א
לַמְנַצֵּחַ עַל־שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד׃
רַשִׁ״י
על שושנים. על ישראל שהם כשושנה בין החוחים שהחוחים מנקבין אותם והתפלל עליהם:
ב
הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד־נָפֶשׁ׃
אִבְּן עֶזְרָא
הושיעני, כי באו מים - המשיל האויבים למים, כמו: ימשני ממים רבים.
מְצוּדַת דָּוִד
עד נפש. המשיל עומק הצרות למים שוטפים הבאים עד הצואר והנפש קרובה לצאת:
ג
טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי׃
רַשִׁ״י
ביון מצולה. בבוץ טיט של מצולה: ושבולת. הוא שטף חוזק הנהר פי"ל בלע"ז:
אִבְּן עֶזְרָא
טבעתי ביון - רפש כמו: מטיט היון, ואין מעמד. העי"ן בקמץ חטף כמו היה מעמד במרכבה והיה ראוי להיותו בפתח, כי הוא שם. ר' משה אמר: שהוא שם על משקל מוקטר מוגש והשתנה, בעבור אות הגרון. ושבולת - כמו: הנהר. וטעם שטפתני כמעט קט והיא תשטפני כדרך ונשמה לא נותרה בי והעד כי הוא מתפלל אחר כן אל תשטפני.
מְצוּדַת דָּוִד
ואין מעמד. אין שם מקום קשה להשאר עומד וארד א״כ מטה מטה: במעמקי מים. ר״ל הנה הבא במים עמוקים הוא מסוכן אף אם אינם רדופים ושוטפים והבא במים שוטפים הוא מסוכן אף אם לא בא במקום העמוק ומכ״ש הבא במים שוטפים ובמקום העמוק שהוא מסוכן ביותר וכן באו עלי צרות כפולות ומצירות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ביון. הוא הרפש שבקרקעית המים: מצולה. עומק המים: ושבולת. היא מרוצת המים כמו משבולת הנהר (ישעיה כז):
ד
יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי׃
רַשִׁ״י
נחר. יבש כמו (איוב ל׳:ל׳) חרה מני חורב: כלו עיני. כל תוחלת ממושכה קרויה כליון עינים כמו (דברים כ״ח:ל״ב) וכלות אליהם כל היום, מכלות עינים (ויקרא כ״ו:ט״ז) ועיני רשעים תכלינה (איוב י״א:כ׳):
אִבְּן עֶזְרָא
יגעתי, נחר - מגזרת וחרה נחשתה ובאה הנו"ן שבור כדרך: אל מקדשי כי נחל והוא בניין נפעל מפעלי הכפל. כלו עיני - בעבור היותו מיחל.
מְצוּדַת דָּוִד
בקראי. בעבור רוב הקריאה על קושי הלחץ: נחר. הצועק הרבה מתייבש רטיבת הגרון: כלו עיני. המקוה לדבר מה ואינה באה קרוי בלשון המקרא כליון עינים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נחר. ענין יובש כמו ושכן חררים (ירמיה יז): מיחל. מל׳ תוחלת ותקוה:
ה
רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא־גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב׃
רַשִׁ״י
אויבי שקר. שונאים אותי על שקר שאין אני רודף אחר שקר שלהם לתפוש טעותם: אז אשיב. כשהם נאספים עלי אני משחד אותם בממון מה שלא גזלתי מהם:
אִבְּן עֶזְרָא
רבו, מצמיתי - כדרך מחשבתם, וככה: וירא בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל האנשים רדפו אחריהם.
מְצוּדַת דָּוִד
משערות. יותר מחשבון שערות ראשי: שונאי חנם. כי לא הריעותי את אחד מהם: עצמו. הכורתים אותי נתחזקו והמה אויבים לי על שקר ובחנם: אשר לא גזלתי. הדבר אשר לא גזלתי מעולם בע״כ אשיב אז כאשר יעלילו עלי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עצמו. חזקו והוא מלשון עצם שהוא קשה וחזק: מצמיתי. ענין כריתה כמו לבקרים אצמית (לקמן ק״א):
ו
אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא־נִכְחָדוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
אלהים אתה - דין האמת. אתה ידעת - אם הייתי אויל. ואשמתי - לאלה הצוררים בשגגה או בזדון, כאשר יזכיר אויבי שקר. ולמ"ד לאולתי – נוסף בלמ"ד הרגו לאבנר.
מְצוּדַת דָּוִד
אתה ידעת לאולתי. כאומר הלא אינם מרובים כ״כ להיות מיוסר ביותר: ואשמותי וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לאולתי. מל׳ אויל ור״ל עבירות כי אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות: נכחד. נמנעו מלדעת אותם:
ז
אַל־יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת אַל־יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
אל יבשו בי קויך. אל תניחני בידם פן יבושו קויך במה שמאורע בי ויאמרו הלא כך אירע למי שהיה מקוה להקב"ה:
אִבְּן עֶזְרָא
אל, ה' צבאות - שהוא אלהי השמים, כי הצבאות שמה הם. אלהי ישראל - שהם צבאותיו בארץ.
מְצוּדַת דָּוִד
אל יבושו. כי אם לא תענה לי יבושו א״כ כל המקוים לך בראותם שלא הועיל לי תוחלתי: אל יכלמו. כפל הדבר במ״ש:
ח
כִּי־עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי׃
מְצוּדַת דָּוִד
כי עליך. החרפה שאני נושא היא בעבורך כ״א התחברתי עמהם למעול בך הייתי אהוב להם: כסתה. כפל הדבר במ״ש:
ט
מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי׃
אִבְּן עֶזְרָא
מוזר - והטעם השתניתי עד שלא יכירני אחי, כאילו הייתי זר.
י
כִּי־קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי׃
רַשִׁ״י
קנאת ביתך. ראו החבה שנהגת בנו בעוד ביתך קיים ונתקנאו בי:
אִבְּן עֶזְרָא
כי - טעם קנאת ביתך - שהיו הצוררים מחרפים הבית שהיה שם הארון. והקרוב: כי זה המזמור נאמר ברוח הקדש על זמן הגלות, והעד: ויבנה ערי יהודה.
מְצוּדַת דָּוִד
קנאת ביתך. על כי המה מתקנאים בתפארת בהמ״ק לזה אוכלים אותי ועוד יוסיפו לחרפני בדברים:
יא
וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי׃
רַשִׁ״י
ואבכה בצום נפשי. בתעניתי: ותהי לחרפות לי. מה שאני בוכה ומתענה לפניך הם מתלוצצים עלי:
אִבְּן עֶזְרָא
ואבכה - הפעול נפש כמו: ולבכותה. ותהי - כאשר הזכרתי כי כח השם בפועל שעבר או עתיד וככה הוא, ואבכה בכיה היתה לחרפות לי.
מְצוּדַת דָּוִד
ואבכה. וכאשר אבכה בעת תהיה נפשי בצום: ותהי. הבכיה תהיה לי לחרפה באמרם אם לא מאס בכם מדוע לא ישמע קול בכיות:
יב
וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל׃
מְצוּדַת דָּוִד
ואתנה. וכאשר אתן לבושי שק בעבור התשובה המה מביאים ממני משל בדרך לעג:
יג
יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר׃
רַשִׁ״י
ונגינות. בי לשותי שכר (סא"א):
אִבְּן עֶזְרָא
ישיחו - יספר שילעגו לו בני אדם יושבי שער, בעבור עוונותיו.
מְצוּדַת דָּוִד
יושבי שער. השופטים היושבים בשערי העיר אף המה ישיחו בי עם שאין מדרך החשובים לדבר דברים של מה בכך: ונגינות. שותי השכר ינגנו בדברי הקורות אותי בדרך לעג ובזיון:
יד
וַאֲנִי תְפִלָּתִי־לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב־חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃
רַשִׁ״י
ואני תפלתי לך ה'. יהי עת תפלתי עת רצון:
אִבְּן עֶזְרָא
ואני - מתפלל אולי אמצא עת רצון. באמת ישעך - בישעך באמת. ויש אומרים: כמו בבעל פעור בעבור ואיננו נכון בעיני, וזאת היא תפלתי: הצילני מטיט, זה הוא ביון.
מְצוּדַת דָּוִד
ואני תפלתי. אבל אני אתפלל לפניך ואינני פונה ללעגם: עת רצון וגו׳. ר״ל ברב חסדך יהיה עת רצון וענני בישע אמת ומתקיים:
טו
הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל־אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי־מָיִם׃
מְצוּדַת דָּוִד
מטיט. הוא משל על הצרות: ואל אטבעה. להיות נשקע ונאבד: וממעמקי מים. ר״ל והרי הוא כאלו אנצל ממעמקי מים:
טז
אַל־תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל־תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַי בְּאֵר פִּיהָ׃
רַשִׁ״י
ואל תאטר. ואל תסגור עלי: באר. צרה נכריה זו את פיה לבלעני: תאטר. כמו אטר יד ימינו (שופטים ג׳:ט״ו) סגור יד ימינו שאינו משתמש בה:
אִבְּן עֶזְרָא
אל, ואל תאטר עלי באר פיה - כי יש שם מים חיים. ותאטר - כמו תסתם ותסגר, כמו: איש אטר יד ימינו.
מְצוּדַת דָּוִד
ואל תאטר. עם שכבר נפלתי לבאר המים אל תסגר עלי פיה לבל אוכל לעלות ר״ל לא אשתקע בה:
יז
עֲנֵנִי יְהוָה כִּי־טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי׃
יח
וְאַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי־צַר־לִי מַהֵר עֲנֵנִי׃
יט
קָרְבָה אֶל־נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי׃
רַשִׁ״י
קרבה אל נפשי. (קרב אלי): גאלה. גאול אותה:
אִבְּן עֶזְרָא
קרבה - אמר רבי משה: כי קרבה, כמו: וקרב אותם. ומלת גאלה – כמו גאולתה. וככה יפרש רבי משה: קרבה, דרך ציווי פועל יוצא ויתפלל לשם קרבה גאולת נפשי כמו וקרב אותם שהוא ציווי כמו בלע ה' פלג לשונם על כן וקרב כולו פתוח וגאלה שם פתח, כמו זהבה שללה על כן הוא גאולתה כך פירש לי החכם שיחיה. והנכון: שהוא כמו זכרה לי. וגאלה - ציווי על דרך ולמדה את בני ישראל או תחסר מלת אשר. וכן הוא: קרבה אל נפשי אשר גאלה. והטעם: מי שגאלה וטעם למען אויבי שיעשו לי חמס.
כ
אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל־צוֹרְרָי׃
כא
חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי׃
רַשִׁ״י
ואנושה. ואאנש ואחלה כמו (מיכה א׳:ט׳) כי אנושה מכותיה וכמו (ש"ב י"ב) ויאנש הילד דבת שבע, וא"ת היאך האל"ף זו משמשת שורש ומשמשת שימוש המיסב הדיבור אל המדבר כן דרך תיבה שתחלתה אל"ף כגון (מלאכי א׳:ב׳) ואהב את יעקב אני אהבי אהב (משלי ח׳:י״ז) הרי הוא כמו ואאהב, וכן (צפניה א׳:ב׳) אסף אסף כמו אאסף: לנוד. שיבואו לי אוהבים לנוד לי ולנחמני:
אִבְּן עֶזְרָא
חרפה - חרפתם אשר יחרפוני השפילו לבי. ואנושה - האל"ף סימן המדבר ותחסר אל"ף ויאנש ובא שורק תחת חולם, כמו: ישפוטו הם. לנוד - כמו: לנוד לו.
מְצוּדַת דָּוִד
ואנושה. בעבור שברון לב נחליתי: לנוד. לבא מי לנחם אותי ולנודד בראש כדרך המנחמים: ולמנחמים. כפל הדבר במ״ש:
כב
וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ׃
רַשִׁ״י
בברותי. בסעודתי כמו תבא נא תמר אחותי ואברה מידה (שמואל ב י״ג:ה׳): ראש. מרה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויתנו בברותי - בעבור שצם כאשר הזכיר ואבכה בצום נפשי והע' רעב וצמא בברותי מגזרת הברייה.
מְצוּדַת דָּוִד
ויתנו וגו׳. המשיל עצמו למי שהוא רעב ללחם וצמא למים ומאכילין אותו עשב מר ומשקין אותו חומץ שנתוסף מכאוב על מכאובו כי כן ישיב האויב שנית ידו להכות ולייסר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בברותי. עניינו אכילה מועטת כמו הביאי הבריה (שם יג): ראש. שם עשב מר כמו ראש ולענה (דברים כט):
כג
יְהִי־שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ׃
רַשִׁ״י
ולשלומים. כשיקוו לשלום יהפך שלומם למוקש:
אִבְּן עֶזְרָא
יהי - כנגד ויתנו בברותי ראש. ולשלומים - תחת שלומים כלמ"ד: ותהי להם הלבנה לאבן.
מְצוּדַת דָּוִד
יהי שלחנם. לזה יענשו אשר שולחנם שהוא לפניהם יהיה למוקש ופח ר״ל מה שיחשבו לטובה יהפך לרעה: ולשלומים. מה שיקוו לשלום יהפך עוד למוקש וכפל הדבר במ״ש:
כד
תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד׃
מְצוּדַת דָּוִד
ומתניהם. בעבור כי יחשך מאור עיניהם יעמדו בהליכתם (ואמר ומתניהם לפי כשרגלי האדם נחלקים ונשמטים מרגיש כאב במתנים):
כה
שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם׃
אִבְּן עֶזְרָא
שפך - קשור באשר לפניו כאשר יפלו שפוך עליהם למעלה זעמך, שאם ברחו ישיגם חרון אפך כאשר לא ימלטו הם תחרב טירתם.
כו
תְּהִי־טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל־יְהִי יֹשֵׁב׃
כז
כִּי־אַתָּה אֲשֶׁר־הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל־מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ׃
רַשִׁ״י
כי. את העם הזה אשר אתה הכית: רדפו. אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה: ואל מכאוב חלליך יספרו. דבריהם לבוא בעצה נשחיתם בהיותם כאבים:
אִבְּן עֶזְרָא
כי - אמר רבי משה: ולהכאיב חלליך יספרו זה לזה שאנחנו מוכים וחללים.
מְצוּדַת דָּוִד
כי אתה וגו׳. הוא הפוך כאלו אמר כי מי אשר אתה הכית רדפו אותו גם המה להוסיף מכאוביו: ואל מכאוב וגו׳. יספרו זה לזה בעבור להביא מכאוב על חללי ה׳ ר״ל הקרובים להיות חללים כי החלל לא ירגיש ואין לו מכאוב:
כח
תְּנָה־עָוֺן עַל־עֲוֺנָם וְאַל־יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ׃
אִבְּן עֶזְרָא
תנה - תן זה העון שיספרו ויתהללו עם עונם. ואל יבואו - אמר רבי משה: כי טעמו בדרך צדקה שתעשה עמהם. ולפי דעתי: שפירש הכתוב הבא אחריו ועם צדיקים אל יכתבו.
מְצוּדַת דָּוִד
תנה עון. חשוב העון הזה להצטרף על העונות שכבר עשו: ואל וגו׳. ר״ל אל תעשה עמהם צדקה:
כט
יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל־יִכָּתֵבוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
ימחו - כבר פירשתי בספרי, כי ספר החיים הם השמים ושם כל הגזירות העתידות להיותם כתובות ביום הבראם.
מְצוּדַת דָּוִד
ימחו. אם כבר כתובים המה בספר חיים בעבור זכות מה אזי ימחו ממנה ואם עדיין אינם כתובים לא יהיו נכתבין עם הצדיקים לחיים:
ל
וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי׃
מְצוּדַת דָּוִד
ואני עני. עם שאני עני ובעל מכאוב ואין לאל ידי להתחזק מעצמי מ״מ תשועתך תשגבני:
לא
אֲהַלְלָה שֵׁם־אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה׃
לב
וְתִיטַב לַיהוָה מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס׃
רַשִׁ״י
ותיטב. הלולי לה': משור פר. הוא שור שהקריב אדם הראשון שנברא בקומתו וביום שנקרא שור בו ביום הביאו שהשור בן יומו קרוי שור שנאמר (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב או עז כי יולד, בו ביום נדמה לפר שהוא בן שלש: מקרן מפריס. קרנותיו קדמו לפרסותיו שהרי בקומתו ובקרניו נברא וראשו יצא מן הארץ תחלה כדרך כל הנולדים הוציאתן הארץ נמצאו קרניו קדמו לרגליו:
אִבְּן עֶזְרָא
ותיטב, משור - מ"ם משור ישרת אחר, כאילו הוא כתוב: משור מפר, כדרך: ככבש אלוף ככבש כאלוף, כי השור גדול מהפר ואיך יסמוך שור אל פר, כמו: קח את פר השור. מקרין מפריס - שב אל הפר לבד שנראה קרנו ופרסתו. הטעם: שאינו קטן מאד.
מְצוּדַת דָּוִד
ותיטב. תהלתי יוטב לה׳ יותר מקרבן שור פר: מקרין מפריס. ר״ל בעל קרנים גדולים ופרסות רחבות שהוא יפה למראה ובעל בשר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
משור פר. כפל המלה בשמות נרדפים לתוספות ביאור וכן אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳) מפריס. פרסות הרגל:
לג
רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם׃
אִבְּן עֶזְרָא
ראו - וי"ו ויחי לבבכם כפ"ה רפה בלשון ישמעאל, כמו: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ויעזב את עבדיו ואתם דורשי אלהים ראו זה ויחי לבבכם.
מְצוּדַת דָּוִד
ראו. כאשר יראו הענוים אשר הוטב תפלתי: דורשי. וכאשר יראו דורשי אלהים ויחי. אז יחיה לבבכם והוא ענין שמחה כי הדואג לבו מת:
לד
כִּי־שֹׁמֵעַ אֶל־אֶבְיוֹנִים יְהוָה וְאֶת־אֲסִירָיו לֹא בָזָה׃
אִבְּן עֶזְרָא
כי, אביונים - כנגד שהזכיר ואני עני וכואב. אסיריו - כמחשבת אויביו שיאסרוהו ואם על בני הגלות יותר נכון.
מְצוּדַת דָּוִד
כי שומע. השמחה תהיה על כי ראו כי שומע ה׳ אל אביונים: ואת אסיריו. ר״ל עם כי נאסרו בדבר ה׳ על כי מרו בו מ״מ לא בזה את תפלתם:
לה
יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל־רֹמֵשׂ בָּם׃
אִבְּן עֶזְרָא
יהללוהו - שוכני שמים והארץ ועוברי ימים, או דרך משל, כמו: ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה.
מְצוּדַת דָּוִד
יהללוהו. בעבור זה יהללוהו צבא השמים ויושבי הארץ: ימים. שוכני ימים:
לו
כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ׃
אִבְּן עֶזְרָא
כי - ויש אומרים: כאשר אהללנו יהללוהו שמים וארץ ואם על הגלות יהללוהו, בהושיעו ציון. והזכיר ערי יהודה שיש להם חלק בירושלם.
מְצוּדַת דָּוִד
כי אלהים וגו׳. כאשר אלהים יושיע את ציון וגו׳: וישבו. אנשי יהודה ישבו שם:
לז
וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ־בָהּ׃
מְצוּדַת דָּוִד
עבדיו. הם האבות כי בזכותם ינחלו זרעם את הארץ: ואוהבי שמו. של המקום ב״ה הם ישכנו בה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.