א כשבאין למכור מנכסי היתומים שמים ב"ד הקרקע ואח"כ מכריזין אותו שלשים יום רצופים ואם אין מכריזין רצופים אלא בכל שני וחמישי יכריזו ששים יום בכל שני וחמישי שבהם וכיצד מכריזין הכרוז יוצא בבקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלין ופ"א בערב בשעת הוצאת פועלין שדה פלונית שסימניה כך וכך ומצריה כך וכך עומדת לימכר ויפרש שמוכרין אותה כדי לפרוע לבעל חוב שלא יסבור הלוקח שנמכרה לפרוע ממנה כתובת אשה שיש מי שרוצה לפרוע יותר לב"ח מלכתובת אשה שאינו מדקדק כ"כ שיהיו המעות טובים כמו שמדקדקת האשה:
ב ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי והיורש אומר לא כי אלא ישומו אותה ב"ד שומעין ליורש וישומו אותה ויכריזו עליה ויקבלנה המלוה בשוויים דאי מזדמני ליורש זוזי בתר הכי מסלק ליה בדמי:
ג וכיון שהכריזו אפילו טעו ומכרו שוה מאתים במנה מכרן קיים:
ד אבל אם מכרו בלא הכרזה אפילו לא טעו ומכרו שוה בשוה מכרן בטל:
ה במה דברים אמורים בדברים שצריכין הכרזה ובמקום שמכריזין ובשעה שמכריזין אבל דברים שאין צריכין הכרזה כגון עבדים ושפחות ושאר מטלטלין שנמכרין לעולם בלא הכרזה ובשעה שאין מכריזין כגון שמוכרין לצורך מזוני ולכרגא ולקבורה שכל מי שהלוה לצורך אחת מאלו כשפורעין לו מוכרין בלא הכרזה:
ו ובמקום שאין מכריזין שיש מקומות שנוהגין שלא להכריז לעולם מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלי נכסי דאכרזתא פירוש שגנאי הוא שקונין נכסים שצריכין לימכר מפני הדוחק:
ז וכיון שאין צריכין הכרזה אם טעו בפחות משתות מכרן קיים טעו בשתות מכרן בטל:
ח וכתב רב אלפס כשא"צ הכרזה אפי' אם הכריזו כמאן דליתיה דמיא ואם טעו בשתות מכרן בטל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון שהכריזו ולא היו צריכין יש הוכחה שדקדקו יפה ומכרן קיים אפילו מכרו שוה ר' במנה:
ט ואם טעו בפחות משתות בדבר שאין מכריזין שהמקח קיים פי' ר"י שמחזירין האונאה והרמב"ם כתב שהיא מחילה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
י והיכא שטעו ונתאנו בשתות שהמקח בטל ורצו ב"ד לקיים המקח ולהכריח הלוקח שיחזיר האונאה כתב הרמב"ם שהרשות בידם לקיימו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם ירצה הלוקח לבטלו הדין עמו דכמו שיש לב"ד רשות לבטל המקח כן יש רשות ביד הלוקח לבטלו:
יא כתב הרמב"ם ז"ל ב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בו שלא יהא כח הדיוט חמור מכח היתומים וכן הדין באפוטרופוס שמכר קרקע ועבדים אין הלוקח יכול לחזור באונאה כדין הדיוט וה"ר יונה כתב דב"ד שמכרו בשל יתומים בין פיחתו שתות בין הותירו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים וכן מסתברא לא"א הרא"ש זכרונו לברכה:
יב והא דבפחות משתות מכרן קיים כשמכרו הם בעצמם אבל מכרו על ידי שליח אפילו טעה בכל שהוא המכר בטל וכתב רב האי שאין חילוק בין אם נתאנה השליח או הלוקח בכל ענין המקח בטל וה"ר יונה כתב אם הטעה הוא ללוקח עד שתות מכרו קיים וזכה המשלח ביתרון כשאר כל אדם שמוכר אלו אבל אם נתאנה השליח בכל שהוא המכר בטל דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
יג ואחריות המכר הוא על נכסי היתומים:
יד וכאשר יכתבו האדרכתא על נכסי היתומים צריך שיפרשו בה והכרנו ששדה זו היתה מנכסי המת ואם לא יכתבו כן בתוך האדרכתא פסולה ואין אוכלין על ידה פירות השדה אפילו אחר שישלימו ימי ההכרזה:
א סָעִיף א כשבאין למכור מנכסי יתומים כו' עד כמו שמדקדקת האשה נתבאר בסימן ק"ג:
ב סָעִיף ב ומ"ש אם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי וכו' כך כתב הרא"ש בפרק מי שהיה נשוי:
ג סָעִיף ג ומ"ש וכיון שהכריזו אפילו טעו ומכרו שוה מאתים במנה מכרן קיים וכו' בפרק אלמנה ניזונית (כתובות צט:) תנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים א"כ מה כח ב"ד יפה אבל אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה ק' בר' או שוה ר' במנה מכרן קיים ופרש"י אגרת בקורת. הכרזה ול' בקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י הכרזה ופסק רב נחמן הלכה כת"ק:
ד סָעִיף ד ומ"ש אבל אם מכרו בלא הכרזה אפי' לא טעו ומכרו שוה בשוה מכרן בטל בד"א בדברים שצריכים הכרזה ובמקום שמכריזין וכתב רב אלפס כשאין צריכים הכרזה וכו' אפילו אם הכריזו כמאן דליתיה דמיא וכו' שם אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין איתיביה רב אשי שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז והא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם וכאן בדברים שאין מכריזין עליהם ופירש הרי"ף רישא דקתני פחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע"ג דאכרוז בדברים שאין מכריזין דכיון דלא בעו הכרזה בין אכרוז בין לא אכרוז חד דינא הוא ואם פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל שוה בשוה מכרן קיים וסיפא דקתני אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים בדברים שמכריזין עליהם דכיון דאכריזו עלייהו כדחזי בין פיחתו בין הותירו מכרן קיים וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה והרא"ש כתב שאין טעם הגון לחלוק בין אם היתה ההכרזה מדרך חיוב ובין לא היתה מדרך חיוב דטעמא דהכרזה היא כיון שדקדקו ב"ד כ"כ במיתון ובפרסום בשומא זו אין לתלות בה שום טעות הילכך אפי' עשו הכרזה בדברים שאין מכריזין האי טעמא מיהא איתא ביה אם הוסיפו לעשות וכי בשביל זה גרע טפי ע"כ נראה לפרש רישא וסיפא בדאכרוז כלומר רישא וסיפא מודו דבעי הכרזה ואם לא הכריזו אפילו שוה בשוה מכרן בטל והא דאמרינן ברישא שוה בשוה מכרן קיים בדברים שאין מכריזין עליהם ולא הכריזו עכ"ל והר"ן כתב שרבינו האי פירש דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו בהנך הוא דאמרינן דבשתות מכרן בטל סיפא בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו כיון שדקדקו כ"כ שהכריזו בדברים שאין צריך להכריז עליהם אמרו דאפילו עד פלגא מכרן קיים עכ"ל וגירסת ספרים אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם כלומר לעולם רישא בדלא אכרוז כדאוקימנא מעיקרא ולא קשיא דמימרא דאמימר בדברים שמכריזין עליהם הילכך כי לא אכרוז נעשו כמי שטעו בדבר משנה ואפילו מכרו שוה בשוה חוזרין ורישא דמתניתין בדברים שאין מכריזין עליהם ולא אכרוז הילכך מכרו שוה בשוה מכרן קיים ולגירסא זו נראה שנתכוון ה"ה במה שכתב בפ"ב מהלכות מלוה וז"ל אבל רש"י גורס גירסא אחרת ולדבריו כל שהכריזו בין לצורך בין שלא לצורך אפילו שוה מנה במאתים מכרן קיים ולזה הסכים הרשב"א עכ"ל ושיטה זו עולה כשיטת הרא"ש ז"ל: (ב"ה) ולענין הלכה כיון שהרי"ף ורמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: כתב הר"ש בר צמח על קרקע של יתום שנמכר בזמן שהיתה מגפה חזקה בעיר מכר זה בטל דאף ע"ג דקי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה למכר כמו שכתבו הראשונים היינו בשנעשה המכר בזמן הראוי למכור אבל זה שמכר בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמוכר בלא אכרזתא והכי מוכח פרק שום היתומים (ערכין כד.) דתנן עבדים נמכרים בכסותם לשבח וכו' וכן פרה וכן מרגליות וכן משמע דדוקא כה"ג שא"א שישביחו בלי שום מעשה יותר ממה שהם שוים עכשיו מזבנינן להו במקומן ושעתן אבל בנדון זה שאם ימתינו עד שיעבור זעם המגפה ישוב השער למקומו בלא שום מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הוצאת והכנסת פועלים עכ"ל ואין דבריו נראים לי מההיא מתניתין גופה שהביא הוא ז"ל לראיה הויא תיובתיה דקתני וכן פרה אם ממתינין אותה לאטליז משבחת היא ופירש"י לאטליז. ליום השוק והרי הכא אין צריך מעשה לשתשביח ואפ"ה קתני אין להקדש אלא מקומו ושעתו וזה דבר פשוט ואגב חורפיה לא דק. וסעד לדברי מצאתי בתשובת הרשב"א שכתב אשה וב"ח שבאים לגבות מקרקעי בזמן שהוזלו הקרקעות מפני המלחמה אין שמין להם אלא כדהשתא דגרסינן בפ"ק דב"ק (ז.) הרי שהיו לו בתים ושדות וכרמים וכו' עד ואי לא שקלי כיוקרא דלקמיה וכ"ש כאן דאין יודע עד מה תשקוט המלחמה ושמא אף לכשתשקוט לא יתייקרו דכיון דזול זול עכ"ל:
ה סָעִיף ה ומה שאמר בד"א בדברים שצריכים הכרזה וכו' מפורש בגמרא פ' אלמנה ניזונית (כתובות ק:) ואלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והמטלטלין והשטרות עבדים מ"ט שמא ישמעו ויברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו ושעה שאין מכריזין דאמרי נהרדעי לכרגא למזונא ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ומקום שאין מכריזין דאמר רב נחמן לעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא ופרש"י שמא יגנבו. כשנאספים לראותה כדי ללוקחה: משום דקרו להו וכו'. גנאי וחרפה היא להם כשקונין נכסים שב"ד מוכרין לפי שמחמת דוחק שהנושה דוחק את היתומים או את הלוה לוקחין הלקוחות בזול ומבזין אותו וקורין להם אוכלי שדות הכרזה. וכתבו התוספות העבדים והשטרות והמטלטלין אית לן לאוקמי הני מטלטלים ושטרות כגון שייחדו לה לכתובה א"נ דתפסן מחיים דאי לאו הכי לא גביא להו לא לאשה ולא לב"ח והרא"ש כתב ואף ע"ג דלא משעבד לב"ח מ"מ ב"ד פעמים מוכרים אותם לפרוע חובת אביהם כי נראה להם טוב למכרן ממה שימכרו הקרקעות והקשו התוספות מאי קמ"ל דלקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וכי עלה על דעת שיהא מוטל בבזיון ל' יום ותירצו דה"ק אם לוו לצורך דברים אלו כשרוצין לפרוע אותו חוב אין משהין אותו עד דמכרזי תלתין כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לכך וה"ה פרק י"ב ממלוה תירץ בשם המפרשים דאפילו הכרזת שעה אין עושין: כתבו הר"ן והרא"ש בפרק אלמנה ניזונית בשם הרמב"ן דאפוטרופוס או ב"ד שלוו לצורך יתומים מוכרים שלא בהכרזה ופורעין: וכן בי דינא דזבון אחריותא איתמי אם טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה ואכתוב לשונו בסוף סימן ק"י:
ו סָעִיף י ואם טעו בפחות משתות וכו' פרק אלמנה ניזונית כתבו התוס' דשליח שטעה בפחות משתות המקח קיים אבל צריך להחזיר האונאה וכן הדיינים דאין כח בדיינים כלל טפי משליח דעלמא וכתב הרא"ש והרמב"ם כתב שאם טעו בפחות משתות הרי זו מחילה כהדיוט וכן מסתבר: (ב"ה) ולענין הלכה כיון שהרא"ש והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
ז סָעִיף יא והיכא שטעו ונתאנו בשתות וכו' כתב הרמב"ם שהרשות בידם לקיימו בפרק י"ג מהלכות מכירה: וא"א ז"ל כתב שאם ירצה הלוקח לבטלו הדין עמו וכו' בפרק אלמנה ניזונית וכתב דהכי מסתבר דאי מייפים כח היתומים טפי מלוקח הא ריעא ליתמי דלא זבני מינייהו:
ח סָעִיף יב כתב הרמב"ם ב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים כו' בפ' י"ג מהל' מכירה: (ב"ה) ועיין בדברי מגיד משנה: וה"ר יונה כתב דבית דין שמכרו בשל יתומי' בין פיחתו שתות בין הותירו שתות מכרן בטל וכו' בפרק אלמנה ניזונית כתב הרא"ש בשם ה"ר יונה שאם הותיר השליח דינו כאיניש דעלמא שמוכר את שלו וזכה המשלח ביתרון ואם פיחת אומר לו לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל שומת ב"ד כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוי ב"ד שלוחים של אלו ושל אלו הילכך בין פחתו שתות בין הותירו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות מכרן קיים וכן מסתבר עכ"ל:
ט סָעִיף יג והא דבפחות משתות מכרן קיים וכו' באלמנה ניזונית (שם) אסיקנא דשליח אין דינו כדיינים אנא דינו כאלמנה דבטעות כל דהו מכרו בטל כדתנן שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל וכתב הרא"ש דמשמע מפרש"י דכי היכי דאי טעה שליח ונתאנה המקח בטל דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הכי נמי אם נתאנה לוקח וכן כתב רב האי ז"ל דבשליח אם הותיר שתות מכרו בטל ותמהני למה הזכיר שתות אם רוצה לדמות הותיר לפיחת אפילו בדינר נמי דהא קי"ל שליח כאלמנה. וה"ר יונה כתב דאם הותיר השליח דינו כאיניש דעלמא שמוכר את שלו וזכה המשלח ביתרון ואם פיחת א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן מסתברא: (ב"ה) וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א משלוחין: כתב הריב"ש בסימן קע"ט על אלמנה שהזמינה את אם בעלה לפני השופט לפרוע לה כתובתה מנכסי בנה והשופט צוה והרשה לאם הנפטר למכור נכסי בנה כדי לפרוע לאשתו כתובתה וכן עשתה מכרה הבתים וקנה אותם שמעון ע"פ השופט הנה מכירה זו קיימת לשמעון אע"פ שאין האם ראויה לירש שהרי כיון שהשופט צוה עליה למכור הרי היא כמו שליח השופט ושליח השופט הרי הוא כשופט לענין טעות ואע"ג דבפרק אלמנה ניזונית איפסיקא הלכתא דשליח כאלמנה היינו מטעמא דאיתמר התם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו הכא ליתא לההוא טעמא דהא השופט יחיד הוא ויש לו יכולת בהרמנא דמלכא וגם מי שהוא ממונה ומורשה שלו הרי הוא כמוהו ואפילו לענין טעות:
י סָעִיף יד ואחריות המכר וכו' שם מימרא דרב יוסף ואמרינן בגמרא פשיטא מהו דתימא כל דזבין מבי דינא כיון שהם מוכרים בהכרזה בטוח הלוקח שאילו היו עליו עסיקין היו יוצאים ומערערים הילכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל כתב הריטב"א בפרק אלמנה ניזונית אהא דאמרינן ב"ד דזבין אחריות איתמי מהו דתימא כל דזבין מב"ד אדעתא למיפק ליה קלא זבין ופירש רש"י לפי שהיו מוכרין בהכרזה ובטוח הלוקח שאילו היו עסיקין היו יוצאים ומערערים וכו' ש"מ דב"ד שמכרו בהכרזה אם יש לשום אדם זכות באותה קרקע לא הפסיד זכותו אע"פ שלא ערער וכן בדין דדילמא השני נוח לו וכו' ואפילו היה המכריז אומר שמי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אבל יש מקצת מקומות שנהגו בני העיר בהכרזות והסכמתן הסכמה למנין בני העיר והנלוים אליהם ובלבד לגדולים אבל לקטנים ואותם שאינם מבני העיר אין להם כח להתנות מפי רבינו וכתב הרמב"ן בתשובה שכל מנהג שהוא פשוט בעיר מעמידין אותו בחזקתו ותולין שכן הסכימו עליו ראשונים שלהם כראוי ולפיכך דנין בו וכו' וכ"כ בתשובות הרי"ף עכ"ל. ועיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסי' ק"ד. וכיוצא בזה מצאתי להרשב"א בתשובה שכל מקום שנהגו שלא להכריז ולא נודע עיקר המנהג למה נמנעו מלהכריז סתמא דמילתא לא בטעות נהגו אלא אני אומר עיקר המנהג כדין היה אף במקום שמכריזים אם רואים שיש בדבר קלקול או בצדדים אחרים שיש נזק ליתומים שאף אותה טענה של נהרדעא דוקא ושמא היו נמנעין מלהכריז לפי שהיו רואים כשהיו מכריזים ואין אדם מוסיף גם הראשון חוזר בו וריעא ליתמי עכ"ל:
יא וכאשר יכתבו האדרכתא וכו' פרק הנושא (כתובות קד:) ומפרש התם טעמא משום דשמא זה הוא של יורש ואינו של מורישו והלה ישביחנו והיורש יבור ויפסיד שדה של מורישו שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שלא עיינו בתקנתו של זה:
א סָעִיף א כשבאין וכו' עד כמו שמדקדקת האשה נתבאר בסימן ק"ג:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואם יאמר המלוה אני מקבל השדה בלא שומא וכו' פי' וידוע הוא שאינו שוה בעד כל החוב ולפיכך גבי לוה עצמו לא היה צריך לפרש זה דלאו בשופטני עסקינן שרוצה בשומא וישאיר עליו קצת החוב לפרוע וע"ל בסימן קי"ד סעיף י"ז דבטורף מלקוחות שומעין למלוה ולא ללוקח:
ג סָעִיף ג וכיון שהכריזו אפילו טעו ומכרו ר' במנה מכרן קיים משנה פ' אלמנה ניזונית. אבל עשו איגרת בקורת (פי' רש"י הכרזה ולשון בקורת שמבקרין אותה בני אדם על ידי הכרזה) אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ורבינו נקט חדא לומר דאפילו כשהורע כח היתומים שמכרו בזול המכר קיים כל שכן מנה במאתים דכיון שהכריזו דקדקו בשומא ואין לתלות בה שום טעות ואין צריך להחזיר האונאה אפילו לר"י דסבירא ליה בסמוך דבפחות משתות המקח קיים ומחזיר אונאה כאן מודה דהוי מחילה:
ד סָעִיף ח וכיון שאין צריך הכרזה אם טעו בפחות משתות מכרן קיים וכו' משנה שם שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל ומוקי לה תלמודא בדברים שאין מכריזין עליהם ומדינא כיון דב"ד שלוחים של יתומים נינהו אפילו פחות משתות מכרן בטל אלא דיפה כחם בשליחות זה כיון דרבים נינהו דבפחות משתות מכרן קיים:
ה סָעִיף י ואם טעו בפחות משתות כו' כ"כ התוספות פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף ק') בד"ה רבא אמר: ומ"ש והרמב"ם כתב שהיא מחילה זהו לשונו בפי"ג דמכירה ב"ד שמכרו נכסי יתומים וטעו בין מקרקע בין מטלטלי אם טעו בפחות משתות הרי זה מחילה ויש לתמוה דכאן לא חילק בקרקע בין במקום ושעה שמכריזין ואין מכריזין ובפי"ב ממלוה חילק ביניהם ותו קשה דרבינו כאן מדבר בדבר שאין מכריזין וא"כ למה הביא דעת הרמב"ם ולשונו בפי"ג מהלכות מכירה דמשמע לשונו לשם מדכתב בסתם דהוי מחילה אפי' במקום ושעה שמכריזין. ונראה ודאי דהרמב"ם מחלק בין שמכרו ב"ד קרקע כדי לפרוע לב"ח התם הוא דבעי הכרזה ובהכי מיירי בפי"ב ממלוה אבל בפי"ג ממכירה לא איירי אלא כשב"ד מכרו לצורך היתומים דבזה אין חילוק בין מקרקע למטלטלי דלא בעי הכרזה וכמו שאבאר בסמוך בס"ד ורבינו למד דין שומת ב"ד כדי לפרוע לב"ח בדבר שאין מכריזין היכא דטעו פחות משתות מדין מכרו ב"ד לצורך היתומים דכי היכי דלשם כתב הרמב"ם בפירוש דהוי מחילה א"כ מסתמא גם מ"ש הרמב"ם בפי"ב ממלוה דבמכרו לפרוע לב"ח בשעה שאין מכריזין וטעו פחות משתות דמכרן קיים היינו לומר שהיא מחילה גם בדין טעו בשתות דהמקח בטל דכתב הרמב"ם בה' מכירה דמיירי לשם במכרו לצורך היתומים דהרשות ביד ב"ד להכריח הלוקח שיחזיר האונאה ולקיים המקח למד משם רבינו דזה הדין הוי נמי היכא דמכרו ב"ד כדי לפרוע לב"ח בדבר שאין מכריזין וטעו בשתות דכתב הרמב"ם המקח בטל דרצונו לומר גם כן דהרשות ביד ב"ד להכריח הלוקח וכו' ומה שלא ביארו בפי"ב דמלוה זהו לפי שנסמך על מה שכתב תחילה בהל' מכירה והשתא התיישבו דברי רבינו שמביא לההיא דהרמב"ם שכתב בהלכות מכירה לענין מכירת בית דין לצורך היתומים וכתבו כאן אף על פי דלא מיירי הכא אלא במכרו ב"ד כדי לפרוע לבעל חוב וה"ט משום דבשני דינים אלו שוין הן כדפרישית:
ו סָעִיף יב כתב הרמב"ם ב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים וכו' בפי"ג ממכירה ויש לתמוה דהלא עבדים מדברים שאין מכריזין והרמב"ם בפי"ב ממלוה כתב דבדברים שאין מכריזין בין הכריזו בין לא הכריזו הותיר שתות או פיחת שתות בטל המקח וכאן כתב דאפי' מנה בר' נקנה המקח ותו קשה למה לא כתב נמי בשוה מאתים במנה דנקנה מקח אלא אדרבה כתב דבשתות בטל המקח צריך לומר דבהלכות מכירה לא איירי במוכרין לפרוע לב"ח אלא במכרו לצורך היתומים ובההוא דהניזקין מוכרין שדותיהן לקנות להן ציצית מגילה שופר וכו' ודין היתומים במכירה זו כשאר לוקחין ומוכרין דעלמא דבקרקעות ובעבדים אין בהם דין אונאה וס"ל להרמב"ם דאפילו שוה מנה בדינר ושוה דינר במנה אין להם אונאה כדלקמן בסימן רכ"ז ואין חילוק בין הכריזו ללא הכריזו אלא בין נתאנה הלוקח ובין נתאנו היתומים דבלוקח שנתאנה אפי' לקח שוה מנה במאתים או יותר המקח קיים דלא יהא כח הדיוט חמור בזה מכח היתומים דכי היכי דבהדיוט מן ההדיוט המקח קיים ה"ה ביתומים אבל אם נתאנו היתומים חזר הדין לדין תורה דכיון דב"ד שלוחים של יתומים נינהו בטל המקח לגמרי ואעפ"י דמדינא אפי' פחות משתות בטל המקח בזה יפה כח ב"ד כיון דהם רבים דבפחות משתות המקח קיים וכן הדין באפוטרופוס וכו' דבנתאנה הלוקח המקח קיים ובנתאנו היתומים המקח בטל דלא עדיף אפוטרופוס מב"ד במכר לצורך היתומים אבל בפ' י"ב ממלוה איירי במכרו כדי לפרוע לב"ח הלכך בקרקע צריך שומא והכרזה לתועלת הלוה שאם ימצאו מי שירצה ליתן בה יותר הרי טוב ואם לאו יקחנו הוא באותה שומא וב"ד הרי הם כשלוחין לזה ולזה לב"ח וליתומים הלכך אין חילוק בין נתאנו היתומים לנתאנה הב"ח אלא בין דברים שמכריזין לאין מכריזין דבמכריזין והכריזו אפי' ר' במנה המקח קיים ובאין מכריזין הותירו שתות או פיחתו שתות המקח בטל פחות משתות המקח קיים: ומ"ש רבי' דה"ר יונה פליג אהרמב"ם תימה מנ"ל דפליג ושמא ה"ר יונה לא קאמר אלא בשומת ב"ד כדי לפרוע לב"ח ובדברים שאין מכריזין ובזו גם הרמב"ם בהל' מלוה גופיה פסק כה"ר יונה דבין הכריזו ובין לא הכריזו פיחת שתות או הותיר שתות המקח בטל ומה שחילק הרמב"ם בהל' מכירה בין נתאנה לוקח לנתאנו היתומים היינו דוקא כשמכרו לצורך היתומים דבזה אף ה"ר יונה מודה גם רבינו לקמן בסוף סימן ק"י כתב שהרא"ש הסכים לדעת הרמב"ן דכל מה שעשו ב"ד לצרכם דלא בעי הכרזה ודינן כשאר אינשי דעלמא ואפשר דסבירא ליה לרבינו מדלא חילק הר"ר יונה חילוק זה בפירוש אלא כתב בסתם משמע ליה דבכל גוונא קאמר ועיין בדברי ה"ר יונה שהביאו הרא"ש בפ' אלמנה ניזונית:
ז סָעִיף יג והא דבפחות משתות מכרן קיים וכו' וכ"כ רבינו לקמן בסי' קפ"ב סעיף ט' ולשם הקשה הב"י על דברי רבינו שלא הביא דברי ר' האי כמו שהביאו הרא"ש בפרק אלמנה ניזונית ועיין במ"ש לשם ישוב על זה דל"ק ולא מידי ועיין במ"ש עוד בסי' רכ"ז סמ"ט בס"ד: הב"י הביא תשובת הריטב"א כשהכריזו שכל מי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אם לא שהסכימו בני העיר על ההכרזה ושיפסיד מי ששתק ומיהו דוקא לגדולים אבל לקטנים וכן לאותן שאינן מבני העיר אין כח בידן להתנות עליהם וכתב הרמב"ן שכל מנהג שהוא פשוט בעיר מעמידין אותו בחזקתו וכו' וכ"כ בתשובת הרי"ף עכ"ל. וכ"כ ב"י לקמן בסוף סי' קמ"ו סעיף ו' במחודשין על שם הרשב"א בתשוב' שאם יש תקנה על זה שיש כח ביד הצבור בכך והפקר בית דין הפקר ע"ש ובסימן ק"ד הביא רבינו תשובת הרא"ש דוקא שהכריזו שכל מי שלא יבא ויערער יאבדו זכיותיו חבל כשהכריזו שכל מי שיש לו זכות יבא ויערער לא הפסיד בשביל השתיקה:
א כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ה סימן ז מלוה שירד לנכסי יתומים בלא ב"ד גזלן הוי:
א סָעִיף א מכריזין עליה ל' יום משנה היא ר"פ שום היתומים וכתבו שם התוס' דכן הדין נמי בכ"ע אם באו ב"ד לירד לנכסיהם כדי לפרוע לאה כתובתה או לב"ח חובו וצריך שומא ל' יום כדאיתא כו' וא"כ אמאי נקט יתומים וי"ל דתא נקט יתומים לרבותא דמ"ד דיהיה ליתומים דין הקדש דמסיק שם במשנה דבעינן להקדש הכרזה ס' יום קמ"ל דל"ד להקדש אלא לשאר כל אדם עכ"ל התוס' ולפ"ז מוכח דהמשנה מיירי ביתומים קטנים דבהן הוצרך לאשמעינן דהו"א שיהיו דומים להקדש דאילו יתומים גדולים דינייהו כשאר לוה דעלמא וזה מוכח נמי שם בגמרא דפריך מההיא מתניתין ארב אסי דקאמר שם אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים אא"כ ריבית אוכלת בהן (וכמ"ש בדרישה ר"ס ק"י לשון הגמ' ע"ש) ומאי פריך הא רב אסי דוקא מיתומים קטנים איירי אלא ודאי משמע ומוכח להגמרא דגם המשנה איירי מיתומים קטנים ונראה דמשמע להגמרא כן מהאי דיוקא דתוספות הנ"ל מדנקטה המשנה יתומים וכמ"ש והנה רבינו דכתב דין שאר כל אדם לעיל ר"ס ק"ג וכתב כאן ג"כ דין יתומים נ"ל דאיירי נמי ביתומים קטנים ולרבותא נקטינהו דקמל"ן דבהכרזה ל' יום סגי ואיירי בהנך ג' עניינים הנ"ל ר"ס ק"ח וזש"ר בסמוך וז"ל ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי כו' ש"מ דאיירי במלוה ישראל ולא בעכו"ם שלקח ריבית ולא באשה בכתובתה דג"כ נזקקים עבורן לגבות מנכסי קטנים כמש"ר ר"ס ק"י ונ"מ דבעכו"ם [שלוה] מישראל א"צ הכרזה ל' יום דכתב רבינו כאן מיהו בכתובת אשה ג"כ צריך כדאיתא פרק שום היתומים וכתבו רבינו בא"ע סימן ק"ד ודו"ק: יכריזו ס' יום עמ"ש לעיל סימן ק"ג: בשעת הכנסת פועלים פי' למלאכתן ועד"ר: כמו שמדקדקת האשה כן הוא שם בגמרא ועוד שם שאם מכר כדי לפרוע כתובתה צריך ג"כ לפרש בהכרזה משום דאיכא דניחא ליה טפי לקנות כדי לפרוע לאשה דשקלה על יד פי' לפי שאינה יודעת להתעסק במעות וא"צ לה אלא להוצאה אינה מקפדת אם לא יפרעוה בבת אחת והביאו הרי"ף והרא"ש פרק אלמנה ניזונית ע"ש ורבינו כתבו בא"ע סי' ק"ד ע"ש:
ב סָעִיף ב ואם יאמר המלוה אני אקבלנה בלא שומא כו' כ"כ הרא"ש פרק מי שהיה נשוי ומיירי דידוע דאינו שוה עכ"פ טפי מחובו ומ"ש דאי מזדמני ליורש זוזי בתר הכי מסלק ליה בדמי פי' דהשומא הדרא לעולם ללוה וליורשיו כמש"ר סימן ק"ג וכששמוה ובא לפדותה ממעות של עצמו א"צ ליתן לו בעדו אלא כשיעור ששמוהו ממנו ואף אם החוב הוא יותר משא"כ בשלקחו בחובו בלא שומא ובמלוה הבא לטרוף מלקוחות אין הדין כן כמש"ר ס"ס קי"ד וה"ט דשם איירי שעדיין הלוה קיים ולכן שומעים להמלוה לטובת הלוה שיפטר בזה מכל חובו ומה"ט ג"כ לעיל בסי' ק"ג דאיירי בב"ד שמגבים נכסי לוה למלוה בשומא לא מצי למיכתב האי דינא כשהמלוה אומר אקבלנו בחובי בלא שומא דהתם ודאי שומעים לו דהא טובת הלוה הוא דבעודו חי עליו לשלם כל חובו ואיך יאמר דלאחר זמן יפרע בשומא דכשתשיג ידו צריך לשלם החוב ומיהו לפי מ"ש בדרישה כוונת רבינו בזה לפי שיטת ב"י הומ"ל נמי לעיל ודו"ק ועד"ר:
ג סָעִיף ג ומש"ר וכיון שהכריזו אפילו טעו כו' פלוגתא דתנאי היא במשנה פ' אלמנה ניזונית ואפסיקא הלכתא שם בגמרא כת"ק דס"ל הכי:
ד סָעִיף ד ומ"ש אבל אם מכרו בלא הכרזה אפי' לא טעו כו' משמע דאפילו אם שמוה ב"ד וקבלה המלוה בשומא אפ"ה מכרן בטל וזהו שלא כמ"ש התוס' פ' שום היתומים בשם הירושל' אלא כמ"ש בעה"ת בשער ג' וכתב דהלכה כגמרא דידן דפליג עם הירוש' ומשה"נ כ"ר סי' ק"ג דצריכים להשלים ימי ההכרזה וכ"כ ב"י שם ע"ש: ומ"ש אפי' לא טעו כו' שם בגמרא ומטעם דנעשו כטועים בדבר משנה שחוזר:
ה סָעִיף ה אבל דברים שא"צ הכרזה בפרק אלמנה ניזונית וכתבו התוס' שם דמיירי שייחדו לה המטלטלים לכתובה או לב"ח א"צ כשתופסן מחיים דאל"כ הא לא מגבינן לב"ח ולאשה ממטלטלי דיתמי והרא"ש כתב דב"ד עושין כן לפעמים לטובתן של יתומים כי נראה להן טוב למוכרן ממה שימכרו הקרקעות: ובשעה שאין מכריזים כגון כו' שם בגמרא: שכל מי שהלוה לצורך א' מאלו כ"כ התוס' וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסד המלוים לכך וכתבו דא"א לפרש לצורך קבורה ממש דפשיטא הוא ומאי קמ"ל דאיך ס"ד שיהא מוטל ל' יום בבזיון כל ימי הכרזה. והמ"מ תירץ בשם המפרשים דר"ל דאפילו הכרזת שעה אין עושים בהם:
ו סָעִיף ט וכתב הרי"ף כשאין צריך הכרזה כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' טעם פלוגתתן תלוי בפי' הסוגיא דגמרא וכתבתיהו בדרישה ס"ט ודלא כב"י ע"ש ודו"ק:
ז סָעִיף י פי' ר"י שמחזיר האונאה כו' כבר נתבאר טעמו. והרמב"ם כתב כו' בפי"ג מהל' מכירה כ"כ ע"ש:
ח סָעִיף יא וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' עד יש רשות ביד הלוקח לבטלו בפ' אלמנה ניזונית כ"כ וז"ל והכי מסתברא דאי מייפים כח היתומים טפי מלוקח הוי ריעי ליתמי דלא זבנינן מינייהו:
ט סָעִיף יב כתב הרמב"ם ז"ל ב"ד שמכרו כו' בפי"ג דהל' מכירה כ"כ: אין הלוקח יכול לחזור בו עיין בש"ג פ' המפקיד מ"ש שלדברי הרא"ש ורבינו דברי הרמב"ם סתרי אהדדי ע"ש שהאריך: ק' בר' כו' עד שלא יהא כח הדיוט חמור כו' ר"ל הדיוט מי שאינו יתום אלא גדול שמוכר קרקע או עבדים לחבירו דאיתא בגמרא דאין להם אונאה אפילו מכר שוה ק' בר' או איפכא ואין הלוקח ולא המוכר יכולים לחזור כמש"ר סי' רכ"ז ושם כתבתי לשון הרמב"ם וסיעתו דס"ל דאפילו מכר שוה ק' באלף אינו יכול לחזור ולהתוס' והרא"ש וסיעתן דווקא במעט פחות והרמב"ם נקט כאן לשון הגמרא בר' וס"ל דל"ד ק' בר' קאמר ואמ"ש שלא יהא כח הדיוט חמור מכח יתומים עיין בהמ"מ מ"ש שם בשם הרמב"ן: והר"ר יונה כתב כו' כ"כ הרא"ש בשמו מטעם דשומת ב"ד כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יטעו והוי ב"ד שלוחים של אלו ושל אלו הלכך בין פחתו כו' משא"כ בשליח בית דין שמוכר דאין הלוקח סומך עליו מש"ה אם הותיר השליח והטעה הלוקח עד שתות המקח קיים (וכ"כ רבינו בשם ר' יונה בסמוך) וזהו טעמו כדין אם קנה מהמוכר עצמו וכלל דבריהם הוא דבמכרו ב"ד נכסי יתומים קרקע או עבדים בלא הכרזה וכדין עבדים שאין מכריזין עליהם ואף אם הכריזו עליהם ס"ל להרמב"ם דדינא כנא הכריזו וכדעת הרי"ף הנ"ל ואם מכרו שוה ק' בר' אין הלוקח יכול לחזור בו והא דאם נתאנו היתומים אפילו בשתות יכולים לחזור בו ס"ט דלא היתומים עצמם מכרוהו אלא הב"ד משא"כ בנתאנה הלוקח דהוא עצמו היה בלקיחה למה יחזיר בו טפי מאילו לקחו מחבירו והא דתנן בשום היתומים דאם הותירו שתות מקחן בטל וש"מ דלוקח יכול לחזור בו כשנתאנה שם איירי דווקא במלוה שהוצרך ליקחנה בשומת ב"ד בע"כ וכנ"ל והשתא א"ש דמסיק רבינו וכתב ע"ז דר' יונה והרא"ש ס"ל דגם מלוקח דעלמא דלקח ברצונו מיירי מתני' דשום היתומים דפחתו או הותירו שתות מקחן בטל ושניהם יכולים לחזור בהן בדברים שאין מכריזין ולא הכריזו עליהן ודו"ק:
י סָעִיף יג אפילו טעה בכל שהוא המכר בטל דא"ל לתקוני שדרתי ולא לעוותי: והר"ר יונה כתב אם הטעה הוא להלוקח עד שתות מכרו קיים הטעם כתבתי בסמוך כיון דהלוקח לא סמך נפשו אשליח משא"כ בב"ד שמכרו דשניהם סמכו אב"ד: וזכה המשלח ביתרון פי' ולא השליח כדלקמן בסי' קפ"ג:
יא סָעִיף יד ואחריות המכר הוא על נכסי יתומים שם מימרא דרב יוסף וז"ל הגמרא עלה פשיטא מ"ד כל הלוקח מב"ד כיון ששם מוכרין בהכרזה בטוח הוא הלוקח שאילו היו עליו עסיקים היו יוצאים ומערערים הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל והא דלא כ"כ לעיל סי' ק"ג בשומת ב"ד קרקע של לוה שלא מדעתו לב"ח משום דכאן הוא רבותא טפי דאע"ג דמהפכין בזכות היתומים כל מאי דאפשר קמ"ל דאין טוענין כנגדו הך טענה וכ"ש דלא טענינן כן בלוה עצמו וק"ל ועיין בב"י ובד"מ מ"ש בשם הריטב"א:
יב צריך שיפרשו בה והכרנו כו' בפ' הנושא מפרש טעמא דדילמא זהו של יורש ולא של מורישו והלה ישבחנו והיורש יבור ויפסיד שדה של מורישו שהוא בטוח שיחזיר ויקח את שלו ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שלא עיינו בתקנתו של זה:
א סָעִיף א בבקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלים כו' ז"ל המשנה שם ומכריזין בבקר ובערב ובגמ' שם מ"ש בבקר ובערב א"ר יודא א"ר בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים בשעת הוצאת פועלים דאי איכא דניחא ליה למזבן א"ל לפועלים אזילו סיירו לי ניהליה בשעת הכנסת פועלים דנידכר מאי דא"ל וניזיל נישיילינהו ופרש"י סיירוה ניהלה ראו אם יפה היא. דנידכר ב"ה באורתא מאי דא"ל לפועלים בצפרא ונישיילינהו אם יפה היא עכ"ל ולפי פירושו נ"ל דשעת הוצאת פועלים ר"ל שעת הוצאה מביתם ובשעת הכנסתם לביתם. והתוס' מפרשים איפכא דשעת הוצאת פועלים קאי אערב ור"ל כשיוצאין ממלאכתן דאז אינן מבטלין ממלאכתן יכול לראות בשדה ובבקר כשנזכר מאי דא"ל לאורתא אזיל לשאול. לאפוקי אי א"ל בבקר סיירו היה מבטלן ממלאכתן. ועוד דאי א"ל בבקר כן ל"ל להמתין עד הערב מלשיילינהו כל היום יש להו רשות לשיילינהו ואע"ג דהמשנה קתני בבקר ובערב. מ"מ רב יודא משנה סדר המשנה ונקט מתחלה בערב לפי שכן הוא הסדר כמ"ש עכ"ל. והנה רבינו שכתב הכרוז יוצא בבקר פ"א בשעת הכנסת פועלים כו' ופ"א בערב כו' נראה דסבר כפירש"י דבבקר אומר לפועלים שיבקרוהו דלפירושו המשנה ורב יודא בחד סדר קאמרי ואע"פ דלפירש"י בבקר מיקרי הוצאת פועלים אפשר דרבינו משנה לשונו כדי לתרץ קושיית התוספות שהקשו איך יאמר להן בבקר סיירו הלא יבטלן ממלאכתן לכן נקט בבקר בשעת הכנסת פועלים ור"ל שאין זה ביטול כשיאמר לאותן פועלים שנכנסים לשדה זו לעשות מלאכה או לאותן פועלים שעושין מלאכה בשדה שלמעלה משדה זו ואז בדרך הליכתן יסיירו ג"כ שדה זו ע"ל סי' של"א ס"ד שם הבאתי לשון הגמ' בכניסת פועלים ויציאת פועלים דשם נמי לפי' רש"י הליכתן בבקר למלאכתן מיקרי יציאה וחזרתן בערב כניסה וכאן שינה לשון רש"י מטעם שכתבתי (ועיין בא"ע ריש סימן ק"ד) ומש"ר בסימן זה עניין הכרזה טפי מלעיל סימן ק"ג משום דבמשנה וגמרא אשום יתומים והקדש קאי: (ב) שומעים ליורש וישומו אותה ויכריזו עליה ויקבלינהו המלוה בשווייה כו'. צ"ע הא הסכמת רבינו לעיל בסימן ע"ב סי"ו אם המשכון אינו שוה לשומת הבקיאין החצי שטוען המלוה עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי דהדין עם המחזיק ע"ש ואף דשם יש לו מגו דלקוח לא להני ליה המגו אלא להיות נאמן שכ"כ חייב לו ולא לענין להחזיק בידו המשכון ביותר משווייו שהרי הכא יש שטר ביד המלוה וברור שח"ל כ"כ ואפ"ה ס"ל לרבינו דאינו יכול להחזיקו ביותר מדמי שוויו והב"י השוה שני הדינים בהדיא דהרי בסימן ק"ז במס"ח הביא דברי בעה"ת שכתב בשם הרמב"ן והראב"ד שכשבא היורש לסלקו צריך לשלם לו כל חובו ומסיק שם הב"י וכתב שכן הסכמת רבינו בסימן ע"ב במשכון שאינו שוה לכדי טענתו כו' ולדבריו דהב"י סותרים דברי רבינו שבכאן למ"ש בסימן ע"ב וצ"ל דס"ל להב"י דמש"ר כאן דשומעים להיתומים לא לעניין דיכולים לסלק המלוה אפילו בכדי חצי החוב קאמר אלא שאם לאחר זמן יהיה ממון להיתומים וירצו לשלם להמלוה דמי כל החוב ויאמר המלוה אני השבחתי השדה כך וכך ולא ירצה ליתן השדה להיתומים אם לא יתנו לו גם השבח דרך משל שהחוב הוא מאה זהובים והשדה בשעה שהיתומים באין לסלק להב"ח היא שוה צ' זהובים ויאמרו היתומים הרי לך מאה זהובים כפי החובי אמר המלוה לא כי מתחילה כשבא השדה לידי לא היה שוה אלא חמשים זהובים ואני השבחתיה בהמותר עד ששוה צ"ז ואינני מחזיר לכו השדה עד שתתן לי ק"ז כפי החוב גם עוד מ"ז כפי השבח מש"ה שמין אותו תחלה וגם אח"כ בשעת הפדיון לראות אם הושבח בידו או לא וכמה הושבח גם י"ל דהכא מיירי שיש עוד נכסים ליתומים שיוכלו לפרוע להב"ח המותר אלא שהב"ח רוצה ליקחנה כך בלא שומא אף על פי שאינו שוה כדי חובו כדי שאח"כ לא יוכלו היתומים לפדות והיורש אינו רוצה בכך כי אומר שישומו לו השדה כדי שיוכל לאחר זמן לפדותה והמותר ינתן מיד משאר נכסיו וכל זה דוחק וגם לשון רבינו שבכאן לא משמע כן. לכן נראה דרבינו ס"ל דשאני משכון של מטלטלין דסימן ע"ב דהא מיירי שם דתופסו בידו בלא עדים ואילו היה טוען לקוח הוא בידי לא היה יכול לסלקו בלי רצונו גם עתה כשהוא אומר שהוא ח"ל כך וכך והאמינוהו ע"ז במגו דלקוח יש לו דין לקוח דאינו יכול לסלקו עד שיתן לו כל מה שהוא אומר שהוא ח"ל עליו משא"כ בנדון דהכא ועוד דשם הלוה על אותו חפץ מצה אעפ"י שאינו שוה כ"כ והו"ל כאילו קנהו מתחילה. משא"כ כאן דלא הלוה לו עליו בתורת משכון ואין לו אלא שיעבוד על נכסיו. ואיפכא נמי איכא למימר דאפילו החולקים בטוען על המשכון וס"ל דאינו יכול להחזיקו ה"ט דכיון דאינו ידוע דחייב לו אפילו כדי שוויו שהרי שכנגדו טוען ואומר שאינו ח"ל כ"כ אלא שחז"ל האמינוהו לטעון עד כדי דמיו דיו דהאמינוהו בזה ומש"ה יכול הלוה לסלקו בכדי דמיו משא"כ בנדון זה דיש בידו ש"ח וההלוואה היא ידוע שהיא יותר מכדי שווי השדה וסברא זו כתב בעה"ת בהדיא שם שער מ"ט דין מ"ו ע"ש וכתב שם דיש חולקים ואומרים דגם במלוה שיש בידו ש"ח אינו יכול לומר בעיני שוה השדה יותר מערכו לבקיאים ויכולים היתומים או הלוקח לסלקו בכדי שוויו ולא הזכיר שם ולא בשער ג' דין ו' שום דעה דס"ל דטוען על המשכון שבידו יהא בו כח להחזיק בו בע"כ של שכנגדו ורבינו כתב בסימן ע"ב דיש חולקים וס"ל דיכול להחזיק וכתב ב"י שם שכ"כ ג"כ שם בעה"ת בשער מ"ט ואני יגעתי ולא מצאתיו אלא נראה שהם כל הני גאונים שהביא המרדכי פרק המקבל סימן ק"ג דס"ל הכי וכתבו טעם וראייה לדבריהם ואחד מהטעמים הוא כמש"ר שם דנאמן במגו דלקוח ע"ש יעמ"ש בסימן ע"ב סי"ו ועיין בשער מ"ט דין הנזכר דמסיק שם בעה"ת בסוף אחר שכתב דברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל ז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו עכ"ל ונראה דהכי הוא הצעת דבריו דמתחלה מתחיל וכתב דהטוען על המשכון שבידו בטפי משוויו ורוצה ליטלו בע"כ של כנגדו עד שיתן לו כל טענתו אין שומעים לו לכ"ע דאפילו הראב"ד והרמב"ן דס"ל דשומעין לו במלוה שיש בידו שט"ח מודים בזה ומטעם שמחלקים שם ואח"כ כתב דיש חולקים גם במלוה שבידו שט"ח ויש להן ראייה מהירושלמי כו' אלא שהראב"ד והרמב"ן דוחה אותה ראייה אבל אני לא ירדתי לסוף דעתו פי' אפילו במלוה שבידו שט"ח וכ"ש בטוען על משכון שבידו בלא שט"ח נמצא שהסכמת בעה"ת הוא בשניהם דאין שומעים למלוה היתומים או הלוקח ודלא כב"י ע"ש ודו"ק: כתב הרשב"ץ הביאו הב"י בס"ד ז"ל קרקע של יתום שנמכר בזמן שהיה מגפה חזקה בעיר מכר זה בטל דאף ע"ג דקי"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה למכר כמ"ש הראשונים היינו כשנעשה המכר בזמן שראוי לימכר אבל זו שמכר בזמן שאינו ראוי לימכר הו"ל כמוכר בלא אכרזתא והכי מוכח בס"פ שום היתומים דתנן אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח כו' (עיין פירושו בסמוך) וכן פרה ומרגליות אין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע דוקא בכה"ג דא"א שישביחו בלי שום מעשה יותר ממה שהם שוים עכשיו מזבנינן להו במקומן ושעתן אבל בנדון זה שאם ימתינו עד שיעבור זעם המגפה ישוב השער למקומו בלא שום מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הכנסת והוצאת פועלים עכ"ל וכ' עליו הב"י ז"ל ואין דבריו נראין לי ומההיא מתני' גופיה שהביא הוא ז"ל לראייה הוי תיובתא דקתני וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטליז משבחת היא ופרש"י לאיטליז יום השוק והרי הכא דא"צ מעשה להשביח ואפ"ה קתני אין להקדש אלא מקומו ושעתו וזהו דבר פשוט ואגב חורפיה לא דק כו' עכ"ל ב"י: והנה לכאורה ק"ל על הרשב"ץ ועל ב"י ממ"ש תוס' ורש"י באותה משנה דמשמע דלא כוותייהו כי ז"ל המשנה שם אעפ"י שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בל' דינרים משובח בזה וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטליז משובחת היא וכן מרגליות אם מעלים אותה לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו. ופי' רש"י אע"פ שאמרו עבדים נמכרים כו' כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביחו מנה על דמיו ששוה עכשיו כו' ע"ש והרי פשטא דלישניה משמע דר"ל דהבא ליפרע מנכסי יתומים אין מוכרין העבד כאשר הוא אלא מלבישין אותו וכן פרה ומרגליות וזהו דלא כרשב"ץ וב"י הנ"ל (דגם רשב"ץ כתב ומהמשנה משמע דאין בנכסי יתום אלא מקומו ושעתו א"ל באתא השבח ממילא ע"ש) וראייה לזה הפי' מדברי רבינו שכאן בסימן זה דאיירי מגביית חוב מנכסי הקטנים לא כתב דאין להם אלא מקומן ושעתן כמ"ש לעיל בסימן ק"ג בגביית חובו מנכסי הלוה והיה נראה דה"ט משום דביתומים קטנים החמירו וחששו על טובתן יותר וצ"ל שהן לא פירשו לרש"י דמיירי כאשר באנו לגבות מהיתומים אלא ר"ל אפוטרופסים יתומים כשבאו למכור עבד פרה ומרגליות לצורך ולטובת היתומים אז ממתינים במכירתן. ותדע דהא מטלטלי דיתמי לא נשתעבדו לחוב אביהן לדינא דמשנה וגמ' (ודוחק לומר דמיירי בחוב שלוו לצורך היתומים עצמן דנפרעים גם ממטלטלין שלהם דומיא דהקדש דמיירי דהעריך הוא עצמו נפשו) וס"ל לרש"י וב"י דלא חלקו בין גביית חוב מיתומים קטנים לדין גביית מלוה כמו שהן שוין בהכרזת ל' יום וזה וזה משום נעילת דלת כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק גם נלמד בק"ו מהקדש דהא לענין הכרזה צריכים בהקדש כו' ולעניין גבייה מנכסי יתומים לא בעי אלא ל' יום ק"ו לעניין מכירה במקומן ושעתן וכיון דבהקדש אין משהין כ"ש דלא משהין בגביית מנכסי יתומים אלא אי קשיא הא קשיא דשם בתוס' כתב ז"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וא"ת א"כ למה צריך להמתין לשום הקדש ס' יום (כמ"ש בריש הפ' ע"ש) והרי בכל הני דהכא אין ממתינין אע"ג דהוי רווחא דהקדש וי"ל דהכא איירי במטלטלין ואיתא בפ' אלמנה ניזונית דף ק' דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דמכריזין ס' יום איירי בקרקעות עכ"ל תוס' ואין לתמוה על תירוץ התוס' מאי משני דאע"ג דאין מכריזין על מטלטלים ה"ט שמא יגנבו אותן ופירש"י דכשיאספו לראות כדי ללוקחן יגנבו ושם מפורש דעל עבדים ג"כ אין מכריזין שמא ישמעו ויברחו ואשמועינן מהתם דאי לאו ה"ט היו מכריזין וממתינין עליה לתקנת ההקדש וא"כ למה לא עשו תקנה זו להמתין פרה לאיטליז ומרגליות לכרך דהא שם ליכא האי חששא וי"ל דהא לא הוי קשה לתוס' למה אמרו כאן בהקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו מ"ש מס' יום דהכרזה דהאי מקרא ילפינן לה שם בגמ' מדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה את המרגליות כו' אלא איפכא הוי קשה להו כיון דילפינן כאן מקרא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א"כ למה הצריכו להכרזתו ס' יום וע"ז משני שפיר דבאמת על כיוצא בזה אין מכריזין והקרא איירי במטלטלין והא דנתן טעם דאין מכריזין שמא יגנבו ולא נתן טעם משום דגזירת הכתוב הוא י"ל דהיה ק' להגמ' דאף דנלמד מהקרא דאין להן אלא שעתו ומקומו מ"מ לכרוז עליו לפחות באותו יום וישמעו הכרוז ויוסיפו עליו בדמים ע"ז הוצרך לומר הטעם שמא יגנבו. או יברחו. ועוד דהקדש לא נאמר אלא בבא לגבות לצורך הקדש. אבל אם בא לגבות לצורך ב"ח מזה לא איירי והתוס' לא באו אלא להביא ראייה ממ"ש שם בפ' אלמנה ניזונית לעניין גביית ב"ח דאין מכריזין על מטלטלין מטעם שמא יגנבו דהתם ליכא קרא והוצרך לה"ט ש"מ דאע"פ דהמשנה קתני סתמא דמכריזין על שום הקדש ע"כ לא איירי במטלטלין דומיא דרישא דקתני דמכריזין להבא לגבות מנכסי יתומים והתם אמרינן דאין מטלטלי בכלל מטעם הנ"ל. וצ"ל דאין למידין קרקע מהאי קרא וה"ט דקרקע שאני שהיא חשיבא טובא ומש"ה מכריזין עליהם וא"כ ג"כ אין ללמוד מינה דאין להקדש בקרקעות אלא מקומו ושעתו לעניין אם יתיקר לאחר זמן דהא איכא למימר דכמו שלא נתמעט לעניין הכרזה ה"נ לעניין יוקרא דלאחר זמן וכקושיית התוס' וא"כ קשה על הב"י מאי מייתי ראייה מפרה מה עניין פרה לקרקע וגם על הרשב"ץ יש לתמוה האי קושיא גופיה אלא שלהרשב"ץ י"ל בדוחק לומר דמייתי ראייה מכח כ"ש וס"ל דאפילו הני דמטלטלי נינהו אפ"ה לא אמרינן דאין להם אלא מקומן ושעתן אלא כשלא יושבחו כ"א ע"י מעשה הא לאו הכי ממתינים וכ"ש שדה וס"ל דפרה נמי במאי דמשהין אותה (לא יטלו) [לאיטליז] ונושאין אותה שמה למכור חשיב הטלטול למעשה דבשאר ימים מוכרה בביתו וביומא דשוקא צריך לנושאה על השוק למכרה להנאספים שם ואף ע"פ שלפי מ"ש דנתמעט מקרא אין סברא לחלק בין ע"י מעשה ללא ע"י מעשה מ"מ ס"ל להר"ש די"ל דמוקמינן לקרא על המסתבר ולא אמעוט מיניה אלא הצריך מעשה והא דאין מכריזין זהו מטעם שמא יגנבו או יברחו והא דמתחיל וכתב דכמו דלהקדש אין לו אלא מקומו ושעתו ה"ה למכר הא מסיק כמ"ש הראשונים ור"ל הפוסקים השוו דין קרקע לעניין לעבד פרה ומרגליות לעניין הקדש וכמש"ר בר"ס ק"ג דאף בשדה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל על הב"י קשה וצ"ע:
ב סָעִיף ט טעו בשתות כו' עד כתב רי"ף כו' וא"א הרא"ש ז"ל פלוגתתן תליא בפי' הסוגיא דשם סוף פ' אלמנה ניזונית ועיין בב"י שהביא הסוגיא שם באריכות והביא שם ב' גירסאות דלהרי"ף גרסי' לא רישא וסיפא בדאכרוז כו' ולהרא"ש גרסי' אלא לעולם בדלא אכרוז ע"ש ור"ל דגירסת הרא"ש א"א לפרש לדעת הרי"ף ולומר דמה שמסיק וקאמר לעולם בדלא אכרוז ר"ל דמיירי נמי בדלא אכרוז דגם בלא אכרוז אמרינן הא שוה בשוה מכרן קיים והיינו בדברים שא"צ הכרזה ובהו אין חילוק בין אכרוז בין לא אכרוז חדא דא"כ לא הו"ל לסתום ולומר לעולם בדלא אכרוז כיון דגם בדאכרוז איירי להרי"ף דהא אין לפרש דנקט בדלא אכרוז וכדס"ד דהמקשה דהרי המקשה לא ידע החילוק בין דברים שמכריזין כו" ע"כ צ"ל דס"ל דהרישא איירי דווקא בדלא אכרוז דבאכרוז אפי' טעו שתות ואפי' ק' בר' מכרן קיים כדקתני סיפא דמתני' ועוד דא"כ אדמתרץ הגמרא אליבא דאמימר ורישא דמתניתין כאן בדברים שמכריזין כו' הו"ל לתרץ נמי רישא וסיפא דמתניתין דרישא איירי בדברים שאין מכריזין וסיפא בדברים שמכריזין דהא להרי"ף צריכים לתרץ בהכי כיון דס"ל דבדברים שאין מכריזין אפילו הכריזו וטעו שתות מכרן בטל וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.