Exodus 7 — שְׁמוֹת ז

פָּרָשַׁת וָאֵרָא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ׃

רַשִׁ״י נתתיך אלהים לפרעה. שׁוֹפֵט וְרוֹדֶה, לִרְדּוֹתוֹ בְמַכּוֹת וְיִסּוּרִין: יהיה נביאך. כְּתַרְגּוּמוֹ – "מְתֻרְגְּמָנָךְ". וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נְבוּאָה אָדָם הַמַּכְרִיז וּמַשְׁמִיעַ לָעָם דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, וְהוּא מִגִּזְרַת "נִיב שְׂפָתָיִם" (ישעיהו נ"ז), "יָנוּב חָכְמָה" (משלי י'), "וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת" דִּשְׁמוּאֵל (א' י'); וּבְלַעַז קוֹרְאִין לוֹ פרידיכ"ר:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חֲזֵי מַנֵיתָךְ רַב לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְהֵי מְתֻרְגְמָנָךְ:

רַשְׁבַּ״ם נביאך: דברן תחתיך:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. זהו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. השיבו השם ראה נתתיך אלהים לפרעה: ויאמר. טעם ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך וזהו אלהים. והוא מדבר אל הנביא והנביא מדבר אל אנשי דורו. והאומרים כי נביא. מגזרת ניב שפתים. איננו נכון כי שורש ניב מהשניים לפי דעת חכמי צרפת. ומעלומי העי"ן לפי דעת חכמי ספרד. ושרש נביא שלש אותיות והעד נביאים. ויתנבאו. כי האל"ף שרש. ועוד כי ניב שפתים כמו פרי. כי הוא מגזרת תנובה. עוד ינובון בשיבה. והעד הנאמן. וניבו נבזה אכלו. ועוד מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא. אם פירושו דברן הוא. רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי. כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. והוא מתענג עלי ע"כ ויתפלל בעדך וחיה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ראה נתתיך אלהים. כלומר אל תחוש שלא תהיה נשמע לפרעה לפי שאני נותן אותך גדול עליו. ומענין הדבור שאמרת אהרן אחיך יהיה נביאך כלומר יהיה המדבר. ולשון נביאך ניב שפתים וכן תרגם אונקלוס מתורגמנך, ודרשו רז"ל ראה נתתיך אלהים לפרעה פרעה היה עושה עצמו אלוה שנאמר (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתיני, אמר לו הקב"ה כלפי שהוא עושה עצמו אלוה הודיעהו שאינו כלום הריני עושה אותך אלוה עליו.

ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ׃

רַשִׁ״י אתה תדבר. פַּעַם אַחַת כָּל שְׁלִיחוּת וּשְׁלִיחוּת כְּפִי שֶׁשְּׁמַעְתּוֹ מִפִּי, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יַמְלִיצֶנּוּ וְיַטְעִימֶנּוּ בְּאָזְנֵי פַרְעֹה:

אוּנְקְלוֹס אַתְּ תְּמַלֵל יָת כָּל דִי אֲפַקְדִנָךְ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְמַלֵל עִם פַּרְעֹה וִישַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:

רַשְׁבַּ״ם ושלח: שיאמר לו אהרן שישלח את בני ישראל מארצו:

אִבְּן עֶזְרָא אתה תדבר. אל אהרן. את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה. ואע"פ שלא נזכר אהרן בכל פעם בבוא משה אל פרעה ידענו כי לעולם יחדו באו:

ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י ואני אקשה. מֵאַחַר שֶׁהִרְשִׁיעַ וְהִתְרִיס כְּנֶגְדִּי, וְגָלוּי לְפָנַי שֶׁאֵין נַחַת רוּחַ בָּאֻמּוֹת לָתֵת לֵב שָׁלֵם לָשׁוּב, טוֹב שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לִבּוֹ, לְמַעַן הַרְבּוֹת בּוֹ אוֹתוֹתַי, וְתַכִּירוּ אַתֶּם אֶת גְּבוּרָתִי. וְכֵן מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה, מֵבִיא פֻּרְעָנוּת עַל הָאֻמּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וְיִירְאוּ, שֶׁנֶּאֱ' "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם … אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר" (צפניה ג'); וְאַעַפִּ"כֵ בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה, אֶלָּא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַאֲנָא אַקְשֵׁי יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְאַסְגֵיתִי יָת אַתְוָתַי וְיָת מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

אִבְּן עֶזְרָא ואני אקשה. יש לשאול אם השם הקשה את לבו מה' פשעו ומה חטאתו. והתשוב' כי השם נתן חכמה לאדם ונטע בלבו שכל לקבל כח עליון להוסיף על טובתו או לחסר מרעתו. וזה אפרש בפרשת כי תשא ובפסוק מי יתן והיה לבבם זה. והנה טעם אקשה את לבו למען רבות מופתי. ורבי ישועה אמר כי טעם אקשה את לבו לסבול את המכות. ולא דבר נכונה:

רַמְבַּ״ן ואני אקשה את לב פרעה אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (שמות י׳:א׳), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו, ויש בו שני טעמים ושניהם אמת האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג, כב, ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח, ט ז). הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו' (יחזקאל לח כג):ואשר אמר קודם המכות (שמות ד׳:כ״א) ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות, כענין שאמר (שמות ג׳:י״ט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי, כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ה' (שמות י״ד:ח׳), כי לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואני אקשה את לב פרעה. רבים שואלים בכאן אם הקב"ה היה מקשה את לבו שלא ישלח אותם למה הרבה עליהם המכות הגדולות ההם חנם והנה זה חמס כפי הנראה והש"י צדיק לא יעשה עולה, ואם היה קושי הלב והסרוב לבלתי שלחם ממנו ומאתו איך היה מענישו על קושי לבו בכל המכות ההן, והתשובה בזה כי פרעה היה רשע מצד אחר והיה חוטא כבר ואילו היה חטאו מניעו לשלח את בני ישראל והקב"ה מחזק את לבו באותה מניעה ומענישו עליה היה בזה חמס אבל החטא לפרעה מבואר בכתוב שאמר (שמות א) הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וכיון שהיה רשע וכופר מעצמו והזיד עליהם הוא ועמו נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה הוא שהיה הקב"ה נותן בלבו שלא ישלחם כי אם היו חוזרין בתשובה אי אפשר להענישם והראיה מאנשי נינוה ועל כן הוצרך למנוע מהם דרכי התשובה ואמר ואני אקשה את לב פרעה כן כתב הרמב"ן ז"ל. ובמדרש ואני אקשה את לב פרעה אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין אלא אם ללצים. הוא יליץ מתרה בו פעם ראשונה שניה שלישית ואינו חוזר בו הוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב"ה אצלו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמרו לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך. ולפי המדרש הזה יהיה פירוש ואני אקשה את לב פרעה, באחרונה, כי בחמשה מכות ראשונות לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד פרעה את לבו והנה לא רצה לשלחם לכבוד השם יתברך, אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותן רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, אבל בה' אחרונות נאמר בהן ויחזק ה' את לב פרעה כי הקשה ה' את לבו למען ספר שמו בכל הארץ וכענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי וגו'. ודע כי קושי הלב הזה כבר נרמז למשה בתחלת נבואתו בפרשת הסנה הוא שכתוב (שמות ג) וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, המשיל הכתוב רבוי הצרות והמכות באש והמשיל את פרעה הרשע בקוץ שהוא הסנה, ונרמז לו למשה מזה מה שעתיד הקב"ה להקשות לבו של פרעה שלא יכנע מפני המכות כשם שהסנה איננו אכל מפני האש, וזהו שאמר לו מתוך מראה זו של סנה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכמו שכתבתי שם.

סְפוֹרְנוֹ ואני אקשה. הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו חי אני נאם ה', אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה, אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר, ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות:

ד וְלֹא־יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת־יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאֹתַי אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים׃

רַשִׁ״י את ידי. יָד מַמָּשׁ, לְהַכּוֹת בָּהֶם:

אוּנְקְלוֹס וְלָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה וְאֶתֵּן יָת מָחַת גְבֻרְתִּי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת חֵילִי יָת עַמִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין:

אִבְּן עֶזְרָא ונתתי את ידי. מכתי. כי ביד היא כדרך בני אדם. וטעם צבאותי. כמו שהם המלאכים צבאות ה' בשמים. כך הם ישראל בארץ:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והוצאתי את צבאותי. קרא הכתוב לישראל צבאותי לפי שהם כנגד צבא הגלגלים י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות ועוד שהם נמשלים לכוכבים שנאמר (דברים א) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ועוד ירמוז צבאותי אל הצבא העליון, ויהיה שעור הכתוב והוצאתי את צבאותי של מעלה עם עמי בני ישראל של מטה, וזהו שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם ואם שכינה עמדה בגלות ק"ו לשאר העליונים, וזהו שאמרו רז"ל צבאות שם קדש הוא ואינו נמחק לפי שלא נקרא צבאות אלא על שם שרי צבאות מעלה וזהו שהזכיר (שמות יב) יצאו כל צבאות ה' כלומר העליונים והתחתונים.

סְפוֹרְנוֹ ולא ישמע אליכם פרעה. לא קודם ההקשאה, גם לא אחרי כן עם ראותו רבוי האותות והמופתים, ולכן אעשה בהם שפטים, והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה, כאמרו בזאת תדע כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, למען תדע כי לה' הארץ, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר וידעתם. אתה ישראל והמצרים. וגם כשהטביעם בים כיוון לעשות באופן שהנשארים במצרים יכירו וידעו כאמרו וידעו מצרים כי אני ה':

אוֹר הַחַיִּים ולא ישמע. קשה אחר שאמר ואני אקשה מה מקום לומר ולא ישמע. עוד צריך לדעת מה נתינת יד זו חדשה שאינה בכלל אותות ומופתים האמורים למעלה בהקשאת לבו. עוד יש לדקדק בכתוב. אכן כוונת הכתוב הוא בתחלה אמר ואני אקשה וגו' והרביתי ומודיע עוד שאחר שירבה מופתים יוסיף פרעה הרשע על חטאתו פשע ולא ירצה לשמוע השליחות עוד מכם כשאשלח אתכם אליו, וכן היה דכתיב (לקמן י כח) אל תוסף ראות פני וגו', ומודיע ה' למשה כי בעשותו כן אז הוא גבולו כי תכף ומיד יתן ה' ידו פי' מכת בכורות על דרך אומרו וחרבו שלופה בידו. ואמר בכינוי אליו את ידי לומר כי מכה זו יעשנה ה' בידו ממש כביכול כאומרם ז"ל (מכילתא בא) אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו וכו', ובאמצעות מכה זו תיכף ומיד אוציא את צבאותי. ורמז גם כן על מה שעשה באלהיהם שפטים גדולים במכת בכורות כידוע: ובזה נחה דעתי במאמר משה שם כשאמר לו פרעה אל תוסף וגו' השיבו כן דברת לא אוסיף וגו', וקשה על משה רבינו על מי סמך לומר לא אוסיף וגו' ואם יאמר לו אלהינו לך אל פרעה פעם אחרת מה יענה, ולפי מה שפירשנו טעמו לשבח כי ה' אמר אליו כי כשיגיע למדרגת מיאון שמיעת דבריהם זה הוא סוף גזירתו לנטות ה' ידו וגו' ולהוציא לזה כשאמר לו אל תוסף וגו' הרי שלל השמיעה שלא ישמע עוד מהם דבר קטן וגדול ואפי' ראות פניהם אסר על עצמו לזה תכף אמר אליו כן דברת לא אוסיף וגו', אלא עוד תשמענה אזנך דבר עתה וגו', ודבר זה של מכת בכורות כבר הודיעהו ה' וכמו שפירשתי בפרשת שמות בפסוק (ד כב) כה אמר ה' בני בכורי ישראל דרשו משם: והוצאתי את צבאותי את עמי וגו'. צריך לדעת מי הם הצבאות, ואם הם ישראל היה לו לומר את צבאות עמי בני ישראל. ואולי כי יכוין ה' לרשום בתורה הפלגת מעלתינו אצלו כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל, ולזה אם היה אומר את צבאות עמי וגו' היה מקום לומר כי ה' יש לו הרבה צבאי צבאות וזה אחד מהם, לזה אמר את צבאותי סתם לומר הרשומים ואין צורך לומר צבא פלוני כי באומרך צבאות ה' אחד הוא המיוחד, ואחר כך אמר מי הוא זה ואיזה הוא את עמי בני ישראל, ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט אין בכלל צבאותי אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה' אלא ישראל המרוממים והמעולים:

ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת־יָדִי עַל־מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם׃

אוּנְקְלוֹס וְיִדְעוּן מִצְרַיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ כַּד אָרֵים יָת מָחַת גְבֻרְתִּי עַל מִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּינֵיהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם וידעו מצרים כי אני ה': אדון ומושל, שעד עתה יאמרו לא ידעתי את ה':

אִבְּן עֶזְרָא וידעו. כבר הזכיר ר' יהודה המדקדק הראשון ההפרש שיש בין וידעו ובין וידעו. כי הקמוץ בקמץ גדול הוא פועל עבר. כמו שמעו. והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט. והקמוץ בקמץ קטן היו"ד סימן לעתיד כמו וישמרו. והנח הנעלם בין היו"ד והדל"ת תחת היו"ד שהוא שרש. והנה הזכיר למה הביא המכות על המצריים כדי שיודע שמו הנכבד בעולם:

ו וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְפַקִיד יְיָ יָתְהוֹן כֵּן עֲבָדוּ:

אִבְּן עֶזְרָא ויעש משה ואהרן. עתה כלל כי על יד אהרן גם על יד משה נעשו האותות. ואחר כן יפרש כל אות ואות:

סְפוֹרְנוֹ ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אותם. בכל דבור ודבור שמרו זה הסדר המצווה, שהיה משה מדבר קודם כמו שליח מהאל יתברך ואחר כך היה אהרן מתרגם: כן עשו. לא הוסיפו ולא גרעו:

אוֹר הַחַיִּים ויעש משה וגו' כן עשו. צל"ד למה כפל לומר כאשר צוה וגו' כן עשו ולא הספיק הכתוב באחת מהנה. ונראה שיכוין לומר שעשו השליחות כאשר אמר להם ה' בב' הדרגות, האחת שכל מה שהשיגו הבין בדברי ה' כן עשו, והב' שנתכוונו אל אמיתות הדברים בשלימות, וזה הוא שיעור הכתוב ויעש משה וגו' כאשר צוה וגו' ולא שינו דבר, וחוזר הכתוב ומעיד ואומרו כאשר צוה ה' אותם פי' מה שנתכוון ה' במצותו להם כן עשו והבן. עוד ירצה לומר כי כל מעשה משה ואהרן לא היתה לסיבת אמצעות שום דבר אלא כאשר צוה אותם ה', והוא על דרך אומרו וצדקה תהיה לנו וגו' כאשר ציונו, ואומרו כן עשו הוא על גוף המעשה שלא היה בשום שינוי: עוד ירצה שעל כל דיבור ודיבור היו מזכירין שם שמים והוא אומרו עשו ובשעת מעשה אמרו כאשר וגו'. עוד ירצה לומר שלא היו מתעכבים בדבר אלא תכף ומיד בכלותו לצוות אותם ה' היו נחפזים לעשות דבר ה':

ז וּמֹשֶׁה בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן־שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל־פַּרְעֹה׃

אוּנְקְלוֹס וּמשֶׁה בַּר תְּמָנָן שְׁנִין וְאַהֲרֹן בַּר תְּמָנָן וּתְלָת שְׁנִין בְּמַלָלוּתְהוֹן עִם פַּרְעֹה:

אִבְּן עֶזְרָא ומשה. הזכיר שנותיהם ולא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם רק אלה. כי מעלתם גדולה מכל הנביאים ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן. ואל יעלה על לבך כי שמואל עמהם בעבור שכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם. כי כבר פירשתי במקומו כי לאלה לבדם נתנה התורה והנה על ידם ינחלו הצדיקים העולם הבא. וכל הנביאים הם נביאי תוכחות או עתידות:

סְפוֹרְנוֹ ומשה בן שמנים שנה. ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם. כי אמנם מי שהגיע לשמונים גם בימים ההם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו באמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו':

אוֹר הַחַיִּים בדברם אל פרעה. אולי כי ביום ראשון שדברו היו כן וגו' ולא אחר כן, ושיעור תיבת בדברם בהתחלת דברם: (ח - ט) לאמר כי ידבר אליכם וגו'. טעם אומרו לאמר שנתן להם רשות לומר כי על פי ה' הם עושים האותות, שזולת זה יהיה אסור להם להודיע דבר זה הגם שישאלם, וכאומרם ז"ל שהוא בבל תאמר עד שאמר לו לאמר, ודוקא אם ישאל פרעה או אם ירצו הם לומר אליו אבל אין חיוב בדבר עד שיאמר לאמר דבר אחת רשות ואחת לחובה. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (תו"כ א') כי כל מקום שנאמר למשה ולאהרן אינו אלא למשה שיאמר לאהרן, והוא עצמו שרמז באומרו לאמר פי' כי מה שאתה רואה אל משה ואל אהרן לא שהדיבור היה לשניהם אלא לאמר פי' למשה שיאמר לאהרן. וטעם השוואתם בדיבור לצד ששקולים הם במצוה זו כי אהרן ידבר אל פרעה כמו שכתבנו למעלה: פרעה לאמר תנו וגו'. כוונת אומרו לאמר לבל יצטרכו עד שיאמר פרעה בפירוש תנו לכם מופת ואז הוא שתעשו האמור בענין אלא כל שיאמר דיבור שהמכוון הוא שצריך הוא לאות ולמופת או שראיתם שהוא מפקפק בדבר ומכחיש לומר מי יאמר כדבריכם הגם שלא אמר תנו וגו' אף על פי כן אמור אל אהרן קח מטך וגו':

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר ה'. החל לשתפם שניהם כי ידע השם בתחלה כי לא יבקש פרעה מופת רק יאמר לא ידעתי את ה'. ועתה יבקש מופת:

ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל־אַהֲרֹן קַח אֶת־מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי־פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין׃

רַשִׁ״י מופת. אוֹת, לְהוֹדִיעַ שֶׁיֵּשׁ צְרוֹךְ בְּמִי שֶׁשּׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְמַלֵל לְוָתְכוֹן פַּרְעֹה לְמֵימַר הָבוּ לְכוֹן אָתָא וְתֵימַר לְאַהֲרֹן סַב יָת חוּטְרָךְ וּרְמֵי קֳדָם פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִינָא:

אִבְּן עֶזְרָא קח את מטך. הוא מטה משה שנתנו לו. והעד אמור אל אהרן קח את מטך ונטה ידך. וכתוב וירם במטה ויך את המים. והנה הודיענו בפתחות הבי"ת שהוא המטה הידוע. שאמר לו קח את מטך. ועוד ומטך אשר הכית בו את היאור:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ידבר אליכם פרעה לאמר. הודיע ה' יתברך למשה שעתיד פרעה שיבקש ממנו מופת ואין מחזיקין האיש בנביא עד שיתן אות או מופת או שיעיד עליו נביא שכבר נתחזק בנבואתו. ובמדרש כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת הצדיקים שואלים מופת ק"ו הרשעים שכן מצינו בנח שאחר שהצילו הש"י מן המבול אמר לו (בראשית ט) ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, אמר לו נח תן לי אות אמר לו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו'. וכן חזקיה כשחלה שלח הקב"ה לישעיה אמר לו (ישעיה לח) מה אות כי אעלה בית ה' אמר לו הנני משיב את צל המעלות הוי אומר כי ידבר אליכם פרעה.

סְפוֹרְנוֹ תנו לכם מופת. המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה' שאל מופת לאמת גודל המשלח, באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים:

כְּלִי יָקָר קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. כאן נאמר שיקח מטה אהרן ויהי לתנין, ולמעלה פר' שמות צוה שיקח משה מטה שלו ויהי לנחש, ונחלקו המפרשים בזה כי י"א שתנין היינו דג גדול כמו שפירש"י על פסוק התנינים הגדולים (בראשית א כא) וי"א שתנין היינו נחש, וכן פירש רש"י כאן. והנה מקום אתי ליישב שינוי הלשון וזה, כי התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמ"ש חמת תנינים יינם. ש"מ שחמתו גדול מחמת סתם נחש, והנה משה ואהרן עשו כל הניסים באמרי פיהם כנחש זה שעיקר כחו בפיו, וכפי הנראה שרוב הניסים נעשו ע"י מטותם של משה ואהרן, ושלא יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שבכח המטות נעשו כל הניסים, ואולי יטעו לומר שיש צד כישוף במטותם, ע"כ נהפכו לנחשים לומר כמו הנחש הנושך בלי לחש בפיו, כך משה ואהרן כחם בפיהם והמטות פעלו כל אותן הפעולות בכח אמרי פיהם שלהם, כי הצדיק גוזר אומר ויקם לו, וע"כ נעשו מטות שניהם לנחשים, כד"א יהי דן נחש עלי דרך, כך מטה משה ואהרן יהיו כנחשים שורפים להזיק לפרעה ולכל עבדיו. ותדע ותבין כי משה היה רועה ומנהיג לישראל במטה עזו כאשר ינהג הרועה את עדרו, והיה שר ומושל גם על פרעה, אבל אהרן לא היה מושל כי אם על פרעה ועמו לבד. ע"כ צוה ה' שלפני ישראל ישליך משה מטה שלו ויהיה לנחש עלי דרך לפרעה ולכל עמו, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, רמז לסוס מצרים ורוכבו, וינס משה מפניו. כי חשב שלעולם יהיה מטה שלו משחית ומחבל כנחש ואין זה ממדת טובו, ע"כ נאמר לו אחוז בזנבו ויהי למטה בכפו, כי אך פניו דהיינו מקום הראש והפה מסוכן להזיק ולהשחית בשונאי הש"י, הנה זנבו בהפוך זה כי סופו להיות רועה ישראל לא ירע ולא ישחית, כזנב של הנחש שאינו מזיק אלא הרי הוא כמטה בעלמא, כן יהיה כח זה של הנחש למטה בכפו, כאילו אמר שיהא נחש מזיק למצרים, ומטה עזו לישראל כאחד, ואם תרצה לומר שגם לישראל יהיה מטה ונחש כאחד, מטה עוז לטובים ונחש שורף לרעים, כי נשיכתן של חכמים נשיכת נחש, אתי ג"כ שפיר מה שנעשה נס זה לפני ישראל דווקא במטהו של משה. אבל עדיין לא ראינו שום מופת, שאהרן יהיה רודה ומושל בפרעה וכל עמו ע"כ צוה ה' לפני פרעה להשליך מטהו של אהרן ויהי לתנין שחמתו גדול מחמת סתם נחש, כי בזה הורה שגם אהרן יהיה רודה ומושל בפרעה שנקרא תנין שנאמר התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ולפי שפרעה נמשל לתנין שהוא גדול מן הנחש על כן הורו לו כי מטהו של אהרן יהיה לתנין כנגד פרעה שנמשל לתנים, כי סתם נחש אינו יכול לו כל כך כי התנין כחו גדול מן הנחש ע"כ הראה לו תנין שיהא כחו גדול מפרעה, כי בפרעה כתיב התנים הגדול במ"ם בסוף, המורה על נקיבה אשר כחה אינו גדול ככח התנין הזכר בנו"ן בסוף, על כן נעשה מטה אהרן לתנין כי הוא יבלע את פרעה שנמשל לתנים נקיבה, וכמו שאמר ויבלע מטה אהרן את מטותם. יען כי אמרו החרטומים יש גם לנו מטה עז שנמשל לתנים והיינו פרעה ועבדיו ומה זה אתה מתפאר במטה שלך שיהא לתנין, ע"כ הראו להם שתנינים שלהם חלושים כנקיבות ומטה של אהרן יבלע את מטותם, ולא הוצרך לעשות זה במטהו של משה כי כבר נעשה נס זה לפני ישראל, ועוד לפי שכנגד ישראל לא רצה ה' שיהיה חמת תנינים מטהו, ומטהו של משה כולל ההנהגה בין לישראל בין לפרעה על כן נהפך לנחש, אבל מטהו של אהרן שפעל כנגד פרעה לבד נהפך לתנין כדי לבטל כחו של פרעה שנמשל לתנים כאמור. וראיה לדבר שבמכת היאור נאמר, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך וזהו מטה משה, וכתיב בו הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם אבל לא היה כחו גדול כל כך עד שישחית כל מימי מצרים ונהרותם ואגמיהם, ואח"כ נאמר אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם וגו' ש"מ שכח מטה אהרן גדול מן כח מטה משה, שהרי מטה של אהרן פעל גם בנהרותם ואגמיהם ובכל מקוה מימיהם, וזה לפי שמטה אהרן נמשל לתנין שחמת תנינים גדול מן חמת סתם נחש, ולמטה משה לא ניתן חמת גדולה בעבור שהיה רועה בו גם את ישראל שצריך להתנהג עמהם בנחת גם בשעת הכעס, וזה רמז יקר אמנם לאומרים שתנין היינו דג, נוכל לומר כי בפני ישראל נהפך המטה לנחש להורות שמתחילה היו ישראל כמקל זקוף בקומה זקופה ואחר כך הושפלה מלא קומתם ארצה להיות עם זוחלי עפר, וכאשר יאחזו בזנבו שיהיו בתכלית השפלות, יחזרו לקדמותם להיות כמטה זה, וכן היה שהוסיף להם פרעה שעבוד בסוף, ויזנב בהם לעשותם כזנבות האודים העשנים משם עלו אל מעלתם וזה לא יתכן לעשות לפני פרעה, על כן נעשה המטה בפניו לתנין דהיינו דג, להורות שכשם שסכל ה' עצתו בראשונה כי הוא רצה לעשותם כמטה יבש זה שאינו פרה ורבה וכך אמר פן ירבה, ונהפך הדבר שמטה היבש נעשה דג, כמ"ש וידגו לרוב בקרב הארץ. כך גם עתה יסכל ה' עצתו, ועל כן לא חזר התנין להיות מטה לרמז שישארו ישראל ברבוים לעולם. ומ"ש ויבלע מטה אהרן, היינו התנין שהיה מתחילה מטה. והוכה היאור שיש בו דגים ע"י מטה משה דווקא, שהיה מתחלה נחש, אבל מטה אהרן שהיה מתחילה דג ונעשה עכשו למטה שלא בפני פרעה אין נכון שימית את דגתם אחר שהוא היה דג, ואח"כ צוה ליקח מטה אהרן להכות בכל נהרות ואגמים, ולפיכך נאמר והדגה אשר ביאור מתה, ולא אשר באגמים ונהרות שהוכו ע"י מטה אהרן, והחמיר ביאור לפי שהיה אלהיהם ע"כ עשה שפטים באלהיהם, והראו להם שאינו יכול להציל הדגים, אבל האגמים ונהרות לא החזיקו באלהות ע"כ לא המית את דגתם.

י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת־מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין׃

רַשִׁ״י לתנין. נָחָשׁ:

אוּנְקְלוֹס וְעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַעֲבָדוּ כֵן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ וּרְמָא אַהֲרֹן יָת חוּטְרֵהּ קֳדָם פַּרְעֹה וְקָדָם עַבְדוֹהִי וַהֲוָה לְתַנִינָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויבא משה. גם זה מופת שהמטה הי' לתנין ואינו דומה למופת שעשה לישראל כי לא נהפך רק לנחש. ויפת אמר נחש הוא תנין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי לתנין. תחלת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון וכן פרעה הרשע חטא בלשון הוא שאמר (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' ומפני זה היה תחלת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נדון בנשיכת נחש והוא שכתוב (במדבר כא) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם. ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף. ובמדרש ויהיו לתנינים אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם מכאן יוצאים כשפים לעולם.

אוֹר הַחַיִּים ויעשו כן כאשר צוה וגו'. טעם כפל לומר כן כאשר וגו' ולא הספיק לו באחת מהנה, נתכוין לב' דברים, האחד שעשו הדברים כן, והשני שלא עשו עד אשר שאל מהם פרעה האות כאשר צוה ה'. עוד ירצה להיות כי האות יגיד על חיזוק נבואתם כדי שיאמנו העיד הכתוב עליהם כי לא עשו הדבר לצד דבר זה אלא לעשות מצות ה'. והוא אומרו כאשר צוה ה' כי יותר חביב על הצדיקים עשות מצות ה' מכל רצון בעולם:

יא וַיִּקְרָא גַּם־פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן׃

רַשִׁ״י בלהטיהם. בְּלַחֲשֵׁיהוֹן; וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא; וְיֵשׁ לְדַמּוֹת לוֹ "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג') – דּוֹמֶה שֶׁהִיא מִתְהַפֶּכֶת עַל יְדֵי לַחַשׁ:

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא אַף פַּרְעֹה לְחַכִּימַיָא וּלְחָרָשַׁיָא וַעֲבָדוּ אַף אִנּוּן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן כֵּן:

אִבְּן עֶזְרָא ויקרא גם פרעה לחכמים. חכמי המזלות: ולמכשפים. משנים דבר התולדות למראה העין: והחרטומים. הם היודעים סוד התולדות. והמלה רביעית. אולי לשון מצרים הוא. או לשון כשדים כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם. והפריש הכתוב בין מעשה משה שהיה אמת שנהפך המטה לתנין. ובין מעשה החרטומים על כן כתיב בלטיהם. והמלה השלישית. מגזרת להט החרב. אשכבה לוהטים. ולהט אותם היום הבא. והוא כמו בריקות ואש עוברת וזאת היא אחיזת עינים:

רַמְבַּ״ן בלהטיהם אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח). והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מלכים ב ו׳:י״ז). ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים. ועוד אבאר בעזרת הצור (ויקרא טז ח, יז ז, דברים יח יט). אבל "בלטיהם" (שמות ח׳:ג׳) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת "לט", דברו אל דוד בלט (שמואל א י״ח:כ״ב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר "לחכמים ולמכשפים", כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם ולא ידענו גזרת המלה. ואמר רבי אברהם (אבן עזרא על שמות ז׳:י״א) כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם. והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקרא גם פרעה. לרבות אשת פרעה שהיא התחילה תחלה לקרא לחכמים ולמכשפים. גם הם לא קרא תחלה אלא לתינוקות ואחר כך לחכמים ולמכשפים לכך כתוב ויעשו גם הם. אמר רבי שמעון בן פזי מה ראו להקיש דבת נחש למלכות שנאמר (ירמיה מו) קולה כנחש ילך מה הנחש מתעקם והולך כך מלכות מצרים מעקמת דרכיה, מה נחש מלחש והורג כך מלכות מצרים מלחשת והורגת, תלה המטה כנגד פרעה אמר לו מזה אתה לוקה. בלהטיהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, המלה נגזרת מלשון (תהלים קד) אש לוהט, (שם קו) להבה תלהט רשעים, והענין כי הם עושים ע"י לוהטים מלאכי אש מלהט באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שדים, בלטיהם מעשה שדים, ונקראים כן לפי שבאים אל האדם בלט לפי שהם בעלי גופות מאויר שאיננו מורגש, וזהו שאמר לחכמים ולמכשפים כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם זקניהם, וחרטומי מצרים יכלול את שניהם. ומלת חרטומים מלה מורכבת חר טמי, כלומר הנחרים בעצמות כי רוב האומנות הוא בעצמות מתים או בעצמות חיות כן כתב הרמב"ן ז"ל.

יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה־אַהֲרֹן אֶת־מַטֹּתָם׃

רַשִׁ״י ויבלע מטה אהרן. מֵאַחַר שֶׁחָזַר וְנַעֲשָׂה מַטֶּה, בָּלַע אֶת כֻּלָּן (שבת צ"ז):

אוּנְקְלוֹס וּרְמוֹ גְבַר חוּטְרֵהּ וַהֲווֹ לְתַנִינַיָא וּבְלַע חֻטְרָא דְאַהֲרֹן יָת חֻטְרֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא וישליכו. זה פלא שני שבלע מטה אהרן מטות החרטומים ולא נמצאו וקראו מטה אהרן כי כן היה בתחלה. ור' ישועה אמר כי אחר ששב מטה בלע מטותם וזה פלא גדול:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהיו לתנינים. לא אמר ויהיו תנינים אלא לתנינים בא ללמד שלא היה כח בחרטומים לעשותם תנינים ממש רק שנדמו לתנינים בחכמת הכשפים ואחיזת עינים, והלשון הזה כלשון (יהושע ז) וימס לבב העם ויהי למים, שאין הכונה מים ממש אלא שנתרכך לבם כדבר הנתון במים וכן (שמואל א כה) וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן שאין להבין אבן ממש. ואם אתה אומר והלא במשה נאמר הלשון הזה ויהי לתנין ולא אמר ויהי תנין, יש לפרש כי זה של משה שאמר ויהי לתנין הוא הויה אמתית הוא לשון (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה האמור במעשה ידיו של הקב"ה שהוא הויה אמתית, אבל ויהיו לתנינים האמור בחרטומים דמיון והויה מזויפת, ומפני שהלשון בשניהם אחד ויהי לתנין ויהיו לתנינים, כדי שלא תבין שענין משה דומה לשל החרטומים לכך הוצרך לסמוך לו מיד ויבלע מטה אהרן את מטותם, והנה זה ראיה כי מטה אהרן אחר שהיה תנין ממש בלע את מטותם ולמדך הכתוב בזה כי חזר תנין ממש אבל של חרטומים לא היו תנינים ממש ומזה אמר את מטותם ולא אמר תניניהם, ועוד שלא הזכיר בחרטומים שיעשו כן לפני פרעה ולפני עבדיו כמו שהזכיר במשה שכל עניניהם זיוף אין בהם אמת, או אם נאמר שהיה כח בחרטומים לעשות תנינים ממש במעשה הכשפים וכמו שדרשו חכמינו ז"ל למה נקרא שמם מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה גם זה יתכן ומה שאמר ויהיו לתנינים יהיה תנינים ממש והוצרך לומר לתנינים בלמ"ד לפי שמלת ויהיו חוזרת למטות כלומר ויהיו המטות לתנינים, וכן במשה ויהי לתנין, ויהי המטה לתנין, וכן דבר הש"י (שמות ז) יהי לתנין, יהי מטך לתנין, ויהיה מעשה החרטומים ומעשה משה הכל שוה בתנינים ממש, אבל מלת ויבלע הוא היתרון והתגברות הכח אשר לאהרן על חכמת החרטומים בין שיהיה הבולע בו מטה כמדרש רז"ל בין שיהיה תנין בין שיהיה המעשה שלהם דמיון ממש. וכלל הענין כי מלת בלהטיהם שנאמר בחרטומים מעיד על סתירת חכמתם שאינה אמת רק זיוף ותחבולה ומלת ויבלע מעידה על חכמת משה ואהרן שהיא אמתית וגובר על חכמת החרטומים. ופסוק ויבלע לעד כי הדומם בלע דומם או חי, וכן מצינו בענין קרח שהדומם בלע חי ודומם שנאמר (במדבר טז) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם.

סְפוֹרְנוֹ ויהיו לתנינים. על תבנית ותמונת תנינים, אבל לא בתנועתם: ויבלע מטה אהרן את מטותם. שיראו שהאל יתברך לבדו הוא הנותן נשמה ורוח, ולא היה כח בחרטומים לתת תנועה בתנינים:

יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:

רַשְׁבַּ״ם ויחזק לב פרעה: לומר כי גם אהרן במכשפות עשה:

אִבְּן עֶזְרָא ויחזק. מעצמו בעבור שראה שעשו החרטומים כמעשה אהרן:

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם׃

רַשִׁ״י כבד. תַּרְגוּמוֹ יַקִּיר וְלֹא אִתְיַקַּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם דָּבָר, כְּמוֹ "כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר" (שמות י"ח):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשׁה אִתְיַקַר (לפרש״‎י יַקִיר) לִבָּא דְפַרְעֹה סָרִיב לְשַׁלָחָא עַמָא:

רַשְׁבַּ״ם כבד: מכבד פרעה את לבו כאשר פירשתי למעלה, כי מתיבות התלוים בגוף האדם יאמר וישמן ויכבד וישפל ויזקן ויחכם, ומהם יאמר בלשעבר זקן כבד שמן ושפל רום אנשים, כולם לשון פעל:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר כבד. פועל עבר. כמו כי זקן יצחק. לו חפץ ה'. כאשר אהב והיה קמץ קטן תחת מ"ם מאן שהוא שורש. שלא ידגש האל"ף ההוא אחריו. כמו חרף נפשו:

סְפוֹרְנוֹ כבד לב פרעה. אף על פי שראה ההבדל בין המופת שעשיתם אתם ובין מעשה הכשפים:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' וגו' כבד וגו'. צריך לדעת מה מודיע בדבר זה האלהים אחר שהם יודעים אותו. ואולי כי לא היה תשובה בפירוש מפרעה על זה למשה שלא ישלח אלא ראה האות ושתק, והודיע ה' למשה מה זו שתיקה כי כבד לבו ומאן לשלח את העם ולא חש להשיב שלילת הדבר:

טו לֵךְ אֶל־פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל־שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר־נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ׃

רַשִׁ״י הנה יצא המימה. לִנְקָבָיו; שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְקָבָיו, וּמַשְׁכִּים וְיוֹצֵא לַנִּילוּס וְעוֹשֶׂה שָׁם צְרָכָיו (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס אִזֵיל לְוָת פַּרְעֹה בְּצַפְרָא הָא נָפֵיק לְמַיָא וְתִתְעַתַּד לְקַדָמוּתֵהּ עַל כֵּיף נַהֲרָא וְחֻטְרָא דְאִתְהֲפִיךְ לְחִוְיָא תִּסַב בִּידָךְ:

רַשְׁבַּ״ם הנה יוצא המימה: כדרך השרים לטייל בבקר ולרכוב אנה ואנה:

אִבְּן עֶזְרָא לך אל פרעה בבקר. מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה. וצוה השם למשה שילך בבקר ויעמוד לפני היאור ויעש האות שהוא מכת היאור לפני פרעה. וצוהו לקחת המטה אשר נהפך לנחש על ידי משה לפני לכתו אל פרעה. ויתנהו אל אהרן לנטותו על מימי מצרים שיראה פרעה בעיניו כי מרגע שיכה אהרן במטה על היאור אז יהפך לדם:

סְפוֹרְנוֹ נהפך לנחש. גם בתנועתו, כאמרו ויבלע וכן למעלה וינס משה מפניו:

טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא־שָׁמַעְתָּ עַד־כֹּה׃

רַשִׁ״י עד כה. עַד הֵנָּה; וּמִדְרָשׁוֹ: עַד שֶׁתִּשְׁמַע מִמֶּנִּי מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁאֶפְתַּח בָּהּ בְּ"כֹה" אָמַר ה' כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה (שמות י״א:ד׳):

אוּנְקְלוֹס וְתֵימַר לֵהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלְחַנִי לְוָתָךְ לְמֵימַר שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא וְהָא לָא קַבִּלְתָּא עַד כְּעָן:

רַשְׁבַּ״ם בזאת תדע כי אני ה': שהרי אמרתה לא ידעתי את ה':

אִבְּן עֶזְרָא ואמרת. אמור לו ככה כי זאת תחלת המכות אם לא תשמע. כי המטה אשר נהפך לתנין לא היתה מכה:

רַמְבַּ״ן והנה לא שמעת עד כה בעבור שזאת מכה, ומעתה יחל להכותו, אמר לו כי רשעו גורם לו להביא עליו עונש שלא שמע למצות בוראו. והנה פרעה לא היה אומר להם בפירוש שלא ישמע ולא ישלח, רק בפעם הראשון שאמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה׳:ב׳), ולא היה גוער בהם רק שומע דבריהם ושותק, כי יפחד מהמכות מעת שעשו לפניו מופת התנין ובלע מטותם אך במכות הראשונות מנסה את החרטומים לעשות כהם, כלומר שהם מעשה כשפים. והנה הוא ירא ומתחזק, וזה טעם ויחזק לב פרעה:

אוֹר הַחַיִּים ואמרת אליו ה' וגו' שלחני וגו'. כל הכתוב מיותר ולא היה לו לומר אלא פסוק שאחריו כה אמר ה' וגו'. ואם לומר כי הוא שלחו זה אינו צריך כי ידוע הוא, ואולי כי להיות שבא אליו והוא הולך לעשות צרכיו בבקר השכם ויאמר פרעה שאין זה מהלכות דרך ארץ שהיה לו להמתין עד עת שיהיה יושב בפלטין שלו ויאמר אליו השליחות, לזה צוה ה' לתת לו טעם בתחילת דבריו ויאמר אליו ה' שלחני אליך ודבר מלך עלי לבא בעת זו. גם לצד שהוא אלוה עליון צריך לעשות שליחותו תיכף ומיד: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פ"ח) בפסוק לי יאורי ואני עשיתני שהיה עושה עצמו אלוה והיה מטעה עמו לומר כי הוא מכניס ואינו מוציא והיה יוצא בהשכמה דרך נסתר מכל חי והיה עושה צרכיו ביאור, לזה באה השליחות מה' למקום גנובתו ומסתורו מכל חי ואמר אליו תחילת דבריו ה' אלהי העברים הוא שלחני אליך פי' הודיעני מקום אתה בו, והרי לך אות כי ה' אלהינו יודע אם יסתר איש במסתרים, גם בזה נבאש כי גילה ה' קלונו לעבדיו כי כבולעו כך פולטו ושקר בימינו והנה הוא כאשר יבער הגלל . ואומרו והנה לא שמעת עד כה פי' מודיעו כי ה' יודע מחשבות והגם שעדיין לא השיב פרעה תשובה למשה על הדבר כמו שפירשתי בפסוק כבד לב פרעה אף על פי כן ה' יודע כי לא שמע עד כה. עוד ירצה לצד שקדמה שליחות משה ועשה אות מטה שנהפך לנחש ולא היתה לו מכה כשלא שמע ע"י שליחות זו וכשבא להכות מכה ראשונה של דם אמר אליו כי כבר אמר לו השליחות על מה הוא מביא עליו הרעה, וזה שיעור הכתוב ה' אלהי העברים כבר שלחני אליך ודברתי לך והנה לא שמעת אשר על כן כה אמר ה' וגו' באופן כי אינו צריך לומר לו עוד פעם אחרת כה אמר ה' שלח עמי וגו' שכבר אמר לו הדבר:

יז כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי עַל־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם׃

רַשִׁ״י ונהפכו לדם. לְפִי שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים בְּמִצְרַיִם וְנִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ וּמִצְרַיִם עוֹבְדִים לַנִּילוּס, לְפִיכָךְ הִלְקָה אֶת יִרְאָתָם וְאַחַ"כָּ הִלְקָה אוֹתָם (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס כִּדְנַן אֲמַר יְיָ בְּדָא תִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ הָא אֲנָא מָחֵי בְּחֻטְרָא דִי בִידִי עַל מַיָא דִי בְנַהֲרָא וְיִתְהַפְּכוּן לִדְמָא:

אִבְּן עֶזְרָא כה. השליח ידבר על פי השולח. ואמר דרך קצרה כי תחסר מלת שלוחו. וככה הנה אנכי שלוחו מכה במטה אשר בידי. ואמר אשר בידי ואע"פ שביד אהרן היה. כי שניהם שוים ומשתתפים באות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בזאת תדע כי אני ה'. אתה אמרת לא ידעתי את ה' ואינך מכירני אני אעשה שתכירני וכן כתוב (שמות יד) וידעו מצרים כי אני ה'. עוד בזאת תדע כי אני ה'. ע"ד הפשט במכה הזאת וכיוצא בה ראוי לך שתדע כי אני ה'. ע"ד הקבלה בזאת תדע כי אני ה' יבאר כי השם המיוחד הנעלם נודע על ידי המדה הנקראת זאת והיא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ובה ידעו את השם בסוף, והזכיר בפרעה לאכזריות לבו (שמות ז) ולא שת לבו גם לזאת. הנה אנכי מכה במטה אשר בידי. הנה אנכי בגזרתי למדך שנהפכו המים לדם במראה, בטעם, ובריח. במראה שנאמר ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו כי ראו כן בעיניהם, בטעם שנאמר והדגה אשר ביאור מתה הדגים חיים בקרירות המים וכיון שנהפכו לדם שתו הדגים ממנו וחיותם אינו אלא במים צוננים וכיון שנהפך הצונן לחמימות מתו מיד, ובריח שנאמר (שמות ז) ויבאש היאור.

סְפוֹרְנוֹ בזאת תדע כי אני ה'. שאשנה טבע דבר בלתי נפסד והוא היאור:

כְּלִי יָקָר כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. לשון זה נאמר במכה ראשונה של סדר דצ"ך, וכן במכה ראשונה של סדר עד"ש נאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ וכן במכה ראשונה של סדר באח"ב נאמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, גם מהרי"א נתעורר ע"ז ופירש שפרעה היה חולק על ג' דברים האחד הוא מציאת השי"ת, כי כחש בה' ויאמר לא הוא ולא ידעתי את ה' על כן נאמר במכה ראשונה בזאת תדע כי אני ה'. השניה, שהיה חולק לומר אם תמצא לולמר שיש אלוה בנמצא מ"מ אינו משגיח בשפלים, על זה נאמר כי אני ה' בקרב הארץ, השלישית הוא, שהיה חולק על יכולת הש"י לומר שאינו יכול לשנות הטבע כלל, על זה אמר כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר יכול לפעול כחפצו. ואומר אני להוסיף ביאור על דבריו, להכניס כל ג' מכות תחת סוג אחד, כי ג' מכות ראשונים באו לאמת מציאת הש"י, לפי שהמצרים אמרו שהיאור הוא אלהיהם אין עוד מלבדו, ע"כ עשה ה' שפטים באלהיהם להורות שיש גבוה מעל כל גבוה, וכן מסיק בב"ר הרשעים מתקיימים על אלהיהם שנאמר והנה עומד על היאור ש"מ שחשבוהו לאלהות, ע"כ נאמר במכת היאור בזאת תדע כי אני ה' וגו'. ובענין הצפרדעים ששרץ היאור הורה שגם היאור ישרוץ דברים המאמתים מציאות הש"י, כי פרעה היה מחלל השם ואמר לא ידעתי את ה'. ע"כ הודיע היאור כי ראוי לקדש השם, כי הצפרדעים קדשו השם ברבים כדאיתא שחנניא מישאל ועזריה מסרו נפשם על קידוש השם ולמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו בתנורים, ולפיכך לא מתו אותם שבתנורים כדמסיק בילקוט פרשה זו ובכנים נאמר אצבע אלהים הוא. הרי שבמכה זו גם החרטומים הודו והמליכו שמו ית', לומר שמכה זו ממנו ית' והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ובסדר עד"ש נרמז כי הוא יתברך משגיח למטה בכל פרטי האישים, להוציא מלב האומרים שאין הקב"ה משגיח כי אם על כללות המין ולא בפרטות על כל דרכי איש, ולפי דבריהם הכל נכנס בערבוביא כי אין הבדל בין איש לחבירו ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ע"כ בא עליהם הערב בערבוביא, וכתיב והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב וזה מופת חותך שיש הבדל בין צדיק לרשע ושהקב"ה משגיח על כל פרטי האישים, לכך נאמר שם למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. לומר שהשגחתי הפרטית גם בתחתונים. וכן במכת הדבר כתיב והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. והיינו מצד השגחתו יתברך הפרטית. וכן בשחין שהיה האבק פורח בכל ארץ מצרים, ואעפ"כ הבדיל בין ישראל למצרים, לפיכך לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, ר"ל שלא יכלו לעמוד בויכוח שהיה להם עם משה מפני השחין, כי לכל מכה נתנו סבה חוץ לזו שלא יכלו לתת סבה, כי כל המכות באו בפעם אחת על כל מצרים והחרטומים היו בכלל המכה, אבל מכת השחין בא תחילה על החרטומים ואח"כ על כל מצרים, שנאמר כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ע"כ לא יכלו לעמוד בויכוח, כי טען משה עליהם שחטאם גרם להם שלקו תחילה, לפי שעד הנה גרמו החרטומים קישוי לב פרעה בלהטיהם וכזביהם. בסדר באח"ב פירש מהרי"א שבאו לאמת יכולת הש"י ולי נראה שפרעה טען שתי רשויות הם, ע"כ נאמר במכה ראשונה של סדר באח"ב למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. רוצה לומר אין עוד מלבדו ית' איזו רשות אחר, מכלל שפרעה טען שיש עוד אלוה אחר ונראין הדברים שטען זה על מזל טלה והשמש, כי מצינו ששלשה מכות היו מונעים אור השמש והמזלות, כי ברדת הברד מסתמא היו השמים מתקדרים בעבים עד שלא יכלו לראות השמש כל זמן ירידת הברד, ובמכת הארבה כתיב ויכס את עין הארץ. היינו השמש כי היא עין הארץ, לפיכך ותחשך הארץ. וכן במכת החושך, וכן מכת בכורות בלילה, וכל זה ראיה שטען פרעה על השמש ומזל טלה שכחם גם כן גדול, ע"כ נאמר בברד אשר לא היה כמוהו, וכן בארבה נאמר לפניו לא היה ארבה כמוהו, וכל זה מופת למאמר כי אין כמוני בכל הארץ. וכל שכן מכת בכורים שהוא סימן להכנעת מזל טלה בכור לכל המזלות, ודבר זה מחוור יותר מן פי' מהרי"א, ולשון הכתוב מוכיח האומר כי אין כמוני. הנה אנכי מכה במטה וגו' בעשרה מאמרות של עשרה מכות אלו רבו בהם הדעות, למה זה ועל מה זה היו מכות אלו באים עליהם, וכל המפרשים יצאו ללקוט טעמים איש לפי שכלו, גם אני לא אחשוך פי לקרב רעיונות אל פשטי המקראות והנה מכת היאור, בעון שאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני ובעון השלכת הבנים ליאור, ומיתת הדגים בעבור שרצו לבטל מישראל ברכת וידגו לרוב בקרב הארץ. צפרדעים באו, על אשר כחש בה' ויאמר לא ידעתי את ה' ע"כ באו הצפרדעים שידעו את ה' ומסרו נפשם על קידוש שמו ית' כאמור למעלה, והיאור שרץ אותן צפרדעים כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, כי אמרו שהיאור יש בו צד אלהות כנים באו עליהם, לפי שכל בעל עבודה קשה מלא כנים הבאים מן הזיעה המצויה מתוך התעמלות והתחממות הגוף, ומה שנעשה עפר הארץ כנים, לפי שכל עבודתם היתה בשדה דהיינו עפר הארץ והיא שגורמה להם הזיעה והכנים, ע"כ עפר הארץ הביאה הכנים גם על המצריים ערוב בא עליהם, לפי שנשתעבדו בישראל שנמשלו לחיות, כמו שפי' רש"י על פסוק כי חיות הנה ובכל ארץ גושן לא היה ערוב כי אין חיה מזקת לחבירתה. דבר במקנה המצרים היה לפי שהשבטים אנשי מקנה היו בבואם מצרימה, ועתה החליפו אומנתם בעבודת חומר ולבנים, וממילא נפסד מקנה שלהם, ע"כ וימת כל מקנה מצרים שחין בא עליהם, לפי שהפרישו נשותיהן מבעליהן על כן הוכו בשחין שהתשמיש קשה לו, כמ"ש וינגע ה' את פרעה, ופירשו רז"ל שלקה בשחין שהתשמיש קשה לו, והיה זה לפרעה כמו סימן על העתיד. ברד וקולות השמיע ה' לאזנו, על אשר חטא בקול ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו ולפי שלא רצה לשמוע בקול ה' ע"כ השמיעו ה' בעל כרחו את קולו, קול ה' על המים, קול ה' חוצב להבות אש אשר תהלך ארצה, לומר שאם מרצון טוב לא רצית לשמוע בקול ה' עתה שמע בקולו, קול ה' יחיל פרעה וכל חילו. ארבה בא עליהם, לפי שרצו לבטל מישראל והרבה ארבה את זרעך ואמרו פן ירבה, ע"כ שלח עליהם ארבה כי לשון ארבה משמש על הרבוי כמ"ש ובאו כדי ארבה לרוב וכתיב כי רבו מארבה. חשך בא עליהם, לפי שגרמו לישראל להצפין את בניהם בחשך, כמו שהצפינו את משה, ע"כ במחשכים הושיבום ה', וכן המילדות היו כל מעשיהם בחשך, וכן נבלעו ישראל בקרקע בחשך, כדאיתא במס' סוטה מכת בכורות בא עליהם, לפי שרצו לאבד בנו בכורו ישראל, אבל מי הים לא הביא ה' עליהם אלא הם עצמם בזדון לבם נסו לקראתו, כמו שיתבאר בע"ה בפסוק כי בדבר אשר זדו עליהם

אוֹר הַחַיִּים בזאת תדע כי אני ה'. טעם שציין לו ידיעת ה' באמצעות מכה זו על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פ"ט) כי נילוס היה למצרים לאלוה אשר על כן רשם ה' בהכאת היאור לדם ואמר בזאת תדע כי אני ה' כשאעשה משפט כתוב באלהיכם, ודקדק לומר אני ה' כי שם זה מלבד שאמרו ז"ל (זהר ח"ג רצ"ז) שירצה לומר היה הווה ויהיה. עוד ירצה לומר כי במאמרו היה כל הווה. והנה כשיכה עבדו ליאור יראה כי הוא יתברך הוא שעשה היאור הוא מהוהו בכל עת לאשר יחפוץ והנה הוא עושה בו הויה אחרת והפכו לדם: עוד רמז לו כי מזה ידע מדת רחמיו יתברך על הנבראים בראות לפניך היאור נהפך לדם כדי שתשוב ותשלח ולא תמות, ואם לא היה צד הרחמים היה מכה בו ומאבדו מן העולם וק"ו הדברים ומה יאור גדול מהפכו לדם אדם אמגושי כמותו לא כל שכן, והוא אומרו בזאת תדע כי אני ה' שאני מתחכם עליך בדברים גדולים כזו של הכאת אלהיך כדי שתאמין ולא תאבד:

יח וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר׃

רַשִׁ״י ונלאו מצרים. לְבַקֵּשׁ רְפוּאָה לְמֵי הַיְאוֹר שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לִשְׁתּוֹת:

אוּנְקְלוֹס וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא תְּמוּת וּסְרִי נַהֲרָא וְיִלְאוּן מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִן נַהֲרָא:

רַשְׁבַּ״ם ונילאו: כבר פירשתיו בפרשת לוט, שכל ונלאו כפל לשון של לא יוכלו, אנויי ב"ל:

אִבְּן עֶזְרָא והדגה. שם מין כולל לכל שורץ במים: ונלאו. מבנין נפעל. מגזרת לאה. כטעם לא יכלו:

סְפוֹרְנוֹ והדגה אשר ביאור תמות. לא תשאר בו צורת המים עם מראית הדם, אבל תהיה בו צורת הדם בעצמותו ובמראיתו ולפיכך תמות הדגה: ונלאו מצרים. לחפור סביבות היאור מים לשתות, כאמרו ויחפרו כל מצרים סביבות היאור:

יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה־יָדְךָ עַל־מֵימֵי מִצְרַיִם עַל־נַהֲרֹתָם עַל־יְאֹרֵיהֶם וְעַל־אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל־מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ־דָם וְהָיָה דָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים׃

רַשִׁ״י אמר אל אהרן. לְפִי שֶׁהֵגֵן הַיְאוֹר עַל מֹשֶׁה כְּשֶׁנִּשְׁלַךְ לְתוֹכוֹ, לְפִיכָךְ לֹא לָקָה עַל יָדוֹ לֹא בַדָּם וְלֹא בַצְפַרְדְּעִים, וְלָקָה עַל יְדֵי אַהֲרֹן (שמות רבה): נהרתם. הֵם נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִים, כְּעֵין נְהָרוֹת שֶׁלָּנוּ: יאריהם. הֵם בְּרֵכוֹת נִגָּרִים, הָעֲשׂוּיוֹת בִּידֵי אָדָם מִשְּׂפַת הַנָּהָר לַשָּׂדוֹת, וְנִילוּס מֵימָיו מִתְבָּרְכִים וְעוֹלֶה דֶּרֶךְ הַיְאוֹרִים וּמַשְׁקֶה הַשָּׂדוֹת: אגמיהם. קְבוּצַת מַיִם שֶׁאֵינָן נוֹבְעִין וְאֵין מוֹשְׁכִין, אֶלָּא עוֹמְדִין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְקוֹרְין לוֹ אשטנ"ק: בכל ארץ מצרים. אַף בַּמֶּרְחֲצָאוֹת וּבָאַמְבַּטָּאוֹת שֶׁבַּבָּתִּים: ובעצים ובאבנים. מַיִם שֶׁבִּכְלֵי עֵץ וּבִכְלֵי אֶבֶן:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן טּוֹל חֻטְרָךְ וַאֲרֵים יְדָךְ עַל מַיָא דְמִצְרַיִם עַל נַהֲרֵיהוֹן עַל אֲרִתֵּיהוֹן וְעַל אַגְמֵיהוֹן וְעַל כָּל בֵּית כְּנִישׁוּת מֵימֵיהוֹן וִיהוֹן דְמָא וִיהֵי דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְמָנֵי אָעָא וּבְמָנֵי אַבְנָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. לפי דעתי הפשט כי אהרן נטה ידו והכה היאור ונטה ידו כנגד כל הרוחות בפאת מצרים להפוך כל נהר בארץ מצרים והטעם בכל מלכות מצרים: ומלת מימי מצרים. כלל והפרט על נהרותם. ואינם היאור. רק שיחור ונהרות אחרים בארץ מצרים. כי הדם היה בכל ארצם: ועל יאוריהם. לשון רבים בעבור שהיאור במקומות רבים: אגמיהם. מים מחוברים מעצמם ממי המטר: ומקוה מימיהם. הם המעיינים. והבארות. והבורות. ואמר הגאון כי מימי כפול מים מתוקים. ומים מרים כמו הים. על כן כתוב הקורא למי הים. והנה שכח מי הירדן יכרתון. ומלת מים כאשר היא סמוכה אל סימן המדבר לעולם היא כפולה. כמו מימי ומימיך גם על לשון רבים. כי לא יתכן לומר מימי ומימה. ומצאנו מי על לשון יחיד. כי מי נדה לא זורק. וטעם ובעצים ובאבנים. המים שהיו בבתים בכלי עץ או בכיור הנעשים מאבן:

כ וַיַּעֲשׂוּ־כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹר לְדָם׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ וַאֲרֵים בְּחֻטְרָא וּמְחָא יָת מַיָא דִי בְנַהֲרָא לְעֵינֵי פַּרְעֹה וּלְעֵינֵי עַבְדוֹהִי וְאִתְהַפִיכוּ כָּל מַיָא דִי בְנַהֲרָא לִדְמָא:

רַשְׁבַּ״ם לעיני פרעה: וזהו כבודו של משה, שאהרן שלוחו היה מרים במטה ומכה בו תדיר:

אִבְּן עֶזְרָא ויעשו. הזכיר היאור ולא חשש להזכיר נטית ידו על כל מימי מצרים:

רַמְבַּ״ן וירם במטה ויך את המים שהרים ונטה ידו על ארץ מצרים כנגד כל הרוחות, ואח"כ הכה המים אשר ביאור לעיני פרעה ונהפכו כל המים שביאור לדם לעיניו, ויהי הדם עוד בכל ארץ מצרים. ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות ז׳:כ׳) כי הזכיר מכת היאור ולא חשש להזכיר נטיית ידו על כל ארץ מצרים:

אוֹר הַחַיִּים ויעשו כן משה ואהרן כאשר וגו'. פי' כשעשו משה ואהרן מעשה הכאת היאור, נעשית הפעולה ונתקיים הרצון כאילו היתה מצות ה' מפיו ברוך הוא ליאור שיהפך לדם, ועיין מה שפירשתי עוד בפסוק (ו) ויעש משה וגו' הקודם לזה ועיין בפסוק שאחר זה: לעיני פרעה ולעיני עבדיו. הגם כי תחילת דבריו היה עם פרעה בייחוד בעת הסתרתו לעשות צרכיו לפי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ט), ומן הסתם הוא לבדו יהיה שם, אף על פי כן מודיעך הכתוב כי נתעכב מהכות עד שהכה בפרסום לעיני עבדיו. והגם כי במצות ה' לא דקדק לומר פרט זה מן הסתם כן דבר ה' אליו, ואולי כי לזה נתכוון הכתוב באומרו כן כאשר צוה פי' כן כדברים הנאמרים בדברי ה' וכנגד פרטים אשר תראה במעשיהם שאין כתובים כן בדבר האלהים מעיד הכתוב עליהם כי הם כאשר צוה ה' ונכון:

כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא־יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא מִיתוּ וּסְרִי נַהֲרָא וְלָא יְכִילוּ מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִן נַהֲרָא וַהֲוָה דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רַשְׁבַּ״ם מתה: טעמו למעלה שהוא לשעבר, אבל מתה אנכי להבא טעמו למטה, ומתה עלי רחל טעמו למעלה שהוא לשעבר:

אוֹר הַחַיִּים והדגה וגו' מתה. הכונה בזה לומר כי היה להם סימן במעשה זה כי לא היה מעשה שדים ולא מעשה כשפים כי מעשה שנים אלו יהיו דמיון ולא ממש והדמיון יהיה לעין הרואים לא שיהיה ממש דם שיהרוג כל שותיו ואפי' דגים, לזה אמר והדגה וגו' מתה ויבאש היאור, וזה יהיה להם לאות עולם כי מעשה אלהים המה פעולה צודקת ולא דמיון. עוד אמר ויהי הדם בכל ארץ מצרים וגו' כי אפי' במרחצאות ובאמבטאות. ואולי כי ירצה עוד לומר שהדם ההוא שנעשה מהמים הגם שהיו נוטלים אותו ממקום זה ונותנים אותו במקום אחר וחוזרים וכו' וכל דבר שיהיה ממעשה שדים יבטלהו שינוי מקום ובפרט כשיניחוהו בארץ כידוע (זהר ח"ב קצ"ב) ומה שלפנינו היה הדם בהויתו בכל ארץ מצרים:

כב וַיַּעֲשׂוּ־כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃

רַשִׁ״י בלטיהם. לַחַשׁ שֶׁאוֹמְרִין אוֹתוֹ בַּלָּט וּבַחֲשַׁאי; וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, "בְּלָטֵיהֶם" מַעֲשֵׂה שֵׁדִים, "בְּלַהֲטֵיהֶם" מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים (סנהדרין ס"ז): ויחזק לב פרעה. לוֹמַר עַל יְדֵי מְכַשְּׁפוּת אַתֶּם עוֹשִׂים כֵּן; "תֶּבֶן אַתֶּם מַכְנִיסִים לְעָפְרַיִם", עִיר שֶׁכֻּלָּהּ תֶּבֶן, אַף אַתֶּם מְבִיאִין מְכַשְּׁפוּת לְמִצְרַיִם שֶׁכֻּלָּהּ כְּשָׁפִים:

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבֵּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ויעשו כן. מלת בלטיהם מגזרת. ותבא אליו בלאט. בדברי סתר הנעלמים מן העין. ואין המלה חסרת ה' כי הה"א איננה מאותיות המשך באמצע המלה. ויש לשאול אם על יד אהרן נהפכו כל מימי מצרים לדם. אנה מצאו החרטומים מים והפכום. והתשובה אהרן לא הפך רק המים שהיו על הארץ לא המים שהיו תחת הארץ. החרטומים חפרו והוציאו מים והראו כי נהפכו לדם. ויש הפרש גדול בין מעשה אהרן למעשיהם. כי אהרן הפך כל היאור שהיה לפניו וכל מים שהיה בכל גבול מצרים שלא היה רואה אותם. ועוד כי הפך מים שאינם עומדים רק רצים תמיד ומים אחרים באים. ועוד כי עמדה המכה שבעת ימים. והחרטומים לא הראו שהפכו רק מים מעטים עומדים בכלי. וזה היה רגע אחד עד ששב פרעה אל ביתו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם. אחר שלקו המים על ידי משה ואהרן מאין מצאו החרטומים מים להפוך אותם לדם, והתשובה בזה כי לא נתהפכו כל המים לדם בגזרת משה ואהרן רק המים אשר ביאור שנאמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם וכתיב וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, לא אמר כל מימי מצרים אלא כל המים אשר ביאור וכן כתיב ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ואם כן היו להם עוד מים מן הנהרות ומן האגמים. וזה אי אפשר לומר שהרי בפירוש אמר הכתוב על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם, וכתיב ויעשו כן משה ואהרן, ומה שאמר ויך את המים אשר ביאור ולא אמר כל מימי מצרים כדבר הש"י מפני שהיאור היה ראש לכלן וכל שאר הנהרות והאגמים נמשכים ממנו וכאשר הכה היאור ונהפכו מימיו לדם כל שאר המימות הנמשכים ממנו נהפכו לדם גם כן ואם כן מאין מצאו החרטומים מים שיתהפכו לדם והתשובה בזה כי היו חופרין בקרקע ומוציאים מים ומהפכים אותן לדם כי הגזרה של משה ואהרן לא היתה כי אם במקומות ששם נקוים המים בגלוי ולא היתה הגזרה במים שתחת הקרקע. או אולי מה שיאמר ויעשו כן הכל עשיה מזוייפת כי כיון ששמעו החרטמים ההתראה למשה ואהרן שהתרו כן מתחלה לפרעה הקדימו במקומות שעדיין לא נהפך שם המים לדם והראו את עצמם עושים כן בלטיהם והיו אומרים כי נעשה כן מכחם ובודאי שלא על פיהם היו נהפכים כי אם בגזרת משה ואהרן ז"ש ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם כלומר עשייה מזוייפת ולכך תמצא שהזכיר בשל משה ואהרן לעיני פרעה ולעיני עבדיו ולא אמר כן בשל חרטומים. או יתכן לפרש לפי פסוקי הפרשה שהקב"ה צוה שני ענינים, האחד הכאת היאור במטה כדי שיתהפכו מימיו לדם והשנית נטיית היד במטה בלתי הכאה על שאר מימי מצרים על הנהרות ועל היאורים ועל האגמים ויהיו דם. ומה שאמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי הכונה על אהרן כי אין משה מכה את היאור לא במכת דם ולא במכת צפרדעים, ואמר ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' לבאר כי שניהם השלימו מצותו כי משה התרה לפרעה במכת היאור ואמר לאהרן לנטות ידו על מימי מצרים וכן עשה אהרן נטה ידו על מימי מצרים כמו שאמר הש"י למשה, וזהו שכתוב וירם במטה, שהרים אהרן את ידו במטה ונטה ידו לד' רוחות העולם על מימי מצרים כי כן צוה השם יתברך למשה. נטה את ידך והך במטה את המים אשר ביאור ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, וע"כ חזר והזכיר בסוף ויהי הדם בכל ארץ מצרים, כלומר בכח נטיית היד, ובא להורות כי מימי היאור נהפכו לדם מכח ההכאה במטה ויהי הדם בשאר המימות בכח נטיית היד.

אוֹר הַחַיִּים ויעשו כן חרטומי וגו'. לפי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ט) שהיו כל מימות מצרים לדם. אם כן מנין מצאו מים להפכו לדם ואולי כי לא נהפכו אלא מים המגולים אבל מים שלא נראו בעולם שהם תחת לארץ לא נהפכו כאומרו ויחפרו מצרים סביבות וגו'. עוד לפי דבריהם ז"ל (שם) כי ישראל נתעשרו ממכת היאור שהיו מוכרים מים למצרים וכו' יעויין שם דבריהם, כפי זה עשו החרטומים מהנמכר להם. וכבר אמרנו שהכתוב רשם שינוי המעשה שנעשה מה' כי ישתנה ממעשי כשפים ושדים, אלא כי לצד קושיות ערפם של המצרים לא בחנו במעשה כשפיהם לדעת כי אינם אלא חזיון ודמיון כוזב:

כג וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וְלֹא־שָׁת לִבּוֹ גַּם־לָזֹאת׃

רַשִׁ״י גם לזאת. לְמוֹפֵת הַמַּטֶּה שֶׁנֶּהְפַּךְ לְתַנִּין, וְלֹא לָזֶה שֶׁל דָּם:

אוּנְקְלוֹס וְאִתְפְּנִי פַרְעֹה וְעַל לְבֵיתֵהּ וְלָא שַׁוִי לִבֵּהּ אַף לְדָא:

רַשְׁבַּ״ם גם לזאת: שכבר ויחזק לב פרעה, מעצמו, וגם עתה נחזק מאליו, אבל בצפרדע שכתוב והכבד את לבו שהוא עצמו נתכוין להכביד את לבו, לכן כתב בפרשת ערוב ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת, שהרי כבר הכביד את לבו פעם אחרת:

אִבְּן עֶזְרָא ויפן. טעם גם לזאת. כי הזכיר בתחלה אות המטה שהיה לתנין ובלע המטות:

רַמְבַּ״ן גם לזאת למופת המטה שנהפך לתנין וגם לזה של דם. ויותר נכון גם לזאת שהיתה מכה, והיה לו לירא פן תהיה בו יד השם מעתה:

סְפוֹרְנוֹ ולא שת לבו גם לזאת. להבין ההבדל אשר היה גם בזאת בין הפעל האלהי לפעל המכשפים, שפעולת האל יתברך היתה שנוי בטבע היאור, אשר הוא כלו בלתי נפסד, והפך אותו לטבע דם אמתי, עד שמתו בו הדגים, ופעולת החרטומים היה שינוי בדבר נפסד ואולי באחיזת עינים:

אוֹר הַחַיִּים ויפן וגו' ולא שת לבו וגו'. לא שהשיב שאינו חפץ לשלח, וכוונת הרשע כדי שלא יתחייב עונש על המיאון ויביא עליו עוד מכה אחרת. וטעם שלא שת לבו ולא שאל ממשה שיבקש עליו רחמים נבאר בסמוך (לקמן ח' ד') בעז"ה:

כד וַיַּחְפְּרוּ כָל־מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲפָרוּ כָל מִצְרָאֵי סַחֲרָנוּת נַהֲרָא מַיָא לְמִשְׁתֵּי אֲרֵי לָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מִמַיָא דְנַהֲרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויחפרו. רבים אומרים כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם ונתלבנו ביד הישראלי. אם כן למה לא נכתב אות זה בתורה. ולפי דעתי כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעבריים. כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו. רק מכת הערוב שהיתה קשה. השם הפריש בין המצריים ובין ישראל וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם. ולא כן בשחין. ולא בארבה כי הם יוצאים ממצרים וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העבריים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מים לשתות. המובן מזה שלא שתו כי לא אמר וישתו ואם לא שתו היאך יכולים לשהות ז' ימים בלא מים. אך יש לפרש ששתו ויהיה לשתות כמו וישתו ויובן הלשון לב' צדדים שלא שתו ושתו ויהיה באורו שלא שתו ממה שחפרו בו כי אפילו מה שחפרו נהפכו לדם אבל אפשר ששתו מן המים המלוחים שאינם ראוים לשתיה וזהו שאמר כי לא יכלו לשתות ממימי היאור, שהיו מתוקים וראוים לשתיה, כן פי' הגאון רבינו סעדיה ז"ל. ובאר כי יש הפרש בין מימי ובין מי, כי לשון מימי נזכר על המים הראויים לשתות כלשון (במדבר כ) ונתן מימיו (שמות כג) וברך את לחמך ואת מימיך, וכה"א (דברי הימים ב לב) יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון וכן (איכה ה) מימינו בכסף שתינו. ולשון מי נזכר על שאינם ראוים לשתות, כלשון האמור במבול (בראשית ז) מפני מי המבול, (ישעיה נד) מעבור מי נח, וכן בים כתיב (שמות טו) וישב ה' עליהם את מי הים, (דברים יא) אשר הציף את מי ים סוף על פניהם, וכן (ירמיה ב) מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר כי היו נהרות שאינם ראוים לשתיה, ומצינו בירדן שהזכיר הכתוב את שניהם מימי ומי לפי שהירדן היו קצת מימיו ראוים לשתיה וקצת שלא היו ראוים.

כה וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת־יְהוָה אֶת־הַיְאֹר׃

רַשִׁ״י וימלא. מִנְיַן שבעת ימים, שֶׁלֹּא שָׁב הַיְאוֹר לְקַדְמוּתוֹ, שֶׁהָיְתָה הַמַּכָּה מְשַׁמֶּשֶׁת רְבִיעַ חֹדֶשׁ, וג' חֲלָקִים הָיָה מֵעִיד וּמַתְרֶה בָהֶם (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וְאַשְׁלֵם שִׁבְעַת יוֹמִין בָּתַר דִמְחָא יְיָ יָת נַהֲרָא:

רַשְׁבַּ״ם שבעת ימים: כך היתה מכת היאר:

אִבְּן עֶזְרָא וימלא. הזכיר זה בעבור שעמדה זאת המכה ימים רבים ולא כן בשאר המכות:

רַמְבַּ״ן ופסוק וימלא שבעת ימים קשור בעליון, וימלא בזה שבעת ימים, שחפרו מצרים סביבות היאור ולא יכלו לשתות ממימי היאור עד מלאת שבעת ימים אחרי ההכאה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וימלא שבעת ימים. פירש הכתוב במכה הראשונה של דם שעמדה המכה ז' ימים כטומאת הנדה, מה טומאת הנדה ז' ימים אף מכת הדם במצרים ז' ימים, וגלה הכתוב במכת הדם שהיא ראשונה והוא הדין לכל השאר שעמדה כל אחת ואחת ז' ימים וימי הרוחה כ"א יום הרי חדש ימים בין עמידת המכה והרוחה וכן מצינו שיסד רבי אליעזר הקליר בפיוטו ואמר ירח ימים הוקצב לכל מכה שלשה חלקים ויעד וחכה, ורביעית שמשה המכה.

אוֹר הַחַיִּים וימלא שבעת ימים. פי' מלאו שיעור המוגבל למכה, ואחרי ששלמו שבעת ימים אחרי הכות וגו' ויאמר ה'. וכוונת הכתוב בהודעה זו היא כי לא נתרגש פרעה במכה זו לבקש ממשה להתפלל אל ה' ונשארה המכה עד גבולה, והוא אומרו וימלא וגו' אחרי שהכה ה' ושלמו ומלאו ימי המכה, וזה לדעת מרבותינו ז"ל (שמו"ר פ"ט) שאמרו כי כ"ד ימים היה מתרה בהם עד שלא באה המכה וז' ימים היתה המכה משמשת בהם, אבל להאומר כי שבעה ימים היה מתרה בהם וכ"ד ימים היתה המכה משמשת בהם, היו שבעת ימים של ההתראה, וממילא הנשאר מהחודש היתה משמשת המכה בהם. אלא שקשה לסברתו ממכת חשך, ואולי זו יצתה מהכלל, ואפשר שגם היאור מכתו יצתה מהכלל, ויודה מאן דאמר עשרים וארבעה ימים היתה משמשת המכה שהיאור לא ארכה מכתו, ויתכוונו שניהם יחד במשמעות הכתוב שאמר שבעת ימים אחרי הכות שלא הוכה אלא שבעת ימים כמשפט מכת חשך שלא היתה יותר משבעה. וסובר אני שהגם שהיה גבול למכה היתה מסתלקת אם היה משה מתפלל קודם הזמן ההוא:

כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:

רַשְׁבַּ״ם ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה: שני פעמים היה משה מתרה את פרעה בשני מכות ובשלישי לא היה מתרה, וכן כל הסדר בכל שלש מכות אינו מתרה, בדם ובצפרדעים התרה, בכנים לא התרה, בערוב ובדבר התרה, בשחין לא התרה בברד ובארבה התרה בחשך לא תהרה:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר בא אל פרעה. עם אהרן אחיך. ויודיע אותו המכה השנית אם לא ישלח עמי:

כז וְאִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים׃

רַשִׁ״י ואם מאן אתה. וְאִם סַרְבָן אַתָּה: מאן. כְּמוֹ מְמָאֵן, מְסָרֵב, אֶלָּא כִּנּוּי הָאָדָם עַל שֵׁם הַמִּפְעָל, כְּמוֹ "שָׁלֵו" (איוב ט"ז), "שָׁקֵט" (שופטים י"ח), "סַר וְזָעֵף" (מלכים א כ'): נגף את כל גבולך. מַכֶּה, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן מַגֵּפָה אֵינוֹ לְשׁוֹן מִיתָה אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה, וְכֵן "וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה" (שמות כ"א), אֵינוֹ לְשׁוֹן מִיתָה, וְכֵן "וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם" (ירמיהו י"ג), "פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ" (תהילים צ"א), "וּלְאֶבֶן נֶגֶף" (ישעיהו ח'):

אוּנְקְלוֹס וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחָא הָא אֲנָא מָחֵי יָת כָּל תְּחוּמָךְ בְּעֻרְדְעָנַיָא:

רַשְׁבַּ״ם נוגף: מכה:

אִבְּן עֶזְרָא ואם. מלת מאן תאר יוצא. כמו ושבח אני את המתים. וטעם נגף. כמו משחית. וכן כתיב וצפרדע ותשחיתם. והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים. ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים ויקרא בלשון ערב אלתמס"ח. ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול והוא הנכון בעיני והוא הידוע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את כל גבולך. ולא גבול חם, ובכאן שהמכות היו מודיעות תחומי הארץ. וכן אמרו במדרש בני חם ובני מצרים היו חלוקים בתחומין הכושיים אומרים ע"כ תחומנו והמצריים אומרים ע"כ תחומנו כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם הגבול שלא היו צפרדעים בו היו יודעים שאינו של מצרים שנאמר את כל גבולך ולא של אחרים.

אוֹר הַחַיִּים ואם מאן אתה. צריך ההתראה סמוך למכה:

כח וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י ועלו. מִן הַיְאוֹר: בביתך. וְאַחַר כָּךְ בבית עבדיך. הוּא הִתְחִיל בָּעֵצָה תְּחִלָּה, "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ" (שמות א'), וּמִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת:

אוּנְקְלוֹס וִירַבֵּי נַהֲרָא עֻרְדְעָנַיָא וְיִסְקוּן וְיֶעֱלוּן בְּבֵיתָךְ וּבְאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָךְ וְעַל עַרְסָךְ וּבְבֵית עַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ וּבְתַנוּרָךְ וּבְאַצְוָתָךְ:

אִבְּן עֶזְרָא ושרץ היאר. פועל יוצא. כמו ישרצו המים. וטעם ועלו. כי הנהר לעולם שפל מן העיר:

כט וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל־עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים׃

רַשִׁ״י ובכה ובעמך. בְּתוֹךְ מְעֵיהֶם נִכְנָסִין וּמְקַרְקְרִין (סוטה י"א):

אוּנְקְלוֹס וּבָךְ וּבְעַמָךְ וּבְכָל עַבְדָיךְ יִסְקוּן עֻרְדְעָנַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא ובכה ובעמך. אמר יפת בעבור שהכתוב אמר ובכה ובעמך רמז כי בו ובעמו בלבד ולא בעם ישראל. ואין זו ראי' כי הזכיר שיעלו עליו ועל כל עמו ואין צורך להזכיר ישראל:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ובכה ובעמך. תוספת הה"א ללמדך כי כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היתה של חמש מכות.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.