Leviticus 8 — וַיִּקְרָא ח

פָּרָשַׁת צַו

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר

ב קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת׃

רַשִׁ״י קח את אהרן. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה: קח את אהרן. קָחֶנּוּ בִדְבָרִים וּמָשְׁכֵהוּ: ואת פר החטאת וגו'. אֵלּוּ הָאֲמוּרִים בְּעִנְיַן צַוָּאַת הַמִּלּוּאִים בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְעַכְשָׁיו בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַמִּלּוּאִים חָזַר וְזֵרְזוֹ בִשְׁעַת מַעֲשֶֹה:

אוּנְקְלוֹס קָרֵב יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ וְיָת לְבוּשַׁיָא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין וְיָת סַלָא דְפַטִירַיָא

אִבְּן עֶזְרָא ואת פר החטאת. בה״א כי כבר הזכירו וכן האלים וכן המצות:

רַמְבַּ״ן קח את אהרן פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה לשון רש"י (רש"י על ויקרא ח׳:ב׳) ולמה נהפוך דברי אלהים חיים ועוד כי צוה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ) בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם וספר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם אבל הנכון שנאמר כי נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר והקים אותו וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו הש"י שהוא יושב הכרובים וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואחר כן אמר לו קח את אהרן ואת בניו אתו לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו' והוסיף לו בכאן (ויקרא ח׳:ג׳) (ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד שיעשה במעמד כלם שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א) ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שם מ ב) ושם נאמר לו והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' (שם פסוק יב) והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה והנה כל הפרשיות כסדרן אלא שהקדים ויכס הענן את אהל מועד (שם פסוק לד) שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (בת"כ ריש שמיני) לסדר כל ענין הקמת המשכן כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים ענין אשר התחיל בו:

סְפוֹרְנוֹ ואת פר החטאת ואת שני האילים. הקדים פר החטאת, כאמרם ז"ל כל חטאת קודמת לעולה הבאה עמה כי עד אחר שיכופר החטא אין מקום כלל לעולה כאמרו עולה וחטאה לא שאלת, והיתה חטאתו אחר המשחו פר כמשפט כהן משיח, אבל לא נכנס דמו לפנים כי לא היה חטאו במדרגת רוע שיצטרך לזה כמו שהיה צריך בהוראת כהן משיח והוראת בית דין שהחטיאו ופר ושעיר של יום הכפורים שמכפרים על טומאת מקדש ועל חטאים עונות ופשעים כמו שמבואר בענין. והקדים העולה למלואים, כי גם בעולה תהיה איזו כפרה כאמרו ונרצה לו לכפר עליו, ואחר שלמות הכפרה נעשו ראוים למלא את ידם להשלימה לעבודה.

אוֹר הַחַיִּים קח את אהרן וגו'. פרשה זו נאמרה קודם הקמת המשכן, וטעם שנאמרה כאן, לומר לך שקדמו כל משפטי הקרבנות ופרטיהן ודקדוקיהן קודם מילואיו, כי לעשות כולן נתכהנו הוא ובניו, ולא נתכהן עד שלמדו משה כל פרטי דיני כל הקרבנות וקיים וקבל עליו לעשות ככל הכתוב ואז אמר לו קח את אהרן שעל מנת כן נתכהן, ועוד שזולת זה משכחת שיביא אדם מישראל קרבן מיד בקרבתו לפני ה' ולא ידע מה לעשות:

ג וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י הקהל אל פתח אהל מועד. זֶה אֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיק מֻעָט אֶת הַמְרֻבֶּה (ויקרא רבה י'):

אוּנְקְלוֹס וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּנֵשׁ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

אִבְּן עֶזְרָא ואת כל העדה. ראשי השבטים והזקנים:

ד וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד מֹשֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ וְאִתְכְּנִשַׁת כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו (במדבר כ) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, אמר לפניו משה, רבונו של עולם ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אני יכול להעמידן פתח אהל מועד, אמר לו הקב"ה על זה אתה תמה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת. וכן בהר סיני נגלה הקב"ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל, והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב"ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון, שנאמר (יהושע ג) ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם. וכן לעתיד כל אותן אוכלסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידין לומר (ישעיה מט) צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר (שם נד) הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך, וכתיב (יחזקאל מא) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, עד כאן במדרש.

אוֹר הַחַיִּים ותקהל העדה וגו'. אולי כי בראותם מעשה משה שלקח אהרן ובניו והבגדים וגו' נקהלו מעצמן. או ירצה להודיע שהחזיקם המקום לכל ישראל בפתח אהל מועד, כמו שדרשו ז"ל (ויק"ר פסוק שלפני זה) בפרשת הקהל וגו', וכאן יודיע הכתוב שכן היה:

ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת׃

רַשִׁ״י זה הדבר. דְּבָרִים שֶׁתִּרְאוּ שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לִפְנֵיכֶם, צִוַּנִי הַקָּבָּ"ה לַעֲשׂוֹת, וְאַל תֹּאמְרוּ לִכְבוֹדִי וְלִכְבוֹד אָחִי אֲנִי עוֹשֶֹׁה; כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה פֵּרַשְׁתִּי בְּ"וְאַתָּה תְּצַוֶּה":

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מֹשֶׁה לִכְנִשְׁתָּא דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֶעְבָּד

אוֹר הַחַיִּים ויאמר וגו' זה הדבר וגו'. אמר כן להודיעם לבל יערערו על הדבר כקרח וכעדתו בחושבם כי מלבו ומרצונו היה עושה. ומעתה אין טענה לקרח כי שוגג היה שהרי הודיעו בשעת מעשה כי זה הדבר הוא מצות ה' ולא מלבו ומרצונו של משה. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פ"ב) כי משה מלך היה דכתיב (ברכה לג) ויהי בישורון מלך ותנן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והנה משה היה עושה מעשים שאסור לעשותם אפילו עבד עברי לאדונו לרחוץ אותם במים וכו' כל גופם וכל סדר המעשה, ואין לך זלזול גדול מזה, אשר על כן הקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה' מפי ה' נאמר לי לעשותו, ודוקא זה ולא אחר כי המלך אסור לעשות כן הגם שיחפוץ למחול, כי דוקא זה הדבר לצד שהפה שאסר מלך שלא ימחול על כבודו הוא שהתיר וצוה לי לעשות. עוד ירצה על דרך מה שאמרו ז"ל בתורת כהנים בפסוק וירחץ אותם במים באותה שעה זכו בקידוש ידים ורגלים ובטבילת יום הכפורים ע"כ. והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לעשות לדורות, כי בזה יזכו בקידוש ידים ורגלים וטבילה ביום הכיפורים לדורות:

ו וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם׃

אוּנְקְלוֹס וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי וְאַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא

אִבְּן עֶזְרָא ויקרב משה את אהרן. אל הכיור: וירחץ אותם. בצווי:

רַמְבַּ״ן וירחץ אותם במים הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ אבל לא היתה רחיצתם כאחת אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו ואחרי כן רחץ בניו וילבישם:

ז וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וִיהַב עֲלוֹהִי יָת כִּתּוּנָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיָנָא וְאַלְבֵּשׁ יָתֵהּ יָת מְעִילָא וִיהַב עֲלוֹהִי יָת אֵפוֹדָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא וְאַתְקֵן לֵהּ בֵּהּ

אִבְּן עֶזְרָא ויאפד. כמו ויחגור וכאשר ציץ הזהב איננו המצנפת כן האורים והתומים אינם אבני החושן וכן הלוחות בארון על כן כתוב ויתן אל החשן:

רַמְבַּ״ן ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט זה היה הסדר שעשה בו משה אבל בצואה אמר (שמות כט ה) והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והנה הלבישו הכתונת עם האבנט ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם והקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החשן כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו באבנט תכף לכתונת ובחשב תכף לאפוד ואין ראוי שתהיה לבישת האפוד בהפסקות אבל שם נאמר ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד לפי שקצר שם בענין החשן ולא אמר שיתן אותו באפוד ולא שישים שם האורים והתומים שכבר צוה כל זה במעשה האפוד והחשן (שם כח):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וגו'. בגדי כהונה סדר לבישתן כך הוא, כתנת אבנט מעיל אפוד חשן מצנפת ציץ הזהב, והנה הם שבעה שהיה משה מלבישן לאהרן ונותנן עליו, ועם המכנסים שהיו לובשין הם עצמן תחלה הן שמונה. וסדר לבישתן כסדר שבעה רקיעים, מכנסים שהיו לכסות בשר ערוה כנגד הרקיע הראשון שבו לבנה שהוא מכסה לאהל העולם השפל בשגם הוא בשר, כתנת כנגד הרקיע שבו כוכב, אבנט כנגד הרקיע שבו נוגה, מעיל כנגד הרקיע שבו חמה, אפוד כנגד אפודת הרקיע שבו מאדים, חושן כנגד הרקיע שבו צדק, ולכך היו בכפלו אורים ותומים שהיו מצודקין בדבריהם, מצנפת שהיה עליון בראש כנגד הרקיע שבו שבתאי שהוא עליון על כל השבעה, והכתוב קראו ראש כוכבים, הוא שכתוב (איוב כב) וראה ראש כוכבים כי רמו, ציץ שכתוב בו קדש לה' כנגד כסא הכבוד שהוא למעלה משבעה. ויש עוד בשבעה שהיה משה מלבישן רמז לשבעה הידועים, כי הראשון הוא כתנת בד לבן, והשני אבנט שהיה חוגרו, והכח והגבורה במתנים, והמעיל שכולו תכלת והאפוד שהיה הדר וחשן משפט שוק שמאל, והמצנפת ראויה לחתן והשביעי הציץ שהיה של זהב והיא הכלה. והבן זה.

ח וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת־הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל־הַחֹשֶׁן אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים׃

רַשִׁ״י את האורים. כְּתָב שֶׁל שֵׁם הַמְפֹרָשׁ:

אוּנְקְלוֹס וְשַׁוִי עֲלוֹהִי יָת חוּשְׁנָא וִיהַב בְּחוּשְׁנָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויתן אל החשן את האורים ואת התומים. כתב של שם המפורש היה, וכבר נתבאר זה בסדר ואתה תצוה, ומדרגה היתה ממדרגות רוח הקדש למטה ממדרגת הנבואה ולמעלה מבת קול. ודע כי ההפרש שיש בין נבואה לרוח הקודש הוא שהנביא בעת שתבא בו הנבואה כל הרגשותיו וכחותיו בטלות, והוא משולל מכל דרכי העולם הזה ומופשט מן החומר ומתבודד עם השכל לבדו והנה זה בהקיץ, וזו היא מעלת שמונה נביאים. ורוח הקודש היא שלא תתבטל אחד מהרגשותיו והוא מדבר כדרך כל אדם, אבל יעורר אותו רוח עליוני ויופיע הדברים על לשונו וידבר עתידות בסיוע אלהי, וזו היא מעלת הכתובים, אבל מעלת התורה שצוה לנו משה למעלה מכל זה, כי נבואתו של משה למעלה מכל הנביאים כולן, ומטעם זה תמצא לרז"ל שיזכירו בכל מקום תורה נביאים וכתובים, בסדר המעלות ומדרגות הנבואה, ובפירוש אמרו מניחין תורה על גבי נביאים אבל לא כתובים על גבי נביאים. כל זה הוצרכו החכמים ז"ל להעיר על מדרגות הנבואה כדי שיתבונן האדם, והחי יתן אל לבו מאין תוצאות הנבואה, ואיך המעלות זו למעלה מזו ומה בין נבואת משה לשאר הנביאים כולן.

ט וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל־מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י וישם על המצנפת. פְּתִילֵי תְכֵלֶת הַקְּבוּעִים בַּצִּיץ נָתַן עַל הַמִּצְנֶפֶת, נִמְצָא הַצִּיץ תָּלוּי בַּמִּצְנֶפֶת:

אוּנְקְלוֹס וְשַׁוִי יָת מִצְנַפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵיל אַפּוֹהִי יָת צִיצָא דְדַהֲבָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה

י וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְרַבִּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִי בֵהּ וְקַדִישׁ יָתְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא ויקח משה את שמן המשחה. טעמו וכבר לקח קודם משיחת אהרן:

רַמְבַּ״ן ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן גם זה עשה משה בסדר נכון כי כן נצטוה במעשה השמן (שמות ל כו ל) ומשחת בו את אהל וגו' ואת אהרן ואת בניו תמשח על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד והיה די באהרן שהוא קדוש ה' אף על פי שכתוב במצות הקמת המשכן (שם מ ט) ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו ואח"כ והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' ורחצת אותם והלבשת את אהרן (שם פסוקים יב יג) כי שם הסדיר כל הנעשה לאהרן ולבניו כאחת:

אוֹר הַחַיִּים וימשח את המשכן וגו'. הטעם שהפסיק בין לבישת אהרן למשיחתו במשיחת המשכן וכליו, לצד שמצינו שצוה ה' במשיחת המשכן וכליו קודם למשיחת אהרן כרשום בפרשת פקודי (מ' ט'), ומן הראוי היה להקדים משיחת המשכן גם ללבישת בגדי אהרן כרשום שם, וטעם שלא עשה כן לצד שדקדק מאמר ה' כאן בפרשה זו (פסוק ב') שאמר לו קח את אהרן וגו' ואת שמן המשחה וגו', ואם משיחת המשכן קודמת גם ללבישת בגדי אהרן היה לו לומר קח את שמן המשחה שהוא דבר שיעשה ממנו המצוה הראשונה שהיא משיחת המשכן ואין מקום לטעות מאומרו קח את שמן המשחה ראשונה שימשח אהרן קודם לבישת בגדיו, שהרי כבר אמר והלבשת את אהרן וגו' ומשחת אותו, אלא ודאי שכוונתו הוא להקדים לבישת הבגדים קודם למשיחת המשכן, ומה שהקדים משיחת משכן בפרשת פקודי ללבישת בגדי אהרן ולמשיחתו אינו אלא למשיחתו דוקא, אלא לצד שלא רצה הכתוב להפסיק בין מצות הבגדים למצות המשיחה של אהרן לזה אמר כל דיני אהרן יחד, ולעולם לא תקדים משיחת המשכן וכליו אלא למשיחת אהרן ולא לבגדים כמו שגילה כאן כנזכר:

יא וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם׃

רַשִׁ״י ויז ממנו על המזבח. לֹא יָדַעְתִּי הֵיכָן נִצְטַוָּה בַּהַזָּאוֹת הַלָּלוּ:

אוּנְקְלוֹס וְאַדִי מִנֵהּ עַל מַדְבְּחָא שְׁבַע זִמְנִין וְרַבִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ לְקַדָשׁוּתְהוֹן

רַמְבַּ״ן ויז ממנו על המזבח כתב רש"י (רש"י על ויקרא ח׳:י״א) ולא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו ואפשר כי מה שאמר במזבח (שם פסוק י) וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים שיוסיף עליו הקדוש הזה בהזאות ואינו במשיחה בלבד כי "והיה המזבח קדש קדשים" שיוסיף אליו קדוש יותר משאר הנמשחים במשכן וכל כליו ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטוה לעשות במקריבים שאמר (שם כט כא) והזית על אהרן ועל בגדיו כי אין המזבח שהוא כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים וקל וחומר הדבר וכן נאמר ביום הכפורים (ויקרא ט״ז:י״ט) והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל שכל קדוש המזבח בהזאות וכל שכן בתחילה שצריך קדוש מטומאה וזרות ולא הזכיר בכאן משיחת בניו כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כאשר נצטווה (שמות מ טו) ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכלל זה במה שאמר בבנים (ויקרא ח׳:י״ג) כאשר צוה ה' את משה והנראה בעיני כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם כי לא נאמר זה אלא באהרן ויצקת על ראשו ומשחת אותו (שמות כט ז) ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל שלא היתה ביציקה כמוהו ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם וכן תראה בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שם פסוק א) שצוה למשוח האב ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ולא צוה למשוח הבנים כלל לא ביציקה ולא במשיחה אבל בפרשת הקמת המשכן (שם מ טו) אומר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם שלא הזכיר שם הזאות כלל וכן בפרשת השמן (שם ל ל) ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן והן ההזאות:

יב וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ׃

רַשִׁ״י ויצק, וימשח. בַּתְּחִלָּה יוֹצֵק עַל רֹאשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו וּמוֹשֵׁךְ בְּאֶצְבָּעוֹ מִזֶּה לָזֶה (הוריות י"ב):

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵיק מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא עַל רֵישָׁא דְאַהֲרֹן וְרַבִּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ

יג וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י ויחבש. לְשׁוֹן קְשִׁירָה:

אוּנְקְלוֹס וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין וְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין וְאַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה

אִבְּן עֶזְרָא ויקרב משה את בני אהרן. פעם שנית בעבור שארכו הדברים או טעמו כאשר הקריב משה את בני אהרן הלבישם כתנות. ומלת וילבישם יוצאה לשנים פועלים:

יד וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס וְקָרֵב יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וּסְמַךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא דְחַטָאתָא

טו וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו׃

רַשִׁ״י ויחטא את המזבח. חִטְּאוֹ וְטִהֲרוֹ מִזָּרוּת לִכָּנֵס לִקְדֻשָּׁה: ויקדשהו. בַּעֲבוֹדָה זוֹ: לכפר עליו. מֵעַתָּה כָּל הַכַּפָּרוֹת:

אוּנְקְלוֹס וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת דְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר בְּאֶצְבְּעֵהּ וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת דְמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא וְקַדְשֵׁהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי

אִבְּן עֶזְרָא ויחטא. כבר פירשתיו: ויקדשהו. לכפר עליו כל העונות:

רַמְבַּ״ן ויחטא את המזבח חטאו וטהרו מזרות ליכנס בקדושה "ויקדשהו" בעבודה זו "לכפר עליו" מעתה כל הכפרות לשון רש"י (רש"י על ויקרא ח׳:ט״ו) ואם כן הכתוב יספר כי בזה נתקדש וראוי לכפר עליו מכאן ואילך וזה כענין שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו את ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם ורציתי אתכם נאם ה' וילמד בכאן כי בדם נעשה זה ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה אבל בתוספתא של פרשת מלואים (תורת כהנים צו מלואים טו) ראיתי כפרה זו איני יודע מה היא מנין אתה אומר שלא היתה כפרה זו אלא שאמר משה בשעה שיצא הכרוז להתנדב במקדש דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן תהא כפרה זו שלא יתנדבו דבר גזול למקדש וכן הוא אומר (ישעיהו סא ח) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה וכבר הזכיר רש"י גם זה בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לו):

טז וַיִּקַּח אֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה׃

רַשִׁ״י הכבד. לְבַד הַכָּבֵד, שֶׁהָיָה נוֹטֵל מְעַט מִן הַכָּבֵד עִמָּהּ:

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב יָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְאַסֵק מֹשֶׁה לְמַדְבְּחָא

אִבְּן עֶזְרָא ויקח את כל החלב אשר על הקרב. וכתוב בתחלה המכסה את הקרב וכתוב אחר אומר המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב דע כי החלב המכסה הוא רב מאד ואת כל החלב אשר על הקרב הוא מעט מפה ומפה גם המכסה הוא על הקרב לכן הכתוב אחז דרך קצרה:

יז וְאֶת־הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־בְּשָׂרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת תּוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת בִּסְרֵהּ וְיָת אָכְלֵהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה

אִבְּן עֶזְרָא שרף באש. יש אומרים הוא בעצמו ויש אומרים בצווי וראייתם כאשר צוה ה׳‎ את משה ואיננה ראיה כי כן דרך לשון הקדש:

רַמְבַּ״ן ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו יכלול בפר הקרב שאינו בכלל בשרו עצמות וגידים וקרנים וטלפים שהם מלבד עורו ובשרו ופרשו או יהיה הוא"ו מן המשמשין ביתר והוא כמו ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף (במדבר יט ה):

יח וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃

אוּנְקְלוֹס וְקָרִיב יָת דִכְרָא דַעֲלָתָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא

יט וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃

אוּנְקְלוֹס וּנְכֵס וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר

כ וְאֶת־הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִים וְאֶת־הַפָּדֶר׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת דִכְרָא פַּלֵג לְאֶבְרוֹהִי וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת רֵישָׁא וְיָת אֶבְרַיָא וְיָת תַּרְבָּא

רַמְבַּ״ן ואת האיל נתח לנתחיו אין נתוח אלא לאחר הפשט אבל קצר בהפשטה בכאן שכבר צוה בזה בפרשת העולה (ויקרא א׳:ו׳) ואמר ויקטר משה את הראש ואת הנתחים בזמן ההקטרה והוא אחר "ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים" וזהו שאמר "ויקטר משה את כל האיל" כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה:

כא וְאֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ־נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת גַוָא וְיָת כְּרָעַיָא חַלִיל בְּמַיָא וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעִוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה

כב וַיַּקְרֵב אֶת־הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃

רַשִׁ״י איל המלאים. אֵיל הַשְּׁלָמִים, שֶׁמִּלּוּאִים לְשׁוֹן שְׁלָמִים, שֶׁמְּמַלְּאִין וּמַשְׁלִימִין אֶת הַכֹּהֲנִים בִּכְהֻנָּתָם:

אוּנְקְלוֹס וְקָרִיב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא דְכַר קוּרְבָּנַיָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא

אִבְּן עֶזְרָא ויקרב את האיל השני איל המלואים ויסמכו אהרן ובניו. ובכתוב הראשון וסמך אהרן ובניו והנה אין הפרש בין וסמך אהרן ובניו ובין ויסמכו אהרן ובניו כי מדקדק גדול טעה שאמר כי טעם וסמך הוא לבדו ואחר כן בניו וסמכו כלם יחד:

רַמְבַּ״ן ויקרב את האיל השני איל המלואים כבר פירשתי (שמות כח מא) כי ענין המלואים שתהיה להם יד שלמה לעבוד את עבודת ה' ויאמר כן במזבח עצמו והעובדים והנה כל הקרבנות האלו באים למלא את ידם כדכתיב (שם כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים אבל נקרא האיל השני איל המלואים בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו ובו תמלא ידם וכהנו לפניו ית' לפרש כי כלם מעכבין בענין ויתכן כי החטאת לכפר על המזבח ולקדשו כי כן כתיב (ויקרא ח׳:ט״ו) והעולה להרצאה על הכהנים ככפרת כל עולת נדבה והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו ובחומותיו יד ושם והנה השלמים לבדם באים על מלוי הידים ולכך יקראו מלואים ויאמר "מלואים" ולא מלוי בעבור כי החלבים והשוק גם תרומת הלחם הכל קרב:

כג וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית׃

אוּנְקְלוֹס וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה מִן דְמָא וִיהַב עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא

אִבְּן עֶזְרָא הימנית. כמו הפנימית. וטעם על תנוך בהן. בפרשה זאת תהיה והנה הדם יכפר על נפש אהרן וכן כי הדם הוא בנפש יכפר וטעמו בנפש שיש בו לכפר והנה נפש תחת נפש וקרוב מזה הטעם ותגע לרגליו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. יראה לי בסדור אברים הללו, כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל, ונצטוה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה, לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל, על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבוד עבודת הש"י והוא הכהן הגדול, ושיהיה ג"כ כולל בגופו ובתכונת צורתו שלשה חלקים אלו, וזו היא צורת אדם שהוא עולם קטן, ובו עולם הדבור והוא הראש כנגד עולם המלאכים, ועולם החיות זהו מן החזה ועד מתניו כי באמצעות גופו הוא הלב שהוא בעל התנועה כנגד עולם הגלגלים, ועולם הטבע ממתניו ולמטה כנגד העולם השפל, ולפי שהקרבנות הם קיום העולם, ושהוא נחלק לשלשה חלקים אלו, הוצרך משה רבינו ע"ה לתת מן הדם שהוא כפרת הנפש בשלשה אברים הללו מן הגוף שהן שלשת חלקי הגוף של הכהן המכפר, וזהו שאמר על תנוך אזן אהרן הימנית זהו עולם הדבור, כי אבר האזן בראש, ועל בהן ידו הימנית, זהו אמצעית הגוף, הוא עולם החיות, ועל בהן רגלו הימנית, זהו עולם הטבע. ודע כי הבהן שהוא לשון התורה נקרא בלשון חכמים גודל, שהוא העב מכלם. ויש שפירשו כי העב מכולם נקרא זרת, והקטן שבכולם נקרא גודל, וכך סדור חמשה אצבעות היד בשמותיהן, והם אצבע אמה קמיצה גודל זרת, והראשון והוא העב נקרא זרת לפי שבו נשלם הזרת כשמודד בזרתות, והשני לו נקרא אצבע וזהו וטבל הכהן אצבעו מן הדם, שלישי לו נקרא אמה והוא האמצעי וארוך מכולן ואמת הזרוע נשלמה בו, רביעי לו נקרא קמיצה, וזהו (ויקרא ב) וקמץ משם מלא קמצו, חמישי לו נקרא גודל והוא הקטן שבכולן והוא סוף האצבעות ולכך נקרא גודל מלשון גדילים שהן חוטים בסוף הכנף. אמנם בתחלת כתובות (ה) אמרו, זו אצבע זו זרת זו קמיצה זו אמה זו גודל. ופירוש רש"י ז"ל שם, זו זרת מן הקטנה מודדים זרת של חשן. זו קמיצה, מאצבע שאצל לקטנה מתחילים לקמוץ חופה שלש אצבעותיו על פס ידו הקמיצה האמה והאצבע וקומץ, זו אמה, גדולה אמת בנין ואמת כלים. זו אצבע, להזות דכתיב באצבעו. זו גודל, לבהן יד דאהרן, וכל אחד מהם יש בו צורך ואף בצרכי גבוה, עכ"ל הרב ז"ל. וחכמי הטבע כתבו בספריהם כי כשם שכל אבר ואבר מאברי הגוף נברא לתועלת מיוחד בגוף, ויש ברובן שבכל אחד ואחד כלול שתים שלש תועליות ואין בו דבר לבטלה, כך חמש אצבעות שביד כל אחד ואחד מהם נברא לתועלת מיוחד, והוא כי כל אחד מהאצבעות הוא משרת לחוש אחד מחמשה חושים שבאדם שהם עיקר האדם, ובהם מתגלים כחות הנפש, הראשון משרת לקנוח הפה והוא שבו חוש הטעם, והשני תוך הנחירים שבו חוש הריח, והשלישי לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף ולפיכך הוא ארוך מכולן, והרביעי לקנח העין, והחמישי לקנח האזן, והקב"ה ברא בגוף האדם חמשה חושים ומסר להם חמשה משרתים שהן האצבעות, וזהו שלמות הטבע, כי אין הטבע עושה דבר לבטלה ואנו רואין כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה, יתברך ויתעלה היוצר, יוצר בראשית אשר יצר את האדם בחכמה.

כד וַיַּקְרֵב אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן־הַדָּם עַל־תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃

אוּנְקְלוֹס וְקָרֵיב יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וִיהַב מֹשֶׁה מִן דְמָא עַל רוּם אוּדְנֵהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר

כה וַיִּקַּח אֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הָאַלְיָה וְאֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב יָת תַּרְבָּא וְיָת אֲלִיתָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא

כו וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל־הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין׃

רַשִׁ״י וחלת לחם שמן. הִיא רְבוּכָה שֶׁהָיָה מַרְבֶּה בָּהּ שֶׁמֶן כְּנֶגֶד הַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת (דף פ"ט):

אוּנְקְלוֹס וּמִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ נְסִיב גְרִצְתָּא פַטִירָא חֲדָא וּגְרִיצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד וְשַׁוִי עַל תַּרְבַּיָא וְעַל שׁוֹקָא דְיַמִינָא

אִבְּן עֶזְרָא חלת מצה אחת. היא ככר לחם אחת ויתכן היות ככר משקל ואיננו כמשקל הכסף והזהב: וישם על החלבים. ולא הזכיר יותרת הכבד והכליות כי היותרת היא קטנה ופירוש המלה כמו מה יתרון לאדם והכליות הם על חלביהן כי לא יתכן שיקראו הכליות חלב רק האליה היא חלב:

סְפוֹרְנוֹ והנה בכל השלמים יהיה שוק הימין לכהן ובשלמי נזיר יהיה לכהן השוק והזרוע שהם היד והרגל ובאיל המלואים היה השוק על גבי המזבח כי אמנם הזר המקריב על הרוב יתן השוק שהוא עם הרגל לכהן הנכנס לפנים ממחיצת הזר המקריב. והנזיר יתן גם הזרוע שהוא היד כמוסר לכהן את פועל ידיו שהיה עד הנה להזיר לה'. אמנם במלואים אשר היה קרבן מכשיר לכהן להכנס לפנים נתן השוק על גבי המזבח:

כז וַיִּתֵּן אֶת־הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וִיהַב יָת כֹּלָא עַל יְדֵי אַהֲרֹן וְעַל יְדֵי בְנוֹהִי וַאֲרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ

אִבְּן עֶזְרָא וינף אותם. הניף אהרן ובניו כאשר יניף אהרן את הלוים:

כח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה׃

רַשִׁ״י ויקטר המזבחה. מֹשֶׁה שִׁמֵּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים בְּחָלוּק לָבָן (עבודה זרה ל"ד): על העלה. אַחַר הָעוֹלָה, וְלֹא מָצִינוּ שׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים קָרֵב בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִזֶּה:

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתְהוֹן מֵעַל יְדֵיהוֹן וְאַסֵק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא קוּרְבָּנַיָא אִנוּן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ

אוֹר הַחַיִּים על העולה. שלא היה דבר מפסיק. ואולי שלא שהה עד שאכלה האש את העולה אלא ועדיין העולה קיימת:

כט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת חֶדְיָא וַאֲרִימֵהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא לְמֹשֶׁה הֲוָה לָחֳלָק כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה

ל וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב מֹשֶׁה מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּמִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וְאַדִי עַל אַהֲרֹן עַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְקַדִישׁ יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ

רַמְבַּ״ן ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (ויקרא ט״ז:י״ח) וכן לא נתברר לי מה טעם איחר הזאות הללו לאחר הקטרה של מלואים כי בצואה (שמות כט כא) הקדים ההזאות ואח"כ אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה (שם פסוק כב) ואולי בעבור שאמר שם (ויקרא ח׳:כ״א) וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם במשיחה (שם ז) קדוש ולא במתן בהונות (שם כ) וכאן אמר וימשח אותו לקדשו (ויקרא ח׳:י״ב) לא שיקדש לגמרי עד שעשה ההזאות ואמר בהן (כאן) ויקדש את אהרן ואת בניו והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו וכך אמרו בת"כ (צו מלואים לד) ויקדש את אהרן הא למדת שלא שלם קדוש אהרן והבנים אלא בהזאת דם:

לא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת־הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי בַּשִׁילוּ יָת בִּסְרָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַמָן תֵּיכְלוּן יָתֵהּ וְיָת לַחְמָא דִי בְּסַל קוּרְבָּנַיָא כְּמָא דִי פַקֵדִית לְמֵימָר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיכְלוּנֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא בשלו את הבשר. הם בעצמם כי ובשלת את בשרו בצווי:

אוֹר הַחַיִּים כאשר צויתי. פירוש על האכילה צוה כבר שיאכלוה ועתה הוא מצוה על המקום, הא למדת מצוה על האכילה, ומצוה על המקום ואם ירצה שלא לאכול הרי זה בטל המצוה, ואם ירצה לאכול חוץ מהמקום הרי זה בטל המצוה. ואומרו לאמר פירוש לא שצוה מעצמו אלא ממה שנאמר לו מפי השכינה: חסלת פרשת צו

לב וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃

אוּנְקְלוֹס וּדְאִשְׁתָּאַר בְּבִשְׂרָא וּבְלַחְמָא בְּנוּרָא תּוֹקְדוּן

אִבְּן עֶזְרָא והנותר בבשר ובלחם. עד בקר כי כן כתוב:

רַמְבַּ״ן והנותר בבשר ובלחם הבי"ת בשתי המלות תשמש כמו מ"ם והנותר מן הבשר ומן הלחם וכן ביום השמיני והלאה (יחזקאל מג כז) בשנה ההיא שמונה עשרה שנה (שופטים י ח) ולא פירש הכתוב "והנותר עד הבקר" כי כבר למדו משפט הקרבנות וידעו ששלמים הללו נדונין כחמורין שבהן שנאכלין ליום ולילה או שקצר הכתוב כאן בעבור שהוא מפורש בצואה (שמות כט לד) ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר:

לג וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם׃

אוּנְקְלוֹס וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְּקוּן שִׁבְעָא יוֹמִין עַד יוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי קוּרְבָּנֵיכוֹן אֲרֵי שִׁבְעָא יוֹמִין יְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיכוֹן

אִבְּן עֶזְרָא ימלא את ידכם. תחסר מלת קץ כאילו אמר כי קץ שבעת ימים או זמן. יש אומרים לא תצאו שבעת ימים ובלילה היו יוצאים לצרכם והנכון בעיני שיצאו בשעת הצורך ביום ובלילה וחכם גדול אמר כי חפרו מקום בחצר אהל מועד וזהו רחוק והכתוב אמר ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום כאילו אין שם רגע שלא היו בוכים רק הכתוב דבר שישבו פתח אהל מועד יום ולילה והטעם שלא יתעסקו בדבר ולא ילכו אל מקום אחר וכן ומן המקדש לא יצא כאשר אפרש:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וכן אמר לו הקב"ה בסדר ואתה תצוה, שבעת ימים תמלא את ידם. ועל דרך הקבלה היו ימי המלואים שבעה כנגד השבעה הידועים, כי כבר ידעת דוגמתו של כהן גדול מהו שמתוכו התנבא משה ע"ה כענין שכתוב (ישעיה סג) מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ולכך נצטוה משה שיטפל באהרן ושימשחנו, כי כן הזכיר למעלה ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו, ולכך נקראו ימי מלואים, לשון שלמות, כי דוגמתם שלמות הכל, וכבר ידעת כי משה שמש כל שבעת ימי המלואים וחנוך כהונתו של אהרן על ידי משה היתה, והבן זה.

לד כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם׃

רַשִׁ״י צוה ה' לעשת. כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ, לעשת — זֶה מַעֲשֵׂה פָרָה, לכפר — זֶה מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּלְלַמֵּד שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל טָעוּן פְּרִישָׁה קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים שִׁבְעַת יָמִים, וְכֵן הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה (ספרא):

אוּנְקְלוֹס כְּמָא דִי עֲבַד בְּיוֹמָא הָדֵין פָּקִיד יְיָ לְמֶעְבַּד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן

אִבְּן עֶזְרָא כאשר עשה ביום הזה. פירוש וכאשר עשה ביום הזה משה כן צוה ה׳‎ לעשות שבעת ימי המלואים והיה ראוי להיות כאשר עשיתי אלא כי כן דרך לשון הקדש כמו והי׳‎ יחזקאל לכם ואת יפתח ואת שמואל והעד שפירוש צוה ה׳‎ לעשות כן ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכם שבעת ימים ועוד ופר חטאת תעשה ליום כמו שנים ליום עולה תמיד וכתיב שם וחטאת על המזבח ומשחת אותו בכל יום עד סוף המלואים ועוד שבעת ימים תכפר על המזבח ולא הזכיר את שני האילים כי אחז דרך קצרה ודעת רבים כי פר חטאת לבדו יעשה בכל יום ולפי דעתי שטעם להזכיר הפר בעבור שינתן מדם איל העולה על אהרן ובניו והאיל השני יאכל בשרו רק פר חטאת הוא לכפר על המזבח וכן כתוב על הכפורים וטעמו בעבור כפורים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. דרשו רז"ל במסכת יומא פ"א כאשר עשה ביום הזה הוא יום שמיני למלואים שאתם משמרים שבעה ימים לפניו, כך צוה ה' לעשות אלו מעשה פרה, שתשמרו שבעה ימים קודם לשרפת פרה מגזירה שוה דצוה צוה, כתיב הכא צוה ה' לעשות, וכתיב בפרה (במדבר יט) זאת חקת התורה אשר צוה ה'. לכפר עליכם, אלו מעשה יום הכפורים, שיפרוש הכהן הגדול שבעה ימים קודם ליום הכפורים, והיינו דתנן שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ותנן נמי שבעה ימים קודם שרפת הפרה מפרישין הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה. וזה באור הכתוב כאשר עשה ביום הזה, שיש לפניו שבעה, כן צוה ה' לעשות בפרה שבעה ימים לפני שריפתה, וכן לכפר עליכם, הוא יום הכיפורים שהכהן גדול פורש שבעה ימים לפניו.

לה וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי׃

רַשִׁ״י ולא תמותו. הָא אִם לֹא תַעֲשׂוּ כֵן הֲרֵי אַתֶּם חַיָּבִים מִיתָה:

אוּנְקְלוֹס וּבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא תֵּיתְבוּן יְמָם וְלֵילֵי שִׁבְעָא יוֹמִין וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא תְמוּתוּן אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָדִית

אִבְּן עֶזְרָא ופתח אהל מועד תשבו. להזכיר ולא תמותו: צויתי. פועל שלא נקרא שם פועלו ויש אומרים כי כן צויתי אותכ׳‎ ואם לא פירש שם לשבת פתח אהל מועד:

רַמְבַּ״ן ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב) ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וחייבין עליה מיתה והוא שאמר בכהן גדול (ויקרא כ״א:י״ב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אמרו (בת"כ כאן) אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה ודרשו (שם) פן תמותו (ויקרא י׳:ז׳) ממשמע לאו אתה שומע הן אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם (שם) פירוש שלא אמר כי בשמן משחת ה' אתם משוחים ואמר עליכם כמו והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ טו):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. הזהירם שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת, והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וזהו שאמר בכהן גדול (ויקרא כא) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה, ואם עשה כן חייב מיתה, שנאמר פן תמותו, ומכלל לאו אתה שומע הן. ומה שהזהירם שלא יצאו מן הפתח לא ביום ולא בלילה, כוונת הפסוק בשעות הראויות לישב שם, שהרי בשר ודם הוא מוכרח לעשות הענינים הגופניים, כיוצא בו אמר הכתוב בבנין ביהמ"ק (מלכים א ו) ויבנהו שבע שנים, ואת ביתו בנה שלמה י"ג שנה, שאין לכלול בהם השבתות והמועדים, כי הכוונה בימים הראויים למלאכה, אף כאן הזהירם שלא יצאו מן הפתח בשעות הראויות לישב שם. ובמדרש ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה אלו שבעה ימים אבלות של נדב ואביהוא, שהרי הקב"ה שמר על עולמו תחילה. באורו שהתאבל שבעה ימים על העולם שעתיד ליחרב בדור המבול, שנאמר (בראשית ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ואמרו שם ומתאבלין על המת קודם שימות, אלא אדם שאינו יודע מה שעתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה שיודע מה שעתיד להיות שמר על עולמו תחלה, אף כאן אמר הקב"ה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, שמרו על אחיכם שבעה כדרך ששמרתי אני את עולמי שבעה, וזהו שכתוב ושמרתם את משמרת ה'.

סְפוֹרְנוֹ יומם ולילה. כי היריעות לא התפרקו כמבואר למעלה:

לו וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י ויעש אהרן ובניו. לְהַגִּיד שִׁבְחָן, שֶׁלֹא הִטּוּ יָמִין וּשְֹמֹאל:

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמֹשֶׁה

רַמְבַּ״ן ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה יאמר בכל מקום "כאשר צוה ה' ביד משה" אבל בכאן מפני שהוסיפו על המצוה לא אמר כן כי לא עשו כאשר צוה ה' את משה אבל עשו כל הדברים אשר צוה ה' ועוד נוסף עליהם מה שאמר באש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י׳:א׳):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אשר צוה ה' ביד משה . כתב הרמב"ן, לא אמר כאשר צוה ה' את משה כאשר יאמר בכל מקום, לפי שבניו לא עשו כאשר צוה ה', אבל עשו כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה ועוד הוסיפו על המצוה מה שאמר הכתוב (ויקרא י) אש זרה אשר לא צוה אותם עד כאן. ופרשה זו של מלואים נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן, שהרי משה בעשרים ושלשה באדר נצטוה בהקמת המשכן והקים אותו, ולסוף שבעה ימים קראו הקב"ה שהוא יושב הכרובים וצוהו על הקרבנות כל הפרשיות שמתחלת סדר ויקרא עד כאן. והנה המשכן נתחנך בקרבן מלואים ולפי מה שכתבתי למעלה בפסוק כי שבעת ימים ימלא את ידכם, בדין היה שיתחנך בו, כי קרבן מלואים הוא קרבן כולל חטאת עולה ושלמים, וכן ענינם כולל כל הבנין, ולכך שמש משה כל שבעה והלביש לאהרן שבעה, מן הראשון שהוא כתונת בד עד השביעי שהוא הציץ כדי להמשיך השכינה הכלולה משבעה, ואז שרתה למחרתו ביום שמיני שהיה באחד בניסן. וטעם המלואים שיהיו חטאת ועולה ושלמים, לפי פשוטו הוא כי הקריב חטאת לכפר על המזבח, כענין שכתוב (פסוק טו) ויקדשהו לכפר עליו, והעולה לרצות על הכהנים, והשלמים להודות לה' כי טוב עשה עמם בצוותו אותם לעשות לו משכן ובית תפארת. וכן בבית המקדש לעתיד יקריבו קרבן מלואים עם חנוכת המזבח, וכשם שהקריבו הנשיאים במשכן חנכת המזבח והקריבו בשבת, כך לעתיד יקריב הנשיא חנוכתו בשבת כמו שמפורש ביחזקאל, המקום יזכנו לראות בבנינו ולהקריב שם קרבנות על גבי המזבח שיהיו לרצון, ויקיים לנו ברחמים הבטחת ישעיה ע"ה שאמר (ישעיה ס) כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.