א
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בִּשְׁבִיל שֶׁאַהֲרֹן עָשָׂה וְטָרַח בַּמּוֹפְתִים כְּמֹשֶׁה, חָלַק לוֹ כָּבוֹד זֶה בְּמִצְוָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁכְּלָלוֹ עִם מֹשֶׁה בַּדִּבּוּר: בארץ מצרים. חוּץ לַכְּרַךְ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ? תַּ"לֹ (לעיל ט כט) "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר וְגוֹ'", וּמַה תְּפִלָּה קַלָּה לֹא הִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ, דִּבּוּר חָמוּר לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ? לְפִי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה גִלּוּלִים:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. עתה הזכיר תחלת המצות שהיו על ידי משה ואהרן כי הם לבדם היו נביאי התורה כי אחריהם לא נתחדשה מצוה רק אם היתה לצורך שעה כדבר גדעון ואליהו ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם על יד דוד. כי כמו תקון היה ומוסד שיסד דוד ושלמה וככה כתוב באמונתם. ולא בנבואתם. והגאון אמר כי קבלה היתה בידם מפי משה כי מלך יקום ויחדש כלי שיר. וכמוהו לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת:
ב
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃
רַשִׁ״י
החדש הזה. הֶרְאָהוּ לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ וְאָמַר לוֹ כְּשֶׁהַיָּרֵחַ מִתְחַדֵּשׁ יִהְיֶה לְךָ רֹאשׁ חֹדֶשׁ (מכילתא). וְאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, עַל חֹדֶשׁ נִיסָן אָמַר לוֹ, זֶה יִהְיֶה רֹאשׁ לְסֵדֶר מִנְיַן הֶחֳדָשִׁים, שֶׁיְּהֵא אִיָּר קָרוּי שֵׁנִי, סִיוָן שְׁלִישִׁי: הזה. נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה עַל מוֹלַד הַלְּבָנָה, בְּאֵיזוֹ שִׁעוּר תֵּרָאֶה וְתִהְיֶה רְאוּיָה לְקַדֵּשׁ, וְהֶרְאָה לוֹ בְּאֶצְבַּע אֶת הַלְּבָנָה בָּרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ (שם). וְכֵיצַד הֶרְאָהוּ? וַהֲלֹא לֹא הָיָה נִדְבָּר עִמּוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם? שֶׁנֶּ' "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה'" (שמות ו'), "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ" (ויקרא ז'), "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה" (במדבר ט"ו)? אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה נֶאֶמְרָה לוֹ פָרָשָׁה זוֹ וְהֶרְאָהוּ עִם חֲשֵׁכָה:
רַמְבַּ״ן
החדש הזה לכם ראש חדשים זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר לכם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור: ולפי מדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה:) ולכך לא נאמר בתחלה "דברו אל כל עדת ישראל", שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (שמות י״ט:א׳), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם: וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (רמב"ן על שמות כ׳:ח׳), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות ל״ד:כ״ב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו: וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד-טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:
אִבְּן עֶזְרָא
החדש הזה. א"ר יהודה הפרסי כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט העמים הערלים וראייתו ושמת את החקה הזאת למועדה. כי שנת לבנה איננה שוה. כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום. ולא דבר נכונה. ועתה אפרש לך. ידענו כי מהלך הלבנה בגלגל'. בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ"ז יום ושלישית יום בקרוב. והנה נחשוב כי התחברה עם השמש כשהיתה בנקודה הראשונה בתחלת מזל טלה והנה בשובה אל ראש מזל טלה לא מצא' השמש שם כי כבר הלך במהלכו האמצעי כ"ז מעלות כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח הפך התנועה העליונה. והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש. גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות שני ימים וקרוב מחמש שעות. התחברו שניהם לסוף כ"ט יום וחצי ושני ידות שעה. וע"ג חלקים מחלקי ישראל והשנ' באמת היא לשמש לבדו. כי הוא המוליד זמני קור וחום וקיץ וחורף שהם ד' תקופות השנה. ואז נחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה. והוא ילך בגלגלו שס"ה ימים וקרוב מרביעית יום עד שובו פעם שנית ובעבור זה נקרא שנה. והנה אין ללבנה שנה כלל. כאשר אין לשמש חדש כלל. כי לא יתחדש בשמש דבר רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה. ובעבור זה נקרא חדש. גם ירח. בעבור חדוש אור הלבנה כי אין לה אור בראיות גמורות. כי אם מהשמש. על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה. אם היו בראש הטלה או בזנבו ולא תהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים. ובעבור ששנת העמים קרובה אל שנת החמה. וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנ' בשנת החמה. חלקו ימי השנה על שנים עשר. וקראו לכל חלק חדש. בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה. וזאת ההסכמה מהם אינה בדרך התולדות. גם הישמעאלים בעבור שמועדיהם תלוים בימי חדשי הלבנה. ותחלת החדש מליל ראות הלבנה. וראו כי י"ב חדש יש בשנת החמה לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה. כי אין בין שני המספרים רק י"א יום. על כן שמו כל שנותיהם שנות הלבנה וכל שנה ישתנה מועד פסחם אחורנית י"א יום עד שיהיו ל"ג שנות חמה הם ל"ד שנות הלבנה כי אלה אינם על דרך התולדות. והשם צוה בתורתו לשמור מועד במועדו. כי אמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה'. והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש. נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו. וככה קרא חג השבועות חג הקציר. וסכות חג האסיף. כי הקציר והאסיף תלוים באביב. וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה. וככה סכות. והנה צוה לשמור, ימי חדש הלבנה ויהיו המועדים זמניהם שמורים. ומשה לא הזכיר בתורה שנספר י"ב חדש או י"ג. רק אמר בחדש שנמצא אביב בו נחל לספור. והוא יקרא ראשון בין שתהיה השנה מי"ב חדש או י"ג. וככה כתוב בחדש השני בחדש השלישי וכולם על דרך הזה. וניסן ואייר וסיון וכל שמות החדשים אינם לשון קדש כ"א לשון כשדים על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם רק בנבואת זכריה ודניאל ועזרא ומגלת אסתר שהיו בגולה. וככה הפירוש בחדש הראשון שנקרא ניסן בל' כשדים רק מצאנו בלשון הקדש שנקראו ג' חדשים בדרך אחרת. ירח זיו. בירח האיתנים. בירח בול. ואם רדפנו אחר הפשט אין ירח זיו ניסן רק אייר כי כן כתוב הוא החדש השני הידוע. שהוא שני לראשון לחדשי ישראל. ומלת למלוך שלמה אינה דבקה עם החדש. רק עם בשנה הרביעית למלוך שלמה. כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר החדשים רק השנ' שמלך הוא. והעד שהוא שכתוב בדברי הימים בחדש השני (בשנת ארבע למלכותו). ויש לטעון על יהודה הפרסי כי כל השנים אינם שוות כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים שירבו הגשמים או ימעטו. וימעט או ירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע. על כן לא ימצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה שנמצא אז אביב. ויהיה בין אביב לאביב יותר משנה שלימה עם תוספת שבועים. על כן היו ישראל סומכין על האביב הנמצא בארצם באיז' חדש שיהיה נמצא. כי האביב ישתנה עתו בכל הארצות כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה. ועתה אתן לך כלל אף ע"פ שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב לא היה עבור השנה מסור להם. כי אם לב"ד שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב. ככתוב במשנה.והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים. ואם לא נמצא אביב מה נעשה. ויש לתמוה מזה תימא גדולה איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא באדם אחד ולא יעמוד בכל זמן והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשמרה בכל זמן ויש כרת על אכילת חמץ בפסח. ועל אכילת יוה"כ. והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש. אם הוא כפי המהלך האמצעי. או כפי מולד האמתי שהוא כנגד גלגל המזלות. שפעמים יהי' בין מולד העבור למולד האמתי. פעם להוסיף ופעם לגרוע. קרוב מי"ד שעות. ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה. וזה לא יוכל לדעת רק מי שהוא יודע בחכמת המזלות. וזה היה לו לפרש על איזה מקום מהארץ הוא המולד. כי הנה בין ירושלים ובין העיר הזאת ששמה לוק"א יותר מג' שעות. ואם על הראייה סמך היה לו לפרש על איזה מקום היא הראייה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום. כפי רוחב הארץ וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות. על חלוף המראה באורך וברוחב וגבהו ושפלתו ואוירו. ואלה הדברים צריכים פיר' ארוך. ואם לא היה האויר זך הנעשה ר"ח שני ימים מספק. וזה לאות כי סמך על קריאת ב"ד בכל דור ודור. והיתה קבלה בידם שלעולם יקבע ב"ד שבע שנים בכל י"ט שנה. שהם רל"ה חדשים והם ו' אלפים יום תתקל"ט. גם שתי שלישיות יום. גם תקצ"ה חלקים ואלה הם י"ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה ותפ"ה לחשבון תקופת שמואל. וידענו כי לא נעלם ממנו זה. רק תפש דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו. כי היום יש בין תקופת האמת ותקופתו קרוב מט' ימים. ואל תתמה על זה כי הנה אמרה הברייתא. הרוצה לידע מקום הלבנה יחשוב שנות העולם ויעשה מהם חדשים. ויתן לכל חדש כ"ט יום וחצי. ושתי ידות שעה שהם תש"כ חלקים. והנה חסר ע"ג חלקים. והנה התחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנ' יהי' המרחק בין חשבון מולדות מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה. והנה התברר לך כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנות החמה. וחדשינו תמיד חדשי הלבנה. וברוך השם שהדריכנו בדרך ישרה. הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדין תלויין בבית דין. דכתיב ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב כאשר אמרו החולקים על רבותינו ז"ל. למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני. והנה יראה אם דבריהם אמת כי עשה חזקיהו שלש רעות. האחת שלא הקריב פסח במועדו והיה טהור. ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו. ואין זה כתוב בתורה כי אם בדברי הקבלה. והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון. והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים. וכן לא יעשה כי השם לא צוה לעשות חג המצות בחדש השני רק על אכילת הפסח לילה אחד. כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל. וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה. כי הכתוב דבר עליו לא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל. גם הוא אמר בתפלתו זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי. והנה עתה אפרש לך דע כי חזקיהו נועץ עם כל הקהל בהכנס החדש הראשון שיעשו פסח בחדש שבא אחריו בעבור רוב הקהל שלא באו והכהנים לא התקדשו למדי. והנה עיבר השנה. והפסח שעשה פסח ראשון היה. ובמועדו נעשה. והעד כי השם נגע האוכלים בפסח בלא ככתוב ואם לא נעשה במועדו למה נגעם אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו. ואילו חטא חזקיהו איך התפלל בעדם ושמע השם תפלתו וירפא העם. ואם טען הטוען הלא החכמים ז"ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן. התשובה אמת אמרו כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר אם הוא צריך לעבר השנה או לא והנה חזקיהו לא עשה כן כי (שגג) שגגה קטנה לעבר השנה בראש חודש ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון ע"כ יהיה הוא לעולם ראש לחדשים. ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו. וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וידענו כי מצות רבות הם בתורה זכר ליציאת מצרים והנה ראוי זה להיות תחלת חשבון ישראל. וככה כתוב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני. והאומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים. הנה חדש האביב הוא יסוד וראש. אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי ותאמרו כי הוא ראש השנה. והתשובה כבר הזכירו חכמינו ז"ל כי ארבעה ראשי שנים הם וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש. ועוד כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמטה בחג הסכות למען ישמעו ולמען ילמדו ואם תחלה שנת השמטה תהי' מניסן למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות. והנ' חצי שנה עמדו בטלים וכתוב וחג האסיף תקופת השנה. ובמקום אחר הוא אומר וחג האסיף בצאת השנה. ועוד נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדות שאמר בתחלה לא תזרעו ואחר כן ולא תקצרו. כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד אם שמנו תחלת השמטה ניסן מי שזרע בשנה הו' לא יקצר בשנה הז'. כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנסה שנת השמטה. גם לא יזרע בשנת השמטה. והנה כי דברי חז"ל הם נכונים: ראש חדשים. א"ר משה הכהן אין צריך לומר ראש חדש. רק חדש לבדו. כי הטעם יום חדוש אור הלבנה. וכן כתיב חדש ושבת. חדשיכם ומועדיכם. מדי חדש כחדשו. ואחרים טענו עליו א"כ למה אמר בחדש השביעי באחד לחדש. והוא השיב להסיר הספק גם טענו עליו ובראשי חדשיכם. והוא השיב כי על חדש ניסן ידבר בכל שנה. כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ושאלוהו א"כ מה קרבן שאר החדשים. והוא השיב כי שם כתוב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה בפרשה עצמה. וכן אמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. כי הוא תחלת השנה. ואנחנו לא נניח דברי רז"ל בעבור סברותינו. כי הם אמרו כי בכל חדש יתקעו בחצוצרות והוא הנכון. לומר חדש או ראש חדש. וכתוב עד חדש ימים. שטעמו שימלאו ימי החדש שלו:
סְפוֹרְנוֹ
החדש הזה לכם ראש חדשים. מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי:
ג
דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת׃
רַשִׁ״י
דברו אל כל עדת. וְכִי אַהֲרֹן מְדַבֵּר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר אַתָּה תְדַבֵּר? אֶלָּא חוֹלְקִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה, וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה לַמְּדֵנִי, וְהַדִּבּוּר יוֹצֵא מִבֵּין שְׁנֵיהֶם כְּאִלּוּ שְׁנֵיהֶם מְדַבְּרִים (מכילתא): דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש. דַּבְּרוּ הַיּוֹם, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁיִּקָּחוּהוּ בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ: הזה. פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ בֶעָשׂוֹר, וְלֹא פֶּסַח דּוֹרוֹת (פסחים צ"ו): שה לבית אבת. לְמִשְׁפָּחָה אַחַת; הֲרֵי שֶׁהָיוּ מְרֻבִּין, יָכוֹל שֶׂה אֶחָד לְכֻלָּן? תַּ"לֹ "שֶׂה לַבָּיִת" (מכילתא):
רַמְבַּ״ן
איש שה לבית אבות טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:
אִבְּן עֶזְרָא
דברו אל כל עדת בני ישראל. כי כל בני מצות. חייבים: ויקחו להם. מי שיש להם ממקנהו כי מקנה רב היה להם או יקנו. ויפת אמר כי מיום העשור יחלו להכין השה יום י"ד רק לא ידענו אם זו מצוה לדורות או על פסח מצרים: שה לבית אבות. אם הם מועטים: שה לבית. אם הם רבים ואחר שאמר שה לבית אבות אמר שה לכל בית ובית ובתחלת זה הספר פירשתי בית:
ד
וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה׃
רַשִׁ״י
ואם ימעט הבית מהיות משה. וְאִם יִהְיוּ מוּעָטִים מִהְיוֹת מִשֶּׂה אֶחָד, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְאָכְלוֹ וְיָבֹא לִידֵי נוֹתָר: ולקח הוא ושכנו וגו'. זֶהוּ מַשְׁמָעוֹ לְפִי פְשׁוּטוֹ. וְעוֹד יֵשׁ בּוֹ מִדְרָשׁ: לְלַמֵּד, שֶׁאַחַר שֶׁנִּמְנוּ עָלָיו, יְכוֹלִין לְהִתְמַעֵט וְלִמְשֹׁךְ יְדֵיהֶם הֵימֶנּוּ וּלְהִמָּנוֹת עַל שֶׂה אַחֵר; אַךְ אִם בָּאוּ לִמְשֹׁךְ יְדֵיהֶם וּלְהִתְמַעֵט, מהיות משה, יִתְמַעֲטוּ בְּעוֹד הַשֶּׂה קַיָּם, בִּהְיוֹתוֹ בַחַיִּים וְלֹא מִשֶּׁנִּשְׁחַט (פסחים פ"ט): במכסת. חֶשְׁבּוֹן, וְכֵן "מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ" (ויקרא כ"ז): לפי אכלו. הָרָאוּי לַאֲכִילָה, פְּרָט לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת (מכילתא): תכסו. "תִּתְמְנוּן":
אִבְּן עֶזְרָא
ואם ימעט הבית מהיות משה. מהיות מעט מאכילת השה. כי אנשי הבית יהיו מועטים. יקח הוא ושכנו: במכסת. חלק. וכן המכס לה'. חלק שיקח כל אחד. וכמוהו ה' מנת חלקי וכוסי. גם תכוסו והיא מפעלי הכפל. והכפל חסר ממלת במכסת גם מן המכס. והנה אמר המכס על משקל וממר ליולדתו. שהוא מפעלי הכפל:
סְפוֹרְנוֹ
ושכנו הקרוב אל ביתו. אף על פי שיהיו מצריים רבים שוכנים בין בית עברי לבית רעהו, יקרא שכנו אותו העברי שהוא יותר קרוב לביתו משאר העברים:
ה
שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃
רַשִׁ״י
תמים. בְּלֹא מוּם: בן שנה. כָּל שְׁנָתוֹ קָרוּי בֶּן שָׁנָה, כְּלוֹמַר שֶׁנּוֹלַד בְּשָׁנָה זוֹ: מן הכבשים ומן העזים. אוֹ מִזֶּה אוֹ מִזֶּה, שֶׁאַף עֵז קָרוּי שֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְשֵׂה עִזִּים" (דברים י"ד):
אִבְּן עֶזְרָא
שה תמים. שיהיה בלא מום. גם שה יקרא כל א' משני המינים ששם הצאן כוללם וככה שה כשבים ושה עזים. א"ר משה בן עמרם הפרסי כי השה חיוב פסח מצרים. ובארץ ישראל שה או פר. וראייתו וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר שהוא פסח דורות ולא דבר נכונה. כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים ואין ראוי לשנות. רק וזבחת פסח לה' אלהיך צאן חיוב. ובקר לשלמים לאכול בחג מבושל במים. וכמוהו ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. אתה חייב ובנך ובתך רשות. והעד שכתוב בדברי הימים ששחט יום ארבעה עשר כבשים ופרים. ושם כתוב הכבשים לפסחים והפרים לשלמים בשלו אותם בדודים ובסירו' רק לבד הצאן בשלו באש כמשפט. א"ר ישועה כי יש הפרש בין בן שנה ובין בן שנתו. כי בן שנה עלתה לו שנה ובן שנתו כמשמעו. והנה בקרבן הנשיאים כבש אחד בן שנתו. ובאחרונה כתוב כבשים בני שנה:
ו
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם׃
רַשִׁ״י
והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא): ושחטו אתו וגו'. וְכִי כֻּלָּן שׁוֹחֲטִין? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (קידושין מ"א): קהל עדת ישראל. קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל; מִכָּאן אָמְרוּ, פִּסְחֵי צִבּוּר נִשְׁחָטִין בְּשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, נִכְנְסָה כַת רִאשׁוֹנָה נִנְעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְכוּ'. כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים (דף ס"ד): בין הערבים. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה קָרוּי בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לְבֵית מְבוֹאוֹ לַעֲרֹב; וּלְשׁוֹן בין הערבים נִרְאֶה בְעֵינַי אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁבֵּין עֲרִיבַת הַיּוֹם לַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה, עֲרִיבַת הַיּוֹם בִּתְחִלַּת ז' שָׁעוֹת מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה. ערב לְשׁוֹן נֶשֶׁף וְחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה" (ישעיהו כ"ד):
רַמְבַּ״ן
בין הערבים משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לצד מבואו לערוב. ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה. עריבת היום בתחלת שבע, כי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב, לשון נשף וחשך, כמו ערבה כל שמחה (ישעיה כד יא). לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:ו׳) ור"א השיב מן הכתוב שאמר (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, כי שם כתוב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (שמות כ״ז:כ״א), ועוד מן הכתוב בפסח עצמו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), כי בבא השמש שקיעת החמה. ואין זה תשובה על הרב, שכבר אמרו רבותינו (ברכות ט.) בערב אתה זובח, כבא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף. וכבר כתב הרב זה: והנכון בעיני בזה, כי הלילה נקרא "ערב", כמו שנאמר (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות, והוא בלילה, שנאמר (שמות י״ב:ח׳) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות וכן ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א ה), על תחלת הלילה כצאת הכוכבים, וכן בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה (משלי ז ט). ויקרא ג"כ סוף היום "ערב" כמו שאמרו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום (בראשית יט א). וכן ויהי בערב ותעל השלו (שמות ט״ז:י״ג), ולא בא השלו בלילה. וכן רבים. וכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה (תהלים נה יח): והנה אלה השלשה עתים כוללים כל היום אם כן אחרי הצהרים יקרא ערב מיד. וכעלות השמש, וכל עת היותו במזרח, יקרא בקר, והוא ארבע שעות, כמו שהעידו על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (עדיות ו א), ואחר הבקר יקרא העת צהרים, כמו שנאמר מהבקר ועד הצהרים (מלכים א י״ח:כ״ו), והן שתי השעות החמישית והשישית, והוא מלשון צוהר תעשה לתיבה (בראשית ו טז), כענין זוהר. ויזכיר בהן לשון רבים, בעבור שהן שתים. והנה הם שני צהרים, או מפני שיצהירו כל הצדדין, כי בבקר האור במזרח, ובערב הוא במערב, ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין. וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדין יקרא "ערבים" מפני שיערוב השמש משני הצדדין ההם, והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע. אבל בשקיעת החמה, והוא כמו שעה ורביע על דעת רבותינו (פסחים נח:), אינו זמן השחיטה ואינו נקרא ערבים, אבל הוא ערב יום: ואמר בין הערבים, כי בין במקום הזה איננו מבדיל, אבל הוא כענין בתוכם, והוא כמו בינותינו בינינו וביניך (בראשית כו כח), ביני ובינך מה היא (שם כג טו), על בין עבותים (יחזקאל יט יא), מבינות לגלגל (שם י ו), כמו בתוכם מבין השריפה (במדבר יז ב), מתוכה, כענין שנאמר ותקם בעוד לילה (משלי לא טו), בתוך לילה, וכן בין הערבים ולא נאמר בערבים, שלא יהיה במשמע ערב ימים רבים. והנה אמר הכתוב שנשחט את הפסח בתוך הערבים, כי זמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת שקיעת החמה, וכן אמר בארבעה עשר לחדש בן הערבים פסח לה' (ויקרא כג ה), שהוא זמן השחיטה, וכן בין הערבים תעשו אותו (במדבר ט ג), על תחלת העשייה שהיא השחיטה, וכן בין הערבים תאכלו בשר (שמות ט״ז:י״ב), הם השעות הנזכרות, כי היה להם לאכילת הבשר זמן גדול ואמר (שם יג) ויהי בערב ותעל השלו, כי עלה ביום הראשון לשעה אחת בערב: ויתכן שיהיה הלשון כדברי רש"י, שני ערבים, ערב בקר וערב יום, כי כן יאמר הכתוב מנחת הבקר ומנחת הערב, שנאמר (מלכים ב ג׳:כ׳) ויהי בבקר כעלות המנחה, ואומר (עזרא ט ד-ה) עד למנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ומנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, כדמתרגמינן למנח יומא (בראשית ג ח), והן מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים (ברכות כו:). והנה כל הזמן הזה להדלקת הנרות ולקטרת שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו, ולזה יטה דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ב:ו׳) שאמר בין שמשיא, שמש המזרח ושמש המערב, ואמר הכתוב (שמות כ״ז:כ״א) יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, שתהיינה דולקות כל הלילה: והנה נוכל לפרש שם תזבח את הפסח בערב (דברים טז ו), בזמן הנזכר, כי נקרא ערב, ויהיה כבא השמש מועד צאתך ממצרים מחובר עם ובשלת ואכלת, וכן רבים אבל על דעתי אין "תזבח את הפסח" על השחיטה, אבל יאמר במקום אשר יבחר ה' אלהיך, שם תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש שהוא מועד צאתך ממצרים, כמו שנאמר (שם טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. ואמר על זו העשייה ובשלת ואכלת במקום ההוא הנזכר, והפסח עצמו יקרא זבח, לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), פסחי: וזה טעם כל הפרשה (דברים טז א) שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וגו' לא תאכל עליו חמץ, הזכיר העשייה והלילה, וצוה איך יאכלוהו, והזכיר שבעת הימים (פסוק ג-ד), ואין בכל הפרשה ההיא זכר ליום ארבעה עשר והשחיטה בו וכן אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דברים טז ד). והנה בערב ביום הראשון, יום חמשה עשר, הראשון בשבעת הימים הנזכרים. כי יום ארבעה עשר לא הוזכר כאן כלל, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (שמות י״ב:י״ח) הוא ליל חמשה עשר. והנה פירוש אשר תזבח בערב שלא ילין לבקר מן הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב יום הראשון:
אִבְּן עֶזְרָא
והיה לכם למשמרת. שישמרנו כל אחד בביתו: בין הערבים. מלה קשה. ורבינו שלמה אמר כי רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב. ולא נתן טעם למה ערבים שנים. והנה כתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים. ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק את הנרות. וכאשר חפשנו זאת המלה מצאנו כי יקרא רגע בין הערבים ערב. כי כן כתוב בין הערבים תאכלו בשר. ושם כתוב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול. ובהדלקת הנרות כתוב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר. וכתיב עולות לה' לבקר ולערב וכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. והנה על הפסח שכתוב בו בין הערבים. מצאנו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים פי' כבא השמש לצד מערב. ואין זה משמע ביאה כי הוא הפך יציאת השמש מדכתיב השמש יצא על הארץ. שהחל להראות על הארץ. וככה ובא השמש וטהר שלא יראה על הארץ. והנה כתוב על מקרה לילה והיה לפנות ערב ירחץ במים. ואם אין הדבר כן יבאר לנו מה הפרש יש בין כבא השמש של פסח ובין כבוא השמש של מקרה לילה. וככה ובא השמש וטהר. אמרו המינים כי שלשה ערבים הם. וראייתם בעבור שמצאו עד הערב השלישית. והם לא הכירו האמת ולא הבינו. כי כתוב מחר חדש ושלשת תרד מאד. שפירושו כאשר יהיה היום השלישי מהיום הסמוך לערב השדה שאתה נסתר שם. ובעבור זה אמר עד הערב השלישי. ועתה אשוב לפרש דע כי משקל ערבים לעולם נופל על משקל שנים. כמו אבנים. וכמוהו לוחותים. וככה דרכים. והעד יפול באחת. וככה שמים. כי הם שני סדני הגלגל שהם כמו מסמרות נטועים. שעליהם משענות הגלגל. וככה לנטוע שמים. וכבר פירשתי בספר השם הנכבד כי שמים מגזרת שם ישר נכח עמו. רמז לשני מקומות והנה יש לנו שני ערבים האחד עריבת השמש והוא עת ביאתו תחת הארץ. והשני ביאת אורו הנראה בעבים. והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה. אז יבא בעל קרי אל המחנה וידליק אהרן את הנרות אמר הגאון רב סעדיה ז"ל מדת מזבח העולה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב. ובמדת הזאת לא יעמדו כי אם כהנים מועטים שהם זורקים דמי הפסחים קודם שיקרשו. והנה בימי יאשיהו שהיו ישראל מועטים לא יכלו הכהנים לזרוק דמי הפסחים והשלמים ששחטו לזרקם לשעה ושליש שעה. ואף כי בהיות כל השבטים בארצם. והנה היתה קבלה שיחלו לשחוט מהרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב. והזכיר הכתוב בין הערבים שרוב הפסחים אז היו נשחטים שם. והוא סוף הזמן שלא יעבור עד עריבת אור השמש:
ז
וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם׃
רַשִׁ״י
ולקחו מן הדם. זוֹ קַבָּלַת הַדָּם, יָכוֹל בַּיָּד? תַּ"לֹ אשר בסף (מכילתא): המזוזת. הֵם הַזְּקוּפוֹת אַחַת מִכָּאן לַפֶּתַח וְאַחַת מִכָּאן: המשקוף. הָעֶלְיוֹן שֶׁהַדֶּלֶת שׁוֹקֵף עָלָיו כְּשֶׁסּוֹגְרִין אוֹתוֹ, לינטי"ל בְּלַעַז; וּלְשׁוֹן שְׁקִיפָה חֲבָטָה, כְּמוֹ "קוֹל עָלֶה נִדָּף" (ויקרא כ"ו) – דְשָׁקִיף, חַבּוּרָה – מַשְׁקוֹפֵי: על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. וְלֹא עַל מַשְׁקוֹף וּמְזוּזוֹת שֶׁבְּבֵית הַתֶּבֶן וּבֵית הַבָּקָר, שֶׁאֵין דָּרִין בְּתוֹכוֹ (ע' מכילתא):
אִבְּן עֶזְרָא
על שתי המזוזת. של פתח הבית. ועוד יפרש משה איך יקחו את הדם. ומלת משקוף. מגזרת חלון וישקף. וזה המשקוף הוא על פתח הבית. וככה מנהג כל ארץ ישמעאל. כי מנהג הערלים לא היה כמנהג המצריים ואפי' במאכליהן כמו פתות אותה פתים. וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן. וכל אשר הזכיר ישעיהו על בנות ציון. וככה אין בית להם כי אם בחצר האחת יקרא פתח הבית. והחיצון שער החצר. ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן היה זה בשער החצר. והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר שהלכו לדרכם וסגרו כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו. רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו. כדרך והתוית תיו: ומלת בתים. משונה בדקדוק. כי יש דגש אחר קמץ גדול ואין זה משפט הלשון. רק אם היה הקמץ חטף כמו רנו שמים. אולי היה כן בעבור חסרון יו"ד בית שלא תתערב זאת הגזרה עם גזרת עשרת הבתים חומר שהוא פתח. לשון רבים מן האיפה והבת. ומלת על הבתים יורנו כי היא מלעיל הפך המנהג:
ח
וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃
רַשִׁ״י
את הבשר. וְלֹא גִּידִים וַעֲצָמוֹת (שם): ומצות על מררים. כָּל עֵשֶׂב מַר נִקְרָא מָרוֹר; וְצִוָּם לֶאֱכֹל מַר זֵכֶר לְ"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א'):
רַמְבַּ״ן
ומצות על מרורים יאכלוהו שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו וכן על מצות ומרורים (במדבר ט יא), כמו עם, וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב), וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות י״ב:ט׳). ולא אמר "עם", ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי"ת, כמו ירחצו מים (שמות ל׳:כ׳), וימת סלד לא בנים (דהי"א ב ל). וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות, אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (פסחים קכ.): ויותר נכון שנאמר כי ומצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה:
אִבְּן עֶזְרָא
על מרורים יאכלוהו. אמר אחד מחכמי ספרד. ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור ובעבור שלא ירד שם גשם כי האויר הוא לח תמיד. ע"כ מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל ואפי' לא יהיה למצרי אלא פת לבדה לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת כי הם רפואה לאויר' ואנחנו נסמוך ע"ד קדמוננו ז"ל שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם:
ט
אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ׃
רַשִׁ״י
אל תאכלו ממנו נא. שֶׁאֵינוֹ צָלוּי כָּל צָרְכּוֹ קוֹרְאוֹ נָא בְלָשׁוֹן עֲרָבִי: ובשל מבשל. כָּל זֶה בְּאַזְהָרַת אל תאכלו: במים. מִנַּיִן לִשְׁאָר מַשְׁקִין? תַּ"לֹ וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל, מִכָּל מָקוֹם (פסחים מ"א): כי אם צלי אש. לְמַעְלָה גָּזַר עָלָיו בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, וְכָאן הוֹסִיף עָלָיו לֹא תַעֲשֶׂה, אל תאכלו ממנו … כי אם צלי אש: ראשו על כרעיו. צוֹלֵהוּ כֻּלּוֹ כְאֶחָד עִם רֹאשׁוֹ וְעִם כְּרָעָיו וְעִם קִרְבּוֹ, וּבְנֵי מֵעָיו נוֹתֵן לְתוֹכוֹ אַחַר הֲדָחָתָן (שם ע"ד); וּלְשׁוֹן על קרבו כִּלְשׁוֹן "עַל צִבְאוֹתָם" (שמות ו'), כְּמוֹ בְּצִבְאוֹתָם – כְּמוֹת שֶׁהֵן, אַף זֶה כְּמוֹת שֶׁהוּא – כָּל בְּשָׂרוֹ מִשָּׁלֵם:
רַמְבַּ״ן
אל תאכלו ממנו נא ובשל' זו מצוה לדורות, שכל המצות בכאן בגוף הפסח מצוה לדורות, אבל המצוה באוכלים, כגון מתניכם חגורים (שמות י״ב:י״א), והדם על המשקוף (שמות י״ב:ז׳), איננו רק בפסח מצרים. וכן אמר הכתוב בפסח שני (במדבר ט יא יב) על מצות ומרורים יאכלוהו, לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו, שהן צלי אש, לא נא ולא מבושל:
אִבְּן עֶזְרָא
נא. י"א כאשר הוא עתה שהבשר חי. ובדרך הזאת לא מצאנו בכל המקרא ואחרים אמרו כי הוא מגזרת כי הניא אביה אותה. והטעם שבור. ואין זה נכון כי אחר כן אמר ועצם לא תשברו בו. והנכון בעיני שאין לו חבר במקרא. ופירושו הפך מבושל והוא שנקרא חי כמו לא אקח ממך בשר מבושל כי אם חי. וכבר אמרתי כי רוב ל' ערבי דומה ללשון עברית. והבשר החי נקרא בלשון ערבי ני"י ואותיות אהו"י מתחלפים להם בלשונם כמו בלשוננו: ובשל. שם התאר. ופירושו שהוא מבושל במים. כי גם צלי אש יקרא מבושל. כדכתיב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח באש כמשפט. ויתכן להיות ובשל מבושל כמאכל המלכים על דרך המשקיות. כי ישימו על האש כלי נחשת רחב וימלאו חציו מים וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים על המים הרותחים וככה יתבשל הבשר וזה המאכל מועיל יותר מכל המאכל אשר יהיה קרוב אל האש והנני הכותב מוסיף על דברי זה החכם כאשר שמעתי מפיו. ובשל שם התואר על משקל כבד זקן. וככה זה ובשל. כי הבית קמו"ץ והשי"ן רפה ואינו שם הפועל. על דרך כי כבד אכבדך. הכה תכה. כי לעולם לא יבא שם הפועל בהתחברו רק על לשון עבר או עתיד. כמו דבר ידבר. הקדש הקדשתי. רק להתחבר שם הפעל עם פועל. ופעול לא יבא והנה זה בשל כמו כבד. ולנקבה הזרוע בשלה. ואל תתמה מה צורך לומר שני הענינים בשל ומבושל כי שני בשולים הם כמו שפירש. האחד להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחין. ולרבים בשלים מבושלים. והמה חכמים מחוכמים וככה יאמר ליחיד חכם מחוכם. ברוך ומבורך. והפרש יש בין בדיקת הלשון בין חכם למחוכם וככה בין בשל ומבושל כאשר פירש: ראשו על כרעיו ועל קרבו. כמו עם וכן ויבואו האנשים על הנשים. והראש והכרעים ירחץ במים כמשפט:
י
וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃
רַשִׁ״י
והנתר ממנו עד בקר. מַה תַּ"לֹ עד בקר פַּעַם שְׁנִיָּה? לִתֵּן בֹּקֶר עַל בֹּקֶר, שֶׁהַבֹּקֶר מַשְׁמָעוֹ מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה, וּבָא הַכָּתוּב לְהַקְדִּים שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר, זֶהוּ לְפִי מַשְׁמָעוֹ. וְעוֹד מִדְרָשׁ אַחֵר, לִמֵּד שֶׁאֵינוֹ נִשְׂרָף בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מִמָּחֳרָת, וְכָךְ תִּדְרְשֶׁנּוּ: וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ בְּבֹקֶר רִאשׁוֹן, עַד בֹּקֶר שֵׁנִי תַעֲמֹד וְתִשְׂרְפֶנּוּ (מכילתא):
אִבְּן עֶזְרָא
והנותר ממנו. אם יהיה אנוס שלא היה יכול לאכול חלקו. ויפת אמר על העצמות. ואיננו נכון כי לא דבר הכתוב רק על הווה.
יא
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
מתניכם חגרים. מְזֻמָּנִים לַדֶּרֶךְ: בחפזון. לְשׁוֹן בֶּהָלָה וּמְהִירוּת, כְּמוֹ "וַיְהִי דָּוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת" (שמואל א' כ"ג), "אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם" (מלכים ב' ז'): פסח הוא לה'. הַקָּרְבָּן קָרוּי פסח עַל שֵׁם הַדִּלּוּג וְהַפְּסִיחָה, שֶׁהַקָּבָּ"ה הָיָה מְדַלֵּג בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין בָּתֵּי מִצְרַיִם וְקוֹפֵץ מִמִּצְרִי לְמִצְרִי וְיִשְׂרָאֵל אֶמְצָעִי נִמְלָט; וְאַתֶּם עֲשׂוּ כָל עֲבוֹדוֹתָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, דֶּרֶךְ דִּלּוּג וּקְפִיצָה, זֵכֶר לִשְׁמוֹ שֶׁקָּרוּי פסח; וְגַם פשק"א לְשׁוֹן פְּסִיעָה:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם וככה תאכלו אותו. פסח מצרים לבדו והמינים אשר בארגלן עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים. ואלה תועי רוח כלם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים: ומקלכם בידכם. לנהוג החמורים. כמו ויך את אתון במקל: וטעם בחפזון שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים אינו נאכל אלא עד חצות. ואינו נאכל אלא צלי:
סְפוֹרְנוֹ
מתניכם חגורים. מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו להורות על בטחון בלתי מסופק באל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא:
יב
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ועברתי. כְּמֶלֶךְ הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (מכילתא), וּבְהַעֲבָרָה אַחַת וּבְרֶגַע אֶחָד כֻּלָּן לוֹקִים: כל בכור בארץ מצרים. אַף בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים וְהֵם בְּמִצְרַיִם. וּמִנַּיִן אַף בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם שֶׁבִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים? תַּ"לֹ "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם" (תהלים קל"ו): מאדם ועד בהמה. מִי שֶׁהִתְחִיל בַּעֲבֵרָה מִמֶּנּוּ מַתְחֶלֶת הַפֻּרְעָנוּת (מכילתא): ובכל אלהי מצרים. שֶׁל עֵץ נִרְקֶבֶת וְשֶׁל מַתֶּכֶת נִמְסֵת וְנִתֶּכֶת לָאָרֶץ (שם): אעשה שפטים אני ה'. אֲנִי בְעַצְמִי, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ:
רַמְבַּ״ן
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים של עץ היתה נרקבת ושל מתכת היתה נתכת. ולא פירש הכתוב בשפטים האלה, בעבור כי מוסר הבלים עץ הוא. וכן בשעת מעשה כתוב (שמות י״ב:כ״ט) וה' הכה כל בכור אדם וכל בכור בהמה, ולא הזכיר השפטים באלהיהם, כי למיתת הבכורות חרדו, שנאמר (שם פסוק ל) ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, והשפטים באלהיהם לא נודעו עד הבקר שהלכו לבית תועבותם. וכתיב ומצרים מקברים אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד). ועל דעתי ירמוז הכתוב לשרי מעלה, אלהי מצרים, כענין יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד כא) והנה השפיל מזלם ושרי המזלות שעליהם. והכתוב ירמוז ויקצר בנעלם: אעשה שפטים אני ה' אני בעצמי ולא על ידי השליח. זה לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:י״ב) ומדרש חכמים אינו כן, אלא ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך והכיתי כל בכור, אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח אני ה', אני הוא ולא אחר ופירושו, כי בעבור שהפרשה דבר משה עם ישראל, היה ראוי שיאמר "ועבר ה' בארץ מצרים, והכה כל בכור", ולכך ידרשו כי ועברתי אני בעצמי, לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות, כענין בדוד (שמואל ב כ״ד:ט״ז) ובסנחריב (מלכים ב י״ט:ל״ה) והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, לומר כי גם המכה תהיה על יד הקב"ה, לא כמלך שיעשה נקמה בשונאיו לפניו על ידי ספקלטורים שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו, כענין אליהו בשרי החמשים: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ, והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון. כי פירוש המלה מורה הדרך, כמו שאמר בספרי (האזינו שלח) אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל. ובילמדנו (מובא בערוך ערך מטטר) וישמע בלק כי בא בלעם (במדבר כב לו), ששלח מטטרון לפניו, ועוד שם ראה החילותי תת לפניך (דברים ב לא), אי אכפת לך אני מטטרון שלך. ואל תתמה שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל, לפני כורש, שנאמר אני לפניך אלך (ישעיה מה ב), לפני אשה אני עתיד לקדם, לפני דבורה וברק, שנאמר הלא ה' יצא לפניך (שופטים ד יד). וכן במקומות רבים. וכן שמעתי כי שליח בלשון יון "מטטר". ודרשו אני ה', אני הוא ולא אחר, שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, וזהו ענין המדרש הזה:
אִבְּן עֶזְרָא
ועברתי בארץ מצרים. כי כח השם וגבורותיו הם העוברים. כאלו השם עובר: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. כדרך וראש דגון נופל לפניו ארצה. וכן כתוב ובאלהיהם עשה ה' שפטים.
סְפוֹרְנוֹ
ועברתי. לפלס נתיב לאפי, שלא יוכל על זה השליח: והכיתי כל בכור. שאבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור (בבבא מציעא פרק איזהו נשך): ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אשפיל שרי מעלה המנהיגים אותם עתה, כדי שיחול העונש יותר: אני ה'. ולא יאות כל זה בלתי לה' לבדו, כאמרו אני ה' אני הוא ולא אחר. ובזה נתן טעם לכל הקודם למה הוצרך שיעשה האל יתברך בעצמו את כל אלה, ולא כן עשה בסנחריב וזולתו:
יג
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
והיה הדם לכם לאת. לָכֶם לְאוֹת וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת (שם). מִכָּאן שֶׁלֹּא נָתְנוּ הַדָּם אֶלָּא מִבִּפְנִים: וראיתי את הדם. הַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו, אֶלָּא אָמַר הַקָּבָּ"ה, נוֹתֵן אֲנִי אֶת עֵינַי לִרְאוֹת שֶׁאַתֶּם עֲסוּקִים בְּמִצְווֹתַי, וּפוֹסֵחַ אֲנִי עֲלֵיכֶם (שם): ופסחתי. וְחָמַלְתִּי, וְדוֹמֶה לוֹ "פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו ל"א). וַאֲנִי אוֹמֵר, כָּל פְּסִיחָה לְשׁוֹן דִּלּוּג וּקְפִיצָה. ופסחתי, מְדַלֵּג הָיָה מִבָּתֵּי יִשְׂרָאֵל לְבָתֵּי מִצְרִיִּים, שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה, וְכֵן "פּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א י"ח), וְכֵן כָּל הַפִּסְּחִים – הוֹלְכִים כְּקוֹפְצִים, וְכֵן "פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" – מְדַלְּגוֹ וּמְמַלְּטוֹ מִבֵּין הַמּוּמָתִים: ולא יהיה בכם נגף. אֲבָל הוֶֹה הוּא בַּמִּצְרִים. הֲרֵי שֶׁהָיָה מִצְרִי בְּבֵיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יָכוֹל יִמָּלֵט? תַּ"לֹ "וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף", אֲבָל הֹוֶה בַּמִּצְרִים שֶׁבְּבָתֵּיכֶם. הֲרֵי שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מִצְרִי, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יִלְקֶה כְמוֹתוֹ, תַּ"לֹ "וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף" (מכילתא):
אִבְּן עֶזְרָא
וזה יהיה לכם לאות שיחזק לבבכם ולא ירך בשמעכם צעקת המצריים במות בכוריהם בעבור המשחית בעבור הדם אשר אני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף. כי זה הדם יהיה לאות על המשחית:
סְפוֹרְנוֹ
ולא יהיה בכם נגף למשחית. לא יגע בכם נגף פי' מכה של אותה ההשחתה שאני עושה במצרים: בהכותי. שמלבד מכת הבכורות שלח בשאר העם עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים כי לולא הפסיחה שעשה בחמלתו על ישראל לא היו נמלטים משאר הצרות ששלח על שארית עם מצרים כענין פן תספה בעון העיר, וצוה עליהם מתנות הדם לאות, למען ימלטו, וזה למען שמו לבלתי החל כאמרו ואומר לך בדמי חיי:
יד
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ׃
רַשִׁ״י
לזכרון. לְדוֹרוֹת: וחגתם אתו. יוֹם שֶׁהוּא לְךָ לְזִכָּרוֹן אַתָּה חוֹגְגוֹ. וַעֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ אֵיזֶהוּ יוֹם הַזִּכָּרוֹן, תַּ"לֹ "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם" (שמות י"ג), לִמְּדָנוּ, שֶׁיּוֹם הַיְצִיאָה הוּא יוֹם שֶׁל זִכָּרוֹן. וְאֵי זֶה יוֹם יָצְאוּ? תַּ"לֹ "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ" (במדבר ל"ג), הֱוֵי אוֹמֵר יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הוּא שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁהֲרֵי לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָֹר אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח וְלַבֹּקֶר יָצְאוּ (מכילתא): לדרתיכם וגו'. שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִעוּט דּוֹרוֹת שְׁנַיִם, תַּ"לֹ "חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שם):
אִבְּן עֶזְרָא
והי' היום הזה. יהיה זכר לדורות: וחגותם אותו. הוא חג הפסח ואמר חוקת עולם לדורותיכם ולא אמר בכל מושבותיכם כי זו המצוה תלויה בארץ כאשר אפרש:
טו
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי׃
רַשִׁ״י
שבעת ימים. שטיינ"א שֶׁל יָמִים: שבעת ימים מצות תאכלו. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" (דברים ט"ז) לִמֵּד עַל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ חוֹבָה לֶאֱכֹל מַצָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל חָמֵץ; מִנַּיִן אַף שִׁשָּׁה רְשׁוּת? תַּ"לֹ "שֵׁשֶׁת יָמִים". זוֹ מִדָּה בַתּוֹרָה, דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ בִּלְבַד יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא, מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת אַף שִׁשָּׁה רְשׁוּת; יָכוֹל אַף הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת, תַּ"לֹ "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" – הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה (פסחים ק"כ): אך ביום הראשון תשביתו שאור. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְקָרוּי רִאשׁוֹן לְפִי שֶׁהוּא לִפְנֵי הַשִּׁבְעָה; וּמָצִינוּ מֻקְדָּם קָרוּי רִאשׁוֹן, "הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד" (איוב ט"ו) – הֲלִפְנֵי אָדָם נוֹלַדְתָּ; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעָה? תַּ"לֹ "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ וְגוֹ'" (שמות ל"ד) – לֹא תִשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם (פסחים ה'): הנפש ההוא. כְּשֶׁהִיא בְנַפְשָׁהּ וּבְדַעְתָּהּ – פְּרָט לְאָנוּס (מכילתא): מישראל. שׁוֹמֵעַ אֲנִי תִּכָּרֵת מִיִּשְׂרָאֵל וְתֵלֶךְ לָהּ לְעַם אַחֵר, תַּ"לֹ בְּמָקוֹם אַחֵר "מִלְּפָנַי" (ויקרא כ"ב) – בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רְשׁוּתִי:
אִבְּן עֶזְרָא
שבעת ימים. טעם מצות תאכלו זכר לאכילתם בצאתם ממצרים. כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים. כי שם כתוב כי לא חמץ. ואילו היו מניחים המצריים שיתמהמו מעט היו מחמיצין עיסתם. והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי. כי הענן היה מוליכם יומם ולילה ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב רב. וככה כתוב על הפסח. שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות חיוב על דרך הפשט. והעד למען תזכור את יום צאתך. ובעבור זה כתוב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ. ואחר שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט את הפסח בנטות השמש לצד מערב. וכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי. על כן דרשו רז"ל אך חלק. ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי. כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים והנה תחלת יום ראשון סוף יום י"ד בערב ככתוב מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה כי שבעת ימים שלמים הם מיום י"ד לחדש בערב שהוא סוף יום י"ד עד יום הכ"א לחדש בערב. ועוד אדבר על זה:
טז
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם׃
רַשִׁ״י
מקרא קדש. מקרא שֵׁם דָּבָר; קְרָא אוֹתוֹ קדש לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּכְסוּת (מכילתא): לא יעשה בהם. אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים (שם): הוא לבדו. "הוּא" וְלֹא מַכְשִׁירָיו שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב (ביצה כ"ח): לכל נפש. אֲפִלּוּ לִבְהֵמָה; יָכוֹל אַף לַגּוֹיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם (מכילתא):
רַמְבַּ״ן
כל מלאכה לא יעשה בהם פירש רש"י אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל, הם עצמן מוזהרין עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באסור, מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו. ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ.), וזה דבר מבואר בגמרא: אבל מצאתי במכילתא (כאן) כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג), הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה גוי מלאכתו. דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו'. ע"כ בברייתא זו. ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה. וכן פירש רש"י (רש"י על שמות י״ב:ט״ז) בגמרא בבא מציעא (צ.): ושם במכילתא עוד, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מניין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה (שמות י״ב:י״ז), להביא דברים שהן משום שבות וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא. ויש לי בזה פירוש נכון, עוד אדבר עליו בע"ה (בויקרא כג כד): לכל נפש אפילו נפש בהמה. יכול אף לכותים, תלמוד לומר לכם. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:ט״ז) וגם זה איננו כהלכה. אבל לכם ולא לכותים, לכם ולא לבהמה (עי' ביצה כא.):
אִבְּן עֶזְרָא
וביום הראשון. הוא יום יציאת מצרים. והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש: כל מלאכה. בכל המועדים חוץ מיום שבת ויום הכיפורים אין כתוב בהם כל מלאכה. רק בפסח לבדו אמר והתנה להוציא אוכל נפש. ובכל מקום בין בפסח בין בעצרת בין יום הזכרון וחג הסוכות היה אוחז דרך קצרה לומר כל מלאכה לא תעשו. רק במקום אחד בפסח כתוב ולא תעשה כל מלאכה על דרך שהזכיר תחלה:
יז
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם׃
רַשִׁ״י
ושמרתם את המצות. שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי חִמּוּץ; מִכָּאן אָמְרוּ תָּפַח תִּלְטֹשׁ בְּצוֹנֵן, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר אַל תְּהִי קוֹרֵא אֶת הַמַּצּוֹת, אֶלָּא אֶת הַמִּצְווֹת – כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַחֲמִיצִין אֶת הַמַּצָּה, כָּךְ אֵין מַחֲמִיצִין אֶת הַמִּצְוָה, אֶלָּא אִם בָּאָה לְיָדְךָ, עֲשֵׂה אוֹתָהּ מִיָּד (שם): ושמרתם את היום הזה. מִמְּלָאכָה: לדרתיכם חקת עולם. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר דורות וְחקת עולם עַל הַמְּלָאכָה אֶלָּא עַל הַחֲגִיגָה, לְכָךְ חָזַר וּשְׁנָאוֹ כָּאן, שֶׁלֹּא תֹאמַר אַזְהָרַת כל מלאכה לא יעשה לֹא לְדוֹרוֹת נֶאֶמְרָה אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַדּוֹר:
אִבְּן עֶזְרָא
ושמרתם. הנה צוה להיות המצות שמורים מימות הקציר. וכתוב והוצאתי את צבאותיכם ועדיין לא יצאו. כי בתחלת החדש היתה זו הנבואה. והטעם שתאמרו כן לדורותיכם:
סְפוֹרְנוֹ
ושמרתם את המצות. המורות על מהירות בלי המתנת חמוץ: כי בעצם היום הזה. ביום הזה בעצמו, שביום אחד נעשה קבוץ, שלא היו מספיקים אליו בטבע כמה ימים עם לילותיהם: הוצאתי את צבאותיכם. כל קהל וקהל כמות שהיה יחדיו:
יח
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב׃
רַשִׁ״י
עד יום האחד ועשרים. לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "שִׁבְעַת יָמִים"? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר יָמִים, לֵילוֹת מִנַּיִן? תַּ"לֹ עד יום האחד ועשרים וגו' (מכילתא):
אִבְּן עֶזְרָא
בראשון. אחז דרך קצרה בעבור שהזכיר בתחלה ראשון הוא לכם. והנה טעם בחדש הראשון. וכמוהו בעשירי באחד לחדש:
יט
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
לא ימצא בבתיכם. מִנַּיִן לַגְּבוּלִין? תַּלְמוּד לֹוֹמַר "בְּכָל גְּבוּלֶךָ" (שמות י"ג); מַה תַּ"לֹ בְּבָתֵּיכֶם? מַה בֵּיתְךָ בִּרְשׁוּתְךָ, אַף גְּבוּלְךָ שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ, יָצָא חֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי שֶׁהוּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וְלֹא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת (מכילתא): כי כל אכל מחמצת. לַעֲנֹשׁ כָּרֵת עַל הַשְּׂאוֹר, וַהֲלֹא כְבָר עָנַשׁ עַל הֶחָמֵץ? אֶלָּא שֶׁלֹּא תֹאמַר חָמֵץ שֶׁרָאוּי לַאֲכִילָה עָנַשׁ עָלָיו, שְׂאוֹר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה לֹא יֵעָנֵשׁ עָלָיו; וְאִם עָנַשׁ עַל הַשְּׂאוֹר וְלֹא עָנַשׁ עַל הֶחָמֵץ, הָיִיתִי אוֹמֵר, שְׂאוֹר שֶׁהוּא מְחַמֵּץ אֲחֵרִים עָנַשׁ עָלָיו, חָמֵץ שֶׁאֵינוֹ מְחַמֵּץ אֲחֵרִים לֹא יֵעָנשׁ עָלָיו, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ שְׁנֵיהֶם (מכילתא): בגר ובאזרח הארץ. לְפִי שֶׁהַנֵּס נַעֲשָׂה לְיִשְׂרָאֵל, הֻצְרַךְ לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים (שם):
רַמְבַּ״ן
לא ימצא בבתיכם מנין לגבולין, ת"ל בכל גבולך (שמות י״ג:ז׳). מה ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. זה לרש"י. (רש"י על שמות י״ב:י״ט) ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע "ברשותך" להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים. ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב (שמות י״ג:ז׳) לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין, תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה.): אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי וכן שנויה במכילתא (כאן) בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו'. ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי: ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא וכן הדבר, שאם לא תאמר כן, על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים, ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל, ואם כן למה נאמר "בבתיכם" ולמה נאמר "בגבולך", אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש, אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו. אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום: ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו) ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל. והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים. וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, מהיקש בתים וגבולין קאמר, דמה בגבולין מותר דכתיב לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אף בבתים נמי מותר. ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך:
אִבְּן עֶזְרָא
שאור. שהוא מחמיץ והוא הידוע. ואחר כן אמר כל אוכל מחמצת כל דבר שיחמץ. ודע כי מיום הראשון עד יום השביעי אינו דבק בקרוב אליו שהוא ונכרתה רק עם אוכל מחמצת כמו למלוך שלמה על ישראל. אמר יפת כי יש אות שמושכת עצמה ואחרת עמה אחורנית. כמו אודם פטדה וברקת. שהטעם אודם ופטדה וברקת. וככה מיום הראשון עד יום השביעי. וכבר הזכיר כי כל אוכל חמץ מישראל חייב כרת. ובכאן הוסיף גר שהוא גר צדק:
כ
כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת׃
רַשִׁ״י
מחמצת לא תאכלו. אַזְהָרָה עַל אֲכִילַת שְׂאוֹר: כל מחמצת. לְהָבִיא אֶת תַּעֲרָבְתּוֹ: בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זֶה בָא לְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לְהֵאָכֵל בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, פְּרָט לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְחַלּוֹת תּוֹדָה (מכילתא):
רַמְבַּ״ן
כל מחמצת להביא את תערובתו, לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:כ׳) וגם זה אינו, שהלכה היא כדברי חכמים (שם מג.) על חמץ דגן ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום: (כא-כב)
אִבְּן עֶזְרָא
כל. הזכיר העונש תחלה ואח"כ האזהרה. ואין בכל מושבותיכם תאכלו מצות רשות. כמו ששת ימים תעשה מלאכה. רק חיוב למען תזכור:
כא
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח׃
רַשִׁ״י
משכו. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צֹאן יִמְשֹׁךְ מִשֶּׁלּוֹ: וקחו. מִי שֶׁאֵין לוֹ יִקַּח מִן הַשּׁוּק (שם): למשפחתיכם. שֶׂה לְבֵית אָבוֹת:
רַמְבַּ״ן
ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו (שמות י״ב:כ״ח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש ויתכן שאמר משכו, בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן (בראשית מו לד) ואמר וקחו לכם, קחו אותם למשפחותיכם איש שה לבית אבות שה לבית ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצוה: ושנו במכילתא (כאן) ויקרא משה לכל זקני ישראל, מגיד שעשאן ב"ד ויאמר אליהם, הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר הדבר מפי משה לאמר לזקנים, וזקנים לאמר לכל ישראל. והנה לדעת רבי יאשיה יהיה ויקרא משה לכל זקני ישראל שיאספו אליו כל העם, כמו שפירשתי ועל דעת רבי יונתן הן יאמרו לקהל, ויהיה "דברו אל כל עדת בני ישראל" (שמות י״ב:ג׳) הזקנים הנועדים להם, כמו והיה אם מעיני העדה (במדבר טו כד): והוסיף בזאת הפרשה ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה בפירוש, אבל שם (שמות י״ב:ז׳) נאמר סתם ולקחו מן הדם, ללמד שכל לקיחה האמורה בתורה סתם שתהא באגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי, כמדרש רבותינו (במכילתא כאן) ופירש להם בפרשה הזאת (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר ולא יהיה בכם נגף למשחית (שמות י״ב:י״ג): וכתב רש"י (רש"י על שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו, מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער ולא הבינותי דבריו במה שאמר ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד בקר מן המקרא הזה, והיה לו לומר שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל, ולכן הזהירם ממנו. אבל לא ראה הרב לומר כן, מפני שהקב"ה בעצמו ובכבודו היה המכה: והענין הזה שנוי הוא במכילתא (פסחא יא) בלשון אחרת, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר (ישעיה כו כ) לך עמי בא בחדריך, ואומר (יחזקאל כא ח) הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע, ואומר (שמות ל״ג:כ״ב) והיה בעבור כבודי, ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג), וישכם יעקב בבקר (שם כח יח), וישכם משה בבקר (שמות ל״ד:ד׳), וישכם יהושע בבקר (יהושע ג א), וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (שמואל א ט״ו:י״ב). והרי דברים קל וחומר, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר (תהלים קד) תשת חשך ויהי לילה, הכפירים שואגים לטרף, תתן להם ילקוטון, תזרח השמש יאספון, מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם). ע"כ הברייתא: והענין לומר שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא, לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו, כענין ובא ה' אלהי כל קדושים עמך (זכריה יד ה), וכן והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב), להגין עליו משרפים ופמליא של מעלה וכיון שמצינו בשעה שנתנה רשות למשחית לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע, לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה, לפי שהוא זמנן של חיות שנתן להם לטרוף, ואין להבחין בין צדיק לרשע:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא משה לכל זקני ישראל. והם יאמרו לקהל. וקחו לכם צאן. בעשור לחדש כאשר צוהו השם. אמר המדקדק כי ושחטו הפסח מהבנין הדגוש. ולא דבר נכונה כי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל הוא מהבנין הקל. והשי"ן קמץ כמשפט בעבור הנח הנעלם. רק ושחטו הפסח לשון צווי מהבנין הקל. ולא מצינו מזאת הגזר' בכל המקרא מהבנין הדגוש. והיה ראוי השי"ן להיות חירק תחתי'. כמו משכו. רק בעבור אות הגרון שהוא אחריו נפתח השי"ן כמשפטם לעשות כך כמו בחרו לכם. ורבים ככה. על כן יהיה השי"ן בפת"ח גדול בלשון צווי. ושניהם מבנין א':
כב
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר׃
רַשִׁ״י
אזוב. מִין יָרָק שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּבְעוֹלִין: אגדת אזוב. שְׁלוֹשָׁה קְלָחִין קְרוּיִין אֲגֻדָּה (שבת ק"ט): אשר בסף. בַּכְּלִי, כְּמוֹ סִפּוֹת כֶּסֶף: מן הדם אשר בסף. לָמָּה חָזַר וּשְׁנָאוֹ? שֶׁלֹּא תֹאמַר טְבִילָה אַחַת לִשְׁלוֹשׁ הַמַּתָּנוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר עוֹד אֲשֶׁר בַּסַּף, וְשֶׁתְּהֵא כָל נְתִינָה וּנְתִינָה מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, עַל כָּל הַגָּעָה טְבִילָה (מכילתא): ואתם לא תצאו וגו'. מַגִּיד, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע (שם); וְלַיְלָה רְשׁוּת לַמְחַבְּלִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים ק"ד):
אִבְּן עֶזְרָא
ולקחתם. עתה פי' איך יקחו מהדם ויתנו על המשקוף: מלת אגודת. כמו חבורה. כמו ויהיו לאגודה אחת ור' מרינוס אמר כי האלף נוסף והוא מגזרת גדוד. ואחרים אמרו כי האלף שורש כמו וחשב אפודתו. והגאון פי' האזוב מלשון ערבי זעת"ר ובלשון לעז אוריגנ"ו והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן כי הכתוב אומר על האזוב אשר יצא בקיר ולא ידעתי מהו. רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק. ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער. וטבלו האזוב בו ויגיעו אל המזוזות. כמו וימד סף השער אמות הספים. ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים. כמו משכב וספות. ועוד אפרש עד בקר:
סְפוֹרְנוֹ
מן הדם אשר בסף. שתהיה על כל הזאה טבילה, כמו שצוה האל באמרו על שתי המזוזות וזה קודם, ואחר כך על המשקוף, וזה לא יתכן זולתי בג' הזאות. להורות על ג' יודי"ן, כאמרם העולם הבא נברא ביו"ד וכן היה קודם חטא אדם הראשון וביום מתן תורה עד העגל, כי בם יהיה צור עולמים נצחיים, כי היו"ד תורה על פשיטות נצחי, ותורה היו"ד עליונה, מציאות היחיד בעולמו על שני עולמים נצחיים: ואתם לא תצאו. הנה הבית יהיה מצויין בדם, ואתם לא תצאו, ובזה האופן, ופסח על דרך והתוית תו:
כג
וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף׃
רַשִׁ״י
ופסח. וְחָמַל, וְיֵשׁ לוֹמַר וְדִלֵּג: ולא יתן המשחית. וְלֹא יִתֵּן לוֹ יְכֹלֶת לָבֹא, כְּמוֹ "וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי" (בראשית ל"א):
רַמְבַּ״ן
וטעם ולא יתן המשחית המלאך המשחית בעולם בעת הנגף, כענין ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך (שמואל ב כ״ד:ט״ז), לא המשחית במצרים, כי הקדוש ברוך הוא הוא המכה:
אִבְּן עֶזְרָא
ולא יתן המשחית. לא יניחנו כמו כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה. והנה המשחית ברשותו ואם יניחנו כאילו נתן לו רשות:
סְפוֹרְנוֹ
לנגוף. את עם מצרים בעברה וזעם וכו', כי אמנם יאמר נגף על כל מכה גם בלתי מות, כאמרו ונגפו אשה הרה, ולא יהיה אסון: המשחית. את עם מצרים, בעברה וזעם וכו':
כד
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם׃
רַמְבַּ״ן
ושמרתם את הדבר הזה הוא דבר הפסח עצמו שאמר למעלה (שמות י״ב:כ״א) ושחטו הפסח, ואם הוא רחוק, לא מתן הדמים הסמוך לו, כי בפסח מצרים בלבד נצטוו בכך, כמו שאמר (שמות י״ב:כ״ג) ועבר ה' וראה את הדם וגו', וכן ושמרתם את העבודה הזאת (שמות י״ב:כ״ה), זבח פסח, וכמוהו (דברים טו יז) ואף לאמתך תעשה כן:
אִבְּן עֶזְרָא
ושמרתם. רבים חשבו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות חיוב לדורות. בעבור כי הדבר הזה סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו. ועוד כי כתוב אחר כן אשר פסח על בתי בני ישראל. ובדרך הסברא נכון היה. לולי קבלת האמת הנגמרת. הנה הנכון שמלת הדבר הזה שב אל ושחטו הפסח. וטעם שאלת הבנים בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו ועל קרבו ועצם לא תשברו בו ובן נכר ותושב ערל ושכיר לא יאכל בו ואין זה המנהג במועדים אחרים:
כה
וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת׃
רַשִׁ״י
והיה כי תבאו אל הארץ. תָּלָה הַכָּתוּב עֲבוֹדָה זוֹ בְּבִיאָתָם לָאָרֶץ, וְלֹא נִתְחַיְּבוּ בַמִּדְבָּר אֶלָּא פֶּסַח אֶחָד שֶׁעָשׂוּ בַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית עַל פִּי הַדִּבּוּר: כאשר דבר. וְהֵיכָן דִּבֵּר? "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ'" (שמות ו'):
אִבְּן עֶזְרָא
והיה. עתה פי' כי שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני כי מצוה עליונה היתה. ולא עשו פסח אחר במדבר כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות. ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש אין להם רק המן לבדו:
כו
וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם׃
סְפוֹרְנוֹ
מה העבודה הזאת לכם. שאינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור:
כז
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃
רַשִׁ״י
ויקד העם. עַל בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה וּבִיאַת הָאָרֶץ וּבְשׂוֹרַת הַבָּנִים שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם:
אִבְּן עֶזְרָא
ואמרתם זבח פסח. מצאנו פסוח והמליט. והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח. כמו ושחטו הפסח. והגאון אמר שהוא מגזרת פסח. כי הפסח ישען על רגלו התמימה. והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית מצרים ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו. וכמוהו עד מתי אתם פוסחים:
סְפוֹרְנוֹ
זבח פסח הוא. זה הזבח נעשה בשביל הפסיחה שהיתה עתידה להעשות בחצי הלילה של אחריו, ומפני שאין זבח בלילה הוצרך לעשותו בזה הזמן הנמשך אחר הלילה של אחריו בענין הקרבנות. והוצרך כל אחד להקריב כי הנס נעשה לכל יחיד בפני עצמו ולא לציבור בכלל:
כח
וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃
רַשִׁ״י
וילכו ויעשו בני ישראל. וְכִי כְּבָר עָשׂוּ, וַהֲלֹא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ נֶאֱמַר לָהֶם? אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשׂוּ (מכילתא): וילכו ויעשו. אַף הַהֲלִיכָה מָנָה הַכָּתוּב, לִתֵּן שָׂכָר לַהֲלִיכָה וְשָׂכָר לַעֲשִׂיָּה (שם): כאשר צוה ה' את משה ואהרן. לְהַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הִפִּילוּ דָּבָר מִכָּל מִצְווֹת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וּמַהוּ כן עשו? אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ (שם):
רַמְבַּ״ן
וילכו ויעשו בני ישראל שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערבים, ודרך הכתוב לכפול ולאמר כן עשו, לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו, כמו שפירשתי בנח (בראשית ו כב) וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו (שמות ל״ט:מ״ג). ולרבותינו בזה מדרש (מכילתא כאן) לפי שלא היה צריך הכתוב להזכיר ההליכה, אמרו ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. ויעשו, וכי כבר עשו, אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם הכתוב כאלו עשו. כאשר צוה את משה ואת אהרן כן עשו, להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה ואהרן עשו. ד"א מה תלמוד לומר כן עשו, אלא שאף משה ואהרן כן עשו. דרשו תחלה כי הכפל לשבח ישראל שלא שכחו, ולא נפל להם דבר מכל אשר אמרו להם, והוא דרך הלשון במקומות רבים:
אִבְּן עֶזְרָא
וילכו ויעשו בני ישראל שלקחו שה בעשור לחדש כאשר צוה השם למשה ולאהרן זאת חקת הפסח כן עשו:
כט
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃
רַשִׁ״י
וה'. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "וַה'" הוּא וּבֵית דִּינוֹ, שֶׁהַוָּי"ו לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הוּא, כְּמוֹ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי: הכה כל בכור. אַף שֶׁל אֻמָּה אַחֶרֶת וְהוּא בְמִצְרַיִם (מכילתא): מבכר פרעה. אַף פַּרְעֹה בְּכוֹר הָיָה, וְנִשְׁתַּיֵּר מִן הַבְּכוֹרוֹת, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר "בַּעֲבוּר הַרְאוֹתְךָ אֶת כֹּחִי" (שמות ט') – בְּיַם סוּף (מכילתא): עד בכור השבי. שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִין לְאֵידָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל; וְעוֹד, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִרְאָתֵנוּ הֵבִיאָה הַפֻּרְעָנוּת; וּבְכוֹר הַשִּׁפְחָה בִּכְלָל הָיָה, שֶׁהֲרֵי מָנָה מִן הֶחָשׁוּב שֶׁבְּכֻלָּן עַד הַפָּחוּת, וּבְכוֹר הַשִּׁפְחָה חָשׁוּב מִבְּכוֹר הַשְּׁבִי:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי בחצי הלילה. השניה. אמר יפת כי השבויים הטוחנים בריחים ביום בבית הסוהר יכניסם בבור בלילה וישימו הריחים על פי הבור. וזהו אשר אחר הריחים. והנה הוא כמו בבית הסוהר:
סְפוֹרְנוֹ
וה' הכה. כלומר ישראל התעסקו במצות הפסח, וה' הכה באותו הזמן בעצמו את בכורי מצרים לגאלם:
ל
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת׃
רַשִׁ״י
ויקם פרעה. מִמִּטָּתוֹ: לילה. וְלֹא כְּדֶרֶךְ הַמְּלָכִים בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם (שם): הוא. תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עבדיו, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הוּא מְחַזֵּר עַל בָּתֵּי עֲבָדָיו וּמַעֲמִידָן (שם): כי אין בית אשר אין שם מת. יֵשׁ שָׁם בְּכוֹר, מֵת, אֵין שָׁם בְּכוֹר, גָּדוֹל שֶׁבַּבַּיִת קָרוּי בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "אַף אֲנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ" (תהילים פ"ט). דָּבָר אַחֵר, מִצְרִיּוֹת מְזַנּוֹת תַּחַת בַּעְלֵיהֶן וְיוֹלְדוֹת מֵרַוָּקִים פְּנוּיִים, וְהָיוּ לָהֶם בְּכוֹרוֹת הַרְבֵּה, פְּעָמִים חֲמִשָּׁה לְאִשָּׁה אַחַת, כָּל אֶחָד בְּכוֹר לְאָבִיו:
רַמְבַּ״ן
כי אין בית אשר אין שם מת לשון רש"י (רש"י על שמות י״ב:ל׳) היה שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול הבית מת, שקרוי "בכור", שנאמר (תהלים פט כז) אף אני בכור אתנהו. ד"א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו. ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות י״ג:ב׳), והיה בכור פרעה היושב על כסאו (שמות י״ב:כ״ט) פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב ג). אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח נא), כי על הזכר יאמר כן:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקם. הוא בעצמו כמו ועבד הלוי הוא בעצמו: כי אין בית. על הרוב ידבר הכתוב:
לא
וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם׃
רַשִׁ״י
ויקרא למשה ולאהרן לילה. מַגִּיד שֶׁהָיָה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵי הָעִיר וְצוֹעֵק, הֵיכָן מֹשֶׁה שָׁרוּי? הֵיכָן אַהֲרֹן שָׁרוּי? (מכילתא): גם אתם. הַגְּבָרִים: גם בני ישראל. הַטַּף: ולכו עבדו את ה' כדברכם. הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁאֲמַרְתֶּם וְלֹא כְּשֶׁאָמַרְתִּי אֲנִי; בָּטֵל "לֹא אֲשַׁלֵּחַ", בָּטֵל "מִי וָמִי הַהוֹלְכִים", בָּטֵל "רַק צֹאנְכֶם וּבְקָרְכֶם יֻצָּג":
רַמְבַּ״ן
ויקרא למשה ולאהרן לילה מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:ל״א) והיה זה כי משה ואהרן לנו במצרים בלילה ההוא, לקיים דבריו שאמר (שמות י״א:ח׳) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר. ובבא פרעה אליהם שלחו מלאכים אל ארץ גשן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת, ונאספו כלם ברעמסס, והיה יום גדול, ומשם נסעו ביד רמה ומשה בראשם, כמו שנאמר (במדבר לג ג) ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. והכתוב שאמר (דברים טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, כי מעת שפטרם פרעה יקראו יוצאים: וכך אמרו בספרי (ראה קכח) והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, אלא מלמד שנגאלו מבלילה ובגמרא במסכת ברכות (ט.) הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, שנאמר (דברים טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ויש אומרים שיצאו ממצרים בלילה, ומארץ מצרים שהיא רעמסס ביום, כי רבים מהם יושבים בעיר מצרים, ויצאו בלילה ונאספו עם אחיהם ברעמסס ואינו נכון, כי הכתוב אמר (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שהיו אסורים לצאת כלל מן הבתים בלילה, וכך אמרו במכילתא (פסחא יג) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, אמר לו משה כך נצטוינו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים. ואונקלוס פירש כי הנסים שנעשו להם בלילה יקרא "הוציאך", כי בעבורם יצאו: וטעם קומו צאו מתוך עמי מצות מלך שיצאו מיד, כי לא אתן לכם רשות לעמוד בתוך עמי כלל, כי הם נהרגים עליכם: גם אתם המכים: גם בני ישראל כלם תצאו ולא תתעכבו בכאן בשום פנים, וזה לקיים גרש יגרש אתכם מזה (שמות י״א:א׳): ואמר לכו עבדו את ה' כדברכם פיוס, שירצו לצאת וישמעו אליו, כי אתם חפצים ללכת למדבר לעבוד את ה':
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא. מדרך הסברא כי משה ואהרן לא היו בליל ט"ו בארץ רעמסס עם ישראל. רק במצרים שהיתה מקום המלוכה שהיה שם פרעה. והנה יצאו הם מפתח ביתם במצות השם בחצי הלילה. ונתן להם רשות פרעה שילכו ישראל לעבודת השם. והנה הלך משה עם עבדי פרעה לרעמסס להוציא ישראל. וידוע היום כי יש בין מצרים הישנה שיש שם אוצרות יוסף ידועים עד היום. ובין רעמסס ששה פרסאות. והנה החלו לצאת בבקר והיא עת עלות עמוד השחר שיחל להראות אור השמש בעבים והנה יש בין תחלת זה הרגע עד עת זרוח השמש שעה ישרה ושליש שעה. והנה יש לנו בקר והחשך גדול. כמו ותשכב מרגלותיו עד הבקר. ושם כתוב. בטרם יכיר איש את רעהו. והנה היו מישראל שיצאו בתחלת עמוד השחר ועודנו לילה בדרך התורה עד זרוח השמש ואלה היו קרובים אל מצרים. והאחרים שהם רחוקים יצאו בו ביום כי קהל רב היה. ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה משמונה פרסאות. על כן כתוב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וכתוב אחר היום אתם יוצאים. ועוד ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וכתוב שם ומצרים מקברים. וביום יקרבו וכבר פירשתי: גם אתם. כדברכם. שתלכו דרך שלשת ימים גם כאשר דברתם. וגם מקננו ילך עמנו:
לב
גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי׃
רַשִׁ״י
גם צאנכם גם בקרכם קחו. וּמַהוּ כאשר דברתם? "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת" (שמות י'), קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם: וברכתם גם אתי. הִתְפַּלְּלוּ עָלַי שֶׁלֹּא אָמוּת, שֶׁאֲנִי בְּכוֹר:
רַמְבַּ״ן
וטעם וברכתם גם אותי כאשר תזבחו לה' אלהיכם כאשר דברתם, ותתפללו על נפשותיכם שלא יפגע אתכם בדבר או בחרב, תזכירו גם אותי עמכם. ואמר רש"י, התפללו עלי שלא אמות שאני בכור. ופשוטו שיברכו אותו ואת ממלכתו, כי בכלל ברכת המלך שלום כל המלכות. ובמכילתא (כאן), התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות, כלומר שלא יענש עוד בעבורם:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם וברכתם גם אותי. שיברכו אותו ויתפללו בעדו: וטעם גם. שנתן להם זבחים כאשר אמר לו משה:
לג
וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים׃
רַשִׁ״י
כלנו מתים. אָמְרוּ לֹא כִגְזֵרַת מֹשֶׁה הוּא, שֶׁהֲרֵי אָמַר "וּמֵת כָּל בְּכוֹר", וְכָאן אַף הַפְּשׁוּטִים מֵתִים, חֲמִשָּׁה אוֹ עֲשָׂרָה בְּבַיִת אֶחָד:
אִבְּן עֶזְרָא
ותחזק. לשון נקבה כי מדינת מצרים כוללת הכל. וטעם כלנו מתים. פירשתיו במלת פן יפגענו.
לד
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם׃
רַשִׁ״י
טרם יחמץ. הַמִּצְרִים לֹא הִנִּיחוּם לִשְׁהוֹת כְּדֵי חִמּוּץ: משארתם. שְׁיָרֵי מַצָּה וּמָרוֹר. על שכמם. אַעַ"פִּ שֶׁבְּהֵמוֹת הַרְבֵּה הוֹלִיכוּ עִמָּהֶם, מְחַבְּבִים הָיוּ אֶת הַמִּצְוָה:
אִבְּן עֶזְרָא
משארותם. כלי עץ. כמו טנאך ומשארתך. כי חמוריהם היו טעונים בגדים ששאלו ממצרים:
לה
וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׃
רַשִׁ״י
כדבר משה. שֶׁאָמַר לָהֶם בְּמִצְרַיִם, "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ": ושמלת. אַף הֵן הָיוּ חֲשׁוּבוֹת לָהֶם מִן הַכֶּסֶף וּמִן הַזָּהָב, וְהַמְאֻחָר בַּפָּסוּק חָשׁוּב:
אִבְּן עֶזְרָא
ובני ישראל. כל אחד שאל כפי מעלתו. כי הנה במעשה המשכן הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבושם והשמן:
לו
וַיהוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
וישאלום. אַף מַה שֶּׁלֹּא הָיוּ שׁוֹאֲלִים מֵהֶם הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם, אַתָּה אוֹמֵר אֶחָד? טֹל שְׁנַיִם וָלֵךְ. וינצלו. וְרוֹקִינוּ:
אִבְּן עֶזְרָא
וינצל. לא מצאנו גזרת הצלה מהבנין הקל רק מהנוסף או מהדגוש. ושניהם פעלים יוצאים כי אין הפרש בטעם בין וינצלו. ובין ויצל אלהים. רק בבנין הנוסף יזכיר הפעול. ולא כן בדגוש:
לז
וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף׃
רַשִׁ״י
מרעמסס סכתה. מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל הָיוּ, וּבָאוּ שָׁם לְפִי שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות י"ט): הגברים. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה (שה"ש רבה ג, ו):
אִבְּן עֶזְרָא
ויסעו. היה הסמ"ך ראוי להדגש בהתבלע הנו"ן. כמו ויגשו. ויתנו. אולי בא כן להקל על הלשון: מרעמסס. בפתח תחת הרי"ש ושו"א תחת העי"ן והוא שם מחוז ולא עיר: סכתה. אל סכות. וזכר הגברים ואין צורך להזכיר הנשים. כי הם כמו הם או יותר: לבד מטף. שהוא פחות מכ' שנה:
לח
וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד׃
רַשִׁ״י
ערב רב. תַּעֲרֹבֶת אֻמּוֹת שֶׁל גֵּרִים:
אִבְּן עֶזְרָא
וגם ערב רב. מאנשי מצרים שהתערב עמהם. והם האספסוף שנאספו עליהם:
סְפוֹרְנוֹ
וצאן ובקר. של ערב רב שעלו עמם לגור בתוכם עם כל קנינם:
לט
וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם׃
רַשִׁ״י
עגת מצות. חֲרָרָה שֶׁל מַצָּה; בָּצֵק שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ קָרוּי מַצָּה: וגם צדה לא עשו להם. לַדֶּרֶךְ. מַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא אָמְרוּ הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּר בְּלֹא צֵידָה? אֶלָּא הֶאֱמִינוּ וְהָלְכוּ; הוּא שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה, "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב'), מַה שָּׂכָר מְפֹרָשׁ אַחֲרָיו? "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' וְגוֹ'":
רַמְבַּ״ן
וטעם ויאפו את הבצק שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. ואמר כי גורשו ממצרים, לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן):
אִבְּן עֶזְרָא
ויאפו. הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור ולא אפוהו עד שחנו בסוכות:
סְפוֹרְנוֹ
כי לא חמץ. כי לא התחמץ, מפני קוצר הזמן שהיה משעת נסעם מרעמסס שהיא בארץ מצרים עד שהגיעו לסכות, שהיא חוץ לגבולם, כאמרם ז"ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו'. כי אמנם בהיותם בסכות חוץ לגבול מצרים נגלו עליהם עמודי הענן והאש, וה' הולך לפניהם:
מ
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה׃
רַשִׁ״י
אשר ישבו במצרים. אַחַר שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת שֶׁיָּשְׁבוּ גֵּרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. בֵּין הַכֹּל, מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד עַכְשָׁו, הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע לְאַבְרָהָם נִתְקַיֵּם כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיוּ מִשֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים עַד שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ, שֶׁהֲרֵי קְהָת מִן הַבָּאִים עִם יַעֲקֹב הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו וְכָל שְׁנוֹת עַמְרָם בְּנוֹ וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִמְצָאֵם כָּל כָּךְ, וְעַל כָּרְחֲךָ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ לִקְהָת עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם, וְהַרְבֵּה מִשְּׁנוֹת עַמְרָם נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת קְהָת, וְהַרְבֵּה מִשְּׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת עַמְרָם, הֲרֵי שֶׁלֹּא תִמְצָא אַרְבַּע מֵאוֹת לְבִיאַת מִצְרַיִם, וְהֻזְקַקְתָּה לוֹמַר עַל כָּרְחֲךָ, שֶׁאַף שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת נִקְרְאוּ גֵּרוּת וַאֲפִלּוּ בְחֶבְרוֹן שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית ל"ה), וְאוֹמֵר "אֶת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו'), לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע, וּכְשֶׁתִּמְנֶה ת' שָׁנָה מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, תִּמְצָא מִבִּיאָתָן לְמִצְרַיִם עַד יְצִיאָתָן ר"י, וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ (מגילה ט'):
רַמְבַּ״ן
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים. זה לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:מ׳) והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן). אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב יד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים. אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א) אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר (בראשית יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויהיה ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בבית אביו היה בן שבעים וחמש שנה: ודעתי בדרך הפשט כי ה' אמר לאברהם, ידוע תדע כי טרם תתי לך הארץ הזאת גר יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלשים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי, ירמוז לשלשים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא מפני עון האמורי שלא נשלם: ויהיה שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד שלשים שנה וארבע מאות שנה שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם הודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות, לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם. ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו, לא הוצרך בו להאריך, כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלשים שנה שנוספו עליהם. ולכך אמר דרך קצרה שהשלימו במצרים ארבע מאות שנה הנאמרים לאברהם אביהם וידועים להם, ועוד שלשים שנה, וחזר ואמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לגלותם יצאו מארץ מצרים לחירות עולם: ודומה לו (דברים ב יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל"ח שנה, להשלים החשבון, כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה, אבל ישבו בקדש שנים רבות, ואח"כ הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף, ובשנת ל"ח עברו נחל זרד והנה שיעור הכתוב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד עד שלשים ושמונה שנה. וכמוהו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), שיגיע לקצם, לא להם עצמם:
אִבְּן עֶזְרָא
ומושב בני ישראל. חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים. והנה אזכיר מקצתם. ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום. ואבשלום לא היה בן ארבעים שנה גם לא נשלמה מלכות בית דוד. ומפרשים אמרו כי זה חשבון מיום שבת הארון בקרית יערים. וכתוב ויהי בשלשים שנה. יש אומרים בן שלשים שנה נתנבא. ויש אומרים ליובל. ויש אומרים למציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן ואני לא ידעתי כי הם סברות בלא יסוד ומשענת. וכתוב ובעוד ששים וחמש שנה. וזו הנבואה היתה בימי אחז ומלכותו היתה שש עשרה שנה. ובשנת שש לחזקיה בנו גלתה שומרון. ע"כ הוצרכו המפרשים לומר כי תחלת ששים וחמש שנה מיום שנבא עמוס. וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. ואחרים אמרו משנת הרעש. וכאשר חפשנו שנות שבא ישראל במצרים בימי יוסף ואחיו. הנה לא יגיעו מספר ימי הכתוב כי אין ספק כי קהת מיורדי מצרים היה ונחשוב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו גם עמרם הוליד משה בסוף ימיו והנה מספר חייהם מאתים ושבעים שנה ומשה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים והנה הכל ג' מאות ונו"ן שנה הנה חסרו לנו שמונים. והזקנים הוסיפו אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. כי ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אינו דבק עם וענו. רק עם יהיה זרעך. וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת מיום הראשון עד יום השביעי. ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמרה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן כאשר כתוב ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן. והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו כי הוא העיקר כי לו נתנה ארץ הכנעני. ויהיה פסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה. והנה פי' ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב כמעט וגרים בה. ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו:
סְפוֹרְנוֹ
אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. תשלום ת"ל שנה מיום שהוציא את אברהם אבינו מאור כשדים להכניסו בברית בין הבתרים, כאמרו שם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ולזה אמרו בסדר עולם בן ע' שנה היה אברהם אבינו בברית בין הבתרים:
מא
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מַגִּיד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ לֹא עִכְּבָן הַמָּקוֹם כְּהֶרֶף עַיִן – בְּט"ו בְנִיסָן בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵצֶל אַבְרָהָם לְבַשְּׂרוֹ, וּבְט"ו בְּנִיסָן נוֹלַד יִצְחָק, וּבְט"ו בְּנִיסָן נִגְזְרָה גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם ויהי מקץ שלשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו. עד שהגיע הקץ שגזר עליהם:
מב
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם׃
רַשִׁ״י
ליל שמרים. שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה שׁוֹמֵר וּמְצַפֶּה לוֹ, לְקַיֵּם הַבְטָחָתוֹ להוציאם מארץ מצרים: הוא הלילה הזה לה'. הוּא הַלַּיְלָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֲנִי גוֹאֵל אֶת בָּנֶיךָ (מכילתא): שמרים לכל בני ישראל לדרתם. מְשֻׁמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית וְגוֹ'" (פסחים ק"ט):
רַמְבַּ״ן
ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב). או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם: והנה אם נאמר שטעם כי גר יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון, שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה. והענין לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים. ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה, או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון של אותיות רד"ו שמה (בראשית מב ב) מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים. ועם י"ז יהיו רכ"ז: וכבר הזכרתי (בבראשית טו יג) פירוש רבי אברהם (שם) שמאמר כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו. והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם: ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי, ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה: ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד) והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז) ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה): ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים שנים ההם היה להם ענוי, כמו שאמר (דברים ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב (שם ג) ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבנו, וכמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין צב:), כי הם מנו ולא טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע (משלי ה כב). והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה: וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (שמות י״ג:י׳) ושמרת את החקה הזאת, ואמר (דברים טז א) שמור את חדש האביב ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות י״ב:מ״ב) כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים:
אִבְּן עֶזְרָא
ליל שמורים הוא לה'. על דרך הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה'. ובסוף שמורים לכל בנ"י לדורותם. נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם. ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם. וטעם אכילת הפסח על משפטו ומצות ומרורים בלילה הזה. ויש מפרשים אותו כטעם שומרי החומות. שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז"ל הגיע זמן קריאת שמע של שחרית:
סְפוֹרְנוֹ
ליל שמורים הוא לה' להוציאם. שהיה מצפה להוציאם, כי לא ענה מלבו, אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראוים לגאולה עד אותה הלילה, ואותה היה משמר ומצפה כי חפץ חסד הוא, כאמרם ז"ל שהקב"ה מחשב את הקץ: הוא הלילה הזה לה' שמורים. וכמו שהיה משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתידה, כאמרו ולכן יחכה ה' לחננכם: לכל בני ישראל לדורותם. כאמרם בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל:
מג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃
רַשִׁ״י
זאת חקת הפסח. בְּי"ד בְּנִיסָן נֶאֶמְרָה לָהֶם פָּרָשָׁה זוֹ: כל בן נכר. שֶׁנִּתְנַכְּרוּ מַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְאֶחָד הַגּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד בְּמַשְׁמָע (מכילתא):
רַמְבַּ״ן
ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:מ״ג) וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (שמות י״ב:נ׳) ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם. ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם ויהי בחצי הלילה (שמות י״ב:כ״ט). אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (שמות י״ב:כ״א), צוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, ויקוד העם וישתחוו (שמות י״ב:כ״ז). וסמך הכתוב לזה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח: והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות, איסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות, והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה ועשו כאשר צוה ה' ואמר בכאן, כל בני ישראל, לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי ה' בכל אלה ובכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות י״ב:מ״ג) כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים, ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית, ונכתב בכאן עם הצוואה, כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט״ז:ל״ד). וזה שבוש, כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ כמו שנאמר למעלה (שמות י״ב:כ״ה), והיה כי תבאו אל הארץ וגו', אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו הפרק: כל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל במשמע. לשון רש"י (רש"י על שמות י״ב:מ״ג) ממכילתא (כאן). והכתוב לא הוצרך אלא לישראל. וכן תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ב:מ״ג) כל בן נכר כל בר ישראל דאשתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (בראשית מב ח), וחסרו העי"ן, כמו שהבליעוה במלות רבות, ואמרו מדם במקום מדעם (עי' ערוך ערך מדעם) דור קטי (כתובות י:), דור קטיע. בקי, בקיע (סנהדרין ה:):
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. בעבור שהזכיר ליל שמורים שהוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח. השלים לפרש חוקת פסח דורות. והנה לא הזכיר דבר המשקוף והמזוזה ולא הזכיר על מצות, ומרורים כי כבר הזכירו בפסח מצרים. והנה הטעם תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים. והוסיף מצות אחרות. רק מצות המשקוף והמזוזות אינה מענין אכילת הפסח. הלא תראה בתחלת הפרשה כל בן נכר לא יאכל בו. והטעם כמו ממנו. כי נכון הוא בלשון הקדש גם בלשון ערבי לומר כך. וכמוהו והנותר בבשר ובלחם:
סְפוֹרְנוֹ
זאת חקת הפסח. לדורות בענין האוכלים והמקום, כי אמנם המצות האמורות למעלה חוץ משתי אלה לא נהגו לדורות, כאמרם ז"ל אין פסח דורות טעון הזאה על המשקוף ועל שתי המזוזות ואינו נאכל בחפזון:
מד
וְכָל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ׃
רַשִׁ״י
ומלתה אתו אז יאכל בו. רַבּוֹ, מַגִּיד שֶׁמִּילַת עֲבָדָיו מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּפֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מִילַת עֲבָדָיו מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּפֶּסַח, אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ אז יאכל בו? הָעֶבֶד:
אִבְּן עֶזְרָא
וכל. ומלתה אותו. לרצונו. שישוב לדת ישראל אם הוא בן מצוה. ומשפט מקנת כסף או יליד בית שוה. רק דבר הכתוב בהוה יותר:
מה
תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל־בּוֹ׃
רַשִׁ״י
תושב. זֶה גֵּר תּוֹשָׁב: ושכיר. זֶה גּוֹי, וּמַה תַּ"לֹ, וַהֲלֹא עֲרֵלִים הֵם, וְנֶאֱמַר וכל ערל לא יאכל בו? אֶלָּא כְּגוֹן עֲרָבִי מָהוּל וְגִבְעוֹנִי מָהוּל וְהוּא תּוֹשָׁב אוֹ שָׂכִיר (שם):
רַמְבַּ״ן
תושב זה גר תושב שכיר, זה הגוי. ומה תלמוד לומר והלא ערלים הם, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ב:מ״ה) ולא ידעתי למה יכתוב הרב הדברים הנדחים בגמרא, שהרי הקשו על זה (יבמות עא.) והני מולין נינהו והתנן (נדרים ג יא) הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם, שנאמר (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל:
אִבְּן עֶזְרָא
תושב. מישראל או שכיר. לא יאכל הפסח אם לא יכוס על השה כמשפט כל העדה:
מו
בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ׃
רַשִׁ״י
בבית אחד יאכל. בַּחֲבוּרָה אַחַת, שֶׁלֹּא יֵעָשׂוּ הַנִּמְנִין עָלָיו שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת וִיחַלְּקוּהוּ. אַתָּה אוֹמֵר בַּחֲבוּרָה אַחַת אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַיִת אֶחָד כְּמַשְׁמָעוֹ, וּלְלַמֵּד שֶׁאִם הִתְחִילוּ וְהָיוּ אוֹכְלִים בֶּחָצֵר וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַבַּיִת? תַּלְמוּד לוֹמַר, "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם", מִכָּאן שֶׁהָאוֹכֵל אוֹכֵל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת: לא תוציא מן הבית. מִן הַחֲבוּרָה: ועצם לא תשברו בו. הָרָאוּי לַאֲכִילָה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם, אֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם:
אִבְּן עֶזְרָא
בבית אחד יאכל. כפסח מצרים. והעד לא תוציא מן הבשר חוצה. וחכמינו ז"ל אמרו בחבורה אחת והוא הנכון:
מז
כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ׃
רַשִׁ״י
כל עדת ישראל יעשו אתו. לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּפֶסַח מִצְרַיִם "שֶׂה לְבֵית אָבוֹת", שֶׁנִּמְנוּ עָלָיו לַמִּשְׁפָּחוֹת, יָכוֹל אַף פֶּסַח דּוֹרוֹת כֵּן? תַּ"לֹ כל עדת ישראל יעשו אתו:
אִבְּן עֶזְרָא
כל עדת ישראל. כל בני מצוה חייבים לעשות הפסח. וכאשר חפשתי בתורה מצאתי שלשה ועשרים כריתות האמורים בתורה כולם הם במצות לא תעשה. אבל במצות עשה לא מצאתי רק הפסח לבדו והמילה. אולי היה כן בעבור כי יציאת מצרים להזכירה חיוב. ואין נזכרה יותר מאכילת הפסח בזמנו. ובהתחלת עשרת הדברים אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים:
מח
וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃
רַשִׁ״י
ועשה פסח. יָכוֹל כָּל הַמִּתְגַּיֵּר יַעֲשֶׂה פֶּסַח מִיָּד, תַּלְמוּד לוֹמַר והיה כאזרח הארץ, מָה אֶזְרָח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף גֵּר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר (שם): וכל ערל לא יאכל בו. לְהָבִיא אֶת שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה, שֶׁאֵינוֹ מוּמָר לַעֲרֵלוּת וְאֵינוֹ לָמֵד מִ"בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שם):
אִבְּן עֶזְרָא
וכי יגור אתך. טעם אתך בארץ מצרים: וטעם ועשה פסח. והוא רוצה לעשות הפסח ימול בתחלה. וטעם וכל ערל לא יאכל בו. על ישראל שלא נמולו כמו הילודים במדבר בדרך:
מט
תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם׃
רַשִׁ״י
תורה אחת וגו'. לְהַשְׁווֹת גֵּר לָאֶזְרָח אַף לִשְׁאָר מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה (שם):
נ
וַיַּעֲשׂוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
טעם ויעשו כל בני ישראל וכבר הזכיר זה למעלה. אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה. כי בפרשת רדת המן כתיב שיקח צנצנת ויתן שם מן ויניחהו לפני העדות. ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות. וכמוהו הוצאתי את צבאותיכם:
נא
וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם׃
רַמְבַּ״ן
ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' מפני שאמר למעלה (שמות י״ב:מ״ב) ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כלם מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם ור"א פירש כי ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים דבר השם אל משה קדש לי:
אִבְּן עֶזְרָא
ויהי בעצם. לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו שדבר השם למשה לקדש הבכורים. ובחצי הלילה היתה מכת בכורים. ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.