א הלכות מצרנות לא היו כאן כל האחים ואותו שלפנינו מבקש לחלוק מקבץ ג' שבקיאים בשומא וחולק בפניהם ואם הן מעות שאין צריכים שומא א"צ ג' אלא ב' לראיה בעלמא וכתב ה"ר ישעיה דוקא מטלטלין אבל מקרקעי אין יכול לחלוק בלא דעת חבירו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין חילוק בין מקרקעי למטלטלי ומיהו כשיבוא חבירו יכול לעלות על החלק שהגיע לחלקו של זה ולומר אותו החלק שוה בעיני יותר ואני אוסיף דמים יותר ממה ששמתם אותו שומעין לו לבטל החלוקה:
ב אבל אם בא לבטל החלוקה בלא טענה ולומר נפיל גורל אחר אין שומעין לו:
ג ואם אחר שחלקו בא להם אח שלא ידעו בו בטלה החלוקה ואפילו אם היה להם שלש שדות ונטל כל אחד אחת מהן והשלישית חלקוה ביניהם וכשבא האח השלישי נפל חלקו באותה שחלקו ביניהם לא נאמר ישאר כל א' מהם בשלו אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל כל החלוקה ויפילו גורל אחד לכולם וכתב ה"ר יונה אפילו נתרצה האח השלישי ליטול מעט מזה ומעט מזה בלא גורל אפ"ה יכול כל אחד מהשנים לבטל החלוקה כיון שהיתה בטעות:
ד וכן אם בא בע"ה של אביהם וגבה חובו מחלקו של אחד מהם כגון שעשאו אפותיקי בטלה החלוקה וחולקין חלוקה אחרת:
ה אחד מהאחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר שאר השותפין מסלקים ללוקח ואפילו אם קנאו המצרן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שהשותף מסלקו דכל זמן שלא חלקו יש לו חלק בגוף השדה ועדיף טפי ממצרן וכן כתב ה"ר יהודה ברצלוני ולא מיבעיא ששותף מסלק ללוקח אלא אפילו המצרן מסלקו כגון ראובן שמכר שדה לשמעון ולוי יש לו שדה אצל השדה הנמכר לוי נותן הדמים ללוקח ומסלקו:
ו ואפילו שהלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר המצרן קודם ומסלק את הלוקח:
ז והלוקח חשוב כשלוחו לכל דבר אע"פ שלא הודיעו תחילה שהוא קנה אותו:
ח ועדי הקנין של לוקח יכתבו השטר בשם המצרן ואין צריכים קנין אחר:
ט וכן אם הוקרה צריך ליתנו לו כמו שקנאה וכן אם הוזלה צריך המצרן ליקח אותה כמו שקנאה אם חפץ בה:
י ומיהו שלוחו הוא לתקן ולא לקלקל לפיכך אם תיקן בה או השביחה נותן לו ההוצאה וכתב גאון דהוה ליה כיורד ברשות ושמין לו וידו על העליונה ואי בתר דתבעיה הוה ליה כיורד שלא ברשות ואי עקר מיניה נטיעות או קלקל מנכה לו מן הדמים מה שקלקל אפילו אם קלקל קודם שבא המצרן:
יא ואם אכל הפירות אותן שאכל אחר שבא המצרן צריך לשלם ושאכל קודם א"צ לשלם:
יב ואם לוה הלוקח קודם שבא המצרן אין שיעבוד הבעל חוב חל עליו ואינו טורף מהמצרן:
יג קנאה הלוקח במנה והיא שוה מאתים אם היה נותנה כן לכל אדם כגון שמוכר מחמת דוחק לא יתן לו המצרן אלא מנה ואם לא היה נותנה כן לאחר צריך ליתן לו מאתים וכן כל כיוצא בזה כגון שהרויח לו זמן הפרעון אם היה עושה ג"כ לאחר אז גם המצרן לא יתן ללוקח המעות אלא עד זמן שקבע לו ואם לאו צריך ליתנה ללוקח מיד אע"פ שהיא לא יתנם למוכר אלא עד הזמן שקבע לו ואם טען הלוקח שלא היה נותנה כן לאחר והמצרן אומר שכן הוא היה מוכרה גם לאחר על המצרן להביא ראיה:
יד קנאה במאתים ואינה שוה אלא מנה לא אמרינן כיון ששלוחו הוא לתקוני שדריה ולא לעוותי ואין כאן שליחות ויתבטל המכר שאין זה עיוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיו מפני שחפץ בו לפיכך אם המצרן רוצה אותה צריך ליתן לו מאתים:
טו כתב הרמב"ם ז"ל אם טען המצרן שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים:
טז היו שם עדים שנתן מאתים והמצרן טוען שאמנה היה בינו ובין המוכר והוא יודע בודאי שלא לקח ממנו אלא במנה נותן לו דמים כפי מה שהעדים מעידים ומסלקו ומשביעו שלקחו במאתים ונפטר:
יז היה תנאי ביניהם בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח אין המצרן יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאים ויזכה הלוקח בקרקע אחר שלא ישאר בזה הערמה כלל ואח"כ יסלק אותו בעל כרחו ע"כ:
יח היה לשדה הנמכר ד' מצרנים מד' רוחותיו יד כולם שוה בו כאחד ויחלקוה באלכסון כדי שיגיע לכל אחד חלק על פני כל שדהו ואם היו ה' מצרנים כגון שהיו שלשה משלש רוחותיו וברוח רביעית שנים אותם השנים חשובין כאחד ונוטלין בין שניהם חלק אחד כאחד מן החלקים שנוטלים הג':
יט במה דברים אמורים שבאו כאחד אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו ואפילו היו המצרנים הרבה ויש בהם שאינו מצרן אלא בחלק קטן מאד אם קדם הוא וסילק ללוקח או קדם וקנאה זכה בה:
כ באו קצת מהמצרנין ומקצתן במדינה אחרת אלו שבכאן מסלקין ללוקח והוא שלהן לבדן:
כא היו הרבה שותפין ביחד לרוח אחת לשדה הנמכרת כל אחד ואחד מהן יכול לסלק ללוקח ואם קדם אחד מהם וסילקו זכה הוא ואין שאר השותפין יכולים לערער:
כב ולא עוד אלא אפילו היה מצד אחד לשדה הנמכרת שדה משותף בין שנים ומצד אחר אצלה שדה של אדם אחר וקנאה אחד מהשותפין בשדה שאצל השדה הנמכרת אין בעל השדה שבצד אחר יכול לומר לאחד מהשותפין אני מצרן ודאי ואתה ספק דשמא יפול חלקך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמוהו כיון שיש לו חלק בכל השדה וכיון שקדם זכה:
כג ואצ"ל שאם קנאה אינש דעלמא שאחד מהמצרנים יכול לסלקו אע"פ שיש לו שותף עמו ואין הלוקח יכול לומר לו שמא יפול חלקך מצד אחר:
כד וכן אם שדה הנמכרת של שנים ומכר אחד מהם חלקו לאחר המצרן מסלקו ואין הלוקח יכול לומר כיון שאין החלק שקניתי מסויים שמא יפול לי חלקי מצד אחר שאינו אצל מיצר השדה שלך:
כה כתב הרמב"ם ז"ל אחד שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מן האחר אינו יכול לסלקו אלא אם כן מסלקו מכולה או מניחו בכולה:
כו אבל המוכר קרקע לב' יכול המצרן לסלק לשניהם או לסלק לא' ולהניח לאחד:
כז בעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות שאם יש לה קרקע בנכסי מלוג ובאו למכור קרקע שאצלו יכול הבעל לסלק הלוקח אפי' אם קנו מידו שמחלה ללוקח אינו כלום והבעל יכול לסלקו:
כח עמדה היא וסילקה ללוקח וכן העבד שהיה נושא ונותן בנכסי אדונו וסילק את הלוקח אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהן ואם לא רצה לא יקיים ותחזור ללוקח ויחזיר הדמים:
כט המצרן שבא לסלק את הלוקח וקודם שסילקו מכר את השדה שיש לו על המיצר אבד זכותו וגם הלוקח שקנה ממנו אין לו דין מצרן לסלק הלוקח שקנה סמוך למיצר:
ל מי שעושה שליח למכור שדהו אע"פ שהשליח בעצמו מצרן אינו רשאי לקנותו לעצמו כדאמרי' גבי אפוטרופוס שמוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו וכשמכר לאחרים כתב הרמב"ם ז"ל שאינו יכול לסלק הלוקח שהרי הוא מכר ואין לך מחילה גדולה מזו וגאון כתב דלא אשכחן ראיה לבטולי מצרנותיה בהכי ומיהו אית למיחש ליה דילמא מוזיל גבי לוקח כי היכי דכי מסלק ליה איהו דלימטי ליה בדמים מועטין ואע"ג דקנו מיניה שליחותיה דמוכר קא עביד וכי קנו מיניה לא לסלוקי נפשיה קנו מיניה אלא לסלוקי למוכר קנו מיניה:
לא מת הלוקח קודם שסילקו המצרן כתב גאון שאין המצרן יכול לסלק ליורש:
לב והוסיף הרמ"ה ז"ל לומר הוא הדין אם נתנו לאחר קודם שסילקו שאין המצרן יכול לסלק למקבל היכא דליכא למיחש לרמאותיה אבל ודאי אי זבניה לאחרים לא מיבעיא היכא דזבנה לוקח ראשון לאחריני דמצי מסלק ליה אלא אפילו היכא דזבנה לוקח שני ממקבל מתנה או מהיורש המצרן מסלקו ואפי' היכא דקנו מיניה דבר מצרא ללוקח ראשון יכול לסלק ללוקח שני ע"כ ואיני מבין למה אין המצרן מסלק ליורש של לוקח או למקבל מתנה ממנו שהרי אין הלוקח יכול להוריש או ליתן אלא מה שיש לו בה:
לג בעל חוב שטורף בחובו המצרן מסלקו ל"ש שמוהו לו בית דין בחובו לא שנא אם הגביהו לוה מדעתו בד"א שאין הלוה חפץ בה אבל אם הלוה חפץ בה חוזרת לו כדקיימא לן שומא הדרא לעולם:
לד וכתב הרמב"ם ב"ח של המוכר שטרף מהמצרן המצרן חוזר ונוטל מן הלוקח והלוקח חוזר ונוטל מהמוכר והרמב"ן כתב שאין המצרן חוזר על הלוקח שאין עשיית הטוב והישר בממונו של זה ואע"פ שהמוכר קבל עליו אחריות ללוקח פעמים לא ימצא למוכר ממה לשלם ויהיה ללוקח הלכך אין אחריותו אלא על המוכר שהלוקח אינו אלא כשליח ע"כ:
לה כתב הרמ"ה ז"ל המצרן לא יכול לאחותי לאינש אחרינא בדוכתיה לסלוקי ללוקח בדינא דבר מצרא אלא היכא דאקני ליה בארעא קדמייתא דקא תבע מחמתיה ואי לא לא מצי לאורוכי ומיהו ה"מ לאפוקי מיניה דלוקח הוא דלא מפקינן אבל למיהוי בדוכתי דבר מצרא לאזמוני זוזי ללוקח בזימניה דלא מפקע מצרנותיה דבר מצראה אפילו שדרינהו ע"י שליח שעשאו בעדים בדוכתיה קאי:
לו דינא דבר מצרא תקנת חכמים הוא משום ועשית הטוב והישר הואיל שהוא רוצה למכור טוב וישר הוא שיקננה המצרן יותר מאדם אחר הרחוק לפיכך אם יש שום הפסד למוכר לא תקנו שלא תקנו למצרן דבר שהוא הפסד למוכר:
לז כגון אם הביא המצרן והלוקח כל אחד מעותיו בין אם היו מעותיו של לוקח טובים במשקלם או חריפין יותר לצאת בהוצאה בטל זכות המצרן וכן אם היו מעותיו של לוקח מותרין ושל מצרן צרורין ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפתחן עד שיבואו בעליהם ויעמדו על המנין וכן כל כיוצא בזה:
לח וכתב הרמ"ה ה"ה נמי אם הקדים הלוקח וזבין בזוזי טבי לא מצי לסלוקי ליה אלא בטבי:
לט ואינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב החליף השדה בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו ואין יכול לומר תן לי כמו שלקחתי בו שהערמה היא זו ואינה מועלת לו כלום:
מ וסיים א"א הרא"ש ז"ל וכן כל כיוצא בזה שיראה לדיין שהוא ערמה אינו מבטל כח המצרן:
מא אמר המצרן אטרח ואביא המעות לא נטרינן ליה ואבד זכותו אמר איזיל ואייתי זוזי אי אינש אמיד הוא נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה:
מב וכתב הרמ"ה דוקא דאתא בר מצר למיזבן או לסלק ללוקח לבתר דידע בזביניה ובדמי זביניה א"נ בתר דידע דבעי מוכר לזבוני לחד מינייהו בהני דמי אבל אי מקמי דאתו לבי דינא לגבי מוכר לא הוה ידע בהני זביני א"נ ידע בהני זביני ולא הוה ידע בסכום דמיה כי אמר איזיל ואייתי זוזי אע"ג דלא אמיד נטרינן ליה ודוקא שיעור דאזיל ואייתי מגו ביתיה אבל טפי לא נטרינן ליה ע"כ:
מג קנאה הלוקח לבנות בה בית ומצרן רוצה אותה לזריעה אינו יכול לסלקו לפי שיש יותר ישוב העולם בבניינא דבתים מבזריעה [לפיכך] כ' א"א הרא"ש ז"ל אם המצרן רוצה לנטעה שיכול לסלקו שחשוב טפי מבתים:
מד היה דבר מפסיק בין שדה הנמכרת ובין המצרן כגון סלע או גומא או רכב דקלים וכיוצא בזה אם יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך דבר המפסיק לערב ב' השדות יכול לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו:
מה קנה הלוקח מעט קרקע באמצע שדה המוכר ואחר כך מכר לו שאר הקרקע שבצד אותו שבאמצע רואים אם אותו המעט שקנה תחלה הוא דבר הראוי לימכר בפני עצמו כגון שהוא עידית או זיבורית לגבי זו שקנה באחרונה יש לו דין כשאר מצרן אח"כ כשקנה מותר השדה של המוכר ואם לאו שהוא כמו שאר השדה אז ודאי כיון להערים ואין לו דין מצרן ופירש רב האי שאף אותו מעט שקנה באמצע אינו קנוי לו וישאר ביד המוכר וכן פרש"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהמכר של אותו המעט קיים אלא שאין לו דין מצרן במותר השדה שקנה אחר כך ואפילו לא ערערו המצרנים מיד ועמד אותו המעט ביד הלוקח ימים רבים ואחר כך קנה המותר מהמוכר יכולין המצרנים לערער:
מו בא הלוקח למצרן ואמר לו פלוני שאצל המצר שלך רוצה למכור לי שדה האקנה אותה ממנו והשיב לו לך וקח לך לא אבד בזה זכותו אא"כ לקח ממנו בקנין וכתב הרמ"ה אם אמר בפני עדים הוו עלי עדים שנסתלקתי א"צ יותר שרוצה לומר נסתלקתי בדין בקנין:
מז ופירש גם הוא דוקא דלא אימליך ביה מוכר אבל אימליך ביה מוכר לזבוני ליה בהני דמי וא"ל זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה לא צריך למיקנא מיניה ע"כ:
מח כתב הרמב"ם ז"ל בד"א שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה אכל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא המצרן לסייע אותו או שכרו ממנו או שראה אותו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מיחה ולא ערער הרי זה מוחל ושוב אינו יכול לסלקו:
מט היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן ובא למדינה אינו יכול לסלקו שאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע שיאמר הלוקח לאחר כמה ימים תצא ממני וכזה הורו הגאונים:
נ וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומתוך לשונו משמע שאם לא סייע אותו ולא ראהו משתמש יכול לסלקו אפי' לזמן מרובה ולא מסתבר כלל דכיון דטעמא משום הטוב והישר אין לנו ליפות כחו כ"כ וכיון שלא גילה לו ללוקח מיד כשידע בקנין שהוא חפץ שיעשה עמו טובה ויניח לו השדה יש לנו לומר שלא ישרה בעיניו או שאין לו מעות לקנותה:
נא וה"ר יהודה ברצלוני כתב בשם גאון שאם שתק יום אחד שוב אינו יכול לסלקו ומסתברא כדברי רב האי דכיון דשהה שיעור מיזל ואמטויי זוזי במקום דשכיחי ליה ואתויי ומתבעיה בדינא ולא תבעיה בדינא לסלוקיה תו לא מצי לסלוקיה:
נב ומיהו דוקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע אבל אם לקחה בצנעא ולא החזיק אית ליה לבר מצרא רשותא לסלוקיה ע"כ:
נג כתב גאון שאם היו המצרנים רבים ומכר אחד מהם זכותו ללוקח אפילו בקנין יכולים האחרים לסלקו ולא אמרינן שהלוקח במקום המצרן כיון שמכר לו זכותו ויהיה כאחד מן המצרנים שקדם וקנה שזכה בו וכן כתב א"א ז"ל:
נד מכר כל נכסיו לאחד אין המצרן משדה אחד מהן יכול לסלק הלוקח כיון שקנה כל נכסיו ביחד וכתב א"א ז"ל אפילו אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כל נכסיו בכ"מ שהן לפי שאינו מצוי אדם שיקנה כל נכסיו ביחד לפיכך כשיזדמן לו אין לו להודיע למצרן דשמא בתוך כך ימלך הלוקח ולא תקנו הטוב והישר למצרן להפסיד למוכר:
נה מכרה לבעלים הראשונים פירוש לאותו שקנה הוא ממנו תחלה אין המצרן יכול לסלקו וכתב בעל העיטור אבל מכרה לבן בעלים הראשונים המצרן מסלקו:
נו וכתב ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל מיהו אם קדם המצרן וזבין אין בעלים הראשונים יכולין לסלקו דהוה ליה כמו שני מצרנים שקדם אחד מהם וכן נמי כל היכא דאמרינן אין בו משום דינא דבר מצרא כגון לאשה וליתמי ולשותפין:
נז הקונה מן העכו"ם אין המצרן יכול לסלקו:
נח מכרה לעכו"ם עכו"ם לאו בר דינא דבר מצרא הוא אבל משמתינן ליה למוכר עד דמקבל עליה כל אונסא דאתייליד ליה לבעל המצר מהעכו"ם עד שינהוג עם בעל המצר שלו כדין ישראל לכל דבר בכל מיני הרחקת ניזקין:
נט וכתב גאון אם בא לבעל המיצר היזק מכח שכונת העכו"ם בחיי המוכר ומת חייב הבן לשלם במה שירש מאביו אבל אם לא בא הנזק בחייו לא קנסו לבן אחריו לשלם מה שיזיק העכו"ם:
ס יש מהגאונים שכתבו שאפילו אם אינו מוצא ישראל שרוצה לקנותה וגם המצרן אין לו במה לקנותה אפ"ה אינו רשאי למכרה לעכו"ם אפילו שהוא עני ואין לו מה יאכל יתפרנס מן הצדקה ואל יגרום היזק לחבירו ויש מחלקים היכא שאינו מוכרה לפרנסתו אלא להרויח כגון לקנות אחרת יותר טובה או יותר קרובה אז אינו רשאי למכור לעכו"ם אפילו אינו מוצא ישראל שירצה לקנותה אבל הרוצה למכרה בשביל פרנסתו ואינו מוצא ישראל שרוצה לקנותה יכול למכרה לעכו"ם ויקבל עליו אונס שיבוא מהעכו"ם אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב והוא שיכול למכרה לישראל באותם הדמים שקנאה העכו"ם אבל אינו חייב למכרה לישראל בפחות ואי חזינן שהעכו"ם מכוין לקנות במצר ישראל כדי להשחית נחלתו כגון בשכונת היהודים או שיש ערמה בדבר הכל לפי ראות הדיין:
סא המוכר שדה רע כדי לקנות בדמיה שדה יפה או שמכר מקום רחוק כדי לקנות מקום קרוב לית ביה משום דינא דבר מצרא שמא בינתים שיוודע למצרן יקנה אחר אותו שדה שהוא רוצה לקנות:
סב כתב הרמב"ם החליף חצר בחצר אין בו דין המיצר עד כאן ובתשובה לגאון ראובן שמכר שדה הסמוכה למצר שמעון ללוי והחליפה עמו בכרם ורצה שמעון המצרן לסלק ללוי ורצה ליתן לראובן גם הוא כרם שהיה לו ואמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו ויראה מדבריו שאם היה כרמו של שמעון טוב כמו של הלוקח שהוא מסלקו ואפשר שגם הרמב"ם ז"ל היה מודה בזה שהוא לא כתב אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה:
סג המוכר כדי לפרוע מס המלך או לצורך קבורה או למזון האשה והבנות לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפי' אחר שלוה לצרכי הקבורה או למזון האשה והבנות או שהלוה לו חכירו לפרוע המס כשמוכר לפרוע למלוה לית ביה משום דינא דבר מצרא:
סד כתב הרמב"ם טען הלוקח מפני המס וכיוצא בזה מכרה לי והמצרן אומר שקר אתה טוען כדי להפסיד זכותי על המצרן להביא ראיה ואם לא יביא ראיה נשבע הלוקח היסת שאין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה:
סה לפיכך אם טען הלוקח למצרן גזלן אתה בשדה זו או אריס או שוכר או ממושכן צריך המצרן להביא ראיה שהוא מצרן ושקרקע זו בחזקתו וכל כיוצא בזה:
סו והרמ"ה כתב לא מיבעיא אם שניהם טוענין טענת ברי שעל הלוקח להביא ראיה אלא אפילו אם המצרן טוען שמא ולוקח ברי על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימא וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם:
סז כתב הרמ"ה היכא דסלקי' המצרן ללוקח ואח"כ נודע ששדה זו לא היתה של מצרן יד הלוקח על העליונה רצה מחזיק במעותיו רצה מחזיר למצרן מעותיו וחוזר למקנתו וחייב לשלם לו כל הפירות שאכל:
סח ואם הנגזל שבא הקרקע עתה לידו רוצה לסלק הלוקח משום דינא דבר מצרא חזינן אי ידע דזבניה והוה יכול לסלוקיה בעידנא דסלקיה גזלנא ולא סלקיה תו לא יכול לסלוקיה ואי לא ידע ביה מקמי הכי אף על גב דאתיידע ליה לבתר דסלקיה גזלנא ללוקח לא בטלה מצרנותיה בהכי ע"כ:
סט המוכר לאשה או ליתומים קטנים אין בו משום דינא דבר מצרא לפי שאין דרך אשה לחזר ולקנות וכן היתומים אינם יכולין [ס"א יודעים] לחזר וטוב וישר הוא למכור להם:
ע כתב הרמב"ם מכר לטומטום ואנדרוגינוס אין המצרן יכול לסלקו לפי שהוא ספק אשה:
עא קטן שהוא מצרן ורואין ב"ד שזכות הוא לו יסלקו את הלוקח או יטלו לו חלקו עם שאר המצרנים:
עב המוכר לשותפו המשותף עמו בשדות אחרות ואפי' שאינו שותף עמו בשום קרקע אלא במשא ומתן ובסחורה אין בו משום דינא דבר מצרא:
עג שכני העיר ושכני שדה שכני העיר קודמין:
עד שכן ותלמיד חכם או קרוב ות"ח תלמיד חכם קודם:
עה שכן וקרוב שכן קודם ופי' רש"י לא בדינא דבר מצרא איירי אלא דרך מוסר למי ימכור תחילה ואינן מצרנין לא זה ולא זה:
עו אבל אחד מאלו שבא לקנות וגם המצרן רוצה לקנות המצרן קודם ואפילו שקנה כבר המצרן מסלקו וכן כתב הרמב"ם ז"ל:
עז וכתב עוד שאם קדם אחד מהם לחבירו זכה ואין האחר הראוי לקדם לו מסלקו הואיל שאין אחד מהם מצרן:
עח ור"ת פירש ששניהם מצרנים כגון שהשדה סמוכה לעיר ואחד יש לו שדה בעיר סמוכה לה והשני שדה מצד אחר וכן שכן ות"ח או שכן וקרוב או קרוב ות"ח מיירי בשניהן מצרנים ובאו לקנות:
עט קרקע שיש בו בנין והקרקע של אחד והבנין של אחר אם בעל הבנין יש לו כח בקרקע להיות בניינו בו עד עולם שאף אם יפול יחזור ויבננו אז כל א' וא' הוא מצרן של חבירו לפיכך איזה מהם שמכר חלקו לאחר חבירו מסלק הלוקח ונראה שאפילו אם יבא המצרן שאצל זה הקרקע לקנות א' מאלו מסלקו דחשיב כמו שותף שקודם למצרן אבל אם אין לו כח בקרקע להיות בניינו בו אלא עד זמן ידוע או אם נפל שלא יוכל לחזור ולבנותו אז אם מכר בעל הקרקע זכה הלוקח ואין בעל הבנין יכול לסלקו מכר בעל הבנין בעל הקרקע מסלק ללוקח:
פ וכן הדין במי שיש לו אילנות בשדה חבירו אם יש לו חלק בגוף הקרקע שאם ייבשו שיכול ליטע אחרים במקומן או כל אחד מצרן לחבירו ואם כשייבשו לא יכול ליטע אחרים במקומן אז בעל הקרקע מעכב וכן הדין נמי אם נמכר קרקע הסמוכה לזה הקרקע שהקרקע לאחד והבנין לשני שבעל הקרקע הוא קודם לקנותו מבעל הבנין אלא אם כן שיש לבעל הבנין כח בגוף הקרקע כדפרישית:
פא בתים כתב ר"ת שאין להן דינא דבר מצרא והרמ"ה חילק שאם יש מקום ליכנס מזה לזה בענין שחשובין כאחד לענין עירוב לערב כאחד אית בהו דינא דבר מצרא ואי לא לית בהו דינא דבר מצרא וא"א הרא"ש ז"ל כתב על דברי ר"ת דבריו נכונים אלא שלא נהגו כך:
פב וכ"כ ה"ר יהודה ברצלוני שכתב דאין דינא דמצרנות אלא בקרקעות אבל לא במטלטלין:
פג וכל קרקעות שבעולם יש להן דין מצרנות כגון בית המרחץ ובית הבד ושובכות ומגדלות ושדות וכרמים ובית השלחין ובורות שיחין ומערות והדומה להם והמחובר לקרקע כללא דמילתא כל דבר שיש בו חזקה יש בו מצרנות:
פד חוץ מהעבדים שיש להן חזקה ואין להם מצרנות:
פה ובמקומות שבבהכ"נ כתב הראב"ד מכח הדין יש בהם מצרנות שהן כקרקע אע"פ שאין מתקבל על הדעת אבל זה אנו רואין שאם היתה האיצטבא דחוקה שרבו יושביה ואחד מבני האיצטבא רוצה למכור מקומו שצריך למכרו לבני האיצטבא:
פו הנותן מתנה לחבירו אין בעל המצר יכול לסלקו ואם כתב לו אחריות יכול לסלקו שודאי מכר הוא וכתב לו לשון מתנה להערים ולהפקיע זכות המצרן וישומו בית דין כמה שוה וכך יתן לו בה ואם מודה שכיון להערים אלא שקנאו בכך וכך נשבע בנקיטת חפץ ונוטל והרמב"ם כתב ויראה שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יותר מעט אבל אם אומר על שוה מנה שקנאו במאתים אינו נאמן ואם פירש בשטר המתנה שקבל אחריות בכך וכך ואינו מודה שלקחה אלא אומר מתנה היא צריך המצרן ליתן למקבל כל מה שמפורש באחריות אפילו הוא מאתים והוא אינו שוה אלא מנה:
פז היתה שדה שאצל המצרן הפקר ובא א' והחזיק בה אם ימצא כמותה במקום אחר של הפקר להחזיק בה יכול המצרן לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו:
פח מי שמשכן שדהו ואח"כ בא המלוה לקנותו אין המצרן יכול לסלקו ולא עוד אלא אפילו קדם המצרן וקנאו כתב א"א הרא"ש ז"ל שהמלוה מסלקו וכתב הרמ"ה ז"ל ודוקא שקנאה בתר שתא אבל בגו שתא איערומי קא מערים ומיהו אם אירע למוכר מקרה שצריך למכרה ומוכח מילתא דלא קא מערים אפי' בגו שתא לית ביה דינא דב"מ:
פט וכתב א"א הרא"ש ז"ל אם בתחילת המשכונא בא המצרן לערער ולומר אני אלוה לך כי שמא כוונתך להערים למכרה למלוה י"א שהדין עמו וי"א דמצ"ל היאך נוח לי ללות ממנו כי ירויח לי הזמן ולא יגוש אותי וכן נראה אמנם דבר זה תלוי בראיית הדיינין אם יראה לדיין שיש בו ערמה כגון שלא נמשך זמן המכר אחר זמן ההלואה או שאין רגיל להלוות לו וכל כיוצא בזה דוחין את המלוה ע"כ:
צ ואם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת נ"ל דלוה מעכב על המלוה ואין המלוה מעכב על הלוה:
צא אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה ודאי לא גרע כח המלוה בה מכח שאר המצרנים ואם קדם וקנה זכה וכ"כ ה"ר יהודה ברצלוני:
צב שכירות כתב הרמב"ם שאין בו דינא דבר מצרא וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שיש בו דינא דב"מ דשכירות ליומיה ממכר הוא ומטעם זה יש בו אונאה והוא הדין לענין מצרנות שייך ביה הטוב והישר כמו גבי מכר:
א סָעִיף א (ב) לא היו כאן כל האחין וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לא:) גמרא היה בטל מן הסלע איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי ג' דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו ג' א"נ תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא ופרש"י תרי מגו תלתא. שנים מן הג' יבואו ויעידו לומר ג' היינו ועיין בתשובות מיימוניות דשייכי לספר משפטים סימן כ"ה וכ"ו: ואם הם מעות וכו' בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סט.) גמרא אין מושיבין חנווני למחצית שכר הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פליג זוזי בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נ"מ הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו לשנה זבון חמרא בהדי הדדי קם אידך פליג ליה בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא בתר דידי קא אתי מר אמר רב פפא כי הא ודאי צריך לאודועי א"ל זוזי מי שקיל טבי ושביק חסירי חמרא כ"ע ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים ע"כ ונתברר דברי רבינו ומ"מ הו"ל לרבינו לכתוב מאי דאיתמר התם בסמוך גופא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי ה"מ טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא ופירש רש"י יש זוזים שמשקלם קל וצורתם יוצאת בהוצאה והורגלו בהם וטובים בהוצאה יותר מצורה אחרת של זוזים שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל מנה או פרס במאזנים הילכך טבי וטבי א"נ תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמי דאלו שהניח טובים כאילו שנטל עכ"ל. ונזכר חילוק זה בדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שלוחין ושותפין: #א וכתב ה"ר ישעיה: וא"א הרא"ש ז"ל כ' שאין חילוק וכו' כ"כ בפ' בית כור ואכתבנו בסמוך בעזה"י: ומיהו כשיבוא חבירו וכו' אבל אם בא לבטל החלוקה וכו' הם דברי הרא"ש בשם ה"ר יונה בפרק בית כור ויתבאר בסמוך בעזה"י: בפרק הנזכר תניא האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם ועיין בנ"י. וכתב עוד דהוא הדין במטלטלין:
ב סָעִיף ג ואם אחר שחלקו בא להם אח וכו' בפרק בית כור גמרא (קו.) בסימניו ובמצריו פחות משתות הגיעו איתמר שני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין אמר ליה רב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת הכי השתא התם נחיתו אדעתא דבי תלתא מעיקרא ואסיקנא בסוף שמעתין דהלכתא כמ"ד בטלה מחלוקת וכן כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות נחלות. ופירש רש"י שני אחים שחלקו. קרקעות: בטלה מחלוקת. ויחלקו לכתחלה בג' חלקים ובגורל: מקמצין. נוטל כל אחד שליש מחלקו ונותן לזה: אלא מעתה הני בי תלתא. אחין או שותפין: דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלוג. בלא ידיעת הג' בשלשה חלקים בפני שלשה ב"ד הדיוטות כדאמרינן באלו מציאות: הכי נמי דבטלה מחלוקת. כשיבוא השלישי ויאמר איני חפץ בהך חלוקה: אדעתא דבי תלתא. בג' חלקים חלקו הכל דמטי לכל חד חלק הראוי לו הילכך לדעתו לא חיישינן דאילו הוה הכא נמי הוה פלגי בגורל אבל היכא דאיגלאי מילתא לבסוף דנטל יותר מדאי טעות הוא ובטלה מחלוקת. וכתב הרא"ש שמעינן מהא דתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מינייהו ואיצטריך אידך למנתא דיליה דפלגינן ביניהם ויהבינן ליה מנתא ולא נטרינן ליה עד דאתי היאך והכי נמי אמרינן גבי רב ספרא דפלג בלא דעתא דאיסור בפרק אלו מציאות ומהנהו תרי כותאי פרק איזהו נשך ומהכא שמעינן דאין חילוק בין מקרקעי למטלטלי ואי תיקשי לך מהא דאמרינן בכתובות פרק אלמנה ניזונית (כתובות ק.) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה וקאמרינן התם דאי לאו מה כח בית דין יפה הוא אע"ג דלא הגדילו יכולים למחות ברוחות אף על גב דפליג בגורל דאף בגורל שייך למימר ברירה שיברר האפוטרופא שיהא חלקו של כל אחד ביחד וא"כ הכא דלא שייך מה כח בית דין יפה למה לא יוכל למחות ברוחות כשחלקו בלא דעתו י"ל דשאני התם דכל היתומים קטנים ואין שום אחד מהם תובע לחלוק אבל אם היה אחד מהם גדול ותובע לחלוק בלא כח ב"ד חולקים כי הכא וה"ר יונה כתב דכי אמרינן הגדילו יכולים למחות מן הדין אי לאו משום כח ב"ד יפה מיירי שבא כל אחד להעלות הרוח שנוטל אחיו ואומר שאותו הרוח שוה לו יותר ויוסיף בדמיו הילכך דין הוא שתבטל החלוקה שאילו מתחילה קודם חלוקה ירצה אחד מן האחין להעלות אחד מן החלקים בדמים ואין האחים חפצים להוסיף דמים ולהעלותה על שאר החלקים שומעין לזה שבא להעלות ואין מפילין גורל על אותו החלק עם שאר החלקים לבטל העילוי אבל אם יאמר אחד מן היתומים אחר שהגדילו אני רוצה שנפיל גורל שמא יעלה חלק פלוני לחלקי פשיטא דאין שומעין לו והיינו דפשיטא ליה הכא שאם חלקו השנים שלא בפני השלישי שלא בטלה מחלוקתם ואין הג' יכול לומר שיחזרו ויטילו גורל בפניו דכיון שנעשית החלוקה בשומת ב"ד ובגורל מנ"מ בפניו או שלא בפניו אבל אם בא הג' ואמר הריני מוסיף דמים על חלק פלוני שהרי אם הייתי שם בשעת חלוקה הייתי יכול לטעון כך ולברור אחד מן החלקים ע"י עילוי בלא גורל שומעין לו וכ"כ לעיל בשם הראב"ד ז"ל. ודע שהתוספות כתבו שם אהא דאמר שמואל מקמצין וכן הני בי תלתא דקיימי ואזול תרי מינייהו ופליג פירוש כשנפל לזה שדה ולזה שדה ושדה שלישי נשארה כשיבוא ג' יפילו גורל על הכל ואם תפול אותה שדה הנשארת לחלקו זכו האחרונים בחלקם ולא כפ"ה דמועלת חלוקתם לגמרי אף לג' ואע"ג דפלוג בלא דעתיה והרא"ש ורבינו לא חשו לדבריהם לפי שהם בעצמן שהקשו על רש"י מההוא דאלמנה ניזונית יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם וכו' דחאו כמו שכתב הרא"ש דשאני התם שהיתומים קטנים ואין א' מהם תובע לחלוק וכו': ואפילו שהיה להם ג' שדות ונטל כ"א אחת מהם וכו' אהא דאמר שמואל מקמצין כתבו התוספות פ"ה שיתן לו כ"א שליש ויחלוקו ומשמע מתוך פירושו שלא בגורל וקשה דלמה יגרע הוא שהם נטלו בגורל והם יתנו מה שירצו בלא גורל ולימא להו מעלינן להו כנכסי דבר מריון וקיי"ל כר"י בפ"ק ואפי' בגורל אין לו להטיל עם כל אחד ואחד בפני עצמו אלא עם שניהם יחד כדי שיפול לו חלק בבת אחת אלא מפרש ר"י מקמצין כגון אם יש להם שלשה שדות ולקחו כל אחד שדה והשלישית חלקו וכשבא אחיהם יטילו גורל על כל השדות ובאיזה שיפול גורלו יזכה ולענין זה לא בטלה מחלוקת שאם יפול השדה השלישית לחלקו זכו הראשונים לחלקם כמו שהיו מתחלה ואפילו נפל לו שדה שהיה של אחד מהם מכל מקום לא יחלוקו כל המותר אלא שדה שלישית שהיה מחצה לזה ומחצה לזה יהיה כבתחלה ושדה שניה יחלוקו עכ"ל ומעתה דשמואל מודה דצריך שלשה להטיל גורל ולא אמר מקמצין אלא לומר שאם יפול שדה שלישית לחלקו זכו הראשונים לחלקם כמו שהיו מתחלה א"כ רב דפליג ואמר בטלה מחלוקת היינו לומר שאפילו נפל שדה שלישית לחלקו של שלישי לא זכו הראשונים בחלקם. וכתב רבינו אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל וכו' כלומר דהיינו אם אחד מהם רוצה לבטל החלוקה אבל אם שניהם מרוצים כל אחד בחלקו פשיטא שאין לב"ד לומר שיבטלו חלוקתם: וכתב ה"ר יונה ?(ד) וכן אם בא בע"ח של אביהם וכו' גם זה שם (קז.) על אותה פיסקא איתמר האחין שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם רב אחר בטלה החלוקה ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ופרש"י בטלה החלוקה. אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה מן הנשאר: ויתר. הפסיד ואינו חוזר על אחיו כלל. ורב אסי אמר לא בטלה מחלוקת וגם לא ויתר כשמואל לגמרי אלא נוטל רביע קרקע משדה אחיו ורביע יתן לו מעות דמצי אמר אנא מסליקנא ליה בזוזי וטעמא מפרש לקמן דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל וממון המוטל בספק חולקין ואסיקנא דהלכתא כמאן דאמר בטלה מחלוקת וכתבו התוספות ובא ב"ח וטרף חלקו של אחד מהם וא"ת היאך טרף חלקו של אחד מהם הא כולם חייבים חוב אביהם ויטול מכל אחד חלקו המגיע כדתניא ביש נוחלין (קכד.) יצא עליהם שט"ח בכור נותן פי שנים וי"ל דהב"ע כגון דעשאו אפותיקי ולא כאפותיקי דהמקבל (קי:) דקאמר התם שאינו יכול לסלקו בזוזי דאם כן לרב אסי אמאי נוטל רביע במעות דמשמע דהוי מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי. וכתב הרא"ש ע"ז בפ"ק דב"ק ונראה דהיינו דוקא היכא דיכול לגבות שדה שלימה מכל אחד כגון שירשו ארבע שדות וכל אחד נטל שתים יטול מזה שדה ומזה שדה אבל אם לא ירשו אלא שתי שדות לא יטול חצי שדה מזה וחצי מזה דאילו היה בא לגבות מאביהם לא היה יכול לומר לו טול מכל שדותי חלק אחד משדה זה וחלק אחד משדה זה דא"כ נעלת דלת בפני לווין והא דקתני ביש נוחלין בכור נותן פי שנים דינא קמ"ל דחייב לפרוע פי שנים בחובת אביו כפי מה שנטל ורבינו לא חש לכתוב כאן דברי הרא"ש לפי שאין אנו עסוקין כאן לברר בע"ח באיזה ענין גובה מהיתומים אלא לומר שאם הוא בענין שדינו לגבות מאחד מהיתומים וגבה ממנו שבטלה מחלוקתו ובסי' ק"ז שהוא מקום לדברי הרא"ש שם כתבם:
ג סָעִיף ה אחד מהאחין או מהשותפין וכו' בפרק המקבל (בבא מציעא קח.) גמרא המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים וכו' אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפי הוה סלוקי לא מסלקינן ליה ורב נחמן אמר סלוקי נמי מסלקינן ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה משום שנאמר ועשית הישר והטוב. ופרש"י ביני אחי. שדה העומדת ליקח בטסקא ושדות שני אחים סמוכין לה מכאן ומכאן: ואי משום דינא דבר מצרא. אם אינם לא אחים ולא שותפים אלא מכח מצרנות באים על המחזיק ואומרים אנו היינו מצפים לקחתה שאנו צריכים לקרקע וטוב לכל אחד לקנות בסמוך לו ולא ליקח במקום אחר: לא מסלקינן ליה. דלא איכפת לן לדינא דבר מצרא כלל: ועשית הישר והטוב. דבר שאי אתה נחסר כל כך שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים. והרא"ש כתב ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה פי' דהחזיק מן ההפקר אבל בקונה במיצר חבירו אית ליה שפיר דינא דבר מצרא. נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא נמי מסלקינן ליה. כלומר אף בזה שייך הישר והטוב כי ימצא להחזיק במקום אחר. וכ"כ התוספות. וכתב עוד הרא"ש ורב האי כתב בספר מצרנות האי מאן דזבין ביני אחי וביני שותפי וכו' ופירש גאון כגון ג' או ד' שותפים ואינש מעלמא קנה חלקו של אחד מן השותפין חציפא הוה סלוקי לא מסלקינן ליה מדין מצרנות דמצי אמר ליה שמא לא יפול חלקך במצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן. ורב נחמן אמר מסלקינן ליה שכל אחד שותף בכל השדה אבל משום דינא דבר מצרא אם קנה בצד שדה של השותפות לא מסלקינן ליה נהרדעי אמרי מסלקינן ליה כי הוא טוב לי כי אפייסנו את חבירי שיתנו לי סמוך לו. והנך רואה שדין זה שכתב רבינו אחד מן האחין וכו' שמכר חלקו לאחר שאר שותפים מסלקין ללוקח ליתיה לפרש"י אלא לפירוש רבינו האי מ"מ לפירוש זה מסכמת דעת רבינו וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שכנים וגם לרש"י הדין דין אמת כמו שאכתוב לקמן גבי המוכר לשותפו המשותף עמו בשדה אחרת וכו' וכתב ה"ה שלדברי הכל הדין דין אמת וכן כתב הרשב"א בתשובה על שני שותפים בקרקע אחד ומכר אחד מהשותפים חלקו לבן המיצר שהשותף מסלקו וכ"כ העיטור וכן השיב הרא"ש וכ"כ בשם הר"י ברצלוני ואין בזה ספק וכן הדין נותן שמאחר שיש לו חלק בקרקע בכל חלק וחלק שמוכר הוי המחצית שלו אחרי שלא הוברר והוא קודם לכל אדם עכ"ל: ואפילו אם קנאו המצרן כתב א"א ז"ל שהשותף מסלקו וכו' בפרק הנזכר בסוגיא הנזכרת גבי הא דאמרינן לאשה וליתמי ולשותפי לית ביה משום דינא דבר מצרא כתב הרא"ש כן לדעת רש"י וכתב דמסתבר הכי וכתב רבינו ירוחם כן עיקר: (ב"ה) וכן כתב הרשב"א בתשובה וכתב שכן דעת הר"י ברצלוני ושאין ספק בדבר: וכ"כ בעיטור דמסתברא היכא דזבין ביני אחי אף ע"ג דהוא מצרן מסלקינן ליה אליבא דרב נחמן ונהרדעי דהא רב נחמן לית ליה דינא דב"מ וב"מ לא מצי מפיק מאינש דעלמא ואפי' הכי אחין ושותפין מסלקי ומפקינן מיניה וש"מ דאחין ושותפין עדיפי מבר מצרא הילכך אפילו הוא בר מצרא ואקדים וזבין מפקינן מיניה הילכך אף אח קודם לעולם אלא היכא דהוי ההוא אחר דזבין שכן ואיהו לאו שכן כדאמרינן שכן וקרוב מאי וכו' אבל היכא דתרווייהו שכנים או מצרנים או ת"ח ההוא דהוי אח מפיח מאידך עכ"ל ונראה מדבריו דאח מסלק ללוקח כל היכא דשניהם שוים כגון ששניהם מצרנים וכו' או ששניהם אינם מצרנים וכו' וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל עכשיו שקונה שמעון וראובן תובעו משום מצרנות יראה שהדין עם ראובן לפי שראובן אח והאח קודם לבן המיצר כל ששניהם מצרנים מיהא וכדאמרינן בפרק המקבל נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה כלומר אפילו שניהם מצרנים וקדם הרחוק וקנה אע"פ שהוא בן המצר האח שגם הוא בן המצר מסלקו ועוד דלפי מה שנראה אין הלוקח הזה דר שם בבית הראשון אלא לוי ששייר דירה לעצמו וראובן דר שם ואם כן ראובן שכן לשמעון באותו בית והלוקח אינו שכן ושכן קודם לשאינו שכן : כתב מהרי"ק בשורש כ' אם כל אחד יש לו יום מיוחד להלוות בחנות לא מיקרי שותפין מאחר שאין הא' רשאי להלוות ביומא דלאו דיליה: וכן כתב ה"ר יהודה כ"כ הרא"ש ור"ן בשמו שם בפירקין: ולא מיבעיא ששותף מסלק ללוקח אלא אפילו המצרן מסלקו וכו' כולה סוגיא בפרק הנזכר בהכי שייכא דבר מצרא מסלק ללוקח וכמו שאכתוב בסמוך בע"ה:
ד סָעִיף ו ואפי' שהלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר וכו' בפרק הנזכר אמרינן שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מהו וכו' וכתב הרי"ף הני כולהו דאמרינן בהו דמקדמי חד אחבריה ליכא חד מינייהו בר מצרא אלא תרווייהו רחיקי אינון מהאי ארעא אלא מיקדם הוא דמקדמינן חד אחבריה ואי קדם אידך וזבן לא מפקינן מיניה אבל בהדי בר מצרא כולהו אית בהו משום דינא דבר מצרא וכן פרש"י דלאו בדינא דבר מצרא איירי אלא להשיא עצה דרך ישר וטוב למי יקדים למכור דאי בדינא דבר מצרא היכי קאמר שכן ות"ח תלמיד חכם קודם אי האי שכן מצרן הוא אמאי ת"ח קודם ת"ח לאו בר ועשית הישר והטוב הוא ותו קרוב ות"ח מאי דינא דבר מצרא איכא. וא"ת כששניהם מצרנין אטו משום דת"ח הוא משלח גלימי דאינשי וכן הסכימו התוס' ולשון רבינו כלשון הרמב"ם בה"ש ולענין מה שהקשה רש"י י"ל דמשכחת לה שהוא שכן ואינו בן המצר כגון שהם דרים במבוי אחד או בחצר אחד ואינם סמוכים זה לזה. ור"ח פירש בע"א וכתבו רבינו בסימן זה לקמן והר"ן כתב אבל בעל הלכות ז"ל גורס אשה יתמי ושותפי שכני העיר ושכני שדה לית בהו משום דינא דבר מצרא שכן ות"ח לית בהו משום דינא דבר מצרא קרוב ות"ח לית בהו משום דינא דבר מצרא עכ"ל:
ה סָעִיף ז והלוקח חשוב כשלוחו לכל דבר וכו' שם אתא אימלך ביה א"ל איזיל איזבון וא"ל זיל זבון צריך למיקנא מיניה או לא ואסיקנא והלכתא צריך למיקנא מיניה השתא דאמרת צריך למיקנא מיניה אי לא קני מיניה אייקור וזול ברשותיה ופרש"י אתא לאימלוכי ביה. שדה היוצאת לימכר ובא אחד ונטל רשות מבן המצר וא"ל זיל זבון צריך למיקנא מיניה דאי לא קני מיניה מצי אמר ליה משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמים הראויים לה שאם באתי אני אצל הבעלים היה מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי השתא דאמרת צריך למיקני מיניה אם כן אין קניינו של זה כלום אי אייקור או זול ארעא ברשותא דבר מצרא אייקור או זול לא יוסיף הלוקח ולא יגרע מלקבל דמים שנתן בה דכי אייקור רווחא דב"מ הוא וכי זול פסידא דב"מ הוא וכתב הרא"ש השתא דאמרינן צריך למיקנא מיניה אייקור וזול ברשותא דב"מ אי לא קנו מיניה או אי זבן ולא אימליך ביה שהלוקח הוה שליח המצרן לכל דבר ועדי קנין של הלוקח יכתבו השטר בשם המצרן ואין צריך קנין אחר והוי כקונה לחבירו שלא מדעתו אי בעי שקיל ליה ולא צריך קנין אחר ואם הוקרו והוזלו ברשותו עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל:
ו סָעִיף י ומיהו שלוחו הוא לתקן וכו' ישוב הלשון כך הוא שלוחו הוא לתקן שאם תיקן בה או השביחה וכו' אבל אינו שלוחו לקלקל לפיכך אם עקר נטיעות או קלקל מנכה לו מן הדמים מה שקלקל זדין זה מדברי הרמב"ם בפי"ג מה"ש וז"ל הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויים לו והרי הוא בכל מעשיו כמו שליח אחר וכתב עוד זהו העיקר בכל אלו הדינים שכל הלוקח בצד מצר חבירו הוא כמו שליח לחבירו ולתקן שלחו ולא לעוות לפיכך אם השביח נוטל הוצאות ואם הפסיד וחפר והרס או אכל הפירות מנכין לו מן הדמים וכתב ה"ה זה נמשך אחר מה שכתב שלוקח היא כשליח בן המצר וגבי שליח אמרו דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: וכתב גאון ואי עקר מיניה נטיעות וכו' כבר נתבאר בסמוך:
ז סָעִיף יא ואם אכל פירות וכו' הם דברי הרמב"ם בפרק י"ג מה"ש וז"ל בד"א שמחשבין לו הפירות כשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותן עכ"ל. וכתב ה"ה דאע"פ שהוא כשליח דוקא כשסלקו או בא לסלקו אבל קודם לכן הרי הוא כלוקח עד אותו זמן ואין מחשבין לו פירות שאכל זהו דעתו ז"ל עכ"ל וכתב רבינו ירוחם וכל זה לפי דעת הרמב"ם מיירי שמיחה בעל המצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתק פשראה אוחו בונה או סותר איבד זכותו ולפי דברי גאון מיירי כל זה שהעמידו בדין וסרב עכ"ל:
ח סָעִיף יב ואם לוה הלוקח וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וז"ל וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר וכתב ה"ה גם זה נמשך אחר מה שאמר שדינו כשליח ופשוט הוא כן בדברי הרמב"ם שם:
ט סָעִיף יג קנאה הלוקח במנה וכו' גם זה בפרק המקבל זבן במאה ושוה מאתים חזינן אי לכולי עלמא קא מוזיל ומזבין יהיב ליה מאה ואם לא יהיב ליה מאתן. וכ' הרא"ש וכן כל כיוצא בזה אם הרויח לו זמן הפרעון אי לכל אינש הוא עביד הכי כגון שמוכר שדה מפני דעתה גם המצרן לא יתן מעות עד אותו זמן ואי לא יהיב המצרן זוזי ללוקח לאלתר דהוי כאילו הלוה המוכר ללוקח עד אותו זמן ועל המצרן להביא ראיה דלכולי עלמא מוזיל ומזבין דארעא דלוקח היא ואין למצרן זכות בה אלא משום ועשית הישר והטוב וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן הישר והטוב ולא אמרינן סוף סוף ארעא למיקם בידיה דמצרן קיימא ועל הלוקח להביא ראיה כדאמרינן (ב'"מ קי:) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה משום דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבייא דמיא ויתומים לייתו ראיה ולישקלו דלקמן מיירי בשעשה אביהן אפותיקי והוי יתומים כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אבל הכא קרקע ברשות לוקח קיימא אלא שתקנת חכמים הוא משום הישר והטוב והתקנה אינה אלא כשנתחזק בה כבר הלוקח ובאה לרשותו ומספיקא לא מפקינן מיניה וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות שכנים שכתב הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר וכו' על בעל המצר להביא ראיה וכתב עוד שם אפילו היה בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר וכתב ה"ה שכן נראה מהעיטור ולגבי אם הרויח לו זמן הפירעון כתב הר"ן בהמקבל בשם הרמב"ן דליכא משום דינא דבר מצרא אלא במוכר בדמים מיד אבל בהמתנה לא אלא א"כ בר מצרא רוצה לפרוע מיד שיכול לומר לו חבירך נוח לי יותר ממך ואיני רוצה בחובך וכ"כ ה"ה בפי"ב מהלכות שכנים גבי הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה וכו' בשם הרשב"א ז"ל וגם בעל נ"י כ' שכן הסכימו הרשב"א והר"ן ז"ל: (ב"ה) והכי נקטינן דטעמא דמסתבר הוא: כתב הריב"ש בסי' תפ"ג כ' הרמב"ם שאף במי שטורף בחובו בשומת ב"ד אית ביה דינא דב"מ ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דב"מ בכדי שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואף ע"ג דקיי"ל דשויא מאה וזבין בר' דצריך ליתן ר' זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמו שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ששמין המטלטלין ונותן לו בן המצר דמיהן ומסלקו עכ"ל:
י סָעִיף יד קנאה בר' וכו' ג"ז שם זבן בר' ושויא ק' סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל מר קשישא בר רב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משום דרב נחמן אין אונאה לקרקעות וכתב הרא"ש לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא שיתן המצרן ק' ללוקח ליקח הקרקע ויפסיד הלוקח ק' דאין זה הישר והטוב שיפסיד הלוקח אם נתאנה ויפסיד ק' זוזי דאם ישאר הקרקע בידו אין כאן הפסד כ"כ דפעמים אדם חפץ בקרקע וקונהו ביתר משוויה אלא נפקא מיניה במאי דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לבטל המקח דכיון שאתה כשלוחי מה שטעית בשליחות אינו כלום ואם איו המצרן רוצה ליקח אותו במאתים וגם הלוקח חפץ להחזירו למוכר המכר בטל וקאמר רב נחמן על מעשה כזה אין אונאה לקרקעות דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר מדמיו:
יא סָעִיף טו כתב הרמב"ם בפי"ד מהלכות שכנים וכתב ה"ה זה שכתב בנקיטת חפץ נראה שהוא מדמה אותו לטוען על המשכון שנשבע בנקיטת חפץ לפי שאינו טוען בגוף המשכון כמ"ש בפי"ג מהלכות מלוה ולוה עכ"ל נראה שהוא מחשב אותו כטוען על המשכון לפי שהקרקע בידו ובחזקתו עד שיתן לו מעותיו. אבל המרדכי כתב בשם ראבי"ה שנשבע היסת וכתבו תלמידי הרשב"א בהמקבל והא דאמרינן דבין זבן במאתן ושויא ק' או זבן בק' ושויא מאתן כאינש דמוזיל ומזבן שקיל כמה דיהיב בה והיכא דלא ידיעא מילתא חזינן אי קביל עליה אחריות בסך ידוע יהיב ליה כשיעור האחריות ואי קביל אחריות סתמא כתב הרמב"ם דנשבע בנקיטת חפץ בכמה לקחה ובלבד שלא יטעון יותר הרבה מכדי דמיה עכ"ל. ולא הבנתי מ"ש ובלבד שלא יטעון הרבה יותר מכדי דמיה ואפשר דהא אפילו שוה ק' בר' נאמן והיינו טובא יותר מכדי דמיה ואפשר שרוצים לומר שיטעון שלא קנאה יותר מכפלים ממה ששוה וזהו יותר מכדי דמיה שאם שוה ק' וקנאה במאתן ק' היתרים שנתן בה הם כדי דמיה וצ"ע ואין זה במשמע ועוד דנראה מדבריהם דמלשון הרמב"ם הוא זה ולא מצינו להרמב"ם שכתב כן בפרק י"ד שבו הזכיר דין זה ואיפשר שתלמידי הרשב"א למדו כן מהרמב"ם ממ"ש בפרק י"ג גבי הנותן מתנה ול"נ דשאני התם דכיון שמודה שהערימו להפקיעה מיד המצרן כשאומר שוה ק' במאתים קניתי לא מהימנינן ליה אפילו בשבועה אבל כשאומר שקנאה דליכא הוכחה דהערמה כי אמר קניתי שוה מנה במאתים נאמן ולפיכך בפי"ד כתב דנשבע ונוטל אפילו אומר על שוה ק' דזבן במאתים כנ"ל ומ"מ אינו נשבע שבועה אלא כשהלה טוענו ודאי דהא קיי"ל אין נשבעין על טענת ספק והכי דייק לשון הרמב"ם שכתב אם טוען המצרן שעשו קנוניא וכו' דמשמע דטענת ודאי הוא ואע"פ שהמגיד בפי"ד גירסת ספריו מוכחת דכל כה"ג נשבעין על טענת שמא גם הוא כתב שיש לבדוק בספרים המדוייקים אם גורסין והרי אין יודע וכך היא גירסת ספרינו והיא מסכמת לכלל שבידינו שאין נשבעין על טענת שמא:
יב סָעִיף טז היו שם עדים שנתן מאתים וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם בפי"ד מה"ש:
יג סָעִיף יז היה תנאי ביניהם וכו' ג"ז מדבריו בפרק י"ג מה"ש:
יד סָעִיף יח היה לשדה הנמכר ד' מצרנים וכו' ג"ז בהמקבל הני ד' בני מצרני דקדים חד וזבין זביניה זבינא ואי כולהו אתי בהדי הדדי פלגי לה בקרנזול. ופירש רש"י ואי אתו בהדי הדדי. שמערער עליו כל אחד על מצרנותו: פלגי לה בקרנזול. ארבע אלכסונות שיהא כל אחד נוטל על פני כולה סמוך לו כזה? ודין זה כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שכנים וכתב העיטור ולפי המדות אף על פי שהוא מרובע או ארוך או רחב כיון דפליג לה בקרנזול חלק ארבעתן שוה ונותנין כולן דמים בשוה. כתבו תלמידי הרשב"א ואי אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרנזול איכא דמפרשי לה דאתו למיזבן מלוקח אבל אתו למיזבן ממוכר אי בעי מזבן לה לכולה לחד דהא מוכר לאו בר ועשית הישר והטוב הוא ולא מחויב ביה והאי דזבן מיניה הוי ליה כחד מבני מצר דזביניה זבינא ולא נהירא אלא אפילו כדאתי למיזבן ממוכר מיבעי להו למיפלגה ולא ליזבון חד מינייהו כולה לנפשיה ולא דמי לקדם חד מינייהו וזבין דשאני הכא דכיון דאתו בהדי הדדי זכו בה כולהו כן כתב בעל העיטור עכ"ל והזכיר זה המגיד בפי"ב: ואם היו ה' מצרנים וכו' בעיטור והיכא דאיכא בחד רוחא תרי איכא מ"ד דפליג לה לה' חלקים ואיכא מ"ד דלית להו להנהו תרי מצרני אלא חלק אחד מן הארבעה חלקים והכי מסתבר עכ"ל וה"ה כתב בפרק י"ב מה"ש דכלשון ראשון נראה מדברי המחבר:
טו סָעִיף יט בד"א שבאו כאחד אבל אם קדם אחד וסילק וכו' כבר כתבתי זה בסמוך ולשון רבינו כל' הרמב"ם בפי"ב מה"ש וכתבו תלמידי הרשב"א זביניה ובינא פירוש בין דזבן ממוכר בין דזבן מלוקח דאע"ג דחשבינן ליה כשליח דב"מ לא תימא לכולה נעשה שליח אלא כיון דזבן לחד מבני מצרא בהכי סגי וכ"כ ה"ה בפרק י"ב מה"ש שהוא דעת הרמב"ם שיש חולקים: ויש בהם שאינו מצרן אלא בחלק קטן וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן צ"א וכ"כ התוס'בשם ר"ת בפ"ק דבתרא (ה.) גבי רוניא זבן ארעא דרבינא:
טז סָעִיף כ באו קצת מהמצרנים וכו' הם דברי הרמב"ם בפי"ב מה"ש:
יז סָעִיף כא היו הרבה שותפין ביחד וכו' זה למד הרא"ש מהדין שכתב אחר זה המתחיל ולא עוד אלא אפי' היה מצד א' וכו':
יח סָעִיף כב ולא עוד אלא אפילו היה מצד אחד לשדה הנמכרת וכו' בהמקבל אמרינן לאשה ליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דב"מ. וכתב הרא"ש שי"מ לשותפי אדם שיש לו קרקע אצל קרקע של שני שותפין ומכרו לאחד מן השותפין אין המצרן יכול לומר אני מצרן ודאי ואתה מצרן ספק שמא יפול חלקך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמותו כיון שיש לו חלק בכל השדה והגהות כתבו פי"ב מה"ש פירוש זה בשם ר"ת ז"ל:
יט סָעִיף כג ואצ"ל שאם קנאה אינש דעלמא וכו' כלומר אם יפה כח השותף מן המצרן כ"ש שיהא כחו יפה מאינש דעלמא זו כוונת המחבר אבל לפי האמת לא אתי באצ"ל דכי יפה כח מי שיש לו שותף מן המצרן היינו היכא דקדם וקנה הא אילו קדם המצרן אינו מוציא מידו אבל לגבי אינש דעלמא בעינן למילף דאפילו קדם ובא זה אף ע"פ שיש לו שותף ויוציא מידו אלא בה"ה אתי דכיון דאשכחן שדינו כדין המצרן שקדם וקנה שאין מצרן אחר יכול לסלקו א"כ ה"ה אם קנה אינש דעלמא שזה שיש לו שותף מסלקו כמו שהמצרן יכול לסלקו ודין זה כתב הר"ן בשם ה"ר יהודה אלברצלוני גבי האי מאן דאחזיק ביני אחי ביני שותפי וכו' ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה כלומר שאם לא לקח באותה שדה עצמה של שותפות אלא בשדה אחרת סמוכה לה אין השותפים יכולין לסלקו דמצי אמר לכל חד וחד דילמא לא מיתרמי מנתך אמצר דידי ונהרדעי אמרי דאפילו בכה"ג מסלקינן ליה דכולן יש להם חלק בכל אותו שדה של השותפין כל חד וחד בר מצרא הוא שכשהיה לו שדה של שיתוף אף הוא יטרח ליטול חלקו סמוך לאותה שדה או מן הדין או שיוסיף בה דמים עכ"ל:
כ סָעִיף כה כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות שכנים וכתבו תלמידי הרשב"א בהמקבל על דברי הרמב"ם וז"ל ונראה דה"מ בשדה אחת שהיתה משותפת בין שני אנשים ולקחה מהם אבל לקח שתי שדות משני בני אדם מסלק איזה מהם שירצה עכ"ל:
כא סָעִיף כז (כח) בעל בנכסי אשתו וכו' עמדה היא וסילקה ללוקח וכן העבד וכו' הם דברי הרמב"ם בסוף פרק י"ג מהל' שכנים ובעל נ"י כתב דברי הרמב"ם כלשון הזה אשה שהיא מצרנת בעלה יכול לסלק ללוקח או לקיימו בעל כרחה:
כב סָעִיף כט המצרן שבא לסלק את הלוקח וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר:
כג סָעִיף ל כתב הרמב"ם שאינו יכול לסלק הלוקח וכו' בפרק י"ג מהלכות שכנים וכ"כ הר"ן ובעל נ"י בהמקבל גבי אמר ליה אזבון וא"ל זיל זבון צריך למיקנא מיניה בשם י"א. ותלמידי הרשב"א כתבו כן סתם ורבינו ירוחם כתב דברי הרמב"ם וכתב אח"כ וכמו כן נראה שאם הוא חתים בעד איבד זכותו וכן כתבו המפרשים עכ"ל:
כד סָעִיף לא מת הלוקח וכו' וזה לשון העיטור והיכא דזבנה אורתה יהבה במתנה מסתברא דב"מ מפיק מינייהו דכולהו הני מכח קמא אתו וכי היכי דמפיק מקמא משום ועשית הישר והטוב הכי נמי מפיק מינייהו דקמא אדעתא דארעא אתי ולא דמי להא דגרסי' גבי שומא דהדרא משום ועשית הישר והטוב ואמרי' אורתה יהבה במתנה לא הדרא דהתם קמא נתנה אדעתא דזוזי וכי פרע לו זוזי הדרא משום הישר והטוב אבל הני אדעתא דארעא אתו וליכא עלייהו משום ועשית הישר והטוב אבל הכא קמא ובתרא כי הדדי נינהו ואמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה ורבינו האי כתב היכא דזבנה ויהבה במתנה באחריות הדרא אבל אורתה ויהבה במתנה שלא באחריות לא הדרא דומיא דשומא עכ"ל:
כה סָעִיף לב והוסיף הרמ"ה לומר ה"ה אם נתנו לאחר קודם שסלקו וכו' עיין בהריב"ש סימן תק"א: ואיני מבין למה אין המצרן מסלק ליורש וכו' נראה שזה טעם משום דכיון דדינא דבר מצרא אינו אלא משום ועשית הישר והטוב איכא למימר דניחא ליה לאינש שיורשיו יזכרוהו על נחלתו שהניח להם ואפילו הניח להם נחלות אחרות כל כמה דשבק להו טובא טפי יזכרוהו וכן ניחא ליה במקבל מתנתו יזכרהו על מתנתו וכל כהאי גוונא ליכא ישר וטוב דכיון שמת אי אפשר לו לקנות נחלה במקום אחר להורישם והיורשים אולי יאכלו המעות וכן נמי איכא למיחש במקבל המתנה. ועי"ל במקבל מתנה כיון דקיי"ל מתנה לית בה דינא דבר מצרא אע"פ שמקבל מתנה זה מכח הלוקח הוה ולוקח גופיה מסלקו המצרן מכל מקום מאחר דהוא גופיה לית ביה ועשית הישר והטוב לא מסלק ליה דאמי שהקרקע בידו שדיוה רבנן לועשית הישר והטוב ועיין במרדכי פרק איזהו נשך:
כו סָעִיף לג בעל חוב שטורף בחובו וכו' הם דברי הרמב"ם בפרק י"ג מהל' שכנים:
כז סָעִיף לד וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה דעת הרב שאחריות בן המצרן על הלוקח ונראה טעמו של דבר שאע"פ שלוקח הוא כשליח בן המצר ודאי אם לא רצה בן המצר אין הלוקח כופהו לקנות ולפיכך אם תשאר בידו ויטרפוה ממנו הרי הוא חוזר אצל ראובן ואם אין לו לשלם מפסיד וכיון שכן אף בשסלקו בן המצר וטרפוה ממנו הוא בעל אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה זה נראה לדעת הרב ובהשגות א"א לא ידעתי טעמו ואולי מפני שפשע שקנה מאיש שיש עליו שטר חוב ע"כ ואין דברים הללו ברורים ומ"מ הרמב"ן והרשב"א ז"ל חלקו על המחבר ואמרו שאין אחריות בן המצר כלל על הלוקח אלא על המוכר עכ"ל והר"ן בפרק המקבל כתב ז"ל וכתב הרמב"ן דמסתבר דלוקח לא מקבל אחריות דב"מ דליתיה אלא כדין שליח ואחריות דבר מצרא אמוכר והרמב"ם ז"ל שכתב שאחריותו על הלוקח לא נתחוורו דבריו עכ"ל משמע דהר"ן נמי כהרמב"ן ס"ל וכן כתב בעל נ"י בשמו ובשם הרשב"א וכן מצאתי בשם הרשב"א בתשובה סי' ש"י וז"ל שאלת מי שקנה קרקע על מצר חבירו ובלא אחריות מפורש ובעל המצר מסלקו משום דינא דבר מצרא מי מחייבינן ליה לקבל עליו אחריות כיון דקיי"ל דשלוחו הוא נ"ל שאין מחייבין אותו לקבל עליו אחריות כלל שאין דין בן המצר אלא משום עשיית הישר והטוב ואין מן היושר שיפסיד הלוקח ויקנה בלא אחריות וימכור באחריות עכ"ל ובאמת שדברי הרמב"ם כפשטן תמוהין דאתו רבנן לתקן משום הישר והטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה. ומ"ש הראב"ד אולי מפני שפשע וכו' לא ידענא היאך אפשר לחייבו מפני טענה זו שאם הלוקח ידע שיש שטר חוב על המוכר משום דשטרא קלא אית ליה אם כן גם המצרן ידע ולא היה לו לסלק ללוקח דאילו היה ביד הלוקח לכוף למצרן שיקחנה היה אפשר לחייבו מפני שפשע וכו' אבל מאחר שאין בידו לכוף למצרן והמצרן הוא שסילקו מדעתו איזו פשיעה היא זו ונ"ל לפרש דברי הרמב"ם דביש למוכר ממה לפרוע קאמר דאין המצרן יכול לתבוע למוכר משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את אלא יתבע ללוקח והלוקח יתבע למוכר ואע"פ שלפירוש זה הול"ל הרי בעל המצר תובע את הלוקח ולא הול"ל חוזר וטורף מן הלוקח ואפשר דהכי קאמר יטרוף מן הלוקח עד שיתבע את המוכר ויטול ממנו דאל"כ לא ירצה הלוקח לתבוע מהמוכר מאחר שזה סילקו משדה זו רוצה הוא שיפסיד מעותיו ולהכי קאמר הרמב"ם שטורף ממנו כדי לכופו ע"י כך לתבוע למוכר וכל זה כשיש למוכר ממה יפרע אבל אם אין לו פשיטא שלא יפסיד הלוקח ולא הוצרך הרמב"ם לפרש כן: (ב"ה) קרוב לזה מצאתי להרשב"א שכתב על דברי הרמב"ם שאף הרב לא אמר אלא בדקיבל מוכר ללוקח אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר אבל היכא דאית ליה פסידא כי הכא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ"ל: ולדברי הרא"ש שכתב שעדים שראו קנין הלוקח כותבים שטר למצרן בשם המוכר פשיטא דלא מצי המוכר לומר לו בעל דברים דידי את:
כח סָעִיף לו דינא דבר מצרא תקנת חכמים הוא וכו' בפרק המקבל נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה משום שנאמר ועשית הישר והטוב: לפיכך אם יש שום הפסד למוכר וכו' נלמד מהדינים שיתבארו בסמוך:
כט סָעִיף לז כגון אם הביא המצרן והלוקח וכו' בפרק המקבל האי זוזי טבי והאי זוזי תקילי לית ביה משום דינא דב"מ. ופירש רש"י מצרן שבא לעורר על המקח מביא מעות שמשקלן טוב יותר על של לוקח אבל טבין וחריפין במטבע היוצאת יותר משל מצרן ואי נמי איפכא לית בה משום דינא דב"מ דא"ל המוכר בהכי ניחא לי עכ"ל ומשמע דה"מ כשהמוכר אומר שחפץ במעות הלוקח ממעות המוכר אבל אם אינו מקפיד בכך המצרן מסלקו: וכן אם היו מעותיו של לוקח מותרין וכו' ג"ז שם הני ציירי והני שרי לית ביה משום דינא דב"מ ופרש"י לוקח ומצרן ששלחו מעותיהם של מצרן צרורים וחתומים וזה ירא להתירן שלא יאמר יותר היו ושל לוקח מותרים לית ביה משום דדב"מ דפסידא דמוכר הוא דאמר לזוזי צריכנא וכתב הרא"ש הני ציירי והני שרי שיכול לומר אני חפץ בצרורים וחתומים שטוב להצניעם ואני חפץ להצניעם וכן במותרים יאמר אני חפץ להוציאם ואלו מזומנים בהוצאה ע"כ והרא"ש כתב פר"ח המצרן הביא מעות צרורים וחתומים וטוען שכך נותן ואין רשאי לפתחן עד שיבואו הבעלים וידקדקו המשקל והמנין ורבינו כתב כפר"ח וכתב המרדכי בשם ראבי"ה דפירוש זה עיקר וכיוצא כפי' זה כתבו הגהות בפי"ד מה"ש בשם ראבי"ה ונ"י כתב לאו כשמסרן למוכר' צרורים וחתומים להתירם קאמר דהא אפילו באומר אלך ואביא מעות נטרינן ליה אלא כגון לוקח ומצרן ששלחו מעותיהם של דב"מ צרורין וחתומין והשליח ירא להתירם שלא יאמר יותר היו ושל לוקח מותרים לית בה משום דבר מצרא דפסידא דמוכר הוא דאמר אנא לזוזי צריכנא וזה כפרש"י והגהות בפרק י"ד מה' שכנים כתבו פירושים אלו וכתב עוד ור"ב פי' בציירי ניחא ליה דקשר משונה וטורח לעשותו אי נמי בשרי ניחא ליה דבעי לאשתמושי ואיכא טירחא יתירא בדציירי לשברו ולהתירו עכ"ל. ולפ"ז הני ציירי ושרי דומיא דטבי ותקילי שפירושו דאפשר דניחא ליה בהני ואפשר דניחא ליה בהני לכן זכה הלוקח ואין המצרן מסלקו:
ל סָעִיף לח וכתב הרמ"ה:
לא סָעִיף לט ואינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפי"ג מה"ש החליף השדה וכו' נ"ל שאין הכרע לומר דהרמב"ם לא ס"ל כהרמ"ה בהא דהתם איכא למימר שלא החליף עמו אלא כדי לשומם עליו ביותר מדמיהם כדי לבטל דין המצרן הערמה היא ואינה מועלת לו כלום והילכך נותן לו דמיהם ואין בזה הפסד למוכר דבהמה ומטלטלין שכיחי ובמעות שבידו ימצא לקנות כמה שירצה ולפיכך כשהחליף בקרקע כיון שקרקע כזה לא שכיח כלומר דיש אדם שחפץ בקרקע שבמקום פ' טפי משבמקום פלוני נתבטל דין בן המצרן שכך כתב שם החליף חצר בחצר אין בה דין בן המצר וקפידא דזוזי טבי וזוזי תקילי ודאי הוי כמו החליף חצר בחצר דקפידא היא כנ"ל ולעולם בטבי ותקילי דאיכא אינשי דקפדי בהו ואם ירצה להחליפם יצטרך להפסיד בהם מודה הרמב"ם להרמ"ה ואף ע"פ שכשכתב הרמב"ם דין זה דטבי ותקילי גבי כשבאו הלוקח והמצרן למוכר נ"ל דה"ה כשפרע הלוקח והמצרן מביא לו מעותיו שצריך ליתן לו כעין הדמים שנתן וכן אי אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי אין שומעין לו. ומשום דאמרי איזיל ואייתי זוזי נטרינן ליה פירשו הרמב"ם וגם רש"י דבמוכר עסקינן דשייך ביה לישנא דנטרינן ליה אבל מ"מ מסתברא שהדין שוה בהן כל היכא דאיכא שום קפידא:
לב סָעִיף מ וסיים א"א ז"ל בפרק המקבל הביא ל' הרמב"ם וסיים בו כן:
לג סָעִיף מא אמר המצרן אטרח וכו' בהמקבל אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה אמר איזיל אייתי זוזי חזינן אי גברא דאמיד הוא דאזיל ומייתי זוזי נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה ופרש"י דאמיד. שאנו אומדין אותו שאפשר לו לקיים דבריו ור"י כתב אם הוא אמוד שיוכל להיות לו מעות כאלו ממתינין והרמב"ם כתב אם הוא אמוד שיש לו וכתבו הגהות בפי"ד מהלכות שכנים אלך ואביא וכו' ואי איכא חשש ערמה מחרימין על ככה:
לד סָעִיף מג קנאה הלוקח לבנות בה בית וכו'. בפרק הנזכר ארעא לבתי ארעא לזרעא ישוב עדיף ולית בה משום דינא דבר מצרא וכתב ה"ה בפי"ד מה"ש שי"מ שאין אחד מהם בן המצרן אבל רש"י פי' אע"פ שהרוצה אותה לזריעה הוא בן המצרן וכ"כ בעיטור וכן דעת הרי"ף והרא"ש והוא דעת הרמב"ם בפרק הנזכר ופרש"י ישוב דבתים עדיף לב"ד ולא תקנו כאן עשיית ישר וטוב שזו טובה מזו ומשמע דלא שנא בארץ ישראל לא שנא בחוץ לארץ ישוב עדיף מדלא אמרינן בתים עדיף משום ישוב ארץ ישראל כמו שאמרו בהשואל (ק:) גבי שטף נהר זיתיו וכו' דכיון דאין דין בן המצר אלא משום ישר וטוב בטענה כל דהו דחינן ליה ומשום הכי אפילו בחוץ לארץ חשו ליישוב: כתב א"א הרא"ש ז"ל שם וזה לשונו אבל לנטעה אילנות יראה דחשוב מבתי כדאמרינן בהשואל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב א"י:
לה סָעִיף מד היה דבר מפסיק וכו' ג"ז שם בגמרא איפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא חזינא אם יכול להכניס בה אפילו תלם אחד אית ביה משום דינא דבר מצרא ואי לא לית ביה משום דינא דבר מצרא ופרש"י אי פסיק משוניתא. שן סלע מפסיק בין שדה זה לשדה של מצרן או ריכבא דדיקלא הדקלים כפופים סמוכים זו לצד זו ומסוגרין אם יכול להכניס המצרן תלם א' משדהו לתוך שדה זו אית ביה וכו' והרי"ף כ' משוניתא פי' גומא כדכתיב (איוב ח׳:י״א) היגאה גומא שפירושו בנין גבוה וחזק שבונין כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף והרמב"ם בפי"ב מהלכות שכנים כתב שני הפירושים שכתב הרי"ף ורבי' ז"ל כתב פרש"י ופירוש א' משל הרי"ף והרמב"ם:
לו סָעִיף מה קנה הלוקח מעט קרקע וכו' ג"ז שם זבין ליה גריוא דארעא במיצעי דנכסיה חזינן אי עידית היא אי זיבורית היא זביניה זבינא ואי לא איערומי קא מערים. ופרש"י בי מיצעי דנכסיה של מוכר. שדות המוכר מקיפות לה מכל צד: חזינן אי עידית היא. דבר העשוי לימכר לעצמו שאינה דומה לשאר שדות הסמוכות לה: זביניה זבינא. ואין מצרני המוכר יכולים לסלקו שהרי יש ביניהם הפסק: ואי לא איערומי מערים וכו'. הילכך מהשתא מסלקינן ליה. וכתב הרמב"ם פי"ג מה"ש רואין אם אותו המעט שמכר לו תחלה היה עידית או זיבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה זכה הלוקח. ונ"ל דה"ה לכל שינוי שיהיה באותו המעט מבשדה שקנה לבסוף שזכה הלוקח. וכ' הרא"ש ופי' רבינו האי כיון שנתכוין המוכר והלוקח להערים המכר בטל מעיקרו וישאר הקרקע ביד המוכר ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים. וכתב עוד בסמוך ומה שפירש גאון איערומי קא מערים וישאר הקרקע ביד המוכר ואם לא ערערו המצרנים באותה שעה ועמד הקרקע ביד הלוקח ימים רבים ואח"כ קנה מהמוכר פעם שנית נראה שיכולים המצרנים לסלקו כאלו ערערו באותה שעה ונראה לפרש אי זיבורית היא זביניה זבינא ויש לו דין מצרן ואי בינונית היא איערומי מערים ואין לו דין מצרן ולא נצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד למוכר שיבטל המקח דשמא לא כיון הוא להערים אע"ג דל' זביניה זבינא הוא דחוק עכ"ל והרמב"ם בפי"ג מה"ש דעתו כפי' הרא"ש שכתב ז"ל ואם אותו המעט שקונה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף בצדו ה"ז מערים ובן המצר מסלק אותו מן השדה שקנה בסוף: ואפי' לא ערערו המצרנים וכו' הוא ל' הרא"ש שכתבתי בסמוך ולדברי רבי' האי ורש"י קאי דאילו להרא"ש מאי ואפילו דקאמר הא בהכי עסקינן שלא ערערו עד שקנה כל השדה בסוף שהרי משמע דלדעתו לא היו יכולים לערער באותה שעה להוציא מידו אותו מעט כיון שאינו בצד שדותיהם וכיון שכן פשיטא דל"ש לן בין ערערו ללא ערערו אך מתוך לשונו ברמזים משמע דאדעת הרא"ש קאי ונראה לומר דערעור זה היינו שערערו לומר דבערמה קנה המעט הזה אבל לאו למימר שערערו לסלקו דא"כ למה לא סלקוהו ומיהו אפשר שהערעור היה שהיו רוצים לסלקו אלא שלא היו יכולים לסלקו וכמו שכתבתי:
לז סָעִיף מו בא הלוקח למצרן וכו' בפרק המקבל אתא אימליך ביה א"ל איזיל איזבון וא"ל זיל זבון צריך למיקנא מיניה או לא ואסיקנא והלכתא צריך למיקנא מיניה ופרש"י שדה היוצאת לימכר ובא אחד ונטל רשות מבן המצר וא"ל זיל זבון צריך למיקנא מיניה דאי לא קנה מיניה מצי א"ל משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמים הראויים לה שאם באתי אני אצל הבעלים היה מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי וכתב הר"ן ובעל נ"י והלכתא צריך למיקנא מיניה פי' משום דחשבינן ליה לבר מצרא כאילו יש לו קנין קצת בגופו של קרקע ומיהו כי קנו מיניה סגי אע"ג דהוי כעין קנין דברים וכתב הרא"ש בסוף דבריו גבי והיכא דקני לוקח מחד בר מצרא כתב גאון וכו' וקנין דברים לא הוה כי זכות יש לו בסמיכת המצרן ואותו זכות הוא מסלק בקנין עכ"ל ולאפוקי ממ"ש המרדכי בשם רבינו שמחה וכתוב עוד במרדכי אי אתא אימליך במצרן וא"ל זיל זבון לנפשך לא בעינא ליה לא בעיא למיקנא מיניה דמצרן וזכה הלוקח דכיון דאמר המצרן לא בעינא ליה וקנאה לא נעשה שלוחו של מצרן שלא מדעתו דאילו אמר לשלוחו איני חפץ בפלונית אינה מקודשת עכ"ל:
לח סָעִיף מז ופי' גם הוא דוקא דלא אימליך ביה מוכר וכו' כ"כ גם כן בהגהות אשר"י וז"ל אבל אם בא המוכר למכור ולא רצה לקנות ומכר לאחר פשיטא דלא מפקינן מיניה דלא גרע מהני צרירי ושרו ואיזיל ואטרח ואייתי זוזי דלא נטרינן ליה ולאפוקי ממה שכתב המרדכי בשם רבינו שמחה אין למוכר עסק עם המצרן ואפי' אם היה מקבל קנין מן המצרן לא היה מועיל עכ"ל. ולטעמיה אזיל דקנין דברים בעלמא הוא האי קנין וכבר כתבתי בסמוך דלא קיי"ל כוותיה:
לט סָעִיף מח כתב הרמב"ם בפרק י"ד מה"ש וכתב המרדכי בהמקבל כתב הר"מ וז"ל מצאתי תשובת רב פלטוי גאון דכל היכא שהלוקח בעיר אין להשהות המקח עד שישלחו ויודיעו למצרן שאינו בעיר אם חפץ לקנותו בכך אלא המוכר בא לפני הקהל ואומר פלוני חפץ לקנותו בכך אם המצרן או אחר במקומו או א' מקרוביו או מאוהביו חפץ לקנותו בכך מוטב ואם לאו לא משהינן ליה להודיעו ויזכה הלוקח במקחו וכן כתבתי לרבותי שבערפור"ט והוקשה למקצתם תחלה לשנות מנהגם ואע"פ כן קבלו וכן דנין עכשיו שמה בכל יום עכ"ל. ודבר תימה הוא שאפשר שהמצרן לא יחפוץ בו ולוקחו האוהב או הקרוב לעצמו ונמצא הלוקח מפסיד מקחו שלא כדין ואפשר שגם לרב פלטוי אם לא יחפוץ בו המצרן יחזיר ללוקח ומ"מ קשה דא"כ יקנה הלוקח וכשיבוא המצרן אם יערער עליו יחזיר לו ולדעת הרמב"ם פשיטא דליתא לתשובת רב פלטוי ז"ל והעיטור כתב כדברי הרמב"ם וכתב שכן פסקו הגאונים ואי איכא חשש וערמה מחרים עכ"ל: (ב"ה) ואם בעל הקרקע הוא במדינה אחרת ומכרו שם נראה דהוא הדין והוא הטעם שאין בן המצר שבמקום הקרקע יכול לערער שא"כ לא ימצא זה במדינה אחרת מי שירצה לקנות קרקעו והוא שלא יהא חשש ערמה בדבר ואם יש חשש הערמה יחרים:
מ סָעִיף נ וכתב א"א ז"ל בפרק המקבל ומשמע מדברי הרא"ש שהוא סובר שרבינו האי חולק על ה"ר יהודה אלברצלוני דלרבינו האי אם שהה שיעור מיזל ואמטויי זוזי וכו' אף על פי שאינו שיעור יום אחד לא מצי לסלוקיה ואם לא היה איפשר למתבעיה בדינא כגון שהיה אונס לב"ד ולא הוקבעו עד כמה ימים לרבינו האי יכול לסלקו ולה"ר יהודה איכא לספוקי וכתב הריב"ש בסימן תק"א שדעת הרי"ף כרבינו האי: (ב"ה) ומ"ש הרא"ש מתוך לשונו משמע שאם לא ראהו משתמש יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה נראה לי שא"א לפרש כן דברי הרמב"ם דהא מטעמא שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דהרמב"ם הכא מיירי בתוך זמן שיכול לסלקו דהיינו שיעור דרבי' האי ראהו בונה וסותר וכו' ואח"כ תבעו בדין אע"פ שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד את זכותו אבל אחר זמן שיעור רבינו ודאי אינו יכול לסלקי אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכ"נ מדברי הרב המגיד שדעת הרמב"ם כרבינו האי שכ' וז"ל כ' בעיטור שכתב רבינו האי והרי"ף בתשובה שאם יבוא המצרן כדי תביעת ב"ד ויביא מעותיו בטל דין מצרנות וגם הרמב"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר עכ"ל וכן נראה מרברי הריב"ש בסימן תק"א שדעת הרמב"ם כדעת רבינו האי והרי"ף והכי נקטינן וכן נתפשט המנהג: כתב הרשב"א בתשובה כל שידע ולא מיחה תוך יום או יומים לכל המרבה מחל דין מצרנותו או שותפותו ואין צריך קנין במחילתו שבסתם מרויח הלוקח וזוכה בקנייתו ומה שטוען שמעון שלא נודע לו הדבר בתוך הזמן הזה לפי שלא נמכר בכרוז זו אינה טענה לפי דעתי שכל שנמכר כדמוכרי אינשי בקנין ועדים קלא אית ליה למכירה ועוד שכל המוכר בפרהסיא הוא מוכר כדי שיקפצו קונים על מקחו ולזה גובה מנכסים משועבדים אלא שיש לחלק אם הקונה והמוכר הללו נתכוונו להעלים הדבר כדי שלא ידע השותף את המכירה אפשר שיעלים הדבר משמעון השותף הנזכר אלא שמכריחנו זמני התביעות שהרי בג' לאייר עמדו ב' האנשים אשר להם הריב לפני הדיין ובאותו יום לפחות ידע שמעון המכירה ועשה תביעתו דברים בלא מעותיו והקונה בטענותיו טען טענה זו שהקונה לא היה מביא מעות המכירה ושלא היה רשות בידו לחלקו בדברים א"כ איך לא ענה השותף שהוא מזומן מיד להביא מעותיו וגם אם טען כן ואפילו אם יהיה אמוד לא נטרינן ליה אלא עד שילך לביתו ויביאם כמו שמפורש בהמקבל איזיל ואייתי מגו ביתא וכו' הילכך מן הטעם הזה ביום ההוא כשלא הביאם והזמינם לב"ד אבד זכותו וכ"ש כשעברו ימים או יותר מהיום ההוא עד ד' בתמוז שהביא מעותיו לדיין ושוב אין לו טענה עליו כלל ואם היה פקח השותף והזמין המעות ביום התביעות הראשונות כל טענותיו של הקונה היו לפניו וזהו שעמדה: ובתשובת הרמב"ן סימן כ"ז כל שבא בן המצר לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח על זה אמרו בגמרא אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי וכו' אבל אם עמד א' וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בן המצר מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בן המצר דאפילו זול או נתייקר בנתיים לבן המצר זול ונתייקר כדגרסינן התם וטעמא משום דזה שקדם וקנה לא קנה לעצמו אלא כקונה לצורך בן המצר עכ"ל. וכתב רבינו ירוחם תשובה זו בשם הרשב"א ושכן דעת ר"מ והזכיר ג"כ דעת רבינו האי ודעת ה"ר יהודה אלברצלוני: (ב"ה) ודברי תשובה זו סתומים דאם כן לא ימצא המוכר מי שירצה לקנות שיאמר הלוקח לאחר כמה שנים תצא מידי וגם על מה שכתבה רבינו ירוחם בשם הרשב"א יש לתמוה שבתשובת הרשב"א שכתבתי בסמוך משמע בהיפך הילכך אין חוששין לאותה תשובה דלאו הרמב"ן ולאו הרשב"א חתימי עלה ואיזה תלמיד טועה כתבה ונתלה באילן גדול: ומדקדוק דברי הרמב"ם בתחלת פי"ד נראה לכאורה כדברי תשובה זו. וגם הריטב"א כתב שכן דעתו ודעת רבותיו וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם אבל ה"ה כתב בפי"ד מה"ש וכתוב בעיטור וכתבו רבינו האי והרי"ף בתשובה שאם שהה בר מצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות וגם הרמב"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר עכ"ל משמע דס"ל להרב המגיד דהרמב"ם אינו חולק על תשובת רבינו האי וא"כ יש לפרש דברי הרמב"ם דמשמע מינייהו שאם לא סייע אותו ולא ראהו משתמש יכול לסלקו לאו לזמן מרובה קאמר כדקסבר הרא"ש ז"ל אלא יכול לסלקו בתוך שיעור הראוי לסילוק דהיינו שיעור מיזל ואמטויי זוזי דשכיחי ליה ואתויי ומתבעיה ליה לדינא אבל אם כשידע זה שלח להביא מעותיו וסייע עמו או שכר ממנו וכו' ומיד שהביא השליח מעותיו מביתו הלך ותבעו בב"ד אבד זכותו כנ"ל:
מא סָעִיף נב ומ"ש רבינו ומיהו דוקא משעה שנתגלה המכר וכו' כן כתב הריב"ש בסימן תק"א וז"ל כל הריב תלוי אם בא לב"ד בן המצר מיד שידע או שנתפרסמה המכירה כי אם ידע בן המצר שקנאו זה וראה אותו משתמש בה ולא מיחה איבד זכותו כמו שכתב הרמב"ם גם רבינו האי והרי"ף כתבו בתשובה שאם שהה המצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות עכ"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש דברי הרמב"ם כמו שפירשתי שהרי משוה דעתו לדעת רבינו האי והרי"ף וכדבריהם כתב הרשב"א וכן בדין שאם לא כן הורע כח המוכר שלא ימצא מי שירצה לקנות שיחוש שאחר כמה זמן יסלקנו המצרן וכן פשט המנהג לפסוק כדעת רבינו האי והרי"ף :
מב סָעִיף נג כתב גאון שאם היו המצרנים וכו' כ"כ הרא"ש בפרק המקבל גבי אתא אימליך ביה א"ל איזיל ואיזבון וכו' ופירש הרא"ש הטעם משום דלית ליה לבר מצרא זכותא בהאי ארעא אלא במאי דאית ליה בארעא אילו זבנה אינש מעלמא לארעיה מי לא מצי בר מצרא לסלוקיה ללוקח ועוד אני אומר דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה שמוחל ללוקח זכות שתקנו להם חכמים משום ועשית הישר והטוב ולא מהני הך קנין לגבי מצרני אחריני:
מג סָעִיף נד מכר כל נכסיו לאחד וכו' גם זה בפרק הנזכר בגמרא מכר כל נכסיו לאחד לית ביה משום דינא דבר מצרא ופר"ש מכר לו כל נכסיו לאחד. בכל מקום שהן זו במערב וזו במזרח ויצאו מצרני אחד מהם מערער לית בה משום דינא דבר מצרא שלא תקנו חכמים ללוקח להסתלק לעשות הטוב והישר לבעל המצר שהוא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך את ידו בשביל זה ובמקום פסידא דמוכר לא תיקון דינא דבר מצרא משמע מדבריו שאם זה רוצה לקנות כל הנכסים או מצרן כל שדה ושדה רוצה לקנות שדה שהוא מצרן לו אית ביה דינא דבר מצרא ובתרומות הדשן סימן של"ח כתב שכן דעת הרמב"ם וכ"כ בהג"א בשם א"ז דלפרש"י אם יצאו מצרני כולם וערערו מסלקים ללוקח וה"ה אם המוכר מתרצה אף על גב דלא יצאו כי אם מצרני אחד מהם נמי מסלקינן ליה הואיל ובעבור המוכר הוא והרי הוא מתרצה אבל הרא"ש כתב אפילו אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כל נכסיו בכל מקום שהן לפי שאין מצוי אדם שיקנה כל נכסיו ביחד הילכך כשמזדמן לו אין לו להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הלוקח ולא תקנו לעשות הטוב והישר למצרן שיהא רע למוכר וכ"כ ה"ה בפי"ב מה"ש בשם העיטור ובשם הרמב"ן וכ"כ בעל נ"י בשם הרשב"א ז"ל והר"ן וטעמא דמסתבר הוא והכי נקטינן:
מד סָעִיף נה מכרה לבעלים הראשונים וכו' ג"ז שם בפרק הנזכר בגמרא לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דב"מ והטעם מבואר דיותר ישר וטוב שתחזור הקרקע לבעליה משיקחנה איש נכרי ואף על פי שהוא בן המצר. וכתב הר"ן לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מצרא פירוש שאם מכר לבעלים הראשונים אין בעל המצר מוציא מידו אבל אם באו שניהם לקנות בעל המצר קודם. וכן נמי אם זבנה לאינש דעלמא בר מצרא מסלקו ממנה אבל בעלים הראשונים לא עכ"ל וכ"כ בעל נ"י וכ"כ בהג"א: כתב הרשב"א ח"ג סימן קמ"ה שאלת חצר של ד' שותפין ראובן שמעון לוי ויהודה ויששכר לקח חלקו של לוי ונתחסד עמו והשאיל לו אותו חלק שקנה ממנו ואחר כך בא שמעון ומכר חלקו ללוי ויששכר טוען שהוא מצרן ולוי טוען שאין לו עליו דין מצרנות. תשובה הדין עם יששכר כי לוי נראה שטעה במה שאמרו לבעלים הראשונים לית ביה משום דינא דב"מ ואינו כי לא אמרו אלא בבא לקנות אותו שדה עצמו שמכר אבל בקרקע אחר שהוא סמוך לאותו קרקע שמכר כבר לא ואם בא מחמת שהוא עודנו דר שם גם זה אינו שאף על פי שהקרקע שהוא דר שם היה שלו עכשיו אינו שלו שיקרא הוא בר מצרא לקרקע הנמכר עתה וזה פשוט עכ"ל: וכתב בעל העיטור אבל מכרה וכו' הרא"ש בהמקבל וה"ה בפי"ב מה"ש כתבו כן בשמו וטעמא משום דאינו קרוי בעלים ראשונים וכדבריהם כתב הרשב"א בתשובה וכתב שא"צ לפנים ואני בדקתי בעיטור ומצאתי שכתב וז"ל כתב הרב המחבר בן בעלים הראשונים ליתיה בכלל בעלים הראשונים ואמר דאי קדים בר מצרא וזבין מקמי בן בעלים זביניה זבינא עכ"ל וכפי גירסא זו משמע דאם קנה בן בעלים הראשונים אין המצרן מסלקו והר"ן כתב ומסתברא דכי היכי דאמרינן דאין בר מצרא מוציא מידי בעלים הראשונים ה"ה לבנים דלדידיה נמי איכא משום ועשית הישר והטוב דומיא דשומא דהדרא משום ועשית הישר והטוב והדרא נמי ליורש לפי פרש"י וכמו שכתבתי בפרק המפקיד עכ"ל וכ"כ נ"י ותלמידי הרשב"א: כתוב בהגהות אשיר"י הואיל וקדמו הבעלים והתחילו לקנות ה"ה אם אדם שאין מצרן רוצה לקנותה אין הבעלים הראשונים יכולים לעכב וכן אם ראובן מכר לשמעון ושמעון מכר ללוי וחזר לוי ומכרה לראובן אית ביה דינא דב"מ מאז בת"ה סימן של"ח כתב על מי שקנה בית מלוי במצר שמעון מצד דרום הבית ובצד צפון הבית יש ביתו של עכו"ם ושמעון בא לחלוק על קניית הבית מחמת מצרנות וצידד לו דכיון דהוי בצד העכו"ם לית בה משום דינא דב"מ והוקשה בעיניו לפסוק כך מהאי טעמא לחודיה אם לא שצירף עמו טעמא שהקונה היה שותף של מוכר בחובות ואמרינן לשותפי לית ביה דינא דב"מ ולי נראה שהטעם שנתן שאינו יכול לסלקו טעם יפה הוא וכדאי לסמוך עליו אפילו בעלמא כ"ש במצרנות דלית ביה אלא משום ועשית הישר דבטעם כל דהו דחינן ליה:
מה סָעִיף נז הקונה מן העכו"ם וכו' בהמקבל זבן מעכו"ם וזבין לעכו"ם לית ביה משום דינא דב"מ זבין מעכו"ם דא"ל אריא אברחית ממצרך ופרש"י ואין לך ישר וטוב מזה וכו' וכתוב במרדכי בתשובת הר"מ וכל היכא דזבין מעכו"ם כיון דהוציא הבית מכח העכו"ם שאין הבית חלוט עוד אע"ג דחוזר ומשכירו לאותו עכו"ם או לעכו"ם אחר שכירות לא קנאה ולית בה משום דינא דב"מ כלומר דכיון דגוף הקרקע אינו של עכו"ם ה"ה מסולק משם ושפיר מצי למימר אריא אברחית ממצרך כיון שבידו לסלקו ועיין במ"ש לעיל בסמוך בית עכו"ם הממושכנת ביד ישראל ובא ישראל אחר וקנאו מהעכו"ם כתבו התוספות בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עג.) שהממשכן מוציאה מידו ואכתבנו לקמן בסימן זה:
מו סָעִיף נח מכרה לעכו"ם וכו' שם זבין לעכו"ם עכו"ם לאו בר ועשית הישר והטוב הוא שמותי ודאי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה ופרש"י עכו"ם לאו בר ועשית הישר הטוב. ואין לנו לומר על דינא דב"מ ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שהמוכר אומר לו מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה לך ותהא בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנה זה: שמותי ודאי משמתינן ליה. למוכר לקבולי עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. וכתב הרא"ש והא דאין ממתינין עד שיבוא היזק וינדוהו או עד שיפרע לו משום שהחמירו חכמים לקנסו שיכתוב לו שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעתה ומעכשיו משמע מדבריו שאם לא קבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו נזק מהעכו"ם שחייב לשלם. אבל הר"ן ובעל נ"י כתבו בשם הראב"ד משמתינן ליה עד דמקבל וכו' ש"מ דכל היכא דלא קביל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב ביה עד דמקבל עליו דגרמא בנזקין הוא ופטור ומדברי הר"ן נראה דהרא"ה ג"כ סובר כן ובפי"ב מה"ש כתב ה"ה שהרמב"ן והרשב"א הסכימו לדעת הראב"ד ז"ל וכן כתב המרדכי בהגוזל קמא גבי הזורק מטבע של חבירו לים הגדול וכו' ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וכתב בעל נ"י בהמקבל גבי זבן לעכו"ם בשם בעל העיטור דה"ה לשכירות לעכו"ם משמתי' ליה עד דמסלק ליה או עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה כ"כ התוספות והרא"ש בפרק לא יחפור:
מז סָעִיף נט וכתב גאון וכו' כ"כ העיטור בשם גאון וכתבוהו הגהות בפי"ב מה"ש ולכאורה משמע דס"ל כמו שכתבתי לדעת הרא"ש דאע"פ שלא קיבל עליו חייב לשלם כל אונסא דמתייליד ואפשר דבקיבל עליה מיירי ואפ"ה פטור הבן מהיזק דאתייליד אחרי מות אביו משום דלא מהני קבלת האב אלא למה שנעשה בחייו: ומ"ש לא קנסו כלומר דקבלה זו קנס היא ואע"פ שקיבל לא נתחייב אלא הוא אבל בנו לא קנסוהו שיכנס בעול אותו שיעבוד: מצאתי כתוב בשם רב נטרונאי אם מכר אחד מבני מבוי חלקו לעכו"ם וקיבל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה ובאו בני מבוי ואמרו שאותו עכו"ם אנס אותם והפסיד ממונם ואין עליו עדים. תשובה מוכר לא יכול לאשתעבודי ואפקועי משום דלא קים עליה דמילתא וכיון דסתם עכו"ם אנס הוא אית טעמא לטענותייהו וכיון דבני מבוי כולהו תבעי לא אמרינן דכולהו בעי ליה למיגזל ולישתבעו מאי אנס עכו"ם מינהון ולישתלם:
מח סָעִיף ס יש מהגאונים שכתבו כתב המרדכי בהמקבל שדעת ר"י כדעת הגאונים: ויש מחלקים סברא זו כתובה בעיטור בשם רבי' משה בר חנוך: אבל א"א ז"ל כתב בהמקבל והוא שיכול למכרה וכו' וכ"כ התוס' שם ג"כ וכ"כ המרדכי בפרק הנזכר בשם י"מ וכ"פ ר"ש הלכה למעשה דאם המצרן אינו רוצה לקנות מוכר לעכו"ם. וכ"כ העיטור בשם מתיבתא וכתב דהכי מסתברא וכ"כ הגהות בשם ר"ת בפי"ב מה"ש דאם אין ישראל רוצה לקנותו יכול להשאיל ולהשכיר ולמכור כדאמרינן בלא יחפור (כא.) לא ישאילנו ולא ישכירנו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי שאינו סופר מותר סמ"ג ותוספות וריצב"א רצו לחלק בין קנייה לשכירות וריב"ן פירש אפילו הודיע למצרן ולא חפץ לקנותו משמתינן ליה ואין נראה לר"י אלא כר"ת עכ"ל: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כדברי התוספות והרא"ש ורבוותא דסברי הכי: ואי חזינן שהעכו"ם מכוין וכו' ג"ז מדברי הרא"ש שם וכתב רבינו ירוחם ואי חזינן שהעכו"ם מכוין לקנות ומעלה שכר כדי להשחית נחלתו לפי ראות עיני הדיין:
מט סָעִיף סא המוכר שדה רע וכולי בהמקבל למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה לית ביה משום דינא דבר מצרא פרש"י למכור ברחוק. אם המוכר הוא מוכר מפני שהיא רחוקה ממנו ורוצה לקנות אחרת בקרוב אין בה משום דינא דבר מצרא לפי שאין לנו להפסיד למוכר משום טוב וישר דמצרן שאם באנו לעשות איחור בדבר שמא בין כך ובין כך תמכר זו שהיה רוצה זה לקנות ויתבאר זה יפה בסמוך גבי המוכר כדי לפרוע מס וכו' עיין עליו: וכתב בעיטור ומסתברא רע הידוע ויפה הידוע קאמר שהוא ניכר לכל אבל רע לזה ויפה לזה יפה לזה ורע לזה לא עכ"ל:
נ סָעִיף סב כתב הרמב"ם (וכו') פי"ג מה"ש ואפשר שגם הרמב"ם יודה בזה וכו' ואינו נ"ל חילוק זה דודאי כי היכי דאיכא קפידא בחצר איכא קפידא בשדה ובכרם דאע"פ שזה יפה כזה או יותר לפעמים שאדם אינו חפץ ביפה מפני שהוא רחוק או מפני שאין לו שכונה טובה או מפני כמה טענות שאיפשר להמצא הילכך בחליפי קרקע בקרקע לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל והרמב"ם נקט חצר וה"ה לשאר קרקעות ותדע דתני בסיפא החליף בבהמה או מטלטלין שיש בו דין מצר ואם כדברי רבינו ליפלוג בקרקע גופיה וליתני החליף בשדה ובכרם יש בו דין בן המצר ואע"פ שיש לדחות דעדיפא מינה אשמועי' דא"צ ליתן לו בהמה ומטלטלין וגם לא דמיא לקצב לו עליהם אלא דמי שוויים אבל בשדה ובכרם צריך המצרן ליתן לו שדה וכרם טובים כמו של לוקח מ"מ מ"ש דלא שנא להרמב"ם בין חצר לשדה וכרם נראה נכון בעיני וכן כתבו המפרשים דלהרמב"ם אין חילוק אלא בהחליף קרקע בבהמה ומטלטלים : וגם מה שכתב לדקדק בדברי הגאון שאם כרמו של (לוי) [שמעון] טוב כמו של לוקח מסלקו יש לדחות דכיון שהמוכר אומר אינו טוב בעיני כמו של לוי אע"פ שבעינינו הוא טוב כמוהו או יותר טוב לא כייפינן ליה ליקח כרם שאינו טוב בעיניו וטעמא דמסתבר הוא ועם זה אין חילוק בין הגאון להרמב"ם:
נא סָעִיף סג המוכר כדי לפרוע מס וכו' בהמקבל לכרגא ולמזוני ולקבורה לית ביה משום דינא דב"מ דאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ולמזוני פירש"י למזון האשה והבנות וכ"כ הרמב"ם בפי"ב וכ"כ תלמידי הרשב"א אלא שסיימו בה וה"ה למזונות עצמו ופירש"י בלא אכרזתא וכיון דמשום רווחא דיתמי לא משהינן למילתא פן יכעוס שוטר המלך וכן חסרון מזונות ולבזיון המת כ"ש דמשום בר מצרא לא משהינן למילתא לאודועי' וכתוב בהג"א משמע מתוך פי' רש"י אי ידע המצרן מעכב על הלוקח מליקח ולוקח המצרן משום דאית בה דינא דבר מצרא אלא שאין מאחרין מלמכור ללוקת עד שנשאל למצרן אם רוצה ליקח אם לאו אבל בפר"ח משמע דלית בהו כלל משום דינא דבר מצרא ועיין בא"ז עכ"ל וכ"נ דעת הרמב"ם שכתב בפי"ב מה"ש במוכר כדי לגאול בקרוב או ביפה או לפרוע מס וכו' ולמה אין בהם דין המצר שכל אלו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים וא"ת יש בהם דין בן המצר לא ימצאו לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבוא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה: ואפי' אחר שלוה וכו' התוס' כתבו שם וא"ת לקבורה פשיטא דמזבני' בלא אכרזתא דאטו יהא המת מוטל באשפה כל ימי הכרזה וי"ל דאם לוה לצורך קבורה קאמר דמזבנינן בלא אכרזתא א"נ הו"א שממשכנין מנכסי יתומים עד שמכריזין קמ"ל ורבינו תפס תירוץ א' עיקר וסובר דכרגא ומזוני בגוונא דקבורה מתפרשים:
נב סָעִיף סד כתב הרמב"ם בפי"ב מה"ש וז"ל ה"ה הרי שטען הלוקח וכו' זה נראה לפי שדין בן המצר אינו אלא מדבריהם ולפיכך נקרא מוציא ועליו הראיה וכן נראה מהעיטור עכ"ל:
נג סָעִיף סו וא"א כתב בהמקבל גבי זבן במאה ושוה מאתן שהקרקע בחזקת לוקח ומספיקא לא מפקינן ממונא וכתבתי לעיל בסימן זה: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרא"ש דמסתבר טעמייהו:
נד סָעִיף סט המוכר לאשה וכו' בפרק המקבל לאשה וליתמי לית בה משום דדב"מ ועיין בהריב"ש סי' תפ"ג ותק"א ושס"ט: כתב הרשב"א ח"ג סימן קס"ז שאלת אלמנה שלקחה קרקע ובא בעל המצר להשביעה שלא לקחה לסלקו מהקרקע. תשובה דבר ברור הוא שאינו יכול להשביעה דדינא דב"מ משום עשיית הטוב הוא בלבד ואין מזקיקין את הלוקח לא לחרם ולא לשבועה וכ"כ ומפורש מקצת רבותי נ"ע ותדע שא"כ זבין בק"ק ושוה ק' דקיי"ל דיהיב ק"ק ישביעהו שלא עשה כדי לסלקו ואילו בא"א ודאי יש לחוש להערמה כל שאין לה נכסים ידועים וכמו שחששו במתנה שכתוב בה אחריות וכן השיב רי"ף בתשובה אבל אלמנה מה אתה חושש לה סוף דבר מי שבא להשביעה אין בדבריו כלום ע"כ וכתבו דבריו הר"ן ונמ"י ורבינו ירוחם. וכתב הרמב"ם בפרק י"ב מה"ש ליתומים קטנים וכן כתב רבינו ירוחם וכתב ה"ה ומ"ש קטנים לפי שגדולים ודאי הרי הם ככל אדם ומכאן שאפילו לקטנים אם אינם יתומים דין המצר יש להם וכן כתב הריב"ש בסי' תק"א וכתב העיטור וליתמי לא בריר לן אי על האפוטרופוס שקנה ליתומים קאמר או שקנו הן לעצמן: ועל מוכר לאשה כתב ה"ה עוד בשם בעל העיטור שפירש הרי"ף בכל אשה קאמר שאינה א"א ואני מצאתי בעיטור דלרי"ף בכל אשה קאמר בין שהיא אשת איש בין שאינה אשת איש וכתב עוד ה"ה וז"ל הרשב"א ח"ג סימן ק"ע כתב לאשה שאינה תחת בעל א"נ לנשואה ובשיש לה נכסים ידועים הא לא"ה לא דהערמה היא וכתבו סברא זו הר"ן ונמ"י ורבינו ירוחם וגם תלמידי הרשב"א כתבו בשמו בהמקבל וה"מ באשה שאין לה בעל: וכתבו עוד דה"ה ללוקח מאשה דלית בה דינא דב"מ דלפי שאין לה מי שיפקח במעשיה רצו חכמים שיהיה ממכרה קיים כדי שיקפצו ב"א לקנות את שלה : מ"כ בתשובת מהרי"ל שפסק מהר"מ דאע"ג דאשה לית לה דינא דב"מ דינא דב' שותפים אית לה דעדיף דשותף בגוף הקרקע הוה: כתב רבינו לעיל גבי מכרה לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מצרא שכתב ה"ר יהודה ומיהו אם קדם מצרן וזבן אין בעלים הראשונים יכולים לסלקו וכן נמי כל היכא דאמרינן אין בו משום דינא דבר מצרא כגון לאשה וליתמי ולשותפין וכתב המרדכי בהמקבל לאשה וליתמי ולשותפי פי' הר"מ בתשובתו אין לפרש דה"מ אשה כנגד איש אבל אשה כנגד אשה אית בה משום דינא דבר מצרא דלא היא דכל היכא דקאמר תלמודא לית בה משום דינא דבר מצרא הוי פי' בשום עניין אין המצרן יכול לסלק להא דקאי וכתב עוד שם ובתשובת רבינו משה ריש מתיבתא דמחסיא פי' אמר לאשה לאשתו וקשה להר"מ דהא לאשה משמע לכל נשים שבעולם וכ"פ רש"י והראב"ן עכ"ל:
נה סָעִיף ע כתב הרמב"ם בפי"ב מה"ש וכתב ה"ה מכר לטומטום וכו' זה נמשך אחר האמור למעלה שבן המצר הוא המוציא וכבר נתבאר בסמוך שכן דעת הרא"ש ושהרמ"ה חולק ולפי דעתו המצרן מסלקן. ולענין הלכה מאחר שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן:
נו סָעִיף עא קטן שהוא מצרן וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפי"ג מה"ש: כתב הריב"ש בסי' תק"א נראה שטענת נתינת המקום לבנו קטן אינה טענה לסלק דין המצר משום דלא עדיף מגברא דאתא מחמתיה ועוד שהרי הלוקח כשליח של בן המצר ואיך ימכור או יתן מה שאינו שלו ואצ"ל בנדון זה שהוא עצמו אומר שלקחה מתחלה בשביל בנו ואם כן יש בו דינא דבר מצרא דדינא דבר מצרא איתיה אפילו לגבי קטן כל שאינו יתום :
נז סָעִיף עב המוכר לשותפו וכו' בהמקבל לשותפי לית ביה משום דינא דבר מצרא ופירש"י שותף שמכר חלקו לחבירו בשדה שהן שותפין בה אין לנו לסלקו משום דינא דבר מצרא ולומר אין אתה בא בחלק חבירך אלא כאחד מן המצרנים ויקחנה עמך אלא כיון שלא נתברר חלקו הרי הוא כשכן בכולה וכתב בהגהות פי"ב מה"ש דלרש"י אשמועינן שאם יבאו ביחד השותף והמצרן שיכול למכור לשותף דבשאר מצרנים היכא שבאים יחד פלגי בקרנזול אבל הכא יכול למכור לשותף לבדו כך פירש רבינו לדעת רש"י וכתב הרא"ש ור"ת פירש אם היא שותף עמו בשדות אחרות אין המצרן יכול לסלקו בשדה זו וכן כתב רבינו האי אם הוא שותף עמו בסחורה ומכר לו שדה אין המצרן יכול לסלקו וכדברי רבינו האי כתב הרמב"ם בפי"ב מה"ש וכ"כ בעל נמ"י בשם הרשב"א והר"ן ז"ל וכ"כ העיטור בשם רבינו האי וכולהו קמאי ור"ש פירש שהן שותפין בקרקע לא נהירא לן עכ"ל: כתוב בת"ה סי' של"ח ודהאי פירושא דרבינו האי אין לסמוך עליו דרש"י ור"ת ור"ח בא"ז לא פירשו הגמרא הכי אמנם לצרפו עם טעמים אחרים סגי. ולי נראה דשפיר סמכינן עליה כיון דהרמב"ם וכל הני רבוותא סברי כוותיה. וכתב עוד בתשובה הנזכרת שאם הוא שותף עמו בחובות דינו כשותף עמו בסחורה דחובות דידן היינו כסחורה דידהו עכ"ל:
נח סָעִיף עג ומה שאמר אבל אם גזל סמנין וכו' וצבע בהם צמרו חייב לשלם דמי הסמנין אפי' לא השביח בהן צמרו: שכני העיר וכו' ג"ז בהמקבל שכני העיר ושכני שדה שכני העיר קודמים:
נט סָעִיף עד שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש טוב שכן קרוב מאח רחוק ופי' רש"י שכני העיר. שכנים הדרים אצלו בדירה ושכני שדה ששדותיהן סמוכות זו לזו וזו שיש לו למכור אינה סמוכה למצרן אבל רבינו ירוחם כתב ופי' שכן אין ר"ל שדר אצלו כי כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות כלל מאהבה וחברה אלא ר"ל חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן ועל זה אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק וכן פירשו התוס' בכתובות (פה:) על ההיא דנכסי לטוביה וכ"כ הרמב"ם בסוף ה"ש וז"ל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בעל המצר אם היה אחד מהם מיושבי העיר וכו' שגם זה בכלל הטוב והישר הוא וכתב רבינו ירוחם פירש"י ואח"כ כתב והרמב"ם פי' בענין אחר ואיפשר שכוונתו לומר דלרש"י הוי דרך מוסר ולא מן הדין ולהרמב"ם הוי מדין ועשית הטוב והישר. וכ"כ הרי"ף בהמקבל דכשאינם מצרנים עסקינן ולאקדומי חד מינייהו אבל בהדי ב"מ כולהו אית בהו דינא דב"מ. וכן נראה שהוא דעת בעל העיטור שכתב כן בשם רבינו והרי"ף וכתבו הגהות בסוף ה"ש שכן פי' ראב"ן וסמ"ג עכ"ל:
ס סָעִיף עז (עח) וכתב עוד ג"ז שם וכ"כ הרי"ף בהמקבל וכתבו בעל העיטור ג"כ בשם רבינו האי ז"ל וכתב אח"כ ומסתברא דאי קדים אידך מסלקינן ליה דת"ח כבר מצרא דיינינן ליה ואם רצה ת"ח להוציאה מיד השכן ומיד הקרוב מסלקין אותו משום ועשית הישר והטוב וכתבוהו הגהות בפי"ד מה"ש: ומ"ש רבינו ור"ת פי' ששניהם מצרנים וכו' כ"כ הרא"ש בשמו בפרק המקבל. והרשב"א כתב בתשובה שהראשונים פירשו דשכני העיר דהיינו שכנים בבתים קודם לבן המצר שבשדה משום דבשכן העיר איכא הישר והטוב טפי לפי שהוא שייך בהדיה טפי. והתוס' כתבו בעלה ק"ח דבשניהם מצרנים עסקינן ושכן עיר מצרן מצד העיר שיש לו שדה אחורי ביתו הסמוכה לו ושכן שדה שיש לו שדה רחוקה מהעיר הסמוכה לזו משמע דדוקא בששדה הסמוכה לזו היא אחורי ביתו הוא דעדיף שכן עיר אבל אם אינו אחורי ביתו לא ואיפשר דלאו דוקא וצ"ע. וכבר כתבתי לעיל בשם הר"ן שבעל הלכות גריס אשה יתמי ושותפי ושכני העיר ושכני שדה לית בהו משום דינא דבר מצרא שכן ות"ח לית ביה משום דינא דבר מצרא קרוב ות"ח לית ביה משום דינא דבר מצרא עכ"ל. ונ"ל דה"פ שכני העיר ושכני שדה אע"פ שאינם שכנים לשדה זו הנמכרת אם קדמו וקנו אין בן המצר יכול לסלקן שכן או קרוב או ת"ח שקדמו וקנו אין בן המצר מסלקן אבל ק"ל למה ליה למיהדר וליתני שכן וכן ל"ל למיתני תרי זימני ת"ח ועוד אמאי פלגינהו בתרי בבי וצ"ע ובדקתי בה"ג ומצאתי שכתבו ז"ל שכני העיר ושכני שדה שכני העיר קודמין ולית בה משום דינא דבר מצרא ות"ח קודם שכן וקרוב טוב שכן קרוב מאח רחוק עכ"ל:
סא סָעִיף עט קרקע שיש בו בנין וכו' גם זה בהמקבל ארעא דחד ובתי דחד מרי דארעא מעכב אמרי בתי מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא: ארעא דחד ודיקלי דחד מרי ארעא מעכב אמרי דיקלי מרי דיקלי לא מעכב אמרי ארעא. ופירש"י ובתי דחד בנין שעליה: מרי ארעא מעכב אמרי בתי. שלא ימכור הבנין לאחר דהואיל ובא למוכרה וזה צריך לה טוב שיהיה בנינו בקרקע שלו ואיכא הישר והטוב: מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא. שהוא אינו חשוב שכן לכשיגיע שניו עומד להסתלק מיניה: ודיקלי דחד. שמכר לו דקלים בשדהו להניחם שם עד זמן פלוני עד שייבשו. וכתב הרא"ש ומיירי שהבית יש לו לעמוד במקום זה עד זמן ידוע. ארעא דחד ודיקלי דחד. הקונה אילנות בתוך שדה חבירו ואם מתו לא יטע אחרים תחתיהם מרי ארעא מעכב אמרי דיקלי מרי דיקלי לא מעכב אמרי ארעא ואם קנה שלש אילנות גם מרי דיקלי יכול לעכב דקנה הקרקע עכ"ל. אבל הרי"ף כתב דמפרשי רבנן דה"מ היכא דלית ליה למרי ביתא זכותא בארעא ומש"ה אית ליה למרי ארעא לעכובי עליה ולית ליה לזבוני אלא למאן דבעי או דשקיל להו לנפשיה דאי לא א"ל עקור בניינך וזיל אבל היכא דאית ליה למרי ביתא זכותא בההיא ארעא למיקבע בה הנך בתי אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מינהון אית ליה דינא דבר מצרא בזביני דחבריה. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"ש אם יש לבעל הבנין או לבעל האילנות זכות בקרקע כל אחד מהם בן המיצר של חבירו אבל אם אין לבעל האילנות או לבעל הבנין זכות בקרקע אלא כל זמן שירצה אומר לו עקור אילנך או הרוס בניינך ומכר בעל השדה זכה הלוקח ומשמע מדבריהם שאם יש למרי בתי זכותא בארעא שאינו יכול לומר כל זמן שירצה עקור בניינך וזיל אע"פ שהזכות אינו אלא לזמן ידוע מ"מ אם בתוך הזמן בא מרי ארעא למכור בעל הבנין קודם דכיון דתוך זמנו הוא יש לו דין בן המצר ושלא כדברי הרא"ש והתימה על הרא"ש שלא הזכיר דברי הרי"ף שחולק עליו ובתשובה כלל צ"ז כ' הרי חילק רי"ף דוקא כשאין לב"ה חלק בגוף הקרקע כגון שקנה ממנו לבנות בקרקע שלו עד זמן ידוע או כל זמן שיעמוד הבית ולא יפול הילכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן שקצב או כל זמן עמדו אין לו בקרקע כלום אבל כשהקרקע משועבד לבית להיות שם עולמית ואף אם יפול יבנה אחר במקומו הוי כמו שותף בקרקע ואית ביה דינא דבר מצרא. ולכן נ"ל שהרא"ש סובר דאע"ג דלכאורה משמע מדברי הרי"ף כמו שכתבתי דכל שאין בעל הקרקע יכול לומר לבעל הבנין עקור אילנך וזיל כל זמן שירצה אלא שיש לבעל הבנין זכות בקרקע אע"פ שהזכות הוא לזמן ידוע מעכב אמרי ארעא מ"מ כי דייקת ביה ליכא למימר הכי שהרי כתב אבל היכא דאית ליה למרי ביתא או למרי דיקלי זכותא בההיא ארעא למיקבע בה הנך בתי או הנך דיקלי כגון ההיא דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע קנה ג' קנה קרקע וכגון ההיא דאמרינן מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כל חד מינהון אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מנהון אית ליה דינא דב"מ עכ"ל ובההיא דקונה שני אילנות תנן אם מתו אין לו קרקע משמע דעד שימותו יש לו קרקע לענין שאינו יכול לומר עקור אילנך וזיל ומפרש הרא"ש דכי קאמר הרי"ף כגון ההוא דתנן אסיפא דקתני יש לו קרקע קאי אבל רישא דקתני אין לו קרקע לית ליה זכותא בארעא קרי ביה ומש"ה הדר מייתי ראיה מדאמר פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כלומר ליטע אחרים במקומם לומר דדוקא בההוא גוונא מיקרי אית ליה זכותא בארעא והיינו דומיא דקנה ג' אילנות אבל בקונה שני אילנות לית ליה זכותא בארעא הוא וכיון שכן הוא משמע בהדיא דאע"פ שאין בעל הקרקע יכול לומר עקור אילנך וזיל כיון שאם יבשו אינו יכול ליטע אחרים במקומם לית ליה זכותא בארעא מיקרי ואינו יכול לעכב אמרי ארעא וה"ה לבתים שאע"פ שאינו יכול לומר לו הרוס בנינך כיון שאם נפלו אינו יכול לבנות במקומם אין לו זכות בקרקע מיקרי ולא מצי מעכב אמרי ארעא וכ"ש אם אין לו זכות בקרקע אלא עד זמן פלוני ולבסוף הזמן צריך להרוס בנינו ולילך דלא מצי מעכב אמרי ארעא ולפי זה צ"ל שמ"ש דאי לא א"ל עקור בנינך וזיל לאו דוקא אלא כל שעומד לכשיפול שאינו רשאי לבנות אחר במקומו הדין שוה עם מי שיכול לומר לו עקור בנינך וזיל אלא שזה אומר לו עכשיו וזה אינו יכול לומר כן עד סוף הימים לכשיפול אבל בדברי הרמב"ם א"א לפרש אלא כמו שכתבתי תחלה ולדבריו כשאמר הרי"ף כגון ההוא דתנן ארישא נמי קאי דאע"ג דלא קנה קרקע כיון שרשאי לקיימה שם עד שימות אית ליה זכותא בארעא מיקרי ומצי מעכב אמרי ארעא ומאי דהדר אייתי מדאמרינן פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו היינו לומר דאיפשר דאית ליה זכותא בארעא בתרי גווני כקונה ב' או ג' אילנות בתוך של חבירו א"נ כשמכר קרקע ושייר אילנות לפניו ובכל חד מהני גווני בין דאית ליה זכותא רבה בין דאית ליה זכותא זוטא אית ליה זכותא בארעא מיקרי וא"ת לדברי הרא"ש אי אית ליה זכותא בארעא דאפי' נפלו או יבשו הדר ובני ונטע להו היכי קאמר הרי"ף דכל חד מעכב אחבריה הרי בעל הקרקע לא נשאר לו זכות בקרקע ומה ימכור: (ב"ה) ואין לומר דמיירי בבית ועלייה על גביו והבית למרי ארעא דפשט ל' דגמרא דקאמר ארעא דחד ובתי דחד לא משמע הכי: וי"ל דמשכחת לה כגון שבעל הקרקע מכר קצת קרקעות לבנות בו בתים אלו וקצת הקרקע נשאר לו וקאמר שאם בא למכור הקרקע הנשאר מרי בתי קודם כיון דאית ליה זכותא בארעא לחזור ולבנות כשיפלו וקשה ע"ז דא"כ לא מטעם בתי אית ליה זכותא אלא מטעם קרקע הקנוי לו ופשיטא לכך נ"ל דהב"ע שאע"'פ שלעולם יקיים הבתים בקרקע ואף אם יפול יחזור ויבנה אין הקרקע שלו לגמרי דלעולם הוא פורע שכירות כעין טסקא לבעל הקרקע לפ"ז כשכתב הרי"ף כגון ההיא דתנן וכולי לדוגמא נקטה ולא לגמרי כגון ההיא דהא התם לא פרע טסקא והכא פרע טסקא ויש ליישב מה שהקשיתי על תירוץ ראשון דכלפי דאמרינן מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא כתב הרי"ף דאיכא מרי בתי דמעכב אמרי ארעא וקושטא דמילתא דמטעם ארעא הוא דמצי מעכב: כתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ז דבעל העלייה שהקרקע משועבד להיות שם עולמית ואף אם יפול יבנה אחר במקומו שקנה הבית שתחת עלייתו אין בעל הבית שסמוך לבית שקנה מסלקו דכיון דהקרקע משועבד לעלייה עולמית הוי כמו שותף בקרקע והיה נ"ל דכיון שכן אף אם קדם בעל הבית הסמוך לבית הנמכר וקנה בעל העלייה מסלק למ"ד שותף מסלק למצרן אלא שאין לשון תשובתו מוכיח כן:
סב סָעִיף פ וכן הדין נמי אם נמכר קרקע וכו' פשוט הוא:
סג סָעִיף פא בתים כתב ר"ת שאין להם דינא דבר מצרא בפרק המקבל גבי ארעא דחד ובתי דחד כתבו התוס' שאין דין מצרנות בבתים וכ"כ ר"ת בתשובה והרא"ש כתב בפרק הנזכר איפסוק משוניתא או ריכבא דדיקלי חזינא אם יכול להכניס תלם אחד אין בה משום דינא דבר מצרא ואי לא לא פסק ר"ת דלא שייך דינא דבר מצרא בבתים אלא בשדות דטעמא משום דיכול ליקח במקום אחר ובתים אינם מצויים לקנות בכל פעם ועוד עשיר צריך הוא לשדות הרבה אבל עשיר שיש לו בית דירה יפה לא יתכן שיסלק הלוקח מבית דירתו והוא יקנה בית להשכיר לאחרים אין זה ישר וטוב ועוד חזינן דבהפסק משוניתא וריכבא דדיקלי נסתלק מצרנות גם בתים מובדלים בחומות ודברים נכונים הם אלא שלא נהגו כן עכ"ל. וכתב רבינו ירוחם נראה מדברי ר"ת שאם היה צריך אותו לבית הכסא וכיוצא בו או שיש לאותו בית חלון מהיזק ראייה על ביתו וכיוצא בו יש דינא דב"מ אפילו אינו לדירה עכ"ל. ולפי טעם דעשיר שיש לו בית דירה יפה לא יתכן וכו' נראה שאם היה רוצה אותו המצרן לדירתו או להרחיב ביתו יש בו דין ב"מ. וכתב הרשב"א בתשובה דלר"ת והרמ"ה אין דינא דב"מ בשום דבר שיש כותל חוצץ בין המצר לקרקע. ומיהו הוא ז"ל כתב בתשובה אחת שמעשים בכל יום ודנים דין מצרנות בבתים כבשדות ובתשובה אחרת כתב דאין דעתו נוטה לדעת ר"ת ומעשים בכל יום ככה והאריך לדחות דברי ר"ת וגם הגהות כתבו בפי"ב מה"ש דלא נהוג עלמא כדברי ר"ת ורבותינו חולקים עליו וגם הר"מ כתב דאנו נוהגים דין מצרנות בבתים ודלא כר"ת ונהרא נהרא ופשטא וכן נראה לר"ב דכותל שביניהם לא הוי הפסק כי עיקר תשמיש של הבתים בכותלים להניח בהם ראשי הקורות וכמה דברים עכ"ל. וכתב בת"ה סי' של"ח דהאי סברא דר"ת אינה כדאי לצרפה אפילו עם טעמים אחרים אבל ראיתי להרשב"א בתשובה שהביאה בתחילת דבריו להחליף כח המצרנות ואח"כ בא עליו מטעם אחר חזק וברור. וכתב בעל נמ"י שהרשב"א כתב על דברי ר"ת והרמ"ה שאין הנדון דומה לראיה דשן סלע אין עשוי להסתלק וכן רכב דקלים דבר חשוב ואין הבעלים עשויים לעקרן ולאבדן ושדות חלוקים הם לעולם אבל בתים דרכם לחברן בפתחים ולכך הם עשויים וכ"כ בתשובה וכתב הרמב"ם בפי"ג מה"ש שאם החליף חצר בחצר אין בה משום דינא דבר מצרא אבל החליף במטלטלין איכא דינא דבר מצרא עכ"ל משמע דס"ל שיש מצרנות בבתים וכ"כ ה"ה שם וז"ל מכאן שדעתו כדעת מי שאמר שאף בבתים יש דין בן המצר וכן כתוב בעיטור ונקטינן דכל מילי אית בהו דינא דבר מצרא לבד ממטלטלי ומקומות ב"ה כקרקע דמי דהא אית להו חזקה וכל דאית להו חזקה אית בהו דינא דבר מצרא עכ"ל ה"ה. וכ"כ הריב"ש בסימן תק"א ושלא כדברי נמ"י שכתב דאפשר דלא אמר הרמב"ם אלא בחצר שאין עשוי לדור שם שאם היו דרים איפשר שיסבור כר"ת ודעת ר"ת והרמ"ה ודברי הרשב"א שחלק עליהם כתבם ג"כ ה"ה בפי"ב מהלכות שכנים וסיים כדברי הרשב"א ואף בעל החצר עשוי לחלק חצרו לבתים ומחברן בפתחים: והרמ"ה חילק וכו' כלומר שאם יש מקום מזו לזו כענין שהוזכר בפרק חלון דמהני לערב שתיהן כאחד חשיבא חד ואי לא לא ודע שמ"ש רבינו שחולק הרמ"ה לא משמע כן מדברי הר"ן ונמ"י וה"ה בפי"ב מהלכות שכנים שכתבתי אלא דלגמרי סבר הרמ"ה כר"ת ולא חילק ביניהם כלל: ולענין הלכה כיון דהרמב"ם וה"ר יהודה אברצלוני והעיטור והרשב"א ס"ל דיש מצרנות בבתים והרא"ש כתב דלא נהגו כר"ת וגם המרדכי כתב שריב"ם פי' שבמלכותו עושין דין פשוט בבתים וחצר דינא דבר מצרא וגם הריב"ש כתב בסימן תק"א שמנהג פשוט דבבתים איכא דינא דבר מצרא והכי נקטינן וכן המנהג פשוט. וגם מדברי רש"י בארעא דחד ובתי דחד משמע דס"ל דיש מצרנות בבתים דלר"ת כבר כתבו התוס' שיש לפרש מרי ארעא מעכב שלא ימכור הלה עציו ואבניו כי אם לו ורש"י מפרש לה שרוצה למכור הבנין אבל ראיתי במרדכי שהשיב ר"ת שאין דין מצרנות בבתים כי אם בארעא דחד ובתי דחד משמע דלר"ת גם בההיא שייך מצרנות וא"כ לא נוכל ללמוד מכאן דרש"י ס"ל בעלמא דיש מצרנות בבתים. ולכאורה היה משמע לי שאם הבית חקוק בסלע שא"א לערב שני הבתים יחד לכ"ע לית ביה דינא דבר מצרא דהיינו איפסיק משוניתא וכן אם כותלי הבית עבים וחזקים שאין דרך לסתרם דמי לאיפסיק ריכבא דדיקלי דלית ביה דינא דבר מצרא אך מצאתי שכתב המרדכי אי איפסיק משוניתא וכו' מכאן מוכיח ר"ת שלא שייך דינא דבר מצרא בבתים ובחצרות אלא בשדות וכרמים שהרי בכתלים איכא כתלים חזקים משוניתא וכו' וריב"ם פירש דבמלכותו עושין דין פשוט דינא דבר מצרא עכ"ל. ואם כדבריו כיון שר"ת הזכיר שבבתים איכא כתלים חזקים וכו' הו"ל לריב"ם להזכיר חילוק בין כתלים חזקים לשאינם חזקים אלא ודאי ל"ש ובכל בתים איכא דינא דבר מצרא וטעמא לפי שאע"פ שהכותל שבין שני הבתים עב וחזק ואין פותחין פתח מזה לזה יכול להשתמש באחד מהבתים בעצים ושמן ויין ודברים הצריכים לבית ובבית אחר לדירתו או שיעשה חצר ע"י היקף מחיצה לפני שני הפתחים וכיון שהיו שני הפתחים לחצר אחד הרי הוא משתמש בשתיהן כאילו פתוחות זו לזו כנ"ל:
סד סָעִיף פב וכן כתב ה"ר יהודה הוא ל' העיטור שכתבתי בסמוך שכתבו ה"ה בפי"ג והגהות בפי"ב מהל' שכנים: אבל לא במטלטלין כן כתבו ה"ה בפי"ג מה"ש גבי החליף חצר בחצר והגהות בפי"ב מהלכות הנזכר גבי הממשכן קרקע לחבירו ואח"כ מכרה לו וכו' בשם העיטור דכל מילי אית בהו משום דינא דבר מצרא בר מן מטלטלי. וכתב מהרי"ק בשורש כ' דשותף המוכר חלקו שותף חבירו יכול לסלקו אפי' במטלטלין כדמשמע מתוך מ"ש הרמב"ם בפי"ב מהל' שכנים אחד מן השותפים או מן האחים שמכר חלקו לאחר מסלקים את הלוקח וכו' עד ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלקו ומדהזכיר קרקע גבי בן המצר ולא הזכיר גבי אחים ושותפים אלא כתב סתם שמכר חלקו לאחר וכו' דמשמע איזה חלק שיהיה בין יהיה קרקע בין יהיה מטלטלי משמע דלגבי שותפים אין לחלק בין קרקע למטלטלין עכ"ל. ולא נהירא לי דקדוק זה שדקדק מהרי"ק שהרי אותם הלכות הלכות שכנים קרי להו ושותפין במטלטלין לענין מטלטלין שמכרו לאחר לאו שכנים מיקרי ועוד דבההוא פרק בין לפני דין זה בין לאחר דין זה בדיני קרקע איירי וא"כ מהיכא תיתי לן לומר דהכא במטלטלין עסיק ועוד דלשון של בבא זו יוכיח שכתב מסלקין את הלוקח וכו' כדי שלא יכנס זר ביניהם והאי לישנא בקרקע שייך כדכתיב (איוב ט״ו:י״ט) להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם ואפילו את"ל דתפס הרמב"ם לשון זה מושאל במטלטלין אי אפשר לומר כן דאי במטלטלין הא לא אידכר האי דינא בתלמודא ומנ"ל להרמב"ם ועוד דבהדיא כתב ה"ה דהיינו מאי דאמרינן האי דאחזיק ביני אחי וביני שותפי וכולי וההיא פשיטא דבקרקע היא ועוד דאי במטלטלין קאמר מאי ולא עוד וכו' אדרבה בבא דרישא עדיפא דאפילו במטלטלין מסלקין ללוקח אלא ודאי לא עלה על דעת הרמב"ם לומר דין זה אלא בקרקע לבדו ומ"ש שמכר חלקו ולא כתב שמכר חלקו בקרקע משום דבשותפין שיש להם חלק בקרקע עסיק מרישא דפירקא ומש"ה לא איצטריך לזה לפרושי שמכר חלקו בקרקע ולעולם אין במטלטלין דין בן המצר אפילו לגבי שותף ותדע מדלא אשתמיט חד מהפוסקים לחלק חילוק זה וכיון דלא אשכחן חד מן הפוסקים שכתב כן בהדיא ואדרבא כתבו בהיפך ומהרי"ק שכתב כן מדקדוק הלשון והוכחנו ביטולו הילכך לית דחש ליה ובר מן דין הא קיי"ל דמצרן הוי מוציא מחבירו וע"ה כמ"ש גבי קנאה הלוקח במתנה וכו' :
סה סָעִיף פה ובמקומות בית הכנסת כתב הראב"ד מכח הדין וכו' גם אלה דברי העיטור כתבום ה"ה והגהות בפרקים הנזכרים: ומ"ש שאין מתקבל על הדעת נראה שטעמו משום דכיון דיש לאדם מקום אחד די לו ומה לו לקנות מקום אחר ומכל מקום אם הם דחוקים איכא דינא דבר מצרא להרחיב מקומם דהא אין לכל אחד מקום שלם כנ"ל: ומצאתי שכתב רבינו ירוחם תשובה להרשב"א כמ"ש הראב"ד ודבריו מבוארים כמו שכתבתי. וז"ל התשובה יש מהגאונים שכתבו דיש במקומות בה"כ דינא דבר מצרא אבל אין נ"ל כן שבכל מקום שאין ראוי לערבו עם שלו להיות אחד אין בו משום דינא דבר מצרא ומ"מ אם מקום ישיבת בן המצר דחוק ורוצה להרחיבו יש לבני השורה משום דינא דבר מצרא שאין לך הטוב והישר יותר מזה עכ"ל ודברי התשובה הנזכרת תמצא בתשובות להרמב"ם סי' כ"ו: וכתב הריב"ש בסימן תק"א דבמקומות בהכ"נ יש בהם דינא דבר מצרא ובסימן שצ"ז כתב על מקום בהכ"נ שהיה כותל עבה יותר מטפח מפסיק וגבוה לצד בן המצר יותר מג' זרתות גם ישיבתו של זה גבוה מישיבתו של זה קרוב לשתי זרתות כי כל השכונה ההיא גבוהה כן ועולין לה במדריגה עד שאין דרך לחבר ב' המקומות האלה בשום פנים שאין בו דינא דב"מ שאין דינא דב"מ תלוי בשכנות שלא יזיקנו שא"כ למה אמרו חזינן אי יכול להכניס תלם אחד אלא הכל תלוי בהגעת בית בבית שדה בשדה ובזה שאין דרך להגיע זה לזה אין בו משום דינא דב"מ ואפי' אם נאמר שיש בענין המקומות קפידא מי ישב אצלו עם שלפי דעתי אין תלוי בזה הנה אלה שני המקומות הם בענין שאין בהם קפידא כלל כי כל אחד מהם בשכונתו ושכונה זו לעצמה וזו לעצמה עכ"ל: עיין בתשובות הרשב"א סי' אלף ונ"ב :
סו סָעִיף פו הנותן מתנה לחבירו וכו' בפרק המקבל מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא אמר אמימר אי כתב ליה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא ופי' רש"י אי כתב ליה אחריות כו'. דודאי מכר הוא שאין מקבלין אחריות על המתנה. נ"ל דטעמא דמתנה לית בה דינא דבר מצרא הוא משום דבשלמא במכר אומר המצרן כיון שזה רצה למכרה אילולי שקנית אותה הייתי אני קונה אותה ומשום הישר והטוב מסלקינן ליה אבל במתנה אין המצרן יכול לומר לו כן שהרי לא היה זה רוצה למכרה ואם כן גם בלא מקבל המתנה לא הוה המצרן זוכה בה אי נמי דבמכר לא איכפת למוכר שיקנה זה או זה ומשום הכי אית ביה דינא דבר מצרא אבל במתנה רוצה הנותן שיתקיים ביד המקבל מתנה להיות לו לשם שנתן לו אותה המתנה ואותו שדה א"נ המקבל מתנה ניחא ליה להיות בידו שדה זו לשם שמפני עבודתו הטובה נתנו לו מתנה זו וכל כי האי גוונא ליכא עשיית ישר וטוב. וכתבו הרי"ף והרא"ש ודינא הוא דחזינן כמה שויא ויהיב ליה בר מצרא ונחית לארעא ואי אודי דמזבן זבנה והא דכתב ליה משום מתנה משום דינא דבר מצרא הוא דעבד הכי ואמר בכך וכך זבניתה וליכא סהדי דידעי בכמה זבנה מסתברא לן דמשתבע ושקיל הואיל וכשלוחא הוא לגבי בר מצרא וכ"כ רמב"ם בפרק י"ג מהלכות שכנים וכתב ששבועה זו בנקיטת חפץ והעיטור כתב באות מ' והאי שבועה לא בריר לן דלא אשכחן נשבע ונוטל בהיסת ואי כעין דאורייתא מנלן. ומסתברא כיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא לא משביעינן ליה אלא דיהבינן ליה כמה דשוי. וכתב בעל העיטור מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ובתשובה אם חשש להערמה מחרים כל מי שיש לו שטר מכירה ממנו וכובשו. והא דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מד.) פשיטא א' מכר ושני במתנה ליפות כחו כתב ליה משום דינא דבר מצרא לאו דמצי לאיערומי ולמיכתב ליה תרי שטרי חד בלשון מכר וחד בלשון מתנה אלא איכא למימר משום יפוי כח עביד ליה תרי שטרי ולא ביטל השני את הראשון וקנוניא עביד על המצרנים ומיהו אי איגלאי מילתא דזבינא הוא הדרא דא"כ בטלת תורת מצרנות לרבינו האי אבל רבינו שלמה פי' בפרק נערה שנתפתתה כיון דדינא דבר מצרא ליתא אלא משום ועשית הישר והטוב ומצי לאיערומי כולי האי לקבל מן המוכר שטר מתנה ויצניע שטר מכר כדי ליפות כחו כדי שלא יבוא בר מצרן ואיכא למימר שיכול למכרה לו ע"מ שלא תהא לבר מצרן והר"ן בפרק נערה כ' כדברי רבינו האי וכתב עוד ואע"פ שהגאון רב נטרונאי כתב שאע"פ שנודע שטר המכר לית בה משום דינא דבר מצרא כיון שכתב לו שטר מתנה לא נתחוורו דבריו : והרשב"א כתב ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט איכא למימר לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו וצ"ע ע"כ ואין זה מספיק עכ"ל: והרמב"ם כתב בפרק הנזכר וכתב ה"ה טעם הרב שאל"כ היו יכולים למכור ולהערים ויטעון דמים הרבה וא"ת שאין אדם חשוד על השבועה ומתוך כך נאמינהו א"כ אם היה טוען שהוא מתנה אע"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה הכי נמי חזקה אין אדם קונה שוה מאה במאתים: ואם פירש בשטר המתנה וכו' כ"כ הרי"ף ורבינו אשר בפ' המקבל והרמב"ם בפי"ג מה' שכנים והטעם משום דממ"נ אי מתנה היא לית בה דינא דב"מ ואם מכר הוא מסתמא לא קיבל עליו אחריות יותר מכדי דמי המכר שקיבל ואע"פ שאינה שוה כל כך פעמים שאדם קונה קרקע ביותר משווייה כדאמרינן לעיל זבן במאתים ושויא מאה אם רוצה בה המצרן צריך ליתן בה מאתים ולשון רב אלפס והיכא דכתב בשטר מתנה וקבילית על פלוני דנא אחריות מדעתא דא דאי נפקא מחמתי מידיו יהיבנא ליה כך וכך זוזי וארעא לא שויא ההוא שיעורא אע"ג דלא קא מודה דמזבן זבנה לא שקיל ליה בר מצרא אלא בדמי דקביל עליה מרי ארעא וכן כתב העיטור ורבי' אשר לא כתב אע"ג דלא קא מודה אלא ואינו מודה שלקחה וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר ואחריהם נמשך רבינו. ומכל מקום נ"ל שכוונתם כאילו אמרו אע"ג דהא ודאי כשהוא מודה שלקחה שייך נמי טעמא דחזקה דאין אדם מקבל אחריות יותר מדמי המכר שקיבל וכן דעת הר"ן שכתב והיכא דכתב ליה שטרא בלשון מכר ולא פירש בכמה מכרה לא יהיב ליה כשיעור האחריות שקיבל עליו. וכתב ה"ה בפרק הנזכר וז"ל כתב הרשב"א ואם זה עומד בטענתו ואומר לא כי אלא מתנה היא סלוקי ודאי מסלקינן ליה ונ"ל ששמין כמה שוה ונותן עכ"ל נראה שחולק על רב אלפס והרמב"ם ורבינו אשר ותמיהני מה"ה שלא כתב אבל הרשב"א כתב אלא וכתב הרשב"א דמשמע שאינו חולק על הרמב"ם. וכתב המרדכי ואם טען שוב קניתיה בכך וכך אלא משום הערמה אמרתי כך פירש האלפסי דנאמן וכשלוחו הוא ובשבועה ולא נהירא לראבי"ה דכיון דטוען אינו חוזר וטוען אם נפסק דינו אבל קודם לכן חוזר וטוען אם לא הוכחש בעדים: הכותב לחבירו שני שטרות על שדה אחת האחד של מכר והאחר של מתנה אי אית ביה דינא דבר מצרא עיין בסי' ר"מ ובמה שכתבתי בסמוך: כתב הריב"ש בסי' תק"ז דהקדש לעניים אין בו משום דינא דבר מצרא:
סז סָעִיף פז הייתה שדה שאצל המצרן הפקר וכו' בהמקבל אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי סלוקי לא מסלקינן ליה רב נחמן אמר מסלקינן ליה ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה נהרדעי אמרי אפי' משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה משום שנאמר ועשית הישר והטוב וכתב רבינו אשר ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה פירוש היכא דהחזיק מן ההפקר אבל בקונה במצר חבירו אית ליה שפיר דינא דבר מצרא ונהרדעי אמרי אף בזה שייך הישר והטוב כי ימצא להחזיק במקום אחר עכ"ל וכן כתבו התוס' ודחו פי' רבינו שלמה הרי דאפי' לנהרדעי טעמא דיכול לסלקו הוא משום שימצא להחזיק במקום אחר דאילו לא ימצא במקום אחר אין זה ישר וטוב להפסיד נכסיו שזכה בהם כבר ומ"ש רבינו אשר דלנהרדעי שייך הישר והטוב כי ימצא להחזיק במקום אחר הוא שדה של המלך שזוכים בו מן ההפקר ופורעים למלך טסקא ושדות כאילו מצויים הרבה:
סח סָעִיף פח מי שמשכן שדהו וכו' שם משכנתא לית בה דינא דבר מצרא ופירש רבינו שלמה משכנתא אם מכרה למי שממושכנת לו לית בה משום דינא דבר מצרא שזה שכן מצרן מכולן שכולה שכונה בידו בפרק א"נ אמר רב אשי אמר לי סבי דמתא דמחסיא מאי משכנתא דשכונה גביה למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא ופי' רבינו שלמה ז"ל אין שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למכרה אין בבעלי מצרים שכן וטוב לקנותה כזה והעיטור כתב באותו פרק גבי אפותיקי ב' הסברות ונראה שדעתו מסכמת לדברי האומרים דאפילו זבן בר מצרא אתי מרי משכונא ומפיק מיניה וכתב שכן פסקו הגאונים ז"ל וכתוב שם שבעלי סברא האחרת כתבו דאי איכא למימר דמרי משכנתא מפיק ממצרן בכדי שיעור זוזי דמשכנתא אבל מאי דשויא טפי אי קדים בר מצרא הו"ל כתרי שותפי מ"מ משמע מדבריו שדעתו מסכמת דאפי' למאי דשויא טפי מסלק מרי משכונא את המצרן. וכתבו תלמידי הרשב"א דאיזה מהם שקדם וקנה אין הלה מוציא מידו ואם קנאה אחר בעל משכונא מוציא מידו. ואם באו מצרן ובעל משכונא יחד להוציא מיד הלוקח אפשר שחולקים אבל דעת רבינו דבעל משכונא קודם דאיהו כולה ארעא שכונה גביה ומצרן אין לו בה אלא מרוח א' ומיהו אם קדם מצרן וקנאה נראה דזכה בה דקיי"ל אחד מהמצרנים שקדם וזבן זביניה זבינא עכ"ל: ולא עוד אלא אפילו קדם וכו' כתב א"א ז"ל בפ' א"נ אבל ה"ה כתב בפי"ב משכנים שכתב הרמב"ן דכשם שאין בעל המצר יכול לעכב על המלוה כך אין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לבן המצר או לאחר ולזה הסכים הרשב"א עכ"ל. וכ"כ הר"ן ונמ"י בפ' המקבל דמילתא דפסיקתא קתני דלית במשכנתא משום דינא דב"מ כלל שאם מכרה למי שממושכנת אצלו אין בעל המצר יכול לסלקו ובעל משכונא נמי לא מצי אם בא בעל השדה למכרה לאחר. וכתב המרדכי מיהו אם קדם המצרן וקנה או אפי' אדם אחר אין המלוה יכול להוציא מידו ולא נהירא אלא כמו שקבלתי מה"ר יהודה ממגנצ"א דשכונה גביה עדיף מכולהו ויוציא מידו. ועוד במרדכי שכתב הר"מ בתשובה שאם היא משכנתא ביד ראובן בתנאים דהיינו שהלוהו על הבית ודר בו ולא מצי מסלק ליה בגו שתא אם בא שמעון וקנאה מסלקינן ליה אא"כ הו"ל קרקע סמוך לזה דלא דמי לזבן עכו"ם משום דינא דב"מ דכיון דראובן הו"ל קרקע הממושכן לו לא שייך למימר אריא אברחית לך ממצרך וצ"ע בלשון זה של המרדכי שצריך הגהה : כתבו התוס' פרק איזהו נשך גבי עובדא דרב מרי בר רחל עלה ע"ג שאם היתה בית ביד ישראל ממושכנת מעכו"ם וקנאה אחר זה שממושכנת בידו מסלקו משום דינא דב"מ ולא שייך למימר ביה אריא אברחית ממצרך כיון שאין לו קרקע סמוך לאותו קרקע: וכתב הרמ"ה כתב המרדכי בהמקבל ורבי' שמחה מצריך שתהא ממושכנת בידו שנה אחת משום דאמרינן פרק הרבית סתם משכנתא שתא גבי רב מרי בר רחל דמשכן ליה ההוא עכו"ם ביתא ואיני רואה דבריו דהתם הכי פירושא שאינו יכול לסלקו מן המשכון בפחות משתא וגם יש שרוצים לחלק בין משכונא דבית למשכונא דשדה כדפירשתי לעיל וצ"ע עכ"ל ועוד הביא במרדכי תשובת הר"ם דבעינן דלא מצי מסלק ליה בגו שתא: (ב"ה) ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרשב"א ונמ"י מסכימים לדעת אחד וגם מדברי הרמב"ן נראה כן שכתב הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו דינא דבר מצרא דמשמע דוקא בכה"ג הוא דאין בו דין המצר אבל לא לענין שיוכל הוא להוציא ממי שקנאה אע"פ שאינו בן המצר הכי נקטינן:
סט סָעִיף פט וכתב א"א ז"ל בפ' איזהו נשך. וה"ה בפי"ב מה"ש כתב שתי סברות אלו וכתב שדעת הראב"ד והרמב"ן כדעת רבינו אשר דמצי למימר הלוה היאך נוח לי וכו' וכן נראה דעת הר"ן שכתב בהמקבל בשם הרמב"ן ואע"ג דאיכא למיחש דילמא זביני נינהו ומשום הערמה מסיק להו שמא דמשכנתא כיון דליכא למיקם עלה דמילתא ליכא משום ועשית הישר והטוב שיזקיק אותו לחרם ולשבועה וכן כתב בעל נמ"י שהרשב"א והר"ן הסכימו לדעת הרמב"ן ז"ל ושלא כדברי המרדכי שכתב ונראה דאם המצרן בא מתחלה כשירצה זה למשכנו ואמר אני רוצה להלוות לו כדי שאם ימכור אותה אקנה אני אותו שיש לדמותו לזבן גריוא דארעא במיצעי ניכסיה וכולי חזינא כו' והכא נמי חזינא אם בשביל הערמה הוא עושה המלוה שאם ימכור הלוה השדה שיקנה הוא מסלקינן ליה ואי לא לא מסלקינן ליה דבתרווייהו עתה אינו קונה הקרקע אלא סופו לבוא לידי זה :
ע סָעִיף צ ואם שדה הסמוכה למשכונא וכו' כן משמע ממה שכתב הר"ן ונמ"י בהמקבל בשם הרמב"ן שאם בא אחד ולקח שדה אחת שהיא סמוכה לשדה זו הממושכנת בידו שאין הממשכן יכול לסלקו משום דינא דב"מ דכיון דאיהו לית ליה בגופא דארעא מידי אלא זוזי הוא דאית ליה עלה לא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמרי בתי לא מצי מעכב אמרי ארעא עכ"ל. וכ"כ העיטור ואע"פ שכתב דאיכא מאן דפליג לא חיישינן ליה במקום כל הני רבוותא:
עא סָעִיף צא אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה וכו' כן כתב ה"ה בפי"ב מה"ש בשם הרשב"א שאם אחד מבני המצר מכר שדהו למלוה שאין שאר בני מצר שלו יכולים לעכב עליו שזה המלוה על השדה אע"פ שאינו שלו כבעל השדה הוא חשוב לענין זה עכ"ל. ומדברי הרמב"ם בפי"ב מה"ש שכתב הרי שטען הלוקח וכו' אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זה וכו' או שוכר או ממשכן צריך בעל המצר להביא ראיה וכו' משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לשוכר או למי שהוא ממושכן בידו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע לי דה"ה נמי אפילו קדם וקנה בן המצר מוציא מידו שאם היה לו דין בן המצר לענין זה גם כן היה לו דין בן המצר להוציאה מיד הלוקח שאינו בן המצר: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דסוגיא דעלמא כוותיה בדיני ממונות: כתב המרדכי בשם הר"ם בהמקבל בתשובה דלא מיקרי משכנתא אלא אם כן דר בתוך בית המשכונא אבל אם אינו דר בתוכה לא מיקרי שכונה גביה עכ"ל ואין זה מוכרח: (ב"ה) וגם אין נראה כן מדברי הפוסקים: וכתב בעל נמ"י גבי ארעא דחד ובתי דחד שמי ששכן בבתים מפני שממושכנת בידו או מושכרת לזמן ידוע ובאותם בתים יש בית אחר שאינו ממושכן ואפי' אם הוא תחת העלייה שהיא ממושכנת בידו אינו יכול לעכב על בעליו למכרו למי שירצה הילכך אם מכרו הבעלים אותו בית לבעל המשכונא המצרן מעכב עליו: כתב בנמ"י שכתב הרמב"ן דליכא משום דינא דב"מ במוכר בהמתנה אא"כ בר מצרא רוצה לפרוע לו מיד שיכול לומר חברך נוח לי ממך והסכימו לדעתו הרשב"א והר"ן עכ"ל:
עב סָעִיף צב שכירות כתב הרמב"ם בפי"ב מה"ש שאין בו דין בן המצר ומדברי רבינו משמע שהוא מפרש דברי הרמב"ם שאם ראובן השכיר חצר לאחד לא יאמר המצרן אני רוצה לשכרו ממך ואני קודם בו וכ"ש שמי שיש לו חצר בשכירות וחצר שאצלו נמכר אינו יכול להוציאו מדין בן המצר וכ"כ בהדיא הרמב"ם בפי"ב לפיכך אם טען הלוקח גזלן אתה לשדה זו אריס אתה או שוכר וכו': וא"א כתב בתשובה כלל צ"ב בענין שנים ששכרו חצר בשותפות ואחד מהם רצה להשכיר חלקו לאחר ואותו ששכר החצר עמו בשותפות טוען כי הוא רוצה אותו חצר מטעם דינא דב"מ והשיב כי הוא מצרן ושותף שייך ביה ועשית הישר והטוב כמו במכר דשכירות ליומיה ממכר הוא ע"כ וס"ל לרבינו שחולק על הרמב"ם ולא רצה לפרש דשאני התם שהיה שותף במצר עצמו ומש"ה כתב דאית ביה דינא דב"מ הא לאו הכי מודה דלית ביה דינא דבר מצרא מדיהיב טעמא דשכירות ליומיה ממכר הוא והאי טעמא שייך בכל שכירות אפי' היכא דליתיה שותף. אבל ה"ה כתב השכירות אין בו דין בן המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ"ל ק"ו ממשכונא וכמו שיתבאר עכ"ל. ובדין משכונא כתב הרמב"ם בסמוך הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דינא דב"מ וא"כ נראה שה"ה מפרש דה"ק אם השכיר ביתו לא' ואח"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציאה מידו ומק"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה שכירות שהוא דר בתוכה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומיה ממכר הוא לא כ"ש שאם קדם וקנה זכה ומשמע שהרא"ש יסכים בדין זה מטעם שכירות ליומיה ממכר הוא ונראה דלפי זה ה"ה אם מכרה לאחר שהשוכר מוציאה מידו מטעם דינא דב"מ ולדברי המפרשים דמשכנתא הממשכן מוציא מיד בן המצר ה"ה לשוכר שמוציא מיד בן המצר. וכתב רבינו ירוחם שהרשב"א כתב בתשובה כי בשכירות שייך דינא דב"מ כמו בחצר: והנה נשאלתי על מי שהשכיר ביתו ואח"כ מכרו לאחר והשוכר רוצה לזכות בקניית הבית מדינא דב"מ והשבתי אע"ג דלכאורה יש לדקדק מדברי נמ"י גבי ארעא דחד ובתי דחד שנראה דה"ה אם מכרה לאחר שהשוכר מוציאה מידו מטעם דינא דב"מ יש מקום לבעל דין לחלוק ממ"ש ה"ה בשם הרשב"א גבי משכנתא דכשם שאין בעל המצר יכול לעכב על המלוה כך אין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לבן המצר או לאחר וכ"כ הר"ן ונמ"י דמילתא פסיקתא קתני דלית במשכנתא משום דינא דב"מ כלל שאם מכרה למי שממושכנת אצלו אין בעל המצר יכול לסלקו ובעל משכונא נמי לא מצי לעכובי אם בא בעל השדה למכרה לאחר ע"כ וכיון דשכירות ילפינן ממשכנתא כשם שאין המלוה יכול לעכב מלמכרה לאחר כך אין השוכר יכול לעכב על בעל הבית מלמכרה לאחר ואע"פ ששכירות למדוהו בק"ו ממשכונא אין לומר דבהא ליהוי עדיף שכירות ממשכנתא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. וגם אין לומר הרי המרדכי כתב שאם קדם אחר וקנה המשכנתא שהממשכן מוציא מידו דטפי אית לן למסמך אהנך רבוותא שכתבתי בסמוך דרוב בנין ורוב מנין הם ועוד כיון דקיי"ל דלוקח הוי מוחזק ועל המצרן להביא ראיה כדמשמע מדברי הרמב"ם בפי"ב גבי הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס מכר וכו' על בעל המצר להביא ראיה וכתב עוד אפילו היה בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וכו' וכתב מגיד משנה שכן דעת בעל העיטור וכיוצא בזה כתב רבינו אשר גבי זבן במאה ושוה מאתן כל היכא שאין הדבר ברור אין לנו כח להוציא מיד הלוקח הילכך במקום דכל הנך רבוותא סברי דאין המלוה יכול לעכב מלמכרה לאחר ה"ה לשוכר שאינו יכול לעכב : כתב הרשב"א בתשובה ח"ג סימן קנ"א שאלת ראובן יש לו קרקע ומעלה ממנו מס לשמעון מנה בכל שנה ובא שמעון למכור מס שנה ליהודה וראובן טוען שהוא קודם משום דינא דב"מ. תשובה אם על מס שנה או שנתים הם מתעצמים הדבר פשוט שאין עסק כאן לדינא דב"מ שאין כאן מכירת קרקע אלא מכירת חוב בעלמא והגע עצמך המכירה עצמה במס היאך תתקיים והלא חוב בעלמא הוא ואין לזה מכר אלא במעמד ג' כמכירת חוב על פה והלכך לא שייך בכי הא דין בן המצר כלל לפי שאין כאן מכר גמור בגופו של הקרקע אבל אם בא שמעון למכור לגמרי גוף הקרקע כלומר זכות האדנות שיש לו בגוף הקרקע שהוא שלו ומעלין לו ממנו המס בזה נראה שיש לראובן משום דינא דב"מ שאין לך עשיית הישר והטוב גדולה מזו ואינו דומה למשכנתא שאע"פ ששכונה אצלו והוא דר בה אפ"ה אין בו משום דינא דב"מ דשאני התם דכיון שהממשכן עתיד לפדותה דילמא אמר בעל הקרקע זה נוח לי וזה קשה ממני שאע"פ שאין לבעל המצר דין עם המוכר אלא עם הלוקח מ"מ כל שיש עיכוב במכר אצל המוכר אף על הלוקח אין בו משום דינא דבר מצרא וכדאמרינן הני ציירי והני שרי אין בו משום דינא דבר מצרא ועוד שכל שאינו מכר גמור לא תקנו בו דין המצר אבל כאן שמוכר אדנות שיש לו בקרקע לחלוטין יש בו משום דין בן המצר וכמו שכתבתי עכ"ל. וכתב עוד וז"ל ח"ג סי' קנ"ב עוד אמרתם שאותו שמעלה מס מכר קרקעו ליהודה הנזכר ואעפ"כ חזר ותבע מיהודה שימכור לו אותו אדנות קרקע שקנה מראובן שמשעה שקנאו זכה הוא בו מחמת המצרנות ואע"פ שמכר הוא את חלקו בגוף הקרקע זכות המצרנות לא מכר לו. תשובה נ"ל שהדין עם יהודה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ועוד דדין בן המצר אינו אלא משום עשיית הישר והטוב כל שהוא ראוי לחבירו עם קרקעו וכל שמכר את הקרקע אזיל מיניה עשיית הישר והטוב ואע"ג דכל קונה סמוך למצר הוה ליה כשלוחו של בן המצר וקנה בן המצר עד דקנו מיניה אפילו הכי מסתברא כל שמכר קרקעו כמוחל על מצרנותו הוא וכמודה דאידך לאו בשליחותו זבן עכ"ל: ודע דגבי ארעא דחד ובתי דחד כתב בעל נמ"י שמי ששכן בבתים מפני שממושכנות או מושכרות בידו לזמן ידוע ותחת הבית יש מרתף או בית שאינו ממושכן אינו יכול לעכב על בעליו למכרו למי שירצה ואם קנה אותו בעל המשכונא המצרן יעכב עליו משמע דס"ל דשכירות כשמוכר הבית עצמו הוי כמשכנתא דלית ביה משום דינא דב"מ וכשבית שאצל בית השכירות נמכר אין שום זכות לשוכר אלא כאינש דעלמא וכדברי ה"ה שכתבתי בסמוך. וכן דעת רבינו אשר בכלל צ"ז וכבר כתבתי בסמוך שכן כתב הרמב"ם בהדיא בפי"ב: מעשה בא לידי בבית וחנות תחתיו א' שכר הבית וא' שכר החנות ואח"כ רצה שוכר החנות לקנות הבית והחנות וגם שוכר הבית היה רוצה לקנותם שהבית הוא בתוכה ולחנות הוא מצרן והבעל לא היה רוצה למכור הבית לבדה אלא עם החנות הכל ביחד ופסקתי שאין שוכר הבית יכול לקנות החנות מטעם שהוא מצרן דטפי הוי מצרן שוכר החנות שהוא יושב בתוכה ואע"פ שחנות זו נסמכת על עמודים והקרקע שהעמודים תקועים בו היה מושכר לשוכר הבית והיו רוצים לדמותו לארעא דחד ובתי דחד דמרי ארעא מעכב אמרי בתי דהתם שאני דמרי בתי שמוכר בתים שלו טוב וישר הוא שימכור אותם לזה כדי שיהיה הבנין שעל קרקעו שלו משימכרנו לאיש נכרי אבל הכא ששוכר החנות שאנו קוראים אותו מרי בתי אינו רוצה לצאת מחנותו אינו טוב ולא ישר שיוציאנו על כרחו כדי שיזכה שוכר הבתים ועוד דשאני התם דמרי ארעא יפה כחו דאף לאחר שיפול הבנין יש לו זכות בקרקע אבל שוכר הבית אם יפול אזדא ליה כדאמרינן סוף פרק שואל (קג.) וא"כ אין כחו יפה אע"פ שהוא משתמש בקרקע שהעמודים נסמכים בו משוכר החנות ועוד שגם חלק מחנות זה היה קרקע עולם ובאותו חלק הוי ארעא נמי דיליה ואם היינו מוציאים אותו מהחנות היינו מוציאים אותו גם מאותו חלק דאין שוכרין חנות למחצה וא"כ אפילו אי הוה דמיא לארעא דחד ובתי דחד כיון שבאותו חלק הוי ארעא נמי דיליה לא מפקינן מיניה ואין לומר אמאי אזלת בתר אותו חלק אדרבה ניזל בתר החלק האחר דכיון דהוא מוחזק הוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ועוד דלא אמרינן נעביד הישר והטוב היכא דבחלק א' הוי הפך הישר והטוב. ועוד מטעם אחר זכיתי לשוכר החנות מפני שהיה מתפרנס ממנה ושוכר הבית לא היה רוצה אותה אלא להשכירה לאחרים או למכרה והשתא אפילו אם קנה אותה אינש דעלמא לישב בו ולמכור סחורתו להתפרנס ממנה לא היה המצרן יכול לסלקו כיון שאינו רוצה אותה לכך מטעם שאכתוב בסמוך בשם כמה גדולים ואפילו היה המצרן בעל קרקע ממש כל שכן הכא שהדר בבית אינו אלא שוכר ועוד שזה יושב בתוך החנות פשיטא שאין שוכר הבית זוכה בחנות מדין מצרן הילכך שוכר החנות קונה החנות ואין יכול שוכר הבית לעכב על ידו ואפילו קנאו שוכר הבית יוציא שוכר החנות מידו מטעם מצרן וכן אם שוכר החנות קנה הבית שוכר הבית מסלקו מטעם מצרן הילכך אם כל אחד רוצה לעמוד בשלו קונים אותו ביחד ושמין ביניהם כמה הם דמי הבית וכמה הם דמי החנות כן נראה לי והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו וזה לשון הרב מהרר"י ן' שושאן י"א בתשובתו אלי על ענין אם יש דין מצרנות בשכירות הפשוט אצלי כי דעת רמב"ם שהמשכיר בית לראובן ובא שמעון מצרן הבית ההוא ורוצה להוציאו מראובן שלא יוכל להוציאו מראובן ששוכרו לפי שאין כאן מכר ודעת רבינו אשר שהשוכר הוא כקונה ויכול להוציאו ובין שיהיה המצרן בעל הבית הסמוך לבית הנשכר ובין שיהיה שוכר דר בשכירות הדין שוה שדעת רמב"ם שלא יוכל לדחות לראובן השוכר ודעת רבינו אשר שיכול לדחותו ואם השלים ראובן זמן שכירותו והוא חפץ בו והמצרן חפץ בו אם כבר הסכים בעל הבית לתתו לו והמצרן בא להוציאו היינו דין ראשון אמנם כל זמן שעדיין לא הסכים בעל הבית להשכירו לו ובאין שניהם כאחד נראה שהכל תלוי בדעת בעל הבית ולא נאמר כאן כמו במשכנתא דשכונה גביה אלא יכול להוציאו כיון שהשלים זמנו ולהשכירו למי שירצה ואם ישכירנו לשוכר הראשון חזרה מחלוקת למקומה ואם באנו לדעת משפט נבארה לנו תא חזי גברא רבא אדונינו הרשב"א מסכים לדברי רבינו אשר ז"ל עכ"ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב בכלל צ"ז סימן ג' על ארעא דחד ובתי דחד דהוי כמו שכירות ואין בו משום דינא דב"מ וזה כסותר למ"ש בכלל שנים וצ' וצריך עיון: (ב"ה) ונראה שיש לחלק ביניהם דמ"ש בכלל כ"ב הוא מפני שזה שוכר וזה שוכר וכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא אית ביה דינא דבר מצרא אבל בכלל צ"ז זה שוכר וזה בעל הקרקע אע"ג דשכירות ליומיה ממכר הוא אין כחו גדול כמו שהוא בעל הקרקע הילכך אין השוכר יכול לעכב על בעל הקרקע מלמכור למי שירצה ומה שסיים ואין בו דינא דבר מצרא קאי אההוא גוונא דארעא דחד ובתי דחד: ולענין הדין נ"ל דכיון דקיי"ל דלוקח הוי מוחזק ועל המצרן להביא ראיה וכמו שאמר למעלה בשם הרמב"ם ורבינו אשר והעיטור גבי קנאה הלוקח במנה ושוה מאתים כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן ביה קולא ללוקח דכיון דהוא מוחזק אמר דילמא כי האי פוסק או כי האי פירושא קיי"ל ועל המצרן להביא ראיה דקיי"ל כאידך מיהו ה"מ היכא שקנה כבר והמצרן רוצה לסלקו אבל אי לא קנה אלא שרוצה לקנות והמצרן מעכב על ידו נראה לי שאומרים למוכר שימכור למצרן כיון דאין הלוקח מוחזק טפי שייך מצרן בההוא ארעא מהלוקח: כתב בעל נמ"י בהמקבל גבי זבן מעכו"ם לית ביה דינא דבר מצרא דלוקח קרקע רעועה מעני איפשר שאין בה דינא דבר מצרא שיאמר לו הלוקח אריא אברחית לך שאקנה אותו שאלמלא לקחתיו לא היה מוכרו לאחר והיה נופל הבית על ביתך והיה מזיקו כ"ש אם המוכר עצמו אומר גם כן שלא היה מוכרו אלא לזה והאריך בדבר ולבסוף נראה שהעלה דאית ביה דינא דבר מצרא: כתב הר"ן גבי הא דאמרי' לאשה ליתמי ולשותפי ליה בה משום דינא דבר מצרא כתב רבינו זרחיה הלוי בשם אביו ז"ל דמדאמרינן באשה ויתמי משום דאינהו צריכי לה טובא לית בה משום דינא דבר מצרא שמעינן דהיכא דללוקח לית ליה ארעא ודחיקא ליה שעתא ומצרן לא אצטריך ליה אלא להרוחה בעלמא דלית ביה משום דינא דבר מצרא וכתבו ג"כ בעל נמ"י והעיטור דאיכא מאן דפשיט הכי מהכא וגם הגהות כתבו כן בפי"ב מהל' שכנים דאיכא מאן דאמר הכי אבל הר"מ כתב שהמצרן מוציא מיד הקונה ובפ"ק דבתרא רוניא זבן ארעא אמצרא דרבינא בעי רבינא לסלוקיה משום דינא דבר מצרא אמר ליה רב ספרא אמרי אינשי ארבעא לצלא ארבעא לצללא. ופירש רש"י צלא. רצען עני: צללא. רצען עשיר וכך אמר ליה ד' ככרות צריכין לרצען עני למאכולת ביתו כמו שצריכין לעשיר וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסתו וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך עשה הישר והטוב לעני זה ואל תסלקו והתוס' דחו פירוש זה. ובת"ה סימן ש"מ כתוב בשם א"ז שאם המצרן יש לו בית דירה והלוקח אין לו וכן אם הלוקח עני וצריך לו לפרנסה שנראה לו שאין המצרן יכול לעכב עליו מלקנותו ויישב א"ז קושיית התוספות וכתב דהגהות מיימון נראה לכאורה דפליג אאור זרוע והאריך הרבה לדחות דברי א"ז וחזר וצידד שלא לדחותם ומכל מקום כתב דהיכא שהלוקח היה בידו לקנות בית אחר אלא שאותו בית אינו כרצונו איכא למימר דכה"ג מודה א"ז דמצרן מסלקו והביא ראיות לזה: מי שהוא אריס בשדה וקנה שדה הסמוכה לה אם בעל השדה שהוא אריס בה מסלקו נראה מהעיטור שאינו יכול לסלקו שכתב רוניא זבן ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקיה משום דינא דבר מצרא א"ל רב ספרא אמרי אינשי ד' לצלא ד' לצללא ואנו רגילין לפרש משום דרוניא שתלא דרבינא הוה ויש לו חלק בשדות דרבינא והוא מצרן כמותו כמו שבעל העור והעבדן שוים וכן פירש ה"ר יהודה הלוי ועיקר. וכן פי' התוס' בשם רבינו אברהם. וכתבו בעל נ"י והוסיף לומר שהיה אריס בתי אבות דכיון דאינו יכול לסלקו הו"ל כשותף. ואחר כן כתב העיטור ארעא דחד ודיקלי דחד וכו' והכא משמע דליתיה לההוא פירוקא דמפרקינן בד' לצלא וד' לצללא משום דרוניא דהוה שתלא דרבינא הוה בר מצרן ובהני דקדים חד מינייהו וזבן הוא דהא הכא אילן דידיה הוא ואפ"ה בארעא דהאי לית ביה משום דינא דבר מצרא עכ"ל. ולדברי בעל נ"י אין קושיא מזה דשאני התם שלא היה יכול לסלקו : כתב הרשב"א בתשובה שאם טען בן המצר אחר זמן אני הייתי רוצה לקנות אלא שהייתי ירא מפני זה שקנאו שמא יזיקני דגברא אלמא הוא אין טענתו טענה אבל אם יש לו עדים שהוא רוצה לקנות אלא שזה איימו עד שנמנע רואים אם היה בידו להזיקו במה שאיימו הרי זה אונס ויכול הוא עכשיו כשסר האונס לתבוע מצרנותו. משמע מדבריו שאפילו אם היה אנס זה גם הוא בן המצר כשיסור האונס יכול לערער וליטול חלקו כדין אתו כולהו בהדי הדדי : כתב מהרי"ק סי' כ' שבחנות שקורין אקיטמ"ו לא שייך דין מצרנות שאין המקום גורם זכות הלואת החנות אלא הורמנא דמלכא הוא שהאדון נותן רשות להלוות: כתוב בתרומת הדשן סי' ש"מ אי לאו דכתב דלא נהגו לזכות הלוקח היה נראה לי דבפלוגתא דרבוותא זוכה הלוקח דאיהו מיקרי מוחזק שהרי מדין תורה הוא זוכה בקניינו וכו': וכתוב בתשובת הרשב"א ח"ג סימן קנ"ט ראובן ושמעון ולוי ויהודה אחים יש להם בתים וחצר ולוי מכר חלקו ליששכר בשיור דירה לעצמו ד' שנים ועכשיו מכר שמעון ליששכר הנזכר חלקו וראובן תובעו מחמת מצרנות ויששכר אומר שהוא ג"כ מצרן מחמת אותו חלק של לוי שקנה כבר וראובן טוען שגם באותו חלק של לוי תובע עכשיו מצרנותו ועוד שעדיין אין יששכר מצרן כיון ששייר לוי דירה לעצמו. תשובה אחר שקנה וידע בן המצר ושהה לאחר שידע ולא בא לב"ד וכו' איבד זכותו בחלק לוי ומ"מ עכשיו שקנה יששכר וראובן תובעו בזה משום מצרנות יראה שהדין כראובן לפי שהוא אח והאח קודם לבן המצר כל ששניהם מצרנים מיהא וכדאמרינן בפרק המקבל מאן דזבן ביני אחי או ביני שותפי חציפא הוי וכו' ואי משום דינא דב"מ לא מסלקינן ליה נהרדעי אמרי אפי' משום דינא דב"מ מסלקינן ליה כלומר אפילו שניהם מצרנים וקדם הרחוק וקנה אע"פ שהוא בן המצר האח שגם הוא בן המצר מסלקו דעשיית הישר והטוב דאח טפי עדיף ועוד דלפי מה שנראה אין הלוקח הזה דר שם אלא לוי ששייר דירה לעצמו וראובן דר שם וא"כ ראובן שכן לשמעון באותו בית ויששכר הלוקח אינו שכן ושכן קודם לשאינו שכן: כתוב בתשובות מהרי"ל לא מיבעיא לאור זרוע דמצי מצרן לסלק הלוקח אחר כמה שנים אלא אפילו לרבותינו דלא סברי הכי נראה דבנדון דידן מודו דודאי כי הוה מצי לסלוקיה וחזי ליה דמשתמש ולא סלקיה הוי מחילה אבל נדון דידן זה לאה זו טוענת שהבית כולה שלה ואפשר כדבריה אלא דאנן לא מצינן לאחזוקי בכולי מהני טעמי דלעיל אבל מ"מ היא לא ידעה שראובן זה יטעון שמחמת דודתה יושבת בה לפי דבריה שברור היה לה שממנה השכיר אלא דהשתא חזיא דקא טעין מחמת דודתה והשתא דקא סליק דינא שהיא והוא שותפין מציא שפיר לסלוקי לכולי עלמא מכח דינא דבר שותפות ותעשה היא ככל אשר התנית דודתה עם ראובן ואע"ג דאין מורידין קרוב וכו' הא לאו הורדה אלא דינא ותקנתא דרבנן על הלוקח ובתורת שכירות דאתי לידיה כיון דמדינא יש לה לסלק ראובן מכח שותפות מאי אית לה גבי דודתה: עיין בתשובת הרשב"א סי' תתקט"ו: עיין בתשובת הרא"ש בתחילת כלל צ"ז: כתוב בתשובת הגאונים מי שעשה הערמה לדחות דינא דב"מ כגון שכתב שטר מתנה לקונה והכל יודעין שקנה ממנו או קנה קטינא דארעא במיצעי נכסי והדבר ידוע שלא ירד אלא להחזיק בשאר שדות וכן בשאר הערמות אם נגלה הדבר בראיה ברורה שעשה הערמה אין חוששין להערמתן ומסלק ללוקח משום דינא דב"מ ונהגו בתי דינים בעסקי דבר זה שמחרימים סתם על מי שעשה קנוניא בדבר זה לדחות דינא דבר מצרא עכ"ל:
א סָעִיף א לא היו כאן כל האחין וכו'. ה"א בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א) בעובדא דאיסור ורב ספרא דעבוד עיסקא וס"ל לה"ר ישעיה דדוקא בעיסקא דמטלטלין נינהו אבל לא במקרקעי וכ"כ התוס' בפרק בית כור דהכי מוכח מפ' אלמנה ניזונית והרא"ש בפרק בית כור כתב דמהך דפ' בית כור שמעינן דאין חילוק בין מקרקעי למטלטלין ע"ש והרשב"ם שם (דף ק"ו) כתב אהך דתני רבי יוסי האחין שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם וז"ל ול"ש מקרקעי ול"ש מטלטלין כיון שעלה הגורל לזה קנה חבירו כמו כן חלקו המגיעו מיד בלא נפילת גורל דהא לא מפליג תלמודא בין מקרקעי למטלטלי הכא מידי עכ"ל: ומ"ש רבינו ומיהו כשיבוא חבירו וכו'. כ"כ הרא"ש שם ע"ש ה"ר יונה ליישב הסוגיא דפרק בית כור דלא סתרה לסוגיא דפרק אלמנה ניזונית: כתב ב"י דהו"ל לרבינו לכתוב הא דמחלק תלמודא בפרק א"נ (דף ס"ט) בין טבי וטבי וכו' ואישתמיטתיה להרב הא דכתב רבינו בסימן קע"ו סעיף ל"ב לחלק בין טבי לטבי וכו' ע"ש:
ב סָעִיף ד וכן אם בא בעל חוב וכו' כגון שעשאו אפותיקי וכו'. פי' דאי לא עשאו אפותיקי לא היה יכול לגבות מאחד מהם אלא כ"א חייב לפרוע מה שמגיע עליו ולא יותר ואע"ג דהשתא נמי דעשאו אפותיקי היה יכול לסלקו בזוזי כיון דלא עשאו אפותיקי מפורש כדלעיל בסי' ק"ז סעיף ו' הכא מיירי בדלא סילקו בזוזי וכ"כ התוס' בפרק בית כור ובפ"ק דב"ק:
ג סָעִיף ה אחד מן האחין או מן השותפין וכו'. בפ' המקבל אר"י האי מאן דזבן ביני אחי וביני שותפי וכו' כ"ה גירסת ר"ה גאון ופי' כגון ג' או ד' שותפין ואינש מעלמא קנה חלקו של אחד מן השותפין חציפא הוה סלוקי לא מסלקינן ליה מדין מצרנות דמצי א"ל שמא לא יפול חלקך במצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן ור"נ אמר מסלקינן ליה שכל אחד שותף בכל השדה אבל משום דד"מ אם קנה אצל שדה השותפין לא מסלקינן ליה נהרדעי אמרי מסלקינן ליה כי הוא טוב לי כי אפייס את חבירי שיתנו לי סמוך לו עכ"ל הרא"ש וע"פ זה כתב רבינו אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר שאר השותפים מסלקין ללוקח ודלא כרב יהודא ואח"כ הוסיף ואמר ואפילו אם קנאו המצרן כתב הרא"ש וכו' ונראה דהיינו משום דבהך דקאמר התם לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו דד"מ פרש"י לשותפי. שבא למכור חלקו לחבירו אין המצרן יכול לומר אני אקנה עמך כדין שני מצרנים שבאו לקנות כאחד כי השותף יש לו חלק בגוף השדה ועדיף טפי מן המצרן עכ"ל ומשמע מלשונו לכאורה דדוקא כשבא לקנות אין המצרן יכול לדחות לשותף אבל אם קדם המצרן וקנאו אין השותף האחר יכול לסלקו והרא"ש הכריע דמסתבר מהאי טעמא דאפילו קדם המצרן מסלק ליה שותף דכ"ז שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ועדיף טפי ממצרן שאין בה אלא מכח סמיכות המיצר וכן נראה עכ"ל ולפעד"נ דרש"י נמי לא פירש בבא לקנות אלא משום דקאמר לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דד"מ דאלמא דמיירי במצרן שיש לו שדה אצל שדה המשותף ורצה לדחותו לשותף שקונה חלקו של שותף דומיא דאשה ודיתמי שהמצרן בא לדחותן ומשמע דבן המצר הוא דאין יכול לדחות לשותף אבל שותף יכול לדחות לשותף מכלל דבבא לקנות קאמר והילכך דוקא מצרן אינו יכול לומר לשותף שבא לקנות אני אקנה עמך אבל שותף יכול לומר לשותף שבא לקנות אני אקנה עמך כדין שני שותפים שבאו לקנות כאחד אבל אם קדם המשותף וקנאה אין השותף האחר יכול לדחותו אבל במצרן אפי' קדם וקנאו מן המשותף יכולים המשותפים לסלקו ורש"י נמי מודה בזה: ומ"ש ול"מ ששותף מסלק וכו'. היינו כנהרדעי ודלא כרב נחמן לפירש"י אבל לפר"ת אף לר"נ שייך דד"מ גבי מכר ע"ש בתוס' וכ"פ הרא"ש בסתם כפר"ת: ודע דאף ע"פ דרבינו כתב בסתם אחד מן השותפים שמכר חלקו לאחר שאר השותפים מסלקין ללוקח לא קאמר אלא בקרקע אבל לא במטלטלין וכן משמע מלשונו שאמר אפילו אם קנאו המצרן כתב א"א הרא"ש שהשותף מסלקו וכו' אלמא דבשדה קאמר תחלה שעליו אמר ואפילו אם קנאו המצרן וכו' וכ"כ לקמן להדיא ואף על גב שמהרי"ק בשרש ך' לא פסק כך כבר הקשה עליו ב"י והדין עמו ע"ל בסעיף פ"ב:
ד סָעִיף י וכתב גאון דהו"ל כיורד ברשות וכו'. פי' דמלבד ההוצאה צריך לשלם לו גם שכר טרחו כשאר שתלי העיר בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ולמד גאון דין זה מפרק חזקת דאמרינן התם דשותף כיורד ברשות דמי ומכ"ש לוקח לגבי מצרן מקמי דתבעיה דעדיף משותף ומבעל בנכסי אשתו אלא דאם קלקל מנכה לו מן הדמים ואפילו קלקל מקמי דתבעיה וע"ל ר"ס שע"ה:
ה סָעִיף יג קנאה הלוקח במנה וכו' עד אם היה עושה כן גם לאחר וכו'. איכא למידק דאפילו היה מוכרה כך גם לאחר בהמתנה מ"מ יכול לומר חבירך נוח לי יותר ממך ואיני רוצה בחובך וכך היא הסכמת הרמב"ן והרשב"א והר"ן כמו שכתב נ"י בהמקבל וה"ה בפי"ב מהל' שכנים ואפשר דלא אמר רבינו אלא במפורסם דלא מצי למימר חבירך נוח לי יותר ממך וכו' כגון שהמצרן איש אמוד וטוב ונוח לכל יותר מהלוקח. ואיכא למידק דכאן כתב בסתם דהלוקח הוא מוחזק ועל המצרן להביא ראיה ולקמן בסעיף ס"ו כתב שהרמ"ה נחלק על זה וי"ל שרבינו נמשך אחר דברי הרא"ש שכתב כאן בסתם שעל המצרן להביא ראיה:
ו סָעִיף יד קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה וכו'. ה"א בפרק המקבל זבין בר' ושויא ק' וכו' במקצת ספרי הדפוס כתוב כאן קנאה במעט פחות ממאתים וכו' הגיהו כך משום שכך פי' הרא"ש בפרק הזהב וכדלקמן בסימן רכ"ז ואין ראוי להגיה בכדי דהדבר ברור דרבינו כאן העתיק לשון התלמוד ונסמך על מ"ש מחלוקת האלפסי עם הרא"ש בדבר זה בסי' רכ"ז בדין אונאה בקרקעות ולהרא"ש ודאי אם קנאה בר' ואינו שוה אלא ק' אמרינן שפיר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והמכר בטל לגמרי דאין כאן שליחות ובזה התיישב מה שיש לתמוה על דברי הרא"ש במה שהאריך לפרש למאי דקס"ד דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאין פירושו שיתן ק' ללוקח ויפסיד הלוקח ק' דאין זה הישר והטוב וכו' דמאי נפקא לן מינה במאי דקס"ד דאינו לפי האמת אלא ודאי דנפקא מינה נמי לפי האמת היכא דאיכא ודאי אונאה כגון לדידיה היכא דזבין במאתים ואינו שוה אלא ק' דהו"א דיפסיד הלוקח ק' ולהכי מפרש הרא"ש דפשיטא דהא ליתא אלא היכא דאיכא ודאי אונאה המכר בטל דאין כאן שליחות ודוק:
ז סָעִיף טו כתב הרמב"ם אם טוען המצרן שעשו קנוניא וכו'. בסוף פי"ד משכנים כתב כן ונראה דטעמו דכיון שאינו שוה אלא ק' אם כן ק' הנוספים שנוטל מן המצרן יש לו דין שאר נשבעים ונוטלין דנשבעין בנק"ח ומש"ה אינו צריך לטעון ודאי דכיון שאין הקרקע שוה אלא ק' מוכחא מילתא קצת לחשדא דקנוניא והו"ל כדין שותפין ואריסין דנשבעין בנק"ח ונוטלין אע"פ דליכא אלא חשדא כיון דאיכא טעמא לחשדא והכא נמי דכוותיה ודלא כמו שפי' ב"י אבל בשהיו שם עדים שנתן מאתים התם הוא דקאמר הרמב"ם דאין משביעים מספק אלא בטענו ודאי ואינו נשבע ג"כ אלא היסת דכיון דאיכא עדים א"כ חייב ליתן ר' כפי מה שהעדים מעידים ואח"כ נשבע ונפטר שלקחו במאתים ולא עשה עמו קנוניא ודוק ותשובת הרשב"א שהביא ב"י לקמן סעיף כ"ד במחודשין גבי אלמנה דבזבן בר' ושוה ק' דאין משביעים אותו היינו נמי בדאיכא עדים שנתן מאתים וע"ש:
ח סָעִיף יז ומ"ש היה תנאי ביניהם וכו'. נראה דאיכא נפקותא ללוקח דאע"פ דהשתא אית ליה למצרן זוזי לסלוקי ללוקח שמא לאח"כ לא מזדמני ליה זוזי ולפיכך יכול לדחות עד שיתקיימו התנאים ויזכה בקרקע אז מצי לסלקו בדאית ליה זוזי בע"כ: ומ"ש אחר שלא ישאר בזה הערמה כלל. פי' כגון אם זבין בר' ואינו שוה אלא ק' דצריך לישבע בנק"ח שלא עשה קנוניא הנה אין המצרן חייב ליתן מאתים ואח"כ יהא נשבע אלא הלוקח נשבע תחלה וכיון דלאחר השבועה לא נשאר בזה הערמה כלל אז יסלק אותו המצרן בעל כרחו אם ירצה ואם לא ירצה לסלקו הרשות בידו. אבל בספרי הרמב"ם שבידינו כתוב בהם וז"ל ויזכה הלוקח בקרקע ולא תשאר בה עילה כלל ואח"כ יסלק אותו עכ"ל ורצונו לומר שלא יהא שוב למוכר שום טענה ותביעה על הלוקח שאז כשנתקיימה ביד הלוקח וזכה בה חל סילוקו של המצרן לסלקו בע"כ אם רוצה לסלקו:
ט סָעִיף יח היה לשדה הנמכרת ד' מצרנים וכו' עד אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו. בגמרא הני ד' בני מצרני דקדים חד וזבין זביניה זבינא ונראה הא דנקט רבינו וסילק ללוקח ולא נקט וקדים וזבין כלישנא דתלמודא לרבותא נקט הכי דאף ע"פ דהלוקח שליח דכולהו ד' מצרנים הוא אפ"ה אם קדם אחד וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו ולא מצי למימר ליה אין בידך לסלק שליח של כולנו ביחד:
י סָעִיף כא היו הרבה שותפין ביחד וכו'. היינו כנהרדעי ואליבא דפירושא דר"ה גאון כמבואר בראש הסימן והוא פי' הר"ן ע"ש הרי"ב שהביאו ב"י בסמוך סעיף כ"ג ודלא כר"נ דלא מסלקינן ליה משום דאין כל א' מהשותפין ודאי מצרן שלו דשמא יפול חלקו לצד אחר דליתא וזהו שכתב רבינו ולא עוד וכו' פי' דל"מ דשותף חשוב מצרן גמור כנגד הלוקח אלא אפילו כנגד מצרן ודאי נמי חשוב מצרן ודאי כמוהו מהך טעמא דכתב הרא"ש לעיל דכל שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ומ"ש רבינו ואצ"ל שאם קנאה אינש דעלמא וכו' הוא קאי למאי דסמוך ליה וה"ק דכיון דהשותף הוא חשוב כמו המצרן כשבא המצרן לדחותו מעתה אצ"ל דהשותף חשוב כמו מצרן לגבי אינש דעלמא כשבא לדחותו והיינו כשהמצרן מצד אחד יש לו שותף עמו ומצד אחר כל אחד מצרן לבדו וכל אחד מחזר לסלקו ללוקח ואותו מצרן שיש לו שותף עמו מקדים עצמו לסלקו אין הלוקח יכול לדחותו ולומר לו אין אתה מצרן ודאי דשמא יפול חלקך מצד אחר ולכן אין אני רוצה להסתלק אלא לאחד משאר המצרנים דפשיטא הוא דאין בדברי הלוקח כלום דכיון דאינש אחרינא הוא מחוייב הוא להסתלק מיד אף מפני המצרן שיש לו שותף עמו ואין יכול לדחותו כלל ובזה התיישב מה שיש לתמוה הפלא ופלא דהלא מ"ש כאן ואצ"ל שאם קנאה אינש דעלמא וכו' הוא מ"ש בסמוך בתחלה היו הרבה שותפים וכו' דכך לי הרבה שותפים כמו שותף אחד עמו אלא צריך לפרש דלמעלה מיירי בשאין שום אחד משאר מצרנים מבקש לסלקו ללוקח כ"א הני שותפי אי נמי דליכא שום מצרן כ"א אחד מהני שותפים כגון שסביב ג' רוחות איכא דרך ונהר או שדות של המוכר עצמו וקאמר דכל א' וא' יכול לסלקו ללוקח וכאן בהך אצ"ל מיירי דאיכא סביב ד' רוחות וכולן באין ומחזרין לסלקו אלא דאותו מצרן שיש לו שותף עמו מקדים עצמו לסלקו ללוקח וקאמר דאין צ"ל דלא מצי לוקח לדחותו למצרן כלל אלא מחויב מיד להסתלק מפני זה המצרן אע"פ שיש לו שותף עמו ושאר מצרנים דמחזרין לסלקו גם כן כל אחד הוא מצרן בלבדו בלא שום שותף אפ"ה חשוב שותף זה מצרן ודאי כמו שאר מצרנים כדפירשתי וכל זה דלא כמו שפי' ב"י ודוק:
יא סָעִיף כד ומ"ש וכן אם שדה הנמכרת של שנים וכו'. מילתא דשכיחא נקט וה"ה במוכר חצי שדהו לאחר להיות שותף עמו וכו' אלא דלא שכיחא שיקנה בסתם ולא יסיים תחלה החלק שלו:
יב סָעִיף כז בעל בנכסי אשתו וכו' עמדה היא וסילקה וכו' עד אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהן וכו'. ונראה דמתחלה כשבאה האשה או העבד לסלק ללוקח מצי הלוקח לומר להם לא אסתלק דשמא לא יתרצה הבעל או האדון בסילוק זה ויחזור אותה לידי וא"כ לקתה מדת הדין שיכופו אותו להסתלק ואח"כ לחזור לכופו ליקח אותו לרשותו ולהחזיר הדמים אלא הכא מיירי שנסתלק הלוקח ברצון טוב:
יג סָעִיף כט המצרן שבא לסלק וכו'. כן כתב הרמב"ם פרק י"ג משכנים ופשוט הוא דליכא הכא משום ועשית הישר והטוב שיהיו שדותיו סמוכין זו לזו שהרי מכר את זו לאחר: ומ"ש וגם הלוקח וכו'. לא כתבו הרמב"ם אלא שרבינו ס"ל דהא מילתא דפשיטא הוא דליכא למימר הכא דהלוקח היה שלוחו כיון דבשעת קנין שדה זו לא הו"ל לזה שום שדה אצל זו שנמכרה ולא היה חל על הלוקח מצות עשיית הישר והטוב בשעה שקנאה:
יד סָעִיף ל מי שעושה שליח למכור שדהו אף ע"פ וכו'. נראה דה"ק לא מיבעיא אם אינו מצרן דפשיטא דאינו רשאי לקנות לעצמו בלאו טעמא דחשדא אלא מדינא לא קנאו דמסתמא ודאי אילו ידע המשלח שרוצה השליח לקנותו לא עשאו שליח א"כ כשקנאו לעצמו בטלה השליחות למפרע כי אינו שלוחו למכרו לעצמו אלא אפילו הוא מצרן דמסתמא ודאי ידע המשלח שכל מצרן מסלק ללוקח כדי שיהיו כל שדותיו סמוכות וא"כ ידע המשלח שרוצה השליח לקנותו ואפ"ה עשאו שליח דהשתא לא בטלה השליחות אם קנאו לעצמו ואפילו הכי אינו רשאי לקנות לעצמו מטעמא דחשדא וע"ל בסימן קפ"ה סעיף ג' כתב טעמא אחרינא דכיון דיד השליח כיד בעל הבית אין המקח יוצא מרשות בעלים אלא אם כן מכרו לאחר ואפשר דהתם ליכא חשדא דמכרו באותן הדמים שהרשהו ליתן אבל כאן מיירי דעשאו שליח למכרו בטוב בכל מאי דאפשר קאמר הך טעמא דחשדא דחמיר טפי. ומ"ש דכשמכר לאחרים להרמב"ם הו"ל מחילה ולגאון לא הו"ל מחילה נראה דדעת הגאון היא דדוקא בעורר על השדה והוא חתום עליה עד א"נ עשאה סימן לאחר כדלעיל בסימן קמ"ו התם הוא דקאמר דמדעשה מעשה המורה שאיננה שלו אלמא דהויא הודאה דאינה שלו אבל הכא דלא עשה מעשה מעצמו אלא שליחותא דחבריה קעביד לא אמרינן מחילה היא אבל להרמב"ם ס"ל דכיון דמ"מ איכא למימר דמחילה היא על המצרן להביא ראיה דלא מחל דהלוקח לעולם הוא מוחזק כדלקמן ומהאי טעמא נמי כתב ה"ר ירוחם כשחתם המצרן על שטר המכירה בעד אינו יכול לסלקו ללוקח משום דאיכא למימר דמחילה היא ועל המצרן להביא ראיה אבל מלוה שחתם על שטר מכירה שמכר הלוה נכסיו יכול לטרוף מהלוקח דהמלוה הוא מוחזק בשטר שבידו ויכול לומר השני נוח לי והראשון קשה ממני ועל הלוקח להביא ראיה שאיבד המלוה את זכותו כדלעיל בסימן קי"א סעיף י"ג וי"ד ע"ש והכי נקטינן כהרמב"ם ולשון הגאון ה"פ אין לנו ראיה לחוש למחילה ולבטל מצרנותיה אלא שיש לחוש שמא ימכור בזול בשביל הנאתו ומה"ט אית לן לבטל מצרנותיה ואח"כ אמר הא דאין לנו לחוש למחילה ל"מ כשמכר ולא קנו מידו אלא אפילו קנו מידו ודאי בשליחותיה דמוכר הוא דקנו מידו הילכך אם אין לנו לחוש לשמא ימכור בזול כגון דידוע דמכרו בשויו א"נ מכרו ביוקר יש לו דין מצרן לסלק ללוקח:
טו סָעִיף לא מת הלוקח וכו'. נראה דדעת הגאון דלא עבדו רבנן תקנתא דועשית הישר והטוב אלא אמי שהקרקע בידו דאמרינן ליה שיוכל למצוא קרקעות במקום אחר ולא יטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים וזה לא שייך ביורש ומשמע דדוקא במת לוקח דיורש ממילא ומשמיא נפלי נכסי קמיה אבל כשהורישה לוקח בחייו לאחד מיורשיו א"נ יהביה מתנה מודה הגאון דכיון שחל שעה אחת על הלוקח הדין הישר והטוב להסתלק מקרקע זו והוה ליה כשלוחו של מצרן לכל דבר שוב לא מצי להורישה או ליתנה במתנה אלא המצרן מסלק אותו כי היכי דהוה מסלק ללוקח וע"ז כתב רבינו:
טז סָעִיף לב והוסיף הרמ"ה לומר ה"ה אם נתנו לאחר וכו' כלומר וה"ה בהורישה בחייו לאחד מיורשיו וס"ל להרמ"ה דדינא דב"מ כדינא דשומא דאמרינן דהיכא דאורתיה יהביה במתנה לא הדרא דלא תקנו הישר והטוב אלא בב"ח גופיה וה"נ בדינא דב"מ ואע"ג דבשומא היכא דזבנה נמי לא הדרא התם הוי טעמא כדאמר בפ' המפקיד זבניה אורתיה ויהביה במתנה הני אדעתא דארעא נחות ולא אדעתא דזוזי פי' ולא דמי לב"ח דאיהו לא הו"ל עליה אלא זוזי אבל בדינא דב"מ לוקח נמי אדעתא דארעא נחית ואפ"ה רמי עליה ועשית הישר והטוב ה"ה לוקת שני ואפילו ביורש ומקבל מתנה דזבניה לשני נמי מצי מסלק ליה דעליה ודאי רמיא תקנתא דועשית הישר והטוב וא"ל שיוכל למצוא קרקעות במקום אחר וכו': ומ"ש רבינו ואיני מבין וכו'. מלשונו נראה שלא היתה השגתו אלא אהרמ"ה ומטעמא דאמרן אליבא דגאון דכיון דהלוקח חי ורמיא עליה שעה אחת ועשית הישר והטוב שוב לא מיפטר מהך חיובא במאי דהורישה בחייו או נתנה במתנה דאין יכול להוריש או ליתן אלא מה שיש לו בה וכי היכי דאיהו מיחייב להסתלק מקמי מצרן ה"נ יורש או מקבל מתנה ממנו אבל היכא דמת לוקח מודה רבי' לדברי הגאון דאין המצרן יכול לסלק ליורש דבירושה דממילא לא רמיא עליה עשיית הישר והטוב דמשמיא רמיא קמיה ולכן כתב רבינו תחלה מת לוקח קודם שסילקו המצרן כתב גאון וכו' דהוי פסק הלכה וליכא דפליג עליה שאין עליו השגה אלא דהוסיף הרמ"ה לומר ה"ה אם נתנו לאחר וכו' ועליו בלבד איכא השגה והיינו דקאמר אחר דבריו ואיני מבין וכו' כנ"ל ודלא כמו שכתב מהר"ם איסרלש בש"ע בהגהותיו סעיף י"ז ע"ש שנמשך אחר מה שהבין ב"י דלא חילק בין מת לוקח דיורש ממילא הוא להורישה בחייו ומה שכתבתי הוא עיקר לפענ"ד:
יז סָעִיף לג ב"ח שטרף בחובו וכו' עד כדקיי"ל שומא הדרא לעולם. נראה דדוקא בשמוהו לו ב"ד בחובו קאמר שאם הלוה חפץ בה חוזרת לו מן המצרן לעולם אבל לא בהגביהו מדעתו כדלעיל גבי שומא בסימן ק"ג סעיף כ"ו ע"ש ופשוט הוא:
יח סָעִיף לד כתב הרמב"ם ב"ח של המוכר שטרף מהמצרן וכו'. פירש ב"י דמיירי בדליכא פסידא ללוקח כגון שיש לו למוכר לגבות ממנו אלא כיון דמוכר מצי א"ל למצרן לאו בעל דברים דידי את לכך חייב הלוקח לתבוע למוכר אבל היכא דאין לו למוכר מודה גם הרמב"ם דמשום דועשית הישר והטוב לא תיקנו רבנן שיגיע הפסד ללוקח והכי משמע לישנא דהרמב"ם שכתב חוזר ונוטל חוזר ונוטל דמיירי ביש לו ליטול ממנו ובספר בדק הבית כתב דכן כתב הרשב"א על דברי הרמב"ם דלא חייב המצרן לשלם ללוקח אלא דוקא היכא דליכא פסידא ללוקח ע"ש אלא דלפי זה קשה מה היתה השגת הרמב"ן עליה דהרמב"ם וצ"ל דהרמב"ן לא נחית לפרושי דברי הרמב"ם כאשר פירש ב"י ולכן השיג עליו אבל האמת הוא כמו שפירש ב"י ומ"מ מדברי הרא"ש שכתב שעדי הקנין יכתבו השטר בשם המצרן וא"צ קנין אחר מוכח להדיא דס"ל דנסתלק הלוקח לגמרי ואינו חייב כלל לתבוע את המוכר אלא דינא דמצרן עם המוכר הוא ולא מצי למימר ליה למצרן לאו בעל דברים דידי את דלוקח שלוחו היה לכל דבר וכך כתב ב"י והכי נקטינן:
יט סָעִיף לה כתב הרמ"ה המצרן לא יכול לאחותי וכו'. נראה דה"ק שאינו יכול להוריד לאיש אחר במקומו שיסלק את הלוקח בדד"מ ושיקח האחר השדה לרשותו דלא עשו תקנתא אלא משום ועשית הישר והטוב שלא יהיו שדותיו של מצרן חלוקין וכשיקח האחר לרשותו ליכא האי טעמא הילכך לא מצי עביד ולפיכך אם הקנה המצרן לאחר חלק בשדה שלו שאצל שדה הנמכרת אפילו חלק קטן דהשתא המצרן והאחר הו"ל שותפין בשדה זו שותף מצי לסלוקי ללוקח ואע"ג דלעיל בסעיף כ"ט כתב דכשמכר המצרן השדה קודם שסילקו ללוקח לא יוכל לסלקו לא הוא ולא זה שקנה ממנו שאני התם דמכר כל השדה לאחר אבל הכא מיירי דלא מכר לו אלא מקצתו כדכתב להדיא אלא היכא דאקני ליה בארעא קדמייתא דקא תבע מחמתיה ולא מכר לו דבר מסויים אלא כגון שהקנה לו חלק ששית בכל השדה דהשתא הו"ל שותף ומוחזק בכל השדה שפיר יוכל לסלקו ומ"ש הא לאו הכי לא מצי לאורוכי פי' לא מצי להרשות לאחר שיסלק ללוקח ושיעמוד במקומו וליקח השדה לרשותו כדפרישית ונקט לישנא דתלמודא בפ' מרובה (בבא קמא דף ע') לא כתבינן אורכתא אמטלטלי וכו' ופירש"י אורכתא הרשאה והיינו ליקח השדה לרשותו לא מצי לאורוכי אבל להעמיד אחר במקומו וליקח השדה לרשות המצרן ודאי מצי עביד דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו וכו':
כ סָעִיף לו דד"מ תקנת חכמים הוא וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. פי' דכל היכא דאיכא קפידא והמוכר מקפיד בכך בטל זכות המצרן דלא תקנו תקנה למצרן דבר שהוא הפסד למוכר וס"ל להרמ"ה דה"ה דלא מצי לסלוקי ללוקח היכא דאיכא קפידא והלוקח מקפיד בכך דלא אמרינן ועשית הישר והטוב להפסיד ללוקח בממונו כדלעיל בסעיף ל"ד בדברי הרמב"ן ורבינו כתב שאין נראה כן מדברי הרמב"ם וכו' נראה דס"ל לרבינו דכי היכי דאיכא קפידא ופסידא בזוזי טבי ותקילי ה"נ איכא קפידא בבהמה דמצי א"ל תן לי בהמה שלי משום כושרא דחיותא וכן במטלטלי דמאני תשמישתיה יקירי עליה דאינש ואפי' הכי סבירא ליה להרמב"ם דנותן ללוקח דמיהם וא"כ ה"ה בזוזי טבי ותקילי צ"ל לפי זה דהא דקאמר דאיכא קפידא ופסידא בזוזי טבי ותקילי היינו דוקא כשבאו שניהם לקנות הלוקח והמצרן וה"ה דאיכא קפידא כשבאו שניהם לקנות וזה נותן בהמה או מטלטלין וזה נותן מעות דלפעמים ניחא ליה בבהמה ומטלטלין אבל כשהקדים הלוקח וזבין והמצרן בא לסלקו לא חיישינן לא לקפידא דטבי ותקילי ודבהמה ומטלטלין זו היא דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם אבל הב"י כתב שאין מדברי הרמב"ם שום הכרע לומר דלא ס"ל כהרמ"ה וע"ש ואין דבריו נראין לפי ענ"ד:
כא סָעִיף מא אמר המצרן אטרח ואביא המעות וכו' וכתב הרמ"ה וכו': טעמו דהיכא דידע בזבינא ובדמי זבינא אם כן הו"ל לאיתויי מעיקרא הני זוזי אלא ודאי לית ליה זוזי ואשתמוטי הוא דקא משתמיט וקאמר איזיל ואייתי זוזי ולא נטרינן ליה אבל אי מקמי הכי לא הוה ידע בזבינא א"נ לא הוה ידע בסכום דמיה קושטא קאמר ונטרינן ליה:
כב סָעִיף מה קנה הלוקח מעט קרקע וכו' ואפילו לא ערערו המצרנין מיד וכו'. אע"ג שבדברי הרא"ש מפורש דאדרב האי גאון קאי כתבו רבינו בסוף דבריו לאורויי דאדברי הרא"ש נמי איצטריך דאפילו לא ערערו מיד לומר דהערמה היא זו כדי לקנות בסוף כל השדה סביביו אין אומר דמחילה היא אלא אפילו אחר כמה ימים נמי יכולין לערער ולא כתבו הרא"ש אדברי ר"ה גאון אלא לרבותא דאפילו לדעת הגאון אף אם לא ערערו מיד וכו' דיכולים לערער בסוף לבטל המכירה אפילו באותו מעט ואצ"ל לדעת הרא"ש דיכולין בסוף לערער על המכירה של כל השדה סביב אותו מעט ולא אמרינן דמחילה היא וא"כ מ"ש רבינו ואפילו לא ערערו המצרנין מיד וכו' קאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
כג סָעִיף מו בא הלוקח למצרן וכו'. פרש"י משום דיכול לומר דלא נתכוין אלא להעמידה על דמיה הראויים לה וכו' וכך היא דעת הרמב"ם ומש"ה ס"ל דלאחר שקנה דליכא האי טעמא אם מחל לו זכותו שוב לא יוכל לסלקו כמ"ש רבינו בשמו בסמוך:
כד סָעִיף נ וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומתוך לשונו משמע וכו'. הב"י בס' ב"ה וספר כסף משנה השיג ע"ז ואמר שאי אפשר לפרש כן דברי הרמב"ם שהרי מטעם שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יכול זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דהרמב"ם הכא מיירי כשתוך זמן שיכול לסלקו ראהו סותר וכו' איבד זכותו אבל אחר זמן אינו יכול לסלקו אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכן נראה מדברי ה"ה והריב"ש בסי' תק"א שכך פי' דברי רבינו עכ"ל ותימה הוא לפרש דברי הרמב"ם ראהו בונה וסותר וכו' דהיינו בתוך שיעור הזמן שיוכל לסלקו ולא יהא מפורש בדבריו שיעור אותו זמן אבל דעת הרא"ש הוא שמתוך לשון הרמב"ם שכתב תחלה כשהוא עמו במדינה ובא וסייע עמו וכו' דשוב לא יוכל לסלקו ואח"כ כתב דאם היה במדינה אחרת או חולה וכו' אינו יכול לסלקו שאם אי אתה אומר כן וכו' והו"ל לפלוני במיניה וביה היכא דהוה גדול ואינו חולה והיה עמו במדינה ולא סייעו ולא שכרו ממנו ולא ראהו בונה וסותר ולאחר כמה ימים בא ורוצה לסלקו דאינו יכול לסלקו מטעמא שאם אתה אומר כן וכו' אלמא משמע מתוך לשונו דלא בטל דין מצרנות בהיה עמו במדינה ואינו קטן ואינו חולה אלא אם כן דסייעו וכו' הא לאו הכי יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה וליכא למימר הכא שאם אתה אומר כן וכו' דבשלמא כשהוא במדינה אחרת התם ודאי אינו בדין שיוציא הוצאה לשלוח לו להודיעו וא"כ אין אדם קונה קרקע כ"ש שהוא חולה או קטן אבל בגדול ובריא ועמו במדינה דיכול להודיעו בלא שום הוצאות התם סבירא ליה להרמב"ם דכל שלא סייעו וכו' יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה דכיון שהלוקח לא הודיעו מצי אמר מצרן לא ידעתי בהאי זבינא א"נ ידע ולא הו"ל פנאי לבא ולסלק את הלוקח וליכא למימר הכא שאם אי אתה אומר כן וכו' זו היא דעת הרא"ש בהבנת דברי הרמב"ם והביאו לזה מדלא כתב שום גבול לזמן הסילוק גם הב"י עצמו הביא תשובת הרמב"ן סימן כ"ז שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בן המצר מסלק ליה ושכ"כ ה"ר ירוחם בשם הרשב"א ורבינו מאיר וא"כ כך הוא דעת הרמב"ם לפי הבנת הרא"ש ואע"פ שהב"י בספר בדק הבית אמר דאיזה תלמיד טועה כתב כך ונתלה באילן הגדול דאל"כ קשה שאם אתה אומר וכו' שרא ליה מאריה דכבר נתבאר בטוב טעם דליכא למימר הכא שאם אתה אומר וכו' כיון דאפשר ליה ללוקח להודיע למצרן בלי הפסד הוצאה נראה לי:
כה סָעִיף נו וכתב הרי"ב מיהו אם קדם המצרן וזבין אין בעלים הראשונים יכולין לסלקו וכו'. כ"כ העיטור (בדף ק' ראש ע"ג) והרב ב"י העתיק גירסא משובשת. ומ"ש דהו"ל כמו ב' מצרנים אינו כתוב בעיטור אלא מדברי הרי"ב הוא ונראה מדמדמי להו לב' מצרנים אלמא דס"ל להרי"ב דאם באו שניהם לקנות דשניהם שוין וכן אם מכרה לאינש דעלמא בעלים הראשונים מסלקים אותו הימנה ולפי זה חולק הוא על מ"ש הר"ן ונ"י והגהת אשיר"י דאם זבנה לאינש דעלמא לא מצו בעלים הראשונים לסלוקי ללוקח ואפשר ג"כ דלא היתה דעתו של הרי"ב שיהא דינם כדין ב' מצרנים ממש אלא לענין זה קאמר דאין בעלים הראשונים יכולין לסלק למצרן שקדם וקנה והמצרן ג"כ אין יכול לסלק לבעלים הראשונים אם קדמו וקנו דהו"ל כמו ב' מצרנין שקדם אחד מהן ולא אתא הרי"ב אלא לפרש דהא דקאמר בגמרא לבעלים הראשונים לית בה משום דינא ד"מ אינו ר"ל דאפילו קדם המצרן וזבין דאתו בעלים הראשונים ומסלקין אותו דליתא אלא ה"פ אם מכרה לבעלים הראשונים אין המצרן יכול לסלקו וה"ה איפכא אם מכרה למצרן אין הבעלים הראשונים יכולין לסלקו דהו"ל כמו שני מצרנים לענין זה ולעולם ס"ל להרי"ב נמי דאפילו זבנה אינש דעלמא אין בעלים הראשונים יכולין לסלקו אלא דלא איירי תלמודא בהכי: ומ"ש וכן נמי כל היכא וכו'. מדברי הרי"ב הוא ולפי זה צ"ל דס"ל דלשותפי פירושו משותף עמו בשום קרקע א"נ משותף עמו בסחורות כמ"ש רבינו לקמן בסעיף ע"ב ומש"ה דוקא אם כבר מכר לאותו שותף אין המצרן מוציא מידו אבל אם קדם מצרן וזבין אין אותו שותף מוציא מידו ואפילו זבנה אינש דעלמא אין אותו שותף מוציא מיד הלקוחות דומיא דאשה ויתומים ובעלים הראשונים אבל במכר אחד מהשותפים חלקו בשדה השותפות אפילו קדם המצרן וזבין השותף מסלקו כמ"ש רבינו להדיא למעלה בסעיף ה' ע"ש הרי"ב והרא"ש ולפירוש רש"י דפירש לשותפי במוכר חלקו בשדה השותפות לאחד מן השותפין לא הוה פי' לשותפי כפירוש לאשה וליתמי ולבעלים הראשונים אלא הא כדאיתיה והא כדאיתיה ודו"ק:
כו סָעִיף נח מכרה לעכו"ם וכו'. בפרק המקבל משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסי דאתי ליה מחמתיה ודברי רבינו כדברי הרמב"ם שכתב פי"ב משכנים וז"ל משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן העכו"ם עד שינהוג העכו"ם עם בן המצר הזה שלו בדיני ישראל בכל ואם אנסו שלא כדין ישראל משלם המוכר וביאר רבינו עוד דהיינו בכל מיני הרחקות ניזקין וא"ת אמאי משמתינן ליה השתא נמתין עד שיגיע האונס ואז ישלם כל מה שיגיע לו היזק מהעכו"ם תירץ הרא"ש שהוא כדי שישתעבדו נכסיו מעכשיו שיוכל לטרוף מהלקוחות שיקנו אחר הקבלה אבל הראב"ד כתב דבדלא קביל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מחייבין ביה דגרמא בנזקין הוא ופטור עיין בב"י ותימה כיון דמדינא פטור א"כ בהאי שמתא נקטינן ליה בכובסיה עד דשביק לגלימיה הוא וכייפינן ליה לשלם שלא כדין וי"ל דאנן לא משמתינן ליה אלא דליפייס לעכו"ם ולישקול זוזי דידיה כדי שלא יהא גורם בנזקיו אלא דאיהו מנפשיה מקבל עליה כל אונסא וכו' אבל אנן ודאי לא משמתינן ליה כי היכי דליקבל עליה כל אונסא והכי דייק לישנא דקאמר משמתינן ליה עד דמקבל עליה וכו' דמשמע עד דמקבל מנפשיה:
כז סָעִיף נט ומ"ש וכתב גאון וכו'. איכא לפרושי דס"ל כהרא"ש דפי' לא קביל עליה חייב לשלם ומיירי אפילו בדלא קיבל ואיכא לפרושי דסבירא ליה כהראב"ד ומיירי דוקא בדקביל עליה אלא כיון דקבלה זו הגיעה על ידי שמתא דבי דינא קנסא הוא ולא קנסינן בנו אחריו כדאסקינן בפרק מי שהפך וכ"פ ב"י:
כח סָעִיף ס יש מהגאונים וכו'. עיין בעיטור (דף ק' ע"ג) האריך בזה ואנן נקטינן כדעת הרא"ש שהיא כדעת התוס' בשם ר"י ור"ת וע"ל בסימן קנ"ו ובמ"ש לשם סעיף א': כתב בעיטור בשם מתיבתא אם הישראל מפייס לעכו"ם דקאמר העכו"ם אנא אעביד בדיניכם ואהדר ארעא לב"מ ולא בעי מצרן לזבוניה לית דינא לשמותיה:
כט סָעִיף סב כתב הרמב"ם החליף חצר בחצר וכו' ויראה מדבריו וכו'. נראה דרבינו מדהיה צריך הגאון לפרש בשאלה דאמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו יראה להדיא דמשום דטען שאינו טוב כמו של לוי לפיכך פסק שהדין עמו ויראה להדיא שאם היה ידוע שהוא יותר טוב משל לוי לא היה הדין עמו דאל"כ לא הו"ל לומר אלא דאמר ראובן איני חפץ בכרם שלך ותו לא דהוי משמע אפילו היה טוב יותר נמי הוה הדין עמו כמו החליף חצר בחצר דמשמע אפילו יעמיד לו מצרן חצר אחר יותר טוב מזה נמי אין בו דין בן המצר דמצי למימר איני חפץ בחצר שלך אלא ודאי גבי כרם אם היה מפורסם שהיה טוב כמו כרם זה וכל שכן טוב ממנו דלא מצי למימר איני חפץ בכרם שלך דכיון דהכרם אינו עומד אלא לענבים שגדלים שם למה לא יהא חפץ בו אין זה אלא הערמה משא"כ בחצר שמשתמשין שם תשמישי הבית איכא קפידא טובא בזה מבזה וב"י השיב על רבינו ע"ש ולפענ"ד מתקבל דעת רבינו על פי דקדוק דברי הגאון וכדפרישית:
ל סָעִיף סד כתב הרמב"ם טען הלוקח מפני המס וכו'. בפי"ב משכנים וכתב ה"ה זה נראה לפי ששדה בן המצר אינו אלא מדבריהם ולפיכך נקרא מוציא ועליו הראיה וכן נראה מהעיטור עכ"ל ואני ראיתי בעיטור שכתב (בדף ק"א ע"א) ירושלמי בגיטין אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם הן אומרים יש בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח הקרקע בחזקת הלקוחות שהמוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל פירוש דבריו דבפרק הניזקין תנן גבי סקריקון ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם דהיינו כדין מצרן שהוא קודם משום ועשית הישר והטוב ה"נ הבעלים הראשונים הן קודמין לכל אדם והיכא דאיכא ספק אמרינן דהלוקח הוא מוחזק והבעלים הו"ל המוציא מחבירו ועליהן הראיה א"כ במצרן נמי הלוקח נקרא מוחזק ועל המצרן להביא הראיה אבל דעת הרמ"ה נראה שהיה גורס כגירסת הספרים דידן בירושלמי פרק הניזקין דה"ג הן אומרים בידינו ליקח והלוקח אומר לאו א"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הבעלים שהמוציא מחבירו עליו הראיה משמע שהלוקח הוא הנקרא המוציא והבעלים הראשונים הם נקראים מוחזקין בשדה וה"נ המצרן הוא נקרא מוחזק והלוקח הוא המוציא:
לא סָעִיף סז כתב הרמ"ה היכא דסלקיה מצרן וכו' עד לא בטלה מצרנותיה בהכי. ואין להקשות נימא הכא שאם אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע וכולי כדלעיל בסעיף מ"ט דלא אמרינן הכי אלא היכא דאין בן המצר במדינה או חולה או קטן דידע הקונה שאינו במדינה ושהוא חולה וקטן ונמנע מלקנות שיאמר אחר כמה ימים תצא מידי אבל משום חששא דילמא שדה זו של מצרן גזולה היא לא אסיק אדעתיה ולא חייש לה דמילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה ואינו נמנע מלקנותה בשביל חששא זו:
לב סָעִיף עג שכני העיר וכו' ופירש"י לא בדד"מ איירי אלא דרך מוסר וכו'. כלומר דלאו דינא הוא משום ועשית הישר והטוב לכופו על הקדמה זו אלא דרך מוסר וחסידות ונפש טובה הוא שעושה כך אבל אם עבר ולא עשה אין כאן כפייה לעשות הישר והטוב ומש"ה אם קדם אחד מהם זכה בו: ור"ת פירש ששניהם מצרנים כגון שהשדה סמוכה לעיר וכו'. נראה דר"ל כזה ? וראובן מכר שדהו לאחר דשמעון קודם ללוי לפי דשמעון הוא ג"כ שכן עיר ולוי אינו אלא שכן שדה בלחוד:
לג סָעִיף עט קרקע שיש בו בנין וכו'. כל מה שכתב רבינו בזה הוא מבואר בפסקי הרא"ש ובתשובה כלל צ"ז שכך הוא דעת הרי"ף וכבר האריך בזה ב"י וכתב דהרמב"ם נחלק דדוקא כשאין לו זמן ידוע אלא כל שעה שירצה א"ל עקור ביתך ואילנך וזיל מרי ארעא מעכב אמרי בתי אבל היכא דקביע ליה זמן ידוע לא מצי מעכב אמרי בתי:
לד סָעִיף פא בתים כתב ר"ת שאין להם דדב"מ והרמ"ה חילק וכו'. פי' דלר"ת אין חילוק דאפי' יש מקום ליכנס מזה לזה עיקר התקנה לא היתה אלא בשדות כדמוכח בסוגיא דכולה מדברת בשדות ולא אדכר תלמודא כלל דליהוי דדב"מ בבתים אבל הרמ"ה ס"ל דלאו דוקא שדות דה"ה בתים ותלמודא מילתא דשכיחא טובא נקט וכל היכא דדמי לשדות אית בו דדב"מ ומיהו צ"ע במה שכתב הרמ"ה שאם יש מקום ליכנס וכו' דאם ר"ל שיש עכשיו מקום פתוח ליכנס או ר"ל אפילו אין כאן עכשיו אלא דאיכא מקום לסתור הכותל ולעשות פתח ליכנס מזה לזה לאפוקי אם חקוק בסלע שא"א לערב שני בתים יחד והכי מסתברא דלא אתא הרמ"ה אלא להוציא חקוק בסלע ומשו"ה איכא לתמוה על מ"ש נ"י וה"ה בפי"ג מהל' שכנים בסתם דהרמ"ה סבר כר"ת ולא משמע הכי כלל: ומ"ש בשם הרא"ש דלא כר"ת וכ"כ הרי"ב וכו'. נראה דאפילו כהרמ"ה לא נהגו שהרי המנהג לדון דד"מ אפי' היכא דאיכא כותלים עבים דומיא דחקוק בסלע כמ"ש ב"י דמשמע הכי להדיא במרדכי אלא דלפי שר"ת היה הראשון שדן כך תלי ליה בר"ת לומר דלא נהגו כדבריו בזה:
לה סָעִיף פה ובמקומות וכו' אע"פ שאין מתקבל על הדעת. פי' דבבתים איכא למימר בעשיר דצריך הוא לב' בתים ויותר לשמן ויין ודברים הצריכין לבית ולשום בהם סחורתו לפי רוב משא ומתן אבל בבהכ"נ די לו במקום אחד שישב עליו אבל היכא דיושבין דחוקין באצטבא מתקבל על הדעת דכופין אותו משום ועשית הישר והטוב למכרו לבני האיצטבא ונראה דה"ה ביחיד שיושב במקום דחוק ומשמע להדיא דבאינו דחוק אין לדון דדב"מ במקומות ב"ה:
לו סָעִיף פו הנותן מתנה וכו'. בפ' המקבל: ומ"ש וישומו ב"ד וכו'. כ"כ הרי"ף והרא"ש שם והיינו בדליכא סהדי דאי איכא סהדי בכמה זבנה אפילו שוה ק' בר' נוטל ר' בלא שבועה אלא אם כן דטען ודאי שלא לקחה אלא בק' כדלעיל סעיף י"ז: ומ"ש ואם מודה שכיון להערים וכו'. גם זה כתב הרי"ף והרא"ש לשם ומשמע אפילו לא טען המצרן שעשו קנוניא אנן ב"ד טענינן ליה דכיון דמודה שכיון להערים א"כ רמאי הוא וחיישינן לקנוניא טפי ונשבע בנק"ח ונוטל ומש"ה ס"ל להרמב"ם הכא דבטען על שוה ק' שקנאו בר' אינו נאמן בשבועה דכיון דמודה דרמאי הוא חיישינן דנשבע גם על שקר אבל לעיל בסעיף ט"ז דכתב הרמב"ם דנאמן בשבועה התם לא מודה דעביד רמאות וה"ה פי' בענין אחר רפי"ג משכנים ע"ש. אכן במרדכי בפרק המקבל השיג על האלפסי במ"ש דאם מודה שכיון להערים דנשבע ונוטל וכתב ע"ש ראבי"ה שכיון שטען אין חוזר וטוען אם נפסק דינו אבל קודם לכן חוזר וטוען אם לא הוכחש בעדים עכ"ל ולפענ"ד נראה דגם האלפסי מודה לראבי"ה דבנפסק דינו אינו חוזר וטוען ולא קאמר האלפסי אלא במודה מקמי שנפסק דינו: ומ"ש ואם פי' וכו'. גם זה ברי"ף והרא"ש שם מטעם דממה נפשך וכו' וכן כתב הרמב"ם פרק י"ג משכנים:
לז סָעִיף פח מי שמשכן שדהו וכו'. הכי נקטינן כדברי הרא"ש במשכנתא ואע"ג דמדברי הרמ"ה לא משמע אלא בבא המלוה לקנותו בתר שתא אי נמי בגו שתא ומוכחא מילתא דלא קא מערים התם הוא דאין המצרן יכול לסלקו אבל אם קדם המצרן וקנאו לא קאמר הרמ"ה דהמלוה מסלקו ותו דמדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ונמ"י מבואר להדיא שאין המלוה מסלקו וכך נראה מדברי הרמב"ם שכתב הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו דד"מ משמע דוקא בכה"ג הוא דאין בו דין המצר אבל לא לענין שיוכל הוא להוציא ממי שקנאה אע"פ שאין בן המיצר וכ"פ ב"י בספר בדק הבית ובש"ע מ"מ אנן תפסינן עיקר כדעת הרא"ש ורבינו והמרדכי ג"כ כתב בהדיא כך ע"פ הקבלה וז"ל מיהו אם קדם המצרן וקנאה או אפילו אדם אחר אין המלוה יכול להוציא מידו ולא נהירא אלא כמו שקבלתי מהר"ר יהודה ממגנצ"א דשכונה גביה עדיף מכולהו ויוציא מידו עכ"ל וכ"פ הרב בהגהת ש"ע מיהו בשוכר אין הדין כך אלא אפי' קנאו אין השוכר אחר מוציא מידו והארכתי בתשובתי בס"ד בראיות ברורות וכך פסק מהרש"ל בתשובתו:
לח סָעִיף פט וכתב א"א הרא"ש ז"ל אם בתחלת המשכונא וכו'. כתב ב"י שהמ"מ בפי"ב משכנים כתב ע"ש הראב"ד והרמב"ם כדעת הרא"ש דמצי למימר הלוה היאך נוח לי וכו' וכן נראה דעת הרשב"א והר"ן ונמ"י ושלא כדברי המרדכי שכתב ונראה דאם המצרן בא מתחלה וכו' ונראה דדעת ב"י הוא מדמדמהו המרדכי להך דזבן גריוא דארעא במיצעי אלמא דבעינן דליהוי מוכחא מילתא דליכא הערמה כי הך דגריוא דארעא דבעינן דליהוי עידית או זיבורית אבל אם הוא כשאר שדה דאיכא למיחש להערמה דחינן ליה וה"נ בעינן דליהוי מוכחא מילתא דליכא הערמה ומ"ש המרדכי וז"ל וה"נ חזינן אם בשביל הערמה הוא עושה המלוה וכו' רצונו לומר דחזינן אם אפשר לומר דבשביל הערמה הוא עושה המלוה כגון דלא מוכחא מילתא דלית בה הערמה מסלקינן ליה זו היא דעת ב"י ואין פירושו מוכרח בדברי המרדכי דאפשר דגם המרדכי ס"ל כהרא"ש דבעינן דליהוי מוכחא מילתא דאיכא הערמה הא לאו הכי לא מסלקינן ליה מחששא בעלמא ואין מזקיקין אותו לא לחרם ולא לשבועה וההיא דזבין גריוא דארעא נמי אם הוא כשאר השדה ודאי מוכחא מילתא דאית ביה הערמה דאין דרך לקנות מעט קרקע באמצע השדה אלא ודאי אערומי קא מערים לקנות אחר כך כל סביבותיו אלא דהיכא דעידית היא או זיבורית היא איכא למימר שמא לית ביה ערמה והכי ודאי עיקר דלא פליג המרדכי אדברי הרא"ש:
לט סָעִיף צא ומ"ש אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה ודאי לא גרע וכו'. פי' לא גרע דכי היכי דהמצרן מוציא מיד הלוקח הכי נמי המלוה מוציא מיד הלוקח ואם קדם וקנה זכה אף כנגד המצרן שאין המצרן יכול להוציא מידו ולכן כתב ב"י ע"ז דמדברי הרמב"ם בפי"ב משכנים שכתב הרי שטען הלוקח וכו' אם טען הלוקח גזלן אתה וכו' או שוכר או ממשכן צריך בעל המצרן להביא ראיה וכו' משמע להדיא דחולק בשניהם וס"ל דאין המלוה מוציא מיד הלוקח וגם אם קדם המלוה וקנה המצרן מוציא מידו ובספר בדק הבית פסק כמותו דסוגיין דעלמא כוותיה בדיני ממונות וכ"פ בש"ע ומיהו אנן נקטינן בשניהם כדברי הרא"ש ור"י ברצלוני ורבינו וכ"כ המגיד משנה על שם הרשב"א ולא קשה ממ"ש רבינו בסעיף ס"ה דברי הרמב"ם הללו וכתב עליהם וא"א הרא"ש כתב כדברי הרמב"ם דברור הוא דלא נתכוין רבינו לשם אלא לבאר דין זה דהיכא דטען הלוקח כך וכך והמצרן טען לא כי אלא כך וכך דהרמב"ם כתב דעל המצרן להביא ראיה והרמ"ה כתב דעל הלוקח להביא ראיה ושהרא"ש כתב כהרמב"ם דעל המצרן להביא ראיה כדכתב להדיא אצל זבן במאה ושוה מאתן ומביאו ב"י בסעיף י"ד אבל בדין משכנתא אם יש למלוה דין מצרן להוציא מיד הלוקח או שיוציא מיד המלוה בזה לא דיבר הרא"ש כל עיקר לא בפסקיו ולא בתשובותיו ולכן לא הזכיר רבינו כאן דעת הרא"ש כי אם מה שנ"ל ושכ"כ הרי"ב:
מ סָעִיף צב שכירות כתב הרמב"ם שאין בו דינא דבר מצרא וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שיש בו דינא דבר מצרא וכו'. נראה מדברי רבינו שהבין מדברי הרמב"ם מדכתב בסתם השכירות אין בו משום דין בן המצר אלמא דבכל גווני קאמר ולכן כתב דלהרא"ש בתשובה אית ביה דינא דבר מצרא היכא דשייך ביה הטוב והישר כמו גבי מכר והוא מה שכתב בכלל צ"ב בענין שנים שהשכירו חצר בשותפות ואחד מהם רצה להשכיר חלקו לאחר דחבירו יכול לסלקו ומביאו רבינו לפסק הלכה בסימן שט"ז ומה שכתב הרא"ש בכלל צ"ו על ארעא דחד ובתי דחד דהוי כמו שכירות ואין בו משום דינא דבר מצרא התם מיירי במוכר בית לאחר אצל בית הנשכר בהא ודאי לא שייך הישר והטוב לשוכר ואפילו קדם השוכר וקנאו המצרן יכול לסלקו דכיון דהשוכר לא נכנס במקום אלא בשכירות ובכלות הזמן עומד להסתלק ממנו הוי דומיא דמרי בתי לא מעכב אמרי ארעא דכתב הרי"ף דהיינו דאין לו חלק בקרקע אלא לזמן קצוב הילכך אינו חשוב מצרן ושכן לגבי ממכר עולם וכן השוכר אין לו חלק בגוף הקרקע דכשיגיע הזמן עומד להסתלק ממנה הילכך אין לו זכות בבית הנמכר אצל הבית הנשכר לו אבל היכא שהשוכר קנה הבית הנזכר לו הכא ודאי איכא הישר והטוב שלא להטריח להשוכר לטלטל ממקום למקום וכן שנים ששכרו חצר בשותפות והאחד רוצה להשכיר חלקו לאחר בהא נמי איכא הישר והטוב להיות נכסיו השכורין ביחד ולא חלוקים בב' מקומות וכן ברוצה להשכיר חצרו לאחר המצרן יכול לסלקו לומר אני קודם לשכרו דאיכא הישר והטוב שיהא הבית הנשאר לו סמוך לביתו בהני תלתא גווני אית ביה בשכירות משום דינא דב"מ ודלא כמ"ש הרמב"ם בסתם דמשמע דבכל גווני קאמר דאין בשכירות דד"מ זו היא דעת רבינו ואינו מוכרח אלא אפשר לומר דמודה הרמב"ם להרא"ש בהשכיר החצר לאחר דהמצרן מסלקו ולא מיירי ביה הרמב"ם דפשיטא דהמצרן קודם ולא קאמר הרמב"ם אלא במוכר הבית הנשכר לשוכר או במוכר בית אצל בית הנשכר התם הוא דאין בו דין בן המצר בין לזכותו דשוכר כשקנה הבית הנשכר לו בין לחובתו כשנמכר הבית אצל הבית הנשכר דאפילו קדם השוכר וקנאו המצרן מוציא מידו ובזה עלו כהוגן תשובות הרא"ש דקא סתרי אהדדי דהניחם ב"י בצריך עיון גם מדברי מהר"ש לוריא בתשובתו נראה דסותרין הן ואין להם ישוב ולפי ענ"ד דבר פשוט הוא כדפירש' דאין בהן סתירה גם דברי הרא"ש בתשובה אינן סותרים לדברי הרמב"ם ודלא כמו שהבין רבינו ובתשובה הארכתי בס"ד וקבעתי כך ההלכה ושוב ראיתי בספר ב"ה שכתב ישוב אחר על ב' תשובות הרא"ש דלא סתרי אהדדי עיין שם:
א וכן כתב המרדכי פרק המפקיד דף קל"ז ע"ד באחד שהפקיד ביד אחד ומת ובאו קצת בניו לתבוע חלקן נותנין להן חלקן וע"ש תשובת מוהר"ם שהאריך בדין חולק שלא בפני כל האחים:
ב סָעִיף ב כתב בתשובות מיימוני סוף הלכות קנין סימן ל"ב דאפילו אם המוכר אומר קודם שאמכור למצרן אחזור מן המקח ואעכב הקרקע לעצמי לא מהני ועיין שם שהאריך בדיני מצרנות:
ג סָעִיף ג ואפשר דהרא"ש לא קאמר אלא כשאין המוכר מקפיד בדבר:
ד וכ"כ נ"י פרק המפקיד דף ע"א וע"ב וכ"כ ריב"ש סימן תק"א דכן הסכימו כל האחרונים:
ה סָעִיף ה כתוב בתשובת מהרי"ל דף א' למ"ד דלא מצי לסלקיה ליה לזמן מרובה מ"מ לא ידע המצרן מן המקח אלא אדרבה היה סובר שכל הקרקע שלו והלוקח יתן לו מעות המקח או השכירות ולכך שתק אע"ג דאח"כ לא זכה בדין מ"מ לא אבד זכותו של מצרנות ויכול לסלקו כשנודע לו צריך לסלוקי וע"ש ולקמן בסי' זה גבי נגזל שרוצה לסלק הלוקח:
ו סָעִיף ו אבל במרדכי פרק המקבל דף קמ"ד ע"ב מתשובת ר"מ דהחליף מקמי מכירה מ"מ נראה לדון כדברי הרמב"ם דהלוקח הוא מוחזק ואין מוציאין מידו כמו שיתבאר למטה:
ז סָעִיף ז וכתב בתשובת בר ששת סימן שס"ט אם האשה קנתה עם הבעל ויש להם נכסים ידועים שאין יכולין לסלקה גם הבעל מחלקו אין יכולין לסלקו דיד בעל כיד אשה א"כ מאחר שאינן יכולין לסלק את האשה אינן יכולין לסלק אותו וע"ש:
ח סָעִיף ח וכתב המרדכי פרק המקבל דף קמ"ד ע"ב דה"ה אם האשה או היתום הם מצרנים אינן יכולין לסלק לאשה או ליתום הלוקחין וכן פי' הר"ם:
ט סָעִיף ט וזהו שלא כתשובת מהרי"ו סימן צ"ט שכתב האשה שמכרה יש בו משום דינא דבר מצרא:
י סָעִיף י וכתב עוד סי' תק"ז דהקדש לעניים אין בו משום דינא דבר מצרא. כתב נמ"י פרק המקבל דף קכ"א ע"ב דהיכא דלוקח לית ליה ארעא ודחיקא ליה שעתא ומצרן לא מצטרך ליה אלא להרווחה בעלמא דלית ביה משום דינא דבר מצרא ובב"י שכ"כ הר"ן בשם הרמ"ה וגם הגהות מיימון פי"ב מהלכות כתבו סברא זו אבל כתבו דמור"ם כתב דהמצרן מוציא מיד הלקוחות והוא דעת התוס' פ"ק דב"ב אבל רש"י כתב שם כסברא קמייתא וכ"כ מהרא"י ז"ל בת"ה סי' ש"מ בשם א"ז והאריך שם בזה וכתב דהיכא דהלוקח היה בידו לקנות בית אחר אלא שאינו כרצונו איכא למימר דבכה"ג מודה א"ז דהמצרן קודם וע"ש ובתשובת מהרא"י סי' פ"ט כתב ג"כ בדברי א"ז דאם אין ללוקח בית אין המצרן יוכל לסלק ודוקא שלוקח הוא מאותו העיר אבל בלא"ה לא וע"ש:
יא סָעִיף יא ואין בדבריו הכרח לדחות דברי מהרי"ק ועל כן נ"ל שהוא לפי ראות עיני הדיין שאם יש בזה היזק לשותף השני מצד חלוקת המטלטלין או מצד שיצטרף להיות שותף עם אחד שאין דעתו נוחה בו השותף יכול לסלק הלוקח דאין לך טוב וישר מזה ועדיף משאר דינא דב"מ כן נ"ל:
יב סָעִיף יב כתב המרדכי פרק המוכר פירות ע"ד בשם ראבי"ה דאין אדם יכול למכור או לישא וליתן במקומו שיש לו בב"ה משום פגם משפחתו ואם מכרה בני משפחתו מסלקי ללוקח ורבי' האי כתב דמכירתו מכירה עכ"ל:
יג סָעִיף יג וע' לקמן סי' ר"מ בדין זה:
יד סָעִיף יד ועי' בתשובת מיי' ס"ס קנין סי' י"ז:
טו סָעִיף טו ולא ידעתי מה כתב שזה שלא כדברי המרדכי דהרי לא כתב אלא בדניכר ערמה דאיכא בדבר וכה"ג כ"ע מודו וכדברי הרא"ש שאם אינו רגיל להלות לו וכל כיוצא בזה דוחין את המלוה:
טז וכ"כ המ"מ פי"ב מה"ש בשם הרשב"א וב"י דקדק מדברי הרמב"ם דלא ס"ל הכי וכ"נ בנ"י דף קכ"ו ע"א דס"ל דלדעת האומרים שיש למלוה דין מצרן לענין שאם קדם וקנה זכה ה"ה אם קנה אותה לוקח אחד המלוה מסלקו ואין זה מוכרח דהא כבר כתבתי לעיל דכמה רבוותא ס"ל לענין משכונא דאין לו דין מצרנות רק אם קדם וקנה אבל הוא לא יכול לסלק לאחר ואע"ג שכתבתי לעיל דיכול הוא לסלק לאחר לענין הלכתא היינו דוקא במשכונא עצמה דהוא מוחזק בה אבל בקרקע שאצלה אינו נאמן:
יז סָעִיף יז ואין דבריו נראין דמאחר דהמלוה מוחזק בקרקע שתחת ידו א"כ הקונה מן הלוה צריך לראיה להוציא הקרקע ועוד דנראה דיותר יש לסמוך אדברי הרא"ש והמרדכי והטור שפסקו דהמלוה יכול לסלק המצרן והמה הפוסקים שנתפשטו ברוב ישראל ואין לזוז מדבריהם ואף כי בתראי אינון וידעי טפי בדברי הראשונים וידע דלא כהלכתא הם:
יח סָעִיף יח ועיין בתשובת הריב"ש בסימן שס"ט מדין זה:
יט סָעִיף יט והאריך בנתינת טעם לדבריו ודבריו נראים במה שכתב שכל א' הוא מצרן לשלו והוא קודם לחבירו הואיל והוא דר בו ואין השני נקרא מצרן לזה כמו שכתבתי לעיל בשם נ"י לענין משכנתא דבית ומרתף תחתיו ואע"ג שגם על זה חולק הרא"ש והרשב"א מ"מ פסק כדברי הרמב"ם דס"ל כדברי נמ"י וכמו שכתבתי לעיל גבי אם מכר הקרקע שאצל המשכונא אבל במה שכתב דאם קדם אחד מהן וקנאו השני מסלקו זהו צ"ע דהא אמרינן פרק המקבל מכר כל נכסיו לאחד לית ביה משום דינא דב"מ וכתב שם הרא"ש ואפי' אם המצרן רוצה לסלקו מכל נכסיו לית ביה משום דינא דב"מ וכבר כתבתי לעיל בשם ב"י דהכי נקטינן וא"כ ה"ה כאן שמכר ביתו וחנותו בבת אחת אין בעל מצרן לאחד מהן יכול לסלק הלוקח ואם נאמר שהבית והחנות נחשבים כשדה אחד וכל אחד מהן מצרן לשניים א"נ הוי כמצרן אחר שקדם וקנה שזכה במה שבידו וצ"ע. ולא ידעתי מה קשה לו דכל אחד מה שדר בו הוי עדיף טפי ממצרן דהא אפשר מצרן אינו יכול לסלקו והוה ליה כשותף ואפשר דס"ל דאף בשותף דלא הוי אלא משום ועשית הישר והטוב וכל היכא דאיכא פסידא למוכר לית ביה משום ועשית הישר והטוב וכמ"ש בנ"י סעיף נ"ד אך מ"מ לא ידעתי מי הגיד למהר"א זה שבית וחנות זה היה כל נכסיו שמא היה לו עוד נכסים ונראה מתוך דבריו אלו דס"ל דמכר כל נכסיו לאו דוקא:
כ סָעִיף כ כתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ז סימן ג' אם לאחר בית ולשני עלייה הוי כשותף לענין דינא דב"מ:
כא סָעִיף כא ועיין בתשובת הרשב"א סימן תתקט"ו:
א סָעִיף א לא היו כו' עד"ר: ואם הם מעות כו' פי' ואם הם מעות והם בגוונא שא"צ שומא שהולכין בהן אחר צורתן לא אחר משקלם ואין מדקדקין בהם א"צ ג' ועד"ר: דוקא מטלטלי כו' משום דיש נפקותא בקרקע בבירור ברוחות שפעמים אדם מעלה ברוח פ' וק"ל.
ב סָעִיף ג בטלה החלוקה כו' משום דהוה חלוקה בטעות כיון דאדעתא דתרי נחתי: וכשבא כו' אפילו נתרצה כו' פי' ל"ת דוקא כשהאח הג' בא ליטול ע"י גורל נמצא דבא לבטל גורל הראשון מש"ה אף שנפל חלקו בשדה שחלקו יכולין כ"א לבטל חלוקתן דגורל שבטל מקצתו בטל כולו משא"כ אם אין האח הג' מבקש גורל סד"א דלא בטלה לכן כ' הר"י דאפילו בכה"ג נמי בטלה חלוקה ראשונה וכ"א יכול לבטלה: וכשבא האח הג' פי' הגורלות על ג' כתבים ונתנם בקלפי ואיזה שיעלה בידו יטול ועלה בידו זה אבל הם לא חלקו עמו בגורל וק"ל:
ג סָעִיף ד כגון שעשאו אפותיקי כו' דאל"כ לא היה טורף מחלקו של א' מהם לבד דהא כולם חייבים חוב אביהם ע' בב"י דכתב דלפעמים אפילו בלא אפותיקי גובה הכל מא':
ד סָעִיף ה אחד מהאחין או כו' ונראה דאחין דומיא דשותפין נקט רבינו דהיינו שלא חלקו עדיין שדות ירושתן ור"ל אפילו אם האחין או השותפין המה הרבה ולא חלקו עדיין ומכר א' מהן חלקו לאחר שאר השותפין מסלקין אותו ולא מצי הלה למימר שמא לא יפול חלקך במצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולם אלא מסלקין ליה דכל שלא חלקו בכל חלק וחלק יש לו חלק בו וכ"ש כשאין כאן אלא ב' אחין ועד"ר: יש לו חלק כו' פי' מאחר שלא חלקו יש לכ"א מהשותפין חלק בכל חלק וחלק מהנכסים ולפיכך אפי' כבר קנה המצרן יכול לסלקו וע"ל סכ"א: אלא אפילו המצרן מסלקו כו' ולא דמי למש"ר בשם הרא"ש בסי' קע"ד דאם היה לא' שדה אצל שדה המשותף ואומר תנו לי חלקי אצל שדה שלי דס"ל להרא"ש דאין שומעין לו ע"ש דשאני התם כיון דחצי שדה הוא אין חבירו יכול להכריחו ליתן לו את זה בחלקו והו"ל כמוכר שבדין זה דלית במוכר משום דינא דב"מ אלא דוקא גבי לוקח וק"ל:
ה סָעִיף ו ת"ח ושכן כי' שכן בדירה או שרגיל להיות עסק עמו במשא ובמתן אבל לא איירי בשכן מצרן וע"ל סע"ד וע"ה:
ו סָעִיף ז והלוקח חשוב כו' כ"ז ל' הרא"ש שם וכב"י דלפמ"ש הרא"ש שיכתבו השטר בשם המצרן אחריות המצרן ג"כ על המוכר ולא על הלוקח כלל וע"ל סל"ד:
ז סָעִיף ט וכן אם הוקרה כו' פי' וכן כיון שהלוקח הוא שלוחו של מצרן מה"ט צריך הלוקח ליתנס למצרן כמו שקנאה אפילו נתיקרה:
ח סָעִיף י לפיכך אם תיקן כו' המשך לשון רבינו עיין בב"י: דהו"ל כיורד ברשות כו' דין דהיורד ברשות כ"ר לקמן בסימן קע"ט ע"ש: הוה ליה כיורד שלא ברשות כו' פי' וידו על התחתונה דאם הוצאה יתר על השבח כו' ונראה דעכ"פ נותן לו מה שנהנה כדין המראה לפועל בשדה שאינה שלו דחוזר ונוטל המראה מהבעל בית מה שההנהו וכמש"ר לקמן בסימן של"ו ושע"ה ע"ש: ואי עקר מיניה נטיעות כו' כתב רי"ו ני"א ח"ד דלדעת הרמב"ם. (שהזכיר רבינו לקמן סמ"ח) מיירי שמיחה בעל המיצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתה כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו ולפי דברי הגאון (שהזכיר לקמן סנ"א) מיירי כ"ז שהעמידו בדין וסירב עכ"ל:
ט סָעִיף יא אותן שאכל כו' כ"כ הרמב"ם בפ' י"ג מה"ש דמיירי אם המצרן בא לסלקו ודמים בידו והלוקח עדיין לא נתן המעות דלא שייך למיחשב אכילת פירות לריבית מ"מ אינו אלא שליח: ושאכל קודם כו' וכתב ב"י ז"ל המ"מ כו' ע"ש וכ"כ נ"י מ"מ אם קלקל אפילו מה שקלקל קודם לכן מנכין לו דכיון שעד שסילקו הוא כלוקח וארעא דיליה הוא שקלקל ולהכי מנכין לו כמו אדם שקנה קרקע במאה וקלקלה דודאי כשחזר ומכרה אין נותנין לו מאה וק"ל:
י סָעִיף יב ואם לוה הלוקח כו' ג"ז כתב הרמב"ם פרק י"ג דשכנים וכתב בלשון זה וסלקו בן המיצר אין שיעבוד כו' ונראה דרבותא קאמר אפילו סלקו כבר המצרן ללוקח ויהיב ליה הקרקע ונמצא דכי יקח הוא הקרקע לא יהיה לב"ח ממה לגבות אפ"ה אין השיעבוד חל עליו וכ"ש כשלא סילקו עדיין להלוקח והדמים עדיין בידו שאין שיעבוד ב"ח חל על הקרקע שהרי יוכל לגבות מהדמים ומש"ה סתם רבינו וכתב סתם אין השיעבוד חל עליו וכו' לומר לך דאין חילוק וכתב המ"מ ז"ל זה נמשך אחר מה שאמר שדינו כשליח ופשוט הוא:
יא סָעִיף יג כגון שהרויח כו' הרא"ש כתב שם ז"ל כגון שמוכר שדה מפני רעתה ע"כ דאל"כ מנא ידעינן דהיה מרויח גם לאחרים ורבי' סתם הדברים כדי לכלול ג"כ גוונא אחרינא כגון דידעינן ביה שהוא חייב לאחרים לזמן פ' ומוכר השדה כדי שיהיה לו מעות לזמן ידוע וע"ד שכ"ר לקמן ס"ס ק"צ וקצ"ז: על המצרן להביא ראיה כתב הרא"ש משום דקרקע ברשות לוקח קיימא ואין למצרן בה שום זכות אלא משום ועשית הישר וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן ועשית הישר והטוב עכ"ל. ומה"ט כ"ר בסעיף ס"ה וס"ו בשם הרא"ש דס"ל כהרמב"ם דיכול לטעון הלוקח על המצרן שאריס או שכיר או גזלן הוא בשדה כו' ע"ש והרא"ש לא כ"כ בפירוש אלא ממ"ש כאן דהשדה ברשות לוקח קיימא למדה וק"ל:
יב סָעִיף יד ה"ג בספרים המדוייקים ובס"י קנאה במעט מפחות מר' ואינה שוה אלא מנה כו' צריך ליתן לו ר' וכן עיקר דהא בכפל לדעת התוס' והרא"ש ורבינו הוה ביטול אפי' בקרקעות כמשר"ל סי' ס"ו ולקמן סימן רכ"ו ומה שסיים צריך ליתן לו ר' הוא ל"ד דהא ודאי שלא יתן לו יותר ממה שנתן בעדו אלא ל' הגמרא דפרק המקבל נקט ולפי הספרים דגרסי כאן קנאה בר' ואינה שוה אלא ק' צ"ל דגם ברישא נקט לישנא דגמרא ולא חש השתא לדקדק בהכי דעיקר מקום דין שאין אונאה בקרקעות הוא בסימן רכ"ז ושם כתב הדעות אבל הוא דחוק כיון דהרא"ש בעצמו כתב שם בפרק המקבל דהאי קנאה בר' ל"ד קאמר לא הו"ל לרבינו לכתוב דבר שהוא ל"ד ושיש לטעות בו בדינא. בפרק המקבל העתיק הרא"ש לשון הגמ' כמו שהוא ואחר שהעתיק לשון הגמרא נשמר בלשונו וכתב ביתר משוויו כו' ביתר בדמיו כו' ולא הזכיר בכפל וכן רבי' לפי גירסת ס"א העתיק בתחלה ל' הגמרא ואח"כ דקדק וכתב שפעמים כו' יותר מכדי דמיו ולא כתב שפעמים קונה שדה בכפל ומ"ש קנה במעט בפחות מר' משום סיפא דאין אונאה לענין לתקוני שדרתיך נקטו ללמדנו דאפי' בשיעור גדול כזה א"י לומר לתקוני שדרתיך כו' וכמ"ש בדרישה: ואין כאן שליחות כו' אבל לא ס"ד שיתקיים המקח והלוקח יפסיד מאה דאין זה הוא הישר והטוב אלא קמ"ל מצי המצרן לומר כיון ששלוחי אתה ועיוותת אין מעשה הקנין כלום ואם אין המצרן רוצה ליקח אותה בר' וגם הלוקח רוצה להחזיר למוכר יחזיר השדה למוכר וכ"כ הרא"ש בפסקיו אלשון הגמרא כתבתיהו בדרישה ע"ש והוצרך לכתוב שגם הלוקח רוצה להחזירו דאל"כ איך ס"ד דיפסיד ע"י המצר המוכר ומש"ה כתב דקמ"ל האי דינא אף דגם הלוקח רוצה להחזירו אלא דבלא המצרן לא היה יכול לחזור בו דאין אונאה בקרקעות משא"כ ע"י המצרן שא"ל לתקוני שדרתיך והוא מסכים עמו שהיה שלוחו ורוצה ג"כ להחזירו ומשני כיון דלגבי הלוקח אין אונאה למ"ל לתקוני שדרתיך כיון דלאו שליח גמור הוא. ואין להקשות הא כ"ר בסי' קפ"ב ס"ו דאם אין המוכר יודע שהוא שליח דהלוקח אף שעיוות השליח מ"מ אין יכול לחזור בו אלא דינו בינו ובין הלוקח י"ל דזה מיחשב כידוע למוכר כיון שהוא מצרן וידוע שכל לוקח זולתו הוא שליח המצרן ומה"ט עדי הקנין כותבין שטר ממוכר למצרן כדלעיל וק"ל: שפעמים אדם קונה קרקע בהרבה כו' ל' הגמרא מפני שאין אונאה לקרקעות וכמ"ש בדרישה ורבי' שינה בכאן כדי דלא תימא אף שאין אונאה מ"מ האי מצרן יכול לומר לתקוני שדרתיך ומש"ה כתב שפעמים אדם קונה כו' ור"ל וה"נ האי לוקח לאו שליח דמצרן גמור הוא אלא לנפשו קנאה וא"י לחזור בו מצד עצמו לומר אוניתי דאמרינן ליה ידעת שאינו שוה כ"כ ואפ"ה קנית אותו בסך זה שכן דרך ב"א בקרקעות ואין ביד המצרן לגרום היזק להמוכר ומש"ר שאין זה עיוות ר"ל לגבי לוקח אין זה עיוות מיקרי שלגביה אמרינן אין אונאה כו' וכן מפורש שם באשר"י גם בנ"י כתבתי לשונו בדרישה ע"ש:
יג סָעִיף טו כתב הרמב"ם כו' וכתב המ"מ שטעמו במ"ש דנשבע הלוקח בנק"ח כו' שדומה לטוען על המשכון שנתבאר דינו בסימן ע"ב שצריך לישבע בנק"ח שכך וכך הלוה עליו ה"נ הרי הוא כשליח והשדה בידו בתורת משכון עד שיתן לו מעותיו ומדמדמהו המ"מ למלוה על המשכון משמע דמיירי גם כשאין בידו שטר מכירה כתוב בו שקנאה בר' אלא שהמוכר ג"כ אומר שקנאה בר' והמצרן טוען ואומר שלקנוניא אומר כן ואפ"ה הלוקח נאמן בשבועה. והא דכתב הרמב"ם בפי"ג והביאו רבי' בספ"ו דאינו נאמן הלוקח בשבועה כ"א בשטוען דמים הראוים ולא שוה ק' בר' כתב הב"י דשאני התם דמיירי דעשה ערמה וכתב שטר מתנה אקניה שקנה מהמוכר ואח"כ מודה בזה מש"ה א"נ אלא בדמים הראוים אבל היכא דליכא הערמה מוכחת לפנינו נאמן בשבועתו אפילו שוה ק' בר'. וגם מדברי תלמידי רשב"א מוכח דס"ל דנאמן אלא שכתב בשם הרמב"ם קצת בע"א והביא ב"י דבריהן כאן בסמוך ודחאן ע"ש. ונראה שצריך לטעון שיודע שעשו קנוניא ביניהם ואף שרבי' כתב בסיפא ז"ל והמצרן טוען שיודע בודאי שאמנה היה ולא לקחה אלא בק' ואילו ברישא לא כתב בודאי [סמך] אמה שאמרו דאין נשבעין על טענת שמא אלא דבסיפא יש עדים שאמרו שראו שנתן ר' והו"א דלא ישמעו לדבריו כלל קמ"ל דאפ"ה כיון דטוען ודאי שומעין לו וק"ל:
יד סָעִיף טז ומשביעו שלקחו בר' כו' האי שבועה היא שבועת היסת וכ"כ הנ"י בהדיא בפרק המקבל דכיון דהעידו העדים חייב ליתן כמו שהעידו אלא שזה טוענו טענת ודאי מש"ה ישבע לו כדינו היסת ונפטר ממנו משא"כ כשאין עדים וזה טוענו בודאי שלא קנו בכ"כ ביוקר דהו"ל כטוענין על המשכון שזה אומר סלע הלויתיך עליו וזה אומר רק שקל:
טו סָעִיף יז בין שהתנה המוכר כו' דכשהתנה המוכר פשיטא כל עוד שלא נתקיים התנאי עדיין הוא בידו ובמוכר לא שייך דינא דב"מ אלא אפילו אם כשהתנה הלוקח והמצרן רוצה ג"כ לקיים לו התנאי מ"מ אינו יכול להכריח הלוקח שיאמין לו על קיום התנאי: ויזכה הלוקח בקרקע כו' כתב מ"ו ר"ש ז"ל ובהרמב"ם שלפנינו (פי"ד דה"ש דפוס גדול) נוסחא אחרת ז"ל ויזכה הלוקח בקרקע ולא ישאר בה עמו כלל ואח"כ יסלק אותו כו' ור"ל שלא ישאר ולא יתלה הלוקח עוד עם המוכר דהיינו שכבר נתקיימו כל התנאים שאז זוכה הלוקח במקחו ואז בא המצרן תחתיו ומסלקו ובנוסח הרמב"ם שבידינו דפוס קטן כתוב ז"ל ולא תשאר בה עילה כלל וכ"כ בש"ע סעיף י' והכל עולה בע"א לפי' שכתבתי וק"ל: בזה הערמה פירוש אחר שנתברר ונתוודע שאין הערמה בתנאים הללו לאפוקי אם יש חשש רמאות לומר שאין התנאים אמת אז המצרן מסלקו מיד:
טז סָעִיף יח ויחלקוה באלכסון כזה?:
יז סָעִיף כ ומקצתם במדינה אחרת כו' חזר וכתב זה דל"ת דווקא בכולן כאן דידעו ומדלא באו מחלו ליה משא"כ כשהם במדינה אחרת:
יח סָעִיף כב אלא אפי' היה מיצר א' כו' ומיצר א' כו' אצלה כו' כצ"ל:
יט סָעִיף כג ואצ"ל אם קנאה אינש דעלמא כו' הא דקאמר ואצ"ל כו' אף ע"ג דלפני זה מיירי דווקא באם קדם וקנאו השותף אבל אם קדם וקנאו המצרן אין השותף יכול לסלקו וכאן כתב דאפילו אם קדם וקנאו האחר השותף יכול לסלקו. נראה דה"ק אם נחשב שותף זה למצרן אפילו נגד מצרן כ"ש שנחשב מצרן כנגד אינש דעלמא וממילא אם הלוקח אינש אחר יכול השותף נמי לסלקו כדין כל מצרן שמסלק ללוקח אבל אם הלוקח מצרן פשוט שקדם וזכה בה. דמהיכא תיתי דליהוי כח שותף זה עדיף לסלק המצרן ועד"ר:
כ סָעִיף כד וכן אם שדה הנמכרת כו' לרבותא נקט של שנים וכ"ש אם היה של אחד ומכר חציה לאחר ולא סיימה דאז פשיטא המצרן מסלק כיון שהיה המצרן לשדה זו כולה מעולם וק"ל:
כא סָעִיף כה כתב הרמב"ם כ' עד סל"א הכל מדברי הרמב"ם בפי"ג מה"ש:
כב סָעִיף ל אע"פ שהשליח בעצמו מצרן כו' הל' אינו מדוקדק דאע"פ שאינו מצרן מ"מ הוא טוב כמו אחר לקנותו לולי שאפוטרופוס אינו קונה לעצמו וברמב"ם פי"ג ז"א וצ"ל דהמשך לשונו כך הוא אף ע"פ שהוא מצרן אינו יכול לסלקו דהו"ל כמחילה ואע"ג שלא היה יכול לקנות לעצמו דהו"ל כאפוטרופוס ואיכא למימר דדעתו היה למכרו ואח"כ לחזור ולסלקו אפ"ה מחשב מחילה מדלא פייס להמוכר מתחילה למכרו לו מדעתו: כדאמרינן גבי אפוטרופא כו' טעמא משום חשדא וע"ל סימן ר"ץ סט"ו מ"ש שם לחלק וע"ע מזה שם סי"ז ובס"ס רצ"ב ובר"ס ע"ב וגם ע"ל סימן קפ"ה ס"ג דכ"ר בשם הרשב"א דכתב אהא דאמרינן בגמרא מאן שם לך כו' דאפילו במקום דליכא חשדא נמי אין שליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בע"ה ואין הדבר יוצא מרשות לרשות אחר נראה דהיינו דוקא היכא דהמוכר בא לחזור בו. משא"כ הכא דלהמוכר לא הוה נ"מ ודינו בינו ובין המצרן. מש"ה הוצרך רבינו לכתוב שדינו כאפוטרופוס ושם בסימן קפ"ה מיירי שקצץ המוכר למכרו לו בד' דינרין דליכא טעם משום חשדא כאפוטרופוס מש"ה לא קאמר שם אלא טעם מאן שם לך וק"ל: שהרי הוא מכר כו' ר"ל הואיל שהוא נעשה שליח של מוכר לימכר בודאי מחל מצרנותיה דא"כ לא היה לקבל עליו לילך בשליחות בזה ועד"ר: דלימטי ליה בדמים מועטים וממילא אם נראה לפנינו שלא אוזיל ליה יכול לסלקו. ואף ע"ג דקנה מיניה כו' [קאי] אדלפני זה וקאמר אף דקנה האי לוקח מזה המצרן מה"ט ליכא למימר דלא מצי לסלקו להלוקח דשליחותיה דמוכר קעביד כו':
כג סָעִיף לב ל"מ היכא דזבנה כו' פי' מכר: אלא אפילו דזבנה פי' קנה: ואפילו היכא דקנו מיניה יכול לסלק ליה ללוקח שני ולא מצי למימר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרי שטרא למריה כמש"ר ס"ס קי"ח משום דא"ל לכי תהדר דכל שאינו מרוויח בחזרתו כמו הכא אמרינן לכי תיהדר מה שא"כ לעיל ס"ס קי"ח שמרויח בחזרתו ודאי יחזור למריה וכמ"ש שם ובסימן קי"ט ע"ש: ואיני מבין למה כו' ס"ל לרבינו דדוקא כשהמוכר נותן במתנה לא שייך ביה דינא דב"מ מטעם דהמוכר רוצה שיתקיים המתנה ביד המקבל להיות לו זכר שנתן לו אותה ועוד טעמים אחרים שכתבתי לקמן בס"ס זה גבי הנותן מתנה לאחרים לית בה דדב"מ שכולם שייכים דווקא במקבל מתנה מהמוכר עצמו ולא מהלוקח דהוא לא עדיף מלוקח גופיה כמש"ר ועד"ר:
כד סָעִיף לג ב"ח שטורף הטעם כמבואר לעיל בלוקח דשלוחו של מצרן הוא: בד"א שאין הלוה חפץ בה כו' ביאור דברי רבינו הכי הוא דל"ת כיון דהא דשומא הדרא ללוה אינו אלא מפני ועשית הישר והטוב. ובמצרן ג"כ יש בו משום ועשית הישר והטוב א"כ למי שירצה הב"ח יתנוה ליד הלוה או להמצרן קמל"ן דלא ודין זה כתבו הרמב"ם שם פי"ג וז"ל כל ב"ח שטורף כו' יש לבעל מצרן לסלקו כו' ואם ירצה הנטרף ליתן דמים כו' תחזיר לו שדהו לעולם וכלשון זה הביאו הנ"י. ומלשון הרמב"ם משמע דר"ל דהלוה בא בכל עת ופודה שדהו גם ממצרן. ובודאי גם רבינו ס"ל הכי לדינא וכמ"ש חז"ל חוזרת לעולם. אבל לשון בד"א כו' שכ"ר מתיישב יותר ע"פ מ"ש ראשונה וק"ל:
כה סָעִיף לד המצרן חוזר ונוטל כו' ר"ל המעות שנתן לו: שאין עשיית הישר כו' ר"ל שחיוב עשיית הטוב והישר הוא בדבר שאינו מזיקו ולא בדבר שמזיקו בממונא. ומ"ש ויהיה ללוקח ר"ל ויהיה ללוקח ממון לשלם ואם כן יגיע לו הפסד ובס"א נדפס ויהיה ללוקח הפסד ועד"ר:
כו סָעִיף לה כתב הרמ"ה כו' עד ואי לא מצי לארוכי כן היא הנוסחא בדפוס ב"י לארוכי ולשון זה הוא בגמרא פרק מרובה אורכתא הבאתיה סימן קכ"א וקכ"ב והוא לשון הרשאה ולפי גירסא זו נראה דה"פ המצרן אינו יכול להרשות ולהוריד איש אחר במקומו שיסלקו הלוקח לצורך המרשה אלא היכא דאקני כו' ואף ע"ג שכ"ר סימן קכ"ג דא"צ להקנות להמורשה חלק בקרקע מיוחד אלא מקנה לו סתם אגב ד' אמות קרקע מכ"ש היכא שמרשהו אקרקע מיוחדת שא"צ להקנות לו מקרקע זו דווקא י"ל דע"כ לא אמרינן לעיל אלא בגביית חוב ומטעם שלא יטול כל א' מעותיו של חבירו וילך לו למדה"י וכמש"ר לעיל משא"כ הכא דלא שויך ה"ט ולית ליה להאי מצרן גביה דהאי לוקח מידי מדינא אלא מתקנת דעשית הטוב והישר להכי ס"ל להרמ"ה דצריך להרשותו שיהיה לשליח עצמו חלק בקרקע זו דוקא ולפ"ז א"ש מה שמסיק וכתב ז"ל ומיהו הו"מ לאפוקי מיניה כו' דמשמע כל דאתא לאפוקי מיניה דהלוקח אפילו לצורך המצרן בעינן שיקנה לו מהקרקע אם לא שאינו בא לאפוקי אלא לאזמוני זוזי דלפעמים שאין המצרן פנוי לטרוח ולמייתי זוזי והוא עכ"פ צריך לשלח המעות ללוקח מיד או להב"ד כדי שלא יפסיד זכיותיו (וכמ"ש לקמן בס"נ ונ"א) ולהכי רוצה לעשות שליח שיטריח ויזמין מעות לתת ללוקח כדי שלא יפקע זכות מצרכותיה (וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה הביאה הב"י ס"ה ממחודשים ע"ש בסוף התשובה) אז ל"מ שא"צ להקנות לו מקרקע זו דווקא אלא אפילו מקרקע אחרת א"צ להקנות לשליח זה אלא בשליח שעשאו בעדים סגי ואין הלוקח יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את נמצא שעובר המצרן זמנו אלא דינו כדין שליח שנתבאר סי' קכ"א כנ"ל ביאור הדברים ויש עוד פי' אחר כתבתיו בדרישה והוא מתיישב לפי העניין אבל בתשובה נ"ל פי' זה עיקר וכמ"ש בה ודו"ק:
כז סָעִיף לז מעותיו של לוקח טובים משל מצרן: ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפותחן כו' כל זה מדברי המצרן הוא שאומר כן להמוכר אשר"י עד"ר:
כח סָעִיף לח (לט) וכתב הרמ"ה ה"ה נמי כו' טעם פלוגתתן נראה משום דזה פשוט בעיני רבינו דמ"ש בגמרא הני טבי והני תקולי לית ביה משום דינא דב"מ מיירי אפילו בלית להמוכר הפסד בשיעור סכום המעות אלא דיש טורח יותר בהחלפות תקולי מבטבי או איפכא וס"ל להרמ"ה דבזה שוה הלוקח להמוכר וע"ז השיג רבינו וכתב שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב החליף שדה כו' והטעם שאין זה אלא הערמה וענין הערמה זו נראה לפי שיודע שאין לזה המצרן בהמות או מטלטלין מוכנים וטרם שיטרח ויקנה תכלה הזמן שיש לו למצרן שאינו אלא שיעור דאזיל ואייתי מגו ביתיה נמצא כל תחבולתו של לוקח להפסיד מצרן זה מדין מצרנותו להכי אין שומעין לו וא"כ ודאי ה"ה בטבי ותקילי מש"ה העתיק רבינו כאן מה שסיים הרא"ש על דברי הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה כו' זה נ"ל בביאור דברי הרמ"ה ורבינו ולא כמ"ש ב"י דהעתקתי ל' בדרישה:
כט סָעִיף מ וסיים א"א הרא"ש כו' בפרק המקבל הביא לשון הרמב"ם וסיים בו כן:
ל סָעִיף מא אמר המצרן כו' בפרק הנזכר: אי אינש אמיד הוא כו' עד"ר: ואי לא לא פי' דאי אינו אמיד הוא אין מחויב המוכר להמתין אבל היכא שכבר קנה הלוקח והמצרן בא לסלק להלוקח לא אמרו בו האי דינא דאיש אמיד כו' אלא יתבאר דינו לקמן בס"נ ונ"א בפלוגתא דרמב"ם ורי"א ורבי' האי וע"ש וחילוק זה כתב שם ב"י בשם הרמב"ן שכ"כ בתשובה כ"ז:
לא סָעִיף מב וכתב הרמ"ה כו' נראה דכוונתו דמתחילה אמר ב' כללים ואח"כ פירשם ובמאי דסליק פתח דעל מ"ש או לסלק ללוקח פי' וכתב לבתר דידע בזביניה דהלוקח ובדמי זביניה ועל מ"ש ראשונה דאתא בר מצרא למזבן חזר ופירשו דהיינו בתר דידע דבעי מוכר לזבוני לחד מינייהו בהני דמי:
לב סָעִיף מג לפי שיש כו' ז"ל הגמרא בפרק המקבל ישוב עדיף ולית ביה דדב"מ ופרש"י ישוב דבתי עדיף לב"ד ולא תיקנו כאן עשיית הישר והטוב שזו טוב מזו ולכאורה היה נראה דאינו ר"ל ישובו של עולם דהא לא דקדק בישובה כ"א בישיבו דא"י אלא ה"פ דמעלת ישוב להיות מצוי לאדם זה דירה היא הנאה טפי מזריעה דמעלה מזריעה זו יהיה בנמצא לזה לקנות מן השוק לאכול מה שא"כ דירה דאינה בנמצא כ"כ וזהו שכתב רש"י עדיף לב"ד ור"ל דמעלה זו עדיף ושקול טפי בעיני הב"ד מעשיית טוב וישר ליתנו לזה לזריעה אבל לפירוש זה ק' א"כ למה יחשב נטיעה הנאה טפי מדירה גם מדכתב רש"י ישוב העולם נראה דפי' כפשוטו ע"כ נ"ל לפרש ישוב כפשוטו וה"ט דבית קבוע וקיים טפי מזריעה ואילנות מחוברים ונשרשים בארץ טפי מבתים וס"ל דהאי טעמא דיש ישוב טפי שייך אפילו בח"ל וכ"כ הב"י וכתב הטעם דכיון דדינא דבר מצרא אינו אלא משום ועשית הטוב והישר בטענה כל דהו דחינן ליה ע"ש: שנטיעה חשובה טפי מבתים ק"ק אפילו לא חשובה מבתים אלא היה שוה המצרן קודם וי"ל דההיא גופא קמ"ל דהו"א נטיעה דומה לזריעה והיא גרועה מבנין קמ"ל דז"א אלא אפי' עדיף מבתים א"נ בא לאשמועינן אגב שבשניהם מצרנים אותו של נטיעה קודם:
לג סָעִיף מד ה"ג או גמא בלא וי"ו וכו' קנה וסוף מתרגמינן גמא ועד"ר מ"ש עוד מזה: או רכב דקלים פי' שורה של דקלים הכפופים וסמוכים זה לצד זה:
לד סָעִיף מה קנה הלוקח מעט קרקע כו' ז"ל הגמ' שם דף ק"ח זבין ליה גריוא דארעא במיצעא נכסיה חזינן אי עידית היא או זיבורית היא זביניה זבינא ואי לא איערומי קא מערים ופירש"י חזינן אי עידית היא כו' זביניה זבינא ואין מצרני המוכר יכולים לסלקו שהרי יש הפסק ביניהם ואי לא איערומי מערים כו' הילכך מהשתא מסלקינן ליה עכ"ל ורבינו שכתב ופי' רב האי כו' וישאר ביד המוכר וכן פירש"י אע"פ שרש"י לא הזכיר כלל ביטול מקח אלא אם המצרן יכול לסלקו או אינו יכול לסלקו מ"מ כיון שהוא מפרש דמ"ש זביניה זבינא קאי על אותו מעט שקנה בתחילה וכדדייק לישנא שכתב מפני שיש הפסק ביניהם ממילא מאי דקמסיים תלמודא וקאמר ואי לא איערומי קמערים קאי ג"כ לענין אותו מעט ור"ל דזביניה של אותו מעט לאו זבינא דאל"ה לא הוי דבר והיפיכו וא"כ ע"כ צ"ל שאם אין המצרנים רוצים ליקח אותו בדמים אלו שקנאו הלוקח המכר בטל לגמרי ותשאר ביד המוכר דאל"כ לא הו"ל לתלמודא למנקט לשון זביני הול"ל לא מסלקינן ליה ואי לא איערומי קא מערים ומסלקינן ליה וס"ל לרש"י ולרבי' האי דאי לאו שהיה שורת הדין נותן לסלק הלוקח ממה שקנה ראשונה בע"כ להחזירה אל המוכר היה ג"כ מצרן לאינך קרקעות זו דעת רבינו בדברי רש"י ורב האי אבל דעת הרא"ש הוא דמ"ש חזינן אי עידית כו' דאי חזינן לא קאי אקניה ראשונה אלא אלאחר שקנה שנית ג"כ שאר הקרקע ואז חזינן למפרע מה היה אותו המעט ואי לא הוה עידית או זיבורית ניכר ערמותו למפרע ובטל הזבינא לענין זה (דלא) [דאלו] נחשבים מצרנים בקנין השני אבל לענין הראשון לא אמרינן דיפסיד המוכר: ומש"ר ואפילו לא ערערו המצרנים כו' קאי לדעת הרא"ש ור"ל שלא ערערו מתחילה לאמור אין אנו מוחלין לך קנין זה עד דתיהוי מצרן כמונו דאז ודאי הוה מהני ערעורם אלהבא אלא אפילו שתקו מתחילה יכולין לערער בסוף ולומר שבערמה היה קניינו הראשון ולא מהני לו ערמותו הראשונה אלהבא כי לא מחלו לו לעולם ועד"ז פירשו הב"י ועד"ר מ"ש עוד ראיות לדברי רבינו ולדברי רבינו האי והרא"ש ע"ד שכתבתי ע"ש ודוק:
לה סָעִיף מו בא הלוקח כו' דמצי אמר משטה הייתי בך שאם באתי אני אצל הבעלים היו מעלים לי בדמים בשביל שחביבה עלי רש"י דקדק לומר היו מעלים בדמים אבל לא שיתנהו להאי לוקח יותר גדול משוויו דהא כבר נתבאר לעיל דאם היה מוזיל גבי לוקח צריך ליתן לי המצרן כל דמי שוויו וזהו שדייק הרמ"ה אחר זה וכתב לזבוני ליה בהני דמי כלומר שהמוכר עצמו א"ל ליתנם לו בדמים שנתנם לזה והשיב דלא בעינא דבזה נסתלקה טענת השטאה הנ"ל: אא"כ לקח ממנו בקנין כתב הרא"ש וקנין דברים לא הוה כי זכות יש למצרן בסמיכתו ואותו זכות הוא מסלק בקנין עכ"ל. שר"ל נסתלקתי בדין בקנין אבל אי ס"ד דר"ל נסתלקתי סתם בלא קנין ודאי לא היה מועיל דדוקא כשאומר אתם עדי שאני חייב דאמרינן בסי' ל"ב ופ"א דמהני בלא קנין משום דהתם מודה שנתחייב לו וכיון שחייב לו ודאי חייב לפרוע לו אלא שבלא אתם עדי איכא טענת השטאה משא"כ כאן שיש לו אמתלא לא אמרתי כן אלא כדי שיתנוה לי הבעלים בדמים ראוים וק"ל:
לו סָעִיף מז לזבוני ליה בהני דמי כבר נתבאר בסמוך דווקא לגבי מוכר מהני כי אמר לא בעינא אבל לגבי לוקח אפילו אמר לא בעינא ל"מ בלא קנין ודלא כר"ן ונ"י:
לז סָעִיף מח כתב הרמב"ם כו' פי"ד משכנים כ"כ: אבל אם מחל כו' כלומר ל"מ מחל בפירוש דהוי מחילה דהא ליכא טעם משום דלא יעלה עליו בדמים א"ל הכי אלא אפילו לא מחל בפי' אלא כגון שבא כו' נמי הוי מחילה ושוב לא יכול לסלק: ומשתמש בו כלומר או נשתמש בו וכן מוכח בסמוך בדברי הרא"ש שכתב אדברי הרמב"ם שאם לא סייע כו' ולא ראהו משתמש כו' משמע דוקא כשליכא שום א' מהן יכול לסלקו אבל איכא חד מינייהו אפי' לא ראהו אלא משתמש לבד נמי מחל:
לח סָעִיף מט שאם אי אתה אומר כן אין אדם כו' פי' ונמצא לקתה מדת הדין על המוכר ועיין מ"ש בסמוך:
לט סָעִיף נ וכתב א"א הרא"ש ז"ל בפ' המקבל: ומתוך לשונו משמע כו' יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה אין להקשות א"כ גם בזה שהוא עמו במדינה הורע כח המוכר שלא ימצא מי שירצה לקנות שיחוש אחר כמה זמן רב יסלקנו המצרן די"ל דבזה שהוא עמו במדינה אפשר שישלמו המוכר או הלוקח אל המצרן שאם ירצה לקנות יקנה ואם לאו יסלק עצמו. גם אין להקשות לפ"ז להרמב"ם הא אמרינן בגמרא דלא ממתינן ליה אלא עד דמייתי זוזי מגו ביתיה וכמש"ר סעיף מ"ב. דהא כתב הרמב"ן בתשובה סימן נ"ז דדוקא כשבא בן המיצר לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח ע"ז אמרו בגמרא דלא ממתינן ליה אלא כשיעור דמייתי זוזי משום פסידא דמוכר דלא לשהוייה אבל אם עמד א' וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בן המיצר מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בן המיצר כו' ע"ש וב"י הביאו בסוף סצ"א. וכן ס"ל לכ"ע דיש חילוק בין סילוק להלוקח לתחילת קנייה מהמוכר כשבאין יחד וכמ"ש לעיל אלא שמחולקים בשיעור אימת הוי מחילה אחר שידע שקנאהו הלוקח ולא בא לסלקו וכמש"ר כאן בשם הרא"ש ודעת הרמב"ם ורי"א ור' האי והמ"מ כתב שם שדעת הרמב"ן הוא כרבי' האי ור"ל אף שכתב הרמב"ן כשבא המצרן לסלק הלוקח אין שיעורו כשיעור כשבא לקנות מהמוכר מ"מ ג"כ י"ל כרבי' האי דצריך לבוא בתוך שיעור אמטויי זוזי ותביעה מב"ד:
מ סָעִיף נא והר"י ברצלוני כו' ומסתברא כר' האי כו' עיין בב"י מ"ש בשם הרא"ש: ואמטויי זוזי ממקום דשכיח ליה כצ"ל:
מא סָעִיף נב ומיהו דוקא משעה שנתגלה המכר כו' וכ"כ הריב"ש סי' תק"א:
מב סָעִיף נג כתב גאון כו' כ"כ הרא"ש שם: ומכר א' מהם זכותו ללוקח כו' יכולים האחרים לסלקו הטעם דלא עדיף ממכר שדה לאחר שהמצרן מסלקו ועד"ר:
מג סָעִיף נד מכר כל נכסיו שם: לפיכך כשיזדמן לו א"צ להודיע להמצרן כו' אף ע"ג דאין עשיית הטוב והישר מוטל על המוכר ואינו מחוייב להודיע וכמ"ש לעיל בסל"ו מ"מ כיון שלא יקנהו שום לוקח מיראת המצרן דרך המוכר להודיע למצרן לכן כתב דבענין כזה לא תקנוה וכן הוא בלשון הרמב"ם ר"פ י"ד דשכנים ע"ש:
מד סָעִיף נה מכרה לבעלים הראשונים כו' שם: שקנה הוא ממנו תחילה אין המצרן יכול לסלקו דגם זה ישר וטוב הוא שתחזור הקרקע לבעליה וס"ל לרבינו דדוקא אם מכרה להבעלים אין מוציאין מידו הא אם לא מכרה שניהם שוין וכמ"ש בשם רי"ב דהו"ל כשני מצרנים כו' ומש"ה כתב (וגם) רי"ב אם קדם המצרן וזבין כו' משמע הא לא קדם שניהן שוים דאל"כ ק' דיוקי אהדדי וכל זה דלא כמ"ש הנ"י והג"א הביאם ב"י דס"ל דאם באו יחד או קנאה אחר המצרן קודם: ומש"ר בשם בע"ה דאם מכרה לבן בעלים הראשונים המצרן מסלקו. ל"ד לשומא דהדרא אפילו לבן הלוה כמש"ר בסימן ק"ג דשאני התם דהמלוה לא היה עליו אלא מעות משא"כ כאן דצריך לעשות עמו הישר והטוב וק"ל:
מה סָעִיף נו כגון לאשה וליתמי כו' יתבארו בסמוך: ומ"ש ולשותפין ר"ל המשותף עמו בסחורה וכמ"ש לקמן דאילו שותף באותו קרקע כבר נתבאר לעיל דמצי לסלק אפי' המצרן שכבר קנהו:
מו סָעִיף נז הקונה מן העכו"ם אין כו' בגמרא שם דא"ל ארי אברחי' ממצרך ופרש"י ואין לך ישר וטוב גדולה מזה:
מז סָעִיף נח מכרה לעכו"ם שם בגמרא לאו בר דינא דמצרא הוא דלאו בר עשיית הטוב והישר הוא ובמוכר לא תקנו כי הוא אומר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה לך ותהא בידי אבל בלוקח תיקנו שימשיך ידו מהקניין ויקחנו זה רש"י: אבל משמתינן ליה כו' פי' משמתינן ליה מהשתא עד דמקבל ועד"ר:
מח סָעִיף נט וכתב גאון כו' כ"כ העיטור בשם גאון וכתבוהו הגהות בפי"ב מה"ש:
מט סָעִיף ס אין לו במה לקנות. פי' אפילו פחות מכדי שוויה שנותן לו העכו"ם וק"ל: אפ"ה אינו יכול למכרו לעכו"ם. פי' אפילו אם רוצה לקבל עליו אונסא דמתייליד לשכינו מ"מ לא ניחא לשכנו בתשלומי היזיקו. וכן מוכח ממש"ר די"מ דאם מוכר לצורך פרנסתו מותר כשמקבל עליו כל אונסים ש"מ דלהגאונים אפילו קבלה לא מהני לעשות כן לכתחילה: אבל א"א כו' שם: באותם דמים שקנאה כו' פי' ודווקא שהעכו"ם אינו מעלה אותה בדמים אלא נותן בעדם כפי מה שראוי וכ"כ בהדיא הרא"ש פרק הגוול ועבד"ר ר"ס קנ"ו ע"ש גם מה שסיים כאן ואינו חייב למוכרה לישראל בפחות משמע בפחות מכדי שווייה ודוק: כגון בשכונת היהודים כי' כגון שאין שם עכו"ם אלא יהודים דלא הוה לזה העכו"ם לקנות שם שדה א"ל דכיון להשחית נחלתו:
נ סָעִיף סא המוכר שדה כו' שם בגמרא: שמא בינתיים שיוודע למצרן פי' הלוקח יודיע או המוכר ועמ"ש בסנ"ד:
נא סָעִיף סב החליף חצר בחצר אין בו כו' פי' אפי' אם המצרן רוצה ליתן ללוקח חצר טוב כ"כ כמו שהיה חצר שלו בכל דבר אפ"ה כתב הרמב"ם פי"ג משכנים יכול לומר בחצר דידי אני חפץ דוקא משום דבחצר שהוא עביד לתשמיש ולדירה איכא קפידא: ובתשובה לגאון כו' דברי תשובה זו סתומה ביותר שהתחיל באם טוען המצרן עם הלוקח ובא לסלקו ואח"כ כתב ורצה ליתן לראובן כו' האי מצרן עם ראובן המוכר מאי קעביד והול"ל ורוצה ליתן ללוקח כו' וא"ל דמיירי בטוען עם המוכר דהא חזר רבי' וסיים שהוא מסלקו משמע שטוען עם הלוקח ועד"ר לכ"נ פשוט דס"ל לגאון דודאי כל שהחליף הלוקח קרקע בקרקע אין המצרן יכול לומר לו אתן לך שדה וקרקע אחרת במקום שלך אע"פ ששוים לגמרי שמצי למימר בדידי דוקא ניחא לי שמורגל אני בה וכשר בעיני (והא דהחליפה בשדה של ראובן משום דמעליותא לצורך השדה היה מכריע בעיניו חביבות כרם שלו) עד שיפוייס המוכר להחזיר ללוקח קרקע שלו ויקבל זה המצרן קרקע אחרת בחליפיו דודאי למוכר לא שנא בין כרמו או של מצרן דהא אינו מורגל בשום א' מהן ושיעור ל' הגאון ופירושו כך הוא ראובן שהחליף עם לוי קרקע בקרקע ושמעון מצרן ורוצה לסלק ללוי מהקרקע שקנה וליתן לו קרקע אחרת במקום אותו שנתן לו המוכר אינו יכול שהרי יאמר לוי בקרקע שלי אני רוצה להכי רצה ליתן לראובן קרקע שלו ושיחזיר ראובן ללוקח (בדמיו) [כרמו] וראובן השיב איני רוצה בכרם שלך הדין עם ראובן וכ"ר עליו ויראה מדבריו כו' דדוקא קאמר כשאין כרמו של שמעון טוב ככרמו של לוקח אז אף אם רוצה להעלות בדמים במה דביני וביני (וכעין מ"ש סל"ט) הדין עם ראובן וממילא אינו יכול לסלק ללוקח כנ"ל אבל אם היה כרמו של שמעון טוב כמו של הלוקח יכול הוא לסלק ללוקח שאומר לו או קח כרמי במקום כרמך או השתדל שיחזיר לך המוכר כרמך ויקח כרמי במקומו שאם לא תעשה כן ודאי קנוניא עשית עם המוכר שלא יחליף עמי: שהוא לא כתב אלא החליף חצר כו' לפי מ"ש דגם להלוקח א"י לכוף שיקח כרם במקום כרמו אפי' הוא שוה לגמרי אא"כ נראה שיש ערמה מצד המוכר שאינו רוצה באחר צריכים לפרש דה"ק רבי' ואפשר גם הרמב"ם לא קאמר דבחליפין לא יכול לסלקו אפי' בשוויו אלא בחצר דאינו כופה את הלוקח שישתדל מהמוכר דלא חיישינן התם לערמה שיש אמתלא גדולה למוכר לומר כבר נתתי כלי תשמישי בחצר זה ואינו רוצה להטריח ולפנותם מחצר זה לחצר אחרת דכיון שחצר עביד למידר ביה ולתשמיש ודאי אית ביה קפידא אבל בשדה וכרם היה מודה כששוה לכרמו של לוקח דאז מסלק ליה שבשדה וכרם השוים ודאי ליכא קפידא למוכר דלאו לדירה הוא עשוי ואם אינו רוצה ודאי קנוניא עביד הלוקח בהדיה וכבר נתבאר בסל"ט דמטלטלי ובהמות אפי' בדמים יכול לסלק ללוקח עצמו דלא שייך לומר במטלטלין שלי או בבהמה שלי אני רוצה ואף ע"ג דאמרינן בעלמא נ"מ לכושרא דחיותא מ"מ במקום מצרן לקיים טוב וישר לא אמרו בפרט שראינו שמכרה והחליפה לא שמעינן ליה לטענה זו אבל בחצר וחצר שיש נ"מ גדולה בין שלו לאחרינא שומעין ליה ועד"ר:
נב סָעִיף סג המוכר כדי לפרוע מס המלך כו' שם בגמרא לית ביה משום דדב"מ משום דחיישינן שמא יכעוס שוטר המלך כשישהו בדבר וכן לחסרון המזונות ובזיון המת לא משהינן עד שיוודע למצרן ומל' הרמב"ם משמע דה"ה אם כבר ידע המצרן ובא במעותיו לסלק אפ"ה לית ביה דדב"מ משום דלא פלוג וכן משמע מהג"א בשם ר"ח ונראה שגם דעת רבי' כן הוא ומש"ה כתב סתם: ומש"ר למזון האשה נמשך אחר ל' הגמרא וכבר כתבו תלמידי הרשב"א דה"ה למזון עצמו: ואפי' אחר שלוה כו' כך הוכיחו שם התוס' ז"ל לקבורה פשיטא דאטו יהיה המת מוטל בלא קבורה כל ימי אכרזתא או עד דמודעינן ליה לבעל המצרן וי"ל דאם לוו לצורך קבורה קאמר כו' א"נ דהו"א דממשכנין מחפצי יתומים עד שמכריזין קמ"ל עכ"ל ורבי' תפס תירוץ הראשון לעיקר וס"ל דכמו שתמהו התוס' אקבורה כן יש לתמוה גם אפרנסה דאטו (ידע בו) [ירעבו] עד שיודיעו למצרן ומש"ה חלקו רבינו וכתבן בשני בבות אפי' אחר שלוה לצורך קבורה ומזוני ואח"כ כתב לבבא בפני עצמו ואפי' הלוה לו חבירו לצורך המס דהו"א דצריך להודיע דהא אפשר לשהות קצת בזה וס"ל לרבינו דודאי שלשתן בחד מחתא נאמרו וכמו שבתרתי קמייתא מוכרחין לפרש כן כמ"ש כן יש לפרש גם הא דאכרגא ואגב שינה וכתב ביה ואפי' הלוה לו חבירו כו' דכיון דאין אדם נתפס על חבירו אלא לצורך מס וכמש"ר בסי' קכ"ח מש"ה כתב גבי מס הלוה לו חבירו דהיינו דהלוה לו מעצמו ודוק:
נג סָעִיף סד מפני המס וכיוצא בזה מכרה לי כצ"ל: והמצרן טוען שקר כו' כלומר והמצרן טוען ברי שקר אתה דובר: על המצרו להביא ראיה שהלוקח חשיב מוחזק: ואם לא יביא ראיה נשבע הלוקח כו' דכיון שהוא מודה שהוא מצרן שלו נמצא שהוא בעל דברים דידיה והוה ככל טוען לחבירו והוא כופר דנשבע היסת וק"ל:
נד סָעִיף סה לפיכך אם טען כו' נקט בזה ל' לפיכך ר"ל אע"פ שטענה זו טענה גרועה היא להוציא מחזקתו שהוחזק עד הנה בתורת מצרן מ"מ מדאמרינן שנאמן בשבועה לומר שפרע ממעותיו מס וה"ט שחשבינן להלוקח מוחזק לפיכך נמי מה"ט אמרינן גם בזה נאמן הלוקח להוציאו מחזקת מצרן הואיל שהוא חשוב מוחזק בשדה זו פי' בזו שאתה בא להיות מחמתו מצרן לקרקע שקניתי: או אריס או (שכיר) [שוכר] ובס"א או שכיר לגי' שכיר קאי אשדה דומה למ"ש ממושכן ולגי' (שכיר) [שוכר] קאי אמצרן דומה למ"ש אריס ואע"פ דלקמן ס"ס זה כ"ר בשם הרא"ש דבשכירות יש דדב"מ אינו חולק על הרמב"ם זה כמ"ש שם ע"ש: צריך המצרן להביא ראיה כו' ואם לא הביא ראיה לא פי' בו רבי' מה דינו ונ"ל פשוט שאין על הלוקח אפי' שבועת היסת אלא עומד בקרקע ול"ד לדין הנזכר לפני זה דהתם מודה שהוא מצרן לקרקע זו כו' וכמ"ש שם אבל כאן אומר לו לאו בעל דברים דידי אתה כלל ואיני מחויב להשיב לך עד שתביא ראיה שאתה מצרן וכדומה לזה בתשובת רשב"א ועד"ר סל"ט גם נראה דמדברי הרמ"ה דאח"ז נלמד לדברי הרמב"ם הללו וכשם דלהרמ"ה אפי' אין המצרן טוען אלא שמא צריך הלוקח להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה מסלקו המצרן ה"ה להיפך לדעת הרמב"ם כשהלוקח טוען שמא צריך המצרן להביא ראיה ואם לא הביא הלוקח עומד בשלו וא"צ שבועה מיהו בטענת גזלן נראה דצריך לטעון טענת ברי דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וכמ"ש בסי' צ"ו וקל"ג ולקמן בסימן שס"ד:
נה סָעִיף סו והרמ"ה כתב ל"מ כו' גם אריש דברי הרמב"ם קאי כשטוען מכרה מפני המס ובו שייך שפיר לומר שהמצרן טוען שמא משא"כ בהני דיודע ודאי אם שכיר או אריס הוא וכן אינך אם לאו וק"ל: על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימא אבל לעיל אם קנה שוה ר' בק' וטוען המצרן שגם לאחר היה מוכרה כן מודה הרמ"ה דעל המצרן להביא ראיה משום דהתם אין דרך בני אדם למכור כך בזול ועמ"ש שם דמ"מ מוכח דהרא"ש פליג גם בהא עם הרמ"ה כיון דיהיב הרא"ש בקנאו בק' ושוה ר' הטעם דהשדה ברשות הלוקח קאי עד שיברר המצרן זכותו וטענתו כמש"ר כאן בשמו אע"ג דלא מצינו להרא"ש שכ"כ בהדיא מ"מ מוכח כן. והא דכ"ר שם בסט"ו דאם שוה ק' וקנה בר' כו' דאם טוען המצרן שעשו קנוניא ביניהן נשבע הלוקח בנק"ח ונוטל דטעמא דהלוקח נקרא מוחזק י"ל דשם בשם הרמב"ם כ"כ וסמך אמ"ש כאן שהרמ"ה פליג עליה ואין רצונו להאריך בפלוגתא כיון שהרא"ש ס"ל כהרמב"ם אלא מדכתב בקנה בק' ושוה ר' כו' ולא כתבו לא בשם הרמב"ם ולא בשם הרא"ש נראה דהיינו משום דס"ל (ז"ל) רבי' דגם הרמ"ה מודה כן ומטעם שכתבתי:
נו סָעִיף סח והוה יכול לסלקו בעידנא דסלקיה גזלנא כו' ואע"פ שבאותה שעה לא הוציאה עדיין מהגזלן מ"מ הול"ל לב"ד הגזלן תקיף ממני לע"ע והיום או למחר תחזור לי קרקעי ואהיה מצרן בקרקע זו ועי' בסמ"ע: ומ"ש או ל"מ לסלוקיה זהו דלא כמש"ר בשם הרא"ש לעיל שמשמע מדברי הרמב"ם דאם לא ראהו המצרן להלוקח משתמש ולא סייעו יכול לסלוקיה לעולם אלא כאינך רבוותא ס"ל הרמ"ה וק"ל:
נז סָעִיף סט המוכר לאשה שם בפרק הנזכר: או ליתומים קטנים [יתומים קטנים] דוקא קאמר אבל יתומים גדולים או קטנים שאינם יתומים אית בהו דדב"מ:
נח סָעִיף ע כתב הרמב"ם כו' פרק י"ב משכנים כ"כ ועיין במ"מ שם:
נט סָעִיף עא קטן שהוא מצרן ג"ז מדברי רמב"ם שם:
ס סָעִיף עב המוכר לשותפו כו' בגמרא פרק הנזכר: אלא במשא ומתן כו' ע"ל ס"ה גבי א' מהאחין כו' מ"ש שם:
סא סָעִיף עה לא בדינא דב"מ כו' ולפ"ז שכני העיר ר"ל שכנים הדרים סמוך לו בעיר ושכני שדה ששדה סמוכה לשדותיהן אף שזו שיש לו למכור אינה סמוכה לו ומיירי שמצרן של אותה שדה אינו מבקש לקנותה או שיש דבר הפסק ביניהן שאין בו דדב"מ ושם ברש"י מבואר דאם שניהם מצרנים אף שהאחד ת"ח שניהם שוין ע"ש ודוק [ור' ירוחם] פי' שכן ות"ח שכן פי' היינו חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן וע"ז אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק אבל אינו ר"ל שדר אצלו כי כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות מאהבה וחברה עכ"ל ועד"ר:
סב סָעִיף עח ור"ת פי' כו' כ"כ הרא"ש בשמו בפרק הנזכר: ואחד יש לו שדה בעיר הסמוכה לזו התוספות כתבו שיש לו שדה אחורי ביתו הסמוכה לזו ומדלא כתבו הרא"ש ורבי' האי אחורי ביתו אלא יש לו שדה בעיר משמע דס"ל דהאי אחורי ביתו דכתבו התוס' ל"ד קאמר ולומר דאם אינה סמוכה כ"כ לביתו אז מצרן שיש לו בשדה שוה לזה דכיון דעכ"פ צריך להלך מביתו מהלך לשדה זו תו לא חלקו בין מהלך קטן למהלך גדול דקאמר אלא כל ששדה זו הנמכרת היא סמוכה לשדהו בעיר כיון שאין מהלך רב מביתו להלך לשם יש בה משום עשיית הישר והטוב שכל שקרובה לו לעיר כאילו היא אחורי ביתו והב"י נסתפק בל' התוס' אי אחורי ביתו דוקא קאמר או לא ולפעד"נ כמ"ש אבל אין לדקדק דע"כ אחורי ביתו לאו דוקא דא"כ למה מצריך שיהיה לו אחורי ביתו ולא מיחשב למצרן במה ששדה זו הנמכרת היא סמוכה לגמרי לביתו דל"ק ל"מ לר"ת דס"ל דאין דין מצרנות לבתי כמש"ר בשמו בסמוך ספ"א אלא אפילו החולקים על ר"ת גם הם לא קאמרי אלא בתים הסמוכים אהדדי אבל ביתו עם שדה לא מיחשב מצרן דאין עניינו ותשמישו שוה ול"ד לבית לא' וקרקע לא' דכ"ר בסמוך ופירשו ב"י דאקרקע הנשארת הסמוך לבית קאי דבנשארת שאני ומיהו לפי מ"ש בפי' ר"י ברצילוני מוכח דס"ל דיש דדב"מ אף בשדות הסמוכות לבתים מכח הבתים וכמ"ש שם אבל מ"מ לק"מ אתוס' שכ"כ בשם ר"ת לטעמיה וק"ל: וכן שכן ות"ח נראה דזה מפרש ר"ת כפשוטו שא' הוא שכן עמו בעיר או בשדה והוא ג"כ מצרן לשדה הנמכרת והת"ח מצרו לשדה הנמכרת ואינו שכן ת"ח קודם ועד"ר:
סג סָעִיף עט קרקע שיש בו בנין כו' בגמרא פרק הנ"ל: אז כל א' וא' הוא מצרן שאם רוצה בעל הבנין למכור בניינו בעל הקרקע מצרן ואם בא בעל הקרקע למכור מקצת קרקע הנשאר לו מאותה קרקע שבניינו של זה עליה (דאילו הקרקע שהבנין עומד עליה איך ימכרנה והלא הוא משועבד לבניינו של זה עולמית) הרי בעל הבנין מצרן מחמת בניינו שעמד על אותה קרקע וגם יכול למחות בו אם בא למכור עובי הקרקע לבנות מרתפות ובניינים תחת לקרקע שאינו מזיק לשיעבוד ביתו ומה"ט צריך לכתוב הלוקח קרקע מתהום ארעא כמש"ר סי' רי"ד ועד"ר: כמו שותף שקודם כו' כדלעיל סעיף ה' ו': אבל אם אין לו כו' עד זמן כו' עד"ר: אז אם מכר בעל הקרקע פי' קרקע הנשארת או קרקע שהבנין עליה שהרי מיירי שהבנין מושכר או מכור לו לזמן: מכר בעל הבנין בעל הקרקע כו' ברי"ף מוכח שאפי' יכול לעכבו מלמכור אלא למי שחפץ בו ועד"ר ושם מבואר טעמו:
סד סָעִיף פ אז בעל הקרקע מעכב זהו פשיטא (ודוק) [וק"ו] הוא מהרישא אלא לדיוק נקטיה וכאילו אמר אז בעל הקרקע דוקא מעכב ולא בעל אילנות וק"ל: וכן הדין אם נמכר הקרקע הסמוכה כו' לפמ"ש דקרקע ר"ל קרקע הנשארת צ"ל דפי' קרקע הסמוכה הוא כזה ? דבאופן זה הרי היא סמוכה לשניהן בשוה וכו':
סה סָעִיף פא בתים כתב ר"ת כו' דטעמא דדינא דב"מ משום דיכול לקנות במקום אחר ובתים אינם מצוים לקנות בכל פעם ואין זה ישר וטוב ועוד שהרי הבתים מחולקים ומובדלים בחומות ואפי' בשדות אומרים דבהפסק סלע ביניהם נסתלק דינא דב"מ כמ"ש לעיל סמ"ד ומ"מ מה שאמר [ארעא] דחד ובתי דחד מודה ר"ת כמ"ש במרדכי בהמקבל ע"ש:
סו סָעִיף פב וכ"כ הרב רבי יהודה ברצילוני שכתב אין דינא כו' הוא לשון העיטור והביאו המגיד משנה פי"ג משכנים וא"ת מאי וכן כתב דקאמר הא הרא"ש לא כתב אלא שנהגו כך ור"י אברצילוני יכול להיות דמכח דינא קאמר וי"ל דמ"ש שלא נהגו כן ר"ל כיון שהמנהג לאו הכי הוא ש"מ דקבלה בידם דלא כר"ת ומש"ה לא כתב תחילה אלא שדברי ר"ת נכונים ולא כתב שהדין הוא כן וק"ל: אבל לא במטלטלין כלומר אם הוא שותף עמו במטלטלין אין לו דין מצרנות על אותן מטלטלים ועד"ר:
סז סָעִיף פג כגון בית המרחץ כו' ושדות לכאורה זו ואצ"ל זו הוא דאם בבתים שכותל מפסקת אית דדב"מ כ"ש שדות שאין ביניהן הפסק לפי הסברא שכתבתי בסמוך ועוד מאי קמ"ל דבשדות וכרמים יש דינא דמצרנות אלא במאי יהיה דינא דמצרנות אם לא הוה בשדות וכרמים ועוד דמסיק וקאמר ובורות שיחין וכל המחובר לקרקע דהו"ל למסמך (רבינהו) [הנהו] למרחץ ובית הבד דלעיל מינה ועוד מאי מוכח מדברי רי"ב דס"ל דדב"מ בבתים אפי' יש לו בית כבר דילמא שאני מרחץ וכל אינך דאין לו זולתו ונ"ל דה"פ דרי"ב בא ללמדנו דמי שיש לו בית וחצר לפניה וסמוך לחצירו עומד למכור מרחץ או בית הבד כו' (ובלתי דאיני) מיחשב הוא למצרן מכח שהן קרובים לביתו וחצירו וכיון שהן תשמישו וצרכיו של בעל הבית טוב וישר הוא למכרם בהיותם סמוכים לביתו והשתא א"ש דלא זא"ז קאמר ל"מ מרחץ ובית הבד אלא אפילו שדות וכרמים שאינם מיוחדים לצרכי הבית אפ"ה מחשב מצרן שהן מחמת ביתו וחצירו הסמוך להן ול"ז שדה אלא אפי' בורות ושו"מ אף על פי שאינן צריך כ"כ לאדם שיש בארות זולתן ומזה מוכח דס"ל לרי"ב דבתי יש דדב"מ דגם בית הסמוך לביתו אע"ג דיש לו בית כבר מ"מ לא גרע שג"כ הוא צריך לו לתשמישיו לאצור בו אוצרו וכמ"ש ב"י בשם מרדכי וגם מדכתב רי"ב וכל המחובר וכל שיש לו חזקה ובכללו הם בתים וקאמר שאם הוא סמוך לביתו (דעל ביתו קאי כמ"ש) יש בו דינא דב"מ:
סח סָעִיף פד חוץ מהעבדים שיש להן חזקה כדלעיל סימן קל"ה: ואין להן מצרנות פי' דדב"מ אם הן שותפין בו:
סט סָעִיף פה ובמקומות שבב"ה כו' גם אלה דברי העיטור כתבם המ"מ שם והג"מ פי"ב שם: אע"פ שאין הדעת מתקבל כו' עי' בב"י: אבל זה אנו רואין ר"ל זה מתקבל על הדעת:
ע סָעִיף פו הנותן מתנה לחבירו שם בגמרא: אין בעל המיצר יכול לסלקו כו' עי' בב"י שכתב שם ג' טעמים למה במתנה אין בו דדב"מ: והרמב"ם כתב פי"ג משכנים: ויראה שצריך כו' ז"ל הרמב"ם ונשבע בנק"ח ונוטל כדין שלוחין ויראה שצריך כו' ונראה שהאי דמים ראוים דקאמר ר"ל שהם קצת יותר מכדי שוויו ומעט יותר דקאמר ר"ל יותר מכדי דמים הראוים ולאפוקי הרבה מאוד [שוה ק'] בנ' כמו שמסיים בדבריו דאל"כ ק' למה צריך לישבע בנק"ח ולמה יגרע כחו מאילו לא הודה שזבנה אלא עמד בדיבורו שמתנה הוא שנוטלו וצריך ליתן לו כדי שוויו בלא שבועה: אבל אם אומר על שוה מנה שקנאו בר' כו' כתב על זה המ"מ ז"ל וטעם הרב שאל"כ היו יכולים למכור ולהערים ויטעון דמים הרבה וא"ת שאין אדם חשוד על השבועה ומתוך כך נאמינהו א"כ אם היה טוען שהיא מתנה אע"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה הכי נמי חזקה אין אדם קונה שוה ק' בר' זה נראה עכ"ל: אפי' הוא ר' והוא אינו שוה אלא ק' כ"כ הרי"ף והרא"ש וכתב הטעם דממ"נ אי במתנה יהיב ניהליה מתנה לית בה דדב"מ ואי מיזבן קמיזבן מיניה לא עביד אינש דמקבל אנפשיה לחבריה מאי דלא קיבל ומסתייע האי סברא ממאי דאמרינן זבין בר' והיא שוה ק' אלמא עביד אינש דזבין קרקע שוה ק' בר' עכ"ל. ומש"ר ואינו מודה שלקחה כו' כ"כ גם הרא"ש ונראה דדוקא קאמרי דדוקא שאינו מודה הא אילו היה מודה לא הוי נאמן דכיון דראינו דמתנה ליתא הא נמי ליתא ויש בו רמאות משא"כ השתא דעומד ואומר שהיא מתנה וגם לשון השטר מורה על כך אלא שממה שכתב בה אחריות נראה דליתה מתנה מ"מ לא אמרינן הא נמי ליתא ודי לנו במה שמסלקינן אותו וצריך ליתן לו כל דמיו ועד"ר:
עא סָעִיף פז אם ימצא כמותה במקום אחר כו' פי' כגון בשדות המלך שהם הפקר לכל לזרען וליתן טסקא למלך ב"י: יכול המצרן פי' בחנם שאינו נותן לו כלום: א"י לסלקו פי' דמסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שוויה של קרקע לכן אמר שא"י לסלקו אבל בדמי שוויה יכול לסלקו שהרי יוכל לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא ואין לומר דבכה"ג דאין רגיל ליתן לו כל דמי שוויו לא תקנו בו דדב"מ אף לכשימצא דלא אמרו כן אלא היכא דאתיא מכח זה היזקא להמוכר וכנ"ל ע"ש:
עב סָעִיף פח מי שמשכן שדהו כו' אין המצרן יכול לסלקו ל' הגמ' שם דף ק"ח משכנתא לית בה משום דינא דב"מ ובפרק א"נ דף ס"ח ע"א אמר רב אשי כו' מאי משכנתא דשכונה גביה למנ"מ לדינא דב"מ ע"כ פירש"י שזה שכן מצרן מכולן דאיהו כולה ארעא שכונה לגביה ומצרן אין לו בה אלא מרוח אחת: ולא עוד כו' כתב הרא"ש כו' בפ' א"נ כ"כ וכ"כ המרדכי בשם הרבינו יהודה ולאפוקי מהמ"מ פי"ב משכנים בשם הרשב"א והר"ן ונמ"י בפרק המקבל:
עג סָעִיף פט וכתב א"א הרא"ש ז"ל אם כו' בפ' א"נ כ"כ וכן המ"מ פי"ב משכנים כתב שתי סברות אלו וכתב שדעת הרמב"ן והראב"ד כדעת הרא"ש דמצי למימר היאך נוח לו כו' וכן דעת הר"ן ולאפוקי ממרדכי ועד"מ: וי"א דמצי למימר היאך נוח לי נראה דאף אם המצרן כאן ואמר גם אני אעשה כרצונו אפ"ה הלוה יכול לעכב ולומר מי יודע מה יולד הזמן ובטוח אני בזה שימלא רצוני ואינני בטוח בזה וגם נראה דאף אם הלוה אינו מקפיד לבסוף מ"מ כיון שיש קפידא בזה ועל הרוב אינו בנמצא שיתרצה כל אדם לעשות רצון הלוה הו"ל כמוכר כל שדותיו לא' דכתב הרא"ש ורבי' לעיל בסנ"ד דאף אם גם המצרן רוצה לקנות דלית ביה דדב"מ וק"ל: [ומשר"ל] אבל בגו שתא איערומי קא מערים דסתם משכון שנה הוא ועד"ר: כגון שלא נמשך זמן המכר ומש"ר בסמוך דין זה בשם הרמ"ה ולא סמך אדברי הרא"ש אלו משום דהרא"ש לא נתן שיעור מהו מיקרי סמוך להלואה ובדברי הרמ"ה מפורש שבתוך שנה מיקרי סמוך ועוד שמעינן מדברי הרמ"ה דאפי' בגו שתא אם מכרו מחמת דוחק אינו יכול לסלקו ומדברי הרא"ש שמעינן גם כן חידוש דהיינו מ"ש או שאין רגיל להלוות כו' דאז דוחין המלוה משעת הלואה ולהכי כ"ר תרווייהו כל חד וחד בלישניה וק"ל ועד"ר:
עד סָעִיף צ ואם שדה הסמוכה כו' כן משמע ממ"ש הר"ן ונ"י בהמקבל בשם הרמב"ן שאם בא א' ולקח שדה אחת שהיא סמוכה לשדה זו הממושכנת בידו שאין הממשכן יכול לסלקו כו' ולא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמרי בתי ל"מ מעכב אמרי ארעא עכ"ל:
עה סָעִיף צא לא גרע כח המלוה מכח שאר המצרנים לכאורה משמע מלשון זה דאם קנאו א' שאינו מצרן המלוה מסלקו כמו כל מצרן שמסלקו לשאינו מצרן אלא שממש"ר לעיל סעיף ס"ה בשם הרמב"ם משמע להדיא דאחר שקדם וקנה שדה אצל שדה הממושכן אין הממשכן מסלקו ואילו היה רבינו חולק לא היה כותב שם דבריו בסתם מש"ה נ"ל דמש"ר לא גרע כחו ר"ל לענין אם קדם וקנה או שכר דאין המצרן מסלקו ואפשר שגם אם אחר והוא באים לקנות או לשכור הוא קודם וכמ"ש בדרישה לקמן אבל קדם אחר אפי' אינו מצרן זכה בה האחר ועד"ר:
עו סָעִיף צב שכירות כתב הרמב"ם שאין בו משום דדב"מ נראה דרבינו מפרש דברי הרמב"ם כמ"ש ב"י בסעיף זה וכמש"ל בשם ר"י שושאן ז"ל שדעת הרמב"ם שהמשכיר בית לראובן ובא שמעון מצרן הבית ההוא ורוצה להוציאו מראובן בין שיהיה המצרן בעל הבית ההוא הסמוך לבית הנשכר בין שיהיה שוכר דר בו בשכירות הדין שוה ואינו יכול להוציאו מראובן זה (והכי דייק לישנא דרמב"ם זה מ"ש שכירות לית ביה משום דדב"מ סתם ולאפוקי מהמ"מ דלא פי' דבריו כן וכמ"ש בדרישה) וטעמיה דס"ל שלא תקנו בשכירות ועשית הישר והטוב כיון שאינו אלא לזמן אין הקפידא שיהיו נכסיו אמצר אחד וע"ז כ"ר אבל הרא"ש בתשובה כתב דגם בשכירות תקנו ועשית הישר והטוב דקרוי מכר ולהכי הבא להשכיר ביתו לראובן יכול המצרן להוציאו מידו וישכרנו הוא בין אם מצרן זה ג"כ דר בשכירות באותו בית דבא מכח להיות מצרן (דמיניה מיירי בתשובה) בין אם אותו הבית הוא של עצמו (הנשכר) ומ"מ מה שכבר מכר חצירו לאחר אין השוכר הדר בבית העומד על המצר יכול לסלקו כלל כמו משכנתא והכלל נקוט בידך שכירות דינו כמשכנתא לגמרי ולהכי קיצר רבינו בפרטי דיניו וסמך אמ"ש לפני זה במשכנתא ודוק ועד"ר: ומטעם זה יש בו אונאה פי' אע"ג דאונאה במקח וממכר כתיב כמ"ש וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד וגו' וא"ל אפי' אי הוה כממכר הא אין אונאה בקרקע (וא"כ) אלא ביטול מקח הוא דאית ביה ביתר מפלגא כדלקמן סימן רכ"ז י"ל דה"ק ומטעם זה אין בו אונאה במטלטלין אם השכיר בו כלים אבל אין לתרץ דר"ל בפלגא והרא"ש לטעמיה כמ"ש בסימן ס"ו סל"ח ולקמן סימן רכ"ז בשמו דפלגא ביטול מקח הוא ולא שם אונאה עליו דלא הו"ל להרא"ש לכתוב ומטעם זה יש בו אונאה וק"ל:
א סָעִיף א לא היו כאן כו' דין זה יש לו שורש ומקור בג' מקומות. הא' בב"מ דף ל"א בעובדא דאיסור ורב ספרא. השני בפרק בית כור (בבא בתרא דף ק"ו) בשני אחין שחלקו ובא להם אח ממה"י כו' וע"ש בהרא"ש שכתב שם דאין חילוק בין קרקעי למטלטלי הג' בפרק א"נ גבי הני תרי כותאי כו' ע"ש דף ס"ט. וכתב ב"י ז"ל ומכל מקום הו"ל לרבינו לכתוב מאי דאיתמר התם גופא אר"נ זוזי כמאן דפליגי דמי ה"מ טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כו'. ואני אומר אפשר דרמזה רבינו בקיצור וצחות לשונו במ"ש ואם הם מעות שא"צ שומא כו' ולא כתב אם הם מעות א"צ שומא כו' ש"מ דס"ל נמי דודאי יש מעות דבעי שומא כמו בהיו שני מינים טבי ותקולי אבל אם היו שוים דאז א"צ שומא אין צריך ג' ולא איצטריך רבי' לפרש דהיכא דמדקדקים אחר המשקל דצריך ג' דפשיטא מ"ש משאר מטלטלין ועוד דסמך אדלקמן סימן קע"ו ששם מקור דין זה ושם כתבו בסל"ב: ומיהו כשיבוא חבירו כו' [עיין ב"ח] והביאו רבינו לקמן סי' רפ"ט ע"ש:
ב סָעִיף ה אחד מהאחין כו' ב"מ דף ק"ח אר"י האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוה סלוקי לא מסלקי' ליה ור"נ אמר סלוקי נמי מסלקי' ליה ואי משום דינא דב"מ לא מסלקי' ליה ונהרדעי אמרי אפי' משום דינא דב"מ מסלקינן ליה עכ"ל ופירש"י דמיירי בשדה העומדת ליקח ועומדת בין שדות ב' אחין או שותפין כו' ע"ש והתוס' והרא"ש מפרשים בע"א אבל ג"כ ע"ד זו שכולם מפרשי' דאיירי דמחזיק בשדה הסמוך לשדה המשותף. אבל בשם רב האי כתב הרא"ש שפי' גאון דמיירי דמחזיק בשדה השותפים עצמו וז"ל ופי' גאון ג' או ד' שותפים ואינש דעלמא קנה חלקו של א' השותפין חציפא הוה סלוקי לא מסלקינן מדין מצרנות דמצי א"ל שמא לא יפול חלקך במיצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן ור"נ אמר מסלקינן כו' [וע' פי' של גאון בב"ח בסעיף זה] [ועיין בסכ"ב דמוכח דמיירי באחר שקנה אבל לא במצרן שקנה] וכן הך דברי רבי' כפירוש ר' האי. וז"ל בעל העיטור מסתבר היכא דזבין ביני אחין אע"ג דהיא מצרן מסלקי' ליה אליביה דר"נ ונהרדעי דהא ר"נ ל"ל דדב"מ וס"ל דב"מ לא מצי מפיק מאינש דעלמא ואפ"ה ס"ל שאחין ושותפין עדיפי מב"מ הילכך אפי' הוא ב"מ ומקדים וזבין מפקי' מיניה עכ"ל ואף שב"ה פי' להא דר"י הנ"ל כפירש"י ומפיק מיניה דאח ושותף עדיפי ממצרן אף שאינו קונה משדה השותפין גופה אלא משדה הסמוכה להן ובהא לא קיי"ל כוותיה וכמשר"ל סכ"ב מ"מ נשמע מיניה ג"כ לדידן אליבא פי' דרב האי והגאון הנ"ל דאם קנה מצרן משדה השותפות גובה מאחד מהמשותפים ששאר שותפים מסלקים לאותו מצרן מהאי הוכחה דב"ה עצמו בפרק המקבל דאמ"ש לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דב"מ כתב רש"י [עיין לשון בב"ח] וכתב הרא"ש ומסתבר דמה"ט אף אם קדם המצרן מסלק ליה שותף דכל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ועדיף טפי מהמצרן שאינו בא אלא מכח סמיכת המצר וכן נראה ובזה דברי רבי' מבוארין. ובב"י כתב ג"כ דברים אלו אך בערבובי' ובסוף דברים אלו כ' וז"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה על ב' שותפין בקרקע א' ומכר א' מהשותפין חלק בן המצר המשותף מסלקו ע"כ והוא לשון שאינו מדוקדק דלא שייך לומר וכן דהא ר' האי והרא"ש ורבינו מיירי אפילו באחין או שותפין רבים כמ"ש בפרישה והרשב"א לא הזכיר ב' אחין ודוק. גם על מש"ר ואפי' קנאן המצרן כו' כתב ב"י ז"ל שהרא"ש כ"כ לדעת רש"י כו' קיצר במקום שהיה לו להאריך שבודאי לפרש"י לא נלמד דין זה שכ"ר שרבינו איירי אף שקנה המצרן משדה המשותף להרבה אחין או שותפין אפ"ה כ"א משאר האחין או שותפין יכולין לסלקו וז"א מוכרח מפי' רש"י שנוכל לומר שרש"י לא איירי אלא בשדה המשותף לשני אחין או שותפין וקנה מא' מהן שאז האח או השותף השני מצרן שלו בודאי ועדיף ממצרן השני כמה שהשדה זו משותפת בינו לבין שותפו אבל כשהרבה משותפים בו י"ל דרש"י מודה דאין שותף שהוא מצרן ספק יכול לסלק מצרן ודאי. ואף שרש"י יהיב טעמו ז"ל כי השותף יש לו חלק בגוף הקרקע מ"מ הא כתב הטעם שיש לו שותפות בכל חלק מהקרקע דנשמע מינה אפי' הם שותפים הרבה. והרא"ש דכ' אדברי רש"י דמסתבר שהשותף יכול לסלק להמצרן מפני שיש לו חלק בכל השדה כו' ומה"ט יליף רבי' אפילו הרבה שותפים בקרקע זו נראה שלא מדברי רש"י לחוד למד כן אלא מכח פי' ר' האי והגאון שפירשו כן אהא דר' יהודה משא"כ רש"י שפי' להא דר"י בע"א וכמש"ל תדע דהא הב"י גופיה כתב מ"ש אחד מהאחין או מהשותפים כו' דהאי דינא ליתא לפירש"י אלא לפי' רב האי הנ"ל אלא שמסיק שגם לרש"י הדין דין אמת כו' ע"ש ודוק:
ג סָעִיף יד קנאה במעט בפחות מר' כו' בב"מ שם [עיין ל' הגמרא בב"ח בסעיף זה] וכתב נ"י ע"ז מהא שמעי' דאפילו בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין בר' ושוה ק' דלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי דבפלגא יש אונאה לקרקעות הרשב"א והרנב"ר ז"ל. אמר המחבר ומיהו הרא"ש כ' דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' בהאי טעות (נ"ל דר"ל אפילו בטעות כהאי דהוי בקרקע) וכדמוכח פ' אלמנה ניזונת טעה השליח לא קאמינא (ר"ל אע"ג דבלוקח עצמו שטעה אמרינן אין אונאה לקרקעות בשליח לא קאמרינן הכי) ואהא דוקא אר"נ משום שקנאה לעצמו ולא שליח ממש הוא עכ"ל. ונ"ל דכוונת הנ"י במ"ש ומיהו כו' אחר דברי הרשב"א והרנב"ר דאדבריהן קאי וה"ק שהרא"ש מחלק לענין אמירת לתקוני שדרתיך דאע"ג דמצי למימר הכי אפי' בקרקעות ואפי' לא היה הטעות בפלגא מ"מ הכא ל"מ למימר הכי כיון דלא הוי שליח ממש ומה"ט נמי אין ראיה מכאן ללמוד דאין אונאה לקרקעות אפי' בפלגא דשאני הכא דלא הוי שליח והלוקח עצמו לא ביקש לחזור. אבל אין לומר דמ"ש נ"י ומיהו כו' הוא מילתא באפי נפשיה ובא לומר דלפעמים מצ"ל לתקוני שדרתיך דזה גמרא ערוכה היא פ' א"נ ומאי קמ"ל נ"י אלא ודאי כדכתיבנא. נמצא דלפ"ז ספרי רבינו דגרסינן הכא כל' הגמרא קנאה במאתים ואינה שוה אלא ק' כו' היא עיקר וכן ברא"ש כתב כהאי לישנא דכיון דהלוקח לא ביקש לחזור וגם אין אונאה לקרקעות הילכך בכה"ג אפי' בפלגא ג"כ אין מחזירין אותו. ומיהו ע"כ אין כוונת הרא"ש כמ"ש הנ"י דהא הרא"ש בס"פ הזהב אחר שכתב דיש אונאה לקרקעות בפלגא מסיק וכתב והא דאמרינן זבין במאתן ושוה מנה אין אונאה ל"ד מאתן אלא מעט פחות מר' או שוה ק' ומעט יותר עכ"ל. ואי כמ"ש בשם נ"י לא היה צורך להרא"ש לכתוב דל"ד קאמר ר'. ונראה דה"ט דהרא"ש כיון דהגמרא ל"ק אלא הכי אר"נ אין אונאה לקרקעות משמע דמה"ט לחוד צריך ליתן ר' וע"כ צ"ל דה"ק כיון דאם הלוקח רוצה לחזור מצי חוזר כיון דאין אונאה תו לא מ"ל המצרן לתקוני שדרתיך ותחזור בך מכח דדב"מ דלא ליהוי שליח להרע שהרי אילו לא הוי דינא דב"מ לא היה יכול לחזור בו דפעמים שאדם קונה כו' וא"כ ע"כ צ"ל דר' ל"ד קאמר דאינו דוקא הא מצי למיהדר ביה. והנ"י ג"כ ודאי ראה דברי הרא"ש בפרק הזהב ולא בא לכתוב אלא דאין ראיה מזה להרשב"א אף שס"ל דהגמרא דוקא קאמר דהא א"ל דשאני הכא דכמו שא"א לתקוני שדרתיך דלא הוה שליח ממש כיון דלא ביקש לחזור ה"נ מה"ט צריך למיתן ר' אף שבעלמא יש אונאה בפלגא. ולפז"נ דגרסי' הכא בדברי רבינו קנאה במעט פחות מר' כו' צריך ליתן מעט פחות מר' וכ"כ בס"י ועד"י כתב נמי ברמזים י"ל קנאה בר' והיא שוה ק' ומעט יותר צריך ליתן ר' עכ"ל הרי שכתב והיא שוה ק' ומעט יותר וכמ"ש הרא"ש בפ' הזהב. ל' הרא"ש גופא ופירושו כתבתי בחידושים ע"ש:
ד סָעִיף יח היה לשדה הנמכר כו' שם הני ד' בני מצרני דקדם חד וזבן זביניה זבינא ואי כולהו אתי בהדדי פלגי לה בקרנזול ופירש"י פלגי לה בקרנזול ד' אלכסונות שיהא נוטל כ"א ע"פ כולו סמוך לו כזה? (קרנזול זיל לקרנות) וב"י מסיק וכתב ע"ז ז"ל וכתב העיטור ולפי המדות אף על פי שהוא מרובע או ארוך או רחב כיון דפלגי לה בקרנזול חלק ארבעתן שוה כו' עכ"ל. ולשונו דהעיטור שהביא ב"י מגומגם דמאי אף ע"פ שהוא מרובע דקאמר. וגם מ"ש או ארוך או רחב ואם הרוחב (מרובע) [מרובה] חשוב הרוחב לאורך ונראה דכן צריך להיות אע"פ שאינו מרובע באורך ורוחב כיון דפלגי בקרנזול חלק כו' ויהיה איך שיהיה עכ"פ העניין א' והדבר הזה נראה לחוש דכשתחלק הציור הנ"ל לשנים תחלק חלק הא' בשוה ותעשה אח"כ בכל חלק ממנו אלכסון מראשו ועד סופו כזה? ימצאו לפניך ד' חתיכות שוות ממש ואח"כ תעשה כן גם בחלק השני מהציור הראשון רק שתעשה קו האלכסון בכל חלק בהיפך מהראשון ותצרפהו להראשון. כזה אז יהיו לפניך ח' חתיכות שוים א' לחבירו וכל ב' חתיכות מהן יחד הוא רביעי מהכל וכן חלק השני ואותן חלקים חלקת לב' בהאלכסונים ששמת תוכן וא"כ ממילא כשהיו ד' מצרנים סביב כל השדה שהוא באורך ורוחב בציור הלזה ותתן לשני המצרנים שהן בצד הקצר ע"פ רוחבן של הציור ב' חלקים דהיינו המצויירים ברוחב השטח יהיו שיעורן ממש כמו הב' חלקים שתתן לב' המצרנים שהן בצד האורך וק"ל:
ה סָעִיף כג ואצ"ל שאם קנאה בו' עיין בבית יוסף שהקשה על הלשון ואצ"ל ולפי מ"ש בפרישה דהאצ"ל קאי על מה שהשותף מקרי מצרן א"ש וכדומה לזה כ"ר לקמן סכ"ה ע"ש ודו"ק:
ו סָעִיף ל כתב הרמב"ם שאינו כו' ול"ד למש"ל בסי' קי"א סי"ג לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר מכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מלקוחות דהתם אין למלוה אלא שיעבוד בעלמא על נכסי הלוה ובעת המכירה סבור שהלוה יפרע לו מעותיו במעות מזומנים גם לא היה לו כח בעת המכירה לעכב המכירה שאין לו כלום על נכסי לוה עד שיגיע זמן הפרעון ואין לו פסידא במכירה שגם אחר המכירה שיעבודיה דמלוה הקדום על השדה להכי החתימה לאו מחילה הוא משא"כ הכא שהיה עצמו מצרן והיה לו מיד זכות בקרקע זו והלך ומכרה לאיש אחר ולא גרע מאימליך ביה מוכר ואומר לא בעינא דאבד זכותו מיד כדלקמן סמ"ז וע"ל סי' קמ"ז כתבתי דומה לזה:
ז סָעִיף לב ואיני מבין למה אין המצרן מסלק כו' עיין בב"י שרוצה להבין מה שאינו מבין רבינו. וכבר כתבתי בפריש' דעת רבי'. וא"ל הא כ"ר לעיל סי' ק"ג גבי שומא הדרא דאורתא ויהבא במתנה לא הדרא אע"ג דמדידיה הדרא דהא ע"כ צריכין לחלק ביניהן שהרי שם אפילו מכרה לא הדרא והכא אפי' הרמב"ם מודה דמוציא אפי' מיד לוקח שני ועוד דשם פי' רבינו דאורתא ר"ל דאורתא מחיים במתנה ש"מ אבל אורתא לאחר מיתה ממילא הדרא וכאן כתב אפי' כשמת אין מוציאין מיד היורש אלא צריכין לחלק ולומר דדוקא בשומא יש לחלק בין ב"ח לדידהו משום דב"ח דנחית אדעתא דזוזי להכי כי פרע ליה זוזי הדרא מיניה משום הישר והטוב אבל זבנה ואורתא ויהיבנה במתנה דאינהו נחתי אדעתא דקרקע ליכא עליהם משום הישר והטוב משא"כ הכא דגם הלוקח נחית אדעתא דקרקע ואפ"ה המצרן מסלקו א"כ אינהו לא עדיפי מאיהו וכ"כ ב"ה הביאו ב"י ועוד נ"ל לחלק דדוקא בשומא דהב"ד נתנו להאי מלוה בחובו בשומא והכרזה וכדין מכר גמורה ויהא עומדת להשאר ביד המלוה אלא שחז"ל אמרו דרך כלל לעשות הישר והטוב על כל לוה שבא לפדות וכי תקנו אמלוה גופיה תקנו ולא אמי שבא בכוחו בירושה או במתנה או לקוחות משא"כ בהאי לקיחה דמתחילת הקנין לא בא לידו להשאר בידו ואף אם כבר אורתה או יהיב במתנה האי מצרן לא ידע אפי' שבא לידו דהלוקח דא"כ לא הו"מ לסלוקי כמ"ש בסמוך ומש"ה שפיר אמרינן דאין אלו שבאו מכחו עדיפי מיניה וק"ל:
ח סָעִיף לד וכתב הרמב"ם ב"ח של מוכר כו' והרמב"ן כתב כו' והב"י הקשה דדברי הרמב"ם כפשטן הם תמוהים ע"ש היאך מפרש דברי הרמב"ם ונלע"ד דאפשר שגם רבינו הבין דברי הרמב"ם כן כמ"ש ב"י ואפ"ה הביא דברי הרמב"ן לפלוגתא עליו וה"ק והרמב"ן כתב שאין המצרן חוזר כלל על הלוקח שאין עשיית הישר והטוב בממונו שיתן ממונו למצרן ואע"פ שהמוכר קבל עליו אחריות ואין הלוקח נפסד (דהא בהכי מיירי הרמב"ם לפי מ"ש) מ"מ כיון דלפעמים לא ימצא למוכר כו' ואז ודאי אין האחריות המצרן על הלוקח. הלכך גם אם יש לו למוכר אין אחריותו של מצרן על הלוקח כלל אלא על המוכר משום דלא פלוג שהלוקח אינו אלא כשליח פי' ואין המוכר יכול לומר למצרן לאו בעל דברים דידי את:
ט סָעִיף לה כתב הרמ"ה ז"ל כו' לכאורה נראה לפרש דה"ק המצרן א"י להוריד ולעמוד איש אחר במקומו שהוא יסלק ויקח הקרקע לעצמו אא"כ הקנה לו חלק בקרקע שמחמתה ומזכותה בא לטעון על הלוקח וליקח ממנו קרקע שקנה בטענה אני מצרן ואי לא לא מצי לארוכי לפי' זה ל' אורוכי הוא כאילו כתב לאורודי ור"ל דאינו יכול להוריד להאיש ההוא תחתיו וכמו ויט שמים דמתרגמינן ארכין שמיא ובקצת ספרים איתא הגי' בהדיא לארודי. ומיהו הו"מ לאפוקי מהלוקח וליקחנה לעצמו א"י אבל לעשות שליח ליתן המעות ללוקח ולסלקם מהקרקע בשביל המצרן אפילו ע"י שליח שעשאו בעדים לבד בלא הרשאה אע"ג קרקע יכול לעשות ומ"ש לאזמוני כלומר להכין מעות ללוקח בזימניה הראוי (כמבואר בסמוך סמ"ב): דלא מפקע כו' פי' זה רשאי לעשות כי היכי שלא יאבד זכותו ואע"פ שכ"ר לעיל ר"ס קכ"ב דאפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביא לו אין הלוה מחויב ליתנם לו עד שיבא בהרשאה י"ל דהיינו דוקא בפקדון או בהלואה דמטלטלי אבל קרקע לעולם עומדת ובחזקת בעליה קיימא ואין שייך טעמא דלשם שמא ימות או יבטל שליחותיה וק"ל ולפ"ז צריכין לחלק ולומר דהא דכ"ר לעיל סכ"ט שמצרן שמכר שדה שלי אבד זכותו ולא הוא ולא אותו שלקחו יכולים לסלקו וכאן כתב שיקנה לו חלק בקרקע הרי הוא עומד במקומו ויכול לסלק הלוקח דשאני התם דמכר כולו ונסתלק המצרן לגמרי והלוקח קמא הוא קודם לזה שלקח מהמצרן ומש"ה א"י לסלק להלוקח לא מצד עצמו ולא מצד דבא במקום המצרן דהא המצרן בעצמו ג"כ א"י לסלק כיון שמכר הכל משא"כ בזה דלא מכר אלא חלק ממנה והחזיק השאר לנפשו בהא ודאי יכול להוריד אותו שלקחו ממנו במקומו לסלק ללוקח זה בדדב"מ ויחזיק לעצמו. אך ק' דאין זה מן הסברא לומר בזה מיגו דא"כ אפילו לא יקנה לו שום חלק בקרקע נמי אית לן למימר הכי אלא ודאי כיון דאפי' לדידיה אינו מן הדין שיסלקנו אלא מכח ישר וטוב להיות נכסיו במקום א' איך יבא זה במקומו ויחזיק כאן ויגרש לזה המוקדם לו מהסתפח בנחלתו. וע"ק מ"ש וה"מ לאפוקי מיניה דלוקח כו' דהול"ל וה"מ לקנותו לנפשו גם מה שסיים לאזמוני זוזי כו' בזימניה הול"ל אבל למהוי בדוכתיה למתבע' מהלוקח בשבילו של מצרן שרי גם לפי' זה אין מיושב בטוב לי ארוכי שהוא ל' הרשאה כמ"ש בפרישה והיו צריכים לגרוס לארודי במקום לארוכי לכ"נ יותר כמ"ש בפרישה:
י סָעִיף לז ושל מצרן צרורין כו' ל' הגמרא הני ציירי והני שרו לית ביה משום דדב"מ ופי' הרא"ש בשם ר"ח כמש"ר ורש"י פי' בע"א ע"ש ואפשר דלר"ח ורבי' כל שלא אמר שיניחם צרורים יכול לומר המצרן למה לא פתחת אותם מיד והוצאת אותם שלכך שלחתים לך. ובב"י כתב שהרא"ש פי' שיכול לומר אני חפץ בצרורים וחתומים שטוב להצניען ואני חפץ להצניען וכן יכול לומר אני חפץ להוציאן וכל שמותרים מזומנים להוצאה עיין בב"י שהביא בשם הג"מ עוד פי' אחר וסיים הב"י על הג"מ ולפ"ז הני ציירי והני שרי דומיא דטבי ותקילי שפי' דאפשר דניחא ליה בהכי עכ"ל ומדכתב הב"י על הג"מ ולפ"ז משמע דס"ל דלפי' הרא"ש הנ"ל לא נקט הגמרא שניהם למעליותא אלא חד למעליותא וחד לגריעותא אלא שאנו מסופקים בפי' ל' הגמרא הי נקט למעליותא והי לגריעותא אבל אינני רואה שום הכרעה בל' הרא"ש ונראה דפירושו כפי' הג"מ וק"ל:
יא סָעִיף לח (לט) וכתב הרמ"ה כו' וא"נ כן מדברי הרמב"ם כו' ע"ש בב"י שנראה מדבריו שהוא הבין שכל הדברים אמורים לענין עילוי ומאי דביני וביני בסכום הדמים דהרמ"ה מיירי כשזה רוצה דוקא בטבי לפי שאם ירצה להחליפם יצטרך להפסיד בהם ועל זה כתב רבינו שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם שהוא כתב שם כשהחליף עמו בבהמה או מטלטלין ונותן לו המצרן דמים בעדם בערך השומא ואם אינה שוה אלא ק' וחצי אינו נותן לו אלא ק' וחצי ואף אם יאמר זה תן לי דוקא בהמה או תן לי בעדה ב' מאות ואע"פ שהוא העריכה למוכר ג"כ בעד ר' לפי שאינו אלא ערמה שהעריכה לו ביוקר כדי שלא יחפוץ המצרן לשלם לו כ"כ ותעמוד הקרקע בידו וה"ה ה"נ בטבי אנו אומרים שלערמה עושה כן ונתן למוכר דינרים של כסף עצמם כדי שלא ירצה המצרן ליתן לו אח"כ ככה ותעמוד בידו כך הבין הב"י הדברים ולכ"כ שנ"ל שגם הרמב"ם מודה בהך דהרמ"ה דשאני התם בבהמה ומטלטלין שכשנותן לו ערכם יכול המוכר לחזור וליקח לו בעדם בהמות ומטלטלים דשכיחי לקנות ומה לי בעילוי שהעלם לו זה משא"כ בטבי דאיכא ודאי קפידא דכשירצה המוכר להחליף בעד דינר של כסף יפסיד לכל דינר של כסף דינר אחד של נחושת ולהכי הדין עם הלוקח. ואני תמה שאם הבין רבי' הדברים כמו שהבין ב"י איך לא הרגיש בחילוק גדול כזה ואיך ס"ד לדמות מילתא דהרמ"ה למילתא דהרמב"ם. ועוד מאי קמ"ל הרמ"ה פשיטא שאינו דין שיתן לו המצרן פחות ממה שנתן הוא. וע"ק מדכתב הרמ"ה ה"ה נמי אם הקדים כו' משמע דדומיא דטבי ותקילי הנזכר בגמרא לגבי מוכר קאמר וטבי ותקילי הנזכר פשוט כשערכם שוה דאי ביש ביניהם צריכא למימר דלית ביה דדב"מ דהא דמיא ללוקח שנתן ק' והמצרן בא ליתן נ' דאין שומעין לו. גם בדברי הרמב"ם קשיא לי טובא לפי' דב"י חדא שהעיקר חסר מן הספר שהרי לא הזכיר שהעלה לו זה המטלטלין ואילו בדברי ב"י הכי הול"ל החליף השדה בבהמה ובמטלטלין ביוקר. וע"ק דודאי דומיא דהחליף חצר בחצר קאמר וכשם שהחליף חצר בחצר אין פירושו שהעלה לו חצירו ביוקר ואין המצרן רוצה ליתן לו כ"כ אלא שנתנו לו בכדי דמיו אלא שטען שהמצרן יחזיר לי חצירו ממש לפי שחפץ אדם בקרקע שלו ולהכי אין בו דין מצרן וכדכתיבנא לק' דהאי פי' ברור לכ"ע דכוותיה קאמר נמי החליף בבהמה או במטלטלין. גם ל' כמו שלקחתי לא דייקא לפי' דב"י דהכי הול"ל תן לי בערך שלקחתי. וע"ק דא"כ לא הו"ל לסיים שהערמה היא זו אלא שגזילה היא זו. וע"ק מ"ש מקנאה בר' ואינה שוה אלא ק' דצריך המצרן ליתן ר' או יניחו לו ולא אמרינן שהערים ליתן כן אלא אמרינן בעיני היה שוה כך גם כאן יאמר בעיני היתה הקרקע שוה כך ואם לא היה מתרצה במטלטלין אילו הייתי נותן לו מעות מזומנים בסך ההוא (אך שהריב"ש בסימן תס"ג כתב ול"ד דהתם קנאה כ"כ במעות בעין דין הוא שיתן לו כך מה שאין כן במטלטלין שבאמת הוא לא הוציא יותר סגי כשישומו והוא טעם נכון מכל מקום הטעם שנתן הרמב"ם שהערמה היא זו אינו טעם להאי דינא מקושיא זו) וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה ז"ל דבר ברור שאינו יכול להשביעו בדדב"מ דמשום עשיית הישר והטוב בלבד הוא ואין מזקיקין את הלוקח לא לחרם ולא לשבועה תדע שאם זבין בר' ושוה ק' דקיי"ל יתן לו ר' ולמה לא ישביענו שלא עשה כדי לסלקו עכ"ל מדברים אלו מוכח דלא חיישינן לומר שמא העלה בדמים ביוקר כדי לסלק לזה אלא העיקר כמ"ש בפרישה ע"ש:
יב סָעִיף מא אי אינש אמיד הוא ל' הגמרא אי גברא דאמיד היא דאזיל ומייתי זוזי נטרינן כו' ופירש"י דאמיד שאנו אומדין אותו שאפשר לו לקיים דבריו עכ"ל משמע מל' שאפי' אם ידוע שאין לו סך זה מ"מ אם אמיד הוא שיכול להשתדל בקלות מאחרים סך כזה שדרך ב"א להקיף לו נטרינן לו ובאמת לישנא דגמרא דייקא הכי ורמב"ם כ' אם הוא אמוד שיש לו שלו לפירושו צריכין שנדע שיש לו בודאי סך כזה בביתו ורי"ו כ' אם הוא אמוד שיוכל להיות לו מעות כאלו ממתינן לו פי' אפילו אינו ידוע בודאי אלא מסופקים אנו בו וז"ש שיוכל להיות ופי' דרך מיצוע בין פי' רש"י ובין פי' הרמב"ם והרא"ש העתיק ל' הגמרא דאמיד דאזיל ומשמע כפירש"י ומדהשמיט רבי' לשון הגמרא דאזיל ואייתי משמע דלא ס"ל כפירש"י:
יג סָעִיף מד או גומא ל' הגמרא איפסק משוניתא כו' וכתב הרי"ף ז"ל פי' משוניתא גמא (כך היא הגירסה בכל ספרי הרי"ף גמא בלא ו' וכן הוא ל' הפסוק הג' בחולם) כדכתיב (איוב ה') היגאה גמא וי"מ בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף עכ"ל. וק' דכתב תחילה כי משוניתא גמא ואח"כ חזר להביא ראיה על פי' והול"ל תחילה פי' המבורר ותו א"צ לראיה ע"כ נ"ל ביאור דבריו דה"ק הרי"ף פירוש משוניתא קבלתי שהוא גמא והאי גמא אל תטעה לומר דהיינו גומא ושחת אלא פי' כדכתיב היגאה גמא שפי' היגדל סוף. ואח"כ כתב הרי"ף ויש שלא פירשו משוניתא גמא אלא פי' שר"ל בנין כו'. ורבינו כ' פירש"י משוניתא שן סלע ואח"כ כתב פי' גמא של הרי"ף וגם הערוך בערך משוניתא כ' ב' הפי' שכ"ר ע"ש וא"כ יש ט"ס בדברי רבינו שבכ"מ גמא חסר ו' והוא בחולם דאילו בו' משמעותו היא ל' גומא ושחת. וגם ב"י כתב דרבי' נקט פי' קמייתא דהרי"ף וכן מסתבר לומר דאי ר"ל פירוש גומא ובור כפשוטו ק' יכול למלאות הגומא ולחבר השדות יחד משא"כ כשהיא מל' קנה וסוף כמ"ש בערוך שהן מגודלין במקום מים ומתונתא של קרקע שאינה ראויה לזריעה ולחברם יחד וק"ל:
יד סָעִיף מה ופי' ר' האי שאף כו' עד וא"א ז"ל כ' שהמכר כו' הנה אעתיק ל' הרא"ש ואפרשו ומתוכו יתבאר דברי רבי' שם בפ' המקבל כתב ז"ל ופי' ר' האי כיון שנתכוין המוכר והלוקח להערים המכר בטל מעיקרא וישאר הקרקע ביד המוכר ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים וכן נראה לשון הרמב"ם כו' (והביאו רבי' בסל"ט) עד ומה שפי' גאון אעירומי קמערים וישאר הקרקע ביד המוכר ואם לא ערערו המצרנים באותה שעה ועמד הקרקע ביד הלוקח ימים רבים ואח"כ קנה מהמוכר פעם ב' נראה שיכולים המצרנים לסלקו כאילו ערערו באותה שעה ונראה לפרש אי זיבורית היא זביניה זבינא ויש לו דין מצרן ואי בינונית היא איערומי קמערים ואין לו דין מצרן ולא נצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד למוכר שיבטל המקח דשמא לא כיון הוא להערים ואע"ג דל' זביני הוא דחוק עכ"ל. וק' חדא דנראין [דבריו] כסותרין זא"ז דמתחלה כ' אדברי ר' האי וכ"נ משמע שהסכים לפי' דיחזיר המעט להמוכר ובסוף דבריו הנ"ל כתב ולא יצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד להמוכר כו' וכמש"ר בשמו איך שחולק עם ר"ה. ועיי"ל ממה ראה הרא"ש לפ' לדברי ר"ה שאפילו לא ערערו כו' אי משום דכתב המכר בטל מעיקרו אין הכרח דר"ל דכשבאים לבסוף ומערערים בטל מעיקרו דאפשר דשגרת לשון בעלמא הוא ור"ל המכר לעולם לא היה מכר ויכולים לבטל בשעה ראשונה. ועוד דאי דיוקא דרא"ש מהכא הו"ל לציין ולמיכתב ומה שפי' הגאון המכר בטל מעיקרו כו'. וע"ק שאין דבריו מסודרים דהתחיל וכ' ומה שפי' גאון כו' וישאר הקרקע ביד המוכר והיה שייך למכתב עליו ונראה לפרש כו' והפסיק בענין וכתב ואם לא ערערו כו'. וליישב דקדוקים אלו צריכין לפרש דחיבור לשונו הכי הוא דמ"ש ומה שפי' גאון כו' כאילו אמר ואף לפי מ"ש הגאון דעירומי קא מערים שהזכירו בגמ' קאי אאותו מעט שלא נתקיים בו המקח מ"מ יש לדקרק מדסיים וקאמר ואי לא אעירומי קא מערים ולא מסיים לומר ואי לא זביניה לאו זבינא דהוי דבר והפוכו ומתיישב על הלשון יותר אלא משום דאי הוה מסיים הכי הי' משמע דאשעה ראשונה דוקא קאמר שאם באו המצרנים ומערערים לומר לערמה הוא עושה כן זביניה לאו זבינא אבל בשלא ערערו בתחלה ועמד הקרקע ברשות הלוקח הרי חלה קנייתו וכשיבוא אח"כ לקנות האחרות אין המצרנים יכולים לסלקו דכבר נעשה הוא מצרן להכי סיים ואי לאו עירומי כו' דהוא מאמר הכולל דאפילו לא ערערו תחילה יכולים לערער אח"כ ולבטל המקח מעיקרו וע"ז מסיק הרא"ש וכתב נ"ל אי זיבורית כו' כלומר כיון שגם לר"ה תלמודא דקאמר עירומי כו' לאו משעה ראשונה לחודא קאמר אלא כי נמי שתקו בתחלה יכולים לערער אח"כ א"כ נראה יותר לפ' דהאי דקאמר זביניה זבינא לאו אאותו מעט לחוד קאי ולענין שיתבטל המקח ויחזיר להמוכר כמ"ש ר"ה דמאי חטא המוכר שיפסיד הוא דשמא לא כיון להערים ועוד הא אין דינא דב"מ חל על המוכר אלא הכל קאי אשעה בתרייתא כשבא לקנות שדות האחרונות וה"ק חזינן אי עידית זביניה זבינא כלומר קנייתו של המעט הזה קנייה גמורה היא וע"י נעשה מצרן לשדות אחרות המקיפות את זו ואי לאו עירומי כו' ואין קניית המעט הזה קנייה לענין שיחשב ע"י מצרן לאינך שדות אבל המכר של אותו המקצת ודאי אינו בטל ואף ע"ג דל' זביניה זבינא קצת דחוק דמשמע דעל קיום קניית אותו מעט לחוד קאמר לא חיישינן לדוחק זה כיון שגם לר"ה ע"כ תלמודא ל"ד אקניית אותו המעט לחוד קאמר וכדכתיבנא זו כוונת הרא"ש וחיבור דבריו. ומ"ש הרא"ש בריש דבריו הנ"ל אדברי ר"ה וכ"כ כו' לא קאי אלא אדסמיך ליה אמ"ש לפני זה ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים שזהו נראה גם להרא"ש שמביא ע"ז דברי הרמב"ם לראיה שכתב כו' (כמש"ר לעיל בשמו בסל"ט) ודוק:
טו סָעִיף נ ומתוך ל' משמע כו' ז"ל כ"מ ול"נ שא"א לפרש כן דברי הרמב"ם כו' [עיין לשונו בב"ח] ובפרישה כתבתי דאין מכאן סתירה לפי' הרא"ש ע"ש ומ"ש שכן פי' הריב"ש כן משמע ממ"ש בסי' תק"א והביאו ב"י ג"כ בסנ"ב ז"ל כל הרוב תלוי אם בא לב"ד בן המיצר מיד שידע או שנתפרסמה המכירה כ"א ידע בן המיצר שקנאו זה וראה אותו משתמש בה ולא מיחה איבד זכותו כמ"ש הרמב"ם גם ר"ה והרי"ף כתבו בתשובה שאם שהה המצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות עכ"ל והרי מדכתב אם בא לב"ד כו' מיד משמע אי לא בא מיד הוה צד מחילה והיינו כשראה אותו משתמש בו דאי לא ראהו משתמש א"צ לבוא מיד אבל עכ"פ צריך לבוא תוך שיעור אמטויי זוזי ותביעה בב"ד כר"ה וז"ש וגם ר' האי דאי כוונתו דריב"ש הוה דהרמב"ם ס"ל דאי לא ראה יכול לבוא לעולם לא הו"ל למכתב וגם ר' האי כו' דהא ר"ה בלא ראה מיירי וס"ל דהוי מחילה וגם מהמ"מ משמע כן מדהביא דברי ר"ה ולא כתב פלוגתא ביניהם. אבל מ"מ אין סתירה מכל זה להבנתו דהרא"ש לדברי הרמב"ם דודאי דברי הרמב"ם משמע כן דאל"כ הו"ל לפרש דגם בלא ראה איכא מחילה בשיעור מה. וגם המ"מ כתב שם אדברי הרמב"ם שכתב דלאחר הקנין א"צ קנין למחילתו דין זה אינו מפורש אלא שהכי ס"ל להגאונים משמע שצריך ראיה דמהני המחילה בלא קנין אפי' כשראה אותו משתמש ודוק:
טז סָעִיף נג ולא אמרינן שהלוקח כו' כ"כ הרא"ש בפרק המקבל ופי' הטעם משום דלית ליה לב"מ זכותא בהאי ארעא אלא במאי דאית ליה בארעא (צ"ל בארעי') אילו זבנה אינש מעלמא לארעא מי לא מצי ב"מ לסלוקי ללוקח ועוד אני אומר דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה שמוחל ללוקח זכות שתקנו להם חכמים משום ועשית הישר והטוב ול"מ הך קנין לגבי מצרני אחריני עכ"ל ונ"ל להגיה בדברי הרא"ש דאית ליה בארעיה ביו"ד וה"א לבסוף ור"ל שאין זה הזכות שהיה למצרן בקרקע זו עדיף מקרקע שהיתה שלו מעולם שאם מכרה לאחר במכירה גמורה המצרן מסלקו ואם לא נגיה כן אין דבריו מבוארים כלל:
יז סָעִיף נח אבל משמתינן ליה כו' וכתב הרא"ש לכך משמתינן מהשתא ולא ממתינן ליה עד שיבוא לו היזק משום שהחמירו חכמים עליו לקנסו כדי שיקבל עליו ויכתבו שטר על נכסיו מהשתא ויהא שיעבוד הניזק על נכסיו מהשתא וכתב ב"י משמע מדבריו שאם לא קיבל עליו לשלם ליה כל אונסא דמתייליד ליה ובא לו נזק מהעכו"ם שח"ל לשלם אבל הראב"ד כתב כו' [עיין לשונו בב"ח] ודייק כן מדמשמתינן ליה מהשתא ולא בדמטי ליה נזק:
יח סָעִיף נט לא קנסו לבן אחריו כו' עיין בב"י שצידד אי קאי דוקא לדעת הרא"ש דמיחייב אפי' לא קיבל כל אונסא או אי מיירי בקיבל ואפ"ה פטור ע"ש:
יט סָעִיף סב ואפשר שגם הרמב"ם ז"ל כו' עיין בב"י שכתב שלא נהירא ליה חילוק זה וע"ש שהאריך ורבי' לא ח"ל סברת הב"י כדי להשוות דעת הרמב"ם לתשובת הגאון ומ"ש ב"י אע"פ שזה יפה כו' ק"ל הא בסעיף שלפני זה כתב בשם העיטור ומסתברא רע הידוע ויפה הידוע קאמר שהוא ניכר לכל אבל רע לזה ויפה לזה כו' לא [וי"ל] דודאי כל שאומר המוכר בפירוש (אני) [איני] רוצה בזה כי היא רעה בעיני שמעינן ליה ההיא דבה"ע מיירי כשבא המצרן לסלק הלוקח והלוקח טוען בקרקע זו שקניתי לא היה בה דין מצרן לפי שמכר ברע כדי לגאול בטוב בהא קאמר בה"ע שיהיה ניכר לעולם שהוא רע וטוב דאלת"ה לאו כל כמיניה דלוקח לדחות את המצרן זהו סברת ב"י ועמש"ל סל"ו וק"ל:
כ סָעִיף עה ופירש"י כו' עד ור"ת פי' כו' ל' ב'"י הרשב"א בתשובה כתב שהראשונים פי' דשכני העיר דהיינו שכנים בבתים קודם לבן המצר שבשדה משום דבשכן העיר איכא הישר והטוב טפי לפי שהוא שייך בהדיה טפי. ומשמע דר"ל אפי' שכן שבעיר אינו מצרן לשדה הנמכרת הוא קודם למצרן וזהו דלא כמ"ש הרמב"ן וכתב רבינו בריש הל' מצרנות וצ"ע:
כא סָעִיף עח וכן שכן ות"ח כבר כתבתי בפרישה דר"ל דא' שכן עמו בבתים או בשדה והוא מצרן ג"כ לשדה הנמכרת וא' ת"ח ואינו שכן עמו כלל אבל הוא מצרן דאס"ד דר"ל שכן שיש לו שדה הסמוכה לזו אחורי ביתו ובזה הוא ג"כ מצרן והת"ח אינו שכן בעיר אבל הוא מצרן דא"כ הול"ל שכן סתם דמשמע אפי' שכן בשדה והיינו מצרן לחוד או הול"ל בקיצור א' ת"ח ואחד אינו ת"ח וגם ודאי לשכן יש מעליותא בשכינותו זולת שהוא מצרן דומיא דקרוב והיינו שהוא שכן עמו בעיר וגם הוא מצרן וק"ל. אבל שכיני עיר ושכיני שדה לא רצה ר"ת לפרש כפשוטה שהן שכנים לו בבתים או בשדה והם ג"כ מצרנים לו לשדה הנמכרת דאם כן קיצר התלמוד במובן והעיקר חסר דהיכן מוזכר שהם שניהם מצרנים בשלמא לפי' ר"ת א"ש דה"ק מי שהוא מצרן ע"י שדה שיש לו אחורי ביתו שבה הוא שכן שלו בעיר ומי שהוא מצרן בשדות לבד רחוק מהעיר שכן העיר קודם (ומזה) נלמד ג"כ דר"ת אחורי ביתי [לאו] דוקא (קאמר) והשתא שכבר מרומז דשכני העיר ושכני שדה מיירי במצרנים ס"ל דשכן ות"ח ע"ז קאי ומיירי גם כן במצרנים ופירושו כפשוטו:
כב סָעִיף עט לפיכך איזה מהם כו' דברי רבי' מבוארים ברא"ש פ' המקבל וגם הרי"ף כתב שכ"א מעכב על חבירו וכתב ב"י וא"ת לדברי הרא"ש אי אית ליה זכותא בארעא כו' ע"ש שהאריך בקושיות ובתירוצים והיותר נ"ל כמ"ש בפרישה דאעובי דקרקע קאי ובזה מיושב ג"כ הכגון דכתב הרי"ף וק"ל: אבל אם אין לו כח כו' כ"כ הרא"ש שם וכתב ב"י ז"ל אבל הרי"ף כתב ז"ל ומפרשי רבנן דה"מ היכא דלית ליה למרי בתי או למרי דיקלי זכותא בארעא ומש"ה א"ל למרי ארעא לעכובי עליה ולית ליה לזבוניה אלא למאן דבעי או דשקול להו לנפשיה דאי לא מ"ל עקור בניינך או דקלך אבל היכא דאית ליה למרי בתי או למרי דיקלי זכותא בההיא ארעא למקבע ביה הנך בתי או הנך דיקלי כגון ההיא דתנן הקונה ב' אילנות כו' ג' קנה קרקע וכגון ההיא דאמר פשיטא מכר הקרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כל חד מנהון אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מנהון א"ל דדב"מ בזביניה דסברא וכן הלכתא עכ"ל. וקשיא בהו טובא חדא דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא שהתחיל וכתב וקא מפרשי רבנן דהא דאמרינן דמרי ארעא מעכב ה"מ היכא כו' משמע שבא לומר אבל אי א"ל זכותא כו' כל חד מצי מעכב כו' ולפ"ז הכי הו"ל להתחיל הא דאמרינן דמרי בתי אינו מעכב הני מילי דל"ל זכותא למרי בתי אבל א"ל זכותא גם הוא יכול לעכב אמרי ארעא. וע"ק דפתח בחדא דהיינו עיכוב וסיים בתרתי בעיכוב ובמצרנות ואי חדא מילתא הוא יש כפל רב בסיפא ללא צורך. וע"ק דבתחילת דבריו הו"ל להרי"ף למיכתב ה"מ היכא דליתא למרי בתי זכותא בארעא ומצי א"ל זיל שקול כו' עכ"ל דביאור דבריו הכי הוא דמשמע ליה לרי"ף ז"ל דמדנקט תלמודא עיכוב דאמר דמרי ארעא מעכב כו' ולא נקט ל' מצרנות מרי ארעא מצרן הוא ומרי בתי לאו מצרן הוא ש"מ דהאי עיכובא הוא מאמר כלול מב' דברים הא' שהוא מצרן ואם רוצה חבירו למכור הוא קודם וכולל נמי דאף אם הוא אינו רוצה לקנותו אפ"ה יכול לעכבו ע"ז שלא ימכרנו ולא ישכירנו לאחר אלא למי שיחפוץ הוא וכמשר"ל ס"ס שי"ו בשוכר בית שבא להשכירו לאחר שיכול המשכיר לומר אותך אני יכול לקבל ולא אחר וז"ש הרי"ף דקמפרשי רבנן היכא דל"ל למרי בתי זכותא לעמוד שם עולמית אזי שם ודין שכירות עליה ומצי מעכב עליה אפי' מלשכור ואזה מסיק בטענות דאי לא א"ל עקור בניינך וכדאמרי' גבי שכיר שרוצה להושיב אחר במקומו תוך זמן שכירותו משא"כ כשיש למרי בתי זכות על הקרקע יכול להעמיד אחר במקומו דאז אין לו דין שכיר אלא דין כל בעל בית שמושיב בביתו מי שירצה ולא נשאר למרי ארעא עיכוב אמרי בתי אלא כדין מצרן אם בא למכור ביתו לאחרים ואותו דין עיכוב מצרנות יש נמי למרי בתי אמרי ארעא זהו נ"ל נכון ומכוון בביאור דברי הרי"ף (והן) [וכן] בדברי הרא"ש משמע שכן למקבע בה דקאמר הרי"ף בסיפא שיש לו כח למקבע בה הבתים עולמית שאף אם יפול יחזור ויבנה ומ"ש דאי לא א"ל עקור כו' משום דינא דעיכוב להשכירה לאחר נקט וכדכתיבנא. ובדברים אלה מיושב מה שהקשה ב"י על הרא"ש ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ז בשם הר"יף וב"י דחק עצמו לתרץ ע"ש שהאריך ולפי מ"ש [א"ש] דלא כתב דאי לא א"ל עקור כו' אלא ללמדנו דיש לו דין שכיר וק"ל. וא"ל לפירושינו למה לא כתב הרא"ש בתשובה האי דינא שמרי ארעא יש לו כח לעכב מלהשכיר די"ל בתשובה לא בא אלא להשיב לשואל מה ששאל עליו גם רבינו לא כתבה משום דסמך אמ"ש בסימן שט"ז בדין שכירות וכמ"ש לעיל ודוק. עוד כתב ב"י וצ"ל שהרא"ש ז"ל מפרש דכי קאמר הרי"ף כגון ההיא דתנן וכו' ע"ש שהאריך בדברי הרא"ש וגם בדברי הרמב"ם פי"ב דשכנים האריך היאך מפרש דברי הרי"ף. ודבריו דחוקים בעיני דאיך מביא ראיה מרישא דלא קנה קרקע דיש לו זכות דהא לא נזכר בהאי משנה דיש לו זכות בקרקע. גם במ"ש (ז"ל שיטת) [דלשיטת] הרא"ש צ"ל דראיית הרי"ף היא מהסיפא לא ידעתי מה ק' לו אלא נ"ל דהרי"ף בהאי כגון כו' קאי ארישא ואסיפא דבקנה ב' אילנות מיחשב ליה זכות בקרקע (וברישא) [כמ"ש] ובקנה ג' אילנות מיחשב יש לו זכות בקרקע (ובסיפא) [כמ"ש] ולשיטת הרמב"ם נראה דלא ע"פ הרי"ף כתב מ"ש או אפשר שהיתה לו גי' אחרת בהרי"ף ועכ"פ נראה שהרא"ש ורבי' פירשו דברי הרי"ף כמ"ש ודוק:
כג סָעִיף פו ואינו מודה שלקחה ז"ל ב"י ברי"ף כתב אע"ג דלא קמודה דזבנה מיניה וכן כתבתי בעיטור והרא"ש לא כתב אע"ג וכן כתב רמב"ם רפי"ג ואחריהם נמשך רבי' ומ"מ נ"ל שכוונתם כאילו אמרו אע"ג דהא ודאי כי קמודה שלקח נמי שייך טעמא דחזקה דאין אדם מקבל עליו אחריות יותר מדמי המכר שקיבל וכן דעת הר"ן שכתב והיכא דכתב ליה שטרא בל' מכר ולא פי' בכמה מכרה יהיב ליה כשיעור אחריות שקיבל עליו עכ"ל ב"י ולע"ד נראה דלא על חנם השמיטו תיבת אע"ג הרמב"ם והרא"ש ורבי' אלא משום דסבירי להו דדוקא קאמר וכמו שכתבתי בפרישה וגם ברי"ף לא כתב תיבת אע"ג כ"א בדפוס תוגרמא ודפוס קטן אבל בדפוס האלפסי הגדולים שבידי ליתא וכ"מ בר"ן שהרי מביא דברי הרי"ף אמאי דאיירי בה לפני זה דהיינו כשאינו מודה דבמכר הוא ע"ש גם המ"מ כתב אדברי הרמב"ם דמבוארים הם בהלכות ולא כתב דבהרי"ף כתב אע"ג כו' דמוכח הן מודה הן אינו מודה אלא שמל' הרמב"ם אין ראיה כ"כ מפני שכתב בלשון אחר ע"ש ומ"ש ב"י שכן דעת הר"ן ר"ל שכתב שגם היכא דלא נזכר לא בשטר ולא בטענתו לשון מתנה הולכין אחר שיעור אחריות המפורש בשטר אבל אין מזה ראיה לנדון דידן דאיכא למימר דוקא התם דאין כאן שום גילוי הערמה לפנינו מה שא"כ בזה ואדרבא מדלא כתב הר"ן רבותא דאפי' כתב בשטר ל' מתנה הולכין אחר שיעור אחריות שבשטר אע"ג דמודה דזבנה משמע דוקא דבכתב דאיכא לפנינו רמאות לא אזלינן בתר סך האחריות ועוד קצת מוכח דל"ג ברי"ף תיבת אע"ג דהא סיים ואמר דממ"נ אי במתנה כו' והיכא דמודה דלקח ליכא האי צד מעליותא דאי במתנה ועוד נראה דגם לפי הנוסחאות שכתוב בהן אע"ג דלא מודה אינו ר"ל וכ"ש היכא דמודה דיהיב ליה כל שיעור האחריות אלא כלפי שאמר לפני זה דהיכא דכתב בה אחריות ולא מודה דזבנה גרע כחו מאילו מודה קאמר בזה אע"ג דלא מודה [יפה] כחו ונותן לו כל מה שמפורש באחריותו אבל מ"מ אינו מודה דוקא קאמר ודוק. עוד כתב הב"י ז"ל וכתב ה"ה ז"ל הרשב"א ואם זה עומד בטענתו ואומר לא כי כו' ונראה שחולק על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ותמיהני מהרב המגיד שלא כתב אבל הרשב"א כתב בלשון פלוגתא עכ"ל ב"י אמת שבדפוס גדול דהרמב"ם כתב המ"מ כמו שהביאו הב"י אבל בדפוס קטן כתב המ"מ לפני זה ז"ל וכתב הרשב"א ואם קיבל עליו אחריות סתם ולא פירש לו סך ישבע הלה בכמה לקח ואם זה עומד בטענתו כו' ע"ש ולפ"ז נ"ל דל"ק דאחריות סתם ועומד בטענתו בדין כתב ששמין לו כמה שוה ונותן אלא שלפ"ז ק' מאי קמ"ל המ"מ בהעתקת דברי הרשב"א הלא גם הרמב"ם כתב שם בפי"ג דשכנים כן וגם זה יש ליישב ע"ש ודוק:
כד סָעִיף צא אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה כו' כתב ב"י ז"ל כ"כ המ"מ בפי"ב דשכנים בשם הרשב"א וכ' ומדברי הרמב"ם שכתב הרי טען הלוקח כו' (ורבי' הביא לעיל סעיף ס"ה) משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לשוכר או למי שהוא ממושכן בידו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע לי דה"ה נמי אפי' קדם הממשכן וקנה בן המצר מוציא מידו שאם היה לו דין בן המצר לענין זה ג"כ היה לו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח שאינו בן המצר עכ"ל ב"י ואני תמה על משמעותו מנין לו ה"ה זה ואף שנראה שהנמ"י ס"ל האי סברא וכמ"ש ב"י אח"כ מ"מ הלא הרשב"א ס"ל שאם קנה המלוה שדה שאצל המשכונא אין המצרן מסלקו כמ"ש המ"מ שהביא הוא עצמו וכשקדם אחר וקנה ס"ל דאפילו קנה שדה הממושכן עצמו אין המלוה מסלקו ואפי' באים כ"א לקנות יכול הלוה למכרו למי שירצה (כ"כ המ"מ בשמו עמ"ש בסמוך בדרישה שתלמידי רשב"א לא כ"כ בשמו) ש"מ דלא תליא זה בזה ועוד דינא דבעלים ראשונים יוכיח דכשקדם הבעל הראשון וקנה אין המצרן יכול לסלקו ואפ"ה אם קדם אחר וקנאו אין הבעל הראשון יכול לסלקו כמבואר בר"ן וכבר הזכרתי לעיל מזה ועוד מדהביא רבי' דברים אלו דהרמב"ם לעיל סס"ה סתמא משמע דלא פליג עליה לכנ"ל עיקר כמ"ש בפרישה ובזה נתיישבו ג"כ שני תשובות הרא"ש דלא סתרי אהדדי וכמ"ש בדרישה בסמוך בישוב השני לענין שכירות וה"ה לענין משכנתא דמשכנתא ושכירות דינם שוה:
כה סָעִיף צב שכירות כתב הרמב"ם כו' בפי"ב משכנים כ"כ וכבר כתבתי בפרישה דעת רבי' בפי' דבריו והמ"מ כתב ז"ל השכירות אין בו דין בן המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ"ל ק"ו ממשכנות וכמו שיתבאר עכ"ל וכתב ב"י ובדין משכונא כתב הרמב"ם בסמוך הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דדב"מ וא"כ נראה דהמ"מ מפרש דה"ק אם השכיר ביתו לא' ואח"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציא מידו וק"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה ק"ו שכירות שהוא דר בתוכה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומא ממכר הוא שאם קדם וקנה זכה ומשמע שהרא"ש יסכים בדין זה מטעם שכירות ליומיה ממכר הוא נראה דלפ"ז ה"ה אם מכרה לאחר השוכר מוציאה מידו מטעם דדב"מ ולדברי המפרשים דמשכנתא הממשכן מוציא מיד בן המצר ה"ה לשוכר שמוציא מיד בן המצר עכ"ל ב"י אמת שדעת המ"מ ודאי כן הוא אבל פירושו אינו נראה חדא דאיך נאמר שדין שכרות נלמד ממשכונא ומשכונא עדיין לא נזכר בדברי הרמב"ם שם והו"ל להקדים דין משכונא לדין שכירות ועוד אי כדברי המ"מ ודאי לא היה משתמט הרב מלהזכיר השוכר מקום ואחר כך מכרו אין בו משום דדב"מ כמו שהזכיר במשכונא ואין זה מדרך המחברים לסתום בדין הקדום ולפרש ולהאריך בדין המאוחר כשהם שוין בענין אבל לפי מה (שהביא) [שפי'] רבינו דבריו א"ש שבתחלה כתב סתם שכירות אין בו דדב"מ ולא איירי במכר כלל אלא בשכירות כמשמעו שבא להשכיר בית ואח"כ כתב דינא דמשכונתא והרב הזכיר הענין בממשכן בית ובא למכרו דמיניה איירי הגמרא במ"ש מאי משכנתא דשכונה גביה ואין להקשות מ"מ הול"ל ג"כ האי דינא במשכנתא הכא [ס"ל] דיגיד עליו ריעו דמדין שכירות נלמד למשכנתא ועוד דבמשכנתא בלאו ה"ט דאינו אלא לזמן לית ביה דדב"מ מטעם שכתב רבינו לעיל בשם הרא"ש דמצי הלוה למימר זה נוח לי להשכינו בידו ואת אינך נוח לי להכי כתב דאף כשבא הלוה למכרו נמי לית ביה דדב"מ וממילא נלמד דה"ה מי ששכר בית והמשכיר מכרו לו אח"כ אין המצרן יכול לסלקו דומיא דמשכנתא וק"ו נמי איכא מה משכנתא דאינו דר בה כ"ש שוכר שדר בה אבל ליכא למימר דשכירות ק"ו הוא ממשכנתא מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא כמ"ש המ"מ דלהרמב"ם ע"כ ס"ל דשכירות ליומיה לאו ממכר הוא ודוק: וא"א כתב בתשובה שיש בו דדב"מ כ"כ בכלל ראשון דין ב' ראובן ושמעון ששכרו ב' בתים זה אצל כו' והביא רבינו לשונו לקמן סימן שי"ו ע"ש ומבואר מלשונו דס"ל כל מי שבא להשכיר ביתו המצרן הסמוך לו יכול לעכב עליו מלהשכירו לאחר ואפילו כשהמצרן ג"כ אינו דר שם אלא בתורת שכירות (וכההיא עובדא דמיירי בה הרא"ש) וכ"ש כשמצרן יש לו בית קנוי במצר קרקע הנשכר והוא שלו לחלוטין דיש לו דין מצרנות ונתן הטעם משום דשכירות ליומיה ממכר הוא כלומר ול"ת לא תקנו תקנת הישר והטוב כשאין הקרקע קנוי לו אלא לזמן מועט אלא כיון דלכל מילי שכירות דינו כמכר גם להאי מילתא חשבינן לשכירות כמכר ויש בו תקנת ועשית הטוב והישר מבואר מזה שחולק על הרמב"ם ולא רצה רבינו לחלק דשאני התם בתשובת הרא"ש שהיה שותף עמו בחצר אחר ומש"ה כתב דאית ביה דדב"מ הא לא"ה מודה דלית ליה דדב"מ כמ"ש ב"י דמדיהיב טעמא דשכירות ליומיה ממכר הוא וה"ט שייך בכל שכירות אפי' היכא דליתא שותף ודוק ועיין עוד בסמוך. ורמ"י בש"ע שלו כתב בכל אלו הדינים דטעמא כמ"ש בסעיף פ"ט דהיאך נוח לי כו' כנ"ל ודברים אלו כפל ושילש בג' מקומות ואין להם עיקר דודאי כשהמוכר אומר בזה אני רוצה וזה נוח לי בהאי כ"ע מודו שהרשות בידו שאין במוכר תקנת ועשית הישר והטוב וכל פלוגתתן כשאין המוכר כאן או שלא איכפת ליה ודוק ואפשר שראה לומר טעם זה מתשובת רשב"א שהביא ב"י בסעיף כ"ט ממחודשים אבל מ"מ העיקר כמ"ש. כתב ב"י ויש לדקדק בדברי הרא"ש שכתב בכלל צ"ד סי' ג' על ארעא דחד דהוי כמו שכירות ואין בו משום דדב"מ וזה כסותר לתשובה שהזכיר רבינו עכ"ל ואני תמה על ב"י דהא אין ענין זה לזה דבתשובה זו שהביאה רבינו כאן דיש בשכירות דדב"מ ר"ל שכירות שרוצין להשכיר בית בצד המצרן יש בו דדב"מ וצריכין להשכיר לו וכ"כ ב"י גופיה פירושו ושם בכלל צ"ד מבואר ומפורש במ"ש דהוה כמו שכירות ר"ל דזה המצרן אינו בביתו אלא בשוכר שהוא בה בתורת שכירות ומש"ה לית ליה דין מצרן לענין שדה הנמכר בצד שדה זו שהוא בה בתורת שכירות ואף שגם בתשובה כלל א' והביאו רבינו כאן איירי שהיה בידו בתורת שכירות ואפ"ה פסק הרא"ש דנחשב כמצרן היינו דוקא לענין אם בא להשכיר בית בצידו אבל לא מיחשב כמצרן אם בא למכור הבית בצידו דכיון שהשוכר לא יהיה כאן אלא זמן מה ולא יהיה מצרן עולמית אינו מן הסברא שיוכל לדחות זה שבא לקנות עולמית ולא חשו הרא"ש ורבינו לפרש דבריהן יותר כי בכלל מ"ש שכירות יש בו דדב"מ נשמע כשבאו להשכיר בית שבצד המצרן באותו שכירות יש דדב"מ ובאיזה ענין הוא מצרן אם הבית הוא שלו או שכור בידו לא איירי כאן כיון שאינו בא אלא לשכור בית שבצידו ובכלל צ"ז קאמר דבשוכר לית ביה דדב"מ וסתם דדב"מ קאי אמכירה ובזה אמר דבשוכר שבא לקנות בצידו ליתא דדב"מ ואין לך מפורש יותר מזה. ועוד היה נ"ל לחלק ולומר דאף א"ת דשכירות ג"כ מיחשב ממכר ליומיה ודינו שוה למכירה מ"מ יש חילוק אם כבר קנאו או שכרו אחר או שעכשיו באו יחד לקנות או לשכור ובתשובה כלל א' ודברי רבינו שבכאן איירי במי שבא לשכור קאמר שהוא קודם לאחר ולהשכירו להמצרן לכתחילה ובכלל צ"ד איירי כשכבר השכירו או מכרו לאחר וקאמר דלית ביה דדב"מ להוציא מיד האחר והראשון נראה עיקר ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.