א שותפין שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו:
ב שותף שנכנס לשדה המשותפת ועבדה חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר אפילו בקמה העומדת ליקצר ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע:
ג ונראה דה"ה נמי אם משתדל בלא רשות בדבר המיטלטל המשותף (ס"א ולזה הסכימו הגאונים):
א סָעִיף א שותפין שביקש א' מהם וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בהגוזל בתרא וז"ל התוספתא שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחול לו וכתב הרא"ש רבינו שמחה הקשה מאי קמ"ל ברישא כיון שמחלו להם מחול לאמצע ופי' שותפים שביקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו מחול לאמצע כאילו היה שלוחם ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו פי' שמעצמם אמרו כן בלא שום פיוס שלא ביקש על ככה שומעין לו וכתב רבינו קלונימוס זקני ז"ל היה השר מוחל לו חלקו במס בבקשתו והיה נותנו לקהל כסבור הייתי שמדת חסידות היה נוהג ורואה אני שמדת הדין הוא ומיהו יש לדחות דרישא מיירי שביקש מהם למחול בסתם אע"פ שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם אבל אם פירשו בשביל פלוני מחול לו ומיהו מסתבר דקמייתא דגם זה אין חידוש אם ביקש סתם ומחלו בסתם דמחלו לאמצע עכ"ל והמרדכי בהגוזל בתרא והגהות בפ"ה מהלכות שותפין כתבו דברי רבינו שמחה וכתבו שהטעם דרישא מחלו מחלו לאמצע משום דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהם. וכתב שמתוך כך פסק על ראובן אצל השר לאחר שנתפשר הקהל מן המס וביקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל לו צריך לחלוק עם הקהל. וכתב רבינו מאיר נראה דיש לדחות דרישא איירי שביקש מהם למחול סתם וכו' הילכך אם כבר פשרו עם הקהל ושוב ביקש אחד לפטרו מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם פשרה ביקש אחד יהודי לפטרו וכן עשו ופטרו חייב ליתן מס כדאמרינן (ב"ק קטז): גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואע"ג דאמר לעצמי אני מציל ה"נ הציל לאמצע דמה שהשר פחת לו הוא מכביד על אחרים אמנם אם השר אמר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו אותו הוא פטור אע"ג דהורגלו ליתן מס ביחד וראיה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמג.) מדמי כלילא דשדי מלכא אאבולי ואאסטרטוגי ומה שכתבתי שהרשות ביד השר כשאומר לעצמו להקל לזה ולהכביד על זה ה"מ קודם שנתפשרו עמו אבל אם כבר נתפשר לאו כל כמיניה אלא כפי מנהגם שהיו ראוים ליתן דשותפין נינהו ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו עכ"ל. ועוד האריכו שם בדיני המס ולא ראיתי לכתבם כאן. ועיין בהגהות מרדכי פ"ו וז' דבתרא. ועיין במה שכתבתי לעיל סימן קנ"ו וסימן קס"ג כי שם כתבתי בדיני מסין ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ד סימן ד' וי' וי"א:
ב סָעִיף ב שותף שנכנס לשדה וכו' בב"ב פ"ג (מב:) ובב"מ פ"ח (קא.): [%א] כתב הרשב"א שאלת המלך פטר בחותמו ראובן ושמעון מכל מסים וארנוניות אחר כך עשו הקהל הוצאות מרובות בצרכי הצבור ובשמירתן עכשיו תבעו הקהל לפרוע חלקם בכל הוצאות הללו שלא פטרם המלך אלא מן המסים והארנוניות ולא מהוצאות העשויות לצרכיהם ושמירתם ולתיקוני העיר והם אומרים שהם פטורים והראיה שלא תבעו מהם לעולם ואפילו יש להם תועלת ושמירה בדבר הם פטורים דהו"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו ועוד שכבר פרעו כל ההוצאות והרי זה כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. תשובה הדין עם הצבור אע"פ שהמלך פטרם ממה שהוא תובע לצבור לא חייב את הצבור לפדות ממונם של אלו מכל מאורע שאירע להם מחמת מעשיהם שעברו על חוק המלך לקבל רבית יותר ממה שגזרו וכן נמי לא חייבם לסלק מעליהם נזק החותמות והמלך על כל גזר כו' אם הטיל עליהן כיון שבפירוש הכניסן אין על הצבור לפטרם. ותדע לך דהא רבנן פטירי מכרגא ואפי' הכי לכרא דפתיא חייבים מפני שהם צריכים לו ופסי העיר נמי אפילו מיתמי ורבנן נמי חייבין ליתן אלא משום דלא צריכי נטירותא הא כולהו אינשי אע"ג דפטירי ממס המלך הוצאות ותקוני העיר ולבטל גזירת המלך שגזר שילך היהודי בסימנים שכולם צריכים להם חייבים. ומה שבאים לפטור עצמם מדין מבריח ארי ופורע חובו של חבירו אינו כן דכל דברים אלו בצבור הן והרי הם כשאר בני העיר ואין שאר בני העיר יכולים לומר כן לפרנסי הקהל לפי שהפרנסים כאפוטרופסים או שלוחים הם אבל בעיקר המס איני מכניס עצמי לפי שזו מחלוקת ישנה היא ועדיין היא מחלוקת ע"כ:
א סָעִיף א שותפין שביקש אחד מהן מהמוכס שימחול לו וכו' תוספתא כתבוהו האלפסי והאשיר"י בפרק הגוזל בתרא וז"ל שותפים שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחול לו וכתב הרא"ש שרבינו שמחה הקשה מאי קמ"ל ברישא כיון שמחלו להם מחלו לאמצע ופי' כמ"ש רבינו דקמ"ל דאע"פ שביקש שימחול לו אפילו הכי הוה לאמצע דמה שהוא ביקש ממנו חשוב כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס וכו' ונראה דלפי טעם זה דוקא דהמוכס ידע שהוא אחד מן השותפין דהשתא ודאי כשביקש ממנו שימחול לו ומחל לו הוי כאילו אמר אני מוחל לכל השותפים שאתה בא לבקש בשבילם אבל אם מעצמו בלי פיוס אמר אני מוחל משום פלוני הוא שלו לבדו דכיון דלא ביקש כלום ממנו אין נראה כשלוחם אבל אם לא ידעו כלל שהוא שותף וביקש ממנו שימחול לו א"כ מחלו לו לבדו אבל למ"ש במרדכי וז"ל כיון דעל ידי בקשתו מחלו לו מחול לאמצע דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהם לפי טעם זה ודאי משמע אפי' לא ידע המוכס שזה יש לו שותפים אפ"ה מחול לאמצע מטעם דמה שטרח בשביל כולם טרח שכן דרך השותפין ואפילו הוא אינו רוצה לטרוח בשביל כולם אפ"ה אינו יכול לחלוק שלא לדעת חבירו וכל ריוח שבא לידו הוא לאמצע ולכן אף ריוח זה הוי לאמצע כיון דהמחילה היתה על ידי בקשתו וטורח שטרח להשתדל שימחול לו אמרינן שטרח גם בשביל כולם אבל אם מעצמו אמר המוכס משום פלוני מחלתי הוא שלו לבדו והכי נקטינן:
ב סָעִיף ב שותף שנכנס לשדה המשותפת וכו' בפרק חזקת סוף (בבא בתרא דף מ"ב) אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי ומפרש ר"נ אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ולפירוש רשב"ם תרווייהו רבותא חדא שנוטל כאריסי העיר אפילו בשבח המגיע לכתפים כגון קמה לקצור וענבים לבצור אידך דאפילו בשדה שאין עשויה ליטע ונטעה הוא נוטל כל דינו כאילו עשוי ליטע וכך הם דברי רבינו והרמב"ן בחידושיו כתב על פירוש רשב"ם וזה לשונו ומשמע דבפירות שהגיעו לכתפים כשירד בה קאמר שליורד שלא ברשות היה יכול לומר כיון שהגיעו לכתפים איני צריך לאריסתך שהרי עומדין ליתלש אבל יורד ברשות נוטל כיון שצריכין לקרקע עכ"ל. וכתב עוד פירוש אחר לדעתו דלאו תרוייהו רבותא אלא חדא דוקא ואידך רבותא וז"ל שבח המגיע לכתפים תבואה העומדת ליקצר וענבים העומדים ליבצר נוטל בהן כמה שהן שוין לפי חשבון שעדיין צריכין הן לקרקע אבל אם לא הגיעו לכתפים הם צריכין לאריס אחר ושמין לו כי היכי דלא ליפסד בעל הבית ואינו נוטל כל שכרו עכ"ל: וכתב נימוקי יוסף דשותף כיורד ברשות דמי ולא כיורד ברשות לגמרי דנוטל כל ההוצאה אפילו יתירה על השבח אבל שותף אינו נוטל בהוצאה אלא שיעור שבח וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם בפרק הגוזל בתרא על ראובן ושמעון שהלוו על המשכון והשר של ראובן תפסו ונלקח לו גם אותו המשכון ושוב נתפשר וכו' דאע"ג דשמעון היה יכול להציל המשכון על ידי שר שלו שותף כיורד ברשות דמי ואומדין כמה היה שמעון רוצה ליתן תחילה להצילו מיד שר של ראובן וככה נוטל משמעון מה שההנהו ולא יותר. וכתב עוד לשם דהא דנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע וכו' אם נטע במקום שאינו מגדל צמחים הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יפרע לו השותף אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ותו לא ה"נ שותף נותן לו כשאין עשויה ליטע כמו בעשויה ליטע ועל ענין כזה וכיוצא בו כתב רבינו ונראה דה"ה נמי אם משתדל בדבר המיטלטל המשותף ולזה הסכימו הגאונים ועיין בהגהת מיימונית פ"י דגזילה ועיין עוד בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סוף סימן מ"ז והעיקר לקמן בסימן שע"ה:
א סָעִיף א שימחול לו ומחל לו פי' אפילו אמר בהדיא שמחל לו וכמו שסיים רבינו אח"ז ואמר אני מוחל בשביל פ' אפ"ה דוקא אם מעצמו בלא פיוס אמר כן אז הוא שלו אבל אם ביקש לו לעולם לאמצע שדרכן של שותפין שמבקשין זא"ז ועמ"ש לעיל בסימן ע"ז בסח"ט בפרישה ודרישה מענין זה:
ב סָעִיף ב אפילו בקמה העומדת ליקצר כו' ל' הגמרא [עיין בב"ח שמביאו] ופי' רבינו כפי' רשב"ם שכתב ז"ל לומר שנוטל כדין אריס שיורד ברשות אפילו בשבח המגיע לכתפים גמר פירי כגון קמה ליקצר וענבים ליבצר נוטל כל החצי כדין אריסי העיר ואפילו היא שדה שאינה עשויה ליטע אלא לזריעה ונטעה הוא נוטל כל דינו כו' ע"כ וביאור הדברים דתרתי קמ"ל חדא דאע"ג דשאר אדם שאינו יורד ברשות אפילו נטע שדה העשויה ליטע וזרע שדה העשויה לזריעה אפ"ה אינו נוטל כדין אריס שנוטל בגמר הפירות לשליש או לרביע או למחצה אלא שמין לו כמה אדם רוצה ליטול לקבל שדה זו ליטע מ"מ שותף כיורד ברשות דמי וכאילו אמר לו לירד בתורת אריסות לשליש או למחצה ועוד קמ"ל דאפילו נטע שדה שאין עשויה ליטע או זרע שדה שאין עשויה לזריעה דכה"ג באינש דעלמא שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יותר על היציאה כו' אפ"ה בשיתוף לעולם יש לו דין אריס ואם אין כאן שבח עכ"פ נותן לו חלקו בהוצאה ואף שלא הזכיר רבינו וענבים העומדים ליבצר מ"מ כ' ואפי' בשדה שאינה עשויה ליטע דמשמע הוא נטע ונוטל ענבים (והול"ל אפילו אינה עשויה ליזרע כיון דמתחיל בקצירה) דל' הגמ' נקט בקיצור ושם כתב ג"כ ענבים ליבצר והא דכתב בקמה העומדת ליקצר משום דביה התחיל ר"ש בפירושו וכנ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.