Psalms 147 — תְּהִלִּים קמז

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א הַלְלוּ יָהּ כִּי־טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּי־נָעִים נָאוָה תְהִלָּה׃

רַשִׁ״י כי טוב זמרה. כי טוב לזמר לו:

אִבְּן עֶזְרָא הללויה - דברי המשורר בדרך נבואה ישבח השם בראותו בחזיון, כי השם יבנה ירושלם ויקבץ נדחי ישראל. ומלת זמרה – שם הפועל, כמו: ליסרה אתכם והה"א נוסף כי ישרת בעבור אחר, כי טוב זמרה אלהינו כי נעים וכי נאוה - מגזרת תאוה כאשר פירשתי, שהמלה לבנין נפעל כמו וכל נעשה במרחשת.

מְצוּדַת דָּוִד כי טוב. כי הוא טוב: זמרה אלהינו. זמרה לאלהינו: כי נעים וגו׳‎. על כי הוא נעים לזה נאוה לו תהלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נאוה. מלשון נאה ויפה כמו לישרים נאוה תהלה (לעיל לג):

ב בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס׃

אִבְּן עֶזְרָא בונה, יכנס - כמו: לך כנוס את כל היהודים.

מְצוּדַת דָּוִד בונה. הוא הבונה לעתיד את ירושלים ואת ישראל הנדחים בקצה הארץ יכנס אליה:

מְצוּדַת צִיּוֹן יכנס. מלשון הכנסה ואסיפה וכן והמסכה צרה כהתכנס (ישעיה נח):

ג הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם׃

אִבְּן עֶזְרָא הרופא לשבורי לב - הם אבילי ציון ומחבש - כמו: לא זורו ולא חובשו. ור' יצחק הספרדי אמר: כי לעצבותם כמו לשון ישמעאל וכמוהו: ידיך עצבוני. ולפי דעתי: שהוא כמו נגעם, שהנוגע בעצב גדול בעבורם.

מְצוּדַת דָּוִד הרופא. הוא הרופא למי שלבו נשבר מרוב התוגה: ומחבש. עושה תחבושת לעצבותם ר״‎ל מעביר העצבון:

מְצוּדַת צִיּוֹן ומחבש. ענין קשירת המטלית על המכה כמו ולנשברת תחבש (יחזקאל ל״ד):

ד מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא׃

אִבְּן עֶזְרָא מונה - בעבור שהזכיר נדחי ישראל שהם מפוזרים בכל הארץ, הזכיר כנגד זה: מונה מספר לכוכבים שהכוכבים הם מפוזרים בגלגל העליון והוא ידעם כולם, והנה יהיה הפרש בין מנין ומספר כי מספר הוא הפרט ומונה מספר הכל קרוב מגזרת מנין. לכולם שמות יקרא - והטעם כמו: איש לא נעדר וזה אמת ונכון.

מְצוּדַת דָּוִד מונה וגו׳‎. ר״‎ל יודע הוא מספרם וקורא להם שמות לכ״‎א שם הנאה לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מונה. מלשון מנין:

ה גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב־כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר׃

אִבְּן עֶזְרָא גדול - אמר: מונה מספר לכוכבים כנגד ולתבונתו אין מספר.

מְצוּדַת דָּוִד לתבונתו. לדברים שיש בהם תבונה הנמצאים אצלו אין מספר להם כי רבו מאד:

ו מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי־אָרֶץ׃

אִבְּן עֶזְרָא מעודד ענוים - הם השפלים והם נדחי ישראל. משפיל רשעים - הם מלכי העמים שהיו תחת ידי ישראל.

מְצוּדַת צִיּוֹן מעודד. ענין רוממות וחוזק: עדי ארץ. עד ארץ:

ז עֱנוּ לַיהוָה בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר׃

אִבְּן עֶזְרָא ענו - דברי המשורר לישראל, כמו וענית ואמרת. ויש אומרים: כמו קול ענות, וענתה שמה כימי נעוריה בעבור כתוב בכינור.

מְצוּדַת דָּוִד ענו. הרימו קול לה׳‎ בהודא׳‎ על הטוב׳‎:

מְצוּדַת צִיּוֹן ענו. ענין הרמת קול כמו וענו הלוים וגו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד):

ח הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר׃

אִבְּן עֶזְרָא המכסה - הטעם שהוא מראה גבורות בכל זמן, כדרך: עושה גדולות ואחריו כתוב הנותן מטר. וטעם המכסה – כי עצם השמים לטוהר. המצמיח הרים - שהם יבשים וחזקים.

מְצוּדַת דָּוִד הרים. לפי שא״‎א לחרוש ולזרוע שם בעבור הגובה לזה מצמיח שם חציר למאכל בהמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בעבים. בעננים: חציר. דשא ועשב:

ט נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ׃

רַשִׁ״י לחמה. מאכלה: לבני עורב. פירשו רבותינו שהוא אכזרי על בניו והקב"ה מרחם עליהם ומזמין להם יתושין מתוך צואתם ונכנסין לתוך פיהם:

אִבְּן עֶזְרָא נותן - הזכיר הבהמה, שאין לה לב לתקן מזון לנפשה. והזכיר מהעוף לבני עורב - כי חכמי הגוים אומרים, כי אבותם יעזבום בהולדם.

מְצוּדַת דָּוִד לחמה. חציר ההרים: לבני עורב וגו׳‎. נותן מזון לבני עורב הקטנים אשר יצעקו בעבור חסרון המזון וזו על כי המה לבנים בקטנותם חושבים אבותיהם שאינם בניהם בעבור שינוי מראות הנוצות ואינם חוששים לזונם והקב״‎ה מזמין להם יתושים מתוך צואתם ואוכלים אותם:

י לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא־בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה׃

רַשִׁ״י לא בגבורת הסוס יחפץ. הקב"ה: לא בשוקי האיש ירצה. ולא בקלות מרוצת שוקי האיש ירצה:

אִבְּן עֶזְרָא לא - הטעם אין חפץ השם בגבורה רק ביראתו, כמו: התתן לסוס גבורה. וטעם: בשוקי הוא הרוכב.

מְצוּדַת דָּוִד לא בגבורת. אינו חפץ במי שתולה בטחונו בגבורת הסוס לרוץ ולרדוף במלחמה: לא בשוקי. לא ירצה במי שבוטח בחוזק שוקיו לרוץ רגלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן בשוקי. שוק הרגל:

יא רוֹצֶה יְהוָה אֶת־יְרֵאָיו אֶת־הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא רוצה - הטעם כי השם נותן לחם לכל בשר ולא בעבור גבורתם. ובני עורב – לעדים נאמנים.

מְצוּדַת דָּוִד רוצה. רק רוצה ה׳‎ ביריאיו וחוזר ומפרש שהם המיחלים לחסדו ואינם בוטחים בעצמם בחוזק השוק או בגבורת הסוס כי הבוטח באלו מסיר יראת ה׳‎ מעל פניו:

מְצוּדַת צִיּוֹן המיחלים. המקוים:

יב שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת־יְהוָה הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן׃

אִבְּן עֶזְרָא שבחי - זה לעתיד כי העיר חזקה שיפחד האויב לבא עליה. ומה הוא החוזק? שברך בניך - שהם רבים בקרבך.

מְצוּדַת דָּוִד שבחי ירושלים. יושבי ירושלים: ציון. אתם יושבי ציון הללו את אלהיך:

יג כִּי־חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ׃

מְצוּדַת דָּוִד כי חזק. ולא יוכל האויב לכבשה מעתה: ברך. הוא ברך את הבנים אשר בקרבך ר״‎ל שיהו הבנים מרובים ויתגברו על האויב:

מְצוּדַת צִיּוֹן בריחי. כעין מטה ישימו אותו ברוחב השער לסגרו:

יד הַשָּׂם־גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ׃

רַשִׁ״י חלב חטים. טוב חטים שמנים:

אִבְּן עֶזְרָא השם - הטעם אם תשכבו לבטח עם שובע גדול.

מְצוּדַת דָּוִד השם גבולך. בגבולך שם שלום כי לא תבוא אליך מלחמה: חלב וגו׳‎. ולא יאכלם האויב:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלב. מיטב כמו ואכלו את חלב הארץ (בראשית מ״ה:י״ח):

טו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד־מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא השולח - כאשר הזכיר חלב חטים הזכיר סבתו והיא שאמירתו היא גזרתו. ירוץ דברו - הטעם כפול, או על דרך ועל העבים אצוה מהמטיר, כן צוה להמטיר.

מְצוּדַת דָּוִד אמרתו. הוא המטר הבא במאמר פיו: עד מהרה. כאשר ישלחנו ירוץ מהרה לעשות שליחותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ירוץ. ענין מהירות ההליכה:

טז הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר׃

רַשִׁ״י כפור. גליז"א בלע"ז:

אִבְּן עֶזְרָא הנותן - בעתו כי בהיותו רב בימי החורף, אז יהיה חלב חטים בימי הקיץ.

מְצוּדַת דָּוִד כצמר. לבן כצמר ועם שהצמר הוא פחות ממנו בלובן עם כל זה המשילו לצמר על כי אין מה בארץ יותר לבן מצמר להמשיל אליו וכן וקולו כקול מים רבים (יחזקאל מ״ג:ב׳) וכמוהו רבים: כפור. הוא הנופל מן השמים בשחר בזמן הקור המפוזר ע״‎פ האדמה כאפר המפוזר ולפי שאין הכפור לבן כמו השלג לכן דמהו לאפר:

מְצוּדַת צִיּוֹן כפור. כמו שלג נופל הוא בשחר בימי הקור וכן וכפור שמים מי ילדו (איוב ל״ח:כ״ט):

יז מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד׃

רַשִׁ״י משליך קרחו כפתים. המים מגלידים ונעשין פתיתין פתיתין, ומדרש אגדה כפתים הכל לפי משא הבריות העני לפי חוסר מלבושיו מיקל עליו: מי יעמוד. שלא יהא צונן בקרתו:

אִבְּן עֶזְרָא משליך קרחו - כמו הקרח הנורא.

מְצוּדַת דָּוִד משליך קרחו כפתים. ר״‎ל מקריש כל פני המים וכאילו השליך חתיכת קרח לכסות כל רוחב המים וארכו: לפני קרתו. לפני הקור הבא בגבורתו מי יוכל להתקיים אם לא יתחמם מדברים המחממים:

מְצוּדַת צִיּוֹן קרחו. הוא הגליד הנקפה והנקרש על פני המים בימי הקור וכן מבטן מי יצא הקרח (שם): כפתים. ענין חתיכות כמו פתות אותה פתים (ויקרא ב׳:ו׳): קרתו. מלשון קור וצנה:

יח יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ־מָיִם׃

רַשִׁ״י ישלח דברו וימסם. לאותם פתים: ישב רוחו. רוח מערבי להשבית הקרח ויזלו מים:

אִבְּן עֶזְרָא ישלח, וימסם - השלג והכפור והקרח וישב רוחו מהבנין הכבד הנוסף, מגזרת רוח ה' נשבה בי, מהבנין הקל.

מְצוּדַת דָּוִד ישלח דברו. ר״‎ל ישלח המטר או חום השמש והם ממסים את השלג והכפור והקרח וכשהוא מנשב רוחו ימסו ויזלו מים:

מְצוּדַת צִיּוֹן וימסם. מלשון המסה והמגה: ישב. מלשון נשיבה והפחה כמו כי רוח ה׳ נשבה בו (ישעיהו מ׳:ז׳): יזלו. מלשון הזלה ונטיפה:

יט מַגִּיד דברו [דְּבָרָיו] לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל׃

אִבְּן עֶזְרָא מגיד דבריו - הטעם הגיד דבריו הם המצות ליעקב. וכן פירוש: חקיו ומשפטיו, כי הם סבת רדת הגשם בעתו, ככתוב בפרשת והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו.

מְצוּדַת דָּוִד מגיד וגו׳‎. מוסב על מלת שבחי שאמר בתחלת הענין לומר שבחי את ה׳‎ על שהוא מגיד דברי תורה ליעקב: חוקיו וכו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

כ לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל־גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל־יְדָעוּם הַלְלוּ־יָהּ׃

אִבְּן עֶזְרָא לא - הטעם שלא נתן תורתו רק לעמו לבדו שהבדילו להיות לו לעם סגולה, וחתם המשורר כאשר החל.

מְצוּדַת דָּוִד לא עשה כן. ליתן להם דברי התורה ולא הודיע להם את המשפטים כ״‎א לישראל לבדם: הללויה. לזה הללו את יה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בל. עניינו כמו לא:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.