Exodus 9 — שְׁמוֹת ט

פָּרָשַׁת וָאֵרָא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה וּתְמַלֵל עִמֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:

אִבְּן עֶזְרָא בא אל פרעה. אל הארמון שלו. א"ר יהודה הלוי שתים מכות היו במים. האחת שהתאדמו ומתה הדגה. והשנית שעלו הצפרדעים מהם. ובארץ שתים אחת מהכנים. והשנית מהערוב. והן חיות מעורבות. וכתיב ותוצא הארץ נפש חיה. ושתים באויר. כי הדבר איננו רק חם או קר משונה מן המנהג. וברגע אחד מתים אין להם מספר. בעבור כי רוח כל החיים שהיא בלב תלויה באויר. והשנית מכת שחין כי הכתוב יקרא הרקיע אשר על ראשם שמים. והמכה השביעית מעורבת מגלגל הסערה ומגלגל האש. וכן כתוב ואש מתלקחת בתוך הברד. והשמינית מכת הארבה שבאה מרחוק ע"י הרוח. והתשיעית היתה מכה נפלאה שנעדר אור שני המאורות והככבים מארץ מצרים. ועשירית רדת המשחית מגלגלי הכבוד להרוג הבכורים:

אוֹר הַחַיִּים בא אל פרעה. כלל זה בידך כל מקום שיאמר בא אל פרעה יכוין לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית אף על פי כן יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות, וכן היה עושה כאומרם ז"ל (ילקוט קע"ה) כי כמה שומרים היו לפרעה מזוינים ואריות וכלבים והיה נכנס באין מונע. ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל ממה שאמר פרעה למשה (לקמן י' כח) השמר לך וגו' אל תוסף ראות פני וגו' למה הוצרך פרעה להתרות במשה והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך ולהם יצו שלא יניחוהו ליכנס, אלא ודאי כי לא עמדו כנגדו ואפי' אריות וזה נס עצום, לזה היה ה' צריך לומר לו בא אל פרעה פי' הכנס ועלה אליו ולא תשים לבך למונע בעולם. ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה היה אומר לו לך אל פרעה כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו אלא לצד שאין זמן זה ראוי להליכה כי הוא מוציא בולעו התעוב ואינו מהמוסר לזה אומר לו לך אף על פי כן: (ג)

ב כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם׃

רַשִׁ״י מחזיק בם. אוֹחֵז בָּם, כְּמוֹ "וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כ"ה):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחָא וְעַד כְּעַן אַתְּ מַתְקֵף בְּהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ועודך מחזיק. חסר יד או הדומה לו כמו מחזיק באזני כלב:

ג הִנֵּה יַד־יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד׃

רַשִׁ״י הנה יד ה' הויה. לְשׁוֹן הֹוֶה, כִּי כֵן יֹאמַר בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה עַל שֶׁעָבַר הָיְתָה, וְעַל הֶעָתִיד תִּהְיֶה, וְעַל הָעוֹמֵד הוֹיָה, כְּמוֹ עוֹשָׂה, רוֹצָה, רוֹעָה:

אוּנְקְלוֹס הָא מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הַוְיָא בִּבְעִירָךְ דִי בְחַקְלָא בְּסוּסְוָתָא בַּחֲמָרֵי בְּגַמְלֵי בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא מוֹתָא תַּקִיף לַחֲדָא:

אִבְּן עֶזְרָא הנה יד ה' הויה. הנה מצאנו שיתחלף היו"ד בוי"ו. ואתה הוה להם למלך. והפך זה שוי"ו אשר לא יבושו קוי. יתחלף ביו"ד וקוי ה' יחלופו כח: ומלת דבר. שם כלל לא מצאנוהו בפעלים. רק במקום אחת ותדבר את כל זרע הממלכה. ובספר מלכים כתוב ותאבד. והפי' רחוק רק לא ידענו טוב ממנו:

רַמְבַּ״ן במקנך אשר בשדה התרה אותם בהווה, כי רוב המקנה בשדה, אבל היה הדבר גם במקנה אשר בבית, כמו שאמר (שמות ט׳:ו׳) וימת כל מקנה מצרים. ויתכן כי בעבור היות תועבה למצרים כל רועה צאן (בראשית מו לד) היו מפרישים אותם מן הערים, בלתי בעת השתמשם בסוסים לרכוב ובחמורים במשא והנה היה המקנה רחוק ממצרים בשדה גבול גשן, ויתערב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, ועל כן הוצרך לומר והפלה ה' בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל או בעבור שהדבר משנוי האויר ראוי שיתפשט בכל הפלך, רק שעשה השם עמהם להפליא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הנה יד ה' הויה. הזכיר במכה זו חמישית יד ה' הויה שהוא ה"א אחרונה שבשם, והזכיר לשון הויה והוא השם האחרון מצרוף השם המיוחד הסובל י"ב בתים כנרמז בכתוב זה שמי לעולם והזכיר ג"כ ה' מינין מן המקנה, והבן זה. במקנך אשר בשדה. התרה אותם בהוה כי רוב המקנה בשדה כלשון (שמות כב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שאף טרפה שבבית אסורה אלא דבר הכתוב בהוה, וכן בכאן כי הדבר היה אף במקנה שבבית כענין שכתוב (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים. אבל כתב הרמב"ן ז"ל כי הזכיר אשר בשדה מפני שכל המקנה שלהם היה בשדה לא היו מאספין אותו אל הבתים כלל לפי שתועבת מצרים כל רועה צאן ומפני כן היו מרחיקים אותו מן הערים. והנה המקנה היה רחוק מארץ מצרים בשדה גבול ארץ גשן והיה הכל מעורב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, ועל כן הוצרך לומר והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, או מפני שמכת הדבר הוא משנוי האויר והאויר כלו היה שוה במקום אחד ובזמן אחד והיה ראוי שיתפשט קלקול האויר גם במקנה ישראל רק שעשה הקב"ה עמהם נס.

אוֹר הַחַיִּים אשר בשדה. פי' דוקא, וכולן מתו דכתיב וימת כל מקנה מצרים פי' שהיו בשדה כרשום בדברי ה': (ה)

ד וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר׃

רַשִׁ״י והפלה. וְהִבְדִּיל:

אוּנְקְלוֹס וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין בְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְמִצְרָיִם וְלָא יְמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִדָעַם:

אִבְּן עֶזְרָא והפלה. דבר. יאמר על ענין דברים מחוברים. כמו הדבר אשר דבר ה'. גם יאמר על יש כמו זה וכמוהו לא חסרת דבר:

ה וַיָּשֶׂם יְהוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ׃

אוּנְקְלוֹס וְשַׁוִי יְיָ זִמְנָא לְמֵימָר מְחַר יַעְבֵּד יְיָ פִּתְגָמָא הָדֵין בְּאַרְעָא:

רַשְׁבַּ״ם מועד לאמר: שלא יאמרו מכת מדינה היא:

אִבְּן עֶזְרָא וישם. שם קצב וזמן לתחלת האות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה'. היה לו לומר מחר אעשה או שיאמר מחר יהיה הדבר הזה בארץ. וע"ד הפשט יאמר כי השי"ת שם מועד למשה לאמר לישראל מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ. וע"ד הקבלה וישם ה', יעשה ה', הכונה הוא ובית דינו וכבר הזכיר למעלה בית דינו במה שהזכיר הנה יד ה' הויה, והוא השם המיוחד המיעד, ומצינו כיוצא בו (שמות טז) ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם וגו' ראו כי ה' נתן לכם השבת והיה ראוי לומר אנכי נותן וכן רבים.

אוֹר הַחַיִּים וישם ה' מועד לאמר. פי' הודיע אותם זמן המכה כדי שיכניסו המקנה מהשדות וכמו שמצינו לו שעשה במכת הברד, ושם אמר ה' הדברים מפורשים דכתיב (פסוק יט) שלח העז וגו' וכאן אמר הדברים ברמז, והוא מה שנתכוון לומר בתיבת לאמר פירוש שיאמרו משה ואהרן שימת מועד זה לפרעה ולמצריים כי הוא תכלית המכוון כמו שפירשנו: (ו)

ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־מֵת אֶחָד׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד יְיָ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְמִצְרָיִם וּמִבְּעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חָד:

אִבְּן עֶזְרָא ויעש ה'. ופי' וימת כל מקנה מצרים. רובו. כי הנה כתיב שלח העז את מקנך וככה תמצא בברד ואת כל עשב השדה. והעד מכת הארבה ואכל את יתר הפליטה:

אוֹר הַחַיִּים כל מקנה מצרים. פי' שלא הכניסום מהשדה, ולזה לא אמר אשר בשדה והבן: וממקנה בני ישראל. שהיו להם מימי יעקב ובניו שבאו מצרימה, גם אולי שקנו מריוח שהרויחו במכת הדם. ועוד ירצה לומר שאם היו מתחכמין מהמצריים למכור לישראל כדי שיהיו נקראים על שם ישראל כדי שיפליא ה' בהם ולא ימותו והיו מערימין גם אלו מתו. אבל מקנה ישראל שהם כפי האמת מקניהם לא מת, ושיעור הכתוב הוא וימת כל מקנה מצרים וחלק א' ממקנה בני ישראל, ופי' מ"ם לא מ"ם מקצת הצאן אלא מ"ם מקצת מן המקנה הנקרא על שם ישראל, כי יש מקנה שנקרא על שמו והוא שלו, ויש שאינו שלו אלא שמו נקרא עליו, ואמר כי בחינה אחת ממקנה ישראל שהערימו המצריים לקרותם על שמם מתו. ומקנה ישראל פי' שהוא כפי האמת של ישראל לא מת מהם אפי' א': (יג)

ז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם׃

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל עַד חָד וְאִתְיַקַר לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת עַמָא:

אִבְּן עֶזְרָא עד אחד. אפי' א'. כאשר אפרש בשירה. וטעם זה הפסוק ואפילו ששלח וראה כי השם אוהב ישראל ובעבורם הכה מקנהו לא חשש מהמקנה בזאת המכה לשלח עמו אולי לא עמדה הרבה:

סְפוֹרְנוֹ והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה. אף על פי שהיה זה פלא מבואר, בלתי מתיחס בשום פנים זולתי לאל יתברך, כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו:

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה׃

רַשִׁ״י מלא חפניכם. ילויני"ש בְּלַעַז: פיח כבשן. דָּבָר הַנִּפָּח מִן הַגֶּחָלִים עֲמוּמִים הַנִּשְׂרָפִים בַּכִּבְשָׁן, וּבְלַעַז אולבי"ש: פיח. לְשׁוֹן הֲפָחָה, שֶׁהָרוּחַ מְפִיחָן וּמַפְרִיחָן: וזרקו משה. וְכָל דָּבָר הַנִּזְרָק בְּכֹחַ, אֵינוֹ נִזְרָק אֶלָּא בְיַד אַחַת, הֲרֵי נִסִּים הַרְבֵּה – אֶחָד שֶׁהֶחֱזִיק קֻמְצוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מְלֹא חָפְנַיִם שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אַהֲרֹן, וְאֶחָד שֶׁהָלַךְ הָאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן סִיבוּ לְכוֹן מְלֵי חָפְנֵיכוֹן פִּיחָא דְאַתּוּנָא וְיִזְרְקִנֵהּ משֶׁה לְצֵית שְׁמַיָא לְעֵינֵי פַרְעֹה:

רַשְׁבַּ״ם פיח: אפר דק שמתנפח ברוח:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וזרקו משה השמימה. ידוע כי כל מכה ומכה מעשר מכות כוללת נסים רבים, וכאן הזכיר מלא חפניכם ואמר וזרקו משה הגיד כי מלא חפני שניהם החזיק משה בחופן אחד ולכך אמר וזרקו משה כי הדבר הנזרק בכח אינו כי אם ביד אחת, ועוד נס אחר כי כל ארץ מצרים נתמלא אבק מן הפיח המועט ההוא זהו שאמר והיה לאבק על כל ארץ מצרים, ונס שלישי המכה בעצמה שהיה הפיח ההוא לשחין פורח על האדם ועל הבהמה.

סְפוֹרְנוֹ לעיני פרעה. למען יראה שלא היתה מכה מסובכת מעפוש בליחות מצד האויר או המערכת אשר מהם תבא לפעמים מכת מדינה טבעית:

ט וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י לשחין פרח אבעבעת. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְֹשִׁיחֲנָא סָגֵי אֲבַעְבּוּעִין, שֶׁעַל יָדוֹ צוֹמְחִין בָּהֶן בּוּעוֹת: שחין. לְשׁוֹן חֲמִימוּת; וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה, "שָׁנָה שְׁחוּנָה" (יומא נ"ג):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי לְאַבְקָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וִיהֵי עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא לְשִׁיחֲנָא סַגִי אֲבַעְבֻּעִין בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רַשְׁבַּ״ם פורח: מגדל אבעבועות מלאות מורסא וליחלוח:

אִבְּן עֶזְרָא והיה. זה מעשה נס שזה הפיח שהוא מעט נעשה אבק על כל ארץ מצרים ולא הפריש ישראל: אבעבועת. האל"ף נוסף. כי הוא מגזרת מים תבעה אש. והמלה כפולה. כמו תשעשעו תשגשגי:

רַמְבַּ״ן והיה לאבק על כל ארץ מצרים על דעת, רבותינו (שמו"ר י ו) היה מן הפיח ההוא אבק יורד על כל ארץ מצרים, והיה האבק ההוא כשיורד על האדם ועל הבהמה בכל ארץ מצרים מעלה בהן שחין ואבעבועות, כי היה חם שורף, ואולי היה הרוח מכניס אבק גם בבתים ואין ניצל ממנו, ונכון הוא. וכן ירד פעמים רבות בימי הבצורת כדמות אבק ברדת הטל, וכתיב (דברים כח כד) יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר. וכן יתכן לומר על דרך הפשט כי פירוש והיה לאבק, שיהיה האבק אשר יעשה מן הפיח במקומו נותן שחין על כל ארץ מצרים, שהלקה את האויר לעשות כן וגזרת עליון היא:

י וַיִּקְחוּ אֶת־פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה׃

רַשִׁ״י באדם ובבהמה. וְאִם תֹּאמַר מֵאַיִן הָיוּ לָהֶם הַבְּהֵמוֹת, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם? לֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה אֶלָּא עַל אוֹתָן שֶׁבַּשָּׂדוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, וְהַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' הִכְנִיס אֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, כֵּן שְׁנוּיָה בִּמְכִילְתָּא אֵצֶל "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות י"ד):

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיבוּ יָת פִּיחָא דְאַתּוּנָא וְקָמוּ קֳדָם פַּרְעֹה וּזְרַק יָתֵהּ משֶׁה לְצֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה שִׁיחֲנָא אֲבַעְבֻּעִין סָגֵי בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויקחו את פיח הכבשן. מלא חפניהם כאשר הזכיר. ומשה זרק הכל יתכן שהחרטומים לא לקו במכת הצפרדעים והערוב בעבור חכמתם בקשו דרך בחכמת התולדות להרויח להם מעט ועתה נבערה חכמתם על כן הזכיר זה. ובעבור שלא עמדה המכה הרבה לא בקש פרעה שיעתירו ובעבור שהמכה הראשונה עמדה ז' ימים. לא נלמוד ממנה על דרך הפשט שככה עמדה כל מכה. ועוד כי אחר הכתוב נרדוף. וידוע כי מכת הדבר היתה שעה אחת ומכת החשך ג' ימים. על כן אין לנו דרך לדעת באיזה חדש בא משה והחלו המכות. רק אם היתה קבלה ביד חכמינו הקדושים קבלנו ושמענו:

יא וְלֹא־יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי־הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל־מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וְלָא יָכִילוּ חָרָשַׁיָא לְמֵיקַם קֳדָם משֶׁה מִן קֳדָם שִׁיחֲנָא אֲרֵי הֲוָה שִׁיחֲנָא בְּחָרָשַׁיָא וּבְכָל מִצְרָאֵי:

רַמְבַּ״ן ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה בושו והכלמו וחפו ראשם בהיותם מלאים שחין ולא יכלו מלט נפשם, על כן לא באו בהיכל המלך ולא נראו לפני משה בחוצות והיו בבתיהם מסוגרים:

יב וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס וְתַקִיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה:

אִבְּן עֶזְרָא ויחזק ה'. על כן לא בקש להעתיר:

רַמְבַּ״ן ויחזק ה' את לב פרעה ויתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם, ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באולתו רק עונותיו אשר ילכדונו. או שירמוז הכתוב למה שפירשו רבותינו, כי במכות הראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת ה' כמו שביארתי למעלה (ז ג). והוא האמת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחזק ה' את לב פרעה. זו מכה ששית נאמר בה ויחזק ה' כי בחמש מכות ראשונות לא נאמר בהן כן כי אין החזוק מאתו יתברך כי אם מתוך כובד לבו של פרעה ומתוך שהיו החרטומים מחזקים את לבו ומתפארים בחכמתם אצלו, אבל עתה במכת השחין לא באו בהיכל מלך פנימה ולא נראו לפני משה כלל כי נתביישו בהיותם מוכי שחין ואין מחזיק ביד פרעה ואין מדבר על לבו ואולי היה נמלך לשלחם אלא שהיתה סבה מאת השי"ת מכאן ואילך.

סְפוֹרְנוֹ ויחזק ה'. כי לא היה סובל זה בלי ספק, כענין באיוב וגע אל עצמו ואל בשרו:

יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵם בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. לא הזכיר במקום הזה שהוא יוצא המימה. אולי היה לו צורך אחר:

אוֹר הַחַיִּים השכם בבקר וגו'. ג' מצות נצטווה, א' שילך בהשכמה, ב' שיתיצב לפניו פי' שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים, אלא כגדול העומד לפני קטן כי כבר עשאו רבון ושליט עליו, והוצרך לצוותו לצד שמטבעו של משה להרכין ראשו מעט כדרך השפלים, לזה אמר כי לפני פרעה לא יתנהג כן, עוד רמז לו כי פרט זה שאומר לו התיצב לא בכל מקום יסיר מעליו ההכנעה הרגיל בה, אלא לפני פרעה, אבל יהיה בלבו עניו ושפל לפני אל עליון ויהיה נצב בגופו ולבו מוכנע מאימת מלא כל הארץ כבודו, ומצוה ג' ואמרת אליו וגו': (יד)

יד כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי אֶל־לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י את כל מגפתי. לָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁמַּכַּת בְּכוֹרוֹת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי בְּזִמְנָא הָדָא אֲנָא שָׁלַח יָת כָּל מְחָתַי לְלִבָּךְ וּבְעַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי לֵית דִכְוָתִי שַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא:

רַשְׁבַּ״ם מגפותיי: מיני חבלות והכאות אש וברד ואבני אלגביש וגופרית ושלג וקיטור:

אִבְּן עֶזְרָא כי. הזכיר מגפות בעבור הקולות והברד והמטר והאש שהתחברו. ולא ראינו שפחד פרעה בכל המכות העוברות כאשר פחד מזאת. ואמר ה' הצדיק: וטעם כי אין כמני בכל הארץ. כפי מחשבת מצרים היה. שאלהיהם יוכלו להרע או להטיב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את כל מגפותי. על דרך הפשט קרא למכת הברד כל מגפותי מפני שבמכת הברד נכללות מגפות הרבה על האדם ועל הבהמה, וזהו מאדם ועד בהמה ושבירת כל האילנות ואין צריך לומר אבוד התבואה והפירות וכל טוב הארץ מרוב הפלגת קרירות הברד, וכן אמר דוד המע"ה (תהלים ע"ח) ושקמותם בחנמל הוא מין ממיני הברד והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומיבש הלחות. ואמרו רז"ל למה נקרא שמו חנמל שהיה בא ונח על השקמים ומל וכל שכן הברד הזה שהיה האש מתלקחת בתוכו. וע"ד המדרש את כל מגפותי היה הברד מכה ומשבר האילנות והאש שורפת את השרשים ולא היתה צנת הברד מתשת כח האש ולא כח האש מכלה צנת הברד משל למה הדבר דומה למלך ב"ו שיש לו שני דוכסים והם שונאים זה את זה לימים יצא המלך למלחמה ונצטרך להם והשלים ביניהם, כך כתיב (איוב כה) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל מיכאל מן המים גבריאל מן האש והקב"ה עושה שלום ביניהם. וכן מצינו בענין המרכבה שראה יחזקאל דכתיב (יחזקאל א) ודמות החיות מראיהם כגחלי אש, וכתיב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע וגו', דרך המים לרדת למטה ודרך האש לעלות למעלה והקב"ה נתן האש למטה והרקיע של מים למעלה. ותמצא בפרשה זו י"ד פעמים ברד והטעם בזה לפי שהוא מכח המים וידוע כי גלגל הירח מניע יסוד המים כשם שמניע גלגל חמה יסוד האש, ומזה נמצא תוספת הנחלים והנהרות בתוספת הלבנה וחסרונם בחסרונה, והנה הלבנה מתוספת והולכת עד י"ד ימים מכאן ואילך מתחסרת והולכת ומתמעטת. ועל דרך הקבלה את כל מגפותי כמו ולא יעיר כל חמתו שבאורו כל שהיא חמתו וכן בכאן כל מגפותי חסר וא"ו מגפתי כל שהיא מגפתי. ואמר אל לבך כנגד לבך כלומר חוזק לבך הקשה והודיע אותו כי יכניע את לבו החזק במדת כל שהיא מגפתו והוצרך משה רבינו ע"ה במכה זו להתפלל בנשיאת כפים מה שאין כן בכל השאר מטעם שהיו בני אדם מתים בה לפחד הקולות ולמכת הברד שהיתה בהסכמת הוא ובית דינו כענין שכתוב (שמות ט) וה' נתן קולות וברד, ולכך הוצרך בבטולם לישא את כפיו כדי שיתקדשו כל העשר ושיכוין בהם לרום השמים שהודה בו פרעה עתה שכונתו נשיאת כפים אליו לבעבור ימשיך מלמעלה וישפיע למטה להפסיק הפורענות ולרחם על הארץ, וזהו שאמר משה אפרוש כפי אל ה' כלומר אפרוש כפי כנגד העשר ויתקדשו ואכוין בהם אל ה' ומיד הקולות יחדלון. בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. הודיעו בכלל דבריו ענין מציאות הש"י וההשגחה והיכולת, כי הוא יתברך נמצא ומשגיח ויכול. נמצא, הוא שהזכיר במכת הצפרדעים למען תדע כי אין כה' כלומר אין מציאות אחר בנמצאים כמציאותו. משגיח, הוא שאמר במכת הערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ כלומר משגיח כמלך בתוך המדינה להיותו קרוב אל הקצוות. יכול, הוא שהזכיר כאן במכת הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ כלומר שאין בעל יכולת כמוני. והזכיר משה כן לפרעה לפי שהיה פרעה כופר בשלשתן במציאותו והשגחתו ויכלתו. ובמדרש בעבור תדע אתה אמרת לא ידעתי את ה' לפיכך מזכיר לו בכל פעם למען תדע בעבור תדע על כל דבר ודבר מזכיר חטאתו הה"ד (משלי כז) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי וגו' מתוך שהוא מתרפה ממנו בהגבהת העלי מן המכתש הוא שוכח המכות כך פרעה הרשע בין הריפות של מכות בין זמן לזמן היה מחזק את לבו.

סְפוֹרְנוֹ כי בפעם הזאת. בזה המין השלישי מהמכות באויר: אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך. כל אחת מאלה שאשלח תהיה בלב כלכם גם אחר שתסור, כי גם אחרי כן תרגישו בהזק נמשך ממנה בקלקול הצמחים והמזונות ובחולי הגוף, כמכת החשך שקלקלה מזג האויר בלי ספק, ושלא קמו איש מתחתיו, שנמשכו אליהם חלאים רעים בלי ספק. אבל מהמכות הקודמות לא נמשך הזק מבואר אחר שסרו: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. כאשר תראה יכלתי גם באויר המקיף. אמנם יכלתו בעליונים הודיעם על ים סוף בענין מלאך האלהים ועמוד הענן ועמוד האש, שכלם דברים אשר מציאותם בלתי טבעי:

כְּלִי יָקָר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי. פירש"י למדנו שמכת בכורות שקולה ככל המכות, פירש הרא"ם בכורות הבי"ת נקודה בפתח, כי בברד לא הוכו כי אם האביב שבכרו כמ"ש כי השעורה אביב, פירש רש"י בכרה כבר ויש גורסין בצורות במקום בכורות, כי הברד גרם להם רעב ובצורת וכן גרס מהרי"א, ומ"מ לא שקטה רעיון השואל למה היתה מכה זו גדולה מן כל המכות, ואין לומר שהיא גדולה מחמת הבהלה הגדולה הבאה מן קול ה' חוצב להבות אש כי המה דברים מבהילים באמת, דא"כ למה תלה רש"י הדבר במה שהוכו הביכורים או בבצורת והלא הקולות עיקר הבהלה, ואדרבה נראה שלא הקפידו כל כך על התבואה, דאל"כ מכות הארבה תהיה שקולה ככל המכות שהרי אכל מה שהשאיר הברד, אלא ודאי שלא הקפידו כל כך מאחר שהחטה והכוסמת לא נכו, וא"כ למה תהיה מכה זו גדולה מכל המכות. והנה כפי הפשט נוכל ליישב זה, שבמכת בכורות ממש ידבר, כי יש לדקדק מהו שנאמר כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך למה לא נאמר לשון אל לבך בשום מכה חוץ מבזו, אלא שר"ל שבסדר באח"ב אני שולח לך מכה אחת שתהיה גורמת שאם חכם אתה אזי תתן אל לבך מכת בכורות שתהיה בסוף סדר באח"ב, יען כי מתחילה התרה ה' בפרעה במכת בכורות, כמ"ש ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וכמו שפירש"י שם, ולפי שבפעם ההוא לא הרגיש עדיין ברעה זו כמה גדולה היא לפי שלא ראה אותה כי אם קול דברים בלבד היה שומע ע"כ לא היה משים אל לבו לא ישוב מפני קול, ע"כ אמר הקב"ה כי עכשיו אני שולח לך מכה בביכורי צמח האדמה ויודע אני שבמכה זו יהיה לך צער מאד יותר מכל המכות הקודמים, לפי שכל פרי שנתבכר חביב על האדם ביותר כמו שיתבאר בע"ה פר' כי תבא (כו ב) בטעם הביכורים, והראיה שבמכה זו התודה ואמר חטאתי הפעם, מה שלא אמר כן בכל המכות הקודמים לפי שבאמת היה צר לו מאוד שהוכו הפירות שנתבכרו תחילה מחמת שהם חביבים על האדם ביותר, ואם בפרי צמח האדמה כך, ק"ו בפרי בטנך כמה גדול הצער במיתת בנך בכורך, ואם עד הנה לא הרגשת בדבר הנה בפעם הזאת שאני מכה את בכורי צמח האדמה אזי תתן אל לבך את כל מגפותי, דהיינו מכת בכורות פרי הבטן כמה גדול הצער, וע"ז נאמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפות, דהיינו מכת בכורות של פרי הבטן אל לבך, שתתן לבך להתבונן ולדרוש ק"ו שאם בבכורי פרי האדמה כ"כ גדול הצער מחמת שהם חביבין על האדם ק"ו בבכורי פרי בטנך, וא"כ שפיר קאמר רש"י שמכת בכורות ממש שקולה כנגד כל המכות שהרי הכתוב קראה כל מגפותי. וכך הוא האמת שהרי בכולם לא נכנע פרעה כ"א במכות בכורות, ובזה מיושב מה שהוצרך הכתוב לומר והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וכבר ביכרה וזה פירוש יקר מאד. ועל צד הרמז, נ"ל על דרך שכתבתי למעלה (ז יז) שמכת הברד והקולות בא לפרעה על אשר לא רצה לשמוע בקול ה' בהדר, ועל כן השמיע ה' לאזנו קולות נוראים ומבהילים, ולכן היה מתודה דווקא בחטא זה ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. תחת אשר כחש בה' ויאמר לא הוא, והיה חוטא בקול, וסיפר לשון הרע על בוראו, ע"כ נידון בקולות כדרך שאמרו במצורע שמביא צפרים העושים מעשה קול לכפר על קול של לשון הרע, וע"כ נאמר כאן הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד. וקשה לערבינהו ולתנינהו הקולות והברד יחדלון, או לא יהיה עוד, אלא שכך אמר משה לפרעה מה תצעק אלי לאמר העתירו אל ה', אם תשוב מדרכך ולא תשמיע בחוץ קולך קול ענות בחרופים וגדופים כלפי מעלה לאמר מי ה' אז ממילא הברד לא יהיה עוד, כי בסור הסבה יסור גם המסובב, וז"ש כשהקולות שלך יחדלון אז ממילא הברד לא יהיה עוד, למען תדע כי לה' הארץ כשתשוב בתשובה, לא כאשר אמרת בתחילה מי ה'. ולפי שחטא זה היה בלשון, וידוע שחטא הלשון מגדיל עונות כנגד ג' ראשי עבירות והם ע"ז ג"ע ש"ד וכל התורה בכלל, כי כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה, א"כ מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המיתות, כי עונש עבודה זרה בסקילה וכן עונש המגדף, ועונש שפיכות דמים בהרג, ועונש סתם ג"ע בחנק, ובת כהן כי תזנה בשריפה, א"כ מצינו שכל ד' מיתות ב"ד שייכים בשלשה ראשי עבירות אלו, ע"כ מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המגפות הללו כי הוא שקול כנגד כולם, וז"ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כי מצינו במכת הברד דוגמא לכל ד' מיתות ב"ד סקילה באבנים, דוגמא לזה ירד עליהם הברד ואבני אלגביש וסקל יסקל אותם. שריפה, שנאמר ותהלך אש ארצה. הרג, שנאמר יהרוג בברד גפנם ולשון הריגה אינו שייך בגפן, אלא שרמז לאנשיהם היקרים שנמשלו לגפן, כד"א גפן ממצרים תסיע. וחנק, היינו ברבוי מים שירדו עם הברד, כי אולי נטבעו קצתם בשדה במטר הברד, כי כל מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' . והכה הברד את מה שנתבכר תחילה, תחת אשר שלח פרעה יד לשונו בהקדוש ברוך הוא בכורו של עולם כדאיתא בספר נוה שלום, ואגב זה הודיע לנו הכתוב שהפשתה והשעורה נכתה וגו', אע"פ שפשוטו משמע שבא להודיענו אגב שכשם שהוכתה הפשתה מצד היותה עומדת בקשיה כך הוכה פרעה על קשי ערפו כגבעול זה, מ"מ אגב אורחינו בא נמי להודיע מי ומי המוכים ולוקים המקבלים נזק מן בעלי הלשון, ומי הוא בן חורין מן בעלי הלשון, באופן שיהיה הכל מדה כנגד מדה שכל מי שמקבל נזק מן קול ענות של בעלי הלשון כנגד זה הוכו גם אותן צמחים הדומים לו מן קול הברד, וכל מי שניצול מן קול בעלי הלשון ניצולו גם מן קול הברד אותן צמחים הדומים לו, כי מהידוע שמן בעלי הלשון מקבלים נזק שני כתות כת אחת הם הבכורים במעלה אשר רבים קנאים פוגעים בהם המתקנאים בגודל מעלתם, ועוד שלגודל מעלתם ביותר הם מתפעלים מן הלשון הרע, לאפוקי מי שהוא מן קטני המעלות אין מתקנאים בהם כל כך ואין שולחים בהם כל כך חץ לשונם, ואת"ל שחציו נחתו בו מ"מ אינו מתפעל כל כך ואינו מזיק לו כל כך כמו שמזיק הלשון לאנשי המעלה אשר להם משפט הבכורה היושבים ראשונה במלכות שמים, הלא מדה זו מצויה ברבת בני עמנו, כי בעלי הלשון השמיעו אין נקי, כל איש חיל רב פעלים, ובלשונם מפילים כל חומה גבוה וכל ארז אדיר בלבנון ינקבוהו תולעת יעקב, כת שניה הם העומדים כנגד בעלי הלשון כגבעול זה ואינו נכנע להם להיות מן השומעים חרפתם ואינן משיבים אלא רוצה לעמוד כנגדם להשיב למחרפו דבר, או המתפאר במעלתו כי זאת קומתו דמתה לתמר, אז ביותר הלשון הרע מזיק לו והניצול מן הלשון הרע הוא, מי שהוא מן המאפילים, שאינם מראים את עצמם בפני הבריות, לקיים מה שנאמר לך עמי בא בחדריך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אע"פ שחץ שחוט לשונם עוברים אפילו כמה חומות, והיושב בחדרי חדרים וניצול מכל כלי זיין, מ"מ אינו ניצול מבעלי חצים אלו, מכל מקום הצלה פורתא מיהא הוי כשאין האדם מתראה בפניהם במעלותיו ואינו משיב למחרפו דבר, ויהיה כאיש אשר אינו שומע, לכך ספרה לנו התורה כי הפשתה והשעורה נכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול, וקשה מאי קמשמע לן דאם בא להורות שלפי שהחטה והכוסמת לא נכו ע"כ הכביד פרעה את לבו, מ"מ למה הוצרכה ליתן טעם למה נכו אלו ולא נכו אלו, אלא לרמז לנו כשם שקול הלשון מזיק לבכורי המעלה ולעומד כנגדם כגבעול זה, כך הוכו מן קול הברד הפשתה והשעורה כי הפשתה גבעול עומד בקשיה, והשעורה אביב נתבכרה. אבל החטה והכוסמת לא נכו, כך כל המאפילים עצמם ואינן נראין לבריות במעלתם ועושין את עצמם כלא שומעין אלו לא נכו, וכן יתבאר בע"ה פרשת כי תצא (כג יד) על פסוק ויתד תהיה לך על אזניך. כי השתיקה עיקר כלי זיינו של אדם לנצח בה את מחרפיו. ובזה מתורץ, מ"ש כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' פירש"י לפי שהיתה העיר מלאה גלולים ומקשים כאן למה הקפיד דווקא במכה זו, אע"פ שלפי פשוטו י"ל שודאי בכל המכות הקפיד על זה ולא הוצרך משה להודיע לפרעה אימתי יתפלל ואם תוך העיר או חוצה לה, זולת במכה זו שאמר פרעה ורב מהיות קולות אלהים שמע מינה שכל כך נבהל מן הקולות עד שרצה שיפסקו לאלתר, ע"כ הוצרך משה להודיעו שא"א שיפסקו לאלתר שהרי הוא צריך לצאת מן העיר תחילה ושם יעתיר אל ה', מ"מ גם לפי דרכינו רמז לו שחטא הלשון גרם לפרעה כי סר ה' מעליו, ואינו רוצה להתראות אפילו למשה כל זמן שהוא במחיצה אחת עם פרעה, על דרך שאמרו רז"ל כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור יחד שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו, ע"כ נאמר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' לפי שהעיר מלאה גלולים, כי כמו ששלח בו כל מגפותיו לפי שלשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד, כך הזכיר לשון מלאה גלולים להורות שחטא זה כולל גלולים הרבה וממלא כל העיר בכל מיני גלולים. ויש אומרים, שהוצרך להתפלל בשדה מקום שהמכה משמשת ביותר ונראה עוד לומר שהוצרך לומר כצאתי את העיר שלא יחשדו פרעה שמיראת הקולות והברד ילך לאיזו בית להתפלל, ע"כ אמר לו כצאתי את העיר להראות לו גודל הנס שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו שם לא יהיה ברד.

אוֹר הַחַיִּים כי בפעם הזאת וגו'. הודיעו עוצם המכה כדין ההתראה שצריך להתרות עליו במיתה עצמה, שאם התרו בו במיתה קלה ובאים להמיתו בחמורה פטור כידוע: כל מגפותי וגו'. קשה הלא ראינו שהביא עליו עוד שלש מכות אחרות. והיה נראה לומר כי לצד ששקולה זו כנגד כולן, ומה שאמרו ז"ל (רש"י) ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, אולי שזו שקולה כנגד כל שלפניה שהם שש מכות ומכת בכורות שקולה כנגד כל שלפניה ומכת ברד בכלל, וכשאתה בא למנין תהיה מכת בכורות שקולה כנגד י"ד מכות, ולא הנאני דרך זה. והנכון בעיני שנתכוין לומר אליו כי באמצעות מכה זו יטה לבו להבין להרגיש במגפות שהביא עליו ה', יובן כי בכל מכה ומכה שהביא עד עתה לא היה מחליט פרעה בדעתו כי הם מאלהי היכולת והיה תולה במכשפות ומעשה שדים, וזה לך האות שגם החרטומים עושים כן, והגם שהיתה מכה שאמרו החרטומים אצבע אלהים היא, יש מקום לפרעה לחשוב כי אפשר כי האנשים ההמה לא השיגו השגת משה ואהרן במכשפות ואומרים כן ולעולם ימצא אדם מכשף שיעשה כן, לזה אמר אליו ה' כי בפעם הזאת באמצעות המכה אשר אביא עליך אני שולח את כל מגפותי שכבר הבאתי עליך אל לבך פי' שתדע כי לא מעשה כישוף ושדים המה אלא מעשה אלהים, והוא אומרו מגפותי בכינוי העושה אותם כי בראותך מכה נפלאה אשר אין יכולת לשד וכשוף לעשות אפי' דומה דדומה להוריד אש מן השמים בפלאי פלאות אז לראשונות תתבונן: (טז)

טו כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת־עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י כי עתה שלחתי את ידי וגו'. כִּי אִלּוּ רָצִיתִי, כְּשֶׁהָיְתָה יָדִי בְמִקְנְךָ שֶׁהִכִּיתִים בַּדֶּבֶר, שְׁלַחְתִּיהָ וְהִכֵּיתִי אותך ואת עמך עִם הַבְּהֵמוֹת, ותכחד מן הארץ, אֲבָל בעבור זאת העמדתיך וגו':

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי כְעַן קְרֵיב קֳדָמַי דְאֶשְׁלַח פּוֹן יָת מַחַת גְבֻרְתִּי וְאֶמְחֵי יָתָךְ וְיָת עַמָךְ בְּמוֹתָא וְשֵׁיצִיאַת מִן אַרְעָא:

רַשְׁבַּ״ם כי עתה: כשהיה הדבר של בהמות היתה דעתי לשלוח יד כמו כן בך ובעמך למות בדבר, והייתה נכחד מן הארץ, ואלא בעבור זאת העמדתיר בעבור הראותך את כחי וגו' להודיעך שטותך שאמרת לא ידעתי את ה':

אִבְּן עֶזְרָא ואך. חסר נו"ן. כמו ואט אליו אוכיל. שניהם שוים ושרשם. נטה נכה: וטעם בדבר. הידוע שבו הרגתי המקנה שלכם הייתי הורג כלכם עמהם:

טז וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ׃

אוּנְקְלוֹס וּבְרַם בְּדִיל דָא קַיֵמְתָּךְ בְּדִיל לְאַחֲזָיוּתָךְ יָת חֵילִי וּבְדִיל דִיהוֹן מִשְׁתָּעַן גְבוּרַת שְׁמִי בְּכָל אַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואולם בעבור זאת העמדתיך. פי' מה טעם זאת. והוא בעבור הראותך את כחי. כמוהו ומתוכ' כעין החשמל מתוך האש. ויפת אמר בעבור זאת המכה שהיא מכת הברד: וטעם ולמען ספר שמי. איננו שב אל פרעה. רק מלת ספר שם הפועל. כמו כי כבד אכבדך. ואין הטעם שפרעה ישוטט בעולם לספר כבוד השם רק יסופר שמו בכל דור ודור בעבור אלה האותות שעשה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בעבור הראותך את כחי. ולא הזכיר גבורתו כי לא הראה במצרים גדולות גבורותיו אבל לעתיד יהיו גבורותיו גדולות. והזכיר יחזקאל בצורת הבית הראותכה בתוספת ה"א הוא שאמר (יחזקאל מ) למען הראותכה הובאתה הנה וגו', והטעם לפי שבמצרים הראה מקצת כחו וגבורותיו, ולעתיד לבא יראה יותר ויותר, או תרמוז הה"א לחזרת השכינה.

סְפוֹרְנוֹ בעבור הראותך את כחי. כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת: ולמען ספר שמי. ורבים תשיב מעון:

אוֹר הַחַיִּים בעבור וגו' ולמען ספר. ירצה בעבור הראותך את כחי אתה שאמרת מי ה', ולמען ספר שמי באמצעותך בכל הארץ פירושו כל העולם יספרו את גודל אשר עשה לממאן בדבריו. וכן שמענו שאמר מלך אחד גדול כי אם יבא משיח ישראל ויעשה אות או מופת כי לא יעשה כפרעה למאן בדבר ה': (יט)

יז עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם׃

רַשִׁ״י עודך מסתולל בעמי. כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּבִישַׁת בֵּהּ בְּעַמִּי, וְהוּא מִגִּזְרַת מְסִלָּה, דִּמְתַרְגְּמִינָן אֹרַח כְּבִישָׁא, וּבְלַעַז קלקי"ר; וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי בְּסוֹף וַיְהִי מִקֵּץ, כָּל תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ סמ"ך וְהִיא בָּאָה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל, נוֹתֵן הַתָּי"ו שֶׁל שִׁמּוּשׁ בְּאֶמְצַע אוֹתִיּוֹת שֶׁל עִקָּר, כְּגוֹן זוֹ, וּכְגוֹן "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קה' י"ב), מִגִּזְרַת סבל, "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ" (במדבר ט"ז), מִגִּזְרַת נָגִיד וְשָׂר, "מִשְׂתַּכֵּל הֲוֵית" (דניאל ז'):

אוּנְקְלוֹס עַד כְּעַן אַתְּ כְּבֵישַׁת בֵּהּ בְּעַמִי בְּדִיל דְלָא לְשַׁלָחוּתְהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם מסתולל: מתפעל מן סולו סולו המסילה, כובש אותם לעבדים כדכתיב ויכבשום לעבדים ולשפחות, ולהודיעך שיטת המתפעלים כי כל תיבת המתפעלים באה תוספת תי"ו בראש חוץ מאותן שאוציא מן הכלל לבסוף, מן אמר יאמר יתאמרו כל פועלי און, יתברך, יתגדל, והתגדלתי והתקדשתי, יתהלל המתהלל, יתווכח, ויתחבא, לשוא תתיפי, והמסכה צרה כהתכנס, יתלכדו, ויתמודד, מתנשא, התעללתי, מתפלל, מתרושש והון רב, הרי לך כל האלפא ביתא תי"ו בראשם חוץ משבעת אותיות, הללו דז"ט ס"ץ ש"ת, השי"ן והסמ"ך באה התי"ו אחריהם במתפעל שלהם, מן סל מסתולל, מן שר תשתרר עלינו, מן שכח ישתכח, מן שמר וישתמר חוקות עמרי, מן שכר משתכר, הצד"י והזי"ן לא יבא תי"ו במתפעל שלהם, אלא אחרי הצד"י תבא טי"ת במקום תי"ו של מתפעל, מן צדק יאמר נצטדק, מן צבע יצטבע בדניאל, מן ציד הצטיידנו ביהושע, מן צרף מצטרף, ואחר הזי"ן תבא דל"ת במקום תי"ו של מתפעל, זמן הזדמנתון בדניאל, אבל תוספת הן בתיבות ט' של נצטדק ד' של הזדמנתון ותי"ו של יתאמרו לעשותן מתפעל כמו שפירשתי, וכן כולם, אבל הם עצמם כשהם ראש התיבה לא היה בה תוספת אות להתפעל, כמו וישמע את הקול מדבר אליו, לא יאמר מתדבר, ולא יטמא בעל לא יאמר יתטמא, ועם עקש תתפך, לא יאמר תתתפל, תתמם לא יאמר תתתמם:

אִבְּן עֶזְרָא עודך מסתולל. כמו משתבח מגזרת סלסלה ותרוממך. ואם הוא כפול הפ"א. מפעלי הכפל. כמו סלו לרוכב בערבות. וגלגלתיך כמו מתגולל גם גלו. ורבי מרינוס אמר כי פירושו מתחזק מגזרת מסלות לבית ה'. ובמקום אחר כתוב מסעד לבית ה':

יח הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן־הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד־עָתָּה׃

רַשִׁ״י כעת מחר. כָּעֵת הַזֹּאת לְמָחָר; שָׂרַט לוֹ שְׂרִיטָה בַּכֹּתֶל – לְמָחָר כְּשֶׁתַּגִּיעַ חַמָּה לְכָאן, יֵרֵד הַבָּרָד: הוסדה. שֶׁנִּתְיַסְּדָה; וְכָל תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ יוֹ"ד, כְּגוֹן יסד, ילד, ידע, יסר, כְּשֶׁהִיא מִתְפַּעֶלֶת, תָּבֹא הַוָּי"ו בִּמְקוֹם הַיּוֹ"ד, כְּמוֹ הִוָּסְדָהּ, הִוָּלְדָהּ (הושע ב'), וַיִּוָּדַע, "וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף" (בראשית מ"ו), "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד" (משלי כ"ט):

אוּנְקְלוֹס הָא אֲנָא מָחֵית מִטְרָא בְּעִדָנָא הָדֵין מְחַר בַּרְדָא תַּקִיף לַחֲדָא דִי לָא הֲוָה דִכְוָתֵהּ בְּמִצְרַיִם לְמִן יוֹמָא דְאִשְׁתַּכְלָלַת וְעַד כְּעָן:

אִבְּן עֶזְרָא הנני ממטיר. ידוע כי לא ירד גם היום על מצרים ברד ומטר ואין צורך לפרש למה זה. וככה במקומות אחרים עד היום. ובעבור זה פחדו פחד גדול כי לא ירד שם אלא כדמות טל:

רַמְבַּ״ן בעבור שאמר הכתוב אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ושנה ואמר עוד (שמות ט׳:כ״ד) כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי, ירמוז כי יש מקומות אחרים בעולם שירד עליהם כן, כענין וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים (יהושע י יא), או כענין סדום גפרית ומלח ואש, אבל בארץ מצרים שאין הגשמים יורדים ולא הברד היה פלא גדול בה. ולא הבינותי מה שאמר במדרש רבה (שמו"ר יב ג) אינו אומר אשר לא היה במצרים כמוהו אלא אשר לא היה כמוהו במצרים, שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים: וטעם למן היום הוסדה כאומר לא ראו בה כן אבותיכם ואבות אבותיכם מעולם, ולא יתכן לומר שהיה כן טרם הוסד העולם, או טרם היות הארץ לגוי, ואולי בעבור שהברד הזה ענש על חטא יושביה ואיננו בנוהג שבעולם יאמר כן שלא בא ככה בעונות אבותם, כי טרם היותה לגוי דבר ברור הוא שלא בא כן: הנני ממטיר כעת מחר ועתה שלח העז כל אלה דברי ה' אל משה, ובידוע שבא משה ואמר לפרעה את כל דברי ה' אשר שלחו, ולא הוצרך להאריך, רק אמר הירא את דבר ה', שדבר להם משה כן. והיתה העצה הזאת בחמלת ה', כי מכת הברד לא שלחו רק להשחית יבול הארץ, ולא על האדם, על כן יורה חטאים בדרך להצילם ממנה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אשר לא היה כמוהו במצרים. לא אמר אשר לא היה במצרים כמוהו אלא אשר לא היה כמוהו במצרים, ופירוש הכתוב כי לא היה בכל העולם כמוהו ולא במצרים והוסיף במצרים להגדיל להפליא לפי שאין הגשמים יורדים במצרים תמיד ולא הברד וע"כ היה הפלא גדול יותר.

יט וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל־הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ׃

רַשִׁ״י שלח העז. כְּתַרְגּוּמוֹ, שְׁלַח כְּנוֹשׁ, וְכֵן "יוֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ" (ישעיה י'), "הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן" (ירמיה ו'): ולא יאסף הביתה. לְשׁוֹן הַכְנָסָה הוּא:

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן שְׁלַח כְּנוֹשׁ יָת בְּעִירָךְ וְיָת כָּל דִי לָךְ בְּחַקְלָא כָּל אֲנָשָׁא וּבְעִירָא דְאִשְׁתְּכַח בְּחַקְלָא וְלָא יִתְכְּנֵשׁ לְבֵיתָא וְיֵחוֹת עֲלֵיהוֹן בַּרְדָא וִימוּתוּן:

רַשְׁבַּ״ם העז: אסוף, כמו העיזו אנשי בנימין, יושבי הגבים העיזו:

אִבְּן עֶזְרָא שלח העז. הנס או אסוף. וכמוהו יושבי הגבים העיזו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שלח העז את מקנך. והלא כבר מתו במכת הדבר והכתוב מעיד שם כן וימת כל מקנה מצרים, ואולי המקנה הזה הביאו אותו משאר הארצות ואנשי מצרים קנאוהו מהם ועליו צוה משה עתה שיאספוהו הבית. או יהיה פירוש וימת כל מקנה מצרים רוב המקנה כי רובו ככולו, או יתכן שנאמר וימת כל מקנה מצרים כל שאין לישראל בו שותפות אבל אותו המשותף עם ישראל הוא שנצל ממכת הדבר.

סְפוֹרְנוֹ ועתה שלח העז את מקנך. כדי שימלטו העבדים אשר עם המקנה, כאמרם ז"ל "חביב אדם שנברא בצלם".

אוֹר הַחַיִּים ועתה שלח העז. ואם תאמר אם כן מה מכה זו עושה. הרי שלך לפניך מה שהקדים ה' לומר לו שאין תכלית הכוונה במכות להרע אלא בעבור הראותו כחו הגדול וידו החזקה, ולזה הודיעו שיאסוף אדם ובהמה מן השדה, ועל כל פנים תעשה המכה רושם בהשחתה מה שהוא מחובר לארץ שכן כתיב ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר: ונשאר לנו להשכיל בתיבת ועתה מה יכוין בה אלהינו עליון, אם לומר כפשטה ממש באותו עת למה יצו האל על זה כיון שאין הברד יורד עד למחר כעת ההוא. ואולי כי צריך שיעור זה לשלוח עד למקום שאדם ובהמה שמה ולשוב ליאסף הביתה. עוד נראה בהקדים לשאול דבר ה' שלח העז לאיזה מקום נוטה אם להירא דבר ה' הוא מעצמו כשישמע כי מחר ימטיר ה' ברד בשדה יירא ויכניס עבדיו ומקנהו אלא ודאי שלא באו הדברים אלא למי שאינו ירא דבר ה', וכפי זה יכוין באומרו ועתה על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פכ"א) אין ועתה אלא תשובה, כי להיות שהם אינם שמים על לב דבר ה' לזה אמר להם שיחזרו בתשובה וישימו על לב דבר ה' כי עשה יעשה ויכניסו מן השדה וגו'. והודיע הכתוב כי הרשעים לא חזרו בתשובה ולא שמו לבם וגו' ובערה בם אש ה': (כא)

כ הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ אֶל־הַבָּתִּים׃

רַשִׁ״י הניס. הִבְרִיחַ:

אוּנְקְלוֹס דְדָחִיל מִפִּתְגָמָא דַיְיָ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה כְּנַשׁ יָת עַבְדוֹהִי וְיָת גֵיתוֹהִי לְבָתַּיָא:

אִבְּן עֶזְרָא הירא הניס. באותו היום:

סְפוֹרְנוֹ הירא את דבר ה' הניס. והטעם שאמרתי שלח העז, הוא מפני שראיתי בענין הדבר שהירא את דבר ה' הניס.

כא וַאֲשֶׁר לֹא־שָׂם לִבּוֹ אֶל־דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה׃

אוּנְקְלוֹס וְדִי לָא שַׁוִי לִבֵּהּ לְפִתְגָמָא דַיְיָ שְׁבַק יָת עַבְדוֹהִי וְיָת גֵיתוֹהִי בְּחַקְלָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואשר לא שם. יש בלשון קדר טעם לוי"ו ויעזב. רק אין יכולת בנו לתרגם הדבר בלשון אחרת. וככה ביום השלישי וישא אברהם את עיניו ורבים ככה:

סְפוֹרְנוֹ ואשר לא שת לבו. חטא ויעזוב, באופן שעם חטאו הפסיד, לכך אני מזהיר עתה כדי שלא ימות האדם אשר בשדה:

אוֹר הַחַיִּים ואשר לא וגו' ויעזוב. טעם אומרו ויעזוב בתוס' וא"ו, שיעור הכתוב כן הוא ואשר לא שת לבו בכל הקודם אל דבר ה' הוסיף על חטאתו אפי' בדבר כזה שאין לו שום הפסד בהכנסתם הביתה והוא עומד להפסיד קניניו אף על פי כן ויעזוב וגו' להראות כי דבר ה' בזה. והצצתי כי המצריים מכעיסים היו את המקום לא לצד שהיו מחזיקים בישראל לעבודתם הוא שהיו ממאנים לשולחם, והנה לפניך שלא האמינו שיש כח בו חו"ש להוריד הברד ואפי' בתורת ספק לא היו אצלם שלא חששו לשמירת עבדיהם ובהמתם. ואולי כי לצד שלא היו בשש מכות הקודמות דבר פלא כזה לא לקחו מהם שיעור כי יכול לה ונראה בעיניהם שהוא רחוק שיכול עשוהו: (כד)

כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י על השמים. לְצַד הַשָּׁמַיִם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: הִגְבִּיהוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה לְמַעְלָה מִן הַשָּׁמַיִם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יָת יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָא וִיהֵי בַרְדָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָאֵי עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא וְעַל כָּל עֶסְבָּא דְחַקְלָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. מדרך סברא יראה כי נטויות ידו במטה היתה. והנה כתיב אחריו ויט משה את מטהו על השמים הוא האויר. וכמוהו על פני רקיע השמים:

כג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵים משֶׁה יָת חֻטְרֵהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַיְיָ יְהַב קָלִין וּבַרְדָא וּמְהַלְכָא אֶשָׁתָא עַל אַרְעָא וְאַמְטַר יְיָ בַּרְדָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

אִבְּן עֶזְרָא ותהלך אש. מהבנין הקל מל' הליכה: ארצה. הפך תולדותה. כי היא למעלה עולה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי קולות וברד ותהלך אש ארצה. ידוע כי בזמן הברד האויר משתנה והחלאים באים על כל המורכבים מד' יסודות וסבת החולי בהם שנוי האויר וקלקולו והתהפכות ארבע יסודות כי כל זמן שהם מזוגים יחדו ועומדים על מתכונתם בשוה הגופות בריאים וחזקים ובהתהפכותם בא החולי. וע"כ יתכן לפרש כי הזכיר הכתוב בכאן ד' יסודות, קולות וברד הם הרוח והמים, ותהלך אש ארצה האש והעפר, והזכירם מהופכים להורות כי בבא הברד ישתנה האויר ויתהפכו היסודות מלמעלה למטה והקב"ה עושה כרצונו עד שטבע האש שהוא עליון וזך מכלם חוזר לטבע העפר שהוא השפל והכבד שבכלם זהו שאמר ותהלך אש ארצה.

סְפוֹרְנוֹ ותהלך אש ארצה. כי האויר הנלהב ירד לארץ בחוזק תנועת הברד המכביד עליו ברדתו למטה:

כד וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי׃

רַשִׁ״י מתלקחת בתוך הברד. נֵס בְּתוֹךְ נֵס, הָאֵשׁ וְהַבָּרָד מְעֹרָבִין, וְהַבָּרָד מַיִם הוּא, וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בַרְדָא וְאֶשָׁתָא מִשְׁתַּלְהָבַת בְּגוֹ בַרְדָא תַּקִיף לַחֲדָא דִי לָא הֲוָה דִכְוָתֵהּ בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם מֵעִדַן דַהֲוַת לְעָם:

אִבְּן עֶזְרָא ואש מתלקחת בתוך הברד. פלא בתוך פלא:

סְפוֹרְנוֹ ואש מתלקחת בתוך הברד. בחוזק תנועת הברד ברדתו נלהב האויר ונתן קולות, וחוזק תנועתו היה בגדלו לקלקל הרך והקשה, כאמרו ואת כל עשב השדה הכה הברד, ואת כל עץ השדה שבר:

אוֹר הַחַיִּים ויהי ברד ואש וגו'. אומרו מתלקחת פי' כי להיות שהמים והאש הם ב' דברים הפכיים בקצה הקצוות ואין קירוב להם ובהתחברם יחד המתרבה על חבירו נוצח ומאבדו אם מים רבים יוכלו לכבות, ואם אש רבה היא אוכלת את המים, והודיע ה' כי בשליחות ה' כששלחם יחד היתה האש מתלקחת פי' מפעלת הפכיית טבעה אשר הטביע ה' בה שלא להלקח יחד היא עם המים היא היתה מתלקחת בתוך הברד ונסמכת אליו לעשות רצונו יתברך: {{קטן|(כט)

כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וְאֵת כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת־כָּל־עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר׃

אוּנְקְלוֹס וּמְחָא בַרְדָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם יָת כָּל דִי בְחַקְלָא מֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וְיָת כָּל עֶסְבָּא דְחַקְלָא מְחָא בַרְדָא וְיָת כָּל אִילַן דִבְחַקְלָא תְּבַר:

אִבְּן עֶזְרָא ויך. זאת היתה מכה קשה שהרג אדם ובהמה ושבר עץ השדה רק שהשם חמל עליהם ועל מקניהם ולא הזכיר משה לפרעה זה שראה ששלח פרעה ולא מת ממקנה ישראל עד אחד ולא שת לבו:

כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר־שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד׃

אוּנְקְלוֹס לְחוֹד בְּאַרְעָא דְגשֶׁן דִי תַמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה בַּרְדָא:

רַמְבַּ״ן רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל בעבור שנטה ידו על השמים והוריד הברד היה ראוי שירד גם על ארץ גשן, שהאויר שלה ושל ארץ מצרים אחד הוא, ולכן פירש הכתוב שניצל אויר ארץ גשן בעבור ששם בני ישראל:

כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים׃

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר לְהוֹן חָבִית זִמְנָא הָדָא יְיָ זַכָּאָה וַאֲנָא וְעַמִי חַיָבִין:

רַשְׁבַּ״ם חטאתי הפעם: עתה הפעם אני מודה שחטאתי:

אִבְּן עֶזְרָא ויקרא. אמר חטאתי מרוב פחדו שיכחד בדבר כאשר אמר לו:

רַמְבַּ״ן חטאתי הפעם ביאורו הפעם אודה לה' כי חטאתי לו והוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, שמרדנו בדברו מאז ועד עתה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. יאמר ה' שאתה בא אלי בשליחותו הוא הצדיק במשפטו וכענין שכתוב (תהלים קיט) צדיק אתה ה' וישר משפטיך, ואני ועמי הרשעים המסרבים מצותו ושאמרנו מתחלה (שמות א) הבה נתחכמה לו, ומפני שכבר כפר למעלה בשם המיוחד באמרו מי ה' אשר אשמע בקולו על כן התודה עתה והודה בו והזכירו בוידוי בפירוש גם ברמז בראשי התיבות והיה ראוי לומר ואני הרשע אבל פחד לנפשו פן ילכד הוא בעון העם כיון שהיה מלך והיה בידו למחות ולא מחה ולפיכך התודה על עונם.

כח הַעְתִּירוּ אֶל־יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד׃

רַשִׁ״י ורב. דַּי לוֹ בְּמַה שֶּׁהוֹרִיד כְּבָר:

אוּנְקְלוֹס צַלוֹ קֳדָם יְיָ וְסַגִי קֳדָמוֹהִי רְוַח דְלָא יְהוֹן עֲלָנָא קָלִין דִלְוַט כְּאִלֵין מִן קֳדָם יְיָ וּבַרְדָא וְאֶשְׁלַח יָתְכוֹן וְלָא תוֹסְפוּן לְאִתְעַכָּבָא:

אִבְּן עֶזְרָא העתירו אל ה'. הזכיר השם הנכבד. ואמר קולות אלהים. כי הוא מודה שיש אלהים כאשר הזכרתי. ובעבור שלא אמר קולות ה' חבר משה שם העצם והתואר. ואמר מפני ה' אלהים. והטעם כי השם הוא אלהים לבדו. ולא תמצא ככה בדברי משה בכל התורה. ואין טענה ממלת אֲדנָי יהֱוִה אתה החילות. כי באל"ף דל"ת הוא כתוב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ורב מהיות קולות אלהים וברד. ורב, להושיע הוא. וכן תרגם אונקלוס וסגי קדמוהי רווחא. ובאור הכתוב העתירו אל ה' כי רב להושיע הוא שלא יהיו הקולות והברד, וייחס הקולות לשם אלהים לפי שהקולות ההן הם רעמים משברים את הלב ומרעישים את הגוף ובאים בגבורה גדולה, וכן אמרו רבותינו ז"ל למה נבראו רעמים כדי לשבר עקמימות שבלב. והקדים קולות לברד כי כן הזכיר למעלה וה' נתן קולות וברד כי הרעמים באו תחלה והיו מרעישים את לבם ומטרידים את דעתם ואחר כך יפול הברד עליהם ומתו, וכן תמצא בתפלתו של משה ויחדלו הקולות והברד, כי הפורענות שבא תחלה נסתלק תחלה, ולפי זה היה ראוי שיאמר הכתוב וירא פרעה כי חדלו הקולות והברד והמטר ויוסף לחטוא, ומה שהזכירן בהפך כדי שיסמוך ויוסף לחטוא אל הקולות וזה להורות על כובד לבו של פרעה כי לא הודה לשלחם רק מפחד הקולות וכמו שאמר ורב מהיות קולות אלהים, והעד כי כאשר נסתלקו הקולות ויוסף לחטוא מיד.

כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת־הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת־כַּפַּי אֶל־יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה־עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י כצאתי את העיר. מִן הָעִיר, אֲבָל בְּתוֹךְ הָעִיר לֹא הִתְפַּלֵּל לְפִי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה גִּלּוּלִים (שמות רבה):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה כְּמִפְּקִי מִן קַרְתָּא אֶפְרוֹשׂ יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ קָלַיָא יִתְמַנְעוּן וּבַרְדָא לָא יְהֵי עוֹד בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי דַיְיָ אַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר אליו משה כצאתי את העיר. אמרו המפרשים כי לא יוכל לפרוש כפיו במצרים בעבור שמלאה אלילים: כי לה' הארץ. ולא לך:

רַמְבַּ״ן כצאתי את העיר על דרך הפשט יתכן לומר שהיה משה מתפלל בביתו, רק בפעם הזאת רצה להיות כפיו פרושות השמים ויחדלו הקולות והמטר מיד, ולא יתכן לעשות כן בעיר, על כן אמר כצאתי את העיר וכן נאמר עוד (שמות ט׳:ל״ג) ויצא משה מעם פרעה את העיר, ובראשונה אמר (שמות ח׳:כ״ה) הנה אנכי יוצא מעמך. ורבותינו אמרו (מכילתא פסחא בפתיחתא) שלא היה מתפלל בתוך העיר לפי שהיא מלאה גלולים, וכל שכן שלא היה נדבר עמו אלא חוץ לכרך. אם כן נאמר כי בעבור שהיה פרעה מבקש עתה שיסור הברד מיד, הוצרך משה לפרש לו כי יצטרך לצאת את העיר, ואחרי כן יפרוש כפיו אל ה' ויסור בתפלתו, והוא האמת:

סְפוֹרְנוֹ כצאתי את העיר. אף על פי שאמרת ורב מהיות קולות. אלהים וברד לא יחדל כל זה עד שאצא מן העיר: הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד למען תדע כי לה' הארץ. כל זה יהיה יחדיו כמו רגע, שלא כמנהג הטבע, וזה למען תדע, לא בשביל שאחשוב שכבר שבתם בתשובה, כי אמנם

אוֹר הַחַיִּים והברד לא יהיה עוד. פי' לא יהיה מחדש ומה שכבר היה ויצא מן השמים אין עוד על דרך אומרו (פסוק לג)}} ומטר לא נתך ארצה ועמד באויר עד עת בוא דברו באחרית הימים והוריד אבנים שהיו על גב איש : למען תדע וגו'. פי' אין אני מתפלל עליך לצד שאני מאמין בדבריך שתשלח את העם אלא להראותך כי לה' הארץ: {{קטן|(ל)

ל וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י טרם תיראון. עֲדַיִן לֹא תִירְאוּן; וְכֵן כָּל טֶרֶם שֶׁבַּמִּקְרָא "עֲדַיִן לֹא" הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן קֹדֶם, "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ" (בראשית י"ט) – עַד לָא שְׁכִיבוּ, "טֶרֶם יִצְמָח" (שם ב') – עַד לָא צְמַח. אַף זֶה כֵן הוּא – יָדַעְתִּי כִּי עֲדַיִן אֵינְכֶם יְרֵאִים, וּמִשֶּׁתִּהְיֶה הָרְוָחָה תַעַמְדוּ בְּקִלְקוּלְכֶם:

אוּנְקְלוֹס וְאַתְּ וְעַבְדָיךְ יְדַעְנָא אֲרֵי עַד כְּעַן לָא אִתְכְּנַעְתּוּן מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים:

רַשְׁבַּ״ם כי טרם תיראון: כתרגומו, עדיין לא תיראון:

אִבְּן עֶזְרָא ואתה. אמר רבינו שלמה כי טרם תיראון כמו לא תיראון. וכמוהו טרם ישכבו. וזו המלה איננה נמצאת כאשר חשב. כי לעולם יבא אחריה הענין. כי אחר טרם ישכבו כתוב ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית. והטעם כאשר היתה עת שכיבתם נסבו על הבית. וככה טרם יקראו ואני אענה. וככה בטרם יקטירון את החלב וככה כל טרם. והנה אין טרם כמו לא. והגאון רב סעדיה ז"ל דבק הענין וככה פי' אמר משה לפרעה אני אתפלל להסיר מכת הברד רק מה שהשחית השחית:

רַמְבַּ״ן ידעתי כי טרם תיראון יפה תפש ר"א על דברי רש"י שאין טרם כמו "לא", אבל הוא כטעם "קודם" ופירש כי הכתוב יחסר מלה אחת, טרם זה תיראון, כלומר טרם שאפרוש כפי ויחדלו הקולות והברד אתם יראים את ה', כי בסור המכה תשובו ותמרו. והנכון עוד שנפרש כי ירמוז גם לפעמים הראשונים, יאמר, כבר ידעתי מכם כי בטרם אתם יראים ובאחרית אתם מורדים, כי לעולם טרם סור מכם המכות אתם יראים את ה' כאשר עשיתם בצפרדעים (שמות ח׳:ד׳) ובערוב (שם שם כד), ותשובו ותמרו את פי ה', וכן תעשו לעולם, ומפני זה לא הזהירו עוד בשובו, אבל התפלל עליו בארבה על דעת כדי שיוסיף לחטוא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ידעתי כי טרם תיראון, והפשתה והשעורה נכתה. קשור הכתובים כי טרם שתיראון מפני ה' אלהים וקודם שתתודה ותאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים כבר לקתה הפשתה והשעורה שהם כבדים ואין תקנה להם אבל החטה והכסמת שהם מזון האדם לא נכו עדיין והוא הנשאר לכם אם לא תוסיפו לחטוא, כן פירש רבינו סעדיה גאון ז"ל. והפשתה גבעול. גבו על כלומר נכנס בו הזרע כבר ונתגדל ולכן נשתבר.

סְפוֹרְנוֹ ידעתי כי טרם תיראון. עדיין לא תיראון:

כְּלִי יָקָר כי טרם תיראון וגו'. פירש"י עדיין לא תיראון הוצרך לומר לו כן דוקא בהסרת מכה זו לפי שפרעה לא בקש כ"א על הסרת הקולות והברד, שנאמר ורב מהיות קלות אלהים וברד. אבל על המטר לא אמר שיחדל לפי שארץ מצרים צריכה למטר ביותר משאר ארצות וכן הבטיחו משה, שנאמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד ולסוף לא היה כן אלא ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, וחשב משה פן יחזיקו פרעה לבדאי ויאמר שלא כן הבטיחו, ע"כ אמר משה אם הייתי יודע שתהיה מהיום והלאה ירא אלהים הייתי עושה כל רצונך, כי הקב"ה רצון יראיו יעשה, אבל אני יודע שעדיין לא תיראון את ה' בלב שלם, ע"כ לא ימלא ה' כל רצונך כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ע"כ יחדל הכל בבת אחת ולא יהיה מטר, כי אינו נותן כי אם ליראי ה' כמ"ש ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו וגו'.

אוֹר הַחַיִּים ואתה ועבדיך וגו'. הזכיר העבדים להיות שראה כי לא שמו לבם אל דבר ה' והניחו עבדיהם ומקניהם בשדה שתפם יחד, ואם תאמר מי גילה למשה שאחר מכת הברד עודם במרדם ולא נכנעו והלא הצדיקו עליהם את הדין אחר כך ואמרו ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, כבר כתבתי לך שהשם השכילו כי יביא מכת בכורות על המצריים, גם כפי מה שפירשתי בפסוק (לעיל ז ד)}} ולא ישמע אליכם פרעה שיגיע עת שלא ירצה עוד לשמוע אפי' השליחות מהם אם כן מזה ידע משה שהגם שיחדלו המטר וגו' לא ישלחו את העם ואמר להם ידעתי וגו'. עוד יתבאר בסמוך כי ישנו לטעם שממנו אמר טרם תיראון: ידעתי כי טרם תיראון. פי' יודע אני כי קודם שתסתלק המכה אתם יראים את ה' ואומרים ה' הצדיק וגו' אבל אחר כלות המכה ותראו הרווחה תוסיפו למרוד כבתחלה וכבר נהגת כן עמי שתסכים על שלוח העם קודם כלות המכה ואחר כלות תכביד לבך. עוד ירצה להודיעו כי יודע הוא כי דבריהם לא ערמה ותחבולה כדי שיתרצה משה להתפלל בעדם אלא מלבם פחד ורהב לבבם מה' אלהים, ויש בזה הודעה להם כי יודע הוא מחשבות אדם ותחבולותיו, ודבר זה ישיגהו פרעה בעצמו כי צדק בימין משה, גם הודיעו בזה כי יודע הוא כי אין זה אלא טרם כלות המכה לא אחרי כן כשיראה הרוחה ימרוד וגם זה ידעהו לבסוף שהגם שישתדל להכחיש נבואתו ולשלח ישראל לא ימשול ברוחו והבן: (לא)

לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל׃

רַשִׁ״י והפשתה והשערה נכתה. נִשְׁבְּרָה, לְשׁוֹן "פַּרְעֹה נְכֹה" (מלכים ב כ"ג), "נְכָאִים" (ישעיהו ט"ז), וְכֵן לֹא נֻכּוּ; וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן הַכָּאָה, שֶׁאֵין נו"ן בִּמְקוֹם ה"א לְפָרֵשׁ נֻכָּתָה כְּמוֹ הֻכָּתָה, נֻכּוּ כְּמוֹ הֻכּוּ, אֶלָּא הַנּו"ן שֹׁרֶשׁ בַּתֵּבָה וַהֲרֵי הוּא מִגִּזְרַת "וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו" (איוב ל"ג): כי השערה אביב. כְּבָר בִּכְּרָה וְעוֹמֶדֶת בְּקָשְׁיָהּ, וְנִשְׁתַּבְּרוּ וְנָפְלוּ, וְכֵן הַפִּשְׁתָּה גָּדְלָה כְבָר, וְהֻקְשָׁה לַעֲמֹד בְּגִבְעוֹלֶיהָ: השערה אביב. עָמְדָה בְּאִבֶּיהָ, לְשׁוֹן "בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (שיר ו'):

אוּנְקְלוֹס וְכִתָּנָא וְסַעֲרֵי לְקוֹ אֲרֵי סַעְרַנְיָא אַבִּיבִין וְכִתָּנָא גַבְעוֹלִין:

אִבְּן עֶזְרָא וטעם והפשתה והשערה נכתה. זה לא ישוב ולא אתפלל לרפאם. והנה הטעם קודם שתיראון ותודה ותאמר ה' הצדיק כבר הוכתה הפשתה והשעורה. וזה הוי"ו נכון בלשון ישמעאל כאשר הזכרתי. ולפי דעתי כי תחסר מלה אחת טרם אפרוש כפי אתם יראים את השם אתה ועבדיך וזה דרך מוסר והטעם שבסור המכה תמרדו על כן כתיב אחריו ויכבד לבו הוא ועבדיו ולא תמצא כן במקום אחר: והפשתה והשערה. ספר הכתוב מה שאירע והנה התברר ממלת נכתה גם נכו. כי שרש מכה נכה. כמו ושפו עצמותיו לא ראו:

רַמְבַּ״ן והפשתה והשעורה וגו' ספר הכתוב מה שאירע, ולא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלה במקום הזה, טרם השלים דבר משה בתפלתו וסור הברד. ואמרו בשם הגאון רב סעדיה שהן דברי משה אל פרעה, שאמר לו קודם שתיראון ואמרתם ה' הצדיק כבר הוכתה הפשתה והשעורה, וזה לא ישוב לרפואה, אבל החטה והכסמת לא נכו עדיין, ומעתה לא יפסד לכם דבר: ואין לי טעם בפירוש הזה, כי הברד הכה כל עשב השדה וכל העץ שבר, ולא נמלטו החטה והכסמת רק מפני שהן אפילות, לא צמחו כלל, או מפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה ואם כן אפילו ירד עליהם הברד עוד ימים לא יזיק, ואין צריך להודיע לו מה שנפסד ומה שלא נפסד, כי בסור הברד יראה. ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה, שאמר להם ידעתי כי טרם סור המכות תיראון, ואחרי כן תשנו באולתכם, אבל הפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת שהן לכל חיתכם לא נכו במכה הזאת, והן ביד האלהים לאבד אותם מכם אם תשובו ותחטאו לפניו, רמז להם למה שאמר (שמות י׳:ה׳) ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד:

סְפוֹרְנוֹ והפשתה והשעורה נכתה. אף על פי שהפשתה והשעורה נכתה, וזה הזק רב במצרים, כאמרו ובושו כל עובדי פשתים:

אוֹר הַחַיִּים והפשתה וגו'. צריך לדעת למה סדר ענין זה קודם גמר ענין תפלתו של משה שהבטיח כצאתי את העיר וגו' היה לו לגמור אומר כי עשה משה כן ויצא מאת פרעה והתפלל וגו' ואחר כך יודיענו את אשר עשה הברד. ואולי שיתכוון להסמיך ענין זה לאומרו טרם תיראון את ה' לרמוז הסיבה אשר סיבבה אותם לחזק לבם ואמר והפשתה וגו' ואמרו ז"ל במדרש תנחומא וז"ל כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו ע"כ, והנה כראות פרעה כי לא שלטה מכת הברד בחטה וכוסמת שלא כפי הטבע כאומרם פלאי פלאות נעשו להם הוא לא יתלה כי ה' הפליא אלא יתלה כי אין שליטת אלהי ישראל בכל הווה וזה יגיד ח"ו השיתוף ואין שליטה בכל וזה היה לו מקום להכביד לבו, ולזה אמר משה ידעתי כי טרם תיראון, וטעמו כי הפשתה וגו' והחטה וגו' לא נכו ועשה ה' פלא זה לחזק לב פרעה כאשר דבר ואני אחזק וגו': (לד)

לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה׃

רַשִׁ״י כי אפילת הנה. מְאֻחָרוֹת, וַעֲדַיִן הָיוּ רַכּוֹת וִיכוֹלוֹת לַעֲמֹד בִּפְנֵי קָשֶׁה; וְאַעַ"פִּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד", יֵשׁ לְפָרֵשׁ פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בַּעֲשָׂבִים הָעוֹמְדִים בְּקִלְחָם, הָרְאוּיִם לִלְקוֹת בַּבָּרָד. וּבְמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁנֶּחְלְקוּ עַל זֹאת, וְדָרְשׁוּ כי אפילת, פִּלְאֵי פְלָאוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם שֶׁלֹּא לָקוּ:

אוּנְקְלוֹס וְחִטָאָה וְכֻנְתַּיָא לָא לְקוֹ אֲרֵי אֲפֵילָתָא אִנוּן:

רַשְׁבַּ״ם לא נוכו: להודיעך שמה שלא שיבר הברד אכל הארבה, הברד מקלקל את הקשה והארבה אוכל את הרך:

אִבְּן עֶזְרָא אפילת. תאר וקרוב ממנו. ואופל ולא נוגה לו. והטעם שהיו עוד תחת הארץ ולא נראו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי אפילות הנה. מצד שהם אפילות ולא גדלו עדיין ועל כן לא לקו. ובמדרש כי אפילות הנה פלאי פלאות נעשו בהן, ובאור זה כי לא נצולו מן הלקות בעבור שהיו אפילות כי לכובד מכת הברד ולחוזק צנתו היה ראוי שימותו שרשי התבואה מתחת הקרקע או שישרפו לחוזק כח האש המתלקחת, אלא שהיה בדרך הנס ונעשו בהם פלאות וזהו לשון כי אפילות הנה קרי ביה כי פלאות הנה.

סְפוֹרְנוֹ והחטה והכסמת. בא וראה מה רב רשעם של פרעה ועבדיו כי אף על פי שהחטה והכסמת לא נכו, ומשה התפלל, וראה פרעה כי חדל כל הרע בתפלתו, כי באופן אחר היה כלה גם יתר הפלטה, מכל מקום הוסיף פרעה לחטוא והכביד לבו במזיד הוא ועבדיו:

לג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת־הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל־יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא־נִתַּךְ אָרְצָה׃

רַשִׁ״י לא נתך. לֹא הִגִּיעַ, וְאַף אוֹתָן שֶׁהָיוּ בָּאֲוִיר לֹא הִגִּיעוּ לָאָרֶץ; וְדוֹמֶה לוֹ: "וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבוּעָה" (דניאל ט') דְּעֶזְרָא – וַתַּגִּיעַ עָלֵינוּ. וּמְנַחֵם בֶּן סָרוּק חִבְּרוֹ בְּחֵלֶק "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף" (יחזקאל כ"ב), לְשׁוֹן יְצִיקַת מַתֶּכֶת, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרָיו, כְּתַרְגּוּמוֹ וְיָצַק – וְאַתִּיךְ, לָצֶקֶת – לְאַתָּכָא. אַף זֶה לֹא נִתַּךְ לָאָרֶץ – לֹא הוּצַק לָאָרֶץ:

אוּנְקְלוֹס וּנְפַק משֶׁה מִלְוַת פַּרְעֹה יָת קַרְתָּא וּפְרַשׂ יְדוֹהִי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וַיִתְמַנְעוּן קָלַיָא וּבַרְדָא וּמִטְרָא דַהֲוָה נָחִית לָא מְטָא עַל אַרְעָא:

רַשְׁבַּ״ם נתך: לשון יציקה, כמו כהתוך כסף בתוך כור כן תותכו בתוכה, ומטר לא הוצק ארצה:

אִבְּן עֶזְרָא נתך. כדרך כהתוך כסף בתוך כור. והיא מבנין נפעל כמו ונגש אל הערפל:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומטר לא נתך ארצה. לא אמר לא ירד אלא לא נתך ללמד שאחר שירד מן השמים עמד בין השמים לארץ וכן דרשו רז"ל שעמדו בין השמים ובין הארץ מ"א שנה עד זמן יהושע, זהו שנאמר (יהושע י) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וגו', ויחזקאל הנביא אמר להם ליפול שנאמר (יחזקאל יג) ואתנה אבני אלגביש תפלנה ונקראו אבני אלגביש לפי שעמדו על גב איש זה משה שנאמר (במדבר יב) והאיש משה ולא הגיעו בארץ עד אחר זמן ולפי שאבני הברד מזהירים כמרגליות לכך נקראו כן שכן תמצא במרגליות (איוב כח) ראמות וגביש לא יזכר, והקולות ג"כ היו תלוים ואימתי ירדו בימי אלישע שנאמר (מלכים ב ז) וה' השמיע אל מחנה ארם קול רכב וקול סוס קול חיל גדול.

לד וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא פַרְעֹה אֲרֵי אִתְמְנַע מִטְרָא וּבַרְדָא וְקָלַיָא וְאוֹסֵף לְמֶחֱטֵי וְיַקְרֵהּ לְלִבֵּהּ הוּא וְעַבְדוֹהִי:

רַשְׁבַּ״ם ויוסף לחטוא: עד עתה לא נתכוון לחטוא במזיד, אבל כשהודה על הברד ואני ועמי הרשעים לכן קורהו עכשיו מזיד:

אִבְּן עֶזְרָא וירא. הזכיר עתה ויוסף לחטוא בעבור שהודה ואמר חטאתי הפעם: וטעם ויכבד לבו הוא ועבדיו התברר מה שאמר משה ואתה ועבדיך.

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויוסף לחטא. הרשעים כשיש להם צרה נכנעים וכשעברה מיד מתגאים, וכן אתה מוצא בפרעה כשבאה עליו הצרה נכנע והתודה ואמר ה' הצדיק אחר שעברה ויוסף לחטוא. ומצינו שגאותן של רשעים סבת השפלתן שמתוך שנתגאה פרעה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', באתה לו השפלה בים סוף. מתוך שנתגאה נבוכדנצר ואמר (דניאל ד) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי באת לו השפלה, שנאמר (שם) ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדורך עשבא כתורין לך יטעמון ושבעה עדנין יחלפון עלך. הרי לך מתוך גאוה השפלה, אבל הצדיקים אינם מתגאים אלא משפילים עצמן ומתוך שפלותם באים לידי מעלה וכבוד שכן אמר שלמה המע"ה (משלי כט) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד.

אוֹר הַחַיִּים וירא פרעה כי חדל וגו'. פי' שלא עמד בתשובתו שאמר ה' הצדיק וגו' אפי' זמן מועט אלא תיכף ומיד ויוסף לחטוא פי' הוסיף על הקודם כי אילו לא היה אלא שיעור הראשון לא היה מספיק להחזיק בישראל אחרי ראותו פלא הברד אלא שהוסיף על גדר רשעו שהיה בו והכביד לבו ולב עבדיו: חסלת פרשת וארא

לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:

אִבְּן עֶזְרָא ויחזק. אחר שפחד מהמכה הזאת יותר מהראשונות:

סְפוֹרְנוֹ ויחזק לב פרעה. לא מעצמו, אבל כאשר דבר ה' ביד משה קודם שצרף את אהרן עמו, שאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך שלא יניחכם להלוך ברצונו, ולא ביד חזקה, וארצה שלא יעשה זה מיראת ידי החזקה, שלא יוכל לסבלה. וכן עשה בזה המקום, כי אחר שהוסיף לחטוא במזיד, והכביד הוא עצמו את לבו נגד טבעו, אבל היה מסופק אם יוכל לסבול, התחזק לבו באותו האופן אשר דבר ה' ביד משה, ושם בלבו שלא יוסיף עוד להכותו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.