א הלכות קנין בחליפין מטלטלין קונין זה את זה בדרך חליפין לא מיבעיא אם אין המקנה מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל בחליפין כעין שקונין בסודר דהיינו קנין גמור שמועיל לכל הדברים שכל דבר בין קרקע בין מטלטלין בין בעלי חיים נקנה בחליפין ופירות נמי אע"פ שאין קונין בהם נקנין בחליפין חוץ מדבר שאין בו ממש שאין קנין מועיל בו כגון שקנו ממנו שילך עם פלוני למקום פלוני או שיחלקו חצר שביניהם וכיוצא באלו שהן קנין דברים ואין לו על מה לחול אבל שאר כל דבר נקנה בקנין חוץ ממטבע:
ב אלא אפילו אם מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל דהשתא דומה לדמים אפילו הכי נקנה כיצד היה לזה פרה ולזה חמור והעריכו אותם כמה שוה כל אחד מהם והסכימו להחליפם זה בזה כיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית פרתו לבעל החמור בכל מקום שהיא ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו החליף חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה לא קנה כיון שאין כאן משיכה גמורה שלא משך גם את הטלה וי"א דוקא בכי האי גוונא משום שאין החמור ראוי ליחלק אבל אם אמר פרה וטלה בכור חטין ומשך הפרה ולא משך הטלה קנה בחטין כנגד דמי הפרה ואין נראה לא"א הרא"ש ז"ל:
ג מטבע אין קונין בו ולא נקנה בקנין כיצד מכר לו פרה או טלית או אחד מכל מיני מטלטלין בדינרי זהב או כסף או במטבע של נחשת אע"פ שקבל המעות לא נקנה החפץ ללוקח וכן אם בא להקנות לחבירו מטבע שבידו או שיש לו ביד אחר בקנין סודר אינו מועיל אבל יכול לשעבד נכסיו בקנין לאחר לגבות מהן סך ממון ומשמשך הלוקח החפץ נתחייב הוא למוכר בדמים ומיהו דוקא בתורת דמים שלא יחד לו המעות לפיכך משמשך המקח נתחייב במעות:
ד אבל בתורת חליפין שיחד לו מעות ואמר לו באלו המעות לא קנה דכיון שיחדם אם אבדו אינו חייב באחריותן ליתן לו אחרים לפיכך לא סמכה דעתיה דבעל המקח עד שיגיעו המעות לידו וכמו שלא זכה המוכר במעות כך לא קנה הלוקח החפץ אע"פ שמשכו בד"א שמכר שאר כל המטלטלין באחד מכל המטבעות שבעולם שבכולם יש להם דין מטבע גבי שאר מטלטלים בין לענין שאין עושים בהם חליפין להיות קונים בהם בתורת סודר ולא נקנין בקנין ואין קונין במשיכתן המטלטלים אבל מתחייב בהם במשיכת המטלטלין:
ה אבל המוכר מטבע במטבע יש מהם שיש להם דין שאר מטלטלין שבמשיכתן מתחייב לחבירו המטבע שנותן תמורתן ויש מהם שיש להם דין מטבע שאין מתחייב במשיכתן ליתן תמורתן כיצד זהב גבי כסף יש לו דין מטלטלין שאם מכר לו דינר זהב בעשרים וחמשה דינרי כסף בתורת דמים שלא יחד לו הכסף ומשך הלוקח דינר הזהב נתחייב למוכר בכסף מיד וחייב ליתן לו חמשה ועשרים דינרי כסף כפי מה שפסק עמו אם חדשים חדשים ואם ישנים ישנים אבל אם משך המוכר הכסף לא נקנה הדינר זהב ללוקח עד שיגיע לידו וכל אחד מהם יכול לחזור בו: נחשת קונה הכסף ואין הכסף קונה הנחשת כיצד מכר לו שלשים איסרי נחשת בדינר כסף ומשך הלוקח באיסרות נתחייב בדינר הכסף למוכר וחייב ליתנו לו כפי מה שפסק אם חדש חדש ואם ישן ישן אבל אם משך המוכר בדינר הכסף לא קנה הלוקח האיסרות עד שיגיעו לידו. הנחשת גבי זהב פי' ר"י שיש לו דין מטבע ולא נקנה הזהב במשיכתו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיש לו דין מטלטלין ומתחייב בזהב במשיכתו וכ"כ הרמ"ה ז"ל:
ו מעות הרעות שנסדקו ועדיין יוצאין בהוצאה אבל לא להדיא ויש להם דין מטלטלים ומתחייב המעות היפות במשיכתן והם אינם נקנין במשיכת מעות היפות. אסימון הוא מטבע שאין עליו צורה מתחייב במשיכתו המטבע ומטבע אפילו מעות הרעות אין מתחייב במשיכת אסימון:
ז וכולן יש להם דין מטבע לגבי שאר כל מטלטלין:
ח וכולן זה כנגד זה כגון שמכר דינר זהב בדינר זהב או דינר כסף בדינר כסף או מעות רעות ברעות או אסימון באסימון יש להם דין מטבע ואין קונין זה את זה:
ט בד"א כשיוצאים בהוצאה אבל אם אין יוצאים בהוצאה ל"ש פסלתן מלכות ל"ש פסלתן מדינה יש להם דין שאר כל המטלטלין בין לענין שנקנין בקנין בין לענין שמתחייב במעות במשיכתן והם אינם נקנין במשיכת המעות וכן קונין בהן בתורת קנין סודר כיון שנפסלה צורתן:
י המטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב קרקע כיון שישכור מקום המעות או באחד משאר דרכי ההקנאות ואז נקנו לו המעות שעליו מתורת חצר או יקנה לו קרקע ויקנה לו אגביו המעות אפילו שאינן עליו:
יא וכ' הרמב"ם ובלבד שיהו המעות קיימים כגון שהיו מופקדים ביד אחר אבל ראובן שיש לו חוב אצל שמעון והקנה קרקע ללוי ועל גביו חוב שיש לו אצל שמעון לא קנה החוב וא"א הרא"ש ז"ל כתב שכותבין הרשאה גם על ההלואה ולמעלה כתבתיו:
יב עוד יש דרך אחרת להקנותם במעמד שלשתן ולמעלה כתבתיו וגם מכירת שטר חוב כתבתי למעלה:
א סָעִיף א מטלטלין קונין זה את זה וכו' כעין שקונין בסודר דהיינו קנין גמור שמועיל לכל הדברים כך כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה וכתבתי ראייתו בסימן קצ"ה: ופירות נמי וכו' בריש הזהב (בבא מציעא מה:) אמר רב פפא אפילו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין אקנויי מיקני בחליפין מידי דהוה אפירא לרב נחמן פירא לרב נחמן לאו אע"ג דאינהו לא עבדי חליפין אקנויי מיקני טיבעא נמי לא שנא ואע"ג דאידחי מימרא דרב פפא היינו דוקא במאי דאמר דמטבע נקנה בחליפין אבל במאי דאמר דפירי אפילו לר"נ מיקני נקטינן כוותיה וכן דעת הרמב"ם בפ"ו מה"מ וכן משמע מרש"י שכתב מידי דהוה אפירות לר"נ דאמר נעל דוקא כתיב שיהא כלי ולא שום דבר שאינו כלי נעשה כחליפין מודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנין בחליפין הכלי דכתיב לקיים כל דבר עכ"ל נראה מדבריו דמילתא דפשיטא היא דלרב נחמן כל מידי נקנה בחליפין כלי מדכתיב לקיים כל דבר ורב פפא רצה ללמוד משם למטבע ולא קיי"ל כוותיה במטבע וכי אסיקנא דרב פפא הדר ביה פירש"י דהדר ביה ממאי דאמר מטבע נקנה בחליפין ומשמע שכיון לומר דלא נאמר הדר ביה מכל מאי דאמר לעיל דליתא דלא הדר אלא ממאי דאמר אליבא דנפשיה דמטבע נקנה בחליפין אבל ממאי דאמר לרב נחמן דפירי מיקני בחליפין לא שייך ביה חזרה. ודע שמ"ש רבי' שאין קונין בפירות היינו דוקא בתורת קנין סודר שאינו בתורת שיווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שיווי הדמים קונין בפירות וכמ"ש בסמוך: חוץ מדבר שאין בו ממש וכו' בריש בתרא (ג:) מקשינן וכי רצו לחלק החצר מאי הוי נהדרו בהו א"ר אסי א"ר יוחנן בשקנו מידן וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא בשקנו מידן ברוחות. ופירש"י קנין דברים בעלמא הוא. ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שיעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין: ברוחות. זה בורר לו חלק מזרחי וזה בורר לו חלק מערבי וקנו מידם ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו. ודין זה כתבו הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה וז"ל הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהם כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני או שיחלקו השכר שביניהם או שישתתפו שניהם באומנות וכו' וכיוצא בדברים אלו כולן ה"ז קנין דברים ואינו מועיל כלום שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע. וכתב רבינו ירוחם בנ"ט שכן כתב רבינו אפרים. וכתב ה"ה בהשגות אבל שיתוף עצמו נקנה בקנין ע"כ נראה דעתו שאם נשתתפו שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם שזה קנין גמור ובפ"ד מהלכות שלוחין ביאר המחבר דין זה בארוכה עכ"ל. ויש לתמוה על מ"ש ה"ה שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם דבמעות מה מועיל קנין הא קיימא לן דמטבע אינו נקנה בחליפין. וכתב רבינו בסימן רנ"ג דבריא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אפילו קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא לדעת הרי"ף ור"י ן' מיגא"ש והוא ז"ל כתב דאינו יודע למה . וגם דשלב"ל אין אדם יכול להקנותו כמ"ש בסימן ר"י. וכן דבר שאין בו ממש כמו שנתבאר בסימן רי"ב. וכן דבר שלא בא לרשותו כמו שנתבאר בסימן רי"א. וכן דבר שאינו מסויים כמו שנתבאר בסימן ר"ט: אבל שאר כל דבר נקנה בקנין חוץ ממטבע וכו' בריש הזהב (בבא מציעא מה.) אמר רב פפא דמטבע נקנה בחליפין ואותיבנא עליה ואסיקנא ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין ואף רב פפא הדר ביה ואמרינן בגמרא (שם) דטעמא דאינו נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה וכתב הר"ן פי' רש"י והוה ליה כדבר שאינו מסויים והאי טעמא לא סגי אלא לאין נעשה חליפין אלא הכי פירושו צורתא עבידא דבטלה והוה ליה כאותיות שאין גופן ממון ומשום הכי אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין: אם הקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומעות ומטלטלין בבת אחת כתב המרדכי בפ' מי שמת שיש אומרים דכי היכי דלא קנה המעות לא קנה השאר ויש אומרים שקנה אף המעות ויש אומרים דמעות לא קנה אבל קרקע ומטלטלין קנה (ג):
ב סָעִיף ב אלא אפילו מקפיד לידע סכום החפץ וכולי בריש הזהב (בבא מציעא מז.) איבעיא לן חליפין ומקפיד עליהם אי קני תרווייהו במשיכה דחד מינייהו או לא אמר רב אדא בר אהבה ת"ש הרי שהיה תופס פרתו ועומד ובא חבירו ואמר פרתך למה לחמור אני צריך יש לי חמור שאני נותן לך פרתך בכמה בכך וכך חמורך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה שמע מיניה חליפין ומקפיד עליהם לא קנה אמר רבא אטו חליפין בשופטני עסקינן דלא קפדי אלא כל חליפין מיקפד קפדי והב"ע דא"ל חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה דלא הו"ל משיכה מעליא ופירש רש"י חליפין דקרא בשופטני עסקינן דלא קפדי לדעת שיהו שוות קצת דמים שייטב בעיניו לתת לו את שלו כנגדו ואפ"ה קאמר קרא דקנה: כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ג וכתב ר"ח הא דאמרינן דמטלטלין קונין זה את זה בחליפין דוקא כששמו כל אחד בפני עצמו שאם לא עשו שומא לכל אחד בדמים ידועים לו לא סמכי למקני אהדדי וגדולי האחרונים חלקו עליו וכתבו דבין שאינו מקפיד עליהם בין מקפיד בשומתן קנה בתורת חליפין וכל הנישום דמים באחר פירשו שרגילין לשומו אבל לא שמו אותו וכן עיקר עכ"ל ודעת הרמב"ם בפ' ה' מהלכות מכירה כדעת גדולי האחרונים. ודע שהמחליף פירות בפירות אף על פי שבתורת קנין סודר אינן נקנין וכמ"ש בסמוך בחליפין שהם בתורת שיווי דמים קונים בפירות זה דעת הרמב"ם בפ"ה מה"מ והוא דעת ר"ת כתבוהו התוספות בהזהב (מז.) גבי הא דתניא גאולה זו מכירה וכו' ומשמע מדברי הרב המגיד בפרק הנזכר שכן דעת הרשב"א וכתב עוד אבל קצת מפרשים הסכימו דאפילו בחליפין שהם בתורת שיווי דמים אינן עושים בפירות אבל שור בפרה וכל בעלי חיים בעודם בחיים קונין זה את זה עד כאן לשונו ודעת רבינו נראה שהוא כדעת הרמב"ם ור"ת והרשב"א שהרי כתב בסמוך מטבע אין קונין בו ולא נקנה בקנין ולא הזכיר כן בפירות. וכתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ג שדעת רבינו האי כדעת הרמב"ם ור"ת ונראה מדבריו שגם הוא סובר כן שהרי לא כתב שום חולק על זה וכתב עוד דבין פירות בין דבר שאינו מסויים נקנה בחליפין אלו לא נתמעט אלא מטבע: ויש אומרים דוקא בכי האי גוונא וכו' זה דעת הר"ן משום דקשיא ליה אמאי לא קנה כנגד מעותיו כדאמרינן בפרק קמא דקידושין גבי מכר לו עשר שדות ולא נתן לו דמי כולן כשהחזיק באחת מהן לא קנה כולן ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה ותירץ דשאני הכא שאינו ראוי ליחלק אבל החליף פרה וטלה בכור חטים ומשכה לפרה ולא משכה לטלה קנה בחטים כנגד הפרה. כתב בנ"י שכן דעת הרשב"א וכן כתב הרב המגיד בפ"ה מה"מ בשם הרשב"א וגם רבינו ירוחם בנ"י ח"ב כתב כן בשם הרשב"א וש"מ שאע"פ שהמקח הוא אחד אם החזיק במקצתו ונתן דמיו קנה אותו מקצת ולא אמרינן כיון שהמקח אחד לא קנה לחצאין והוא שיהא דבר הראוי ליחלק כן כתב רבינו ירוחם שם. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן אלף ורכ"ו המחליף קרקע בקרקע כיון שהחזיק זה בשדה זו קנה חבירו שדה השני ועיין עוד שם. שנים שעשו חילוף מכל נכסיהם ונטלו קנין אינו מועיל הריב"ש סימן רס"ג. ועיין בתרומות הדשן סימן שי"א:
ג סָעִיף ג מטבע אין קונין בו נתבאר סימן קצ"ה: ולא נקנה בקנין כיצד מכר לו פרה וכו' נתבאר סי' קצ"ח: וכן אם בא להקנות לחבירו וכו' נתבאר בסמוך. כתב רבינו ירוחם בנט"ו נתן לו מטבע פלונית וקנו מידו אחריות מאחר שהקנין אינו מועיל דמטבע אינו נקנה בחליפין האחריות אינו שום דבר וכתב רבינו בסימן ס' שנשאל הרי"ף על אחד שהוציא שטר על חבירו שכתוב בו מחמת שנתתי לך ק' זהובים ושעבדתי לך כל נכסי באלו ק' זהובים שיגבה אותם מהם והשיב הרי"ף שהקנין אינו כלום דאין מטבע נקנה בחליפין אלא א"כ אין נושאין ונותנין במדינה באותם זהובים הכתובים בשטר דאז הוו כפירות ונקנין בחליפין ועיין במ"ש שם בשם תשובת הריב"ש ובסימן רצ"ו כתב גבי האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה פירש הרי"ף ור"י ן' מיגא"ש דהא לא איירי אלא בשכ"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמו אבל לא בבריא דאפילו אם לא קנו מידו קיימא לן אין מטבע נקנה בחליפין ואין נראה דהא אין שייך הכא למימר אין מטבע נקנה בחליפין שאינו מקנה לו מנה במטבע רק שמחייב עצמו ליתן לו מנה ומשעבד לזה נכסיו עכ"ל ועיין במישרים נט"ו ח"ג ובהגהות פרק כ"ג מה"מ ועיין בהריב"ש סימן ק"ה ושמ"ה: אבל יכול לשעבד נכסיו וכו' ומשמשך הלוקח וכו' פרק אע"פ והמוכר את הבית:
ד סָעִיף ה אבל המוכר מטבע במטבע וכו' רפ"ד דמציעא (מד:) תנן הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת ואמרינן בגמרא דרבי שנה בילדותו הכסף קונה את הזהב וחזר בו בזקנותו ושנה הזהב קונה את הכסף וכתבו בתוספות דדהבא טיבעא לגבי פירי כדמשמע בגמרא וגם לגבי כספא הוי טיבעא דשמא קי"ל כילדותו דרבי ומיהו ר"ח פירש דהכי אמר רבינו האי גאון דדהבא פירי הוי לכל מילי ושמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוא טיבעא ובימי הגאון לא היה יוצא כלל ולכך אמר דהבא פירא. והרי"ף והרא"ש כתבו דקיימא לן כזקנותו דהא הדר ביה ממאי דאמר בילדותו וסתם לן הזהב קונה את הכסף ורבי יוחנן דאמר בגמרא אסור ללוות דינר בדינר כלומר דינר זהב בדינר זהב הכי סבירא ליה ואף על גב דרב אשי אמר כילדותו מסתברא הא דחי ליה תלמודא וגם הא דבעא למימר דרבי חייא סבר טיבעא הוי אידחי ליה והך ברייתא דאיתא בגמרא דמשמע מינה דדהבא טיבעא הוי שנאה ר' חייא לפום מאי דהוי תני רבי בילדותו אבל לפום מאי דתני רבי בזקנותו ליתא הילכך נקטינן כסתם מתני' דהזהב קונה את הכסף וכן דעת הרמב"ם בה"מ וכתב הרי"ף שדעת רבינו האי דדהבא פירא הוי לכל מילי ומיקני בחליפין והרי"ף חלק עליו וכתב דדהבא לא הוי פירא אלא לגבי כספא אבל לגבי שאר מטלטלי טיבעא הוי דכיון דאשכחן לרבי יוחנן דאמר דהבא לגבי כספא פירא הוי ולגבי פירי טיבעא הוה וליכא מאן דפליג עליה בכולהו אמוראי שמעינן דהכי הלכתא וזהב וכסף ונחשת דתנן במתניתין פשיטא דהיינו מטבעות דוקא וכדתניא ברייתא בגמרא הזהב קונה את הכסף כיצד מכר לו דינר זהב בכ"ה דינרי כסף וכו' דאילו לשונות זהב וכסף ונחושת דינם כשאר מטלטלין מכל שכן דמטבע שנפסל שיתבאר בסמוך שדינו כשאר מטלטלין וכ"כ הרמב"ם בהלכות מכירה: ומ"ש שאם מכר לו דינר זהב בכ"ה דינרי כסף בתורת דמים וכו' הוא מדאמרינן בגמרא (מה:) הזהב קונה את הכסף כיצד מכר לו דינר זהב בכ"ה דינרי כסף כיון שמשך הזהב נקנה הכסף בכל מקום שהוא אי אמרת בשלמא בחליפין היינו דקתני נקנה הכסף בכל מקום שהוא אלא אם אמרת בדמים האי נקנה הכסף בכל מקום שהוא נתחייב גברא מיבעיא ליה אמר רב אשי לעולם בדמים ומאי בכל מקום שהוא כמו שהוא כדאמר ליה אי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אף על גב דעדיפי מינייהו מ"ט דאמר ליה ליישנן קא בעינא להו. ופי' רש"י כמות שהוא. כמו שהתנה עמו: מארנקי חדשה. של מטבע סלעים חדשים: ליישנן קא בעינא. צריך להניחם זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדאי: נחשת קונה הכסף וכו' כיצד מכר לו וכו' ברייתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בריש הזהב וכתבו ותריצנא בגמרא מאי כל מקום שהוא כמות שהוא דאי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה ואע"ג דבגמרא לא אמרו כן על ברייתא זו מכיון שאמרו כן על רישא דהזהב קונה את הכסף כיצד ממילא נשמע לסיפא דהנחשת קונה את הכסף כיצד וכו' וכתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב יש מן הגדולים שכתבו כי מעות שלנו שמעורב בהם כסף ונחשת ושמין בהן מקח וממכר אפילו לגבי כסף טיבעא הוי ואין קונין את הכסף וכסף קונה אותם וכ"נ עיקר עכ"ל: הנחשת גבי הזהב וכו' כתב הרא"ש בריש הזהב כתבו התוספות דנחשת הוי טיבעא לגבי דהבא והביאו ראיה מדהוה ס"ד דאפילו לגבי כספא הוי טיבעא ואף על גב דדחי לה מ"מ כיון דס"ד להחשיבו אף מכסף אע"פ שזה נדחה מ"מ אכתי נשאר לו חשיבות טיבעא נגד הזהב ויראה לי דפירא הוי לגבי דהבא דנהי דאהני לכספא חריפותיה לבטל חשיבות הזהב ולשווייה פירא שאני כספא דאיהו נמי חשוב וגם חריף טפי דסגי בכל דוכתא אבל נחשת דלא חשוב אף על גב דסגי בכל אתרא לא אהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב וכן משמע סידרא דמתניתין דאחרון אחרון גרוע וחשיב פירא טפי מן הראשון עכ"ל וכתב ה"ה בפ"ו מה"מ שדעת הרשב"א כדעת התוספות ובעל נ"י כתב דבירושלמי משמע דנחשת פירא הוי לגבי דהבא וכן דעת הרמב"ן והר"ן ז"ל:
ה סָעִיף ו מעות הרעות שנסדקו וכו' שם במשנה (מד.) מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את אסימון ופרש"י מעות הרעות. שנפסלו: אסימון. שאין עליו צורה זוזים עגולים ומוכנים לצור עליה צורה כחותם והתוספות כתבו שר"ת פי' דאסימון יש בה צורה ואינה יוצאה בהוצאה ובדיבור אחר כתבו דמעות הרעות היינו שיוצאות קצת ואפילו הכי איצטריך בזו למיתני דאסימון חשיב פירא דלפרש"י אשמועינן דאע"ג שעשוי כתיקון מטבע דיוצא בעיר ואין חסר רק צורה מ"מ חשיב פירא אע"ג דאינו חסר אלא דבר מועט שבדבר מועט יציירו הרבה מהם ולרבינו תם נראה לו שיוצאות בדוחק אבל לא כל כך בדוחק כמו מעות הרעות עכ"ל. ובעל נ"י כתב שהראב"ד ז"ל והרשב"א פירשו מעות הרעות היינו שהן משופות ואדומות שהם יוצאים אלא שאין יוצאין להדיא וכן כתב ה"ה בפ"ו מה"מ בשם הרשב"א והראב"ד ז"ל וכתב שדעתם לומר דאע"ג דלשאר מילי טיבעא הוי לענין מעות היפות הוא פירא ואין כן דעת המחבר אלא כרש"י שפירש מעות הרעות שנפסלו עכ"ל והתוספות שפירשו שיוצאות קצת משמע דס"ל כהראב"ד והרשב"א ונראה ג"כ שסוברים שכן דעת רש"י שנפסלו קצת ולא לגמרי ולא כדברי המגיד ז"ל. והר"ן ובעל נ"י כתבו די"מ דאסימון הוי מטבע שיש עליו צורה אלא שנסדקה צורתו ואינו יוצא ואינוי חשוב מחמת צורתו כלל וכן פירשו תלמידי הרשב"א והרא"ש כתב ואסימון גרע ממעות הרעות שנסדקו ורבינו כתב שנסדקו כדברי הרא"ש ופירש ועדיין יוצאין בהוצאה וכו' כדברי הראב"ד והרשב"א והתוספות: אסימון הוא מטבע שאין עליו צורה וכו' כבר נתבאר בסמוך ודעת רבינו בו כפרש"י ונ"ל שצריך להגיה מתחייב במשיכתו המטבע והרמב"ם בפ"ו מה"מ לא הזכיר אסימון: ומטבע אפילו מעות הרעות וכו' כבר כתבתי בסמוך בשם הרא"ש דאסימון גרע וחשיב פירא טפי ממעות הרעות ומאחר דס"ל לרבינו כמו שפירש המעות הרעות יוצאים בהוצאה אבל לא להדיא אם כן כי תנן אסימון קונה מטבע ומטבע אינו קונה אסימון כל מטבע במשמע ואפילו מעות הרעות:
ו סָעִיף ז וכולן יש להם דין מטבע וכו' כן כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ג וכן משמע:
ז סָעִיף ח וכולן זה כנגד זה וכו' כך כתב הרא"ש בריש הזהב וכ"כ הר"ן וגם תלמידי הרשב"א כתבו בשם הרמב"ן דמסתברא דאין דינר זהב קונה דינר זהב אחר דאין מטבע קונה מטבע כלל וזהו שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית אבל דינר זהב לחבירו לא והיינו דאמר ר"ל (שם מה:) גבי מתני' דכל המטלטלין קונין זה את זה דאפילו כיס מלא מעות בכוס מלא מעות ואוקימנא בדינרא ניאקא ואניגרא ואפילו דינר זהב בדינר זהב לא אלמא דלאו פירא הוא אלא לענין כספא הלכך אין האחד קונה את חבירו לא בתורת דמים ולא בתורת חליפין עכ"ל:
ח סָעִיף ט בד"א כשיוצאין בהוצאה וכו' הם דברי הרי"ף והרא"ש בריש הזהב והביאו ראיה מדתנן בפ' הנזכר כל המטלטלין קונין זא"ז ואמרינן בגמרא דאר"ל דאפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות קונין זא"ז ותרגמא רב אחא בדינר אנקא ואניגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה כלומר דל"ש פסלתו מלכות ל"ש פסלתו מדינה אין עליהם דין מטבע אלא כמטלטלין הן וקונין זה את זה. ופירש"י פסלתו מלכות. המלך גזר שלא יוציאו ובני המדינה לוקחים אותו בהצנע: פסלתו מדינה. בני מדינה שנאוהו אבל המלך לא צוה ומוציאין אותו בשאר מדינות המלך: ומ"ש וכן קונין בהם בתורת קנין סודר וכו' נתבאר בסי' קצ"ה:
ט סָעִיף י המטבע אין יכולין לקנותו וכו' אלה הם דברי הרמב"ם בפ"ו מה"מ ולשונו הוא יותר מבואר מל' רבינו וז"ל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע כגון שקנה קרקע וע"ג המעות או שישכור מקום המעות כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקנין זכה במעות וביאור הענין דכיון דקיי"ל דאין מטבע נקנה בחליפין לא בחליפי קנין סודר ולא בחליפי דשוה בשוה וכמ"ש בסימן זה נמצא שאין דרך לקנותו בשום א' מהחליפין מ"מ נקנה הוא אגב קרקע כדאמרינן בריש הזהב (בבא מציעא מו.) דרב פפא הו"ל תריסר אלפא זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה וקשה אמאי קאמר דמטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב קרקע הלא נקנה הוא במשיכת המטלטלין וי"ל דה"ק אין מטבע יכולין לקנותו לשקודם שיבוא לידו יזכה בו ואם נגנב או אבד לקונה אבד אלא ע"ג קרקע ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היו לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהם א"נ ה"ק שאר מטלטלין אם רוצה ליתנם לאחר במתנה או לזכותם לו שיהו כשלו יכול לזכותם לו ע"י קנין סודר אבל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מקבל המתנה או הזכות אלא ע"ג קרקע ועיין בדברי רבינו בסימן ס':
י סָעִיף יא וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה דסבירא ליה דעובדא דרב פפא שכתבתי בסמוך פקדון הוה אבל מלוה על פה א"א להקנותה באגב וכן דעת הרשב"א בהגוזל קמא ויש מביאין ראיה מדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמח.) שכ"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואקשינן ואע"ג דליתיה בבריא ואמרינן דאיתיה במעמד ג' ולא אמרינן דאיתיה באגב וזה דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל ובעל התרומות בשער נ' כתב אהא דהגוזל עצים (קד:) אההיא דר' אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא דאמרינן עלה מאי תקנתיה נקנינהו ניהליה אגב ארעא דמטבע הואיל ואיתיה בעין מהני אגב ארעא וזה החוב כבר הגיע זמנו והיו המעות בעין וה"ה כתב בפ"ו מה"מ שהרשב"א דלג בההיא עובדא הוה מסיק אלא הוה ליה שלא היה חוב אלא פקדון: (ב"ה) וא"א כתב שכותבים הרשאה גם על ההלואה ואין דברי רבינו מכוונים תמה שכתב בשם הרמב"ם שאם הקנה להבירו ע"ג קרקע חוב שיש לו על חבירו אינו ענין לכתב הרשאה שאפילו מי שסובר שכותבין הרשאה גם על הלואה יודה שאם הקנה לחבירו חוב ע"ג קרקע לא קנה שאין כאן דבר מסויים שיקנה ע"ג קרקע וכן מבואר בדברי הרא"ש פרק מרובה וכתבתיו בסימן קצ"ב:
א סָעִיף א מטלטלין קונין זה את זה וכו'. משנה בריש הזהב ורצונו לומר שאפילו רואה המקנה שנותן לו הקונה טלטל שאינו שוה אלא פרוטה אפ"ה הוא מקנה לו בו חפץ שוה מנה כי אין כוונתם בחליפין אלו אלא לקיים המקח שאין אחד מהם יכול לחזור בו אבל אח"כ משלם לו דמי החפץ אבל מכור לי באלו קנה דכתב רבינו בריש סימן קצ"ט אינו חליפין אלא שמוכר לו בדמים אלו הן רב הן מעט שאין המוכר יודע כמה הן: ומ"ש ופירות נמי וכו'. נראה דדוקא בתורת חליפין לא אבל חליפין שהם בתורת שיווי דמים עושין בפירות וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם פ"ה ממכירה ובשם ר"ת בתוס' ושכן דעת הרשב"א ושיש חולקים כמ"ש ה' המגיד לשם ודעת מהרש"ל כדעת הרמב"ם ור"ת וכן נראה עיקר:
ב סָעִיף ג מטבע אין קונין בו ולא נקנה בקנין כיצד מכר לו פרה וכו'. תחלה מפרש רבינו הא דאין קונים במטבע כיצד כגון מכר לו פרה וכו' אע"פ שקבל המעות לא נקנה החפץ ללוקח ואח"כ אמר וכן אם בא להקנות לחבירו מטבע שבידו וכו' שזהו שאמר שאין מטבע נקנה בקנין ואח"כ אמר אבל יכול לשעבד נכסיו וכו' כלומר שבדרך זה נקנה מטבע בקנין על ידי שמשעבד נכסיו לגבות בהן סך מעות כך וכך א"נ בדרך זה נקנה מטבע בקנין שהלוקח משך החפץ ונתחייב למוכר סך מעות כך וכך ומיהו אין זה אלא דוקא בתורת דמים דהיינו שלא יחד לו המעות אבל כשיחד לו המעות וא"ל קנה מעות אלו שבידי בחליפו החפץ שמשכתי מידך השתא ודאי כיון שיחדם ואינו חייב באחריותם אם אבדן תורת חליפין עליהם וכשם שלא זכה המוכר במעות דלא סמכה דעתיה וכו' דמטבע אינו נקנה בחליפין כך לא קנה הלוקח החפץ אע"פ שמשכו לרשותו ואע"ג דמטלטלין קונין זה את זה אפילו יחדם ואם אבדו אינו חייב באחריותם התם שאני דנקנו בחליפין דבר תורה מדכתיב לקיים כל דבר אבל מטבע דאינו נקנה בחליפין גם זה בכלל דין דאינו נקנה בקנין כיון שיחדם וכו' ומהרו"ך כתב כאן חילוק בין אבדה ומיתה ובין צורתא דעבידא דבטלה ושארי ליה מאריה:
ג סָעִיף ד בד"א שמכר כל שאר המטלטלין באחד מכל המטבעות שבעולם וכו' כך היא דעת האלפסי והרא"ש בפ' הזהב וכ"כ הרמב"ם פ"ה ממכירה ודלא כמ"ש בתוס' בשם ר"ח לשם דדהבא הוי פירא אפילו לגבי מטלטלין ומיקני בחליפין כשאר מטלטלין דליתא: (ה) ומ"ש אבל המוכר מטבע במטבע וכו'. בריש הזהב תנן הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת: ומ"ש כיצד זהב גבי כסף וכו'. ברייתא לשם והביאו האלפסי והאשיר"י ואיכא לתמוה דבפרק קמא דקידושין קאמר ל"ב איסרין בדינר כסף והכא בהזהב קאמר נמי כ"ד איסרין בדינר כסף ובברייתא זו תני ל' איסר בדינר כסף וה"א בתוספתא פ"ג וי"ל דזימנין דזל איסרי וזימנין דאוקיר ועיין בתוס' בד"א אחד משמנה (דף מ"ד): ומ"ש וחייב ליתן לו כ"ה דינרי כסף כפי מה שפסק עמו וכו'. הכי מתרצינן בגמרא דהא דתניא הזהב קונה כסף בכל מקום שהוא כמות שהוא א"ל דאי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישינה אע"ג דעדיפא מינייהו מ"ט דא"ל ליישנן בעינא להו: הנחשת גבי זהב פיר"י וכו'. עיין באשיר"י לשם כתב טעמו של ר"י וטעמו שחלק עליו:
ד סָעִיף ו מעות הרעות שנסדקו וכו' משנה שם וכפי פירוש הרא"ש ורש"י ותוס' דמעות הרעות פירוש שנסדקו ואסימון פי' שאין עליו צורה וצריך להגיה בלשון רבינו אסימון והוא מטבע שאין עליו צורה מתחייב במשיכתו המטבע ומטבע אפילו מעות הרעות און מתחייב במשיכת אסימון: ומ"ש וכולם יש להם דין מטבע לגבי שאר מטלטלין. נראה דחזר וכתב כך לאורויי דאפילו אסימון ואין צריך לומר מעות הרעות יש להם גם כן דין מטבע לגבי שאר מטלטלין:
ה סָעִיף ח (ט) וכולן זה כנגד זה וכו' בד"א כשיוצאין בהוצאה וכו'. כ"כ לשם הרא"ש דדוקא מטבע שאינה יוצאה בהוצאה קונין זה את זה כגון זהב בזהב וכו' דחד לגבי חבריה טיבעא הוי ולא קני טיבעא לטיבעא ואף ע"ג דלגבי הלואה חשיב דהבא לגבי דהבא פירא ואסור ללוות דינר זהב בדינר זהב שאני התם כיון דהיוקר והזול תלוי בו ולא בדינר כסף הוי כמו סאה בסאה. ואיכא לתמוה במ"ש רבינו דאם אין יוצאין בהוצאה ל"ש פסלתן מלכות וכו' דקונין בהם בתורת ק"ס כיון שנפסלה צורתן ונמשך בזה אחר דברי הרמב"ם בפ"ו ממכירה שפסק כך ולא משמע הכי באשיר"י שהרי כתב לשון האלפסי ודינרין דאמר דהוי טיבעא לגבי פירא ושאר מטלטלין היינו דוקא דינרין דסגיין וכו' עד וכיון דלא סגיין הוי ליה פירא ומיקני בחליפין וכתב הרשב"א על זה ואע"ג דאין הלכה כר"ל דאיהו סובר כרב ששת דפירא עבדי חליפין מ"מ שפיר מייתינן ראיה מינה דמטבע דלא סגיא הוי פירא ודוקא מטבע דלא סגיא קונין זה את זה וכו' עכ"ל אלמא להדיא דלית הלכתא כר"ל דמעות שנפסלו עושין חליפין אלא שיש להו דין פירא דנקנין בחליפין וקונין זה את זה דקאמר אינו אלא בתורת דמים אבל לא בתורת חליפין והא דכתב שאם הם יוצאין בהוצאה אין קונין זה את זה כגון זהב בזהב לומר דאפילו בתורת דמים אין קונין דזה לגבי זה דין מטבע יש להם אבל אין קונין בהם בתורת ק"ס אפילו נפסלה צורתן וצ"ע: (י) המטבע אין יכולין לקנותו אג"ק. בריש הזהב רב פפא הוה ליה י"ב אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה: ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא פקדון. כ"כ בפ"ז ממכירה:
ו סָעִיף יא ומ"ש וא"א הרא"ש כתב שכותבין הרשאה גם על ההלואה. כלומר כיון דאין המורשה יכול לכוף ללוה שישיב לו טענה דמצי למימר לאו בעל דברים דידי את ואפילו היה הש"ח ביד המורשה אינו יכול לתבעו אלא א"כ ע"י כתב הרשאה שהמרשה הקנה לו כח זה שכתב בש"ח אג"ק וכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך אלמא משמע דאפילו בחוב יכול לקנותו אג"ק דלא כהרמב"ם מיהו המעיין בדברי הרא"ש בפרק מרובה יראה להדיא דגם הרא"ש ס"ל כהרמב"ם דלא קנה החוב אג"ק מדינא אלא דאר"ת דה"ט שיכול להרשות משום דקיי"ל דשליח שוייה ונהי דאין יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשוייה ויש סמך למנהג זה וכולי והאריך בזה ומסקנתו אלא ע"כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה עצמו קונה קנין גמור ועוד כתב ז"ל והרב החסיד אומר טעמא כדי שלא יהא כל אחד מוליך מעות חבירו למד"ה וכופר בהן ועשו תקנה להוציאה ממנו בעל כרחך וכו' ונראה לתרץ דלא בא רבינו לומר שהרא"ש חולק על דברי הרמב"ם אלא שבא לגלות שלא נבין מדברי הרמב"ם דלא יועיל הרשאה כי אם על הפקדון ולא על הלואה דליתא דהרא"ש כתב דאף ע"פ דלא מצי להקנות חובו במתנה אג"ק מ"מ כותבין הרשאה גם על הלואה ומטעם תקנה כדכתב בפ' מרובה וגם הרמב"ם מודה בזה כמפורש בדברי רבינו בסימן קכ"ג סעיף ב' ע"ש. והרב בספר ב"ה כתב וז"ל ואין דברי רבינו מכוונים שמ"ש הרמב"ם שאם הקנה לחבירו ע"ג קרקע חוב שיש לו על חבירו לא קנה אינו ענין לכתב הרשאה שאפילו מי שסובר שכותבין הרשאה גם על הלואה יודה שאם הקנה לו חוב על גבי קרקע לא קנה שאין כאן דבר מסויים שיקנה אג"ק וכן מבואר בדברי הרא"ש פרק מרובה וכתבתיו בסימן קכ"ג עכ"ל ולמאי שכתבנו לפרש דברי רבינו הם מכוונים מאוד:
א וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין דף תרל"ב ע"ב כתבו הגהמי"י פ"ה מהלכות מכירה דשטר לא נקנה בחליפין וכן טובת הנאה לא נקנה בחליפין דטובת הנאה לאו ממון הוא ודין שטר נתבאר לעיל סי' ס"ו ועיין בתשובות הרא"ש כלל ס"ו סי' ח' מי שקנה מחבירו קנין חליפין שחייב אלף זהובים ואח"כ אומר שהמעות של שחוק ואינו חייב לשלם לו אי נפטר בכך וע"ש:
ב סָעִיף ב ועיין עוד ריש סי' קנ"ז מדין קנין דברים וע"ל סי' קע"ו אם יכול אדם לשעבד נפשו בקנין לעשות איזה דבר והרשב"א סימן אלף ל"ג האריך בזה וכתב שם דמי שקנו מידו שיחזיר כל זכיותיו שיש לו על חבירו לאו קנין דברים הוא אבל במה שקנה מידו שיעשה לו שטר מחילה ולא עשה לו כלום שזהו קנין דברים שאין מכירה אלא סילוק שיעבוד ואי קנו מידו שיסלק שיעבור לאחר זמן לאו כלום הוא וע"ש:
ג סָעִיף ג ועיין בר"ן פ"ק דקידושין:
ד וכ"כ נ"י פרק הזהב דף פ"ו ע"א בשם הר"ן והרשב"א ז"ל וכ"כ המ"מ פ"ה מהלכות מכירה ור"י נ"י ח"ב בשם הרשב"א ובתשובת ת"ח סימן שי"א ראובן החליף עם שמעון ולוי והאחד חוזר בו הקנין בטל לגמרי וע"ש:
ה סָעִיף ה כתב הריב"ש סימן שד"מ דאם נשבע לקיים איזה קנין אין השבועה מועיל אם לא באחד מדרכי ההקנאה ומ"מ צריך לקיים שבועתו וע"ש:
ו וכתב המ"מ שכן דעת הרשב"א והרמב"ן וע"ל סי' ס' וסי' קכ"ג בדיני הרשאה ועיין בזה בתשובת רשב"א סי' תתקל"ד. כתב במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ה ע"ג בשם מוהר"ם דאין אדם יכול להקנות חובות שיש לו אצל עכו"ם בשום קנין אפי' קנין סודר או קנין אגב ולא במעמד ג' ואם היה למוכר רבית מן העכו"ם אסור ללוקח ללקחו בו וע"ל סימן קכ"ו מדין מעמד ג' אי קנה בעכו"ם:
א סָעִיף א מטלטלין קונין וה את זה דברי הרמב"ם פ"ה דמכירה: ל"מ אם אין המקנה מקפיד לידע סכום החפץ כו' פי' עתה בשעה שבא להקנות לחבירו חפץ שלו אינו מקפיד לידע שמצי מקנה לו אבל אח"כ יקבל מיד הקונה דמי שוויו של הדבר שהקנה לו ולא דמי למש"ר בר"ס קצ"ט שקונה אפי' במעות כשרין המוכר מדקדק לידע מניינם דשם איירי במקנה לו החפץ באותן דמים ואינו נותן לו אח"כ שום דבר יותר בעד החפץ שקונה לו: ופי' נמי כו' בריש הזהב ומבואר בסימן קצ"ה שהמטלטלין שאינן כלי פירי נינהו חוץ מב"ח: אע"פ שאין קונין כו' היינו דוקא בתורת קנין סודר שאינו בתורת שיווי דמים כגון שרוצה ליקח מחבירו כלי וה ונתן הקונה למקבל פירות שבחליפין יקנה הכלי ההוא בכה"ג אין קונים בהם משום דנעל כתיב אבל חליפין דנעשה בתורת שיווי דמים קונין בפירות תוס' דף מ"ז וכתב ב"י וכן משמע מלשון רבי' שכתב לקמן מטבע אין קונים בו ולא נקנה בקנין ולא הזכיר כן בפירות עכ"ל ר"ל דבס"ג כ"ר מטבע אין קונין כו' כיצד כו' והתם איירי בתורת שיווי מדכתב במטבע דאין קונין בשיווי ולא הזכיר כן לפני זה בפירות ש"מ דבפירות קונין בשיווי דכה"ג וגם נ"ל להוכיח כן מדברי רבינו מדכתב בס"ח יש להם דין מטבע ואין קונין זה את זה ולא כתב יש להם דין פירות ואין קונים כו' אלא לאו ש"מ דכה"ג דאיירי ביה התם דהיינו חליפין של שיווי דמים איתא בפירות ואין חילוק בין חליפין דשוה בשוה לחליפין של דמים וכ"כ המ"מ שם שכן דעת הרמב"ם והרשב"א: שיחלקו חצר כו' ע"ל סימן ק"ט מ"ש שם שהן קנין דברים שלא הקנה לו חבירו דבר מסוים וידוע: חוץ ממטבע בגמרא שם יהיב טעמא משום דדעתיה אצורה וצורה עבידא דבטלה ופירש רש"י דעתו של מוכר את החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שאין המטבע חשוב אלא על ידי הצורה וצורה עבידא דבטלה ע"י המלך שפוסלה וגוזר לצור צורה אחרת והוה ליה כדבר שאינו מסוים ושלם ואנן דבר מסוים בעינן מדכתיב נעל כו' אע"ג דהוי כלי שהרי ראוי לשקול בו ולתלותו בצואר בתו אפ"ה מסוים בעינן ונעל גם כן ממעט דפירות אינן קונין בחליפין אלא נקנין בחליפין מדכתיב לקיים כל דבר אבל מטבע אפילו אינה נקנה בחליפין מטעם דלא סמכה דעתו וכמ"ש בסמוך והר"ן כתב בע"א כתוב בדרישה:
ב סָעִיף ב אלא אפילו מקפיד כו' שם בגמרא ואר"ס קאי שכתב ל"מ כו': דהשתא דומה לדמים פי' ומעות אינן קונות כדלעיל סימן קצ"ח ומש"ה כתב אפילו מקפיד ואע"ג דכבר כתבתי דכשהוא מקפיד ומחליף דהוה בתורת (שהוא) [שיווי] הוא קונה עפי היינו לפי האמת שמסיק דבינו כאן דאע"ג דדומה לדמים אין לו דין דמים: ומש"ר אפ"ה נקנה אין להקשות דהול"ל אפ"ה קונה דה"ק במה שמקבל ממנו המטלטל שמקפיד עליו נקנה לו החפץ שבעדו והיינו קונה והוא דומה למש"ר בר"ס זה: ולא משך את הטלה לא קנה פי' ל"ק זה החמור וממילא ל"ק אידך הפרה: וי"א דוקא בכה"ג עד"ר: (ג)
ג סָעִיף ד כיצד מכר לו כו' כלומר כיצד אין קונין בו מכר לו ורבותא נקט דאפילו בחליפין שוה בשוה אין קונים ע"י מטבע משום פירות וכנ"ל: או במטבע של נחושת שכל מיני המטבעות נקרא מטבע נגד מטלטלים כדבסמוך: לא נקנה החפץ ללוקח הטעם דל"ק על ידי מעותיו נתבאר לעיל סימן קצ"ח שלא יאמרו נשרפו חטיך כו' אבל בטעם דצורת מטבע עבידא דבטלה אינו שייך בזה כיון דכבר הגיעו בו דמי החפץ לידו והא ראיה שכ"ר בס"ד ז"ל לפיכך לא סמכה דעתו דבעל המקח עד שיגיע המעות לידו משמע כשהגיע לידו סמכה דעתו דאל"כ אין לדבר סוף ועמ"ש עוד שם: וכן אם בא להקנות כו' זהו פרושא של נקנה בקנין כו': אבל יכול לשעבד נכסיו כו' עד"ר: לגבות מהן סך כו' כצ"ל וכן הוא בספרים של קלף: ומשמשך הלוקח אדלעיל קאי וה"ק אע"ג דכשנתן המעות לא נקנה החפץ ללוקח אבל איפכא כשמשך הלוקח החפץ נתחייב כו': ומיהו דוקא כו' וא"ל כאלו המעות כו' כלומר במקום אלו המעות שתקח מאתי תהיה פרתך קנויה לי: דכיון שיחדם אם יאבדו פירוש יאבדו או יגנבו משם וק' למה ליה לרבי' ה"ט דכיון שיחדם אם יגנבו כו' הלא בגמרא אמרו טעמא דאין קונין במטבע ולא נקנים משום דצורה עבידא דבטלה ועוד דא"כ איך עושין חליפין חמור בפרה וכיוצא בו אף דיחדם זה נגד זה וקיי"ל דאם משך זה בפרה נקנה לבעל הפרה החמור בכל מקום שהוא עומד שם לכן נראה דכוונת רבינו במ"ש כיון שיחדם כו' לא בא אלא לתת טעם הבדל מ"ש בין יחוד המטבע דלא קנה שום אחד מהן ומ"ש לא יחדם דקנה ראובן הפרה במשיכה אותה וראובן נתחייב לשמעון בדמי שוויה ע"כ כתב דשאני כשיחדם דאז אם נגנבו או נאבדו לא היה צריך ראובן ליתן לשמעון דמים אחרים שהרי דוקא אלו יחדם לו ומשום הכי אין שום א' קונה כשיחד כיון דצורה עבידא ושכיחא דבטלה ואז לא יתחייב ראובן ליתן לשמעון אחרים לא סמך ראובן בעל הפרה עד שיבוא המטבע לידו ולא נתבטלה משא"כ כשמחליף פרה בחמור וכיוצא בו דאף שא"צ ליתן לו אחרת כשנאבדה מ"מ כיון דגניבה ואבידה איני שכיח סמכה דעתו דבעל הפרה שתביא החמור אחר כך לידו וגם רש"י הנ"ל ס"ל ה"ט דמשום הכי אין נקנה הפרה לבעל המטבע משום דלא סמכה דעתו עליה כיון דשכיח דתתבטל צורתה מיהו היינו דוקא כל זמן שלא באה המטבע ליד המקנה אבל אחר שבאה ליד [בעל] הפרה ודאי מקנה לפרה ואינו חושש שתתבטל הצורה דא"כ אין לדבר סוף ומשום הכי הוצרך רש"י ליתן טעם למ"ש דאין קונין במטבע אף דכבר נתן הקונה המטבע ליד המקנה וכשבא לידו סמכה דעתו ומשום הכי כתב שם הטעם משום דבעיא כלי מסויים ושלם דומיא דנעל ודוק ועד"ר: באחד מכל המטבעות כו' שכל המטבעות הן חריפין להוציא יותר ממטלטלים וכן מטבע של כסף חריף להוציא משל זהב וכן כולם וק"ל: במשיכת המטלטלים פירוש כשימשוך הלוקח המטלטלים אז חייב הלוקח המעות למוכר:
ד סָעִיף ה שאם מכר לו דינר זהב כו' ז"ל הגמרא כו' [עב"ח שמביא לשון הגמרא] ובזה דברי רבינו מבוארים ודייק רבינו וכתב בכ"ה דינרים כסף שהוא שיווי דינר זהב ומיירי דלא יחדם וכנ"ל דאז נתחייב לו בדמי שוויו של זה שמשך לא פחות ולא יותר: נתחייב למוכר בכסף כשאר קנין מטלטלים שאחר שמשכן נתחייב ליתן המעות: אם חדשים חדשים כו' פירוש אם התנה עמו ליתן לו חדשים דוקא אע"ג דישנים עדיפא מיניה מצי א"ל בעינא להניח הדינרים זמן מרובה והחדשים נוחים שלא ישחירו (ויעלו חלודה) יותר מדאי גמרא ורש"י וע"ל סימן קע"ו ס"ט וקמ"ל בזה דאין שום א' מהן יכול לחזור בהן מחדשים לישנים או איפכא: וכל אחד מהם יכול לחזור בו דמעות אינן קונות: שיש לו דין מטלטלין ז"ל הרא"ש דנהי דאהני לכספים חריפותייהו לבטל חשיבות הזהב ולשווייה להזהב פירא שאני כספים דאיהו נמי חשוב וגם חריף טפי דסגי בכל דוכתא אבל נחשת דלא חשוב אע"ג דסגי בכל אתרא לא מהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב וכן משמע סידרא דמתניתין דאחרון אחרון גרע וחשיב פירא טפי מן הראשון עכ"ל:
ה סָעִיף ו מעות הרעות שנסדקו כו' פי' מעות שרעתן הוא מחמת שנסדקו ודברי רבינו כפירוש הרא"ש אביו ויש פירושים אחרים: אסימון כו' מתחייב במשיכתו המטבע כצ"ל וקמ"ל דאף על גב דעשוי עגול כתיקון מטבע היוצאת בעיר רק שחסרה צורה ובדבר מועט יציירו הרבה מהם אפ"ה חשיב פירי: אין מתחייב במשיכתן אסימון כצ"ל:
ו סָעִיף ט בד"א כשיוצאים כו' הם דברי הרי"ף והרא"ש בריש הזהב: לא שנא פסלתן מלכות פי' רש"י פסלתן המלכות המלך גזר שלא להוציאן ובני מדינה לוקחים אותם בהצנע: פסלתן מדינה בני המדינה שנאוה אבל המלך לא צוה ומוציאין אותן בשאר מדינות המלך: והם אינם נקנים במשיכת המעות צ"ע דמאי קמ"ל הא אפילו אם היה להן תורת מטבע אין נקנים ע"י מטבע אחרת כ"ש עתה שהם נחשבים למטלטלין ואפשר דשאני התם דאינו דומה כלל למכר אלא חליפין הוא ואין מטבע נקנה בחליפין אבל מטבע שאינה יוצאת בהוצאה מטלטלין הוא ושייך בהן מכירה וסד"א עדיפא נמי ממטלטלי דהא אין מטלטלין נקנים במשיכת המעות הוא משום גזירה שיאמרו נשרפו חטיך בעלייה והך חששא ליתא כאן דמטבע קל להצילה ואין בה טירחא (וכמ"ש לעיל סימן קצ"ח בדרישה בחד תירוצא דמה"ט לא חששו לשמא יאמר נשרפו מעותיך כו') קמ"ל רבינו דאפילו הכי אינה נקנית במשיכת המעות משום דכיון שיש להם דין מטלטלין לא פלוג בתקנתן וק"ל: כיון שנפסלה צורתן כו' שהרי שם כלי עליהם כמ"ש לעיל שראוים לשקול כנגדן ולתלותן בצואר בתו:
ז סָעִיף י המטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב ז"ל ב"י וביאור הענין דכיון דקיי"ל דאין מטבע נקנין לא בחליפין ק"ס ולא בחליפין שוה בשוה נמצא דאין להמטבע דרך לקנות כו' וא"ת הלא נקנית היא במשיכת המטלטלין וי"ל דבא לומר שאין המטבע נקנית ליתנה לחבירו בחנם כ"א אג"ק משא"כ במשיכת המטלטלין דאינו כ"א כשבא אחד למכור מטלטלי לבעל המטרע ב"י ומש"ה דקדק הרמב"ם ובש"ע בלשונם וכתבו ז"ל אין דרך שיזכה לו ר"ל שיזכה לו המטבע במתנה ובחנם והיותר נראה דהכי פירושו המטבע כמות שהיא בעינה אינה נקנית שיהיה צריך ליתן נו דוקא אותו מטבע בעינה משא"כ במכר לו איזה מטבע שירצה כהפורע חובו ואף אם התנה עמו לשלם לו במטבע פ' מ"מ נותן לו (מעות) [מאותו] מטבע איזה שירצה וא"צ ליתן לו המטבע הרמוזה ולא זולתה משא"כ במקנה לו אג"ק וכעין תי' זה כתב ג"כ ב"י כתבתיהו בדרישה וע"ש אלא שחדשתי של' המטבע מדוקדק ומרומז לפשט זה: ומש"ר (עד) שישכור מקום המעות או באחד כו' נראה לגרוס שישכור מקום המעות בכסף או בשאר כו' דהא גם בשאר ההקנאות שכירות נקנה כמש"ר לעיל ס"ס קצ"א וקצ"ב:
ח סָעִיף יא וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' לא לפלוגתא אדלעיל מיניה כ"ר אלא דין בפני עצמו הוא ללמדנו דאף דאין יכול להקנות החוב אגב מ"מ כותבין עליו הרשאה לפ' להוציאו מיד החייב לו: שכותבין הרשאה פי' ע"ג קרקע דוקא: ולמעלה כתבתיו ע"ל סימן קכ"ג שגם הרמב"ם ס"ל דכותבין הרשאה אלא שאינו אלא כדי לאיים עליו ע"ש: ומעמד שלשתן סי' קכ"ו. ומכירת שטרות סי' ס"ו:
א סָעִיף א חוץ ממטבע ז"ל הר"ן אדברי רש"י שכתבתי בפרישה ואין טעם זה מספיק אלא לאין קונין ובגמרא מסקינן דגם אינן נקנין בחליפין אלא ה"פ דעתא דאינש אצורתא כיון דמקנה בחליפין מקפיד שרוצה אותה בעין משא"כ כשמקבלה בתורת דמים דהתם אינו מקפיד שיהא בעין מש"ה כו' אבל כשמקבלו בתורת חליפין מקפיד ורוצה אותן בעצמן וכיון דעבידא דבטלה לית בהו ממש והוא כאותיות שאין גופן ממון ומש"ה אינן נעשין חליפי ואינן נקנין בחליפין עכ"ל ע"ש ולפי מ"ש בביאור דברי רבינו בסמוך בס"ד אמ"ש דכיון שיחדם כו' לא סמכה דעתיה כו' ל"ק ארש"י ע"ש:
ב סָעִיף ב וי"א דוקא כו' כ"כ ר' ירוחם והמ"מ בשם הרשב"א וכ"כ הר"ן והוכיח כן מדאמרינן בפ"ק דקידושין גבי מכר לו י' שדות ולא נתן לו דמי כולם כשהחזיק באחת מהן לא קנה כולן מיהו כנגד מעותיו קנה אלא ש"מ דשאני הכא משום דאי אפשר לחלק הא אי הוי כור חטים דומיא דשדות היה קונה והרא"ש שלא חילק בזה אפשר דס"ל דל"ד דהתם החזיק בו דאמרן עשה חזקה בכולן שהרי סדנא דארעא חד הוא אלא שבעינן דמי כולן ולכן כשלא נתן דמי כולן אמרינן למאי דנתן נתן [למאי דלא נתן לא נתן] משא"כ בזה דמה דמשך בפרה לא משך בטלה כלל וי"מ דטעם דהרא"ש דשאני התם שלוקח דמים תחת השדות מה לי נוטל ק' זוז בעד י' שדות או כ' זוז בעד ב' שדות סוף סוף נוטל דמים וכשיצטרך יותר ימכור גם האחרים אבל כאן שנטל פרה וטלה במקום הכור חטים אפשר לומר דעיקר דעתו היה על טלה דצריך לו ולהכי כל עוד שלא משך הטלה אין דעתו לקיים המקח ואינו רוצה ליתן חצי הכור בעד הפרה וטעם זה הוא דוחק ועוד דלפני זה אם אמר כור חטין בשני טלאים ומשך טלה א' נמי אמרינן דקנה חטין נגד טלה באותו שמשך והו"ל לרבינו לפרש דבזה מודה הרא"ש וק"ל:
ג סָעִיף ג אבל יכול לשעבד נכסיו כו' לגבות מהן כו' יש להקשות הא כ"ר סי' ס' סי"ב תשובת הרי"ף דמשמע איפכא ע"ש ולא הביא רבינו שום חולק אסברתו ונראה דלק"מ דלעיל הקדים וכתב מחמת שנתתי לו ק' זהובים ואח"כ כתב ושיעבדתי משמע שעיקר הקנין היה על המעות שנתחייב ק' זהובים ומכח זה החוב שיעבד לו נכסיו משא"כ כאן שכתב אבל יכול לשעבד כו' לגבות כו' שר"ל שעיקר הקנין יהיה אנכסיו שקבל קנין איך שמשעבד לו נכסיו כל זמן שלא נתן פדיונו ודוק:
ד סָעִיף י המטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב כו' עיין בב"י מה שהקשה על רבי' בזה וישובו ועמ"ש בפרישה בישובו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.