א שותפין שנדרו הנאה זה מזה ויש להן חצר בשותפות אם יש בו דין חלוקה אסורין ליכנס בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין ליכנס בו אבל אסורין להעמיד בו רחיים ותנור וכירים ולגדל בו תרנגולין:
ב הדיר אחד מהם אחד מן השוק אסור לו ליכנס בו לצרכו:
ג היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה ולהעמיד בו רחיים תנור וכירים ולגדל בו תרנגולים אם אין בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל וכופין את המדיר למכור חלקו לחבירו בין שהדיר עצמו מחלק חבירו ובין שהדיר את חבירו מחלקו ואפילו אם שניהם הדירו זה את זה אם אחד מהם רגיל יותר להדיר כופין את הרגיל למכור:
ד והרמב"ם ז"ל כתב שאין כופין למכור אלא כשאוסר חלקו על חבירו אבל אם אוסר את חלק חבירו עליו אין כופין והרמב"ן ז"ל כתב בהפך שאין כופין אלא כשאוסר חלק חבירו עליו אבל אם אוסר חלקו על חבירו אין כופין וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
ה וכן הדין נמי בשותפין בדבר המיטלטל שאם אין בו דין חלוקה מותרים בו ואם יש בו דין חלוקה אסורין בו:
א סָעִיף א שותפין שנדרו הנאה וכו' ריש פ"ה דנדרים (מה.) תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל תרנגולים. ופרש"י אסורים ליכנס לחצר. בחצר של שניהם דכל חד אסור בדריסת רגל של חבירו דקסבר אין ברירה דאימור האי לחלק חבירו עייל והאי לחלק חבירו עייל: ראב"י אומר זה נכנס וכו'. דקסבר יש ברירה. ובגמרא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן אמר רבי אלעזר הלכה כראב"י וכתב הר"ן ואיכא דמקשי כיון דפלוגתייהו דראב"י ורבנן ביש ברירה הוא דהכי אוקמה רבינא בשור שנגח את הפרה (נא:) היכי פסקינן כראב"י דס"ל יש ברירה והא בפרק משילין (ביצה לח:) אסיקנא דבדאורייתא אין ברירה תירץ ר"ת דהלכה כראב"י ולא מטעמיה אלא משום דס"ל דויתור מותר במודר הנאה הילכך אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי שרי ולפי פירוש זה אם נדרו הנאה בפירוש אפילו מדריסת הרגל אסורין ליכנס לחצר ור"י דחה דבריו וכתב דהלכתא דיש ברירה אפילו בדאורייתא ודחה הר"ן דברי ר"י והעלה דאע"ג דקיימא לן דבדאורייתא אין ברירה הכא יש ברירה משום דהאי ברירה עדיפא משאר ברירה דעלמא וכמו שמפורש בחידושיו ורבינו אשר כתב פלוגתא דר"ת ור"י וכתב אח"כ שמצא בשם הרשב"א הצרפתי שחילק בין ברירה זו לברירה דעלמא וכתב הר"ן ושניהם אסורין מלהעמיד רחיים ותנור וכו' דאע"ג דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא נז:) השותפין אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע"פ שדרכן לוותר ויתור גמור אסור במודר הנאה. ורבינו אשר כתב ומיהו ודאי אסור לשטוח פירות בחוך החצר אבל להלך בכולו מותר דכל דוכתא דקא מהלך היינו חלקו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור וכו' דכל הני יכולים למחות זה על זה בלא נדר כדאמרינן בפרק חזקת הילכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהנה ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי"מ דכשהעמיד רחיים באים רוב העם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר. וכתב הר"ן מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דרבנן סברי דאפילו בכי הא אין ברירה ורבי אליעזר סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק מתחילה על מנת כן קנאוה שתהא גופיה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישן וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו וס"ל לרבי אליעזר דנהי דבעלמא אין ברירה בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקנייה נתבררה משעה ראשונה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור משום דכיון דחצר זו לחלוקה היא עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כל אחד לתשמישו דשמא האחד יכוף את חבירו הילכך אפילו לראב"י אסורין וכתב הרשב"א דאפילו לאחר חלוקה נמי דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שיהא חלקו המגיעו משעה ראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חבירו דאי הכי הויא לה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אבל הרמב"ם כתב בפרק ז' מהלכות נדרים היו שניהם שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו אלמא ס"ל דלאחר חלוקה שרו ונ"ל דטעמו ז"ל דאף על גב דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרם על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ל:
ב סָעִיף ב הדיר אחד מהם אתד מן השוק וכו' גם זה שם משנה (טו:) היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם אסור ליכנס לחצר ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך. וכתב הר"ן מיהו כתב הרשב"א דוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או השותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל א' מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו את החצר זה את זה לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותה לכל העולם אבל הרא"ה כתב דבכל ענין שרי ולא נראה לי דבריו עכ"ל ולכאורה משמע שמ"ש רבינו אסור לו ליכנס בו לצרכו היינו שלא לצורך השותף כלל אבל אם נכנס לפי שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו מותר כדעת הרשב"א והרא"ש כתב והא דשרי ראב"י צ"ל דמיירי לצורך עסק אחד מבני החצר ויש לפרש דבריו כדברי הרשב"א:
ג סָעִיף ג היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו וכו' גם זה שם במשנה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לחצר ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין את הנודר למכור את חלקו: ומ"ש רבינו הוא אסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וכו' הוא על פי מה שנתבאר בראש סימן זה: וכופין את המדיר למכור חלקו וכו' על משנה שכתבתי בסמוך כתב הר"ן הך בבא לא אצטריכא לא לרבנן ולא לראב"י דבין למר ובין למר מה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דקתני וכופין הנודר למכור חלקו דדוקא כשנדר א' מהם משום דכיון דאיהו אסור וחבריה מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו וישתמש בה אף הוא ולפיכך כדי שלא יכשל כופין אותו למכור אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורים לא חיישינן דכל חד וחד מזדהר באיסורא וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופא אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר א' מהם כופין ואפי' לראב"י דאיכא למיחש שמתוך שרואה את חבירו מעמיד רחיים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבוא לעשות כן. וכן כתב הרא"ש דאפילו לראב"י כופין את הנודר למכור את חלקו. ובגמ' איבעיא לן על מאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס וכו' אי פליגי ראב"י ות"ק בנדרו אבל בהדירו זה את זה לכ"ע שרי או אי אפילו בההיא אמר ת"ק דאסור ואמרינן ת"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לחצר תני נדור מחבירו הנאה ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אא"ב דנדור הוא היינו דקתני כופין אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס ופירש הר"ן תני נדור מחבירו כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים. אא"ב דנדור היינו שכופין לפי שהוא גרם לעצמו. אא"א דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י"ל דלא ס"ל שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ז מה' נדרים דלמדיר הוא שכופין אע"פ שזהו דרך הירושלמי אין זו דרך הגמרא שלנו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור והכי תניא בתוספ' היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל עכ"ל. אבל הרא"ש כתב בפסקיו הא דאוקמי תלמודא לעיל בנדור מחבירו הנאה אבל במודר הנאה לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי ולא קיי"ל כהאי דיחוייא אלא כרבינא דאמר פרק שור שנגח את הפרה דבברירה פליגי הילכך בהדירו נמי פליגי ואין אנו צריכים להגיה המשנה אלא כמו שהיא שנויה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו שלא יכנס לרשותו כופין את הנודר למכור את חלקו משום דפשע וכדי שלא יכשל חבירו על ידו כייפינן ליה כי היכי דאם אסר חלק חבירו עליו דכייפינן ליה כדי שלא יכשל הוא כך חשו חכמים למכשול חבירו בפשיעתו כמו שחששו שלא יכשל הוא וכן משמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא עצמו לידי מכשול דגרסינן בירושלמי בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך איתמר כופין לא על הדא את אמרת אלא על הדא וכופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא אלמא דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא בעצמו בפשיעתו אלא דבהא פליגי אגמרא דילן דגמרא דידן חיישי לתרוייהו והרמב"ם כתב בחבורו על דרך הירושלמי והרמב"ן כתב דלא כייפינן אלא לנדור והוא נודר דאסר הניית חבירו עליו אבל לא המדיר את חבירו דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו וכאשר כתבתי כן נ"ל דיש לחוש למכשול חבירו בפשיעתו כמו למכשול עצמו ובתוספתא שנינו היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו פירוש שניהם הדירו זה את זה ואחד מהם רגיל כופין את הרגיל והאי כפייה כשאמר חצרי אבל אמר חצר זה לעולם אסור עכ"ל: נתבאר מכל זה שאם אמר חצרי זה לא שייך כפייה. ואם אמר חצרי לדעת הרמב"ם כופין את המדיר ולא את הנודר. ולהרמב"ן והר"ן כופין לנודר ולא למדיר אלא אם כן הוא רגיל לנדור דאז כופין למדיר. ולהרא"ש אם נדר אחד מהם בין שהוא נודר בין שהוא מדיר כופין אותו ואם נדרו שניהם כופין לרגיל לנדור יותר ותמיהני על רבינו שלא הזכיר דהאי כפייה ליתא באומר חצרי זה: וכן הדין נמי בשותפין בדבר המיטלטל וכו':
א סָעִיף א שותפין וכולי משנה פ"ה דנדרים פלוגתא דת"ק וראב"י ואמר רב הונא הלכתא כראב"י דבאין בו דין חלוקה מותר ליכנס אבל ביש בו דין חלוקה דברי הכל אסור ליכנס והטעם כתב הר"ן דבאין בו דין חלוקה ודאי מתחלה קנאוה שתהא קנויה לכל אחד לתשמישו וכשמשתמש ביה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו. אבל ביש בו דין חלוקה ליכא למימר הכי דמתחלה קנאוה וכו' שהרי יש ביד כל אחד לכוף את חבירו לחלוק: ומ"ש אם יש בו דין חלוקה אסורים ליכנס בו. כאן כתב בסתם אבל בי"ד סימן רכ"ו כתב אסורין ליכנס עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו והוא מדברי הרמב"ם פרק ד' מנדרים דלא כהרשב"א דאפילו לאחר חלוקה נמי אסור כדכתב הר"ן משמו ומביאו ב"י: ומ"ש אבל אסורים להעמיד בו רחיים וכו'. נראה דדוקא גבי דריסת הרגל דאי אפשר שלא ילך בתוכו אמרינן מתחלה קנאוה וכו' אבל רחיים וכו' דסגי בלאו הכי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע וכו' ואסור והרא"ש כתב טעמים אחרים ומביאו ב"י ע"ש:
ב סָעִיף ב הדיר אחד מהם אחד מן השוק אסור לו ליכנס בו לצרכו. ג"ז שם במשנה ומשמע דוקא לצרכו בלבד אבל (בין) לצורך מן השותפין בין לצורך השותף שהדירו בין לצורך השותף שלא הדירו שרי ליכנס וכ"כ להדיא בי"ד אסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ומיהו משמע ודאי דוקא שהשותף צריך לו אבל אם הוא צריך לשותף אסור דהיינו לצרכו וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב והא דשרי ראב"י צ"ל דמיירי לצורך עסק מבני החצר עכ"ל והיינו שהשותף צריך לו ודלא כמו שכתב הר"ן ע"ש הרשב"א דאפילו כשהוא צריך לשותף שרי וכתב ב"י דכך יש לפרש דברי הרא"ש ורבינו כדברי הרשב"א ולפעד"נ דלא משמע הכי מלשונם כלל:
ג סָעִיף ג היה האחד מהם מודר וכו'. ג"ז משנה שם והך בבא לא אינטריכא דמה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דבנדר אחד מהם כופין את המדיר למכור אבל כשנדרו שניהם זה מזה אין כופין למכור אא"כ שהאחד רגיל וכו':
ד סָעִיף ד ומ"ש והרמב"ם כתב וכו'. טעמו דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל חבירו בפשיעתו והכי משמע בירושלמי והרמב"ן כתב בהיפך דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו והרא"ש ס"ל דחיישינן למכשול חבירו כמו למכשול עצמו ועיין בב"י. והא דכופין למכור אינו אלא באומר חצרי שמותר בו לאחר שימכור אבל אם אמר חצר זה לא מהניא כפייה שהרי אסור בו אף לאחר שימכור ולא כתבו רבינו פה מפני שנסמך על מ"ש בי"ד בסימן רכ"ו ובזה נסתלקה התמיה מב"י על רבינו:
א סָעִיף א שותפין שנדרו כו' [הביא הטעם כמ"ש הב"ח בשם הר"ן]: אבל אסורין להעמיד בו רחיים כו' ז"ל הרא"ש משום דכל הני יכולים למחות זע"ז בלא נדר (וכמ"ש לעיל ס"ס קנ"ו וקס"א ועמ"ש שם אמש"ר שם בס"ס קס"א יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל כו') הילכך אסור לעשות עתה כשנדר וי"מ דכשמעמיד רחיים באים רוב העם לשם וממילא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר עכ"ל ועד"ר:
ב סָעִיף ב הדיר א' מהן א' מן השוק כו' שם במשנה ובדרישה הבאתי לשונה וע"ש שהארכתי:
ג סָעִיף ג וכופין את המדיר כו' הטעם דכיון דהא' שלא הדיר מותר להעמיד שם חיישינן דהשני יתקנא בו ויעמיד גם הוא שם ויעבור על נדרו לפיכך כופין אותו למכור משא"כ כששניהם מודרין זה מזה דשניהם אסורין דאין כופין לאחד מהם אם לא שהאחד רגיל לידור יותר מחבירו וכ"כ ב"י בי"ד סימן רכ"ו [וטעם דהרמב"ם והרמב"ן והרא"ש מפרש הכל כמו בב"ח] וע"ש בפסקיו פ' השותפין שהאריך:
א סָעִיף א אבל אסורין להעמיד רחיים כו' כן הוא ל' המשנה פ"ה דנדרים וכ' הר"ן שם וז"ל ואע"ג דאמרי' בפ' חזקת שותפין אהעמדה כדי לא קפדי מ"מ אי קפדי יכולין לעכב זע"ז ואף ע"פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה עכ"ל והביאו הב"י והוסיף תיבה א' וכתב ויתור גמור והנה דבריו צריכים ביאור ואציע לפניך ל' הגמרא דפרק חזקת (בבא בתרא ד' נ"ז) דשם תנן דאם העמיד בחצר רחיים ותנור כו' אין לו חזקה וקאמר שם דאר"נ דה"ט משום דשותפין אהעמדת רחיים בחצר כדי לא קפדי ומקשה שם ע"ז ז"ל והא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ואף דראב"י פליג ע"ז שם וס"ל דמותרין ליכנס הא מפורש בפ' השותפין דהיינו דוקא כשאין בה דין חלוקה אבל ביש בה דין חלוקה כ"ע מודו שם דאסור ליכנס בחצר ושם בפרק חזקת גם ביש בו דין חלוקה איירי אבל אין לומר מבבא דבתרא פריך שם ושניהם אסורין להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל שם תרנגולים דהא תירוצא דרבינא לא קאי אזה וכמ"ש בסמוך. אלא אר"נ הכא ברחבה דאחורי בתים עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי רב פפא אמר אידי ואידי בחצר השותפין ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי בממונא לקולא גבי איסורא לחומרא רבינא אמר לעולם לא קפדי והא מני ר"א היא דתניא ר"א אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ופי' רש"י לעולם לא קפיד בהעמדה כדי וכדתנן דלא הוי חזקה וגבי נדרים נמי מותרים ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר"א היא דמחמיר בנדרים טפי דאפי' דבר שאינו הנאה כ"כ אסור דחוסר אפי' ויתור כגון ב"ה שמודר הנאה מחנוני ושלח ב"ה פרוטה לחנוני לקנות ממנו מאה אגוזים בפרוטה והוסיף לו החנוני א' או ב' יתרים אסור באותו ויתור דמתנה היא אע"פ שלשאר לוקחין נמי הוסיף כמו כן ומיהו רבנן שרי דאמרו בשביל המקח הוא מוסיף לזה על החשבון הקצוב לפרוטה עכ"ל רש"י. ונראה שדקדק רש"י בלשונו במה שהתחיל וכתב לעולם לא קפדי בהעמדה כדי וסיים וכתב ז"ל וגבי נדרים נמי מותרים ליכנס לחצר דדוקא כניסה התירו רבנן במודר אבל בהעמדה לחצר מודו רבנן דאסור וסיפא דמתני' דבשותפים דאוסר העמדה במודר נמי רבנן היא כיון דחזינן דהדיר אקפיד יקפיד אהעמדה שהיא טפי מכניסה וכניסה דוקא דומה לויתור דאגוזים דפליג ביה. והר"ן הנ"ל ג"כ ס"ל כשינויא דרבינא ומש"ה כתב דטעמא דמתניתין דאוסר העמדה במודר משום דחזינן דקפיד שהרי הדירו ואע"ג (דאין דרך) [דדרך] לוותר (בכזה) מ"מ ויתור כזה אסור במודר הנאה ומש"ה הוסיף הב"י בל' הר"ן וכתב ויתור גמור אסור כו' ור"ל אע"ג דלא קיי"ל כר"א דאוסר בויתור של אגוזים מ"מ בויתור גמור כלומר במה שהוא הנאה טפי מודו רבנן דאסור אע"ג דלא הוי ביה חזקה למפרע כיון דמסתמא לא קפדי. ומ"מ קשה דהר"ן לא ס"ל לא כשיטת הרי"ף ולא כשיטת הרא"ש הנ"ל בס"ס (ק"ס וסי') קס"א לפי מש"ר שם בשמם דאילו הרי"ף ס"ל דשינויא קמא עיקר דאהעמדה בחצר לא קפדי וס"ל כשינויא דרב פפא ורבינו דבנדרים שיש להחמור אבל בעלמא אפי' אם רוצין לעכב אין בידן כח לעכב כמש"ר בס"ס קס"א דכן יראה לו מדברי הרי"ף וכמ"ש והר"ן כתב דמ"מ אי קפדי יכולין לעכב וכשיטת הרא"ש נמי לא אתיא דהוא ס"ל כאידך שינויא דר"נ דאמר דדוקא ברחבה לא קפדי אהעמדה אבל בחצר גם שותפים קפדי אהדדי ואלו הר"ן התחיל וכתב ז"ל ואף ע"ג דאמרי' בפרק חזקת דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי. וצ"ל שס"ל כהרי"ף דאהעמדה לא קפדי ומש"ה לית ביה חזקה ומ"מ ס"ל דאף דאין בו חזקה משום דסתמא לא קפדי מ"מ אי רצה לעכב ולמחות מצי מעכב ודלא כמש"ר בשם הרי"ף דיראה כו' ע"ש ס"ס קס"א. גם י"ל דס"ל כהרא"ש וס"ל דחצר הנזכר במשנה דנדרים דאסור להעמיד כו' פירושו היא כחצר הנזכר בפ' ח"ה וכמו שמוקי ר"נ לההוא דפ' ח"ה דמיירי ברחבה כן יפורש נמי החצר הנזכר בנדרים ברחבה דשניהן ל' המשנה הוא ומש"ה כתב הר"ן ואע"ג דאמרי' בפ' חזקת דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי סתם ולא כתב העמדה בחצר אלא ס"ל לכל מר לפי אוקימתי' שם ודוק:
ב סָעִיף ב הדיר א' מהן אחד מן השוק כו' ג"ז משנה שם היה אחד מן השוק מודר הנאה מא' מהן אסור ליכנס לחצר ראב"י אומר יכול הוא לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך ע"כ והמשנה מוקי לה שם בגמרא באין בה דין חלוקה וכמ"ש לעיל וכתב הר"ן שם ז"ל ומיהו כתב הרשב"א דדוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או השותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהן ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו את החצר זא"ז לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם (אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף) [לא הקנו אותה לכל העולם] אבל הרא"ה כתב דבכל ענין שרי ולא נ"ל דבריו עכ"ל ולכאורה משמע שמש"ר אסור לו ליכנס בו לצרכו היינו שלא לצורך השותף כלל אסור אבל אם נכנס לפי שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו מותר כדעת הרשב"א והרא"ש כתב והא דשרי ראב"י צ"ל דמיירי לצורך עסק א' מבני החצר ויש לפרש דבריו כדברי הרשב"א עכ"ל ב"י וק' לי דל' אסור ליכנס לצרכו דכ"ר לא משמע הכי דהא ודאי אם הוא צריך להשותף ואנו מצורך השותף ודאי צרכו מיקרי ואסור. וגם ל' הרא"ש שכתב לצורך עסק א' מבני החצר משמע דוקא שהוא צורך עסקם ולא עסק המודר ודוחק לפרש דמ"ש הרשב"א בין שהוא צריך לשותף ר"ל שהוא לטובת שניהן. וע"ק דדבריו דבכאן ומ"ש בי"ד סימן רכ"ו סתרי אהדדי דשם כ' שנים שהן שותפין בחצר ונדרו הנאה זא"ז אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כ"א בשלו וכ"ש אם אחד מהן הדיר לאחד מן השוק שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך א' מהשותפין בחצר ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זא"ז או שהדיר אחד מהן או אחד מן השוק עכ"ל שם בי"ד הרי שכתב שם דבאין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותר ליכנס בה וכאן כתב דאסור ליכנס הא' מן השוק ובודאי גם אאין בו דין חלוקה דסמיך ליה קאי גם מל' הרא"ש בר"פ השותפין מוכח דלענין הדרת א' מהן לא' מן השוק אין חילוק בין יש בו דין חלוקה לאין בו דין חלוקה דז"ל שם ולפום הך פסקא שותפין שהדירו זא"ז מדריסת הרגל מותרין ליכנס לחצר [ואם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דויתור אסור] דטובא סתמא איכא לעיל דויתור אסור משום ברירה ואין להתיר שותפין כשיש בה דין חלוקה דלא שרי ר"א משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכ"ש אינש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ר"א במתני' לאינש דעלמא צ"ל דמיירי לצורך עסק אחד מבני החצר עכ"ל הרא"ש הרי לפנינו דאוסר לא' מן השוק המודר בין ביש בו דין חלוקה בין אין בו. ועוד יש לדקדק על מ"ש בי"ד בהדיר אחד מן השוק ויש בו דין חלוקה דמותר ליכנס לצורך א' מהשותפין ולמה יהא עדיף מהשותף עצמו שהדיר אחד את חבירו שאסור ליכנס כשיש בו דין חלוקה וכבר נתעורר שם גם הב"י על הקושיא האחרונה וכתב דנתחלף לרבינו רישא בסיפא דעל הסיפא דאין בו דין חלוקה הול"ל כן לפ"ז צ"ל דטעה רבינו ברישא ובסיפא וחלילה לחשוב על רבינו כן. ונ"ל ליישב הכל אחר שנדקדק תחילה בל' הרא"ש והוא שהתחיל ביש בו דין חלוקה וכתב דאין להתיר לא' מהשותפין ביש בו דין חלוקה כו' ומסיים באין בו דין חלוקה שהרי כתב והא דשרי ר"א במתני' לאינש דעלמא כו' וכבר נתבאר דכל המשנה לא איירי אלא באין בו דין חלוקה והוה ליה להרא"ש ליישב ולומר דהמשנה איירי באין בו דין חלוקה דשרי טפי וע"כ צריך לומר דס"ל להרא"ש דלגבי הדיר א' מן השוק ונכנס להנאתו לחוד בין חילוק אין אין בו דין חלוקה ליש בו כיון שאפשר לו זולתו דאין ביתו שם ומש"ה הקשה הרא"ש שפיר מהיתר כניסת א' מן השוק לחצר באין בו דין חלוקה לאיסור כניסת אחד מן השותפין שהדירו זה מזה ביש בו דין חלוקה ומשני ליה הרא"ש דלא התיר ר"א בהמשנה כ"א ליכנס לצורך עסק אחד מבני החצר ור"ל כשהכניסה לא היתה לטובתו לחוד כ"א גם לצורך עסק אחד מהחצר ושניהן נהנין מהכניסה דבכה"ג מותר באין בו דין חלוקה דכשם שאין בידו כח להדיר להשותף עצמו כן לא יכול להדיר להכנס שם לצורך שותפו ואף שיש לאותו המודר הנכנס גם כן הנאה בכניסה אבל ביש בו דין חלוקה אסור לו ליכנס אפי' בכה"ג כ"א לטובת אחד מבני החצר לבד ואז מותר ליכנס אפי' לטובת המדיר שכבר נתבאר שם בי"ד כמה פעמים כשאנו אומרים ראובן הדיר את שמעון ר"ל ששמעון לא יהנה ממנו אבל ראובן המדיר מותר ליהנות משמעון. והשתא יבואו דברי רבינו הכל על נכון דבר דבור על אופניו. דבי"ד ברישא ביש בו דין חלוקה כתב דחל הנדר כו' וכ"ש דאחד מן השוק שהודר דאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין ור"ל דאסור בכל ענין ליכנס לצרכו אף שהוא ג"כ הנאת שותפו כ"א שיהיה הנאה לאחד מהשותפין לבד איזה מהן שיהיה אפי' המודר ואז ג"כ אפי' אם הדירו כל השותפין מותר ליכנס כשהוא לטובתן לבד וכמ"ש ולא נקט שהדיר אחד מהן כ"א לרבותא איסור הכניסה לצרכו שהוא אסור אפי' בהדירו אחד מהן לבד. ובסיפא באין בו דין חלוקה כתב דלא חל הנדר ומותרין ליכנס בין הדירו כו' ר"ל כמו שלא חל הנדר על אחד מהשותפין ומותר ליכנס לטובתו כן לא חל ג"כ על אחד מן השוק הנכנס לטובתו אף שהוא בו ג"כ טובת אותו אחד מן השוק אבל פשיטא דאסור ליכנס אותו אחד מן השוק כשהוא לטובתו לחוד ולא הוצרך לכתבו. וכאן בח"מ כתב איסור אחד מן השוק לצרכו ולא כתב ההיתר דמותר ליכנם לצורך אחד מן השותפים ה"ט מאחר שכבר כתב דין שותפין שהדירו זא"ז ביש בו דין חלוקה ואין בו דין חלוקה ואחר שני החלוקו' כתב דין אם הדיר אחד מן השוק וכבר כתבתי דבאיסור כניסה לצרכו לחוד הן שוים יש בו דין חלוקה ואין בו דין חלוקה ומש"ה כתב איסור כניסתו. אבל בהיתר כניסתו לצורך אחד מן השותפין המה מחולקים דבאין בו דין חלוקה מותר ליכנס כשהכניסה היא לצורך שניהם וביש בו דין חלוקה אסור ומש"ה קיצר ולא כתבו וסמך אמ"ש בי"ד ודוק. ונתבאר ממ"ש דמש"ר בי"ד ברישא ז"ל וכ"ש אם הדיר אחד מהן לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך א' מהשותפין דאף דהאי כ"ש אם הדיר כו' הוא ממש מל' הרא"ש הנ"ל דכתבו ג"כ בל' כ"ש ואיש בו דין חלוקה כ"כ אבל מה שסיים רבינו לכתוב אם לא לצורך אחד מהשותפין אין פירושו כפירוש לצורך עסק א' מבני החצר שכתב הרא"ש הנ"ל דהרא"ש שכ"כ לא כתבו כ"א אאין בו דין חלוקה דמיניה איירי שריותא דר"א במתני' וכמ"ש לעיל ופירשו דנכנס א' לטובת שניהן ורבינו (דאין) [איש] בו דין חלוקה [קאי] ומשני דההיתר מיירי בנכנס לצורך א' מבני החצר והשותפין לבד. ואפשר דרבינו סבר דמדהתחיל הרא"ש שם ביש בו דין חלוקה וסיים להקשות משריותא דאין. בו דין חלוקה ומשני דההיתר מיירי בנכנס לצורך עסק א' מבני החצר אשניהן קאי כל חד לפי דינו באין בו מותר כשנכנס לעסק א' מבני החצר אע"פ שהוא ג"כ טובת הנכנס וביש בו דין חלוקה כשנכנס בעסק צורך א' מבני החצר לבד. אבל אין לפרש דרבינו ס"ל דמה שסיים הרא"ש וכתב דמותר כשנכנס לצורך עסק א' מבני החצר קאי אשניהן ושאף ביש בו דין חלוקה מותר ליכנס לטובת שניהם דאם כן נצטרך לומר דמש"ר שם בי"ד באין בו דין חלוקה דלא חל הנדר ומותר ליכנס בין כו' ר"ל מותר לגמרי אפי' כשהכניסה היא לטובת הנכנס לחוד. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה למה כ"ר כאן בח"מ דאסור ליכנס לצרכו וקאי גם אאין בו דין חלוקה וכנ"ל ודוק. ולכאורה היה נראה לומר דמש"ר בי"ד וכ"ש אם אחד מהן הדיר לא' מן השוק מנכסיו אסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך א' מהשותפין דהאי כ"ש אם אחד מהן כו' לא קאי אדסמוך בתרא דהיינו שאסור ליכנס כו' אלא אדלעיל מיניה קאי וה"ק וכ"ש אם אחד מהן הדיר לאחד מן השוק דאסור במכ"ש מהדירו שותפין זא"ז ומ"ש שאסור ליכנס כו' יהיב טעמא להכ"ש וה"ק שהרי אחד מן השוק אסור ליכנס לצרכו כ"א לצורך אחד מבני השותפין ובאין בו דין חלוקה וזה פשוט בעיניו. וא"כ בזה דיש בו דין חלוקה דהשותפין עצמן שהודרו זה מזה אסורים ליכנס איך יהיה זה הנכנס מכוחן עדיף מינייהו והשתא א"ש דהוא כדברי הרא"ש ממש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.