א הלכות עושה שליח לגבות חוב או פקדון שלח לו חובו ע"י שליח אם עשאו המלוה שליח וא"ל ללוה לשלחו ע"י ונאבדו פטור אפי' לא א"ל פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פלוני ושלחם לו ע"י ונאבדו פטור ואפי' שהשליח עכו"ם חש"ו שאינן בני שליחות דכיון שא"ל שלח לי ע"י עכו"ם או ע"י חש"ו פטור:
ב ואפילו לא יחד לו המלוה אדם ידוע לומר שלח לי ע"י פלוני אלא כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה ושלחם לו ונאבדו או שכפר בהן השליח פטור והוא ששלח לו ביד אדם נאמן וכדרך שבני אדם רגילין להעביר שם ממונם אבל אם שלח לו ע"י מי שהוחזק כפרן או במקום סכנת דרכים שאין הרבים רגילין להעביר שם ממונם הרי פשע וחייב שעל דעת כן לא הרשהו אא"כ פירש לו כי בסתם לא נתכוין לפוטרו אלא מהאונסין:
ג ואפילו לא אמר לשליח אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעות שבידו אלא א"ל בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני לך וא"ל שדעתך לבא לכאן ואם יתנם לך הביאם לי ונתנם לו הלוה ונאבדו בדרך פטור:
ד אבל לא עשאו שליח אלא א"ל יש לי מעות ביד פלוני ואינו שולחם לי אולי אינו מוצא שליח לשלחם על ידו לך והתראה אליו [אולי] ישלחם על ידך לי כה"ג לא הוי שליח ואם נתנם לו ונאבדו חייב באחריותם:
ה לא עשאו שליח בעדים אלא מסר חתמו לסימן שהוא שלוחו ומסרו לו לאמר לך והבא לי מעותיו והוא בא ללוה לומר פלוני שלחני אליך לאמר שלח לו מעותיו והנה לך חותמו לסימן והלך זה והראה הסימן ותובע המעות שבידו להוליכן לפלוני והעדים מעידים אותו שהוא חותמו אבל אינם מעידים שעשאו שליח ושלחם לו ונאבדו בהא פליגי שמואל אמר לא נפטר הלוה ר"י אמר נפטר ופסק רב אלפס כשמואל ותמה עליו הרא"ש ז"ל דהא קיי"ל הלכה כרבי יוחנן כנגד שמואל וסיום דבריו וראיתי בשאלתות דרב אהאי שפסק גם הוא כשמואל ואע"פ שדבריהם תמוהים אין לחלוק על דבריהם ע"כ וכן כתב הרמב"ם:
ו טען המלוה ואומר אני לא שלחתי אלא אחר שלח ורימה בך הלוה חייב באחריותם ומשלם אחרי שיחרים מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודנו ויש מי שהודה שישבע המלוה כדין כל הנשבעין ונוטלין:
ז כתב רב אלפס היכא דשדר ליה כתבא לחבריה ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי לא מיחייב באחריותו והכי נהיגי תגרי ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם וכתב הראב"ד ובמקום שאין מנהג ידוע חייב כאחריותו שאין ראיה מהבאת הכתב ליתן הממון למי שהביא הכתב שאפשר שרוצה לומר שלח לי במי שראוי לשלחו שיביאהו בלי סכנה ואם לא עשה כן חייב באחדיותו אבל במקום שיש מנהג למוסרו ביד המביא הכתב אין לנו אלא מה שנהגו:
ח אם הסכימו שניהם תחלה שישלח לו ממונו על יד מי שיביא לו כתב ידו ומשמסרו לו נאנסו ואח"כ בא בעל הממון ותבע ממונו מהנפקד או מהלוה וטוען הלה כבר נתתי למי שהביא לי כתב ידך בשליחותך והלה אומר אני לא כתבתי כתב זה מעולם אם יוציא זה כתב ידו והוא ניכר לעדים שהוא כתכ ידו או שכתב ידו יוצא ממקום אחר ודאי הוא פטור ואם אינו ניכר לעדים ואינו יוצא ממקום אחר והוא אומר אני מכיר בו שהוא כתב ידך אם זה הממון נפקד אצלו שלא בעדים או אפילו בעדים על פה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם או החזרתים לך מידי לידך נאמן לומר אני מכיר שהוא כתב ידך ועל פי כתב ידך מסרתי ליד שלוחך אלא שצריך לישבע שבועת היסת ונפטר ואם נפקד אצלו בשטר מתוך שיכול לומר נאנסו נאמן לומר מסרתיו ליד שלוחך אלא שצריך לישבע שבועה חמורה כעין של תורה ואם הוא לוה שלא היה לו שום טענה ליפטר אז אינו נאמן וחייב לשלם אלא שהמלוה צריך לישבע שבועה חמורה שאין זה כתב ידו והשליח שאומר שנאנסו צריך לישבע גם כן שבועה חמורה מפני שהיא שבועת השומרים:
ט ואם התובע מודה שהוא כתב ידו אלא שאומר לשליח איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין לנפקד וללוה שנתנום לך הרי זה מחרים על הלוה או על הנפקד חרם סתם שנתנום לשליח ונשבע השליח שבועה חמורה שנאנסו מידו:
י וכל זה מיירי שהשליח מודה שבאו לידו אלא שאומר שנאנסו אבל אם כופר במלוה או המפקיד שאומר לו נתתים לך והמלוה או המפקיד אומרים לא קבלנו השליח אינו נאמן אפילו אם הם שנים שהם נוגעים בדבר לפי שצריכין לישבע כדי ליפטר אלא השליח נשבע היסת ונפטר והלוה או הנפקד מקבלים עליחם חרם סתם שמסרום ליד השליח:
יא ואם הוא כופר בנפקד או בלוה שאומר לא נתתם לי והוא אומר נתתים לך נשבע השליח ללוה או לנפקד שבועת היסת ונפטר והלוה או הנפקד נשבע למלוה או למפקיד שבועת היסת ונפטר וי"א שאין על הלוה או על הנפקד אלא חרם סתם וקמא מסתבר:
יב במה דבדים אמורים שעשאו שליח להביא את שלו אבל לא עשאו שליח אלא שאמר לו הלוה או הנפקד תוליך לפלוני מעותיו שבידי או שבא אחד ללוה או לנפקד ואמר פלוני עשאני שליח להביא מעותיו והאמינו ומסר לו הממון והשליח אומר נאנסו או מסרתי למלוה והמלוה אומר לא עשיתיו שליח ולא קבלתים נשבע השליח שנתנם למלוה וישבע המלוה שבועה חמורה שלא קבלם ויגבה חובו מהלוה שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע ליפטר לפיכך אם אין השליח צריך לישבע כגון שהמשלח הלך עם השליח ועמד מרחוק וראה שעשה שליח שליחותו הרי אין השליח צריך לישבע לפיכך חשיב כע"א ומזקיק למלוה לישבע שבועה דאורייתא ואם הן שנים הן עדים ופטור הלוה אבל כשלא ראה המשלח שעשה שליחותו אפילו אם רוצה למחול תביעתו כנגד השליח כדי שיעיד על המלוה אין שומעין לו:
יג כתב הרמב"ם דוקא ששניהם לפנינו השליח והמלוה ומכחישים זה את זה אבל אם בא השליח לבדו ואמר נתתי כמו שאמרת לי אינו יכול להשביעו שעשה שליחותו כיון שאינו טוענו ודאי שלא עשה שליחותו וכן אם בא המלוה לבדו וטוענו אינו יכול להשביע שלא פרעו השליח שהרי אין כאן מי שטוען עליו טענת ודאי שלקח אלא מחרים הלוה חרם סתם ומשלם:
יד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן חייב לשמעון מנה ודר בעיר אחרת ולוי היה חייב לראובן מנה אמר ראובן ללוי תן המנה שאתה חייב לי לשמעון ולוי אמר נתתי ושמעון אומר לא קבלתי אם יש חילוק בין הולך מנה לפלוני או תן לו מנה שאתה חייב לי דע שאין חילוק בין הולך מנה לפלוני או תן לו מנה שאתה חייב לי בשניהם הוא נשבע היסת שעשה מאמרו ונפטר ובע"ה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל:
טו כתב הרמב"ם שלח המלוה שלוחו ללוה להביא חובו לו והחוב היה מנה וטען הלוה שנתן לשליח כל המנה והמלוה אומר שלא שלחו להביא לו אלא חמשים זוז ולא נתן לו אלא חמשים והשליח אמר שנתן לו כל המנה ישבע השליח היסת ללוה שנתן למלוה כל המנה והמלוה ישבע שבועה חמורה שלא שלחו לקבל אלא חמשים ולא נתן אלא חמשים כדין כל מודה מקצת ויטול חמשים מהלוה ואיני מבין דבריו דמה ענין זה למודה מקצת דמודה מקצת נשבע ליפטר אבל היאך ישבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אומר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חציו ישבע הלוה ויפטר:
א סָעִיף א שלח לו חובו וכו' פ' השואל (צח.) משנה א"ל השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך. או שא"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך וא"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב: אפילו לא א"ל פה אל פה וכולי כתב נמ"י שכן דקדק הריטב"א מהמשנה הנזכרת וכתב הרי"ף פרק הגוזל עצים והיכא דשדר לחבריה כתבא וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדריה ניהלי בהדי פלניא ושדריה ניהליה לא מיחייב באחריותייהו דהכי נהיגי האידנא תגרי וקי"ל בכי הא דמנהגא מילתא הוא והכי שדרו ממתיבתא וה"מ מדעתיה אבל בע"כ לא דא"ל לאו בעל דברים דידי את כמו שנכתוב בסמוך בס"ד: ומ"ש רבי' ואפי' שהשליח עכו"ם או חש"ו כן כתב בעה"ת בשער נ' והביא ראיה לדבר מדכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שלוחין האומר לחבירו מנה יש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפי' הוא קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו ומדנקט קטן ה"ה לעכו"ם או שוטה עכ"ל וכתב אח"כ בשם הרמב"ן שאין המחזיר פקדון או מלוה נפטר אע"פ שא"ל בעל הממון שלח עד שישלח ביד האדם הראוי להיות שלוחו וכן בדין לפי שלא יצאתה מרשותו של שומר והרי אומר זרוק לי חובי אפילו קרוב לו חייב וכ"ש שולח ביד עכו"ם שוטה הילכך אינו פטור עד שיאמר לו בפירוש שלח לי ביד עכו"ם פלוני והפטר עכ"ל:
ב סָעִיף ב ואפי' לא יחד המלוה אדם ידוע וכו' ג"ז דברי הרי"ף שם והיכא דאתנו בינייהו מעיקרא כל דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשותא לשדורי ליה בהדי מאן דחזו ליה ואי איתניס באורחא ברשותא דמריה איתניס וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות שלוחין וסיים ואם נגנב או נאבד בדרך או שכפר בו השליח הרי המשלח פטור שכל תנאי שבממון קיים: ומ"ש רבינו והוא ששלח לו ביד אדם נאמן וכו' כן כתב בעה"ת בשער נ' ופשוט הוא:
ג סָעִיף ג ואפי' לא אמר לשליח וכו' פרק הגוזל עצים (בבא קמא קד.) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רב אמר לא הוי שליח וכתב הרא"ש שליח שעשאו בעדים ואמר ליה בפני עדים לך והבא לי מעותי שביד פלוני ולא א"ל שישלח לי אבל אמר לו אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג דפשיטא דהוי שליח רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח וא"ת משנתינו דקתני לא יתן לשלוחו בממציא לו שליח דא"ל אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו איתחזי ליה דילמא איניש הוא דלא משכח לשדורי לי ופירש"י בממציא לו שליח. בקש מחבירו שימציא את עצמו לאותו שדמיו בידו לומר אם תרצה לשלוח כלום לפלוני שלח בידי וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כרב חסדא דקיימי רבי יוחנן ורבי אלעזר כוותיה והא דאמרינן הוי שליח היינו לענין שאם נתן לו ונאנסו פטור אבל לחייבו למיתב ליה בע"כ לא וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד:
ד סָעִיף ה לא עשאו שליח בעדים וכו' גם זה שם אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים ורבי יוחנן אמר עדים חתומים עליה משלחין ופירש"י בדיוקני. מסר לו בעל הפקדון לשליח סימנין וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו ואמר ליה לך התראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו והתוס' כתבו פירוש אם אמר לסופר כתוב לפלוני שישלח לי מעות על ידי פלוני ואח"כ חתם בדיוקני שלו ואפי' עדים חתומים עליה שהוא דיוקני שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומים על זה שאמר לו לשלוח על ידו אז הוי שליח:
ה סָעִיף ו טען המלוה ואמר אני לא שלחתי וכו' כן כתב הרמב"ם פ"א מהל' שלוחין ונ"ל שהטעם שהלוה חייב באחריותם משום דכיון שאינו יודע שהוא כתב ידו הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שחייב וטעם מי שהורה שישבע המלוה לפי שאפשר שכתב ולאו אדעתיה ורמו רבה עליה שבועה כי היכי דלידוק כדאמרינן בהכותב (פז.) גבי פוגמת כתובתה ועיין במהרי"ק שורש ק"ב:
ו סָעִיף ז כתב הרי"ף היכא דשדר ליה כתבא וכו' בפ' הגוזל עצים ואע"פ שכתב רבינו בתחלת סימן זה אפי' לא א"ל פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פלוני או על ידי מי שתרצה ושלחם לו על ידו ונאבדו פטור הוצרך לכתוב דברים אלו שכתב הרי"ף מפני שיש חידוש בדברי הרי"ף אפי' לא כתב לו שלח לי ע"י פלוני אלא סתם כתב לו שדרינהו ניהלי ולא פירש לו ע"י מי וגם לא כתב ע"י מי שתרצה וזהו שכתב ומשמע מדבריו אפי' לא יחד לו שום אדם ובעה"ת בשער נ' כתב אבל הרמב"ם משמע דס"ל דצריך לייחד לו השליח בפירוש שכתב ראובן ששלח כתב ללוי ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו ביד פלוני אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו עכ"ל ולי נראה דאין הכרע משם שמ"ש ביד פלוני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט: (ב"ה) אלא שבנוסחת הרי"ף שבידנו כתוב שדרינהו לי ביד פלניא וכתב הרא"ש לא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו אפי' רבה דאמר דשליח בעדים לא הוי שליח כר"ג מודה ונראה שכך היתה דעת הרמב"ם שלא תלה הדבר במנהג: ומ"ש בשם הראב"ד ובמקום שאין מנהג ידוע חייב באחריותו שאין ראיה מהבאת הכתב ליתן הממון למי שהביא הכתב וכו' הם דברים תמוהים בעיני שנראה מדבריו אלה שהבין בדברי הרי"ף שנהגו לתת הממון למי שמביא הכתב בידו וזה אינו במשמע דברי הרי"ף כלל ומצאתי שכתב בעה"ת וז"ל הראב"ד כתב במשפטי ההרשאות על דברי הרי"ף ובסוף דבריו כתב א"א לולי שהדבר הזה תלוי במנהג וכיון שנהגו בו התגרים אין לדון אחריהם אבל אם לא היה כן הייתי אומר שאין ראיה בהבאת הכתב למסור הממון בידו אבל השתא שכתבו הגאונים המנהג שכן הוא למסרו ליד מי שמביא הכתב אין לנו אלא מה שנהגו ונ"ל דוקא במקומות שנהגו אבל במקומינו אין אנו בקיאים במנהג זה כלל עכ"ל ונראה מדברים הללו שהראב"ד הביא בתוך דברים שכתבו הגאונים שנהגו התגרים למסור הממון ביד מי שמביא הכתב ועל זה כתב שלולי המנהג אין ראיה מהבאת הכתב למסור הממון ביד מי שמביא הכתב:
ז סָעִיף ח ואם הסכימו שניהם תחלה שישלח לו ממונו ע"י מי שיביא לו כתב ידו ומשמסרו לו נאנסו וכו' עד שהרי צריך לישבע ליפטר הכל דברי בעל התרומה בשער הנזכר בשם הראב"ד: ומ"ש ואם הוא לוה שלא היה לו שום טענה ליפטר ז"ל בעה"ת אם זה הממון יש עליו שטר פקדון צריך שבועה חמורה ובשבועה חמורה מיהת מיפטר מתוך שיכול לומר נאנסו מידי ואם הוא מלוה בשטר אפילו בשבועה חמורה אינו נאמן אלא שיכול הוא להשביע את המלוה שבועה חמורה בחפץ בידו אם היה כתב ידו אם לאו שזה דומה למה שאמרו ואי אמר אשתבע לי משתבע ליה עכ"ל:
ח סָעִיף ט ומ"ש שאם התובע מודה שהוא כתב ידו וכולי הרי זה מחרים על הלוה משום דכיון שמודה שהוא כתב ידו אלא שאומר איני מאמין שנתת לו הו"ל לוה כאומר פרעתיך ודאי שכיון שהגיעו ליד שלוחו כהגיעו לידו דמי והמלוה הוה ליה כאומר איני יודע אם פרעתני וכיון שאינו טוען בודאי לא פרעתני אינו יכול להשביעו ואפילו היסת ונשבע השליח שבועת השומרין:
ט סָעִיף י ומ"ש וכל זה מיירי שהשליח מודה שבאו לידו ושלא נתנם למלוה אלא שנאנסו אבל אם כופר במלוה או במפקיד וכו' הכי אסיקנא בהאיש מקדש (מג:) דמקמי דליתקון רבנן שבועת היסת אם שלח חובו למלוה על ידי שנים והמלוה אומר לא קבלתי דבר פטור הלוה דהן הן שלוחיו הן הן עדיו אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת נוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדרינהו ללוה בעי לאישתבועי ולפיכך הם מעידים שקיבל המלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונוח להם להפסיד הממון למלוה מלישבע בשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא הילכך לא אמרינן הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות גבי חנוני על פנקסו משתבע אינהו דיהבו להו למלוה ונפטרים מן השולח דהוא האמינום בשבועה שמסר להו מעותיו אבל מלוה אומר שאינם נאמנים לו בשבועה ומשתבע דלא שקיל מידייהו ופרע לוה למלוה ושבועה זו שנשבעים השלוחים היא שבועת היסת כמו שיתבאר בסמוך ואע"ג דבקידושין אמרינן דמשתבע מלוה ושקיל שאני התם שלא מינם המלוה לשלוחים שהרי המלוה אומר לא מהימני לי בשבועה אבל בדין זה שכתב רבינו מינם המלוה לשלוחים ואינו יודע אם נתן להם הלוה אם לאו והו"ל הלוה כאומר ודאי פרעתיך דכיון שנתתי ליד שלוחך כהגיעו לידך דמי והמלוה אומר איני יודע אם פרעתני הילכך כיון שאינו טוען טענת ודאי אין לו עליו אלא חרם סתם:
י סָעִיף יא ומ"ש ואם כופר בנפקד וכו' נשבע השליח שבועת היסת כדין כל תובע את חבירו והלוה כיון שאומר ודאי פרעתיך דהיינו שנתתי ליד שלוחך והמלוה טוען שמא אין עליו אלא חרם סתם היינו טעמא די"א ורבינו סבר דכיון שהשליח מסייע למלוה אע"פ שהוא נוגע בדבר הו"ל טענת ודאי ונשבע היסת דמיא קצת לטענו ואמר עד אחד אמר לי שנטלת ממני:
יא סָעִיף יב ומ"ש בד"א שעשאו שליח וכו' אבל לא עשאו שליח וכו' זהו הדין הנזכר בהאיש מקדש שכתבתי בסמוך. וכתב שם הר"ן דמלוה ושליח לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת המלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלים דהא מלוה נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השליח אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועה דחנוני דהתם משום דליכא שבועת המשנה אלא בנשבעין ונוטלין וכן דעת הרי"ף ועיקר ושלא כדברי הרז"ה שכתב שאף שבועת השלוחין היא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה וליתא והרמב"ם כתב בפ"א מה' שלוחין שהמלוה נשבע שבועת היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועת מלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבועת המשנה בנקיטת חפץ ושבועת מלוה לאו מדינא היא דהו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב אלא משום דשלוחין דמכחשי למלוה תקנו רבנן דלישתבע מלוה ואם תאמר למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי יש לומר דכיון שהלוה (טוען) ברי שמסר להם והמלוה גם כן טוען ברי שלא נתנם לו מצטרפין טענותיהם ומשביעין אותם וכיון דמש"ה הוא היכא דמית מלוה פטירי שלוחין אפילו מהיסת משום דהויא ליה תביעת הלוה טענת שמא ואין נשבעין עליה. והיכא דמייתי שלוחין נמי שקיל מלוה בלא שבועה דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש ליה עכ"ל. ומ"ש בשם הרמב"ם גירסא משובשת נזדמנה לו דבנוסחי דידן הכי איתא השליח נשבע היסת שנתן וב"ח נשבע שלא לקח וכיון דבשליח נקט היסת משמע דשבועת ב"ח אינה היסת אלא דאורייתא ובמקצת נוסחאות כתוב בהן בהדיא נשבע שבועת התורה ורבינו ירוחם כתב בנתיב ג' חלק ב' דלהרי"ף והרמב"ם שהמלוה נשבע בנקיטת חפץ בין שהוא שליח אחד בין שהם שנים. וכתב שהרמב"ן סובר דאי אמרי אהדרינהו ללוה נשבעין היסת כמו כן אם אמרו שנתנו למלוה נשבעין. ורמ"ה כתב כי משתבעי שלוחין ומלוה כעין דאורייתא כגון חנוני ופועלים עכ"ל ודין אם מתו שלוחים או מלוה כתבו רבינו בסמוך בשם הרמב"ם וכתב עוד הר"ן ואיכא למידק אמאי אמרינן דכיון דתקון רבנן שבועת היסת דהוה להו עדים נוגעים בעדותן והא כיון דסוף סוף נשבעין הם אין כאן נגיעת עדות כלל י"ל כיון שא"א להאמינם אלא בשבועה אין תורת עדים עליהם שאין עדים צריכים שבועה בכל מקום ואפי' יפטור הלוה את העדים משבועה לא מהימני דאיכא למימר דמשום ההיא הנאה דפטר להו משבועה הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם משבועה מתחלה מהימני. ומ"ש רבינו לפיכך אם אין השליח צריך לישבע וכו' הוא ממ"ש בעה"ת בשער כ"ט גרסינן בירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכפר ביה הנפקד אתא עובדא קומי רבי ירמיה ועשה שליח עד וחייבו שבועה של תורה ע"י הכתף והאי עובדא מיירי כגון שהמפקיד עצמו הלך עם הכתף ותו לא מצי מפקיד למחשדיה שעיכבה לעצמו ליכא עליה שבועה כלל הילכך נעשה עד עכ"ל: ומ"ש ואם הם שנים הם עדים ופטור הלוה גם זה דברי בעה"ת שם ויש לתמוה עליו דבשלמא כשהוא שליח א' דין הוא שיהיה הלוה נאמן לומר שראה שליח שעשה שליחותו לחייב למלוה שבועה דאורייתא כיון שאינו מחייבו ממון אבל כשהם שנים היאך נסמוך על הלוה לומר שראה שעשו שליחותם ומשוינן להו עדים על פיו לאפקועי ממונא דמלוה וצ"ע: ומ"ש אבל כשלא ראה המשלח שעשה שליחותו אפילו אם רוצה למחול תביעתו כנגד השליח כדי שיעיד על המלוה אין שומעין לו כן כתב שם בעה"ת דלא אמרינן ליסלקו אלא כשהסילוק תלוי ביד החוזר לכשרות כגון ההיא דס"ת או דמנה לעניים שאם ירצו יתנו חלקם או יתנו שכרם אבל הכא שהמחילה תלויה באחרים לא עכ"ל וכבר כתבתי בסמוך דברי הר"ן בזה: ודע דגבי מ"ש רבי' ואם הוא כופר בנפקד או בלוה שאומר לא נתתם לי והוא אומר נתתים לך נשבע השליח ללוה או לנפקד שבועת היסת ונפטר וכו' כתוב בסה"ת בשם הראב"ד כלשון הזה השליח נשבע למפקיד שבועת היסת במעמד הנפקד והנפקד כמו כן נשבע שבועת היסת למפקיד במעמד שליח מפני שיש עליו כעין טענת ברי מפני שהשליח אומר שלא נתן לו כלום וכה"ג נמי אמרינן בקידושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו עכ"ל :
יב סָעִיף יג כתב הרמב"ם דוקא ששניהם לפנינו וכו' פ"א מה' שלוחין וכ"כ בעה"ת בשער נ' בשם הראב"ד וכבר נתבאר טעמו של דבר בשם הר"ן ועי' במהרי"ק שורש ק"כ:
יג סָעִיף יד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בסוף כלל ס"ט: היה חייב ראובן זקוק לשמעון ושלח לו על ידי שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע לשליח עד שיבא ראובן וראיה מפרק הזהב מרדכי פרק הגוזל קמא: ראובן שאמר לשמעון תן לי מה שבידך והלה טוען פרעתי לאשתך עיין בהגה"מ דספר משפטים סימן ג' ובמרדכי לוה שנתן דמי הפרעון לערב לתתם למלוה ישבע שנתנם לו ויפטר במגו דאי בעי אמר פרעתיך ואם המלוה כופר ואומר לא העמדתו לי לערב ישבע הלוה שהעמידו לו לערב ושמסר לו החוב לפרוע למלוה ויפטר בתשובה הנזכר בסימן הנזכר בהגהות: מ"כ בתשובת מהרי"ל סימן ר"ב ראובן חייב לדבורה מנה וטוען ששלחם לה ע"י שמעון ושמעון אומר שנתן לה המנה ע"י זוגתו שרה ודבורה אומרת שלא בא לידה המנה ע"י שום נברא תשובה הואיל ולא אמרה דבורה לראובן לשלוח לה ביד מי שירצה אפי' שמעון גופיה לא מהימן לומר שנתן המנה לדבורה כדאיתא ר"פ האיש מקדש דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת אין שליח נעשה עד הילכך דבורה נשבעת בנקיטת חפץ שלא הגיע המנה לידה ונוטלת מראובן ושמעון לא הוי שומר שמסר לשומר דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו של בע"ה הוא מפקיד ושרה נמי משתבע שנתנה מנה לדבורה דכל כה"ג משביעין א"א לכ"ע דאם לא נתנה שרה חייב לו שמעון כדברי ר"ת ובנדון זה אפילו רבוותא דפליגי ארבי' תם מודו דדוקא בפשיעה פליגי אי נסתלק מהשמירה אבל הכא חשדינן לה שהיא עיכבתה וכ"ש לראב"ן והאידנא נשים נושאות ונותנות ואי לא מהימן שמעון לראובן צריך לישבע שמסר לאשתו כי ההיא דקרטליתא ודבורה תשבע בפני שרה ואין להפך עכ"ל וכתב ע"ש עוד תובעת מראובן מנה והוא משיב שלחתי לה אבל איני יודע ע"י מי אם היא רוצה לישבע שלא בא לידה אחזיר לה והיא רצתה להפך השבועה עליו ויפטר ממנה כשישבע ששלח לה המעות ובא לידה והשיב לכ"ע לא מציא להפוכי כי אומרת שישבע שבא לידה והא לא אפשר לאישתבועי אלא תשבע דבורה ותטול כדלעיל עכ"ל וצל"ע דנראה דדבורה תטול בלא שבועה כיון שאינו יודע ע"י מי שלח לה :
יד סָעִיף טו כתב הרמב"ם שלח המלוה וכו' לשון הרמב"ם פ"א מהל' שלוחין הכי איתיה לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא הרי ראובן נשבע שלא שלחו להביא אלא עשרים וכ' בלבד הביא לו כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת שהנ' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ויישובן של דברים כך הוא דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כך דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר חמשים היו וראובן אומר לא היה אלא עשרים הרי ראובן כשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא עשרים כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללוות משמעון אותן המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שכיון שלא מניתיו שליח להביא אלא עשרים מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו וא"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב והו"ל כאומר שמא פרעתיך הלכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קבל אלא עשרים ולא חשש הרמב"ם לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מה שכתב באותו פרק דבשליח אומר נתתי וב"ח אומר לא לקחתי שישבע הב"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם: (ב"ה) ולישניה דייק שכתב וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן: ומ"ש רבי' אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו וכו' טעמו כיון שהמלוה עשאו שליח הרי הלוה ירד ברשות ליתן לשליח החוב ואם השליח הטעהו ותבע ממנו כל החוב איהו דאפסיד אנפשיה למנות שליח שאינו הגון ויש לדחות דסוף סוף הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך (ו):
א סָעִיף א שלח לו חובו וכו' אפילו לא א"ל פא"פ אלא ששלח לו בכתב ידו וכו'. כ"כ התוס' בס"פ השואל (סוף דף צ"ח) בד"ה ואמר ליה השואל ע"ש וכ"כ בנמ"י בשם הריטב"א: ומ"ש דכיון דא"ל שלח לי ע"י עכו"ם או על ידי חש"ו פטור. פי' וא"צ שיאמר שלח לי ע"י עכו"ם והפטר ודלא כמ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן עד שיאמר לו בפירוש שלח לי ביד עכו"ם פלוני והפטר עיין בב"י:
ב סָעִיף ב ואפי' לא יחד לו וכו'. כן כתב הרי"ף פרק הגוזל קמא: ומ"ש אבל אם שלח לו ע"י מי שהוחזק כפרן וכו'. פירוש אפילו ע"י מי שהביא לו הכתב הוי פשיעה מדינא ולא כתב הרי"ף בסמוך דפטור אלא ע"פ המנהג שנהגו כך תגרי אפילו בכתב לו סתם שלח לי מעותי ושלחו ע"י מי שהביא לו הכתב ואצ"ל אם כתב לו שלח ביד מי שתרצה ועיין בסמוך סעיף ז': ומ"ש כי בסתם לא נתכוין לפטרו אלא מהאונסין. אין פירושו אונס דשבורה ומתה ולסטים מזויין דפשיטא דאפי' באבידה דקרובה לפשיעה פטור כדכתב תחילה דבנאבדו פטור אלא כל שאינו פושע קרי ליה אונסין גם הרי"ף כתב ואי איתניס וכו' ור"ל נאבד אבל הרמב"ם בפ"ב מה' שלוחין דקדק וכתב בפירוש ונגנב או נאבד בדרך וכו' וע"ש:
ג סָעִיף ה לא עשאו שליח בעדים אלא מסר לו חותמו לסימן וכו'. פי' כותבים אותיות וסימנים שהסכימו ביניהם פלוני ופלוני שיהא זה לסימן שכשיבוא שלוחו בחותם כך וכך היא הוראה שיביא לו מעותיו וכו'. בנוסחאות מדוייקות ליתא הא דוהלך זה וכו' להוליכן לפלוני והוא יתרון הניכר: ומ"ש אפי' אינן מעידים שעשאו שליח וכו'. פי' המלוה טוען שלא עשאו שליח אלא מעצמו הלך ומדעתו עשה כך ואפ"ה ס"ל לר"י דנפטר הלוה דחזקה מי שיש לו הסימן בידו הוא שליח שלו ועל זה הביא רבינו דברי הרב רבינו משה בר מיימוני שכתב טען המלוה ואמר אני לא שלחתי כתב זה אלא אחר שלח וכו' דהרמב"ם מפרש מאי דקאמר אין משלחין מעות בדיוקני היינו כתב ידו שיש בו ג"כ סימנים ואותיות שביניהם ביחוד שהסכימו עליהם שיהא להם לסימן ופסק כשמואל דאין משלחין לפי שהמלוה יכול לטעון לא שלחתי סימנים ע"י שום שליח אלא אחרים זייפו ורימו בך ואפילו הוא מודה שהוא סימנו אלא שזה לא היה שלוחו לשלוח לו מעותיו לא נפטר הלוה דלא הו"ל לשלות ע"י סימן כיון שאינו מכיר כתב ידו ומ"מ מחרים סתם על כל מי ששלח כתב סימן זה וכו' ויש מי שהורה שמאחר שהודה שזהו כתב סימן שלו אלא שאומר אני לא שלחתיו וכו' יש לב"ד להשביעו שבועה חמורה כדין שאר כל הנשבעין ונוטלין ומדברי ב"י נראה שגירסת ספרו היה וכ"כ הרמב"ן ומ"ש טען המלוה מילתא באפי' נפשיה הוא וספר מוטעה נזדמן לפניו דאע"ג דהרמב"ן גם הוא הסכים לפסק הרי"ף בפ' הגוזל עצים כמבואר בספרו המלחמות מ"מ בדברי רבינו אי אפשר לגרוס כך דא"כ מאי האי דכתב טען המלוה וכו' הלא כבר כתב דין זה:
ד סָעִיף ז כתב רב אלפס וכו' עד שדרינהו ניהלי ושדרינהו ניהליה בהדי פלניא לא מיחייב וכו'. כן צריך להגיה בדברי הרי"ף פרק הגוזל קמא ובנוסחא שבידי היום התיבות מהופכות דכתב שדרינהו ניהלי בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה וטעות הוא אלא איפכא גרסינן שדרינהו ניהלי ושדרינהו ניהליה בהדי פלניא ופירושו ששלח לו כתב ידו וכתוב בו שישלח לו ההוא מידי ולא ייחד לו שום אדם ושלח לו על ידי ההוא פלוני שהביא לו כתב ידו ובהא פסק דלא מיחייב באחריותו אפי' אינו נאמן א"נ הלך במקום סכנה דהכי נהיגי תגרי לשלוח ע"י אותו שמביא הכתב בידו אפי' אינו נאמן ואף לאותן נוסחאות דלא כתוב בהן בפירוש בדברי הרי"ף ושדרינהו ניהליה בהדי פלניא מוכרח אתה לפרש כך דמיירי בשלח ע"י מי שמביא הכתב דאי מיירי בדשלחו ע"י אחר קשיא ממ"נ אם שלחו ביד אדם נאמן הלא מדינא פטור אפי' כתב לו שלח ביד מי שתרצה כדכתב הרי"ף להדיא כ"ש בכתב לו סתם שלח לי מעותי ולמה כתב דמתורת מנהג פטור ולאו מדינא ואם שלח ביד מי שאינו נאמן קשיא אמאי לא חייב באחריותו מתורת מנהג הלא הרי"ף עצמו כתב דהיכא דהתנה שישלחנו ביד מי שירצה דצריך לשלוח ביד מאן דחזי ולא כתב ע"ז מנהג לפטרו אם שלח ביד מי שאינו נאמן אלא בע"כ דהרי"ף ז"ל מיירי הכא בשלח לו ביד מי שהביא הכתב וע"ז כתב דהכי נהיגי תגרי וכתב הראב"ד עליו ובמקום שאין מנהג וכו' אבל הב"י מנוחתו כבוד הבין שהרי"ף לא קאמר הכא אלא בדכתב לו שלח לי מידי ע"י פלוני א"נ שלח לי סתמא ושלח לו על ידי מי שרצה ופטרו מתורת מנהג וכתב שיש בדבריו חידוש אפי' לא כתב ליה ע"י שתרצה אם שלח ביד מי שרצה פטור ותמה על מ"ש הראב"ד נראה שהבין בדברי הרי"ף שנתן הממון לא למי שמביא הכתב וגרם לו כל זה הספר מוטעה אלא דיש לתמוה לפי הבנתו אמאי לא הוקשה לו הך קושיא דקשיא ממ"נ כמ"ש בסמוך גם באשר"י פרק הגוזל קמא העתיק לשון הרי"ף והיכא דשדר ליה לחבריה כתבא וא"ל שדר לי מידי דאיתא לי גבך בהדי פלניא ויהבינהו ניהליה לא מיחייב באחריותיה דהכי נהיגי תגרי וכו' וכתב עליו לא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר דהשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה"ג מודה עכ"ל הנה שהשיג עליו דכיון שכתב לו שישלח אליו ע"י פלוני וכן עשה זה ושלח לו על ידו פשיטא דפטור מדינא דזו משנה שלימה הוא בפרק השואל שלחה לי ביד בני וכו' וכן בשעה שמחזירה וא"צ לתלות דבר זה במנהג ואין ספק דאין ליישב השגה זו לפי נוסחא זו אבל נוסחא זו הועתקה בטעות וכצ"ל שדר לי מידי דאית לי גבך ויהבינהו ניהליה בהדי פלניא וכו' וכדפירשתי:
ה סָעִיף ח ואם הסכימו שניהם וכו'. כ"כ בעל התרומות בשער נ' סי' ד' ע"ש הראב"ד עד שהרי צריך לישבע ליפטר ונראה דמ"ש ואם הסכימו שניהם ה"ט דאם לא הסכימו מתחלה יכול נמי לטעון אמת כתב ידי הוא זה אלא שאני לא שלחתיו בכתב ידי כי אם הכינותי כתבי זה לשלוח ולא שלחתיו א"נ כתבתי כך על ריש מגילתא ואחרים לקחו אותו כתב ושלחו והיה נאמן בשבועה אבל בהסכימו מתחלה שישלח לו ממונו ע"י מי שיביא לו כתב ידו ומודה שהוא כ"י אלא שטען שלא שלחו אלא אחרים לקחוהו ושלחו אינו נאמן מאחר שהסכים תחלה שכל מי שיביא לו כתב ידו ישלח לו ממונו וע"ל בסעיף ו' במ"ש אדברי הרמב"ם שהביא רבינו לשם: ומ"ש נאמן לומר אני מכיר שהוא כתב ידך ועל פי כתב ידך מסרתי לשלוחך וכו'. נראה דמה שהצריכו לפרש בשבועה שע"פ כתב ידו זה מסרו לשלוחו ה"ט דשמא קודם שהגיע כתב ידו ליד הלוה מסרו לשליח א"כ פושע הוא אך קשה היכא דניכר לעדים שהוא כתב זה דפטור ולא צריך שבועה אמאי לא הצריכו שבועה זו דע"פ כתב ידו מסרו לשלוחו וי"ל דחששא רחוקה היא דניחוש שמא מסרו לשליח מקמי שהגיע לו כתב ידו הילכך אין להשביעו על כך אלא דהכא דנשבע שהוא כתב ידו מגלגליו עליו גם את זו שע"פ כתב ידו מסרו לשליח ולא מקמי שהגיע הכתב לידו: ומ"ש ואם הוא לוה וכו'. מדברי רבינו נראה שמחייבין למלוה שבועה חמורה כעין של תורה אע"ג דלא קאמר אישתבע לי וה"ט דמאחר שהסכימו שניהם שישלח לו ממונו ע"י מי שיביא לו כתב ידו דומה לפוגם שטרו ואפשר דאע"פ דבפוגם שטרו אם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה כאן הורע כחו טפי דאיכא קצת רגלים לדבר שזה כתב ידו וכעין שובר הוא ודמיא לטענת מחילה דשומעין לו אפילו יש בו נאמנות ע"ל סימן פ"ב וסימן פ"ד כנ"ל מדברי רבי' אלא דמל' ספר התרומו' דכתב אלא שיכול הוא להשביע את המלוה וכו' ומביאו ב"י נראה דדוקא באומר אישתבע לי יכול הוא להשביעו אבל בי דינא לא משביעין ליה אי לא אמר לוה אישתבע לי ולא דמי לפוגם וצ"ע:
ו סָעִיף ט ואם התובע מודה שהוא כתב ידו וכו'. נראה ודאי דלאו דוקא כתב ידו אלא ה"ה באומר ללוה פא"פ שלח לי על ידי פלוני אלא שאומר לשליח איני מאמינך וכולי אלא דהשתא דמיירי בכתב ידו כתב דין זה ג"כ בכתב ידו:
ז סָעִיף י וכל זה מיירי וכו'. פי' כל חילוקי דינים שכתבתי מתחלת הסימן עד הכא מיירי שהשליח אומר שנאנסו אבל אם כופר במלוה וכו' והיינו דקאמר בד"א שעשאו שליח וכו' חזר וכתב כך כדי לחלק ולומר דאם לא עשאו שליח אלא שא"ל הלוה וכו':
ח סָעִיף יב ומ"ש לפיכך אם אין השליח צריך לישבע וכולי עד ואם הן שנים הם עדים ופטור הלוה. הב"י תמה על זה דהיאך נסמוך על הלוה לומר שראה שעשו שליחותם ומשוינן להו עדים על פיו לאפקועי ממונא דמלוה וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דל"ק מידי דכיון דאפי' ברוצה למחול תביעתו היה כשר להעיד דין תורה אלא שחכמים אמרו לחוש בדבר שמא מתוך שהמחילה תלויה באחרים הוא מתבייש מזה שעושה עמו לפנים משורת הדין ויעזור לו וכסברת הרשב"א שהביא ב"י לקמן בסימן ק"מ בדין שובר המעיד על חזקת המחזיק ע"ש בב"י בסוף סעיף ט' והשתא כיון שהלוה אומר שראה שעשה שליחותו א"כ אינו מתבייש ממנו שהרי אינו עושה עמו לפנים משורת הדין דכיון דראה שעשה שליחותו פטור מן הדין ולא יעזור לו וכשר להעיד ואין חילוק בין עד אחד לב' עדים דכל מקום שעד אחד נאמן לחייבו שבועה ב' עדים נאמנים לחייבו ממון וכן פסק בעה"ת ואחריו נמשך רבי' בפסק זה והדין עמהם ודלא כמו שפסק ב"י בש"ע סעיף ט' וא"ת לפ"ז אמאי הביא רבי' לעיל בסי' ל"ז ולקמן בסי' ק"מ דברי ה"ר יונה לפסק הלכה שהמשכיר יכול לחזור וליתן השכירות לשוכר ויעיד והלא אין הסילוק תלוי ביד החוזר לכשרות גם עושה עמו לפנים משורת הדין ויש לומר דס"ל דגם לשם אינו עושה עמו לפנים משורת הדין שהרי אם יתן פעם אחת למערער יוציא מיד המחזיק וליכא למימר הכא פעמים שאין לו שהרי אנו רואין שיש לו והחזיר השכירות להשוכר ואף על פי דהרשב"א חולק על זה העיקר כסברת ה"ר יונה:
ט סָעִיף יג כתב הרמב"ם דוקא ששניהם לפנינו וכו'. פ"א מה' שלוחין: ומ"ש וכן אם בא המלוה לבדו. נראה דרבינו דכתב כאן דברי הרמב"ם בסתם ס"ל דאף להרמ"ה שחולק על דברי הרמב"ם בתחילת סימן צ"א גבי חנוני כשבא לבדו דאינו נוטל בלא שבועה הכא מודה דהתם ודאי כיון דאינו יודע אם חייב לחנוני כלום אם כן מדינא פטור אלא תקנת חכמים הוא דחנוני נשבע ונוטל אפי' בא לבדו צריך לישבע אבל מלוה כיון שודאי חייב דינו כפועלים שבאו לבדם דא"צ לישבע:
י סָעִיף יד שאלה לא"א הרא"ש וכו'. סוף כלל ס"ט: ומ"ש אם יש חילוק בין הולך וכו' נראה דהוה ס"ל להשואל לחלק בין היכא שראובן תופס המנה בידו ומוסר אותה ביד לוי וא"ל הולך מנה זו לשמעון התם הוא דזה וזה נשבע אבל הכא דלוי היה חייב לראובן מנה כיון שלא מסר לו המנה עתה מיד ליד לתת לשמעון אלא א"ל תן לו המנה שאתה חייב לי שמא אין השליח חייב לישבע ועל זה השיב הרא"ש דלא מצינו חילוק בין הולך לתן אלא לענין קנייה דאיכא למ"ד הולך לאו כזכי ותן כזכי אבל לענין השבועה אין חילוק ביניהם עיין סוף כלל ס"ט:
יא סָעִיף טו כתב הרמב"ם שלח המלוה וכו' ואיני מבין דבריו וכו'. ל' הרמב"ם ספ"א מהל' שלוחין הכי איתיה לוי שבא בשליחות ראובן ולוקח חמשים משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא כ' וכ' בלבד הביא הרי ראובן נשבע שלא שלחו אלא להביא כ' וכ' בלבד הביא לו כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת שהחמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והב"י כתב ליישב הקושיא שהקשה רבינו דמה ענין זה למודה מקצת דלצדדין קאמר הרמב"ם דתחלת דבריו הם ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה כך דינרים דהשתא הוי מודה במקצת וסוף דבריו שאמר וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן זהו כששלח ראובן לגבות חובו משמעון והכי דייק לישניה שכתב וישלם שמעון אם היה חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן וכ"כ בספר בדק הבית וטעמו לומר דכיון שלא עשאו שליח על יותר מעשרים א"כ כל מ"ש ללוי יותר על עשרים לא הוי כהגיע לידו וראובן טוען ודאי לא פרעתני ושמעון הו"ל כטוען איני יודע (מה) פרעתיך ולכן חייב שמעון לשלם כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא עשרים ע"כ ונראה דאף לפי פירושו זה לא התיישבו סוף דברי הרמב"ם דכיון דשלוחו הוא איהו דאפסיד אנפשיה למנות שליח שאינו הגון והלוה ירד ברשות ליתן לשלוחו החוב ונפטר אכן לפע"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם גם לפי הלשון שהעתיק ב"י ואין צריך לדחוק דלצדדין קאמר אלא תחלת דבריו הם בין ששלח שלוחו ללוות משמעון ובין ששלחו לגבות חובו משמעון דמכל מקום כיון שאין כאן עדים דעשאו שליח שבא בלא הרשאה וכמו שפירש המרדכי בפרק הגוזל קמא גם לא הודיע המלוה ללוה שהוא שלוחו לא בע"פ ולא בכתב אלא הלוה האמין לזה שהוא שלוחו של מלוה השתא אין לו דין שליח של מלוה וכל מה שנתן לוה ליד זה לאו בתורת שליח של מלוה נתן לידו אלא שלוחו של לוה הוא וכל דין שליח של לוה כשעשה שליח להוליך מעות למלוה דיינינן ליה להאי ולכן המלוה נשבע ונוטל מן הלוה והשליח שנעקר משליחות ששלחו המלוה ונעשה שלוחו של לוה הוא תובע את המלוה שנתן לידו חמשים והמלוה אינו מודה אלא בעשרים ונשבע כדין כל מודה במקצת ונפטר מתביעת השליח והכי משמע להדיא לישנא דהרמב"ם שכתב לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון וכו' מבואר להדיא מלשונו שלא היה כאן שום ידיעה שהוא שלוחו של ראובן ואפילו דמות דיוקנו לא ראה הלוה כי אם שלוי בא בשליחות ראובן ואמר אני שלוחו ולקח חמשים משמעון וכו' והדברים ברורים כשמש והדין דין אמת ורבינו הבין דהרמב"ם מיירי היכא שהיה ידוע בעדים שהוא שלוחו של מלוה דבזה צדקו דברי רבינו דנשבע הלוה ויפטר כיון שירד ברשות לתת לשלוחו ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה וחלילה שהרמב"ם יחלוק אזה דהדין דין אמת כמ"ש רבינו כשהוא שליח נעשה בעדים או א"ל פא"פ או בכתב אלא דקשה אדברי רבינו שפסק כאן דנשבע הלוה ויפטר ולמעלה כשהשליח כופר במלוה פסק דהלוה מקבל עליו חרם סתם שמסרם ליד השליח ואפשר דהתם כיון דעשאו שליח לגבות כל החוב ולוה טוען ודאי שנתן לו כל החוב הו"ל מלוה שמא ולכן אין על הלוה אלא חרם סתם אבל כאן גם המלוה טוען ודאי לא עשיתיו שליח אלא לגבות חצי החוב ולא הביא לי אלא חצי החוב ואתה נשארת לי חייב עוד חצי החוב בברי הילכך הלוה ישבע ויפטר:
א ועיין בזה במרדכי פרק הגוזל:
ב סָעִיף ב ועי' בת"ה סימן ש"ח שהאריך בדין זה וכתב ג"כ דהלוה או הנפקד צריך לישבע ולא סגי להו בחרם סתם ומ"מ כתב שם דאין הלוה צריך לישבע אלא כשהשליח כאן וטוען עליו ברי שלא נתן לו וע"ש:
ג וכ"כ המרדכי פרק הגוזל קמא דמ"ט ע"ב ועיין בזה בת"ה סימן ש"ה ובמהרי"ק שורש ק"כ שהאריך בזה:
ד סָעִיף ד וצ"ע דמאחר שנתן ה לאשת לוי היה להיות פטור כמו שנתבאר לעיל כתב נמ"י פרק המפקיד דף ע"ד ע"א מי ששלח שלוחו למשכן לו משכון ומשכנו ולא יודע אצל מי הוא הוי פושע וחייב לשלם לו ואם אמר אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם דהיה לו למשכנו בעדים אבל אם המשלח צוהו למשכנו אצל פלוני והוא כופר פטור עכ"ל ועי"ל בסימן קפ"ה הרבה דינים השייכים לסימן זה גם ס"ס קפ"ד:
ה סָעִיף ה וצ"ע דמאי נ"מ דלא ידע עם מי שלח דמ"מ טוען ברי ששלח לו ומ"מ נ"ל דאפילו אמר בפירוש ששלח עם פלוני והמלוה אומר שלא קבל שהמלוה נוטל בלא שבועה אם אין השליח כאן שאמר שנתנו דהרי אין הלוה יכול לטעון ברי שנפרע המלוה כן נ"ל:
ו סָעִיף ו ודעת רבינו בעל הטור אינו כן אלא מאחר שעשאו שליח לקבל הרי הלוה נתן לו ברשות ונפטר בזו ונראה דדוקא כשלא ידע הלוה שלא עשאו שליח לקבל הכל אבל כשידע לא נפטר בנתינת השליח כן נ"ל ופשוט הוא:
א סָעִיף א שלח לו חובו כו' דינים דסימן זה מצורפים למש"ר בר"ס שלפני זה שכתב שם ז"ל הלוה מעות מחבירו הם באחריותו עד שיגיעם ליד המלוה או ליד שלוחו ובא בסימן זה לפרש באיזה ענין נפטר ע"י שלוחו מהאחריות והנה מר"ס זה עד ס"ח כ"ר וסידר ז' דינים זא"ז ג' מהן והם הראשונים מהני לפטור הלוה מהאחריות אפי' בעשאו שליח בלא עדים ושנים מהן האחרונים לא מהני לפטרו אפי' א"ל בעדים והדין הרביעי מהני לפטרו דוקא כששלח בעדים ואלו כולם הם מדינא דגמרא ואח"כ כתב עוד דין ז' והוא ממנהג לפטרו אפי' בלא עדים ובאחד מכל אלה אין הלוה מחוייב למסור המעות ליד שלוחו דהמלוה עד שיהא בידו הרשאה ולא איירי בסימן זה אלא שבאם ירצה הלוה ליתנם לו באיזה ענין שיהיה פטור באחריות המעות. ואחר שכתבתי לך סידור דברי רבי' בקצרה אבוא לבארם בס"ד. מה שכתב שלח לו חובו כו' בב"מ דף צ"ח א"ל השואל שלחם ביד בנו או ביד עבדי ביד שלוחי ביד בנך ביד עבדך או שלוחך כו' חייב וכן בשעה שמחזירה ע"כ וכתב הנמ"י שם בפירושו להמשנה ז"ל דמהכא דא"ל משאיל שלח פטור שמעינן דאם א"ל מלוה או בכתבו מנה שיש לי בידך שלחה לי עם הבא ראשון ושלחה פטור עכ"ל הרי דדקדק ממשנה זאת דינים הראשונים שכ"ר כאן וכתב דבין בשואל ובין בלוה אין חילוק בין אמר לו פא"פ ובין כתב לו בכתב ושגם אין חילוק בין יחד לו פ' לכתב לו שלח עם הבא ראשון וה"ה עם מי שתרצה לא הזכיר רבי' ולא שום אחד מהפוסקים דבעינן בהני בבא קמייתא שיאמר לו כן בפני עדים דוקא דלא אברי סהדי אלא לשיקרא וכמש"ר בר"ס קפ"ב ע"ש וה"ה נמי אם אמר לשליח בלא עדים לך ואמור לפ' ששלחתיך שישלח לי מעותי על ידך והוא מודה בשליחות ששלחו דהוי שליחות ועד"ר. ומ"ש אפי' שהשליח עכו"ם כו' כן כתב [בעה"ת] שער נ' והביא ראיה מהרמב"ם ומשמע שם אפי' לא א"ל והפטר ועד"ר:
ב סָעִיף ב אבל אם שלח כו' או במקום סכנת דרכים כו' נראה דגם האי דינא בתרא דשלחו במקום סכנת דרכים אינו שייך אלא בהאי דכתב לו שישלחנו עם מי שירצה דאילו בבבא קמייתא דיחד לו פ' אין תרעומתו עליו אלא על שלוחו שלא הו"ל להוליכו לו בעת הסכנה אבל הוא נתנם ברשות דזה שצוהו וק"ל:
ג סָעִיף ג ואפילו לא אמר לשליח כו' עד"ר דשם מבואר היטיב כוונת רבי' ורבינו כתב עוד רבותא דאפי' לא א"ל בפני עדים שיאמר להלוה שישלחם לו אלא לך וא"ל שדעתך לבוא לכאן כו' ונראה שלמדו רבינו ממ"ש שם בגמרא דבממציא לו שליח אינו נפטר הלוה והיינו כדפי' רש"י דא"ל אית לי זוזי גבי פ' ולא קמשדר לי אתחזי ליה דילמא אינש הוא דלא משכח לשדורי לי וכמש"ר אחר זה מיד ומשמע ליה לרבינו דדוקא בכה"ג דלא עשאו בלשונו שליח כלל אפי' בהבאתו לו אחר שיתנם לו הלוה דלא נפטר אפי' א"ל כן בפני עדים הא אם א"ל הביאם לי מהני בכל ענין שיאמר להלוה בשמו וגם משום דאמירה לו בשמו שישלחם לו בלא אמירה על ידך לית ביה רבותא כלל. וגם יש לומר דבכלל דברי רבינו הוא אלא שקיצר דמסתמא א"ל שיאמר להלוה שישלחם לו והיינו נמי דכתב רבינו בסמוך מסר לו חותמו וא"ל הבא לי מעותי והשליח אמר לו שלחני אליך לאמר שלח מעותיו [ואין כוונת רבינו לומר שהשליח שינה בשליחותו וכמ"ש בסמוך אלא] משום דמסתמא כשא"ל הביאם לי גם כן א"ל שישלח לו אלא שלא א"ל שלח ע"י וכמ"ש שם ועד"ר:
ד סָעִיף ה (ו) לא עשאו שליח בעדים אלא שמסר כו' ז"ל הגמרא שם אמר רב יהודא אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליהם ר"י אמר אם עדים חתומים עליהן משלחין ע"כ וז"ל רש"י בדיוקני מסר בעל הפקדון לשליח סימנין וכתב לו (ר"ל או כתב לו) חותמו באיגרת למסור לו וא"ל לך והתראה לפ' ליתן לך מעות שיש בידו עכ"ל. וחותם הנזכר בדברי רבינו ר"ל ג"כ סימן שלו כגון כוורא דרב ועדים מעידים עליו ומשמע לרבי' דשמואל ור"י תרוייהו ס"ל דין הנ"ל דאם אמר לשליח בפני עדים מעות יש לי אצל פלוני לך והבא פשיטא דהוי שליח אבל אם לא אמר כן בפני עדים רק בינו לבינו אמור לך אצל פלוני ואמור לו שצויתיך לילך אצלו ואם יתן מעותי הביאם לי ובאולי לא יאמין לך שדברתי אליך דברים אלו הרי לך חותמי לסימן שמה שתדבר הוא ממני ומאתי ועל מסירת החותם העמיד עדים או שחותמו ניכר לעדים בזה פליגי שמואל סבר כיון שעל השליחות עצמו שא"ל הביאם לא העמיד עדים לא נפטר הלוה מהאחריות ורבי יוחנן סבר נפטר גם בזה. וזהו שדייק לשון רבינו לא עשאו שליח בעדים כלומר שליחות הנזכר לפני זה דהיינו דא"ל הביאם לי לא א"ל בפני עדים אלא מסר לו חותמו וע"י החותם יאמין לו כשיאמר להלוה פ' המלוה א"ל שצריך למעותיו ואם תתנם לי א"ל שאביאם לו וזש"ר ומסרו לו לאמר לך והבא לי מעותי כתב רבי' לאמר כלומר על ידי החותם יתאמת להלוה איך שא"ל להשליח לך והבא לי אבל אין עדים ממש על הדבר מש"ה פליגי בזה: ומה שכתב רבי' והוא בא כו' לאמר שלח לי מעותי לשונות הללו של המשלח ושליח שנקט רבי' לא מצאתי בשום פרשן ופוסק ונראה דרבי' אורחא דמלתא נקט וכתב גבי כל חד לישנא דשייך ביה דסתם דיבורו של מלוה אל השליח לך והבא מעותי וסתם דיבורו של שליח ללוה הוא פ' א"ל לאמר לך שתשלח לו מעותיו ואני אביאם לו כשתתנם לי וזה יתאמת לך ע"י החותם שנתן בידי ולא שכיון רבינו לומר שהשליח שינה מדברי המשלח. ובנוסח דפוס ב"י נדפס בו כאן תוספת דברים וז"ל והוא בא ללוה כו' עד חותמו לסימן והלך זה והראה הסימן ותובע המעות שבידו להוליכן לפלוני והעדים מעידים כו' לפי נוסח זה נ"ל דצריכין להגיה אות י' דמ"ש והוא בא צ"ל והוא יבא ומדברי המלוה הוא וה"פ דמתחילה כ"ר כלל הדברים דענין מסירת החותם הוא שמסרו בידו לסימן שעמו ילך ויאמר ללוה מה שיפרש אח"כ ויביא לו מעותיו ואח"כ פירש הדברים שהשליח יבא ללוה לומר פלוני שלחני כו' וכן עשה השליח והלך והראה כו' והעדים כו' וק"ל. ובין לנוסח זה ובין לנוסח קמייתא ראיה מכאן למ"ש לפני זה דגם בעשאו שליח בעדים וא"ל המלוה שיאמר ללוה בשמו שישלח לו מעותיו רק שלא אמר שישלחנו ע"י [אינו שליח] וכמ"ש לעיל ומיירי שגם הלוה מודה שלא דיבר אליו השליח שישלחנו על ידו מש"ה לא כ"ר כאן שום קבלת חרם ושבועה ולא כמ"ש מ"ו ר"מ ז"ל בש"ע כאן ג"כ דין שבועה כמש"ר בסמוך בדעת הרמב"ם. ונראה מדעתו שהבין דברי רבינו שיש שינוי טענה בין הלוה להמלוה. ואת הנלע"ד כתבתי ועיין בסמ"ע. ופסק רי"ף כשמואל כולי ע"ש באשר"י שכתב מה שנ"ל למה פסק רי"ף הכי ודחהו: ומה שכתב וכ"כ הרמב"ם כו' בסוף פ"א דשלוחים כתב ז"ל אבל אם לא היה הכתב כתב ידו שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו אז אפי' היו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רימו בו שמעון חייב כו' ויש מי שהורה שישבע כו' וכלשון רבי' שבכאן והנה נראה דהוא ז"ל פי' הך מימרא דדיוקני כמ"ש התוס' וז"ל שם דף ק"ד אין משלחין בדיוקני פי' אם אמר לסופר כתוב לפ' שישלח לי מעותי ע"י פ' ואח"כ חתם בדיוקני שלו אפי' עדים חתומים עליה שהוא דיוקני שלו אינו מועיל כו' ע"ש וז"ש הרמב"ם טען ראובן ואמר אני לא שלחתי כתב זה ואחרים רימו אותך דמשמע דבסימן מודה דשלו הוא והוא נתנו לו בידו אלא שמה שכתב בכתב שאני שלחתיהו לשלחו ע"י שליח זה זה לא בשליחותי אלא אחרים רימו אותך ואני לא כוונתי בנתינת החותם אלא לגלות שהוא נאמן וכמ"ש לעיל הרי הלוה חייב באחריותן כשמואל נמצא שמש"ר וכן כתב הרמב"ם טען המלוה ואמר כו' הכל ענין אחד הוא ור"ל שגם הרמב"ם פסק כשמואל אבל בפירושא דמילתא אינן שווין שהרי רבינו כתב לפני זה שליחות מעות בדיוקני כפירש"י והרמב"ם פירשוהו כדפירשו התוס' וכמ"ש. ומל' ב"י משמע קצת דס"ל דרבינו כתב טען המלוה ואמר כו' לבבא בפני עצמו ולא נהירא דא"כ קשה למה הפסיק רבי' ענין השליחות דפתח ביה והו"ל למסמך האי בבא לדינים הדומים לו שכתב אח"כ מס"ח ואילך וגם שכמעט דברים הללו נכללו במ"ש שם. ואשר לא העתיק רבי' גם ריש דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב שהיה שם חותם מפני שסמך אמ"ש לפני זה ולא כתב אלא את אשר נתחדש בפירושו דהרמב"ם וק"ל. ומש"ר בס"א כתב לו שלח ע"י פלוני כו' פטור היינו כשמודה שהוא כתב ידו. וטעם דרמב"ם שכתב דהלוה חייב באחריותן והטעם דיש מי שהורה עיין בב"י וצ"ל דמיירי דאין השליח כאן דאל"כ היה צריך לישבע מטעם אחר כיון דאכחש ליה השליח וכמ"ש בסמוך ומה"ט נמי לא הזכיר רבי' כאן שבועה שצריך לישבע להלוה ששלחו (זו או) שנאנסו מידו כמו שהזכיר בסמוך וק"ל:
ה סָעִיף ז כתב הרי"ף היכא דשדר כו' והכי נהיגי תגרי כו' כצ"ל ור"ל דנהגו דאפילו לא יחד לו אדם רק כתב לו שלח שולחין ע"י זה שמביא הכתב וע"ז כתב הראב"ד ובמקום כו' ודוק: וכתב הראב"ד כו' מכאן עד סי"ג הכל מדברי הראב"ד הביאו בעה"ת שער נ' ובשער כ"ט ע"ש:
ו סָעִיף ח ודאי פטור כלומר ואע"פ שאין עדות על ההסכמה כיון שהודה בהסכמה ואיכא עדות שהוא כתב ידו: מתוך שיכול לומר נאנסו אף על פי שזו טענה גרועה וכמש"ר סימן ק"ח הרי גם טענת מסרתיו לשלוחך ע"פ כתבך טענה רעועה כיון שזה מכחישו ואומר לא עשיתיו שליח מעולם ואין זה כתב ידי: נאמן לומר מסרתיו כו' ומסיים בספר התרומה ז"ל ולא מצי היאך למימר שטרך בידי מאי בעי דהכי איפסיק הלכתא בפרק המוכר את הבית עכ"ל ור"ל דשם דף ע' פסקו כן ומטעם דהנפקד לא חש לשטרא כיון דיכול לטעון טענת נאנסו. וגם המפקיד לא חש דאורחא למדחיה נאבד שטרא: ואם הוא לוה ל' בעה"ת ואם הוא מלוה בשטר כו' ור"ל שאז יכול המלוה לומר שטרך בידי מאי בעי שאין ללוה טענת נאנסו דלוה חייב באונסים: אלא (שהמלוה צריך) [שצריך] לישבע שבועה חמורה כעין של תורה כך גירסת ספרים המדוייקים ור"ל כעין שהוא צריך לישבע על טענת נאנסו שהיא ש"ד ועד"ר:
ז סָעִיף ט ואם התובע כו' הרי זה מחרים כו' עיין הטעם בב"י:
ח סָעִיף י השליח אינו נאמן כו' פי' להיות פטור משבועה ולפטור הלוה כשהן שנים מן החרם לפי שהן נוגעים בדבר כו' פי' שצריכין לישבע כדי ליפטר. גם בר"ס נ"ז בדין שלישות בס"א ובס"ב כ"ר דהיכא דיש תרעומת על השליש דאינו נאמן אפי' כדין עד אחד ושם בס"ג כתוב הטעם משום דיצטרך שבועה דאי לאו השבועה הו"א דהיה נאמן במגו דהיה אומר החזרתיהו להנפקד או הלוה מש"ה קאמר דאין זה מגו דהא גם בטענה זו לא היה מתנצל משבועה דהיה צריך לישבע וכדמסיק רבי' אח"כ וכ"ש אם היה טוען נאנסו מידי דהיה צריך לישבע ש"ד ומש"ה ניחא ליה למימר שנתנו למלוה וס"ד כשהן באין בתורת עדות א"צ לישבע כדין עדים וק"ל ועיין מ"ש בדרישה בסמוך סעיף י'. והקשה ר"ן כיון דס"ס נשבעין הם אין כאן נגיעות עדות כלל וי"ל כיון שא"א להאמינם אלא בשבועה אין תורת עדות עליהן שאין עדים צריכין שבועה: והלוה כו' חרם כו' וא"צ שבועה דהו"ל כאומר ודאי פרעתיך כו':
ט סָעִיף יא נשבע השליח ללוה או לנפקד ס"א למלוה או למפקיד כו': והלוה או הנפקד נשבע להמלוה היסת כו' זה ל' בעל התרומות שם מפני שיש עליו כעין טענת ברי מפני שהשליח מכחישו שלא נתן לו כלום וכה"ג אמרינן בקידושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו כו' והא נמי דכוותא היא. עי' בבעה"ת מה שהקשה ע"ז מכח חנוני על פנקסו ומה שתירץ: וי"א שאין על הלוה כו' כתב ב"י הטעם כיון שאומר ודאי פרעתיך והמלוה טוען שמא. ומה שלא הביא רבי' י"א אלו לעיל סימן צ"א בדין חנוני ופועל וב"ה כשהב"ה נתן לחנוני מעות ליתן לפועליו דכתב שם דנשבע החנוני לב"ה היסת שעשה שליחותו ונפטר ואמאי הרי ב"ה טוען שמא נגד החנוני י"ל דשם כיון שהפועלים נוטלים מב"ה דין שישבע החנוני כדי להפיס דעתו של ב"ה משא"כ כאן שאינם נוטלים וק"ל:
י סָעִיף יב נשבע השליח כו' ונשבע המלוה כו' מקור דינים אלו בקידושין דף מ"ג ברש"י והרי"ף והרא"ש כמש"ר. וז"ל הר"ן שבועת השליח אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועת חנוני דהתם משום דליכא שבועת המשנה אלא כשנשבעין ונוטלין אבל מלוה דנשבע ונוטל צריך לישבע שבועת המשנה בנק"ח כשבועת שפועלים. וכתב עוד הר"ן ז"ל דהאי שבועת מלוה לא בדינא היא דהו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב אלא משום דשלוחים מכחישים למלוה תקנו רבנן דלישתבע מלוה וא"ת השלוחים למה נשבעין הא אין הלוה טוען ברי נגדם שלא פרעו למלוה י"ל כיון שהלוה טוען ברי שנתן להם והמלוה טוען ברי שלא נתנו לו מצטרפין טענותיהן ומשביעין אותם וכיון דמש"ה הוא היכא דמת מלוה כו' (כמ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ם) עכ"ל ר"ן. גם בעה"ת כתב דומה לדברים האלו שם ע"ש: נשבע השליח שנתנם כו' פי' שבועת היסת וכמ"ש ואם טען נאנסו צריך ש"ד ורבי' קיצר: שהשליח אינו נאמן כו' פי' לפטור הלוה: לפי שהוא נוגע כו' כמ"ש לעיל בשם ר"ן שכל עדים שצריכין שבועה לאו שמם עדים. וכתב עוד אפי' אם הלוה יפטור העדים משבועה לא מהימני דאיכא למימר בההיא הנאה דפטר להו משבועה המה מעידים לו אך אם פטרם מתחילה נאמנים עכ"ל ר"ן ור"ל מתחילה כשנתן להם הממון (ולא קודם שידע שיש שם ערעור בדבר השליחות) אמר הרי לכם המעות ואתם תהיו נאמנים לומר נתננו למלוה: חשוב כע"א ומזקיק כו' פי' אחר שיפרע הלוה להמלוה יחזור ויתבענו ויאמר שלא כדין פרעתיך והרי עד בדבר ואז מזקיקו עד הזה למלוה שישבע ש"ד אבל א"ל מיד שהרי אין נשבע ש"ד ונוטל כמ"ש בסימן פ"ד וסי' ק"ח וגם בטור סי' צ"ו: ואם הן שנים הן עדים כו' ז"ל ב"י ויש לתמוה כו' [עב"ח שהביאו] וצל"ע לפי סברתו ששנים לא יפקיעו ע"פ דיבורו של הלוה ממון המלוה א"כ גם לחייב למלוה שבועה לא יהיה הלוה נאמן שהרי השבועה אתיא לידי ממון שאם לא ירצה לישבע יפקיעו ממנו הממון ודומה לזה כ"ר סי' צ"ג בשם הרא"ש בס"ו ע"ש ובעיקר הקושיא אומר אני כאן כיון דלאו כ"ע דיני גמירי לידע שהוא יתחייב למלוה ושהשלוחים יהיו פטורים לכן סמכינן אדיבוריה דאי לאו לקושטא קאמר אין מדרך עולם לפטור השלוחים ולומר אני ראיתי שנתן לך אדרבה מיד שתבעו המלוה דרכו לחזור על השליח ולומר הרי נתתי לך המעות איה ואיפוא הם תן אותם לי ולפיכך זה שאמר מיד אני ראיתי שנתנו לך ודאי קושטא אמר. ועי"ל דכאן מיירי שקודם לכן עד שלא ידענו שום ערעור מהמלוה שמענו מלוה שאמר אני ראיתי שהשלוחים עשו שליחותם שהלכתי עמהן ובעיני ראיתי שנתנו לו והך דומה למ"ש הר"ן דאם פטר להו מתחילה מהימני ולא חיישינן לקנוניא כולי האי שפטרם מתחילה כדי שיהיו נאמנים אח"כ לומר שנתנום לו ה"נ לא חיישינן שאמר מתחילה ראיתי כדי שיהיו נאמנים אח"כ. א"נ מיירי שיש עדים על הדבר שנתן הלוה (להעדים) [להם] המעות וגם יש עדים שהלכו עם העדים עד שבאו אל המלוה ובא הלוה ואמר קודם שידענו מהערעור בפני נתנו להמלוה דמסתמא אינו משקר וכן משמע לשון רבינו שכתב כגון שהמשלח הלך כו' דמשמע שכן הוא ברור לנו שהלך עמהן וק"ל:
יא סָעִיף יג אבל אם בא השליח לבדו כו' אינו יכול להשביעו כו' סתם רבינו כאן כהרמב"ם שאינו יכול להשביעו כיון שאין מי שמבקש ליטול ממנו אבל לעיל סימן צ"א בחנוני ובפועלים הביא רבינו דעת הרמ"ה שחולק ע"ז וס"ל דאפילו בבא השליח דהיינו החנוני לבדו ואומר נתתי צריך לישבע מטעם כיון שבא ליטול מב"ה וק"ל:
יב סָעִיף יד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בכלל ס"ט דין י"ב כ"כ וע"ש: אם יש חילוק כו' משום דמצינו לענין קנין דיש חילוק ביניהן דאיכא מ"ד הולך לאו כזכי דמי וכמש"ר בסימן קכ"ה ובסימן רמ"ה מש"ה שאל אם יש נ"מ גם כן בזה וכן משמע לשון התשובה כתבתיה בדרישה אבל הוא דוחק דאין ענין זה לזה ועד"ר שם כתבתי פי' אחר ע"ש:
יג סָעִיף טו ואיני מבין דבריו מה ענין זה למודה מקצת וכו' עיין בב"י שהביא לשון הרמב"ם בסגנון אחר [גם הב"ח הביאו] ומתרץ שם להרמב"ם [וקצת מנהו בב"ח] גם עיין בכ"מ שם: ישבע הלוה ויפטר אע"ג דלעיל אמר דאין עליו אלא חרם סתם שאני הכא דאמר המלוה חזקה שליח עושה שליחותו והריני לא שוויתיו אלא ליקח כו':
א סָעִיף א אם עשאו המלוה שליח ואמר כו' בפרישה כתבתי דכל הני שליחות מיירי אפי' א"ל כן בלא עדים ודה"ה אם אמר להשליח לך אל פלוני וא"ל שישלח לי על ידך דפטור הלוה ועכשיו באתי להביא ראיה לזה מדברי התוספות דשם בפרק הגוזל מהא דאמרינן בגמרא האי שלוחו ה"ד אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן ופירשו התוספות דר"ל היכי מסר לו המשאיל כיון דלא ידע או שלוחו של שואל הוא ע"ש ויש לדקדק למה הוצרכו התוס' לפי' זה הלא כבר פירשו רש"י שם בע"א ז"ל מנא ידעינן דשלוחו הוא דקרא ליה מתניתין שלוחו עכ"ל ולכאורה פירושו דרש"י מיושב יותר על הל' דמנא ידעינן מפי' התוס' אלא ודאי משום דקשה להתוס' דאי כפירש"י לא הוה מקשה מידי די"ל דמודה השואל דעשאו שליח בינו לבינו ופטור כיון דלא טרח נפשו לשווייה שליח בעדים מש"ה פירשו התוס' דקושיית מנא ידעינן אהמשאיל קאי דמתחלה קודם שיודע שיודה לו השואל היאך מסר לו דלמא משקר השליח לאמר בשמו מה שלא שם בפיו וז"ל נ"ל ברור ודוק: ואפי' שהשליח עכו"ם כו' כ"כ בעה"ת בשער נ' והביא ראיה מהרמב"ם שכתב בפ"ב משלוחין האומר לחבירו מנה שיש לי בידך שלחהו כו' אפי' היה קטן כו' נפטר ומשמע דה"ה חרש שוטה ועכו"ם עכ"ל. וכתב המ"מ שם טעמו דהרמב"ם דמשמע ליה דשלח ביד בני דקתני במתניתין היינו קטן דאי גדול היינו על ידי שלוחו ועוד נלמד ממתניתין דפרק הספינה שלח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר כו' וטעמו שם דחייב משום דלא א"ל בהדיא לשלחו ע"י הא אמר לשלחו ע"י פטור אע"פ שהוא קטן ומכל זה משמע שאפי' לא אמר ליה מלוה והפטר אם שלחו בידו פטור כיון שציוה לשלחו בידו ולא דמי למש"ר לעיל סימן ק"כ דאפי' א"ל זרוק וזרק חייב דזרוק ושמור קאמר דהכא אין סברא לומר שכוונתו היה שישלח עם העכו"ם וילך אחריו ולפ"ז נראה דמ"ש בעה"ת ולאחר שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל סיים וכתב בשם הרמב"ן דצ"ל שלח לי ביד עכו"ם והפטר וב"י הביאו כאן דאינו ר"ל והפטר אלא כלומר ובזה דאמר שלח לי על ידי עכו"ם יהיה פטור וכן מוכח מדברי הרמב"ן שהביא מיניה וביה שהתחיל וכתב שאין הנפקד פטור אע"פ שא"ל שלח לי [סתם] עד שישלח ע"י אדם הראוי להיות שלוחו כו' משמע דוקא בשלח סתם אינו פטור הא אם פירש לו לשלוח לו ע"י עכו"ם הוא פטור וסיים בשלח לי ע"י עכו"ם והפטר אלא ודאי והפטר ר"ל אז הוא פטור וק"ל גם בש"ע סתם כדברי רבי': (ג) ואפילו לא אמר להשליח כו' בב"ק ד' ק"ד איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח דלהכי טרח ואוקמיה בעדים דליקום ברשותיה רבא אמר לא הוה שליח ה"ק אינש דמהימנא הוא אי בעית לשדורי בידו שדור בידו עכ"ל ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כרב חסדא משום דר"י ור"א דלשם קיימי כוותיה ומסיק שם בגמרא דדוקא בכה"ג אבל בממציא לו שליח וא"ל אית לי זוזי גבי פלוני ולא קמשלח לי אתחזי ליה אולי ישלחם לי ע"י בזה ד"ה מודים דאינו נעשה שליח אפי' א"ל כן בפני עדים וכתב הרא"ש שם ז"ל שליח שעשאו בעדים פי' דאמר לו בפני עדים לך והבא לי מעותי שביד פלוני (פי' בהא דוקא פליג רבה עליה דרב חסדא כיון דלא אמר לי אמור לו שישלח לי על ידך וכ"כ בהדיא ברמזים) וכן הגיה מהרי"ץ באשר"י שלו וכן מוכח מלשון הרא"ש מדסיים וכתב אבל א"ל [א"ל] לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג פשיטא דהוי שליח עכ"ל וכן הוא כוונת התוס' וע"ד שיתבאר ורבי' הלך בשיטתו וכמ"ש בפרישה וכן כתב ר"י נכ"ח ח"ב ז"ל שליח שעשאו בעדים כגון שא"ל לך קח לי מעותי שיש לי ביד פלוני וכ"ש אם א"ל אמור לפל' שישלח לי מה שיש בידו ונתן לו פטור הנפקד עכ"ל. וכן כתב הנמ"י בפ' הגוזל ע"ש והנה נראה לי משמעות ל' דכולהו רבוותא הנ"ל דאף דאמר ראובן לשלוח לפני עדים לך לשמעון ואמור לו בשמי שישלח לי מעותי ואם ירצה ליתנם לך הביאם לי ג"כ פליגי רבה עם רב חסדא כל זמן שלא א"ל בהדיא ששלחו להגיד שישלחם לו על ידו ומפני שהיה פשוט בעיניהם שמה שא"ל בשמו לשלחם לו אין בו צד שליחות כל זמן שלא א"ל שלח על ידו מש"ה לא כתבוהו ולא כתבו אלא מ"ש ליה הביאם לי שיש בו צד שליחות וכן הוא כוונת רבי' וכמ"ש בפרישה ע"ש מ"ש עוד מזה. וכתבתי כל זה להוציא מלב המפרשים דברי רבינו דחדא באידך תליא דבא"ל בשמו שישלחם לו הו"ל כאילו א"ל שישלחם לו על ידו וממילא בממציא לו שליח דחייב הלוה אם היה א"ל להשליח שיאמר לו בשמו שישלחם לו אף שלא עשאו שליח להביא לו היה פטור הלוה וז"א שהרי כל הני רבוותא דקדקו לכתוב אם לא אמר שלח על ידו ולא משתמט אחד מהן לכתוב דאפי' א"ל שלח לי סתם. ועוד נלמד זה ממשמעות הלשון דקאמר בגמרא סתם שליח שעשאו בעדים רבה אמר לא הוי שליח משמע דאפי' א"ל קצת לשון שליחות. ועוד תדע דהא ההוא דתנן השואל את הפרה ושלח לו המשאיל על ידי שלוחו של שואל דפטור פירשו רבה דמיירי דעשאו השואל שליח בעדים ואפ"ה פטור והרי שם גילה השואל בעצמו דעתו דניחא לו שישלחם לו וגם עשה שליח להביאם לו ואפ"ה קאמר דפטור כיון דלא א"ל שלח לי ע"י ש"מ דלאו חדא באידך תליא ועמ"ש בפרישה עוד הוכחות לזה מדברי רבי' מיניה וביה ודוק. והנה אעתיק לפניך ל' התוס' מ"ש בזה שנראה לכאורה מדבריהן סתירה לדברי ואחר שנדקדק בדבריהן ונעמוד על תוכן וביאורן אדרבה מהן תראה ראיה לדברי והוא זה כי שם ד' ק"ד בד"ה שליח שעשאו בעדים כו' כתבו ז"ל לכאורה נראה דאיירי כגון דלא א"ל שלח לי ע"י רק עדים מעידים שעשאו שליח אבל אם היה אומר שלח לי ע"י פשיטא דהוי שליח דהא תנן בהשואל כו' עד חייב ומה לי א"ל בפניו ומה לי א"ל שלא בפניו כו' ע"ש והנה ע"כ צ"ל דכוונת התוספות במ"ש דלכאורה נראה דאיירי כגון דלא א"ל שלח לי ע"י אינו ר"ל דלא א"ל ללוה בעצמו דאם כן הא דמסקי וכתבו ע"ז אבל אם היה אומר שלח לי ע"י כו' יהיה פירושו ג"כ שא"ל ללוה עצמו וז"א דא"כ האיך מסקי לכתוב ע"ז ומ"ל א"ל שלא בפניו שלח הרי בהו"א זו איירי משא"ל ללוה כן בפניו ועוד יש דקדוקים והוכחות אחרים על זה אלא ר"ל דלא א"ל להשליח בפני עדים שיאמר לפלוני הלוה שישלחם לו ע"י שעשאו שליח ממש דבהא לא הוה פליג רבה דהא תנן בהשואל כולי וכנ"ל בשם הרא"ש והשתא שפיר מסקי וכתבו ומה לי א"ל שלא בפניו ר"ל שלא בפני הלוה אלא אמר כן להשליח בפני העדים ומ"ש התוס' ז"ל רק עדים מעידים שעשאו שליח ר"ל שא"ל אם יתנם לך מדעתו הביאם לי וכאשר פירשו הרא"ש ורבי' רק דלפ"ז קשה דלא הו"ל להתוס' לסתום ולכתוב רק עדים מעידים שעשאו שליח אלא הוה להו לפרש במאי עשאו שליח ונ"ל דמש"ה סתמו משום דאורחא דמילתא הוא כשמדבר עם השליח בפני עדים ושלא בפני הלוה אומר לו הנני עושה אותך שליח לך אל פלוני והבא לי מעותי ואינו אומר אמור לו בשמי שישלח לי המעות על ידך ובהא פליגי רבה ורב חסדא אם נאמר שמסיק לפטרו להלוה מאחריות או לא והא דכתבו התוס' דלא א"ל שלח לי ע"י ק"ק דלא הול"ל שלח לי ע"י כיון דלהשליח מדבר אלא הול"ל אמור לו שישלחם לי ע"י וי"ל כיון דמדבר כן בפני עדים כדי שהעדים יודיעו אותו להלוה הו"ל כאילו מדבר עם הלוה עצמו ועיקר כוונת התוספות לא הוה אלא למעט דלא תאמר דפליגי בעשאו שליח ממש שישלח הלוה ע"י וק"ל ומסקי התוס' וכתבו אלא שלקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה כו' לכך צ"ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח וזה נראה כסתירת דברי וז"א להמעיין באשר"י דדחה זה וכתב דהא ג"כ לשמואל איכא תקנתא כשעשאו שליח בעדים ואכתי ס"ל מדאקשי לשמואל מאי תקנתיה משמע דלא ס"ל לשמואל תקנתא דעשאו בעדים אלא ס"ל כרבה דלא מהני והסכים למ"ש התוס' ראשונה דלכאורה כו' הנ"ל ואין להקשות להרא"ש ורבי' לסברת המקשן דלשם הו"ל להמשנה דהשואל דאייתי התם לאיפלוגי מיניה וביה הכל בדיבר עם השליח בפני עדים דאם א"ל הביאם לי פטור ואם א"ל אמור לפלוני שישלחם לי ע"י חייב י"ל דמתניתין אורחא דמילתא קתני דשלא בפניו רגיל לומר לשלוחו הביאם לי ובפני המשאיל רגיל לדבר עם המשאיל לשלחם לו ע"י שלוחו זה ודוק: (ז) כתב רב אלפס היכא דשדר ליה כתבא כו' הנה אעתיק לפניך לשון הרי"ף דהגוזל קמא ז"ל והיכא נמי דאתנו בינייהו מעיקרא כל דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשות לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשות לשדורי בהדי מאן דחזי ואי אתניס באורחא ברשותא דמריה אתניס והיכא דשדר לחבריה כתבא וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה לא מיחייב באחריותו דהכי נהיגי תגרי וקיי"ל בכי הא דמנהגא מלתא היא כו' עכ"ל ולא מצאתי בשום מקום שכתב הרי"ף עוד מדין זה ובנוסח זה הביאו ג"כ הרא"ש וכתב על הך בבא בתרייתא ז"ל ולא ידענא כו' [עב"ח שהביאו]. והנה יש לתמוה שהרא"ש כתב עליה דהרי"ף דפשיטא הוא ורבינו כתב בשם הרי"ף הך בבא דמנהג דתגרי בלשון שקשה עליה מנ"ל וכמו שגמגם בדבריו הראב"ד ז"ל שהביאו רבינו גם בעה"ת. לכן נראה בבירור שהיתה לרבינו נוסחא אחרת והיא היתה נוסחת הראב"ד והוא זה שבנוסחאות הרי"ף שהיו ביד רבי' היה כתוב בהך בבא אחרונה בין תיבות לא מיחייב באחריותו ובין תיבות דהכי נהיגי עוד בבא אחריתא והוא שכ"ר כאן היכא דשדר ליה כתבא לחבריה כו' שדרינהו ניהליה כו' ולא הזכיר פלניא ועליה קאי דהכי נהיגי כו' וד' דינים הזכיר הרי"ף. א' א"ל שלח לי בהדי פלוני. ב' א"ל שלח לי ביד מי שתרצה. ג' כתב לו שלח ביד פלוני זה וחידש בה אע"ג דלא אמר ליה פה אל פה אלא כתב לו כן דמהניא. ד' כתב ליה שלח לי ולא הזכיר פלניא ולא מי שתרצה. וג' ראשונות מדינא. ורביעית ממנהגא. ורבינו הביא בריש הסימן בבא קמייתא דא"ל שלח לי בהדי פ' ואח"כ הביא בבא שלישית בכתב לו שלח בהדי פ' ואח"כ בבא שניה כתב לו שלח בהדי מי שתרצה והפך רבינו הסדר כדי שיהיה לפ' זא"ז. וגם להוסיף ולכלול בבבא ג' ב' רבותות יחד דהיינו דלא א"ל כן פה אל פה אלא כתב לו כן וגם לא הזכיר לו הפלוני שישלחנו עמו. ולא הזכיר בג' ראשונות שם הרי"ף לפי שהן מדינא וכ"ע מודו בהו וכמ"ש הרא"ש דפשיטא הוא ורביעית שהוא ממנהג הזכיר להרי"ף ומשום שאפשר דלאו כ"ע מודו ביה ולהכי כ"ר בשם אומרו ודוק כן נ"ל ולא כב"י שהביא בבא רביעית דדברי הרי"ף הנ"ל על מש"ר אפי' לא אמר ליה פה אל פה אלא ששלח לו בכתב כו' ורמ"י בע"ש שלו נמשך אחריו ולא כיונו יפה אלא כמ"ש הוא העיקר. ובעה"ת שער נ' הביא נוסחת הרי"ף גם כן כמש"ר וכתב אח"כ ז"ל אבל הרמב"ם רל משמע דס"ל דצריך ליחד לו השליח בפירוש שכתב ראובן ששלח כתב ללוי וא"ל מנה שיש לי בידך שלחהו ביד פלוני אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו עכ"ל וכתב עליו ב"י ז"ל דאין הכרע משם שמ"ש ביד פלוני ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט עכ"ל. ולעד"נ דלא כדברי שניהם דודאי הרמב"ם דוקא נקט ולדינא כתבו אבל אפשר שאפ"ה ס"ל כרי"ף בדין זה היכא דנהיגי תגרי וכמ"ש הראב"ד שהרי גם הרי"ף תרתי קתני דינא ומנהגא וק"ל: (ח) אלא שצריך לישבע שבועה חמורה כעין של תורה כו' אלא שהמלוה צריך לישבע שבועה חמורה כו' כך גירסת מקצת ספרים ובקצת ספרים גרסינן בב' המקומות כעין של תורה. ובספר התרומות כתב בב' המקומות שסתם שבועה חמורה. אבל נ"ל עיקר הגירסא הראשונה דשבועת הלוה ע"כ דינה כשבועת התורה בכל חומרות שיש בין שבועת התורה לשבועת המשנה כמבואר לעיל סימן פ"ז דאל"כ איך יהא נאמן במגו דנאנסו הא בנאנסו היה צריך שבועה דאורייתא בכל החומרות ועוד שלא מצינו שבועת המשנה אלא בנשבע ונוטל או שבועת טענת ספק דשותפין והדומה לו וכמש"ר סימן פ"ז דשבועת הלוה בכאן היא לפטור ובטענת ודאי שזה טוען ודאי אין זה כתב ידו אלא ודאי גם שבועה זו היא כשבועת התורה בכל החומרות ולכן גרסינן כאן כעין של תורה כלומר כעין שבועת נאנסו שהיא של תורה כך תהיה שבועה זו וק"ל: (יב) בד"א שעשאו שליח להביא את שלו אבל לא עשאו שליח כו' עד שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ג ע"ב) איתא שם בגמרא ע"פ פירש"י ור"ן דמקמי דתקנו רבנן שבועת היסת אם שלח הלוה חובו למלוה ע"י שנים והמלוה אומר לא קבלתי דבר היה נפטר הלוה דהן הן שלוחיו הן הן עדיו (ואע"פ שיש להן צד נגיעה שהממון היה מסור בידם ואיכא למימר שהם עכבוהו בידם וצריכין לומר דפרעו למלוה ואי אמרי לא פרענו למלוה הלוה אומר להו פרעוני מה שמסרתי לכם דפעמים מוסר להן בעדים מ"מ המה נאמנים נגד המלוה במגו דהיו אומרים שהחזירוהו להלוה דאף אם מסר לידם בעדים מ"מ המוסר בעדים א"צ להחזיר בעדים) אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת נוגע בעדותן הן דאי הוה אמרי אהדרינהו ללוה בעי לאשתבועי ולפיכך הן מעידין שקיבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה (בסוברים שאין עד צריך שבועה וכמ"ש לעיל בפרישה) ונוח להן להפסיד הממון להלוה מלהשבע לשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא עכ"ל רש"י שם. והנה מה שכתב רש"י ונוח להן להפסיד הלוה נ"ל דהוא ט"ס וצ"ל המלוה דהא כאשר כיונו להעיד אם יקובל עדותן לא יהיה הפסד להלוה ולמלוה יהיה הפסד דלא יוכל לחזור על הלוה כי אף שלא עשאן המלוה שלוחים מ"מ ס"ד שיהיו נאמנים כנגדו כעדים דעלמא והא דלא קאמר נוח להן לגזול דהא מש"ה משביעין אותן דחשדינן אותן דעדיין הוא בידם וכדמסיק רש"י דחשיד אממונא כו' צ"ל דה"ק דעדים הללו שהלוה אומר נתתי להם להוליך להמלוה והמלוה אומר לא קבלתי מהם והרי הן בחשד גזלנים ממ"נ או מהלוה או מהמלוה ואם יאמרו החזרנו אותו להלוה וישבעו ע"ז יתוסף להן על החשד גזלתם איסור שבועת שקר ואם יאמרו בתורת עדות נתננו אותו להמלוה יתוסף להן איסור מה שמפסידין להמלוה וע"ז ההספה קאמר דניח להן הא מהא ודוק כנ"ל ביאור שמועה דגמרא ופירש"י שרבים מתקשים בה: (יד) אם יש חילוק כולי פי' אע"ג דבהולך לו הב"ח אינו נוטל כ"א בשבועה חמורה י"ל דבתן לו מה שאתה חייב לי א"צ לישבע ש"ח מפני שיש לחלק דשאני הכא כיון שכבר היה חייב לו מחשב טפי לבעל דבר ואין נאמן כעד להצריכו לש"ח וזהו שדקדק בשאלה ובתשובה לכתוב אם יש חילוק בתן לו מנה שאתה חייב לי וגם י"ל לאידך גיסא דדוקא בהולך נפטר השליח בהיסת משום דלא הוי ליה חיוב ברור מה שאין כן בזה שהיה חייב לו ולוה חייב אפילו באונסים עד שיחזיר המעות בבירור ליד המלוה והו"א דליחייב בכאן ולא יהא נאמן באמרו נתתי קמ"ל וע"ש בגוף תשובת הרא"ש כלל ס"ט דין י"ב שגם שם כ"כ ולבסוף התשובה סיים וכתב ז"ל ולא מצינו חילוק בין הולך לתן אלא לענין קנין דאיכא מ"ד הולך לאו כזכי אבל לענין השבועה אין חילוק ביניהן עכ"ל ומסוף התשובה זו משמע כמ"ש בפרישה ולפי' הרא"ש צ"ל שאחר שהשיב לו שאין חילוק בין תן לו אתה ממון דהיינו הולך לאשר חייב לו כבר דהיינו תן השיב לו לרווחא דמלתא דלענין קנין יש חילוק ביניהן:
ב סָעִיף ג ראו סעיף 1
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.