א הלכות קנין מטלטלין דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחד שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר ואין אחד מהם יכול לחזור בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קדש בהם את האשה מקודשת:
ב
ג
ד וחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות עד שיגביה דבר שדרכו להגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה:
ה
ו וכיון שמשך או הגביה או שנמסר לו זכה אע"פ שלא נתן המעות ואינו יכול לחזור בו וכופין אותו ליתן המעות:
ז ופירש הרמב"ם ז"ל שאפי' משוי גדול של פשתן או של עצים שאינו יכול להגביה נקרא דבר שדרך להגביהו כיון שאפשר להתיר האגד ולהגביה כל עץ ועץ לבדו ואינו נקרא דבר שאין דרכו להגביה אלא כמו משוי של פלפלין או אגוזים ושקדים וכיוצא בהן והוא גדול שאין א'
ח יכול להגביהו ואם יתירוהו יהיה בו טורח גדול ויראה כיון שהוא משוי כבד נקנה במשיכה שלא הצריכוהו להתירו ולהגביהו אחד אחד:
ט ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה קונה אע"פ שאין דרכו בכך. ספינה נקנית במשיכה או במסירה ואם בא לקנותה במשיכה צריך שימשוך את כולה שיחזיר סופה למקום שהיה ראשה וכתב א"א הרא"ש ז"ל י"א דה"ה נמי בשאר כל המטלטלין צריך שימשוך את כולה:
י ונ"ל דדוקא ספינה צריך למשוך כולה וכן בבעלי חיים איכא מאן דאמר שצריך שתהלך מלוא קומתה משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא להכי אין משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה:
יא אבל משיכת שאר כל המטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה:
יב כתב ה"ר יונה י"א דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היא ביבשה אינו קונה עד שיגביהנה כתב הרמב"ם ז"ל ספינה כיון שיש בה טורח במשיכה לא הצריכוה משיכה אלא מסירה וכן כל כיוצא בזה ואם א"ל המוכר לך משוך וקני לא קנה עד שימשכנה כולה כיון שמקפיד המוכר שלא יקנה אלא במשיכה ע"כ:
יג וכ"כ הרמ"ה ז"ל שכל המטלטלין נקנין במכירה אלא שחילק היכא דלא מסר ליה מקנה לקונה מידו לידו אלא א"ל חזק וקני ואזיל ותפיש בה אפילו שלא בפניו א"נ תפש בה בפניו בתר דארצי מוכר לאקנויי ליה כה"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה אבל היכא דמסר ליה מקנה גופיה לקונה מידו לידו כדי לאקנויי קנה אפילו במסירה אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה אלא ספינה ובעלי חיים וטעמא משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה וכשאוחז בספינה בחבל ומנענע כל שהוא הולכת מכהו על פני המים הלכך אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן בבעלי חיים אבל בשאר מטלטלין לא מהני מסירה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
יד וטעמא שתקנו חכמים שלא יהו מעות קונות משום שמא פעמים אחר שיתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה בבית המוכר ואם יהיה באחריות הלוקח לא יטרח מוכר להצילו לכך תקנו והעמידוהו חכמים באחריות המוכר כדי שיטרח ויציל וכיון דתקנו חכמים שיהיה ברשות המוכר א"כ לא נגמר המקח עד שימשוך:
טו לפיכך אפילו אם נאבד באונס ולא היה כח במוכר להציל ולא נתעצל בהצלתו אפ"ה הפסיד שיאמר הלוקח או תן לי מקחי או החזר לי מעותי ואפילו מי שפרע א"צ לקבל כיון שחזר בו מחמת הפסד:
טז וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר והמקח שם אין הלוקח יכול לחזור בו ואם יאבד באונס הוא באחריותו שהרי אם תפול דליקה הוא יטרה להציל ביתו:
יז וכן אם המוכר השכיר ללוקח מקום בביתו והוא דר בו מעות קונות דכיון שהוא דר בבית המוכר אם תפול דליקה הוא טורח להציל פירותיו שבבית המוכר:
יח אף על פי שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משום רבינו האי כיון שקבלם המוכר כדי להשלים ללוקח מקחו הרי קבלם להוציא ולעשות בהם צרכיו להתחייב באחריותם והוי להו כהלואה גביה אפילו אי אמר למרי זוזי תא ושקול זוזך ואתניסו איחייב בהן שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע הילכך כל זמן שלא קבל עליו מי שפרע ברשותו הם ויכול להוציאם הילכך חייב באחריותן ובאונסיהן אפילו אם הם בעין ואצ"ל אם הוציאם שאז הם כמלוה אצלו וכן כתב הרמב"ם ז"ל:
יט ויראה מדברי רב אלפס שאם קבל עליו מי שפרע ואמר טול מעותיך אינם יותר ברשותו ואם נאנסו יפסיד הלוקח וכ"כ הרמב"ן שהוא פטור אפי' אי אפקינהו ויהיב ליה זוזי אחריני ויש מחלקים אי איתנהו להני זוזי אז נאנסו ללוקח ואם הוציאם אפילו יחד לו אחרים וקבל עליו מי שפרע נאנסו למוכר והרמ"ה כתב אפילו אם קבל עליו מי שפרע ואמר לו טול מעותיך חייב בכל האונסים כדין מלוה גמורה עד שיעשה השבה שמועלת במלוה והכי מסתבר וכתב הרמב"ם ז"ל שאם חזר בו הלוקח ואמר לו המוכר טול מעותיך שאז הם אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן ע"כ ויראה שאין חילוק בין אם חוזר בו לוקח או מוכר ובין קודם שקבל עליו מי שפרע או לאחר כן אלא לעולם הן עליו כמלוה עד שיחזירם:
א סָעִיף א דבר תורה מעות קונות וכו' בריש הזהב (בבא מציעא מז.) א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה דילמא נפלה דליקה באונס אי אוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל ור"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה והתוס' והרא"ש האריכו להוכיח דהלכה כר' יוחנן וכן דעת הרי"ף שלא כתב אלא דברי ר' יוחנן וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה וכתבו הגהות שכן פסק רבי' האי ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמרינן גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ"ש בסי' ק"צ : כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב בשם העיטור דוחא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטים שבבית דלא שכיחא בה דליקה מעות קונות וה"ג בירושלמי וכו' ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים: (ב"ה) ודבריו דברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנן חדא מינייהו נקטו: (ב): כתב הר"ן בריש הזהב שי"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דליכא למימר שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל וכדאמרינן התם כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת למוכר דקנה בכסף מהאי טעמא כמ"ש בסי' זה בס"ד:
ב סָעִיף ב (ג) (ד) עד שיגביה דבר שדרכו להגביה וכו' בהספינה (דף פו) גמרא המוכר פירות לחבירו תנן התם נכסים שיש להם אחריות וכו' ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה בסורא מתני להא שמעתתא משמיה דרב חסדא וכו' לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ואמרינן בתר הכי ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הב"ע בשליפי רברבי א"ה אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי שאני פשתן דמשתמיט ופר"ש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משואות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכו בכך ור"ח פי' שאני פשתן דמשתמיט כיון שאם ימשך מתנתק ואין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול ולפי הלשון הזה איכא לאוקמא אפי' בשליפי רברבי ואפ"ה ליתיה במשיכה אלא בהגבהה משום דמתנתק במשיכה ודעת הרמב"ן כדעת ר"ח ונ"ל מדברי הרמב"ם בפ"ג מה"מ שהוא מפרש שאני פשתן שאיפשר לשמטו מעט מעט להגביהו ומש"ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה וה"ה לכל דבר שאין טורח כ"כ כשישמטנו מעט מעט ויגביהנו שאינו נקנה אלא בהגבהה אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנים במשיכה: [%א] כתבו הגהות פ"ב מה"מ דין הגבהה פרש"י שצריך להגביה שלשה טפחים שיצא מתורת לבוד ור"ת פירש דסגי בהגבהה טפח כדאשכחן (עירובין עט:) גבי שיתופי מבואות ומיהו יש לדחות דשאני שיתופי מבואות דרבנן ועיין בתוספות פרק המניח (בבא קמא כט:) גבי הא דאמר רב אשי כשהפכה פחות מג' עכ"ל ורבינו ירוחם כתב סברות אלו בנ"י ח"ב עיין עליו ועיין בהרא"ש פרק המניח ובעירובין פרק חלון: [%ב] כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"א דה"ה אם היה גדול שאין אדם יכול להגביהו ואם הגביה אחד היה בו טורח גדול דקני במשיכה:
ג סָעִיף ה (ו) ומ"ש וכיון שמשך וכו' אינו יכול לחזור בו היינו בדלא עייל ונפיק אזוזי וכמ"ש בסימן ק"צ: ומ"ש וכופין אותו ליתן המעות כן כתב הרמב"ם בפ"ג מה"מ ופשוט הוא:
ד סָעִיף ז ופי' הרמב"ם שאפילו משוי גדול וכו' כבר כתבתי בסמוך טעמו: ויראה כיון שהוא משוי כבד וכו' הוא מפרש כפר"ש לפיכך כתב שיראה לו כן: [%ג] חפץ שמונח חציו ע"ג עמוד וחציו ע"ג קרקע והגביה ראש המונח על גבי קרקע ונתק ראש האחר ונפל מעל העמוד קנאו והוא שיהיה העמוד גבוה י' טפחים ואי לא תפסו אלא גללו ונפל לארץ לא קנה ואם הגביהו דרך עליה כדאמרינן (חולין קמא.) בשילוח הקן טרוף אקן כי היכי דליגבהו קנה בלא תפיסה בפ"ק דמציעא (ט.) בתוספות רבינו ירוחם נתיב י' ח"א ועיין בסוף ח"ב:
ה סָעִיף ח (ט) (י) ואם מגביה דבר שאין דרכו וכו' שם אמימרא דלא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה וכו' איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב באיסור גניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ופר"ש מגרר. בקרקע דהגבהה ליכא ולא קני לה אלא בשינוי רשות שימשכנו לרשותו והרי כאן ובר הגבהה הוא ואפ"ה אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה כגון אם היה מגרר ויוצא בחול א"ל במידי דבעי מיתנא ופר"ש כיס גדול מאד. וכתב הרא"ש ודברים שאין דרכן להגביה אי אגבהינהו קנינהו אע"פ שאין דרכן בכך דהא אוקימנא לההיא דהגונב כיס בשבת במידי דבעי מיתנא ואפ"ה קונה לה בהגבהה דהא קתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה שקנאו בהגבהה קודם שהוציאו: ספינה נקנית במשיכה וכו' בריש פרק הספינה (בבא בתרא עו.) ספינה נקנית במסירה ד"ר וחכ"א לא קנה עד שימשכנה או עד שישכיר מקומה ואוקמה רב אשי דאי א"ל בעל ספינה לך חזק וקני הכי נמי דקני במסירה לכ"ע והב"ע דא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ופר"ש רבנן סברי קפידא לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו: מראה מקום. אי בעית למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתה לך מ"מ שמעינן מיהא דנקנית במשיכה או במסירה וידוע דהלכה כחכמים וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מכירה וכבר נתבאר בסימן שקודם זה באיזה מקום קונה המסירה ובאיזה מקום קונה המשיכה וכתב ה"ה בפרק הנזכר וכבר ידעת שהמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואם א"ל המוכר משוך וקני צריך למשכה כולה ושיוציאנה מאותו רשות שאין משיכה קונה בו ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו היתה עומדת בסימטא או בחצר שניהם נקנית במשיכה בהכרח ולא במסירה וכתב הרשב"א בשם הרב ן' מיגא"ש היתה עומדת בר"ה ולא א"ל מוכר מידי ואזיל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מר"ה לסימטא אע"ג דנקנית במסירה בר"ה ומסירה אינה צריכה שימסור ללוקח מיד ליד אפ"ה כיון שהתחיל למשוך כבר גילה בדעתו שאינו רוצה לקנותה בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוס בה אלא במשיכה עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסי' צ"ז גבי בהמה נקנית במסירה בשם נ"י. כתב עוד נ"י בפרק הספינה מדפי' הר"ש ספינה במסירה בר"ה כגון רקק מים משמע שאינו קונה במסירה אלא כדרך משיכתה שהיא מונחת על המים או ברקק מים וכן כתבו אחרים דבמשיכה אינה נקנית אם היתה מונחת ביבשה אלא צריך שיגביהנה: ואם בא לקנותה במשיכה וכו' ג"ז שם (עב:) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה"מ: וכתב א"א ג"ז שם וכתוב בהג"א שכ"כ הרשב"א כהרא"ש וכתב הרמב"ם בפ"ד מה"מ דבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה וכתב הראב"ד נ"ל שאין זה הדין בחפץ דהא קי"ל כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה אבל בבהמה סגי ביד ורגל כת"ק וכתב ה"ה שגם דעת הרמב"ן כן שדין החפץ כדין הספינה דבעינן שימשכנה כולה אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה לו וכיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך וזהו שאמרו בסוגיא דספינה משיכה בר"ה מי מהניא ופרקינן מאי עד שימשכנה מר"ה לסימטא ודומה לסוגיא זו גבי פירות וסובר דבמקצתם סגי אפילו לשמואל אח"כ מצאתי להרמב"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבי' ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא ומסוגיא דעד שימשכנה שכתבתי עכ"ל ובפ"ק דמציעא גבי הא דבעי רבי אלעזר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה וכו' כתב הרא"ש דגבי הגונב כיס בשבת משמע דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למישקל להו דרך פיו או חור כדאיתא התם עכ"ל. ובמ"ש ה"ה יש תשובה ע"ד הגהות שכתבו כיון שהוציא מקצת החפץ וכו' אבל הר"ר יונה כתב דלא קנה עד שימשוך כל הכלי וכתב רבי' ירוחם בנ"י ח"א שדעת הרמב"ם כהרא"ש דבמשיכה כל דהו קנה וכתב ה"ה בפ"ג מה"מ וכלים גדולים כגון תיבות גדולות שדרך הבעלים להכניסם בביתו לא קנה עד שימשוך זה דעת כל רבותיו של הרשב"א אבל הרשב"א כתב שדינן כספינה וכ"כ הרשב"א דכל שאינו נמשך אלא לרבים דינו במסירה כספינה וזה דעת רבינו שכתב הספינה וכו' נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והגהות מיימון בפרק הנזכר כתבו בשם ה"ר יונה כדעת רבותיו של הרשב"א ועוד יתבאר בסמוך דעות אחרות בדינים הללו:
ו סָעִיף יא כתב הרמב"ם בפ"ג ונ"ל שכתב רבינו לשונו בכאן ללמוד שדעתו דכלים כבדים נקנים במסירה מדכתב וכן כל כיוצא בזה וכמ"ש בסמוך:
ז סָעִיף יב וכ"כ הרמ"ה שכל המטלטלין וכו' האי וכן אינו מדוייק דלהרמב"ם דוקא כלים כבדים שיש במשיכתן טורח הוא שנקנין במסירה אבל שאר כלים אינם נקנים במסירה ולהרמ"ה כל הכלים נקנין במסירה היכא דמסר מקנה לקונה מידו לידו ומ"ש וכן הוא לומר בין להרמב"ם בין להרמ"ה יש כלים שנקנים ושלא כדעת ר"י והרא"ש: אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה כן כתבו התוספות בריש הספינה מדתנן בפ"ק דקידושין נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ומשמע אבל לא במסירה דאיירי נמי בה בההיא משנה גבי הא דקאמר התם במאי אוקימתא כר' ספינה נמי תיקני במסירה וכ"כ הרא"ש שם וכתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב שכן דעת רוב הפוסקים. ומ"ש רבינו בשם ר"י דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב"ח היינו למ"ד דבהמה נקנית במסירה אבל לדידן אינה נקנית במסירה וכמו שכתבתי בראש סימן קצ"ז:
ח סָעִיף יג וטעמא שתקנו חכמים וכו' בריש הזהב וכתבתיו בראש סימן זה: וכיון דתקנו חכמים וכו': לפיכך אפילו אם נאבד באונס וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בריש הזהב וכ"כ הרמב"ן בפ"ג מהלכות מכירה וכן דעת הר"ן וכ' שכן דעת ר"ח וכתב המרדכי שכן דעת אבי העזרי ורשב"ם ור"ת וכ"כ התוס' בהזהב גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ר"ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא וכו' וכתב הרא"ש וכן מוכח בפרק אותו ואת בנו דתנן בד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח וכו' לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך עלה והא לא משך אלמא אפילו בלא חזרה ברשות המוכר נאנס מדלא קאמר אם חזר בו ומת מת ללוקח והרז"ה לא כתב כן ואין דבריו נראים עכ"ל וגבי הא דאמרינן בהזהב מאי איכא בין ר"ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא כתב רש"י דכ"ש כי מוקמה לחזרה ברשות לוקח מסר המוכר נפשיה וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי משמע מדבריו דדוקא קודם שיבוא האונס יכול לחזור בו אבל אחר שבא האונס אינו יכול לחזור בו והגהות בפרק ג' מה"מ כתב דהרי"ף פסק דאף לענין אונסין קאי ברשות המוכר עד משיכה כדברי הרב המחבר וכן מוכיח ר"ת ורשב"ם מהא דאמרינן בד' פרקים בשנה משחיטין הטבח וכו' וכן פסק ראבי"ה ודלא כפירש"י שמשמע מתוך לשונו שאינו יכול לחזור אחר שנשרפו ואפילו מי שפרע ליכא כיון שמפסיד הכל וכן פר"ת ור"י אבל ראב"ן פסק דמקבל מי שפרע עכ"ל ורבינו ירוחם בנ"י ח"ב כתב סברת הרי"ף והרמב"ם ואח"כ כתב ובס"ה כתב דלא קאי ברשות מוכר לענין אונס או לענין יוקרא וזולא אלא כשהיה יכול להציל ולא הציל אבל נשרפו וטרח ולא יכול להציל ולא חזר בו לוקח עד שנאנסו הפסיד לוקח מעותיו וכ"כ רש"י וראשון עיקר עכ"ל: ואפי' מי שפרע א"צ לקבל וכו' יתבאר בסימן ר"ד בס"ד:
ט סָעִיף טו וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר וכו' בריש הזהב (בבא מציעא מד.) תנן כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' רש"א כל שהכסף בידו ידו על העליונה ופירש"י כל שהכסף בידו וכו' פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר"ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח לא ובגמרא (מט:) תניא אר"ש אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו מפני שדמי כספו בידו פשיטא אמר רבא הב"ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותיה נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה. ופרש"י פשיטא. הרי משיכה יש ואפי' רבנן מודו: מושכרת ביד המוכר. והיו פירות מונחים ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות דכיון שקבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצרו של מוכר הוא אלא ר"ש אית ליה מעות קונות ד"ת ומשיכה תקנתא דרבנן והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן וכו' כלומר הכא כיון דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו וכו' אוקמיה אדין תורה עכ"ל והרי"ף והרא"ש כתבו דין זה וכתבו דאע"ג דה"מ לר"ש אינון מדר"ש נשמע לרבנן וגם המרדכי בריש הזהב פסק כן וגם הרמב"ם בפ"ג מה"מ כתב לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכתב ה"ה ודברי רבינו צ"ע דמשמע שהוא סובר דטעמא משום דחצרו של לוקח קונה לו אע"פ שהיא מושכרת עכ"ל ואני אומר שאין נראה כן מדברי הרמב"ם כי ביאור דבריו כך הם לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר וע"כ טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן דמים נקנה המקח וכו': כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואם נאנסו הפסיד לוקח ודוקא כשהלוקח דר בבית תחתיו אבל אם שכר לוקח בית בפני עצמו למוכר יכול לחזור בו לוקח ואי נאנסו נאנסו למוכר והרמב"ם כתב שאפילו שכר לו בית בפני עצמו שיכול לחזור בו עכ"ל וט"ס יש כאן וצריך להגיה שאפילו שכר לו בית בפני עצמו אינו יכול לחזור בו וכדברי ר"י מצאתי בשם תלמידי הרשב"א וז"ל הילכך אם עליית לוקח מושכרת למוכר והוא דר באותו חצר בכה"ג מעות קונות ואינו יכול לחזור בו עכ"ל: (ב"ה) וכן כתב הריטב"א ואין נראה כן מדברי הפוסקים שלא הזכירו כן:
י סָעִיף טז וכן אם המוכר השכיר וכו' כ"כ שם הרא"ש שדומה דין זה לדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר שכתבתי בסמוך. גם ר"י בנ"י ח"ב הזכיר דין זה בשם המרשים וכתבו גם בזה התנה שיהא המוכר דר תחתיו. וכתב ה"ה זה מבואר בהרבה מקומות ואיתא בפ"ק דקידושין ופרק הספינה ופ"ק דמציעא ודוקא בחצר המשתמרת לדעת השוכר או שהוא עומד בצד המקום הא לאו הכי לא אלא א"כ הקנה לו מדין מטלטלין אגב קרקע ולדעת ההשגות צריך אגב בפי' והכי משמע פ"ק דמציעא וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א פ"ק וקרוב לזה נתבאר פי"ז מהלכות גזילה ומ"ש ה"ה שהוא מבואר בהרבה מקומות הוא עובדא דר"ג שהיה בא בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכתבו התוספות דקתני בברייתא בסיפא שקבלו שכר מרבי יהושע ובפ"ק דמציעא איכא תרי לישני לחד לישנא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם דאילו מדין חצר לא קנו לפי שלא היה משתמר לדעת ולא היו עומדים בצדו ולרב פפא דעת אחרת מקנה אותה שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהיה עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן אע"פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה והרי"ף נראה שפוסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מתנה אבל הרא"ש בפ"ק דמציעא פסק כלישנא בתרא ותמיהני מה"ה שהביא ראיה לדבריו מהלכות גזילה שהיא כענין מציאה דלכ"ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אא"כ עומד בצדה ולא הביא מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי:
יא סָעִיף יז אע"פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו בהזהב גמ' [שם] אבל אמרו מ"ש וכו' ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי הדרי בהו א"ל לית לן שומשמי תא שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתו לקמיה דרבא א"ל כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקיל אפילו ש"ח לא הוי א"ל רבנן והא בעי לקבולי עליה מי שפרע אמר להו ה"נ אמר רב פפי אמר לי רבינא אמר ליה ההוא מרבנן דאי הוו יהבו ליה כל חללא דעלמא לא הוה משני בדיבוריה בדידי הוה עובדא ההוא יומא פניא דמעלי שבתא היה ואתא ההוא גברא א"ל אית לך שומשמי לזבוני א"ל לא א"ל ליהוו הנך זוזי בפקדון גבך וכו' כתב הרי"ף דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבההוא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי ולא איתמר בגמרא בהדיא מה דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון ז"ל שכתב דכיון דמצי לאפוקינהו להני מעות דהא להכי יהבינהו ניהליה הו"ל כהלואה גביה אפילו א"ל תא שקול זוזך ולא אתי ואיתניסו מיחייב בהו ואע"ג דמשלם בעי לקבולי מי שפרע ומילי דטעמא אינון וכו' הילכך כל כמה דלא קביל עליה מוכר מי שפרע קיימי זוזי ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ואע"ג דאיתנהו זוזי בעינייהו ומצאתי בשיטה לתלמידי הרשב"א שנתנו טעם למה אע"פ שאמר לו תא שקול זוזך הוו זוזי ברשותיה עד דמקבל עליה מי שפרע משום דמי יימר דמקבל דילמא לא מקבל ולמדו כן מדברי רש"י שכתב על הא בעי לקבולי עליה מי שפרע כתב ודילמא לא הוי מקבל ואשתכח דזוזי דידיה ואף ע"פ שהשיב רבא ה"נ ופרש"י או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע הא אסיקנא דאין הדין כן ומ"מ למדנו משם טענת מי יימר דמקבל. ודעת הרמב"ם בפ"ז מה"מ כדעת הרי"ף וכן דעת ההגהות שם וכתבו עוד כשהמוכר חוזר בו לעולם הוא עליהם ש"ש עד שיקבל מי שפרע ואח"כ יאמר לו בוא וטול מעותיך הילכך אם נגנבו או נאבדו חייב לשלם הדמים וחייב לקבל מי שפרע עכ"ל וכתב הר"ן ומיהו משקבל עליו תורת פקדון עליהם וכל היכא דאמר תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור ומיהו ה"מ היכא דלא אפקינהו להנהו זוזי אבל אפקינהו אע"ג דקביל עליה מי שפרע ואמר תא שקול הני זוזי אחריני ברשותיה קיימי לאונסין עד שיבואו ברשותו של מוכר וכן כתב הרשב"א עכ"ל וכן כתב המרדכי בהניזקין נתן כל המעות ולא משך החפץ מותר להשתמש הלה במעות ואם לא הוציאם וא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי אבל אם הוציאם דינו כלוה. וה"ה בפ"ז מה"מ כתב סברת הרשב"א בשם יש מפרשים ואח"כ כתב ויש מי שכתב דאפילו הוציאן כיון שקבל עליו מי שפרע ונתנם לו אע"פ שלא קבלם לוקח פטור וזה דעת הרמב"ן עכ"ל ורבינו כתב ג"כ סברת הרשב"א בשם יש מחלקים והרא"ש בהזהב כתב דברי הרי"ף לבד וכתב עוד שם שאין למוכר רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח והביא ראיה מדתניא נתנה לספר לא מעל וכמ"ש בסמוך בשם התוס' ואח"כ כתב ומיהו יש לחלק דנהי וכו' וכתירוץ אחרון של תוס' וכתב עוד ומיהו בחילוק פסק זה לא נפקא לן מידי לדברי ר"ת שפסק שאנו חשובים כשולחני לפי שרוב עסקינו ברבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני וכ"ש בדמי מקח שיכול להשתמש אע"פ שלא נגמר המקח עכ"ל. והרמב"ם בפ"ז מה"מ כתב הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח וא"ל המוכר בוא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או אבדו חייב באחריותן אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בוא וטול את שלך וכתב ה"ה וחייב באחריותן אע"פ שחזר וכו' אחריות זה לפי דברי ההלכות הוא אפילו מאונסין גמורים דהו"ל גביה כהלואה גמורה וכן דעת הרמב"ן אבל דעת התוספות אינו אלא כש"ש ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה כיון שהם בעין וכן נראה מדברי הראב"ד עכ"ל ונ"ל לדקדק מדברי הרמב"ם דאי אמר ליה מוכר תא שקול זווך ולא רצה ובאו לב"ד וקיבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע והר"ן כתב שבתוספות כתבו דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אדינא דלעיל קא אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידא דמוכר נינהו ולא מתחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו והביא ראיות לדבריהם והרמב"ן כתב להעמיד דברי הגאונים והרי"ף ודחה ראיית התוס' ואני לא מצאתי שכתבו כן התוס' בהזהב אלא בהמפקיד גמ' המפקיד מעות אצל השולחני גבי מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי כתבו ואם תאמר כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין הא דתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו המוכר אסור להשתמש במעות שקבל שאם היה מותר תיקשי ההיא ברייתא דנתן לבלן וכו' אבל ספר לא מעל עד דמשיך ואמאי כיון דספר מותר להשתמש ביה אלא ודאי אסור להשתמש בהם וא"כ לא הוי עלייהו אלא ש"ח וא"כ לר' יוחנן מה הועילו במאי דתקינו דאין מעות קונות משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה השתא דלא קנוי אמר נשרפו מעותיך בעלייה ויש לומר דלא מצי למימר נשרפו מעותיך בעלייה דהא כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואם תאמר כיון דהיכא דלא משך אסור להשתמש במעות א"כ הא דאמרינן פוסק עמו על גדיש או על שער שבשוק מה מרויח בהקדמת המעות ויש לומר כגון שפירש על מנת להשתמש בהם אי נמי אפילו בסתמא כיון שהוא פוסק ומקדים מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם ועי"ל דלמ"ד דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש למוכר במעות להשתמש בהם כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו ולא מצי אמר ליה נשרפו מעותיך בעלייה וברייתא בספר עכו"ם ולא מעל עד שימשוך דמעות בעכו"ם אינן קונות עד כאן דבריו ואם כן מה שכתבו המפרשים בשם התוספות הוא מה שכתבו בתירוצא קמא אבל בתירוצא בתרא מסכימים לדעת הרי"ף והגאונים דהוי מוכר עלייהו שואל וחייב באונסין. וכפי מה שכתבו המפרשים לדעת התוספות הוי להו גם כן לכתוב שאסור המוכר להשתמש בדמים דהא משום הכי אמרו לההוא תירוצא דאינו עליה אלא שומר חנם. וזה לשון תשובת הגאונים אי לאו בתורת פקדון שקלינהו אלא בתורת דמים למעבד בהו מאי דניחא ליה כדעביד בממוניה ואית ליה להנפוקינן ולמישתי בהו שיכרא אי בעי דהא הוי ליה בתורת הלואה מיחייב באחריותן ואע"ג דאמר ליה למרייהו תא שקול ולא אתא ואיתניסו מיחייב בהו ומקבל מי שפרע ואי פקדון שקליה ואמר פקדון אינהו גבאי עד דיהיבנא לך פירי דמי לאומנין ושומר שכר הוי וכי אמר ללוקח בוא וטול את שלך הוי שומר חנם ומקבל מי שפרע עכ"ל. וכתבם הרמב"ם בפרק שביעי מה"מ וכתב הראב"ד לא ידעתי מאין לו זה ההפרש והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותו עד שיקבל עליו מי שפרע עכ"ל. וכתב ה"ה כיון שאומר לו טול מעותיך מיד קודם קבלת מי שפרע אפילו תמצא לומר שהוא רוצה שיקבלנו אחר קבלת מעות מ"מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינו אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו עכ"ל ונראה לי שיש מקום לבעל דין לחלוק דכיון שהוא רוצה שיקבל מי שפרע יש לומר מפני כך אין הלוקח רוצה לקחתם עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למחלו יקיים המקח וא"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיטלם הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע. וכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי חלק רביעי שדעת רב אלפס נראה שהוא כדעת הרמב"ם גם בזה וכתב עוד שם יש מי שכתב שאחר שקבל מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך שאפילו שומר חנם לא הוי ויש מי שכתב שאם הוציאן הרי הוא עליהם שומר חנם ואם הם בעין אפילו שומר חנם אינו מאחר שאמר ליה תא שקול זוזך שהרי הוא כמו פקדון שפטור אחר שאמר לו טול שלך וכן עיקר עכ"ל. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד מי שקנה בענין שאין שום אחד מהם יכול לחזור בו והוא ברשות מוכר יש מן הגדולים שכתבו שהוא עליהם כמו שומר חנם ויש מן הגדולים שכתבו שאפילו שומר חנם לא הוי והוה ליה כמו הא ביתא קמך וכן נראה עיקר כך כתוב בהזהב על ההוא דבר תורה מעות קונות: דין עויל ונפיק אזוזי עיין בסימן ק"ץ: ודין הקונה דבר מחבירו וטעה במנין המעות ואח"כ תבעו המוכר עיין בסימן הנזכר ובסי' רל"ב: אם מעות קונות היכא דאין לו מה למשוך בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ה': אם מעות קונות בעכו"ם או משיכה שם: אם מכר לו ספר חלוק לשנים והגביה חציו השני ג"ז שם בסימן י"ח וכתבתיו בסימן קצ"ז:
א סָעִיף א דבר תורה מעות קונות וכו'. מימרא דרבי יוחנן בריש הזהב ופסקו הפוסקים כמותו דלא כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה ונ"מ דלרבי יוחנן אף לאחר שתקנו שלא יהיו מעות קונות וכו' מ"מ כיון דד"ת מעות קונות אם קידש בהם את האשה מקודשת וזה היה דעת רבינו שכתב כאן דין קידושי אשה דהיא הנפקותא בין דרבי יוחנן לדר"ל מיהו איכא נפקותא אחריתא כגון דביתו של לוקח מושכר למוכר א"נ המוכר השכדר ללוקח מקום בביתו וכו' כדכתב רבינו בסמוך סעיף ט"ו וט"ז דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל לא קנו מעותיו ועוד איכא נפקותא דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה א"נ שכירות מטלטלין דכיון דהגוף של מוכר טרח ומציל דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל אין מעות קונות כלל:
ב סָעִיף ב ומ"ש עד שיגביה דבר שדרכו וכו'. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פו) פרשב"ם שדרכן להגביה דברים קלים שאין דרכן להגביה שכבדין עכ"ל וזהו דעת רבינו שכתב להשיג אמה שפירש הרמב"ם ואמר ויראה כיון שהוא משאוי כבד וכו' דס"ל דפירוש רשב"ם עיקר:
ג סָעִיף ח ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק הספינה והכריח כך מהך דהגונב כיס בשבת ומביאו בית יוסף: ספינה ניקנית וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא שם: וכתב א"א ז"ל וכו' שם:
ד סָעִיף יא כתב הר"ר יונה י"א דספינה וכו' ונראה דהוא הדין כשניקנית במסירה בר"ה דוקא במונחת ברקק מים בר"ה וכ"כ נ"י לשם ומביאו בית יוסף: כתב הרמב"ם וכו' וכן כתב הרמ"ה וכו'. כלומר כמ"ש הרמב"ם בספינה דניקנית במסירה כך כתב הרמ"ה בכל המטלטלין דניקנים במסירה וכו' אלא שחילק וכו' אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב"ח וכו' כלומר דלא כהרמב"ם דוקא ספינה וכיוצא בו ולא ב"ח וגם לא כהרמ"ה דאפילו כל המטלטלים ניקנים במסירה דליתא אלא דוקא ספינה וב"ח וב"י פירש דמ"ש ר"י ב"ח היינו למ"ד בהמה ניקנית במסירה אבל לדידן אינה ניקנית במסירה וכמ"ש בראש סימן קצ"ז עכ"ל וכבר כתבתי לשם דליתא לדבריו אלא נ"י ס"ל דב"ח ניקנית במסירה בר"ה ובחצר של שניהם וע"ש סעיף ז':
ה סָעִיף יג וטעמא שתקנו חכמים וכו'. ה"א בריש הזהב לרבי יוחנן וא"ת השתא דאין מעות קונות יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה וי"ל דכיון דכל זמן שלא א"ל המוכר ללוקח טול מעותיך הרי הן ברשותו ואם נאנסו לא יפסיד הלוקח דאפי' חזר בו המוכר ומקבל מי שפרע או חזר בו הלוקח מ"מ כל זמן שלא א"ל טול מעותיך חייב באונסין דהוה להו מעות הללו גבי מוכר הלוואה גביה כמו שנתבאר בסוף סימן זה סעיף י"ז י"ח וכתבו התוספות לשם (דף מ"ז) הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנו יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל: וכיון דתקנו חכמים וכו'. כן כתב הרי"ף והרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממכירה: (טו) וכיון שטעמא משום הכי הוא וכו'. הוא בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט):
ו סָעִיף טז וכן אם המוכר השכיר. כ"כ לשם הרא"ש שלמד דין זה מדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר הקודם: כתב ב"י בתחלת סימן זה ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמר גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ"ש בסימן ק"ן עכ"ל ויש להשיב על ראיה זו דדילמא כיון שתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג חכמים בתקנתם ולא דמי לגבי קרקע דכיון דליכא תקנה אלא שנהגו לכתוב שטר לפיכך יכול להתנות אי בעינא בכספא אקנה ומיהו נראה דהדין אמת ולאו מכח ראיית ב"י אלא כיון דתקנה זו לטובת הלוקח היא מצי אמר אי אפשי בתקנה זו שהיא לחובתי וכגון זו שומעין לו וכ"כ הרב בהגהות ש"ע: כתב בהגהות מרדכי דמציעא וז"ל כתב העיטור מסתברא דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיח ביה דליקה מעות קונות וה"ג בירושלמי מי שנתן לחבירו עשרה דינרין שקנה ממנו ק' מדות יין אם היה היין בביתו שרי דלית ביה משום רבית כיון שיש לו בבית וקנאן מיד ואם התנה עמו שיעמיד לו היין מגו כרמא אסור פי' דכיון דלא קנאן לאלתר שהרי אין לו עכשיו יין אלא עד שיעמיד לו היין מן הכרם א"כ כל מה שמוסיף לו במקח הוי אגר נטר ואסור מה בין בית לכרם פי' הלא הענבים שבכרם העומדים ליבצר חשובים כאילו כבר נעשה היין ומפרש בית אין מצוי נפול כרם מצוי לישרף א"ר יוסי זאת אומרת מי שנתן לחבירו עשרה דינר להעמיד לו ק' מדות יין כיון דשלח ידו בעשרה דינר חייב להעמיד לו המקח והא מעות אין קונות כאן לא גזרו ש"מ כל כה"ג ליכא למימר נשרפו חיטך בעלייה דמילתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מילתא דלא שכיחא עכ"ל עיטור פירוש רבי יוסי קאמר זאת אומרת דמי שנתן מעות על היין שהוא מונח במקום דלא שכיחא דליקה לא מצו לחזור בהן לא הלוקח ולא המוכר דבזו מעות קונות והב"י כתב על זה ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים עכ"ל ובספר ב"ה כתב ג"כ וז"ל ודברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנו חדא מינייהו נקטי עכ"ל ואין זה כדאי לדחות דברי הירושלמי המפורשים לחלוק בין דוכתא דשכיחא דליקה לדוכתא דלא שכיחא ותו דלישנא דתלמודא דידן נמי משמע הכי דלא בחנם נקט תלמודא נשרפו חיטך בעלייה דמשמע דוקא עלייה ותו דהעיטור פסק כך ומביאו הגהות מרדכי לפסק הלכה ואין ראיה ממה שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה דמעשים בכל יום שאחד מן הגאונים הוציא דין חדש מכח הירושלמי או מן התוספתא ולא נזכר הדין בשום פוסק או גאון ואין בנו כח לדחות הדין החדש כשיש לו ראיה ברורה כנדון דידן ומה שקשה כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ליתיה דבימיהם היו הבתים מאבנים והעלייה שעל גבה מעצים שלא יכביד וכמו שהוא ג"כ בזמנינו על הרוב וע"כ שכיחח דליקה טפי בעלייה מבבית לכן נראה דיש להורות כמו שפסק העיטור גם הרב הביאו בהגהות הש"ע ודלא כמ"ש ב"י:
ז סָעִיף יז אע"פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משם רבינו האי וכו'. בפרק הזהב בעובדא דשומשמי שנתן דמים ולא משך דא"ל שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתא לקמייה דרבא א"ל כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקלית ל"מ ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי וכתבו התוס' והא דאמר בהאומנין (דף פ') טול שלך והבא מעות ש"ש היינו משום דמעיקרא הוי ש"ש וכשא"ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל ונראה דאף לתירוץ שני של תוספות בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) בד"ה מאי איריא דפירשו דבנותן מעות ולא משך הוי שואל עלייהו וחייב אפילו באונסין מ"מ כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי דדוקא באומנים כיון דמעיקרא היה ש"ש משום דתפיס ליה אאגריה כדאמר התם א"כ כשא"ל טול שלך והבא מעות לא אתא אלא לאודועיה דלא תפיס ליה אאגריה כדפירש רש"י לשם אבל לא לסלק את עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עוד כיון דלא תפיס ליה אאגריה אבל בנתן מעות ולא משך אע"פ דהו"ל שואל עלייהו מ"מ כשא"ל שקול זוזך לגמרי אסתלק והכי משמע מתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק האומנין וה"ר ירוחם הביאה בקוצר בנ"ל ח"א וזה לשון הר"ן ע"ש התוספות דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אהך דרבא דאמר אפילו ש"ח נמי לא הוי אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידיו דמוכר נינהו ולא מיחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי א"ל שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו עכ"ל וכתב כן הר"ן ע"פ תירוץ ראשון של תוספות דהמוכר לא הוה עלייהו אלא ש"ח כשאר פקדון דאסור להשתמש בהן מיהו אף לתירוץ השני דמותר להשתמש בהן דהוי שואל עלייהו וחייב בכל האונסין אפ"ה כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי כדפירשתי ודלא כמו שהבין ב"י דבתירוץ בתרא דתוספות מסכימים לדעת הרי"ף והגאונים דאפילו א"ל שקול זוזך חייב באונסין דליתא אלא אף לתירוצא בתרא אי א"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוה וכרבא דלגמרי איסתלק ודוק זו היא דעת התוס' אבל האלפסי כתב דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דרבא בלישנא קמא אתו ובאו לומר דלא אמר רבא בהאי מילתא דנתן מעות ולא משך דאפילו ש"ח לא הוי ולא איתמר ביה בגמרא מאי דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון דהו"ל גביה כהלואה וכו' וכדכתב רבינו בשמו ומסקנת רבינו דמסתברא כהרמ"ה שדינו כמלוה גמורה וחייב בכל האונסין עד שיעשה השבה שמועלת במלוה וע"ל במ"ש בסוף סימן ק"כ דכל מה שכתב רבינו כאן ע"ש רב אלפסי ורבינו האי גאון ושהרמב"ם הוסיף דאפילו אי אפקינהו ויהיב זוזי אחריני ויש מחלקים וכו' כל זה היכא דהמעות הם בביתו של מוכר וא"ל ללוקח תא שקול זוזך וקא מסרב לילך אחריו לביתו אלא שיביאם אליו דבהכי מיירי הך עובדא דשומשמי דעליה דהך עובדא קאי הני רבוותא והתם דוקא קאמר רבינו דמסתברא כהרמ"ה דלא נפטר בזה המוכר אלא אם כן עביד השבה שמועלת במלוה דאין לחלק בין לוה למוכר להוציא מדעת רב אלפס והרמב"ם ויש מחלקין דמקילין טפי לגבי מוכר מלגבי לוה אבל כשהלוקח מסרב מלקבל המעות כלל פשיטא דאפילו בהלואה ממש פטור הלוה אפילו א"ל הנם צרורים ומונחים בביתי וכו' כדכתב רבינו בסימן ק"כ ע"ש הרמב"ן דבהא לא נחלקו על רמב"ן דכיון דמסרב מלקבלם לגמרי ונאבדו פטור הלוה ובזה לא יהיו דברי רבינו סותרים ממה שכתב כאן למה שכתב בסימן ק"כ ועיין עוד במה שכתבתי בזה בסימן ע"ד בס"ד:
א סָעִיף א ואין הנדון דומה לראיה דהתם אינו תקנת חכמים שלא יקנה כסף רק שהוא במקום שנוהגין לכתוב שטר ולכן אין קונה כסף אם לא שהתנה בה אבל במקום שהוא תקנת חכמים אימא לא פלוג חכמים בתקנתן:
ב סָעִיף ב ועיין במרדכי פרק הזהב ע"ד דעכו"ם קונה במשיכה וכן הוא בתוספות ועיין בזה בתשובת מיימוני דספר קנין סי' ה' ושם ג"כ אי מעות קונות במקום שאין דבר למשוך או להגביה וע"ש:
א סָעִיף א דבר תורה מעות כו' כר"י בב"מ דף מ"ז ופירש"י כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו אבל ר"ן כ' שם שאין למדין הדיוט מהקדש אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהיו קונות כיון שרוב הקניינים נעשים בכסף ע"כ ונראה לי מעות דוקא קונות ד"ת ולא משיכה ומסירה וכן מוכח בסימן קצ"ט ס"ג גבי אם מכרו היתומים פירות ומשכן הלוקח ונתייקרו אפ"ה יכולין לחזור משום דהעמידו דברוהם על דין תורה שמעות קונה ולא משיכה ע"ש: אחד בעלי חיים ואחד שאר מטלטלין פי' כיון שמעות קונות אין חילוק בין ב"ח למטלטלין משא"כ אילו הוינו אומרים כר"ל דמשיכה מפורש מהתורה ויליף לה מדכתיב או קנה מיד עמיתך שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה והיינו באופן היותר טוב דהיינו הגבהה במקום שהיא שייכא כדמסיק רבינו וכמ"ש שם ברש"י דף מ"ז: חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר פי' לענין אונס למיחש וכחשא ויוקרא וזולא: ואין א' מהם כו' פי' וגם אין א' מהן יכול לחזור והא דכתב ואין א' קמ"ל דל"ת המוכר דיש (או שימשוך) בידו המטלטלין והמעות ידו על העליונה יכול לחזור: הן שלו מן התורה ואם קידש כו' נ"ל דמש"ה כתב זה ללמדנו דאף לאחר התקנה אם קידש אשה מקודשת דקנין מעות מהתורה לא זז ממקומו לענין קידושין דאיסורא הוא ולחומרא: (ב) (ג)
ב סָעִיף ד וחכמים תקנו כו' טעם התקנה יתבאר סי"ג ומבואר בגמרא פרק הזהב דכשם שתקנו משיכה למוכרים כך תקנו ללוקחים שכל שלא משך גם הלוקח יכול לחזור בו: עד שיגביה כו' או שימשוך כו' נראה דמדר"ל למדו לתקן קניינים אלו דהא לר"ל עיקר הקנין הגבהה כמשמעות ל' מיד עמיתך וכמ"ש בסמוך ואח"כ משיכה: (ה)
ג סָעִיף ו וכיון שמשך כו' פי' כ"א וא' לפי דינו שנתבאר לעיל מקום הראוי לו לקנות: או שנמסר לו והא שלא הזכירו ברישא לפי שנכלל במאמר או שימשוך לפי' ר"י ורא"ש דס"ל דאין קונים במסירה כ"א ספינה וב"ח משום דמסירה דידהו הוה כמו משיכה כמ"ש בסמוך וכיון דלא בעי מסירה מיד ליד שייך לקרות לה שם משיכה: ואינו יכול לחזור בו וכתב ב"י והיינו בדלא עייל ונפיק אזוזי כדלעיל סימן ק"צ:
ד סָעִיף ז שאין אחד יכול להגביה כצ"ל ונמחק תיבת מהם וכן הוא ברמב"ם פ"ו דמכירה: ויראה כיון שהוא משוי כבד כו' ל' רבינו הוא זה וחולק על הרמב"ם וס"ל דאפילו פשתן א"צ להגביהו וטעם פלוגתתן עבד"ר: (ח) ואם מגביה כו' ול"ד לרוכב בר"ה הנזכר בסי' הקודם ס"ב דשאני הגבהה דעיקר הקנין הוא בהגבהה וכנ"ל אלא שלא הטריחוהו בכך ולהכי כי טרח ועבד הגבהה פשיטא דקניא: ספינה נקנית במשיכה או במסירה מבואר בגמרא דר"ל כל חד וחד כדינו משיכה כשהיא בסימטא או בחצר של שניהם ומסירה אם היא בר"ה או בחצר שאינה של שניהם: י"א דה"ה נמי כו' ר"ל שיחזיר סיפא לרישא: (ט) וכן בב"ח איכא מ"ד כו' פי' אבל אנן קי"ל דסגי בעקירת יד ורגל וכמש"ר ר"ס קצ"ד ואף על גב דטעמייהו דספינה ובהמה שווין כמו שמפרש מ"מ בהאי עדיף בהמה מספינה וכדאמרינן התם בפרק הספינה אליבא דשמואל דשאני בהמה כיון דעקרה יד ורגל אידך למיעקר קיימי אבל ספינה אי משך כולה אין לי לא לא ע"ש דף ע"ה: משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא פי' אפילו לא משכחת אלא כשהוא אוחז בחבל ומנענע בה כל שהוא הולכת מכוחו אפ"ה מותר וכמ"ש ר"י בסמוך סעיף י"ב אבל משיכת מטלטלין דצריכין משיכה ממש ומש"ה סגי בהו משיכה כל דהו כדמסיק ולא מהני משיכה כל דהו בספינה וק"ל:
ה סָעִיף יא כתב הר"ר יונה י"א דספינה אינה נקנית כו' כלומר מה שאמרו בגמרא דספינה במשיכה כשהיא בסימטא או בחצר של שניהם היינו דוקא אם הספינה עומדת על המים או רקק בכה"ג דרך הספינה למשוך אבל אם היה ביבשה ל"מ לה משיכה אפילו בסימטא דאין דרכו ביבשה במשיכה ולהכי אין מועיל לו קנין אלא בהגבהה שהוא מועיל אפילו בדבר שאין דרכו בכך וכמ"ש בסמוך ס"ז ועבד"ר: עד שיגביהנה פי' ואם א"א להגביהה צריך שיוליכנה לסימטא שיש בו מים וימשכנה שם וק"ל: כתב הרמב"ם ספינה שיש בה טורח כו' לשון הרמב"ם בפ"ג דמכירה מבואר יותר דז"ל שם כיון שא"א להגביהה ויש במשיכה טורח גדול כו' ופירש דבריו שבא לומר דהא דאמרי אביי ורבא מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינו של שניהם ומשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם לאו בחדא מחתא מחתינהו דמשיכה בסימטא קונה בכל המטלטלין ובכל דבר אבל מסירה דהוא קנין גרוע אינה אלא בספינה ומשום שיש טורח גדול במשיכתו וה"ה נמי שאר מטלטלין שהם גדולים וכבדים די להם במסירה בר"ה וא"ת הא משיכה דספינה היינו דוקא כשהיא ע"פ המים כמ"ש ר' יונה ובמשיכה ההיא ליכא טורח וכמ"ש בסמוך הרא"ש דכשמנענעים ביה מעט הולך מעצמו ע"פ המים וא"ת אכתי אמאי מהניא מסירה בר"ה ודוחק לומר דלא ס"ל לרמב"ם כר"י שא"כ הו"ל לרבינו למיכתב והרמב"ם כתב וי"ל דאע"פ שבסימטא קל משיכת הספינה כשהיא על המים אבל בר"ה דלא שייכא ביה משיכה אלו לא היה מהני מסירה היה צריך למשכה מן הר"ה אל הסימטא שיש בו מים וזה ודאי יש בו טורח גדול למשוך ספינה גדולה כ"כ רחוק ומש"ה תקנו מסירה וא"ת א"כ גם בסימטא כשאין שם מים תועיל לה מסירה ואמאי כתב הר"ר יונה לעיל עד שיגביהנה וי"ל כיון דשייכא משיכה בסימטא וכשיש שם מים יכול למשוך בקל לא פלוג ביה רבנן ולא רצו לתקן ביה כלל מסירה אלא יגביהנה או יגררנה למקום שיש מים וימשכנה שם ולפי מ"ש ר"ן בפ"ק דקידושין לק"מ דז"ל שם א"נ ה"ט דמסירה ל"ק בסימטא משום שכיון שיש רשות לכ"א להניח שם כליו מוכר שקדם והניח ספינתו שם זכה באותו מקום והוי ליה מסירה ברשות מוכר דודאי ל"מ שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו עכ"ל ור"ל משא"כ כשמשך דהרי משך אותו ממקום הראשון שהיה רשות מוכר אל מקום אחר שהוא רשותו עכ"ל ולפ"ז בסימטא לא אפשר למיקני במסירה כלל מה שאין כן בר"ה דאפשר למיקני ביה במסירה ואע"פ כן כל דליכא טורח גדול במשיכה לא תקנו במסירה שהוא קנין גרוע ודוק: לא קנה עד שימשכנה לגמרי מר"ה אל רשות אחר ועד"ר:
ו סָעִיף יב וכ"כ הרמ"ה ז"ל שכל המטלטלין כו' כלומר שגם הרמ"ה כ"כ דמ"ש בגמרא מסירה קונה בר"ה ל"ד על הספינה וב"ח המוזכרים שם אמרו (וכדעת הרא"ש ור"י) אלא ה"ה שאר מטלטלין והיינו כרמב"ם אלא שהרמב"ם שחילק בין דברים שישנו כבדים לשאינן כבדים היינו משום דמיירי במסירה שאינה מיד ליד ובכה"ג נראה דגם הרמ"ה מודה דיש חילוק בין כבד לשאינו כבד ואפשר דגם זה הוא בכלל מה שכתב ודוקא מידי דבר משיכה הוא ור"ל דברים שאין בהו טירחא יתירה אינו נקנה במסירה וברישא מיירי במוסר מיד ליד ומש"ה לא חילק ועד"ר ובדרי' לעיל סימן קצ"ז: אלא שחילק היכא כו' המשך לשון הרמ"ה כך הוא היכא דלא מסר מקנה כו' א"ל חזק וקני דאז הדין שיכול למשוך אפילו שלא בפניו והוא עשה כן ותפס בה א"נ תפס בה כו' ר"ל אי נמי שלא אמר ליה חזק וקני שאז הדין דבעי למשוך בפניו והוא עשה כן ותפיס בפניו אבל הוא לא מסר ליה מיד ליד כה"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא (ר"ל שאין טורח במשיכתו) ל"מ מסירה אבל אם הוא מקנה לו לידו אז בכל המטלטלין מהני מסירה ועל זה כ"ר אבל ר"י פירש דלא מיקני כו" ר"י ורא"ש ס"ל דמה שאמרו בגמרא מסירה ברשות הרבים קאי דוקא על ספינה המווכרת שם בשמעתתא ההיא וה"ה בבהמה דדומה לספינה אבל שאר מטלטלין אפילו יש בהן טירחא ל"מ לא משיכה ולא מסירה בר"ה אלא צריך למשכה מר"ה לרשותו אם ירצה לקנות והטעם דאין מסירה חשובה מעשה ואינה ראויה שיקנה בה כלל אלא שבספינה שהיא ע"פ המים ובר"ה התם איכא טעמא למסירה משום שיש לה דמיון ושייכות למשיכה דהא ממילא אזל לא מחמת תפיסתו זו ולהכי כשהוא בר"ה שאין בו דין משיכה תקנו מסירה דדמיא לה אבל בשאר מטלטלין מאי ענין ושייכות למסירה זו שתקנו: משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה במקום המועיל: ומש"ר דמסירה דידהו הוי כמו משיכה כו' עד הולכת מכחו על פני המים אע"ג דמשיכה כזו לא מהני בר"ה עד שימשכנו אפילו בספינה מר"ה לסימטא או לרשות שלו מ"מ כיון שיש טורח במשיכה כזו מר"ה לא' ממקומות הנ"ל לא הטריחוהו למשכה כולי האי ואמרו שדי לו במסירה כיון דשם משיכה עליה ודוקא שיש קפידא מהמוכר לקנות הספינה במשיכה או שגילה הלוקח דעתו שרוצה להקנותה במשיכה בעינן שימשכנו מר"ה לרשותו:
ז סָעִיף יג יאבד באונס דאלו בלא אונס בעי לשלומי גמרא פרק הזהב: כגון שתפול דליקה כו' פי' ויאמר נשרפו חטיך כו' וא"ת גם בקנין סודר הו"ל למיחש להכי י"ל דודאי כל שלא קבל המוכר מעות או החליפין טרח ומציל כדי שלא יצטרך לריב עמו אח"כ בדינא ודייני וק"ל: והעמידו חכמים באחריות המוכר כו' עד"ר:
ח סָעִיף יד לפיכך אם נאבד באונס ואפילו מי שפרע א"צ כו' ע"ל סי' רי"ד: (טו) אם היה ביתו של לוקח מושכר כו' גמ' בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) וכתב שם רש"י דלא שייך לומר שתקנה לו חצירו של הלוקח שהמוכר דר בו ללוקח בנתינת המעות דכיון שקבל הלוקח מהמוכר השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא משום דהלוקח יטרח להציל ביתו אבל אם אין הבית של לוקח לפעמים יסמוך הקונה על המוכר דלאו כ"ע גמירי וידעי דיכול המוכר לומר לו נשרפו חטיך כו':
ט סָעִיף יז שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע ומי יימר שיקבל וכל זמן שלא קיבל אין לזה לתבוע מעותיו ממנו: וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז ממכירה ועיין בסמ"ע מ"ש שם שדברי הש"ע וגם של ב"י וכ"מ מ"ש בפירוש דברי הרמב"ם הן תמוהין ודקדק ב"י מל' דאי א"ל מוכר תא שקול זוזך ולא רצה ובא לב"ד וקיבל עליו מי שפרע אכתי מיחייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע:
י סָעִיף יח והרמ"ה כתב אפילו שקיבל כו' עד שיעשה השבה המועלת במלוה עיין מ"ש לעיל בסי' ק"ך בדרישה מזה: וכתב הרמב"ם שאם חזר בו הלוקח כו' פ"ו ממכירה וכתב המ"מ הטעם דכיון שא"ל טול מעותיך אפילו את"ל שהמוכר רוצה שיקבל הלוקח מי שפרע אח"כ מ"מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינה אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו עכ"ל וב"י כתב דיש מקום לחלוק דכיון שהוא רוצה שיקבל עליו מי שפרע י"ל מפני כך אין הלוקח רוצה לקחתם עד שימחול לו הוא המי שפרע ואם לא ירצה למחלו יקיים המקח וא"כ דין הוא שיהיה מוכר חייב באחריות שהרי ברשותו הם עד שיטלם הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע עכ"ל:
א סָעִיף ז שאפילו משוי גדול כו' ויראה כיון שהוא משוי גדול כו' בפ' הספינה דף פ"ו ל"ש אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הב"ע בשליפי רברבי א"ה אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו ל"ק עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי שאני פשתן שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משאות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכן בכך ע"כ משמע הא אילו עבד משוי גדול ודאי די לו במשיכה והוא דעת רבינו וכתב ב"י שנ"ל שהרמב"ם מפרש שאני פשתן שאפשר לשמטו מעט מעט ולהגביהו ומש"ה אפילו היא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה:
ב סָעִיף יא דספינה אינה נקנית במשיכה כו' כגון שמונחת במים כו' משמע אבל במסירה בר"ה נקנה אפילו עומדת ביבשה דהא א"צ אלא שיתפוס בה תפיסה בעלמא אבל מל' רשב"ם דפרק הספינה דף ע"ו משמע דאפילו מסירה ל"ק בספינה אלא כשהיא ע"פ המים שכתב ז"ל הא דאמר ר' ספינה במסירה היינו בר"ה כגון רקק שבר"ה כו' ע"כ וכתב נ"י שם ז"ל מדפירש ר"ש ספינה במסירה כגון רקק מים משמע שאינו קונה אותה במסירה אלא כדרך משיכתה שהיא מונחת על המים או ברקק המים וכ"כ אחרים דבמשיכה אינה נקנה אלא בכה"ג כו' וכן משמע ממ"ש רבינו בסמוך בשם ר"י ורא"ש דטעמא דמסירה קני בספינה משום שע"י נענוע כ"ש הולכת מכחו כו' ומטעם משיכה משמע להדיא דמסירה ל"ק כ"א כשהיא ע"פ המים וממה שסתם הרמב"ם ולא הזכיר שצריכה להיות ע"פ המים אין ראיה שכן דרכו למשוך אחר ל' הגמרא ובגמרא גם כן לא הזכירו ספינה שע"פ המים אלא סתם ספינה ודוק: אמר ליה המוכר כו' ל"ק עד שימשכנה כולה ל' כולה שכ' צ"ע דאם פירש שצריך למשכה כולה דהיינו מסיפא לרישא ק' הרי לא די בזה שהרי צריך למשכה מר"ה למקום הראוי למשיכה דהא בר"ה עסקינן כמ"ש בפרישה ואי ר"ל אחר שמשכה לרשותו צריך למשכה שם כולה מסיפא לרישא ז"א שהרי הרמב"ם כתב בפ"ד דמכירה דדבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה ומשכהו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה והביאו ב"י בסימן זה וצ"ל מ"ש עד שימשכנה כולה ר"ל שימשכנה כולה ויוציאנה לגמרי מרשות הרבים שהוא מקום שאין משיכה קונה למקום שמועיל משיכה וכן מוכח לשון הרמב"ם פ"ג דמכירה שכתב וז"ל עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו עכ"ל הרי לך דבתחילה כתב עד שימשכנה כולה ר"ל מסיפא לרישא ואח"כ כ' שימשכנה עוד משם אל מקומו ורשותו ורבינו קיצר בהעתקה וכלל שניהם בתיבת כולה:
ג סָעִיף יב וכן כ' הרמ"ה כו' עיין בב"י מ"ש על האי וכ"כ דר"ל דהאי וכן אינו מדוייק ואינו מוכרח שהרי אפשר שהרמב"ם מיירי בשלא מסר לו מיד ליד (וכן משמע מדכתב סתם מסירה) ולהכי חילק בין מטלטלין כבדים לשאינם כבדים אבל במסירה מיד ליד מודה דקנה בכל המטלטלין והיינו ממש כדעת הרמ"ה שגם הרמ"ה מודה דבספינה וכלים כבדים אפילו לא מסר מיד ליד מהני שהרי כתב כשלא מסר לו מיד ליד דכה"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה ר"ל דבר משיכה דהיינו מטלטלין קלים הא במטלטלין כבדים מודה שמועיל בהן מסירה וק"ל: אבל ר"י פי' כו' ובעלי חיים כו' כתב ב"י היינו למ"ד דבהמה נקנית במסירה אבל לדידן אינה נקנית במסירה וכמ"ש בר"ס קצ"ו עכ"ל וע"ש בדרישה שהוכחתי שגם דעת הרא"ש ור"י כדעת רבינו שמסירה קני נמי בבהמה וכן הלכה:
ד סָעִיף יג לא יטרח מוכר להצילו ז"ל התוספות בב"מ דף מ"ו וא"ת א"כ איך קונה אותו בקנין סודר ובשכירות שמא יאמר נשרפו חטין בעלייתו וי"ל כיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות עכ"ל (א"ה מתיבת וסעיף עד תיבת לך לא שייך כאן)(סעיף וה כתבתי בסימן קצ"ט ע"ש ומשיכה ולא חשש שמא יאמר לך): לכך תקנו והעמידוהו כו' ז"ל תוס' ס"פ חלון דפ"א שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה וא"ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוה דאורייתא היה להם לתקן דניבעי כסף ומשיכה ותי' ר"י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב"ן תירץ דאם המשיכה לבדה לא תקנה א"כ יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה וא"ת א"כ כשנתן הלוקח המעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיון דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב"ן היינו יכולין לומר דלא חייש להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דא"כ לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו כסף אחר שימשוך הפירות כיון דמשיכה לחודיה לא היתה קונה וי"ל דמעות נוח לשמרן ואין טורח בהצלתן כמו פירות דיש טורח בהצלתן ועי"ל דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוה עלייהו שומר חנם הא אמרינן פרק המפקיד דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כו' ע"ש ובפ"ק דקידושין לא כתבו אלא האי תירוצא בתרא וכל זה כתבו לשיטת דסברי דאסור לו להשתמש במעות אבל לפי אותן דס"ל דמותר להשתמש במעות הרי נתחייב המוכר וכמש"ר לקמן סימן זה ופשיטא דלא שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה וכ"כ התוס' בהדיא בב"מ דף מ"ג ד"ה מאי איריא כו' ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.