א בחזקה כיצד מכר או נתן לו בית או שדה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא הוי חזקה וכגון שהיה הגדר בענין שהיו עולין בו בריוח וגדר בה כל שהוא ותיקן בתוספת שהוסיף שאין יכולין לעלות עליו אלא בדוחק וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך ג"כ שמתחילה לא היה גבוה י"ט והשלימו לי' וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וי"א שא"צ דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה י' והשלימו לי' אורחא דמילתא נקט דכל שהשלימו לי' הוי הכי והוא הדין נמי בפחות מי' אם הוא בזה הענין וכן פרץ כל שהוא מיירי בזה הענין שמתחלה לא היו יכולין ליכנס בה אלא בדוחק ועתה נכנסין בה בריוח:
ב ונעל פי' רשב"ם שתיקן המנעול אבל אם היה מתוקן ולא עשה כלום אלא שסגר הדלת לא קנה ור"י פירש דבנעילת דלת לחודיה קנה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דבחד מהם לחודא בהעמדת דלת או שהיה הדלת עומד ותיקן לה מנעול או שהיה הכל מתוקן ולא עשה אלא שסגרו קנה:
ג וי"א שגם בפתיחת דלת קונה לפי שאין דרך בני אדם לפתוח בית נעול אם לא שהוא שלו ולא מסתברא לי כלל דלא דמי לפרץ דהתם תיקון פתח הוא ליכנס ולצאת בו אבל פתיחה לחודא שמניחו ליכנס בו אינו נראה חזקה אלא דוקא נעילה הוי חזקה לפי שמונע כל אדם מליכנס בו והרמב"ם כתב נעילה הוי חזקה כגון שהיה הפתח פתוח ונעל הלוקח הפתח וחזר ופתחו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח"כ:
ד והך חזקה לא מהניא אלא בפניו בין במכר בין במתנה אבל שלא בפניו לא מהניא אא"כ שא"ל לך חזק וקני:
ה ורשב"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה ולא נהירא אלא להכי אהני מסירת מפתח דהוי כאילו א"ל לך חזק וקני וכשיחזיק אפילו שלא בפניו קנה:
ו וכן בבור אם מסר לו כיסויו דהוה ליה כאילו א"ל לך חזק וקני שלא בפניו:
ז וכן אם תיקן בה שאר מיני תיקונין כגון שפתח בה מקום כדי שיכנסו שם המים להשקותה או שהיו בה מים להשקותה והיה שם מקום שיצאו משם וסתמו כדי שלא יצאו הוי חזקה וכל כיוצא בזה אבל אם ראה שטף מים ושוטף ליכנס לתוכה ומנעו מלהכנס או שהיה כבר בתוכה ופתח לו מקום לצאת אינה חזקה:
ח אבל בהילוך שהלך בה אפילו כל ארכה ורחבה לא קנה ואם מכר לו דרך שתשמישו להילוך כגון שביל של כרמים כיון שא"ל לך חזק וקני והלך בו קנה וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך אם אינו מסויים במחיצות לא קנה אלא כדי שיוכל לילך שם דהיינו כדי שיגביה רגל ויניח רגל ואם הוא מסויים במחיצות שיעורו כדי שיוכל לילך שם טעון במשאוי של זמורות:
ט כתב הרמב"ם ז"ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו או נתנו לו במתנה כיון שדש המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כאחד קנה הכל:
י היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדירה ולא פריצה ואינה בת זריעה קונה אותה בשטיחת פירות או בהעמדת בהמה וכיוצא בה משאר תשמישין:
יא המוכר קרקע ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה או אסף פירות האילן או זמרן וכל כיוצא בו קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו וכן אם נתן המוכר ללוקח סל פירות קנה הלוקח מיד בחזקה זו שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיו שלו והראב"ד השיג עליו וכתב דהעמדת בהמה ואכילת פירות לא מהניא אלא כנגד טענה אבל למיקני ביה ארעא לא מקניא אלא במידי דמהניא לארעא כגון נעילה גדירה ופריצה והכי מסתבר:
יב כתב רב האי כל מה דמפלגינן דהיכא דעבידא אדעתא דארעא דאז הוי חזקה והיכא דלא עבידא אדעתא דארעא דלא הוי חזקה היינו דוקא בבא להחזיק בנכסי הגר אבל בנכסי חבירו לא שנא הכי ול"ש הכי קנה דלעולם איכא הוכחה דאדעתא למיקני עביד דאי בפניו כל זמן שעסוקין באותו ענין ודאי אדעתא למיקני עביד ואי שלא בפניו וא"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותיה דמקנה קא עביד ואדעתא למיקני עביד אע"ג דלא עביד אדעתא דארעא כיון דלא סגי דלא מהני ליה לארעא כל שהוא הוי חזקה והרמ"ה כתב דה"ה בנכסי חבירו בחזקה לקיים המקח הוי דינא כמחזיק בנכסי הגר ומסתבר כדברי רב האי:
יג מכר לו י' שדות בי' מדינות אם נתן דמי כולן כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אפילו הן סמוכות זו לזו ומיהו כנגד מעותיו קנה:
יד אפילו במקום שנוהגין לכתוב שטר שאין המעות לבד קונות אפי' הכי חזקה קונה וכן אם היו בשכירות והחזיק באחת מהן קנה את כולן:
טו וכשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה לזמן השכירות:
טז היו מקצת הקרקעות במקח ומקצת בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן בין בשל מכר בין בשל שכירות ונתן המעות קנה כולן וכתב הרמב"ם דה"ה נמי אם היו של מתנה קונה בחזקת אחת מהן את כולן:
יז אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דמתנה הוי כמו מכר ולא נתן המעות ולא קנה את כולן אא"כ שא"ל החזיק באחת וקנה את כולן ולפי זה אינו קונה בחזקת שדה אחת אלא כדי שיעור שקונה המחזיק בנכסי הגר כאשר יתבאר במקומו בעזרת הצור:
יח האחין שחלקו הוי כמו מכר ונותן דמי כולו כיון שאותו שכנגדו זוכה בחזקתו של זה:
א סָעִיף א בחזקה כיצד מכר או נתן לו בית וכו' משנה פ' חזקת (בבא בתרא מב.) בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה וכו' ונעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה וכתב הרא"ש דה"ה למוכר דקני לוקח בחזקה כדמוכח בהפרה דהמוכר את הבית קני ליה בחזקה וכן מתניתין דקידושין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ובגמרא (נג.) וכמה כל שהוא כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה ופרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה ה"ז חזקה האי גדר ה"ד אילימא דמעיקרא לא הוי סלקי לה והשתא נמי לא סלקי לה מאי עבד ואלא דמעיקרא הוו סלקי לה והשתא לא סלקי לה טובא עבד לא צריכא דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא סלקי לה בדוחקא ופירש ר"ש דאמר שמואל גדר שהיה בנוי פחות מעשרה והשלימו לעשרה לפי שלא יוכלו לעלות עליו וליכנס בשדה. דמעיקרא כשהיה פחות מי' לא הוו סלקי לה אין יכולין לעשות דרך עליו ליכנם בשדה כגון שהיה עשוי בשיפוע או שהיה בנוי על מקום מדרון טובא עבד ואין זה ראוי לקרות כל שהוא. והשתא סלקי לה בדוחקא והיינו כל שהוא דכל שהוא אהני דהא אכתי סלקי לה קצת והאי דנקט שמואל והשלימה לעשרה לאו דוקא דה"ה לפחות מי' ואורחא דמילתא נקט דסתם השלימו לעשרה מעיקרא סלקי לה ברווחא והשתא סלקי לה בדוחקא עכ"ל: [%א] במקום שכותבין שטר אי קנה בחזקה לחודה עיין בהר"ן פ"ק דקידושין ובהריב"ש סימן תע"ו ובמגיד משנה פ"א מהל' מכירה: כתב נמ"י בפ"ק דמציעא גבי הא דאמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו האומר לחבירו שדי קנויה לך בחזקה לאחר ל' יום לא קנה דהא כלתה לו חזקה וה"ה לשטר אם נשרף או נאבד וכדאמרינן לגבי גט (עיין בטוא"ה סימן קמ"ו) דבאומר ה"ז גיטך לאחר שלשים יום אם נשרף או נאבד אינה מגורשת ואילו א"ל הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום ונשרף או נאבד הרי זו מגורשת עכ"ל: וכתב הרמב"ם שצריך וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"א מה' מכירה כיצד המחזיק בגדר כל שהוא קנה כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק ה"ז מועיל וקנה עכ"ל ואין מלשון זה הכרע לומר דס"ל להרמב"ם שצריך ג"כ שמתחלה לא היה גבוה י' טפחים והשלימו לעשרה דהרמב"ם לישנא דגמרא נקט וכמו שנפרש בגמ' נוכל לפרש דבריו גם מ"ש רבינו וכן כתב הרא"ש לא ראיתי שכתב כן בהדיא אלא שכתב מימרא דשמואל כמו שהיא בגמרא ולא פירש עליה כלום ולכן רבינו ירוחם כתב בסתם כדברי רשב"ם ולא כתב חולק עליו ורבינו סובר דכיון דפשטא דמימרא היא דדוקא השלימו לעשרה אם איתא דס"ל להרמב"ם והרא"ש דלאו דוקא הוה ליה לפרושי ואין זה כדאי להכריע וכמו שכתבתי והילכך נקטינן כדברי רשב"ם: וכן פרץ כל שהוא וכולי גבי אותה מימרא דשמואל שהזכרתי בסמוך וכמה כל שהוא כדשמואל דאמר גדר גדר וכולי פרץ פרצה כדי שיכנס בה ויצא הרי זו חזקה האי פרצה ה"ד אילימא דמעיקרא הוו עיילי והשתא נמי עיילי בה מאי עבד ואלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה והשתא קא עיילי טובא עביד לא צריכא דמעיקרא הוו עיילי בה בדוחקא והשתא עיילי בה ברווחא:
ב סָעִיף ב ונעל פירש רשב"ם שתיקן המנעול שם גבי אותה מימרא דשמואל שהזכרתי בסמוך כתב רשב"ם וגבי נעל כל שהוא נמי איכא לפרושי כה"ג שסתם פתח סתימה כל דהו דמעיקרא עיילי לה ברווחא והשתא עיילי לה בדוחקא א"נ שקבע מנעול בדלת דהיינו בנין אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא מבריח ארי ואע"ג דבריש פסחים (דף ד.) אמרינן דכשמסר לו מפתח הוי בחזקת שוכר וה"ה לקנותו הני מילי במוכר ומשכיר לחבירו אבל בנכסי הגר מי מסר לו המפתחות שיקנה הילכך צריך בנין כל שהוא עכ"ל ודע שלדברי החולקין על רשב"ם וסוברים דבסגר דלת סגי מ"מ בעי שיסגיר במפתח וכדמשמע מלשון רשב"ם וכ"כ הרא"ש גבי ההיא דתיחוד ותפתח דפרק הזורק (גיטין עז:) וז"ל נ"ל דאפילו למאי דפרישית דנעילת דלת תקנה היינו נעילה במפתח שמונע כל אדם מליכנס בו וכולי ומשמע מדברי רשב"ם דבכעילת דלת לא קנה בין שוכר בין קונה בין זוכה בנכסי הגר והתוס' דחו דבריו דכיון דנועל בפני כל אדם מוכחא מילתא שהבית שלו ולא דמי למבריח ארי והביאו ראיה לדבריהם מדאמרינן בהזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח והרמב"ן גם כן דחה דברי רשב"ם והסכים דבנעילת דלת הוי חזקה וכתבו התוספות אבל קשה לרשב"א מדאמרינן לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה והתם מיירי בנעל דאי לא נעל אמאי קנה ומשמע דוקא העמיד דלתות אבל לא העמיד דלתות לא קנה בנעילה והרא"ש ג"כ דחה דברי רשב"ם וכתב על קושיית רשב"א ונ"ל די"ל דה"ה נמי דבנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקיט והעמיד להם דלתות אורחא דמילתא נקט דהמעמיד דלתות הוא הנועל ומתוך פי' רשב"ם משמע שתיקון מנעול כדי לנעול אע"פ שלא נעל קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה ה"נ בהעמדת דלתות קונה בלא נעילה עכ"ל ורבינו כתב כדעת הרא"ש כלשון אחרון שכתב ה"נ בהעמדת דלתות קונה בלא נעילה אבל התוספות בהפרה (נב.) כתבו כלשון ראשון דאורחא דמילתא נקט ותימה על רבינו שכתב בסימן ער"ה דלא קנה בהעמדת דלתות אא"כ נעל וכאן כתב דבהעמדת דלתות לבד קנה ואע"ג די"ל דשא"ה דאיכא דעת מקנה מ"מ מנ"ל לרבינו לפלוגי בהכי:
ג סָעִיף ג וי"א שגם בפתיחת דלת קונה וכולי ולא מסתברא לי כלל וכולי כל אלה דברי הרא"ש שם וכתב דהנך י"א מביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בהזורק תיחוד ותפתח אלמא דפתיחה קונה כמו נעילה ודחה הוא ז"ל דהתם הדלת היה סגור והוצרכו לפתחו ואחר כך לסגרו ולנעלו והוה ליה לומר תפתח ותיחוד אלא אורחא דתלמודא לאישתעויי הכי כמו מטפס ועולה מטפס ויורד. וז"ל הרא"ש בפרק הזורק ראיתי מפרשים שפירשו דפתיחת דלת קונה כמו נעילת דלת מדאמרינן הכא תיחוד ותפתח דמשמע תיחוד או תפתח ולא נ"ל דאפילו למאי דפרישית דנעילת דלת קונה היינו נעילת דלת במפתח שמונע כל אדם מליכנס בו אבל פתיחת דלת לא מוכחא שתהיה קנייה ולא דמי לפרץ דהתם מיירי שפרץ הגדר ותיקן פתח ליכנס בשדה ותפתח דהכא לאו דוקא א"נ בנעילה לחודא לא מוכחא שיהא לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהא שמור מה שבתוכו אבל כיון שהיא פותחת מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין עכ"ל: והרמב"ם כתב בנעילה הוי חזקה כגון שהיה הפתח פתוח וכו' בפ"א מה' מכירה וז"ל כיצד המחזיק בנעילה קנה כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו הרי זה החזיק וקנה וכתב ה"ה ומדאמרינן בהזורק תיחוד ותפתח כתב הרב ונעלו וחזר ופתחו עכ"ל דעתו כדעת רבינו דלהרמב"ם בעינן שיחזור ויפתח וכ"נ שהוא דעת הרמב"ן בפרק חזקת דלהרמב"ם בעינן שיחזור ויפתח מההיא דהזורק וליתא דהא נעל תנן ול"נ דלהרמב"ם נמי בנעילה לחוד קני ומ"ש וחזר ופתחו ל"מ קאמר ל"מ כשנעל ונשאר נעול שקנה אלא אפי' חזר ופתחו כמו שהיה מקודם דהשתא אין ניכר בו משום מעשה שעשה לקנות אפ"ה קנה ומתירוץ ב' שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש דבנעילה לחודה לא מוכחא שיהא לשום קנין וכו' יש ללמוד דהקונה בית שהוא דר בתוכה לא קני עד שינעול ויפתח וע"פ זה אפשר לומר שמפני כך כתב הרמב"ם וחזר ופתחו שאם אינו חוזר ופותחו מיד לא מוכחא מילתא לשום קנין אלא שהוא נועל הדלת כדי לשמור מה שבתוך הבית בשליחות בע"ה אבל כשחוזר ופותחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין:
ד סָעִיף ד והך חזקה לא מהניא אלא בפניו וכו' בפ' חזקת (בבא בתרא נב:) גמרא אבל בנותן מתנה וכו' ונעל וגדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה תני רב אושעיא בקידושין דבי לוי נעל גדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה בפניו אין שלא בפניו לא אמר רבא ה"ק בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני. ופיר"ש בפניו. דמוכר לא צריך למימר ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני אלא מכיון שנתרצה לו למכרה בכך וכך מעות והחזיק זה בפניו הויא חזקה דניחא ליה בהך חזקה ולכך שתיק: ומ"ש רבי' בין במתנה הוא ממאי דגרסינן התם בסמוך (נג:) בעי רב במתנה היאך אמר שמואל מאי תיבעי ליה לאבא השתא ומה מכר דקא יהיב זוזי אי א"ל לך חזק וקני אין אי לא לא מתנה לא כ"ש ורב סבר מאן דיהיב מתנה בעין יפה הוא דיהיב ופסקו הרי"ף והרא"ש כשמואל וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה"מ וטעמא דהלכה כשמואל בדיני כ"ש הכא דרב לא פליג עליה אלא דבעי לה מיבעיא:
ה סָעִיף ה ורשב"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה כבר כתבתי דעתו בסמוך גבי ונעל פי' רשב"ם שתיקן המנעול וכו' וכתבו התוס' ואין נראה לר"י דבהדיא אמרינן בפרק הפרה דלא קני במסירת מפתח ולא מהני מסירת מפתח אלא שלא יצטרך לומר לו לך חזק וקני וכ"כ הרא"ש וכן דעת הגהות בפ"ה מה"מ ובפ"ג מהל' זכיה וכן דעת הרמב"ן בפרק חזקת וכן ר"י בנ"א ח"א והתם בפ' הפרה גמרא עבר עליו הא' ולא כסהו הכי איתא בהדיא (נא:) אריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי:
ו סָעִיף ו וכן בבור וכו' ג"ז שם בהפרה אר"א המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי ופירש"י דליו. כסוי הבור:
ז סָעִיף ז וכן אם תיקן בה שאר מיני תיקונין וכו' בפרק חזקת (בבא בתרא נג:) גמרא בד"א במחזיק וכולי א"ר אסי א"ר יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זה חזקה מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן צרור וסכר מיא מינה נטל צרור ואפיק מיא מינה האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא נתן צרור דצמד לה מיא נטל צרור וארווח לה מיא. ופיר"ש נטל צרור. מן הגדר ועשה בו נקב: אילימא נתן צרור וסכר מיא. ראה נהר שוטף ורוצה ליכנס דרך נקב ובא זה וסתם הנקב בצרור וסכר המים מן השדה שלא יכנסו בו שלא ישטפו השדה: ואפיק מינה מיא. שנאספו לה מים בצד האחד ועשה נקב בצד השני כדי שיצאו לחוץ: האי מבריח ארי. הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק ואין קרוי חזקה אלא דומיא דגדר ופרץ שעושה בו בנין או כלי תיקון הצריך לשדה כגון משקה מים או זומר או זורע או חורש: דצמד לה מיא. כגון צמיד פתיל חיבר מים שבתוכה שלא יצאו לחוץ וזהו כמו משקה השדה: דפתח מיא. על ידי נטילת צרור נכנסו מים מן הנהר דרך חור שבכותל: וכתב ה"ה בפ"א מה"מ שסילוק הנזק אינו בדין שיקנה אלא הבאת התועלת וזה טעם למבריח ארי שלא קנה:
ח סָעִיף ח אבל בהילוך שהלך בה וכו' בהמוכר פירות (ק.) גמרא מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וכו' תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דר"א וחכ"א אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק וידוע דהלכה כחכמים: ואם מכר לו (דבר) שתשמישו להילוך וכו' שם א"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך כי אתו לקמיה דר' יצחק בר אמי אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר ולא אמרן אלא דמסיימן מחיצתא אבל לא מסיימן מחיצתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא ופיר"ש כי אתו לקמיה דרבי יצחק. לדון על עסק אדם שמתנה לחבירו למכור שביל של כרמים ור"ח פירש דבמי שאבדה לו דרך שדהו מיירי עכ"ל. והרמב"ם בפ"א מה"מ כתב כפירוש א' ודלא כר"ח וכן דעת רבי'. וכתב עוד רשב"ם הבו ליה. שביל רחב כי היכי דדרי טונא דזמורות והדר אילך ואילך ולא יגעו הזמורות במחיצות השביל: ולא אמרן אלא דמסיים מחיצתא. שיש שם לשביל גדר מזה וגדר מזה אז צריך להרחיב את הדרך ולמשוך הכתלים לאחוריהם כדי שלא יזיקוהו הכתלים להפיל המשוי מעל כתיפו: אבל לא מסיימי מחיצתא. לא יתן לו אלא מדרך כף רגלו ויזרע המוכר או יטע כרם מכאן ומכאן דאין כאן דבר המזיק לו כשיטעון משוי על כתיפו ואית דגרסי ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא הילכך י"ל שמכר לו כל צרכו אבל היכא דמסיימי מחיצתא הדבר ידוע שלא מכר לו אלא שביל זה כמות שהוא ולא נהירא דאם שביל סתם זבין ליה למה לא יתן לו כל צרכו עכ"ל. והרי"ף והרא"ש כתבו להא בפרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו' וכתבו כלשון ב' ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא וכו' וכתב רבינו ירוחם שזו היא הגירסא הנכונה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה"מ וכתב ה"ה ולפי גירסת רבינו נראה הטעם שאם יש מחיצות כיון שהוא ברוחב כדי שיגביה רגל ויניח רגל סבר וקיבל שלא יסתור המוכר המחיצות וצ"ע ואפשר שרבינו ז"ל אינו מפרש השמועה במוכר את השביל בסתם במה נקנה אלא כמה הוא קונה. בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה אבל כל המפרשים פירשוה במוכר סתם והגירסא האחרת היא גירסת רש"י והרשב"א ז"ל עכ"ל ועל מ"ש סבר וקיבל שלא יסתור המוכר המחיצות קשה דא"כ תינח היכא שאין השביל רתב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר והתלמוד גם הרמב"ם לא חילקו בכך ועל מ"ש שהרמב"ם אינו מפרש במוכר את השביל בסתם וכו' קשה דמ"ש מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי ודברי רשב"ם בלשון שני נוטין לומר דהכא בשביל שאינו רחב יותר הוא והיינו כדמשמע מתחלת דברי ה"ה ומ"ש רשב"ם דלא נהירא משום דאם שביל סתם זבין ליה למה לא יתן לו כל צרכו ל"ק דכיון שיש בו שיעור שיגביה רגל ויניח רגל בשם שביל נקרא וכיון דמסיימי מחיצתא לא עלה על דעתו שיסתור המחיצות ורבי' כתב כגי' רש"י והרשב"א משום דקשיא ליה על גירסא האחרת מה שהקשה רשב"ם אבל יש לתמוה למה לא הזכיר דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ופי' שקיל כרעא ומנח כרעא אינו מבורר אצלי וכתב הרמב"ם בפ"א מה"מ כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה ונ"ל דהיינו רוחב ב' רגלים ותמיה לי לל"ל שקיל כרעא הול"ל פותיא דתרי כרעי ונ"ל דאי הוה אמר פותיא דתרי כרעי הוה משמע שיכוין שתי רגליו זו אצל זו כמו לתפלה דהיינו רוחב ב' רגלים ברחבן והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא פי' שיניח עקב של רגל זו בצד גודל של זו דהוי רוחב השביל אורך ב' רגלים ואכתי קשה לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דבכלל כרעא הוי גם השוק ולהכי אמר לישנא דלא לישתמע ביה אורך השוק ואפשר דאילו אמר אורכא דתרי כרעי הוה משמע מצומצמין והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא משמע אפילו אינן מצומצמין :
ט סָעִיף ט כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מכירה המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כתב ה"ה אולי יצא לו מהפי' שכתב הרי"ף בפ"ק דב"ק (ט.) גבי ההיא דאמרינן מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי ואע"פ שרבינו מפרשה בפנים אחרות בפי"ט איפשר שהוא סובר שהדין אמת עכ"ל:
י סָעִיף י היתה הקרקע צחיח סלע וכולי גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכבר כתב רבינו השגת הראב"ד עליו וכתב ה"ה על לשון הראב"ד ביאור דבריו שלא אמרו סוף פרק חזקת (בבא בתרא נז.) בכיוצא בזה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה אלא בחזקת ג' שנים ובטענה שהלה טוען לא מכרתיה לך וזה מביא ראיה שהחזיק בה ג' שנים בחזקה זו וטוען שקנאה ממנו וחזקה זו ראיה לדבריו אבל להיותו קנין לא ונראה שדעת רבינו דלא בעינן מידי דמועיל לקרקע אלא כשהלוקח אינו נהנה אבל כשהלוקח נהנה ודעת אחרת מקנה ודאי קנה והביא ראיה לדבר. וכתב עוד הרב המגיד ובעיטור בשכירות מסתברא שאם נתן כליו ותשמישיו לתוכו הרי זה תזקה כדגרסי' בירושלמי דקידושין המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה א"ל שמואל בר רב יצחק ובלבד פירות שהן ראויין לצבור וזה ראיה לדברי רבינו וקצת ראיה יש ג"כ משביל של כרמים שנקנה בהילוך עכ"ל ובפ"ק דקידושין (דף כב:) תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא (שם) ת"ר כיצד בחזקה התיר לו מנעלו וכו'. וכתב שם הר"ן דכתב הרמב"ן דחזקה דהכא היינו שעשה האדון בגופו של עבד כגון הלבישו סכו ואידך דמיתני בברייתא וכגון הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהיא מלאכת עבדות דכוותה בע"ע אסור אבל אם בישל קדירה לרבו או אפה לו את הפת הני אכילת פירות נינהו ולא הויא חזקה דגבי קרקע נמי מוכח בפרק חזקת דאכילת פירות אינו קונה והא דאמרינן התם המציע מצעות בנכסי הגר קנה היינו בישב עליהן שנהנה גופו מהן ואף על גב דאמרינן במכילתין המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכן פירות קנה ליתא דהאי אכילת פירות הוא דהוי ומשמע דפליג אגמרא דילן אבל העיטור סמך על הירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה שאכילת פירות קונה בקרקעות וכבר השיגו הראב"ד עכ"ל והרא"ש ג"כ כתב בפרק הנזכר על הברייתא הנזכרת ת"ר כיצד בחזקה התיר לו מנעלו וכו' ודוקא מלאכת שימוש גופו אבל מלאכה אחרת כגון שתפר לו את הבגדים או עשה לו אחד מן המלאכות לא קנאו עכ"ל ומשמע דס"ל כהרמב"ן דאכילת פירות לא קני בין בעבד בין בקרקע דשניהם דינם שוה דלמ"ד שאחד מהם נקנה באכילת פירות ה"ה לאידך ולמ"ד שאינו נקנה באכילת פירות ה"ה לאידך כמו שנראה מדברי הר"ן ומדברי ה"ה פ"ב מה"מ ומיהו יש לדקדק דאמר בפרק חזקת גמרא אלו דברים שיש להם חזקה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ולהרמב"ם הוי פירושא לענין קנין לאלתר ורשב"ם מפרש ליה לענין חזקת ג' שנים ומדברי הרא"ש בפרק הנזכר גמרא בד"א במחזיק משמע שהוא מפרש אותו לענין קנין לאלתר וכן נראה מדברי התוס' שם ושמא להרא"ש שאני ליה בין עבד לקרקע דקרקע בעת הנאתו מינכר לכל שהיא שלו אבל כשתופר בגד או מבשל קדירה לא מינכר דלרבו הוא אבל מלאכה דעבדות הם הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו לבית המרחץ כיון דאחריו הוא הולך מינכר מילתא שהוא עבדו. וכתב ה"ה בפ"א מה"מ שדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן: נמצא דלעיטור והרמב"ם קנה באכילת פירות או אם נתן לתוכו כליו או אם צבר לתוכו פירות ולהראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ורבי' לא קנה ובהרא"ש מספקא לן כמאן ס"ל: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דסוגיין דעלמא בדיני ממונות כוותיה ועוד שהעיטור הסכים עמו: ואם הציע מצעות בבית ושכב עליהם קנה לכ"ע וה"ה אם ערך שולחן ואכל דקנה דאיתא בפ' חזקת (בבא בתרא נג:) גמרא בד"א במחזיק וכו' אמר רב עמרם האי מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתני' המציע מצעות בנכסי הגר קנה ואנהרינהו לעיינין ממתני' דתניא כיצד בחזקה נעל לו מנעלו וכו'. ופיר"ש הציע מצעות. ושכב שם על הקרקע: בנכסי הגר קנה. ואע"ג שלא תיקן שום תיקון בקרקע אלא שנהנה גופו מן הקרקע ששמשתו הקרקע הוי חזקה: כיצד. אעבד כנעני דתנן בקידושין שנקנה בחזקה קאי: נעל לו. עבד לרבו ששימש העבד לרבו הויא חזקה וכן כולן אף הציע מצעות ששמשתו הקרקע קנה. וכ"כ הרא"ש המציע מצעות בנכסי הגר קנה אם שכב עליה אבל אם ישב בבית או מצא מצעות מוצעות ושכב עליהם לא קנה דתשמיש חשוב בעינן ויראה דאם ערך שלחן ואכל דקנה עכ"ל וכיון דבנכסי הגר קנה מכ"ש שקנה במכר ובמתנה דאיכא דעת מקנה :
יא סָעִיף יא המוכר קרקע ונכנס בה הלוקח וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר ובמקום מ"ש רבינו וכן אם נתן ללוקח סל פירות כתוב שם וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח וכתב ה"ה כתב עליו הרא"ש כל זה הולך על דרך מ"ש וכן הוא האמת דמשום דס"ל דכל שקונה בחזקת ג' שנים כשהמוכר מכחיש קנה לאלתר כשהלה מודה וא"ל לך חזק וקנה אע"ג שיש בכלל אלו שהזכיר המחבר דברים שאינו קונה בחזקת ג' שנים כמ"ש פי"ב מהל' טוען כיון שנשתמש בקרקע כדרך שהבעלים עושים הרי זו חזקה ועל וכן אם אסף וכו' סל של פירות וכו' כתב זה נלמד ממ"ש פרק חזקת (בבא בתרא לה:) חזקתן ג' שנים מיום ליום א"ר אבא אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופי' דלי ליה המוכר ללוקח קנה לוקח לאלתר וזו חזקה גמורה שקונין בה ואע"פ שהלשון ההוא מורה שאינו לענין חזקת קנייה אלא לענין ראיה שהשדה שלו וה"ה שהזכיר רבינו ספי"א מהלכות טוען ורבינו סבור דתרתי ש"מ לפי שיטתו דאכילת כירות הויא חזקה עכ"ל:
יב סָעִיף יב כתב רבינו האי וכל מילי דהוי אדעתא דארעא ודלא הוי אדעתא דארעא כתבו רבינו בסימן ער"ה: ומ"ש רבינו ומסתברא כדברי רבינו האי כן כתב גם כן רבינו ירוחם בנ"י ח"א:
יג סָעִיף יג מכר לו י' שדות וכו' בפ"ק דקידושין (דף כז.) גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו' תניא כוותיה דרבא יפה כח הכסף וכו' יפה כח חזקה וכו' שחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנאם כולם בד"א שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו מסייע ליה לשמואל דאמר מכר לו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם. ופירש"י בד"א דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה. וכתבו התוס' בד"א שנתן לו דמי כולם וא"ת בלא חזקה נמי קנה מטעם כסף וי"ל דמיירי באתרא דלא קנו בכספא וא"ת ומאי קאמר יפה כח חזקה מכח הכסף והלא חזקה אינה מועלת בלא כסף ואומר הר"ח דבמתנה מיהא קנה כולם כשהחזיק באחד מהן בלא כסף והרא"ש מאיברא פירש שנתן דמי כולם כגון שהמוכר היה חייב ללוקח מעות כבר והשתא ניחא דבאותם מעות לא היה קונה עכ"ל ומה שתירצו דמיירי באתרא דלא קנו בכספא נ"ל דהיינו לומר דלא קנו בכספא בלא שטר וז"ל הרא"ש וא"ת כיון שנתן דמי כולן בלא חזקה נמי קרקע נקנה בכסף וי"ל דמיירי במקום שכותבין שטר וכ"כ הר"ן בפ"א מה"מ וכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע דוקא י' שדות בי' מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל בשדה א' קנה בחזקה בלא מעות מכאן יש לדקדק אף במקום שכותבין את השטר אע"ג דכסף לא קני חזקה קניא והיינו טעמא משום דאלים קנין חזקה משום דעשה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה דקניא בלא כסף עכ"ל וכ"כ ר"י בני"א ח"א וז"ל אם לא נתן לו מעות ולא כתב שטר לא קנה אלא שדה שהחזיק בה ולא השאר וכן נראה שהוא דעת הר"ן דחזקה לחודה בלא כסף ובלא שטר קניא כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי גם בעל התרומות בשער ס"ד ח"ג שי"א שחזקה כשטר דמיא דלא קני אלא במתנה או במוכר שדהו מפני רעתה והביאו ראיות לדבריהם והוא ז"ל חלק עליהם וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"א מה"מ שכתב כיצד בכסף וכו' בד"א במקום שאין כותבין שטר וכו' ואח"כ כתב כיצד בחזקה וכו' ולא חילק בין מקום שכותבין שטר למקום שאין כותבין וכתב ה"ה בפרק הנזכר ודע שהמפרשים נחלקו חזקה במקום שכותבין השטר אם היא קונה לבדה ויש מי שכתב דקנה כל היכא דמוכר לא עייל ונפיק אזוזי וכן העלה הרשב"א והכא היינו טעמא דבעינן נתינת דמים משום דלא החזיק בכולן הא החזיק בכולן ומוכר לא עייל ונפיק אזוזי קנה אע"פ שלא נתן דמים עכ"ל וכתב ר"י ע"ש וכתבו הפוסקים כי ה"ה בחליפין שקנה שדה אחת בלא נתינת דמים כמו שאמרנו בחזקה והעיטור במאמר ג' כתב ב' הסברות וכתב שנ"ל כמ"ד דחזקה כשטר דמי דלא קני אלא במתנה והביא כמה ראיות לדבר וכתב עוד שם ודוכתא דרגילי עד דמחזיק לא קני אע"ג דיהיב כספא וכתיב שטרא עד דמחזיק וכתב שנראה מדברי רבינו האי שסובר כן וכתב עוד דלמ"ד חזקה בלא דמים קניא אי פריש ואמר על מנת שיתן לי הדמים עד זמן פלוני הכל לכי תנאו: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא דסברי דחזקה לחודה בלא כסף ובלא שטר קניא כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי: וכתב הרא"ש בהאומנין אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיירי אפילו לא עייל ונפיק אזוזי ואפ"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו דאין חזקת שדה במדינה זו מועלת לקנות שדה שבמדינה אחרת אא"כ נותן לו דמי אותה שדה וכ"כ הר"ן בפ"ק דקידושין וכיכ ר"י בני"א ח"א בשם הראב"ד ור"ח פי' דמיירי דעייל ונפיק אזוזי וקנה כנגד מעותיו כיון דנתן דמי שדה אחת מאחר שהן שדות מוחלקות עכ"ל ומשמע מדבריו דלהראב"ד כיון דעייל ונפיק אזוזי לא קנה אפי' שדה שהחזיק בה וסיים בה הר"ן ומיהו כד עייל ונפיק אזוזי משמע לי דהוי דיניה כנותן מקצת דמים על השדה דכל החוזר בו ידו על התחתונה כדאיתא בהאומנין וכתב ר"י עוד שם ואם א"ל חזק באחת מהן בשביל כולם קנה כולם אפי' לא נתן מעות: ומ"ש רבינו אפי' הן סמוכות זו לזו וכתב הרמב"ם בפ"א מה"מ המוכר לחבירו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם ואפי' היתה אחת מהן הר גבוה והשניה מצולה שהרי תשמיש של זו אינה תשמיש של זו אעפ"כ כיון שהחזיק באחת מהן קנה השאר וכתב ה"ה ומ"ש ואפי' היתה אחת מהן גבוה הוא פי' חולסית האמור בגמרא בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סז.) בדין זה ופסק כלישנא בתרא דהתם עכ"ל . וכן דעת הרי"ף והרא"ש שלא כתבו שם אלא לישנא בתרא:
יד סָעִיף יד וכן אם היו בשכירות וכו' תוספות כתבה הרא"ש פרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו' וז"ל שכר ממנו י' שדות וכו' כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה"מ ואע"ג דגבי מכר בעינן שנתן דמי כולן גבי שכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אפי' לא נתן דמים כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב אחד המוכר לחבירו י' שדות וכו' בד"א שנתן דמי כולן וכו' כתב לפיכך אם היה הכל במתנה קנה כולם וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם כל זמן השכירות:
טו סָעִיף טו וכשם שקרקע נקנה וכולי ברייתא במרובה (עט.) מימרא דר"א בהשואל (צט:) גמרא השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו' וגם נקנה [%ב] בקנין סודר לדעת הרא"ש כמ"ש רבינו בסימן קצ"ה ואם [%ג] נקנה במלוה בסימן ר"ד יתבאר ובסימן ההוא תמצא ג"כ דין [%ד] קנין שאלת קרקע [%ה] ומשכונת קרקע כתב בעה"ת בשער ס"ד שכירות היא ונקנית בדרכים שנקנית קרקע לשכירות: [%ו] והשוכר מן העכו"ם לרשב"ם שפירש ההיא דנכסי עובדי כוכבים הרי הן כמדבר דפרק חזקת דטעמא דלא קני בכסף בלא שטר משום דאפי' מישראל חבריה לא קני בזוזי בלא שטר משמע דבמקום שאין כותבין שטר הקונה קרקע מהעכו"ם קני בכסף לחודיה וכ"כ בהדיא רבינו ירוחם בנכ"ב גבי נכסי עובדי כוכבים הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה פי' וזה מיירי במקום שנהגו ישראל שלא לקנות אלא בשטר שאל"כ קנה הא' בכסף א"כ גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קני בכסף לחודיה אבל בחזקה כיון דלגבי מכר לא קני וכמו שיתבאר בסימן קצ"ד גבי שכירות נמי לא קני כנ"ל:
טז סָעִיף טז היו מקצת הקרקעות וכו' תוספתא כתבה הרא"ש פרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו' לקח מקצת ושכר מקצת והחזיק בין בשכורה בין בלקוחה הרי זה תזקה וכתבה הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה ורבינו ירוחם בני"א ח"א: ומה שאמר רבינו ונתן המעות היינו דוקא דמי המכורות דאילו דמי השכורות אינו צריך ליתן וכמו שכתבתי בסימן זה: וכתב הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה וכבר כתבתי בסימן זה שהתוס' כתבו בשם ר"ח כדברי הרמב"ם: (ב"ה) אבל לענין הלכה נקטינן כר"ח והרמב"ם:
יז סָעִיף יז אבל א"א ז"ל כתב בפרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו': ולפי זה אינו קונה וכו' זה פשוט שכן נלמד מדברי הרא"ש:
יח סָעִיף יח האחין שחלקו וכו' הם דברי הרא"ש: [%ז] והיכא דא"ל קנה קרקע זו בחזקה ולא תקנה אלא לאחר ל' יום כתבו התוס' בהאשה רבה (צג.) גמרא האשה שהלך בעלה ובנה למד"ה וכו' דלא קנה אא"כ אמר לו קנה מעכשיו ולאחר ל' יום:
א סָעִיף א בחזקה כיצד מכר או נתן וכו'. בפרק חזקת תנן (בבא בתרא דף מ"ב) אבל בנותן מתנה נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זה חזקה והרא"ש כתב דה"ה למוכר כלומר דלאו דוקא נותן ומשום דבעין יפה נותן אלא אפילו מוכר דבעין רעה מוכר וכדקאמר תלמודא לשם האי טעמא גבי חזק וקני אליבא דרב והביא הרא"ש ראיה לדבריו דה"ה מוכר: וכתב הרמב"ם שצריך גם כן וכו'. הב"י הקשה דלא משמע הכי ברמב"ם ע"ש ונראה דדעת רבינו הוא דברמב"ם מוכחא טובא דס"ל הכי שהרי בפ"א ממכירה כתב וז"ל כיצד בחזקה וכו' כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו ה"ז קנה וכולי כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק ה"ז הועיל וקנה וכולי והשתא כיון שלא בא הרמב"ם אלא לפרש מ"ש בתחלה והוא שיועיל במעשיו כיצד הועיל בכל שהוא ופירש דהועיל במה שהוסיף על הגדר שאין עולין אלא בדוחק א"כ לא היה צורך לכתוב והשלימו לעשרה כיון שאין בזה פירוש למ"ש תחלה והוא שיועיל במעשיו ותו דאי איתא דלאו דוקא עשרה קאמר א"כ נראה כאילו סותר את דבריו דבתחלה אמר כל שהועיל במעשיו איך שיהיה ואח"כ אמר והשלימו לי' אלא ודאי גם זה הוא מכלל הפירוש דאע"פ שהועיל במעשיו דאין עולין אלא בדוחק צריך ג"כ דהשלימו לעשרה שהוא שיעור שנתנו חכמים לגבהה של מחיצה אבל בתלמודא שפיר איכא למימר כפירשב"ם דשמואל אורתא דמילתא נקט וליכא קושיא אבל מ"ש רבי' וכ"כ הרא"ש צ"ע דהלא הרא"ש כתב מימרא דשמואל כמו שהיא בגמ' ולא פירש כלום ונראה דכך היא הצעת דברי רבי' דכיון דהרמב"ם כתב דצריך ג"כ דהשלימו לי' א"כ בע"כ דמפרש בדשמואל דלאו אורחא דמילתא נקט אלא דוקא נקט לפי זה ודאי צריך לפרש דהרא"ש נמי דכתב לההיא דשמואל בסתם סביר אליה כהרמב"ם דאם לא כן כיון דראה הרא"ש להרמב"ם דמפרש לדשמואל דדוקא קאמר היה לו לפרש דלאו דוקא קאמר דלא כהרמב"ם ומדלא פי' אלמא דסבירא ליה כהרמב"ם ובהכי מתיישב דל"ק אמאי כתב רבינו וכ"כ הרא"ש ולא כתב ג"כ שכ"כ האלפסי שהרי לשון הרא"ש בזה כלשון האלפסי אבל למאי שכתבתי ניחא דבאלפסי איכא למימר דס"ל כי"א דאורחא דמילתא נקט אבל באשיר"י קשיא כיון דראה להרמב"ם הו"ל לפרושי לאורויי דליתא לדהרמב"ם כדאמרן:
ב סָעִיף ב ונעל פירשב"ם וכו'. תימה דכאן מדבר רבינו במכר או נתן לו בית או שדה ולא איירי בזוכה בנכסי הגר אלא לקמן בסי' ער"ה וא"כ למה כתב ע"ש רשב"ם דבסגר דלת לא קנה הלא מפורש בפירוש דבנכסי הגר דוקא לא מהני אבל במשכיר ומוכר משמע דקונה בסגירת דלת דאפי' כשמסר לו לשוכר ולוקח את המפתחות בלחוד קני כ"ש בסגר את הדלת ונעל במפתח ונראה דרבינו למד מפירושו שאמר אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא מבריח ארי דכיון דטעמא דהו"ל מבריח ארי היינו לומר שאין זה אלא עושה מצוה לשמור בית חבירו והו"ל משיב אבידה א"כ לפ"ז שוכר ולוקח נמי לא קני דאינו אלא מבריח ארי והא דנקט רשב"ם בנכסי גר אינו אלא לומר דבנכסי גר לעולם אינה חזקה ואפילו שהמפתחות גם כן בידו ונועל ופותח בהם והשתא ניחא דהקשה רשב"ם על זה מהך דפסחים דכשמסר לו מפתח הו"ל בחזקת שוכר וה"ה לקנותו וא"כ בנכסי הגר דג"כ אית ליה המפתחות וסוגר ופותח אמאי לא קני ומתרץ ה"מ מוכר ומשכיר לחבירו אבל בנכסי הגר מי מסר לו המפתחות שיקנה הילכך צריך בנין כל שהוא עכ"ל פירוש לפירושו דבנכסי הגר ליכא מסירת מפתחות וא"כ ליכא קנייה אלא בסגירת דלת במפתח ובהא לא קני דהו"ל מבריח ארי אבל בשוכר ולוקח שפיר איכא קנייה במסירת מפתח כשמוסר לו המשכיר והמוכר לקנותו אבל היכא דלא מסר לו המפתח אלא שסגר הדלת ונעלה במסגרת אע"פ שמונע כל אדם מליכנס בו לא קני דהו"ל מבריח ארי ומדברי ב"י מבואר ג"כ שכך היה מפרש שהרי כתב וז"ל ומשמע מדברי רשב"ם דבנעילת דלת לא קנה בין שוכר בין קונה בין זוכה בנכסי הגר עכ"ל גם בהרא"ש פרק חזקת מוכח הכי דהביא פי' רשב"ם דסגירת דלת במפתח לא קנה בנכסי הגר והקשה עליו מהך דהזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח דאלמא דבנעילת דלת לחודיה קנה וכו' ואי רשב"ם לא אמר אלא בנכסי הגר אם כן לא קשה מהך דהזורק דדעת אחרת מקנה אותה אלא ודאי בנכסי הגר דנקט רשב"ם לאו דוקא וכדפי' ודברי הרא"ש בזה הן הן דברי התוס' לשם וכך הם דברי רבינו דלרשב"ם סגירת דלת לא קני כלל ומסירת מפתח קני לשוכר ולוקח: כתב ב"י ותימה על רבי' שכתב בסי' ער"ה דלא קנה בהעמדת דלתות וכאן כתב דבהעמדת דלתות לבד קונה ואע"ג די"ל דשאני הכא דאיכא דעת מקנה מ"מ מנ"ל לרבינו לפלוגי בהכי עכ"ל ולפעד"נ הדבר פשוט שכך הוכיח רבי' מדברי הרא"ש לשם דלאחר שכתב להוכיח דנעילת דלת לחוד קנה הקשה מהך דהבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בה דלתות קנה דמשמע דבנעילה לחודא לא קנה אם לא שגם הדלתות העמיד דאין נראה לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה דמ"ט לא קני קמא משום דליבני בעלמא הוא דאפיך לפי שיכול אדם ליכנס דרך הפתח ואם כן העמיד דלתות לא יועיל מה"ט דמה עשה עדיין יכולין ליכנס כל זמן שלא נעל ונ"ל די"ל דה"ה נמי דבנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקט והעמיד לו דלתות אורחא דמילתא נקט דהעמיד דלתות הוא הנועל ואם איתא דקמא העמיד הוה נמי נעל וקנה ומתוך פי' רשב"ם משמע שתיקון מנעול כדי לנעול אע"פ שלא נעל קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה הכי נמי בהעמדת דלתות קני בלא נעילה עכ"ל ולכאורה דבריו סותרין זא"ז דתחלה כתב דאין לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה וכו' משמע דדבר פשוט הוא דלא קני ואח"כ כתב בהיפך דקני ותו דהיאך אפשר דבהעמדת דלתות לחודא קני דאם כן קשיא מ"ט לא קני קמא וכולי כדכתב הרא"ש תחלה ומפרש רבינו דתחלת דבריו אינם אלא בנכסי גר דקמא דבנה פלטרין לא קנה ואותו שהעמיד דלתות קנה ומאי אולמיה דבתרא מקמא הלא גם בתרא לא עשה כלום דעדיין יכולין ליכנס כל זמן שלא נעל אלא בע"כ צ"ל דה"ט דקנה בתרא משום דהעמיד דלתות וגם נעל וא"כ קשה על מ"ש תחלה שנעילת דלת לחודה קנה בכל מקום ומתרץ דה"ה נמי בנעל בלא העמיד דלתות נמי קנה כולי אבל העמיד בלא נעילה לא קנה בנכסי גר כדכתב דאין לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו וכולי ומ"ש אח"כ הרא"ש ומתוך פירשב"ם וכו' הוא מילתא אחריתא דמה שפירשב"ם דתיקון מנעול קנה בלוקח ושוכר או מקבל מתנה משמע מדבריו דאע"פ שלא נעל קנה שהרי כתב זה לשונו א"נ שקבע מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין עכ"ל דמדלא כתב שקבע מנעול בדלת ונעל בו אלא כתב לנעול משמע מתוך פירושו אע"פ שלא נעל בו ופשיטא דאין זה בנכסי הגר דכיון דהעמדת דלתות בלא נעילה לא קני דמה עשה כיון שעדיין יכול אדם ליכנס בו ה"ה תיקון מנעל בלא נעילה אלא ודאי דלא פירשב"ם כך אלא לומר דהכי הוי דינא דלוקח ושוכר ומקבל מתנה דתיקון מנעול בלא נעילה קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה אם כן הכי נמי בהעמדת דלתות קני בלא נעילה גבי לוקח ושוכר ומקבל מתנה וזה הוא דרך לימוד ישר דלמד רבינו מדברי הרא"ש דבנכסי גר לא קנה בהעמדת דלתות בלחוד דליבני בעלמא הוא דאפיך וכולי ובלוקח ושוכר כתב כאן דקונה בהעמדת דלתות לחוד ונתיישבה הקושיא שהקשה ב"י על דברי רבינו גם נתבארו דברי הרא"ש בביאור יפה דלא כמו שהבין ב"י מדבריו לחתכם ולעשות מהם שתי לשונות ושרי ליה מאריה אלא הדבר ברור דכאן כתב רבי' דין לוקח ושוכר ומקבל מתנה וכדמוכח מתוך פי' רשב"ם דבהא מילתא לא חלקו עליו לא התוספות ולא שום אחד משאר הגאונים ולקמן בסימן ער"ה כתב בנכסי הגר וכדמוכח מהך דהבונה פלטרין בנכסי הגר וכמ"ש הרא"ש בפרק ח"ה והוא מדברי התוס' בפרק הפרה (בדף נ"ב) בד"ה כיון שמסר לו המפתח:
ג סָעִיף ג והרמב"ם כתב נעילה וכו' ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אחר כך. ונראה דקשיא ליה לרבינו דמלישנא דמתני' דתנן ונעל כל שהוא דלפי פי' ר"י והרא"ש דבסגירת דלת ונעילתו שמסגירה כל שהוא קנה משמע ודאי דא"ל לפתחו והב"י כתב שני תירוצים האחד דבעינן פתיחה כי היכי דלוכחא מילתא שנעל לשם קנין ולא לשם שמירת הבית תירוץ שני רבותא קאמר דאפילו חזר ופתחו כמו שהיה נמי קנה וראשון נראה עיקר דדוקא קאמר הרמב"ם חזר ופתחו וכך פי' הרמב"ן והרב המגיד לדעת הרמב"ם וראייתו מדקאמר פ' הזורק תיחוד ותפתח וכ"כ הרא"ש בפרק הזורק לאידך שינויא ונראה לפע"ד דאף לפי זה היכא דהיה נעול ופתחו וחזר ונעלו דכ"ש דקנה דאיכא תרתי חדא דמוכחא מילתא שהוא לשם קנין דאל"כ למה פתחו וחזר ונעלו הו"ל להניחו נעול כמו שהיה אלא בע"כ שעשה כך לשם קנין. אידך שהוא מחזיק בנעילה זו שאין אדם יכול ליכנס וע"כ נעלו לאחר שפתחו ולא הניחו פתוח דזה הוה תיקון לבית:
ד סָעִיף ד והך חזקה וכו'. בפ' חזקת: ומ"ש בין במכר בין במתנה. כלומר דהשתא ומה במכר דיהיב זוזי בפניו אין שלא בפניו לא כ"ש במתנה דלא יהיב זוזי ה"א בגמרא אליבא דשמואל:
ה סָעִיף ה ורשב"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה. שם בפ' חזקת ואיחר רבינו דברי רשב"ם בזה לפי שהשיג עליו ולא נהירא דלא אהני מסירת מפתח אלא לענין דלא צ"ל חזק וקני לכך הקדים לכתוב דין חזק וקני. ובמה שפי' רשב"ם דמסירת מפתח קונה קנין גמור השיגו עליו כל המפרשים מהך דפ' הפרה דאיתא להדיא בגמרא דלא מהני אלא לענין זה דלא צ"ל לך חזק וקני ולפע"ד נראה ליישב דבריו דנסמך על הירושלמי דפ"ק דקידושין דאיתא התם דמסירת מפתח קונה כמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין (דף תרכ"ח ע"ב) וכדי ליישב דל"ק מתלמודא דידן דלא מהני אלא לענין דלא צ"ל לך חזק וקני ס"ל לרשב"ם דתלמודא דידן מיירי בדמסר ליה מפתח בסתם אבל בדמסר ליה בפירוש לשם קנין קונה קנין גמור והא דפריך בפ' הפרה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא וכו' לא הו"מ לאוקמי דמסר לו מפתח לשם קנין בפירוש משום דא"כ הכי הו"ל למימר לריב"ל המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח קנה דהוה משמע דעיקר קנין הוי במפתח והיינו בשפירש לשם קנין ומדלא אמר הכי אלא אמר כיון שמסר לו המפתח קנה משמע דהקנין הוא בדבר אחר ומיד שמסר לו המפתח בסתם קנה אע"פ שלא מסר ליה בפירוש לשם קנין דכבר קנה הבית בדבר אחר ומסירת המפתח בסתם אינו אלא כאילו א"ל לך חזק וקני:
ו סָעִיף ו וכן בבור וכו'. גם זה בפרק הפרה מימרא דר"א והא דכתב רבינו וכן בבור וכו' נראה דר"ל דכי היכי דמחלק רשב"ם גבי מפתח לריב"ל בין מסרו בפירוש לשם קנין למסרו בסתם כדפי' בסמוך כך הוא הדין במסר לו כיסוי של בור דאיכא לחלק בין מסרו סתם למסר בפירוש ודכוותיה לשאר פוסקים דמפתח לא מהני אלא לענין לך וחזק וקני ה"נ במסר לו כיסוי לבור:
ז סָעִיף ז ומ"ש וכן אם תיקן בה שאר מיני תיקונין וכו'. אדלעיל קאי דלאו דוקא נעל וגדר ופרץ תנן והיא מימרא דרב אסי א"ר יוחנן בפרק חזקת והטעם משום דבעינן מידי דמועיל לקרקע:
ח סָעִיף ח ומ"ש אבל בהילוך וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא פרק המוכר פירות והלכה כחכמים לגבי ר"א דאין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק: ומ"ש ואם מכר לו דרך וכו'. שם מימרא דר"י בר חנינא מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך כלומר אם מכר לו דרך כדי לזרוע לו פשיטא דאין נקנה בהילוך דמה לי מכר לו שדה מה לי מכר לו דרך מ"מ אין הקרקע ניקנית לו להשתמש בה בזריעה או תשמישים אחרים עד שיחזיק בגוף הקרקע והילוך אינו חזקה אלא הכא מיירי דמכר לו דרך דלא נעשה לשום תשמיש אלא להילוך בלחוד התם הוא דקונה בהילוך וזהו שכתב רבינו ואם מכר לו דרך שתשמישו להילוך וכולי כלומר ולא להשתמש בו תשמיש אחר כגון לחרשו ולזרעו אלא להשתמש בו בהילוך בלבד התם הוא דקונה בהילוך דדרך הנאת המעשה קונין אותו והכי משמע מפירשב"ם וניחא נמי הא דצריך לפרש וכמה שיעור רוחב הדרך שקונה בהילוך כשמכר בסתם ולא פי' כמה מכר דשמא שיעורו כדרך היחיד דאסיקנא התם דהוי רוחב ב' אמות וחצי כדלקמן בסימן רי"ז סעיף ב' וקאמר דבשביל של כרמים סגי בכדי שיגביה רגל וכו' והיינו טעמא דבדרך היחיד דעשוי לטעון משא על החמור הילכך שיעורו בכדי שיעבור חמור במשאו אבל בשביל של כרמים דאינו עשוי אלא לטעון משא על כתיפו סגי בכדי שיגביה רגל וכולי וכ"נ מדברי התוספות לשם: ומ"ש דהיינו באינו מסויים במחיצות וכו'. שם בגמרא על פי גירסת רשב"ם והרשב"א וכך היא גירסת הר"י הלוי ן' מיגא"ש כמ"ש הרב המגיד משמם פכ"א ממכירה ומביאו ב"י בסימן רי"ז ורבינו תפס גירסא זו עיקר ודחה גירסת האלפסי והרא"ש שכתבו בפרק חזקת וז"ל ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא אבל מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל וכו' וגם בפירשב"ם הביא גירסא זו ודחאה וכתב וז"ל ולא נהירא דאם שביל סתם זבין ליה למה לא יתן לו כל צרכו עכ"ל ואחריו נמשך רבינו ומ"מ קשיא לי הלא התוס' גורסין ג"כ כך ופירשו וז"ל ולא שיהו מחיצות גבוהות דא"כ היכי דרי טונא אלא מחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפי' לא יהא לו אלא כדשקיל כרעא ומנח כרעא וזה דחקו לרבי' שמואל שאין נראה לו גירסא זו לפי שהוא סבור דהנך מחיצות גבוהות הרבה עכ"ל גם הרמב"ם בפ"א מה' מכירה כתב גירסא זו והשתא איכא לתמוה טובא אדברי רבינו שתופס עיקר גי' רשב"ם ורשב"א והר"י הלוי ודחה לגירסת האלפסי והרא"ש והרמב"ם והתוספות ולפחות הוה ליה להביא גם דעת אלה הגאונים כדרכו בספרו ותו דהלא כתבו המפרשים דנהגינן לפסוק כדעת האלפסי במקום שאין חולקין עליו התוספות כל שכן במקום שהתוס' פוסקים כמותו כי הכא וגם הרא"ש והרמב"ם פוסקים כך ולענין הלכה נראה אע"ג דמשמע דדעת האלפסי עיקר כדפי' מ"מ כיון דהך דינא תלוי בחילוף הגירסא היכא דקיימא זוזי ליקום ואין להוציא מיד המוחזק. והב"י האריך להקשות אדברי ה"ה גם בספר כ"מ כתב על זה ע"ש ולפעד"נ דליכא הכא קושיא ולא ראיתי להאריך בזה. עוד נתקשה הב"י בפירוש לשון דשקיל כרעא ומנח כרעא ולפע"ד נראה דרצונו לומר בל' זה דאינו נותן לו יותר ברוחב אלא מדרך כף רגלו כשהולך דרך הילוכו שמגביה רגל ומניח רגל והוא יותר מרוחב ב' רגלים שהוא מקום שאין יכול להלוך אלא רגל בצד רגל דהדבר ידוע כי במקום שהאדם הולך צריך רוחב בין הרגלים שלא יעכבו זה את זה מלהלך זה נותן לו ויזרע המוכר או יטע כרם מכאן ומכאן וכן מבוא' מפירשב"ם וכ"כ הרב בספר דרכי משה ודלא כב"י:
ט סָעִיף ט כתב הרמב"ם וכו' והראב"ד השיג וכו' והכי מסתברא. ולפעד"נ דלישנא דתלמודא ר"פ חזקת (בבא בתרא דף כ"ט) משמע כדברי הרמב"ם מדקאמר אלא מעתה צונמא במה יקנה אלא באוקומי ביה חיותא ומישטח ביה פירא ה"נ איבעי ליה לאוקומי ביה חיותא וכו' דמשמע דה"ק דכי היכי דלמיקני ארעא קני לה בהעמדת בהמה ושיטוח בה פירא דהרי הלוקח נהנה ה"נ לגבי חזקה דשלשה שנים כשהמערער טוען לא מכרתיה לך וזה מביא ראיה שהחזיק בה שלש שנים בהעמדת בהמה ושיטוח פירות נמי הוי חזקה ונאמן לומר שקנאה ושטר היה לו ואבד אבל רבי' תופס דעת הראב"ד דלא מהניא אלא כנגד טענה ולפיכך כתב לעיל בסי' קמ"א סעיף י"ד דכנגד טענה מהניא הך חזקה דהעמדת בהמה ושיטוח פירי וכאן למיקני ארעא הסכים להראב"ד דלא קנה בה ארעא: כתב ב"י דבדברי הרא"ש מספקא לן אי ס"ל דקנה קרקע באכילת פירות ולא דמי לעבד או שמא קרקע ועבד שוין דלא קנה לארעא באכילת פירות ולפעד"נ דליכא ספיקא דפשיטא הוא דדעת הרא"ש שלא לחלק בין קרקע לקנין עבד אלא בין בזה ובין בזה לא קנה באכילת פירות והוא דעת רבי' דכאן הסכים להראב"ד דבאכילת פירות לא קנה בקרקע ובי"ד סי' רס"ז כתב ג"כ דלא קנה גבי עבד וכ"כ לקמן בסי' קצ"ו ואע"פ דמדברי הרא"ש בפ' חזקת גמ' בד"א במחזיק משמע דמפרש הא דפריך תלמודא (ד' נ"ז) מ"ש רישא מ"ש סיפא לענין קנין לאלתר א"כ הא דפריך בתר הכי והרי אכילת פירות וכו' נמי לענין קנין לאלתר הוא והוא מדברי התוס' לשם בד"ה נעל וגדר (סוף דף נ"ב) וכך הבין ב"י ליתא דהא כדאיתא והא כדאיתא דבנעילה ודאי קאמר דקני לענין קנין לאלתר אבל אכילת פירות לא קאמר דקני אלא לענין חזקת ג' שנים ומיהו באכילת פירות במידי דחשוב טובא כגון הציע מצעות ושכב עליהם דנהנה גופו מגוף השדה א"נ ערך שלחן ואכל עליו ס"ל להרא"ש דאפי' בנכסי הגר קנה כ"ש במכר ובמתנה דהוה ליה כנעל וגדר ופרץ וכמ"ש ב"י כאן וע"ל בסימן ער"ה סעיף י"ד. וכתב בספר בדק הבית ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דסוגיין דעלמא בד"מ כוותיה ועוד שהעיטור הסכים עמו עכ"ל וכתב עוד דנקטינן ככל הני רבוותא דסברי דחזקה לחודיה בלא כסף ובלא שטר קניא כל היכא דלא עייל ונפק אזוזי עכ"ל:
י סָעִיף יב כתב רב האי כל מה דמפלגינן וכו'. נראה דקאי אדלעיל בסעיף ז' דהיכא דתיקן בה שאר תיקונין וכולי דבעינן דנתן צרור והועיל ונטל צרור והועיל וכו' אבל אנעל וגדר ופרץ לא קאי דפשיטא דאין חילוק אף לרב האי:
יא סָעִיף יג מכר לו י' שדות וכו'. ברייתא פרק קמא דקידושין (דף כז) וא"ת בלא חזקה נמי קנה מטעם כסף כתבו התוס' לשם דתירץ הר"ש מאייברא דמיירי שהמוכר היה חייב ללוקח מעות כבר דבאותם מעות לא היה קונה כי היכי דלא מצי לקדושי בהו אתתא שהוא מלוה ה"נ לא מצי למיקני בהו קרקע ועוד תירצו דמיירי באתרא דלא קנו בכספא עד דכתבי שטרא ואפ"ה בחזקה קנה כולן אע"ג דלא כתבי שטרא ותירוץ זה הביאו הרא"ש וכתב עליה ומשמע דוקא י' שדות וכו' אבל בשדה אחת קנה בחזקה בלא מעות אפילו במקום שכותבין את השטר דכסף לא קנה חזקה קניא וה"ט משום דאלים קנין חזקה שעושה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה דקניא בלא כסף עכ"ל ונראה דשני התירוצים הילכתא נינהו דאפילו לא נתן לו עכשיו כסף אלא המוכר היה חייב מעות כבר ללוקח וגם במקום שכותבין שטר אפ"ה בחזקה קנה כל הי' שדות וז"ש רבינו מכר לו י' שדות בי' מדינות אם נתן דמי כולן וכו' דמשמע מלשון זה אף אם כבר נתן לו קודם מכירה כגון שהיה חייב לו מעות ומסוף דברי רבינו משמע דמיירי נמי אף במקום שכותבין שטר קנה בחזקה כל הי' שדות אפילו הן בי' מדינות מועיל חזקת אחת מן השדות לכולן וקאמר בגמרא דה"ט משום דסדנא דארעא חד הוא כלומר שהרי כולה מחוברת יחד: ומ"ש רבינו לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אפי' הן סמוכות זו לזו למד כך מדברי הרא"ש מדכתב ומשמע דוקא בי' שדות בי' מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל בשדה אחת קנה בחזקה בלא מעותיו עכ"ל אלמא דוקא בשדה אחת אבל בי' שדות אפילו סמוכות זו לזו דינן כאילו היו בי' מדינות דאל"כ הוה ליה לומר אבל בי' שדות הסמוכות זו לזו וכו' דהוי רבותא טפי אלא ודאי דלא מהניא חזקה בלא מעות אלא בהחזיק בשדה אחת. ומ"ש הרא"ש ברישא דוקא בי' שדות בי' מדינות הא דנקט י' מדינות לישנא דתלמודא נקט אבל ודאי אין חילוק בין סמוכות לאינן סמוכות:
יב סָעִיף יד ומ"ש וכן אם היה בשכירות וכו'. כתב ב"י דנראה מדברי הרמב"ם ספ"א מה"מ דלגבי שכירות א"צ שיתן מעות כלל דאין שכירות משתלמת אלא ל סוף וקנה את כולן בהחזיק באחת מהן מטעם דסדנא דארעא חד הוא דשכירות דינו כמתנה דליכא כסף אלא חזקה גרידא וקנה את כולן להרמב"ם וכ"כ בכ"מ לשם מיהו בדברי רבינו צל"ע דמשמע דדין שכירות כדין מכירה ותו דאפי' מתנה הוי כמו מכר להרא"ש כ"ש שכירות ומשו"ה איכא לתמוה על הרב בהגהות ש"ע שכתב שיש חולקין במתנה ובשכירות פסק בסתם דא"צ שיתן דמים דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואיפכא מסתברא דכיון דבמתנה יש חולקין דלא קנה כלום כמ"ש הרא"ש כ"ש בשכירות דלא קנה כלום ולא שמיע לי מ"ש מהרו"ך בזה ע"ש ובספר ב"ה כתוב וז"ל ולענין הלכה נקטינן כרבינו חננאל והרמב"ם עכ"ל:
א סָעִיף א ב"י הקשה כאן מה שכתב כדי שיגביה רגל ויניח רגל ולמה לא אמר סתם כרוחב ב' רגליו וגמגם בתירוצו וולי נראה דלא קשה כלל דמה שמניח רגל ומגביה רגל הוא יותר רוחב מב' רגליו שהיא מקום שילך רגל בצד רגל וידוע כי במקום שהולך צריך רוחב ב' הרגלים שלא יעכבו זה את זה מלהלך בנ"ל:
ב סָעִיף ב ודברי הרא"ש הם לקמן סימן ער"ה ומ"מ צריך עיון דהרי כתב רבינו משם הראב"ד דלא הוי חזקה אלא במידי דמהני לקרקע כגון נעילה וגדירה ופריצה משמע אבל בדבר דלא מהני לקרקע אלא הוא נהנה מן הקרקע לא. כתב המרדכי פרק חזקת הבתים דף ע"ד אם היה גבשושית בבית ונטלה או גומא וסתמה הוי חזקה אבל חפר בה פורתא לא הוי חזקה אלא שדה העשוי לחרישה וע"ש:
ג סָעִיף ג וכתב נ"י פ' המוכר הבית דף קצ"ב ע"א דה"ה מוכר בו בתים או בית ושדה:
א סָעִיף א בחזקה כיצד כו' בב"ב הנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר או פרץ כל שהוא הרי זה חזקה ושם בגמ' סוף ד' נ"ב ונ"ג כתב פירושו דהאי כ"ש וכמש"ר כאן ועד"ר ומבואר שם דה"ה במכר וכמ"ש נמי בר"ס ק"צ לשון המשנה דקידושין דקרקע נקנית ג"כ בחזקה ולקמן בסי' ר"ה כ"ר ז"ל כיצד היא חזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל וגדר ופרץ כל שהוא כדפרשינן לעיל עכ"ל והיינו מש"ר כאן ומכח משנתינו הנ"ל דאיתניא בה בהדיא דקניא בנכסי הגר וקניא במתנה ומכר המה בנעילה וגדירה ופריצה כל שהוא: וכתב הרמב"ם שצריך כו' וכ"כ הרא"ש כו' לא שכתבו כן בהדיא אלא שמוכח כן מלשונם וכמ"ש בדרישה: וי"א שאין צריך הוא דעת רשב"ם שם פ' חזקת ועד"ר: דכל שהשלימו לעשרה הוי הכי פי' דמסתמא קודם שהשלימו לעשרה היו יכולים לעלות ברווחא יעכשיו סלקי ליה בדוחק: אם הוא בזה הענין כגון שיש להם מדרון ומקום שיפוע מהכותל ולחוץ שהוא נבנה ע"ג תל א"נ ממנה ולפנים מצד שדה יש שיפוע שא"א לעלות לתוכה כ"כ רשב"ם שם דף נ"ג: וכן פרץ כל שהוא כו' שם בגמרא מפורש כן:
ב סָעִיף ב שתיקן המנעול פי' ואע"ג דלא נעל קנה: אלא שסגר הדלת כו' משום דאין זה אלא מבריח ארי וכדאמרינן בנותן צרור (כדי שלא יכנסו בה מים ויקלקלו כמש"ר בסמוך בס"ז) או נוטל צרור ר"ש: ור"י פי' דבנעילת דלת לחוד לחוד כו' והוא שיסגור הדלת במנעול כמ"ש בפ' הזורק ול"ד לנתן צרור ולשאר מבריח ארי דהתם המזיק מצוי שם ומוכן לבוא וזה נועל בפניו אבל זה שאינו נועל מפני מזיק אלא כדרך שאדם עושה בשלו למנוע ממנו רגל כל אדם ה"ז חזקה א"נ כי אמרינן מבריח ארי מנכסי חבירו היכא דלא מהני אלא לארי בלחוד אבל היכא דמהני לשאר דברים כגון נעילת דלת מעשה חשוב הוא דאלת"ה אף גדר נמי מבריח ארי הוא רמב"ן ור"ן: דבחד מהם כו' עד"ר:
ג סָעִיף ג וי"א שגם בפתיחת דלת קונה כו' דומיא דפרץ כ"ש דהוי חזקה וכל זה כתבו הרא"ש ג"כ שם: והרמב"ם כתב בפ"א מה"מ כ"כ וכתב המ"מ מהא דגרסי' בהזורק תיחוד ותפתח כתב הרמב"ם כן: ומש"ר ואיני מבין דבריו כו' כתב הב"י על ישוב דברי הרמב"ם [עי' ב"ח שהביא ב' התירוצים בשם ב"י] ועד"ר:
ד סָעִיף ד בין במכר בין במתנה פי' ולא אמרינן הנותן בעין יפה נותן גמ':
ה סָעִיף ה ורשב"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה שם והביא ראיה מהא דאמרינן בפסחים מדוני בדיקת חמץ בשכירות בתים דמי שיש לי המפתח חייב בבדיקה כמ"ש בא"ח בסימן תל"ז ועיין שם בתוס' שהקשו על רשב"ם:
ו סָעִיף ז ופתח לו מקום לצאת אינה חזקה אמרינן בגמרא משום דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא ופי' רשב"ם הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק ואינה קרויה חזקה אלא אם כן תיקן דבר מה בשדה:
ז סָעִיף ח אבל בהילוך שהלך בה כו' בב"ב דף ק' תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי רבי אליעזר וחכ"א אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק כו' א"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך כי אתא לקמיה דר' יצחק בר אמי (פי' על עסק אדם שהתנה לחבירו למכור שביל של כרמים) אמר ליה הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא אבל לא מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא תנא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו והלכה כוותייהו ומסיק שם בגמ' דהיינו שתי אמות ומחצה ור"ל דוקא שביל של כרמים שאינו עשוי כלל אלא להילוך די בשיעור הנ"ל אבל בשאר דרכים בעינן טפי וכ"כ התוס' שם. ובזה דברי רבי' מבוארים דמ"ש אפי' הלך בה כל ארכה ורחבה בא לאפוקי מדר"א הנ"ל. ומ"ש כאן דשיעור דרך כדי שיגביה כו' ולקמן בסי' רי"ז כתב שהוא שתי אמות ומחצה מבואר מתוך מ"ש דיש חילוק בין שביל של כרמים דביה איירי הכא לשאר דרך יחיד דמיניה איירי לקמן סימן רי"ז. ומ"ש רבי' דאם אינו מסוים במחיצה לא קנה אלא שיגביה רגל כו' כן הוא ל' הגמרא הנ"ל והוא על פי פי' רשב"ם שגרס כן ע"ש ברשב"ם שהביא שתי גירסאות [גם הב"ח הביאו] אבל גי' הרי"ף ורמב"ם והרא"ש ור' ירוחם היא כגירסא השניה שדחאה הרשב"ם וס"ל דכשיש לו מחיצות והוא צר כדי הילוכה והוא ראהו סבר וקיבל וגם דעת התוס' נראה שהיתה כגירסת הרי"ף והרא"ש ע"ש בד"ה ולא אמרן אלא דלא מסיימי ועד"ר שם כתבתי טעם למה תפס רבינו גי' זו. ומש"ר וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך לכאורה נראה דר"ל אם מכר לו סתם דרך להלך כמה. צריך ליתן לו וקאמר דבאין לו מחיצות א"צ ליתן לו יותר מכדי הילוך ומטעם הנ"ל. אבל מל' רבי' שכתב כמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך (ולא כתב שיקנה להילוך) נראה יותר לפרש דה"ק מי שמכר לחבירו שיעור קצוב וידוע מקרקעותיו להיות לי לדרך ולשביל כמה קנה בחזקת ההילוך שהלך בה שודאי לא קנה שביל רחב בהליכה שהלך במקצת ע"ז אמר אם אינו מסוים מחיצות אז לא קנה בהליכתו אלא כני שיעור שיגביה רגל ויניח רגל כיון דסגי ליה בהכי לטעינת משוי של זמורות שעל כתיפו אינו יכול לקנות בהליכה אחת יותר מזה וצריך לקנין אחר או להלך בצידו שנית ושלושית לפי רוחב הדרך שיקנה בכל הליכה כשיעור שיניח רגל כו' אבל אם יש מחיצות סביב קנה בחזקת הליכתו כשיעור שילך אדם שם טעון במשאו ושני הפירושים כתב המ"מ שם בפ"א דמכירה וכתב שלשון הרמב"ם משמע כפי' השני ולשונו דהרמב"ם שם הוא כל' רבי' אלא שגירסתו היתה הפוכה מגי' רבי' וכנ"ל: ומ"ש רבי' כדי שיגביה רגל ויניח כו' עי' בב"י פירושו ופירושו נלע"ד דחוק מאוד ויותר נראה לפרש כפשוטו דר"ל שיהא רחב כדרך הילוך בני אדם כשהוא הולך ומניח רגל ומגביה רגל וה אחר זה אז אינו מצמצם להעמיד כל פעם רגלו סמוך לצד מקום רגל השני דאז נראה לעינים שיפול דרך הילוכו או לפחות יהיה הולך ונודד אלא מרחיב קצת רגליו זה מנגד זה והוא שיעור רוחב סתם דרך והיינו רוחב ב' רגליו מרווחים וק"ל. שוב מצאתי שגם מור"ם ז"ל בד"מ פי' כן:
ח סָעִיף ט כתב הרמב"ם המוכר שדה כו' עד והראב"ד השיג כו' כל זה דברי הרמב"ם פ"א דמכירה וע"ש גם בפרק י"ט דמכירה: כיון שדש המצר פי' ע"י דישת ודריסת רגלים משוה מקום הגבוה שהיה מפסיק בין השדות: קנה הכל פי' קנה כל השדות אע"פ שלא עשה מעשה בשדה עצמו וברמב"ם ליתא לתיבת הכל ודין זה כתב המ"מ דיצא מפי' הרי"ף על ההיא דב"ק דף ט' ראובן שקנה קרקע כו' ויצאו עליה עסיקין כו' וכתבו רבי' לקמן בסי' רכ"ו:
ט סָעִיף י צחיח סלע שאין בה כו' פי' שלא שייך בה:
י סָעִיף יא או נרה היינו לסברת הרא"ש ורבינו דלעיל סימן קמ"א ס"ד ע"ש ודוק: או זמרן מלשון לא תזמור ופי' שם המ"מ דטעם דקנה בכל אלו משום דאמרינן פרק חזקת ודף נ"א) והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה כו' ומפרש ליה הרמב"ם ז"ל לענין קנין לאלתר וס"ל דדוקא כשהלוקח אינו נהנה הוא דבעינן דעבד מידי דמועיל לקרקע אבל אם הוא נהנה לא בעינן שיועיל לקרקע כלל עכ"ל. אבל הרא"ש ורבי' מפרשי ליה בקנין של חזקת ג"ש (וכמ"ש בהדיא סי' ער"ה ס"ח) אבל בקנין לאלתר ס"ל דבעינן דוקא מהנה הקרקע ולא נהנה כמ"ש בסמוך ודוק ועד"ר: וכן אם נתן ללוקח כל הפירות כו' בהרמב"ם הל' קצת בע"א ז"ל וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח וכתב המ"מ דגם בזה אזיל לטעמיה דיליף קנין לאלתר מקנין חזקה ובחזקה אמרינן אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופי' דלי ליה המוכר ללוקח קנה לוקח לאלתר ע"כ והביאו רבי' לעיל סי' קמ"ב ועמ"ש שם: והראב"ד השיג עליו וכתב כו' לא מהניא אלא כנגד טענה כתב המ"מ ביאור דבריו שלא אמרו בפרק חזקת והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה כו' אלא בחזקת ג"ש ובטענה שהלה טוען לא מכרתיה לך וזה מביא ראיה שהחזיק בה ג"ש בחזקה זו וטען שקנאה ממנו וחזקה זו ראיה לדבריו אבל להיותו קנין לא: והכי מסתבר עד"ר:
יא סָעִיף יב כתב רב האי כל מה כו' פי' אגמרא קאי דמפליג בה ורבי' כ"כ בסי' ער"ה ע"ש: ומסתבר כדברי רב האי פי' דבבא להחזיק בנכסי חבירו אפי' לא עבידא אדעתא דארעא רק דמהני לארעא קצת קנה וכמו שדייק ר' האי וכתב כיון דלא סגי דלא מהני ובזה מיושב דלא תקשה הא כ"ר לעיל דמסתבר ליה כדברי הראב"ד וק"ל:
יב סָעִיף יג מכר לו י' שדות בי' מדינות כו' כל זה למדו רבי' מגמרא דפ"ק דקידושין דף כ"ז והביאו הרא"ש שם דף צ' סע"ב וכתב שם כדברי רבי' וע"פ מה שאכתוב בביאור דברי רבי' כאן כן יתבארו ג"כ דברי הרא"ש דלשם מה שיש לדקדק בדבריו דוק שם ותמצא: אם נתן דמי כולן כיון שהחזיק כו' פי' אפילו באתרא דלא קני בכספא עד דכתבי ג"כ שטר אפ"ה כח חזקה עדיפא מכח כסף ולא בעי שטר וכמש"ר אחר זה מיד וגם קונין בחזקה לחוד בלא כסף וכ"כ הרא"ש בהדיא ומטעם כיון שהיא בגוף הקרקע משא"כ שאר קניינים מיהו אף שעשר שדות המה סמוכות ותכופות זו אצל זו לא קני בחזקה א' כולן בלא כסף אלא אותה שהחזיק בה כדין נרה וכמ"ש בסמוך אלא שיעור שדה א' והיינו כשיעור שקונה המחזיק בנכסי הגר בחזקה א' וכדמסיק רבי' ס"ס זה במתנה אלא שזה יש ביניהן דבמתנה לעולם אינו קונה לדעת הרא"ש כ"א כפי אותו השיעור משא"כ במכר כשנתן מעות שקנה בחזקה אחת כשיעור מעותיו אפי' הרבה שדות ואפי' אינן סמוכות זו לזו וכשנתן נגד מקצתן קנאו בחזקה א' משא"כ כשלא נתן מעות דלא היה קונה כ"כ בחזקה א' אבל ודאי שיעור חזקה אחת היה קונה אף שלא נתן מעות כלל ורימז רבי' זה במה שסיים וכתב ז"ל ואפי' במקום שכותבין כו' אפי' הכי חזקה קונה וה"ט כיון דחזקה לחוד קונה משום דרבי' קאי כאן אכשנותן מעות אשדות הרבה דאז לא קנה כולן בחזקה אחת ובא לאשמועינן דמיהו כשיעור מעותיו קונה אפי' אינן סמוכות דהמעות מחשבין כולן לשדה א' בהיות שסדנא דארעא חד הוא לדעתו וק"ל ועד"ר. לא קנה אלא כו' ואפי' לא עייל ונפק אזוזי רא"ש:
יג סָעִיף יד וכן אם היו בשכירות והחזיק באחד מהן קנה כולן ל"ד וכן קאמר דעדיפא נמי ממכר דבשכירות לא בעינן שנתן דמים דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף:
יד סָעִיף טז ונתן המעות כו' פי' במקום שדינו ליתן דהיינו במכר וק"ל:
טו סָעִיף יז אבל הרא"ש כתב דמתנה כו' אבל בשכירות מודה הרא"ש דשאני שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף לאו דעתיה אזוזי ודומה לו כאילו קבל המעות עכשיו וזקפן עליו במלוה ולהכי גמר ומקנה ליה אבל בנותן מתנה כיון שאינו מקבל מידי ניחא ליה שיהא ברשותו לחזור ביה וכל זמן שלא החזיק זה לא גמר ומקני ולהכי בעינן שיחזיק בכולן כנ"ל ועד"מ ומ"ש בהג"ה שם עליו:
טז סָעִיף יח כיון שאותו שכנגדו זוכה בחזקתו פירוש כמש"ר ר"ס קע"ג דבב' אחין או שותפין כיון שהחזיק א' מהן בחלקו אפי' שלא בפני חבירו קנה חבירו חלק השני:
א סָעִיף א כיון שנעל או גדר כו' משנה היא בפ' חזקת ובגמ' שם דנ"ג וכמה כ"ש כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה ופרץ פרצה כדי שיוכל ליכנס בתוכה ה"ז חזקה ע"ש פירושיה דשמואל ועי' בפי' רשב"ם [וקצת מנהו בב"ח]: וכתב הרמב"ם שצריך ג"כ שמתחילה כו' הב"י כתב ז"ל הרמב"ם פ"א דמכירה כתב המחזיק בגדר כיצד כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה מועיל וקנה. וברא"ש כתב מימרא דשמואל כמות שהיא וסובר רבינו דכיון דמפשטא דמימרא היא דוקא דהשלימו לעשרה דהא אמר שמואל וגדר גדר והשלימו לי' כו' אם איתא דס"ל להרמב"ם והרא"ש דל"ד הו"ל לפרושי ואין זה כדי להכריע דכן דרכו לפעמים להעתיק לשון הגמרא וכמו שנפרש הגמרא נוכל לפרש דבריהן עכ"ל. ולי נראה שהדין עם רבינו ושאין לתרץ דנקט לישנא דשמואל דודאי שמואל הוצרך לומר והשלימו לעשרה כדי שמתוכו יובן דמיירי כשכבר עיילי ברווחא והשתא עיילי בדוחקא (וכמ"ש רשב"ם דסתם השלמה לעשרה הכי הוה וקיצר שמואל בלישניה וסמך אמבין) אבל הרמב"ם שכתב פירושא דמילתא דהיינו שהיו עולין בנחת אי איתא דס"ל כהרשב"ם ל"ל להזכיר כלל והשלימו לעשרה אלא לאו ש"מ דוקא קאמר והוכחה זו מספקת בדברי הרא"ש והרי"ף ז"ל שהביא מימרא דשמואל ופי' הגמרא עליה ואי דס"ל דשמואל אורחא דמילתא קאמר לא הו"ל להביא מימרא דשמואל כלל אלא המשנה ופירוש דגמ' לחוד (קאמר) וק"ל:
ב סָעִיף ב ונעל פי' רשב"ם שתיקן המנעול כו' שם בדף נ"ג אהך מימרא דשמואל הנ"ל כתב ז"ל וגם נעל כל שהוא נמי איכא לפרושי כה"ג שסתם פתח סתימה כל שהוא דמעיקרא עיילי ליה ברווחא והשתא עיילי ליה בדוחקא א"נ שקבע מנעול בדלת דהיינו בנין אבל סגר הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא מבריח ארי ואע"ג דבריש פסחים [עב"ח שמביא ל' רשב"ם] ואף שרשב"ם לא הזכיר בכל דבריו אלא נכסי הגר אין להקשות כו' [כמו שהקשה הב"ח ותירוצו] ועוד דהא אמנעול דמתני' הוא דמפרש ליה לפירושו התם ונעל דמתני' גם במוכר או נתן איירי כמוזכר שם במתניתין וכן משמע גם כן מדבריו שכתב שם דף נ"ז אהא דאמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה כו' והא דנקט בלישנא נכסי גר אפשר משום דמהתם מוכח ליה דלאו נעילה ממש היא שהרי שם אמרו שהמעמיד הדלת קונה משמע הנעילה לחוד ל"מ וכמו שהקשו מזה התוס' והרא"ש ובסמוך אכתוב לשונם וק"ל: בהעמדת דלת כו' ז"ל ב"י ותימה על רבינו כולי [עב"ח שמביאו] ואחר העיון ודקדוק במקור הדברים ראיתי דלק"מ. דז"ל תוס' שם דף נ"ב נעל פי' ר"ש דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת אבל סגר הדלת לא ולא משמע כן בגיטין ובהזורק דקאמר תיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא בנעילה לחוד קניא שלא היתה יכולה לעשות מנעול דבשבת היה כו' (ואע"ג דבסמוך כתב הרא"ש דלרשב"ם בתיקון המנעול בלא נעילה סגי וא"כ הוה ליה למידק דלא מיירי התם בשעשה המנעול דא"כ למה אמר תיחוד ותפתח דהו"א דלמא גם לרשב"ם צריכי תרתי והרא"ש בסמוך לפי האמת כ"כ וק"ל) ועוד דלקמן (דף נ"ב) קתני סיפא הכניס תרנגולין בתוך הבית הרי זה חזקה וה"ט משום דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת לשמרן אלמא בנעילה לחוד קנה וכ"כ עוד בפרק שור שנגח דף נ"ב וכן כחב הרא"ש דף קצ"ח. וכתב עוד הרא"ש וא"ת והא אמרינן לקמן הבונה פלטרין כו' [עב"ח שהביא ל' הרא"ש] ובתוס' שם הקשו שם קושיא זו על דבריהם ולא תירצו ביה מידי. אבל התוס' בב"ק דף נ"ב הסכימו דאורחא דמילתא קאמר נראה להדיא מדבריהם דסברא דליבני בעלמא הוא דאפיך סברא ומש"ה לא מהני העמדת דלתות ותיקון [מנעול] נמי לא מהני וא"כ קשה מאי שסיים הרא"ש וכתב ומתוך פירשב"ם משמע כולי הנה בהעמדת דלתות כו' ודוחק לומר דלשיטת רשב"ם כ"כ אבל לדידיה לא ס"ל דמהני דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש גם אין לומר שכתב הרא"ש זה לאי נמי וכמו שמשמע מדברי (הפי') [הב"י] שכתב ז"ל ורבי' שכתב כלשון האחרון דהרא"ש דהא כבר כתב הרא"ש סברא זו וכמ"ש לכן נראה מוכרח מלשון דס"ל דאף בנכסי הגר לא קנה העמדת דלתות ותיקון מנעול לחוד בלא נעילה אבל כשלקח מיד חבירו או במתנה מהני תרווייהו והשתא אתי שפיר דלא הזכיר הרא"ש בזה נכסי הגר גם בריש דברי הרשב"ם בתיקון מנעול לא הזכיר נכסי הגר כי אם בסיפא ומטעם שכתבתי לעיל והרא"ש ריש דבריו נקט ולא קאי אנכסי הגר ובזה מודה הרא"ש לרשב"ם ומטעם שאכתוב בסמוך ונעילה סבירא להו דמהני לחוד אפי' בנכסי הגר וכמבואר בדברי התוס' והרא"ש דזהו לדבריהם פי' נעל הנזכר במשנה דקאי גם אנכסי הגר וזהו דעת רבי' שכתב כאן בשם הרא"ש דמהני בקנין אחד לחבירו הן העמדת דלתות הן תיקון המנעול הן נעילה כל אחד לחודא כדדייק לישנא דהרא"ש וכמ"ש והשתא א"ש דלא השיגו התוס' והרא"ש על דברי רשב"ם במ"ש דתיקון מנעול מהני אלא אסוף דבריו במ"ש דנעילה לא מהני אלא ודאי מודים דמהני בלקיחה וה"ה דהעמדת דלתות נמי מהני ביה דשווים הם כדמסיק הרא"ש ואם כן ע"כ צ"ל דמ"ש הרא"ש ותוס' אח"כ דהעמדת דלתות לחוד לא מהני בנכסי הגר לחוד ס"ל הכי וה"ט משום דבנכסי הגר בעינן שיעשה מעשה שיהיה תועלת גמור בקרקע שישביח בגוף הקרקע וכל עוד שלא נעל לא השביח בגוף הקרקע כלום וכדאמר תלמודא בהדיא ליבני הוא דאפיך משא"כ בנכסי חבירו שא"צ אלא שיעשה איזה מעשה שיהא קצת תועלת למעשה לקרקע אף שלא הועיל תועלת גמור וכמש"ר בסמוך לענין נתכוין אדעתא דארעא דקיל לן בנכסי חבירו יותר מבנכסי הגר מטעם שבנכסי חבירו כיון שמחזיק בפני המוכר או בשליחותו סגי במעשה קל שבקלים שיהיה רמז לקנין מה שאין כן בנכסי גר דליכא דעת אחרת מקנה לו בעינן שיחזיק חזקה מעלייתא. ואין להקשות מנ"ל לרבי' לחלק בהכי כמו שהקשה ב"י הנ"ל דהא כבר כתבתי דזה מוכרח מדבריהם שהשיגו על מה שכתב דתיקון מנעול לחוד מהני [בגר] ש"מ דס"ל כוותיה בקנין בנכסי חבירו (ולהנ"י) [ולהכי] דברי רבי' נכונים מאוד שכאן בנכסי חבירו פסק דכל א' מג' דברים דהיינו או נעל לחוד או תיקון מנעול לחוד או העמדת דלתות לחוד קני ולקמן בסימן ער"ה דמיירי בנכסי הגר כתב דבעינן העמדת דלתות ונעל אבל אם א' מהם לחוד ל"מ. ומ"ש שם בסימן ההוא ריש ס"ט כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל כו' עד כדפרשינן לעיל ר"ל למר כדאית ליה בפירוש מלת נעל ולמר כדאית ליה דהיינו לרשב"ם פירושו תיקון מנעול (וה"ה העמדת דלתות) אבל נעל לחוד לא ולהרא"ש ותוס' ורבי' פי' נעל הדלת כפשוטו ותיקון מנעול ל"מ וה"ה העמדת דלתות ודוק ועיין מ"ש עוד מזה בסי' ער"ה בדרישה:
ג סָעִיף ג וי"א שגם בפתיחת דלת קונה כו' ועיין בהרא"ש פ' הזורק שסתר ראיות הי"מ מכח ב' טעמים וכתב ב"י ומתירוץ שני שכתב הרא"ש דנעילה לחוד לא מוכחא שיהיה לשום קנין כו' יש ללמוד דהקונה בית שהוא דר בתוכה לא קנה עד שינעול ויפתח וע"פ זה אפשר לומר שמפני כך כתב הרמב"ם וחזר ופתחו שאם אינו חוזר ופותחו מיד לאו מוכחא מילתא לשום קנין אלא שהוא נועל הדלת כדי לשמור מה שבתוך הבית בשליחותו דב"ה אבל כשחוזר ופותחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין עכ"ל. ביאור דבריו כמו שהרא"ש כתב שהנעילה לחוד אינה מוכחא מילתא דהוי לשם קנין באשה שהיתה דרה בבית בעלה והיתה רגילה לסגור חדר זה אפשר דה"ה איש אחר בבית שהיה דר בו וי"ל דהרמב"ם מצריך כן בכל ענין פתיחה דס"ל כי זולת זה שייך לומר דילמא בשליחות הבעה"ב נעל אע"פ שאינו דר עמו ולפי זה צ"ל דהא דקתני המשנה ונעל לחוד משום דהחזקה בנעילה לחוד היא למפרע אחר שיפתח ויהיה ניכר שנעל לשם חזקה אבל הרמב"ן ג"כ תמה על הרמב"ם בזה ועי' מ"ש כסמ"ע:
ד סָעִיף ח וכמה שיעור רוחב הדרך כו' אם אינו מסוים במחיצות כו' עפ"ר שכתבתי שם שיש שתי גירסאות ויש לתמוה איך הניח רבינו כל הנך רבוותא ועמהן אביו ורבו ולא הזכירם כלל אף שנראה שהדין משתנה לפי גירסתם ותפס גירסת רשב"ם ודינו לחוד וב"י הקשה גם כן קושיא זו והניחה בתימה על רבי'. ולי היה נראה ליישב זה מתוך דברי התוס' שכתבו שם ז"ל ולא אמרן כו' [עי' ב"ח שמביאם] והנה י"ל דמכח קושייתו של רשב"ם על גירסא השניה דהקשה כיון דשביל של כרמים מכר לו למה לא יתן לו כל צרכו וגם התוס' הסכימו לסברתו זאת אלא שפירשו בע"א מש"ה נראה לרבי' דהגורסים כן פירשו שביל של כרמים הוא דיש לו מחיצות משני הצדדים וע"ש זה דוקא נקרא שביל ומש"ה גרסי ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא ר"ל שיש שם מחיצות גבוהות שאינן באין לסיים ולהיכר בעלמא מש"ה בעינן (שידחק) [שירחק] המחיצות וליתן לו כשיעור שילך טוען משוי אבל מסיימי מחיצתא ר"ל שיש מחיצות נמוכות לסיים ולהיכר בעלמא (דיזכי) [די כי] שקיל כרעא ומנח כרעא אבל כשלא היה מחיצות כלל מזה לא איירי וס"ל דלא עדיף מיש לו מחיצות נמוכות ורבינו דלא קאמר ל' הגמרא שהוא שביל אלא כתב המוכר דרך לחבירו ומיירי בסתם דרך שאין לו מחיצות ואף שכתב כגון שביל של כרמים לדוגמא נקטיה כמו ששביל מיוחד להילוך לחוד כן מכר לו דרך המיוחד להילוך לחוד אבל לא נקטיה לדוגמא שהוא עשוי בשביל שיש לו מחיצה מזה ומזה מש"ה א"ש מ"ש דאינו נותן אלא כדי שיוכל כו' והוא מכוון ע"פ דעת הגאונים הנ"ל והיא היא ודוק. עוד היה נראה ליישב דרבי' ס"ל דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם דגרסי לא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצות כו' פירשו הגמרא כפי' הראשון שכתבתי בפרישה דמיירי בשיעור השביל עצמו דמי שמכר לחבירו סתם שביל כמה נותנין לו ומש"ה קרוי שביל דבזה מסתבר' גי' רא"ש ורמב"ם דכל שיש מחיצות סבר וקיבל להכי כל שאפשר לו לילך ביניהם דהיינו דשקיל כרעא ומנח כרעא די לו בכך כיון שראה המחיצות ולא התנה עם המוכר שיסתור המחיצות וירחיב לו הדרך וכי ליכא מחיצות מסתבר דדעתו היה על סתם דרך דהיינו כשיעור שילך אדם טוען משוי זמורות והדר. אבל רבי' איירי בקונה מקום ידוע לדרך ובא ללמדו כמות הקנייה שיקנה ע"י הילוך פ"א בהא מסתבר גי' רשב"ם דבליכא מחיצות דאין שביל זה עשוי להילוך לבד שהרי צדדיו ראויין לזרוע וליטע עליהן ואין על צדדיו דין קניית דרך שנקנה בהילוך אלא דין שדה שאינה נקנה בחזקת הילוך אלא בחזקה גמורה כמו נעל גדר ופרץ לכן לא קנה בחזקת הילוכו אלא כשיעור הצריך לסתם הליכה דהיינו דשקיל כרעא כו' דההוא יש לו דין דרך ואם קנה ממנו שביל רחב יותר צריך לעשות בהנשאר חזקה גמורה אבל כשיש מחיצות כל שביל ההוא עביד להלוך לבד לא לזרוע אף שהוא רחב קצת מ"מ אין בו כדי שיעור חרישה וזריעה ושם דרך עליו ולא שם שדה ולהכי נקנה בחזקת הילוך לבד ומיהו ודאי כל שרחב הרבה בין המחיצות דהיינו יתר מכדי שיעור הליכת אדם טעון משוי אין אותו הנשאר בתורת שביל ולפי זה שתי הגירסאות אמתיות לדינא ורבינו איידי שהתחיל בדין מכר לו דרך לתשמיש הילוך דקנה בחזקת הילוך לבד רצה לסיים בההוא דינא גופא ולבאר לנו כמה קנה ע"י שיעור ההליכה וממילא נשמע שמי שמכר לחבירו סתם שביל כשאין מחיצות לשביל קנה כשיעור שיכול לילך טעון במשאוי דהא הוא שיעור הליכה גמורה וסתם קונה שביל דעתו שיהיה שביל ההוא מספיק לו לכל הליכותיו שיצטרך לילך (ומיהו כיון שאפשר לילך כשיעור פחות מינ' לאו שם שביל עליו לענין קנייה ע"י הליכה) וכשיש מחיצות נמי פשוט שאם אינו רחב אלא כשיעור דמנח כרעא כו' אין לו יותר דהא סביר וקיבל ולהכי השמיט רבי' גירסת הרא"ש כנ"ל ליישב דעת רבי' וכן דייק לשונו דכתב וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך כו' מה שלא תמצא ל' זה בהרי"ף והרא"ש. גם יתיישב בזה למה השמיט רבי' מה שאמרו בגמרא דדרי טונא והדר לפי דתלמודא בכמות הקנין ממש איירי ורבינו לא איירי אלא בכמות הקנין ע"י שיעור הילוך דשיעור שיכול לילך שם טעון במשאוי לבד שם שביל עליו ולא יותר. ומיהו אפשר נמי לומר דמאחר דדייק רבינו וכתב טעון זמורות לא איצטריך תו למיכתב תיבת והדר דממילא נשמע דאל"כ מ"ש זמורות דנקט משאר משאוי אלא משום דקני הזמורות מרובין וצריכין הרחבת מקום גדול כשיעור שיכול להתהפך ודוק. אלא שקשה שהרי הרמב"ם ג"כ כתב כל' רבי' בפ"א מה"מ ז"ל וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוכו ופירשו המ"מ כמ"ש ביאור ל' רבי' ואפ"ה גירסתו הפוכה וכגירס' הרי"ף והרא"ש לכן נראה יותר כמ"ש בישוב הראשון ודוק:
ה סָעִיף יא והראב"ד השיג עליו וכתב כו' עמ"ש בפרישה וא"ל הא מצינו שביל של כרמים שנקנה בהילוך גרידא אע"פ דנהנה הוה ולא מהנה וכן במציע מצעות וישן עליה קונה אפי' בנכסי הגר וכמש"ר להדיא סימן ער"ה כבר תירצו הרא"ש ושאר מפרשים דשאני אכילת פירות והדומה לו דלא נהנה מגוף הקרקע כלום אבל ההולך בשביל כרמים ומציע מצעות שנהנה מגוף הקרקע מש"ה אע"פ שאינו מהנה קני דאין לך הנאה גדולה מזו לקנין כיון שגוף הקרקע נשתעבד לו ולגופו ודמיא להא דאמרינן התם בב"ב דף נ"ג דתניא בקנין עבד כיצד בחזקה נעל לו מנעלו או התיר לו מנעלו כו' קנאו שמבואר מיניה דדוקא במלאכת שימוש גופו קנאו משום שהוא מלאכת עבד לרבו ובע"ע אסור לקבל עבודה זו אבל בישל לו קדירה או תפר לו בגד או עשה אחת מהמלאכות לא קנאו דהני אכילת פירות הוא ולא הוי חזקה וכב"י ז"ל ומדברי הרא"ש פרק הנזכר גמרא בד"א שמחזיק משמע שהוא מפרש מ"ש בגמרא והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה לענין קנין לאלתר וכן משמע מדברי התוס' שם ושמא להרא"ש שאני ליה בין עבד לקרקע דקרקע בעת הנאתו מינכר לכל שהיא שלו אבל כשתופר בגד או מבשל קדירה לא מינכר דלרבו הוא אבל מלאכה דעבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו לבית המרחץ כיון דאחריו הוא הולך מינכר מילתא שהוא עבדו עכ"ל ב"י. ול"נ כלל דא"כ דברי רבינו דלא כהרא"ש וגם לא מצאתי שום הוכחה כלל שיסברו כן לא בתוספות ולא ברא"ש וממ"ש רבי' לקמן סי' ער"ה ר"ס ט' משמע להדיא שהוא מפרש מ"ש והא אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה בחזקת ג"ש איירי וכדעת (הרמב"ם) [הראב"ד] ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.