א הלכות שותפים השותפין שבאין להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור לומר שאם אמרו בואו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם ואינו מתקיים אלא בקנין וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים שיתופו:
ב לפיכך המטבע שאינו נקנה בקנין אין השיתוף מתקיים בו בקנין שאפילו אם קנו מיד שניהם שיביא כל אחד מעותיו וישתתפו בהם וכתבו שטר על זה והעידו עדים אינו מועיל וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך שיביא כל אחד מעותיו ויטילו אותם לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס ע"כ ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני ואפילו לא עשו [משיכה] לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור נראה דמהני:
ג וכתב הרמב"ם ז"ל נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנו מידם שזה יביא חביתו של יין וזה כדו של דבש נשתתפו בהן ונעשו שותפין בהן וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן הרי אלו שותפין:
ד האומנין שנשתתפו לאומנותם אף ע"פ שקנו מידם אינן שותפין כיצד שני חייטין או שני אורגין שהתנו ביניהם שכל מה שירויח זה וזה במלאכתן יהיה ביניהם בשוה אין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דשלב"ל אבל אם היו לוקחין בגדים מממון עצמן ותופרין אותם ומוכרין ולוקחין השתי והערב במעותיהן ואורגין ומוכרין ונשתתפו בממון שלוקחין בו הרי אלו שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ומשאן ומתנן הרי אלו לאמצע והראב"ד השיג עליו וכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדים וכשם שמצינו יקדשו ידי לעושיהן והרמב"ן כתב כדברי הרמב"ם שכ' ב' שהתנו ביניהם כל מה שנרויח יהיה לאמצע לא הוי תנאי ואין שום צד במה שיתקיים התנאי בין אם התנו על מה שירויחו באומנות שיהיה לאמצע בין אם התנו על מה שירויחו במשא ומתן יכולין לחזור בהן:
ה ומתשובת א"א הרא"ש ז"ל יראה כדברי ה"ר אברהם בר דוד ששאלוהו על ראובן ושמעון ולוי שהיו בכל דבר שותפין בין במלאכת ידם בין במשא ומתן ומלאכת שלשתן רצענות ואחר זמן הסכימו שיהיו שותפין בכל דבר חוץ מבמלאכת ידם וכוונתם כדי שירויח כל אחד פרנסתו ממלאכת ידו לאחר זמן ועודם בשותפות השנייה נתן עכו"ם אחד עורות לראובן לעבדם וכל זמן שעסק בעיבוד העורות לא עסק ברצענות ועתה מבקשים חביריו חלקם במה שהרויח בעורות ואומרים כי לא הוציאו מכלל השותפות כי אם מלאכת הרצענות והשיב ראובן הלא לא היה כוונתינו אלא שירויח כל א' במלאכתו כדי פרנסתו מה לי במלאכת העבדנות מה לי במלאכת הרצענות. תשובה הדין עם ראובן כיון שהוציאו מלאכת ידם בסתם העיבוד גם הוא בכלל מלאכת ידם דאם איתא שהיה בדעתם על מלאכת הרצענות לבד היה להן לפרש לפי שדרך האדם להשתדל בכל מלאכת אומנות שהוא יודע לפיכך היה להם לפרש דמלאכת ידם דוקא רצענות ומדלא פירשו הפסידו ועוד דא"כ לקתה מדת הדין שהם יעשו לעצמם והוא יטרח ויתן להם וימות ברעב אפי' אם היתה מלאכת העיבוד בכלל השיתוף לכל הפחות יקח מהעיבוד לעצמו כפי מה שהיה יכול להרויח ברצענות ואם יש מותר יהיה בשיתוף אלא אין הדין כך אלא כל מלאכת העיבוד לעצמו:
ו שמו הדבר שנשתתפו בו ואינו שוה זה כזה יש בו דין אונאה:
ז עירבו השיתוף בלא שומא ומכרוהו ונשאו ונתנו בדמים מחשבין השיתוף כמה היה שוה בשעה שנשתתפו ורואין כמה הוא השכר או ההפסד:
ח שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולא לפי המעות וכן ההפסד אם הפסידו הוא לאמצע וכתב הרמ"ה ז"ל ה"מ בגוף ממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא כגון אם נשתתפו זה מנה וזה מאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו פי' ר"ח ז"ל ורי"ף הא דאמרינן השכר לאמצע דוקא בשלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אי טבחוהו שראוי ליחלק לאיבריו או שלקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות ור"י פירש שאפילו לקחו פירות או סחורה השכר וההפסד לאמצע ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב הרמ"ה הא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלא קבעו זמן לחלוקתו אי נמי קבעו זמן ועלה בו ריוח קודם שהגיע זמן חלוקתו אבל אם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי המעות ואפילו אם נזדמן ומכרוהו לאותו עסק כיוקר שנתייקר אחר זמן חלוקה כל אחד נוטל לפי מעותיו עד כאן:
ט לקח כל אחד פירות במעותיו ונשתתפו ועירבום חולקים לפי המעות ואפי' אם נשתתפו במעות אם לא הרויחו אלא שנשתנה המטבע להם מרע לטוב או מחדש לישן חולקין לפי המעות ופירש הרמ"ה כגון שנשתתפו במעות ועולה בהם ריוח או הפסד בלא עסק כגון שהוקר המטבע או הוזל או הטילו לכיס זוזים פסולים והכשירן המלכות או שהטילו היוצאים ונפסלו דאפילו לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד הילכך אפי' פרטינהו להני זוזי סתמא מקמי חלוקה וחלפינהו במעות או בסלעים לא פלגי אלא לפי המעות דהא רווחא מקמי דפרטינהו סליק בהו אבל אי זבני עיסקא בזוזי חדתי וזבנינהו בזוזי חדתי וזל השכר וההפסד לאמצע דהני זוזי אחריני נינחו והא רווחא ופחתא מחמת שותפותא דידהו קא אתי אבל רש"י פירש שהטילו זוזי חדתי לכיס ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו ישנים אף על פי שע"י עיסקא הרויחו כיון שלא הרויחו בסכום המטבע ואין להם אלא סכום הראשון חולקין לפי המעות וכן פר"י ומסתברא כפירוש הרמ"ה ז"ל:
י וכתב עוד הרמ"ה ז"ל מסתברא היכא שהטילו לכיס ונגנבו או אבדו כיון דלא אשתני גופא דממונא חולקין לפי המעות וכל זה לא איירי אלא בנשתתפו סתם אבל אם התנו הכל כפי התנאי בין בריוח בין בהפסד:
יא השותפין שומרי שכר הן שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהן חייב באחריותו בד"א בזמן שכל אחד ואחד מתעסק בשותפות זמן ידוע ונגנב לו בזמן שמתעסק בו אבל אם התחילו לחתעסק ביחד אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו פטורין דשמירה בבעלים הוא ואם מתחילה נתעסק בו
יב אחד לבדו ואח"כ נתעסקו בו שניהם ביחד ונגנב הראשון חייב שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו והשני פטור שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו:
יג אחין שהן שותפין יכולין כל א' למחות בחבירו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות אם לא ינכה אותו מחלקו:
יד ואם לא מיחו וקנו לעצמן כשבאים לחלוק שמין הבגדים שעליהן כפי מה שהם שוים בשעת חלוקה אבל אם בלו לגמרי או אבדו אין מחשבין אותם להם ואם קנו בגדים לנשיהם ולבניהם ולבנותיהם אין שמין אותן בד"א בבגדי חול אבל בבגדי שבת שמין להם:
טו אבל בגדול שבאחין אף בגדים שקנה לעצמו אין שמין לו אבל לכתחילה יכולין למחות בו שלא יקנה:
טז ומסתברא דה"ה נמי בשאר שותפין וכ"כ הרמב"ם ז"ל אחים או שאר השותפין שמתעסקין ביחד הרי הם כשאר שותפין לכל דבר:
יז כ' הרמב"ם המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף עם אחרים ולא יפקיד ביד אחרים ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו לימכר תדיר בהקפה אא"כ התנו תחילה או שיעשה מדעת חבירו עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואחר כך הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו ה"ז פטור ואין הדברים האלו צריכין קנין אלא בדברים בלבד:
יח ואם שינה מכל אלו הדברים שהלך למקום שלא היה לו לילך או שמכר בהקפה או נשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה כל פחת שיבוא מחמת זה הפחת חייב לשלם לבדו ואם יהיה בו ריוח יהיה לאמצע כגון שנתן לו מעות לקנות חטים והלך וקנה בהם שעורים וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח השכר לאמצע ואם התנו הכל לפי תנאם ע"כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון נשתתפו על תנאי שיתעסק שמעון בממון במה שיראה לו במיני סחורות ושאר עסקים מלבד שלא ילוה ברבית לעכו"ם וכשישלם השותפות וירצו לחלוק שיתחייב שמעון להביא כל מה שיהיה לו מממון השותפות במעות ובסחורה וזולתם משאר דברים מלבד שט"ח לעכו"ם ויקח כל אחד חלקו ועתה עבר זמן השותפות ושמעון רוצה לחלוק והביא מקצת הקרן במעות והמותר בבגדים וחובות על יהודים ועכו"ם בלא רבית ואומר שהם ממה שנמכר בהקפה וראובן אינו רוצה לקבלם כי אומר שלא הרשהו למכור בהקפה. תשובה הדין עם שמעון כי היה לו רשות להתעסק בכל מיני סחורה חוץ משטרי חובות לעכו"ם ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר אלא שהרשהו להתעסק בכל מיני סחורה כדרך הסוחרים ואם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז לא פשע שמעון אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון ולא יטול ראובן חלקו אלא בממון המזומן במעות ובסחורה בין קרן בין ריוח אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלקו גם הקפות כפי תנאם ואם ירצה ראובן יכול להשביע לשמעון שאלו ההקפות באו מעסק הסחורה ושעשאם לטובת העסק:
יט עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב ושמעון בנו היו שותפין בחנות ולקח יעקב מעות מראובן להתעסק בהן בחנות בסחורה ידועה הנמכרת בחנות ועשה שטר עליו ועל שמעון בנו ונפטר יעקב ותבע ראובן לשמעון שיתן לו מעותיו בריוח ושמעון משיב איני יודע ששיתף אבי עמך אני אפרע השטר לפי שהוא עלי אך ריוח לא אתן לך וראובן הביא עדים שיעקב לקח הממון בתורת עיסקא להתעסק בחנות ואמר לשמעון אתה שותף עם אביך ואביך היה מתעסק בשלי והרי אתה כאביך וחייב לשלם. תשובה כיון שיעקב ושמעון היו שותפין בחנות והביא ראובן עדים שהסחורה שמכר ליעקב היה מן הסחורות הנמכרות בחנות וגם השטר נכתב על יעקב ושמעון בנו כל זה מוכיה שדברי ראובן כנים הן ואיני יודע שטוען שמעון שהוא שמא גרוע הוא:
כ כי דבר ברור הוא שכיון שהם שותפים בחנות הדבר ידוע שכל מה שיקנה אחד מהשותפין מהדברים הנמכרין בחנות בחזקת שניהם הוא קונהו וגם נתנום בחנות וגם שמעון נזכר בשטר עם אביו הילכך מה שטוען איני יודע בשיתוף אבי עמך אינו טענה עד כאן :
כא אחד מהשותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהוא נמכר ביוקר חבירו יכול לעכב עליו אפילו אם יקבל עליו כל האונס וכל הפחת שיבוא לו שיאמר לו חבירו איני רוצה ליתן מעותי שארדוף אחריך לדין להוציא מידך וכן כל כיוצא בזה:
כב אחד מהשותפין שבא ליישן פירות עד הזמן הידוע אין חבירו יכול לעכב ואם אין זמן ידוע חבירו מעכב עליו וכן פירש רש"י שכל זמן שלא הגיע הזמן למכור אין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו אבל משהגיע הזמן למכור יכול למכור:
כג ואם מכר בלא דעת חבירו ונתייקר אחר כך אין לחבירו עליו כלום:
כד וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן ולא בריוח עד סוף הזמן:
כה נשתתפו סתם ולא קבעו זמן כל זמן שירצה אחד מהם יחלוקו ויטול כל אחד מהם חלקו מן הסחורה ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד הרי אלו ימכרו אותה וחולקין הדמים היה זמן ידוע לאותה סחורה כל אחד מעכב שלא יחלקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע במכירתה ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אא"כ התנו ביניהם:
כו היה להם חוב על אחרים אינו יכול לומר לא נחלוק עד שנגבה כל החוב אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו:
כז היה עליהם חוב לאחר אם אינן אחראין זה לזה חולקין וכשיגיע זמן החוב ליפרע יפרע כל אחד חלקו ואם הן אחראין זה לזה כל אחד מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב ואפילו אמר אחד נחלוק וטול אתה דמים כנגד כל השטר ועשה בהם סחורה לעצמך ושלם כל השטר חבירו מעכב עליו ואומר שמא אפסיד שהשנים מרויחים יותר מהאחד ע"כ וא"א ז"ל כתב בתשובה אחין או שותפין שבאו לחלוק ויש להם שטרי חובות ישומו ב"ד השטרות כל שטר ושטר לפי שוויו לפי קירוב הזמן וריחוק הזמן ולפי נכסי הלו' ובטחון החוב ויחלקו בגורל ואם אין בו שיעור חלוקה חולקין בגוד או אגוד ואם אחר ששמו ב"ד וחלקו בגורל נתקלקל חוב של אחד מהם מזל רע דידיה גרם ומ"מ מחמת חששא זו שמא יתקלקל אחד מהחובות אין לבטל החלוקה מעיקרא:
כח הנותן מעות לחבירו לילך לו למקום פ' לסחורה או לקנות בהן פירות או לישב בחנות אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו הממון עד שילך למקום שהתנו ויחזור או עד שיקנה אותם הפירות וימכור או שישב בחנות הזמן שקבעו:
כט וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל המקבל עסקא מחבירו לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר אפילו בחצי היום אבל הנותן אינו יכול לחזור בו:
ל ב' שותפין שיש להם תביעה על אחד ותבעו אחד מהם ויצא השותף חייב אם היה על עסק שבועה שהיה חייב לו ונשבע לו אין שותף השני יכול לתבעו דשבועה לאחד שבועה לק' היה להם תביעת ממון עליו ויצא השותף חייב אם לא היה שותפו בעיר יכול לתבעו פעם אחרת היה בעיר אינו יכול לתבעו במה דברים אמורים שלא נתחייב השותף מתוך טענותיו אבל נתחייב מתוך טענותיו כגון שהודה או שאומר אין לי ראיה לא הפסיד שותפו בהוראתו ואם יש לו ראיה יביא וגם צריך להיות שאינו יכול לשנות בטענות ממה שטוען הראשון לפיכך חשבינן ליה כאילו ירד כבר לדין ונותנין (ס"א וכותבין) עליו פסק דין ויורדין לנכסיו ואינו יכול לדחות ולומר שימתינו לו עד שירד לדין וגם א"י לומר אם הייתי שם הייתי בודק בעדים יותר עד שיהיו מוכחשים אבל אם יכול לשנות שומעין לו אע"פ שהיה בעיר וי"א היכא שלא היה בעיר שיכול לתבעו שהנתבע יכול להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין:
לא כתב הרמב"ם ז"ל דכי אזיל חד מב' שותפים לדינא בהדי חד מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך שהרי כשיבוא שותפך אצטרך לדון עמו וכ' א"א הרא"ש ז"ל וליתא דמאי איכפת ליה שידון על הכל אם יזכה בדין עמו הרי נפטר מחלקו ועוד דמצי א"ל האי אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק אותו עם שותפי משום דא"ל מאן פלג לך הילכך כיון שאין יכול לזכות בחלקו אם לא ירד עמו לדין על הכל צריך להשיב לו על הכל ואלמלא שאין לי להכריע הייתי אומר שמסתברא כדברי הרמב"ם ז"ל שאם ירד עמו לדין על הכל ויזכה לא יזכה אלא בחצי ששותף השני יתבענו לדין כשיבוא ואם יתחייב יתחייב בכל א"כ לקתה מדת הדין וכי בשביל שאינו יכול לזכות בחלקו אם לא ירד עמו על הכל נכוף לזה שידון עמו על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח:
לב כ' הרמ"ה ז"ל דהוא הדין ב' שותפין בקרקע שתבע אחד לאחד מהם אותו קרקע מפני חוב שיש לו על המוכר שמכרה להם או שיש לו עדים שגזלה ממנו והורידו לתובע בתוכה לא מצי שותפא מסתמא למיסתר דינא אלא אי מייתי ראיה סותר ואי לא לא סותר דהא שותף דקם בדינא בהדיה שליחותיה קא עביד ודוקא בממונא דלא מיחסר גוביינא מהך שותפא דלא אתא כגון קרקע או בהמה או עבד דהוה קאי ברשותיה דהאי דאתי לבי דינא אבל מידי דמיחסר גוביינא לא גבינן מיניה עד דקאי תובע בהדיה לבי דינא:
לג אחד מתשותפין שבא לחלוק בלא דעת חבירו חולק בפני ג' ואפילו הן הדיוטות ובלבד שיהו בקיאין ורגילין בשומא ואם חלק בפחות מג' לא עשה ולא כלום בד"א שחלקו פירות או שאר כל מטלטלין שצריך שומא אבל אם יש להם מעות כחלוקין דמי ויכול ליקח מהם חלקו אפילו בלא ב"ד ויתן חלק חבירו ביד ב"ד והוא שיהיו כל המעות מטבע אחד ושוין אבל אם קצתם חדשים וקצתם ישנים לא ואצ"ל אם מקצתם רעים ומקצתם יפים שאז הם כפירות ואין חולקין אלא בב"ד:
לד וכתב ה"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזיו ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהן ב"ד ע"כ ומשמע מדבריו שכל אחד יכול לכוף חבירו לחלוק אפי' בתוך זמן השותפות ואין זה כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שכל אחד יכול לעכב מלחלוק בתוך הזמן וכ"כ הראב"ד שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק תוך הזמן:
לה ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי"א שכל ההפסד שלו שחבירו לא יערער על חלוקתו והוא בעצמו אינו יכול לערער ולבטל חלוקה שחלק הוא ולא נהירא לי שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין וכיון שלא היתה כדין יכול לבטלה:
לו כתב הרמב"ם מת אחד מהשותפין או אחד מן המתעסקים שמת בטל השותפות או העסק אף ע"פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון ליד היורשין וכזה הורו הגאונים וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
לז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שהיו שותפין ומתעסקין יחד והלך ראובן ונשאר שמעון מתעסק וקנה בגדים מסוחר עובד כוכבים ומכרם ליהודי והיהודי יצא במעות לסוחר ליתנם לזמן פלוני והוצרך שמעון לעשות שטר עליו לסוחר שאם לא יתנם לו היהודי לזמן פלוני שיפרע לו הוא אח"כ חלקו ראובן ושמעון שותפות שביניהם וביקש שמעון מראובן שיעשה לו שטר על עצמו שאם לא יפרע היהודי הקונה לסוחר ויצטרך הוא לפרעו שיפרע לו חלקו מכל מה שיפרע הוא לעכו"ם ומכל הוצאה שיצטרך להוציא על זה וראובן אומר שאין לו לעשות שטר על עצמו אלא כשיבוא הפסד על שמעון בענין זה אז יתבע לו לדין ויעשה מה שיצוה עליו הדיין. תשובה יראה אחרי ששמעון הוצרך לכתוב שטר כעסק השותפות ובתועלת שניהם ואילו היה ראובן עמו היה צריך לעשות גם הוא שטר עליו ועכשיו שלא היה שם הוצרך שמעון לעשות לו שטר עליו חייב ראובן לעשות שטר עליו לשמעון שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם ויצטרך שמעון לפרוע לעכו"ם שיפרע ראובן חלקו מכל מה שיוציא על עסק זה בהוצאות ובשאר דברים כל מה שיברר שמעון בעדים שיפרע ראובן חלקו:
לח עוד אירע בעוד שהיו שותפין שקנה שמעון סחורה מעובדי כוכבים ונשא ונתן עמהם וטעו בחשבון ונתן הטעות לשותפות ועתה אומר שירא שמא יזכרו טעותם וביקש שיעשה לו שטר עליו גם בזה שאם יצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו ועוד תובעו כשהיה מתעסק היה לו משכונות של אחרים ומכרם וירא שיבוא לו מזה הפסד שיעשה לו שטר גם בזה שיפרע לו חלקו מההפסד שיבוא לו מזה וראובן אומר כשיבוא לך הפסד אז אפרע לך באלו התביעות. תשובה באלו ב' תביעות יראה שאינו חייב לעשות לו שטר עליו אלא ראובן יודה בפני עדים שהמעות שסכומם כך וכך שטעה עובד כוכבים שהכניס אותם מעות לשותפות והעדים יכתבו הודאת ראובן ויחתמו עליה ויתנוה ליד שמעון ותהיה בידו לזכות ולראיה שאם יוציא העכו"ם המעות משמעון שיוכל שמעון לתבוע מראובן שיפרע לו חלקו וכן במשכונות שמכר יודה ראובן בפני עדים כל הדברים ויכתבו הודאתו ויתנוה לשמעון:
לט עוד אירע כשהיו שותפין שאחיו של שמעון היו לו מעות אמר לו שמעון השתדל עמנו ותקח מהריוח בכדי מעותיך וראובן
מ ידע בזה שאחי שמעון היה לו מעות בשותפות עמהם ועתה אומר ראובן כיון שלא הודעתני בזה אין לי ליתן לו חלק בריוח אם אתה נתפשרת עמו תן לו מחלקך ושמעון אומר כיון שהיינו שותפין וכל אחד ואחד היה לו כח לעשות כל מה שהיה נראה לו תועלת השותפות והיה נראה לו תועלת בחבורת אחיו שלא הפסיד במה שלא הודיעו. תשובה הדין עמו ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות:
מא עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו שותפין ומת שמעון והניח אשה ובנים ונשארו הנכסים ביד ראובן אח"כ מת גם ראובן ותובעת אלמנת שמעון שיתנו לה חצי נכסי בעלה כפי התקנה ועוד אומרת לאלמנת ראובן בעלה השיא יתומה אחת אחרי מות בעלי ונתן לה כך וכך ממון ואני רוצה ליטול כנגדו השיבה אלמנת ראובן בעלי נתחייב בחיי בעלך להשיאה ובפני מחל בעלך לבעלי כל מה שירצה לתת לה ואני מוהזקת בנכסים ולא תוציא מידי אף על פי שאין לי ראיה על המחילה. תשוכה יראה לי כדברי אלמנת ראובן שהיא נאמנת בשבועה שהוא כדבריה ששמעון מחל לאחיו כל מה שירצה לתת לה במגו שהיתה רוצה לישבע אין לך בידי אלא כך וכך ממון כי לא היה להם אלא כך וכך ממון או נתתי לך מקצת ולא נשאר לך בידי אלא כך וכך ממון. עוד תובעת אלמנת שמעון יתומה אחת השיא בעלך ונתן לה כך וכך ואני רוצה ליטול כנגדו והשיבה אלמנת ראובן באותה שעה כבר חלקנו מקצת הנכסים ומחלקנו השיאנו אותה אע"פ שאח"כ פייסתני לבטל החלוקה כשחזרנו לערבם כבר היתה נשואה. תשובה אם הוא כדברי אלמנת ראובן שהתחילו לחלוק וראובן השיאה מחלקו ואח"כ חזרו וערבו ממונם ה"ז שותפות חדשה מכאן ולהבא וכל מה שהוציא כל אחד מהן משעת חלוקה עד שעה שחזרו ונשתתפו משל עצמן הוציאו אבל אם אחר שלקחו כל אחד מהן קצת מהממון השיא ראובן היתומה מממון השותפות שלא נחלק עדיין תטול אלמנת שמעון כפי מה שנתן ראובן ליתומה ולא הפסידה במה שחזרה וערכה עמו כי מיד כשלקח ממון השותפות נתחייב ליתן לאלמנת שמעון כנגדם ואח"כ נשתתפו כל אחד בכל הממון שיש לו ולא הפסיד זכותו במה שלא פירש כך וכך יש לי בממון כי כשיבואו לחלוק שנית אז יש להם לברר לכל אחד כמה יש לו בממון:
מב עוד תובעת אלמנת שמעון תקנת העיר לפטור האלמנות במס שתות ממה שיש להם לפרוע ד' שנים ובעלך ניכה מן המס בעבורי תניהו לי השיבה אלמנת ראובן בעלי היה נושא ונותן בנכסים כשם שנהנית במה שהרויח כך נהנה הוא ועל מנת כן היה נושא ונותן וטרח להרויח בנכסים לעשות בהם כשלו. תשובה יראה לי שעל ראובן היה מוטל דבר זה לומר לאלמנת שמעון הוי יודעת שאם תרצי לחלוק עמי מה שינכו לך במס מחלקך אני אטרח בממון לי ולך ואם לאו טול חלקך כי איני רוצה לטרוח יותר בחלקך כי דרך אחין השותפין אם נפטר אחד מהם הנשאר טורח בכל הממון בשביל יתומי אחיו ואלמנותו וכ"ז ששתק ולא מיחה הריוח לאמצע ולא שיטול בשכר טרחו ממה שמנכין הקהל לאלמנה:
מג ומה שטוענת אלמנת שמעון שהוציאו ראובן ובני ביתו אחרי מות בעלה יותר ממה שהוציאה היא ובני ביתה. אם נהגו ראובן ושמעון עד היום הזה להוציא בשוה ולצמצם שלא יוציא האחד יותר מחבירו גם עתה תטול אלמנת שמעון כנגדו מאחר שהוציא יותר אבל אם לא נהגו לצמצם עד היום אלא כל אחד הוציא כדי צרכו נם עתה לא יקפידו אם הוציא ראובן יותר שעל אלמנת שמעון היה מוטל דבר זה לפרש ולומר הוצאתך גדולה מהוצאתי כיון שבאת לשנות המנהג וכל זמן ששתקה אמרינן יודעת היתה המנהג שהנהיגו עד היום הזה ושתקה ומחלה:
מד עוד תובעת אלמנת שמעון כך וכך מעות נתת לפלוני בחיי בעלך תני לי כנגדו והשיבה אלמנת ראובן נתתים לו לתועלת להתעסק בהן ולריוח כיונתי ואם נאבדו מה אני יכולה לעשות. תשבע אלמנת ראובן שהוא כדבריה שנתנתם לו להתעסק בהם לצורך השותפות וברשות ראובן בעלה ואם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית מדעת עצמה בלא ידיעת בעלה אם נתנה אלו המעות להתעסק בהם לשותפות בלא ידיעת בעלה לא פשעה בזה ואם נאבדו פטורה בשבועה שהוא כדבריה:
מה ומה שטוענת אלמנת ראובן בעלי ובעלך נתנו לי כך וכך ממון ונשבעו לי שלא יקחום ממני כל ימי חיי ואני הוצאתים בבית באמצע ואני אבא עתה ליטלם קודם חלוקה כיון שאלמנת ראובן מוחזקת בנכסים תשבע שהוא כדבריה ותטול אותם המעות במגו דאי בעית אמרה נתתי לך חלקך:
מו ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לעכו"ם שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע ומתוך כך באו לידי הפסד והיא רוצה ליטול מן הנכסים קודם חלוקה כנגד ההפסד שהפסיד שמעון בפשיעה ואלמנת שמעון אומרת שאין זה פשיעה כיון שעשה לו כבשלו אם תברר בעדים שפשע שמעון בחזרת השטר חייב שמעון לשלם כל הפסד שבא לראובן באותה חזרה דפשיעה גמורה היתה להחזיר שטר שהיה רובו פרוע ושותפין הן שומרי שכר וחייבין לשלם כל אחד לחבירו אף בגניבה ואבידה וכל שכן בפשיעה:
מז ועל הרפואה שאומרת אלמנת ראובן שהוציאה אלמנת שמעון ברפואת בעלה רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות ובדין הוציאה אותם:
מח ומה שטוענת שהקדיש שמעון בשעת פטירתו והיא רוצה ליטול כנגדו דין הוא שתטול כנגדו כי ההקדש אינו בכלל הוצאה:
מט עוד שאלה לא"א ששאלת ראובן ושמעון שהיו שותפין לעשות מרדעות וחלקו והלך אחד מהם ובא לוי ותובע לאותו הנשאר ואומר נתתי לחבירך בגד לעשות מרדעת תנהו לי שאתה שותפו וזה משיב לא נתת לי דבר ושאלהו אם ראה בגד כזה בחנות ואומר כן אבל איני יודע מה נעשה בו ולא לקחתיו יראה שאין ללוי עליו כלום אע"פ שהיו שותפין וראה הבגד בחנות מה בכך דרך הוא שאחד מהשותפין מניח שלו בחנות ואין שותפו מקפיד בכך ואם הניחו שמה ונטלו בשביל זה לא נתחייב השותף ואין לתובע שום טענת ודאי על זה:
א סָעִיף א השותפין שבאין להשתתף וכו' הם דברי הרמב"ם בפרק ד' מה' שותפין: וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר. מצאתי בעיטור ור"ש בן חפני כתב אף ע"ת שלא נתערב ממון השיתוף זה עם זה נכנס לכלל השותפות והריוח לאמצע ורב אלפס בתשובה חולק עליו ואמר דוקא שהטילו שניהם לכיס יחד ונתערב מממון הא לאו הכי לא. ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו וכו':
ב סָעִיף ב ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן וכולי: (ב"ה) באמת זה איני יודע מנין לו ואפשר שטעמו ממה שאכתוב בסימן שאחר זה או שהתחילו במלאכה:
ג סָעִיף ג וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר:
ד סָעִיף ד והראב"ד השיג עליו וכתב ורבותי הורו וכולי כוונת הר"א לומר דכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא בא לעולם כיון שגופו הוא בעולם הכא נמי משתעבד השותף ואפשר דסבירא ליה להרמב"ם דשאני התם שהוא משעבד גופו בהדיא ומה שרצה הראב"ד להשוותו ליקדשו ידי לעושיהן אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה כמ"ש הרמב"ם פרק ו' מהלכות ערכין ובפ' כ"ב מהלכות מכירה: והרמב"ן כתב בחידושיו פ"ק דב"ב גבי הא דאמרינן בהנהו תרי בי טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו כתב ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב אי נמי ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא אי נמי כל אומני דההוא אומנות אבל תרי תלתא דמתנו במאי קנו ומצינו בתוס' כו' אבל שותפין שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאילו כמתני' באומנותם לאמצע י"ל נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן (בב"מ יב:) בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או שהתחילו במלאכה ויכולים לחזור בהם אלא במקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחבירו במה קנה שלא יחזור ויקח לעצמו עכ"ל. ודעת הרשב"א בתשובה כדעת הראב"ד. וז"ל הר"ן בפ"ק דבתרא גבי עובדא דהנהו תרי טבחי ומיהו אפי' תרי או תלתא דאתנו אהדדי שכל מה שישתכרו באומנותן יהא לאמצע קנו שנעשו שכירים זה לזה וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהא שותפים בו קנו שכל א' וא' זוכה לעצמו ולחבירו והו"ל כמגביה מציאה לחבירו עד שיחזרו בהן דודאי אם רצו לחזור רשאין הן בכך שהרי פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ודוקא שיש עדים בדבר שחזר בו אבל אינו נאמן לומר קודם שלקחתי חזרתי בי שאם כן אף פועל שנשכר ללקט מציאה יאמר כן ונאמין אותו אלא ודאי פועל אע"פ שיכול לחזור בו כל שלא חזר בו מסתמא על דעת תנאי הראשון הוא עושה עכ"ל. וכן כתוב בנ"י וכ"כ בתשובת מהרי"ק שורש קפ"ב. והגהות מיימון בפ"ד מהלכות שותפין כתבו גם כן ששותפין שהתנו ביניהם שותפות בכל מה שירויחו אפילו ממציאות תנאם קיים אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כי כל אחד ואחד נעשה שכיר ופועל לחבירו כדאמרינן בפ"ק דב"מ כגון ששכרו ללקט מציאות ואמרינן מציאת פועל לעצמו אימתי בזמן שאמר לו עדור עמי או נכש עמי אבל אמר לו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעל הבית תשובת הגאונים ובפרק י"ד מהלכות גזילה כתבו רשאין החמרין להתנות ביניהם כל מי שתאבד ממנו חמור מבני השיירה מעמידין לו חמור אחר וכו' פי' הר"מ דבלא קנין איירי והא קמ"ל דתנאי קיים בדברים בעלמא וכן הדין בכל מה ששותפין מתנין כדאמר בפרק בית כור (בבא בתרא קו:) בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ובפרק י"ד מהלכות מכירה כתבו ודוקא דאתנו בעניני דמתא דומיא דטבחי ועל השערים ועל המדינה אבל בתנאי דבין איניש לחבריה מתנו בלא אדם חשוב אם ירצו ראב"ן וכ"כ המרדכי בפרק הגוזל בתרא רשאין החמרין להתנות וכו' פירש ר"מ דבלא קנין איירי דתנאי קיים בדברים בעלמא וכן הדין בכל מה שהשותפין מתנים כדאמרינן בריש בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ולא כמו שפירש המיימוני דצריך להביא הכיס לשום מעות שותפין בתוכו וכן פירש בספר המצות עכ"ל ובפ' השואל כתב ראובן שמסר מנה לשמעון בשותפות ע"מ שיהיה ביניהם למחצית שכר כל ריוח שיבא ליד שמעון אף ממציאה וכן קבל עליו שמעון בפני עדים לא קני ראובן כיון דלא קנו מיניה ואין לו אלא חלק מנה שלו: בהג"א פרק האומנים כתב בשם א"ז ושטר שותפין שכתוב בו כל שמרחמין מן השמים שכר בין בממון זה בין בממון אחר ואפילו מציאה הבא לידיה השכר לאמצע לאו תנאה הוא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל וכתב עוד בהגהות אשר"י המקבל עיסקא מחבירו והתנה עמו כל ריוח שיבא לו בין מעיסקא זו בין מעיסקא אחרת שיקבל מאחרים שיחלוק עמו לאו תנאה הוא עד שיקבל זה עליו אחריות מכל עיסקא שיקבל זה מאחרים: וכתוב בעיטור והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף עד זמן פלוני בכל מה שיזמינו להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא דאמרי לא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מ"ד מהני וכתב הרב החסיד טעמא דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמי להא דאמר שכרו ללקט מציאות ומסתברא טעמא דרבינו משולם בר קלונימוס מלוק"א דהשיב לב"ד על ג' אחין שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן להם בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו כולם בשוה ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההוא הנאה דקא סמכי להדדי גמרי ומקני להדדי כדאמרינן באחין שחלקו בההיא הנאה דקא צייתי להדדי וכולי ובפסחים בההיא הנאה דקא מחתני להדדי ובעירובין בההיא הנאה דקא סמיך עליה ובסוף פרק הפועלים (בבא מציעא דף צד.) בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הלכך כל תנאה מהני בשיתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דקא מהימני אהדדי גמרי ומקני: ודברי העיטור כתובים בהגהות מרדכי דבתרא: [%א] כתב הריב"ש בסימן תע"ו שהרמב"ן והרשב"א כתבו בפרק קמא דבתרא דשני שותפין שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות ואין צריכין קנין אלא שיתחילו במלאכה לפי שכל אחד מתחייב לחבירו בשכר מה שחבירו עושה בעדו והלוכן ודבורן היינו שכרן וכל מה שירויחו תוך הזמן ההוא הוא לאמצע אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהם להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויחו כבר אין אחד מהם יכול לומר לעצמו הרוחתי שאם כן פועל ששכרו ללקט מציאות יאמר כן וגם בתשובה ח"א סימן אלף נ"ז כתב הרשב"א כן עכ"ל. וכתב עוד הרשב"א בתשובה שלאחר שהטילו לכיס כבר קנו מידם וכל אחד הקנה גוף הנכסים לאחיו וכענין שאמרו בפרק הכותב (כתובות פג.) מגופה של קרקע קנו מידו ואפילו היה להם מטבע שאינו נקנה בחליפין מ"מ כבר נהגו שיתופם זמן אחד ונשכטה יד שניהם ודעת שניהם שיזכו שניהם בקרן ובריוח חלק כחלק ועוד שכבר נשבעו ואי אפשר להם לעבור על שבועתם. וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ב דלהראב"ד בתשובה שותפין שהתנו אפילו בלא קנין התנאים קיימים כל זמן שלא חזרו בהם כלומר שאם הרויחו וחזרו בהם כל מה שהרויחו צריכים לנהוג בו כפי תנאם ולא מהניא חזרתם אלא למה שירויחו מכאן ואילך ומה שהצריך קנין בהשדה היינו כדי שלא יוכל לחזור בו: וכתב עוד כי לפי מה שכתב המרדכי בפ"ק דב"ב בשם הר"ם ובפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת בדיבור בעלמא בלא קנין סגי ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו מכאן ולהבא וכתב עוד שכן נראה מדברי בעל העיטור שכתבתי דבדיבור בלא קנין אין יכולין לחזור בהן וכתב עוד בשורש הנזכר שאפילו הרמב"ם מודה היכא דכל בעלי אומנות אחת התנו אהדדי אפילו בלא קנין אין יכולין לחזור בהם ושכן דעת הרשב"א וכתב עוד דהיכא שאחד מן השותפין אינו חשוב כ"כ אפילו בלא קנין אין יכולין לחזור דמסתמא לא נשתתפו עמו אלא ליהנות ממנו לכשיתחשב יותר אפילו הרמב"ם יודה בזה וכתב עוד דאפילו התנה בלשון אסמכתא וגם הוי דבר שלא בא לעולם משתעבד מדין ערב: ובשורש עשרים כתב דבכל מה שהשותפין מתנין א"צ קנין. וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ב דלא קי"ל כרמב"ם ורמב"ן כיון דכל הני רבוותא פליגי עלייהו. וכתב עוד בשורש עשרים דאפילו לדברי רמב"ם שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קנין דכיון שחוזר בו זה מן השותפות עצמו א"כ לא יוכל לקנות חבירו מדין שותף כיון שזה עוקר השותפות בחזרתו אבל היכא שכבר היו שותפין מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קנין וכל שכן בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ"ל ואין נ"ל שרמב"ם יסבור כן:
ה סָעִיף ה ומתשובת א"א ז"ל כלל פ"ט סימן י"ב ודע שבכלל הנזכר בתשובה המתחלת ועל החכירות יראה שהדין עם שמעון כתב הלכך נתעסק בשותפות אדעתא דרביעי ושהתנה לתת לו ואין משיכה בעסק שותפות זה אלא ההתעסקות שחוכרין לאחרים וגובים הוא הקניה עכ"ל: משמע מדבריו שכל זמן שלא אמר אחד לחבירו שחוזר בו והרויחו חולקין לפי תנאם הראשון אך אם יכול לחזור בו מכאן ואילך צ"ע באותה תשובה: מי שהקנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח ונשבע עיין בתשובת ריב"ש שכתבתי בסימן רי"ב:
ו סָעִיף ז עירבו השיתוף בלא שומא וכו' כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות שותפין שותפין ששמו פירותיהן ונשתתפו בהם יש להן אונאה זה ע"ז עירבו פירות בלא שומא ומכרום ונשאו ונתנו בדמיהם הרי אלו מחשבין הפירות כמה היו שוים בעת שנשתתפו ומחשבין את השכר או את ההפסד: כתב הר"ש בר צמח שותף שחלה או נאנס ולא נתעסק בשותפות אין מן הדין שהאחד ירויח ויתן ואפילו קנו ממנו בשעת שיתוף אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהן ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהגם: וכתב עוד ראובן שאמר לשמעון תעמוד עמי פה וכל ריוח שיהיה לי בחוב שאגבה מפלוני אתן לך שליש וגבו החוב והרויחו מד' עשו שבעה וקנו בז' סחורה והרויחו עוד ח' מה שהתנה לתת לו שליש לא היה אלא על מה שירויחו בגביית החוב ומה שהרויחו אח"כ במשא ומתן הוא בשוה דשנים שהטילו לכיס זה ק' וזה ק"ק חולקים בשוה עכ"ל. ואינו נ"ל דהא לא בתורת שותף נחת עמיה לשאר רווחים חוץ מגביית החוב ולא דמי לההיא דשנים שהטילו לכיס דשאני הכא שלא שם שום דבר בקרן לכן נראה שיתן לו משאר רווחים כפועל בטל או כמו שהוא מנהג לתת למי שמסייע לחברו בסחורות ואינו משום קרן :
ז סָעִיף ח שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וכו' בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צג:) אמר שמואל ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע מיתיבי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"ק השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא דרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו אדתני סיפא לקחוהו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ה"נ קאמר בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. תנן וכן שלשה שהעילו לכיס הותירו או פחתו כך הן חולקין מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו הותירו ממש אמר ר"נ לא הותירו זוזי חדתי פחתו איסתרא דצוציתא וכתב הרי"ף הלכה כשמואל אליבא דרב המנונא דסתמא קאמר שמואל השכר לאמצע ל"ש לקחו לחרישה ועומד לחרישה ל"ש לקחו לחרישה ועומד לטביחה ומתניתא מסייעא ליה דתניא ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"רז השכר לאמצע דאע"ג דאוקמה רבה כשלקחו שור לחרישה ועומד לחרישה שינויא הוא ולא סמכינן אשינויא וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ח וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין וכן דעת בעל העיטור והמרדכי כתב שבשערי רי"ף כתוב הלכה כרבה ונמצא כתוב בשערי רי"ף ז"ל הלכה כרב המנונא והא לך לשון השערים דהרי"ף הדין השני הוא במקום שמוסיף זה ממון על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו והתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד ואף על פי שלא פירשו בשעת תנאי ואע"פ שהאחד מוסיף בקרן וכדאמר שמואל שנים שהטילו לכיס אחד זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחלה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכדאמר בתלמוד מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו עכ"ל ומיהו לדידן לא נפקא לן מידי מדברי השערים כיון דדבריו בהלכות מסכימים עם הני רבוותא פשיטא דהכי נקטינן ופירש רש"י שור לחרישה שלקחו שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיבריו יטול איש לפי מעותיו עכ"ל נראה מדבריו דדוקא בששחטוהו הא מכרוהו חי אע"פ שנמלכו בו קודם מכירה לטביחה השכר לאמצע ולרב המנונא אפילו טבחוהו ממש השכר לאמצע והרי"ף כתב אבל שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח"כ נזדמן להן ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה ב' שלישים ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע עכ"ל ונראה מדבריו דכשמכרוהו חי כגון שנמלכו בו קודם מכירה לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ולרב המנונא אע"פ שנמלכו עליו לטביחה כיון דמכרוהו חי השכר לאמצע אבל טבחוהו ממש לד"ה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו כן פירשו הרא"ש ובעל העיטור לשיטת הרי"ף אבל הר"ן כתב להרי"ף דבטבחוהו הכל מודים שהשכר לאמצע וא"א לפרש כן דהא בהדיא משמע בגמרא דטביחה מהניא טפי לשווי דיטול כל אחד לפי מעותיו וחרישה מהניא לשווי השכר לאמצע דהא בלקחו לחרישה ועומד לחרישה לכ"ע השכר לאמצע ובלקחו לחרישה ועומד לטביחה פליג רבה ואמר כל אחד נוטל לפי מעותיו וא"כ היאך אפשר לומר דבטבחוהו הכל מודים שהשכר לאמצע ובמכרוהו חי יחלוק רבה ויאמר דכל אחד נוטל כפי מעותיו ועוד שהרי הרי"ף כתב בהדיא הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה שני שלישים לפיכך אני אומר דט"ס יש בדברי הר"ן וכמו שפירשו העיטור והרא"ש שיטת הרי"ף כך היה כוונתו בודאי וכן דעת הרמב"ם בהלכות שותפין ומ"מ יש לעיין לדעת הרי"ף כשאמר רב המנונא אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אי דוקא נקט שור לחרישה כלומר דמשום דלקיחתו היה לחרישה אע"ג דעומד לטביחה כיון דסופו הסכים עם תחלתו השכר לאמצע אבל היכא דלקחו לטביחה ועומד לטביחה ואח"כ מכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וכולי או דילמא כוונת הרי"ף דה"ה בלקחו לטביחה ועומד לטביחה ושור לחרישה דנקט לאו דוקא אלא לישנא דרבה נקט וכבר עלה בדעת הגהות מיימון בפרק הנזכר לפרש כפירוש הראשון אבל הר"ן כתב בהדיא כפירוש השני וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר שכתב השותפין שהטילו לכיס וכו' השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם ואפילו לקחו שור לטביחה וכו' וכן כתוב בסמ"ג ונראה דלדעת הרי"ף סחורה הראויה לחלק חולקין לפי מעות וק"ו הוא מלקחו שור לחרישה וטבחוהו דכי לקחו אותו לא היה עומד ליחלק וסחורה שאינה ראויה ליחלק חולקין בשוה וק"ו הוא מלקחו שור לטביחה ומכרוהו חי וכתב הרא"ש ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לאו דוקא כשלקחוהו לחרישה דהוא הדין לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות וכלים הראויים ליחלק אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה נקט איהו נמי האי לישנא ותדע לך מדאקשי לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אלמא לרב המנונא ניחא ואי אמרת דבשור לטביחה חולקין לפי המעות לרב המנונא נמי קשיא אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו זה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה חולקין לפי המעות ועוד מדאקשינן לרב המנונא ממתני' דקתני וכן שלשה שהטילו לכיס ולא אשכח פירוקא אלא בזוזי חדתי ומאי דוחקיה לאוקמי בשינויא דחיקא כי האי לוקמה בשלקחו סחורה דסתמא הכי דעת המשתתפים לקנות פירות או סחורה הם משתתפים אלא ע"כ דלרב המנונא אפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה הראויה ליחלק פלגי בשוה וטעמא כדאיתא בירושלמי א"ר אלעזר כשהיתה הסלע חסירה או יתירה אבל לשכר ולהפסד שלהן חולקין בשוה וקשה הדין יהב מאה דינרין והדין יהב חמשין ואת אמרת הכין חברייא אמרין יכול הוא למימר על ידי עשרה דינרין סליקא פרקמטיא פירוש דרך קונה סחורה לקנות סחורה במאה דינרים ואלמלא עשרה דינרים דילי לא היית יכול לקנות עד כדון דהוה פרקמטיא זעירא הוה פרקמטיא רבה מאי פירוש אם נשתתפו במעות הרבה היה יכול לקנות כמה סחורה בלא שותפות א"ר בון בר חייא יכול הוא למימר ליה עד דאת חד זבן אנא מזבן עשרה זמנין עד כדון במקום קרוב היה מקום רחוק א"ר אילא יכול הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין וי"מ דרב המנונא לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה רב המנונא דחולקין לפי המעות ולא תיקשה ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' ליפלוג וליתני בדידה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס וכן לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו לכיס והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה והא דלא שני רב המנונא מתניתין בשור לטביחה ועומד לטביחה משום דמילתא דפשיטא היא ומאי קא משמע לן מתניתין ומשני הוקירו זוזי חדתי ולעולם בשור לחרישה ועומד לטביחה ואפילו הכי חולקין לפי המעות שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מעט לא יקפידו אלא כל אחד יטול מעותיו וכן נמי פיחתו איסתרא דצוציתא עכ"ל. וכתב עוד הרא"ש דשמעתא רווחא כפירושא קמא ואף הירושלמי אמר כן בהדיא ואף אם היה פירוש קמא דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד וכ"ש שהוא מרווח וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלאה אחרת לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא עכ"ל ומדברי התוספות נ"ל דס"ל כפירושא בתרא וכן דעת הרי"ף והרמב"ם וכמו שכתבתי: וז"ל העיטור ומסתברא דאפילו לקחוהו לחרישה וטבחוהו ומכרוהו כיון דמעיקרא לחרישה קאי והשכר לאמצע טבחוהו נמי השכר לאמצע ודינו כעומד לחרישה לדעת רב המנונא ורבה ס"ל כיון דבסופיה לטביחה קאי הו"ל כשור לטביחה ועומד לטביחה לד"ה וחולקין לפי מעות והלכתא שור לטביחה ועומד לטביחה הרי הוא ככל השותפות סתם שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה ומכרוהו ד"ה לפי מעות חולקין אבל שור לחרישה אפילו עומד לחרישה וטבחוהו או מכרוהו והרויחו הלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא דכיון שבאותה שעה לא היה ראוי ליחלק וזה אינו יכול לקנות בלא זה השכר לאמצע והוא הדין אם קנו כלי אחת או מרגלית אחת שאינו ראוי ליחלק השכר לאמצע והאי דנקט שור משום דאיכא לאיפלוגי בין חרישה לטביחה וה"ה לכיוצא בו והשכר וההפסד לאמצע הדין סברא דילן לגמרא דילן וגמרא דנזקין ירושלמי אית ליה סברא דילן וה"ג התם בפרק שור שנגח תמן תנינן ג' שהטילו לכיס רבי חייא בר בון אמר נראין הדברים שנטלו מרגלית בו יכול למימר אילו לא עשיתי דינר לא הוה מזבנינא לך כלום אבל דרכו לחלק מביאין לאמצע וחולקין אר"א אפילו דבר שדרכו לחלק בו יכול למימר ליה את פרקמטיא דידך סגיא ואת מסגית בזבינתיך ואנא פרקמטיא דידי קליל ואנא מתהפך ומטיבך וכו' וגמרא דילן אזלא כרבי חייא וגמרא דירושלמי סביר דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה ר"א הוא דפליג עליה כדאיתא התם א"ר אלעזר הדא דתימא כשהיתה חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד חולקין בשוה וקשיא הדין יהב ק' דינרין והדין יהב עשרין ואת אמר הכי חברייא אמרי יכול הוא למימר ליה וכו' ואטעמא דגמרא דילן וכרבי חייא בר בון דירושלמי סמכינן וכדכתבינן לעיל עכ"ל. הרי שהראיה שהביא הרא"ש מהירושלמי אידחיא ליה מדברי העיטור דההוא ירושלמי אליבא דר"א הוא ורבי חייא פליג עליה וכוותיה קי"ל דאתי כהדין גמרא דילן ומשמע דלדעת העיטור לחלוק לפי מעות תרתי בעינן לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה הא לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי או לקחוהו לחרישה וטבחוהו חולקין בשוה כנ"ל מדכתב והלכך שור לטביחה ועומד לטביחה אבל מסוף לשונו שכתב שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה וכו' משמע דבתר שעת לקיחה אזלינן וצ"ע: נמצא דג' מחלוקות בדבר להרא"ש אפילו לקחוהו לטביחה וטבחוהו וכן בכל מיני סחורות אם נשתתפו סתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד: ולהרי"ף והרמב"ם אם טבחוהו אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות ואם מכרוהו חי ואפילו לקחוהו לטביחה חולקין בשוה ונראה דה"ה לכל סחורה הראויה ליחלק חולקין לפי מעות ואם אינו ראיה ליחלק חולקין בשוה ולהרי"ף בשערים כל שנתעסקו במה שהתנו להתעסק בו מתחלה חולקים בשוה כיון שכך פירשו בשעת השותפות אבל אם שינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחלה נוטל כל אחד כנגד מעותיו: ולבעל העיטור אם לקחוהו לחרישה אפילו טבחוהו ומכרוהו וכן אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי חולקים בשוה אבל אם לקחוהו לטביחה וטבחוהו חולקין לפי מעות ואפשר שסובר שהכל הולך אחר שעת לקיחה שאם לקחוהו לחרישה אפילו טבחוהו חולקין בשוה ואם לקחוהו לטביחה אפילו מכרוהו חי חולקין לפי מעות וכל סחורה הראויה ליחלק חולקין לפי מעות אפילו מכרוהו יחד ואם אינה ראויה ליחלק חולקין בשוה ואם בשעת לקיחה היתה ראויה לחלק ובשעת מכירה אינה ראויה או איפכא היינו דין דשור לחרישה ועומד לטביחה או איפכא ולענין הלכה כיון דהרי"ף בהלכות והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: כתב המרדכי במי שהיה נשוי בפ"ק דבתרא בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה עובד לזה יום אחד ולזה ב' והיינו כמו שור לחרישה ועומד לחרישה ואפ"ה לא אמרינן השכר לאמצע וי"ל דשאני התם דמן השמים הקנו לו ויש לדמותו להא דאמרינן הכא לקח זה בשלו וזה לקח בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו לפי שלא נשתתפו בחחלה לרצונם וה"נ התם עכ"ל: וכתב [%ב] הרמ"ה בתשובות להרמב"ן סימן ב' כתוב שאם הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועמד עליו גייס וטרפו ונטלו ממנו הכל לא יאמר בעל המאתים לבעל המנה שלם לי נזק המנה המיותר לי בשיתוף: כתב העיטור באות ש' שיתוף והיכא שהטילו לכיס שניהם אפילו הטיל אחד יותר על חבירו אין לו אלא שכר עמלו ומזונו כדגרסינן באיזהו נשך (סט.) רבי אלעזר מהגרוניא הו"ל אריסי וכו': פי' ר"ח והרי"ף וכולי כבר נתבאר בסמוך: וכתב #י הרמ"ה:
ח סָעִיף ט לקח #יב כל אחד פירות במעותיו וכו': ואפילו אם נשתתפו במעות וכו' הוא מה שכתבתי בסמוך דאוקמוה מתני' דקתני וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פחתו כך הם חולקים הותירו ווזי חדתי פחתו איסתרי דצוציתא ופי' רש"י זוזי חדתי. שמטילין זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהן עד שנעשו חדשים ויוצאים בהוצאה הילכך חולקים לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע: איסתרי דצוציתא. שנפסל המטבע ואין יוצא בהוצאה דכיון דישנו בעין נוטל כל אחד בחשבון שהטל אבל אם פחתו ק' או נ' זוז זה מפסיד מחצה וזה מחצה שהשכר וההפסד לאמצע: ופי' הרמ"ה אבל רש"י פי' וכו' כבר כתבתי דבריו בסמוך:
ט סָעִיף י וכתב #יג עוד הרמ"ה וכ"ז לא איירי אלא בנשתתפו סתם וכו' זה פשוט שכל תנאי שבממון קיים וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפים וז"ל בד"א בסתם אבל אם התנו שיטול בעל הק' ג' רביעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע ואם יפחתו לא יפחות זה שיטול ג' רביע השכר אלא רביע ההפסד ויפסיד זה שנוטל רביע השכר ג' רביעים מן הפחת הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו שכל תנאי שבממון קיים:
י סָעִיף יא השותפים שומרי שכר הם וכולי בפרק חזקת (בבא בתרא מב.) אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשין שומרי שכר זה לזה ופריך בגמרא (מג:) נעשים שומרי שכר זה לזה אמאי שמירה בבעלים הוא אמר רב פפא דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למאר ופר"ש שמירה בבעלים הוא. שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו וקי"ל שמירה בבעלים פטור וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנב או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו א"ר פפא כגון שהתנו ביניהם כך שמור לי היום כל השדה חלקי וחלקך ואשמור לך למחר דכיון דלא שמרו ביחד כלל אלא בזה אחר זה ליכא שמירה בבעלים הילכך נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב: וכתבו התוספות אמאי שמירה בבעלים הוא פירוש אם התחילו שניהם לשמור יחד כל אחד בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר לו חלקו ואע"פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחלת שמירה בעליו עמו קרינן ביה כדתניא היה עושה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ואפילו לא התחילו שניהם יחד לשמור מ"מ האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור וכ"כ במרדכי וכתב עוד המרדכי אומר ר"מ דלאו דוקא שמור לי אלא אפילו קנו השותפין בסתם ולקח אחד מהם ושמר בסתם וחבירו שתק ונגנב או אבד אפ"ה חייב השומר שזה יאמר אתה ש"ש שלי שלאחר שהיית שומר יום או שבוע או יותר הייתי אני רוצה לשמור ול"נ דמאחר שלא אמר לו בפירוש אינו נעשה ש"ש דיכול לומר אילו היית אומר לי ואני אשמור שלך לא הייתי נזקק לכלום אלא חצי הייתי נותן בידך או הייתי נזהר ביותר אבל עתה שלא אמרת לי ש"ח אני ופטור וראיה לדברי א"ל שמור וכו' משמע דוקא אמר ושוב בלמדי בבא קמא בפני הרב רבי יצחק מווינ"א והייתי רוצה לדקדק דשותף אפילו ש"ח אינו וראיה מס"פ המניח (בבא קמא לו.) וכן פסק ר"מ דשותפים פטורים אפילו בפשיעה דפשיעה בבעלים פטור גם פרק שור שנגח ד' וה' דקדקו התוס' כן אבל רבותינו חולקים עכ"ל ועיין במהרי"ק שורש קנ"ה : [%ג] וכתב מהרי"ק בשורש קי"ד על שרה ורבקה שנשתתפו בקנין מטוה ביחד ולקחו באמנה מעכו"ם אחד והרויחו פרח וחלקו הריוח ורבקה שמה המעות בכיסה לפרוע לעכו"ם ונחתכה הרצועה שבה הכיס תלוי לע"ד נראה דאם כן הוא שלא נשאר להם עוד שותפות יחד כי אם מעות העכו"ם רבקה חייבת בכל אחריות ההפסד ושרה אינה חייבת להחזיר חלקה מן הריוח כיון שחלקו טרם שהגיע החסרון בקרן דודאי זכתה שרה בחלקה מן הריוח אמנם אם כשלקחה רבקה אותם המעות ונתנה בכיסה היו גם ביד שרה מעות או מטוה או שאר דברים מענין השותפות שגם היא היתה שומרת בחזקת שתיהן נפטרה רבקה מאחריות דמי המטוה ששמה בכיסה משום דהוי שמירה בבעלים וכמו שכתבו התוס' בפרק חזקת וכתבו בטור ח"מ עכ"ל : [%ד] בתשובות הרא"ש סוף כלל פ"ט ראובן ושמעון שותפין קנו חפץ ואמר ראובן לשמעון שמפתח תיבת השותפות בידו קח זה החפץ ותנהו בכיסך עד שתוליכנו לתיבה לקח שמעון החפץ ונתנו בכיסו לאחר שעה שאל ראובן לשמעון אם נתן החפץ בתיבה ומשמש בכיסו ולא מצא וטוען ראובן שיש לו לשלם כי מאחר שלא נתנו מיד בתיבה פשע. והשיב שכיון ששמעון עשה כדברי ראובן שצוהו תן זה החפץ בכיסך עד שתוליכנו לתיבה נמצא שלא פשע כי נתנו בכיסו להוליכו לתיבה וקודם שהגיע לתיבה נאבד מכיסו וישבע שמעון שבועת השומרין ויפטר: כתב הרי"ף בשעריו וכן אם אירע המאורע בעסק אחר שנתעסק בממון חוץ מאותו עסק שהתנה זה עם זה חייב לשלם: [%ה] וכתב עוד ואע"פ שמשלמין השותפין נשבעין שאין ברשותן: וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ח:
יא סָעִיף יב אחין שהן שותפין וכו' בפ"ק דב"ק (יא:) גמרא חבתי בתשלומי נזקו ואמר עולא אר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהם אין שמין משכחת לה בגדול אחי דניחא להו דלישתמען מיליה ופרש"י מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי: בגדול אחי. גדול האחים העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחים דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה וכתב הרי"ף ובירושלמי אמרו שבגדים נאים של בניהם ובנותיהם של רגל ושל שבת שמין. וכתב הרא"ש האחין שחלקו שמין מה שעליהם מה שקנו מתפוסת הבית ועדיין לא בלו שמין אותם כמה הן שוים עתה והמותר יחלוקו אבל אם נאבדו או בלו אין מנכין לו מחלקו דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה וזהו שקנו סתם אבל מתחלה יכולים למחות שלא יקנה אחד מהם מתפוסת הבית אם לא שינכו לו מחלקו. מה שעל נשיהם בניהם ובנותיהם אין שמין שמתביישין להביאן לב"ד ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים לב"ד ואין צריכים הם עצמם לבא שמין והכי איתא בירושלמי ובגדול אחי אין שמין מה שעליו וכו' ומיהו יכולים למחות בו אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו עכ"ל הרי אתה רואה שדעתו לפרש דבאחין שקנו אחר מות אביהם עסקינן וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות וכן כתב. הרי"ף פירוש שקנו מנכסי אביהם קודם חלוקה וכתב ה"ה בפרק הנזכר שנינו בתוספתא האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לידי הריבוי לא יאמר זה תנו לי מה שהשביחו בני וכן לא יאמרו הם תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו ומה שהשביחן השביחו לאמצע וכתבה הרשב"א בפרק מי שמת עכ"ל וכ"כ הרמב"ם יר בהלכות שותפין אחין או שאר שותפין וכו' כלומר וכיון שהרמב"ם מדמה אחים לשאר שותפים כל דינים דאיתנהו באחים איתנהו בשאר שותפים: (ב"ה) ולי נראה שאין מזה הכרח לומר שיהא דין השותפין כדין אחים לענין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין ולא לענין התוספתא שהביא מגיד משנה:
יב סָעִיף טז כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שותפין. וכתב בעיטור גרסינן בס"פ כל הגט (לח:) בשלשה פרקים מוכרים את היין וכו' למאי הלכתא לשותפין [%ו] ש"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב: [%ז] והיכא דמזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוותא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי הכי פטור וה"נ אי אזיל ומשדר עיסקא בימא כאורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכין שדרו ממתיבתא דמר רב כהן צדק עכ"ל: [%ח] כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ט על ב' שותפין שהיה להם שטר אחד והגיע זמן גבייתו ואמר אחד לחבירו ששטר שותפות בידו אל תזקוף חוב זה לזמן אחר ועבר על דבריו וזקפו שמין אילו היה בא למכור זה החוב כמה היה ראוי שיתנו בו ובאותן הדמים ישלם שומא אם ישבע שאין לו מעות: [%ט] כתב המרדכי ס"פ אלמנה ניזונית גבי הא דא"ל לרבינא זיל לא עדיף מדידך פסק רשב"ם הוא הדין נמי דשני שותפים מה שיעשה הא' בחלקו להרויח עושה בחלק חבירו וכן להפסד ובלבד שלא יהא פושע בדבר וריב"א וראבי"ה מוסיף ובלבד שידוע שאז זמן הסחורה למכור כדאמרינן ס"פ כל הגט בג' פרקים מוכרים את היין למאי נ"מ לשותפי עכ"ל: [%י] עוד שם משמע דהמלוה לאלמים דמי חבירו על המשכון ולא נפדה המשכון קנוי לו המשכון ונראה דה"ה לשותף שהלוה דמי השותפות לאלם ולא נפדה המשכון שהוא קנה חצי המשכון עכ"ל: [%יא] וכתב רבינו ירוחם בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה : [%יב] כתב מהרי"ק שורש ט"ו שכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חבירו מקפיד עליו כל ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השינוי עליו לפרוע: [%יג] וכתב עוד שלא היה אפשר באותו נדון לברר כמה ראוי להטיל על השותף ההוא בהפסד אז הדיינים יעשו כפי אומד דעתם אמנם כל אשר יהיה אפשר לתלות מפני מה שעשה השותף בלא ידיעת חבירו ראוי להטיל עליו עכ"ל: עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו' הטעם דכיון שאמר לו ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קנין כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ו.):
יג סָעִיף יז ואם שינה באחד מכל הדברים האלו וכו' נלמד ממה שיתבאר בסמוך בדין נתן לו מעות לקנות בהן חיטין והלך וקנה שעורים: כגון שנתן לו מעות לקנות חטים וכו' בהגוזל קמא (דף קב.) נתן צמר לצבע וכו' ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהן שעורים שעורים ולקח מהן חטים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ הא ר"י הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא רבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה ורבי אלעזר אמר הא והא ר"מ כאן לאכילה כאן לסחורה ופירוש רש"י ליקח בהן חטים. למחצית שכר: (ב"ה) וכתב הרי"ף בר רב יהודה חזינן אם לסחורה נתן לו אז בתורת שותפית אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע דאפילו לר"מ כיון דלסחורה כלומר למחצית שכר יהבינהו ניהליה לא קני ליה בשינוי ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות בהם ולא יטול כלל בריוח קנה שעורים או בהפך בין לאכילה בין לסחורה אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו הוסיפו לבעל המעות וכ"כ הרמב"ם בפ"א משלוחים הנותן מעות לשלוחו ליקח מהם חטים בין לאכילה בין לסחורה והלך ולקח בהם שעורים שאם פחתו דמי זה שלקח פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו דמיהם הוסיפו לבעל המעות ואפ"ה כתב הנותן מעות לחבירו בשותפות ליקח בהם חטים לסחורה והלך וקנה שעורים או לקנות שעורים יקנה חטים אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע וכ"כ הרא"ש: וכתב הרא"ש כיון דקי"ל כר' יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות אם למחצית שכר נתנו לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ז"ל: וכן אם הלך ונשתתף עם אחר וכו' זה דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שזה סובר שאין מתעסק בממון השותפות אלא הוא ואינו כן שהרי האחד מתעסק בממון השותפות והלכך אם יש ריוח הרי הוא לאמצע ואם יש הפסד הכל שלו כיון ששינה: (ב"ה) כתב הרמב"ם בסוף פ"ה משותפין שאם א' מהשותפין או המתעסק עשה סחורה בנבילות וטריפות וכיוצא בהן השכר לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו עכ"ל ולא כתבו רבינו מפני שמהדין שכתב בסמוך נתן לו מעות לקנות חטים וקנה שעורים הוא נלמד: וכתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו בסתם כו' ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא כתבו רבינו ואפשר שסובר שאותו דין אינו אלא דוקא במושיב את חבירו בחנות וכדתניא בברייתא והביאוה הרי"ף והרא"ש בפרק איזהו נשך אגב גררא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנתו ולהרמב"ם נראה לי דס"ל דה"ה למשתתף דכשמשתתף עם חבירו הוא כדי שישים לבו ונפשו על עסק השותפות ואם הוא מתעסק בסחורה אחרת לא יתן עיניו כ"כ בעסק השיתוף: כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר אבל אם נשתתף עם אחד בממון עצמו אם פחת פחת לעצמו ואם הרויח הרויח לעצמו ולא כתבו רבינו ומ"מ הלשון צריך יישוב דאם הם שותפים בכל ממון שבידם אם הרויח אמאי הרויח לעצמו ואם אינם שותפים אלא בסך פלוני פשיטא דמה שהרויח בשאר ממון דשלו הוה ואין לחבירו כלום ונ"ל דבשאינם שותפין אלא בסך פלוני עסקינן ואיצטריך סד"א כיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק שותפות זה כי נתעסק בסחורה אחרת יהא הריוח לאמצע קמ"ל: שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ט סימן י"ד:
יד סָעִיף יח עוד שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ט סימן י' וסיים שם בתשובה הנזכר ועוד אני אומר שעל ידי השטר הכל מתברר אם השטר שיש לראובן על יעקב ושמעון בנו הוא שטר עיסקא הרי העיסקא מבוררת בשטר ואין שמעון יכול לומר שאינו יודע בשיתוף שהיה לאביו עמו ואם השטר הוא שטר חוב ואין מפורש בו עיסקא אין ראובן יכול ליטול כלום מן הריוח כי ריבית הוא עכ"ל:
טו סָעִיף כ אחד מהשותפין שבא ואמר נוליך הסחורה כו' הוא לשון הרמב"ם פ"ה מה' שותפין:
טז סָעִיף כא אחד מהשותפין שבא ליישן פירות וכו' ג"ז לשון הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שלמד כן מדתניא בס"פ כל הגט (גיטין לא:) ר' יהודה אומר בג' פרקים מוכרין התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי. וכתב רבינו ירוחם שר"ח פי' דנ"מ אם אמר חד לחבריה תא נפלוג והלה אומר נרויח יותר עד זה הזמן יכול לעכב לחלוק וכשיגיעו פרקים הללו ימכרו ויחלקו וכן הדין לפי הסחורה ולפי המקום שיכולין לעכב זה את זה עד הזמן שמנהג המקום שימכור יותר בטוב ורש"י פי' שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו הזמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דהו"ל פשיעה וכ"כ בעיטור וכ"מ מפירש"י:
יז סָעִיף כג וכתב עוד הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שותפין ונראה שלמד כן מדגרסינן בהמקבל (קה.) גמרא המקבל שדה מחבירו והובירה אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווחי וא"ל חד לחבדיה תא ניפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה אי א"ל הב לי פלגא דרווחא א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואי א"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי אמר ליה עיסקא להדדי משועבד ואי א"ל נפלוג רווחא נפלוג קרנא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א"ל לא מזלא דבי תרי עדיף. ופירש"י בי תרי דעבוד עיסקא. שני קבלנים שקבלו עיסקא מב"ה בשותפות שימכרוהו ויסתרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין ב"ה כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו: דינא הוא דמעכב עליה. עד שיגיע הזמן שקבעו לב"ה שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו: אי א"ל נפלוג רווחא. השתא מפרש ואזיל מ"ט אית ליה דניעכב אי א"ל האי נפלוג רווחא והקרן נתפוש עדיין להרויח בו עד הזמן מצי א"ל אידך רווחא לקרנא משתעבד שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר עוד כדי למלאות הקרן ואי אמר נפלוג תרוייהו מצי א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק בה עד אותו הזמן ואם אפסיד אני שמא חלק השני ישתכר ונמלאה החסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה עכ"ל. וסובר הרמב"ם דה"ה לנשתתפו לזמן קצוב אבל התוס' כתבו בי תרי דקבילו עיסקא בהדי הדדי מאדם א' וא"ת ואמאי נקט בכה"ג ולא נקט האי מאן דקביל עיסקא מחבריה י"ל לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור שהרי פלגא הוא מלוה ביד המקבל וגם פלגא דפקדון נתן לו זכות והשליטו להשתכר בו עד הזמן והלא היה שום חידוש להשמיענו דמעכב המקבל [%יד] וכן פסק הרא"ש דיחיד שקיבל עיסקא מבעל הבית לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל הנותן אין יכול לחזור בו דחצי היה מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הזמן עם המלוה ומשועבד הפקדון להשלים חסרון עכ"ל. [%טו] ולפי זה שותפין נמי אע"פ שקבעו זמן יכול כל אחד מהם לחזור בו קודם הזמן וכן דעת בעל נ"י שכתב על ההיא מימרא דרבא אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקיבלו עיסקא מב"ה משמע דהני בי תרי דעבדי שותפותא אף על גב דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למיפלג ונ"ל טעמא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי דטפי מכחו לא משתעבד. ותמיהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חלוק עליו. וכתבו הגהות בפ"ה מה' שותפין בשם התוס' גבי א' מהשותפין שבא לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני ג' והכי אמרינן בפ"ב דב"מ (לא:) זיל אייתי ג' דפלגת קמייהו וכתבו התוספות דמיירי שהגיע זמן המכר וגם עבר זמן השותפות והא דאמרינן בהמקבל הנהו בי תרי דעבדו עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג וכו' מיירי שלא הגיע זמן המכר או שלא נשלם זמן השותפות עדיין עכ"ל משמע דגם לדעת התוספות כל שלא נשלם זמן השותפות אין אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק וכדברי הרמב"ם אך בתוספות שלנו ליתיה לדיבור זה ומשמע דפליגי אהרמב"ם כמו שכתבתי ולקמן בסימן זה כתב רבינו חילוקי סברות בדין זה:
יח סָעִיף כד נשתתפו סתם וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שלמד כן מדגרסינן באיזהו נשך (סט.) גמרא אין מושיבין חנוני הנהו תרי כותאי דעבדו עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מינייהו פליג זוזי בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה ומדאמרינן בפרק אלו מציאות גמרא איזו היא אבידה איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזיל רב ספרא פליג בלא דעתא דאיסור א"ל אייתי ג' דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו מעכב עליו והיינו בנשתתפו סתם שאילו נשתתפו לזמן סובר הרמב"ם שאינם יכולים לחלוק עד שיגיע הזמן: ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה וכו': היה זמן ידוע לאותה סחורה וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין ונראה שלמד כן ממימרא דרבא שכתבתי בסמוך הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד מינייהו לחבריה תא נפלוג וא"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב. וכתב הרי"ף דלא אמר רבא דאית ליה למימר הכי אלא היכא דידיעא מילתא לפום מנהגא דעלמא דאי שביק ליה לקמיה מיתוסף ביה רווחא אבל היכא דידיעא מלתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לההוא עסק לקמיה לא מיתוסף ביה מידי לא קאמר רבא הכי וגרסינן בסוף פרק כל הגט תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי וכבר כתבתי בסימן זה פרש"י על לשותפי וכתבתי דעת רבינו ירוחם והעיטור בזה. ואף ע"פ שהרא"ש פירש האי מימרא דרבא לענין אם האחד רוצה לחלוק קודם זמן שקבעו לבעל העיסקא וחבירו אינו רוצה וכ' הרי"ף פירוש על דרך אחרת דמיירי בלא קביעות זמן והעיכוב הזה הוא לכל הסחורה עד זמן מכירתה ופרש"י כאשר פירשתי והוא הנכון שנראה מדבריו דלהרי"ף לית ליה דין קביעות זמן הרמב"ם סובר דכשפירש כן רי"ף לאו דוקא דה"ה לקבעו זמן וכן כתב הר"ן דהאי מימרא דרבא כגון דידיעא מילתא בההוא עיסקא שיש לו זמן ידוע למכרו אי נמי כשהתנו וקבעו זמן אבל לא התנו ולא ידיע נמי בסתמא זימניה דההוא עיסקא לא מצי מעכב ולפיכך כתב שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב וכו' וכמ"ש רבינו לעיל בשמו וכתב כאן דין היכא דידיע זימנא דההוא עיסקא: [%טז] כתב הרשב"א שאלת בשטרי חוב משותפות בין ג' או ד' שותפים אם אין מקנת השותפין כאן אם יכולים הנמצאים לחלוק בשומא שטרי החוב ע"פ ב"ד בקיאים בשומא: תשובה נראה שאין ב"ד חולקין חוב כנגד חוב לפי שהשטרות אין גופן ממון שנשום אותן ויש עשיר ואינו פורע מתוך אלמותו ויש מתרושש ופורע מתוך דחקו ועוד דשטרות מילי נינהו ואין שומא במילי ויותר מזה נ"ל שאין ב"ד שמין לב"ח מש"ח של לוה מן הטעם הזה דשטרות מילי נינהו ומילי אינן נישומין ואין בהם גוביינות ב"ד ויש לי ראיות בזה משנים שלוו זה מזה דאיתא בפרק שני דייני גזרות (קי.) ומאשה שחבלה באחרים (ב"ק פט.) ואין זה מקומו עכ"ל. ובסוף סימן ס"ו ובסימן ק"א נתבאר שהרא"ש חולק על זה ושם כתבתי שהרשב"א עצמו כתב בתשובה שראה כל הגדולים שבארץ דנין כהרא"ש:
יט סָעִיף כה היה להם חוב על אחרים וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין:
כ סָעִיף כו היה עליהם חוב לאחר וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר והוא מימרא דרבא שכתבתי לעיל בסימן זה ומה שכתב אם אינם אחראים חולקין הוא משום דלא שייך למימר רווחא לקרנא משתעבד או עיסקא להדדי משתעבד אלא כשהם אחראים זה לזה ואימתי הם אחראים זה לזה ואימתי אינם נתבאר בסימן ע"ז וצ"ל שמ"ש הרמב"ם אם אינם אחראים היינו אם פירשו בפירוש שאינם אחראים זה לזה דאלו מן הסתם ערבים הם זה לזה כמ"ש הרמב"ם בפכ"ה מה' מלוה ונתבאר בדברי רבינו סימן ע"ז וכן פירש מהרי"ק בשורש ק"כ וע"ש: וא"א ז"ל כתב בתשובה כלל צ"ח סי' ז' ומשמע דהרא"ש פליג אהרמב"ם משום דלהרא"ש חולקין החובות מיד ולהרמב"ם אין חולקין החובות אלא לכשיפרעו יטול כל אחד חלקו: (ב"ה ואפשר דלא נחית הרמב"ם אלא לומר שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק עד שיגבו החוב אלא חולקים מיד וכשיגבו החוב יטול כל א' חלקו ואין ה"נ שאם רצו לחלוק השטרות מיד חולקין גם לדעת הרמב"ם אלא דחדא מינייהו נקט: ויש לדקדק בלשון הרא"ש שכתב אם אין בו שיעור חלוקה ולא שמעתי מעולם בחוב שיעור חלוקה דכל שמגיע אפילו שוה פרוטה לכל אחד ראוי ליחלק קרינן ביה ובחוב פחות משיעור זה לא הוי ליה להרא"ש לאישתעויי דמילתא דלא שכיחא הוא ויש לומר דבשאין שם אלא שטר חוב אחד הוי אין בו שיעור חלוקה דהא לא שייך לומר טול אתה שטר זה ואני אטול כנגדו ומש"ה קאמר דחולקין אותו בגוד או אגוד: [%יז] וכתבו הגהות בפ"ד מהלכות שותפין פסק הר"מ על ראובן ושמעון שהיה דרים תחת שר אחד והיה להם שטר חוב אחד בשותפות ויצא ראובן משם לדור תחת שר אחר וכעס עליו השר ואמר לשמעון את חלקך אסייע שיפרעו לך אבל חלק של ראובן לא אסייע אי אמר שמעון לעצמי אני מציל הציל לעצמו דכל כה"ג במקום איבוד שותף חולק שלא לדעת חבירו ולמד כן מדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס וכו' כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו וכתבתי לשון הגמרא בסימן קפ"ה ודין זה כתבו המרדכי בהגוזל בתרא. [%יח] וכתב המרדכי בהמקבל שנשאל הר"מ על שני שותפין בחוב אחד ופרע מקצתו ורוצה לעכבו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מהעכו"ם. והשיב דנ"ל דלאו כל כמיניה דאמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי וא"ל חד לחבריה תא נפלוג כו' וגם יש להביא מהגוזל בתרא: [%יט] כתוב בשאלות הרשב"א על שנים שהיה להם חוב אצל אלם אחד ועמד אחד מהם ופייסו ופרע לו חלקו ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וכדתניא שיירא שהיתה מהלכת במדבר וכו' והילכך ה"נ אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לו ואם קבל בינו לבינו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר לא קבלתי ממנו כלום עכ"ל: [%כ] וכתבו עוד הגהות בפרק הנזכר דמהאי טעמא י"ל שנים שיש להם חוב בשותפות והחוב מקולקל וצריך ליתן שוחד ולהוציא עליו הרבה האחד רוצה והשני אינו רוצה יכול לחלוק בלא דעת חבירו ולומר לעצמי אוציא חלקי ואציל לעצמי כי כיון דאיכא פסידא אי אמר הכי מצי פליג כדפרישית לעיל עכ"ל הר"מ וגם דין זה כתבו המרדכי בהגוזל בתרא: [%כא] כתב המרדכי בהגוזל בתרא שהשיב הר"מ אשר שאלת מענין המס שהורגלו היהודים בכל מלכות המלך לתת מס בשותפות ואח"כ נתן המלך ההוא לבנו מקצת מלכותו מעכשיו ואינו רוצה ליקח מס מהיהודים הדרים בעיירות בנו ותובעים הקהלות מס מאותם היהודים שבעיירות בן המלך לתת עמהם כמשפט הראשון. נ"ל ודאי אם המלך מסולק לגמרי מאותם עיירות אף הריוח העולה אינו בא לידו לית דין ולית דיין שאין להכריח יושבי העיירות האלו לתת מס עם יושבי עיירות המלך דטובא אשכחן דהיכא דאית ליה פסידא דשותף חולק שלא לדעת חבירו וגדולה מזו אמרינן בפרק כל הגט אמנם אם נתן אותם עיירות גופם מהיום ופירות לאחר זמן ולוקח מהם מס לא בטל השותפות ויש להם לתת עמהם כבראשונה: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז ח"ב שותף התובע מחבירו כדי יין של שותפות ואומר כל אותם שיש בהם סימן שלי הם שלי יכול לומר האחר אשתקד היין של אותם חביות שלך עכשיו הם שלי בפ"ה דבתרא עכ"ל והוא בירושלמי פ"ד דמעשר שני:
כא סָעִיף כז הנותן מעות לחבירו וכו' הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין וסיים בה הרמב"ם שזה במי שקבע זמן הוא:
כב סָעִיף כח וכ"כ הרא"ש בפרק המקבל וכתבתיו אצל מ"ש רבינו בשם הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב וכו' וכ"כ התוס' והמרדכי בפ' הנזכר אך תמיהני מרבינו שכתב סתם וכ"כ הרא"ש דמשמע דאין שום חילוק בין הרמב"ם להרא"ש ולגבי מקבל מחולקין הם כמו שכתב רבינו לעיל בשם הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלק עד שיגיע הזמן ההוא: (ב"ה ואפשר לומר דלהרמב"ם דבכה"ג נותן הוא דאינו יכול לחזור בו אבל מקבל יכול להזור והכי דייק לישניה והיינו כהרא"ש ומ"ש הרמב"ם השותפים שקבעו זמן קבוע כל אחד מהם יכול לעכב התם שאני דשותפים הם:
כג סָעִיף כט שני שותפים שיש להם תביעה על אחד וכו' בסוף פרק מי שהיה נשוי (כתובות צד.) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד איקלע רב נחמן לסורא שיילוהו כה"ג מאי א"ל מתניתין היא הראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית ואילו ראשונה לשלישית לא קתני לאו משום דשליחותה עבדה מי דמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכא אמר אילו הואי אנא טענינא טפי ולא אמרן אלא דלא איתי' במתא אבל איתי' במתא איבעי ליה למיתי: [%כב] וכתב הרוטב"א על זה והיא הנותנת דכל היכא דאיתיה לחבריה במתא כפינן לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתי' במתא חשיב [%כג] ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה משום דידו כידה ואפילו בע"כ יכול לתבוע ואינה יכולה לעכב וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל : היה להם תביעת ממון עליו וכו' עד בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח הכל נתבאר בסימן קכ"ב ועוד דינים אחרים דשייכי לנדון זה כתבתי בסימן הנזכר ועיין בסימן ע"ז: [%כד] כתוב בעיטור והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וכ"ש אם נתן ראובן לשמעון בתורת עיסקא ונתן ממנו שמעון ללוי בעסק משביע ראובן שבועת השותפין דא"ל ממונא דידי ושליחותא דידי עבד ואם שמעון השביעו ללוי קיי"ל שבועה לא' שבועה למאה ומסתברא דאפילו פטר ראובן את שמעון משבועה ולא פטר שמעון את לוי משבועה עדיין ראובן משביע את לוי אא"כ פטר גם את באי כחו כדתנן (כתובות פו:) נדר ושבועה אין לי עליך וכו': [%כה] וכתב עוד שם שנים שלוו מאחד אחראין וערבאין זה לזה והילכך אם מת אחד מהם או העני או כפר א' והודה אחד אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדותו על חבירו וכן [%כו] מי שהודה לאחד מהשותפין או פרע לאחד מהם כאילו הודה ופרע לשותפו כ"כ המרדכי בהגהות פי"א דכתובות: [%כז] כתב המרדכי בהגהות פי"א דכתובות נ"ל דשני אחין או שלשה שיש להם דין עם אחד אין היחיד יכול לומר יבוא אחד מכם ויטעון בשביל כולכם כי טורח עלי עם כולכם והביא ראיה לדבר: [%כח] וכתב עוד שם אי טען חד מהשותפין דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן כעד אחד לחייב לשותפים שבועה דאורייתא ואם יתחייב היחיד שבועה והעד מסייעו יפטור היחיד משבועה מכל השותפין ועיין בדברי רבינו סימן פ"א: [%כט] כתב עוד שם ובתשובות תרין שותפין דמית חד מינהון ולא אישתבע א"נ חד מינייהו חשיד ליה דינא לאישתבועי לאידך כלומר ישבע השני והם דברי העיטור: [%ל] כתב הרשב"א בתשובה ששנים שהלוו לאחד בשטר אחד כשותפין נינהו ואם בא אחד ותבע החוב כולו חייב לפרעו: [%לא] וכתב עוד בתשובה שאם אחד לוה משנים ונכתב השטר בשם אחד מהם אם בא זה שנכתב על שמו ותובע הכל דבר ברור הוא שאין הלוה יכול לדחותו אך אם אותו שלא נכתב השטר על שמו תובעו יכול הלוה לומר לא נתחייבתי לך כלום ולא היה רצוני להתחייב לך שחברך נוח לי ואתה קשה ממנו וצריך הרשאה בין על כולו בין על מקצתו: [%לב] ובתשובה אחרת כתב שאם מחל האחד כל חלקו שיש לו באותו שטר אינו מחול אלא החלק שיש לו בו ואפילו מחל לו הכל בפירוש אף ע"פ שנתן לו הרשאה אין חלק חבירו מחול: ועיין במה שכתב רבינו בסימן ע"ז בשם הרא"ש: דין אחד שלוה מב' וב' שלוו מא' כתב רבינו בסימן ע"ז: [%לג] כתב בעל העיטור אי אתני בהדיה דלא תיזבון באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקא בלא הרמנות' דידי ותהימן לי כתרי סהדי וכל תנאה דמתני אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא: [%לד] שותף שטוען שאירעו אונס והפסיד אם האונס במקום שאפשר להביא עדים או דבר שגלוי שימצא ראיה צריך להביא ראיה ואם לאו אינו נאמן ומשלם ועיין בסימן קפ"ז דעת הרמ"ה בזה: כתב בהגהות מיימון בפ"ה דהל' שותפין שני יהודים שהיו שותפין שיצאו בעיר ולקח אחד מהם ארנקי בבית העובד כוכבים ואמר לחבירו שאין לו חלק בו כי בזה לא היו כלל שותפי' לפי מאי דקיי"ל אחין השותפין נראה דחולקין לפי הירושלמי שמביא ר"ח בב"ב דאחין שיצא אחד מהם ללסטיות בלא דעת חבירו דחולקין לשון ר' שמשון בן אברהם עכ"ל ונראה דאין הירושלמי ההוא ראיה דהתם בתמיה אמר וכי אם ייצא אחד מהם ללסטיות אחיו חולקין עמו וכן פירשו בעל העיטור באות ש' שיתוף. ורשב"א מפרש כדברי בעל מתיבות שכתב העיטור שם שמפרש אותו בניחותא אך העיטור הביא שם ראיה מהירושל' דשותף שמצא מציאה לעצמו עד שישתתפו בתנאי וה"ה ללקח אחד מהם שהוא לעצמו כל שלא התנו בפירוש על כך ועיין במרדכי בהגהות בתרא. כתב הרשב"א בתשובה על שותף שאמר לחבירו לקח וכל נזק שיגיעך אשלם לך פטור וכתבתי דבריו בסוף סימן קע"ז:
כד סָעִיף לא כתב #כ הרמ"ה:
כה סָעִיף לב אחד מהשותפין שבא לחלוק וכו' עד ואין חולקין אלא בב"ד הכל מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שותפין ולמד כן מדגרסינן בפ"ב דמציעא (לא.) גמרא איזו היא אבידה איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעת איסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי ג' דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א"ל מנא לך הא וכו' א"ל מי דמי וכו' אבל הכא דידי שקלי גילוי מילתא בעלמא הוא בתרי סגי תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב"ד א"ל אביי ולאו איתמר עלה אלמנה אינה צריכה ב"ד של מומחים אבל צריכה ב"ד של הדיוטות וכתב הר"ן ופי' הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אלא שהן בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי לאלמנה ולשותף אבל א"א לפרשו כאן כמו שמתפרש בעלמא שפירוש הדיוטות בכ"מ דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו ומסבר דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן. וכ' עוד הר"ן והוי יודע דכי היכי דמסקינן הכא בשותף שחולק שלא מדעת חבירו בב"ד במטלטלין הוא הדין בקרקעות והכי מוכח בפ' בית כור (בבא בתרא קו:) בהא דאמרינן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזיל בי תרי מינייהו ופליג הכי נמי דבטלה מחלוקת ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בב"ד חשוב אבל בהדיוטות דאינן אלא שמאין כי הני דאלמנה כשיבוא חבירו יכול למחות ברוחות וראיה לדבר מדאמרינן בכמה דוכתי היתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולים למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ובודאי לא שייך טעמא דכח ב"ד אלא בב"ד חשוב אבל לא בשמאין דעלמא אבל נשתתפו במעות שותף חולק בלא דעת חבירו בלא ב"ד כלל וכדמוכח באיזהו נשך בעובדא דתרי כותאי ונמצאו ג' דינים בחלוקת השותפים עכ"ל . ובפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סט.) גמרא אין מושיבין חנוני הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבון חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דבתר דידי אתי מר אמר רב פפא כי הא ודאי צריך לאודועי א"ל זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי א"ל לא א"ל חמרא כ"ע ידעי דאיכא בסים ואיכא דלא בסים. גופא אמר רבא זוזי כמאן דפליגי דמו ה"מ טבי וטבי תקילי ותקילי אבל טבי ותקילי לא: ודע שכתב הרמב"ם ואפילו הן הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא ורבינו דילג נאמנים משום דפשיטא שאם אינם נאמנים לאו ב"ד הוא אלא קשר של רשעים. וכתבו הגהות בפ"ה מהלכות שותפים ואביאסף כתב בס"פ אלמנה ניזונת דרב ספרא חלק בגורל בעדים. וכתב המרדכי ברפ"ב דקידושין בדבר דשייך ביה גוד או אגוד פשיטא שאינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו אפילו בשומת ב"ד וגם בקרקעות דשייכא קפידא ברוחות מספקא לרא"ש אם יכול לחלוק בלא דעת חבירו:
כו סָעִיף לג וכתב ה"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן וכו' עיין בהגהות מרדכי פרק א"נ: ומה שכתב ואין זה כדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין כבר כתבתי לעיל בסימן זה שנראה בעיני שהתוס' והרא"ש חולקים על הרמב"ם וסוברים דיכול השותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכן דעת נמ"י בהמקבל אבל המרדכי במי שהיה נשוי כתב כללו של דבר אין השותף יכול לסלק שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם וזה כדעת הרמב"ם היכא דלא שינה התנאי והיכא דשינה התנאי צ"ע אם סובר הרמב"ם שיסלקנו ויותר נ"ל שלא יסלקנו ויפרע ההפסד שנמשך מביטול התנאי זה:
כז סָעִיף לד ואם חילק בלא דעת חבירו וכו' כתבו הגהות בפ"ד מהלכות שותפין מצאתי בשם רש"י שאם חלק אדם שלא לדעת חבירו שלא בפני ב"ד לא חשיבא חלוקה וכל מה שמרויח המקבל בחלקו השכר לאמצע ואף על פי שמודה חבירו שחלק יפה בשוה אפ"ה כיון דלא ניחא ליה דתיהוי חלוקה לא הוי חלוקה אבל אם המחלק הפסיד בסחורתו כגון שזו הסחורה נתייקרה כתב ראב"ן דלא מצי מעכב דאיהו דאפסיד אנפשיה אע"ג שעשה שלא כדין שחלק בלא דעת חבירו ושלא בפני בית דין ואם חושדו למחלק זה שלא חלק בשוה ישבע שחלק בשוה וכן נראה לראבי"ה דהוה כאילו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שהיה צריך למעות עכ"ל וכן כתב המרדכי בסוף פרק ב' דמציעא: ולא נהירא לי שלא חלק וכו' מה שאמר רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו או לשותפו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכמ"ש בסימן זה וכלל גדול בכל המשנה מדעת בעל הבית שאם פחת פחת לו ואם הרויח הרויח לאמצע (יג): (ב"ה) ומ"מ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ה משותפין נראה שאם חלק בפחות מג' לא עשה כלום משמע שדינם אחר חלוקה כקודם חלוקה כי החלוקה בטילה מעצמה: [%לו] כתב הרשב"א בתשובה נתן לו מעות ליקח בהם סחורה והלך וקנה ונודע שהעסק הזה מאותם מעות ועכשיו טוען כי מתחילה לא נתכוון אלא להלוות לעצמו אינו נאמן אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זו שאני עושה לעצמי אני מתעסק קנה לעצמו שהרי אין זה גופו של ממון שמסר לו ב"ה וכשלקח ונתעסק לעצמו זכה וכדאמרינן בפרק הגוזל קמא (בבא קמא קב.) הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח שעורים וכו' וש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות דבכי הא ודאי אמרינן מי הודיעו לבעל חטים וש"מ נמי דכל היכא דמתכוין לזכות לב"ה זכה ב"ה ואף ע"פ ששינה מתחילה בדבר שבעל המעות מקפיד בחטים ושעורים ומיהו מסתברא לי שאם מתעסק זה שלח יד במקצתו ונתעסק בשאר בסתם והרויח סתמא לבעל המעות נתעסק ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם נתנן לו למחצית שכר הותירו לאמצע ועוד מסתבר לי מהא דאפילו החזיר למקום שנטל אותו מקצת ששלח בו יד והרויח בו מה שהותיר הותיר לבעל המעות או לאמצע כפי מה שאמרנו ומדברי הרי"ף שכתב בפרק המקבל נראה היפך כל זה שהוא כתב שם דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעתא דחבריה כי היכי דליעסוק לנפשיה בחולקיה אע"ג דאתני קמי בית דין לאו כל כמיניה וה"נ משמע מדגרסינן בפרק איזהו נשך גבי הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אלמא כל שאינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו אם חלק ונטל לעצמו והרויח לא עשה כלום והרי הוא לבעל המעות ומיהו י"ל דהתם משום דלא נתכוין לגזול אלא כסבור שהוא רשאי ליטול את שלו בלא דעתיה דחבריה ואין נ"ל כן מדברי הרב דמתוך מ"ש שם נראה שהוא סבור שאפי' נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו והרויח בו לעצמו לא עשה כלום וצ"ע עכ"ל וע' במה שאכתוב בסי' קפ"ג:
כח סָעִיף לה כתב הרמב"ם בספ"ה מה' שותפין: וכן כתב הרא"ש בהמקבל עלה קנ"ה גבי ההוא שתלא (בגמרא קט.) וכתב שכן דעת הר"מ והביא ראיה מהתוספתא וכ"כ שם תלמידי הרשב"א ופירשו התוספתא דה"ק לא יאמר לבניו וכו' אם נתקבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה לפי שהם יכולים לומר לו אנחנו נגמור עבודתו מאחר שכבר נתקבל אביהם כל השכר וכן אם לא נתקבל אביהם כלום אין הבנים יכולים לומר תנו לנו עבודתו ונשלם אותה ותן לנו מה שפסקת עמו אלא שמים מה שעשה האב ונותנין להם שיכול לומר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו ולא דמי להניח פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה דהתם בשאלה דכל הנאה דשואל וכבר זכה בה האב לכל אותו הזמן וזכו הבנים בזכותו אבל בקבלנות שדה שהוא מתעסק במלאכתו של בע"ה יכול הוא לומר לכל אחד מהם אי איפשי בך שתעשה מלאכתי ומכאן ראיה למה שכתב הרמב"ם בשם הגאונים שאחד מהשותפין או מהמתעסק שמת בטל העסק אע"פ שהתנו לזמן ידוע עכ"ל וכתבו עוד דהא דאמר השתא חמשה ומפסידי לי משום מדת חסידות קאמר דאי לאו הכי לא הוה מסלק להו אבל מדינא אפילו לא שבק אלא חד מצי לסלוקי כדתניא בתוספתא וכדברי הרא"ש והוזכר כל זה בדברי נ"י בהמקבל בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן. וז"ל הרשב"א בתשובה מי שהפקיד את שלו ביד אחד להתעסק ומת אין בניו מתעסקין אחריו בו עד זמן העסק שביד אביהם ואע"פ שזכה האב בעסק ליטול ממנו חלק בריוח מפני שיכול לומר אביכם נאמן אצלי ולא אתם וכן נראה מדברי הרי"ף שכתב בפרק המקבל גבי להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכן כתב הרמב"ם בשם הגאונים עכ"ל וכ"כ הריטב"א בשם רבו הרמב"ן ואע"פ שהמרדכי כתב בהמקבל ובפ' הגוזל ומאכיל שפסק רבינו מאיר על המלוה לחבירו למחצית שכר ומת הלוה ואינו רוצה להניח הממון ביד אלמנתו דאם הלוה לו בסתם סתם מלוה שלשים יום והאי עיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון ואם הלוה לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיע נראה לי דאינו יכול להוציא מידה דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד וישאו ויתנו בהם כל ימי משך זמן העיסקא כדאמרינן באלו נערות (לד:) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ומצאתי הר"ר משה מוידבר"ק מספקא ליה דדילמא דוקא גבי שמירת בהמות אבל בעיסקא יכול לטעון הם אינם יודעים להשתדל כמו אביהם וכן משמע בהמקבל רב יוסף הוה ליה שתלא שכיב ושבק חמשה וכו' וריב"א מסופק אם הוא הדין אם שבק זוזי עכ"ל ונקטינן כהנך רבוותא דרבים נינהו: (ב"ה) ואף רבינו מאיר לא אמרה אלא כשיש לו אשה ובנים דכיון דמתחלה על דעתם הפקיד הו"ל כאילו לא מת השותף אבל אם אין לו אשה ובנים מודה רבינו מאיר דבטלה השותפות:
כט סָעִיף לו שאלה לא"א הרא"ש ז"לכלל פ"ט סי' ח' וכתבה רבינו גם בסימן נ"ג: (ב"ה) ויש לגמגם על מ"ש שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם היאך יוכל לברר כן ועוד למה צריך לברר כן שאף אם פרעו והעכו"ם מכחישו ועל ידי כן הוצרך שמעון לפרוע לעכו"ם למה לא יתחייב ראובן לפרוע מיהו קמייתא אפשר לומר שאפשר לברר בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם על ידי שיודה היהודי כן בפני עדים:
ל סָעִיף לח עוד אירע כשהיו שותפין כו' מהרי"ק בשורש כ"ד כתב תשובה זו כלשון רבינו אך בשאלות הרא"ש כתוב שהשותף האחר לא ידע ומיהו גם לגירסת רבינו ומהרי"ק פשיטא שבשעה שהכניסו לשותפות לא ידע חבירו מיהו היכא דידע אח"כ ושתק נ"ל שנתפייס ואינו יכול אח"כ לערער וא"כ מה צורך להרא"ש לומר מטעם שהיה תועלת השותפות תיפוק ליה מפני שידע ושתק לפי גירסת רבינו ומהרי"ק אך לפי גירסת השאלות ניחא:
לא סָעִיף לט עוד שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ח סי"ד:
לב סָעִיף מא ומ"ש ומה שטוענת אלמנת שמעון שהוציאו ראובן וב"ב אחר מות בעלה יותר ממה שהוציאה היא ובני ביתה וכו' כן משמע בתוספות שכתבתי בסימן קע"ז:
לג סָעִיף מז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שהיו שותפין לעשות מרדעות וכו' כלל פ"א סימן י"א: כתוב בתשובות מיימון דספר משפטים סימן י"ח בני כרך קנו ס"ת בס' דינרים והתנו שאם ילך אחד מהכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים והנשארים אומרים שלא יתנו חלקו כי אם לפי מה שקנו בתחלה והשיב שהדין עם הנשארים: [%לט] כתב המרדכי במי שהיה נשוי תשובת הר"מ על עכו"ם שביקש מראובן ושמעון להלוות לו סך מעות ולוי ביקש להשתתף עמהם בחוב ונתרצו וקדם ראובן ונתן מחלקו לעכו"ם ד' זקוקים וחצי ושמעון ולוי לא נתנו עדיין ואמר העכו"ם להם שלא היה צריך ללוות יותר והלך ראובן לשמעון ולוי ואמר אם תרצו לחלוק עמי בחוב תנו לי כל א' חלקו ושמעון נתן לו חלקו ולוי לא נתן לו ונפטר ויש מי שאמר שראובן נוטל שני שלישי הרבית ונחלק עליו הר"מ וכתב דכשנתן ראובן המעות שליחות דכולהו שותפי עבד כיון דמעיקרא נשתתפו בחוב וקבלו הערבות ביחד או אחד בשביל כולם אמנם אם כשתבע ראובן ללוי ליתן לו חלקו אמר איני חפץ ליתן הרי שינה השותפות ונעקר משותפותם אבל אמר תדיר הריני משלם אע"ג דדחה אותו קצת כיון דלא אטרחיה לבית דין ומת בתוך כך קני רווחא וחייב ראובן ליתן ליורשיו והאריך בראיות: [%מ] כתב המרדכי פרק חזקת על ראובן שטען ששמעון היה לו חוב בשותפות ומאותו חוב הניח שמעון לעכו"ם י"ח דינר שיהא מכניס לו חובותיו ושמעון משיב הוצרכתי ליקח מן העכו"ם מה שנתן לי כדי שלא יהא מפסיד כל החוב נ"ל שנדון זה שותפין הוא ושותף כיורד ברשות דמי בכל דבר דלא ברי היזקא וכן פר"ח פרק חזקת שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ואפילו נתייבש האילן מיד פורע חצי היציאה וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות גזילה והכא בנדון זה שמעון הוציא י"ח דינר בהכנסת החוב וידו על העליונה ואם ראובן חושדו שהרבה ליתן בשביל שאר חובותיו הא תנן דשותפים נשבעין בטענת שמא וישבע שמעון שלא פטר מאותם י"ח אלא בשביל חוב זה עכ"ל. כ' המרדכי בפרק בתרא דקמא דנשאל לר"מ על ראובן ושמעון שהיו שותפין בחוב וראובן קבל הערבות ותפסו השר והוצרך ראובן לפטור החוב ושמעון הזמינו לדין בשביל חלקו והשיב נ"ל דאם ראובן לא נתפס אלא בשביל החוב כדי לפטור ב"ח והערבים ודחק אותו לכך שהוא פטור ואם ישבע ראובן שלא נתפס אלא בשביל חוב זה ושנאנס לפטרו פטור וכ"כ הגהות בפ"ח מהל' חובל ומזיק: [%מא] כתב המרדכי בפרק הבית והעלייה יש לפסוק בשותפין שיש להם חוב ביחד ורצה האחד להתרחק ממקומו ולהוליך השטר עמו חבירו יכול לעכב עליו מפני חלקו שאין רוצה להרחיק שטר חובו ממקום קרוב שהוחזק בו עד עתה והו"ל כעליון שבא לשנות (ב"מ קיז.) דאין שומעין לו: [%מב] שמעון ויהודה נשתעבדו מסך מה ללוי מחמת שקיבלו קצת מחובותיו ונדרו לו שאם יהיה עוד מותר ר"ל שיפול עוד דבר מה מהחובות שיתנו לו ואחר זמן הודיעו לו איך יהיה לו מותר וכאשר הגיע זמן הפרעון פרע שמעון ללוי כל הסך שנשתעבדו לו ומת שמעון ולוי תובע ליהודה באמרו כי כל מה שפרע שמעון היה חלקו לבד ומה שעלה יותר מחצי הסך הוא היה המותר שהודיעו ויהודה אומר שפרע בעבור שניהם כדרך השותפין הדין עם יהודה מהרי"ק שורש ק"ב והאריך בדבר: [%מג] כתב הרשב"א בתשובה על שותפין שנשתתפו בסחורה והתנו שיהו חולקים בריוח ובהפסד ועמד אחד מהם וטען הסחורה על בהמתו והלכו שניהם ולערב מתה באבוס שזו ודאי שאלה בבעלים היא שהוא טוען המשוי על בהמתו וכל שטען עליה הרי הוא עם חבירו במלאכתו והביא ראיה דכל שהוא מתעסק במלאכת השואל בין ששאלו בפירוש בין שלא שאלו בפי' בעליו עמו במלאכתו קרינן ביה ועוד שאני סבור שאין זה כמשאיל אלא כמשכיר שהרי שותף כיורד ברשות דמי וא"כ אף זה שהטעין על בהמתו סתם הוא נוטל שכר בהמתו מן הדין מן האמצע אלא א"כ השאילה בפירוש ועוד כתב טעמים אחרים לפטור לנתבע [%מד] מ"מ למדנו מדבריו שאם א' מהשותפין טען מעסק השותפות של בהמתו או נתנו בחנותו למכור סתם הוא נוטל שכר בהמתו או שכר חנותו תחלה ואחר כך יחלקו הריוח או ההפסד שביניהם: ובתשובה אחרת כתב על אחד מהשותפים שלקח מסחורת השותפות בעצת שותפו להוליכה למקום אחר למכרה וכשבאו לחשבון רוצה ליטול מהשותפות הוצאת מזונותיו לא מצאתי מקום לנטילת מזונותיו מהשותפות זולתי אם יש שם מנהג: וכתב עוד על א' מהאחין השותפין שיש בידו ממון וטוען שהוא של אחרים עליו להביא ראיה והביא ראיה לדבר: (ב"ה) ואם הוא חלוק בעיסתו א"צ להביא ראיה כמו שנתבאר בסימן ס"ב: [%מה] וכתב עוד שנשאל על ראובן שמעון ולוי ולאה שנשתתפו במעות להתעסק בחנות ומפני שאין דרכה של אשה לצאת ולבוא ויתרה להם חלק ידוע במעותיה וראובן פשע שלא נכנס בחנות אלא בשעות ולא טרח לצאת ולבוא ולהשתדל בחנות כמו שהתנה עם השותפים וראובן רוצה ליטול חלק כהם והשיב איני רואה בטענת ראובן כלום ומ"מ אם טרח בחנות קצת והרויח מחמת טרחו בחנות אפשר שיטול כנגד השבח שהשביח והכל לפי ראות עיני ב"ד שכל היורד לנכסי חבירו ואפילו שלא ברשות יטול שכר לפי מה שהוא ענין ולפי השבח ובמעות שויתרה לאה תטול חלק ראובן שהיא לא ויתרה לכל אחד אלא השליש ולמה יטלו הם חלקו של ראובן שהרי הם בעצמן טוענים כנגד ראובן שהפסיד החנות מפני שלא נתעסק הוא כדינו בתנות והיא לא ויתרה לשלשתן אלא שיתעסקו שלשתן בעסק החנות והגע עצמך שלא נתעסק בחנות אלא אחד מהם היטול האחד הכל והלא לא השביח האחד כל מה שהיו משביחין כל הג' ולא היתה מעלה שכר כאשר היתה מעלה לג': כתב הריטב"א שאלת ראובן שמעון ולוי שותפין קבלו מעות מיהודה לב' שנים על תנאי שיתן להן יהודה בשכר טרחם שליש ותוך הזמן נפטר שמעון עכשיו טוען יהודה כשהיה שמעון חי היה טורח בעסק השותפות היה השבח יותר ולכן הייתי נותן לכם שליש עכשיו שנפטר אין לכם אלא החלק הנוגע לשניכם מהשליש וראובן ולוי טוענים עכשיו יש לנו יותר טורח שמה שהיה טורח שמעון אנו צריכים לטרוח. תשובה רואה אני את דברי ראובן ולוי גם מה שטענו כיון שמת שמעון ובטל העסק ובטלו התנאים טענתם טענה וכן מפורש בתוספתא וכן ראיתי למורינו הרב דן למעשה בכיוצא בזה משמו של הרמב"ן עכ"ל: [%מו] בתשובות הרא"ש כלל פ"ט סימן א' על ראובן ושמעון ששר אחד חייב להם ממון ושמעון קבל הערבות בלא ראובן ושמעון הלך לדור תתת אותו שר ואינו רשאי לתבוע חובו וראובן מזהירו לגבות החוב ועוד טוען ששמעון דר בלא מס תחת אותו השר בשביל החוב. נראה לי ששמעון אינו חייב לתבוע חובו ולהקניט שר שלו כדי לגבות חובו של ראובן וגם אין לומר ילך למקום אחר לדור שמא אינו יכול להתפרנס במקום אחר כמו באותו מקום אמנם אם הוא פטור ממס עבור אותו החוב אומדין כמה מס היה צריך לתת לשנה ומה שהוא נהנה יתן לראובן כפי חלקו שיש לו באותו החוב: [%מז] עוד לו שם סימן ב' ראובן מכר לשמעון עשרה ליטרין משי והתנה עמו שמשעה שימכרנו שמעון יהיה לראובן חלק ידוע הן להפסד הן לשכר ולקח שמעון המשי ושקלם לאחר זמן כשבא למכרן מצאם חסר חצי ליטרא וראובן טוען נתתי לו המשי במשקל ומה שהתנינו על השכר וההפסד לא על חסרון. והשיב כיון דשותפים הם בין בריוח בין בהפסד גם שותפין הם בכל מיני הפסד וישבע שמעון שלא שלח בו יד ושלא פשע בשמירתו ויפרע חלקו ראובן מהחסרון: [%מח] עוד להרא"ש בכלל הנזכר סימן ד' ראובן ושמעון שהיו אחין ושותפין והלך ראובן בסחורות השותפות ונשבה ופדאו שמעון מהאמצע ומשכה שותפותן ולא היו מקפידים זה על זה ומתו ותבעה אלמנת שמעון שיתנו לה כשיעור פדיון ראובן מן האמצע. והשיב שהדין עמה כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן ואף ע"פ שלא תבעו שמעון כל ימי חייו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה וכתבו רבינו בסוף סימן קע"ז וכ"כ בתשובות הרמב"ן סימן ב' ששותף ההולך בפרקמטיא המשותפת ונשבה אין השותף חייב לפדותו אא"כ המנהג בכך שהכל הולך אחר המנהג וכדברי הרא"ש והרמב"ן כתב העיטור באות ש' שיתוף והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ מהרי"ק בשורש כ"ד וקנ"ה ועיין שם וכ"כ בהגהות מרדכי דבתרא בשם רבינו אליהו מלונטרא ובשם העיטור ודין שליח כתבתי בסימן קפ"ח ועיין בסוף הגהות ראשונות דמרדכי דמציעא: [%מט] עוד לו שם ראובן היו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ובניו תובעים המשכונות ואמר ראובן שהוא תופס אותם בשביל שאמר לו לוי שותף שמעון ששמעון היה חייב להם מדמי השותפות ורוצה לישבע על כך. הדין עם יורשי שמעון וכתבה רבינו בסימן ע"ב: [%נ] עוד לו שם שותפים שהסכימו שילך אחד מהם להביא נשותיהם לכאן והלך ולא רצו לבוא חייב חבירו לפרוע לו חצי ההוצאה: [%נא] עוד לו ראובן ושמעון היו להם ביחד שטרי חובות על עכו"ם והיו מהן ביד ראובן וכתובים על שמו ומהם ביד שמעון ג"כ וכתובים על שמו והיו ראובן ושמעון חייבים מס לקהל וגבו הקהל קצת המס שנתחייב שמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו וגבו ג"כ השטרות שהיו ביד ראובן משל השותפות בשביל מס שלו שהיו סבורים שהיו שלו עתה אומר שמעון לראובן כיון שגבו הקהל שטרות שבידך שהיו בין שנינו ופרעת חובך בהם תפרע לי אתה חלק מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב עדיין מס אותן השטרות שגבו משל שנינו עלה חלק בהם לפרעון מס שלי וחלקך בהם לפרעון מס שלך הדין עם שמעון: [%נב] עוד לו שם ראובן שחכר חכירות ואח"כ נתן לשמעון שיהיה שותפו בריוח והפסד לרביע ולא קנו מידם כי אם הסכמה שהיתה ביניהם ונתן ראובן ללוי שתות החכירות ואח"כ אמר לוי לשמעון כמה חלקך מזו החכירות אמר ליה הרביע השיב לו ראובן אמר לי שאין לך כי אם השתות וגם אמר לי שרצונו שאומר לך זה הענין השיב שמעון אני וראובן יודעים היאך נפל הדבר בינינו וכשבאו לחלוק הריוח לא רצה ראובן לתת לשמעון רק השתות בטענה שאמר ללוי שיאמר לו שאינו רוצה לתת לו אלא שתות השיב שמעון לא אמר לי לוי שום דבר בשליחותך רק סיפור דברים היה בינינו ואפילו היה אומר בשליחותך לא הייתי חושש כי היית יכול לומר לי פנים בפנים כי כולנו היינו ביחד והייתי סבור שבשביל שלא נתת ללוי כי אם השתות לא רצית להודיעו שהיתה חלקי גדולה משלו. הדין עם שמעון שמודה ראובן שנתן לו מתחלה הרביע ואדעתא דהכי נתעסקו בחכירות בשותפות וגם לא אמר לו שחוזר בו מן הרביע ומה שטוען שאמר ללוי אמתלאה גדולה הוא טוען שמעון שלא היה לו להאמינו הלכך נתעסק בשותפות אדעתא דרביע שהתנה לתת לו ואין משיכה בעסק שותפות זה אלא ההתעסקות שחוכרין לאחרים וגובין היא הקניה הלכך יתן לו הרביע כמו שהתנה עמו: [%נג] עוד לו שם על ראובן שקנה סחורה באלף וק"ק זהובים בא שמעון ונשתתף עמו ברביע לריוח ולהפסד ושוב בא לוי ונשתתף עם ראובן ברביע ושוב בא יהודה ונשתתף עם ראובן ברביע והוזלה הסחורה ועמדה על ת"ת זהובים ושמעון ולוי ביקשו מראובן שיפטרם מהשותפות ונתנו לו כל אחד ק"ן זהובים ונמכר הסחורה בת"ת ותבע ראובן מיהודה ק' זהובים מההפסד המגיע לחלקו והשיב יהודה תגבה ק' זהובים שנטלת משמעון ולוי יותר על הפסד המגיע להם נמצא שנמכרה הסחורה בתת"ק אם מתחלה נשתתפו כל ארבעתם יחד היה יכול לומר כיון שא"א להם להסתלק בלא דעתו מה שעשה שם ראובן עמהם שלוחו הוא כדין שותפין שאם היה בו ריוח השכר לאמצע ואם היה בו הפסד אומר לתקוני שדרתיך וכו' אבל בנדון זה לא היה להם עסק עם יהודה אלא עם ראובן ששיתף כל אחד מהם לבדו עמו ומה שעשה לעצמו עשה וא"א ליהודה לומר שבשליחותו עשה ראובן כיון שאין ליהודה עסק עמהם: [%נד] עוד לו שם בתשובה הנזכרת כשארבעה נשתתפו יחד אין אחד מהם יכול להסתלק אם לא שיסכימו כולם בו אבל אם האחד קנה ושיתף אחר עמו ואחר שיתף אחר נסתפק אם הראשון יכול לסלק שום אחד מהם בלא דעת חבירו: עוד לו שם תשובה המתחלת ראובן ושמעון ולוי היו שותפים בגביות ממון כו': אחין שיוצא שטר על שם אחד מהם מי גובה אותו בסימן ס"ב: [%נה] דין שני שותפין שהתנו ביניהם שאם יצטרך החנות למעות יותר על הסך שהניחו בתחלה שכל א' מהם יוסיף כפי הערך ויקח ריוח כפי הערך מהמעות שיוסיף ואם אחד מכניס והשני לא אם יכול ליקח ריוח שלם ובאיזה אופן יחח ריוח מהמעות שהכניס במהרי"ק שורש צ"ז: [%נו] וכתב עוד בשורש הנזכר יכול לטעון עד עתה נתרציתי שלא ליטול כל זכותי כדי להשקיט המריבות מכאן ואילך איני יכול לסבול ולא נאמר כיון שכ"כ זמן לא היה נוטל יותר נראה שהודה שהדין עם שכנגדו: דיני עיסקא בין לענין איסורא בין לענין ממונא כתב רבינו בטור י"ד סי' קע"ז: ועיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ח סימן א' וג' וד' וז': ובדיני שותפין עיין בכלל פ"ט סי' ג' ו' ז' י"ג ט"ו י"ו ובכלל ע"ד סי' י' וי"א: ובתשובות הרשב"א סי' תס"ט ואלף ו' ואלף נ"ז ואלף ס"ג: [%נז] מצאתי כתוב בשם רבינו האי ראובן דאית ליה שותפא במדינת הים וא"ל שמעון כתוב לשותפך דיזבון לי מדעם פלוני ולישדר לי בהדי מאי דמשדר לך מעיסקא וכתב ראובן לשותפיה וזבן ההוא מדעם ושדריה בהדי עיסקא דראובן וטבעה ספינתא וקא תבע ראובן לשמעון לשלומי ליה דמי ההוא מדעם: תשובה דינא לפום תנאיהון אי קביל עליה שמעון דמעידן דמשתדר ההוא מדעם דיליה הוא וברשותיה קאי ואי מיתניס מיניה כבר נתחייב וכד משתבע שותפיה דראובן דשדריה כי היכי דכתב ליה וטבע בים מיחייב בדמיו מאי דמשתבע שותפא דראובן ואי לא קביל אחריותא אנפשיה לא מיחייב דאמרינן מתבע הוא דתבע מן ראובן דלישדר ליה שותפא דכד מטי זבין יתיה מיניה ולא מפקינן בכי האי מימרא עכ"ל: כתב רבינו ירוחם בנכ"ז ח"א המקבל סחורה מחבירו בסכום ידוע למחצית שכר להוליכה למקום פלוני ומה שישוה יותר יחלוקו וקודם שהוליכה זל בכאן יכול לומר מוכר כמו שאם הוקר בכאן לא הייתי לוקח מחצה אלא כמו שישוה יותר למקום שהיה רוצה להוליכה כמו כן עתה שהוזל בכאן אטול חלקי בכל מה שישוה יותר למקום שרוצה להוליכה כי ברשותי הוזלה ואינו יכול לומר מקבל לא יטול אלא כמו שישוה יותר מן הערך שעשיתי עמו בפרק המוכר פירות עכ"ל וצ"ע: עוד שם על ראובן שקבל עסקא מכמה בני אדם ושוב תפסו המושל עם שאר היהודים ולא השיגה ידו כדי גאולתו ולקח מהעיסקא ונתן פדיון נפשו שם סימן ב' ובמרדכי פרק הגוזל בתרא: עוד שם סימן ג' ובמרדכי פרק הגוזל בתרא על ראובן ושמעון [%נח] שהלוו על המשכון והיה המשכון ביד ראובן ותפסו השר ונלקח לו גם אותו משכון ושוב נתפשר עם שר שלו והחזיר לו אותו משכון ושמעון אינו רוצה לסייעו בפדיון המשכון כי אמר ששר שלו מוחזק על של ראובן והוא היה כופהו להחזיר לו המשכון חנם: עוד שם בסימן י"א השיב ר"ת סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון והפקידוהו לעכו"ם אחד לשמרו ואמר שמעון לעכו"ם שישאילהו ללוי והוליכו לוי ונגזל ממנו אם רצה ראובן גבה משמעון ואם רצה גובה מלוי : עוד שם בסי' י"ב שנים מהשותפים שפטרו הב"ח והערבים בלא השלישי חייבים לשלם לו הפסדו ואי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי: עוד שם אמר ראובן לשמעון כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך שמעון ומחל חוב של שניהם חייב לשלם לו חלקו ואם כופר שלא מתל ישבע ויש לו לסייעו לקבל מהעכו"ם: (ב"ה) מ"ש ישבע הוא בשטוענו ודאי דוקא:
א סָעִיף א השותפין שבאין להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור וכו' כיוצא בזה כתב גם הרמב"ם והסמ"ג וכתב במגדל עוז שכן הוא בתשובת הגאונים ע"כ וכן משמע מלשון המשנה פ' מי שהיה נשוי דתנן וכן ג' שהטילו לכיס וכו' דמשמע דבעינן מעשה לגמר השיתוף ואינו נגמר בדיבור אבל המרדכי פ"ק דב"ב בשם הר"ם ובפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת כתבו דגם בדיבור בעלמא בלא קנין סגי כדאמר בר"פ בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ולא כהרמב"ם וסמ"ג ומשמע דאף בריווח דמכאן ולהבא אין כל אחד יכול לחזור בו ומה שקשה ממ"ש במרדכי בפרק השואל דשמעון שקיבל מנה בעיסקא מראובן על מנת שיחלוק עמו כל הריוח אף ממציאה דלא קנה ראובן כיון דלא קנו מיניה יש לומר דלא שייך לומר בההיא הנאה דצייתי אהדדי וכו' אלא בשנים שנשתתפו ועוסקים שניהם בשותפות וכל אחד יניח בשותפות מה שירויח דאינהו ודאי גמרי ומקני אהדדי אבל שמעון שקיבל עיסקא ועוסק לבדו בשותפות ומתנה שיתן כל הרווחים שיגיעו לו אפי' ממקומות אחרים דומיא דמתנה הוא ואינו נקנה אלא בקנין גמור וכן מבואר בדברי המרדכי בפרק השואל ע"ש:
ב סָעִיף ב ומ"ש וכתב הרמב"ם שצריך שיביא כ"א מעותיו כו' כבר כתבתי שכן משמע מלשון המשנה ודעתו שהטלה לכיס לאו כלום הוא אלא בעינן הגבהה: ומ"ש ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני אף כי אין משיבין את האר"י וכו' מ"מ נראה דלענין שיתוף משיכה כזו לאו כלום הוא משום דכ"א צריך שיזכה בכל המעות ואם ימשוך כ"א מעותיו של חבירו א"כ נראה כמו מתנה שזה מקנה לזה וזה מקנה לזה ומעות עצמו יצאו מרשותו ואינן שלו אלא של חבירו ותדע דאל"כ אמאי אינו מקנה כ"א מעותיו לחבירו אגב קרקע אלא ודאי לפי שהיה נראה זה כמו מתנה וכו' כדפי' ונראה דמטעם זה כתב העיטור דס"ל להרי"ף בתשובה דאף בהטלה לכיס בעינן שנתערבו המעות דכל שלא נתערבו כ"א עומד בשלו אך אם הגביהו שניהם את הכיס וא"כ מכ"ש שאם ימשוך כ"א מעותיו של חבירו שאינו זוכה בכל המעות וק"ל. ולפ"ז הא דכתב הרב בכ"מ וז"ל נ"ל דלאו דוקא ויטילו אותם לתוך כיס א' וכו' דה"ה אם כ"א הגביה כיס חבירו שזכה ונתקיים השותפות וכ"כ בחשן המשפט עכ"ל ליתא אלא דוקא שיגביה כ"א כל המעות ואפילו לא יגביהום ביחד אלא בזה אחר זה זכה כל אחד ואחד במעות חבירו לעסק השותפות ולשון הרמב"ם דוקא הוא: ומ"ש ואפי' לא עשו משיכה כו' כ"כ הרמב"ן בחידושיו פ"ק דב"ב לגבי אומנים שהתחילו במלאכה נעשו כשכירים זה לזה. וכ"כ הריב"ש בסימן תע"ו בשם הרמב"ן והרשב"א דא"צ קנין אלא שיתחילו במלאכה וכו' אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהם להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויח כבר אין אחד מהם יכול לחזור בו כמו שהעתיק ב"י אלא דמשמע מדבריהם דבריוח משא ומתן אפילו התחילו לישא וליתן לא קנה הלה אפילו במה שכבר הרויח ויכול לחזור ולומר שלקחו לעצמו. ומכל מקום לדעת הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י אם קנו ממנו אף בריוח משא ומתן אינו יכול לחזור ואפילו בנשתתפו במעות אם נהג שיתופם זמן אחד ונשלטה יד שניהם שלא כדעת הרמב"ן דסבירא ליה שאף בקנין יכול לחזור על הריוח דלהבא וצ"ע דלקמן העתיק ב"י בסימן קפ"ג תשובת הרשב"א שאם התנו כל בעלי חנויות ביניהם שכל הבגדים שיביאו הסוחרים לעיר יהיו כולם שותפים בהם אם לקח אחד על כרחם האחרים יחלקו עמו כדתניא בתוספתא וכו' אלמא אפילו בלא קנין ובריוח דמשא ומתן נמי אינו יכול לחזור. ויש לומר דשאני התם דכל בעלי חניות התנו דכיון שכולם התנו אלימא מילתא כאילו קנו מידן ואפילו הרמב"ם והסמ"ג וכל הגאונים מודים בזה כדתניא בתוספתא להדיא ולא אמרו דבעי קנין או שהתחילו במלאכה אלא בב' ותלתא שהתנו כן וק"ל וכן כתב מהרי"ק ואפילו הרמב"ם והסמ"ג וכל הגאונים מודים בזה כדתניא בתוספתא להדיא ולא אמרו דבעי קנין או שהתחילו במלאכה אלא בב' ותלתא שהתנו כולם וכו' דמהני אפילו בלא קנין אף ע"ג דהוי נמי באתן לך משום דהתם בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדלעיל. אבל באתן לך במתנה בעלמא הוא אי קנה משתעבד אי לא קנה לא ודלא כסברת העיטור שהעתיק בית יוסף לקמן בסימן קצ"ה דאף בתגרי דאתנו אהדדי בקנין כי זביננא לההוא מידי ליהוי שותפות ביננא דקנין דברים הוא וכן באתן לך קנין דברים הוא ע"ש דהא ודאי בקנין דחברו מהני אפי' לא אתנו כולם ואפילו למאן דסבירא ליה דבאתן לך לא מהני קנין כדלקמן בסימן רמ"ה מ"מ הכא איכא למימר בההיא הנאה דצייתי גמרי ומקני לפחות בקנין ואין חולק בזה אלא העיטור ואין להקשות על העיטור שסותר דברי עצמו שאמר דאפילו בלא קנין אין יכול נחזור ומהני תנאה בשיתוף בין מציאה בין דורון כדאיתא בהגה"ת אשיר"י בפרק האומנין ובהגהת מרדכי דבתרא דהתם איירי בנשתתפו בהטלה לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף בכל ריוח בין במציאה בין בכל דבר התם איכא למימר בההיא הנאה וכו' אבל בלא הטלה לכיס כל עיקר ס"ל דלאו כלום הוא ואפילו קנין לא מהני דהוי קנין דברים ודו"ק:
ג סָעִיף ג וכתב הרמב"ם נשתתפו בשאר מטלטלין וכו' וכן אם ערבו פירותיהן וכו' יש להקשות אמאי מהני בפירות עירוב בלא הגבהה טפי מבמעות ובכסף משנה כתב דה"פ אם ערבו פירותיהם והגביהום כל אחד מהם דומיא דמעות עכ"ל ולא נהירא דודאי מלשון הרמב"ם משמע דלעירוב פירות בלחוד סגי אלא נראה דבמעות כיון דאין השכר במעות עצמן אלא בסחורה שיקנו במעות הלכך צריך נמי הגבהה דליהוי היכירא שנשתתפו במעות אלו לישא וליתן בהם בקניית סחורה אבל בפירות שהשכר הוא בפירות עצמן שפיר איכא היכירא בעירוב הפירות בלחוד או בשכירות מקום וכו':
ד סָעִיף ד האומנין שנשתתפו וכו' אין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בעולם יראה מדברי רבינו שהבין מדברי הרמב"ם שאף במה שהרויח כבר יכול כל אחד להחזיק לעצמו דלא היתה שותפות מתחלה כל עיקר ושכ"כ הרמב"ן ב' שהתנו וכו' לא הוי תנאי ואין שום צד במה שיתקיים התנאי וכו' דמשמע דאין התחלה כלל לשותפותם אבל הראב"ד דמדמה אותו לדין עבדים ולאומר יקדשו ידי לעושיהם פשיטא דס"ל דאפילו על להבא לא מהניא חזרה אלא צריכין לקיים השותפות והתנאים עד הזמן שנשתתפו:
ה סָעִיף ה ומ"ה כתב רבינו דמתשובת הרא"ש יראה כדברי הראב"ד וכו' דמתוך מה שפסק הרא"ש דאין ראובן חייב ליתן לשותפין חלקם במה שהרויח כבר בעורות דאלמא ס"ל דצריך לקיים התנאי על כל פנים במה שעבר הוי דלא כהרמב"ם והרמב"ן א"כ הביא רבינו מדבריהם דלא הוי שותפות כלל וכ"א יכול להחזיק לעצמו אף במה שהרויח לשעבר ואין צריך לקיים התנאים שהתנו בתחלת השותפות ותימה שזה סותר מ"ש הריב"ש ע"ש הרמב"ן דמחלק בין הריוח שהרויח כבר קודם חזרה דהוי לאמצע אלא שיכולין לחזור בהם להבא וכ"כ מהרי"ק בשורש קפ"ב על שם הראב"ד בתשובה הפך דברי רבינו שהראב"ד חולק על הרמב"ן ושהרמב"ן והרמב"ם תופסין שיטה אחת דאף במה שכבר הרויחו יכול כל אחד להחזיק לעצמו. עוד צ"ע דלמאי שכתב מהרי"ק בשורש עשרים דאף להרמב"ם דוקא בתחלת השותפות הצריך נתינת מעות וכו' אבל היכא שכבר היו שותפין מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכו' דא"כ מנ"ל לרבינו דהרא"ש בתשובה פסק כהראב"ד הלא דברי הרא"ש אינם סובבים אלא על התנאי שהסכימו בו בשעה שהיו כבר שותפים דמודה ביה הרמב"ם דקיים הוא בלא קנין לפי דעת מהרי"ק איברא דב"י כתב כאן ובכ"מ דאין נ"ל שהרמב"ם יסבור כך עד כאן לשונו. ולפענ"ד דדברי מהרי"ק נכונים דהיכא דכבר היו שותפים מקודם כל תנאיהם בשותפות השנייה קיים אפילו לא חזרו והטילו לכיס דכבר הוא קיים במה שהטילו לכיס בהתחלת השותפות בראשונה אלא שעכשיו הוסיפו תנאי או שינוי התנאים בלבד וכן הדין באומני' שכבר נתקיים השותפו' כשהתחילו במלאכה בראשונה והרמב"ם לא אמרו אלא דבהתחלת השותפות אם לא עשו השותפים או האומנין קניין בכל דבר ודבר לפי קניינו יכולין לחזור בהן מיד וגם אם כבר הרויח כל אחד לעצמו אין חייב ליתן לחבירו חלק בריוח אם רצה לחזור מן השותפות וכך הם דברי הרמב"ן שהביא רבינו ב' שהתנו ביניהם וכולי והיינו כל זמן שלא הטילו לכיס ובאומנים כל שלא התחילו במלאכה יכולין לחזור בהן אבל בהטילו לכיס ואומנים שהתחילו במלאכה לא מצו לחזור בהן במה שכבר הרויחו אבל על להבא יכולין לחזור בהן וכמ"ש הרמב"ן להדיא בחידושיו פרק קמא דב"ב הביאו ב"י ודברי הריב"ש ישרים וברורים דהרמב"ן מחלק בין לשעבר ובין להבא וגם רבינו סובר כך אלא דיראה לו מדברי הרא"ש דס"ל כהראב"ד דלא בעי באומנים התחלת מלאכה אלא מיד כשהסכימו להשתתף על תנאי כך וכך נשתעבד גופו ולא מצי לחזור בו כלל אע"פ שלא התחילו במלאכה ודקדק כך רבינו מדאמר בשאלה ראובן ושמעון ולוי שהיו בכל דבר שותפים וכו' ואחר זמן הסכימו וכו' והרא"ש השיב הדין עם ראובן דכיון שהוציאו מלאכת ידם בסתם וכו' משמע דבהסכמה בלחוד סגי שלא היה דעתם בהסכמה על הרצענות בלבד אלא על כל מה שירויחו במעשה ידיהם וכו' דאי איתא דבעינן קנין דוקא היה לו להרא"ש לתלות פסק דינו במה שעשו קנין בתחילה מדלא הזכיר בדבריו קנין אלמא דס"ל דאף בהתחלת השותפות לא בעינן קנין אלא בהסכמה לחוד נשתעבד גופו וכהראב"ד מיהו ודאי דברי הראב"ד אינן אלא באומנים שעל זה בלבד השיג על הרמב"ם אבל בשותפים דמשא ומתן לא השיג ומודה דבעינן הטלה לכיס ולפי זה ניחא דמ"ש מהרי"ק ע"ש הראב"ד בתשובה דיכולין לחזור בו מכאן ואילך אינו אלא בשותפין במשא ומתן אבל באומנים אין יכולין לחזור בהן כלל גם דברי הריב"ש ע"ש הרמב"ן אינו אלא באומנים דהתחילו במלאכה דמחלק בין לשעבר ובין להבא אבל בשותפין במשא ובמתן כשאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו לא קנו וכמו שהוא מפורש בדברי הרמב"ן בחדושיו ומשמע ודאי דבעינן הטלה לכיס לד"ה והשתא ניחא דלא קשיא כל עיקר:
ו סָעִיף ו שמו הדבר שנשתתפו בו וכו' כך הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שותפין:
ז סָעִיף ח שנים שנשתתפו יחד וכו' פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולאו דוקא השכר לאמצע דה"ה נמי ההפסד לאמצע וכדמשמע בסוגיא דמותבינן עליה מדתנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין ופי' רש"י כל אחד וא' נוטל בשכר והפסד לפי מעותיו ומשני הותירו זוזי חדתי וכו' אבל פחתו ממש זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה וכן פי' רש"י והרי"ף כתב להדיא בדברי שמואל פיחתו או הותירו השכר לאמצע אפשר שכך היה גורס וכל זה דלא כמ"ש הראב"ד ומביאו רבינו לעיל סימן צ"ג סעיף כ' ועיין במה שכתבתי לשם בס"ד: ומ"ש בשם הרמ"ה ה"מ בגוף הממון וכו' נראה דדייק לשון פיחתו או הותירו משמע דהשכר וההפסד בא מחמת משאן ומתנן בממון זה וטעמא דנשתתפו סתמא קאמר דלא התנו כלום הלכך אנו אומדין דעתן דהסכמתם הוא שיטול כל אחד ואחד חצי הריוח וחצי ההפסד הבא מכח משא ומתן שכן דרך כל המשתתפין סתם אם לא שמתנים לחלוק הריוח לפי מעותיהן וכן ההפסד ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא שיחלקו השכר וההפסד בשוה וכדכתב הרא"ש ומביאו ב"י אבל בנפסד הכל שאין הפסד זה מכח משא ומתן אלא כגון שעמדו אנסים ונטלו הכל וכיוצא בזה מאונס שריפה ושאר אונסין ודאי לא נשתעבד מן הסתם לשלם מביתו כל זמן שלא התנה בפירוש וכ"כ בתשובה להרמב"ן סימן ב' ולפי זה נראה באין ספק דגם הרמ"ה מודה בראובן שהטיל לכיס ת' ושמעון ר' והפסידו ת"ק דישלם שמעון חמשים מביתו שהרי אנו אומדין דעתן שהסכימו שיטול כל אחד חצי הריוח וחצי ההפסד הבא מכח משא ומתן שכן דרך כל המשתתפין סתם שעיקר הדבר תלוי באומד הדעת וכן פסק הרמב"ם פ"י מהלכות שותפין ומביאו רבינו לעיל בסימן צ"ג סעיף ב' ומשמע שאין הרמ"ה חולק עליו מדלא כתב דברי הרמ"ה למעלה דחולק אדברי הרמב"ם והכי משמע להדיא מלשון הרמ"ה שכתב לפרש דברי עצמו כגון אם נשתתפו זה ק' וזה ר' ונפסד הכל וכו' דלא היה צריך לפרש כך אם לא דבא להורות דדוקא בכה"ג דנפסד הכל דלא בא ההפסד מכח משא ומתן אלא נפסד הכל ע"י עכו"ם אבל הפסד הבא על ידי משא ומתן משלם מביתו וכדברי הרמב"ם וע"ל במ"ש לשם בס"ד: פי' רבינו חננאל ורב אלפס הא דאמר השכר לאמצע וכו' כבר הביאו ב"י טעם מחלוקת זה: ומ"ש דוקא כשלקחו שור לחרישה וכו' כלומר דוקא בשמכרוהו חי כי אז אין חילוק דאפילו לקחוהו בתחלה לטביחה ואם היה נחלק לאבריו היו חולקין לפי מעותיהם מ"מ עכשיו שמכרוהו חי חולקין בשוה ואצ"ל אם לקחוהו לחרישה ומכרוהו חי ועוד נראה הא דנקט לקחוהו לחרישה אף על גב דלא איצטריך כדי למידק מינה אבל אם טבחוהו אף על פי שמתחילה לקחוהו לחרישה לא אזלינן בתר לקיחה אלא הכל הולך אחר החתום שאם סופו שמכרוהו חי חולקין בשוה ואם סופו ששחטוהו חולקין לפי מעות ודעת ר"י והרא"ש הביא ב"י טעמייהו עיין עליו כי האריך: כתב הרמ"ה וכו' אבל אם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי המעות ואפילו אם נזדמן וכו' נראה דה"ק לא מיבעיא אם עלה בו ריוח אחר זמן החלוקה כפי הנהגת המשא ומתן שקונין במקום הזול ומוכרים במקום היוקר והלקיחה והמכירה הכל היה אחר זמן החלוקה דפשיטא דחולקין לפי המעות שהרי הריוח לא הגיע אלא ממשא ומתן של מעות לאחר שהגיע זמן החלוקה אלא אפילו קנו סחורה קודם שהגיע זמן החלוקה ולא נזדמן שיכולין למכור אותה סחורה שיהא להם ריוח עד אחר זמן החלוקה שאז נתייקרה אותה סחורה והוה אמינא כיון שקניית אותה סחורה קודם שהגיע זמן החלוקה השכר הוא לאמצע קמ"ל דלא. אי נמי ה"ק אלא אפילו נזדמן על ידי סיבה דלא הוי שכיחא שמכרוהו לאותו עסק ביוקר גדול דהו"א כיון דריוח זה אינו מצד המשא ומתן במעות אלא ע"י הסיבה מבחוץ דלאו הרגילות תלינן במזל דידהו והריוח לאמצע ולא לפי המעות קמ"ל דכיון דהיוקר לא הגיע אלא לאחר שהגיע זמן החלוקה כל אחד נוטל לפי מעותיו:
ח סָעִיף ט לקח כל אחד פירות וכו' ברייתא לשם לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו: ומ"ש ואפילו אם נשתתפו במעות וכו' שם אוקמוה למתניתין דחולקין לפי מעותיו הותירו זוזי חדתי פחתו איסתרא דצוציתא ופי' הרמ"ה וכו' זהו פי' למ"ש בגמרא הותירו זוזי חדתי וכו' כלומר היתרון היה ע"י שהמלך גזר ליקח זוזים חדשים והזוזים הישנים שנשתתפו בהם כל זוז ישן הוא שוה שני זוז חדש דהיינו הוקר המטבע. ופירש פחתו איסתרא דצוציתא שנפסלה המטבע הישנה ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת קושר מהם שם וכו' כפירוש רש"י דהיינו הוזל המטבע ומשם למד הרמ"ה דה"ה אם הטיל זוזים פסולים וכו' א"נ הרמ"ה מפרש גם כן פירוש אחד הותירו זוזי חדתי היינו שאותם זוזים חדשים שאינם יוצאים שנפסלו הותירו שהכשירה המלכות פי' פחתו שהטילו בכיס היוצאים ונפסלו דעושים מהם רפואה למכה ברגלו וכו': אבל רש"י פי' וכו' כיון שלא הרויחו אלא חילוף המטבע כצ"ל וכן הוא באשיר"י: ומ"ש וכן פי' ר"י כן הוא לשם בתוס' וכתבו עוד דהאי הותירו זוזי חדתי לאו לאפוקי עתיקי דבהזהב מוכיח בכמה דוכתי דישנים יוצאים בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי איסתרא דצוציתא ושהם ישנים יותר מדאי עכ"ל: (י) וכתב עוד הרמ"ה וכו' כיון דלא אישתני גופא דממונא חולקין לפי המעות פירוש דוקא היכא דלא נגנבו או אבדו אלא מקצתו התם הוא דחולקין לפי מעותיהם כיון דלא אישתני גופא דממונא דאי הוה אישתני ההפסד הוא לאמצע כיון דלא נפסד הכל אבל בנפסד הכל אינו חייב לשלם מביתו כדכתב הרמ"ה גופיה לעיל בסעיף ח': כתב ב"י דבשערי רב אלפס כתוב דבנשתתפו סתם זה מנה וזה מאתים והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם לא שינו ממה שהתנו השכר לאמצע אבל שינו לעסוק בדבר אחר השכר וההפסד לפי מעותיהם והיינו דקאמר בגמרא מסתברא מלתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה נוטלין לפי מעותיהן עכ"ל ודחה ב"י דבריו מאחר שבהלכות לא כתב כך האלפס והרב מהר"ם איסרלס כתב על הב"י וז"ל ולי נראה דמכל מקום הדין אמת דלא גרע מהיכא דעלה בו ריוח לאחר זמן החלוקה שחולקין לפי מעותיהם כדכתב הרמ"ה גופיה לפי דתחלת השותפות לא הוה אדעתא דהכי וכ"ש בשינוי ממה שהתנו עכ"ל וכן פסק בהגהת ש"ע סעיף ו' ע"ש: כתב ב"י תשובת הר"ש בר צמח באחד שאמר לחבירו שיסייעו לגבות חוב ויתן לו שליש בריווח וגבו החוב ואח"כ קנו סחורה באותן דמים ופסק דיתן לו שליש בריוח דגביית החוב כפי התנאי ומה שהרויחו אח"כ יחלוקו בשוה כדין ב' שהטילו לכיס והשיג עליו ב"י דאינו נוטל בשאר רוחים אלא כמו פועל בטל או כמו שהוא מנהג לתת למי שמסייע לחבירו בסחורות ואינו משום קרן עכ"ד והר"מ איסרלש חולק דאם קנו אחר כך הסחורה אדעתא דשותפות הריוח מן הסחורה לאמצע שהרי השליש מן הריוח שהגיע לו מן החוב הוי קרן שלו והוה ליה שנים שהטילו לכיס וכמ"ש הרשב"ץ. אבל אם אינו אלא מסייע לחבירו שקנה הסחורה אין לו בריוח הסחורה כלום אלא נותן לו כמה שנותנין למסייע לחבירו כמ"ש ב"י וכן פסק בש"ע סעיף ז':
ט סָעִיף יא השותפין שומרי שכר הן מימרא דשמואל פרק חזקת וכדמוקי לה רב פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר אבל שמרו ביחד שמירה בבעלים הוא ופטור דאף על גב דבעליו עמו לא ישלם בשואל כתיב יליף מיניה שאר שומרים כדאיתא פרק השואל וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וא"ת הא פשיטא דש"ש הוא דבשביל שחבירו ישמור לו היום גם חלקו הוא שומר למחר לחבירו גם חלקו תירץ רשב"ם דסד"א דש"ח הוא דבלאו חלק חבירו היה צריך לשמור את שלו ושמירה אחת היא בין הכל ולא ליהוי ש"ש קמ"ל: ומ"ש ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו וכו' כ"כ לשם התוספות וע"ל בסוף סי' רצ"א:
י סָעִיף יב האחין שהן שותפין וכו' בפ"ק דב"ק דף י"א אר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין וכו' ופי' רבינו דהאחין היו שותפין דאם לא כן היאך יעלה על הדעת להלביש עצמו או בניו ובנותיו מהממון שירשו כולם מאביהן הלא גזלן הוא אבל אי מיירי שהם שותפין מחלי אהדדי מן הסתם כל זמן שלא מיחו ומש"ה כתב רבינו כיון דהטעם הוא דשותפים מחלי אהדדי א"כ ה"ה בשאר שותפין ולא נקט ר"א אחין אלא לפי שסתם אחין הן משותפים מקמי חלוקה: ומ"ש רבינו יכולין כל א' למחות וכו' כן כתב לשם התוספות והרא"ש ובספר בדק הבית כתב ב"י וז"ל ולי נראה שאין מזה הכרע לומר שיהא דין השותפין כדין האחין לענין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין ולא לענין התוספתא שהביא מגיד משנה עכ"ל והרב בהגהות כתב מיהו נ"ל דאזלינן בזה אחר המנהג עכ"ל וע"ל בסימן רפ"ו ובמ"ש לשם בס"ד:
יא סָעִיף טז כתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה וכו' כל זה למדו מהא דאיתא פרק הגוזל קמא בברייתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהם שעורים וכו' ויתבאר בסימן קפ"ג סעיף ו' בס"ד: ואם קנה נבילות או טריפות כתבו רבינו בסימן קפ"ב סעיף ב' והיה ראוי לכתבו כאן: כתב בית יוסף דהשותף אין לו להתעסק בממון עצמו בסחורה אחרת ומ"מ אם נשתתף עם אחד בממון עצמו השכר והפחת הכל לעצמו ולא אמרינן כיון שלא היה רשאי להתעסק בסחורה אחרת א"כ אם היה שם שכר יהא לאמצע קמ"ל דלא ומדברי הרמב"ם למד כך:
יב סָעִיף יז שאלה להרא"ש ראובן וכו' תשובה זו כתבה רבי' בקיצור סוף סימן צ"ג ע"ש:
יג סָעִיף יח עוד שאלה יעקב ושמעון בנו וכו' עד הלכך מה שטוען איני יודע בשיתוף אבי עמך אינו טענה עד כאן משמע להדיא שחייבו לתת לו גם הריוח ותימה שהלא מפורש בתשובת הרא"ש שאם אין מפורש העיסקא בשטר אלא שטר חוב סתם על סך כך וכך אינו יכול ליקח ממנו ריוח וכ"כ רבינו בי"ד סימן קע"ז וז"ל וכן לא יכתוב עליו ש"ח דכיון שאינו מפורש בשטר שהיא עיסקא א"כ הו"ל הכל מלוה וקרוב לשכר ורחוק להפסד אפילו התנו ביניהם בע"פ שיחלקו הריוח ביניהם לא מהני דבתר שטרא אזלינן והו"ל כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה ואינה נדפסת בדפוסים הישנים וז"ל כל הריוח שהרויח אח"כ הוא ריבית דרבנן כיון שלא נכתב בשטר שנתנו המעות לעיסקא אלא ש"ח גמור והוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דיהודה בטוח במעותיו כיון שהשטר בידו ואפילו התנו בע"פ שיחלקו הריוח וההפסד מ"מ כיון שלא נכתב התנאי בשטר ויוכל יהודה לגבות כל הממון בשטרו אף אם יפסיד כולו אסור לו ליקח מן הריוח כלום דבתר שטרו אזלינן ולא בתר דברים שבע"פ כדאמרינן בפ' א"נ אמר רבא לית הלכתא כטרשא מחוזנאי דזקפא רווחא אקרנא וכתבו בשטרא דמי יימר דהוה רווחא א"ל מר בר אמימר אבא עביד הכי וכי אמר ליה לא הוה ריוח מהימן להו א"ל תינח כל זמן דאיתיה בחיים אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי אלמא אף על פי שהסוחרים היו מכירין בעניינו וכשהיה א"ל שלא היה ריוח כ"כ היה מאמין להם או היה מתנה עמהם בע"פ כי דבר ברור היה שלא היה נוטל מהם יותר ממה שהרויחו אפ"ה היה אסור כיון שאין התנאי שבע"פ מועיל אחר מותו דבתר שטרא אזלינן וה"נ כיון שיכול לגבות כל החוב בשטרו אף על פי שהתנה ע"פ לחלוק ההפסד בתר שטרא אזלינן ואסור לחלוק בריוח עכ"ל ומתשובה זו למד רבינו הא דכתב בי"ד דאפילו התנו ביניהם ע"פ וכו' כדלעיל ונראה בעיני דס"ל לרבינו דדוקא בהתנו ביניהם בעל פה שלא בעדים מטעמא שכתב דאין התנאי שבעל פה מועיל אחר מותו כו' אבל הכא דהתנאי היה בפני עדים ומועיל אחר מותו דינו כאילו היה מפורש התנאי בשטר ואין כאן איסורא ריבית אם נתנו יעקב בחנות ומ"ש הרא"ש בתשובתו זאת ועוד אני אומר שע"י השטר הכל מתברר וכתב ומסיק דאם הוא שט"ח ריבית היא היינו דוקא בדליכא עדים והכי משמע לשונו דכתב ועוד אני אומר וכו' כלומר אפילו ליכא עדים נמי הכל מתברר על ידי השטר וכו' ולפי זה ניחא דביורה דעה כתב הדין בהתנו ביניהם בע"פ בלא עדים וכאן כתב היכא דאיכא עדים ושני הדינים אמת וישר והכי נקטינן:
יד סָעִיף כ אחד מהשותפין וכו' הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שותפין ונראה דשורש דין זה הוא מטעם דאנן סהדי שמן הסתם לא נשתתפו אלא על דעת זה שלא יהיו מעותיו תלוין בספק אם לא התנו מתחלה:
טו סָעִיף כא אחד מהשותפין וכו' ה"א בפ' כל הגט ומייתי לה האלפסי בפרק המקבל וכתב עלה ושמעית מינה דלא אמרינן דשותפא מעכב אשותפיה בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא אבל לעולם לא קאמר עכ"ל:
טז סָעִיף כג וכתב עוד הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם וכו' עד מרויחים יותר מהאחד כל זה הוא לשון הרמב"ם בפ"ד מה' שותפין וה"א בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא נפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה וכו' ומפרש הרמב"ם דר"ל שנים שעשו שותפות ביחד ואף ע"ג דרש"י פירש שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית וכו' וכן פי' התוספות והיו גורסים הני בי תרי דקבלו עיסקא בהדי הדדי וכן פירש בנ"י וכתב עוד נ"י דשנים שעשו שותפות כל אחד ואחד לא גרע מפועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום ויכול ג"כ לחלוק בתוך הזמן דכיון דהוא גופיה לא משתעבד נכסוהי נמי לא משתעבדי טפי מגופיה מ"מ אין כן דעת הרמב"ם אלא מפרש הך הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דפ' המקבל כי הך דפרק אלו מציאות סוף (בבא מציעא דף ל"א) איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי וכי הך דפרק איזהו נשך (דף כ"ט) הנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דמיירי שעשו שותפות ביחד וכמו שפי' להדיא האלפסי בפרק המקבל וס"ל דכיון שעשו שותפות לזמן אינן יכולין לחלוק שלא מדעת חבירו תוך הזמן ואינו דומה לפועל אצל בעל הבית דהוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אבל שני שותפין כ"א אדון לעצמו ועובד לעצמו וכיון דליתא לטעמא דכי לי בני ישראל עבדים בשני שותפין השתא ודאי כל תנאי שבממון קיים ואין אחד מהם יכול לחזור תוך הזמן ודלא כמ"ש נ"י והכי משמע להדיא מדברי התוספות בפ' המקבל דדוקא בי תרי דקבלו עיסקא מאדם אחר אין אחד יכול לכוף לחבירו לחלוק עמו תוך הזמן אבל יחיד דמקבל עיסקא מבעה"ב המקבל יכול לחזור בו מטעם דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום אבל בעה"ב אינו יכול לחזור וכן פסק הרא"ש הביאו רבינו בסמוך סעיף כ"ח אלמא משמע דוקא יחיד שקבל מבעה"ב אבל שני שותפין אינן יכולין לחזור תוך הזמן שלא מדעת חבירו דאל"כ הו"ל לאשמועינן רבותא דאפילו שני שותפין יכול לחזור כ"ש יחיד המקבל עיסקא מבעה"ב הנה אפילו התוספות והרא"ש דמפרשים כפי' רש"י דהך דהנהו בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי מיירי בשני קבלנים שקבלו מבעה"ב אפ"ה לא כתבו שיש לו דין פועל אלא ביחיד שקבל מבעה"ב לא בשנים שנשתתפו יחד השתא ניחא דלהרמב"ם לא קשיא דהוא מפרש להך דהני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי דאיירי בשנים שנשתתפו ואין להם דין פועל אלא אינו יכול לחזור תוך הזמן והכי נקטינן דבזה מודה אף הרא"ש דלא כב"י שכתב כאן וז"ל ותמהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חולק עליו וכ"כ ב"י עוד בסמוך סעיף כ"ח ולא דק כאשר יתבאר בסעיף כ"ח וסעיף ל"ג בס"ד גם לא כנימוקי יוסף וכן כתב הגהות מיימוני בשם התוס' פ"ה דשותפין ומביאו ב"י והכי מוכח מדברי הרמ"ה בסימן זה סעיף ח':
יז סָעִיף כד נשתתפו סתם וכו' כתב ב"י דכך הוא מפרש עובדא דרב ספרא ואיסור ועובדא דתרי כותאי דפלוג חד בלא דעת דחבריה דבנשתתפו סתם היו המעשים הללו ואינו הכרח לפרש כך דאיכא למימר דעובדא הוי שהגיע הזמן של שותפות אי נמי הגיע זמן מכירת הסחורה כדכתב הגהת מיימונית בשם התוס' הבאתים בסמוך: היה זמן ידוע וכו' כבר כתבתי דה"א פרק כל הגט: ומ"ש ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן וכו' ה"א בהך מימרא דהמקבל הני בי תרי דעבדו עסקא בהדי הדדי וכו' דמפרש הרמב"ם בשני שותפים כדפירשתי בסמוך:
יח סָעִיף כו היה עליהם חוב לאחר וכו' נראה דדין זה דוקא בנשתתפו סתם אבל בנשתתפו עד זמן קצוב והגיע סוף הזמן אפילו הם אחראין וערבאין זה לזה חולקין ואין חבירו יכול לכופו לישא וליתן עמו אחר שעבר הזמן הקצוב ואם מתיירא כל אחד מחבירו שישמיט עצמו מלפרוע חלקו בחוב חייב כל אחד להניח משכון ביד שליש המרוצה לשניהם שיהא כל אחד בטוח מחבירו שישלם חלקו בחוב כשיגיע הזמן והכי משמע להדיא מדברי הרמב"ם דהיה עליהם חוב לאחר לא קאי אלא אנשתתפו סתם אבל בש"ע הפסיק בין דין נשתתפו סתם לדין זה דהיה עליהם חוב לאחר בשאר חילוקי דינים ומובן דדין זה דהיה עליהם חוב לאחר קאי נמי אנשתתפו עד זמן קצוב וכך הבין מהרו"ך וליתא: וא"א הרא"ש כתב וכו' כלומר להרמב"ם אין חולקין בחובות אלא מניחין אותם עד זמן שיפרעו החובות ואז חולקין במעות אבל להרא"ש חולקין אף בחובות חוב זה כנגד חוב זה ויפילו גורל ואם אין בו שיעור חלוקה דהיינו שאין שם אלא שטר אחד אי נמי שטר אחד סכומו גדול ובטוח ואחד סכומו קטן ואין בטוח אין בהן דין חלוקה וכיוצא בזה חולקין בגוד או איגוד והרב בספר ב"ה כתב דאפשר דגם הרמב"ם מודה דאם רצו לחלוק מיד בשטרות ובחובות חולקין כהרא"ש אלא דלא נחת הרמב"ם אלא לומר שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק עד שיגבו החוב אלא חולקין מיד וכו' וה"ה דיכולין לחלוק בשטרות מיד וחדא מינייהו נקט והכי נהוג לחלוק השטרות כדברי הרא"ש:
יט סָעִיף כז הנותן מעות לחבירו וכו' הם תשלום דברי הרמב"ם שכתב רבינו בתחלה וכתב עוד הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם וכו' אלא שהפסיק באמצע דבריו ואמר דהרא"ש פוסק דיכולין לחלוק בשטרות דלא כהרמב"ם ועכשיו חזר וגמר סוף דברי הרמב"ם וכתב עליו וכ"כ א"א הרא"ש המקבל עיסקא וכו' עד אבל הנותן אינו יכול לחזור בו דהבין רבינו מדברי הרמב"ם שכתב הנותן מעות לחבירו וכולי אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו הממון וכו' דמשמע דווקא הנותן אינו יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו דאל"כ הו"ל להרמב"ם לומר דאין הנותן ולא המקבל יכולין לחזור בהם אלמא דוקא הנותן אינו יכול לחזור אבל המקבל יכול לחזור וכדעת הרא"ש ולא כתב הרמב"ם דבהתנו ביניהם זמן קצוב דכ"א ואחד מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן וכו' אלא בשני שותפין שכל א' נותן מעותיו ונושאין ונותנין ביחד אבל בנותן ומקבל נותן הוא דאינו יכול לחזור אבל המקבל יכול לחזור בו וכדעת הרא"ש הוא ג"כ דעת הרמב"ם דלא כב"י שוב ראיתי בספר ב"ה דהב"י חזר בו ממ"ש כאן ועיין במ"ש בסמוך סעיף כ"ג ולקמן סעיף ל"ג:
כ סָעִיף כט שני שותפין שיש להם תביעה וכו' מימרא דרב הונא ס"פ מי שהיה נשויוכל זה שכתב רבינו עד ולא להרויח כתבו רבינו לעיל סוף סימן קכ"ב וצ"ע דכאן כתב ואלמלא שאין לי להכריע ולמעלה הכריע ואמר ומסתברא כדברי הרמב"ם:
כא סָעִיף לא כתב הרמ"ה דה"ה ב' שותפין וכולי נראה דהרמ"ה דקמפרש להא דא"ר הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קעביד דבין דהשותפים או האחים תובעים לאחר ובין שהשותפים נתבעין כיון דאיתיה במתא איבעי ליה למיתי לדינא בהדי שותפיה ומדלא אתא ודאי ניחא ליה במה שטען זה בשבילו ושליחותיה קעביד והכי משמע מפרש"י שכתב בסתמא ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב וכולי וכל זה דלא כמ"ש במרדכי פרק מי שהיה נשוי ע"ש ראבי"ה וכמה גדולים דבשותפים נתבעים לא אמרינן מיבעי ליה למיתי ושליחותיה קעביד והעתיקו ב"י לעיל בסימן קכ"ב מיהו צ"ע דלמאי שכתב הרמ"ה ודוקא בממונא דלא מיחסר גוביינא וכו' א"כ לפי זה כ"ש בשותפין תובעין דלא גבינן מיניה דחברים במידי דמחוסר גוביינא אע"ג דשליחותיה קעביד עד דקאי בהדיה לדינא וא"כ לא ס"ל להרמ"ה הא דכתב רבינו לעיל ונותנין עליו פסק דין ויורדין לנכסיו דמשמע הלשון דאף במידי דמחוסר גוביינא גובין ממנו והא ליתא להרמ"ה אפילו בנתבעין:
כב סָעִיף לב אחד מהשותפין שבא לחלוק בלא דעת חבירו וכו' עד אלא בב"ד הכל תלמוד ערוך בפרק אלו מציאות בעובדא דאיסור ורב ספרא ובפ' איזהו נשך בעובדא דתרי כותאי ע"ש:
כג סָעִיף לג וכתב ה"ר ישעיה וכו' ואין זה כדברי הרמב"ם וכו' גם פה כתב ב"י דדעת התוספות והרא"ש דלא כהרמב"ם וסוברים דיכול שותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכן דעת נימוקי יוסף וליתא אלא דעת התוספות והרא"ש הוא כדעת הרמב"ם כדלעיל סעיף כ"ג ובסעיף כ"ז והכי נקטינן כרוב הגאונים דהוא גם כן דעת הראב"ד וכך כתב האלפסי פרק המקבל והמרדכי פרק מי שהיה נשוי ומביאו בית יוסף דלא כנימוקי יוסף והר"ר ישעיה: ואם חילק וכו' ולא נהירא לי וכו' הב"י השיג כאן ואמר דהו"ל כדין נותן לקנות חטים וקנה שעורים דהשכר לאמצע והפסד לו לעצמו אבל בספר בדק הבית חוזר בו וכתב ומ"מ מדברי הרמב"ם פ"ה דשותפין נראה שאם חילק בפחות מג' לא עשה ולא כלום משמע שדינם אחר החלוקה כקודם חלוקה כי החלוקה בטילה מעצמה עכ"ל וכן פסק בש"ע סעיף י"ח בסתם דאם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום עכ"ל:
כד סָעִיף לה כתב הרמב"ם מת א' מהשותפין וכו' ספ"ה דשותפין וכ"כ הרא"ש פרק המקבל גבי ההוא שתלא וכו' וכתב שכן דעת רבינו מאיר והביא ראיה מתוספתא וכתב שם נמוקי יוסף שכך דעת הרמב"ן והרשב"א וכן כתב הריטב"א בשם רבו וכתב עוד בית יוסף סוף סימן זה ע"ש הריטב"א שכן כתב בתשובה עיין במחודשין סעיף מ"ו אלא דיש לתמוה דהמרדכי בפרק הגוזל בתרא והמקבל כתב ע"ש רבינו מאיר במי שקבל בעסקא ויש לו אשה ובנים ומת דאין הנותן יכול להוציא מידה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וזה סותר למ"ש הרא"ש בשם רבינו מאיר ובספר בדק הבית תירץ קצת וזה לשונו ואף ר"מ לא אמרה אלא כשיש לו אשה ובנים דכיון דמתחלה ע"ד הפקיד הו"ל כאילו לא מת השותף אבל אם אין לו אשה ובנים מודה ר"מ דבטלה השותפות עכ"ל ואין נראה לי לסמוך על תירוץ זה לענין פסק דין דאף ע"ג דהמפקיד מפקיד ע"ד אשה ובנים אינו אלא לענין שמירה אבל להריוח יכול לטעון הם אינם יודעין להרויח כמו אביהם ותו דאפילו את"ל דרבינו מאיר מחלק בכך מ"מ שאר כל הגאונים כתבו בסתם דבטל השותפות והעסק ולא חלקו הלכך הכי נקטינן דאפילו יש לו אשה ובנים מתבטל השותפות מיהו נראה הבו דלא לוסיף עלה דוקא בשותפות כיון שנים שהטילו לכיס או נשתתפו במלאכה וכן במקבל עיסקא אבל שנים שחכרו חכירות מן השר או מן המלך כגון אורנדא וריחים וכיוצא בזה שכל אחד זכה בחלקו בכתב שנתן השר לשותפים אם מת אחד מן השותפין אין השני יכול לדחות את האלמנה והיורשין מן אותו חכירות דמאי חזית שהם ידחו מפניו ידחה הוא מפניהם אלא הדין הוא השותפות קיים ודמי ממש להניח פרה שאולה דמשתמשין בה כל ימי שאלתה ואם טוען שהאשה והבנים אינן יודעין להשתדל בחכירות ונתמעט הריוח הרי הדין ביניהם וכך הורתי הלכה למעשה:
כה סָעִיף לו שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד כפי חלקו במעות כל זה הביא רבינו לעיל בסימן צ"ג מסעיף כ"ד עד סוף הסימן ושם בארתיו בס"ד והרב בספר בדק הבית הקשה מה שהשיב הרא"ש מתביעה הראשונה שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם היאך יוכל לברר ועוד למה צריך לברר כן שאף אם פרע והעכו"ם מכחישו ועל ידי כן הוצרך שמעון לפרוע לעכו"ם למה לא יתחייב ראובן לפרוע מיהו קמייתא אפשר לומר שאפשר לברר בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם על ידי שיודה היהודי כן לפני עדים עכ"ל ולי לא קשיא ולא מידי דכיון דשמעון לא עשה שטר לסוחר אלא שאם לא יתנם לו היהודי לזמן פלוני שיפרע לו הוא אם כן אין הסוחר יכול להוציא משמעון אא"כ יברר בדיניהם דלא היה יכול ליפרע הוא מן היהודי שתבעו בדיניהם ונמצא שאין לו מה לפרוע ושראייה שהשטר שעשה היהודי לסוחר הוא ביד סוחר ופשיטא דמיירי בסוחר עכו"ם דציית דינא בדיניהם שאם היה היהודי פורע להסוחר והחזיר לו השטר ליהודי ועם כל זה הוא מאנס לשמעון לפרוע לו שנית אם כן שמעון פושע הוא שנשתעבד לעכו"ם אנס שלא מדעת ראובן ולכך אין ראובן חייב אא"כ יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם: ומ"ש וראובן לא ידע בזה וכו' כנ"ל וכן הוא בס"א ועיקר וכן פירש ב"י מיהו יש לפרש דהכי קאמר וראובן ידע בזה בלבד שאחי שמעון הוה ליה מעות בשותפות אבל לא הסכים מעולם שיתנו לו ריוח כי שמעון לא הודיעו וגם ראובן לא שאל אחר זה ועל זה היו דנין עכשיו אם ראובן חייב בריוח שהבטיח שמעון לאחיו:
כו סָעִיף לט עוד שאלה וכולי או נתתי לך מקצת וכו' איכא למידק אמאי נאמנת במגו דנתתי לך מקצת וכו' דהוי מגו דהעזה וכי היכי דמודה מקצת אינו נאמן במגו דכופר הכל לפי שאין אדם מעיז וכו' כדרבה ויש ליישב דהרא"ש לא התברר לו טענת אלמנת ראובן שכתב השואל שטענה בפני מחל בעליך לבעלי וכו' אם ר"ל בפני ולא בפניך או ר"ל בפניך ובפני ולכך השיב על שני דרכים אם היתה טוענת בפני מחל בעליך לבעלי וכו' ושלא בפניך דליכא העזה אז נאמנת במגו דלא היה להם אלא כך וכך דבשתי הטענות ליכא העזה דאין אלמנת שמעון יודעת כלום לא ממחילת בעלה ולא ממה שהיה להם ואם היתה טוענת דבפני ובפניך מחל בעליך לבעלי וכו' נאמנת במגו דנתתי לך מקצת וכו' דבשתי הטענות איכא העזה ועיין לעיל בסימן ס"ד ובסימן קמ"ו סעיף כ"ו ול"ג ובסימן קמ"ט סעיף כ"ד:
כז סָעִיף מג ומ"ש ומה שטוענת אלמנת ראובן בעלי ובעליך נתנו לי וכו' ותטול אותם המעות במגו דאי בעית אמרה נתתי לך חלקך גם פה צ"ל שאלמנת ראובן טוענת בפניך נתנו לי בעלי ובעליך כך וכך ממון ונשבעו לי וכו' ואלמנת שמעון השיבה להד"ם דטענת אלמנת ראובן היה העזה והאמינה במגו דאי בעיא היתה מעיזה ואמרה נתתי לך חלקך:
כח סָעִיף מד ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לעכו"ם שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע וכו' כלומר שלא היה כולו פרוע אלא רובו אבל עדיין נשאר חייב קצת והחזירו לעכו"ם ומתוך כך באו לידי הפסד שהעכו"ם טען כולו פרוע. אבל בתשובות הרא"ש כתוב וז"ל שהחזיר שטר חוב שהיה לעכו"ם עליו שהיה פרוע רובו כו' והענין דשמעון היה חייב לעכו"ם לצורך השותפות ופרע רובו לעכו"ם והעכו"ם האמין לשמעון ומסר לו השטר חוב וחזר שמעון והחזיר השט"ח לעכו"ם שלם בלא שום כתב קבלת פרעון ומתוך כך באו לידי הפסד ולענין דינא ליכא נפקותא דבין כך ובין כך פשע שמעון וכו' ובמקצת דפוסים כתוב ללוי במקום לעכו"ם וט"ס הוא וצ"ל לעכו"ם:
א סָעִיף א ובת"ה סימן ש"פ כתב דדוקא שנתן לו למחצית שכר שאין מתעסק אלא א' מהן אבל אם שניהם מתעסקים וכל א' מהן יתן לחבירו יכולין להקנות זה לזה וכ"ה בהגהות דב"ב דף ר"מ ע"ד דמהני תנאה אפילו בדבר שיש בו אסמכתא ודבר שלב"ל וע"ש וע"ל סימן קפ"ב האומר לא' שיקנה סחורה ויהיה שותף עמו אם יוכל לחזור ועיין בהגהת מרדכי דכתובות דף תק"ן ע"ב וסוף ב"ב דף ס"א ע"ב טופס שטר שותפות על תנאי כתב המרדכי פרק החובל שמעון היה חייב לראובן בהלוואה ואח"כ אמר ראובן לשמעון יהא מעותי אצלך למחצית שכר ובכך נתעסק בהן שמעון ונאנסו חייב באונסא כבתחילה וע"ל סימן קפ"ב מי שאומר שיקח סחורה ומשתתף עמו ואח"כ רוצה לחזור בו ועיין מדינים אלו לקמן סימן קפ"ג:
ב סָעִיף ב ואני תמה על ב"י כי למה לא שם זה חלק בקרן שהרי שליש הריוח מן החוב מיד זכה בו והוי קרן שלו ומ"מ נראה דאם לא קנה אח"כ הסחורה ביחד בתורת שותפין אלא זה סייע לבע"ה ודאי אין לו חלק בריוח הסחורה אלא משלם לו כפי מה שמסייעו לו אבל אם קנה הסחורה ביחד לצורך שניהן ודאי הוה כן כב' שהטילו לכיס דהרי גם כאן יש לכל אחד קרן באותן ז' זהובים שקנו הסחורה (עכ"ל) [עכ"פ] כתב דרשב"א בתשובה סי' אלף י"ד ששאלתם מי ששכר חבירו לישא וליתן בשלו והתנה שכל מציאות יהא לשוכר והיה בהן שטרות פרועין ונתפשר עם ב"ח מאותן שטרות הפרועין אי הוה מה שקיבל כמציאה או לא והשיב נראה דמה שקיבל מחמת הפרעון הוי כמציאה דשטר פרוע אין שוה אלא הנייר בלבד ולכן כתב ריצב"א דמחזיר שטר פרוע של חבירו לעכו"ם פטור ואפילו גרמא בנזקין לא הוי ומותר לכתחילה דהוי כמו שמחזר אחר המציאה ובא חבירו ומנעו מליטלה אלא שבנדון זה שנתן לו העכו"ם לשם בעל השטר אפשר דהוי כמגביה מציאה לחבירו ועדיף זה מיניה וריוח שיהיה באותו עסק יהיה שלו וע"ש:
ג סָעִיף ד כתוב בהגהות אלפס פרק חזקת דף רמ"ט ע"ב הא דנעשין שומרי שכר זה לזה היינו דהתנו מתחלה לכך אבל אם היה אחד שומר שותפים מנדבת לבו ולא התנה עם חבירו שישמור למהר אז אינו נעשה ש"ש זה לזה דאדרבא הוי עושה לו שט"ח עכ"ל:
ד סָעִיף ה כתב מהרא"י בפסקיו סימן קכ"ה על ראובן ושמעון שהיה להם חוב אצל עכו"ם ועלה עליו ריבית וזקף עם הקרן ונתן ראובן לשמעון י' זהובים על החוב ואח"כ צוה המלך שלא ליתן שום רבית ופסק דאם א"ל כשנתן לו על עיקר קרן אני נותן לך הפסיד שמעון הכל אבל אם לא א"ל שנותן לו על עיקר הקרן אלא א"ל על הקרן הואיל ונזקף הרבית הו"ל קרן שיכול שמעון למימר מה שקבלתי על הרבית הנזקף קבלתיו ועדיין הקרן קיימת עכ"ל וע"ש כתוב בתשובות מהרי"ק סימן ק' באחד שקיבל מעות מן העכו"ם וטעה וקבל פחות ממה שהיה לו לקבל חייב לשלם לחבירו אבל אם אמר לעצמי אני מציל לא הוה שלוחו של חבירו ופטור וע"ש:
ה סָעִיף ו כתב נ"י פרק מי שמת דף רכ"ו ע"א דסתם אחים שותפין הם עד ג' דורות וכ"ה שם בהגהת מרדכי ד' ר"ס ע"ד עוד כתב שם נ"י בשם הריטב"א דאם יש לכל א' מן האחים אומנות מה שהרויחו לאמצע אבל אם לא' אומנות ולאחרים אין להם הוי שלו לבד דומיא דמציאה עכ"ל:
ו ומבואר בדברי הרא"ש דהיינו שנתנו לו בתחילה למחצית שכר אבל אם נתנו לו בתחילה בתורת שכל ריוח יהיה למשלח גם כששינה כל הריוח למשלח וכל ההפסד לשליח וע"ל סימן קפ"ג:
ז סָעִיף ח ועיין בהגהת מרדכי דכתובות ד' תק"ג מדינים אלו:
ח תשובה זו בכלל פ"ט סימן י' וכתב שם דרואין בש"ח אם נתן לו בתורת עיסקא או לא דאם אין מפורש בו עיסקא אין ראובן יכול ליטול כלום מן הריוח כי ריבית הוא עכ"ל כתב המרדכי פרק מי שהיה נשוי ע"ד על ראובן ושמעון שהלוו על סוס ואח"כ בא שמעון ברשות ראובן ושיתף לוי עמהן ומת הסוס וראובן אומר לא שתפתי עם לוי ואין לו עלי כלום לאו כל כמיניה דראובן אלא שמעון שליחותו קעביד הואיל והוי במתא בתשובת הרא"ש כלל ק"ז סימן ו' ראובן ושמעון שקבלו עליהן בתורת עיסקא למחצית שכר חובות שהיה לשמעון על עכו"ם ועכשיו החובות מופסדים וראובן הודה שקבלן רק שטוען ראובן שנתן לשמעון חלקו מה שקיבל מן החובות אף ע"ג דאין להאמינו בזה וחייב לשלם לשמעון מ"מ א"צ לשלם לו רק כפי מה שהיה בשעה שקיבלו עליהם בעיסקא וע"ש בהג"מ פ"י מהל' מכירה בשם מוהר"ם והביאו מהרי"ו סימן ל"ט בתשובותיו על ראובן ושמעון שהיה להם חוב ביחד בשותפות אצל עכו"ם והעכו"ם טוען שראובן חייב לו וראובן טוען שאינו אמת ורוצה לישבע לו והעכו"ם אינו רוצה לקבל שבועתו ופסק דההפסד על שניהם בשוה דסתם עכו"ם אנסים הם ובודאי טוען על ראובן שלא כדין ואפילו שבועה א"צ לישבע ראובן עכ"ל וע"ש ול"נ דאפילו בישראל כה"ג אינו חייב ראובן אלא שבועה שאינו חייב לו כלום והלוה ישבע שחייב לו ואינו משלם והשותפין מפסידין:
ט ובמרדכי פרק הבית והעלייה וכן יש לפסוק בשותפות שיש להם ש"ח א' ביחד ורצה הא' שהשט"ח בידו להתרחק ממקומו להוליך הש"ח עמו חבירו יכול לעכב עליו מפני חלקו שאין רוצה להרחיק שט"ח ממקום קרוב שהוחזק בו עתה עכ"ל:
י סָעִיף יא וע"ל ריש סימן זה כתבתי בשם המרדכי דלא מצי חזר ביה וכ"כ המרדכי פרק מי שהיה נשוי וא"כ ע"כ צריכין לחלק דהמקבל עיסקא יכול לחזור דהוי כפועל אבל ב' שותפים כל אחד נותן לחבירו הוי כנותן עיסקא דלא מצי הדר ביה וכדברי הרמב"ם וכן מוכח מדברי הטור דהרי כאן כתב דברי הרמב"ם לענין ב' שותפין בלא מחלוקת ולקמן בסימן זה כתב ההוא דמקבל עיסקא יכול לחזור ג"כ בלא מחלוקת ואם כן לפי דברי ב"י יהיה דברי הטור סתרי זה את זה אלא ע"כ צריכין לחלק בין עיסקא לשותפות כן נ"ל וע"ל בסימן זה כתב רבינו בעל הטור מחלוקת בזה וכתב המרדכי פרק מי שהיה נשוי דאם שינה השותף בתנאי יכול לסלקו קודם הזמן ואם שינה ישלם מה ששינה:
יא סָעִיף יב ועיין בנ"י פרק המפקיד:
יב סָעִיף יג ולא ידענא מה קאמר דהתם הפחת בא מכח השינוי ולכן כל הפחת עליו אבל בכאן מיירי שנפסדו הנכסים מחמת עצמן ולא מחמת החלוקה א"כ בודאי אין עליו לקבל כל הפחת אלא מכח שחבירו יוכל לומר אני לא אערער על החלוקה ולכן כתב הטור דלא נהירא כו' אבל שיקבל הפחת מכח שינוי שחלק בלא דעת חבירו זה לא עלה על דעת שההפסד לא בא מהחלוקה כן נ"ל:
יג סָעִיף יד ועיין בי"ד סימן קע"ז כתבתי כל דין קבלת עיסקא ואם מת המקבל אינו צריך להניחו ביד בניו ועיין בזה בתשובת הרשב"א סימן אלף קע"ז כתב ב"י בשם הרשב"ץ שותף שחלה או נאנס ולא נתעסק בשותפות אין מן הדין שהאחד ירויח ויתן אפילו קנו ממנו בשעת השיתוף אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהם ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהג שותפין עכ"ל:
יד סָעִיף טו ובתשובות הרא"ש כלל פ"ח סימן ו' על ג' שותפים שקבלו ביחד מס הקהל כל אחד שליש בעיר שלו וקבלו עליהם למחצה שכר והפסד וב' מהם גבו חלקם והשלישי לא גבה ותובע מהאחרים חלקן להפסד והם טוענים שעדיין יש לגבות והוא משיב שיקיימו מיד תנאם ואם יש לגבות יגבו הן ופסק דהדין עמו וצריכין לקיים תנאן ואם יש מה לגבות יגבו וע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סימן זה מדין שבין ב' שותפין ועיין בתשובת הריב"ש סימן תכ"ו על שותפין שקבלו עליהן ליתן לאחד מהן כל היזקות שיגיע לו מן היין שקנה ואח"כ הכריח המלך שכל מי שאינו קבוע מן העיר יצא מן העיר והגיע לו מזה הפסד אם חייבים ע"ש:
א סָעִיף א אין השיתוף נגמר בדיבור כו' דה"א בההיא הנאה דצייתי אהדדי והסכימו לענין א' גמרי ומקני וכדעת המרדכי דהגוזל בתרא שאכתוב לקמן קמ"ל: ואינו מתקיים אלא בקנין פי' אפילו על מה שהרויחו כבר אם ירצה א' מהן לחזור מהשותפות כל זמן שלא הקנו יכול לחזור דאפילו אם התחילו ולא הניחו תחילה מעותיהן יחד לא מהני וכמ"ש בסמוך: כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דשלוחים כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמו קונין השותפים זה מזה כו' וכ"כ בש"ע ונראה דגם ל' רבינו הכי מתפרש כ"ד לפי דרך קניינו במקח וממכר כך מתקיים השותפות:
ב סָעִיף ב ומ"ש ויטילו לכיס א' ויגביהו ע"ז כתב הכ"מ שם ז"ל נ"ל דל"ד קאמר [עיין בב"ח שמביאו] ונראה דמ"ש וכ"כ בח"מ [קאי] למ"ש על דברי הרמב"ם ז"ל נראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו כו' דכיון דכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו ור"ל דל"ד הגבהה אלא ה"ה משיכה ש"מ דגם רבינו פירש דברי הרמב"ם דל"ד קאמר כיס אחד ולפ"ו נראה דהא דכתב הרמב"ם שיטילו לכיס א' בא ללמד דאפילו הטילו לכיס א' לא מהני עד שיעשו ג"כ עוד קנין והא דקאמר הרמב"ם קנין הגבהה ול"ק קנין משיכה משום דהגבהה קונה בכ"מ אפילו ברשות חבירו משא"כ משיכה דבעינן שימשוך לרשותו וכמש"ר בסימן קצ"ז [א"נ] דמשיכה הוא דוקא בדבר שהוא בשל חבירו בעיניה ולא כאשר היא נתערבה ועיין לקמן ס"ס ר"ג דמטבע ג"כ נקנית בחליפין ע"י קנין אגב: אם כ"א משך מעותיו כו' פי' שכ"א משך מעות חבירו לזכות בו לשם שותפות דהיינו לזכות בחציו דאל"כ לא מהני האי משיכה דלא הוה אלא חליפין שמחליפין זה בזה ולא הוי שותפות וק"ל (וכצ"ל בסמוך במ"ש בקנו מידו שזה יביא חביתו כו' פי' יביאם לשותפות: ואפילו לא עשו כו' פי' לא הגביהו ולא משכו אלא הטילו יחד מעות לכיס אחד והתחילו לקנות ולמכור מאותו המעות בתורת שותפות: נראה דמהני פירוש לגמרי כמו הגבהה ומשיכה הנ"ל ואין אחד מהם יכול לחזור תוך הזמן שהסכימו יחד להיות בשותפות וכמש"ר לקמן סכ"ג בשם הרמב"ם והרא"ש ושם כתבתי הטעם דל"ד לפועל שיכול לחזור להבא אפילו נשכר לזמן ידוע כי בשותפין לא שייך הטעם דלי בני ישראל עבדים ע"ש ואם נשתתפו סתם מהני שיתוף זה לענין הריוח שכבר הרויחו ולדעת הב"י שכתב לקמן בסכ"ג דשני שותפים נחשבים כפועלים ויכולים לחזור בהן אימת שירצו לדעת התוספות והרא"ש ורבינו א"כ צ"ל דהכא דוקא איירי בלעבר והוא דוחק דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש ואע"ג דרבינו ס"ל דלהרמב"ם והרמב"ן אכילו התחילו לא מהני אלא דוקא בדאתו כל אומני אותו העיר יחד וכמ"ש בסמוך ס"ד שאני הכא שכבר שתפו ועירבו מעותיהן לשם שותפות מש"ה כשמתחילין להתעסק מאותן מעות לצורך שותפות אז נגמר הקנין של כל המעות כאילו הגביהו:
ג סָעִיף ג וכן אם עירבו פירותיהן נראה דבעירוב לחוד נגמר השיתוף והיינו בפירות שהן שוות וא"א להכיר של זה מתוך זה והו"ל כא לו הכניס כ"א פירותיו לתוך ביתו של חבירו לשם שיתוף ה"נ הכניס פירות שלו לתוך פירות של חבירו ול"ד למעות שלהוצאה ניתנו ואין קפידא בתערובתן דאף לאחר שנתערבו כחלוקים דמי משא"כ בפירות דאף שהן שוות א"א לברר אלו מתוך אלו מש"ה מקפיד אדם וניחא ליה בשלו לולי השותפות ומש"ה א"ש דבהביא זה כדו וזה הביא חביתו דלא שייך ביה עירוב הצריך קנין או קנין מקום לשניהם ועד"ר:
ד סָעִיף ד האומנין כו' גם זה מדברי הרמב"ם עד והראב"ד השיג: אבל אם היו לוקחין בגדים כו' [פירוש] אבל אי דרכן בכך שהחייטין קונין בגד ממעות שלהן לעשות מהבגד מלבושים למכור והאורגין קונין שתי וערב לארוג בגד על המכר: ונשתתפו בממון כו' פי' ועכשיו נשתתפו יחד בממונם באופן המועיל בהגבהה או במשיכה כדלעיל או שהתחילו לקנות ולמכור מהן אז מהני השותפות וא"כ פשיטא דמהני בזה כיון דנשתתפו גם בממוניהם באופן המועיל וי"ל דהו"א דוקא בסוחרים מועיל לשיתוף בממון במשיכה או בהגבהה משום שקונים סחורה בעד המעות והסחורה ממתינין עד עת היוקר או מוליכין אותה במקום היוקר והרי הריוח הלה כאילו הוא בעין בשעת השיתוף משא"כ כאן דהמעות אינן עומדין אלא לקנות בהן שתי וערב ועדיין העיקר לא בא לעולם דהיינו מלאכת האריגה קמ"ל דאפ"ה מהני: והראב"ד השיג כו' נראה דהראב"ד לא השיג כ"א אמ"ש הרמב"ם באומנים וגם במיימוני בהשגות לא ציין אלא האומנים שנשתתפו כו' אמר אברהם כו' משמע דבמעות מודה כיון דאין גופן משועבד אלא נשתתפו לקנות סחורה בממוניהן כשיזדמן להן: בקנין כדין העבדים כו' עיין בב"י טעם הראב"ד והרמב"ם במאי פליגי ומ"ש הראב"ד בקנין היינו אפילו לא התחילו עדיין מ"מ אינן יכולין לחזור מכח הקנין אבל אם התחילו כבר והרויחו לא מצי חזר בהו אפילו בלא קנין כדין בין שותפין וכמ"ש בסמוך המשך ל' רבינו ועד"ר: שנים שהתנו כו' פי' לאפוקי התנו כל בעלי אומנות יחד דאז מודה הרמב"ם והרמב"ן:
ה סָעִיף ה יראה כו' מדכתב בתשובה אם איתא שהיה בדעתם על מלאכת הרצענות היה להם לפרש כו' משמע אי פירשו היה הדין עם שמעון ולוי ואמאי לימא ראובן אני חוזר בי כיון שלא היה אלא תנאי ודיבור בעלמא והוה דשלב"ל (ודוחק לומר דמיירי שלא היה רוצה לחזור בדיבורו אם היה הדין נותן שהכל בכלל תנאו דכיון דלפי דעתן לא התנו על כך אין בזה גנאי לחזור בו ואין אדם נתפס ונבזה על כיוצא בזה) אלא ודאי ס"ל כהראב"ד דלעולם מהני תנאי אפילו בלא קנין מה שהרויחו כבר ועד"ר שכתבתי שיש ד' שיטות בדין קיום השיתוף ותנאו:
ו סָעִיף ו שמו הדבר כו' י"מ דר"ל שמתחילה עירבו שותפות סתם ואח"כ שמוהו כו' וקמ"ל בזה דל"ת כיון דעירבו סתם מחלו זה לזה ביתרון מה ששוה זע"ו בפרט בדבר הצריך שומא דלפעמים מוכרים דבר השוה מעט פחות בסך שמוכרין הדבר ששוה יותר ואח"כ כתב רבותא לא זו כששתפו בדבר הצריך שומא ומכרוהו ושמוהו מה שהיה שוה וחלקו הדמים מיד דלא אמרינן שמחלו אלא אפילו לא חלקו הדמים מיד אלא נשאו ונתנו גם בזה שמין למפרע אבל פירוש זה אינו נכון דא"כ לא הול"ל יש בו אונאה אלא הול"ל לא אמרינן דמחלו זה לזה דאונאה שייך למימר בדבר שכבר שמוהו או מכרו לו ע"ד שהוא שוה כך וכך ונמצא שאינו ולא בהנחה סתם ועוד דא"כ לא הו"ל להאריך לחזור ולכתוב עירבו השיתוף כו' אלא הול"ל בקיצור ואפי' אם מכרוהו ונשאו ונתנו בדמים כו' ועוד דהרמב"ם כתב בפ"ב דשותפין ז"ל שותפין ששמו פירותיהן כו' וכ"כ ג"כ בש"ע לכן מחוורתא דגם כוונת רבינו הכי הוא כמ"ש שמו הדבר כו' ר"ל שמתחלה שמו הדבר ונשתתפו בו שסברו שהוא זה עד כזה ואינם שוה והו"א דלא יהי' בו אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב קמ"ל כיון דראינו דשמוהו ודקדקו להיות שוה בשוה הו"ל כמכר ויש בו אונאה ואח"כ כ' דין בפני עצמו דאם לא שמו מתחילה ועירבו כו' וק"ל:
ז סָעִיף ז ורואין כמה הוא השכר או ההפסד סתם כאן ולא פירש מה דינו מפני שהוא תליא בפלוגתת ר"ח והרי"ף והר"י והרא"ש דכתב אח"כ דמש"ר פלוגתתם בשנים שנשתתפו ונתן זה ק' וזה ר' כו' ל"ד שבתחילת הנאתם הניח הא' יותר אלא אפילו בכה"ג ג"כ פליגי דלר"ח והרי"ף חולקין בריוח לפי מעותיהן כמו בקרן ולר"י והרא"ש הריוח הוא לאמצע ואפילו נשתתפו בפירות פליגי ג"כ בכה"ג והא דכ"ר בסמוך ס"ט דבנשתתפו בפירות חולקין לפי המעות היינו דוקא כשחלקו מיד אחר שמכרו אותן נירות שנשתתפו בו אבל כשמכרום ונשאו ונתנו בדמיהן הו"ל כשנשתתפו במעות וכמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש וע"ל סימן רכ"ז סכ"ג שם כ"ר לשון הרמב"ם בזה ועד"ר:
ח סָעִיף ח השכר לאמצע כו' [עי' בב"ח שהביא ל' הגמרא] ולא נזכר בגמרא הפסד לכן כ"ר וכן ההפסד דל' דבגמרא נקט שכר וה"ה הפסד וכן משמע במשנה שם ע"ש וע"ל סימן צ"ג ס"ב שפליג הראב"ד וס"ל דבהפסד אין מחלקין בשוה ולעיל ביארתי טעמו וכיון שיחיד הוא בדין זה לא הביאו רבינו כאן וצ"ע למה הביאו רבינו בסימן צ"ג באחרונה ועיין בש"ע בשני המקומות גם מש"ר כאן בשם הרמ"ה לחלק דאיני משועבד לשלם מבית לאמצע כ"ר שם בשם הרמב"ם: דוקא כשלקחו שור לחרישה כו' כצ"ל ופי' דוקא אם היתה הלקיחה לחרישה וגם סופו דהיינו מכירתו היה כן אפילו (נמלט) [נמלך] עליו למכירה: ומ"ש או אפילו לטביחה פי' או אפילו היתה תחילת הלקיחה לטביחה כל שמכרוהו חי חולקין: אבל אי טבחוהו כו' פי' ואפילו היה הלקיחה לחרישה וטעם דבריו נ"ל דכל שהוא חי החלקים מצורפים זה לזה וא"א להפרידן בחיותן נמצא דאף לזה שיש לו מעט בהשותפות יש לו חלק בכולו כמו המרובה משא"כ כשטבחוהו דאז א"צ האיברים זה לזה וראוי ליחלק מש"ה חולקין לפי מעות דכל אחד וה"ה בלקחו פירות או סחורה ראויה ליחלק נוטלין ריוח כל אחד לפי מעותיו והא דנקט שור לחרישה ל"ד לחרישה וכמ"ש בדרישה אלא ל' הגמרא נקט ומשום דבעינן שימכרנו חי דבשעת המכירה מצורפים האיברים יחד והיינו כדי שיהיה עומד לחרישה וכל כיוצא בו זהו דעת הרי"ף. אבל דעת ר"י הוא דכל שנשתתפו במעות וקנו בהמה הריוח לאמצע וטעמו משום דהוא יודע לקנות ולמכור ובטיב סחורה יותר מחבירו או מטעם שמפורש בירוש' שאלמלא דינרים שלי לא היית יכול לקנות סחורתך שקנית כו' וע"ד אמר ר' אילא יכול הוא למימר עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי י' זימנין עכ"ל ודוקא בלקחו כ"א פירות במעותיו ונשתתפו בהן ונתייקרו הפירות ובאו לחלוק מיד בזה הכל מודים דנחלקים לפי המעות וכמ"ש אח"ז בס"ט משום דנשתכח מה שהניחו כ"א בעין וכמ"ש שם משא"כ כאן דאיירי שנשתתפו במעות וקנו סחורה ועד"ר מ"ש ל' הגמרא ודעת הפוסקים ופירושיהם בארוכה ודוק: ואפילו אם נזדמן ומכרוהו לאותו עסק כו' פי' ל"מ אם עלה בו ריוח מתוך משא ומתן מכח שעשו אחר כלות זמן השותפות דפשיטא שיש להם לחלק לפי המעות שהרי הזמן והמעות של שותפות כבר כלו אלא אפילו אם עדיין עסק הראשון בעין כגון שנשתתפו בפירות ונתייקרו אפ"ה כיון שכלה הזמן נוטל לפי מעותיו: שנתייקר אחר זמן כו' דוקא קאמר וק"ל:
ט סָעִיף ט לקח כל א' פירות במעותיו כצ"ל כתובות דף צ"ג והטעם דכיון דהריוח הוא באותן פירות עצמן שמכרוהו בשער היוקר מש"ה לוקח כל אחד הריוח ממעותיו משא"כ כשנשתתפו במעותיהם וקנו בעדם סחורה וכנ"ל וע"ש בפירש"י: ונשתתפו ועירבום כו' איירי שחולקין מיד שמכרו אותן פירות ביוקר או בזול דומיא דנשתתפו במעות דקאמר בהדיא ופירשו הרמ"ה ורבי' מסיק כוותיה דמיירי דנשתתפו במעות ועלה הריוח באותן מעות עצמן ה"נ בפירות כשנשתתפו כ"א בשלו אבל אם אחר שמכרו אותן פירות שנשתתפו בהן נשאו ונתנו בדמים הו"ל כאילו נשתתפו בדמים ותלוי בפלוגתא הנ"ל וכמ"ש לעיל בסמוך ע"ש: להני זוזי סתמא כו' פי' לאפוקי אי התנו הכל לפי תנאם כדלקמן. עד שנעשו ישנים כצ"ל ובפירש"י בגמרא שם איפכא והביאו ב"י שמטילים זוזים ישנים עד שנעשו חדשים וע"ש בתוס' שכתבו אפי' רש"י והאי חדתא לא לאפוקי עתיקים דבהזהב מוכח בכמה מקומות דישנים יוצאים בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי ישנים יותר מדאי שאינן יוצאים בהוצאה בפרוטרוט והיינו איסתרא דצוציתא נמצא דרש"י דקאי אגמ' וקאמר הותירו זוזי חדתא כו' משמע דהחדשים גרמו היתור לכן פי' ישנים ונעשו חדשים לאפוקי איסתרא דצוציתא אבל רבינו דלא קאי אלישנא דגמרא כתב כפשוטו וכמשמעות הגמרא דפ' הזהב דישנים עדיפי מחדשים ומיירי מסתם חדשים וסתם ישנים חולקין לפי המעות: וכן פי' ר"י ע"ש בתוס' ומבואר שם דבתרתי פליגי על הרמ"ה חדא דלתוס' אפי' בא השבח מכח משא ומתן שלהם חולקים לפי המיוות ולהרמ"ה דוקא כשהשביחו בלא משא ומתן שלהם חולקים לפי המעות והשני דלתוס' אפי' נשתנו הזוזים קודם השבח נמי חולקים לפי המעות ולהרמ"ה דוקא נשתנו לאחר השבח וגם ל' רש"י דייקא דפליג על הרמ"ה בהני תרתי: כיון שלא הרויחו בסכום המטבע ואין להם כו' כצ"ל וכן ברש"י שם אינו לתיבת אלא: ומסתברא כפי' הרמ"ה עד"ר:
י סָעִיף יא השותפין שומרי שכר הן בב"ב דף מ"ב: דשמירה בבעלים הוא לקמן בדין שומרים כתבו רבינו כמה פעמים בס"ס רצ"א ובסימן שמ"ו שכל שומר פטור כשבעליו עמו במלאכה ויליף לה מדכתיב גבי שואל בעליו עמו לא ישלם וילפינן שומרין מהדדי וז"ל התוספות שם ד' מ"ג אם התחילו לשמור יחד כ"א בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר חלקו אע"פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחילת שמירתו בעליו עמו קרינן ליה כדתניא היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה כו' ואפילו לא התחילו יחד לשמור מכל מקום האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור וכן כתב המרדכי: בזמן שכל אחד ואחד כו' כלומר שזה מתעסק היום וזה למחר להכי כיון שבשעה שנגנב כבר כלתה שמירתו של הראשון וגם בעת ששמר הראשון לא שמר הוא לאו בעלים עמו הוא ומזה היה נראה דל"ג לקמן נתעסקו כ"א ועמ"ש בסמוך: אפילו אם אח"כ נתעסק כו' פי' אפילו אם בשעה שנאבד היה הוא לבדו מתעסק בו וכבר כלה עסקו של הראשון אפ"ה קרינן ביה בעליו עמו כיון שבשעת התחלת השותפות היה בעליו עמו וכמ"ש בסמוך בשם התוספות: ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו ואח"כ נתעסקו כו' כצ"ל ולא גרסינן תיבת כל וגם בס"א ובש"ע ליתא ומטעם דלעיל בסמוך ומיהו יש ליישב הגירסא דמ"ש כ"א לבדו אינו כאמור לעיל דכ"א משמר זמן ידוע דלעיל דוקא פירושו דאחר שכלה אותו הזמן הראשון התחיל לשמור השני אבל מ"ש כאן כ"א לבדו ר"ל ד"מ יום אחר יום דאף ביום שאינו מתעסק הראשון מ"מ עמו במלאכתו דהשני מיקרי כיון שיומא אחריתא יחזור למלאכתו ומכ"ש כשאין זמן ידוע לשום אחד מהן אלא פעם שומר זה ופעם זה דאף על גב דכל א' משמר לבדו מ"מ כל אחד במלאכתו של השני מיקרי וק"ל:
יא סָעִיף יב אחין שהן שותפין כו' בב"ק דף י"א אר"א אחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל בניהן אין שמין כו' וכתב הרא"ש שם דמיירי באחין שותפין אחר מות אביהן שלא חלקו נכסי אביהן דמסתמא מעיקרא מחלי אהדדי כו' והנה רבינו כתב דין זה גם לקמן בסימן רפ"ח משום דכאן בהלכות שותפות עיקרו ללמדנו בא שמותר לכ"א לעשות בגדים לעצמו ולבניו קודם חלוקה אלא שאחיו יכולין למחות בו ואידך כתב אגב גררא ולקמן בסימן רפ"ח דאיירי בבאין לחלוק כתב עיקרא דדינא דגמרא אחין שבאו לחלוק ומעיקרא לא מיחו כו' וק"ל: אם לא שיגבה אותו כו' פי' שינכה לו מה שהוציא מחלקו ובס"א איתא בהדיא ינכה:
יב סָעִיף יג אבל אם בלו לגמרי כו' דמתחילה מחלו אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה לזה אלא בדבר הנראה ובגדי בניהן ובנותיהן נמי כיון שאין דרכן לבוא לב"ד אין לבזותן ומחלי אהדדי אבל בגדי שבת יכולין להביאן לב"ד וא"צ הם עצמם לבוא רש"י ואשר"י:
יג סָעִיף יד אבל בגדול שבאחין כו' שם בגמרא ויהיב טעמא דניחא להו דלישתמעון מיליה ופי' רש"י דכיון דהוא עוסק בנכסים להכנים ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסו מדידהו בבגדים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה עכ"ל וכ"פ רבינו לקמן בסי' רפ"ח ור"ל וכיון דניחא להו מעיקרא מחלי ליה משא"כ בשאר אחין אם לא מיחו אמרינן דלא הקפידו ומ"מ לא ניחא כ"כ וק"ל:
יד סָעִיף טו ומסתברא דה"ה כו' כלומר אף שבגמרא נאמרו דינים אלו באחין מ"מ מסתברא דה"ה כו': וכ"כ הרמב"ם אחין או שאר היורשין כו' כצ"ל וכן איתא ברמב"ם ברפ"ט דנחלות וז"ל ב"י כלומר כיון שהרמב"ם מדמה אחין לשאר שותפין כל דינים דאיתנהו באחין איתנהו נמי בשאר שותפין:
טו סָעִיף טז כתב הרמב"ם המשתתף כו' בפ"ה מה' שותפין כ"כ: לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה כו' הרמב"ם כתב תחילה כלל שלא יעשה שום שינוי ואח"כ חזר ופירש דבריו דלא ישנה לא בהליכה למקום אחר ולא בהקפה ולא באינך דקחשבי ולפ"ז לא א"ש הוי"ו דשל ולא ילך דמשמע דהוא ענין אחר גם ק' במה שסיים וכתב ז"ל ואם שינה מכל אלו כו' עד או נשא ונתן בסחורה שאין דרך כו' שאין זה דבר והיפוכו עם הרישא שלא נזכר בה שלא יסחור בסחורה אחרת לכן היה נ"ל דמ"ש ברישא לא ישנה ממנהג המדינה באותה הסחורה הו"ל כאילו אמר המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה לעסוק בסחורה אחרת ממה שעוסקין בה בני המדינה והשתא א"ש הכל ועד"ר מה שיתיישב עוד בסעיף זה: ולא ימכור בהקפה אלא דבר כו' כב"י במסי"א ובכ"מ שלהכי דייק וכתב שם ל' תדיר כמ"ש רי"ו בשם הגאונים שאם יש קצת ב"א מוכרים בהקפה וקצת אינם מוכרים אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו שכל אשראי ספק הוא: ואין הדברים האלו צריכים קנין כתב ב"י הטעם דכיון שא"ל ונתרצה הרי מחל לו ולמחילה א"צ קנין עכ"ל ואף שהלכה רווחת היא דאין מחילה צריכה קנין מ"מ איצטריך הא לאשמועינן דאפי' אם בשעה שהסכים בשינוי שעשה היה סבור שיבוא ריוח מחמת זה השינוי ואחר שהסכים עמו בא ההפסד והו"א דבעי קנין כמו הפשרה דבעי קנין מה"ט כמ"ש בסי' י"ב ועוד דבסימן ע"ג סל"א כתב רבינו בשם הרא"ש ולא שייך מחילה כ"א באדם שחייב לחבירו מנה ומוחל עליו דהוי מחילה במקום פרעון כו' קמ"ל דהא נמי המחילה היא במקום השבת הפסד וחסרון שהיה לו ליתן ולמלאות לזה ששינה עמו הסדר וק"ל:
טז סָעִיף יז חייב לשלם לבדו כלומר חייב להשלימו לבדו ואין ההפסד לאמצע כמו הריוח כדמסיק כגון שנתן לו מעות כו' עמ"ש בסי' קפ"ג ס"ו בפרישה: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' כלל פ"ט דין י"ד. מלבד שט"ח לעכו"ם זה ממ"ש לעיל מלבד שלא ילוה בריבית לעכו"ם ומשמע דלא קפיד אלא דלא ילוה להן בשטרות אבל על משכון לא קפיד: ואומר שהם ממה שנמכר בהקפה פי' ולא היה אפשר להסתחר בלא זה: שלא הרשהו למכור בהקפה ומה שאמר לו בתחילת התנאי מלבד שלא ילוה לעכו"ם לאו למימר שליהודים יכול למכור בהקפה אלא אפילו ברבית לא תקיף וכ"ש ליהודים וק"ל: הדין עם שמעון כו' כלומר מצד טענת ראובן שלא הרשהו כו' הדין עם שמעון אבל אם היה המנהג שלא להקיף ודאי פשע שמעון כמו שמפרש ואזיל: אז יחלקו גם ההקפות כפי תנאם פי' אם לשליש או לרביע: יכול להשביע פי' בשבועת השותפי' הבאה אף על השמא ונקיטת חפץ: אבל אם אין המנהג פי' וממילא המנהג שלא למכור בהקפה וק"ל:
יז סָעִיף יח עוד שאלה כו' כלל פ"ט ס"י: עליו ועל שמעון כו' פי' בידיעתו ול"ד למש"ר בסי' ע"ז ס"ב ומדכתב בטענת שמעון שאומר אני אפרע השטר לפי שהוא עלי וגם בסוף התשובה כ' וגם שמעון נזכר בשטר כו' דמשמע דאין שמעון יודע מזה אלא מה לעשות הואיל ושמו הוא נזכר בשטר ונראה דמיירי ששמעון היה טוען שגם הוא לא היה יודע בהלואה אלא שנתן לאביו חתימתו לעת שיצטרך ללות מעות כדרך השטרות בזמן הזה הנקראין ממרמות. ומה שסיים שם בתשובה וכ' ז"ל עוד אני אומר שע"י השטר כו' [עיין בב"ח שמביאו] הכי פירושו ועוד אני אומר אם הוא שהיה ביד ראובן עליהם שטר גמור בעדים ואינו כעין ממרמות אזי יתבאר ע"י השטר כו' ומ"ש כי רבית הוא פי' אף שיש עדים שהסחורה שלו היתה מ"מ כיון שלא נזכר עיסקא בשטר אלא כ' עליו הקבלה בחוב גמור ואסור לעשות כן בעיסקא שמא יפסיד ויגבה ממנו כל הסך וכמש"ר בי"ד סימן קע"ז דזהו קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא רבית: ואיני יודע שטוען שמעון הוא שמא כצ"ל:
יח סָעִיף כ אחד מהשותפין כו' כל זה הוא ל' הרמב"ם פ"ה משלוחין והיא כתובה אחר הך בבא שהביא רבינו בסי"ז אך שרבינו הפסיק בשאלת הרא"ש ששייכים לענין הנ"ל:
יט סָעִיף כא אחד מהשותפין שבא ליישן כו' גם זה הוא מל' הרמב"ם שם: ומ"ש עד הזמן הידוע ר"ל שדרך העולם ליישן עד אותו הזמן. ומ"ש וכן פירש"י כו' ר"ל כיון שכתב רש"י שאין אחד יכול למכור קודם הגעת הזמן בלא דעת חבירו ממילא נשמע שאם אחד ירצה לישן עד הזמן הידוע אין חבירו יכול לעכב:
כ סָעִיף כב ואם מכר כו' אין לחבירו עליו כלום פי' אם מכרו אחר שהגיע הזמן וק"ל:
כא סָעִיף כג וכתב עוד הרמב"ם כו' ר"ל כתב עוד מדיני השותפים ולפי שבבא זו כתובה בפ"ד משלוחין ושותפין ולא גבי הני בבית הנזכרות לפני זה לכ"כ רבינו בוה וכתב עוד הרמב"ם: כל אחד מעכב על חבירו נראה דגם הרא"ש ותוס' ס"ל כן ודלא כבית יוסף ועד"ר:
כב סָעִיף כד נשתתפו כו' שם ברמב"ם ועד"ר ויתבאר עוד לפנינו בסל"ב ול"ג: ואם לא היתה באותה סחורה דין כו' ע"ל סימן קע"א: היה זמן ידוע לאותה סחורה כו' עד"ר:
כג סָעִיף כה היה להם חוב כו' אלא חולקין וכשיפרעו כו' ג"ז לשון הרמב"ם וס"ל דאין חולקון החובות עצמן מיד והרא"ש כליג וס"ל דגם החובות חולקים מיד וכמש"ר מיד אחר זה בשמו:
כד סָעִיף כו היה עליהם חוב לאחר כו' כל זה ל' הרמב"ם בפ"ד והוא נלמד ומסתעף ממימרא דרבא דאמר הני בי תרי דעבוד עיסקא כו' וכתבתי ל' בדרישה וכ"כ ב"י וכו' דמסיק שם מזלא דבי תרי עדיף וה"נ מסיק וקאמר שהשנים מרויחים יותר מהאחד ואע"ג דשם רבא איירי מתרי דמקבלי עיסקא מאחר וניחא ליה להנותן שיתעסקו וירויח גם לחלקו עד סוף הזמן והרמב"ם שכ' היה עליהן שטר כו' סתם שטר מיירי שלוו מא' וכן משמע מדסיים וכ' אפילו אמר נחלוק וטול אתה כנגד כל השטר ושלם כל השטר ולא הזכיר שיתן לו ריוח לזמנו לק"מ דהא כתבתי שם בדרישה דלפי מאי דמסיק שם לומר מזלא דבי תרי עדיף אין חילוק בין מקבלי עיסקא או שותפין בשלהן אלא שכאן מיירי בשכלה זמן השותפות או שנשתתפו סתם דע"ז קאי האי בבא ואז כ"א יכול לחזור כשאינן אחראין זה לזה דמי מעכב אם בשביל שרוצה האחד להחזיק בידו המעות ולהרויח או שירא שמא יפסיד ומזלא דבי תרי עדיף כיון דכבר כלה זמן השותפות אינו משועבד להיות עמו לטובתו משא"כ כשהן אחראין זה לזה דאז אף שכלה זמן השותפות מ"מ האחריות דיש להב"ח על כל א' מצטרפין יחד עד זמן פרעון של השטר וכאילו נשתעבד מתחילה שלא להפריד זה מזה עד שיגיע הזמן ויפרעו כולו אבל בתוך הזמן יאמר אחד אני רוצה להחזיק בחלקי עד סוף הזמן ואני ירא שאפסיד משא"כ כשאתה עמדי דמזלא דבי תרי עדיף ולא אפסיד ואם נפסיד פעם אחד נרויח בפעם אחרת למלאות אבל בשביל שירויח מכח מזל בי תרי מכח זה לא היה יכול לעכב החלוקה כיון שכבר כלה הזמן ואין האחריות מצרפן אלא בהדי תשלומי כל החוב בלי הפסד ולפ"ז גירסת שהשנים מרויחים בשי"ן מתיישב יותר מגי' המיימון שכתב בה והשנים מרויחים בוי"ו דמשמע דחדא ועוד קאמר חדא שמא אפסיד ועוד בשביל שנרויח יותר וז"א וכמ"ש אם לא נאמר שכ"כ משום דגם ארישא כשלא כלה זמן החלוקה קאי ושם שייך לומר גם בשביל שנרויח טפי ודוק: וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כו' בכלל צ"ח סימן ז' ואמה שס"ל להרמב"ם דאין חולקין החובות מיד וכמ"ש ע"ז כתב אבל להרא"ש חולקין החובות מיד: ואם אין בו שיעור חלוקה והיינו כשאין שם אלא שטר א' דאל"כ אף שתאמר שאין לו עליו שטר כלל מ"מ לא מצינו תוב שאין בו שיעור חלוקה אם לא שיהיה פחות מש"פ ומזה ודאי לא איירי הרא"ש ב"י:
כה סָעִיף כז הנותן מעות כו' ג"ז דברי הרמב"ם שם: לילך לו למקום פ' לסחורה פי' להסתחר שם במעות אלו אבל אין פירושו לקנות סחורה דא"כ הו"ל לסיים עד שילך למקום שהתנו ויחזור וימכור כמו שסיים בפירוש א"נ לקנות סחורה קאמר ותיבת למכור שבסוף דבריו קאי אלפניו ואלפני פניו וק"ל:
כו סָעִיף כח וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל המקבל כו' נראה דחדא קאמר וה"ק כמו שכתבתי הדין בנותן המעות לחבירו כו' דאין הנותן יכול לחזור עד שנעשה המעשה שהתנו ביניהם כ"כ הרא"ש ג"כ בהמקבל מחבירו עיסקא דהנותן אינו יכול לחזור בו ובפרק המקבל על מימרא דרבא הנ"ל כ"כ ז"ל אבל הנותן א"י לחזור בו דחציה הוה מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הומן עם המלוה ומשועבד הפקדון להשלים החסרון עכ"ל פי' ומש"ה אינו יכול לחזור ולומר תן לי החצי ומאי איכפת לך כיון שגם כשהוא בידך אתה נותן לי חצי הריוח קמ"ל דנהנה כשהוא בידו להשלים החסרון: המקבל יכול לחזור בו כדין פועל כו' ע"ל סימן של"ג ס"ב שכ"ר שקבלן אין לו דין פועל ושאם חוזר בו ידו על התחתונה כמו ב"ה שחוזר בו וכאן דימהו לפועל לחלקו מב"ה וי"ל דשאני התם דמיירי דמקבל עליו לעשות מלאכה פ' או לחרוש ולזרוע שדה פלונית דעושה מלאכתו באיזה יום שירצה ואין שם עבד עליו משא"כ בקבלן דהכא צריך לעשות מחייתו בכל יום ויום שם עבד עליו ומיהו זה (רווחן) [דוחק] דהא גם כאן סתם עיסקא קאמר ופעמים העיסקא הוא לקנות לו חיטין בשער הזול ולהמתין עד שיתייקרו וכיוצא בו דבר שאינו עוסק בו תמיד (הכמו') (וכמ"ש) בסמוך:
כז סָעִיף כט שני שותפין שיש להן תביעה כו' כתבתי ביאור דברי רבינו מהאי עניינא לעיל ס"ס קכ"ב שגם שם כ' האי דינא ע"ש ועכשיו באתי להוסיף קצת ביאור לפי הענין: בד"א שלא כו' פי' בד"א שאם היה בעיר א"י לתבעו שלא נתחייב כו': לא הפסיד שותפו בהודאתו פי' ויכול לומר שאינו כן: וכן אם יש לו להביא ראיה יביא פי' דחבירו אף אם מביא תו ראיה לא מהני ליה כמש"ר בסימן כ' אבל זה מביא ואינו נפסד במה שאמר חבירו שאין לו ראיה: ויורדין לנכסיו אע"ג דהשותפין היו תובעין אפשר דמתגלגל מילתא מכח טענותיהם שנעשו נתבעים א"נ נ"מ לענין אם היה לאחד משכון אצלם שהם צריכים להשיב לזה האחר משכונו ואמר ל' יורדין לנכסיו לכלול דאפילו ממונא דמחוסר גוביינא מגבינן מיניה ול"ד לנתבעים משעה ראשונה דלא גבינן מיניה מידי דמחוסר גוביינא כמש"ר בסמוך סל"א בשם הרמ"ה דהתם יכול למימר מי יתן והיית מחריש מלתבעני עולמית וק"ל: שימתינו לו עד שירד לדין פי' וירויח בזה שיתנו לו זמן חדש משעת פסק דין וכל זה כשהיה בעיר אבל כשלא היה בעיר אף שאין לו צד טענה להפטר מ"מ נותנין לו זמן כאילו היה אותו פעם תחילת הדין וע"ל ס"ס קכ"ב דשם קיצר ולא כ' אלא האי דאין יכול לשנות בטעמא כו' ע"ש: הייתי בודק כו' כלומר שאף שלא הייתי משנה בטענות בהעדאת העדים הייתי בודק והייתי עושה אותם מוכחשים: היכא שלא היה בעיר כו' יכול להחרים כו' פי' אבל כשהיה בעיר ויכול לשנות בטענות וכיוצא בו שיכול לתבעו ג"כ לא שייך לומר שיכול להחרים משום דמצי אמר יודע הייתי שירד שותפי עמד לדין ואני שלחתיו אך לתיקוני שדרתיו ולא לעוותי וק"ל:
כח סָעִיף ל כתב הרמב"ם פ"ג מהל' שלוחין כ"כ: וכ' א"א הרא"ש ז"ל בפ' מי שהיה נשוי: וליתא דמאי איכפת ליה כו' דבריו סתומים ובלי טעם ונראה דהא דכתב הרא"ש ועוד דמצי א"ל כו' האי ועוד הוא כמו וגם ומכח שני טעמים אלו יחד כייפינן ליה לדון על הכל דכיון שלעצמות התביעה אין הנתבע מפסיד במה שידון על הכל דאם יזכה הרי פטור ממנו ואם יתחייב כנגדו אף אם לא ידון עמו אלא על החצי הלא יגלה השותף זה לחבירו במאי זכה נגדו ויטעון גם הוא כן ויזכה נגדו או יקח לשותף הראשון למורשה ואף שיהיה לו היזק בהרווחת זמן שיצטרך לשלם השתא הכל בפעם א' לא חששו לזה כיון שאם לא ידון אלא על החצי יפסיד התובע בגוף התביעה שיצטרך ליתן החצי מחלקו לשותפו הילכך צריך להשיב לו על הכל והשתא סיים רבינו שפיר וכ' שמסתברא לו יותר סברת הרמב"ם שכיון שאם יתחייב יתחייב בכל נמצא מפסיד הזמן ולקתה מדת הדין ומ"ש הרא"ש שלא יחוש לזה שא"כ יפסיד התובע ע"ז כ"ר וכי בשביל שאינו כו' ודוק ועמ"ש עוד ביאור לדברים הללו בס"ס קכ"ב: ואלמלא שאין לי להכריע כו' עד"ר:
כט סָעִיף לא שתבע אחד לאחד מהן כו' עד"ר. מפני חוב שיש לו על המוכר כו' הא דלא קאמר חוב שיש לו עליהן או שיש לו עדים שהם גזלוהו ממנו אפשר דרבותא קאמר דאפילו בכה"ג מסתמא ל"מ אחד מהן למיסתר דינא וכ"ש כשיש לו עליהן טענה שא' קאי במקום השני וק"ו ועד"ר: כגון קרקע או בהמה או עבד נראה דר"ל כל חד כדיניה דקרקע יכול להוציא מידן בלא דמים בין מחמת גזלת המוכר או מחמת חוב שנתחייב לו אבל בהמה ועבד א"י להוציא כ"א בטענת גזילה שמביא עדים שגזל ממנו המוכר וצריך ליתן להלוקח דמי קנייתו מפני תקנת השוק כמש"ר בסימן שי"ו אבל בטענה שנתחייב לו אין שייך כ"א כשיש בידו שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי גם בעבד מצינו גביית חוב המוכר כגון שעשאו אפותיקי אבל בבהמה ל"מ אפותיקי כמש"ר לעיל סימן קי"ז ובסימן צ"ו ע"ש:
ל סָעִיף לב אחד מהשותפין כו' עד ואין חולקין אלא בב"ד הכל מדברי הרמב"ם בפ"ה משותפין וכבר כתבו רבינו ג"כ בר"ס קע"ה ע"ש מ"ש: ואפילו הן הדיוטות פי' ר"ן אפילו אינן יודעין בדין כלל אלא שבקיאים בשומא דא"א לפרושי כאן כמו שמתפרש הדיוטות בכ"מ והיינו דאיכא בהו חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו ומסבר דא"כ פשיטא דטפי מהכי א"צ דבכל ד"מ סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן עכ"ל וברמב"ם כ' דהני ג' צ"ל נאמנים מ"ש ופשוט הוא מש"ה לא כתבו רבינו ב"י וע"ל ר"ס ג': אבל אם יש להם מעות כו' אפילו בלא ב"ד כו' ומיהו יחלוק לפני ב' לראיה וכמש"ר ר"ס קע"ה ומפני שאין חיוב בדבר ליקח ב' דלא איברי סהדי אלא לשיקרא וכמש"ר בסימן קפ"ט לכן לא כ"ר שצריך ב': קצתם חדשים וקצתם ישנים וישנים טובים מחדשים כמ"ש בס"ט:
לא סָעִיף לג וכתב הר"י דוקא כו' עיין בהגמ"ר פ' א"נ: אבל אם שמו מעות בשותפות דוקא במעות הוצרך לומר חילוק זה מפני שהן נחלקים בלא ב"ב כמ"ש לפני זה אבל נשתתפו בשאר עניינים בלא"ה נמי צריך ב"ד: או לג' שהן ב"ד פי' הג' שצריך לחלק לפניהן הן הן נקראים ב"ד וא"צ יותר והאי דצריך לג' לא כדי שיתוודע לחבירו ע"י דא"כ בב' סגי וכמש"ר ר"ס קמ"ו בענין מחאה דבפני ב' סגי דחברך חברא אית ליה אלא דמגלה דעתו בפני ב"ד כדי שלא יאמר שיתפו אח"כ מסתמא גם בשבילי טרחת ונחלוק הריוח: ומשמע מדבריו כו' דמדכתב עד שיודיע לחבירו או לג' ש"מ דס"ל דבהודעה סגי אפילו בע"כ של חבירו: ואין זה כדברי הרמב"ם שכתב כו' בפ"ד משותפין כ"כ וכתבו רבינו בסכ"ג: וכ"כ הראב"ד פי' ולכן דברי הרמב"ם עיקר וכבר כתבתי לעיל שס"ל להרא"ש ורבינו כהרמב"ם ולא כב"י:
לב סָעִיף לד והרויח או הפסיד כו' פי' בחצי שלו ומיירי שעסק בעסק שהתעסק בו תחילה ומש"ה גם ההפסד לאמצע ודוק: שחבירו לא יערער כו' פי' כיון שהפסיד בודאי יהיה ניחא לחבירו בחלוקתו כדי שלא יהיה לו חלק בההפסד: ול"נ שלא חלק כו' עד"ר:
לג סָעִיף לו שאלה כו' בכלל פ"ע ס"ח כ"כ וכבר כ"ר בסימן צ"ג סכ"ג ע"ש: שאם יברר שמעון כו' משמע דלא סגי ליה בעדות שיעידו שהוצרך שמעון לשלם להעכו"ם בשביל היהודי אותו החוב וה"ט דדילמא כבר פרע היהודי ובעלילה בא עליו העכו"ם ומש"ה צריך עדים שיעידו שלא פרעו להעכו"ם ומש"ה האריך ולא כ' בקיצור שהדין עם ראובן וק"ל ועד"מ מ"ש בהדומה לזה בסעיף זה ועמ"ש בסימן צ"ג: שיפרע ראובן וכל מה כו' כצ"ל וכל בוי"ו וכ"ה בתשובה שם וכן משמע מדחזר וסיים שיפרע ראובן חלקו דהראשון קאי על פרעון החוב עצמו והשני קאי על פרעון שאר הוצאות שיפרע ג"כ חלקו בו מיהו י"ל דא' הוא לשון השטר וא' ל' הרא"ש וק"ל:
לד סָעִיף לז וראובן אומר כשיבוא לך הפסד אז אפרע לך לעיל בס"ס צ"ג כ' ז"ל וראובן השיב כשיבוא לך הפסד כו' אז תתבעני לדין ע"ש ווה כמו מה שהשיב על תביעה הראשונה כמוזכר גם כאן שהשיב לו ראובן כשיבוא לו הפסד יתבענו לדין כו' והרא"ש השיב באלו התביעות דלא כדברי ראובן ולא כדברי שמעון אלא יודה מיד לפני עדים כו' ור"ל עכשיו אינו מחויב ליתן עליו שטר גמור שמחייב נפשו לשלם כשיצטרך שמעון לשלם כדברי שמעון דלא ניחא ליה לאינש דיצא קול חיוב עליו וגם לא כדברי ראובן שלא רצה לעשות [כלום אלא] יתבענו בהודאתו וישלם ע"פ הדיינים וטעמו דהרא"ש מפורש בדבריו דבתביעה הראשונה ששמעון כבר נתחייב בשטר מש"ה גם ראובן צריך להתחייב נפשו בשטר מיד משא"כ באלו שתי תביעות דגם שמעון לא נתן אנפשו שום שטר וע"ל סימן צ"ג מה שכתבתי עוד מזה אבל זה נ"ל עיקר:
לה סָעִיף לח וראובן ידע כ"כ רבינו ל' התשובה ג"כ לעיל סימן צ"ג סכ"ו שידע עד"ר: ושמעון אומר כיון שהיו שותפים כו' והיה נ"ל לתועלת כו' כצ"ל והכל לשון בעל התשובה והוא בל' נסתר וכן הוא שם בתשובה כלל פ"ח דין י"ד וע"ל סימן צ"ג דכתב זה הלשון בל' נוכח והיא היא: ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות והיינו מכח דהתנה כן אבל אם לא התנה כבר נתבאר לעיל ס"ח דהרא"ש ס"ל כר"י דנוטל הריוח בשוה:
לו סָעִיף לט עוד שאלה כו' כלל פ"ח סי"ד: ה"ג ראובן ושמעון היו אחין ושותפין כו' דאחין היו ויש בו נ"מ לדינא כדמסיק אח"כ בסמוך דקאמר ששמעון מחל לאחיו כו' טורח בשביל יתמי אחיו כו' וכן הוא בתשובה בהדיא אחין ושותפין: והניח אשה ובנים נקט בנים משום אינך שאלות שמסיק וכתב דדרך אחין לטרוח בשביל יתמי אחיו כו': כפי התקנה כו' כמפורש בא"ע ר"ס קי"ח דהיינו שחולקין העזבון בינה ובין הזוכין בירושתן שכל א' נוטל מחצה: ועוד אומרת לאלמנת ראובן כו' לאו דב' תביעות תבעה דהא אלמנת ראובן לא השיבה אלא על טענת הית מה אלא חדא תביעה תבעה וה"ק לפי תקנה אתה צריך ליתן לי חצי הנכסים והנכסים נתמעטו מכח שהשיא בעלה יתומה ומש"ה תבעה היא לאלמנת ראובן לפי שאחר שהניח להשותפות כפי מה שלקח בעלה יגיע לחלקה יותר: ששמעון מחל לאחיו לכאורה נראה דאפילו אי לא אחיו היה היתה נאמנת במגו כיון שטוענת ברי שמחל לו בפני אלא כיון שהן אחין היה משיב מסתבר יותר לומר שבודאי מחלו מיהו י"ל דאי לא אחיו הו"ל כמגו במקום חזקה דאין דרך שותפין למחול כ"כ ומש"ה ראה וכתבו הרא"ש בתשובה [שלו] שמחל לאחיו ולא כ' שהשיבה אלמנת ראובן שמחל לאחיו וק"ל: במגו כו' אין לך בידי אלא כך וכך כו' פי' במגו אילו היתה רוצה היתה נוטלת מהממון כפי הסך שהשיאוה ליתומה ותאמר אח"כ הרי לפניך עזבון בעלינו וקח את חלקך בראש נגד חלק נדן היתומה וק"ל: או נתתי לך מקצת וא"ת [עיין הקושיא בב"ח] וי"ל דגם טענה זו שהיא טוענת בעלך מחל לבעלי ליתן לה כל מה שירצה טענה גרועה היא ונגד הסברא לכך מהימנינן לה במגו זה בשבועה א"נ מ"ש נתתי לך ר"ל בעלי אמר שנתן לך או לבעלך שזהו ג"כ בל' בני אדם בכלל נתתי לך ותירוץ זה צ"ל בסמוך סמ"ג בתביעה שתבעה אלמנת ראובן כך וכך נתנו לי במתנה והוצאתי בבית דנאמנת במגו דנתתי לך חלקך ושם לא שייך לומר שינויא קמא: והשיבה אלמנת ראובן באותה שעה כבר חלקנו שאלה ותשובה זו צריכה ביאור ונראה דמתשובת הרא"ש על שאלתו מתוכה נלמד ונראה מה הותה טענתן של האלמנות ומוכח מתוכה שטענת אלמנת ראובן היתה כי מאחר שחלקנו באותה שעה מקצת הנכסים ומחלקנו השיאנו אותה ולא היה לך עלי ועל בעלי שום חיוב בשעה שהשיאנוה אף שאח"כ פייסתני לבטל החלוקה אל תאמר דהו"ל כאילו לא חלקנו מעולם והשיאנו מהשותפות דאז ודאי היה לך ליטול כנגדו דז"א טענה כי בשעה שחזרנו לשתף כבר היתה נשואה והיה לך לפרש ולהתנות (אך) בשעה ששתפנו מחדש שיהיה לך בהשיתוף יותר ואת לא עשית כן אלא פייסתני לבטל החלוקה דקדק לומר פייסתני לרמז שטענה מאחר שאת הדרת אחר חזרת השיתוף אף שידעת שהשיאנו היתומה זה היה ודאי מכח אחת משתים או שידעת דבשעת חלוקת המקצת היה בעלי מרויח באותו חלק כשיעור מה שהוציא בנדונייתה או שמחלת לו ההוצאה בהיות שידעת שהוא מרויח טפי ואף שאלמנת ראובן אינה טוענת בברי כן מ"מ הו"ל כשנים שהן בשותפות יחד ואין ידוע כמה יש לזה בשותפות וכמה יש לזה שמחזיקינן כל השותפות בשוה ואינו נאמן המוחזק לומר יש לי שני חלקים בשותפות וכמש"ר בסמוך בסי' קע"ט והא דכתב רבינו לעיל בסימן זה ס"ד שכשנשתתפו יחד בלא שומא שאח"כ בשעת חלוקה שמין חלק של כל אחד כמה היה מתחילה ואותו סך יטול כל אחד בראש היינו דוקא שם שבתחילת השותפות לא היה להם בשוה משא"כ הכא שבתחילת השותפות היה להן הכל יחד בשוה אם איתא שאח"כ היתה כוונת אלמנת שמעון שלא יהיה הכל בשוה היה לה להתנות והרא"ש השיב אם מחלוקה השיאוה הדין עם אלמנת ראובן דהיה לאלמנת שמעון להתנות אח"כ ואם מהשותפות השיאוה הדין עם אלמנת שמעון כיון שבשעה שלקח הממון מהשותפות להשיאה נתחייב לשמעון כנגדו וכדמסיק. וא"ת הלא גם אלמנת ראובן לא טענה אלא כבר חלקנו במקצת ומאותה חלוקה השיאנוה וא"כ גם היא יודעת שאם לא השיאוה מהחלוקה שאלמנת שמעון תטול כנגדו ולמה האריך הרא"ש ולא הו"ל להשיב אלא הדין עם אלמנת ראובן ואי ר"ל שצריכה לברר אם טענתה אמת גם בזה הו"ל להשיב בקצרה ועוד שכבר נתבאר למעלה שהיא נאמנת בשבועה במגו אם לא שנתברר היפך דבריה י"ל דהרא"ש נסתפק בטענת אלמנת ראובן אם ר"ל שמאותו מקצת השיאוה ממש או ר"ל כיון שכבר התחלנו לחלוק ודעתינו היה לחלוק גם המותר הו"ל כאילו חלקנו בכולו א"נ ר"ל אף שלקחנו הנדונייא מהמעות שעדיין היה בשיתוף מ"מ דעתינו היה למלאות מעות השיתוף מחלוקת הממון שהיה בידינו והוה כאילו השיאנוה מחלוקה ואח"כ פייסתני לערב ולשתף והו"ל כאילו כבר מלאנו אותן מכח טענה שמחלת או שידעת שהרויח בעלי בשעת החלוקה וכמ"ש דאל"כ הו"ל להתנות ומפני ספק זה הוצרך הרא"ש להאריך ולכתוב שני חלוקות א"כ הוא כו' וא"כ הוא כו' ודוק. אבל אל תטעה לומר כיון דהרא"ש שינה בלשונו דבחלוקה הראשונה כ' ז"ל אם הוא כדברי אלמנת ראובן שהתחילו לחלוק כו' ובחלוקה שניה כ' ז"ל אבל אם אחר שלקחו כל א' דמ"ה שינה הלשון מחלקו ללקחו שבחלוקה שניה מיירי כשלא חלקו כלל ממש אלא שלקחו כל א' קצת ממון מהשותפות ומאותו הממון השיאוה ומש"ה כתב דאף השיאוה מחלקו כיון דלא חלקוהו ממש הרי הוא כאילו השיאוה מהממון שנשאר בהשותפות דז"א דהרי אח"כ כתב הרא"ש ז"ל כי כשיבואו לחלוק שנית ש"מ דגם בראשונה היתה חלוקה אלא שהרא"ש שינה הל' כפי הדין בכל חלוקה קרא ג"כ שמו עליו דבחלוקה הראשונה כ' שהדין הוא כשחזרו ועירבו דהוה כשותפות חדשה מש"ה כתב חלקו ובחלוקה שניה כתב דהדין נותן דהו"ל כאילו לא חלקו מעולם וכמ"ש ומש"ה כ' ל' לקחו וכל זה הוא ברור ועיין בתשו' הרא"ש שם כלל פ"ט בשאלה זו שכתב ז"ל והשיבה אלמנת ראובן כו' ואע"פ שאח"כ פייסתני לבטל החלוקה כשחזרנו לערב יודעת היתה שכבר היתה נשואה ואעפ"כ ערבת (ממנו) [ממונך] כו' הרי גם מל' זה מבורר בשאלה עצמה שטענת אלמנת ראובן היתה את ידעת ונתרצית לשתף ולא התנית וק"ל:
לז סָעִיף מ שתות ממה שיש להם לפרוע כו' כל' הזה כ"כ בתשובה והל' מגומגם וצריכין לפרשו כאילו אמרה הד' שנים שכבר עברו בימי אלמנותי שבעלך ניכה בהן שתות המס בעבורי לפי התקנה תנה לי אותו הניכוי בראש אבל דוחק לפרשו שהתקנה היתה שכל אלמנה תהיה פטורה שתות מן המס ד"ש את מיתת בעלה ולא יותר כי תקנה כזו לא מצינו לפטור האלמנה על זמן אלא כל זמן היותן אלמנות ועוד דא"כ הו"ל תקנת העיר לפטור האלמנות ד"ש מהמס כו' וק"ל: כי דרך אחין השותפין כו' טורח כו' ע"ל סימן רפ"ז:
לח סָעִיף מא גם עתה לא יקפידו כו' פירוש דוקא בהוצאה שגם בחיי שמעון לא הקפידו משא"כ למס שנפחת לאלמנה דנתחדש לאחר מותו:
לט סָעִיף מב וברשות ראובן בעלה הא דיש רשות לבעל להרשות אשתו על ממון השותפות היינו משום דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ונראה דמיירי כשעשתה לאותו אחר שליח לקנות לה סחורה אבל ליכא למימר שנשתתף עמה דכה"ג אפילו לבעל לא היה כח לעשות כן כמ"ש בשם הרמב"ם סי"ז וק"ל אבל הל' אינו משמע כן וצ"ע:
מ סָעִיף מד לעכו"ם שהיה חייב להם כו' ור"ל שמחזיר ש"ח לעכו"ם ולא היה פרוע אלא רובו ומכח שהחזירו אבדו בפשיעה שלא שילם להן מעט הנשאר ובתשובת הרא"ש נדפס שפשע שהחזיר שט"ח שהיה ללוי (צ"ל לעכו"ם) עליו שהיה פרוע רובו כו' ולפ"ז ה"פ שפשע שהחזיר ש"ח שכבר היה פרוע רובו ומכח שהחוירו חזר התובע עליהם והוצרכו לחזור לשלמו כו' אבל בתשו' הרא"ש מדוייקים מצאתי מוגה שהיה להם על עכו"ם וכן מוכח מיניה וביה שט"ס הוא דאם הם היו חייבין לעכו"ם שט"ח שעליהם בידם מאי בעי ולא שייך לומר שהחזירו לעכו"ם ועוד דא"כ ההפסד לא הגיע להם מחמת החזרה אלא שנולד להן אח"כ ובתשובה כפל ושילש לומר שבחזרה הפסידו וק"ל: אם תברר בעדים כו' לכאורה קשה הא משמעות הל' משמע שהיא מודה שהחזירו אלא שטוענת שאין וה פשיטא כיון שעשה בו כמו בשלו שגם לו היה חלק בחוב זה ולטובה נתכוין וסבר שמה שמאמין לעכו"ם יהיה תועלת להם במקום אחר מהעכו"ם וא"כ למה השיב לברר וצ"ל דל"ד בירור בעדים קאמר אלא ה"פ אם תברר ע"י אנשים מבינים ויודעים שחזרת השטר הזה לא היה בו כ"כ תועלת כאשר יש לחשוש בו בהפסדו אז ודאי היה החזרה ההיא פשיעה ושגעון וחייב שמעון לשלם כל ההפסד אע"פ שנעשה בו כמו בשלו ולפ"ז א"ש דלא השיב שתשבע אלמנת ראובן שפשע בחזרת השטר שהרי היא נאמנת בשבועה בכל טענותיה וכמוזכר אלא לפי שא"א לה שתשבע ע"ו דשמא לטובה נתכוין לכן יכירו זה אנשים שיודעין בטיב משא ומתן וק"ל: דפשיעה גמורה כו' ושותפין שומרי שכר כו' צ"ל דלא היו בתחילה בשמירה יחד דאל"כ הוה שמירה בבעלים כ"כ רבינו לקמן סימן רצ"א דאפילו בפשיעה פטור אבל א"ל דשאני הכא דעשה פשיעה גמורה ופשיעה גמורה אפילו בבעלים חייב וכדין שטרות דאין בהן דין ד' שומרים ופסק הרי"ף והרא"ש דאפילו פשע בהן פטור ואפ"ה פסקו דאם הזיק בידים חייב כמ"ש בסימן ס"ו ה"נ דכוותה דזה מיקרי מזיק בידים דהא הרא"ש סיים וכתב דשותפי ש"ש הן וחייבין בגניבה ואבידה וז"א כשהיה בבעלים והול"ל וחייבין בפשיעה כזו:
מא סָעִיף מה רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות כו' משמע דבמזונות ודאי לא הקפידו והיה לאמצע כ"א מה שהיה צריך והא דכתב הרא"ש לעיל בטענת אלמנת שמעון שהוציא ראובן יותר כו' ז"ל אם נהגו עד היום לצמצם כו' משמע דמספקא אם מקפידין בהוצאה או לא נראה דשם איירי בשאר הוצאות בלא מזונות דבהן יש מקפידין ויש שאינן מקפידין א"נ כיון דהכא קאי על אלמנת ראובן שתבעה כאן מה שהוציא שמעון לרפואה ולעיל תבעה אלמנת שמעון לאלמנת ראובן בשביל הוצאת הבית לכן השיב כיון שאלמנת ראובן עצמה טענה תחילה לפטור נפשה מטענת מזונות משמע דכך נהגו לזון ביחד בלי קפידא מהשותפות א"כ מה"ט עצמו אין לו תביעה על אלמנת שמעון בשביל הרפואה שהרפואה כמזונות דמי וק"ל:
מב סָעִיף מז ואין לתובע שום טענת ודאי ע"ז פי' ואין משביעין על הספק כמש"ר בסי' ע"ה:
א סָעִיף ג וכן אם עירבו פירותיהן כו' ז"ל כ"מ פ"ד משלוחין קשה מה קניין יש בעירוב הפירות [עיין בב"ח שהביאו] ר"ל שעירבו הפירות יחד בתורת שותפות כמו הטלת ממון לכיס וגם הגבהה אבל פי' דחוק בעיני חדא דא"כ פשיטא וכי ס"ד דפירות גריעי ממעות ועוד דא"כ מאי וכן אם עירבו הא (כשהוא) [כ"ש הוא] ועוד דמ"ש שהזכיר הרמב"ם קנו מידו שהביאו חביתו וכדו ולא קאמר קנו מידו שכל א' יביא פירותיו לכ"נ עיקר כמ"ש בפרישה:
ב סָעִיף ד והראב"ד השיג כו' ז"ל מהרי"ק שורש קס"א ל' הראב"ד בתשובה שותפים שהתנו אפי' בלא קניין התנאים קיימים כל זמן שלא חזרו בהן כלומר שאם הרויחו וחזרו להם כל מה שהרויחו צריכים לנהוג בו כפי תנאם ולא מהני חזרתו אלא למה שהרויחו מכאן ואילך ומה שהצריך קניין בהשגה היינו שלא יחזור בו כלל וכתב עוד דמש"ה לא הביא ראייה בהשגה מפועל דקי"ל מציאתו לבע"ה ואינו יכול לחזור בו בריוח שעבר כמו שהביא ראייה בתשובה משום דבהשגה איירי מלהבא ובלהבא גם פועל יכול לחזור בו ע"ש שהאריך: והרמב"ן כתב כדברי הרמב"ם כו' עד יכולין לחזור נראה ודאי מל' רבינו דהאי יכולין לחזור היינו שאפילו במה שהרויחו כבר יכולין לחזור חדא מדהשוה דעת הרמב"ן לדעת הרמב"ם ועוד מדכתב אין שום צד במה שיתקיים התנאי ועוד דאלת"ה קשיא מה זה שכתב אח"כ דמתשובת הרא"ש ז"ל יראה כדברי הראב"ד משמע ולא כהרמב"ן ואי ס"ד דיכולין לחזור דקאמר היינו במה שירויחו להבא א"כ מאי יראה כדברי הראב"ד הא אין מוכח בדברי הרא"ש דס"ל דאפילו בלהבא אינן יכולין לחזור אלא לאו כדכתיבנא ותימא שלשון הרמב"ן זה שהביא רבינו לא מצאתי ואדרבה ממש בחידושיו משמע דסבירא ליה כהראב"ד דבמה שהרויחו כבר אינו יכול לחזור אפי' התנו בתנאי בעלמא בלא קניין שכתב ז"ל הא דאמרינן בב"ב דף ט' בהני תרי טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דזבני הילכך לאו תנאה הוא עד דשקליה רשות מיניה כו' עד וכל זה בתנאי כל האומנים הוא אבל שותפי' שאמרו כל מקח וממכר שבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאילו במתני' באומנתן לאמצע י"ל דנעשו שכירין זה לזה כדאמרי' בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולין לחזור בהן אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה כו' עד וכן נראה מדבריו דדוקא בחנאי כל אומנים כמ"ש עכ"ל הנה ממ"ש שאילו במתני' באומנות כו' משמע דס"ל שמתנו יחד שכל מה שירויחו באומנות יהיה לאמצע תנאו קיים אפילו בלא קניין רק שהתחילו באומנתן ונעשו שכירין זה לזה אלא שיכולין לחזור להבא (והרמב"ם ס"ל דאפי' התחילו לא מהני כיון שבשעת התנאי לא היה בעולם) ומיהו כל זמן שלא חזרו בהן עמדו בשותפות אבל שותפות שמתנין יחד על ריוח שירויחו ע"י מקח וממכר שיהיה בין שניהם אין בתנאי ממש אא"כ נשתתפו באופן המועיל כמבואר בדברי הרמב"ם א"כ אם כל בני אומנות של אותו העיר התנו יחד ע"ז הא תנאם קיים אפי' אלהבא וכן הבינו הריב"ש שכ' בסי' תע"ו בהדיא בשם הרמב"ן כדעת הראב"ד שגם הראב"ד ס"ל דבלא קניין יכולים לחזור להבא כמ"ש לעיל בשם מהרי"ק שמצא כן בתשובתו א"כ התימא על רבינו שכתב בשם הרמב"ן שאין שום צד במה שיתקיים כו' ונראה ליישב דמש"ר בשם הרמב"ן הוא ודאי ממ"ש בחידושיו שרוב הדברים שכ"ר בהלכות הללו בשם הרמב"ן הוא ממה שמצא בחידושיו דב"ב שחיבר ורבינו לא הבין דברי הרמב"ן כמו שהבינם הריב"ש ופירשם בדרך אחר וס"ל לרבינו דודאי כל שהתנו כולם יחד אפי' בתנאי רווחים של משא ומתן נמי מהני תנאי להרמב"ן אבל כל שלא התנו יחד אפי' בתנאי רווחים של אומנות ומעשה ידיהם ל"מ תנאי אפילו במה שהרויחו כבר ומ"ש הרמב"ן אבל שותפים שאמרו כל מקח כו' ר"ל אבל שנים מבני אומנות שרוצים לעשות תנאי ביניהם ואמרו כל מקח שיבוא לידינו יהא הריוח בינינו פשוט דלא קנו דבמה קנו שאילו במתני' כו' י"ל כו' כלומר שאילו מתני' באומנותם יחד היה אפשר לומר שנעשו שכירים זה לזה אלא מקח שלקח במה קנאו אבל באמת אפי' בהתנו באומנות מסתבר ליה דל"מ אא"כ התנו כולם יחד וכמ"ש בריש דבריו וגם סיים וכתב ז"ל וכן נראה מדבריו דדוקא בתנאי כל אומנים כו' כנ"ל פי' דברי הרמב"ן לדעת רבינו וזש"ר בשמו ב' שהתנו ביניהם דהיינו מ"ש הרמב"ן אבל שותפים כו' וכתב בהדיא בין התנו באומנות בין התנו במשא ומתן כו' ומדדייק וכ' ב' שהתנו אין להם שום צד שיהיה תנאם קיים משמע הא התני כולם יחד מהני תנאם בין באומנים בין בשותפים בין משא ומתן לסחורה ולפ"ז דעת הרמב"ן כדעת הרמב"ם ממש וכמ"ש מהרי"ק ודוק. ואפשר שגם הריב"ש במ"ש הרמב"ן ורשב"א כתבו בפ"ק דבתרא כו' אינו ר"ל שהרמב"ן כ"כ לפי האמת אלא ר"ל הרמב"ן כ' שי"ל כן ושהרשב"א כ"כ אותה סברא לאמת ולדינא דנעשו כשכירים זה לזה וכמ"ש הראב"ד בתשובה דמדמה לפועלים ולשכירים אלא שק' שמדברי כולם משמע דאף אם התחילו בעסק השותפות לא מהני אלא מה שכבר עשו והרויחו אבל יכולין לחזור בהן כמבואר בדברי הרמב"ן באומנים בהא שמהני בהו תנאי וכ"כ הריב"ש בהדיא בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ נ"י והעיטור ואינך רבוותא שהביא ב"י וכ"כ מהרי"ק אתשובת הראב"ד הנ"ל. ורבינו כתב לעיל בסמוך ז"ל ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא שנשתתפו והתחילו כו' נראה דמהני ולא חילק בין עבר להבא ומסתמא מדכתב ואפי' לא עשו לא זה ולא זה כו' משמע דמהני גם להבא דומה דהגביהו מעות שהטילו לכיס וכמ"ש ג"כ הרמב"ם והביאו רבינו בסכ"ג דשותפין אינן יכולין לחזור בהן עד שיכלה זמן שקבעו לשותפות ושם כתבתי שכן הוא דעת התוס' והרא"ש והמרדכי ורבינו לכ"נ דרבינו שכתב לעיל ואפי' לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לעסוק ר"ל בנשתתפו שהביא כל א' מעותיו והניחום בכיס אחד רק שלא עשו לא הגבהה ולא משיכה (וכמ"ש בפרישה) ומש"ה דוקא מהני התחלת העסק משא"כ באומנים או בשותפים שלא הניחו יחד כלום אלא כל אחד מעותיו ברשותו רק שהסכימו שכל א' יקנה סחורה או ימכרנו ויחלקו בריוח דומיא דהנהו טבחא זה קצת דוחק דא"כ לא הו"ל לרבינו לכתוב סתם ונשתתפו אלא הו"ל למכתב והביא כ"א ממונו כיון דשיתוף שייך ג"כ בלא ממון כמ"ש אח"כ באומנים שנשתתפו גם ברה"ס קורא שיתוף סתם הסכמה שהסכימו יחד. גם ק' דבכל הני רבוותא דימו שותפים לפועל דיכול לחזור להבא ואינו נאמן על העבר וק' מה עניין פועל לשותפים שפועל יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים משא"כ שותפים דאין שם עבדות עליהן. וכמ"ש מהרי"ק בתשובה הנ"ל סי' קפ"א דל"ד לפועל מה"ט ע"ש וגם אני כתבתי והוכחתי בכה"ג שכן דעת התוס' והמרדכי והרא"ש וכנ"ל אבל כתבתי ג"כ שם שהנ"י לא ס"ל כוותייהו אלא דימה שותפין לפועל וכל אחד יכול לחזור בו ככל הני רבוותא הנ"ל עוד כתב מהרי"ק בשם בה"ע והמרדכי דפ' הגוזל בתרא שיטה שלישית דס"ל דמהני תנאי בשותפי' אפי' בלא מעשה כלל אפילו לעניין שלא יוכלו לחזור בהן ומבואר לפנינו ג"כ בדברי הראב"ד דס"ל דקניין מהני באומנים אפי' בלא מעשה כלל אפילו לעניין שלא יוכלו לחזור בהן הרי לפנינו ד' שיטות שיטת הרמב"ן והרמב"ם ורבינו דס"ל דלא מהני לא תנאי ולא קניין ומדתלי טעמא משום דהוה דשלב"ל מוכח דמטעם קניין אפילו לעבר ל"מ אלא מטעם אחר מהני והיינו דהתחילו בעסק השותפות וכמש"ר דמהני אפי' להבא דלא יוכלו לחזור בהן ושיטת בעל העיטור דס"ל דבכל עניין מהני תנאי ושיטת הרשב"א ונ"י והריב"ש ואינך רבוותא הנ"ל דס"ל בהיפוך דלא בעי לא תנאי ולא קנין לענין לעבר אבל להבא ס"ל דאפילו התחילו בעסק השותפות לא מהני אלא יוכלו לחזור בהן. ושיטת הראב"ד דס"ל כוותייהו בלעבר וס"ל דגם להבא מהני קנין אפילו לא התחילו בעסק השותפות ועיין בחידושים שם כתבתי טעם דהני שיטות ובמאי פליגי ודוק:
ג סָעִיף ח דוקא כשלקחו שור לחרישה כו' הנה אציע לפניך הגמ' ודעת הפוסקים בקיצור עם טעמיהן בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ג ע"ב) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע א"ר מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע מיתיבי כו' שנים שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא לרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה א"ה אדתני סיפא לקחוהו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו כ"א נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה כו' ה"נ קאמר כו' עד נעשה כמו שלקח זה בשלו כו' תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין (פירוש לפי המעות) מאי לאו הותירו ופחתו ממש כו' (וקשיא לשמואל) לא הותירו זוזי חדתי פחתו אסתרא דצוציתא עכ"ל ודעת הרי"ף והרא"ש והמרדכי דהלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא אך שמחולקים בפירוש דשמעתתא וכי דייקינן בהך מילתא שפיר נמצא בה חמשה שיטות. האחד פי' רש"י וע"פ דעת העיטור. השני שיטת הרי"ף בהלכות ע"פ כי' הרא"ש. השלישי שיטת הרי"ף ע"פ פי' הר"ן. הרביעי שיטת הרי"ף בשערים. החמישי שיטת הרא"ש ורבינו. וז"ל רש"י שור לחרישה שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הילכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו כ"א נוטל לפי מעותיו שכרי מתחלק לאיברים ורבותא קמ"ל דאף ע"ג דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחית לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו ומתחלק לאיברים יטול איש ואיש לכי מעותיו עכ"ל ועיין בב"י שהאריך מה שנראה לו מלשונו דרש"י ויש ט"ס בב"י בהעתקת ל' הירושלמי ועיין בר"ן שהזכרתו בסמוך הביא לשונו מתוקן וכתב ב"י ומשמע דלדעת ב"ה לחלוק לפי המעות תרתי בעינן לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה הא לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי או לקחוהו לחרישה וטבחוהו חולקין בשוה כנ"ל מדכתב והילכך שור לטביחה ועומד לטביחה אבל מסוף לשונו שכתב שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה כו' משמע דבתר שעת לקיחה אזלינן וצ"ע עכ"ל. וכתב הר"ן דלרש"י לשון העומד לא א"ש. והא לך לשון הרי"ף בקיצור אמר רבה מסתברא כו' עד ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלקו לאיבריו ואח"כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה שני שלישים ורב המנונא אמר כו' הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימא ולפיכך השכר לאמצע והלכה כשמואל אליבא דרב המנונא עכ"ל. והרא"ש כתב ז"ל ורב המנונא אמר אפילו כו' ל"ד כשלקחוהו לחרישה דה"ה לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות וכלים הראוים ליחלק אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ותדע לך מדאקשי לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס כו' השכר לאמצע אלמא לרב המנונא ניחא ואי אמרת דבלקחו השור לטביחה חולקין לפי מעות לר"ה נמי קשיא אדתני סיפא כו' ליפלוג וליתני בדידה כו' ועוד מדאקשינן לר"ה ממתני' דקתני וכן ג' שהטילו לכיס ולא משכח פירוקא אלא בזוזי חדתי ומאי דוחקא לאוקמי בשינויא דחיקא כי האי לוקמי שלקחו סחורה בסתמא כו' אלא ע"כ דלר"ה אפי' בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה העומדים ליחלק פלגי בשוה וטעמא כדאיתא בירושלמי אר"א כשהיתה כו' וי"מ דר"ה לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה רב המנונא דחולקין לפי המעות ולא תיקשי ליה מדתני סיפא לקח זה בשלו כו' ליפלוג וליתני בדידה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידה מדלעיל דמוקים הכל בשור לחרישה ומפליג כו' והא דלא שני ר"ה מתני' בשור לטביחה ועומד לטביחה משום דמילתא דפשיטא היא ומאי קמ"ל מתני' ולכך משני הותירו זוזי חדתי כו' ולעולם המשנה מיירי בשור לחרישה ועומד לטביחה ואפ"ה חולקין לפי המעות שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מועט לא יקפידו אלא כל א' יטול מעותיו וכן נמי אם פחתו איסתרא דצוציתא. ור"ח ורב אלפס ז"ל פסקו כר"ה דפשיטא דברייתא כוותיה ומדשני נמי ר"נ מתני' כוותיה אלא שרב אלפס פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו בעודו חי אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות וכל שכן לקחוהו לטביחה והיינו כשינוייא בתרא דשנינן וממילא רווחא שמעתתא כפירושו קמא ואף הירושלמי אמר בהדיא כן ואף אם היה פי' קמא דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד וכ"ש שהוא מרווח ומפורש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורה אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום אומדנא דמוכח כדפרי' לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדין דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי או שאר שום אמתלא עכ"ל הרא"ש. ומבואר מלשונו דס"ל דאכי' קנהו לטביחה וטבחוהו נמי חולקין בשוה ואף שלא הזכיר בכל דבריו וטבחוהו ממש מ"מ (כשהוא) [כ"ש הוא] מלקחו פירות וכלים הראויים לחלק דהא פירות וסחורה משעת הלקיחה אינם מחוסרין אלא מעשה החלוקה לבד ואפ"ה כתב הרא"ש דהשכר לאמצע כ"ש שור חי שמחוסר טביחה דהשכר לאמצע ולפחות בה"ה אתיא. ועוד דאם כן אכתי קשה למה נדחק הגמרא לאוקמי בזוזי חדתי ולא אוקמה בטבחוהו (ומ"ש שם בריש דבריו ועומד לטביחה כו' ואח"כ נזדמן להם שמכרוהו חי כו' בדברי רבה כ"כ לרבותא דאפי' מכרוהו חי חולקין לכי המעות כיון שנמלכו עליו לטביחה גם מטעם שלא עומד משמע כן כמ"ש לעיל אבל בדברי רב המנונא עומד לטביחה ל"ד דה"ה נמי אם טבחוהו ממש אלא נקט לישנא דרבה גם בהא) והרי"ף פליג עליו בזה וס"ל דאם טבחוהו ממש אע"פ שלקחוהו לחרישה חולקין לפי המעות וכ"ש לקחו גם לטביחה. ומ"ש הרא"ש על דברי הרי"ף ז"ל והיינו כשינוייא בתרא דשנינן היה נראה דר"ל שהרי"ף ס"ל כי"מ שהזכיר שם לפני זה דס"ל דרב המנונא דווקא לקחוהו לחרישה קאמר אף ע"ג דעמד לטביחה כיון דסופו הסכים עם תחילתו שמכרוהו חי השכר לאמצע אבל היכא דלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ואח"כ מכרוהו חי מודה דחולקין לפי מעות דכ"ש הוא מלקחוהו לחרישה וטבחוהו ומ"ש וממילא רווחא שמעתתא כפי' קמא ר"ל כיון דהרי"ף ס"ל כי"מ וכבר כתב דחיות פירושם ממילא ידעינן דאין הלכה כפי' הרי"ף אלא כפי' קמא דרווחא אליביה השמעתתא לפי פשוטו אבל מדברי רבינא נראה להדיא דליתא שהרי כתב או אפילו לטביחה כו' ש"מ דמשמע ליה דגם להרי"ף ל"ד קאמר רב המנונא לקחוהו לחרישה אלא אפי' אם גם תחילת הלקיחה היה לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו אח"כ חי חולקין בשוה (וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כן) ונראה דלשון הרא"ש דייקא ליה כן מדכתב אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות וכ"ש לקחוהו לטביחה וטבחוהו אח"כ משמע הא לא טבחוהו אח"כ אע"פ שלקחוהו לטביחה אין הדין כן אלא הוא לאמצע וס"ל לרבינו דלהכי דייק הרא"ש וכתב והיינו כשינוייא בתרא ולא כתב כפירושא בתרא אלא ר"ל דכל הני שינויים שצריכין לומר לדעת הי"א שהזכיר צריכין ג"כ לומר לדעת הרי"ף שהרי גם לדידיה מצינן דמודה ר"ה דלפעמים חולקין לפי המעות והיינו בטבחוהו ממש אלא בעיקר הפירוש ס"ל כפי' קמא דרב המנונא ל"ד לקחו לחרישה קאמר וז"ש ממילא רווחא שמעתתא כפירושא קמא כלומר ממילא פי' קמא עיקר ועולה יפה יותר מכל הפירושים דאליביה א"צ לדחוק ובזה דברי רבינו מבוארים שמ"ש דוקא לשון דוקא קאי אמכרוהו חי דבטבחוהו מודה ר"ה שחולקין לכי המעות וכדמסיק. ומ"ש או אפי' לטביחה היינו כמ"ש בסמוך. ומ"ש בדברי הרי"ף או שלקחו פירות אע"פ שהרי"ף לא הזכיר פירות מ"מ ע"כ ס"ל הרי"ף הכי דהא כ"ש הוא מלקחו שור לחרישה וטבחוהו דכי לקחו אותו לא היה עומד לחלקו ואפ"ה חולקין לפי המעות וה"ה להיפך אם מכרו סחורה שאינה ראויה לחלק חולקין הריוח וההפסד בשוה וק"ו הוא מלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דחולקין בשוה להרי"ף. ומ"ש ור"י פי' שאפי' לקחו כירות כו' פי' וכ"ש שור וטבחוהו וכמ"ש ודע שמש"ר כן בשם ר"י לא מצאתי בתוס' שלנו כן ואדרבה בתוס' שלנו (ע"ש בד"ה מאי לאו פחתו ממש כו' עד דלטביחה ועומד לטביחה מאי קמ"ל) משמע דלקחו לטביחה ועומד לטביחה מודה ר"ה דלפי מעות חולקים וכי"מ שכתב הרא"ש ואפשר שהוא ר' יונה גם הב"י אחר שהביא דברי הרא"ש שכתב ז"ל ומדברי התוספות נראה דס"ל כפי' בתרא ודע שמסיק הב"י וכתב אזה ז"ל וכן דעת רי"ף ורמב"ם עכ"ל והם דברים תמוהים שהשוה תוספות ורי"ף שהרי התוס' כתבו בהדיא כפירוש בתרא ממש דלקחוהו לטביחה מודה ר"ה והרא"ש ורבינו כתבו דהרי"ף ס"ל כפירוש קמא דל"ד קאמר ר"ה כנ"ל. ודע שהראיה שהביא הרא"ש מירושלמי שאפי' טבחוהו או לקחו פירות הראויים לחלוקה חולקין בשוה דחה העיטור שאין ראיה מהתם דההיא דירושלמי דפירקין ר"א קאמר לה התם ובירושלמי (דשיר) [דשם] פליג עלה ר' חייא וס"ל לר"ח כסתם משמעות דידן דדוקא לקחו דבר שאין דרכו ליחלק כגון שור לחרישה השבח לאמצע אבל דברים הראוים ליחלק נוטלין לפי המעות וזה ודאי היתה דעת הרי"ף גם דעת הרמב"ם כן הוא בפ"ד דשותפים אם טבחוהו נוטלין לפי מעות והר"ן דף תקכ"ג ע"א פי' דהרי"ף ס"ל ג"כ כפי' קמא שכתב הרא"ש דר"ה ל"ד לקחוהו לחרישה קאמר אלא ה"ה לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות הראוים ליחלק נמי חולקים בשוה וכמשמעות הירושלמי שהביא הרא"ש אבל טבחוהו ממש ד"ה חולקין לפי המעות דבטבחוהו הרי ביטל השותפות ועדיף מפירות הראוים ליחלק ואפשר שגם דעת הרמב"ם הכי הוה. ודעת הרי"ף בשערים דכל ב' שהתנו ביניהן להשתתף ולהתעסק בעסק מיוחד והטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע ואע"פ שלא פירשו בשעת התנאים ומטעם הירושל' והיינו דוקא כל שלא שינו ולא נמלכו לשנות מהעסק שהתנו לעסוק אבל נמלכו או שינו לעסוק בדבר אחר לרבה חולקין לפי מעות שכיון שנמלכו נתבטל השותפות והוה כלקחו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דכ"א נוטל לפי מעותיו ור"ה סבר דהשיתוף אינו נשתנה בהמלכה לבד אלא בשינוי מעשה כגון שלקחו שור לחרישה ונמלכו וטבחוהו אז חולקין לפי מעות אבל שור לחרישה ונמלכו לטביחה ולא עשו כן אלא מכרוהו חי עדיין השותפות קיים ול"ד לקחוהו לחרישה ונמלכו לטביחה אלא ה"ה לקחוהו לטביחה ונמלכו לחרישה נמי חולקין לפי מעות כיון שנשתנה שותפות הראשון שעשו ומטעם הנ"ל והא דנקט שור לחרישה אורחא דמילתא קאמר דסתם שוורים לחרישה קיימי ע"ש בשערים ועיין במרדכי. נמצא העולה מדבריהן להלכה ע"פ פירושיהן הוא זה. דלהרא"ש ור"י ורבינו אפי' לקחוהו לטביחה וטבחוהו א"נ לקחו פירות הראויין לעולם לוקח המועט כמרובה בשכר והפסד אם לא שלקח כל א' שור או שום סחורה במעותיו ועירבו אותם יחד דאז נוטל כ"א לפי מעותיו. ולהרי"ף והרמב"ם ע"פ מה שפירשם הרא"ש אם טבחוהו אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות וכ"ש לקחו פירות הראוים ליחלק ואם מכרוהו חי אפי' לקחוהו לטביחה חולקין הכל בשוה וה"ה לקחו שום סחורה שאינה ראויה ליחלק חולקין בשוה נמצא דלעולם הולכין אחר סוף השותפות ולפי מה שפירש הר"ן דבריהם אפי' לקחו פירות הראוים ליחלק נמי חולקין בשוה ודוקא בלקחו שור וטבחוהו הוא דס"ל דחולקין לפי מעות בין היתה הלקיחה לטביחה או לחרישה. ולהרי"ף בשערים כל שנתעסקו במה שהתנו בתחילה אפי' שור לטביחה וטבחוהו חולקים בשוה כיון שכך פירשו בשעת השותפות אבל אם שינו מתנאם הראשון בין לקחוהו לחרישה וטבחוהו בין לקחוהו לטביחה ונמלכו לחרישה אז נוטלים לפי מעותיהן. ולרש"י שסובר כעיטור שהכל הולך אחר שעת לקיחה שאם לקחוהו לחרישה אפי' טבחוהו חולקין בשוה ואם לקחוהו לטביחה אפי' מכרוהו חי חולקין לפי מעות וכל סחורה הראויה ליחלק נוטלים לפי מעות אפי' מכרוהו יחד ואם אינה ראויה ליחלק חולקים בשוה ואם בשעת לקיחה היתה ראויה ובשעת מכירה אינה ראויה או איפכא היינו דין שור לחרישה. וכתב ב"י ולענין הלכה כיון דרי"ף בהלכות והרמב"ם מסכימים עם הני רבוותא פשיטא דהכי נקטינן עכ"ל ואעפ"כ הביא מ"ו ר"מ גם לדברי השערים בהג"ה ס"ו ולכאורה הוא דבר תמוה שלכאורה אי הא לא הא מיהו אפשר לפרש שגם דעת הרי"ף בהלכות כן הוא גם בספר פורת יוסף שחיבר כהר"ר יוסף סאמיגא חידושים על קצת הלכות הרי"ף והר"ן ביאר גם כן שם כל ל' הרי"ף בהלכות ע"פ הדרך שדרך בשערים ע"ש שוב עיינתי בד"מ ס"ח שיישבן בע"א ע"ש:
ד סָעִיף ט ומסתברא כפי' הרמ"ה ז"ל ק"ק למה ואיך דוחה דברי רש"י ור"י בלא טעם אבל אחר הדקדוק לק"מ דהא נתבאר לפנינו מדברי הרא"ש הנ"ל דמ"ש דאפי' הרויחו ע"י עסק כדי שיווי מטבע הטובה אפ"ה חולקין בשוה היינו דוקא להי"מ דס"ל דשור לחרישה דוקא קאמר רב המנונא ולדידהו ק' למה לא מוקי ר"ה למתני' בקנו שור לטביחה ותירצו משום דא"כ ק' פשיטא ומש"ה מוקי לה בהותירו בזוזי חדתי ומיירי אפי' בקנו שור לחרישה ומכרוהו והרויחו עד שנעשו זוזי חדתי אפ"ה חולקין לפי המעות כיון שלא הרויחו אלא כשיעור זוזי חדתי הרי דלפי דבריהם צריכין לומר דאפי' במכרו ונשאו ונתנו בהמעות חולקין לפי המעות בכה"ג אבל לשיטת הרא"ש ורבי' דס"ל לשמואל בשור לטביחה וטבחוהו השכר לאמצע אליבא דר"ה והקשה עליו שפיר מהא דתנן ג' שהטילו לכיס כו' ומשני דמיירי בהותירו זוזי חדתי ואליביה דמתני' מיירי נמי בשור לטביחה וטבחוהו וכיוצא בו שהניחו מעות ובאותן מעות עצמן הרויחו והיינו כפירוש הרמ"ה ומש"ה הסכים רבי' לדעת הרמ"ה נמצא דגם מדברי רבי' מוכח מיניה וביה דמ"ש לפני זה ור"י פי' דאפי' לקחו פירות כו' אינו ר"י בעל התוס' דהא כאן כתב בשם ר"י בעל התוס' דס"ל כהי"א הנ"ל ורא"ש אלא הוא ר' יונה וכמ"ש ודוק: ואם מתחילה נתעסק (כל) אחד לבדו כו' נלע"ד דאם נגנב באותו פעם שנתעסקו בו שניהם יחד דא"צ לשלם הראשון לשני אלא רביע הממון דהא בשעה שנגנב הממון מידם כל אחד שמר חצי הממון נמצא שראובן שהיה שומר בחצי ואין שמעון עמו במלאכתו ראשונה לא נתחייב אלא באותו חצי ממון של שמירתו לשמעון דהיינו רביע מכולו שהיה של שמעון ואם נפרש שמ"ש כאן ונגנב ר"ל שלא נגנב באותו פעם אלא אח"כ חורו ועסקו כל אחד בפני עצמו בכל הממון א"ש כפשוטו:
ה סָעִיף טו כתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו כו' ברפ"ה דהל' שותפין כ"כ וכתב עוד שם ולא יתעסק בסחורה אחרת וכתב ב"י וז"ל מדהשמיט רבינו דין זה מל' הרמב"ם נראה שדעתו שיכול להתעסק בסחורה אחרת כו' אפילו לכתחילה דדוקא גבי מושיב חבירו בחנות אמרו בפרק א"נ שלא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות אבל בכה"ג לא עכ"ל. וק"ל לפי הבנת ב"י ופירושו למה חזר הרמב"ם וכתב האי דינא דהמושיב את חבירו בחנות שם בס"פ ז' דשלוחין ושותפין הא נלמד במכ"ש מהאי דינא הנ"ל דלא יתעסק במלאכה אחרת דכתבו לפני זה ברפ"ה דשלוחין ואי משום דלא בעי להשמיט ל' הברייתא כמנהגו הו"ל לכתבו ולכתוב עליו דנ"ל דל"ד המושיב בחנות קאמר. וע"ק דהא הרמב"ם כתב שם אחר כך בפ"ה ז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כא' אלא מוכר אלו בפני עצמן כו' וא"כ יהיו דברי הרמב"ם סתרי אהדדי ומ"ש המשתתף מהמקבל מחבירו למחצית שכר. ולהב"י צריכין לומר דשאני המשתתף דנשתתף עמו בכל דבר ואין לו פנאי אפי' רגע אחת מה שאין כן בהנותן לחבירו ליקח בהן פירות אבל זה דוחק דודאי המשתתף אינו עוסק כל היום בכל מיני סחורות אלא לוקח פירות ומעכבם בידו עד זמן המכירה וכמ"ש שם ברמב"ם ורבינו לפניו ולאחריו ולא שינה הרמב"ם לכתוב בסיפא הנותן למחצית שכר אלא שנקט ל' התוספתא כדרכו. וע"ק דא"כ ודאי לא הוה משמיט רבי' מלהעתיק כל דברי הרמב"ם כיון דבא לכתוב כאן בשם הרמב"ם מ"ש שם ואי משום דלא ס"ל בהא כוותיה הול"ל עליו שלנ"ל כדבריו ומילתא בטעמא וכדרכו. ועוד דא"כ אין שם מקומו דבא לומר המשתתף בסתם לא ישנה באותו שיתוף והו"ל להסמיך הדינים השוים דהיונו לא ילך באותה סחורה למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא ימכרנה בהקפה כו' ואח"כ הול"ל ולא יתעסק בסחורה אחרת. לכן נלע"ד דמ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל לא יתעסק לטובת השותפות בסחורה אחרת מאשר התנו להתעסק בה כגון שהתנו לקנות בגד בשותפות לא יהא עסקו בעורות ואע"ג דמתחיל הרמב"ם בהמשתתף בסתם נראה דר"ל סתם שלא פרטו שלא ישנו ממנהג המדינה וה"ק המשתתף עם חבירו באיוו סחורה ואח"כ כתב ולא יתעסק בסחורה אחרת לטובת השותפות כ"א כאשר התנו עליה בתחילה. ואף אם נפרש דמ"ש ברישא המשתתף בסתם מכל וכל מ"מ א"ש דקאמר תחילה דבאותה סחורה שנהגו בה בני העיר לעסוק בה יעסוק בה גם הוא ולא ישנה באותה סחורה למכרה בהקפה או להוליכה למקום אחר כו' ואח"כ אמר ולא יעסוק בסחורה אחרת ממה שנהגו לסחור בני העיר ומדינה אבל גם הרמב"ם ס"ל דמותר לקנות לנפשו ממעות שלו גם כן סחורה ויתעסקו בה דלא אסרו בברייתא אלא דוקא להמושיב בחנות וכנ"ל (ועמ"ש עוד מזה בסמוך) והא דלא העתיק רבינו בדברי הרמב"ם מ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת כי הוא בכלל מ"מ לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה וע"פ מ"ש ראשונה ואף כי זה דוחק קצת מ"מ נראה לפרש כן מהא דכתב אח"כ בדבר והיפוכו שכתב ואם שינה שהלך כו' עד אי נשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ואם כפי' הב"י ק' דדבר זה לא הוזכר ברמב"ם כי הרמב"ם כתב שם ז"ל או שנשא ונתן בסחורה אחרת ולפי פי' הב"י הנ"ל ר"ל שנשא ונתן גם בסחורה אחרת עם סחורתו דאל"כ לא יהיה רישא דומיא דסיפא ורבי' שינה וכתב בשמו שנשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ולפי טעמו דב"י מה לי דרכו לסחור בה או לא. אלא ודאי מחוורתא דרבינו פירש גם רישא דדברי הרמב"ם מ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל לא יתעסק בצורך השותפות בסחורה אחרת ממה שהחנו בה או ממה שהוא מנהג בני העיר ונמצא דרבינו לא השמיט דבר מדברי הרמב"ם וג"כ לא פליג עליה בדינא ודלא כב"י ודוק ובש"ע סתם הדברים והעתיק לשון הרמב"ם ובע"ש ביאר הדברים כדברי ב"י בשני סעיפים זא"ז ע"ש והנראה בעיני נכון כתבתי. ובכ"מ הראה מקום וכתב אמ"ש שם הרמב"ם ולא יעסוק במלאכה אחרת ז"ל ברייתא הביא הרי"ף אגב גררא בפ' א"נ גמרא אין מושיבין חנוני למחצית שכר ועיינתי שם ולא מצאתי שהביא הרי"ף אלא ברייתא דהמושיב לחבירו בחנות אם היה אומן כו' ולשיטתו הנ"ל אזיל הב"י וס"ל דאותה ברייתא דהמושיב בחנות ל"ד קאמר וכנ"ל אבל לעד"נ דלא כיון בכל זה ודוק. ויש רוצים ליישב מה שהקשיתי על הב"י הנ"ל מהרמב"ם דכתב אח"ז בפ"ב דרשאי ליקח לעצמו מאותו המין אמרו דוקא מאותו מין ומשום דאין מבטל בו זמן דבשעה שקונה להשותפות קונה ג"כ לנפשו משא"כ כשקונהו לנפשו סחורה אחרת וזהו דוקא שאוסר ברישא כמ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל מין סחורה אחרת ממה שעוסק בה בהשותפות ואמרו ג"כ שלזה כיון הרמב"ם במה שסיים וכתב אהא דכתב דרשאי לקנות לעצמו מאותו המין ז"ל ולא יקנה לעצמו חטין ולחבירו שעורים אלא או בכולן חטין או בכולן שעורים כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבילה עכ"ל הרי שאוסר לקנות לנפשו מין אחר ממה שהוא בשותפות וא"כ צ"ל דברישא דמתיר לקנות לנפשו מאותו מין דוקא קאמר כל אלו דבריהן וראיותיהן של המיישבים הב"י וטעות הוא בידם דאין טעם נכון לדבר לומר שמאותו מין דוקא מותר משום ביטול זמן דגם השותף אינו עוסק בשותפותו כל היום ויש לו שעה וזמן לקנות לו סחורה לנפשו והב"י בעצמו כתב בי"ד ס"ס קע"ז (דשם הביאו רבינו) דמ"ש הרמב"ם רשאי לקנות לעצמו מאותו המין דרבותא קאמר דהו"א דאסור משום דישתדל במכירת עצמו יותר מבשל שותפות וכ"ש דרשאי לקנות לעצמו ממין אחר ואשר נסתייע ממה שסיים שם הרמב"ם ולא יקח לעצמו חיטין ולחבירו שעורים כו' טעות הוא בידם דא"כ לא הול"ל ולחבירו שעורים אלא הול"ל ולהעסק או ולהשותפות שעורים גם לא א"ש מה שסיים וכתב שם אלא או בכולן חיטין או בכולן שעורים דלא כולן משמע ולא בחצים ומשמע דיש לשני החצאים שייכות זה לזה ועוד רבינו שם בי"ד כשכתב דינים הללו הפסיק בין שני דינין אלו בדין אחר ע"ש אלא נראה פשוט דלא איירי הרמב"ם בסיפא במה שקונה סחורה לנפשו שקנה ממעות עצמו אלא משום דדמי העסק שקיבל הוא מחצה מלוה ומיחשב כאילו הוא שלו ופלגא פקדון ואותו לבדו מיחשב של חבירו וקאמר דלא יקנה בעד החצי של מלוה דהוה שלו חיטין ויקח הריוח לעצמו ובחצי השניה דהוא הפקדון של חבירו שעורים ויתן לו ממנו כל הריוח והשתא א"ש הנתינת טעם שסיים וכתב ע"ז כדי שיהיו מעות שניהן שוין בחבילה דר"ל הסחורה שנקשר בחבילה יהיה לשניהן בשוה ורבי' גורס כדי שיהיו מעות שניהן שוות בקבלה וא"ש טפי ור"ל בקבלה הן לשכר הן להפסד יהיה לשניהן שוה בה מה שאין כן כשיקנה בחצי של זה חיטין ובחצי של זה שעורין וכ"נ שפי' הב"י והכ"מ לסיפא דדברי הרמב"ם ת"ש גם מה שפי' דמ"ש הרמב"ם ברישא דלא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל במין סחורה אחרת ז"א דא"כ הל"ל לא יעסוק לנפשו בסחורה אחרת אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודוק:
ו סָעִיף כא אחד מהשותפין שבא לישן נראה שלמד כן מדתני פרק כל הגט רי"א בג' פרקים מוכרין התבואה כו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא ר"פ לשותפים וז"ל הרא"ש שם פי' רש"י כו' ור"ח פי' וכן נ"מ כו' וכמש"ר מבואר מלשונו דרש"י ור"ח ל"פ לדינא אלא כ"א ביאר הגמרא בפי' אחר וק"ל:
ז סָעִיף כג ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן כו' נראה שלמד כן מדגרסינן בהמקבל כו' [עיין תחילת הגמרא בב"ח] אי א"ל הב לי פלגא דרווחא א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחאי וקרנאי א"ל עיסקא לבהדי הדדי משתעבד ואי א"ל נפלוג הכל ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א"ל לא מזלא דבי תרי עדיף וכתב הרא"ש ז"ל בי תרי דעבוד עיסקא שני קבלנים שקבלו עיסקא מב"ה בשותפות שיסחרו בה עד זמן פלוני לריוח וא"ל חד לחבריה כו' דינא הוא דמעכב ואזיל ומפרש טעמא דאי א"ל פלגא רווחא הב לי ונשא ונתן בקרן עד הומן נימא ליה רווחא לקרנא משתעבד למלאות חסרון הקרן ושמא לא יהיה לך למלאות החסרון ויחזור עלי ואי אמר ליה הב לי פלגא קרנא א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואי אפסיד חלקי חלקך משועבד למלאותו ואי א"ל הב לי פלגא דידי ואי מטי לך פסידא דרינא עמך אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף עכ"ל הרא"ש וביאור דבריו הוא דכל חלק ריוח אינו משועבד אלא לקרן שלו ומש"ה דוקא בתחילה אמר אתה תרצה שנחלוק הריוח והקרן כולו ישאר בחברותא אם נפסיד בהקרן לא ישאר לך למלאות חצי קרנך אבל כשאמר נפלוג גם הקרן ואני אסלק את הנותן בחצי קרני שוב ל"מ למימר הריוח שלך נשתעבד גם לחלק קרן שלי שאם אפסיד ממנו אמלא אותו מריוח שלך דלזה אינו משועבד לו כמ"ש ומש"ה השיב לו עיסקא להדדי משועבדים דכיון דקבלנו מתחילה כל העיסקא יחד שני החלוקים משועבדים זה לזה שאם אפסיד בחלקי ד"מ ך' זהובים משועבד חלקך ליטול ממנו החצי וכאילו נפסד מכולו ך' זהובים ומש"ה לא כתב הרא"ש בהאי בבא ואי אמר נפלוג רווחא וקרנא כו' כל' הגמרא אלא קרן לבד משום דס"ל דהגמרא בהאי בבא לא נקטה רווחא אלא אגב הקרן כי אמה שאמר לו תחילה רווחא להקרן משועבד א"ל נפלוג הקרן ואין לך לדאוג שיחזור עליך בהיות שאין הקרן כולו בידך ואני אסלקנו ממה שבידו וכשזה חזר וטוען דדינא אותו חצי הפסד בהדך שוב אין לו להתנצל כ"א לומר מזלא דבי תרי עדיף וק"ל. (ורש"י פירשו בע"א דר"ל שנמלא מהריוח שיעלה מהריוח או מחלק הקרן שנתעסק בו ובו נמלא החסרון. ובחידושים נתתי עוד טעם למה שינה הרא"ש בפירושו ע"ש). וכתבו התוס' ז"ל מזלא דבי תרי עדיף בכולהו הומ"ל הכי כו' וכ"כ הרא"ש וסמ"ג. הרי לך דלפי המסקנא לא צריכא לטעמים הראשונים אלא לעולם כל שבא לחלוק חבירו מעכב עליו ואומר מזלא דבי תרי עדיף וסובר הרמב"ם דמה"ט ודאי ה"ה לשנים שנשתתפו ומן קצוב שכל עוד שלא כלה הזמן שנשתתפו מתחילה עליו יכול כ"א לעכב על חבירו מלחלוק (וכמו שסיים רבינו בטעמו בהדיא ז"ל דתרי מרויחים יותר מהאחד) ורבא נקט דעבדו עיסקא כו' אפשר דמשום דמיניה איירי התם לעיל מיניה א"נ למידק מיניה דוקא תרי דעבדו עיסקא דינא הכי אבל לא בחד שקיבל עיסקא וכמ"ש בסמוך וכ"כ בהג"מ פ"ה מה' שותפין בשם התוס' וזהו תוכן לשונם כתבו התוס' הא דאמרינן בפ"ב דב"מ דף ל"א רב ספרא פליג ליה בלא דעתא דאיסור מיירי כשהגיע זמן מכירת הסחורה וגם השותפות דאילו לא הגיע זמן המכר או שלא נשלם זמן השותפות עדיין הא אמרי' בפרק המקבל הנהו בי תרי דעבוד עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג כו' ואף שבתוס' שלנו ליתא לדיבור זה מ"מ מהימן עלינו הג"מ דכ"כ בעלי התוס' וגם דעת הרמב"ם הוא מילתא דמסתבר ומסתמא ל"פ תוס' עליה לדינא ואפילו בר פלוגתיה הראב"ד ס"ל כוותיה כמש"ר סל"ג גם המרדכי פרק מי שהיה נשוי כתב כללו של דבר אין השותף יכול לכוף שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם ועיין עוד בסמוך ובב"י כתב אדברי רבינו כו' ע"ש שהאריך ורצה להוכיח מתוס' והרא"ש דשני שותפין יכולים לחזור בתוך הזמן וגם הביא ל' נ"י שכ"כ וכתב ב"י לבסוף וז"ל ותמיהני ארבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חולק עליו עכ"ל ב"י. ואני תמה על תמיהתו דב"י כי אף שהנ"י מדמה שותפין לפועלים ושכירים וכבר כתבתי בר"ס זה דגם הרשב"א וריב"ש בעלי סברא זו וגם מהרי"ק כתב כן בשם הראב"ד לפי מה שמצא כ"כ בתשובתו כמ"ש ברה"ס מ"מ הלא מסיק מהרי"ק שם וכתב דאין סברא לדמותן יחד ושי"ל דאותה [תשובה] לא לגמרי השוה אותן דיש טעמא רבה לחלק דבשלמא פועל שנשכר לב"ה אי אמרת דל"מ הדר ביה א"כ הוה ליה כעבדו של ב"ה וב"ה נעשה כרבו וכתיב כי לי וגו' אבל גבי שותפים כי היכי דהאי משתעבד להאי ה"נ האי משתעבד להאי ואין לאחד רשות על חבירו יותר ממה שיש לחבירו עליו אפשר דבכה"ג לא שייך כי לי וגו' (ואע"ג שלגבי הנותן גם תרי שקבלו עיסקא יכולים לחזוד היינו משום דלגביה ודאי פועלים הם אבל זה כנגד זה אין לו דין פועל וא"י לחזור בלא דעת חבירו. שוב מצאתי כדברי בסמ"ג עשין פ"ב שכתב דברים אלו ע"ש) ע"ש במהרי"ק דף קנ"ח ע"ד וכן מוכח מדברי התוס' והרא"ש והמרדכי הנ"ל דס"ל דשותפים ותרי מקבלים אינם דומים לפועלים ושכירים שהרי כתבו שלא נקט האי מאן דמקבל עיסקא כו' משום דהמקבל יכול לחזור דומה לפיעלים (דשבועה) כו' נלמד מינה דבי תרי אין להם דין פועלים ובשיטתם הולך ג"כ רבינו ונפלאתי על הב"י שהוא עצמו הביא תשובת מהרי"ק הנ"ל בר"ס זה ובתוכה מבואר כפול ומשולש ומוכח דהני רבוותא הנ"ל ס"ל דאין מדמין שותפין לפועל וא"כ מאי תמיהתו על רבינו ועלה דעתי שהרא"ש והתוס' ס"ל שהם דומים גם ברה"ס כתבתי והוכחתי מדברי רבינו והרמב"ם דס"ל דשותפין אינן יכולים לחזור. ועוד תמה אני על ב"י דלדבריו דס"ל כאן דיחיד שקיבל עיסקא יכול לחזור בו גם שותפין יכולין לחזור וה בזה א"כ דברי רבינו סתרי אהדדי שכאן כתב דברי הרמב"ם סתמא וכן בסל"ג הביא דברי הראב"ד דס"ל כהרמב"ם ובסכ"ח כתב האי דינא שכתבו התוס' שהמקבל יכול לחזור ש"מ דס"ל לרבינו דב' שותפים כב' שקבלו עיסקא דמי ומטעם שכתבתי גם משמע שם דלית דפליג ביה. שוב מצאתי בד"מ שתמה על ב"י בהך תמיהא בתרייתא וכתב ז"ל וא"כ ע"כ צריכים לחלק דדוקא התקבל עיסקא יכול לחזור דהוה כפועל אבל ב' שותפים כ"א נותן לחבריו והוה כנותן עיסקא דל"מ הדר ביה עכ"ל. ועוד היה נ"ל טעם אחר לחלק ביניהם דכיון ששניהם עוסקים אין שם עבד לשום א' והכל עולה בקנה א' ודוק. ולכאורה יש לתמוה מ"ט דנ"י וסייעתו הנ"ל דמ"ש תרי שקבלו עיסקא מתרי שותפי שיש להם זמן קבוע אי חשבינן לסתם שותפין פועלים ומצי לחזור בה גם מקבלי עיסקא פועלים הם ויחזרו בהם ואי אזלת בתר טעמא דמזלא דבי תרי עדיף גם בשותפים איכא ה"ט ונראה דה"ט דאע"ג שהם בעצמם יכולים לחזור נגד הנותן כדין פועלים מ"מ יכול כ"א לעכב מטעם דמצי למימר כיון דהאי עיסקא ממון אחרים שקבלנו מאחר לעסוק בז עד זמן פ' וליתן לו חלקו מהריוח אף שבידי לחזור בי בתוך הזמן ולהחזיר לו מעותיו כדין הפועל מ"מ איני רוצה לשקר בדיבורי ואיני רוצה שיהיה תרעומתו עלי דזימנא אחרינא כשאצטרך לא ירצה עוד להשתתף עמי וליתן לי עיסקא ואם נחלוק ואשא ואתן לבדי במעות העיסקא עיסקא להדדי כו' וכנ"ל (וכמ"ש משא"כ בשותפין דלא שייך ה"ט) וז"ש רש"י ז"ל א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק ג"כ עד אותו הזמן ע"כ. הרי לך דתלה טעמא שאינו רוצה לחזור בקבלת עיסקא הוא מפני שאומר אני רוצה לעמוד בדיבורי ובנ"י ור"ן כתבו ל' רש"י בעינו אחר זה בפירושם וקצרו כאן וסמכו אמ"ש אח"כ וק"ל. ואף שגם הרא"ש כתב בזה בל' רש"י שכתב ז"ל נרווח בה עד זמן שקבענו לב"ה כו' אין להקשות לפי מ"ש דגם הרא"ש ס"ל דאין חילוק בין שותפים לתרי שקבלו עיסקא למה נקט הוא ה"ט ללא צורך די"ל ודאי גם לשיטתו עכ"צ לה"ט משום דאל"כ איך אמר רבא בתחילת דינא דמעכב עליה משום דרווחא לקרנא משתעבד ומ"ט הוא זה הא יכול למיהדר העיסקא לבעליו לכן כתב דמצי למימר שניחא לי שנרויח בה עד זמן שקבענו לב"ה כדי שאעמוד בדיבורי אבל ודאי לפי מאי דמסיק רבא מזלא דבי תרי עדיף לא צריכא תו לה"ט דניחא ליה לעמוד בדיבוריה דבלא"ה יכול לעכב ולמימר אני רוצה להרויח ומזלא דבי תרי עדיף וכיון שבתחילה נשתתפנו עד זמן המוזכר בשטר איני רוצה לחלוק וה"ה לשאר שותפים וקבעו זמן לשותפותם וכנ"ל אבל מ"מ לשיטת נ"י והרשב"א הנ"ל ניחא דלא הוצרך לפרש טעמא למה אינם יכולין לחזור מקבלי העיסקא דהא מבואר הטעם ממילא וכמ"ש ודוק:
ח סָעִיף כד היה זמן ידע לאותה כו' נראה שלמד כן מהאי מימרא דרבא שכתבתי בסמוך דהני בי תרי כו' וס"ל להרמב"ם דאיכא לפרושי מילתא דרבא בקבעו זמן לשותפות והוא עדיין בתוך הזמן ואיכא נמי לפרושי דמיירי בלא קביעת זמן לשותפות ושתפו סתם אך שיש זמן ידוע למכור סחורה זו ובשניהם אמר רבא דדינא הוא דמעכב וכפירושא בתרא שפירש הרי"ף כן תוכן דברי ב"י ואף שהרא"ש בפ' המקבל כתב ז"ל הרי"ף פי' על דרך אחרת דמיירי בלא קביעת זמן ובעיכוב הזה הוא לכל סחורה עד הזמן מכירתה פי' רש"י הוא כאשר פירשתי והוא הנכון עכ"ל נ"ל דז"א אלא לענין פי' דמימרא לחודיה אך לענין הדין גם הרא"ש מודה דחבריה מערב כשיש ריוח בסחורה בהמתנת זמן דהא מילתא דמסתבר הוא וכ"פ בי"ד סי' קע"ו ע"ש. ויותר נראה לומר שהרמב"ם למד האי דינא דזמן ידוע כו' מהך מימרא דרבא דס"פ כל הגט שהזכרתי לעיל וע"פ פר"ח וק"ל שוב מצאתי בכ"מ שפירש כמו שכתבתי:
ט סָעִיף ל ואלמלא שאין לי להכריע ק' כו' [כמו בב"ח בסכ"ט]. וע"ק דבי"ד סימן ר"מ ורמ"ב משמע דוקא בפניו אסור להכריע אבל שלא בפניו מותר. וע"ק דשם כתב הרמ"ה דוהו סתירת אביו מיקרי ולא הכרעה. ונראה לפרש דלא מאיסור קאמר רבינו שאין לו להכריע אלא ה"ק לולי שאין בידי ובהבנת שכלי להכריע ולהשיב על דבריו הייתי משיב ואומר מסתברא כו' וכאילו אמר ואין משיבין את הארי אחרי מותו כי מסתברא כו' וכה"ג כ"ר על דברי הרא"ש בטוא"ח סימן ק"ב וג"כ לעיל בח"מ סימן ק"ז כתב על דברי הרא"ש ז"ל אף ע"פ שיש לחלק אינני משיג על דבריו ובפרט כאן שיש פנים לכאן ולכאן כמ"ש בפרישה ומ"ש לעיל בסימן קכ"ב ומסתברא כדברי הרמב"ם כו' י"ל שכאן בסימן זה הוא מקור הדין דשותפין כתב עיקר דבריו משא"כ שם מש"ה קיצר שם וכתב דמסתברא ור"ל דסברתו הוא נוטה כן אבל לא הכריע לפסוק כן וע"ל ס"ס קכ"ב מה דהקשה ב"י עוד על הרא"ש ושם כתבתי ישוב לסתירה שלו וע"ש:
י סָעִיף לא שתבע אחד לאחד מהן צ"ע דלעיל סימן קכ"ב מביא הב"י ס"ז מחודשים בשם מרדכי ע"ש [וקצת מנהו בב"ח כאן] צ"ל דהמרדכי איירי בשאר תביעת ממון דמחוסר גוביינא אבל מידי דלא מחוסר גוביינא ודאי היה יודע שכשיתחייב חבירו יצא ההוא מידי מידו ולא הו"ל למשתק. אבל אין לתרץ ולומר דהמרדכי מיירי כשיש להא' תביעה עליהן מצד עצמן כגון שהן חייבין לו מש"ה אמרי' דהו"ל לתבוע לכל א' משא"כ כאן דהתביעה היא מחמת המוכר דאומר קרקע זו היא משועבדת לי ממה שנתחייב לי המוכר או גולה ממני המוכר מש"ה לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא לאחד מהן דיאמר מה לי ולהן אלא אקח קרקע שלי בכל מקום שאמצאנו בפרט כשהשני בעיר דא"כ לא הו"ל להרמ"ה למכתב סתמא דה"ה לשני שותפים כו' דהא לעיל מיירי גם בבאים מצד עצמן ועוד מדכתב דדוקא בממונא דלא מחוסר גוביינא הול"ל עוד ודוקא כשבא לתבעו מצד המוכר וק"ל:
יא סָעִיף לג אבל אם שמו מעות כו' עד או לג' שהם ב"ד ודוקא בשותפות דרוצה ליטול ממון שלו ס"ל דבהכי סגי אפי' תוך הזמן אבל במקבל עיסקא מחבירו דכל הממון של חבירו ונתנו בידו למחצית שכר פשיטא דא"י לומר אתעסק בהחצי שהוא בידי בתורת הלואה וליקח לי הריוח וחצי השני שהוא בתורת פקדון בידי אניח בב"ד וכמ"ש בי"ד סימן קע"ז ע"ש:
יב סָעִיף לד ול"נ שלא חלק כו' ז"ל ב"י מ"ש דל"נ לי' לא נהירא לי כו' [ע' ל' ב"י בב"ח] ואני אומר דדברי ב"י הם המה לא נהיר ולא בהיר דאין הנדון דומה לראיה דהתם שינה וקנה סחורה מה שלא הסכימו עליו מתחילה ומחמת השינוי ההוא בא לו הפחת ולכן הדין שכל הפחת עליו אבל כאן דלא שינה ונפחתו הנכסים מחמת עצמן ולא מחמת החלוקה א"כ בודאי אין עליו לקבל כל הפחת אלא שי"א מכח שחבירו יכול לומר אני רוצה בחלוקה שחלקת ולכן כל ההפסד לעצמו וע"ז כ"ר שפיר ול"נ אבל שיקבל [ההפסד] מחמת שינוי שחלק בלא דעת חבירו זה לא עלה על דעת שום חכם מאחר שההפסד לא בא מחמת החלוקה וליכא למימר שודאי בא הפחת מחמת החלוקה שאילו לא חלק והיה מתעסק בכל המעות לא היה הפסד דאדרבה כיון שעסק בעסק שדרכו להתעסק וקנה החצי ממה שדרכו לקנות והפסיד מכ"ש אילו היה מתעסק בכל המעות דהיה לו הפסד יותר ואחר שכתבתי זה מצאתי שגם מ"ו ר"מ ז"ל בד"מ כתב קצת מדברי:
יג סָעִיף לה מת אחד מהשותפים כו' כיוצא בזה כתב רבינו לקמן סימן שכ"ט בהמקבל שדה מחבירו ומת והרא"ש כתב שני הדינין בפ' המקבל: ומש"ר וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל לדעת ב"י הנ"ל בסכ"ג שס"ל שלהרא"ש דוקא קבלנים אינם יכולים לחזור ולחלוק תוך זמן השותפות אבל שותפים דעלמא יכולים לחלוק מתי שירצו נ"ל דמש"ר וכ"כ הרא"ש לא קאי אלא אמת א' מהמתעסקים דאילו שותפים אפי' בלא מת נמי מתבטל השותפות וז"א שהרא"ש עצמו שם בפרק המקבל גבי ההוא שתלא הביא ל' הרמב"ם כאשר הביאו רבינו כאן ואילו כדברי ב"י הו"ל להשמיט מת א' מהשותפין מדברי הרמב"ם ולפחות הו"ל למכתב דעתו בצדו אבל לפי מ"ש שם ניחא דדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם לגמרי וכתב ע"ש הרא"ש ז"ל ול"ד להניח פרה שאולה שמתעסקים בה כל ימי שאלתה (וכמש"ר סימן שמ"א) דהתם בשאלה כל הנאה דשואל וכבר זכה בה האב לכל אותו הזמן וזכו הבנים בזכותו אבל בקבלנות שדה (נ"ל ה"ה שאר קבלנות וכמשמעות סיום ל') שהוא מתעסק במלאכתו של ב"ה יכול הוא לומר לכ"א ואחד מהם א"א שתעשה אתה מלאכתי [לבד] ואפי' אם הבן שהניח הוא זריז ומהימן ע"ש:
יד סָעִיף לח וראובן ידע בזה כו' בתשובה כלל פ' דין ח' כתוב וראובן לא ידע ועיין בב"י מה שהקשה על גירסת וראובן ידע ואף שהרא"ש השיב בקיצור הדין עמו כי כאשר כתב כאן ובסימן צ"ג בקיצור כ"כ ג"כ שם בתשובה ואפשר שמטעם שתיקה כהודאה השיב כן ומ"ש לפני זה שהיה נראה תועלת כו' טענתו דראובן היא ולא תשובתו דהרא"ש מ"מ מל' הדין עמו דייק הב"י דכוונת הרא"ש היתה דמכח טענת שמעון הדין עמו קאמר מיהו עיקרא דדינא פירכא דאף שכ"ר בשם הרמב"ם בסי"ו דאין הדברים צריכין קנין מ"מ גילה רצונו דניחא ליה בעינן וכמ"ש שם ז"ל עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"כ הודיעו לו והסכים למעשיו כו' ש"מ דהסכמה למעשיו בעינן ולא אמרינן בכזה שתיקה כהודאה די"ל דמש"ה שתק דמאחר שלא ברצונו כבר עשאו לא חשש למחות ורוצה לראות אם יהיה מזה הפסד יהיה ההפסד מזה לנפשו לבדו ואם יהיה ריוח יהיה לאמצע כדין כל המשנה וכמש"ר בסכ"ג בענין זה הענין עצמו נראה קצת דגירסת לא ידע היא עיקר דלאותה גירסא א"ש דהקדים לומר דראובן לא ידע דמש"ה טען לאמר כיון שלא הודעתני כו' אבל לגירסת וראובן ידע כו' קשה למה הקדים לומר זה דידע מאחר שהרא"ש לא תלה פסקו בידיעה וי"מ דמ"ש וראובן ידע ר"ל ידע שהיה לו מעות בשותפות אבל לא ידע שרצה ליתן לו מהן ריוח וז"א דל' וראובן ידע שהיה לו עמהן מעות בשותפות ל' שותפות משמע כדין שותפות וק"ל:
טו סָעִיף מה רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות כו' עמ"ש בפרישה אבל קשה דבא"ע סימן קי"ד כתב רבינו בשם הרא"ש דדוקא במחייב לזון בת אשתו אמרו דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות משום דאכלה בתנאי ב"ד אבל המקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל ע"ש (והוא מפסקיו דכתובות דף קמ"ח) ואם כן דברים אלו שבתשובה סתרי לדבריו שבפסקיו וצ"ל דס"ל שותפין כיון שהם פועלים זה לזה ונשתתפו מתחלה יחד על כל מה שירויחו ומזונתם מהאמצע ודאי דעתם שגם הרפואה בכלל כיון דשקולים המה בהנאה דכל אחד יהיה נזון ונרפא מהאמצע זה כמו זה ולא מיעט שם אלא המקבל לזון חבירו לחוד דומיא דבת אשתו דשם אין המקבל נזון מהמתקבל ולא נהנה ממנו לכן מסתבר לומר דלמה שקיבל עליו בפי' קיבל ולמאי דלא קיבל לא קיבל אם לא בתנאי ב"ד וכן מוכח מדברי תוס' ורמב"ן שכתבתי בסימן שאחר זה ע"ש מה שכתבתי עוד מזה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.