א הלכות קנין בהמה בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה ואין צריך להגביהה ומה היא משיכתה אפילו לא תפש בה:
ב אלא קורא לה והיא באה או שהכישה במקל או שהנהיגה בקול משעקרה יד ורגל קנאה:
ג ואין צריך שתהלך מלוא קומתה:
ד כתב הרמ"ה שגמל וחמור שניהם נקנין בין במשיכה בין בהנהגה אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא גמל במשיכה וחמור בהנהגה אבל גמל בהנהגה וחמור במשיכה איכא חד מינייהו דלא קני ולא ידעינן הי מינייהו קני והי לא קני הילכך במכר ובמתנה לא קני חד מינייהו דאוקי ממונא בחזקת מריה ובמציאה והפקר קנו שניהם:
ה וברכיבה שרוכב עליה אינו קונה אלא אם כן מנהיגה ברגליו:
ו וב' שרוכבין עליה ומנהיגין ברגליהם קונין שניהם זה כזה ולא אמרינן שהראשון עיקר והשני טפל לו וכן אם אחד רוכב ומנהיג ברגליו והשני מנהיג לבד קנו שניהם והרמב"ם כתב שברכיבה לחוד קונה וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ואם א' רוכב על החמור והשני תופס במוסירה הרוכב קנה החמור ובית פגיה ותופס במוסירה קונה מה שתפס ממנה בידו והשאר לא קנו לא זה ולא זה ואם יבוא אחר ויחזיק בו קנה:
ז ומסירה גם כן קונה בבהמה ומה היא מסירתה י"א שצריך המוכר למסרה מידו ליד הלוקח וי"א שא"צ למסרה מידו לידו רק שיאחז בה ברגלה או במשאוי או באוכף שעליה במצות המוכר אפי' שלא בפניו אם א"ל לך חזק וקני ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
ח מסירה אינה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינו של שניהם אבל לא בסימטא ובחצר של שניהם ולא ברשות המוכר ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם אלא בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכ"מ:
ט והא דמסירה קונה דוקא שאמר לו קני סתם או חזק וקני אבל אם א"ל לך משוך וקני הוי קפידא ואינו קונה עד שימשכנה ואפילו אם עומדת בר"ה צריך שימשכנה למקום הראוי למשיכה ואם עומדת ברשות המוכר ישכור את מקומה וכתב הרמ"ה דוקא היכא דשני לגריעותא כנון דבר שקניינו במשיכה ומסירה ואמר ליה משוך וקני או שני ממשיכה למסירה אבל אי שני לקנין חשוב כגון להגבהה קנה אבל ודאי אי א"ל לא תקנה אלא במשיכה לא קנה בקנין אחר אפילו אי עביד הגבהה דעדיף מיניה כיון דגלי דעתיה דלא בעי דליקניה אלא במשיכה:
י והוא הדין נמי בשוכר מקומה אינו קונה א"נ קיימא ברשות לוקח ולא קבל עליה מוכר דזבין ליה סתמא אלא א"ל משוך וקני גלי דעתיה דלא ניחא ליה דנקני ליה רשות לוקח ע"כ ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא כגון שא"ל משוך וקני והגביהה או שא"ל קני במסירה ומשכה לא קנה וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל:
יא משך שלא בפני המוכר לא קנה עד שיאמר לו משוך וקני ואם מסר לו משכוכית והיא בהמה המהלכת בראש העדר והכל הולכין אחריה אצ"ל לו משוך וקני דכמאן דא"ל דמי וקונה אפי' שלא בפניו:
יב המוכר או נותן בהמה לחבירו ואמר לו קנה כדרך שבני אדם קונין אם משכה או הנהיגה או הגביהה בכל מקום קנאה ואם רכב עליה בשדה או אפילו בעיר בסימטא קנאה ואם רכב עליה ברשות הרבים אם הוא אדם חשוב קנאה שכן דרכו לרכוב בעיר וכן אם אדם מזולזל הוא שאינו מתבייש לרכוב בעיר קנה ופי' הרמב"ם כגון המטפלין בגידול הבהמות והעבדים אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב אדם מזולזל קנה ובינוני לא קנה לפי זה דוקא בינוני לא קנה אבל כל שאינו בינוני אפילו אינו עבד קנה דבכלל מזולזל הוא ואשה קונה בכ"מ שכן דרכה לרכוב ובמציאה והפקר בכל ענין קנה:
יג וכתב הרמב"ם האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה ומשך או החזיק לא קנה שתקנה משמע להבא ועדיין לא הקנה לו כלום אלא צריך המוכר או הנותן לומר משוך וקני או חזק וקני דמשמע שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק:
יד וגדולה מזו פירש רש"י שאפילו אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו קנה והראב"ד השיג עליו ג"כ וכתב במשוך ותקנה שקנה:
טו האומר לחבירו משוך בהמה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לא קנאה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו שעומדת לסוף שלשים יום באגם שאינה ברשותו קנאה:
א סָעִיף א בהמה בין דקה בין גסה וכו' בפרק קמא דקידושין (כה:) תנן בהמה גסה נקנית במסירה ובהמה דקה בהגבהה דברי ר"מ ור"א וחכ"א בהמה דקה נקנית במסירה ובגמרא דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ורב נמי במסירה אמר הדר ביה מההיא הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכ"א זה וזה נקנית במשיכה ר"ש אומר זה וזה בהגבהה ופירש"י נקנית במסירה. אבל במשיכה לא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו וכן פי' ר"ת וריב"א והתוס' הקשו על פי' רש"י ופירשו הם בשם ר"י בהמה גסה נקנית במסירה היינו אפי' במסירה וכ"ש במשיכה דעדיפא ובריש הספינה (בבא בתרא עו.) כתבו התוס' ג"כ מחלוקת זה והרא"ש בפ"ק דקידושין ובהספינה פסק כדברי ר"י וכן דעת הר"ן וכן דעת רבי' ירוחם בנמ"י ח"ב וא"כ לדידן דקיי"ל כרב דס"ל כחכמים דאמרי זו וזו במשיכה דוקא במשיכה ולא במסירה וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הברייתא דמיתניא גבי עבד כנעני כיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה שכתב שנקנית במשיכה ולא הזכיר דין המסירה ובפ"ג כתב הספינה הואיל וא"א להגביהה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה וכדברי ר"י וכ"כ סמ"ג וכתב הרמב"ן בריש הספינה שכן דעת הרי"ף ור"י הלוי דמשיכה עדיפא ממסירה וכן הסכים הוא ז"ל וכתב שכן דעת רבינו האי ז"ל וכן כתב הג"מ בפ"ג מה"מ בשם ה"ר יונה ז"ל דאע"ג דמהניא מסירה בספינה לר"ה בבהמה לא מהניא ע"כ ואע"פ שאיפשר לפרש דה"ק בבהמה לא מהניא למ"ד דמסירה לא קניא ומיהו איהו ס"ל כמ"ד דמסירה קניא בבהמה מ"מ סוגיא דלישנא משמע דהילכתא בעא לאגמורי דאין בהמה נקנית במסירה ובפרק ד' כתבו ואין דבר שנקנה במסירה אלא ספינה בר"ה וברשות שאינה של שניהם ובפ"ב כתבו דדעת הרמב"ם לפסוק כרבנן דברייתא וכ"פ האלפס וס"ה ולי אבי"ה נראה דהלכה כרבנן דפרק קמא דקידושין דאמרו בהמה דקה במשיכה אבל גסה במסירה וי"א כ"ש במשיכה עכ"ל ורבינו המחבר כתב בפרק ג' דמשיכה טובה ממסירה עכ"ל וכ"פ רבינו ירוחם בנ"י ח"ד והתימה על רבינו שכתב לקמן בסימן זה דמסירה קונה בבהמה וליתיה לדעת הפוסקים ולא לדעת המפרשים זולתי לדעת רש"י ור"ת והוא ז"ל כתב סתם ומסירה ג"כ קונה בבהמה כאילו אין חולק עליו ולא עוד אלא שכתב ולזה הסכים א"א והוא לא הסכים בכך מעולם ומקום הטעות בזה אבאר שם בס"ד : מה היא משיכתה וכו' ברייתא בפ"ק דקידושין (כב:) גמרא עבד כנעני נקנה בכסף ובהספינה (עה:) גמרא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה ורבי אסי ואמרי לה רבי אחא אומר עד שתהלך מלוא קומתה ומשמע בגמרא דאף על פי שגוף הבהמה לא זזה ממקומה כיון שעקרה יד ורגל קנה ופסקו הרי"ף והרא"ש כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהל' מכירה וכתב הרא"ש בריש הספינה וה"ה אם הנהיגה בקול מידי דהוה אקורא לה והיא באה אלא אורחא דמילתא נקט:
ב סָעִיף ד כתב הרמ"ה שגמל וחמור וכו' בפרק קמא דמציעא (ב.) תנן היו שנים רוכבים על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובגמרא (ח:) אמר רב יהודה שמעת מיניה דשמואל תרתי רוכב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו ואסיקנא לשמואל דרכוב לחודיה לא קני וכל שכן היכא דאיכא חד דמנהיג והוא רוכב ואינו מנהיג ובתר הכי בעינן למיפשט דרכוב לא קני מדתניא שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג במדה זאת קנו רבי יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור קתני מיהת או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג מושך ומנהיג אין אבל רכוב לא ה"ה דאפילו רכוב והא דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור קמ"ל דאפי' איפכא נמי קני אם כן ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכין ומנהיגים בין בגמל בין בחמור איכא חד צד דלא קני איכא דאמרי משיכה בחמור וא"ד הנהגה בגמל ודעת הרמ"ה לומר דכיון דלא איתמר דאיכא חד צד דלא קני אלא למ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני לא איצטרכינן למימר הכי וניחא לן דלא ערבינהו לאשמועינן מלישנא יתירא דרכוב לא קני וכמו שכתבו התוס' ואנן קיימא לן כמ"ד רכוב לא קני ממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קנו בין בגמל בין בחמור אי נמי דסבר הרמ"ה דנקטינן מתניתין כפשטא דמנהיג קנה ולא מפליג בין גמל לחמור וכן קניא משיכה בתרווייהו כדאמרינן בפ"ק דקידושין דבהמה נקנית במשיכה ולא מפלגינן בין גמל לחמור וזה נראה שהוא דעת הרי"ף שהשמיט כל דברי הגמרא ולא כתב אלא המשנה כצורתה והרא"ש כתב דאף על גב דסוגיא דתלמודא אליבא דמ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני קניא משיכה והנהגה בין בגמל בין בחמור מ"מ סברת התלמוד אמת דאין בהמה נקנית אלא כמו שרגילין בהנהגתה הילכך אי במכר או במתנה לא קני חד מינייהו כיון דמספקא לן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא (ובמציעא) [ובמציאה] והפקר קנו שניהם דהזוכה הוא המוחזק ואין להוציא ממנו בספק והרמב"ם בפרק ב' מהלכות מכירה כתב דבהמה נקנית במשיכה ולא כתב שום חילוק בין גמל לחמור ולא הזכיר שנקנית בהנהגה אך בפרק ט"ז מהלכות גזילה ואבידה כ' שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם בד"א בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג וכתב ה"ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שנים מנהיגים קנו שניהם אבל אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג ופסק כלישנא בתרא דגמרא דאמרינן איכא דאמרי הנהגה בגמל לא קני ופי' במקום משיכה עכ"ל הכוונה לומר שהרמב"ם מפרש דכי אמרינן ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין היו שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו דנהי דאם שניהם משכו בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור חנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני א"ד מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפילו אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם וא"ד הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפילו אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא ויש לתמוה למה לא כתב בפ"ב מהלכות מכירה שבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שהוא מחלק לומר דהנהגה קניא במציאה והפקר ולא במכר דמנא ליה הא ושמא יש לומר שסמך על מה שכתב בפי"ז מהל' גזילה: (ב"ה) ויותר נראה לומר שמ"ש בפרק שני או שהכישה ורצתה בפניו היינו הנהיגה: ושמע מינה דמשיכה והנהגה קניא להרמב"ם בין במכר בין במתנה בין במציאה ל"ש בגמל ול"ש בחמור זולתי שבא' משך וא' הנהיג הגמל דאז מושך קנה מנהיג לא קנה ודעת הראב"ד בפ' הנזכר דהנהגה בגמל ומשיכה בחמור ספיקא. ולענין הלכה נראה דכיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן:
ג סָעִיף ה וברכיבה שרוכב עליה וכו' שם במשנה שנים שהיו רוכבין ע"ג בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע וכו' כתב הרא"ש משנה שאינה צריכה היא ומוקי לה בגמ' דאתא לאשמועינן דרכוב קני וחזינן בגמ' דשמואל סבר דרכוב לא קני ומוקי רכוב דמתני' במנהיג ברגליו ולא אשכחן מאן דפליג עליה וכל מאי דפריך ליה שני ליה ומסתברא דהלכה כוותיה ורכוב ומנהיג ברגליו לא איצטריך מתני' לאשמועינן דקני דהיינו מנהיג גמור ועוד דעדיף טפי דתפיס בה אלא איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבים ע"ג בהמה אחת קנו שניהם דלא תימא קמא עדיף שהוא עיקר והשני הוא טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחר אדוניהם קמ"ל וגם דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם עכ"ל אבל הרי"ף כתב המשנה סתם והשמיט כל הך שקלא וטריא וכתב הר"ן דמשמע דס"ל דרכוב לחודיה קני ורכוב במקום מנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ' י"ז מהלכות גזילה עכ"ל ומ"ש בפ' י"ז מהלכות גזילה זה לשונו היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה וכו' ומדנקט רוכב סתם משמע אפילו אינו מנהיג וכתב דקנה הבהמה ובפ"ב מהל' מכירה כתב כן בהדיא כיצד קונין את הבהמה במשיכה ואצ"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו וגם ה"ה כתב בפרק י"ז מהלכות גזילה דהרמב"ם כהרי"ף סבירא ליה דרכוב קני אפילו אינו מנהיג ברגליו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ"ב מה"מ היינו ע"י שהנהיגה ברגליו ומ"ש בפי"ז מהלכות גזילה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מה שכתב בפרק שני מהלכות מכירה מ"מ כיון שהר"ן וה"ה הסכימו בכך לדעת רמב"ם הכי נקטינן לדעתו ומ"מ נראה לי שאפילו לדעת הרמב"ם רכב עליה לא קנה עד שתלך כמו שכתב בפ"ב מהלכות מכירה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה אלא אפי' שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצתה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כל שכן ברכב עליה כן נראה לי ורבי' ירוחם בנתיב י' חלק ד' כתב כדברי הרא"ש דברכיבה לחודה לא קנה וז"ל ורכוב לחודיה לא קנה אלא אם כן מנהיג ברגליו או שניהם רכובים במציאה או בהפקר אבל אם בא אחר והנהיגה הרי היא שלו מאחר שלא היו מנהיגים ברגליהם עכ"ל ונראה לי שסובר דשנים רוכבים אע"פ שלא היו מנהיגים חולקים בשוה ולא אמרינן קמא עדיף מיהו אם בא אחר והנהיג אבדו אלו את זכותם. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וכתב עוד רבינו ירוחם שם ובאשה בלא הנהגה ברגליה קנה ברכיבה לחודה שכן דרך אשה לרכוב בלא הנהגה וקנה בין במכר בין במתנה בין במציאה והפקר עכ"ל. ואיפשר שלמד כן מדאמרינן בגמרא גבי רכוב בעיר ואי איתתא היא קניא ואין עניינה לכאן דהא אוקימנא רכוב בשדה דקנה במנהיג ברגליו ואם כן כי קנתה אשה בעיר היינו דומיא דקניא בשדה שהוא במנהיג ברגליו ועוד דלפי דעתו הוה ליה למימר נמי דאדם חשוב ואינש זילא אי נמי בר"ה קני ברכיבה לחודה דהא אשה והנך בחדא מחתא מחתינהו תלמודא כמו שכתבתי לקמן בסימן זה:
ד סָעִיף ו אם היה אחד רוכב על החמור וכו' ג"ז שם (ט:) ת"ש אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה שמע מינה רכוב קני ה"נ במנהיג ברגליו אי הכי ניקני נמי רכוב במוסירה אימא זה קנה חמור וחצי מוסירה וכו' ואסיקנא אמר רב אשי זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנו לא זה ולא זה ופרש"י בית פגיה. מה שבראש החמור וכחמור דמי ולכאורה משמע דלא הוצרכו ליישב הברייתא בענין זה אלא למאן דאמר רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני נקטינן ברייתא כפשטה וכדמשמע מדקאמר א"ה וכמו שכתבו התוס' והשתא לפוסקי' דס"ל דרכוב קני ניחא שפסקו כדאוקי רב אשי לברייתא אבל להרא"ש שפוסק דרכוב לא קני קשה דהו"ל למיפסק כסתם ברייתא דזה קנה חמור וזה קנה מוסירה ונראה לי שאינו גורס אי הכי נקני נמי רכוב אלא ה"ג נקני נמי רכוב במוסירה ומקשי בין אי אמרינן דרכוב לחודיה קני ובין אי אמרינן דלא קני אלא במנהיג ברגליו דלכולי עלמא קשה דליקני נמי רכוב במוסירה: (ב"ה) ולכאורה משמע דהאי ברייתא לענין זוכה מהפקר מיתניא וא"כ לא הו"ל לרבינו לכתבה כאן וצ"ל שרבינו סבר דה"ה לענין מקח וממכר:
ה סָעִיף ז ומסירה גם כן קונה בבהמה וכו' כבר כתבתי בראש סימן זה דהא ליתא אלא לדעת רש"י ור"ת דאילו לשאר מפרשים ופוסקים לא קניא ומה שהטעה לרבינו לסבור דלהרא"ש מסירה קניא בבהמה הוא מדגרסינן בריש הספינה (בבא בתרא דף עה:) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך כולה לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' כתב הרא"ש לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה פירש הריב"ם דלא מיקרי מסירה אלא כשמוסר המוכר החפץ מידו ליד הלוקח והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דמציעא מוסירה מחבירו קנה מהו לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וקאמר התם מוסירה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לו דליקני אלמא משמע דבעינן מסירה מיד ליד ולא נהירא דאחזה בטלפה משמע דאחזה מעצמה ועוד דאמרינן לקמן בשמעתין גבי מסירה כל היכא דא"ל לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני ואי בעינן מסירה מיד ליד לא הוה ליה למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני וכן פרש"י אחזה בטלפה. במצות המוכר וההיא דמציעא ה"פ מוסירה מחבירו קנה כשא"ל לך חזק וקני דקנה באחיזה בעלמא והיינו כמוסר דבר לחבירו שמוסר לו לאחזו במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר ליה דליקנייה פי' מי אמר לו לך חזק וקני שיקנה באחיזה בעלמא ואחר זה כתב לכאורה משמע דמסירה דאותיות כמסירה דספינה מיהו א"א לומר כן דלא מישתמיט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלין אלא בספינה וב"ח משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דכשאוחז הספינה וכו' הילכך אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח אבל שאר מטלטלין לא מיקני במסירה עכ"ל. ואני אומר שאין מכל זה ראיה לומר דס"ל להרא"ש דמסירה קניא בבהמה אלא משום דמסירה קניא בספינה כתב מאי דאיתמר על ההוא דכיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' ללמוד בספינה דקניא מסירה אי בעינן שימסור מיד ליד או לא ומ"ש אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח היינו למ"ד בהמה גסה נקנית במסירה אבל לדידן דקיי"ל כי ההוא תנא דאמר זו וזו במשיכה משיכה דוקא ולא מסירה וכמו שכתב הרא"ש בעצמו שם בפרק הספינה ואל תשיבני מדאמרינן בפ"ק דמציעא א"ר חלבו אמר רב הונא מוסירה מחבירו קני במציאה ובנכסי הגר לא קני מאי מוסירה אמר רבא אידי אסברא לי כאדם המוסר דבר לחבירו בשלמא מחבירו קני דקא מסר ליה חבריה אלא במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני ויש לומר דהנך אמוראי ס"ל כדתנן במתניתין בהמה גסה נקנית במסירה ומיהו אנן לא קיי"ל אלא כדדריש רב בהמה גסה נקנית במשיכה ואע"ג דרבא אמר אידי אסברא לי אפשר דלפרושי טעמיה דרבי חלבו ורב הונא אתא וליה לא ס"ל דנקנית אלא במשיכה אי נמי הנך אמוראי אכתי לא שמיע להו מאי דדרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה וכי שמעוה קבעו הלכה כן כדמשמע דעבד שמואל דכי אמרו ליה הוא דאמר כי האי תנא שתק ולא אהדר להו מידי משמע שהודה לדבריהם ואף על פי שסמ"ג כתב בסימן ע"ד בהמת מציאה שקדם אחד ואחזה במוסירה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו והילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה ללמד על מציאה ונכסי הגר דלא קנה מוסירה אפילו למ"ד בהמה נקנית במוסירה הוא שכתבה ולא ללמד על נכסי חבירו ותדע שבסימן פ"ב בדיני הקנין לא הזכיר שבהמה גסה נקנית במסירה: ומה היא מסירתה י"א שצריך המוכר למסרה וכו' כבר נתבאר בסמוך שדעת ריב"ם דמסירה בעינן שימסור מיד ליד וכן דעת ר"ת בריש הספינה ור"י חלוק עליו והרא"ש פסק שם כר"י וכתב ה"ה בפ"ג מהלכות מכירה שדעת הרשב"א כדעת הרא"ש וכ"כ נ"י וכן דעת הרמב"ן בריש הספינה דמסירה קנה אע"ג דלא מסר ליה מיד ליד הואיל וא"ל לך חזק וקני והביא ראיות לדבר וכתב אח"כ ולא עוד אלא בין במסירה בין במשיכה כל בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני נמצאת משיכה עדיפא שיש בכללה מסירה אבל לר"ת דס"ל דמסירה עדיפא ממשיכה לא קניא מסירה אלא בפניו ובעינן שימסור מיד ליד וכמו שכתבו התוספות בשמו בריש הספינה וכתבו ג"כ שם דלא ידע ר"י מנ"ל דבעינן בפניו ומדברי הרא"ש שם משמע דס"ל דמסירה דוקא בפניו שכתב והא דמשיכה מועלת אפילו שלא בפניו ומסירה דוקא בפניו לאו משום דמשיכה עדיפא אלא משום דלשון מסירה הכי משמע עכ"ל ואיפשר דלרווחא דמילתא קאמר כלומר אפילו אם נודה לדבריו דמסירה דוקא בפניו אבל אה"נ דלא ידע הרא"ש מנ"ל דבעינן בפניו וכן נראה שהבין רבינו דברי הרא"ש שלא כתב דבמסירה בעינן בפניו. ואע"ג דבהמה אינה נקנית במסירה כלל כמו שכתבתי בסמוך כתבתי כל אלו הסברות משום דנפקא לן לענין הספינה שדינה במסירה כמ"ש בסימן קצ"ח בס"ד:
ו סָעִיף ח מסירה אינה קונה אלא בר"ה וכו' בריש הספינה (בבא בתרא עו:) אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכל מקום ופר"ש בסימטא. שהוא מקום מיוחד לעומדים שם באותה שעה וכחצר של שניהם דמי וכיון דאיפשר במשיכה לא מהניא ביה מסירה כלום דעיקר מסירה אורחא בר"ה ומשיכה אורחא ברשות שיש לו חלק בו אבל הגבהה קונה בכל מקום אפילו ברשות המיוחד למוכר לבדו אבל ר"ת פירש דמסירה קונה בר"ה וכ"ש בסימטא ודעת הרא"ש כדעת רשב"ם וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה וכן רבינו ירוחם בנ"י ח"ה וכתב ה"ה מיהו כתב הרשב"א התם ריש הספינה גבי מסירה שקונה בחצר שאינה של שניהם דדוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת הבעלים הא מדעת הבעלים לא קנה דאילו פקדון היא ביד בעל החצר הרי שנינו ברשות המופקדין אצלו לא קנה אלא דוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם הרי הוא להם כר"ה אלו דבריו ז"ל והר"ן בפ"ק דקידושין גמרא בהמה גסה נקנית במסירה כתב כדעת רשב"ם וכתב שכן דעת הרי"ף והר"י ן' מיגא"ש וסימטא פירש"י כגון מבואות קטנים הסמוכין לר"ה:
ז סָעִיף ט והא דמסירה קונה וכו' ג"ז שם ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואסיקנא דאי א"ל לך חזק וקני כ"ע לא פליגי דנקנית במסירה כי פליגי בדא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ופר"ש רבנן סברי קפידא. לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו: מראה מקום. אי בעית אפילו למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתיה לך ואוקימנא בגמרא מאי עד שימשכנה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא דמשיכה בר"ה לא קניא ואם ברשות הבעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומו ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כרבנן שהרי פסקו כשמואל דאמר עד שימשוך כולה אלמא משיכה קניא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' מכירה: וכתב הרמ"ה דוקא היכא דשני לגריעותא וכו' דעת הרמ"ה דמסירה ומשיכה שוות הן דהא במקום שקונה מסירה כגון ר"ה וחצר שאינה של שניהם לא קניא משיכה ובמקום שקונה משיכה כגון בסימטא וחצר של שניהם לא קניא מסירה הילכך כי א"ל משוך וקני אין לו לשנות למסירה שהיא שוה לה במעלה והשתא דאמר ליה משוך וקני עלייה למשיכה והו"ל מסירה גרועה ולפיכך לא קנה אבל אם הגביה כיון דקנין חשוב הוא דהא קונה בכל מקום הכא נמי קנה:
ח סָעִיף י ומ"ש רבינו ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא וכו' וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש. כתב נ"י בריש פרק הספינה הא דספינה במשיכה וכן בבהמה לא דמי אהדדי דאילו ספינה דוקא בסימטא או בחצר של שניהם אבל בר"ה מקניא שפיר במסירה אבל בהמה אינה נקנית אפילו בר"ה אלא במשיכה וכגון שימשכנה מר"ה לרשותו. וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין על מתניתין דבהמה גסה נקנית במסירה והוי יודע [%א] דכל היכא דבעינן משיכה אי א"ל קני במסירה או שאמר ליה לקנות במשיכה בר"ה לא קנה דאע"ג דאמרינן גבי כסף במקום שכותבין שטר אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד קנה התם הוא דמדינא כסף לחודיה קני אלא דבמקום שכותבין שטר לא סמכה דעתיה עד דאיכא שטר הילכך אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד כיון דסמכה דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי אמר ליה קני מאי הוי אי אמר קני במסירה בלחוד מי קני עכ"ל:
ט סָעִיף יא משך שלא בפני המוכר וכו' פ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא נב.) גמ' בור של שני שותפין וכו' אמר ריש לקיש משום רבי ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה ה"ד אי במשיכה ליקני במשיכה אי במסירה ליקני במסירה לעולם במשיכה ובעי למימר ליה לך משוך וקני וכיון דמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי מאי משכוכית הכא תרגימו קרקשתא ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא. ופרש"י קרקשתא. זוג שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו: עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם. ורבינו תפס כר' יעקב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה ורבינו ירוחם בנ"י ח"ג כ' כדברי שניהם דעתו לומר שאין מחלוקת ביניהם אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה א"נ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומ"ש שאם משך בפני המוכר אינו צ"ל לו ולא למסור לו כלום כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שהוא דומיא דקרקע שנתבאר דינו בסימן קצ"ב: [%ב] וכתב בהגהות פ"ה מה"מ והוא בתשובות סי' י"ח על ראובן שמכר לשמעון ספר חלוק לשנים ומסר לי חצי הא' והלך שמעון והגביה החצי השני שלא בפני ראובן דלא קנה אם לא שא"ל תגביהנו ותקנה ולא דמי למסר לו משכוכית דע"י משכוכית נמשך לו כל העדר וכן ע"י דלי של בור ומפתח שייכי בכלל הבור והבית שע"י מוחזקים בבור ובבית אבל בחציו אחד של ספר אין רגילין להחזיק בחציו השני עכ"ל: [%ג] כתב רבינו ירוחם נ"י ח"ד מסר י' בהמות באפסר א' קנה כולם במתנה או במכר אם נתן דמי כולם אבל לא נתן דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו כמו בקרקע בי' שדות ודוקא במסירה אבל במשיכה לא קנה אלא אותה שמשך כך מוכח בקידושין פ"ק עכ"ל וכבר הוכחתי שאין בהמה נקנית במסירה:
י סָעִיף יב המוכר או נותן בהמה לחבירו וכו' בפ"ק דמציעא (ט.) גמרא היו שנים רוכבין ת"ש ר' אליעזר אומר רכוב בשדה ומנהיג בעיר קנה כלומר וקשיא למ"ד רכוב לא קני ה"נ במנהיג ברגליו אי הכי רכוב בעיר מאי טעמא לא קני ואסיקנא במקח וממכר עסקינן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונים ואי ר"ה הוא קני ואי אדם חשוב הוא קני ואי אשה היא קניא ואי אינש זילא הוא קני. ופרש"י רכוב בשדה. קונה אבל לא בעיר ומנהיג אף בעיר קנה וכ"ש בשדה: ואי ר"ה הוא. קני בעיר דדרך לרכוב שם ולא להנהיג פן יפסיקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו: ואי אדם חשוב הוא. אין דרכו להנהיג בהמות ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליהם אף בסימטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תנתק הימנה: ואי אינש זילא הוא קני. שדרכו לרכוב לפני כל אף בלא דוחק אבל אדם בינוני כגון שאינו חשוב בעושר ואינו בוש להוליך בהמה ברגליו אין דרכו לרכוב בסימטא בעיר משום צניעות: (ב"ה) וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב ממכירה אבל הרא"ש כתב אי אדם חשוב הוא ורכב עליה בר"ה וכן אם אדם מזולזל הוא ואינו מתבייש לרכוב בר"ה קנה ואשה היאך שהיא קונה שכן דרכה תמיד לרכוב ולא להנהיג שמא תשמט הבהמה מידה ואם אדם בינוני הוא בר"ה לא קני שהוא מתבייש לרכוב שם אבל בסימטא או בשדה קנה ובמציאה והפקר בכל ענין קנה וכך הם דברי רבינו וצ"ל שהיה גורם ואי רשות הרבים הוא אי אדם חשוב הוא קנה וקל להבין: ופי' הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה: ובמציאה והפקר בכל ענין קנה הם דברי הרא"ש שם ונ"ל דה"ה אפילו במקח וממכר כל היכא דלא א"ל קני כדרך שבני אדם קונים וכמ"ש בסמוך ונקט מציאה והפקר דלא שייך למימר בהו קני כדרך שבני אדם קונים וה"ה לכל דדמי להו:
יא סָעִיף יג וכתב הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה וכתב ה"ה דנפקא ליה מדגרסי' בפ"ק דמציעא (שם) גמרא היו שנים רוכבים אמר ר"א משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו ומתמהינן לקכות מי א"ל קני אלא וקני כלים שעליה ונראה שהוא מפרש כך לקנות משמע להבא כמו לעשות לדבר וכיון שכן פשוט הוא שלא קנה ודעת הרב דה"ה לאומר תקנה אח"כ מצאתי מי שדקדק כן מכאן עכ"ל:
יב סָעִיף יד וגדולה מזו פרש"י שאפילו אם א"ל משוך חפץ זה וכו' בהאי מימרא דר"א שכתבתי בסמוך פירש"י לקנות מי קא"ל קני לקנות משמע אתה התכוין לקנות (מי קא"ל) אני איני מקנה לך וכתב הרא"ש מכאן משמע האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו לא קנאו עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל איני מקנה לך כדפרש"י ול"נ לחלק דדוקא כשאומר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה איכא למימר כיון דעיקר הדבר שהוא מושך אין נקנה לו עם הכלים לא אמרינן שהקנה לו אלא אתה אומר לקנות ולא אני אבל כשאומר לו משוך חפץ זה לקנותו ליכא למיתלי במידי וכאילו א"ל קנה אותו עכ"ל וכתב הר"ן חילוק זה בשם אחרים וכתב שאינו מחוור וכ"נ שהוא דעת המרדכי ולא ידעתי מה ענין החידוש הגדול שבדין זה מבדין הקודם דהרמב"ם ורש"י שוים בפי' ההלכה כמו שנתבאר ולדעת רש"י אע"ג דכי אמר לקנות לא קנה אפשר דכי אמר ותקנה קנה וא"כ מאי האי דקאמר רבי' וגדולה מזו פירש"י ורבינו ירוחם כתב בנ"י ח"א א"ל משוך חפץ זה לקנותו לא קנאו עד שיאמר לו קנה אותו כך דקדקו רש"י והתוספות והרמב"ם בפ"ק דמציעא: והראב"ד השיג עליו על הדין שכתב בשם הרמב"ם דהיינו אאומר ותקנה קאי והמשך דברי רבי' כך הם כתב הרמב"ם דאומר תקנה לא קנה ופלא הוא בעיני וגדולה מזו פירש רש"י דאומר לקנות לא קנה והרא"ש חולק עליו וכשם שנפלאו בעיני דברי הרמב"ם כן נפלאו בעיני דברי הראב"ד שהרי השיג עליו:
יג סָעִיף טו האומר לחבירו משוך בהמה זו וכו' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פב.) גמרא שומרת יבם שנפלו לה נכסים אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר ל' יום לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לא קני ל"ק הא דא"ל קני מעכשיו הא דלא א"ל קני מעכשיו ובהכותב (פו:) גמרא מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' והלכה והניחתו בצידי ר"ה מהו א"ל אינה מגורשת מדרב ושמואל אדרבה מגורשת מדרב נחמן דאמר האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם מאי לאו היינו אגם היינו צידי ר"ה לא אגם לחוד וצידי ר"ה לחוד א"ד א"ל מגורשת מדרב נחמן וצידי ר"ה כאגם דמי אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל מאי לאו היינו ר"ה היינו צידי ר"ה לא ר"ה לחוד וצידי ר"ה לחוד וכתב הר"ן בפ' הכותב שהראב"ד מפרש הך בעיא ומימרא דרב נחמן באומר מעכשיו ולאחר ל' יום שאם לא אמר מעכשיו לא קני כדאמרינן בהאשה שנפלו ודחה הר"ן דבריו ופי' דבעיין בדלא אמר מעכשיו היא ומיבעיא לן אי צידי ר"ה חשיבי כר"ה ממש או לא ופשטינן מדרב נחמן דאע"ג דלא אמר מעכשיו כי קיימא באגם קני דכיון שאינה ברשות הרבים ממש חשבינן לה כאילו עדיין היא ברשותו ולענין הלכה כתוב בחידושי הרשב"א ז"ל דנהי דרמי בר חמא ורב חסדא ס"ל דהא דרב נחמן בדלא אמר מעכשיו היא אנן לא קיי"ל הכי דהא אסיקנא בהאשה דבדלא אמר מעכשיו לא קנה הילכך כי היכי דתיקום לן הא דרב נחמן כהלכתא מוקמינן לה בדא"ל מעכשיו ולדידי לא מחוור לי האי פסקא משום דהא בפ' האשה לאו מסקנא דגמ' היא אלא דר' יוחנן אר' יוחנן מפרקינן וכיון דלאו מסקנא דגמ' היא וחזינן הכא דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דרב נחמן בדלא א"ל מעכשיו לית לן למיפלג עלייהו לומר דרב נחמן לא אמרה אלא במעכשיו וכיון דקיי"ל כרב נחמן דס"ל כוותיה בדיני אמר דאפי' בלא מעכשיו קנה ורמי בר חמא ורב חסדא הכי ס"ל נקטינן כוותייהו דאפילו בלא מעכשיו קנה ולא ירדתי לסוף דעתו של הרמב"ם שכתב פ"ט מה"ג דבלא מעכשיו מגורשת ובפ' ב' מה"מ כתב דבלא א"ל מעכשיו לא קנה עכ"ל וה"ה בפ"ט מהלכות גירושין יישב זה לדעת הרמב"ם עיין עליו וכתב הרא"ש דהלכה כלישנא בתרא מ"מ משמע דיש לחלק בין אגם לר"ה כי היכי דמפלגינן בין ר"ה לצידי ר"ה ואם כן דוקא בעומדת באגם או בצידי ר"ה הוא דקנה אבל אם היתה עומדת בר"ה לא קנה וכ"נ מדברי התוספות בהאשה שנפלו וכן כתבו בהדיא בהאשה רבה (צג.) גמ' האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה דלר' יוחנן בעינן שתהא עומדת בסוף ל' באגם שהוא מקום הראוי לקנין אבל אם היתה עומדת בר"ה או ברשות המקנה לא קנה וכ"כ בקידושין פרק האומר גמ' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו' וכ"כ בהג"א פרק האשה שנפלו בשם ר"י ויש לתמוה על ה"ה שכתב בפ"ב מהל' מכירה על דברי הרמב"ם ומ"ש אפי' עומדת באגם הכוונה ברשות שאינה שלו וה"ה לר"ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמ' עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא דהא בהכותב משמע דדוקא עומדת באגם אבל עומדת בר"ה לא וכמו שכתבתי וכן יש לתמוה על מה שכתב במישרים בנ"י ח"ג שאם היא בר"ה ספק ככל תיקו דממונא דהא בר"ה ממש פשיטא לן דלא קני: [%ד] וכתבו התוס' בהאשה רבה אי אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר ל' יום ולא אמר מעכשיו לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' יום כבר פסקה החזקה או הוחזר הסודר כדאמרינן בהאשה שנפלו משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך עד לאחר ל' יום לא קנה כי לא אמר מעכשיו לפי שבשעת הקנין כבר פסקה המשיכה וכן כשקנה בשטר צריך מעכשיו שאפי' אם יהיה נקרע השטר או נאבד קנה ומשמע מדבריהם שאם קנה קרקע בכסף במקום שאין כותבין שטר או שהתנה לקנות בכסף וא"ל קני לאחר ל' יום אפי' לא אמר מעכשיו קנה בסוף ל' יום ואע"ג דנתאכלו המעות חשובים כאילו הם בעין דאילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם: [%ה] וכתב ה"ה בפ"ג מה"מ שכתב הראב"ד על האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום נ"ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל"א שהיא קנויה לו מידי דהוה אהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דחיילי קידושין בההוא יומא ע"כ ויש לחלק דאם איתא אפי' בר"ה ג"כ דומה לאשה הוא אלא הכא היינו טעמא דכיון דלא אמר מעכשיו במאי יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו ובפירוש חלקו בתוס' במסכת כתובות בין זו לההיא דקידושין ותו דאף בקידושין גופייהו צריכא רבא כמו שיתבאר בהל' אישות עכ"ל:
א סָעִיף א בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה ואין צריך להגביהה. פירוש אע"פ דלתנא דמתני' בפ"ק דקידושין דקה אינה נקנית אלא בהגבהה דוקא ולר"ש דברייתא בין דקה בין גסה אינה נקנית אלא בהגבהה לא קיי"ל הכי אלא כחכמים דברייתא דזו וזו במשיכה וא"צ להגביהה וכדמוכחת הסוגיא לשם וע"ש ובפרק הספינה: ומה היא משיכתה וכו'. ג"ז שם:
ב סָעִיף ד כתב הרמ"ה שגמל וחמור שניהם נקנים בין במשיכה בין בהנהגה וכו'. הרב ב"י הביא סוגיית התלמוד פ"ק דמציעא וכתב דהרמ"ה ס"ל דקיי"ל רכוב לא קני וממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קני בין בגמל בין בחמור ובסוף דיבור זה כתב ולענין הלכה נראה דכיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן עכ"ל ואיכא למידק דהלא בסמוך יתבאר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דרכוב קני וכן פסק בש"ע ומשמע לפ"ז דמשיכה והנהגה לא קנו בין בגמל בין בחמור ויש לומר דאע"פ דס"ל להרמ"ה דרכוב לא קני כדעת רוב הפוסקים דלא כהרי"ף והרמב"ם אפ"ה בדין משיכה והנהגה בגמל וחמור מסכימים הרמ"ה והרי"ף דשניהם נקנין בין במשיכה בין בהנהגה ואע"ג שאין תופסין טעם אחד דטעמו של הרי"ף דנקטינן כפשטא דמתני' דמנהיג קנה ומשמע דמתני' לא מפליג בין בהמה לבהמה דבכולן מנהיג קנה ומשיכה נמי קניא בכל בהמה כדאסיק בקידושין דבהמה נקנית במשיכה ולא מפליג בין בהמה לבהמה וזהו שהשמיט הרי"ף כל דברי הגמ' בדין גמל וחמור ולא כתב אלא המשנה כצורתה דס"ל דהך שקלא וטריא דגמ' ליתיה אלא לדחויי דמהא ליכא למשמע מינה דהב"ע במנהיג ברגליו וכו' ואשינויא לא סמכינן דודאי רכוב לחודיה מהני כפשטא דמתניתין וכן הא דדייקינן מושך ומנהיג אין רכוב לא ומפרקינן ה"ה דאפילו רכוב והא דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדר' יודא וכו' היינו לומר דאף לדידך נמי לא קשיא דאיכא לשנויי לאפוקי מדרבי יודא וכו' אבל לקושטא דמלתא רכוב נמי קנה כפשטא דמתניתין והא דקתני מושך ומנהיג רבותא קמ"ל ואצ"ל רכוב דתפוס בה והא דלא ערבינהו אינו אלא לאורויי דלא מבטל הך דאורחא להך דאינה אורחא וכדכתבו התוספות בקושייתם זהו טעמו של הרי"ף אבל טעמו של הרמ"ה היא דהך שקלא וטריא הוי לפום קושטא דמילתא וקיי"ל כמ"ד רכוב לא קני וממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קנו בין בגמל בין בחמור ואדין זה דמשיכה והנהגה בגמל ובחמור בלחוד דקא עסיק ביה ב"י השתא קאמר כיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן הנה דקדק לומר בזה לאורויי דבדבר זה בלחוד דהיינו בדין משיכה והנהגה בגמל ובחמור נקטינן הכי לא בדין רכוב דלא קא עסיק ביה ב"י השתא בדינו דלשם ודאי אינן מסכימים לדעת אחת לפי דרך זה. עוד כתב ב"י דרך שני וז"ל אי נמי דסבר הרמ"ה דנקטינן מתני' כפשטא וכו' לפי זה אפשר דהרמ"ה נמי סובר דרכוב קני כהרי"ף והרמב"ם שהרי לא כתב רבינו דין רכוב להרמ"ה היכי ס"ל ואפשר דס"ל בדין רכוב כהרי"ף והרמב"ם אלא דבדין משיכה והנהגה בגמל וחמור גילה הרמ"ה דעתו דקנה בשניהם ועל זה כתב ב"י דנקטינן הכי כיון שהרי"ף הסכים עמו בזה כלומר דאף לפי הדרך הראשון דס"ל להרמ"ה דרכוב לא קני דלא כדעת הרי"ף אפ"ה בדין משיכה והנהגה בגמל וחמור מסכימים לדעת אחת ממה שנוגע לפסק הלכה ואע"ג שלא הסכימו לפסק זה מטעם אחד כדפריש' אין לחוש לזה. ותו איכא למידק במ"ש ב"י כאן כהרי"ף והרמ"ה דגמל וחמור שניהם ניקנים בין במשיכה בין בהנהגה ובש"ע בסימן רע"א סעיף א' פסק כהרמב"ם פי"ז מגזילה דבגמל אחד מושך וא' מנהיג המושך קנה ולא המנהיג ונראה דלא היתה דעת ב"י בפסקו כאן אלא להוציא מדעת הרא"ש שהביא רבינו לחלוק ארמ"ה ודספיקא הוה ובמכר ומתנה לא קנה חד מינייהו ובמציאה והפקר קנו שניהם ושכך היא דעת הראב"ד דספיקא היא ועל זה כתב ב"י כיון דהרי"ף והרמ"ה הסכימו לדעת אחת בזה הכי נקטינן ולאו ספיקא היא ולא כהרא"ש והראב"ד אבל בש"ע כתב להורות כהרמב"ם דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וס"ל נמי דליכא ספיקא בהא מילתא ובגמל אחד מושך וא' מנהיג מושך קנה מנהיג לא קנה דלא כהרי"ף והרמ"ה דמנהיג נמי קנה כמו מושך דליתא ולא כתב ב"י דנקטינן כהרי"ף והרמ"ה אלא לענין זה בלחוד להוציא מדעת הראב"ד והרא"ש דספיקא היא כדפירש'. ותו איכא למידק דכאן כתב רבינו דבמכר ובמתנה לא קנה וכו' ובמציאה והפקר קנו שניהם ולעיל בסי' קצ"ב סעיף י"ב הסכים רבינו לרב האי דחזקה גרועה דלא עבידא אדעתא דארעא הוי דינא איפכא דבנכסי הגר לא קנה ובמכר ומתנה קנה ול"ק ולא מידי דבחזקה גרועה ודאי במכר ובמתנה דדעת אחרת מקנה אותן קנה טפי משא"כ בנכסי הגר ומציאה והפקר דאין דעת אחרת מקנה אותן לא קנה בחזקה גרועה אבל כאן דמספקא ליה לתלמודא בחד צד אי קנה אי לא קנה הילכך גבי מכר ומתנה לא קנה דהמע"ה דשמא אין זה קנין כלל אבל במציאה והפקר קנה הראשון שהחזיק בה ואפילו בא אחר והחזיק בה כראוי אמרינן ליה לשני המע"ה דהיאך אתה בא להוציא מיד הראשון מספק דדילמא הראשון החזיק בה מן הדין וכ"כ רבינו לקמן בסוף סימן ר"ב ועיין במ"ש רבינו בסימן זה סעיף י"ב ובמ"ש לשם:
ג סָעִיף ה וברכיבה שרוכב עליה אינו קונה אא"כ מנהיגה ברגליו וכו'. כן כאב הרא"ש פ"ק דמציעא שכך עולה מן הסוגיא ולא כתב רבינו כאן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין משום דלא איירי הכא אלא במציאה והפקר דלא שייך האי מילתא הילכך בכל גווני קנה ובין אדם חשוב ובין אינו חשוב ובין איש ובין אשה אבל בסעיף י"ב דמיירי במוכר בהמה כתב רבינו לחלק ברוכב בין היכא דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין וכו' ובין אדם חשוב וכו': ומ"ש והרמב"ם ורי"ף כתבו דרכוב לחוד קנה. כבר התבאר דתפסי עיקר פשטא דמתניתין:
ד סָעִיף ו ואם אחד רוכב על החמור וכו'. ג"ז שם ת"ש אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה ש"מ רכוב קנה הכא נמי במנהיג ברגליו א"ה נקני נמי רכוב במוסירה אימא זה קנה חמור ותצי מוסירה וכו' ואסיקנא א"ר אשי זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה ומשמע דלהרא"ש דפסק כאוקימתא דרכוב לא קנה והב"ע במנהיג ברגליו דלפי זה אקשינן אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה איצטריך לאוקימתא דרב אשי זה קנה חמור ובית פגיה וכו' ומשום הכי כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל ואחד רכוב חמור ומנהיג ברגליו ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור ובית פגיה וכו' משום דברכוב בלא מנהיג ברגליו לא קנה להרא"ש אבל להרמב"ם דברכוב בלא מנהיג ברגליו נמי קני ואף על פי כן פסק פי"ז דגזילה דזה קנה חמור ובית פגיה וכו' קשיא הלא לא הוצרכו לאוקימתא דרב אשי אלא למ"ד רכוב לא קנה אבל למ"ד רכוב קנה נקטינן ברייתא כפשטה וכדמשמע מדקאמר אי הכי וכו' וצריך לומר דהרמב"ם לא הוי גריס אי הכי אלא ה"ג נקני נמי רכוב במוסירה ומקשינן בין אי אמרינן דרכוב לחודיה קנה ובין אי אמרינן דלא קני אלא במנהיג ברגליו דלכ"ע קשה נקני רכוב במוסירה ואוקמה רב אשי דזה קנה חמור ובית פגיה וכו' ודברי רבינו שכתב סתמא ואם אחד רוכב חמור וכו' היינו משום דבתחלה כתב מחלוקת הפוסקים בדין הרכיבה וקאמר השתא ואם אחד רוכב חמור למר כדאית ליה דרוכב ומנהיג ברגליו וכו' ולמר כדאית ליה דרוכב בלא מנהיג ברגליו וכו' אבל בב"י כתב ענין זה שכתבנו בדברים מהופכים ואין ספק שטעות נזדקר לפני המעתיק והא לא קשיא דהך ברייתא משמע דבזוכה מן ההפקר מיתנייא וכאן מדבר רבינו לענק מקח וממכר די"ל דרבינו כותב כאן דין קנין בהמה בכל דבר בין במציאה והפקר בין במקח וממכר ולכן לא הזכיר כאן בדין הרכיבה שא"ל קני כדרך שבני אדם קונין וכו' משום דכאן מיירי בדין קנייה מן ההפקר כדפי' בסמוך:
ה סָעִיף ז ומסירה ג"כ קונה בבהמה. פי' תחלה כתב דניקנית במשיכה וא"צ להגביהה שבזה אין ספק דלד"ה נקנה במשיכה וא"צ להגביה אבל במסירה דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם דאין בהמה ניקנית במסירה דקיי"ל כחכמים דתנו בברייתא זו וזו במשיכה משמע דוקא במשיכה ולא במסירה דגריעא ממשיכה ואפ"ה הכריע רבינו מדברי התוס' בפ"ק דקידושין ובפרק הספינה ג"כ מדברי הרא"ש לשם דמסירה ג"כ קונה בבהמה אף על גב דגריעא ממשיכה והיינו דבסימטא ובחצר של שניהם לא קנה אלא במשיכה ולא במסירה דכיון דאפשר לקנות במשיכה דעדיפא לא קנה במסירה דגריעא אבל בר"ה ובחצר שאינה של שניהם דלא מהניא בהו משיכה סגי במסירה והב"י כתב דרבינו טעה בדברי הרא"ש ונראה דלא טעה דאפילו לפי' ר"י מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם ולא פליג ר"י אפרש"י ור"ת וריב"א אלא דלדידהו מסירה עדיפא ממשיכה וקונה נמי בסימטא אבל לר"י מסירה גריעא ואינה קונה בסימטא אבל בר"ה ובחצר שאינה של שניהם גם ר"י ס"ל דקונה בבהמה וכדתניא כיצד במסירה וכו' וכ"כ רבינו להדיא בשם ר"י בסימן קצ"ח סעיף י"ב: ומה היא מסירתה י"א וכו'. כל זה בתוספות פ"ק דקידושין ופרק הספינה והרא"ש בפרק הספינה הסכים דלא צריך מיד ליד וכו':
ו סָעִיף ח מסירה אינה קונה בר"ה וכו'. בפרק הספינה מימרא דאביי ורבא:
ז סָעִיף ט והא דמסירה קונה דוקא שא"ל קני סתם וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא לשם והלכה כחכמים דקפידא היא לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה ולא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואיכא למידק אמאי תני הכא עד שישכור את מקומה ולא תני עד שיגביהנה דהא הגבהה עדיפא דקונה בכל מקום וי"ל דדוקא בדלא א"ל אלא לך חזק וקני התם ודאי אם היא בסימטא קונה במשיכה ואם היא ברשות המוכר קני לה אפי' בהגבהה וא"צ לשכור את מקומה אבל הכא בדקפיד וא"ל לך משוך וקני לא קנה אפי' בהגבהה אלא דוקא במשיכה ואפילו אם עומדת בר"ה צריך למשכה למקום הראוי למשיכה ואם עומדת ברשות המוכר ישכור את מקומה ולא מהני ההגבהה ועל זה הביא רבינו דעת הרמ"ה דמפרש הא דתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה לאו דוקא דה"ה נמי אם הגביהה נמי קנה דדוקא דבר שקניינו במשיכה ומסירה וא"ל משוך וקני דשני ממסירה למשיכה אי נמי א"ל קני במסירה דשני ממשיכה למסירה אבל אי שני לקנין חשוב וכו' ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא וכו' והיינו כדפי' דמשמע פשטא דברייתא דוקא עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ובמקצת ספרי רבינו כתוב ושני ממשיכה למסירה ורצונו לומר דהלוקח שינה ממ"ש לו המוכר לך משוך וקני והוא לא משך אלא אחז בטלפיה וכו' ונוסחא זו מתוקנת אבל לספרים שכתוב בהן או שני ממשיכה למסירה ור"ל דהמוכר בציוויו שינה וא"ל ללוקח שיהא קונה בה במסירה א"כ לא הוי פירושו שוה דמ"ש אבל אי שני לקנין חשוב בע"כ הוי פירוש דהלוקח שינה וזה דוחק אלא נוסחא זו עיקר שכתוב בה ושני ממשיכה למסירה גם לפי זה מתוקן דאין צריך לפרש דהרמ"ה ס"ל דמשיכה ומסירה שוין אלא גם הרמ"ה ס"ל דמשיכה עדיפא ממסירה ואם א"ל מוכר קני במסירה ומשכה קנה להרמ"ה דשני למעליותא והא דנקט הרמ"ה הגבהה משום דאתלמודא קאי דמיירי בדא"ל לך משוך וקני דתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה וקאמר הרמ"ה דלאו דוקא אלא ה"ה בהגביהה קנה ולעולם אם א"ל שיקנה במסירה ומשכה לרשותו דשינה למעליותא נמי קנה ודלא כב"י שכתב מסירה ומשיכה שוין וגרם לו זה הנוסחא שכתוב בה או שני ודוק: ומ"ש רבינו דדעת רי"ף והרא"ש הוא כדעת ר"י נראה דמשמע ליה הכי מדכתבו בסתם דבדא"ל לך משוך וקני קפידא היא ולא קני אלא במשיכה אלמא משמע דאפילו שינה למעליותא כגון שהגביהה נמי לא קנה דקפידא היא דוקא במשיכה. מיהו בהגהות אשיר"י פ' הספינה חולק הוא אמ"ש רבינו דלר"י אם א"ל קני במסירה ומשיכה דלא קנה שהרי כתב והיכא דא"ל לך אחוז וקני לא הכריע ר"י אי הוי קפידא שלא לקנות במשיכה בקנייה דחשיב מינה עכ"ל:
ח סָעִיף יא משך שלא בפני המוכר וכו'. מימרא דרבי ינאי בפרק הפרה:
ט סָעִיף יב המוכר או נותן וכו'. פרק קמא דמציעא (דף ט') אלא דאמר לשם ואי ר"ה הוא קנה אפילו אינו אדם חשוב דהכל רוכבים בר"ה פן יפסקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו ואי אדם חשוב הוא קנה דאין דרכו להנהיג בהמות ברגליו ודרך כבוד הוא לרכוב עליה אף בסימטא כך היא גירסת רש"י ופירושו וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ב ממכירה אבל רבינו כתב איפכא דבעיר בסימטא קנה דהכל רוכבים לשם ובר"ה דוקא אדם חשוב ונמשך אחר דברי הרא"ש לשם שכתב וז"ל אי אדם חשוב ורכב עליה בעיר בר"ה קנה וכן אם אדם מזולזל הוא ואינו מתבייש לרכוב בר"ה קנה ואשה היאך שהיא קונה שכן דרכה תמיד לרכוב ולא להנהיג שמא תשמט הבהמה מידה ואם אדם בינוני הוא בר"ה לא קנה שהוא מתבייש לרכוב שם אבל בסימטא או בשדה קנה ובמציאה והפקר בכל ענין קנה עכ"ל וצריך לומר שהרא"ש היה גורס ואי בר"ה לא קנה ואי אדם חשוב הוא קנה וכו' וב"י לא הביא אלא גירסת רש"י ופירושו וזה תימה היאך הבין דברי רבינו שוב מצאתי בספר בדק הבית שהביא דברי הרא"ש לפרש בו דברי רבינו: ומ"ש ובמציאה והפקר בכל ענין קנה. איכא למידק דלמאי דפי' בסעיף ד' דבקנין גרוע יותר קנה במכר ומתנה דדעת אחרת מקנה אותו מבמציאה והפקר א"כ קשה אמאי קנה הכא במציאה והפקר בחזקה גרועה וי"ל דטעמא דמילתא דבמכר ומתנה לא קנה הכא אינו אלא לפי שהתנה וא"ל קני כדרך שבני אדם קונין אבל אי לא א"ל הכי ודאי קנה בין בסימטא בין בר"ה דחזקה מעליא היא ולפי זה ניחא דמציאה והפקר ליכא מאן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין לפיכך בכל ענין קנה:
י סָעִיף יג וכתב הרמב"ם האומר לחבירו משוך ותקנה וכו' וגדולה מזו פירש"י וכו' כלומר אף ע"פ דלשון משוך לקנותו לא יישמע להבא אלא משמע משוך לקנותו במשיכה זו אפ"ה לא קנה משום דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך וזה ודאי במשמעות רחוק ולפיכך השיג הרא"ש על זה ואמר דבדא"ל משוך לקנותו קנה והראב"ד השיג גם על משוך ותקנה דאע"ג דאותיות אית"ן משמע להבא אפ"ה איכא למימר דה"ק משוך ותקנה במשיכה זו דלשון ותקנה משמעו כאילו אמר ותהא קונה בה ואין לנו לבטל הקנין אם לא פירש להדיא בלשון להבא:
יא סָעִיף טו האומר לחבירו משוך וכו'. מימרא דר' יוחנן פרק האשה שנפלו לה נכסים וכדאוקמוה דבדא"ל מעכשיו. ודוקא בעומדת באגם שהוא מקום ראוי לקנות במשיכה אבל אם היתה עומדת בר"ה או ברשות המקנה לא קנה ומ"ש ואפילו עומדת באגם אינו אלא לומר ומכל שכן אם עומדת ברשות הקונה. ועיין לעיל בסי' קצ"ה סעיף י"א דמשמע דבקנין סודר לא מהני מעכשיו ולאחר שלשים אלא בדא"ל ע"מ וה"ט דכיון דהחפץ שהוא מקנה לו עדיין הוא ברשות המקנה לא קנה ליה אלא בדאמר ליה ע"מ שהוא קונה מעכשיו מיד וכאילו לא א"ל ולאחר שלשים דמי ועיין במ"ש לשם ועיין עוד במ"ש בסוף סימן קצ"א בס"ד:
א סָעִיף א ואני אומר כי אין אנו צריכים לומר שטעה בעל הטור לכתוב בשם אביו מה שלא אמרו כי מ"ש בסמוך שלזה הסכים לא קאי אלא על מהות המסירה שזה כתב הרא"ש פרק הספינה שענין המסירה אינו צריך למסור מיד ליד ולא כתבו רבי' כאן אלא ללמוד ממנו לדעתו שכתב שהמסירה קונה אבל לא שהסכים הרא"ש לענין אם מסירה קונה או לא דהרי לא כתב מחלוקת בזה שיכתוב אחריו ולזה הסכים א"א זהו הנ"ל אף לפי' ב"י שכתב דדעת הרא"ש וכל הפוסקים ס"ל דמשיכה קונה ולא מסירה אמנם נבאר דדעת הטור דאע"ג דמשיכה עדיפא אפ"ה מסירה נמי קונה וכן הוא דקדוק לשונו דכתב ומסירה נמי קונה בבהמה וכ"כ בהדיא לקמן כדברי הרמ"ה דמסירה גריעא ממשיכה וסברא זו הוזכרה בהגהות מיי' פ"ב דהל' מכירה בשם ראבי"ה ואע"ג דכתבו הגהות שם דהרמב"ם והרי"ף וס"ה לא ס"ל הכי מ"מ אפשר דרבי' נטה לדברי ראבי"ה שפוסק דמסירה קונה אף לדברי התוספות דמשיכה עדיפא דמעתה אין מחלוקת בין דברי ר"י לדברי רש"י ור"ת לענין פסק הלכה וא"כ אף דברי הרא"ש אפשר לפרש כן (ולא) [ולכן] נקט רבינו סתמא דמסירה בבהמה קונה ולא חשש לדברי החולקים כנ"ל לדעת רבינו מיהו לדברי ראבי"ה לא קני מסירה רק בהמה גסה ולא בדקה ואי ס"ל לרבי' בדברי ראבי"ה היה לחלק בזה ואף לדברי ב"י שפירש דדעת רבינו כדעת רש"י ור"ת דמסירה עדיפא קשה דהא לדעת ר"ת מסירה אינה קונה אלא בפני המוכר וכמו שכתבו התוספות והאשיר"י ריש פרק הספינה ואם כן למה כתב רבי' בסמוך דלא בעינן מסירה לפניו וא"כ דברי רבי' על כל פנים צריכים עיון והרוצה לעמוד על עיקר של דברים אלו יעיין בתוס' ואשר"י פרק קמא דקידושין ופרק הספינה ובהגהת מיי' פ"ב ופ"ג ופ"ד מה' מכירה ובהר"ן פ"ק דקידושין דף תר"ל ע"א ובנ"י ריש פ' המוכר את הספינה וב"י הביא דבריהם והאריך בהם ע"ש:
ב ונ"י כתב פ"ק דמציעא דף ס"ב ע"ב כדברי רש"י וכ"ה שם בהגהות מרדכי ע"א דף קמ"ו ע"ב:
ג וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות מכירה וכב"י שכן דעת התוספות ס"פ האשה רבה וכן דעת הרא"ש ודלא כנ"י פ' הכותב דף תקי"ז ע"א דפסק דאף בלא מעכשיו נמי קנה וע"ש ריש האשה שנפלו דף תק"ח ע"ב כתבו התוס' והרא"ש פ' השואל (צו: ד"ה בעל) הלוקח בהמה לשלשים יום אע"פ שאינו עליה לא שואל ולא שוכר מיהו שומר חנם הוה עליה לחייב בפשיעה:
א סָעִיף א בין גסה בין דקה נקנית במשיכה פי' סגי להו במשיכה וה"ה במסירה ואפילו בדקה וכמש"ר בסמוך ס"ד ולא בא אלא לאפוקי מר"מ ור"א דס"ל דבהמה דקה צריך הגבהה וכדמסיק בס"ו ועד"ר ס"ז: (ב)
ב סָעִיף ג אלא קורא לה כו' ברייתא פ"ק דקידושין וריש הספינה. או שהנהיגה בקול כ"כ הרא"ש דלא גרע מקורא לה והיא באה: משעקרה יד ורגל כו' וא"צ שתהלך כו' בב"ב דף ע"ה איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר ל"ק עד שימשוך את כולה לימא כתנאי כיצד במשיכה קורא לה כולי כיון שעקר יד ורגל קנאה רב אחי ואמרי לה רב אחא אומר עד שתהלך מלא קומתה לימא רב דאמר כת"ק ושמואל דאמר כר"א א"ל רב אנא דאמרי כר"א ע"כ ל"ק רב אחא אלא בב"ח אע"ג דעקרה יד ורגל בדוכתה קיימא אבל ספינה כיון דנדה בה פורתא נדה בה כולה ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לת"ק ע"כ ל"ק ת"ק אלא בב"ח כיון דמיעקרא יד ורגל אידך למיעקר קיימא אבל ספינה אי משיך לה כולה אין אי לא לא ופסק הרא"ש שם בר"פ הספינה דהלכה כשמואל בספינה וכת"ק בב"ח ומ"ש אע"ג דעקרה יד ורגל בדוכתה קיימא פי' גוף הבהמה לא זזה ממקומה שהרי נשען על אידך יד ורגל שלא עקרה ומשמע דאפילו לרב דוקא בעקרה חד יד ורגל לא סגי הא בעקרה ב' ידיה ורגליה סגי ליה וכתבו התוס' ז"ל וא"ת אמאי נקט מלוא קומתו כיון דסגי בעקרה ב' ידיה וב' רגליה וי"ל דעקירת ב' ידיה וב' רגליה קרי מלוא קומתו עכ"ל ובזה דברי רבינו מבוארים במה שפסק כאן בב"ח ובסימן קצ"ח בספינה וק"ל:
ג סָעִיף ד כתב הרמ"ה שחמור וגמל שניהם נקנים כו' כלומר אע"ג דאמרינן בפרק קמא דמציעא חמור דרכו בהנהגה וגמל במשיכה אפ"ה אי עביד איפכא נמי קני ועד"ר: אבל א"א הרא"ש ז"ל כ' כו" עד"ר:
ד סָעִיף ו והשני טפל לו שכן דרך העבדים לנוח אחר אדוניהם אשר"י: והרמב"ם כתב שברכיבת כו' וכן דעת הרי"ף כלומר והרמב"ם כתב בהדיא בפ"ג דמכירה שברכיבה לחוד קני ומדחזינן להרמב"ם דס"ל הכי נאמר שכן דעת הרי"ף שהשמיט ההיא דשמואל דאמר רכוב לא קני וזש"ר וכן דעת הרי"ף ולא כתב וכ"כ הרי"ף ועוד דהוה לרבינו להקדים הרי"ף להרמב"ם וק"ל: ומ"ש שרכיבה קונה היינו כשזזה ממקומה ועד"ר ובהוספה: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה תימה דבי"ד ס"ס רצ"ז כ"ר ז"ל ב' מינין הקשורים בקרון א' ומוליך אותן היושב עליו לר"י אינו לוקה (משום דס"ל דרכיב אינו כמנהיג) ולהרי"ף לוקה וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וגם הב"י תמה שם על מ"ש שהרא"ש הסכים להרי"ף שאף שהביא דברי שניהן מ"מ לא כ' הסכמתו כהרי"ף ושאדרבה בפ"ק דב"מ פסק בהדיא כר"י דרכוב ל"ק ועפ"ר שם בי"ד דישבתי תמיה זו ודקדקתי מל' הרא"ש דכתב בהן דכלאים שהוא מחלק בין קניית ממון לכלאים וס"ל כיון דאזלא מחמתיה לא גרע ממנהיגה בקול ע"ש. ואם א' רוכב על החמור כו' הרוכב קנה החמור ובית פגיה ל' הרא"ש אחד רוכב חמור ומנהיג ברגליו ואחד תפוס במוסירה כו' ועד"ר: ובית פגיה פירש"י מה שבראש החמור שכחמור דמי וע"ל ס"ס ר"ב. קונה מה שתפס כו' דמה שבתוך ידו הוא מגביה לגמרי וקני ליה מהפקר (משא"כ המותר דביני וביני דלא קנה כיון דאין בידו אלא קצה א' וכמש"ר לקמן סי' רס"ו ע"ש):
ה סָעִיף ז ומסירה ג"כ קונה בבהמה פי' במקום דלא שייך משיכה כגון בר"ה ועד"ר: ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל לפי מ"ש ב"י דהרא"ש ס"ל דבהמה אינה נקנית אלא במשיכה צ"ל דמש"ר דלזה הסכים הרא"ש אדסמיך ליה קאי דא"צ למסרו מידו ליד הלוקח ונ"מ לעניינים דקונין במסירה כגון ספינה וכמ"ש בסי' קצ"ה אבל היותר נראה מ"ש בדרישה ע"ש:
ו סָעִיף ח מסירה אינה קונה כו' מימרא דאביי ורבא בב"ב דף ע"ו וע"פ פי' רשב"ם דמשיכה עדיפא ממסירה ע"ש וא"ת הא ס"ל לרשב"ם ורא"ש ור"י דמשיכה עדיפא ממסירה וס"ל דבמסירה לא בעי שימסרנה המוכר ליד הקונה אלא אפי' אחז בו שלא בפניו נמי קנה כמש"ר בסמוך וא"כ בכלל משיכה מסירה שכיון שמשכה הרי תפס בה וא"א למשיכה בלא מסירה וכיון שהמסירה בר"ה היאך אפשר שלא תקנה לא תקרי לה משיכה אלא מסירה לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני במסירה אלא במשיכה ר"ן ספ"ק דקידושין וכ"כ ב"י בסי' קצ"ח ס"י בשם הרשב"א שכן כתב בשם הר"י מיגא"ש: ולא בחצר שאינו של שניהם פי' ומכ"ש ברשות מוכר לחודיה:
ז סָעִיף ט והא דמסירה קונה דוקא ה"ה נמי הא דמשיכה קונה דוקא שא"ל קני סתם או חזק וקני והיא בסימטא אז מהני משיכתו אבל א"ל קני במסירה והוא משך ל"ק וכמו שסיים דלר"י אפילו שני למעליותא ל"ק אלא שרבי' נמשך אחר ל' הגמרא בב"ב דף ע"ו ספינה נקנה במסירה דברי רבי וחכמים אומרים עד שימשכנו או עד שישכור את מקומו ומוקי הגמרא שם להברייתא דמיירי בר"ה ומשום הכי קאמר רבי במסירה ומ"ש חכמים עד שימשכנו כו' ה"ט משום דהפלוגתא מיירי בדא"ל משוך וקני מ"ס קפידא הוה ומ"ס מראה מקום הוא לו ומאי עד שימשכנו מר"ה לסימטא ומאי עד שישכור כו' ה"ק ואם רשות בעלים הוא עד שישכור כו' וקיי"ל כחכמים דס"ל קפידא הוה לכן אם היא בר"ה ל"ק עד שימשכנו מר"ה לסימטא או לפחות עד שישכור את מקומו ע"ש גם י"ל דרבי' השתא בפלוגתא לא קמיירי ורצה לכתוב דינא אפילו לדעת החולקים על ר"י ובזה דברי רבי' מבוארים שמ"ש והא דמסירה קונה דוקא שא"ל כו' פי' הא דמסירה קונה בר"ה דוקא כשהיא בר"ה וא"ל לך חזק וקני והלך ואחז בה אז קנה מסירה בר"ה אבל א"ל משוך והיא עומדת בר"ה אע"ג דל"מ משיכה בר"ה אפ"ה לא מהני מסירה אלא צריך למשכה מר"ה לסימטא דכיון דא"ל משוך אמרינן דקפידא הוא שלא להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה כדי [שאם] ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו ויש לדקדק עוד דקדוקים אחרים בדברי רבינו ובמ"ש בדרישה יבואו על נכון ודוק: ואם עומדת כו' ישכור כו' הא דלא כתבו לעיל בסעיף הקודם ושכירות מקום קונה י"ל דודאי לא אשמועינן דשכירות מקום קונה דהתלמוד מלא מדין זה דאחר ששכרו הרי הוא רשותו אלא כאן הוא דאיצטריך לאשמועינן דאע"פ דא"ל ב"ה משוך דהוה קפידא אפ"ה סגי לו בשכירות מקומה דגם בזה נמשכה לרשותו ממילא: ומש"ר ברשות מוכר עד"ר: ה"ג ושני ממשיכה כו' והו"ל דבר שקניינו בסימטא במשיכה ובר"ה במסירה וא"ל משוך כו' כלומר והיא עומדת בר"ה וא"ל משוך וקני והלוקח רוצה לקנות במסירה שתפס בה בהא הוא דלא קני מטעם הנ"ל: אבל אי שני כו' נראה משום דהתחיל בא"ל משוך משום דנמשך ע"פ סוגיית הגמרא כמ"ש לעיל משו"ה סיים בהגבהה דלגבי משיכה ליכא קנין חשוב מיניה זולתו אבל ודאי ה"ה אם א"ל קנה במסירה והלוקח הלך ומשך נמי קני לדעת הרמ"ה דמסתמא גם לדידיה משיכה עדיפא ממסירה נמצא ששני למעליותא וכן מוכח מדכ"ר בשם ר"י או שא"ל קני במסירה ומשכה משמע לדעת הרמ"ה אפילו בכה"ג קני כנ"ל ודלא כב"י ועד"ר:
ח סָעִיף י א"נ קיימא ברשות לוקח כו' א"ל לך משוך וקני נראה דה"ה נמי אם א"ל קני במסירה והיא עומדת ברשות לוקח אלא שנמשך אחר ל' הגמרא הנ"ל גם י"ל כיון דעומדת ברשות לוקח ושם לא קונים במסירה לא נקט ליה דאין מסירה שם מעלה ומורדת אבל משיכה שייכא ברשותיה אע"ג דמסתמא רשותו גרידא קונה ליה מ"מ האי דקפיד צריך לעשות בה ג"כ משיכה ועד"ר: שא"ל משוך וקני והגביהה או כו' לכאורה ק' דזו ואצ"ל זו היא וי"ל משום דמיירי כאן כשהבהמות עומדות בר"ה וכמ"ש לעיל ושם דרך לקנות במסירה והו"א דוקא כשא"ל לך משוך וקני חזינן דקפיד אבל כשא"ל קני במסירה כמו שנוהגין לקנות שם במסירה הו"א דלא לקפידא קאמר כן קמ"ל ועד"ר:
ט סָעִיף יא משך שלא בפני המוכר כו' כב"י משמע שאם משך בפני המוכר א"צ לומר לו חזק וקני וכתב המ"מ משום דהוי דומיא דקרקע שנתבאר לעיל סי' קצ"ב: וקונה אפי' שלא בפניו פי' וקונה כשימשוך אח"כ שאר העדר אפי' שלא בפניו:
י סָעִיף יב אם משכה כו' או הגביהה בכל מקום קנאה האי בכל מקום אהגבהה לחוד קאי אבל משיכה והנהגה אינן קונין כ"א ע"פ מה שנתבאר לפני זה וכ"כ המ"מ על דברי הרמב"ם ע"ש וכוונת רבי' היא דבמשיכה והגבהה קונין כל אדה בשוה משא"כ ברכיבה בר"ה יש חילוק בין אדם חשוב לבינוני וכדמסיק וק"ל: ואם רכב עליה כו' כלל דברי רבינו הוא דרכב עליה בשדה או אפי' בעיר בסימטא קנאה אפי' אדם בינוני דאין בושת לרכוב בסימטא אבל בר"ה לא קנאה אדם בינוני שאין מן המנהג לרכוב בר"ה שהוא בושת אבל אדם חשוב דרכו לרכוב אפי' בר"ה וכן מזולזל לא חש בבושת וכן אשה דרכה לרכוב וקנאה כך הוא דעת רבינו ובדרישה כתבתי דעת רש"י: ומ"ש ובינוני ל"ק ר"ל מי שאין לו עושר דאין לו בושת להוליך בהמה ברגליו ולפיכך אין דרכו לרכוב: שכן דרכה לרכוב לפי שאין כח בידה לאחוז הבהמה ולהנהיגה בין בני אדם ההולכים בר"ה דמפסקי לה הבהמה מידה: ובמציאה והפקר כו' פשוט הוא זה דבמציאה והפקר ליכא דאמר ליה קני כדרך שבני אדם קונים ומש"ה קונה בכל ענין ואפי' במכר קנה בכל ענין אם לא א"ל קני כדרך שבני אדם קונים ב"י ועיין בדרישה שם כתבתי דר' ירוחם לא ס"ל הכי: (יג)
יא סָעִיף יד משוך ותקנה משמע להבא וכו' אבל אי אמר משוך לקנות אפשר דס"ל להרמב"ם דקנה דפי' משוך כדי לקנות מיד וקני. ומש"ה כתב רבינו וגדולה מזו כתב רש"י דאפי' אמר משוך לקנות ל"ק ומטעם אחר דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך וע"ז סיים וכתב אבל הרא"ש חולק על רש"י וס"ל דמשוך לקנות קנה והראב"ד השיג עליו ג"כ כלומר והראב"ד השיג אפי' על הרמב"ם וס"ל דאפי' אם אמר משוך ותקנה נמי קנה כנ"ל חיבור דברי רבינו ולא כמ"ש ב"י ועד"ר:
יב סָעִיף טו אלא לאחר ל' יום לא קנאה כ' המ"מ פ"ג דמכירה אפי' אם הפרה עומדת ברשות לוקח ביום ל"א אינה קנויה לו דכיון דלא אמר מעכשיו במה יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו בסוף ל' יום ע"כ. ואם אמר ליה מעכשיו כו' שעומדת באגם כו' קנאה דוקא כשעומדת באגם דגם להלוקח יש רשות בה ומש"ה מהני מעכשיו בלא ע"מ ומחשבינן כאילו המשיכה נעשה אז באגם משא"כ כשהיא עומדת בר"ה או ברשות המוכר וה"ט דלעיל בס"ס קצ"ה דבעינן שיאמר ג"כ ע"מ דשם איירי דהחפץ נשאר ביד המוכר וכבר הדרא סודרא למרא וכמ"ש שם וק"ל ועיין בד"מ ובהגהותיו מ"ש במה שיש לתמוה על תמיהת הב"י במה שתמה על המ"מ ודוק:
א סָעִיף ד כתב הרמ"ה שגמל וחמור כו' וברכיבה שרוכב עליה כו' בגמרא הדברים מסודרים בהיפוך וריש דברי רבי' יוצאים מסוף הדברים ועיקרא דהאי מילתא בב"מ דף ח' ט' מתניתין היו שנים רוכבין על גבי בהמה או א' רוכב וא' מנהיג זה אומר כולה שלי וכו' ויחלוקו ובגמ' אמר רב יהודא שמעית מיניה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג א' קני וא' לא קני ולא ידענא הי מינייהו ואסיקנא דרכוב לחודיה הוא דאמר ל"ק ומפרש למתני' דקתני היה א' רוכב כו' רוכב ומנהיג ברגליו ואמריני תו התם ת"ש ב' שהיו מושכין בגמל ומנהיגים בחמור או שהיה א' מושך ואחד מנהיג במדה זאת קנו ר"י אומר לעולם ל"ק עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור מדקתני מושך ומנהיג ש"מ רכוב לחודיה ל"ק ה"ה דאפי' רכוב נמי קני ולאפוקי מדר"י דאמר עד שתהא כו' קמ"ל דאפי' איפכא נמי קני ת"ה ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכין ומנהיגין בין בגמל בין בחמור איכא חד צד דל"ק א"ד משיכה בחמור וא"ד הנהגה בגמל ע"כ וברי"ף השמיט הך שמעתא כולה ולא כתב אלא סתם משנתינו וכ' ר"ן משמע דס"ל דרכוב לחוד קני ובמקום מנהיג יחלוקו כסתם משנה וממילא משמע נמי דלא שני ליה להרי"ף בין הנהגה למשיכה ושניהן קונין בין בגמל בין בחמור כסתם מתני' דהכא וכפ"ק דקידושין דקתני משיכה והנהגה בבהמה סתם ולא חילק בין בהמה לבהמה אבל הרא"ש הביא כל הך סוגיא וכתב ז"ל וחזינן בגמ' דשמואל סבר רכוב לחודא לא קני ולא אשכחינן מאן דפליג עליה וכל מאי דפריך ליה שני הילכך מסתברא דהלכתא כוותיה וא"כ מתניתין דקתני רכוב קני מיירי ברכוב ומנהיג ברגליו וזה לא איצטריכא מתני' לאשמועינן דקני כו' אלא רישא איצטריך כו' ואין הבהמה נקנית אלא כדרך שרגילין בהנהגתה הגמל במשיכה כו' אבל איפכא איכא חד דלא קני כו' אע"ג דסוגיא אליבא דמ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני לא איצטריך למימר ואפשר קני משיכה בין בגמל בין בחמור (וזהו דעת הרמ"ה וכ"כ ב"י ועמ"ש עוד בסמוך) מ"מ סברת התלמוד אמת היא דאין בהמה נקנית אלא כמו שרגילין בהנהגתה עכ"ל ונראה דמש"ה כ"ר איפכא וכ' תחילה דין קנין חמור וגמל דלא קנו בהו תרווייהו ואח"כ כתב הדין דרכיבה אינה קונה ללמדנו דדין קנין חמור וגמל אינו תלוי בדין רכיבה אי קני או לא וכמ"ש וק"ל. וברמב"ם פי"ז דגזילה כ' ז"ל היה א' רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה כו' ובפ"ב דמכירה כתב כיצד קונין הבהמה במשיכה אצ"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה וכבר היה אפשר לומר דהאי והלכה שכתב הרמב"ם היינו ע"י שהנהיגה ברגליו אבל הר"ן והמ"מ כתבו דמדסתם בפ' י"ז דגזילה משמע דס"ל דרכוב לחוד קני ובזה דברי רבינו מבוארים שמ"ש וברכיבה כו' אינו קונה היינו מימרא דשמואל ומ"ש שהרמב"ם כתב שרכיבה לחודא קני היינו מדסתם בפי"ז דגזילה וכדעת הר"ן והמ"מ ומ"ש וכן דעת הרי"ף כו' כלומר שגם הרי"ף השמיט הכל ולא העתיק אלא סתם מתני' ומ"ש בשם הרמ"ה בההוא דגמל וחמור אפשר משום דס"ל בהא כרי"ף דכיון דמתני' דמציעא וקידושין סתמא קתני הנהגה ומשיכה משמע דלא שנא בין בהמה לבהמה ומ"מ בגוף הלכה דרכוב לחוד אי קני אי לא משמע דלא פליג הרמ"ה אהרא"ש וס"ל שאע"פ דמתניתין סתמא קתני רכוב קני כיון דשמואל מפרש לה במנהיג ברגליו וליכא מאן דפליג עליה הכי קיי"ל ודעת הרמב"ם בהאי דינא דגמל וחמור היא דעת שלישית וכמ"ש בפי"ז דהלכות גזילה והביא הב"י והד"מ בעמוד ע"ש: אבל גמל בהנהגה כו' איכא חד מינייהו כו' ונראה דאם קנה חד לוקח מחד מוכר גמל בהנהגה וחמור במשיכה היה אחד קונה (ממנה) [ממ"נ] ועמ"ש לקמן סי' ר' ס"ח בכליו של מוכר ברשות לוקח וכליו של לוקח ברשות מוכר ומהתימה שלא חילק כאן ג"כ בהכי ודוחק לומר ולחלק דדוקא שם דא' מהן הוא בחצירו של לוקח ומוחזק בו ואפשר דמשום דהתם הרמ"ה כתב כן וכאן לא ס"ל להרמ"ה זה דלדידיה שניהם קונים בשניהן כמש"ר בשמו לא רצה רבינו לכתבו כאן אבל באמת לפי מאי דס"ל לרבינו כאן שייך האי דינא דהתם נמי הכא וע"ל ר"ס ש"ץ דכ"ר ז"ל ואפילו הזיק לאחד בר"ה וברשות ניזק דינא הכי ואינו יכול לומר תתחייב ממ"נ כו' עד אלא הולכים בשניהם להקל ועכ"ל התם אין שייך לומר ה"ט וצ"ע ועמ"ש שם בישובו:
ב סָעִיף ו ואם א' רוכב על החמור כו' שם ת"ש א' רכוב חמור כו' [עב"ח שהביא ל' הגמ'] וכתבו התוס' אי גרסי' א"ה ה"פ כו' (כמו שהעתקתי לשונו בדרישה סוף סעיף שאחר זה) אבל אי מיירי במנהיג ברגליו ליקני נמי מסירה במשיכת הבהמה אי אמרי' משוך בהמה זו וקני כלים שעליה קני דלקמן מיבעיא כו' לפשוט מהכא דלא מהני ע"כ וכתבו עוד והשאר ל"ק לא זה כו' אפי' אי אמרינן משוך בהמה וקני כלים קני הכא כיון דתפיס במוסירה ל"ק רכוב נמי ל"ק כו' ע"ש וברש"י ציין וכ' ז"ל ונקנה נמי רכוב במוסירה שבראש החמור שהוא תכשיט החמור וכחמור דמי ע"כ משמע דהוא לא גרס אי הכי אלא בין מיירי ברכוב ומנהיג ברגליו בין מיירי ברכוב לחודא פריך שיקנה הרכוב לפחות במוסירה שבראשו ורבינו לקמן ס"ס ר"ב פסק דאפילו משך בהמה לקנות בהמה וכלים ל"ק הכלים וא"כ הא דס"ל הכי דהרוכב קני בית פגיה לכאורה נראה דהוא מטעמו דרש"י דכיון שהוא תכשיט של חמור וכחמור דמי הא לא"ה לא היה קונה מידי ולפ"ז מוכח שרבינו ג"כ לא גרס א"ה כו' אבל היותר נראה שרבינו כ"כ לקמן ע"פ שינויא דרב אשי דפי' הברייתא דגם התופס לא קני אלא מה שבידו ולפ"ז לא נצטרך לומר שמה שבראש הבהמה קני מפני שהוא תכשיט שלו אלא כיון שהוא בראש הבהמה והוא מנהיג הרי הוא כאילו ביד הרוכב ולפ"ז י"ל דגם רבינו גרס בגמרא א"ה ופירשו כדפירשו התוס' וק"ל. ועיין בב"י שכתב אשינויא דר"א הנ"ל ז"ל ולכאורה משמע דלא הוצרכו ליישב הברייתא כך אלא למ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני כו' עכ"ל ודברי ב"י בזה תמוהין ואין להם הבנה שמבואר לכל מעיין שכתב היפוך הענין ונראה דט"ס הוא וצ"ל מהופך ובמקום להרא"ש צ"ל להרמב"ם וכצ"ל אלא למ"ד רכוב ל"ק אבל למ"ד רכוב קני כו' והשתא לפוסקים דס"ל דרכוב ל"ק ניחא כו' אבל להרמב"ם שפוסק דרכוב קני קשה כו' ותי' שצ"ל דהרמב"ם לא גרס בגמרא א"ה וס"ל הקושיא ותירוצא לכ"ע נאמרו וכבר כתבתי שכן דעת רש"י ודוק ומ"מ אני אומר דאין להוכיח מכח קושיית ב"י זו שגרס הרמב"ם כן די"ל דלהמקשן היה פשוט דקונה ג"כ פגיה משום דהוא בטל אגב החמור אלא דס"ד דהתופס במוסירה קנהו כולו וע"ז מקשה דמסתברא לומר דהרוכב יקנה בו החצי וכדמסיק ומשני רב אשי דגם התופס לא קני אלא מה שבידו ומש"ה ל"ק גם הרוכב אלא פגיה משום דמאן קמגבה ליה וק"ל (א"ה מתיבת וכן עד תיבת הוא נ"ל למחוק)(וכן מדברי ר"י ומדברי רשב"ם שהזכיר רבינו בפ' הספינה משמע להדיא דכ"ש נמי הוא דבהני בבי קפידא הוא):
ג סָעִיף ז ומסירה ג"כ קונה כו' עד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל המשנה בקידושין דף כ"ה בהמה גסה נקנית במסירה בהמה דקה בהגבהה דברי ר"מ ור"א וחכ"א בהמה דקה נקנית במשיכה ובגמ' דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב א"ל מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן תנן במסירה ורב נמי במסירה אמר הדר ביה רב מההיא הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכ"א זו וזו נקנית במשיכה ור"ש אמר זו וזו בהגבהה עכ"ל הגמרא ופסק רי"ף ורא"ש כרב דס"ל כחכמים דזו וזו במשיכה ופירש"י במסירה בעלים מוסרים אותו ללוקח באפסר או בשערה כדתניא לעיל כיצד במסירה כו' אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו ע"כ וכפירוש ר"ת וריב"א דמסירה כיון שהיא מיד ליד עדיפא ממשיכה ולדידהו מתני' דקתני בהמה גסה נקנית במסירה ר"ל במסירה דוקא ורב וחכמים דברייתא דס"ל בהמה גסה במשיכה ר"ל אף במשיכה וכ"ש במסירה ור"י הקשה שם על פי' רש"י ופי' הוא דמסירה אינה מיד ליד אלא אוחז בשליף הבהמה או בשערה במצות המוכר ומשיכה עדיפא ממסירה וכן דעת ר"ן פ"ק דקידושין ורשב"ם פ' הספינה דף ע"ו ולדידהו מתני' דקתני בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה וכ"ש במשיכה ורב וחכמים דברייתא ס"ל זו וזו במשיכה דוקא ולא במסירה וכתב הרמב"ן בריש הספינה שכן דעת רי"ף ור"י הלוי דמשיכה עדיפא ממסירה וכן הסכים הוא ז"ל וכן דעת רב האי וכן דעת הרא"ש פ"ק דקידושין ובפ"ק דספינה כתב שכדברי הר"י הלוי הנ"ל עיקר מבואר מזה דלפי מאי דקיי"ל הלכתא כרב וחכמים דברייתא אין מסירה קונה כלל לדעת התוס' והרא"ש וכל הני רבוותא וכל זה הביא הב"י וכ' עליו ז"ל וא"כ התימה על רבי' שכ' ומסירה ג"כ קונה בבהמה כאילו אין (זו) חולק בזה וממ"ש נתבאר דליתא לדעת הפוסקים ולא לדעת המפרשים זולתי לדעת רש"י ור"ת ולא עוד אלא שכ"ר ולזה הסכים א"א הרא"ש והוא לא הסכים בכך מעולם ע"כ תוכן דברי ב"י והנה דקשיא ליה אמש"ר ולזה הסכים א"א הרא"ש בזה י"ל אף לפי שיטת ב"י כמ"ש בפרישה ע"ש וכן תירץ בד"מ אך עדיין ראוי לתת לב על תמיהתו הראשונה שהיא גדולה ועצומה על רבינו שיהיו דבריו סותרין לדברי הרא"ש ותוס' ורוב הפוסקים ועוד אני מוסיף בתמיה דדברי רבי' גם כרש"י ור"ת ליתנהו שהרי כתב ומסירה ג"כ קונה מבואר מל' ג"כ דס"ל דמשיכה עדיף ממסירה וזהו דלא כדעת רש"י ור"ת ועוד דהא הוא בעצמו כ' בסמוך שהרא"ש הסכים לדעת הי"א דלא בעינן מסירה מיד ליד והיינו דלא כרש"י ור"ת דאמרי מסירה עדיפא מטעם דמסירה בעינן מיד ליד ובזה תמה עליו מ"ו ר"מ ז"ל בד"מ וא"ל דדעת רבינו כדעת ראבי"ה שכתבו הג"מ פ"ב דמכירה בשמו דהיא לא פסק כרב וחכמים דברייתא אלא כסתם מתני' דבהמה גסה נקנית במסירה דאם כן הוי ליה לרבינו לחלק בין גסה לדקה וב"י כתב שמקום הטעות לרבינו הוא מדברי הרא"ש דפרק הספינה עיין שם וכתב דיש לדחותו שאין לו ראיה מדבריו התם ואני אומר דודאי אי אהאי דפרק הספינה לחוד סמך רבינו לכתוב כן הוה להב"י מקום לדחותו אבל יש לסעוד ולקמוך דברי רבי' משיטת התלמוד מכמה מקומות וגם דברי הרא"ש ותוס' מטין כן ואין לזוז מדברי רבינו דנהירין ליה שבילי דתלמוד וכל דבריו מיוסדין ונמשכין ע"פ התוס' והרא"ש אביו וס"ל דלא תליא הא בהא כמו שסבר ב"י אלא ס"ל דאפילו מאן דפסק כרב וחכמים דברייתא דזו וזו במשיכה וגם ס"ל משיכה עדיפא ממסירה מ"מ מסירה קונה והיינו במקום דלא שייכא משיכה. ומעתה אתחיל ואכתוב ראיות מהגמ' בד' מקומות. האחת הוא שיטת הגמרא בב"מ דף ח' א"ר חלבו א"ר הונא מוסירה מחבירו קונה במציאה כו' ע"ש. המקום הב' הא דאמרי' בקידושין דף כ"ו על הא דאמר שמואל מכר לו י' שדות בי' מדינות כו' אמר רב אחא בריה דרב איקא תדע שאילו מסר לו י' בהמות באפסר א' ואמר ליה קני מי ל"ק ע"ש משמע מכל זה דמסירה קונה בבהמה וכבר הביא ר' ירוחם גמרא זו לפסק הלכה כמ"ש בסמוך. המקום הג' ברייתא שהביא סתמא דתלמודא בקידושין דף כ"ב ז"ל כיצד במסירה כו' ע"ש ומדסיפא דברייתא שם הלכתא היא שכל הפוסקים פסקו כוותה גם רישא הלכתא היא. המקום הד' דאמרו אביי ורבא בב"ב דף ע"ו מסירה קני בר"ה ובחצר שאינה של שניהן כו' ואי סלקא דעתך דרב וחכמים דברייתא זו וזו במשיכה דוקא קאמרי אפי' במקום דלא שייך משיכה כגון בר"ה יתחייב למשכה מר"ה לרשות שלו וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל כאביי ורבא וקיי"ל כרב ולרבי' אינו נראה לחלק בין בהמה לספינה ולומר דאביי ורבא דוקא בספינה איירי דב"ח וספינה שווים כמ"ש סי' קצ"ח (ושוב מצאתי שהנ"י כ' בר"פ הספינה דיש לחלק בין ספינה לבהמה ע"ש וכ"כ ג"כ הר"ן פ"ק דקידושין ע"ש וזהו כדברי ב"י אבל רבי' ס"ל כאינך גאונים דלא ס"ל הכי וכמ"ש ועיין ד"מ מ"ש עוד מזה) וגם מעיני ב"י לא נעלמו רוב ראיות הנ"ל אלא שכתב שהן דלא כהלכתא ואליבא דמ"ד דס"ל דמסירה קונה בבהמה וזהו נראה לרבי' דוחק גדול דהא רבא וסתם גמרא קא"ל בפ"ק דב"מ בלי חולק לכ"נ לרבי' דבמקום דלא שייכא משיכה כגון בר"ה ובחצר שאינה של שניהם ודאי מסירה קני אפי' בבהמה וכסתם מימרא דאביי ורבא ולא בעי למשכה מרשותו והא דרב וחכמים דברייתא מיירי באתרא דשייכא משיכה כגון בסימטא ובחצר של שניהם דהתם ודאי כיון דאפשר במשיכה ל"מ בה מסירה דמשיכה עדיפא ממסירה ומשום דבמתני' דהתם קתני סתם בהמה גסה במסירה ופי' ע"כ אף במסירה (דהא משיכה עדיפא) ור"ל בין בר"ה בין בסימטא לכן בא רב ודרש בהמה גסה נקנית במשיכה כלומר במקום דשייכא משיכה דהיינו בסימטא דוקא קונה ולא מסירה וס"ל כחכמים דברייתא ולא איצטריך רב לפרושי הא מילתא משום דפשוט ליה דמשיכה לא שייכא בר"ה ולא איירי אלא במקום דשייכא משיכה וא"ת הא בהדיא כתבו התוספות שם וברא"ש פרק הספינה ז"ל ומה שהקשה (ר"ל ר"ת) מההיא דקידושין דלישני כאן בר"ה כאן בסימטא לא ק"מ למאי דפרישית דכל היכא דתני מסירה כ"ש משיכה וכי קתני משיכה דוקא ולא מסירה דלא הו"ל לרב למנקט האי לישנא בהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע למעוטי מסירה ואי בא לאשמועינן דמסירה ל"ק בסימטא לימא הכי בהדיא מסירה קונה בר"ה ולא בסימטא כדקאמר אביי ולא לימא דבהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע דאתי' לאפלוגי אמתניתין עכ"ל משמע בהדיא דס"ל לתוס' ורא"ש דרב אר"ה נמי קאמר משיכה דוקא דאי אסימטא הול"ל מסירה בסימטא ל"ק י"ל דודאי כי באנו לומר דרב לא לא פליג אמתני' אלא לפרושי בא או למימר דינא באפי נפשיה קאתי דבסימטא משיכה דוקא קניא ולא מסירה אז קשיא ודאי כיון דהא דמשיכה קניא הוא מילתא דפשיטא ועיקר החידוש דמסירה ל"ק הול"ל החידוש ההוא וכמימרא דאביי ורבא אבל אי רב לאפלוגי על מתניתין בא ל"ק דהול"ל מסירה בר"ה ולא בסימטא דהא עיקרו דרב לאו לאורויי דינא או לפרושי מילתא הוא דאתא אלא לאפלוגי אתנא דמתני' קאתי ומש"ה צריך למנקט לישנא דמשתמע לפלוגתא דהיינו היפוך מה דתנא במתני' דמתניתין קתני במסירה וקאמר הוא בהמה גסה במשיכה ולא במסירה ואילו הוה אמר בהמה גסה בר"ה במסירה ולא בסימטא לא הוה משמע מיניה דפליג אמתני' אלא היינו אומרים דלפרושי מתני' קאתי. והכי דייקא ל' הרא"ש שסיים וכתב ולא לימא דבהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע דאתא לאפלוגי אמתניתין ולא כתב דמשמע אפילו בר"ה אלא לאו ש"מ דלא קשיא הך קושיא אלא כשאמרינן דרב בא לפרש או לאורויי דינא אבל אי לאפלוגי קאתי א"צ לפרושי מילתא וכדמצינו כמה וכמה פלוגתות דפליגי חד אחבריה ולא ביארו אופן הפלוגתא דמשום דאינהו הוי ידעי שפיר במאי פליגי סתמו הדברים בקיצור. עוד תדע דע"כ הך קושיא לאו קושיא אלימתא היא שהרי כתב שם הרא"ש ז"ל וא"ת והא דקתני בברייתא לעיל דספינה נקנית במשיכה משום דאיירי בסימטא אף על גב דגם במסירה נקנית (פי' בר"ה) היינו כדי להשמיענו דמסירה דאותיות לאו מסירה ממש היא דהא אין מסירה קונה בסימטא עכ"ל ואי הקושיא אלימתא אכתי קשיא ליתני ספינה אפילו בר"ה ובמסירה דאותיות במשיכה ובסימטא והשתא ידעינן שפיר דמסירה דאותיות לאו מסירה ממש היא אלא ש"מ דבדיחוי בעלמא ותירוצא כל דהו דחינן ליה להאי פירכא דכל היכא דלא בא לאורויי דינא דמסירה לחוד דלא קשיא ליתני מסירה קני ה"ה נמי הכא כיון דרב לאו לאורויי דינא קא אתי ל"ק ליתני מסירה קונה בר"ה ולא בסימטא וכל זה פשוט בעיני ולא כתבתי אלא להוציא מלב התלמידים הנמשכין אחר דברי הרב ב"י ומשמע להו פשטא דלישנא דרא"ש דלא כרבי' ואני אומר דאדרבה מתחלת דברי תוספות ורא"ש משמע כשיטת רבינו שהרי כתבו ז"ל דלא משתמוט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלים אלא בספינה ובבעלי חיים משום דמסירה דידהו הוי משיכה כו' הרי לך דס"ל דבהמה כספינה דמיא דא"ל לאו להלכתא קאמרי אלא למ"ד דס"ל הכי קאמרי דודאי בדברי התוס' היה אפשר למדחק ולמימר הכי אבל הרא"ש שכל דבריו פסקי הלכה הן לא היה לו לתת מקום לטעות ולפחות הו"ל למיכתב בסוף דבריו דמסירה ל"ק אלא בספינה אלא לאו ש"מ כדכתיבנא. ומ"ש ב"י ז"ל וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש (דל"מ מסירה בבהמה) מדהשמיטו הברייתא דמיתניא גבי עבד כנעני בפ"ק דקידושין דכיצד במסירה אחזה בטלפה ע"כ אומר אני אדרבה ממקום שבא יש סיוע מדברי הרא"ש לשיטת רבינו דז"ל הרא"ש בפ"ק דקידושין בהמה גסה נקנית במסירה כו' בפרק הספינה כתבתי דין מסירה אי בעינן שימסור המוכר ללוקח מיד ליד או שיאחז בה הלוקח במצות המוכר גם כתבתי שם הא דקתני בהמה במסירה היינו אף במסירה וכ"ש במשיכה עכ"ל ואח"כ כתב מימרא דרב עד הוא דאמר כהאי תנא וחכ"א זו וזו במשיכה וכן הלכתא ע"ש הנה אי ס"ד דס"ל לרא"ש דמסירה בבהמה ל"מ [לא הו"ל למיכתב כלל מתני' דמסירה קונה] בבהמה או לפחות הו"ל למיכתב האי ובפ' הספינה כתבתי כו' וגם שם כו' אחר מימרא דרב דזו וזו במשיכה ואסיקנא דהלכתא כוותיה דאז היה משמע דרב משיכה ולא מסירה קאמר ומדכתב הרא"ש דבריו על מתני' ש"מ דס"ל דמסירה מהני בבהמה ומה שלא הביא הברייתא דאחזה בטלפה לקנות דהרי הראה לנו בדבריו שמקומה בפ' הספינה כ' שם בפר' הספינה וא"ל דלא כתב התם להלכתא אלא לכתוב עליה דברי ריב"ם דהא דברי ריב"ם שייכין כמו כן במסירת ספינה והו"ל לרא"ש לכתוב דבריו אמה דאמרינן התם ספינה במסירה פירש ריב"ם דלא מיקרי מסירה כו' ועוד שהרי אחר שסיים הך שקלא וטריא דדברי ריב"ם כ' סיום הברייתא אחזה בשערה כו' קנאה כיצד במשיכה כו' ואס"ד דס"ל דל"מ מסירה בבהמה לא הו"ל להעתיק הברייתא אלא מכיצד במשיכה ואילך כנ"ל לדעת רבי' והוא נכון. שוב מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש בפ' הספינה שכתב שם ברייתא זו דכיצד במשיכה וכתב אח"כ גם רישא וז"ל ומסירה היה משאחזה ברגליה או באוכף או במשוי שעליה במצות המוכר אפילו לא מסרו מידו לידו עכ"ל ומ"ש אחר הך בבא הנ"ל ז"ל אבל דבר שנקנה במשיכה אינה נקנית במסירה מיירי במטלטלין אבל לא בבהמה ומה שקיצר הוא משים דלא בא התם אלא לאפוקי ממ"ד דהכא דאמרי' במשיכה הוה כ"ש במסירה וסמך אמ"ש בתחילה מהו מיקרי מסירה בבהמה ואף על פי (שבדמ"ה) [שהרא"ש] בקידושין פסק סתם בהמה גסה נקנית במשיכה ולא במסירה פי' נמי היכא דשייך משיכה דהיינו בסימטא ולפי שלא בא התם אלא לפסוק הלכתא כרב דאמר במשיכה ע"פ פי' ר"י דפי' בסימטא במשיכה דוקא ולאפוקי מרש"י ור"ת דס"ל דכ"ש במסירה ולכן כתב סתם בהמה במשיכה ולא במסירה ודברי רשב"ם פ' הספינה משמעין ג"כ כמ"ש ודוק. ועוד ראיה גדולה דס"ל לתוס' הכי ממ"ש בפ"ק דמציעא דף ט' בד"ה וניקני כו' ז"ל אי גרסי' א"ה ה"פ אא"ב בשאין מנהיג ברגליו ורכוב קני הבהמה משום דתפיס בהו א"ש דל"ק מוסירה דבמטלטלין לא שייך קנין של תפיסה אלא או בהגבהה או במשיכה אבל אי מיירי במנהיג ברגליו קני נמי מוסירה במשיכת הבהמה כו' משמע להדיא דדוקא במטלטלין בעינן הגבהה או משיכה אבל לבהמה מהני נמי מסירה ודברי תוס' אלו הביא המרדכי שם לפסק הלכה ע"ש ר"ס תכ"ג וגם בקיצור פסקי התוס' פ' הזהב סי' ל"ד כ' ז"ל בהמה גסה נקנית במשיכה ואפי' במסירה ע"כ ועוד בסי' ל"ג מסירה לא שייך במטלטלים אלא בבהמה או בספינה הרי זכינו לסייע לדברי רבי' ולאמת אותם ועיין עוד בד"מ ובהגהותיו ושם כתבתי שרוב הפוסקים ס"ל כרבי' ולא כמ"ש ב"י שלית מאן דס"ל כרבי' ע"ש:
ד סָעִיף ט והא דמסירה קונה כו' ז"ל ב"י ג"ז שם ספינה נקנית במסירה דברי ר' וחכ"א עד שימשכנה כו' ופסקו רי"ף ורא"ש הלכה כרבנן שהרי פסקו הלכתא כשמואל דאמר עד שימשוך כולה אלמא משיכה קניא עכ"ל ודברוו תמוהין דמה ענין דשמואל לענין דר' ורבנן ועוד מאי זה שסיים אלמא משיכה קונה וכי רבי ורבנן בהכי הוא דפליגי והלא לכ"ע משיכה קניא (אמר המגיה מתיבת ואין לתרץ עד תיבת כולה לא הבנתי איך שייך כאן)(ואין לתרץ דה"ק אינו קונה אלא במשיכה ה"ק מנ"ל הא דאף דמסירה קונה ואמר שמואל דאי בעי לקנות במשיכה בעי שימשכנה כולה) ולקמן בסי' קצ"ח כ' סתם וידוע דהלכה כרבנן עכ"ל וזהו נכון: ואם עומדת ברשות המוכר ז"ל הגמרא ואם ברשות בעלים היא ל"ק עד שישכור כו' ופר"ש היכא דרשות מוכר היא לית ליה תקנה לא במשיכה ולא במסירה עד שישכור את מקומה ע"כ ונראה דהאי לית ליה תקנה שכתב רשב"ם ר"ל כשאינו רוצה להוציאה מהבית לית ליה תקנה לקנות במסירה או במשיכה כ"א שישכור אבל ודאי אם רוצה למשכה מרשות המוכר לסימטא פשיטא דמהני ופשוט הוא וכן משמע ל' רבי' ותוס' הקשו שם ארשב"ם וכתבו שם ז"ל ונראה לרשב"א לפרש דרשות בעלים לאו רשות מוכר קאמר אלא כלומר אי רשות שיש לה בעלים היא כמו חצר שאינה של שניהם וכן פי' ר"י עכ"ל וכן כתב רמב"ן בחידושיו ולא ידעתי למה תפס רבינו פי' רשב"ם וע"ע בפרישה: וא"ל משוך וקני ושני ממשיכה למסירה כך גיר' רוב הספרים הישנים של קלף והיא עיקר וכבר פירשתיה בפרישה ובטורים של דפוס ב"י איתא הגירסא וא"ל משוך וקני או שני ממשיכה כו' וכן הגירסא בטורים דפוס תורגמא ולפי הגי' ההיא נראה לפרש דמ"ש הרמ"ה דוקא היכא דשני לגריעותא נמשך עם מ"ש אח"כ וא"ל משוך וקני וכאילו כ' דוקא דא"ל משוך וקני ושני לגריעותא דלא משכיה אלא עשה בו תורת מסירה ואח"כ אמר או שני ממשיכה למסירה כלומר או קא"ל קני בתורת מסירה והלך הוא ומשכה וממשיכה למסירה דקאמר ל"ד אלא כלומר דשני ממסירה למשיכה ונראה דגירסא זו ע"פ פירוש זה היה להחכם מהר"י קאר"ו ז"ל ולפיכך כ' ז"ל דעת הרמ"ה דמסירה ומשיכה שוים הן כו' עד ה"נ קנה עכ"ל נראה שכ"כ לפי שהוקשה לו לפי גירסתו זו למה ס"ל להרמ"ה דכי שני ממסירה למשיכה ל"ק הא משיכה עדיפא ממסירה ושינוי למעליותא הוא ולדעת הרמ"ה שינוי למעליותא קני וליישב זה כ' דדעת הרמ"ה דשניהן שוות שהרי כ"א קונה ברשות מיוחד ובמקום מיוחד ובמקום דשייכא משיכה ל"ק מסירה וה"ה להיפך נמצא שאין קנין אחד עדיף מחבירו אלא שהמקומות גורמים ולהכי כי אמר מוכר שיקנה בר"ה במשיכה הרי עילוי קא מעלה למשיכה שתקנה אפילו בר"ה וכי שני ליה ממאי דקפיד ליה ועשה בה תורת מסירה שינוי לגריעותא מיקרי וה"ה להיפוך מיהו כי שני להגבהה לא מיקרי שינוי לגריעותא כיון דקניא בכ"מ אין אמירתו של מוכר שאמר לקנות בקנין אחר מגרע כח קנין הגבהה כנ"ל לדעת ב"י אבל בחנם דחק עצמו לפרש כן דעיקר הגירסא היא ושני כו' וכמ"ש בפרישה ואפילו לפי גירסא זו אינו מוכרח לומר בשביל כן דס"ל להרמ"ה דמשיכה ומסירה שוות הן דכי נמי ס"ל דמשיכה עדיפא אפ"ה כיון דקיי"ל דמאמר המוכר הוה קפידא כי א"ל שיקנה אותו במסירה איכא למימר שהקפיד שלא יקנה בסימטא במקום דשייכא משיכה אע"ג דקיימא בסימטא אלא דוקא בר"ה או בחצר שאינה של שניהם במקום שקונים ע"י מסירה אבל בהגבהה דקני בכל מקום ודאי לא קפיד ואפשר עוד לומר שגם גי' ספר ב"י היה כגירסת ספרים שלנו ואפ"ה פי' שדעת הרמ"ה דמשיכה ומסירה שוות הן משום דקשיא היה לו הא דסיים וכתב אבל אי שני ליה לקנין חשוב כגון להגבהה כו' ולא כתב כגון ממסירה למשיכה ש"מ דלא סבירא ליה לרמ"ה דמשיכה עדיפא אבל גם מזה אין ראיה וכמ"ש בפרישה וכן עיקר ודוק. ולכאורה היה נראה דלא מיקרי קפידא אלא דוקא כשהמוכר א"ל לעשות קנין דבר שאינו יכול לקנות בו באותו מקום שהם עומדים בו כגון כשהוא בר"ה שאין שייך שם משיכה והוא א"ל משוך אז דוקא לא סגי ליה להלוקח בעשייתו קנין מסירה אלא צריך למשכו מר"ה לסימטא אבל אי א"ל בר"ה לעשות קנין מסירה לא אמרינן דקפיד דוקא אמסירה אלא אמרינן דפי' לו הנהוג באותו מקום ואם משכה לסימטא קני וה"ה ע"פ דרך זה אם עומדים בסימטא וא"ל למשוך דלא אמרי' דקפיד ואם אירע שהלכה הבהמה לרשות הרבים קנאה שם במסירה אע"פ שהיא גרועה ממשיכה ועפ"ז יתיישב הא דנקט הרמ"ה וא"ל משוך וקני כו' עד כגון להגבהה משום דלא מצינו האי קפידא ושינוי לגריעותא כ"א בעומדים בר"ה דאז קפידתו הוא המשיכה ושינוי לגריעותא הוא המסירה ושינוי לעילוי הוא הגבהה משא"כ כשעומדים בסימטא דקפידתו הוא דוקא מסירה דבר שאינו נהוג שם תו לא מצי למימר דהוא שני לגריעותא ועשה משיכה או הגבהה דהא קנייתו הוא מעולה ולהרמ"ה אם עשה קנין מעולה קנה אלא שא"כ לא הו"ל לרבינו ולהפוסקים לסתום בזה אלא לפרש ודוחק לומר שהרמ"א נקט כל האי שיטה לנפשיה ע"כ נראה כמ"ש בפרישה שהרמ"ה אלשון הגמרא קאי ועיין בפי' רשב"ם וחידושי רמב"ן מ"ש בפירושם בגמרא אהא שאמרו שם מר סבר מראה מקום הוא לו:
ה סָעִיף יב וא"ל קנה כדרך כו' עד ובמציאה והפקר בכל ענין קונה בפרישה כתבתי בשם ב"י דפי' דברי רבינו שכתב ברישא וא"ל קנה כדרך שבני אדם קונין דוקא קאמר (דאל"כ) הא לא א"ל כן אפילו במקח וממכר קנה בכל ענין ומש"ר בסיפא ובמציאה בכל ענין קני נקט מציאה והפקר דלא שייך למימר בהו קני כדרך שבני אדם קונין וה"ה לכל דדמי להו עכ"ל ב"י ובאמת של' הגמ' לכאורה הכי משמע דז"ל הגמרא בב"מ דף ט' רכוב בעיר מ"ט ל"ק אמר רב כהנא לפי שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר א"ל רב אשי לרב כהנא אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת ה"נ אלא מאי דעבד עבד וקני כו' אלא במקח וממכר עסקינן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין ע"כ משמע דאף במקח וממכר כשלא א"ל קני כדרך שבני אדם קונין קנה בכל ענין וכן משמע ל' הרא"ש שם ויש להקשות דהא לפני זה שם אמר התם לענין הנהגה בגמל ורכיבה בחמור דא' מהם ל"ק כיון דאין דרכו בכך ומשמע דאמציאה קאי ש"מ דאפילו במציאה והפקר לא אמרינן מאי דעבד עבד וצ"ל שודאי אם עשה קנין אלא שאין דרכן של בני אדם בכך כגון שהגביה ארנקי בשבת שייך שפיר לומר מאי דעבד עבד שהרי יכול לומר אני לא חשתי לאיסור שבת או לזילות' וכדומה לו אבל אם גוף הקנין שעשה בבהמה אינו הקנין הראוי לאותה בהמה לא שייך לומר מאי דעבד עבד אבל מל' ר' ירוחם משמע דס"ל דהאי דאמרי' בהנהגה בגמל ומשיכה בחמור דאחד מהן ל"ק במקח וממכר דוקא הוא דשם בעינן שיקנה כדרך שבני אדם קונין אבל במציאה קני בכל ענין וס"ל דהא דאמר תלמודא אד במקח וממכר דא"ל כו' אין פירושו שא"ל כן בפירוש אלא ס"ל דמסתמא כא"ל דמי דסתמא דעת המוכר שיקנה כדרך שבני אדם קונין דשם בנ"י ח"ד כתב הני דינים והשמיט האי דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין ובההיא דהנהגה בגמל ומשיכה בחמור לא כתב דמציאה והפקר קנו שניהן מטעם דכיון דמספקא לן מש"ה כל הקודם זכה ואין מוציאין מידו כמ"ש הרא"ש אלא כתב סתמא במציאה והפקר קנו שניהן משמע מדינא ומטעם מאי דעבד עבד דדוקא במקח וממכר צריך לקנות כדרך שקונין אבל במציאה לא ובאמת שגם דברי רבינו נראין לי כן מדסיים אבל במציאה והפקר קנה בכל ענין ודוק: ואם רכב עליה בשדה או אפי' בעיר כו' ז"ל הגמ' בב"מ דף ט' כגון דאמר ליה קני כדרך שבני אדם קונין ואי ר"ה הוא קני ואי אדם חשוב הוא קני ואי אשה היא קניא ואי אינש זילא הוא קני ופירש"י ואי ר"ה הוא קני בעיר דדרך לרכוב שם ולא לנהוג פן יפסיקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו ואי אדם חשוב הוא אין דרכו לנהוג בהמה ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליו אף בסימטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תנתק הימנה כו' ע"ש נמצא לפ"ז רכוב בכל אדם ובכל מקום קונה חוץ מבסימטא שהיא מקום שאין רבים שכיחין שם דל"ק ברכיבה ועד"ז פי' הרמב"ם וכ"כ המחבר מהרי"ק בש"ע ותימה לי על הרא"ש ורבינו שכתבו ואם רכב עליה בר"ה אם אדם חשוב הוא כו' דערבינהו ותנינהו ר"ה ואדם חשוב בחד בבא דמשמע לפי דבריהם איפכא דבסימטא כל אדם קנה אפי' בינוני ובר"ה דוקא אדם חשוב או זילא או אשה קונה ולא אדם בינוני וב"י הביא על דברי רבינו ל' הגמרא ופירש"י והרמב"ם ולא דק לכתוב כלום על מה שכ' רבינו תרי בבא יחד ונראה שרש"י ורמב"ם ז"ל גרסו תיבת קני בכל א' בפני עצמו וכאשר נדפס לפנינו בגמ' והרא"ש ורבינו לא גרסו בגמ' תיבת קני הראשון אלא הכי גרסו ואי בר"ה הוא אי אדם חשוב הוא כו' א"נ גרסו אי ר"ה ל"ק ואי אדם חשוב הוא קני כו' ולא ס"ל כרש"י דבר"ה קני כל אדם מטעם שבני אדם מפסיקים אלא אדרבה בר"ה ל"ק מטעם שבני אדם בושים לרכוב שם אם לא אדם חשוב או אשה או זילא ועיין בש"ע ס"ח שהעתיק שם ל' הרמב"ם כמו שהוא בפ"ב דמכירה והוא ע"ד פירש"י וא"כ תימא על מ"ו ר"מ ז"ל שהגיה שם בסימטא ואח"כ הוסיף תיבת בר"ה והוא ע"ד שיטת הרא"ש ורבינו איך עירבב הדברים וזיכה שטרא לבי תרי:
ו סָעִיף יג וכתב הרמב"ם האומר לחבירו כו' בפ"ב דמכירה וכתב המ"מ דנפקא ליה מדגרסי' בב"מ דף ט' בעי ר"א משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מאי לקנות מי א"ל קני אלא וקני כלים שעליה כו' ונראה שהוא מפרש כך לקנות משמע להבא כמו לעשות לדבר וכיון שכן פשוט הוא שלא קנה ודעת הרב דה"ה לאומר תקנה אח"כ מצאתי מי שדקדק כן מכאן עכ"ל ולענ"ד נראה שרבי' לא פי' דברי הרמב"ם ורש"י כן דא"כ מאי הוא זה דמסיק וכתב וגדולה מזו פירש"י הא רמב"ם למד האי דינא דותקנה ממ"ש רש"י (בקבלנות) [בלקנות] והיא היא ועוד דא"כ למה כתב הרמב"ם דינו אותקנה שאינו נזכר בגמרא ולא הזכיר כלל דין לקנות הנזכר בגמרא ועוד שרבינו כתב שני טעמים בשני הנושאים שבותקנה כתב הטעם משום דלהבא משמע ובלקנות כתב הטעם משום דאני איני מקנה לך לכן נראה פי' דדברי הרמב"ם ומ"ש עלי כמ"ש בפרישה ע"ש ודוק:
ז סָעִיף יד וגדולה מזו פרש"י כו' בהאי מימרא ר"א שכתבתי בסמוך כו' פרש"י לקנות מי קאמר ליה קני לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך וכתב הרא"ש מכאן משמע האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנות לא קנאו עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך כדפרש"י ולר"י נראה לחלק דדוקא כשאמר משוך בהמה זו נקנות כלים שעליה איכא למימר כיון דעיקר הדבר שהוא מושך אין נקנה לו עם הכלים לא אמרינן שנקנה לו אלא אתה אומר לקנות ולא אני דמתמיה אבל כשאומר משוך חפץ זה לקנותו ליכא למיתלי במידי וכאילו אמר ליה קנה אותו עכ"ל וזה שמסיק רבינו וכתב אפרש"י אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב כו' ואין להקשות דלמא כוונת רש"י היא ג"כ כמ"ש הרא"ש דמדכתב רש"י סתם לקנות משמע אתה התכוין כו' (כח הלשונות) [משמע] דכל לקנות אפילו אומר משוך חפץ זה לקנותו לא קני והא דכתב הרא"ש מכאן משמע ר"ל מכאן מל' הגמרא אבל מל' רש"י ודאי מוכח דס"ל כן וזהו שסיים וכתב כדפרש"י [ר"ל] מל' הגמ' משמע כדפי' רש"י בהדיא ומש"ה החליט רבינו לכתוב כן בשם רש"י וק"ל. עיין בב"י מ"ש אהאי וגדולה מזו פי' רש"י כו' שכתב שם דלפירש"י קני יותר בותקנה מבלקנות ולא ידעתי מאין לקח הב"י סברא זו לומר דרש"י יודה בל' תקנה דקנה אדרבה מסתבר לי יותר דלשון לקנות משמעו (מ"ד) [כדי] שכן מורה שימושו של ל' על תיבת משוך דהוה כאילו אמר משוך כדי לקנות אבל בלשון ותקנה אין (כקטן דבין) [ותקנה דבוק] ונמשך עם מלת משוך אלא כ"א מלה עומד לנפשו וכאילו אמר משוך עתה ותקנה להבא וזה פשוט בעיני והוא דעת רבינו ולפיכך כתב וגדולה מזו כו' וכמ"ש בפרישה. ועיין עוד בב"י היאך פירש דברי רבי' בסעיף זה ופירושו שם הוא ע"פ שיטתו דס"ל דלשון ותקנה עדיף מלשון לקנות אבל לפי מ"ש בסמוך אתיא לשון רבינו כפשוטו וכמ"ש בפרישה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.