א דיני החזרת חוב להפטר הלוה מעות מחבירו הם באחריותו עד שיגיעם ליד מלוה או ליד שלוחו ואם זרקן בפניו ונאבדו חייב לא מיבעיא סתם אלא אפילו א"ל זרוק לי חובי וזרקו קדום למלוה ונאבדו חייב דמסתמא זרוק ושמור קאמר ליה:
ב אבל אם א"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו אפילו דחוק למלוה ונאבד קודם שיגיע לידו פטור שהרי הרשוהו בכך:
ג ואם א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין אז יש לו דין גט שאם זרקו לתוך ד' אמותיו של המלוה ונאבד פטור שכבר זכה בו זרקו חוץ לד' אמותיו אם יכול המלוה לשומרו ולא הלוה אפילו רחוק ממנו הרבה זכה בו ונפטר הלוה ואם הלוה יכול לשומרו ולא המלוה ואז לא יצא עדיין מרשותו וחייב ואם שניהם יכולים לשמרו אז הוא ברשות שניהם ואם נאבד משם נאבד לשניהם וכתב הרמב"ן דכל זה מיירי בסתם שלא גילה המלוה דעתו שאינו רוצה לקבלם לפיכך אם זרקו לו ונאבד חייב שא"ל אילו נתתם לי הייתי שומרם:
ד אבל אם אמר הלוה הילך מעותיך ולא רצה המלוה לקבלם וזרקם לפניו אם הוא במקום שמלוה משתלמת שם נפטר ואין צריך להביאם לב"ד דפרעון בע"כ הוי פרעון:
ה וכן נמי כי אמרו לו הנה מעותיך צרורים ומונחים בביתי בא וטול מעותיך והלה מסרב בו ונגנבו או נאבדו הלוה פטור אלא אם כן פשע בהן ונגנבו או נאבדו:
א סָעִיף א הלוה מעות מחבירו וכו' אלא אפילו אמר לו זרוק לי חובי וכו' משנה פרק הזורק (גיטין עח.) היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין וכן לענין החוב א"ל בעל חובו זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה המלוה קרוב ללוה הלוה חייב מחצה על מחצה שניהם יחלוקו. ופי' רש"י א"ל מלוה ללוה זרוק לי חובי בר"ה וזרקו לו ואבד. ובגמרא ה"ד קרוב לו וה"ד קרוב לה אמר רב ד' אמות שלה זהו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו ה"ד מחצה למחצה אמר רב כהנא בח' אמות מצומצמות עסקינן וגט יוצא מד' אמות שלו לד' אמות שלה והא אגיד גביה אלא אמרי רבה ורב יוסף הכא בב' כיתי עדים עסקינן וכו' ה"ד מחצה למחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו זהו קרוב לה שניהם יכולים לשמרו שניהם אינם יכולים לשומרו זהו מחצה למחצה אמר רב אסי א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר איתיביה וכן לענין החוב וכו' הב"ע דא"ל זרוק לי חובי ותיפטר אי הכי מאי למימרא לא צריכא דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין ואכתי מאי למימרא מהו דתימא מצי א"ל משטה אני בך קמ"ל וז"ל הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות מלוה החוב באחריות דלוה עד שיפרענו ליד המלוה או ליד שלוחו א"ל זרוק לי חובי והפטר וזרקו ואבד או נשרף קודם שהגיע ליד המלוה פטור. א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין היו המעות קרובות ללוה הרי עדיין באחריותו היו קרובות למלוה נפטר הלוה מחצה על מחצה אם אבדו משם או נגנבו משלם הלוה מחצה עד כאן לשונו ולא ביאר הרב שם דעתו בפירוש קרוב לה וקרוב לו ומחצה על מחצה אבל בפ"ד מהל' אישות כתב שהוא יכול לשמור והיא אינה יכולה זהו קרוב לו היא יכולה והוא אינו יכול זהו קרוב לה שניהם יכולים לשמור או שניהם אינם יכולים זהו מחצה על מחצה והיינו כדרבי יוחנן ומסתמא שהוא הדין לענין ממון ורבינו בתחלת דבריו נקיט לה כדרב שתלה הדבר בד' אמות ואחר כך נקט לה כדר' יוחנן שתלה הדבר ביכול לשומרו והוא דבר תימה ועוד יש לתמוה עליו כיון דנקט לה כדר' יוחנן למה השמיט חלוקה שניהם אינם יכולין לשומרו ונ"ל שטעמו משום דס"ל דר"י לא פליג אדרב לענין דינא דלר"י נמי אם זרק לה גט לתוך ד' אמותיה מגורשת וכ"כ הרא"ש ולפיכך כתב רבינו שאם זרק לתוך ד' אמותיו של מלוה ונאבדו פטור שכבר זכה בהם ובזרקו חוץ לד' אמותיו תלה הדבר ביכול לשמרו וכדר"י והשמיט חלוקת שניהם אין יכולין לשמרו משום דהכא לענין ממון חייב הלוה דכיון שאין שניהם יכולין לשמרו הוי כזרקו למקום האבד וחייב ועי"ל שאם אין שניהם יכולים לשמרו כלל אף לענין גיטין לאו כלום הוא וכן כתבו התוס' ופירשו דשניהם אין יכולים לשמרו היינו כל אחד לבדו אלא שניהם יחד ומעתה לא איצטריך לרבי' לכתוב חלוקה זו בהדיא דבכלל שניהם יכולים לשמרו הוא וכתב ה"ה והקשה הרשב"א ז"ל לאוקימתא דזרוק לי חובי והפטר אם כן קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קאמר ליה זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה והכין איתא בירוש' ואיפשר שדעת רבינו וכוונתו כשכתב וזרקו לו ואבד וכו' ר"ל וזרקו לרשותו עכ"ל וכתב עוד ה"ה א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין וכו' פי' הרשב"א דבלשון הזה ממש קא"ל והיינו חידושיה דאי מפרש שא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין שיהא דינך כדין זורק גיטין פשיטא מאי קמ"ל וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה דבר ברור הוא שהזורק חוב לחבירו אפי' בתוך חצי אמה שלו דלא הוי פרעון מיהו היכא דא"ל מעיקרא הילך מעותיך והלה מסרב בו ואמר איני רוצה לקבלן בזה אני אומר שא"צ להניח בב"ד אלא זורקן בפניו או בחיקו והולך לו דקי"ל נתינה בע"כ הויא נתינה עכ"ל. ותשובה זו הביא בעה"ת בשער נ' וסיים בה וכי איצטריך להלל (גיטין עה.) לתקוני לשכה שלא בפניו אבל בפניו הויא נתינה כלישנא בתרא דרבא וכן פירש רבי' האי בתשובה ולא עוד אלא אפי' למ"ד נתינה ע"כ לא הויא נתינה ה"מ במתנה כגון ע"מ שתתני לי ק"ק זוז וכגון בית בבתי ערי חומה דמכר הוא אבל בפרעון הכל מודים דהוי פרעון. ומ"ש בהל' פרק הזהב (בבא מציעא מט:) בעובדא דשומשמי דאע"ג דא"ל תא שקול זוזך איתנסו למוכר התם משום דלית ליה לקבלינהו מיניה עד דמקבל מי שפרע ועוד דההיא תא שקול זוזך א"ל ולא שדנהו קמיה אלא בביתא דמוכר וברשותיה מחתי עכ"ל וכיוצא בזה כתב רבינו ירוחם בנ"ו:
ב סָעִיף ג וכתב הרמב"ן דכל זה מיירי בסתם וכו' אבל אם אמר הלוה הילך מעותיך וכו' מתבאר ממ"ש בסמוך בשמו: כתב המרדכי בפרק הניזקין נתן חובו בחצרו בפניו בע"כ פטור וז"ל רבינו ירוחם פריעת ב"ח בע"כ של מלוה הוי פרעון בפ"ו דגיטין וכן בפקדון אם החזיר לו בע"כ ביישוב וכן כתבו התוס' עכ"ל וכתב עוד שם המרדכי אם זיכה לו ע"י אחר שלא בפניו לא מיפטר אם נאנסו:
א סָעִיף א (ב) המלוה מעות וכו' אבל א"ל המלוה זרוק חובי והפטר וזרקו אפילו רחוק למלוה ונאבד קודם שיגיע לידו פטור. בפרק הזורק שנינו וכן לענין החוב א"ל ב"ח זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה הלוה קרוב ללוה הלוה חייב מחצה על מחצה יחלוקו ובגמרא קאמר רב אסי בשם ר"י דבחוב בזרקו לו קרוב לו ונאבד דלא נפטר בכך ופריך עלה מדתנן וכן לענין החוב וכו' ומשני הב"ע דא"ל זרוק לי חובי ותיפטר ופריך אי הכי מאי למימרא ופריק לא צריכא דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין וכולי פשט הסוגיא משמע להדיא דבא"ל זרוק לי חובי ותיפטר אם הוא קרוב למלוה זכה הלוה קרוב ללוה חייב הלוה דהא לא אידחיא הך אוקימתא קמא אלא משום דקשיא ליה לתלמודא מאי למימרא אבל על הדין לא הקשו כלום אלמא דהדין דין אמת והשתא איכא לתמוה על רבי' דפסק דבא"ל זרוק לי חובי והפטר דאפי' רחוק למלוה פטור וברמב"ם נמי כתב בפרק ט"ז ממלוה בסתם דפטור וז"ל א"ל זרוק לי חובי והפטר וזרקו ואבדו או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה פטור עכ"ל איברא דהרב המגיד כתב דהקשה הרשב"א לאוקימתא קמא קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קא"ל זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה והכי איתא בירושלמי ואפשר שדעת רבי' וכוונתו כשכתב וזרקו לו ואבד וכו' ר"ל וזרקו לרשותו עכ"ל הנה שבא הרב המגיד לתקן הקושיא בדברי הרמב"ם שר"ל וזרקו לרשותו והוא דוחק גדול דכל כי האי הו"ל להרמב"ם לפרושי ולא דמי למאי דפירש הרשב"א דקרוב ללוה חייב היינו משום דכי קאמר ליה האי זרוק לי חובי מסתמא זרוק לי ברשותי קאמר דהתם אנן הוא דקאמרינן דמסתמא ודאי האי גברא להכי קא מתכוין במאי דקאמר זרוק לי אבל במאי דקאמר הרמב"ם וזרקו הו"ל לפרושי וזרקו לרשותו ותו איכא למידק למאי דפי' הרשב"א דקרוב ללוה חייב משום דכי קאמר זרוק לי חובי בתוך רשותו קאמר דא"כ לא הוה פריך מידי א"ה מאי למימרא דהא פשיטא דטובא אתא למימר לן דזרוק לי חובי זרוק בתוך רשותי קאמר ואפשר ליישב הך קושיא דלא פריך מאי למימרא אלא אמאי תנן קרוב למלוה זכה הלוה פשיטא הוא דכיון דא"ל זרוק לי בתוך רשותי וזרקו לו לרשותו כמ"ש דנפטר הלוה דהא ודאי משום דאתא לאורויי חידושא דקרוב ללוה חייב הלוה ליתני הא לחודא אבל רישא לא איצטריך זה אפשר לומר בישוב הך קושיא אלא דאכתי קשה בדברי רבינו דאי אפשר לתקן הקושיא כמו שתיקן הרב המגיד בדברי הרמב"ם דרבינו כתב בפי' דאפילו רחוק ממלוה פטור ונראה דרבינו כתב פסק זה ע"פ דברי התוספות שזה לשונם א"ה מאי למימרא וא"ת אדרבה תיקשי ליה אמאי קרוב ללוה חייב לוה כיון דאמר זרוק חובי ותיפטר קרוב ללוה נמי ליפטר וי"ל דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק לו למקום שיוכל לשמרו הוא עכ"ל מבואר מדבריהם דלאוקימתא קמא לא תנן מתני' דקרוב ללוה חייב הלוה אלא במפרש שיזרקנו לרשותו שיוכל לשמרו אבל בדא"ל סתם זרוק חובי והפטר אפילו זרקו לו קרוב ללוה נמי פטור בכל ענין אע"פ שהוא רחוק למלוה ואינו יכול לשמרו כלל וכדפסק רבינו ולא קשה למה לא כתב רבינו דבמפרש קרוב ללוה חייב שתי תשובות בדבר חדא דהא פשיטא היא ולא צריך לפרש וכדפריך תלמודא א"ה מאי למימרא ועוד מאחר דרבינו כתב להך אוקימתא בתרא דבדא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין דלא פירש לו בהדיא זרוק לי בתוך רשותי קאמרינן דקרוב ללוה חייב הלוה כ"ש במפרש להדיא זרוק לי בתוך רשותי שאוכל לשמרו וזרקו רחוק למלוה דחייב הלוה והשתא ע"פ דברי התוספות יתיישבו דברי רבינו בטוב טעם גם דעת הרמב"ם כך הוא באין ספק ולכן כתב בסתם דבא"ל זרוק לי חובי והפטר וזרקו ונאבד פטור הלוה דמשמע אפילו זרקו רחוק מהמלוה וה"ט דס"ל דמתניתין דתנן קרוב ללוה חייב הלוה לא תנן אלא במפרש זרוק לי למקום שאוכל לשמרו הוא אבל בדא"ל סתם זרוק לי חובי והפטר אפי' רחוק ממלוה פטור וכדעת התוס':
ב סָעִיף ג ואם א"ל וכולי עד לתוך ד' אמותיו של המלוה ונאבד פטור. פי' שזרק לתוך ד"א של המלוה וחוץ לד"א של המלוה שאם היה גם תוך ד' אמות של הלוה אז הוא ברשות שניהם ואיכא למידק דבמשנתינו תני בר"ה ורבינו לא הזכיר ר"ה ואפשר דלפי שהתוספות נסתפקו בזה שהרי כתבו וז"ל וקשה דרב אשי אית ליה בפ"ק דב"מ דבר"ה לא תיקנו ד"א וי"ל דהתם באין יכולים לשמרו והכא ביכול לשמרו א"נ י"ל דהכא לאו דוקא נקט ר"ה אלא בסימטא או בצידי ר"ה עכ"ל ולכך נקט רבינו סתם ונסמך על מ"ש דין זכיית ד' אמות לקמן בסימן רס"ח גם הרמב"ם רפט"ז ממלוה כתב בסתם: ומ"ש זרקו חוץ לד' אמותיו אם יכול המלוה לשמרו ולא הלוה אפילו רחוק וכו' כצ"ל. ואיכא למידק דהך דד' אמות הוי אוקימתא דרב והך דיכול לשמרו הוי אוקימתא דר' יוחנן דאמר קרוב לו שנינו אפי' מאה אמה ומשמע דאתי לאיפלוגי אדרב דקאמר קרוב לו ד"א דוקא דליתא אלא אפי' מאה אמה ורבי' כתב כדברי שניהם ונראה דרבינו נמשך גם בזה אחר דברי התוס' שכתבו וז"ל ה"ק רבי יוחנן אפי' ק' אמה וקשה דבפ"ק דב"ק קאמר ר' יוחנן ד"א דוקא וי"ל דבד' אמות שלה אפי' יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד"א צריך שתהא היא יכולה לשמרו ולא הוא עכ"ל והשתא לא פליגי רב ור' יוחנן אלא בחוץ לד"א דלרב בחוץ לד"א אפי' היא יכולה לשמרו ולא הוא אינה מגורשת ולר' יוחנן מגורשת אבל בתוך ד' אמות דמגורשת אפי' יכול לשמור כמוה לא פליגי ומסתמא שה"ה לענין ממון ולכן כתב רבינו אליבא דר' יוחנן דקיי"ל כוותיה לגבי דרב דבזרק לתוך ארבע אמותיו של המלוה ונאבד פטור וכתב בסתם דמשמע אפילו יכול הלוה לשמרו כמו המלוה ובזרקו חוץ לד' אמותיו צריך שהמלוה יהיה יכול לשמרו ולא הלוה וכן כתב הרא"ש דליכא מאן דפליג אד' אמות דפשיטא שקונות לדברי הכל: ומ"ש ואם שניהם יכולין לשמרו אז הוא ברשות שניהם וכו'. יש להקשות דהא רבי יוחנן קאמר היכא דשניהם אינן יכולין לשמור נמי נאבד לשניהם ואמאי לא כתבו רבינו וי"ל דרבינו ס"ל דשניהם יכולים לשמרו פירושו דכל אחד יכול לשמרו בלבדו ושניהם אין יכולים לשמרו פי' אין יכולין לשמרו כ"א לבדו אלא שניהם יחד אבל אם אין יכולין לשמרו כלל פשיטא דאינה מגורשת כלל כל עיקר וכן פי' התוס' וה"ה לענין ממון ולכך לא כתב רבינו שניהם אינן יכולים לשמרו כדי שלא נפרש פי' טעות אפי' אין יכולין לשמרו כלל וכתב בסתם שניהם יכולין לשמרו דמשמע בכל ענין בין שכ"א יכול לשמרו בלבדו ובין שאין כ"א יכול לשמרו בלבדו אלא שניהם יחד יכולין לשמרו דאין לטעות בדבריו דלא קאמר אלא היכא דכל אחד יכול לשמרו בלבדו אבל אם אינן יכולים לשמרו אלא שניהם יחד חייב הלוה דא"כ הו"ל לאשמועינן בהא דחייב הלוה ותו לא הוה איצטריך לאשמועינן היכא דהלוה יכול לשמרו ולא המלוה דחייב המלוה דהוה ידעינן לה במכ"ש וכן אין לטעות בדבריו דלא קאמר אלא היכא דאינן יכולים לשמרו אלא שניהם יחד אבל אם כל אחד יכולים לשמרו בלבדו זכה המלוה דאם כן הו"ל לאשמועינן בהא דזכה המלוה ותו לא הוה איצטריך לאשמועינן היכא דהמלוה יכול לשמרו ולא הלוה דזכה המלוה ונפטר דהוה ידעינן לה במכ"ש וא"ת השתא דס"ל לרבינו בשאין שניהם יכולים לשמרו כלל דחייב הלוה לאשמועינן בהא דחייב הלוה והוה ידעינן במכ"ש היכא דהלוה יכול לשמרו ולא המלוה דלוה חייב וי"ל כיון דמדיוקא דשניהם יכולין לשמרו נאבד לשניהם שמעינן דהיכא דשניהם אינן יכולין לשמרו כלל הלוה חייב הו"ל כאילו כתבו רבינו להאי דינא בהדיא ותו לא איצטריך ליה למיכתבי' כלל: וכתב הרמב"ן דכל זה וכו'. פי' הא דמחלק תלמודא בין א"ל זרוק לי חובי סתם לבין א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין אינו אלא היכא דכשהלוה בא ליתן לו מעותיו א"ל זרוק לי חובי ולא גילה בדעתו שאינו רוצה לקבלם לפיכך מצי א"ל זרוק לי ושמור קא"ל א"נ זרוק לי בתורת גיטין שאוכל לשמור אני ולא אתה והילכך אם נאבד חייב וכו' אבל אם הוא מסרב ולא רצה לקבלם וכו' פרעון בע"כ הוי פרעון ול"מ בזרקם לפניו אלא אפי' א"ל הנם צרורים ומונחים בביתי וכו' כיון דמסרב ואינו רוצה לקבלם כלל ונאבדו פטור ומשמע להדיא דאם רוצה לקבלם אלא שאין רוצה לילך אחריו לביתו אלא שיביא מעותיו לביתו אם נאבדו בביתו של לוה חייב לוה דפשיטא דאין זו השבה ולא דמי ללשכה שתיקן הילל דהוי שפיר נתינה והשבה כשנתנו בלשכה אבל לילך אחריו לבית הלוה לא הוה השבה כלל דעבד לוה לאיש מלוה וחייב לילך לביתו של מלוה ולהשיב את שלו בידו ובזה התיישב דלא קשה ממ"ש רבי' בסי' קצ"ח בדין מוכר שקיבל המעות וחזר בו דלאחר שקיבל מי שפרע אמר ללוקח טול מעותיך ונאנסו דפטור המוכר לדעת רב אלפס והרמב"ן הוסיף שאפי' הוציאם והניח אחרים תחתיהם נמי פטור וכתב עוד דיש מחלקים דאינו פטור אא"כ דזוזי דלוקח איתנהו בעין דכל זה לא מיירי אלא היכא שהמעות הם בביתו של מוכר וא"ל ללוקח תא ושקול זוזיך וקא מסרב לילך אחריו לביתו של מוכר אלא שיביאם אליו דבהכי מיירי הך עובדא דשומשמי בפרק הזהב דעליה דהך עובדא קאי הני גאונים דדוקא התם הוא דכתב רבינו לשם דהרמ"ה כתב דלא נפטר בזה המוכר אא"כ עבד השבה מעליא שמועלת במלוה ודהכי מסתבר שלא לחלק בין לוה למוכר להוציא מדברי רב אלפס והרמב"ן ויש מחלקין דמקילין טפי לגבי מוכר מלגבי לוה אבל במסרב מלקבל המעות כלל פשיטא דאפילו גבי הלואה נמי פטור אפילו א"ל הנם צרורים ומונחים בביתי וכו' כדכתב רבינו על שם הרמב"ן דבהא לא נחלקו עליו: ואיכא למידק בתשובת הרמב"ן שהביא בעה"ת בשער נ' סוף סי' א' דכתב תחלה בלוה ומלוה כשהמלוה מסרב וזרקו לפניו פטור ואח"כ כתב דמה שכתב בהלכות בעובדא דשומשמי דאע"ג דא"ל תא ושקול זוזיך איתנסו למוכר התם משום דלית ליה לקבולינהו מיניה עד דמקבל מי שפרע ועוד דההיא תא ושקול זוזך א"ל ולא שדינהו קמיה אלא בביתיה דמוכר וברשותיה מחתי עכ"ל ומביאו ב"י דמשמע מלשון ועוד דה"ק ועוד אפילו קיבל מי שפרע חייב אי מנחי בביתיה וזה סותר מ"ש רבינו ע"ש הרמב"ן בסימן קצ"ח כדפרישית ונראה ודאי דהרמב"ן לא כתב כל זה אלא לרווחא דמילתא לומר דלא דמי הא דכתב בהלכות בעובדא דשומשמי להך דלוה כשהביא המעות לפני המלוה ומסרב ואינו רוצה לקבלם דפטור הלוה כשזרקו לפניו דבשומשמי פשיטא דחייב המוכר מתרתי טעמי חדא דלא קיבל מי שפרע ותו דמנחי בביתיה ואינו ראוי שהלוקח ילך אחריו וכיון דאיכא תרתי לריעותא למוכר הילכך חייב המוכר אבל בלוה דאיכא תרתי למעליותא ללוה חדא דאין עליו שום שבועה ותו שמביא מעותיו לפניו ואינו רוצה לקבל דינא הוא דזורקו לפניו ופטור אבל מדינא בשומשמי כיון שקבל עליו מי שפרע המוכר פטור אע"פ דמנחי בביתיה להרמב"ן כדפרי':
א סָעִיף א אבל המ"מ פט"ז מה' מלוה כתב בשם הרשב"א דאם הוא קרוב ללוה חייב א וע"ש:
ב סָעִיף ב אמנם במרדכי פרק מי שאחזו כתב דריב"א וראבי"ה חולקין בזה וכתב לבסוף ואפי' מאן דפוטר היינו שנותן לו חובו במזומנים וזה אינו רוצה לקבל אז נפטר אבל אם אין לו מזומנים רק אומר שיביא לו חובו או פקדונו והמפקיד הלך לו ונאבד הנפקד חייב באחריותו וע"ש עוד חילוקים בזה:
ג ובמרדכי פרק מי שאחזו משמע דאם אמר איני שומר חנם עליו אפי' מפשיעה פטור ובמרדכי פרק החובל ע"ג מעשה בראובן שהלוה לשמעון כשהגיע ז"פ אמר ראובן לשמעון שיתעסק בהם למחצית שכר ונאנסו פסק ר"י שמעון חייב בכל האחריות כאשר בתחילה כי אין המעשה משתנה בדברים בעלמא וכן הדין בשומרים אם קבל עליו להיות חייב באונסין שוב לא יפטר בדברים בעלמא וע"ש:
א סָעִיף א הלוה מעות מחבירו כו' כל דינים הללו מקורם ממשנה וגמרא דפרק הזורק וכתבתי לשונם בדרישה בביאור היטיב ומשם יתבאר לך דכל שאומר סתם זרוק לי דלא נפטר הלוה בכך מסתמא לזרוק ולשמור קא מכוין וכמש"ר עיין שם ודו"ק וע"ל ר"ס קכ"א:
ב סָעִיף ג ומש"ר זרוק לי חובי בתורת גיטין כתב המ"מ פ"א דמלוה ז"ל פירש הרשב"א דבלשון הזה ממש קאמר ליה והיינו חידושו דאי מפרשו דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין שיהא דינך כדין זורק גיטין פשיטא ומאי קמ"ל: שאם זרקו לתוך ד' אמותיו כו' והיינו בסימטא או בצידי ר"ה במקום דתקנו רבנן דליקנו ד' אמות כו' וכדלקמן סימן רס"ח וכ"כ התוספות: אם יכול המלוה לשמרו היינו דוקא כשא"ל זרוק בתורת גיטין אבל א"ל זרוק והפטר אפי' אין המלוה יכול לשמרו נמי פטור כן נראה מלשון רבינו שכתב לעיל גבי זרקו והפטר אפי' רחוק למלוה סתם משמע אפי' שאינו יכול לשמרו וכן מוכח מל' התוס' והרמב"ם ועד"ר: ואם שניהם יכולים כו' אבל שניהם אינם יכולים לשמרו כלל לא יצא מרשותו דלוה וחייב ועד"ר: לפיכך אם זרקו לו ונאבד כו' פי' ואפי' א"ל זרוק אמרינן זרוק ושמור קאמר וכנ"ל:
ג סָעִיף ד אבל אם אמר הלוה הילך מעותיך פי' המעות ביד הלוה ואמר ליה הילך כו': אם הוא במקום שמלוה משתלמת פי' לאפוקי במדבר כמוזכר לעיל סי' ע"ד:
ד סָעִיף ה וכן נמי כי א"ל הנה מעותיך צרורים ומונחים בביתי כו' נראה דהאי וכן אדלעיל קאי והמשך ל' רבינו כך הוא אם בא הלוה ומעות בידו ואמר הילך מעותיך ואין המלוה רוצה והלך הלוה וזרקן לפניו הוה פרעון וכן אם לא זרקן לפניו אלא א"ל מאחר שאינך רוצה ליקחם מידי אוליכם לביתי ואימת שתרצה תמצאם צרורים ומונחים בביתי והמלוה עומד בסירוב ואינו רוצה לקבלם ומתוך כך נגנבו ונאבדו בבית הלוה פטור ועד"ר. וגם י"ל לפי פשוטו קרוב לזה שכתבתי דמיירי הכא דמתחילה א"ל הנה מעותיך צרורים ומונחים בביתי ומוכנים ליתנם לך בוא וטול ואינו ר"ל דוקא שיבוא עמו לביתו אלא ר"ל הכן עצמך לקבלן ואני אביאם אחריך או אתנם למי שתרצה והלה מסרב בו ר"ל שאינו רוצה לקבלן כלל ואח"כ נאבדו בזה אמרינן דפטור הלוה ולקמן בס"ס קצ"ח איירי דלא גילה דעתו שאינו רוצה לקבלם אם נתנם לו עתה מיד לידו וק"ל:
א סָעִיף א הלוה מעות כו' עד ואם א"ל זרוק לי בתורת גיטין כו' בגיטין דף ע"ח היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין וכן לענין החוב א"ל ב"ח זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה כו'. ובגמרא ה"ד קרוב לו וה"ד קרוב לה. אמר רב ד' אמות שלו קרוב לו וד"א שלה קרוב לה ה"ד מחצה על מחצה כגון שהיו שניהן עומדין בד"א. וליחזי הי מינייהו קדים דהא א"א לצמצם אלא הכא בח"א מצומצמות עסקינן וגט יוצא מד"א שלו לד"א שלה. והא אגידא גביה אלא רבא ורב יוסף דאמרי תרווייהו בשני כיתי עדים עסקינן א' אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה. ר"י אמר קרוב לה אפי' ק' אמה וקרוב לו ואפי' ק' אמה אלא הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו היא יכולה לשמרו ולא הוא זהו קרוב לה שניהם יכולים לשמרו שניהם אינם יכולים לשמרו זה מע"מ. א"ל שמואל לרב יהודא שיננא כדי שתשוח ותטלנו. (פי' רש"י כדי שתשוח כו' הוה (קורבה דמתני'). אר"א אר"י לגיטין וקידושין אמרו ולא לד"א. איתיביה וכן לענין החוב כו' הב"ע דא"ל זרוק לי חובי והפטר א"ה מאי למימרא ל"צ דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין עכ"ל. ונראה פשוט דלמאי דמשני דמיירי בא"ל זרוק בתורת גיטין דאצ"ל דמיירי דא"ל בהדיא והפטר דא"כ אכתי קשה מאי למימרא. ואע"ג דלא קאמר הגמרא אלא ה"ט משום דבכלל זה דאמר זרוק לי בתורת גיטין הו"ל כאילו אמר והפטר והא דאמר לגיטין ולא לד"א היינו כשלא א"ל זרוק לי בתורת גיטין דמהני בגיטין וקידושין כשזרקה קרוב לה אבל הלוה לא נפטר בזה שזרקו קרוב למלוה. וה"ט דרבינו דלא הזכיר והפטר בזרוק לי בתורת גיטין וק"ל. וז"ל הרא"ש ר"י לא אתא לאפלוגי עליה דרב דשפיר אית ליה דאם זרק לה גט לתוך ד' אמותיה דמגורשת דהא ר"י גופא קאמר בפ"ב דב"מ קטנה יש לה ד"א אלא דלשון קרוב לו קרוב לה לא משמע ליה כרב כו' וגם מע"מ לא מתפרש יפה לרב כו' ושמואל לאו לפרושי מתני' קאתי דא"כ הול"ל ושמואל אמר כדי שתשוח כו' אלא גם הוא מודה שאם הוא בתוך ד' אמותיה לבד דמגורשת וכן בחוץ מד' אמותיה והיא יכולה לשמרו ולא הוא אלא שבא לומר שבחוץ לד"א אין לסמוך ע"ז שלפעמים הוא יכול לשמרו ולא היא או שניהם ובקל יבוא לידי קלקול הילכך ראוי להחמיר בכל אלו עד שתשוח כו' עכ"ל. ודוקא בגיטין כתבו הרא"ש שם ורבי' בא"ע סי' קל"ח דאין לסמוך על מה שהיא יכולה לשמרו אבל בקידושין כתבו דכל שיכול לשמרו נקרא קרוב. ואע"ג דג"כ דין אישות הוא מ"מ במה שמתקדשת הוא חומרא אע"ג דנ"מ ג"כ קולא באם קדשה אחר אפ"ה כיון דמדינא מקודשת כ"ז שיכולה לשמרו תו לא חיישינן כולי האי. ומעתה דברי רבי' מבוארים דכתב ג"כ לדינא שני האוקימתות דרב ור"י וכדברי הרא"ש אביו וק"ל. ומה שהשמיט רבי' כאן גם בא"ע שם חלוקה דשניהם אינם יכולים לשמרו נ"ל דה"ט דס"ל לרבי' שמ"ש בגמ' שניהם אינם יכולים לשמרו לאו לדינא אמרו דודאי לאו כלום הוא וחייב הלוה ובגיטין אינה מגורשת כלל אלא סיומא דפירושא דמע"מ לדעת ר"י הוא ועיקר הכוונה לאשמיעך דלא תצטרך לפרש מע"מ בדוחק כרב דלר"י מצינו פי' מרווחתא והיינו ששניהן יכולין לשמרו או אינן יכולים אבל ודאי דמתני' לא איירי אלא בצד זה דשניהם יכולים לשמרו. ואף שהתוס' פירשו דשניהם אין יכולין ר"ל ששום אחד לבד אינם יכולים אבל שניהם יחד יכולים לשמרו לא נהירא לרבי' פי' זה דא"כ אכתי אגידא ביה ולא הו"ל ליהוי מגורשת כלל וכמ"ש הרשב"א והר"ן כנ"ל דעת רבי'. והב"י תירץ בזה בענין אחר ז"ל דהכא לענין הממון כיון שאין שניהם יכולין לשמרו הו"ל כזרקו למקום האבוד וחייב והוא דחוק דהמשנה קאמר וכן לחוב ומנ"ל לחלק ביניהן וגם בלא"ה אין סברא לחלק דבגיטין נמי כשזרקו למקום האבוד אינו גט וכמו שכתבו התוס' ועוד כתב הב"י דלפי' התוס' הנ"ל ניחא דהשמיטה דהוי בכלל שניהם יכולים לשמרו גם זה אינו דהא לפי התוס' שניהן יכולין לשמרו יהיה פירושו שכל א' מהן יכולין לשמרו ועוד אין מדרך להשמיט מאי דכתוב בגמרא וכמו שהגמרא כתב שניהן גם רבינו הי"ל לכתוב שניהן אלא מחוורתא כמ"ש וק"ל: (ב) א"ל זרוק לי חובי והפטר אפילו זרקו רחוק מהמלוה כו' כבר כתבתי לך לשון הגמרא בזה והמ"מ כתב פי"ו ממלוה ז"ל והקשה הרשב"א ז"ל לאוקימתא דזרוק לי כו' [עב"ח שהביאו] ולפי זה קשה על רבי' שכתב דאפי' זרקו רחוק מהמלוה פטור לכן נ"ל דרבינו ס"ל כפי' התוס' שגם כן הקשו קושיא זו שם בשמעתין הנ"ל ז"ל א"ה מאי למימרא וא"ת אדרבה כו' [עב"ח שהביאו]. והנה מדהקשו התוס' בפשיטות דמסתמא יהיה פטור אפי' זרק קרוב להלוה מזה ראיה לדברי רבינו דפטור אפילו זרקו רחוק מהמלוה. וגם בתירוץ כתבו התוס' דס"ד דמקשה דמאי דקתני זרקו קרוב ללוה חייב מיירי דמפרש שיזרקנו במקום שיכול לשמרו ש"מ דאם לא פירש כן אפילו זרקו רחוק מהמלוה פטור ונראה דגם הרמב"ם הנ"ל ס"ל כפירוש התוספות דאפילו השליכו רחוק מהמלוה וכדברי רבינו דאי כפירוש המ"מ שכתב בשם רשב"א הנ"ל קשה אם כן אדמחלק בסיפא בין א"ל זרוק בתורת גיטין הו"ל לחלק גם כן ברישא בא"ל זרוק לי וק"ל: (ה) וכן נמי כי א"ל כו' בוא וטול כו' צ"ע דלקמן ס"ס קצ"ח כ"ר שהרמ"ה כתב דאפי' קבל המוכר מי שפרע וא"ל טול מעותיך חייב בכל האונסין כדין מלוה גמור וכתב עליו רבי' שם ז"ל והכי מסתבר וזהו סותר למש"ר כאן סתם בשם הרמב"ן ומשמע דס"ל כוותיה ויותר מהתימה דהמ"מ שם פרק ט"ז דמלוה וגם הבעה"ת בשער ג' הביאו תשובת הרמב"ן ולא כתבו בה אלא דיכול לזרוק המעות בפניו בע"כ אבל האי בבא דבוא וטול אותם צרורים ומונחים בביתי לא כתבו דיפטור בזה הלוה אם יאבדו אח"כ מביתו אדרבה הבעה"ת מסיים וכתב שם ז"ל ומה שכתב בעל ההלכות פרק הזהב בעובדא דשומשמי דאע"ג דא"ל תא ושקול זוזך איתנסו למוכר כו' עד ועוד דההיא תא ושקול זוזך קא"ל ולא שדינהו קמיה אלא בביתא וברשותא דמוכר מחתי עכ"ל. הרי לפנינו דס"ל דכשהן עדיין בביתו אינו נפטר הלוה במ"ש ליה בוא וטול אותם. גם מ"ו ר"ש ז"ל תמה על דברי רבינו כן. עוד יש לתמוה דלעיל ר"ס ע"ד כתב ב"י רל מצאתי כתוב א"ל הלוה טול מעותיך ואמר איני חפץ בהם והרי הם צרורים ומונחים ונגנבו או נאנסו נ"ל שחייב הלוה דאי מתרמי ליה עסקא מי לא זבין בהו כו' ע"כ וכ"פ שם מור"ם ז"ל בש"ע ובסימן זה פסקו כרבינו. ולכאורה היה נ"ל ליישב ולומר דשאני ההוא דס"ס קצ"ח הנ"ל וההיא דבעה"ת הנ"ל שלא גילה הלוה דעתו למלוה שאינו רוצה עוד להשתמש בהם ושהם צרורים רק א"ל בוא וטול י"ל דסבר המלוה אילו יתרמי ליה עסקא ודאי ישתמש בהם לא אקחם לע"ע ויהיו ברשותו עוד זמן מה. משא"כ כאן שא"ל הלוה שהם צרורים ומונחים תוך ביתי כלומר ולא אשתמש בהם אפי' אם יתרמי לי זביני להכי הם ברשות המלוה. גם ההיא דב"י דסימן ע"ד הנ"ל מיירי נמי שלא דיבר הלוה למלוה שהם צרורים ומ"ש שם והרי הם צרורים כו' ע"כ דברי הכותב הוא ור"ל שאף שהאמת כן הוא שהם צרורים מ"מ כיון שלא גילה דעתו למלוה ולא דיבר לו בפירוש שהם צרורים לא חש המלוה לדבריו וחייב הוא וכ"מ לישנא דא"ל כו' ואמר איני חפץ כו' הם צרורים כו' דאי הכל דברי הלוה הול"ל א"ל הלוה טול מעותיך והם צרורים איני חפץ כו'. ועי"ל דבסי' ע"ד מיירי דא"ל בתוך הזמן וכאן מיירי לאחר זמן הפרעון וכן משמע קצת דעת מ"ו ר"ס ז"ל שכתב שם בהגהות ש"ע ז"ל והוא בזמן ור"ל בתוך הזמן. אבל יותר נ"ל כמ"ש פי' בפרישה דמש"ר וכן נמי כי א"ל כו' אדלעיל קאי ומדברי רבי' הוא ולמד כן מדברי בעה"ת שכ"כ שם לפני הדברים הנ"ל שכתבתי בשמו וז"ל בודאי לענין דינא השכל מורה כי כל לוה אחר שהלוה רוצה לפרוע לו חובו ויבוא אליו ויאמר לו טול מעותיך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם המלוה מסרב ואינו רוצה לקבל מה לנו בכך וכי ע"כ יהיה עבד לוה לאיש מלוה אחר שהגיע זמנו ורוצה לפרעו אלא ודאי לא מיבעיא אם נתנם במקום שהמלוה משתלמת (נ"ל דצריך להיות משתמרת) בו כגון חצירו או ידו או הצניע לו הלוה בביתו וא"ל תא שקול זוזך אלא אפי' זרק לפניו אם הוא לא רצה לקבל באמת נפטר הלוה מאחריות וההיא דגיטין דאר"י לגיטין ולא לד"א (כנ"ל) מיירי ברוצה המלוה לקבל חובו מיד ליד והוא זרקו לו אבל אינו רוצה לקבל אפי' לר"י זרקו פטור כו' עכ"ל והנה נ"ל פשוט דמ"ש או שהצניעו לו הלוה בביתו ר"ל בביתו של הלוה כי כן משמע הל' ועוד דאל"כ אלא תאמר ר"ל בביתו של מלוה מאי או בביתו דקאמר הא כ"ש הוא מחצירו גם קשה למה כתב תיבת שהצניע טפי אביתו מאחצירו אלא ודאי אביתו של לוה קאמר ומש"ה הוצרך לכתוב תיבת שהצניע משא"כ אחצירו דמיירי בחצר של מלוה וש"מ דכה"ג נפטר הלוה מאחר דכבר רצה ליתנם בידו ולא רצה לקבלם ומ"ש הבעה"ת שם אח"כ דלא מהני אם א"ל בוא וטול בביתי מיירי בלא א"ל תחילה הילך מעותיך וק"ל ובזה איירי נמי מ"ש הב"י בסימן ע"ד ובזה נתיישב נמי דברי הש"ע דלא סתרי אהדדי ולק"מ. ואע"ג דלפי מ"ש נתבאר מדברי הבעה"ת דס"ל דכשהצניעו בביתו ונאבדו פשיטא דנפטר הלוה וקמ"ל דאפי' זרקם לפניו ג"כ נפטר רבי' כתב הדברים בהיפך דמאחר שכבר כתב בשם הרמב"ן דבזרקם לפניו פטור כתב וכן נמי אם א"ל בוא וטול אותם בביתי כו' י"ל דמ"מ כיון דאיכא נמי להפך הסברא לומר דאיכא טפי חיוב בהצניעם בביתו מש"ה כ"ר תחלה דברי הרמב"ן ואח"כ כתב עליו וכן נמי כי א"ל כו' וגם כדי שלא תטעה לומר דבכה"ג חייב הלוה ודוק:
ב סָעִיף ב ראו סעיף 1
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.