולם מה שהמציא השם ית' מהבקע התהומות ושירעפו השחקים על אשר לו מבוא גדול בקיום זה העולם השפל כי זה מה שאי אפשר עמידת הצמחים והב"ח מזולתו וכי ג"כ יהיה השווי נשמר ביסוד המים עם שאר היסודות המקבילים לו הנה היה חדוש זה הענין בדעות השם ית' וההשגה בו היא קרובה אל המושכלות הראשונות וזה כי האיד הלח כשיתהוה כבטן הארץ וימנעהו מונע מעלות ויצטרך לרדת יתעבה מפני זה וישוב מים או כשיעלה ויפגוש המקום הקר הנה הקרירות יעבה אותו ויתהוה ממנו מים הנה מה שזה דרכו יקרא דעת ואחרי שהענין הוא כן ר"ל שאלו הדברים נשפעו מחכמת השם יתברך בינתו ודעתו בזה האופן הנה האדם בעמדו על מה שאפשר לו להשיג מאלו הדברים ידבק בחכמת השם ובינתו ודעתו לפי מה שאפשר:

מְצוּדַת דָּוִד בחכמה. באמצעות חכמת התורה ברא העולם: בתבונה. תבונת התורה:

כ בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ־טָל׃

רַשִׁ״י ירעפו. כמו יטיפו:

אִבְּן עֶזְרָא בדעתו תהומות נבקעו - להשקות בהם חיה ועוף.

רַלְבַּ״ג בדעתו תהומות נבקעו. כי בעבור דעת האדם החכמה והתבונה הזאת נבקעו תהומות מלמטה נובעות מהם אלו הידיעות ומלמעלה ג"כ ירעפו טל ישפעו בו אלו הידיעות והנה רמז במה שישפע מלמטה יהיו נובעות אלו הידיעות אל הדברים הטבעיים המוחשים אלינו אשר יעירו אותנו על החכמה והתבונה הזאת ובמה שישפע לנו מלמעלה רמז אל השפע שישפע לנו מהש"י להשיג אל הידיעות באמצעות השכל הפועל והמשיל השפע ההוא לטל לא לגשם כי הטל מתפשט בכל האויר אינו יורד טפין טפין כמו המטר וכן השפע הזה מגיע בכל המקומות שיהיו נאותים לקבלו יחד לא במקום זולת מקום:

מְצוּדַת דָּוִד בדעתו. בדעת התורה נבקעו תהומותיהם המעיינות הנובעים מתחת: ושחקים. מוסב על בדעתו לומר בדעת התורה יטיפו השמים טל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ירעפו. יטיפו כמו יערוף כמטר לקחי (דברים לג):

כא בְּנִי אַל־יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה׃

רַשִׁ״י אל ילוזו מעיניך. אל יתעקמו מנגד עיניך להסירם מכנגדך:

אִבְּן עֶזְרָא אל ילוזו - הנכון: תלוזנה, כי על התושיה והמזמה ידבר כמו: ויחמו הצאן.

רַלְבַּ״ג בני אל ילוזו. אל יסורו מעיניך החכמה והתבונה אך שמרם תמיד שמור הנימוס המושכל שהגיע לך בזה ושמור ג"כ המחשבה שהביאה אותך להשגתו כדי שתדע תמיד האמת בדרכיו ויהיו החכמה והתבונה חיים לנפשך כי הם בעצמם הם השכל הנקנה הנשאר מהאדם אחר המות כמו שביארנו בראשון מסמ"י ובהם תמצא חן בדבריך עם האנשים הנה בסבתם תדבק בך ההשגחה האלהית עד שלא תכשל בלכתך בדרך:

מְצוּדַת דָּוִד אל ילוזו. הואיל וחשובה היא כ״כ מהראוי שאל יסורו מנגד עיניך: נצור תושיה ומזמה. ר״ל שמור התורה במעשה ובמחשבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ילוזו. ענין הטיה והסרה:

כב וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י ויהיו חיים לנפשך. שהרי עץ חיים הוא: וחן לגרגרותיך. שהרי זה שבחה האמור למעלה וענקים לגרגרותיך:

מְצוּדַת דָּוִד ויהיו. שמירת המעשה והמחשבה יהיו סיבה להביא חיים לנפשך ולהלביש צוארך בהן:

כג אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף׃

רַשִׁ״י לא תגוף. לשון כשלון אצופי"ר בלע"ז וכן פן תגוף באבן (תהילים צ״א:י״ב) וכן בטרם יתנגפו רגליכם (ירמיה יב) וכן ונגפו אשה הרה (שמות כ״א:כ״ב):

אִבְּן עֶזְרָא אז, לא תגוף - פועל יוצא, והענין שלא תשימהו כאבן נגף, כאשר תלמד התושיה.

מְצוּדַת דָּוִד אז. כשתהיה נשמר במעשה ובמחשבה אז תלך לבטח בדרכיך כי אין מחריד: לא תגוף. לא תכה באבני מכשול המושלכים בדרך ר״ל לא תאונה אליך רעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תגוף. ענין הכאה כמו פן תגוף באבן רגליך (תהילים צ״א:י״ב):

כד אִם־תִּשְׁכַּב לֹא־תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ׃

רַשִׁ״י ושכבת וערבה שנתך. ותנעם שנתך כשתישן שלא תירא מפחד פתאום:

רַלְבַּ״ג אם תשכב. גם בהיותך בדרך לא תפחד שם מחיה רעה ומן הלסטים אך תשכב ותערב לך שנתך:

מְצוּדַת דָּוִד וערבה שנתך. כדרך הישן בוטח מבלי פחד:

מְצוּדַת צִיּוֹן וערבה. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג׳:ד׳):

כה אַל־תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא׃

רַשִׁ״י ומשואת. כשתבוא על הרשעים:

רַלְבַּ״ג אל תירא מפחד. הרעות הגדולות המשחיתו' פתאם ולא משואת רשעים כי תבא:

מְצוּדַת דָּוִד אל תירא. כי לא תבא אליך: כי תבא. כאשר תבא חשכת הרשעים לא תירא מזה כי לא תגע בך לרעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ומשואת. ענין חושך כמו אמש שואה ומשואה (איוב לא):

כו כִּי־יְהוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד׃

רַשִׁ״י כי ה' יהיה בכסלך. במבטחך, ד"א בדברים שאתה כסיל בהן כך מצאתי בירושלמי:

רַלְבַּ״ג כי ה' יהיה. במה שתבטח בו ותקוה ממנו וישגיח בך מהלכד באלו הרעות ואחר זה הזהיר עוד ואמר אל תמנע טוב מבעליו ממי שהוא ראוי לו בהיות כח בידך לעשות זה הטוב וזאת אזהרה כוללת בעיון ובדברים המדיניים אם בעיון הזהירו שלא למנוע למודו מהבא ללמ' הראוי לכך לפי מה שיש מן הספק בידו וכאשר יבא לבקש ממך הטוב הזה לא תענה אותו על זה בשתאמר לו לך ושוב ומחר אתן ויש אתך אך תן לו זה תכף אחר שיש אתך והוא ראוי לזה: בכסלך. בתקותך:

מְצוּדַת דָּוִד בכסלך. במה שתבטח ותקוה אליו והוא ישמור רגלך מן הלכידה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בכסלך. ענין בטחון ותקוה כמו אשר יקוט כסלו (שם ח׳):

כז אַל־תִּמְנַע־טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל ידיך [יָדְךָ] לַעֲשׂוֹת׃

רַשִׁ״י אל תמנע טוב מבעליו. אם ראית חבירך חפץ להטיב לעניים אל תמנעהו: בהיות לאל ידך. להחדילו, ד"א אל תמנע טוב מבעליו, אל תמנע צדקה מן העני, בהיות לאל ידך לעשות צדקה שמא יבוא יום ואין לאל ידך:

אִבְּן עֶזְרָא אל תמנע טוב מבעליו - העני. פרוש אחר: מבעל הטוב.

מְצוּדַת דָּוִד מבעליו. מבעל הטובה ר״ל ממי שבא לקבל הטובה: בהיות. בעת היות כח בידך לעשות הטובה:

מְצוּדַת צִיּוֹן לאל. ענין כח ואמצות:

כח אַל־תֹּאמַר לרעיך [לְרֵעֲךָ ] לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ׃

רַשִׁ״י וכן אל תאמר לרעך. לעני: ויש אתך. מה שתתן לו, ורבותינו פירשו לך ושוב על שכר שכיר:

אִבְּן עֶזְרָא לך ושוב - כי הוא דרך בזיון.

מְצוּדַת דָּוִד לרעך. המבקש הטובה: לך ושוב. לך היום ושוב למחר ואז אתן את שאלתך: יש אתך. דבר הטוב׳ יש עמך ותוכל לתת מיד:

כט אַל־תַּחֲרֹשׁ עַל־רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא־יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ׃

רַשִׁ״י אל תחרוש על רעך. אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה:

רַלְבַּ״ג אל תחרוש. אל תחשוב ותשתדל להביא על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך כי זה מגונה מאד:

מְצוּדַת דָּוִד והוא. הלא הוא יושב אתך לבטח ר״ל בוטח בך כאיש על רעהו ולמה תחשוב עליו רעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תחרוש. ענין מחשבה כמו חורשי און (שם ד׳):

ל אַל־תרוב [תָּרִיב] עִם־אָדָם חִנָּם אִם־לֹא גְמָלְךָ רָעָה׃

רַשִׁ״י אל תריב עם אדם. להתלונן עליו: אם לא גמלך רעה. שעבר על המצוה הכתובה בתורה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט) ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו:

רַלְבַּ״ג אל תריב עם אדם חנם. אם לא גמלך רעה כי זה מגונה מאד להתרעם על האדם ולהריב עמו בזולת סבה:

מְצוּדַת דָּוִד גמלך רעה. גם תחילת המעשה נקרא במקרא בלשון גמול וכן ואם גומלים אתם עלי (יואל ד׳:ד׳):

לא אַל־תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל־תִּבְחַר בְּכָל־דְּרָכָיו׃

רַשִׁ״י אל תקנא באיש חמס. לעשות כמעשיו אם תראהו מצליח:

רַלְבַּ״ג אל תקנא באיש חמס. להתאוות ולחמוד ולעשות כמוהו לחמוס האנשים ולא תבחר בשום דרך מדרכיו כי זה יביאך לחטוא במה שהוא חוטא והמשל כי איש החמס ישלח מנחה גדולה למלך או לשר ויכבדוהו ואם ירצה האדם לעשות כן לא ימצא לו ויצטרך לו לעשוק ולחמוס האנשי' וכן הענין בשאר דרכיו אשר הם לו מפני היותו איש חמס כי מתועב אל השם יתברך האיש העקש רוצה לומר הבלתי ישר וההפך בישרים כי הוא דבק בהם:

מְצוּדַת דָּוִד באיש חמס. בהצלחת איש חמס:

לב כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה נָלוֹז וְאֶת־יְשָׁרִים סוֹדוֹ׃

רַשִׁ״י כי תועבת ה' נלוז. מעוות בדרכיו: ואת ישרים סודו. ועם ישרים סודו:

אִבְּן עֶזְרָא ישרים סודו - עם ישרים נודע סודו ועצתו, ממה שהוא גוזר להביא על הרשע.

רַלְבַּ״ג נלוז. הוא הטועה מהדרך הראויה:

מְצוּדַת דָּוִד נלוז. הסר והנוטה מדרך הישר: ואת. עם ישרים מעמיק סוד עצתו מאהבתו אותם וכמ״ש וה׳ אמר המכסה אני מאברהם וכו׳ (בראשית י״ח:י״ז):

מְצוּדַת צִיּוֹן נלוז. הנוטה מדרך הישר:

לג מְאֵרַת יְהוָה בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ׃

אִבְּן עֶזְרָא מארת - מן ארור והוא חסרון.

רַלְבַּ״ג מארת. קללת השם תמצא בבית רשע והוא יברך נוה צדיקים והנה אמר רשע בלשון יחיד לפי שהקללה לא יחייב שתמשך לכל הרשעים ולזה פעמים רבות רשע וטוב לו ברכת הש"י היה בבית כל הצדיקים הראוים לה והם אשר תדבק בהם ההשגחה האלהית כמו שביארנו הסבה בכל זה בד' מספר מ"י:

מְצוּדַת דָּוִד מארת ה׳. ר״ל העושר אשר בבית הרשע קללת ה׳ היא כי שמורה לרעתו ותחשב א״כ לקללה: יברך. מוסב על ה׳ לומר שהוא יברך את אשר בנוה הצדיקים ר״ל לברכה תחשב כי ישפיעו מטובם לדל ויקבלו גמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן מארת. מלשון ארור: ונוה. מדור כמו נוה איתן (ירמיה מט):

לד אִם־לַלֵּצִים הוּא־יָלִיץ ולעניים [וְלַעֲנָוִים] יִתֶּן־חֵן׃

רַשִׁ״י אם ללצים. אדם נמשך אחריהם לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם: ולענוים יתן חן. אם לענוים יתחבר סוף שיתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות:

אִבְּן עֶזְרָא אם ללצים - הפסוק הזה דבק בעליון ולצים מן ליצנות. יליץ - מן כי המליץ פירש: השם יברך נוה הצדיקים. אם ללצים ידבר הצדיק, ויזהיר לסור מן דרך הליצנות ולענוים – ולמוכיחים, יתן חן, כלומר יתן חנם בעיני כל אדם והענוים הם הצנועים מדבר ליצנות. פרוש אחר: אם ללצים - השם יליץ, יתן גמול הליצנות. ולענוים יתן חן - כמו חן וחסד להם.

רַלְבַּ״ג אם ללצים. הנה ללצים המתלוצצים ומלעיגים על האנשים הש"י יסבב שאחרים ילעיגו עליהם בבוא אידם ואולם לענוים המכבדים לאנשים שפלים עצמם יתן הש"י חן להם בעיני האנשים:

מְצוּדַת דָּוִד אם ללצים. ר״ל לכל אחד משלם גמול במדה שמדד אם ללצים המלעיגים בבני אדם יסבב סיבה אשר יתלוצצו בהם בבוא יום אידם: ולענוים. אשר הם שפלי הרוח ומכבדים כל אדם יתן חנם בעיני הכל ויכבדו להם:

לה כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן׃

רַשִׁ״י כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון. לעצמו מפריש קלון לחלקו:

אִבְּן עֶזְרָא כבוד - השם ינחילם כבוד הממון והעושר, אבל הכסילים ירומו הקלון עליהם. והטעם: שיסבבו שיקלום בני אדם. מרים קלון - על כל אחד ידבר, כמו: וצדיקים ככפיר יבטח. פרוש אחר: כסיל מרים ומכבד איש. קלון - כמו בא זדון, חסר איש.

רַלְבַּ״ג כבוד חכמים ינחלו. כי יכבדום האנשים וכל אחד מהכסילים מגביה קלון לו או אמר על צד ההפלגה כי עוצם הקלון שינחלו מפני סכלותם הוא מפריש ומסיר אותם מהמקום ההוא שהם נכרים בו: כבוד. מרים קלון, הקלון מסיר אותם או ירצה בו שכל אחד מהכסילים מרים ומגביה הקלון עליו מצד סכלותו:

מְצוּדַת דָּוִד ינחלו. נוחלים לעצמם הכבוד: מרים. כל אחד מפריש הקלון לחלקו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מרים. מלשון תרומה והפרשה: קלון. בזיון והוא מלשון קלוי באש (ויקרא ב׳:י״ד) כי בעבור הבזיון יתאדם הפנים כאלו נקלה באש, או הוא מלשון קלות:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.