Leviticus 4 — וַיִּקְרָא ד
פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר
ב דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה׃
רַשִׁ״י
מכל מצות ה'. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵין חַטָּאת בָּאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ לָאו וְכָרֵת (ספרא): מאחת מהנה. מִמִּקְּצָת אַחַת מֵהֶן, כְּגוֹן הַכּוֹתֵב בְּשַׁבָּת שם מִשִּׁמְעוֹן, נח מִנָּחוֹר, דן מִדָּנִיֵּאל (שם):
אוּנְקְלוֹס
מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיַעְבֵּד מִן חָד מִ נְה וֹן
רַשְׁבַּ״ם
אשר לא תעשינה: בכל חייבי כריתות שהם בלא תעשה פירשו חכמים בכריתות ובהוריות חוץ מפסח ומילה שהם מצות עשה:
מאחת מהנה: פירשו חכמים מקצת של אחת מהנה כגון שם משמעון:
אִבְּן עֶזְרָא
נפש כי תחטא. לעשות בשגגה אחת ממצות לא תעשה שיש עליהם כרת או מלקות. ומלת נפש כלל לישראל ולגר כי כן כתוב. ואחר כן פרט והחל מהכהן הגדול והוא הכהן המשיח:
רַמְבַּ״ן
נפש כי תחטא בשגגה בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה ובעבור זה גם כן הזכיר נפש ורבותינו דרשו (ת"כ כאן) נפש לרבות הגרים והעבדים ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ולא הזכיר כאן בפרים הנשרפים בהקטרת האמורים "ריח ניחוח" ולא "אשה לה'" והטעם בעבור היות מהם חלק בחוץ איננו לאשה לה' ובשעיר הנשיא הזכיר כפרה ולא הזכיר "אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כח ח) בעבור היות הקרבן שעיר ובחטאת היחיד הזכיר "לריח ניחוח לה'" ולא הזכיר "אשה" כי בידוע שהוא אשה כי הכונה כולה באשה לה' והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
נפש כי תחטא בשגגה. מלת נפש הוא חבור הנפש עם הגוף יחדו, כי תמצא במעשה בראשית שכתוב (בראשית ב) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכשהתחברו שניהם הגוף והנפש קראם נפש, הוא שאמר (שם) ויהי האדם לנפש חיה, כי מלת אדם הוא חבור הגוף והנפש, וכן מלת הנפש ענינה חבור הגוף והנפש, כי הזכות והחטא לשניהם ביחד וכל אחד לבדו אין לו פעולה לא שיזכה ולא שיענש בה, וזהו שכתוב (ויקרא יז) ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, ואנחנו רואים הגוף כי הוא האוכל והשותה וכל עניני שאר החושים, ואמר בנפש האוכלת, וזהו ראיה כי חבור הגוף והנפש קורא הכתוב נפש. וזהו שסיים הכתוב והכרתי אותו מקרב עמו, אחר שהזכיר לשון נקבה חזר אל הגוף בלשון זכר. וכן אמר בכאן נפש כי תחטא בשגגה ועשה הזכיר ועשה שהוא לשון זכר, והזכיר מיד אם הכהן המשיח יחטא, כי הוא מחובר מנפש וגוף, וכיון שמצינו במעשה בראשית שהזכיר חבור הגוף והנפש בלשון נפש לכך הזכיר במקצת המצות נפש, ואין הכוונה על הנפש בלתי הגוף אלא גוף האדם עם נפשו, ולפעמים תמצא בכתוב אדם, והענין הנפש עם הגוף ביחד, ואולם מצינו לפעמים הגוף לבדו נזכר בלשון נפש, והוא שכתוב (מלכים א כ) אולי יחיה את נפשך, וכן (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, כי אין מיתה לנפש. ודרשו רז"ל נפש כי תחטא לרבות הגרים והעבדים.
ובמדרש נפש כי תחטא בשגגה זהו שאמר הכתוב (משלי יט) גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים ולא די אלא משגלו לבבל היו מוסיפים חטא. ומה היו עושין בירושלים, היו נביאי שקר והניחו אומנותן בבבל והיו מסרסרין זה לזה בעריות, והיה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי המלכות ואומר אני פלוני נביא הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך, והיה אומר לו הרי היא לפניך, היה נכנס ומתיחד עמה ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים לכי שמשי עם צדקיה בן מעשיה ותלד ממנו נביאים, והיתה שומעת לו והיתה משלחת אחר צדקיה ובא ומשמש עמה, אף צדקיה היה מסרסר לאחאב כך, וזו היתה אומנותן. בוא וראה כמה היו רשעים והוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים, אם היתה האשה מעוברת היו אומרים לה שתלד זכר, והיו אומרים לשכנותיה שתלד נקבה, אם ילדה זכר היתה היא אומרת נתקיימו דבריו של נביא ואם ילדה נקבה היו שכנותיה אומרות לה כך אמר לנו הנביא אבל לא רצה לצער אותך, והיו עושין כך עד שהגיעו לאשתו של נבוכדנצר, אמר לה צדקיה הקב"ה שלחני אצלך לכי שמשי עם אחאב ותלדי ממנו נביאים, אמרה לו איני עושה זה אלא מדעת המלך, הגידה הדבר למלך, שלח המלך נבוכדנצר בשבילם אמר להם כך אמרתם לאשתי, אמרו לו הקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים, א"ל המלך אני שמעתי מאלהיכם שהוא שונא זמה, זמרי בן סלוא על שפרץ בזנות נפלו מישראל ארבעה ועשרים אלף, ואתם אומרים כך, אם אתם נביאי אמת או נביאי שקר איני יודע, אלא בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי את הכבשן שבעת ימים ויצאו שלמים, ולכם איני מסיקו אלא יום אחד אם תנצלו יודע אני בודאי שאתם נביאי אמת ואסכים על פיכם כל מה שתאמרו, אמרו לו חנניה מישאל ועזריה היו שלשה והנס ע"י שלשה נעשה ואנחנו שנים, אמר להם יש כאן שלישי כיוצא בכם, א"ל יש יהושע בן יהוצדק כהן גדול, הם חשבו שינצלו בזכותו, השליכוהו עמהם לכבשן האש נשרפו שניהם והוא נצל, הוא שכתוב (זכריה ג) הלא זה אוד מוצל מאש, ומן אחאב וצדקיה (ירמיה כט) לוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיה וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, מי גרם לרשעים הללו לישרף על שהיו אצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא.
כְּלִי יָקָר
נפש כי תחטא. מצינו ג' לשונות בחוטאים כי, אם, אשר, ביחיד החוטא כתיב נפש כי תחטא. וברבים החוטאים נאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. ובנשיא כתיב אשר נשיא יחטא. ואמרו המפרשים שלשון כי מורה יותר על ודאות מן לשון אם, ולשון אשר מורה יותר על ודאות מן לשון כי, לפיכך בחטא הרבים שהוא דבר שאינו מצוי שרבים יסכימו על החטא לכך נאמר אם כל עדת ישראל ישגו. שהוא מורה על הספק, וכן בכהן משוח נאמר אם הכהן המשיח יחטא. כי רחוק הוא ובלתי שכיח שהכהן המשוח או רבים יחטאו, אבל סתם יחיד בנקל יבא לידי חטא ע"כ נאמר נפש כי תחטא. שלשון כי מורה על דבר שקרוב לודאי שיהיה כן אבל הנשיא המתנשא לכל ראש ונוהג נשיאתו ברמה מתוך רום לבבו ודאי יבא לידי חטא לכך נאמר אשר נשיא יחטא. כי לשון אשר מורה על דבר שודאי יהיה ואין בו ספק וכן תמצא בספר הזוהר, וברבינו בחיי, ובתולדות יצחק. וקשה לי על זה א"כ למה נאמר ואם נפש אחת תחטא למה הזכיר אצל היחיד פעם לשון אם ופעם לשון כי, ועו"ק למה אמר נפש אחת כי באמרו נפש ידענו שהיא אחת ולא ב' ואם דרך הכתוב לומר נפש אחת א"כ למה אמר נפש כי תחטא ולא אמר אחת.
ונ"ל שבנוהג שבעולם שכל יחיד החוטא בשגגה, חוטא בדברים שהוא רואה רבים נכשלים ואינן נזהרים בדבר ההוא ע"כ הוא טועה לומר שלא יקרהו עון בדבר, ומיעוטא דמיעוטא הוא שיש לך איזו יחיד חוטא אף בדבר שאינו רואה רבים נכשלים בדבר ההוא והוא יחיד בדבר וזה דבר שאינו שכיח ודעתו חיצונית, לכך נאמר ואם נפש אחת תחטא. ר"ל שיהיה החוטא נפש אחת לבד ולא יהיה לו דמיון וחבר בין הבריות זה דבר בלתי שכיח ע"כ נאמר בו לשון אם המורה על הספק כדרך שנאמר בכהן משוח ובסנהדרין, אבל כשאמר נפש כי תחטא לא הזכיר לשון אחת לפי שזה מדבר ביחיד החוטא בדברים שרואה שרבים אינן נזהרים בו ע"כ הדבר שכיח וקרוב לודאי שגם הוא יכשל בו לכך נאמר בו לשון כי. וכדמות ראיה לזה מ"ש ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. ר"ל שהוא נבדל בחטא זה מן עם הארץ שאינו רואה אחרים עושים ועושה, אבל אצל לשון כי לא נאמר מעם הארץ.
ועל צד הרמז י"ל שלכך נאמר בשגגה מעם הארץ. לומר לך דווקא אצל עם הארץ נחשב לשגגה אבל שגגת ת"ח עולה זדון והוא רמז נכון ומ"ש ואם נפש כי תחטא הזכיר אם, וכי, לפי שזה מדבר באשם תלוי והזכיר בו לשון כי, לפי שמדבר ביחיד הקרוב לודאי שיבא לידי חטא, אמנם מצד עצם החטא הזכיר לשון אם, כי חטא כזה אינו שכיח שיהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן וכו'. ד"א לכך נאמר ואם נפש אחת תחטא, לפי שמדבר ביחיד הפורש עצמו מן הצבור כמ"ש מעם הארץ שהוא פורש עצמו מעם הארץ ואינו יושב בתוך עמי הארץ כי הוא ירא פן ילמוד ממעשיהם ואינו בזה קרוב לודאי שיבא לידי חטא ע"כ נאמר לשון אם המורה על הספק.
אוֹר הַחַיִּים
דבר אל בני ישראל וגו'. בתורת כהנים דרשו בני ישראל מביאים חטאת ולא גוים מביאים חטאת על ז' מצות בני נח וקשה מנין יעלה על דעת לומר שיביאו שהוצרך למעטם, ואם מנדרים ונדבות מה לנדרים ונדבות שאינם לכפרה תאמר בחטאת, וכדרך שאמרו בחולין בצריכות מיעוטא דמומר דמיעטיה קרא בעולה ובחטאת דאצטריך למעט מומר בעולה ולא גמרינן ליה ממיעוט חטאת משום דלכפרה הוא מה שאין כן עולה ע"כ, ומינה בהיכא דנתרבו בעולה שהיא נדבות ונדרים שאין ללמוד חטאת שהיא לכפרה. ונראה לומר שהכוונה היא לשמור שלא תרבה גוים מייתור נפש שאמר הכתוב, לזה אמר בני ישראל למעט גוים וריבוי נפש לרבות גרים. וקשה לא היה לו לכתוב לא בני ישראל ולא נפש ואני יודע שהגוים לא מטעם שכתבנו וגרים מביאין דמנין יעלה על דעת למעטם. זו אינו קושיא כי הלא מצינו שהוצרך הכתוב לרבותם בתחלת הפ' דכתיב (פסוק ב') אדם ודרשו שם בתורת כהנים להביא גרים וא"כ סלקא דעתך אמינא שלא ריבה אותם אלא לעולה ולא לחטאת קא משמע לן, ואם כן אם לא היה מיעוט שמעט ביתור בני ישראל היה צד לומר כי גרים לא איצטריך משום דכיון דנתרבו בתחלת הפרשה נתרבו לכל פרטים הרשומים בכל הפרשה ולא בא רבוי שריבה ביתור נפש אלא לרבות הגוים שמביאין חטאת לזה אמר בני ישראל למעט גוים הא למדת שאומרו נפש אינה אלא לרבות גרים, ולא הספיק רבוי שבתחלת הפרשה לצד מדרגת חטאת עדיפא מעולה, גם לצד שהפסיק בענין ואין למידין לזה אצטריך. ועוד נראה לומר כי לא מיתור בני ישראל דורש אלא ממשמעות בני ישראל יגיד כי לא גוים, ולצד שבמשמעות בני ישראל יתמעטו גם הגרים לזה אמר נפש לרבות הגרים, ומעתה הגם כי בני ישראל צריכה לגופה בכל התורה כולה להודיע למי באה מצוה זו ממילא מתמעטים הגוים:
נפש. אמרו רז"ל (תו"כ) לרבות גרים, ואם לכלול נשים היה לו לומר אדם כי יחטא כי אדם כולל זכר ונקבה דכתיב ויקרא שמם אדם. ובדרך רמז יכוין כי לצד שנפש של אדם רשע היא נחסרת לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד ולזה יקרא הרשע בחייו מת דכתיב במות המת כי אין לו נפש, והוא ג"כ אומרו אם בעל נפש אתה, והודיעו הכתוב כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחלה אבל במזיד שתחסר כולה לא יועיל תקנת הקרבן כי אין נפש במציאות לקרבה עד אשר ישוב ויעבור עליו יוה"כ ויחיה ע"ד אומרו השיבו וחיו:
ג אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת׃
רַשִׁ״י
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מִדְרָשׁוֹ: אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶֹה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְאַשְׁמַת הָעָם וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ (שם); וּפְשׁוּטוֹ לְפִי אַגָּדָה: כְּשֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל חוֹטֵא, אַשְׁמַת הָעָם הוּא זֶה, שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם, וְנַעֲשֶׂה מְקֻלְקָל: פר. יָכוֹל זָקֵן, תַּלְמוּד לוֹמַר בֶּן, אִי בֶּן יָכוֹל קָטָן, תַּלְמוּד לוֹמַר פַּר, הָא כֵּיצַד? זֶה פַּר בֶּן שָׁלוֹשׁ (שם):
אוּנְקְלוֹס
אִם כַּהֲנָא רַבָּא יֵיחוֹב לְחוֹבַת עַמָא וִיקָרֵב עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים קֳדָם יְיָ לְחַטָאתָא
רַשְׁבַּ״ם
לאשמת העם: חכמים דרשו הרי משיח כציבור בהוריות, אך לפי הפשט משמע לפי שבכהנים נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים, אם הכהן המשיח יחטא בהוראתו גם להחטיא את העם עמו, והקריב על חטאתו וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
לאשמת העם. שהורה שלא כהוגן ואשם העם וכלם שוגגים או פירוש לאשמת העם באשמת כל בני אדם ונזכר כן בעבור שהכהן הוא נושא התורה והוא עצמו נשמר וקדוש לשם: על חטאתו. בעבור חטאתו וכאשר הוא גדול יקריב הפר שהוא הגדול מכל הקרבים על גבי המזבח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אם הכהן המשיח יחטא. סדר החוטאים המביאים קרבן שבפרשה הם, כהן גדול והסנהדרין ומלך ישראל ואח"כ המון העם. ורצה להתחיל מן הכהן שהוא האדם הגדול ומלאך ה' צבאות הוא, וממנו יראו וכך יעשו כל ישראל שיזהרו לשוב בתשובה, כי מתוך שיראוהו שהמזהיר שבהם הכהן הוא הראש מביא קרבן על חטאו, הכל יראו ויקחו מוסר וילמדו ממנו ק"ו, אם הקב"ה מכפר למי שהוא קרוב אליו שלא היה ראוי לחטוא אף כי יכפר בעד שאר העם, כי מהידוע כי לפי מעלת האדם יכבד פשעו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת א) כי ברוב חכמה רב כעס, לפי מה שהוא יותר חכם וצדיק יכבד כעס חטאו ושגיאתו אצל הקב"ה, והראיה ממשה רבינו ע"ה.
לאשמת העם. לפי מנהג העם ודרכם שהם אשמים, ועל כן הוסיף לאשמת העם כדי להזהיר על התשובה ושלא יבוש החוטא לשוב מחטאו, וכן פירש הכתוב על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה, כלומר ממה שהוא למוד לעשות ועלול אצל החטא ובא לומר שיקריב קרבנו ויתכפר לו, כי הוא אם רגיל לחטוא ודרכו בכך, וכן דרך העם באשמה ועון, דרך הש"י לכפר לו חטאו כי כן מדתו.
ומזה אמרו במדרש איכה (איכה ג) נחנו פשענו ומרינו כמדתנו אתה לא סלחת, כמדתך. שהרי מדתו של הקב"ה אפילו לרשע הגמור המרבה לחטוא הוא מרבה לסלוח אם ישוב. וזהו שהנביא מזהיר (ישעיה נה) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ולשון רשע הוא המתגאה והכופר בעקר וחושב שאין אלהים בשמים ואין השגחה בארץ, וכענין שכתוב (תהלים י) רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו, ואעפ"כ כשהוא חוזר בתשובה הקב"ה מקבלו ואין צריך לומר שימצא סליחה במדת הרחמים כי אפילו במדת הדין ימצא סליחה, וזה שאמר (ישעיה נה) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, כלומר אפילו במדת הדין. וכן מצינו במזמור נאום פשע לרשע (תהלים לו) שכתוב שם ה' בהשמים חסדך, והמזמור ההוא מיוסד על מעשה הרשעים הכופרים, ולכך הזכיר שם מדת החסד לפי שחסדו של הקב"ה מתפרסם בעמים בסליחת הרשעים, ומפני שהזכיר כי החסד בשמים על כן הוסיף אות הה"א כי הה"א צורת פתח והיא רמז לעוה"ז, וכדי ללמד שאפילו בארץ בעוה"ז שנברא בה"א ימצא פתח פתוח לתשובה, אפילו הרשע המוחלט ימשיך הקב"ה חסדו אליו אם ירצה לשוב.
סְפוֹרְנוֹ
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות לד:) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו. וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם. ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר:
אוֹר הַחַיִּים
אם הכהן וגו'. התחיל בכהן ולא בצבור, ומה גם שאמר לאשמת העם שדימה שגגתו לשגגת העם ומן הראוי להקדים ברישא. ואולי שבא לו' שצריך להקדים קרבנו של משוח לשל ציבור ואין צריך לומר לשל מלך, והטעם כמו שאמרו במסכת הוריות (יג) כהן מכפר וצבור מתכפרין. ומצאתי לרז"ל (תו"כ פסוק יג) שאמרו פר כהן משיח ופר העדה פר כהן משיח קודם, ודרשוה מאומרו ואם כל עדת ישראל וגו' הא למדת שיש להקדימו. עוד דרשו מאומרו כאשר שרף וגו' מכאן שצריך להקדים פר משיח לפר העדה. וצריך לדעת למה לא הספיק לרז"ל ללמוד הקדימה ממה שהקדימו הכתוב שהוצרכו לחפש אחר דרשות אחרים. ואולי שאם לא היתה אלא הקדימה בסדר לבד הייתי אומר שלא סדרו הכתוב קודם קרבן צבור אלא לצד שאם היה מסדרו אחר קרבן צבור היה נשמע אומרו אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם פירוש האמורה בסמוך שהורו בית דין והוא הורה עמהם, וזה אינו כי אם הורה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור וכדאיתא במשנה שם (הוריות ו) לזה קדם וסדר משפטו לבד. ועדיין אני אומר שלא יקדים קרבנו לשל צבור לזה דרשו מאומרו ואם וגו', ועדיין קשה למה הוצרכו ב' דרשות, לזה דרשת ואם, ודרשת כאשר שרף. ונראה כי אחד לרשות ואחד לחובה. ומה שראיתי לבעל קרבן אהרן שנתן טעם שהייתי או' למקצת ולא לכולה, אין טעם בטעמו. עוד נראה לו' אחד לאם קדם והביא ועדיין לא הביאו פר העדה והביאו אחר כך והרי שניהם עומדים, וחד לאם באו כאחת פר משיח ופר העדה אף על פי כן תקדים של משיח:
לאשמת העם. יתבאר על דרך אז"ל (אבות פ"ה מי"ח) המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ובראות כי כהן המשיח חטא זה יגיד שלא זכו הזוכים על ידו כדי שלא יבא חטא על ידו בשבילם והוא אומרו לאשמת העם. ובתורת כהנים דרשו כי לאשמת העם יכון הכתוב להראות מין החטא אשר יתחייב עליו קרבן שהוא העלם דבר עם שגגת מעשה כאמור לאשמת העם (פסוק יג) ונעלם דבר וגו'. ואם הכהן המשיח שגג בשגגת מעשה לבד הדבר תלוי אם יתחייב להביא קרבן הדיוט או לא, ודרשו ז"ל (הוריות יא) בפסוק מעם הארץ להוציא כהן משיח כי פטור לגמרי. ואם הכהן המשיח אינו חכם מופלא הרי זה פטור (שם ז) מכל מין קרבן בין בהעלם דבר ושגגת מעשה בין בשגגת מעשה לבד, וצריך לתת טעם לדבר זה. ואולי כי העושה בהעלם דבר והוא חכם מופלא שגגה זו עושה רושם גדול בנשמתו ומרחיק נפשו משורשה ולא יועיל זכותם של ישראל שהוא מכפר בעדן למנוע ממנו הפגם, מה שאין כן כל ששגג במעשה לבד או בהעלם דבר ואינו חכם מופלא חטא זה לא יפעיל פגם בבחינת נפש כהן משיח לרחקה משרשה כדי שיצטרך לקרבן לקרבה כי באמצעות זכות הרבים הן אל כביר לא ימאס, גם לא יספיק זה לסימן כי העם אשמים ממה שבא ליד המשיח שוגג זה מהטעם עצמו שכתבנו:
ד וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וְיַיְתִי יָת תּוֹרָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָקֳדָם יְיָ וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ תּוֹרָא וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ
ה וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
אל אהל מועד. לַמִּשְׁכָּן, וּבְבֵית עוֹלָמִים לַהֵיכָל:
אוּנְקְלוֹס
וְיִסַב כַּהֲנָא רַבָּא מִדְמָא דְתוֹרָא וְיָעֵל יָתֵהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא
ו וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן־הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֶת־פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ׃
רַשִׁ״י
את פני פרכת הקדש. כְּנֶגֶד מְקוֹם קְדֻשָּׁתָהּ — מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּין הַבַּדִּים, וְלֹא הָיוּ נוֹגְעִים דָּמִים בַּפָּרֹכֶת, וְאִם נָגְעוּ נָגְעוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵהּ בִּדְמָא וְיַדִי מִן דְמָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ קֳדָם פָּרוּכְתָּא דְקוּדְשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא
וטבל הכהן. הוא המשיח בעצמו. וטעם שבע פעמים תמצאנו בפרשת וירא בלק ובעבור גודל מעלת הכהן הגדול יזה מדם חטאתו על פרכת הקדש ועל קרנות מזבח הקטרת וכל הפר חוץ מהחלבים ישרוף בחוץ כי איננה עולה:
ז וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַדָּם עַל־קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
ואת כל דם. שְׁיָרֵי הַדָּם (זבחים כ"ה):
אוּנְקְלוֹס
וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן דְמָא עַל קַרְנַת מַדְבַּח קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא קֳדָם יְיָ דִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְמָא דְתוֹרָא יֵישׁוּד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִ מְנָא
אוֹר הַחַיִּים
לפני ה'. בתורת כהנים מה תלמוד לומר אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר הבא ביום הכפורים שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת"ל המזבח לפני י"י ולא כהן לפני ה' ע"כ. משמע שאם לא מצינו בפר הבא ביום הכפורים לא היה צריך להשמיענו לפני ה'. וקשה ומנין אני יודע מקום עמידתו, ומחמת שאין אני יודע מהכתוב שיש לו מקום ידוע נבוא לומר רצה עומד לפנים מן המזבח עומד רצה עומד חוץ למזבח עומד תלמוד לומר לפני ה' לומר כי צריך לעמוד חוץ למזבח ולמה הוצרך לומר (לפי שמצינו) לפני ה'. עוד קשה מנין מקום לדרוש שיזה על הפרוכת והוא חוץ למזבח, דלמא לגופא בא שיזה על המזבח והוא חוץ למזבח, וכדרך אומרו בפר יום כיפור (לקמן טז יח) ויצא אל המזבח, ולעולם הזאת הפרוכת תהיה והוא לפנים. ואלו לא היה לנו אלא דקדוק זה היה מקום ליישב. אלא שראיתי עוד בפרשת אחרי מות (שם) תניא ויצא אל המזבח מה ת"ל אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר הבא על המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת יכול אף זה כן תלמוד לומר ויצא, והיכן היה לפני ה' ע"כ. קשה מה היא כח קושית מה תלמוד לומר, והלא אצטריך לומר שיצא ממקומו ולא יזה על המזבח והוא בפנים. עוד אומרו לפי שנאמר משמע דוקא לצד שנאמר אבל זולת שנאמר לא יודיענו הכתוב מקום עמידתו כשיזה על הפרוכת. ועוד לפי דבריו לא היה לו לומר לא ויצא שממנו נתחייב לומר לפני ה' בפר המצות כמו שמדקדק בדבריו מה תלמוד לומר לפני ה' לפי שמצינו וכו' ולא לפני ה' שממנה נתחייב לומר ויצא בפרשת פר יום כיפור כאומרו מה תלמוד לומר ויצא לפי שמצינו וכו'. ועוד קשה אומרו לפי שמצינו בפר הבא על המצות שעומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, היכן מצינו שאמר הכתוב כן, ואם מאומרו לפני ה', דלמא על הזאת המזבח הוא אומר כפשט הכתוב ולא על הזאת הפרוכת. ועוד נראה אנחנו אם לא היה אומר לא ויצא ולא לפני ה' איה מקום כבוד עמידתו, ואם כן איך יכול תנא לומר מה תלמוד לומר בשניהם:
אכן דרשת התנא היא כסדר זה כי אם לא אמר הכתוב לא ויצא ולא יתור לפני ה' פשוט הוא שנשפוט בו שיכול להזות בין על הפרכת בין על המזבח בכל אופן שיהיה בין המזבח בפנים בין הוא בפנים, ואחר שבא הכתוב וזכר בפר העלם מצות מזבח בפנים, ופשט הכתוב הוא על הזאת מזבח, וזכר בפר יום כיפור גם כן מזבח בפנים כאמור ויצא אל המזבח, ובפרט זה הושוו פר יום כיפור עם פר המצות, גם השמיענו בפר יום כיפור שהזאת פרוכת תהיה והוא בפנים, כי מאומרו ויצא מכלל שהיה בפנים, והנה הדעת נותנת שהוא הדין בפר המצות תהיה הזאת הפרוכת והוא לפנים מהמזבח וילמוד מה שחסר בפר העלם מפר יום הכיפור ונמצאו פר יום כיפורים ופר המצות שוים שיזה על הפרוכת והוא לפנים ויצא ויזה על המזבח, אשר על כן בא התנא והוציא דבר זה מלב שומע בכח הדרשה, ואמר לפני ה' מה תלמוד לומר, פירוש אחר שאמר הכתוב בפר יום כיפורים ויצא הא למדת שהזאת המזבח תהיה ומזבח לפנים, אם כן למה הוצרך לומר כאן לפני ה', אם ללמד בא שלא יזה על המזבח והוא בחוץ, אינו צריך וילמד הכל מפר יום כיפורים, ותירץ רבי נחמיה כי הוצרך לומר לפני ה', פירוש ממה שאנו רואים שלא רצה הכתוב ללמוד פר מצות מפר יום כיפורים הרי זה מראה באצבע שאין דומה לו, ובמה אין דומה לו, לפי שמצינו בו פרט אחד שלא הוזכר בפר המצות והוא הזאת הפרוכת והוא בפנים, והוא אומרו לפי שמצינו בפר יום כיפורים שהוא עומד לפנים ומזה על הפרוכת, ואם הייתי דן פר מצות ממנו הייתי יכול לו' גם זה (כן) תלמוד לומר לפני ה' כו', ומעתה אומרו מזבח לפני ה' שולל כהן לפני ה' בכל ההזאות בין של מזבח בין של פרוכת, שעל מי סמך עליו הכתוב להבין איה מקום עמידתו בשעת הזאת פרוכת, אם ללמוד מפר יום כיפור נלמוד גם כן הכל, אלא ודאי שקנה לו מקומו מזבח לפני ה' ולא כהן לפני ה' בכל ההזאות האמורים בענין זה. ובפסוק ויצא האמור ביום הכיפורים דרש על זה הדרך, מה תלמוד לומר פירוש משמעות פשט הכתוב הוא שלא יזה על המזבח עד שיצא, ומשמיענו גם כן שקודם כשהזה על הפרוכת היה לפנים:
והנה דרשה ראשונה נשמעת בכתוב שצריך לצאת להזות על המזבח, אבל הזאת פרוכת שצריך לעמוד בפנים אין הכרח בדבר ויכול להזות בין שהוא לפנים בין שהוא לחוץ, ולצד כי רשות יש לו לעמוד במקום שירצה להזות על הפרוכת הזהיר הכתוב שכשיגמור בפנים להזות על הפרוכת יצא להזות על המזבח, לזה בא התנא ואמר הדרשה שבשבילה בנה הקושיא, והוא לפי שמצינו בפר הבא על המצות שהוא עומד וכו', פירוש הגם שלא הוזכר שם אלא גבי הזאת המזבח ולא למדנו על הזאת הפרכת אלא ממה שלא למד מפר יום כיפור והוצרך לומר לפני ה', אף על פי כן לפי מה שאנו דנים עליו עתה הוא אם לא נאמר בפר יום כיפור ויצא אלא לפני ה' שבפר העלם ובמציאות זה כשאני בא לדון על מקום עמידתו בשעת הזאת הפרוכת הייתי אומר כי רצה עומד בפנים רצה עומד בחוץ שלא הקפיד הכתוב אלא על הזאת המזבח שצריך שיעמוד בחוץ אבל בשעת הזאתו על הפרוכת אין עכוב בדבר, נמצאת אומר כי יכול לעמוד בחוץ למזבח ומזה על הפרוכת, והוא אומרו לפי שמצינו וכו' שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת יכול גם זה כן תלמוד לומר ויצא, פירוש לעכובא שצריך לעמוד בפנים בשעת הזאת הפרוכת, שאם אתה אומר רשות לא היה צריך לו לומר ולומד אני מפר העלם, הא למדת שמכח אומרו לפני ה' בפר העלם אתה מתחייב לומר כי אומרו ויצא בפר יום כיפור בא לומר שצריך לעמוד בפנים בשעת הזאה על הפרוכת, שאם רשות לא היה צריך לומר והיה למד מפר העלם ב' דברים, שצריך לעמוד בהזות על המזבח בחוץ, ובהזות על הפרוכת יעמוד במקום שירצה, הא למדת מאומרו ויצא ב' דברים, שצריך לעמוד בפנים כשיזה על הפרוכת, וצריך לעמוד בחוץ כשיזה על המזבח, ולפי זה נתיישבו צריך עיון שהניח הרא"ם בפרשת אחרי מות (טז יח) בדרשת ויצא ועיין שם דבריו:
אלא שצריך לחקור זאת, לפי ברייתא זאת שהכריחה עמידת פנים בהזאת הפרוכת ממה שלא למד פר יום כיפור מפר העלם, אם כן כשנחזור להבין ברייתא דלפני ה' למה נאמר וכו' קשה והלא צריך לדעת לפני ה' שזולתה לא הייתי יודע כי כוונת אומרו ויצא הוא להצריך עמידה בפנים בהזאת הפרוכת כנזכר, ומעתה נחזור למה שהיה עולה על דעתינו לומר כי גם בפר העלם יעמוד בפנים בשעת הזאה על הפרוכת כסדר האמור בפר יום כיפור, מה תאמר, למה הוצרך לומר, אצטריך כדי לגלות על פר יום כיפור שחובה לעמוד בפנים בהזאת הפרכת כאמור, שזולת זה הייתי אומר רשות. ויש לומר כי סובר התנא שלא תבא לפני ה' לעשות ממנו פלפול זה לבד דהיינו להקשות ילמוד ממנו פר יום כיפור וממה שלא למד וכו' כנזכר, כי אין זה דרך הכתוב, שעל כל פנים תהיה צריכה ללמוד דבר לגופה, שאם לא היה כוונת ה' אלא לגלות על ויצא כנזכר היה לו לפרש הדבר במקומו בפר יום כיפור:
עוד נראה לומר כי כיון שדרשה זו צודקת כשנקדים להקשות למה נאמר לפני ה' וילמד מויצא, למה תדחה דרשה זו מאידך, הלכך למדינן תרווייהו:
ח וְאֶת־כָּל־חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃
רַשִׁ״י
ואת כל חלב פר. חֶלְבּוֹ הָיָה לוֹ לוֹמַר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר פַּר? לְרַבּוֹת פַּר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִכְלָיוֹת וְלַחֲלָבִים וְיוֹתֶרֶת (ספרא): החטאת. לְהָבִיא שְֹעִירֵי עֲ"זָ לִכְלָיוֹת וְלַחֲלָבִים וּלְיוֹתֶרֶת (שם): ירים ממנו. מִן הַמְחֻבָּר — שֶׁלֹּא יְנַתְּחֶנּוּ קֹדֶם הֲסָרַת חֶלְבּוֹ, תּוֹרַת כֹּהֲנִים:
אוּנְקְלוֹס
וְיָת כָּל תְּרַב תּוֹרָא דְחַטָאתָא יַפְרֵשׁ מִנֵהּ יָת תַּרְבָּא דְחָפֵי עַל גַוָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא
ט וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חִצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ
י כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה׃
רַשִׁ״י
כאשר יורם. מֵאוֹתָן אֵמוּרִין הַמְפֹרָשִׁין בְּשׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים; וְכִי מַה פֵּרֵשׁ בְּזֶבַח הַשְּׁלָמִים שֶׁלֹא פֵּרֵשׁ כָּאן? אֶלָּא לְהַקִּישׁוֹ לִשְׁלָמִים, מַה שְּׁלָמִים לִשְׁמָן אַף זֶה לִשְׁמוֹ, וּמָה שְׁלָמִים שָׁלוֹם לָעוֹלָם, אַף זֶה שָׁלוֹם לָעוֹלָם; וּבִשְׁחִיטַת קֳדָשִׁים מַצְרִיכוֹ לִלְמֹד הֵימֶנּוּ שֶׁאֵין לְמֵדִין לָמֵד מִן הַלָּמֵד בָּקֳדָשִׁים, בְּפֶרֶק אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן (זבחים מ"ט): על הכבד על הכליות. על ראשו ועל כרעיו. כֻּלָּן לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הֵן, כְּמוֹ מִלְּבַד:
אוּנְקְלוֹס
כְּמָא דִי מִתַּפְרֵשׁ מִתּוֹר נִכְסַּת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵקִנוּן כַּהֲנָא עַל מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא
יא וְאֶת־עוֹר הַפָּר וְאֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְעַל־כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת מְשַׁךְ תּוֹרָא וְיָת כָּל בִּסְרֵהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְעַל כְּרָעוֹהִי וְגַוֵהּ וְאוּכְלֵהּ
יב וְהוֹצִיא אֶת־כָּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף׃
רַשִׁ״י
אל מקום טהור. לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִחוּץ לָעִיר מָקוֹם מוּכָן לְטֻמְאָה — לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים מְנֻגָּעוֹת וּלְבֵית הַקְּבָרוֹת — הֻצְרַךְ לוֹמַר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה זֶה — שֶׁהוּא חוּץ לָעִיר — שֶׁיְּהֵא הַמָּקוֹם טָהוֹר: מחוץ למחנה. חוּץ לְשָׁלוֹשׁ מַחֲנוֹת; וּבֵית עוֹלָמִים חוּץ לָעִיר, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (דף ס"ח) וּבְסַנְהֶדְרִין (דף מ"ב): אל שפך הדשן. מָקוֹם שֶׁשּׁוֹפְכִין בּוֹ הַדֶּשֶׁן הַמְסֻלָּק מִן הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ו'): על שפך הדשן ישרף. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁאֲפִלּוּ אֵין שָׁם דֶּשֶׁן (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְיַפֵּק יָת כָּל תּוֹרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְכֵי לַאֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא וְיוֹקִיד יָתֵהּ עַל אָעַיָא בְּאֶשָׁתָא עַל אֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא יִתּוֹקָד
רַשְׁבַּ״ם
אל שפך הדשן: דכתיב בצו את אהרן והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה:
אִבְּן עֶזְרָא
על שפך הדשן. שיהיה נשרף במקום שיש שם דשן המזבח:
יג וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ׃
רַשִׁ״י
עדת ישראל. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין (שם): ונעלם דבר. טָעוּ לְהוֹרוֹת בְּאַחַת מִכָּל כָּרֵתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהוּא מֻתָּר (הוריות ח'): הקהל ועשו. שֶׁעָשׂוּ צִבּוּר עַל פִּיהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יִשְׁתְּלוּן וִיהֵי מְכַסָא פִּתְגָמָא מֵעֵינֵי קְהָלָא וְיַעְבְדוּן חָד מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וִיחוֹבוּן
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואם כל עדת ישראל ישגו. אלו סנהדרין כי אי אפשר שכל ישראל יסכימו בחטא, ועל כן אמר מעיני העדה, כי הסנהדרין והנביאים והחכמים הם עיני העדה, וכענין שכתוב (ישעיה כט) ויעצם את עיניכם את הנביאים, באר כי עיניהם הם הנביאים. וכן דרשו רז"ל ואם כל עדת ישראל יכול בכל העדה הכתוב מדבר ת"ל עדה, ולהלן הוא אומר (במדבר לה) ושפטו העדה, מה להלן ב"ד אף כאן ב"ד, אי מה להלן עדה האמורה בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים שלשה, ת"ל כל עדת ישראל, עדה המיוחדת לכל ישראל, ואי זו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית.
סְפוֹרְנוֹ
ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל. שעם היותם עיני הקהל, הראוים לראות בעד אחרים, לא היטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם אמר:
אוֹר הַחַיִּים
ואם כל עדת וגו'. בתורת כהנים דרשו עדת זו סנהדרין, נאמר כאן עדה ונאמר להלן וכו', ישראל דרשו המיוחדת שבישראל, שהיא של ע"א, ישגו יכול יהיו המיוחדים חייבים על ואמרו עוד הורו בית דין ועשו יכול יהיו חייבין תלמוד לומר הקהל ועשו, ההוראה בבית דין והמעשה בקהל ע"כ. ובדרך רמז ירצה שאם ישגו העדה ויטעו מדרך הישר, גם סנהדרי ישראל תורתם תהיה נעלמת מהם, לצד שלא השגיחו על עדת ה' ליישר המעקשים, כי החטא יולד חטא אחר, וצא ולמד מהוראת אביי בלא נטילת רשות מרבו ששגג באותה הוראה והרגיש כי דין גרמה, וכדאיתא בסנהדרין :
יד וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִתְיְדַע חוֹבְתָא דִי חָבוּ עֲלַהּ וִיקַרְבוּן קְהָלָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וְיַיְתוּן יָתֵהּ לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא
אִבְּן עֶזְרָא
ונודעה החטאת. וכן משפט הכהן הגדול ואם איננו נזכר כי אם לא הודע אליו חטאתו לא יקריב פר החטאת. ויש אומרים כי בכל שנה יקריב כן שמא חטא. והזכיר עם כל עדת ישראל ונודעה החטאת שהכהן יתכן שיודיעם ואין מי שיודיע לכהן רק מעצמו. וחטאת הקהל כחטאת הכהן הגדול בכל משפטיה. והנה הכהן הגדול שקול כנגד כל ישראל:
רַמְבַּ״ן
ונודעה החטאת אשר חטאו עליה בידוע שלא יקריבו חטאת עד שידעו שחטאו אבל דרך הלשון שיאמר וכאשר יודע להם שחטאו יביאו קרבנם ולא הזכיר כן במשיח כי אין צורך ויתכן שיצוה שלא יתחייבו בחטאת הזו אלא בידיעה לא על הספק כאשם תלוי ורבותינו דרשו (ת"כ כאן) שאם ידעו שהורו ולא ידעו מה הורו יכול יהו חייבים ת"ל ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים ולא הזכיר כן במשיח בעבור שאמר (ויקרא ד׳:ג׳) לאשמת העם הרי משיח כצבור:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת והביאו אותו לפני אהל מועד. חטאו של אדם הראשון וחטא ישראל במדבר דומין זה לזה, לפיכך אמרו חכמי האמת כי אדם הראשון הקריב שור, ומפני זה נתעוררו במדרשם ואמרו מפני מה נאמר אל פתח אהל מועד בפר מה שלא נאמר בקרבנות, משל לאוהבו של מלך שהביא דורון נאה למלך אמר המלך תלו אותו בפתח פלטרין כדי שידעו הכל מה דורון נאה הביא לי אוהבי.
והרב הגדול מורי רבי שלמה ז"ל פירש כי הדורון הנאה הזה היא התשובה שהרי מי שנטה אחר לבו וחטא בדבר. אין דבר נאה לו כשובו בתשובה עם אותו דבר שנטה אחריו כי אז יראה לכל שהוא מודה ועוזב וחזר בתשובה שלמה, וזה שהזכיר למעלה והביא את הפר אל פתח אהל מועד, ואמר ושחט את הפר לפני ה', ואמר והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' עד כאן, וכבר הזכרתי מזה (בראשית ג) בפסוק ויאכל.
טו וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וְיִסְמְכוּן סָבֵי כְנִשְׁתָּא יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא קֳדָם יְיָ וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
זקני העדה. הם המנהיגים והם יסמכו את ידיהם בעדם ובעד כל ישראל כי לא יתכן שיסמכו כל ישראל:
טז וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָעֵל כַּהֲנָא רַבָּא מִדְמָא דְתוֹרָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא
יז וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת׃
רַשִׁ״י
את פני הפרכת. וּלְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מְדִינָה, אִם מִעוּטָהּ סָרְחָה, פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ מִתְקַיֶּמֶת וְאִם כֻּלָּהּ סָרְחָה, אֵין פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ מִתְקַיֶּמֶת, אַף כָּאן, כְּשֶׁחָטָא כֹּהֵן מָשִׁיחַ עֲדַיִן שֵׁם קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם עַל הַמִּקְדָּשׁ, מִשֶּׁחָטְאוּ כֻּלָּם, חַס וְשָׁלוֹם נִסְתַּלְּקָה הַקְּדֻשָּׁה (זבחים מ"א):
אוּנְקְלוֹס
וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא אִצְבְּעֵהּ מִן דְמָא וְיַדִי שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ יָת קֳדָם פָּרֻכְתָּא
רַשְׁבַּ״ם
את פני הפרכת: לפי הפשט את פני פרכת הקדש, פרכת המבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, ומה שפרש שם פרכת הקדש משמע שיהיו ההזאות כנגד אמצעית הפרוכת מבחוץ שכנגד ארון הקודש שמבפנים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והזה שבע פעמים לפני ה' את פני הפרוכת. ולמעלה בכהן משיח הזכיר את פני פרוכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן כשחטא הכהן המשיח עדיין קדושת המקום על המקדש וכשחטאו כולם ח"ו נסתלקה הקדושה.
יח וּמִן־הַדָּם יִתֵּן עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד. זֶה יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח (שם נ"א):
אוּנְקְלוֹס
וּמִן דְמָא יִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דִי קֳדָם יְיָ דִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְמָא יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא
יט וְאֵת כָּל־חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה׃
רַשִׁ״י
ואת כל חלבו ירים. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ כָּאן יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת, לְמֵדִין הֵם מִוְּעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ' וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ בּוֹ? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁזָּעַם עַל אוֹהֲבוֹ וּמִעֵט בְּסִרְחוֹנוֹ מִפְּנֵי חִבָּתוֹ (שם מ"א):
אוּנְקְלוֹס
וְיָת כָּל תַּרְבֵּהּ יַפְרֵשׁ מִנֵהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא
כ וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה־לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם׃
רַשִׁ״י
ועשה לפר זֶה כאשר עשה לפר החטאת. כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ — לְהָבִיא יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת שֶׁפֵּרֵשׁ שָׁם, מַה שֶּׁלֹא פֵּרֵשׁ כָּאן, וְלִכְפֹּל בְּמִצְוַת הָעֲבוֹדוֹת, לְלַמֵּד שֶׁאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל הַמַּתָּנוֹת פָּסוּל; לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּנִּתָּנִין עַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת כִּפֵּר, הֻצְרַךְ לוֹמַר כָּאן שֶׁמַּתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת (שם ל"ט):
אוּנְקְלוֹס
וְיַעְבֵּד לְתוֹרָא כְּמָא דִי עֲבַד לְתוֹרָא דְחַטָאתָא כֵּן יַעְבֵּד לֵהּ וִיכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן
כְּלִי יָקָר
ונסלח להם. מה שלא נאמר לשון סליחה בכהן המשוח כדרך שהזכיר לשון סליחה בקהל, ונשיא, ויחיד, פי' הרמב"ן שלרוב מעלת הכהן לא יתכפר לגמרי כי מלאך ה' צבאות הוא וגדול עונו מנשוא עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו. ומהרי"א כתב שמה שנאמר בחטאת הקהל ונסלח להם קאי על הכהן ועל הקהל וכוללם יחד לפי ששניהם חטאו בדבר הוראה שהתירו האסור.
ול"נ שלכך לא נאמר סליחה בכהן משוח, לפי שכל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו ובכהן משוח נאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, פירש"י שחטאו אשמת העם הוא שהם תלוין בו לכפר עליהם ונעשה מקולקל, ויותר נכון לפרש לאשמת העם שהוא בכלל מחטיא הרבים כי ממנו יראו וכן יעשו בק"ו, על כן לא נאמר בו ונסלח לו כי אע"פ שהקרבן יספיק להסיר מעליו חטאו וסר עונו מ"מ נשאר עדיין רושם חטא הרבים התלוי בו ולזה אין סליחה ואל תשיבני ממ"ש לשון סליחה בנשיא החוטא, היינו לפי שאין למדין ממנו אחרים כלל ואדרבא תולין חטא בנשיאתו לומר שבעבור שנהג נשיאתו ברמה ע"כ בא לידי חטא כי הכל יודעין שגסות הרוח שבאדם מעבירו ע"ד קונו וא"כ אין למידין ממנו החטא, ואדרבא שלמידין ממנו דרך התשובה כמ"ש אשר נשיא יחטא פירש"י אשרי הדור כו'.
ומ"ש לשון סליחה בפר' ואם כל עדת ישראל ישגו. ממ"נ אם הפר' מדברת בעדה שלימה שחטאו כולם ממש אז אין כאן מחטיאי הרבים שהרי כולם חטאו כאחד, ואם הפר' מדברת בסנהדרין כמו שלמדו מג"ש דעדה עדה א"כ העדה לא חטאו כלום כי כבר צוה להם הקב"ה שישמעו בקול מוריהם ואם המה חטאו ויורו המורים בטעות אלה הצאן מה עשו, וא"כ אין כאן מחטיאי הרבים, ואם נפשך לומר שזה נקרא מחטיאי הרבים נוכל לומר שלכך מסיים ואמר חטאת הקהל הוא לומר שאע"פ שנאמר ונסלח להם מ"מ אין זה סליחה שהרי חטאת הקהל הוא ואותו רושם נשאר קיים וכאילו אמר שהכל נסלח להם חוץ ממה שחטאת הקהל הוא אותו חטא נשאר קיים וכל זה אזהרה גדולה למורי הוראות ולגדולי ישראל שיהיו נזהרים במעשיהם ביותר כי שגגת תלמוד עולה זדון כי מה שהוא עושה בשוגג גורם שממנו יראו וכן יעשו במזיד כי לא ידעו ששגגה הוא להם.
כא וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא׃
אוּנְקְלוֹס
וְיַפֵּק יָת תּוֹרָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאוֹקִיד יָתֵהּ כְּמָא דִי אוֹקִיד יָת תּוֹרָא קַדְמָאָה חַטַאת קְהָלָא הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
חטאת הקהל הוא. הפר ואם ישגו ישראל ולא יעשו אחת ממצות עשה יקריב פר לעולה ושעיר לחטאת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
חטאת הקהל הוא. מלת הוא חוזרת על הפר. ויתכן לפרש כי בא לרמוז בכללו כי בו היה חטא קהל ישראל במדבר ממאמר רז"ל ששמטו אחד מטטרמולין שבמרכבה, שנאמר (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל לארבעתם.
והנה הקרבנות בכהן משיח והקהל שוין הן כי כן אהרן התחיל לעשותו וישראל טעו אחריו, וכתיב (שמות לב) את העגל אשר עשו, את העגל אשר עשה אהרן.
ויש לך להתבונן עוד איך הזכיר הכתוב למעלה בפר כהן משיח תמים לה', ולא הזכירה כן בכאן בפר של צבור, שהרי בפר כהן משיח אמר פר בן בקר תמים לה' לחטאת, ובכאן אמר והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת, ולא הזכיר בו תמים, וכל זה לרמוז כי כוונת אהרן היתה תמימה לה', וכאמרו חג לה' מחר, והקהל היה בהם מי שלא היה לבו תמים לה' כי מקצתם שאלוהו למנהיג ומקצתם עשו ממנו ע"א, וכענין שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו.
סְפוֹרְנוֹ
חטאת הקהל הוא. כי לא יקרה זה בלתי עון הדור גם כן. אמנם כתב בהם ואשמו להזהירם על התשובה קודם שיקריבו, וחטאתם גם כן נשרפת, ולכובד עון שניהם הובא דמם אל הקודש פנימה.
כב אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם׃
רַשִׁ״י
אשר נשיא יחטא. לְשׁוֹן אַשְׁרֵי — אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ נוֹתֵן לֵב לְהָבִיא כַּפָּרָה עַל שִׁגְגָתוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁמִּתְחָרֵט עַל זְדוֹנוֹתָיו (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
אִם רַבָּא יֵחוֹב וְיַעְבֵּד חַד מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא בְּשָׁלוּ וְיֵחוֹב
רַשְׁבַּ״ם
אשר נשיא יחטא: כמו ואשר ניתן כתר מלכות בראשו, כמו וכתר מלכות אשר נתן בראשו:
מצות ה' אלקיו: כלומר אם ירא שמים הוא ולא במזיד אלא בשוגג:
אִבְּן עֶזְרָא
אשר נשיא יחטא. הפוך וכן הוא אשר יחטא הנשיא והוא דבק באשר למעלה ואם כל עדת ישראל כאילו אמר ואם אשר יחטא הוא נשיא שבט או נשיא בית אב:
רַמְבַּ״ן
אשר נשיא יחטא לשון אשרי אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו תורת כהנים (חובה פרשה ה א) או הודע אליו אם הודע הרבה או יש שמשמש בלשון אם ואם במקום או וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) לשון רש"י (רש"י על ויקרא ד׳:כ״ב) ור"א כתב אשר נשיא יחטא הפך אשר יחטא נשיא והוא דבק למעלה ואם כל עדת ישראל ישגו כאלו אמר ואם אשר יחטא הוא הנשיא או הודע אליו חטאתו הכתוב אחז דרך קצרה והטעם שיודע לנשיא מעצמו שחטא או הודע אליו הודיעו איש אחר שראהו ויהיה דקדוק הודע פעל עבר כמו והצר לך (דברים כח נב) ויחסר המודיע כמו אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כו נט) ואין צריך לכל זה כי שימושי "אשר" רבים יש מהם יורו על הזמן כגון כאשר בא יוסף אל אחיו (בראשית לז כג) כאשר כלו לאכול את השבר (שם מג ב) ודומיהם אף כאן כאשר נשיא יחטא ויחסר כ"ף העת וכן את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם (דברים יא כז) כאשר תשמעו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד (שמות יד יג) כאשר ראיתם שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך (שם לד יח) כאשר צויתיך ופעמים תחסר המלה הזו בי"ת ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה (מלכים א טו יג) באשר עשתה מפלצת לאשרה כטעם בעבור כמו באשר את אשתו (בראשית לט ט) וטעם או הודע אליו על האשם יאמר כשיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם להיות עליו עונש או יודע אליו ויתכפר לו בקרבן והטעם או יהיה אשם או יביא קרבן ויתכפר לו וטעם ה' אלהיו לומר כי אע"פ שהוא המלך האדון שאין עליו מורא בשר ודם יש לו לירא מה' אלהיו כי הוא אדוני האדונים וכן למען ילמד ליראה את ה' אלהיו (דברים יז יט) כלומר שישים אל לבו כי יש עליו עליון שהוא אלהיו אשר בידו נפשו וממלכתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אשר נשיא יחטא. לשון אשר כלשון אם, ושעורו אם נשיא יחטא, וכמוהו (דברים יא) את הברכה אשר תשמעו, ששעורו אם תשמעו.
או אפשר לאמר שהוא לשון ודאי, ולזה לא נכתב אם נשיא יחטא כמו שאמר אם הכהן המשיח יחטא, ואמר אם כן ואם כל עדת ישראל ישגו, כי הכהן הגדול נזהר מן החטא לפי שעיני כל ישראל תלויות עליו בין לענין צרכי גופם ומזונותם בין לענין כפרת נפשותם, וכן הסנהדרין גם כן נזהרים הם מן החטא לפי שרוח הקודש נוספת עליהם, ולפיכך הזכיר בהם בחטאם לשון ספק, אבל בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי לפי שהנשיא לבו גס מאד בו, ומדת הגאוה שהיא סבת החטא מצויה עמו לגודל ממשלתו, ולזה הזהירה התורה את המלך ותוכיחנו במדה הזאת, הוא שכתוב (דברים יז) לבלתי רום לבבו מאחיו, ומפני זה כתוב (שמות לה) והנשיאים הביאו את אבני השהם, מה ענין שהתנדבו אבנים יותר משאר דברים, אלא לפי שהאבנים היו על לב אהרן לזכרון להם לפני ה', והנשיאים לבם גס בהם לפיכך הביאו אבנים שיתכפר להם.
ובמדרש אשר נשיא יחטא, לשון אשרי, אמר רבן יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת על שגגתו, אם הנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו, צריך לאמר מה מביא על זדונו. אם הנשיא מביא חטאת מה צריך לאמר הדיוט. נשיא, יכול נשיא שבט כנחשון, ת"ל ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו, ולהלן הוא אומר (דברים יז) למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, מה הנשיא האמור להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו, אף נשיא האמור כאן שאין על גביו אלא ה' אלהיו. וכן תמצא ביחזקאל (יחזקאל יב) והנשיא אשר בתוכם אל כתף ישא, ופירושו המלך, והכוונה על צדקיה מלך יהודה, לפי שהמלך הוא הנשיא בעם, וזהו שכתוב (שמות כב) אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, הזהיר תחלה בברכת המלך העליון ואח"כ על המלך המולך בארץ. ודרשו רז"ל כי כשהעם חוטאים המלך נתפס על חטאם דכתיב חטאת הקהל הוא וסמיך ליה אשר נשיא יחטא, מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס על הכל.
סְפוֹרְנוֹ
ועל עון הנשיא אמר אשר נשיא יחטא. כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו וישמן ישורון ויבעט ואמר בו ואשם שמעצמו יכיר עונו.
אוֹר הַחַיִּים
אשר נשיא יחטא. פירוש אפילו בהוראת בית דין כל שאין חייבין בית דין ועשה הוא חייב שעיר, וכן כתב הרמב"ם (הלכות שגגות פט"ו ה"ח):
או הודע אומרו או, לצד שקדם ואמר ואשם, ואמרו ז"ל (תו"כ) מלמד שמביא אשם תלוי אם נסתפק, לזה אמר או הודע פירוש אם הודע אליו ודאי:
כג אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים׃
רַשִׁ״י
או הודע. כְּמוֹ אִם הוֹדַע הַדָּבָר; הַרְבֵּה אוֹ יֵשׁ שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין בִּלְשׁוֹן אִם, וְאִם בִּמְקוֹם אוֹ, וְכֵן אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא (שמות כ"א): הודע אליו. כְּשֶׁחָטָא הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא הֶתֵּר, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹדַע לוֹ שֶׁאִסּוּר הָיָה:
אוּנְקְלוֹס
אוֹ אִתְיְדַע לֵהּ חוֹבְתֵהּ דִי חַב בַּהּ וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ צְפִיר בַּר עִזִין דְכַר שְׁלִים
רַשְׁבַּ״ם
או הודע: כמו אם הודע, כך רגילין לפרש, ואני אומר ואשם או הודע אליו על ידי אחרים:
אִבְּן עֶזְרָא
או הודע אליו. אחז הכתוב דרך קצרה כמו לכהן והטעם שידע הנשיא מעצמו שחטא או הודיעו אדם אחר שראהו. דקדוק הודע אליו פועל עבר כמו והצר לך ויחסר המודיע כמו אשר ילדה אותה ללוי ויאמר רבי משה הכהן כי הוא מהבנין שלא נקרא שם פועלו כי החולם והשורק יתחלפו והוא על משקל ויוסף הורד מצרימה והנשיא יקריב שעיר מטעם זרזיר מתנים או תיש כפירוש הגאון בספר משלי והוא זכר למעלת הנשיא רק לא יובא את דמה לפנים מהקדש והכהנים יאכלו חטאת הנשיא לכפר בעדו כי כן כתוב ולא יאכל הכהן הגדול חטאתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
או הודע אליו שעורו והודע, או שיאמר וידע חטאתו. וכמוהו (משלי ל) זרזיר מתנים או תיש, כאלו אמר זרזיר מתנים ותיש, כן דעת המפרשים.
אמנם מה שהוצרך לומר הודע בה"א ולהוסיף מלת או, מפני שקרבן חטאת לה"א אחרונה שבשם, ולכך אמר שעירת עזים תמימה נקבה, והה"א מביאה עליו יסורים להודיע אליו חטאתו כדי שיזכור ויביא קרבנו, ולפי שהיא מן וא"ו והוא"ו מן ה"א לכך הוצרך לומר או, כי בזה יהיה ריח ניחוח לה', והמשכיל יבין.
סְפוֹרְנוֹ
או הודע אליו. על ידי אחרים. והחול"ם במילת הודע הוא בו תמורת השור"ק.
כד וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה לִפְנֵי יְהוָה חַטָּאת הוּא׃
רַשִׁ״י
במקום אשר ישחט את העלה. בַּצָּפוֹן שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בָּעוֹלָה: חטאת הוא. לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּסוּל (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְיִסְמוֹךְ יְדֵהּ עַל רֵישָׁא דִצְפִירָא וְיִכּוֹס יָתֵהּ בַּאֲתַר דְיִכּוֹס יָת עֲלָתָא לָקֳדָם יְיָ חַטָאתָא הוּא
כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה׃
רַשִׁ״י
ואת דמו. שְׁיָרֵי הַדָּם:
אוּנְקְלוֹס
וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דְחַטָּאתָא בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת דְמֵהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא לְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא
רַשְׁבַּ״ם
מזבח העולה: החיצון, ולא על הפנימי כמשיח וציבור:
רַמְבַּ״ן
ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה הוא הנזכר אבל דרך הלשון להזכיר השם במקום הידיעה וכן וסמך את ידו על ראש הפר ושחט את הפר (ויקרא ד׳:ד׳) ולרבותינו בהם מדרשים כי תורת ה' תמימה אין בה חסר ויתר:
כו וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ׃
רַשִׁ״י
כחלב זבח השלמים. כְּאוֹתָן אֵמוּרִין הַמְפֹרָשִׁים בְּעֵז הָאָמוּר אֵצֶל שְׁלָמִים:
אוּנְקְלוֹס
וְיָת כָּל תַּרְבֵּה יַסֵק לְמַדְבְּחָא כִּתְרַב נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ
כז וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מֵעַמָא דְאַרְעָא בְּמֶעְבְּדַהּ חַד מִפִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעְבָדָא וְיֵחוֹב
אִבְּן עֶזְרָא
מעם הארץ. והם כל ישראל והכהנים ההדיוטים וכל הלוים: ואשם. פעל עבר כמו כי זקן יצחק:
סְפוֹרְנוֹ
ואמר על עם הארץ ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. כי זה אפשרי קרוב שאחד מעם הארץ יחטא, ובזה ובענין חטא הנשיא אמר ואשם, שהיא אזהרה על תשובה קודמת לקרבן, ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל בהם לכפרת החוטאים:
אוֹר הַחַיִּים
ואם נפש וגו'. אמר ואם בוא"ו להוסיף על ענין ראשון מה שרשם מהדינים בפרשה זו שאין בהם נגדיות להאמור במה שלפניה:
מעם הארץ. דרשו רז"ל (הוריות יא) למעט כהן משיח בשגגתו בלא העלם דבר שלא יביא אפילו שעירה. גם מ"ם של מעם אמרו למעט נשיא בהיכא שאכל חצי זית והוא הדיוט וחצי זית והוא מלך שאינו מביא כשבה. פירוש מתחלה דורש עם הארץ שהוא לאפוקי הגדול ומיוחד שבהם שהוא כהן המשיח ודרשא זו היתה נדרשת הגם שהיה אומר בעם הארץ, ומאומרו מעם חזר וחלק גם חלק מההדיוט, וכגון הדיוט שאכל חצי זית ונתמנה והשלימו שאינו מביא:
בעשותה. לא היה צריך לומר, ודרשו ממנה בתורת כהנים מיעוט ורבוי מיעוט שאם עשה על פי הוראת בית דין פטור, דסלקא דעתך אמינא מה שקבע הכתוב פר הקהל אינו אלא על בית דין שהיו סבה בהוראתם לחטוא אבל העושים כדינם עומדים להביא כשבה או שעירה קא משמע לן דדוקא התולה בעצמו, רבוי שאם תלה בבית דין פירוש שהורו בבית דין ועשה על פיהם אם היה יודע שטעו אינו נפטר מצד הוראתם וחייב בשעירה או כשבה הגם שיביאו בית דין פר החטאת כמשפטו. הרבוי רמוז בתיבת בעשות, והמיעוט בדקדוק בעשותה, משמע בעשות אותה ולא אחרת, ובזה תבין ב' ברייתות בתורת כהנים על נכון:
כח אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא׃
אוּנְקְלוֹס
אוֹ אִתְיְדַע לֵהּ חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ צְפִירַת עִזִין שְׁלֶמְתָּא נְקוּבְתָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב
אִבְּן עֶזְרָא
שעירת עזים נקבה. כי מעלתו נקלה ממעלת הנשיא: וטעם ונסלח לו בפרשת שלח לך:
כט וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה׃
אוּנְקְלוֹס
וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יָת חַטָאתָא בַּאֲתַר דַעֲלָתָא
ל וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא
לא וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ׃
רַשִׁ״י
כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים. כְּאֵמוּרֵי עֵז הָאֲמוּרִים בַּשְּׁלָמִים:
אוּנְקְלוֹס
וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יֶעְדֵי כְּמָא דִי מִתַּעְדָא תְרַב מֵעַל נִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ
לב וְאִם־כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם אִימַר יַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ לְחַטָאתָא נֻקְבָא שְׁלֶמְתָּא יַיְתִנַהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ואם כבש. ואם הביא ממין הכבש לחטאת יביא נקבה כמו שעירת עזים:
אוֹר הַחַיִּים
ואם כבש וגו' עד ונסלח לו. צריך לדעת למה הוצרך לחלקם לב' פרשיות, והיה לו לומר למעלה והביא קרבנו שעירת עזים וגו' או כשבה תמימה וגו' ולא היה צריך לכתוב כל הפרשה, ונראה כי חלקם הכתוב לטעם עצמו שאמרו רז"ל (תו"כ ג) בפרשת ואם עז שבא לרבות אליה בחטאת מן הכשבה, לזה דקדק לומר בכשבה כאשר יורם חלב הכשב, ובשעירה אמר ואת כל חלבה יסיר. וחדא בשלמי נדבה וחדא בחטאת חובה. גם רואני שיש חידוש בכל האמור, אומרו וסמך דרשו רז"ל (תו"כ הכא) שבא ללמד על חטאת נזיר וחטאת מצורע שטעונין סמיכה, ואומרו ושחט אותה לחטאת דרשו (זבחים ז) שצריך שתהיה שחיטה לשם חטאת, ופרט זה לא נרמז בפרשת שעירה ומכאן אתה למד לשניהם, ואומרו במקום אשר וגו' אמרו בזבחים בפרק איזהו מקומן חטאת מנלן דבעיא צפון דכתיב ושחט החטאת במקום העולה, אשכחן למצוה לעכובא מנלן דכתיב במקום אשר ישחט את העולה וגו' ע"כ. הרי שהוצרכו ב' כתובים. ושם בש"ס העלה שלמדין לכל החטאות למצוה, ואומרו (תו"כ כאן) מדם החטאת דרשו שצריך לקבל דמה לשם חטאת, וכן בכל מה שכפל יש בו חידוש משפט, ולזה חלקינהו קרא ללמד חוקים ומשפטים וכו':
לג וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה׃
רַשִׁ״י
ושחט אתה לחטאת. שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ לְשֵׁם חַטָּאת (זבחים ז'):
אוּנְקְלוֹס
וְיִסְמוֹךְ יַת יְדֵהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ לְחַטָאתָא בְּאַתְרָא דִי יִכּוֹס יַת עֲלָתָא
לד וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דְחַטָאתָא בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְ מַ דְבְּחָא
לה וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב־הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ׃
רַשִׁ״י
כאשר יוסר חלב הכשב. שֶׁנִּתְרַבּוּ אֵמוּרָיו בָּאַלְיָה, אַף חַטָּאת כְּשֶׁהִיא בָּאָה כִּבְשָׂה טְעוּנָה אַלְיָה עִם הָאֵמוּרִין: על אשי ה'. עַל מְדוּרוֹת הָאֵשׁ הָעֲשׂוּיוֹת לַשֵּׁם, פוא"ייליש בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יֶעְדֵי כְּמָא דִי מִתַּעְדָא תְרַב אִמְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא יַתְהוֹן לְמַדְבְּחָא עַל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ
רַשְׁבַּ״ם
כאשר יוסר חלב הכשב: חלבו האליה תמימה לעומת העצה:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם כאשר יוסר חלב הכשב. להביא האליה כי אין עם השעירה אליה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.