א
תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד׃
אִבְּן עֶזְרָא
תהלה לדוד ארוממך - בדבור ובאמונת הלב. והזכיר המלך – כי הוא המלך באמת וזהו יסוד כל התהלה הזאת. ואברכה שמך - להוסיף על רוממותיך. והנה הטעם שאדבר שאתה מרומם.
מְצוּדַת דָּוִד
תהלה לדוד. לפי שבהמזמור הזה אין בה שום שאלה ובקשה כ״א שבחי המקום ולזה אמר תהלה לדוד כי אין בה כ״א תהלה ושבח: ארוממך. אספר רוממותיך:
ב
בְּכָל־יוֹם אֲבָרֲכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד׃
אִבְּן עֶזְרָא
בכל יום - יום אחר יום אברכה שמך עד שאהיה מהמהללים תמיד, שמעלתם גדולה מהמברכים.
ג
גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר׃
אִבְּן עֶזְרָא
גדול - בעבור שהזכיר ואהללה שמך הזכיר, כי השם גדול מהמהללו, על כן: ומהולל מאד יותר ממהללו ובעבור שאמר שהוא גדול הזכיר כי לגדולתו אין חקר כי כל מלך בלתו, יש לגדולתו ראשית ואחרית ולגדולתו אינו כן.
מְצוּדַת דָּוִד
ומהולל מאד. יותר ממה שמהללין אותו כי אין חקר לדעת גדולתו ולהללו כפי מה שהוא:
ד
דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ׃
רַשִׁ״י
דור לדור ישבח מעשיך. וגם אני הדר כבוד הודך אשיחה:
אִבְּן עֶזְרָא
דור - עתה פירש טעם ומהולל מאד כי הדור שהלך יספר לדור הבא מעשיך הנוראים יגידו שני הדורות. וטעם וגבורתך - כי מתהלות המלך היותו גבור.
מְצוּדַת דָּוִד
דור לדור. דור זה ישבח מעשיך לדור הבא אחריו: וגבורותיך יגידו. כפל הדבר במ״ש:
ה
הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה׃
אִבְּן עֶזְרָא
הדר - הדורות יגידו גבורותיך הנראות ואני אשיחנו עם לבבי. הדר כבוד הודך - עקרי כבוד גבורותיך הנראות, גם דברי נפלאותיך שלא יבינום הדורות.
ו
וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ וגדולתיך [וּגְדוּלָּתְךָ] אֲסַפְּרֶנָּה׃
רַשִׁ״י
ועזוז נוראותיך יאמרו. וגם אני גדולתך אספרנה:
אִבְּן עֶזְרָא
ועזוז - ואלה הדורות יספרו הנוראות שעשית לעיניהם, כמו אותות מצרים ושאר נפלאות נוראות, רק אני גדולתך שהיא גדולת כבודך, אספר להם אולי יבינו. והנה טעם נוראותיך - כי כן ראוי להיות המלך נורא.
מְצוּדַת דָּוִד
ועזוז וגו׳. ר״ל כמו שאני אספר גדולתך כן כולם יאמרו חוזק מעשיך הנוראים:
ז
זֵכֶר רַב־טוּבְךָ יַבִּיעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ׃
רַשִׁ״י
זכר רב טובך יביעו. דור לדור גבורתך ידברו זה לזה לאמר טוב לנו להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו של הקב"ה: (מצאתי)
אִבְּן עֶזְרָא
זכר - והמלך אם היה טוב כל אדם יביעו טובו ובא רב טובך. והטעם טובך הרב כמו בגדול זרועך שהוא בזרועך הגדול. וצדקתך ירננו - גם ראוי הוא שיהיה המלך עושה צדק. ומלת ירננו – בפרהסיא וזה אומרים - [חנון - להושיע המשוע אליו. ורחום – לשמור עבדו שלא יכשל.]
ח
חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־חָסֶד׃
מְצוּדַת דָּוִד
חנון. נותן מתנת חנם: ארך אפים. אינו ממהר לכעוס: וגדל חסד. עושה חסדים גדולים:
ט
טוֹב־יְהוָה לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו׃
אִבְּן עֶזְרָא
טוב - וכל מלך לא יתכן להיותו טוב רק לאנשים מעט והשם לבדו טוב לכל גם המלך לא יתכן לרחם רק על עבדיו הנאהבים, והשם לבדו רחמיו על כל מעשיו.
י
יוֹדוּךָ יְהוָה כָּל־מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה׃
אִבְּן עֶזְרָא
יודוך - הנה כל מעשיך יודוך, כי כן אתה וחסידיך יוסיפו להודות לך.
מְצוּדַת דָּוִד
כל מעשיך. ר״ל מכל מעשה ה׳ בא לו הודאה ושבח: יברכוכה. יברכו אותך:
יא
כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
כבוד - ומה היא ברכת חסידיך? שילמדו כבוד מלכותך, לאשר לא ידעוך.
יב
לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
להודיע לבני האדם - שהם קטנים. וי"ו גבורותיו - שב אל כבוד מלכותך יאמרו ואין טענה איך סמך כבוד הדר מלכותו לכבוד מלכותך, כי הנה כמוהו: עד מלך מלכות פרס ותקנו קדמונינו בתפלה: וימליך מלכותיה. גם כן הכתוב: ומלכותו בכל משלה.
מְצוּדַת דָּוִד
להודיע. כוונת דבורם יהיה כדי לפרסם לבני אדם גבורות ה׳ וגו׳:
יג
מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל־עֹלָמִים וּמֶמְשֶׁלְתְּךָ בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר׃
מְצוּדַת דָּוִד
כל עולמים. על כל העולמות בכל דור ודור ממשלתך עומדת בכל ימי הדורות:
יד
סוֹמֵךְ יְהוָה לְכָל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל־הַכְּפוּפִים׃
רַשִׁ״י
נו"ן חסרה מאלפ"א בית"א לפי שראה דוד בה מפלה קשה נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה, ב) וחזר וסמכה ברוח הקודש סומך ה' לכל הנופלים:
אִבְּן עֶזְרָא
סומך - וכל מלך זה ישפיל וזה ירים, זה יסמוך וזה יפול, כי לא יוכל לסמוך ולהרים הכל והשם לבדו הוא סומך הכל.
מְצוּדַת דָּוִד
סומך וגו׳. לבל יגיעו עדי ארץ: לכל הכפופים. לאשר כבר כפפו קומתם עדי ארץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וזוקף. ענין הרמה: הכפופים. ענין השחיה למטה וכן ה׳ זוקף כפופים (לקמן קמו):
טו
עֵינֵי־כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן־לָהֶם אֶת־אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
עיני - עם מדינות המלך מפרנסים המלך והשם לבדו מפרנס הכל, לתת לכל אחד מהם מאכלו בעתו.
טז
פּוֹתֵחַ אֶת־יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן׃
רַשִׁ״י
ומשביע לכל חי רצון. כדי פרנסתו הוא משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו רצון. אפיימנ"ט בלע"ז:
אִבְּן עֶזְרָא
פותח - ואתה הכתוב בפסוק העליון ישרת גם פה, וככה הוא ואתה פותח את ידך, וככה: כי אלהי אבי בעזרי. וטעם רצון – מה שיספיק להם.
יז
צַדִּיק יְהוָה בְּכָל־דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו׃
אִבְּן עֶזְרָא
צדיק - אם טען טוען למה יאכיל אחד חטה ואחד שעורים? והנה התשובה: כי הוא יודע הטוב להם כי הוא בראם וידע תולדתם, כמו הרופא המצוה שיאכל כל אדם מה שהוא טוב לו. ועוד: כי השם כל מה שיתן בדרך חסד הוא, כי איננו חיוב עליו על כן: וחסיד.
יח
קָרוֹב יְהוָה לְכָל־קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת׃
אִבְּן עֶזְרָא
קרוב - אם המלך יהיה רחוק לא יכול להושיע קוראיו והשם לעולם קרוב הוא, רק לאשר יקראוהו באמת ולא לנסותו ואשר איננו ראוי להושיעו.
מְצוּדַת דָּוִד
באמת. רוצה לומר בלב שיהיה פיו ולבו שווים ולא יכחיש הלב מאמר פיו:
יט
רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת־שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם׃
אִבְּן עֶזְרָא
רצון - הירא מהמלך יספיק שלא יעשה לו רע, והשם יעשה רצון יראיו.
כ
שׁוֹמֵר יְהוָה אֶת־כָּל־אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל־הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד׃
אִבְּן עֶזְרָא
שומר - אם באה צרה ליריאיו יושיעם, רק אוהביו הוא ישמור אותם לא תבא להם רעה. ואת כל הרשעים ישמיד - באחרונה, כי סופם הוא לאבדון והמלך לא יוכל להשמיד רשעי ארצו אולי יקשרו עליו, על כן יפחד או לא יכירם כי לא ידע הנסתרות והשלים כאשר החל.
כא
תְּהִלַּת יְהוָה יְדַבֶּר־פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד׃
רַשִׁ״י
תהלת ה' ידבר פי. וגם כל בשר יברך את שם קדשו לעולם ועד:
אִבְּן עֶזְרָא
תהלת - ויברך כל בשר - שהוא נכון לברך על דרך: היא היתה אם כל חי.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.