א דבר הידוע שהוא משל השותפות אין לא' חזקה בו על חבירו ואפילו נשתהה בידו זמן רב אינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה אלא בראיה:
ב וכתב הראב"ד ז"ל לא מיבעיא מילתא דידיע לתרוייהו שוה בשוה אלא אפילו לא ידיע לתרווייהו שוה בשוה כגון דחזו דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבנו בהו עיסקא ולא ידיע כמה אייתי האי או האי ולבתר יומין נפק האי עיסקא מידא דחד ואמר תרי תילתא דידי ותילתא דחברי לא מהימן אלא פלגי לה בשוה והוא דלא מצי למיטען לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כגון דחזו ליה סהדי תחות ידיה וידעי דההוא עיסקא דזבני תרווייהו:
א סָעִיף א דבר הידוע שהוא משל השותפות וכו' בפ"ק דב"ב (ד.) גבי שותפין שבנו את הכותל לאמצע לפיכך אם נפל הכותל המקום ואבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך כמוציא מחבירו ועליו הראיה קמ"ל וכתב הרי"ף וש"מ מהא דמילתא דידיע לתרי שותפין אע"ג דאיתא השתא ברשות דחד מינייהו לא נפק מחזקה דאידך מאי טעמא משום דשותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד אחבריה אלא בראיה אי נמי לאחר חלוקה וכ"כ רבינו אשר אלא שסיים ואין לו ראיה אלא בעדים והיא היא כוונת הרי"ף ג"כ דראיה שכתב דמהני היינו עדים ורמב"ם כתב דין זה בפרק חמישי מהל' שותפין וז"ל דבר הידוע לשני שותפין אע"פ שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה ונאמר לאחר שהמוציא מחבירו עליו הראיה אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שיביא האחר ראיה נראה מדבריו שאם חלקו השותפות אע"פ שדבר זה היה ידוע לשותפות אם הוא ביד אחד מהם הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה וטעמא משום דתלינן שנפל לחלקו כשחלקו השותפות וזהו שכתב רי"ף אי נמי לאחר חלוקה. וכתב רבינו ירוחם שאינו יכול לומר לקוחים הם בידי וכ"ש שום טענה אחרת וכתב בעל התרומות בשער מ"ט וכיצד כגון שטען ראובן לשמעון שותפות היה ביני לבינך והכל הוא בידך והלה טוען אמת שעסק שותפך בידי אבל אתה חייב לי כנגדם מנה אי ידיע בסהדי ההיא מדעם דאיתיה בשיתוף לתרוייהו ואיכא ראה לא נפק מחזקתיה דאידך אלא נשבע האחר שאין לו בידו כלום ומוציא חלקו מיד המחזיק בשיתופו הרי בהדיא דלא אמרו דבדבר הידוע לשותפות אין לאחד חזקה בו על חבירו אלא כשיש עדים שאותו דבר הוא של השותפות וגם יש עדים שראו עכשיו בידו הא לאו הכי מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרתיה ניהלך כי אמר של השיתוף הן ואתה חייב לי כנגדן נאמן ונ"ל שצריך ג"כ להעמידה בדאיכא סהדי שלא חלקו השותפות הא לאו הכי נאמן במגו דאי בעי אמר כבר חלקנו ובתר חלוקה אע"פ שהוא דבר הידוע לשותפות המוציא מחבירו עליו הראיה וכיוצא בזה כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז ח"ג בשם ר"ח שכתב וז"ל וכתב ר"ח והיכא דירד לחצי השדה ויש בה דין חלוקה יש לו חזקה ויכול לטעון חלקנו והגיע זה לחלקי ואי לית בה דינא דחלוקה לית בה חזקה עכ"ל . וכתב עוד בעל התרומות בשער הנזכר ואף ע"ג דגרסינן בפרק חזקת הבתים אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאות על שמו דקיי"ל כרב דעליו להביא ראיה הני מילי אונות ושטרות שאין תפיסתן מחוורת אצל הממון:
ב סָעִיף ב וכתב הראב"ד לא מיבעיא מילתא דידיע לתרוייהו כו' כ"כ בשמו בעל נ"י בריש פרק הבית והעלייה ובעל ספר התרומות בשער הנזכר ודייק לה מההיא דהבית והעלייה שנפלו דשותפותא אימת הויא בשעת נפילה דעד השתא כל חד וחד באפי נפשיה קאי ובשעת נפילה הא לא ידעינן כמה שבורות להאי וכמה שלימות להאי וכי אמר חד רובא דשלימות דידי הוא לא מהימן ואע"ג דפנינהו לרשותיה וקיימי תותי ידיה לא מהימן ופלגי להו בשוה והא נמי דכוותה היא:
א סָעִיף א דבר הידוע וכו' כ"כ האלפסי והאשיר"י רפ"ק דב"ב וכ"כ הרמב"ם פ"ה דשותפים ומבואר מדברי האלפסי והרמב"ם דלאחר שחלקו מיד יש לו חזקה וטעמא דמסתבר הוא דהא דאין לשותפין חזקה אינו אלא משום דשותפין לא קפדי אהדדי וכיון שחלקו אזיל ליה האי טעמא והכא מיירי בשהם שותפים במטלטלי וכן לעיל בסימן ס"ב אבל בסימן קמ"ט מיירי בשותפין בקרקע ובחזקה דשלש שנים כדתנן בפרק חזקת וע"ש ומש"ה אף על גב דגבי קרקע אם ידוע בעדים שהוא שותפו אינו נאמן לומר חלקנו כדלעיל ריש סימן קמ"ט אבל גבי מטלטלין נאמן לומר שחלקו כיון שהמטלטלין תחת ידו הן וכ"כ ב"י ע"ש רבינו ירוחם אלא דמשמע מדבריו דאף בקרקע נאמן לומר חלקנו לר"ח וכבר הזכיר זה ב"י לעיל ר"ס קמ"ט אבל דעת רבינו לשם דבקרקע אינו נאמן ע"ש:
א סָעִיף א ואפי' נשתהה בידו עמ"ש סימן קנ"ז בפרישה ודרישה דס"ל להרי"ף והרא"ש ורבינו דאף דשותפין מקפידין ואין משהין כ"כ זמן רב מ"מ מאחר שנודע הדבר שהיה בשותפות ובא לידו כדי למכרו לאמצע הו"ל עדים וראה ול"מ ליה חזקתו וע"ש שהארכתי: אלא בראיה פי' בעדים כ"כ הרא"ש:
ב סָעִיף ב וכתב הראב"ד כו' עד"ר: והוא דלא מצי למיטען נראה דאין זה מל' הראב"ד אלא ל' רבינו הוא מכאן עד סוף הסי' דבה"ע ובעה"ת הביאו ל' הראב"ד ואין זה שם:
א סָעִיף א דבר הידוע שהוא משל השותפות כו' ואפילו נשתהה זמן רב כו' בפ"ק דב"ב שותפין שבנו כו' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא ל"צ דנפל לרשותו דחד מינייהו א"נ דפנינהו חד לרשותיה מ"ד ליהוי אידך המע"ה קמ"ל וכ' הרי"ף ש"מ מילתא דידיעא לתרי שותפי אע"ג דאיתי' השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפק מחזקתיה דאידך מ"ט דשותפין לא קפדי אהדדי הלכך לית ליה חזקה חד אחבריה אלא בראיה א"נ לאחר חלוקה. והרא"ש לא כתב האי א"נ לאחר חלוקה אלא ז"ל אלא בראיה ואין לו ראיה אלא בעדים וגם הרמב"ם בפ"ה מהל' שלוחין לא כתב אלא [ל'] בראיה ונראה דטעמייהו דס"ל דגם מ"ש הרי"ף א"נ לאחר חלוקה ר"ל שיש לו עדים שחלקו ואז פשיטא דיש לו חזקה כשאר כל אדם ובכלל מ"ש אלא בראיה הוא ובודאי כן משמע מל' הרי"ף (דמודה) [דודאי] מ"ש אלא בראיה דר"ל שיביא עדים שקנהו ה"נ קאמר א"נ לאחר חלוקה ר"ל שיש לו עדים שחלקו ואז יש לו חזקה וכתב ב"י דמל' בעה"ת שער מ"ט משמע דלא אמרו דבדבר הידוע דבשותפות אין לו חזקה אלא כשיש עדים שאותו דבר הוא של שותפות וגם ראו עכשיו בידו הא לא"ה מגו דאי בעי אמר להד"ם א"נ החזרתיו ניהלך כי אמר של השיתוף הן ואתה חייב לי נגדן או לקחתים מידך או נתת לי במתנה נאמן וכתב עליו ב"י ז"ל ונ"ל דצריך ג"כ דאיכא סהדי דלא חלקו השותפות הא לא"ה נאמן במגו דאי בעי אמר כבר חלקנו ובתר חלוקה אע"פ שהוא ידוע שהוא של שותפות המע"ה וכיוצא בזה כתב רי"ו נכ"ז ח"ג בשם ר"ח שכתב ז"ל וכתב ר"ח והיכא דירד לחצי השדה ויש בה (פי' בכל השדה) דין חלוקה יש לו חזקה ויכול לטעון חלקנו והגיע זה לחלקי ואי לית בה דין חלוקה לית בה חזקה עכ"ל ודבריו תמוהין מאוד בעיני דהא כבר הוכחתי מהרי"ף והרמב"ם והרא"ש דאינו נאמן לטעון חלקנו וצריך דוקא עדים בחלקו וגם אין שום טעם לדבר דאם נאמן לומר שחלקו יהא ג"כ נאמן לטעון לקוח הוא בידי או נתתו לי במתנה במגו דחלקנו ועוד דמ"ש מאומן או דברים העשוים להשאיל או להשכיר דקיי"ל כי ראו אותו עדים בידו לא מהימן לומר כבר עבר הזמן שנתנו לי לתקן והחזרתיו ולקחתיו ממנו אלא אמרינן כיון שידוע שבתחילה בא לידו בתורת אומנות תו לאו כל כמיניה לומר כלה הזמן ההוא ה"נ כיון שבא לידו בתורת שותפות לאו כל כמיניה לומר שכלה השותפות ואף שיש לחלק ולומר דשאני שותפות דעומד ליחלק כי לא לעולם יהיו יחד בשותפות משא"כ באומן כל זמן שעוסק באומנותו וכן דברים העשוים להשאיל מ"מ אין נראה דיהא נאמן מכח הוכחה מהרא"ש והרמב"ם הנ"ל ועוד אילו היה כדברי ב"י ודאי לא היה משתמיט הרב בעה"ת מלהזכיר דין גדול כזה כיון דאיירי מדיני נאמנות השותף ואדרבה המדקדק שם בלשונו יראה ויבין דהכל תלוי במה שירד בתורת שותפות דאי לאו כל כמיניה לומר חלקנו ואף שנאמן שותף לומר כבר חלקנו כמש"ר בסימן צ"ג היינו לענין שא"י להשביעו שבועת השותפות אבל בנדון זה שראה דבר הידוע שהיה בשותפות בידו ודאי א"נ וראיה לזה דבסי' קנ"ז וקס"ד אמרינן דכשנמצאו בידו אבני הכותל המשותפות א"נ לומר שלי ולמה לא נאמין לו כשיאמר חלקנו ואלו הגיעו לחלקי ודוחק לומר דמיירי דוקא שנמצא בידו אבנים שיעור כל הכותל וגם א"ל דמיירי גם שם כשיש עדים שלא חלקו דא"כ מסתמא ידעו העדים נמי שלא לקחו וא"כ למאי צ"ל שם דא"נ לומר לקוח הוא בידי. ומה שרצה להסתייע מדברי ר"ח שהביא רי"ו לאו סיוע הוא דשאני שדה העשויה ליחלק דשני חלקי השדה הם לפנינו זה אכל חלק זה ג"ש וזה החלק השני אלא שהאחד טוב מהשני לכך נאמן זה שהחזיק בהטוב לאמר זה הגיע לחלקי ע"י עילוי או ע"י גורל וזה הגיע לחלקך מה שאין כן כאן שאין לפנינו ב' חלקים מהשותפות רק חלק אחד ואומר עליו המחזיק אתה נטלת חלקך ואני זה. גם בעיקר הדין שכתב רי"ו בשם ר"ח הרא"ש חלק עליו וכמש"ר בשמו ר"ס קמ"ט ואף דהרא"ש לא חלק שם אלא כשכל א' החזיק בהמחצה וחלק אחד הוא טוב מהשני אבל כשהחזיק א' בכולו מודה הרא"ש דהוי חזקה אפילו בשותפין כשיש בו דין חלוקה שאני התם דאמרינן מדהניחו השני לאכול הפירות מכל השדה ג"ש חזקה היא שקנאו ממש וזה אין שייך הכא דלא נהנה זה המחזיק במה שהיה בידו וק"ל. גם בד"מ כתב על ב"י ז"ל ולא משמע כן לעיל ר"ס קמ"ט עכ"ל ומ"ט אין מזה סתירה כ"כ על הב"י דמייתי מיניה ראיה דס"ל דע"כ לא פליג הרא"ש התם אלא משום שדרך השותפין הוא לאכול א' מהן ג"ש ראשונות מהחלק הטוב והשניות מהחלק הרע ואחר כך יאכלו להיפך אבל כאן שנמצא דבר א' ביד אחד מהן ס"ל דמודה הרא"ש דנאמן לומר לשותפו לקחת חלק כזה וזה הגיע לחלקי:
ב סָעִיף ב וכתב הראב"ד ז"ל כו' כ"כ בשמו בעה"ת שער מ"ט דין י"ו והביא ראיה לדבריו מההיא דהבית והעלייה שנפלו וכן כתב נ"י בב"מ דף קל"ו וכבר נתבאר לעיל סימן קנ"ז בטוען האחד השלימות דידי והשבורות דחבירו ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.