Psalms 90 — תְּהִלִּים צ

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲ‍דֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר׃

רַשִׁ״י תפלה למשה. אחד עשר מזמורים מכאן עד לדוד מזמור כלם משה אמרם כנגדם ברך אחד עשר ברכות לאחד עשר שבטים בזאת הברכה: מעון אתה היית לנו. מעון מדור ומנוס לבא שם היית לנו: בדר ודר. מעולם כי אתה מקדם הכל היית:

אִבְּן עֶזְרָא תפלה למשה איש האלהים - לפי דעתי: שמשה אדונינו חבר זאת התפלה כי היא על לשון רבים ואין דברי דוד ככה. ועוד: שהחל ה' מעון אתה ובתורה מעונה אלהי קדם. אמר רבי משה: כי מעון מגזרת עין מקום מבט עין. והנכון בעיני: שהוא ממעון קדשך והיא התקרה העליונה, כמו: ויהי בשלם סוכו והנה מעונתו כנגד סוכו. והטעם: כי השמים אינה מעונות לנו באמת רק אתה המעון באמת, ודור הולך ודור בא והמעון עומד לא ישתנה. טעם אתה עם מלת היית – אתה לבדך.

מְצוּדַת דָּוִד תפלה למשה. י״‎א מזמורים שמכאן עד לדוד מזמור משה אמרם ודוד יסדם בספרו איש האלהים. ר״‎ל שהיה נביא: אד׳‎ מעון. אתה לנו למחסה בכל דור ודור כמו המדור המגין מזרם וממטר:

מְצוּדַת צִיּוֹן מעון. מדור כמו השקיפה ממעון קדשך (דברים כ״ו:ט״ו):

ב בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם אַתָּה אֵל׃

רַשִׁ״י בטרם הרים יולדו. נבראו ובטרם חוללת ארץ ותבל ומעולם ראשון ועד עולם אחרון אתה אל:

אִבְּן עֶזְרָא בטרם - הזכיר השמים שהם למעלה מן האדם ועתה יזכיר הארץ. ומלת בטרם – ישרת בעבור שנים וכן הוא: ובטרם תחולל ארץ ותבל. וטעם להזכיר ההרים – בעבור היותם עומדים כאילו הם קדמונים כמו: ומראש הררי קדם. וטעם יולדו – כי הרוחות יולידום וארץ שהיתה תחת המים בבריאתה. ותבל - היא היבשה ששם היישוב. ורבי משה אמר: כי אתה אל תקיף לנצח. ולפי דעתי: כי אל - תאר הוא. וככה פירושו: בטרם היות הרים וארץ, ומעולם ועד עולם אתה אל, בעבור שיאמר על בן אדם דכה.

מְצוּדַת דָּוִד בטרם. עד לא ילדו ונבראו ההרים ועד לא חוללת הארץ ותבל ומטרם שהיה העולם ועד סוף ימי העולם בכל עת אתה אל ר״‎ל חזק ובעל היכולת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותחולל. ענין יצירה כמו הן בעון חוללתי (לעיל נא): ארץ ותבל. כשהם סמוכים יורה ארץ על המקום הבלתי מיושבת ותבל על מקום המיושבת:

ג תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד־דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם׃

רַשִׁ״י תשב אנוש עד דכא. מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות, ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרכיכם הרעים:

אִבְּן עֶזְרָא תשב - אתה אל ולא אדם תקיף, כי תשב אנוש בימי הזקנה עד היותו דכא. ותאמר שובו בני אדם - אל העפר אשר לקחתם ממנה.

מְצוּדַת דָּוִד תשב אנוש. אתה משיב את האדם מן רוב אומץ חזקו אשר יהיה מדוכא ביסורים המחלישים כח ובזה כאלו תאמר לבני אדם שובו מדרכיכם הרעים על כי אין יסורים בלא עון:

ד כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה׃

רַשִׁ״י כי אלף שנים בעיניך. אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה ועוד מן הלילה עמו כי יום א' של הקב"ה ומעט מן הלילה של הקב"ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתו' שיהא יומו של הקב"ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי אלף שנים ולכך מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב"ה ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן כמה הוי אותה אשמורה כי אם מסברא (מצאתי) כי אלף שנים בעיניך וגו'. וכשעלתה תשובה בדעתך מתחלה יפה דנת ובראת אותה וראוין היו השנים לכך לפי (שלא) היו ימי בני אדם רבים שלא היו אלף שנים בעיניך אלא כיום הולך שעבר וחלף ומעט מן הלילה עמו שהרי אמרת לאדם הראשון (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וחיה תשע מאות ושלשים שנה נמצאו אלף שנים עולים ליום שלם ומעט מן הלילה עמו: כיום אתמול כי יעבור. שכבר עבר:

אִבְּן עֶזְרָא כי, בעיניך - עם בני אדם ידבר השם ואל תתמה בעבור שובו לשון רבים, ואחר כן בעיניך, כי כן משפט הלשון. זכור ימות עולם בינו, טפכם נשיכם וגרך. וטעם כיום – אולי חיית אתה בן אדם אלף שנים, ככה יהיו כיום אתמול, כי יעבור שכבר עבר, או כמו אשמורה בלילה. ועל דרך הפשט מה טעם לאמר כיום אתמול היה מספיק היום והנו כמו אילו חיה אלף שנים, ואשר יורה יושר, פירושי שיאמר: ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שלא יגיעו לאלף ולפרש אותו על דור המבול רחוק הוא.

מְצוּדַת דָּוִד כי אלף שנים. ר״‎ל ע״‎י היסורים כאילו תאמר להאדם הלא אף אם תחיה אלף שנים הלא יהי׳‎ בעיניך כיום אתמול כאשר יעבור כי אחר שעבר הזמן מה לו אם היה זמן מרובה או זמן מועט הלא הלך לו ואיננו: ואשמורה בלילה. וכמו משמרה אחת ממשמרות הלילה כי לאחר שעבר הזמן משמר אחד ואלף שנים לאחת תחשב:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואשמורה. הוא חלק משלשה חלקי הלילה נקראים אשמורה בלשון מקרא:

ה זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף׃

רַשִׁ״י זרמתם שנה יהיו. עכשיו חטפתם לאותם השנים והבאתם לימים מועטים שאינם אלא כשנת תנומה ששני הדורות שבעים שנה הם, כמו שמפורש בסוף הענין ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והם חשובים שינה אחת כענין (לקמן קכ"ז) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ועל שבעים שנה של גלות בבל נאמר שהיה שבעים שנה: זרמתם. לשון שטיפה כמו (חבקוק ג) זרם מים: בבקר כחציר יחלוף. הנולד בלילה מת בבוקר לסוף השינה ואם

אִבְּן עֶזְרָא זרמתם - שב לדבר עם השם, כי השנים תשימם כמו זרם מים עבר אותם, כמו השינה, או הטעם שישנו שנת עולם.

מְצוּדַת דָּוִד זרמתם. מרוצת חייהם המה כחלום השינה כי בהקיצו אין דבר מדברי החלום כן אין ממש בחיי האדם: בבקר. ר״‎ל בימי הנעורים לבד מחדש ומחליף כח כחציר הזה שרק בבוקר יחליף כח:

מְצוּדַת צִיּוֹן זרמתם. ענין מרוצת המים כמ״ש כזרם מים (ישעיהו כ״ח:ב׳) והושאל למרוצת השנים יחלוף. ענין התחדשות כמו יחליפו כח (שם מא):

ו בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ׃

רַשִׁ״י בבקר יציץ. מיד חלף ועד בא הערב ימולל ויבש, למה:

אִבְּן עֶזְרָא בבקר יציץ - דור אחר דור וחלף מגזרת חליפות שמלות כדרך: אם הרגם ודרשוהו, תשלח רוחך יבראון. בבקר - והדור שיציץ וחלף דומה אל הציץ הדל שאין לו כח בו, שבערב ימולל ויבש והנה דימה חיי האדם כמו מבקר עד ערב.

מְצוּדַת דָּוִד בבקר יציץ. אם בבקר יציץ ומחליף כח הלא לערב בימי הזקנה ימולל ויבש ודומה הוא לחציר הנתייבש אחר שזרחה החמה עליו כל היום:

מְצוּדַת צִיּוֹן יציץ. יפריח: ימולל. ענין כריתה כמו כי אמילם (לקמן קיח) ויבש. ר״ל וכבר נעשה יבש וכן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳):

ז כִּי־כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ׃

רַשִׁ״י כי כלינו באפך וגו'. ועל כל זאת:

אִבְּן עֶזְרָא כי - כאילו אנפת בנו, על כן יכלו ימינו. ובחמתך נבהלנו - כמו: ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה.

מְצוּדַת דָּוִד כי כלינו. עתה ידבר על לשון בני הגלות בבל שיאמר אם חיי כל אדם הוא הבל אף אם המה בשלוה כל שכן אנחנו אשר כלינו באפך שאנפת בנו על עונותינו: ובחמתך. הוא כפל במ״‎ש:

ח שת [שַׁתָּה] עֲוֺנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ׃

רַשִׁ״י שתה עונותינו לנגדך. ואת עלומינו את חטאת נעורינו שמת למאור פניך: עלמינו. נעורינו כמו (שמואל א יז) בן מי זה העלם: למאור פניך. למולך להביט בהם:

אִבְּן עֶזְרָא שתה - ובאמת יש לך להתעבר עלינו בעבור עונינו תענישנו מעט מעט. אמר רבי משה: כי עונינו עונות עלומינו. והנכון בעיני: שהוא מגזרת תעלומה, על כן: למאור פניך.

מְצוּדַת דָּוִד שתה. שמת עונותינו נגדך לזכור בהם ולפרוע עליהם גמול: עלמינו. השגיאות שהמה נעלמים מאתנו תשימם מול מאור פניך לזכור גם בהם ולשלם גמול עליהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן עלומינו. מלשון העלם וחסרון ידיעה:

ט כִּי כָל־יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ־הֶגֶה׃

רַשִׁ״י פנו בעברתך. ופנו ונבערו והלכו להם בעברתך: כמו הגה. כדבור הממהר לכלות:

אִבְּן עֶזְרָא כי - הנה פירוש טעם אשר כלינו באפך, שכלינו שנינו כמו הגה, כמו: והגה מפיו יצא, שהדיבור אין לו מעמד, כי ברגע דבור המדבר ימצא ואחר כן כאילו לא היה.

מְצוּדַת דָּוִד פנו. הלכו להם בעברה וזעם הבאה מעמך: כלינו. אנחנו בעונותינו גורמים כליון שנותינו להיות נמשך זמן דבור בעלמא:

מְצוּדַת צִיּוֹן פנו. מל׳ פניה: הגה. ענין דבור כמו ולשוני תהגה (לעיל לה):

י יְמֵי־שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי־גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה׃

רַשִׁ״י ימי שנותינו בהם שבעים שנה. שנותינו אלה בעונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם: ואם בגבורות. ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם: ורהבם עמל ואון. וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון ולמה שהרי כי גז חיש ונעופ' בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים: גז. לשון העברה כמו נגוזו ועבר (נחום א׳:י״ב) ויגז שלוים מן הים (במדבר י״א:ל״א):

אִבְּן עֶזְרָא ימי - אולי יטעון טוען: והלא משה חיה ק"כ שנה ואיך הוא יאמר שבעים שנה? זה לאות כי משורר היה שמו משה, והתשובה ככה נוכל לומר כי נח דניאל ואיוב אינם נודעים והלא יראה בתחלה איש האלהים ובעבור זה הזכיר שאיננו מתעסק בהבלי העולם וככה טעם זה המזמור, משה ידבר על לשון כל דור ודור גם דורו כן היה עד היום, אולי זה עשה זאת התפלה לפני התנבאו שהיה בן שמונים שנה וידיו כבדים. וטעם בהם – דבר גדול יהיה אם היה במספרם שבעים שנה. ורהבם - וימי רהבם ימי הכח והחוזק שהם ימי הבחרות, כולם הם עמל ואון. כי גז - שיכרתו מהרה כמו גזי נזרך וזה טעם חיש ונעופה, והנה נהיה כעוף נודד ממקומו, או ונעופה - לשכון ארץ חשך, ארץ עיפתה, עושה שחר עיפה, או המלה מגזרת עפעף כמו תעופה כבוקר תהיה התעיף עיניך בו ואיננו, וכאילו תעופה היו ימינו.

מְצוּדַת דָּוִד בהם. במספרם יהיו שבעים שנה: ואם בגבורות. ואם בהתגברות כח הטבע יהיו שמונים שנה: ורהבם. אף התוקף והאומץ של השנים ההם המה יגעים וצער: כי גז. לפי שלא יאריכו ימי האומץ כי מהר יוכרת ויעוף א״‎כ האומץ שהיה בתחילה גרמה להוסיף הצער בהעדרו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ורהבם. ענין התחזקות כמו ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳): גז. ענין כריתה ותלישה כמו גזי נזרך (ירמיה ז): חיש. מהר כמו חושה לעזרתי (לעיל לח):

יא מִי־יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ׃

רַשִׁ״י מי יודע עז אפך. בימים מועטים כאלה מי יקנה לו לב לדעת את עז אפך ליראה אותך ואתה כיראתך עברתך. כשם שאתה יראוי כן עברתך קשה ונפרע מן החוטאים:

אִבְּן עֶזְרָא מי - אמר רבי משה: כי זה הפסוק קשור עם הבא אחריו והטעם כל איש שהוא יודע עוז אפך וידע למנות ימינו האמת נודע אליו, ונביא הוא כי יש לו לבב חכמה ויפרש כן כמו בנות צלפחד, ומלת הודע כמו הושב כספי ועל זה הדרך: או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ולפי דעתי: מי יודע - מי זה שיוכל לדעת עוז אפך?! וכפי היראה ממך ככה עברתך, על דרך בקרובי אקדש כאשר דרשו קדמונינו במלת וסביביו נשערה מאד.

מְצוּדַת דָּוִד מי יודע. בימים מועטים כאלה מי יוכל לדעת חוזק אפך על מה היא ולהיות נשמר ממנה: וכיראתך. כאשר יראתך נעלמה מלדעת איך נירא את ה׳‎ כן נעלמה עברתך מלדעת על מה אתה מתמלא עברה וזעם כי אין להשיג בימים מועטים כאלה:

יב לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה׃

רַשִׁ״י למנות ימינו כן הודע. כאשר בתחלה הודע בעולם את מנין ימינו ארוכים וכיון שנאריך ימים נוכל לקנות לב ונביא בתוכם לבב חכמה, ונביא לשון הבאה, (וי"א למנות ימינו כן כמנין כ"ן שבעים שנה ונמות לפי שיעור ימינו שהן מעט כן תייסר אותנו וכן ויודע בהם אנשי סוכות) (שופטים ח׳:ט״ז) (סא"א):

אִבְּן עֶזְרָא למנות - כדרך הודיעני ה' קצי, תן לנו לב לדעת למנות ימינו. והטעם: שנדע שמספרם מעט יהיה, ונביא בקרבינו, או בנו לבב חכמה. והנה נביא – כמו: ומה נביא לאיש.

מְצוּדַת דָּוִד למנות. לפי מנין ימינו שהם קצרים כן הודע נא דרכיך ר״‎ל לפי ערך מעט השנים כן תרבה לנו חכמה לדעת הכל במעט זמן ואז נביא גם אנו לבב חכמה ר״‎ל אם תתן בנו הרבה חכמה אז נחשוב לתור ולחפש בה לבוא אל תוכן עומק הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונביא. מל׳ הבאה:

יג שׁוּבָה יְהוָה עַד־מָתָי וְהִנָּחֵם עַל־עֲבָדֶיךָ׃

רַשִׁ״י שובה ה'. מחרון אפיך: והנחם. חשוב מחשבה טובה על עבדיך:

אִבְּן עֶזְרָא שובה - הטעם מחרון אפך, כי למעלה כתוב: כי כלינו באפך. והנחם - דרך משל לבן אדם שינחם.

מְצוּדַת דָּוִד שובה ה׳‎. שוב מחרון אפך עד מתי תחרה עוד: והנחם. חשוב על עבדיך מחשבה אחרת להיות מרוצה להם:

יד שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל־יָמֵינוּ׃

רַשִׁ״י שבענו בבקר חסדך. ביום הגאולה והתשועה שהוא בקר לליל הצרה והאנחה והחשיכה: ונרננה ונשמחה בכל ימינו. כלומר בכל הצרו' שעברו עלינו בימינו אלה:

אִבְּן עֶזְרָא שבענו - אם שבענו חסדך בבקר, אז נגיל כל היום. והטעם: אם תעשה עמנו חסד בבחרותינו שתלמדנו הדרך הישרה - אז נשמח כל ימינו אפילו בזקנה.

מְצוּדַת דָּוִד בבוקר. בכל בוקר: ונרננה. בהודות והלל: ונשמחה וגו׳‎. כי תשוב להיטיב לנו בעבור רוב ההודאה וההלל וכן יהיה הולך וחוזר חלילה כל הימים:

טו שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה׃

רַשִׁ״י שמחנו כימות עניתנו. שמחנו לימות משיחנו כמנין ימות שעניתנו בגליות וכמנין שנות אשר ראינו רעה:

אִבְּן עֶזְרָא שמחנו כימות עניתנו - בתחלואים ובדאגות.

מְצוּדַת דָּוִד כימות. כמנין הימים אשר ענית אותנו וכפי השנים אשר ראינו רעה וכפל הדבר במ״‎ש:

טז יֵרָאֶה אֶל־עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל־בְּנֵיהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא יראה - שיראה עזר השם להם, כי הוא חפץ בם.

מְצוּדַת דָּוִד יראה. פועל ידיך יהיו נראים אל עבדיך וגם על בניהם אחריהם תהיה ההדר מעמך:

מְצוּדַת צִיּוֹן והדרך. מל׳ הדר ויופי:

יז וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ׃

רַשִׁ״י ויהי נועם אד' אלהינו. שכינתו ותנחומיו: ומעשה ידינו כוננה עלינו. לשון תחינה הוא, כוננה כמו שמרה שפטה: כוננהו. כונן אותו, ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי - טעם כוננה עלינו – לתקן סבות ועלילות שלא יהיה טורח להם ועמל בכל מעשיהם. וטעם כוננהו – שיהיה שלם על דרך: אם ה' לא יבנה בית.

מְצוּדַת דָּוִד ויהי נועם. נעימות ה׳‎ יהיה עלינו: כוננה עלינו. הכן עלינו להיות מתוקן בידינו ולא יארע לנו תקלה בעת נעשה את המעשה: כוננהו. הכן את המעשה ההוא שלא יארע בם תקלה והפסד מה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נועם. ענין מתיקות וערבות כמו ולחם סתרים ינעם (משלי ט):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.