א הלכות מוכר באונס ומסירת מודעה מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים הרי זה מכר בין במקרקעי בין במטלטלין דאגב אונסיה גמר ומקנה אלא שה"ר יונה חילק דבקרקעי אפילו לא נתן לו כל שויו לפי שאין אונאה לקרקע אבל מטלטלין כיון שיש בו כדי אונאה או כדי ביטול מקח אין כאן תורת מקח ונראה לפרש דבריו כשאינו כופהו אלא על המכירה אבל בסכום המעות אין כופהו אבל אם כופהו ליתן לו בפחות משויה אף בקרקע אין כאן תורת מקח והוי כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה:
ב במה דברים אמורים שראו עדים שקבל המעות אבל אם לא ראו אלא שהודה בפניהם שקבלם לא:
ג והיכא שראו נתינת המעות לא שנא אנסוהו שימכור שדה ידועה לא שנא אנסוהו בסתם שימכור ומכר לו אחת משדותיו אפי' לא הו"ל לאשתמוטי ולא מנה המעות כשקבלם דהשתא איכא הוכחה שבע"כ קבלם אפ"ה זביניה זביני:
ד ל"ש אנסוהו אונס הגוף כגון שהכהו עד שמכר לו ל"ש אנסוהו ממון כגון שהפסידוהו בהפסד ממון בין ע"י עכו"ם בין ע"י ישראל כההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לשלש שנים ולאחר ששהתה ג' שנים בידו א"ל אי לא זבנת לי אכבוש שטר המשכונא ואימא לקוח היא בידי והפסדתי השטר ועשה לו שטר מכירה ואסיקנא דחשיב אונס לבטל המקח:
ה ואם מסר מודעה תחילה שאמר לעדים דעו מה שאני מוכר לפלוני חפץ פלוני או שדה פלוני מפני שאנוס אני המכר בטל אפילו החזיק בו כמה שנים:
ו ודוקא באונס דאתי ליה מאחריני אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני דוקא שאנסוהו למכור אבל לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור לא הוי אונסא וזביניה זביני:
ז ואפילו אם עידי המודעא עצמם חתמו על המכר אינו כלום אפילו אמר להם ברצוני אני מוכר בלא אונס שכשם שאנסוהו למכור כך אנסוהו לומר שהוא מרצונו:
ח ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו המעות אז לא יחזיר לו את השדה אא"כ יחזיר לו המעות שקיבל ואם מעידין בפנינו הודה לו שקבלם אז צריך להחזירם לו בלא מעות שמחמת יראה הודה שקבלם:
ט וצריך שידעו העדים שהוא אנוס אבל לא יסמכו על דבריו שאומר להם שהוא אנוס:
י וכתב ה"ר יונה אפילו יאמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע ע"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו:
יא ולפיכך כל מודעא שאין כתוב בה והכרנו אונסו אינה מודעא:
יב בד"א במודעא של מכר אבל במודעא של מתנה שכפאוהו ליתן או על מחילה או גט אין צריכין להכיר אונסו שאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן או מוחל מדעתו אין המתנה או המחילה כלום דדוקא גבי מכר אמרינן כיון שקבל המעות גמר ומקנה מה שאין כן במתנה ומחילה:
יג כתב הרמב"ם ז"ל בד"א שצריך מודעא בחמסן שכופה את המוכר למכור לו שלא לרצונו אבל הגוזל והוחזק גזלן ואח"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למכור מודעא:
יד ואם מסר מודעא ובטלה אח"כ כתב רב האי דלא הוי ביטול אפי' אם פירש בשטר זביני דזבין בדלא אניס וחתם ביה בביטול מודעא לאו כלום היא דההוא אונסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסיה לאודויי ליה מאי דבעי:
טו וכן כתב רב אלפס והרמב"ם וכן כתב הרמ"ה ז"ל דלא מהני ביטול מודעא בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אונסו או שהודה לו שלא מסר מודעא קודם לכן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:
טז אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דאם כפוהו לבטל המודעא מהני הביטול ולא הוי מודעא אע"פ שאמר בשעת מסירת המודעא כל מה שאבטל לא יהיה ביטול אינו מועיל דמ"מ לבסוף כשכפו אותו לבטל מה שאמר מקודם הכל בטל דאגב אונסיה גמר ומקני ומבטל ובמתנה היכא דידעי באונסיה אפילו אם ביטל לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הוי מתנה אבל מסר מודעא ולא ידענו באונסיה ואח"כ בטלה מדעתו מהני הביטול כיון שלא הכרנו באונס ולהכי נהיגי למיכתב ביטול מודעא במתנה ע"כ:
א סָעִיף א מי שאנסוהו למכור וכו'. בפרק חזקת (בבא בתרא מז.) גמרא האומנין והאריסין וכו' אמר ר"נ אמר לי הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו ופי' רש"י ראיה. עידי מכירה או עידי הודאה אבל מתן מעות לא ראו אין ראייתו ראיה רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו עדים בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה היה ממטי ליה ולחמריה לשחוור ופר"ש קרקע אין לו. לגזלן כמו שאמרנו אין מעמידין שדה בידו: אבל מעות. שנתן לו הגזלן בדמי קרקע זו יש לו שיחזירם לו הנגזל ולא קנסינן לגזלן לאבד מעותיו ושמע מיניה דסבירא ליה לרב ביבי תליוה וזבין לאו זביניה זבינא: במה דברים אמורים. דמעות יש לו כגון שאמרו העדים בפנינו מנה לו הגזלן לנגזל ונתן לו המעות או שכתבו בשטר אנו ראינו שנתן לו המעות דמשום פחד דגזלן לא מסהדי עדים וכתבו שיקרא. וגרסי תו התם אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני משום דאגב אונסיה גמר ומקני מתיב רב המנונא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני הא איתמר עלה ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל ופר"ש תלויה וזבין. מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקבל הדמים ואמר רוצה אני: זביני' זביני. ולא יוכל לחזור בו. מוד' שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי הסקריקון לב"ה זה הלוקח מן הסקריקון כשחזר ולקח מב"ה יהב ליה זוזי דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תליוה וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני ורב הונא נמי תלויה וזבין אמר אבל תלויה ויהיב לא הוי מתנה ולרב ביבי דמסיים אבל מעות יש לו אלמא ס"ל שאפילו נתן הגזלן לנגזל מעות לא קנה דתליוה וזבין לא הוי זביני' זביני וגרסינן תו אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי אבל ארצי ליה זוזי לא ולא אמרן אלא דלא הו"ל לאישתמוטי אבל הוה ליה לאישתמוטי לא והלכתא בכולהו הוו זביני זביניה ופר"ש לא ארצי זוזי. לא מנה המעות גילה דעתו דבע"כ מקבל: דלא הוה ליה לאשתמוטי. מן האנס בשום דיחוי: והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני. ואפילו בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאישתמוטי דהוי אונס גמור וכגון דאמר רוצה אני עכ"ל. ומעתה מ"ש רבינו מי שאנסוהו למכור וכו' הוא מימרא דרב הונא דאיפסיקא הלכתא כוותיה והאי אגב אונסיה היינו כשיש עמו נתינת דמים אבל כשלא נתן לו דמים לא קנה וכמו שיתבאר לקמן בס"ד ומשמע בהכונס (סב.) בסוף דכי אמרינן תלויה וזבין זביניה זביני היינו דוקא כשאמר רוצה אני הא אם לא אמר רוצה אני אע"ג דיהיב דמי זביניה לאו זביני ואפשר דלא בעינן שיאמר בפי' רוצה אני אלא כל ששתק וקבל דמים אומר רוצה אני קרי' ביה. ומ"ש בין במקרקעי בין במטלטלי וכו' כן כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות מכירה ופשוט הוא דכיון דבגמ' לא פליג בינייהו מהי תיתי לן לפלוגי וגם דטעמא דאגב אונסיה גמר ומקני שייך במטלטלין כמו בקרקעות ומ"ש אלא שהר"י חילק וכו' ומ"ש ונראה לפרש דבריו כשאינו כופהו וכו' טעמא דמסתבר הוא ומצאתי שכתב נ"י בפ' הנזכר וכתב הריטב"א דכיון דבתר דעתיה דמוכר אזלינן ליכא לדמויי לגמרי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קיבל פרוטה משדה זו דליהוי מכירה דשאני אשה דהרי נתן לה דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה אבל הכא ליכא למימר דמשום פרוטה שנותנין לו מתרצה על קרקע של ק' מנה ונראה שדעת הרנב"ר נוטה לזה אע"פ שאחרים אומרים דשוים הם עכ"ל. ונראה שכן הוא דעת רשב"ם שכתב אלא רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורין גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי ומדקאמר לא מפסיד מידי משמע שלא היה מפסיד משלו כלום:
ב סָעִיף ב ומ"ש בד"א שראו עדים וכו' הוא מ"ש בגמרא (מז:) בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו וכו' ואע"ג דרב ביבי קאמר לה והא איפסיקא הלכתא כרב הונא ודלא כרב ביבי ע"כ לא איפסיקא הלכתא דלא כרב ביבי אלא במאי דאמר מעות יש לו למימרא דתליוה וזבין לאו זביניה זביני וחוזר קרקע לבעליו והלה מחזיר לו מעותיו אבל במאי דאמר דכי אמרו עדים בפנינו הודה שקיבל מעות והלה אומר לא קבלתי מעולם ומחמת יראה הודיתי כן מהימנינן ליה וכדרב כהנא וכו' לא נדחו דבריו ולדידן דקי"ל תליוה וזבין זביניה זביני היכא דלא ראו עדים שקבל מעות אלא שהודה בפניהם שקבל ועכשיו אומר שלא קבל מהימנינן ליה ואין כאן מכר והדרא ארעא למרה וכן נראה שהוא דעת רבינו ומה גם להרמב"ם שפוסק כרב ביבי בפ"ט מהלכות גזילה ומחלק בין אונס את חבירו למכור וגזלן דהאונס את חבירו שימכור אם לא מסר מודעה הוו זביני' זביני אבל גזלן שחזר וקנה אע"פ שלא מסר מודעה מכרו בטל אפי' ראו עדים שמנה לו מעות דכיון דקי"ל כרב ביבי ילפינן מיניה לדין אונס את חבירו שאם הודה שקבל מעות ועכשיו אומר שלא הודה שקבל אלא מחמת האונס אבל הוא לא קבל דבר מעולם שהוא נאמן ואין כאן מכר מעולם והדרא ארעא למרה וטעם הרמב"ם שפוסק כרב ביבי יתבאר בס"ד וז"ל הרמב"ם בפ"י מהלכות מכירה מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תליוהו עד שמכר ממכרו ממכר וכו' אע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים ולכאורה נראה מדבריו שאפילו הנגזל מכחיש אינו נאמן כיון שהודה בפני עדים שקבלם וכן פירש דבריו הראב"ד והשיג עליו שטעה בזה בדברי הרי"ף בהנזקין וכתב ה"ה שהרמב"ם מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ושלא בעדים ואסיקנא דאפילו לא ארצי בעדים קנה והוא שמודה לו ולא אמרי' אגב אונסא מודה כל זמן שלא מסר מודעא עכ"ל ביאור דבריו כל זמן שלא מסר מודעא שלא קיבל המעות ושהוא מודה שקבלם מחמת היראה: ובהניזקין (נה:) אמתניתין דלקח מסקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל אמר רב ל"ש אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כשמואל ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בח"ה א"ר הונא תלויה וזבין זביניה זביני ואותיב רב המנונא עליה מהא מתניתין לקח מסריקון וכו' ופריק הא אתמר עלה אמר רב ל"ש אלא דאמר ליה לך חזק וקני וכו' ואקשינן ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר ופריק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואסיקנא בכולהו זביניה זביני ואפילו בשדה זו בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה אלא בשטר בלבד קנה וכי אמר ליה בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה למימרא דהלכתא כרב ולא צריכין למכתב אחריות ההיא ל"ק מידי דהא אמרי' מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואף על גב דאיפסיק הלכתא בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה התם גבי תלויה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי ודעתיה דמוכר למישקל מיניה זוזי אבל הכא גבי אשה וסקריקון ליכא מאן דיהיב להו זוזי הלכך לא מהניא כתיבת שטר עלייהו עד דכתבי אחריות עד כאן לשונו מפשט דבריהם שכתבו וכי אמר ליה בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למהדר ביה משמע שהן מפרשים דמאי דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי לאו דיהיב זוזי ממש אלא הכי קאמר מודה שמואל היכא שהמוכר והלוקח נחתי אדעתא דמעות דכל כהאי גוונא קנה בשטר אף בלא כתיבת אחריות אף על פי שעדיין לא נתן מעות אינו יכול לחזור כיון שאין הלה מעכב מעותיו אלא אומר לו תא שקול זוזך וז"ש בין ארצי ליה זוזי וכו' כלומר דאף על גב דעדיין לא ארצי ליה זוזי כיון שאומר תא שקול זוזך קנה בשטר אף על פי שאין בו אחריות ואינו יכול לחזור בו אבל כי לא נחתי אדעתא דזוזי כגון גבי אשה וסקריקון לא קנה עד שיכתוב אחריות אבל הראב"ד כתב בפ"י מה"מ דלא אמר הרי"ף אלא אף על גב דבשעת מכירה והתלייה לא ארצי ליה אלא לבסוף מכירה היא נראה שסובר דגם להרי"ף לא הוו זביניה זביני אף על גב דאיכא שטר אא"כ קבל מעות וכפשטא דגמרא דקא מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דהיינו יהיב זוזי דוקא ולפי זה צ"ל דברי הרי"ף שכתב ואסיקנא והלכתא בכולהו זביניה זביני ואפי' בשדה זו בין ארצי ליה בין לא ארצי ליה אלא בשטר בלבד קנה וכי א"ל בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה דה"ק דאפילו לא ארצי ליה זוזי אלא בשטר בלבד מכר לו ע"כ ולא נתרצה אלא היה אומר ע"כ אני מוכר ואם כי א"ל בתר הכי תא שקול זוזך נתרצה הוי זביניה זביני ותו לא מצי למיהדר ביה ולפי זה דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף לעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אף על פי שכתב שטר לא הוו זביניה זביני ולא ידעתי מי דחקו להראב"ד לפרש כן דברי הרי"ף והוה מצי לפרש דבריו בריוח כמו שכתבתי:
ג סָעִיף ג ומ"ש רבינו והיכא שראו נתינת המעות ל"ש אנסוהו וכו' הכל מתבאר מתוך הגמרא שכתבתי ופירושו בארצי ולא ארצי כפרשב"ם
ד סָעִיף ד ומ"ש ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' כלומר אנסוהו אי זה אונס שיהיה שמצדו מכר אם מסר מודעא המכר בטל ואונס הגוף שם (מח.) טבי תלא לפפי אבינרא וזבין ואמרי' דהוי אונס ובלא"ה פשוט הוא דאין לך אונס גדול מזה: ומ"ש ל"ש אנסוהו אונס ממון וכו' בין ע"י עכו"ם בין ע"י ישראל הם דברי הרמב"ם בפ"י מה"מ וה"פ לא מיבעיא אם פחד ההפסד היה ע"י עכו"ם אלא אפילו היה ע"י ישראל דאיכא למימר דשמא יחזיר לו אח"כ הגזילה ומאחר דלא אניס כולי האי ס"ד דלא גמר ומקני קמ"ל וכן כ' הרא"ש בפרק הנזכר וכ"כ העיטור בשם ר"ח ויליף לה מההיא עובדא דההוא פרדיסא דאיתא בפרק הנזכר (מ:) גמרא שלש ארצות לחזקה ואמרינן דהוי אונס וכמ"ש בסמוך בס"ד ובפרק הנזכר גמרא האומנין והאריסין גרסינן טבי תלא לפפי אבינרא וזבין חתם רבה בר בר חנה אמודעתא ואאשקלתא אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים רב הונא לטעמיה דאמר תליוה וובין זביניה זביני ופר"ש תלא לפפי. באילן ששמו בינרא למכור לו שדהו: רב הונא לטעמיה. מהכא שמעינן דכתבי' מודעא אזביני אפילו בתליוה וזבין ודלא כרבא דאמר לעיל לא כתבינן מודעא אזביני אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובדא אפילו בתליוה וזבין דכתבינן מודעא עכ"ל ומימרא דרבא איתא בההוא פירקא (שם) נמי גמרא ג' ארצות לחזקה דגרסינן התם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא ופר"ש לא כתבינן מודעא אזביני. נראה לי טעמא דרבא משום דאמרינן לקמן בפירקין הלכתא תניוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם שכפאוהו למכור אחד משדותיו והוא בירר מעצמו אחד מהן ומכרה דלא הוי אונס אבל בשדה זו לא והלכך לא כתבינן מודעא דאי בשדה זו הא לא הוי זביניה זביני ולא צריך מודעא אלא יביא עדים שאנסוהו ותבטל שטר מכירה בלא שום מודעא ואי בשדה סתם הא הוי זביניה זביני ואין אונס בזה השדה שהרי מדעתו בירר ומכר את זה השדה ובמודעא זו שיכתוב פסולה דמודעא בלא אונס לאו כלום היא: ומשני מודה רבא דכתבי' מודעא היכא דאניס. כה"ג דמעשה דפרדיסא דמתוך פחד שמפחידין אותו להפסיד הפרדס לגמרי בלא דמים קא מזבין ליה אין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד הכא ודאי כתבינן מודעא דהא אונס גמור הוא האי עובדא דפרדיסא פירש רבינו חננאל אתא מרא דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו שרוצה זה לגוזלו פרדס בטענותיו ואמר להו אנא תבענא ליה קמייכו ושמעו מיניה דטעין זבינתה ניהלי ולית לך עלי מידי ובתר הכי אמר ליה בחשאי אנא מזבנינא לך ואמר ליה כתוב לי שטר מכירה שלא בפני והביאהו לי ואתן לך הדמים והלך זה וסיפר לעדים מה שאמר ליה זה לכתוב לו שטר מכירה וכן עשה וקודם שכתב ומסר השטר מכירה אמר לעדים אתם שמעת' שטען לקוחה היא בידי זה ג' שנים ואנא כתבנ' ליה שטר מכירה מהיום כמו שאמר שלא בפניו ואקבל הדמים השתא מסר אנא מודעא קמייכו דלאו ברעות נפשי מזביננא להאי פרדיסא אלא משום דכפר במשכנתא ובתר הכי תבענא ליה בדינא ומפקינא לה מיניה על ידי שיראו שטר מכירה זו שמהיום ואני אוציא המודעא לפניו המבטלתו והוא לא יתן אל לבו לטעון לומר שג' שנים היתה לקוחה לו שקודמין לשטר זה עכ"ל וכבר כתבתי בסמוך דגבי עובדא דטבי תלא לפפי כתב רב הונא לטעמיה וכו' מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני ודלא כרבא דאמר לעיל לא כתבי' מודעא אזביני אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובד' אפילו בתליוה וזבין דכתבינן מודעא עכ"ל ביאור דבריו דלרבא שלש חלוקות בדבר בשדה סתם זביניה זביני אפילו מסר מודעא משום דכיון דמדעתו בירר ונתן לו שדה זו ליכא אונס ובשדה זו אינו צריך מודעא דהא כי מברר שהיה אנוס בשעת מכירה בטלה זביני הילכך לא כתבי' וכי הוי כגוונא דפרדיסא דאי לאו דמסר מודעא לא הוי אפשר לברורי אונסיה אי מסר מודעא בטלה זביני דהא שדה זו הוא ואי לא מסר מודעא זביניה זביני דהא לא ידעו עדים באונסיה דמאתר שאינו אומר לו בפני עדים אי לא מזבנית לי אכבשיה לשטר משכנתא נמצא שאינם יודעים באונסו אלא על פי מסירת המודעא ואע"פ שהוא אומר בפני עדים זבינתה ניהלי ואח"כ רואים שטר מכירה מאוחר לשטר שאמר להם (המוכר) [הלוקח] שהיתה מכורה לו איפשר שבשעת מכירה גמר והקנה מפני שהיה צריך למעות והשתא הדר ביה כיון שלא גילה דעתו בשעת מכירה שמחמת האונס הוא מוכר וכי מסר מודעא בשעת מכירה גלי דעתיה דמחמת האונס הוא מוכר והלכך כל כי האי גוונא כתבינן מודעא כן נראה לי ואל תסתור דברי ממה שכתב ומשני מודה רבא דכתבינן מודעא היכא דאניס כי האי גוונא דפרדיסא דמתוך פחד שמפחידין אותו דהפסיד הפרדס בלא דמים קא מזבן ליה ואין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד הכא ודאי כתבינן מודעא דהא אונס גמור הוא וכתב בסוף מעשה דפרדיסא כהאי גוונא דמפסיד הכל אם לא ימכור מודה רבא דכתבינן מודעא דמשמע מדבריו אלו דטעמא דכתבינן מודעא בעובדא דפרדיסא משום דהוי אונס גדול ולא מהטעם שכתבתי שהוא משום דאי לאו מודעא לא הוה ידעי באונסיה דיש לומר דע"כ טעמא משום הכי הוא דאלת"ה אלא דטעמא דכתבינן מודעא הוא משום דהוי אונס גדול וכדמשמע מפשט דברים הללו איכא לאקשויי דטפי עדיף תליוה וזבין דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואלמלא נגדוה לחנניה וכו' ואפילו הכי לא כתבינן מודעא ואדרבה כל שהאונס גדול לא צריך למיכתב מודעא בשדה זו ועובדא דפרדיסא שדה זו הוה כדפירש ר"ח וכתבו רשב"ם אלא ודאי טעמא דכתבינן מודעא בעובדא דפרדיסא הוא משום דאי לא מסר מודעא לא איפשר לן למידע אם מוכר מרצונו או על כרחו: ומ"ש דמתוך פחד שמפחידין אותו וכו' הוא להוכיח דאונס כי האי אונס הוי כיון שמפסיד כל שדה ודעת התוספות לפרש כרשב"ם שכן כתבו אבל שדה זו לא והא דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה וכו' לא משכחת לה אליבא דרבא אלא כי ההוא מעשה דפרדיסא דבסתם שדה לא מהניא מודעא ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה עכ"ל. וגבי עובדא דטבי כתבו דרב הונא פליגא אדרבא דאמר לא כתבינן מודעא ובמה שכתבתי לדעת רשב"ם אין מקום למה שתמה עליו הרמב"ן ז"ל וקל להבין ולפיכך לא ראיתי להאריך בזה: ומ"ש עליו ועוד שאם כדבריו לדידן נמי בשדה סתם לא מהניא מודעא ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שחלק בין שדה זו לשדה סתם עכ"ל כלומר דכיון דרשב"ם מפרש דטעמא דרבא דאמר לא כתבינן מודעא אזביני הוי משום דבשדה סתם לא מהניא ובשדה זו לא צריך ורב הונא לא פליג עליה אלא בשדה זו לומר דזביניה זביני והילכך צריך למיכתב מודעא אבל בשדה סתם לא פליגי וא"כ אף לדידן דקי"ל כרב הונא ובשדה זו צריך מודעא משום דאי לא מסר מודעא הוו זביניה זביני מ"מ לא כתבי' מודעא לשדה סתם משום דלא מהניא דהא לא פליגי רבא ורב הונא בהכי ולא ראיתי לאחד מהגאונים שחילק בין שדה זו לשדה סתם זו היא תמיה' הרמב"ן על רשב"ם. ואני אומר אם לדין יש תשובה שאע"פ שלא נמצא כן לאחד מהגאונים כדאי הוא רשב"ם לפרש כן ועוד שהרי נמצאו גדולים שסוברים לחלק בין שדה סתם לשדה זו וע"ד שכתב הרמב"ן לדעת רשב"ם הלא הם רבי' חיים וריצב"א ככתוב בהגהות בפ"י מה"מ וגם דאי איכא למתמה אשיטה זו אהא איכא למתמה דהא רב הונא סתמא אמר תליוה וזבין זביניה זביני דקאי בין לשדה סתם בין לשדה זו ויהיב טעמא משום דאגב אונסיה גמר ומקני ואם כדברי רבי' חיים וריצב"א הול"ל בשדה סתם משום דליכא אונס ובשדה זו משום דאגב אונסיה גמר ומקני ומדיהיב חד טעמא לתרוייהו משמע דס"ל דגם בשדה סתם יש אונס. ועוד דמסיק תלמודא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפילו בשדה זו דמשמע דבכולהו הוו זביניה זביני מחד טעמא והוא משום דאגב אונסיה גמר ומקני מ"מ יש ליישב לדעתם דכיון דס"ל לרב הונא דאפילו איכא אונס זביניה זביני תו לא איצטריך בשדה סתם לאהדורי בתר טעמא דליכא אונס אבל אה"נ דטעמא דשדה סתם הוי משום דליכא אונס דכיון דאשכחן דרבא ס"ל הכי לית לן לפלוגי בינייהו כל היכא דאפשר וכי אמר תלמודא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו לאו מחד טעמא הוו זבינייהו זביני דבשדה סתם הוי טעמא דליכא אונס ובשדה זו הוי טעמא משום דאגב אונסיה גמר ומקני ואם כן אע"פ שנודה דרשב"ם ס"ל לפלוגי בין שדה סתם לשדה זו ליכא תמיהא דהא איכא מאן דס"ל הכי וכ"ש שאפשר דרשב"ם ס"ל דל"ש לן בין שדה זו לשדה סתם וכמו שאוכיח לקמן בס"ד שזו סברת רשב"ם לדעת ההגהות בפ"י מה"מ ולפי שיטה זו צ"ל דכי אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני לאו מטעמא דרבא כלל הוא דאמר הכי דרבא אמרה בשדה סתם דוקא משום דלדעתו ליכא אונס ור"ה ס"ל דבשדה סתם נמי איכא אונס ואפ"ה הוו זביניה זביני משום דאגב אונסיה גמר ומקני דומיא דשדה זו דאגב אונסיה גמר ומקני והרי"ף כתב אעובדא דטבי תלא לפפי אכינרא וכו' וש"מ דאע"ג דאניס זביניה זביני ואי מסר מודעא לא הוו זביניה זביני ואמרי' נמי בריש פרקין ואלא מודעא דזביני הא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ופרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דש"מ דאע"ג דאנוס בזביני צריך מודעא לבטולי וכן הלכתא עד כאן לשונו משמע מדבריו דס"ל דרבא ורב הונא לא פליגי לענין מסירת מודעא דתרוייהו ס"ל דכל היכא דהוו זביניה זביני למר בשדה סתם ולמר בין בשדה זו בין בשדה סתם כתבינן מודעא וכן דעת העיטור וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר וכן נראה מדברי הרא"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו אפרים כמו שאכתוב לקמן בס"ד וכ"כ בהגהות פ"י מה"מ שראבי"ה כתב דבעובדא דטבי תלא לפפי וחתם רבה בר בר חנה אמודעא לא פליגי רבא ורב הונא דמה לי תליוה מה לי שאר אונס כ"כ הרי"ף ואפשר שג"כ דעת הרב עכ"ל. ותחלת דבריהם שם על דברי הרמב"ם פסק כרב הונא דאמר כתבי' מודעא אזביני וכן פרשב"ם וכן פסק ריב"ם וה"ר אליעזר אבל רבינו שמשון פסק כרבא וכן פסק בסמ"ג בשם ר"י אבל ראבי"ה כתב כו' ורבינו חיים וריצב"א פסקו כרב הונא וכו' ומדבריהם נראה דס"ל דרשב"ם לית ליה דרבינו חיים וריצב"א אלא דלרב הונא בין בשדה סתם בין בשדה זו כתבינן מודעא שהרי כתבו על דברי הרמב"ם וכן פרשב"ם וריב"ם והר"א משמע דכהרמב"ם ס"ל והרמב"ם מכיון שסתם דבריו אין חילוק לדעתו בין שדה סתם לשדה זו דבכל גווני כתבינן מודעא ואם כן גם רשב"ם וריב"ם והר"א הכי ס"ל ועוד דמדלא עריב לרבינו חיים וריצב"א בהדי רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר ולא עוד אלא שהפסיק ביניהם בפסק ר"ש וסמ"ג וראבי"ה ש"מ דסברת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר לחוד וכסברת רבי' חיים וריצב"א לחוד כדפרישית. וסמ"ג נראה מתוך לשונו דכרשב"ם ס"ל ולא כר"י שהרי כתב במ"ע סימן פ"ב אמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני וכן פסק ר"י אבל רשב"ם פסק שם שאין הלכה כמותו אלא ככל שאר האמוראים שסוברים דכתבינן מודעא עכ"ל: ומדכתב אבל רבינו שמואל ולא כתב ורבי' שמואל משמע דדכותיה ס"ל והו"ל כאילו אמר אע"פ שר"י פסק כרבא רבינו שמואל פסק כרב הונא והלכה כוותיה ובהכי ניחא למה סתם דבריו לדעת ר"י ולא פירש דמודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא לאי זה מהפירושים שהוא תופס עיקר אלא משום דלא ס"ל הכי לא חש להאריך בדבריו כנ"ל: ויש לדקדק לדעת הרי"ף מאי האי דקאמר מודה רבא היכא דאניס דמשמע דמאן דפליג עליה סבר דאע"ג דלא אניס כתבינן מודעא וזה לא עלה על הדעת ונ"ל דלהרי"ף לא כתבינן מודעא אליבא דרבא אפילו היכא דאניס אלא כי הוי כגוונא דפרדיסא שהיה בידו לעשות כמו שאמר אבל כי גזים ליה בדבר שאין בידו לעשות אע"פ שהמוכר אומר מחמת זה אני מוכר לא כתבינן מודעא והיינו דקאמר מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא כלומר היכא שהאונס הוא כעין מעשה דפרדיסא דבריר לכ"ע שהיה בידו לעשות כאשר דיבר ומאן דפליג עליה סבר דאפי' בכה"ג כתבי' משום דאע"ג דאנן בריר לן דאין בידו לעשות מאי דגזים ליה דלמא המוכר לא בריר ליה או הוא ירא ורך הלבב וקי"ל כרבא ורב הונא נמי הכי ס"ל דלא אשכחן להו דפליגי בהכי. אי נמי הוא ז"ל מפרש דכי אמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני באונסא דנפשיה קאמר כלומר שאם אמר לעדים פלוני רוצה שאמכור לו שדה פלוני ואיני מוכרו לו ברצוני ועתיד אני לתובעו בדין אע"ג דבגיטין ובמתנה כתבי' כה"ג בזביני לא כתבי' דאונסא דנפשיה לאו אונסא היא ופרקי' מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא כלומר באונסא דאתי מאחריני כתבינן וכבר נזכר בעיטור פירוש זה ומאי דאמר מודה אפשר דמאן דפליג עליה הוה ס"ל דכי היכי דבגיטין ובמתנה כתבי' מודעא אאונסא דנפשיה ה"נ כתבי' בזביני וקי"ל כרבא ואפשר ליישב עוד לכל הפירושים דאע"ג דאמר מודה רבא לאו למימר דאיכא מאן דפליג עליה בהא אלא ה"ק אע"ג דאמר רבא לא כתבי' מודעא היכא דאניס לא אמר אלא שלשון מודה אינו מדוייק ומה שכתב הרי"ף דש"מ דאע"ג דאניס בזביני צריך מודעא וכו' ולישנא דאע"ג משמע לא מיבעיא היכא דלא אניס דצריך מודעא לבטולי זביני והא ליתא דאי ליתא אונס מודעא מאי עבידתא ונ"ל דאע"ג לאו דוקא והוה ליה למימר כאילו אמר דש"מ דכי אניס אע"ג דזביניה זביני צריך מודעא לבטולי. ומשמע לי דכל הנך רבוותא שהוזכרו בהגהות מעשה דפרדיסא כפר"ח שכתב רשב"ם מפרשי ליה דלא אשכחן להו דפליגי בהכי ועוד שהרי הרמב"ם פירשו כפי' ר"ח ומדלא הזכירו ההגהות ששום אחד מאותן הגדולים חלוק עליו משמע דהכי מפרשי אינהו ומדברי כולם למדנו דכל היכא דלא מסר מודעא לעולם זביניה זביני ואפי' ידעינן באונסי' וכן נראה גם מדברי הרא"ש ז"ל בפרק הנזכר וכן כתב הר"ן בפי' וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה"מ ובפ"ט מהלכות גזילה דאם לא מסר מודעא אפילו הכירו עדים באונסו מקחו קיים אלא א"כ הוחזק גזלן על שדה זה אבל הרמב"ן ז"ל מפרש מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא כלומר דכי אניס ליה בכי האי גוונא דטעין ואמר לקוחה היא בידי ודאי לא גמר ומקני והרי הוא כמי שצווח דאמר ליה מאי זבני לך אי לא זבנת ניהלך דידך היא דאי כבשת לשטר משכנתא לא מצינא לאישתעויי דינא בהדך הילכך לא אמר מעולם רוצה אני שהרי הוא באונסו מתחלה ועד סוף ואע"פ שאומר רוצה אני למוכרה הילכך אי ידעי' באונסי' שלא היו עדים לזה והלה חזר והודה לו אע"ג דלא מסר מודעא נמי כתבינן אבל כי אניס ליה באונסא דממונא אחרינא אגב אונסיה גמר ומקני אבל היכא דליכא אונסא אלא מההוא מידי דלא מצי לאפוקי מידיה לעולם מחמת דטעין לקוח הוא לא הוי זביניה זביני דמאי עבד ולא משכחת לה אלא בכגון מעשה דפרדיסא. נקטינן השתא להאי פירושא דלעולם זביניה זביני כל אימת דלא מסר מודעא בר ממעשה דפרדיסא אבל אי מסר מודעא בכולהו לאו זביניה זביני וכן דעת הגאונים ורבי' הגדול עכ"ל ומ"ש שכן דעת רבינו הגדול אם על הרי"ף הוא אומר כמנהגו משמע דלא קאי למאי דאמר דכמעשה דפרדיסא כתבינן מודעא אע"ג דלא מסר אלא למאי דאמר בסמוך אבל אי מסר מודעא בכולהו לא הוי זביניה זביני כלומר ודלא כרשב"ם שצריך לחלק לדעתו בין שדה סתם לשדה זו כפי מה שסבר בו הרמב"ן ז"ל וכמ"ש לעיל. ואפשר דקאי נמי אמאי דאמר דכמעשה דפרדיסא כתבינן מודעא אע"ג דלא מסר שהוא ז"ל סובר שכל עצמו של הרי"ף לא בא אלא ללמדנו דכל היכא דאניס אי ליכא שום מודעא הוו זביניה זביני וזה שאומר וש"מ דאע"ג דאניס הוו זביניה זביני וכו' ופרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דש"מ דאף ע"ג דאניס צריך מודעא לבטולי שנראה בהדיא שלא הביא ראיה מעשה דפרדיסא אלא לומר דצריך מודעא לבטולי זביני ולא להשוות עובדא דפרדיסא לשאר מילי דחילוק יש ביניהם דהא בראש דבריו דמיירי בשאר מילי כתב ואי מסר מודעא ובסוף דבריו דמיירי בעובדא דפרדיסא כתב צריך מודעא ולא כתב צריך מסירת מודעא וע"פ דיוק זה כתב הרמב"ן ז"ל וכן כתב רבינו הגדול: וכתוב בספר העיטור דאיכא מאן דפריש והא אמר רבא לא כתבינן מודעא וקס"ד אפילו ידעינן דאנוס הוא ומשני דכי אמר רבא דלא כתבינן היכא דלא ידעינן דאנוס אף על גב דמסר מודעא אבל כי ידעינן דאנוס כתבינן מודעא ולא הוו זביני ופירש כי ההוא מעשה דפרדיסא שאונסו על גוף השדה ומחמת אותו האונס עצמו מכרו ולא הוו זביני ואע"ג דלא מסר מודעא כתבינן אבל היכא שהאונס מחמת תלייה או מענינא אחרינא לא כתבינן עכ"ל ופירוש זה יש לומר שהוא כדברי הרמב"ן ז"ל דהיכא שאין האונס מחמת גוף הדבר אלא מחמת דבר אחר לא כתבינן אא"כ מסר אבל כי מסר מיהא כתבינן ואפשר שעל כן כתב וכן דעת הגאונים דפירוש זה מדברי הגאונים ויש לפרשו בענין אחר דכיון שהאונס מחמת גוף הדבר כתבינן אע"ג דלא מסר וכשהוא מחמת דבר אחר לא כתבי' אף על גב דמסר והיינו לרבא אבל לרב הונא אף על פי שהאונס מחמת דבר אחר כתבינן כשמסר כדאשכחן גבי טבי תלא לפפי וכו' ויהיה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אי הלכה כרבא או כרב הונא: נמצא כלל שיטות ההלכה הם אלו דלהרי"ף וראבי"ה ועיטור ורמב"ן ורבינו אשר ורבינו אפרים רבא ורב הונא לא פליגי בענין מסירת מודעא דכל היכא דהוו זביניה זביני למר בשדה סתם ולמר בשדה זו אי מסר מודעא בטלו זביני ולדידן דקי"ל דלא שנא שדה זו לא שנא שדה סתם הוי זביניה זביני כתבינן מודעא בין בשדה זו בין בשדה סתם. ולרשב"ם והתוס' וריב"ם וה"ר אליעזר ורבי' שמשון וסמ"ג ור"י ורבי' חיים וריצב"א רבא ורב הונא פליגי דלרבא לעולם לא כתבינן מודעא אלא בכגון מעשה דפרדיסא דלא אפשר למידע דבאונס הוא מוכרו אלא על ידי מסירת המודעא אבל היכא שרואים העדים שאנסו למכור לו שדהו לא שנא שדה זו לא שנא שדה סתם לא כתבינן מודעא בשדה סתם משום דלא מהניא דהא הוו זביניה זביני משום דכיון דלא ייחד לו שום שדה והוא מדעתו בורר את זו הו"ל כאילו ליכא אונסא ובשדה זו נמי לא כתבינן משום דלא צריך דכיון שיביא עדים שנאנס בטלו זביני אפילו בלא מסירת מודעא ולרב הונא בשדה זו צריך לכתוב מודעא משום דאי לא כתביה הוי זביניה זביני מיהו בשדה סתם לדעת רבינו חיים וריצב"א לרב הונא נמי לא כתבינן דטעמא דהוי זביניה זביני הוי משום דכיון דמדעתו בירר אחת משדותיו לאו אונס הוא וזה דעת רשב"ם כפי מה שסבר בו הרמב"ן אך כפי הנראה מדברי הגהות מיימוניות לרשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר גם בשדה סתם כתבינן ולענין הפסק רבי' שמשון ור"י פסקו כרבא ורשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר ור' חיים וריצב"א פסקו כרב הונא אלא שרשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר פסקו כוותיה ע"פ פירושם דל"ש שדה זו ל"ש שדה סתם לעולם כתבי' מודעא ובזה שוים דבריהם לדברי הרי"ף ורבי' חיים וריצב"א פסקו כוותיה ע"פ פירושם דאשדה זו כתבינן מודעא ובשדה סתם לא כתבינן משום דלא מהניא: והרמב"ם סתם דבריו ומשמע דס"ל דל"ש שדה זו ל"ש שדה סתם כתבי' מודעא וכפסק הרי"ף וסייעתו מיהו בשיטת ההלכה לא בירר לן אי זו שיטה תופס עיקר דאפשר דתופס שיטת הרי"ף וראבי"ה דלא פליגי רבא ורב הונא ואפשר דתופס שיטת רשב"ם וחביריו דפליגי והלכה כרב הונא ולדברי כולם לעולם לא כתבי' מודעא אלא היכא דמסר איהו מודעא אבל היכא דלא מסר לא כתבינן בשום פנים ולא בטלי זביני בהכי דכל שלא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וזה נראה שהוא מוסכם לדעת הכל זולתי לדעת הרמב"ן דס"ל דנהי דהכי הוי דינא בכל מילי דעלמא בר מעובדא דפרדיסא דליכא אונסא אלא מההוא מידי דלא מצי לאפוקי מידיה לעולם מחמת דטעין לקוח הוא כיון דידעי עדים באונסיה כתבינן מודעא אע"ג דלא מסר דכיון דטעין אההוא מידי גופיה לקוח הוא בידי ודאי לא גמר ואקני והרי הוא כמי שצווח מתחלה ועד סוף וכ"נ שהוא דעת אחרת שכתוב בעיטור וכבר כתבתי שאפשר לפרשו בענין אחר נמצינו למדים לפסק הלכה דלהרי"ף והרמב"ם והעיטור והרמב"ן והרא"ש וראבי"ה בין בשדה זו בין בשדה סתם הוי זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני ואי מסר מודעא בין בשדה סתם בין בשדה זו כתבינן לה ובטלי זביני ולפי הנראה מדברי ההגהות גם זו דעת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר וכן נראה שהוא דעת סמ"ג ולרבי' שמשון ור"י לעולם לא כתבינן מודעא אלא היכא דלא אפשר למידע שהוא אנוס אא"כ ימסור מודעא וכגון מעשה דפרדיסא ולדעתו ג' חילוקים בדבר בשדה סתם אע"ג דמסר מודעא זביניה זביני הלכך לא כתבי' משום דלא מהניא מידי ובשדה זו אע"ג דלא מסר מודעא לא כתבינן כיון דמייתי עדים שנאנס בטלי זביני הילכך לא כתבי' דהא לא צריך וכי הוי כגוונא דפרדיסא דאי לאו דמסר מודעא לא הוה אפשר ליה לברורי אונסיה אי מסר מודעא בטלי זביני דהא שדה זו היא ואי לא מסר מודעא לא אפשר לעדים למידע אונסי' הלכך אי אתי למימסר מודעא קמייהו כתבינן ולרבי' חיים וריצב"א בשדה זו כתבינן ובשדה סתם לא כתבינן ולפי מה שסבר הרמב"ן והרשב"ם גם זה דעת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר וסמ"ג ולהרמב"ן בין בשדה סתם בין בשדה זו כתבי' מודעא היכא דמסר וכשיטת הרי"ף וסייעתו מיהו ה"מ היכא דאניס ליה ע"י מידי אחרינא אבל היכא דאנוס ע"י ההוא מידי גופיה דטעין לקוח הוא ביד אע"ג דלא מסר מודעא כתבי' ואפשר שהוא סובר שזה דעת הרי"ף והגאונים וסברא אחרת כתבוה בעיטור ויש לפרשה כן ולסברא זו הכתובה בעיטור כפי הפי' השני שפירשתי בה י"ל דכל שהאונס מחמת גוף הדבר כתבינן ואע"ג דלא מסר וכשהוא מחמת דבר אחר אפשר לומר דלא כתבי' אע"ג דמסר ואפשר לומר דלא כתבי' אא"כ מסר אבל כי מסר מיהא כתבי': נמצאו כללי הפסק בקצרה דשדה זו לכ"ע כתבי' זולתי לר"ש ור"י ואפשר שגם זה דעת סברא אחרת שבעיטור אלא שלדעת אותה סברא אם האונס מחמת הדבר בעצמו כתבינן ובשדה סתם לכ"ע ג"כ כתבינן זולתי לדעת רבי שמשון ור"י ור"ח וריצב"א דלדידהו אע"ג דמסר לא בטלי זביני ולדברי הרמב"ן גם הוא דעת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר וסמ"ג ולסברא הכתובה בעיטור אפשר שגם זה דעתם זולתי שאם האונס מחמת הדבר בעצמו כתבינן וכעובדא דפרדיסא כל היכא דלא מסר מודעא לא כתבי' ולא בטלי זביני לכ"ע זולתי לדעת הרמב"ן דס"ל דכיון דאניס ליה מחמת הדבר בעצמו אע"ג דלא מסר כתבינן ובטלי זביני ואפשר שהוא סובר שזה דעת הרי"ף והגאונים ואפשר שסברא אחרת שכתובה בעיטור הוא כהרמב"ן כתב מהרי"ק בשורש קפ"ו שהטוען שנתן לחבירו מפני שגזמו להביאו בערכאות של עכו"ם אין בטענתו ממש ולא מיקרי אונס ועיין שם. וכתב עוד שם שאע"פ שר"ח כתב שמכיון שהפחידו בדבר שבידו לעשות אע"ג דלא עביד כתבי' מודעא הר"ם וראבי"ה חולקים עליו ועיין שם. כתב נ"י וא"ת היאך יכירו באונסו בהאי עובדא דפרדיסא וי"ל כגון שהטמין עדים אחורי הגדר ושמעו שלא נתרצה למכור אלא בהכרח וכ"כ הראב"ד והרשב"א והר"ן ע"כ. מ"כ בשם הרמב"ן שלא הצריכו חכמים מודעא אלא במי שמאנס או מגזם להזיק בגוף המוכר או בממון אחר חוץ מן המקח אבל מי שמוחזק במקח ומגזם בו עצמו לכבשו תחת ידו כעובדא דפרדיסא אין צריך מודעא וכ"כ העיטור בשם גאון וכתב הריב"ש שזהו הפירוש הנכון בשמועה ואף לדברי רוב האחרונים שפירשו בעובדא דפרדיסא שצריך מודעא יש לומר דדוקא בכה"ג שבא הפרדס לידו בהיתר ועביד איניש דגזים ולא עביד אבל מי שתוקף המקח בזרוע ואח"כ קונה אותה הא חזינן דגזים ועביד עכ"ל :
ה סָעִיף ה ואם מסר מודעא תחלה וכו' כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש אפי' החזיק בו כמה שנים וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' מכירה וברור הוא דכיון דע"י אונס באת לידו אין חזקה מוציא מידי קניית אונס:
ו סָעִיף ו ודוקא באונס דאתי ליה מאחריני וכו' כ"כ בעל העיטור וכתבתיו בסמוך ואע"פ שכתב כן לפי פירושו בכגון מעשה דפרדיסא ויש מפרשים בענין אחר לא בשביל שמפרשים בענין אחר נאמר שחלוקים עליו בזה דהא מילתא דסברא הוא דאל"כ כל אדם ימכור כשיהיה צריך למעות וימסור מודעא וכשיהיו לו מעות יבטל המכר אלא דלעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר מפרשים אינה כתובה לרוב פשיטותה: ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני וכו' הרי הוא בכלל מה שנזכר בסמוך דהא אין האונס מצד הקונה:
ז סָעִיף ז ואפי' אם עידי המודעא חתמו וכו' זה נלמד ממאי דגרסי' בפרק חזקת גבי עובדא דטבי תלא לפפי וכו' חתם רבה בר בר חנה אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומשמע לרבינו דאשמועינן תלמודא דאע"ג שנראים העדים כעוקרין עדות המקח דהו"ל כעדים שאומרים כתב ידינו הוא זה אבל קטנים היינו דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר דאינם נאמנים הכא נאמנים כדמפרש תלמודא טעמא דכיון דעדות בכתב הוא אתי כתב ומרע בכתב וכ"ש היכא ששנים החתומים על המודעא אינם החתומים על המקח דאתו הני ועקרי סהדותייהו דהני ותדע דהא פריך תלמודא עליה איני והאמר רב נחמן עדים שאמרו מודעא היו דברינו אין נאמנים ואיצטריך לשנויי דשאני הכא דכיון דבכתב הוא אתי כתב ומרע בכתב ואילו היו עדים החתומים על המודעא אינם עדים החתומים על המקח לא הוה פריך ליה אלמא כשעדים החתומים על המודעא אינם החתומים על המכר עדיף טפי מכשהם עצמם החתומים על המכר ולא עוד אלא שאם מסר המודעא לפני עדים החתומים על המכר ולא כתבוה לרב נחמן אינם יכולין לבטל המקח ע"י עדות מסירת המודעא דלא אתי על פה ומרע בשטר ואילו מסר מודעא בפני עדים שאינם החתומים על המכר אפי' לא כתבוה יכולין הם לבטל המקח ע"י עדות מסירת המודעא דלא שייך הכא למימר לא אתי עדות על פה ומרע עדות בשטר דלא אמרי' הכי אלא כשהעדים עצמן מעידין על מסירת המודעא משום דאינן חוזרין ומגידים וכדפרשב"ם ואע"ג דלא קי"ל כרב נחמן אלא כמר בר רב אשי דאמר עדים החתומים בשטר שאמרו מודעא היו דברינו נאמנים וכמ"ש בסי' מ"ו מ"מ שפיר מייתי ראיה מדרב נחמן מדחזינן דלרב נחמן עדיפי טפי כשעידי מסירת המודעא אינם החתומים על שטר המכר אלמא כשעידי מסירת המודעא אינם עדים החתומים על שטר המכר המודעא קיימת לכ"ע דהא לא פלוג בהכי וכן דעת הרמב"ם בפ"י מה"מ שכתב עידי המודעא יש להן לחתום הן עצמן באותו הממכר שנמסרה להן המודעא עליו ואין בכך כלום וכ"כ סמ"ג בסי' פ"ב אבל הגהות כתבו בפ"י מהל' מכירה שרבי' אפרים כתב בתשובה דהא דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני היינו טעמא דאין אדם יכול לבטל מה שעתיד לעשות וכו' עד אין המודעא כלום משמע דס"ל דרבא ורב הונא ל"פ דכיון דמאי דאשכחן לר"ה דאמר דמהניא מודעא הוא כשהעדים החתומים על השטר הם עצמן היו עידי מסירת המודעא אית לן למימר דלא פליג אדרבא אלא דדוקא בכהאי גוונא הוא דאמר דמהניא מודעא ומאי דמתמה תלמודא ואמר איני והאמר רב נחמן עדים שאמרו מודעא היו דברינו אין נאמנין היינו לומר דבשום צד לא יועילו עידי המודעא אפי' אם הם עצמן העדים החתומים על שטר המכר ומ"מ יש לתמוה על סברתו דאם הטעם שאין המודעא כלום כשעידי המודעא אינם עידי המכר הוא מפני שאנו יכולין לקיים דברי כולן מהאי טעמא נמי כשעידי המודעא הם עצמם עידי המכר הול"ל שהמודעא בטילה כיון שאנו יכולין לקיים דברי שתי העדויות וי"ל דכשעידי המודעא הם עצמם עידי המכר הרי הוא כאילו צווח בשעת המכר ואמר איני רוצה כיון שהעדים עצמם שמעידים על המכר הם יודעין כוונתו אלא שאינו רשאי לומר כן בפיו מפני יראת האנס אבל כשעידי המודעא אינן עידי המכר הרי עידי מכר מעידים שמכר מכירה גמורה כדרך שאר המכירות שהרי לא אמר להם שאינו מוכר ברצונו אלא אדרבה אומר רוצה אני וכיון דאפשר לקיים דבריהם ולומר דאגב אונסיה גמר ומקני ואין כאן סתירה לדברי עידי המודעא הכי עבדינן ותו איכא למידק שכתב דאין אדם יכול לבטל מה שעתיד לעשות ואח"כ נותן וכ"ע לכן נ"ל שכל אדם שעושה מודעא על מחילה ואחר כך מחל בפני ב' אחרים אין המודעא כלום דמשמע מדבריו שגם במתנה אין המודעא כלום אא"כ עידי המודעא הם עצמם עידי המתנה דהא מחילה מתנה הוא וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"מ ועוד שכתב ואח"כ נותן ואי הוא ז"ל יליף דבעינן שעידי המודעא יהיו עידי המכר מדאמרינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא וקשה דהא רבא כי אמר דלא כתבינן מודעא אלא בכגון מעשה דפרדיסא אזביני לחוד אמר כן ולא אמתנה וזה מוכרח אם מלשונו דאמר לא כתבינן מודעא אזביני דמשמע דוקא אזביני אבל במתנה כתבינן ואם מסוגיא דגמרא דקאמרה מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואי דזביני האמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני משמע דאי אמרינן אמתנה לא קשיא לן מדרבא מידי דרבא לא אמר אלא אזביני ולא אמתנה ואדרבה קשה לן דהא גבי מתנה קי"ל דכתבי' מודעא אע"ג דלא ידעינן באונסיה וכן דעת הפוסקים דבמתנה אע"פ שלא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה אין מתנתו מתנה ואין לומר דס"ל לרבינו אפרים דמוחל לאו מתנה הוא ודלא כהרמב"ם ומ"ש ואח"כ נותן היינו נותן המקח דהא ודאי פשיטא דמחילה לא שייך בה שם מכר אלא שם מתנה דאי אמרת מכר הוא מטעם דאי לאו דיהיב ליה מידי או דעביד ליה נייח נפשא לא הוה מחיל ליה ה"נ איכא למימר גבי מתנה. וצ"ל דס"ל ז"ל דנהי דמעיקרא הוה ס"ל הכי דלא אמר רבא אלא אזביני ולא אמתנה מיהו כי אמר מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא שמעינן דה"ה למתנה כל שעידי המתנה אינם עידי המודעא הרי עידי המתנה מעידים על מתנה גמורה וכיון דאפשר לקיים דבריהם שלא יסתרו לדברי עידי המודעא הכי עבדינן ולפי טעם זה ה"ה לגט דכשאין עידי המודעא הם עידי הגט אין המודעא כלום דכיון דעידי הגט מעידים על גט ויש לקיים דברי עידי המודעא שלא יסתרו הכי עבדינן דכי אמרינן במתנה וגט דבגילוי בעלמא סגי לבטלם היינו כשעידי הגט והמתנה הם עידי הגילוי הא לאו הכי לא. ורבא לא אמר אלא לא כתבינן מודעא ולא עוד דאזביני אינם מדברי רבא אלא מדברי הגמרא שאומר דכי הוו שקלי וטרו בזביני אמר רבא לא כתבינן מודעא ומשמע ליה למקשה דדוקא אזביני הוא דאמר הכי אבל לפי האמת איהו אכולהו מילי אמרה דכל שאין עידי המודעא הם עידי הדבר המודעא בטילה ומאי דאמר לעולם אזביני הכי פירושו אפילו לפי דבריך דמפלגת בין מתנה לזביני משכחת לרבא דכתבינן מודעא בכגון מעשה דפרדיסא שעידי המודעא הם עידי המכר ולרבא מתנה וגט שוים שאם עידי המודעא אינם עידי המתנה והגט המודעא בטלה כנ"ל ליישב דברי רבינו אפרים: אפילו אמר ברצוני אני מוכר וכו' הוא לשון הרמב"ם בפ"י מה"מ ונלמד מתוך מה שאמרו בגמרא בפרק הנזכר על ענין אחר דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור:
ח סָעִיף ח ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו וכו' כך כתב הרמב"ם בפ"י מה"מ ונלמד מהאי דאמר רב ביבי בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מז:) גבי גזלן שהביא ראיה שחזר וקנה השדה שאין ראייתו ראיה קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה וכו' וכתבתיו בראש סימן זה וכך לי מי שאנסוהו למכור ומסר מודעא כמו גזלן שחזר וקנה השדה הילכך בתרוייהו כל שלא ראו העדים שמנה לו המעות אע"פ שהודה בפניהם שקבלם אם המוכר אומר לא קבלתי ומחמת האונס הודיתי לאו כלום הוא שמחמת האונס הודה כן ומיהו אם המוכר טוען לא הודיתי כן מעולם אי מדמינן לה לאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי או דלמא כיון דלא קבל המעות לא מסיק אדעתיה שהודה צ"ע:
ט סָעִיף ט וצריך שידעו העדים שהוא אנוס וכו' בפ' חזקת (בבא בתרא מ:) גמרא ג' ארצות לחזקה אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא ופר"ש דלא כתיב בה אנן עדים ידעינן באונסא דפלניא שאונס גמור יש לו ומכירים אנו איזה אונס אי לא כתב בה הכי אלא סתמא כתבו פלוני אמר לנו שנאנס לאו מודעא היא אבל הרמב"ם בפ"י לא הצריך שיכירו איזה אונס הוא אלא כיון שאנוס הוא כותבין שכך כתב וכל מודעא שאין כתיב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעה ואפשר שגם לרשב"ם א"צ שיכירו אי זה אונס הוא וכדמשמע מסוף דבריו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשמכירים שהוא אנוס יודעין אי זה אונס הוא והרמב"ן כתב דלא אתו נהרדעי למימר דבעי' דלידעו האונס ולא כתבי' אפומיה דמוכר דהא פשיטא היא אלא ה"ק כל מודעא דלא כתיב בה אנו יודעין שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו אינה מודעא אע"פ שכתוב בה ראינו שאנסו למכור לו קרקעות שמא היה יכול לינצל מידו כשמכר לו ולהכי אקשינן מודעא דמאי וכו' ואי דזביני הא אמר רבא וכו' וכיון דלא כתבי' אלא במסירת מודעא למה לי כולי האי כיון דאנוס קמן ומסר לן מודעיה ודאי בטלי זביני ומפרקינן מודה רבא היכא דאנוס כי ההוא מעשה דפרדיסא דכתבינן ואפילו בלא מסירת מודעא כיון דליכא אונסא עליה מחמת ד"א אלא מההוא מידי גופיה דלא מצי לאפוקי מידיה דכתבי' מודעא בלא שימסור וכבר כתבתי סברתו זאת למעלה מ"מ לדברי הכל צריך שיהיה כתוב במודעא אנן ידעי' באונסא דפלניא לשאר מפרשים מכח מימרא דנהרדעי ולהרמב"ם מכח סברא ולהרמב"ן שסובר שיכולין לכתבה בלא מסירה אם כתובה בלא מסירה פשיטא שצריך שיכתוב בה אנו יודעין שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו:
י סָעִיף י וכתב ה"ר יונה אפי' יאמר כתבו לי וכו' כ"כ בעל נ"י בשמו בפ' חזקת וטעמו לפי שהוא חושש שמא יאמרו חזקה לא חתמו אא"כ ידעו באונסו כדאמרינן בעלמא חזקה אין העדים חותמין על השטר וכו' ועיין במגיד משנה פ"י מה' מכירה ועיין במ"ש הרא"ש בפרק מצות חליצה גבי הא דאמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין דחיישי' לב"ד טועין וכתב עוד בעל נ"י שהרשב"א חלוק בדבר שכתב דאמרי' לאו מודעא היא ולא אמרי' לא כתבינן מודעא אלא למאן דידעי' באונסיה ש"מ דאע"פ דלא ידעינן כתבינן סתם פלוני מסר מודעא בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור וזימנין דסהדי אחריני ידעי באונסיה ואי לא מסר מודעא לא מבטלי זביני ולפיכך אין מבטלין המכר מחמת מודעא זו עד שיביא ראיה שנאנס עכ"ל וכתב שכן נראה דעת הרנב"ר והה"מ בפ"י מהלכות מכירה לא כתב סברת רבינו יונה אלא סברת הרשב"א בשם י"מ וחתם בה וזה דעת הרשב"א. והיכא שמסר מודעא ולא ידעו באונסו וכתבוה ואח"כ בא זה ותבעו לדין והביא עדים שאנוס היה נ"ל שאפילו לרבי' יונה חשבינן לה מודעא דלא מיעט הרב ז"ל אלא שלא יכתבוה משום דחיישי' שמא לא יצריכו את זה לברר שהיה אנוס ומצאתי סעד לדבר ממה שאמר רבי' ירוחם ואם מסר מודעא בכולן אפי' ע"פ וידעו העדים האונס בטל המקח עכ"ל. ומשמע דכ"ע מודו בהכי דודאי אין המודעא צריכה ליכתב אלא כיון שהעידו העדים שמסר להם והם ידעו באונסו סגי ולא הזכירו בגמרא כתיבה אלא משום דאורחא דמילתא הוא לכתבה למען תעמוד ימים רבים עד זמן שתשבר זרועו של אנס זה וכיון שכן משום דנכתבה מסירת מודעתו של זה לא גרעא וכיון שזה מברר שאנוס היה חשיבא שפיר מודעא:
יא סָעִיף יא לפיכך כל מודעא שאין כתוב בה וכו' כבר נתבאר בסמוך. ומ"ש רבינו ולפיכך אינו נמשך מדברי רבי' יונה דהא גם להרשב"א דפליג מודה בכך דלישנא דגמרא הוא אלא לעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים וכו' ולפיכך כל מודעא שאין כתוב בה וכו' אינה מודעא דאפילו לדעת הרשב"א אינה מודעא גמורה עד שיברר שהיה אנוס:
יב סָעִיף יב בד"א במודעא של מכר אבל במודעא של מתנה וכו' שם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אילימא דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא ופי' רשב"ם גילוי מילתא בעלמא הוא. כלומר הרבה בני אדם יוכלו לידע אונסו דכיון דאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן אם איתא דניחא ליה ליתנה מדעתו למה לו למסור מודעא ואי לא ניחא ליה ליתן למה לו ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס בגט ומתנה זו הילכך אין צריך לפרש אונסו: וכתב עוד דגילוי מילתא בעלמא הוא כלומר די לנו בגילוי מילתא בעלמא דלא חיישינן אם תתגלה מילתא או לא דסברא היא דאנוס כדפרישית. משמע מדבריו דהיינו טעמא דלא בעינן למידע אונסיה במתנה וגט דכיון שהוא מוסר מודעא אנן סהדי דקושטא קאמר שהוא אנוס ולפי זה אם יתברר הדבר שלא היה אנוס אין מודעה זו כלום וכן כתב הוא ז"ל אבל בלא אונס אי טעין ואמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה כלום דכיון שלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור עכ"ל. ומשמע דהוא הדין לענין מתנה. וכתב נ"י שמדברי הרמב"ם נראה דכל (שלא תלה) מודעתו בדבר שאין בו אונס אין בדבריו כלום אבל הרא"ש כתב גילוי מילתא בעלמא הוא פירוש הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעא וכו' עד כשיהיה לו מעות וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' מכירה וכן כתב רבי' ירוחם וכן דעת בעל העיטור וכן דעת הר"ן וכתב שכן דעת הרשב"א בשם רבו ה"ר יונה וכן כתבו הגהות בשם ה"ר יונה ודלא כיש מפרשים בגילוי מילתא בעלמא דודאי יש להאמינו על המודעא שהרי בידו שלא ליתן ולמסור מודעא אם לא מפני שאונסין אותו ליתן וכן נראה מדברי רבי' שכתב שאפי' אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו אין המתנה או המחילה כלום: וכ"כ הרשב"א בתשובה על אשה שמחלה קצת כתובתה לבעלה מחמת האונס שאע"פ שלא מסרה מודעא אין מחילה זו כלום. והיכא שאנסוהו עד שנתן ולא מסר מודעא כיון שהעדים מעידים שהיה אנוס המתנה בטילה וכן כתבו התוספות והרא"ש דדוקא תלויה וזבין הוו זביניה זביני אבל תלויה ויהיב לא הויא מתנה אפילו לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה וכ"כ ר"י וכ"כ מהרי"ק בשורש קי"ח בשם רבינו אפרים וגם זה דעת הר"ן שכתב וז"ל וכן נמי כל היכא דידעי' באונסיה אע"פ שלא מסר מודעא גיטו ומתנתו בטלה וכדמוכח עובדא דההוא גברא דבסמוך דמסקינן ולא היא התם הוא דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב ליה כלומר דלאו משום דכתב להדיא מתנתא טמירתא איבטלא מתנה דאחרים אלא מתנה דידיה איפסילא משום דגלי דעתיה דאנוס הוא ולא ברעות נפשיה אקני ליה וכלשון זה כתב ר"ח שלא כדברי מי שאומר דבמסקנא נמי הכי קאמרי' דהכא בלחוד הוא דהויא מודעא לחבירתה משום דעובדא גופיה מוכח דמחמת אונסא הוא וליתא אלא כדאמרן עכ"ל. וכן מתבאר מתוך דברי רבי' בסוף סימן זה וכן דעת רשב"ם דכי אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני היינו כי איכא מתן מעות בהדי אונס. ואם תאמר הא בהניזקין (ד' נה:) אמתני' דסקריקון אמרי' דשלש גזירות גזרו וכולי הילכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני ופי' רש"י הילכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זה והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקי"ל תליוה וזבין זביניה זביני ומשמע מהכא דע"י אונס בלא דמים נמי גמר ומקני ויש לומר דשאני התם שאונס חמור הוא שאין לך חמור הימנו דהיינו שהיו הורגים אותם וכיון דאונס גדול הוא אגב אונסיה גמר ומקני אף בלא דמים אבל בשאר אונסים אי איכא זוזי בהדי אונס גמר ומקני ואי לא לא. וקשה על זה דהא ייסורין חשיבי אונס גדול ממיתה כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות לג.) וא"כ איכא למימר איפכא דכיון דגבי אונס דמיתה גמר ומקני בלא דמים כ"ש גבי אונס דיסורין והכא בתליוה וזבין קיימינן דהיינו יסורין וכתבו כל הנך רבוותא דלא גמר ומקני אא"כ נתן לו דמים ועוד שלפי זה נצטרך לחלק בין אונס נפשות לאונסין אחרים ואין זה במשמע דברי הגמרא והפוסקים ומצאתי שכתב הרשב"א בהניזקין ואע"ג דקי"ל כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין ומיהו בהרוגי המלחמה אע"ג דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמר ומקני הואיל והפקיר אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד עכ"ל נראה מדבריו דשאני התם שלא היו מקוים לשוב לנחלתם עוד ומשום הכי הוי כאילו קבלו דמי השדות שהרי לא היו שלהם כלל ולא היו מקוים לשוב לביתם עוד והילכך אגב אונסייהו גמר ומקני ולי נראה לתרץ בענין אחר דכשהאנס אומר תן לי קרקע זו ואי לא קטלינא לך ודאי לא גמר ומקני אא"כ נתן לו דמים אבל כשאין האנס תובע ממנו כלום אלא שהוא רצה להרגו וזה נותן לו קרקעו כדי שיניחנו ודאי שאף בלא דמים גמר ומקני משום הכי בשתי גזירות כיון שהופקרו להריגה האנס היה בא להורגו בלא שיתבע ממנו קרקעו וזה היה פודה עצמו בקרקעו וגמר ומקני אבל בגזירה בתרייתא כיון דאמרי כל דקטיל ליקטליה ודאי לא היה בא להורגו אלא על ידי שתובע ממנו קרקעו ומגזים לו שיהרגנו אם לא יתננו לו ולפיכך לא גמר ומקני כיון שלא נתן לו דמים. ועוד י"ל דכי אמרי' דלא גמר ומקני אגב אונסיה אלא כי יהיב דמי דוקא היינו היכא דאיפשר ליה למיקבל עליה למחר וליומא אחרא דאע"ג דהשתא שעה משחקת לו עשויין בעלי זרוע ליפול הילכך לעולם דעתיה למיתבעיה והילכך כל דלא יהיב דמי לא גמיר ומקני אבל כשהיא גזירת מלך כגון בשתי גזירות ראשונות חושב שתתקיים הגזירה כל ימי אותו הדור ומשום הכי לא מסיק אדעתיה למיתבעיה והלכך אגב אונסיה גמר ומקני בלא נתינת דמים ואיפשר שזה בכלל דברי הרשב"א: ולענין פשרה ומחילה כתב הרמב"ם בפ' עשירי מה"מ דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה וטעם המחילה פשוט דמה לי נותן לו עכשיו ומה לי מוחל מה שהוא חייב לו. ופשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם מקצתו בפשרה והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם והילכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אלא אם כן מסר מודעא ואם לא כתבו במודעא אנן סהדי ידעינן באונסיה אין מודעא זו כלום אבל אם אנסו עד שמחל לו אם יש עדים שיודעים באונסו אע"פ שלא מסר מודעא וכן אם מסר מודעא ולא ידעו עדים באונסו אין מחילתו מחילה: כתב מהרי"ק בשורש קפ"ו הנאנס לעשות דבר מה ומטי ליה הנאה מיניה הוי כתליוה וזבין דזביניה זביני הגם כי ההנאה שקבל הוא דבר מועט בערך מה שנאנס לעשות :
יג סָעִיף יג כתב הרמב"ם בפ"י מה"מ בד"א שצריך מודעא וכו' וכן כתב פ"ט מה' גירושין ג"כ ובאמת שדבריו תמוהין דהא איתא בפרק חזקת וכתבתיו בראש סימן זה אמר רב נחמן אמר לי הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידו גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו ואמרינן בתר הכי אמר רב הונא תלויה וזבין זביניה זביני ואותיבנא עליה מדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבע"ה מקחו בטל אמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני ושני הא איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל ופי' ר"ש ולרב ביבי דמסיים ואמר בה וכו' אבל מעות יש לו לגזלן שנתן לנגזל אלמא ס"ל דאפילו נתן הגזלן מעות לנגזל לא קנה דתליוה וזבין לאו זביניה זביני ובתר הכי אסיקנא הלכתא דתלויה וזבין זביניה זביני וכיון שכן משמע דכרב הונא קי"ל ולא כרב ביבי אלא תלויה וזבין זביניה זביני אלא אם כן מסר מודעא וכן כתבו הרי"ף והרא"ש וכן נראה מדברי שאר הפוסקים זולתי רבינו ירוחם שהוא כתב דברי הרמב"ם ויש לתמוה שכיון שפסק כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני וכדאסיקנא בגמרא היאך פסק כרב ביבי דלא ס"ל לרב הונא כוותיה דאם איתא דבגזלן נמי סבירא ליה לרב הונא דמקחו בטל לא הול"ל דלא ס"ל כדרב ביבי וטפי הוה עדיף למימר דרב ביבי בגזלן ומש"ה מקחו בטל ורב הונא נמי מודה בהכי אלא ודאי רב הונא לית ליה דרב ביבי וכרב הונא קיימא לן וכבר השיגו הראב"ד ונראה לי שדעת הרמב"ם לומר דרב הונא מודה לרב ביבי דגבי גזלן תלויה וזבין לאו זביניה זביני ורב המנונא דאותיב ליה מלקח מסקריקון וכו' הוה ס"ד דרב הונא פליג אדרב ביבי ותלמודא אהדר ליה לפום שיטתיה דרב הונא לא ס"ל דרב ביבי אבל קושטא דמילתא היא דאית ליה דרב ביבי ועוד יש לומר דאין הכי נמי דרב הונא לית ליה דרב ביבי וכדמשמע מפשטא דגמרא מיהו כיון דרב ביבי משמיה דרב נחמן אמר לה ורב נחמן דיינא הוה והילכתא כוותיה בדיני הכי קי"ל ודבר פשוט הוא דלפי זה שאין פירוש דברי רב ביבי לדעת הרמב"ם כמו לדעת רשב"ם דלפי' רשב"ם תלויה וזבין לעולם לאו זביניה זביני ולפירוש הרמב"ם גם לרב ביבי זביניה זביני אלא אם כן הוחזק גזלן על שדה זו דאף על גב דרב הונא לית ליה דרב ביבי רב ביבי אית ליה דרב הונא: גרסינן בפרק חזקת מודעא בפני שנים ואין צריך לומר להם כתובו ופי' רשב"ם מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים צריך להודיע קודם לכן לשני עדים וכו' ודוקא קודם כתיבת השטר אבל אחר כך אין המודעא שוה כלום דאם כן כל השטרות שבעולם כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו בכשרות יבא לפוסלן וכן כתבו הגהות בפ"י מה"מ וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכ"כ רבינו ירוחם: כתב בעל העיטור דוקא אנסוהו למכור גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות לא אמרינן אגב אונסיה גמר וקני כדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי: גרסינן תו בחזקת הבתים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלי ועלך ופירש רשב"ם אפילו עלי ועלך דצייתינן דינא ראוי לכתוב עלינו מודעא דזמנין דאין ב"ד מזומן מיד. כתב הרמב"ן דבמודעא דגיטא ומתנתא פליגי והיינו טעמא דאביי ורבא דכיון דלגלויי מילתא היא אף ע"ג דציית דינא לית לן למימר דלאו קושטא קאמר דזימנין דלא מתרמי ליה ולא מיכנפי דיינא ואחרים פירשו דבין בגיטא ומתנתא בין בזביני היא וס"ל לרבה ורב יוסף דכיון דציית דינא הרי זה יכול לסלק מעליו האונס וכיון שאינו מסלקו לאו אנוס הוא כדאמרינן בגיטין (נח:) כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אחולי אחיל ואביי ורבא סברי דכיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא צאית דינא ואי בעי לא צאית אונס הוא ולשון זה נראה לי עכ"ל וכך היא דעת כל הפוסקים שהרי כתבתי לעיל שדעתם הוא לומר דבמתנה אע"ג דידעינן דלא אניס מודעיה מודעא וכן אם ידענו באונסו אף ע"פ שלא מסר מודעא בטלה המתנה ולפי פירוש ראשון משמע דבמתנה נמי אם מסר מודעא וידענו שלא היה אנוס המתנה קיימת ועוד שכל הפוסקים סתמו דבריהם ולא חילקו בין ציית דינא ללא ציית לא במתנה ולא במכר ורבינו ירוחם כתב הא דכתבינן מודעא אפילו למאן דציית דינא גבי אנסוהו למכור ולפיכך נראה שכדברי הפירוש השני הם מפרשים ופסקו כאביי ורבא דבתראי נינהו. ומכל מקום מדברי הרמב"ן כדברי הפירוש השני משמע שאם בית דין של ישראל יש לו הורמנא דמלכא לכוף הבעלי דינין שידונו לפניו לא כתבינן מודעא דהו"ל כמו היכא דאיכא בי דואר דכיון דלא אזיל אחולי אחיל ולא ראיתי כן בדברי שום אחד מהפוסקים והמפרשים ולכן צ"ל שאע"פ שהפוסקים סוברים כדברי הפירוש השני שהזכיר הרמב"ן לומר דהאי פלוגתא בזביני היא מיהו לענין טעמא דאביי ורבא ס"ל לפוסקים שלא כדברי הפירוש ההוא אלא דהיינו טעמייהו משום דפעמים שאין ב"ד מזומן מיד והשתא בכל גווני כתביני מודעא והתוספות משמע דס"ל כדברי הפירוש הראשון שכתבו דכיון דאמר אביי אפילו עלי ועלך א"כ לא איירי במודעא דזביני: כתב הר"ן בפרק חזקת אעובדא דפרדיסא שאף על פי שלא היה האונס ברור לגמרי אלא שהכמין לו עדים אחוריה גדר ושמעו שלא נתרצה למכור אלא בהכרח כגון זה מעידין על אונסו והכל לפי דעת השומעים וכן כתב הראב"ד ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ובעל נ"י כתב דברים אלו בפרק הנזכר וכתבתים לעיל בסימן זה:
יד סָעִיף יד ואם מסר מודעא ובטלה אח"כ כתב רבינו האי דלא הוי ביטול וכו' כ"כ בעל העיטור דכל היכא דאיתיה לאונס ביטול לאו כלום הוא ואפי' קנין לא מהני עד דכתיב בשטרא דסלקיה לאונס מחמת כך וכך ואפילו אי כתב ליה שטרא אחריני בעי לפרושי ביה ורבינו האי כתב במקח וממכר ותדע איך תבטל המודעא כגון שחידש כתב המכר פעם שנית ונסתלק מכל ודוקא בזביני אבל בגיטי אפילו מודעא דנפשיה מודעא היא ואי בטיל למודעא בפירוש וא"נ אנסוהו לבטל המודעא הו"ל כדין גט מעושה בישראל וכשר ובמתנה אי אנסיה לבטליה אונסא דנפשיה בטל אבל אונסא אחרינא דידיעא לא מהני ביטול עד דכתב ידעינן אונסא וידעינן סילוקא דידה והילכך הא דכתבי' בשטרא דזביני ביטול מודעא שופרא דשטרא הוא דאי לא ידיע אונסיה לאו מודעא הוא ואי ידיע לא מהני ביטול סתמא עד דמתפרש מודעא וסילוק דידה אבל במתנה מהני לאונסא דלא ידיע ובגט אפילו באונס דידיע וכן הלכתא עד כאן לשונו : וכתב עוד איתברר לסהדי דבטיל ההיא מודעא כתבינן פלוני בטל ההוא מודעא דהוה עביד לה מחמת הכין ואנן סהדי דאיתפשר עמיה על ההוא אונסא מחמת דיהיב ליה כך וכך ובטיל ליה ברעות נפשיה וכה"ג אית ליה רשותא למיכתב ביטול מודעא עכ"ל:
טו סָעִיף טו ומ"ש וכ"כ הרי"ף: ומ"ש והרמב"ם אין דעת הרמב"ם שוה לדעת רבינו האי שהרי כתב בסוף פ"י מה"מ העידו עליו עידי המכר שביטל המודעא הרי המודעא בטלה ולדעת רבינו האי אע"פ שביטל המודעא בפני עדים אין ביטול זה כלום עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אונסו ורבינו שכלל הרמב"ם עם בעלי סברא הנזכר הטעם הוא לפי שכתב עוד הרמב"ם ואם אמר לעידי המודעא הוו יודעים שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין בדעתי להקנות לזה האנס לעולם הרי המכר בטל ואף על פי שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארתי וזה סותר לסברת הרא"ש לפיכך כייל להרמב"ם בהדי הנך רבוותא לומר שהצד השוה שבהם דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא"ש וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם העידו עליו עידי המכר שביטל וכו' זה פשוט והוא מבואר בערכין ס"פ האומר משקלי עלי (ערכין כא:) דכי בטיל מודעא איבטילא לה וכן כתבו כל המפרשים עכ"ל ולא חילק הה"מ בין היכא שאנסוהו לבטל המודעא להיכא שנסתלק האונס וביטל המודעא מדעתו משמע דס"ל דלהרמב"ם אם ביטל המודעא אפילו מתוך האונס היא מתבטלת וטעמא משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המכר עצמו דאמרי' דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני ה"נ גמר ומבטל לה למודעא וכתב עוד הרב המגיד בפרק הנזכר ואם אמר לעידי המודעא הוו יודעים וכו' זו סברא נכונה וכן הסכימו המפרשים וכתב הרשב"א ואותם שכותבים בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי אינו כלום ומכל מקום כתב ומסתברא לי דתקנת הביטול דפוסל עידי המודעא ויאמר והריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה שהרי שם אותם לגבי נפשיה כעדים פסולים וכעין שאמרו בנאמנות וכן כתבו אחרים עכ"ל. והר"ן בפרק חזקת כתב דברי הרשב"א וכתב עליהם שנ"ל שאם מסר מודעא אף על פיסול עדים אכתי לא מהני שאף פיסול זה מחמת אונסו הוא שפוסל אותם וכבר קדם ומסר מודעא על זה ולפיכך נ"ל דכל היכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא על המכר ועל כל הביטולים שיעשה ואף על ביטול העדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה עד כאן לשונו ודברים אלו כתבם נ"י בפרק הנזכר: כתב הר"ן בריש פרק הכותב מהא שמעינן שמה שכותבים בשטרות בביטול כל מודעי אע"ג דכתב עד עולם לא סגי וצריך למיכתב כל מודעא ומודעי דמודעי עד עולם דאי לא מפרשים דעד עולם לא קאי אלא אביטול מודעי אבל לא אמודעי דמודעי ואי מסר מודעא על ביטול מודעא עדיין לא נתבטלה עכ"ל: וכן כתב הרמ"ה מ"ש או שהודה לו שלא מסר מודעא וכו' תמיהא לי דכיון שהוא אנוס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכדאמרי' גבי הודה שנתן לו מעות וכו':
טז סָעִיף טז אבל א"א הרא"ש כתב בפרק חזקת וכן כתבו שם התוספות דאגב אונסיה גמר ומבטל. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ב סימן ו' ואפילו אומר בשעת מסירת המודעא אם אבטלנה לא תהיה בטילה אינו מועיל שהרי הוא מבטל באחרונה מודעא ומודעי דמודעי דנפקו מגו מודעי עד סוף כל מודעי דמודעי עכ"ל: כתוב בהרא"ש בתשו' שם סי' ה' על ראובן שטען שהפקיד ביד שמעון ק' דינרים והשיב שמעון לא הייתי חייב לך אלא פ' ונתתי לך משכונות בעדים ופטרתני מכל תביעות שהיה לך עלי ומחלת לי והוציא כתב חתום בעדים כדבריו וטען ראובן אנוס הייתי ובע"כ הוצרכתי למחול כי יראתי פן אפסיד כל המעות כי אמרת לי אם לא תרצה למחול לי לא אתן לך אפילו פרוטה כי איני חייב לך ומסרתי מודעא מזה והשיב הרא"ש דלאו מודעא היא והמחילה הויא מחילה דהא לא הכירו העדים באונסו של זה דאיכא למימר הדין היה עם שמעון שלא היה חייב לו אלא שמונים ולא דמי לעובדא דפרדיסא דהתם נתגלה האונס לבסוף כשהוציא שטר קנייתו ונדון זה דומה לכל שאר מחילות שאדם תובע לחבירו הרבה והלה כופר ומפשרין ביניהם ונותן לו מקצת ומוחל לו השאר אטו אם זה מסר מודעא תהיה המחילה בטילה א"כ לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין אלא ודאי לאו אונסא הוא כדפרישית : כתב מהרי"ק בשורש קי"ח על ראובן שהיו לו נכסים ביד שמעון ודחה אותו שמעון עד שהוצרך ראובן לעשות לו שיעבודין להוציא נכסיו מתחת ידו ושוב רצה ראובן לבטל השיעבודין באומרו שאנוס היה על כך כדי להוציא מעותיו מיד שמעון שהיה מעכבם שלא כדין שאם השיעבודין הם כעין מתנה כלומר שנתחייב ראובן לשמעון בדבר שלא הגיע לראובן שום הנאה תמורת השיעבוד ההוא אלא שמתוך כך נתרצה שמעון לשלם לראובן אם יתברר בעדים שידעו אונס ראובן בשיעבוד ההוא אז ודאי יוכל ראובן לטעון טענת אונס דהוי כתלויה ויהיב אבל אם השיעבודים ההם היו ע"ד מכירה כגון שנשתעבד ראובן לשמעון ליתן לו או לעשות לו כך וכך ובכך נתחייב גם הוא לעשות לראובן איזה דבר תועלת חלף הדבר ההוא שנשתעבד ראובן לשמעון אע"פ שבעיקר הדבר היה ראובן אנוס והיה אומר לא הוא ולא שכרו מ"מ כיון דמטי ליה הנאה בההוא שיעבודא דאשתעביד לשמעון דמתוך כך נתחייב לו שמעון באיזה דבר חלף השיעבוד ההוא הוי כתלויה וזבין דזביניה זביני אם לא מסר מודעא עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי בסוף סימן י"ב: כתב הרשב"א שנשאל על ראובן שתבע משמעון תביעה שאינו זוכה בה בדין והפחידו שאם לא יתן לו אותם המעות ילשין אותו ועמד אחד ועשה פשרה ביניהם בקנין וביטול מודעא ולאחר זמן תבע שמעון מראובן אותם המעות שלא נתנם לו אלא מפחד שלא ילשינהו וראובן טוען שאין לו עליו כלום מפני שכבר מחל לו בקנין וביטול מודעא והשיב שהדין עם שמעון מפני שאנוס היה והו"ל כתלויה ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונסו עכ"ל: ובתשובה אחרת כתב הודאה במה שאינה חייבת הרי היא כמתנה ואגב אונסא לבד בלא קבלת מעות אינה גומרת ומשתעבדת עצמה מ"מ נראים הדברים שצריכים העדים לידע שהיתה אנוסה גם בביטול המודעא שאל"כ ביטול המודעא מוכיח שנתרצית אבל כשהעידו העדים שכלל הודאה זו ודברים אלו לא עשתה אותם ולא כתבה כן אלא מתוך האונס הרי ההודאה בטלה ואין בה ממש שאף הביטול לא היה אלא מתוך האונס עכ"ל : ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף וס"א ובהריב"ש סימן קכ"ז וקמ"א ובתשובת הרא"ש כלל ע"ב סימן ו' וז' ובכלל פ' סי' י"א ובכלל ס"ו סימן ח'. ועיין בתשובת הריב"ש סימן ר"ן: (ב"ה) כתב הריטב"א בפרק איזהו נשך הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבד שאין מתנתו כלום:
א סָעִיף א מי שאנסוהו למכור וכו' הכי אסיקנא בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ח) והא דאיתא סוף פרק הכונס דלא אמר רב הונא תלוייה וזבין זביני' זבינא אלא בדאמר רוצה אני אבל בדלא אמר רוצה אני הו"ל חמסן דרבנן ולאו זביניה זביני ופסול לעדות מדרבנן וכך פסק לשם ברא"ש צריך לפרש דוקא בדאמר בפירוש שלא מכר מרצונו אלא מחמת אונס אבל בדשתיק ולא אמר כלום וקיבל דמים רוצה אני קרינן ביה וז"ש רבינו בסתם מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים דהיינו דלא אמר כלום ה"ז מכר וכן פי' ב"י: ומ"ש בין במקרקעי בין במטלטלין כ"כ הרמב"ם פ"י מה"מ ונראה דלמדו כך מעובדא דאיתא בפרק חזקת טאבי תלי לפאפי אכינרא דכתב רשב"ם בל"א שתלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו משמע שלקח ממנו הכנור דלפי פירוש זה מוכח להדיא דבמטלטלי נמי אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה וב"י כתב מה שכתב: ומ"ש אלא שהר"י חולק כו' איכא למידק הא פשיטא היא דכיון דקנין זה קיים דינו כשאר קניינים דבמטלטלין איכא אונאה ובקרקע ליכא אונאה וי"ל דסד"א דכיון דאגב אונסיה גמר ומקנה לגמרי מקנה אפילו איתא ביה אונאה במטלטלין קמ"ל דלא: ומ"ש ונראה לפרש דבריו וכו' נראה דלא הוצרך רבינו להאי פירושא היכא דאמר בפירוש שאינו מוכר מרצונו בדמים אלו דהתם פשיטא הוא דאין כאן תורת מקח אלא אתא לאשמועינן דאפילו בדשתק ולא אמר כלום וקיבל דמים אלו ע"י שכפוהו ליתן לו בפחות משויו אע"פ כן אין כאן תורת מקח דהו"ל כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה וכ"כ נימוקי יוסף בשם הריטב"א והרנב"ר ומביאו ב"י וכתב עוד שכך הוא דעת רשב"ם ע"ש ועיק בתשובת מהרי"ק שורש קפ"ו מ"ש בזה: וכתב הריב"ש בסימן קכ"ז דאף על גב דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דמי למכירה דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכא דאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו וכו' כדלקמן סעיף י"ב:
ב סָעִיף ב בד"א שראו עדים שקיבל המעות כתב ב"י שרבינו פסק כך משום דס"ל דבהא מילתא הלכה כרב ביבי אע"ג דלא קי"ל כרב ביבי במאי דקאמר תלויה וזבין זביניה לאו זביני דהלכה כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני מ"מ במאי דקאמר רב ביבי דכי אמרו עדים בפנינו הודה שקיבל מעות והלה אומר לא קבלתי מעולם ומחמת יראה הודיתי כן מהימנינן ליה וכדרב כהנא וכו' לא נדחו דבריו וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דא"כ מנ"ל לרבינו לפרש כך ודילמא לגמרי נדחו דברי רב ביבי אלא בכל ענין זביניה זביני דכיון דלא מסר מודעא אפילו בהודאה בלחוד נמי אינו נאמן לומר שמפני היראה הודה וכמו שהוא לדעת הרמב"ם לפי מה שפירש ה' המגיד ומביאו ב"י ותו קשה טובא דכתב ב"י תחלה שכך הוא דעת הרמב"ם פ"ט מהלכות גזילה דפוסק כרב ביבי ושהוא נאמן לומר דמחמת היראה הודה אפילו כשלא מסר מודעא היפך מדברי ה' המגיד שהביא בית יוסף אחר כך בסתם ולא חלק עליו. ולפעד"נ דדעת רבינו כדעת הרי"ף והרא"ש בפרק הניזקין שכתבו דלמסקנא בעינן דיהיב זוזי וכדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאלמא אפילו היכא דלא מסר מודעא לא קנה בשטר או בהודאה בפני עדים אלא בדיהיב זוזי פי' דיהיב זוזי בפני עדים וכך פירש הראב"ד דבעינן דיהיב ליה בפני עדים דאז לא מצי א"ל לא יהבית לי מידי כמ"ש בהשגותיו פ"י דמכירה ונראה עוד דאפילו מודה המוכר שקבל הדמים מ"מ מאחר שקבלם שלא בפני עדים לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה אלא אמרינן דעל זה נסמך המוכר מימר אמר כיון דמצינא למימר לא יהבית לי מידי לא גמר ומקנה ולפיכך אע"ג שעכשיו מודה המוכר בפני ב"ד שקבל הדמים לא קנה הלוקח ולהרמב"ם קנה אפילו לא לקח המוכר הדמים בפני עדים מאחר שמודה שקבלם ומפרש להא דקאמר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דהיינו לומר אפילו יהיב שלא בעדים מאחר שהמוכר מודה עכשיו בפני ב"ד שקבלם אבל אי לא מודה לא קנה אפילו לא מסר מודעא דליכא למימר הכא אגב אונסיה גמר ומקנה כיון דאיכא ספק אם קבל הדמים אם לאו. עוד נראה לומר לדעת הרי"ף והרא"ש דלא הוו גרסי בגמרא הא דאיתא בספרים ולרב ביבי דמסיים בה וכו' דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל הך קושיא ופירוקא דידה לא הוו גרסי כל עיקר דהכי מוכח להדיא מדהביאו להא דרב ביבי בפסקים ומפרשי לה דמיירי מדמסר מודעא אזביני אלמא דס"ל דהך דרב ביבי לא פליגא אדרב הונא משום דהא דרב הונא מיירי בדלא מסר מודעא ומש"ה זביניה זביני ודרב ביבי איירי בדמסר מודעא ומש"ה זביניה לאו זביני והיינו דקאמר קרקע אין לו מעות יש לו וכו' גם הרמב"ם פ"י מה' מכירה כתב להך דרב ביבי להיכא דמסר מודעא וכ"כ רבינו בסמוך סעיף ח' ועיין במ"ש בסעיף י"ג: כתב ב"י דלפי מה שפי' הראב"ד בדברי הרי"ף דלא קנה אלא א"כ דלקח דמי המכר לפי זה דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף דלעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אע"פ שכתב שטר לא הויא זביניה זביני עכ"ל וצריך לבאר דבריו דאע"ג דלפי' הראב"ד בדברי הרי"ף בעינן שיקח דמי המכר בפני עדים ולהרמב"ם קנה אע"פ שלא לקחם בפני עדים מ"מ בדבר זה הם שוים דבשטר לחוד לא קנה לאפוקי ממה שפירש ב"י בדברי הרי"ף לדעתו דאפילו בלא לקיחת דמים כל עיקר קנה בשטר לחוד דלפי זה לא יהיו דברי הרי"ף והרמב"ם שוים כל עיקר:
ג סָעִיף ג והיכא שראו נתינת המעות וכו' הכי אסיקנא התם והלכתא בכולהו הוו זביניה זבינא:
ד סָעִיף ד לא שנא אנסוהו אונס הגוף וכו' פירוש לא מיבעיא אונס הגוף דכיון דאנסיה יסורים גדולים אגבייהו גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורין כגון אונס ממון אפילו על ידי ישראל כההיא דמשכן פרדיסא וכו' נמי חשיב אונס וזביניה זביני אי לא מסר מודעא וראיה מהך עובדא דאסיקנא גמרא דחשיב אונס לבטל המקח כשמסר מודעא מכלל דחשיב נמי אונס גמור היכא דלא מסר מודעא לענין דאמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה וזביניה זביני וכן מפורש בדברי הרא"ש (דף קצ"ז ע"א) ולא כמו שפירש בית יוסף דהאי לא שנא הוא מקושר עם מ"ש לבסוף ואם מסר מודעא וכו'. נראה דהוה קשיא ליה למה הוצרך להביא ראייה מדאסיקנא דחשיב אונם וכו' דליהוי זביניה זביני הא ודאי דכל שכן אי לא חשיב אונס דהמקח קיים והא לא הויא קושיא כלל דאיכא למימר דדוקא בתליוה וזבין דאיכא יסורין התם הוא דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל בשאר אונס לא גמר ומקנה כיון דליכא יסורין ואע"ג דאיכא אונס קמ"ל דלא שנא וכן כתבו התוספות להדיא בד"ה אמר רבא הילכתא (בדף מ"ח סוף ע"א) ע"ש: והך דמשכן פרדיסא שם (דף מ' ע"ב) וכתב לשם רשב"ם בהא דאמר התם דאע"ג דרבא קאמר לא כתבינן מודעא אזבינא משום דבסתם שדה לא מהניא מודעה ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דכה"ג כתבינן מודעא דפי' ר"ח היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס דאזל בעל הפרדס גבי סהדי ואודעינהו שזה רוצה לגוזלו פרדס שלו בטענותיו ואל אנא תבענא להו קמייכו ושמעו מיניה דטעין זבנת ניהלי זה שלש שנים ולית לך עלי ולא מידי ובתר הכי א"ל בחשאי אנא מזבנינא לך ואביא לך שטר מכירה ותן לי הדמים וכו' ופי' ב"י דהיינו טעמא דכתיבנא מודעא לרבא בעובדא דפרדיסא אף על גב דשדה זו היא ולרבא בשדה זו לא צריך למיכתב מודעא משום דאי לאו דמסר מודעא לא אפשר לן למידע אם מוכר מרצונו או בעל כרחו והאריך בזה ואיכא לתמוה דלפירושו גם כן ודאי בלא מסירת מודעא נמי כיון דאתא מריה דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו שרוצה זה לגוזלו לפרדיסו וקא"ל אנא תבענא ליה קמייכו וקטעין זבינתא ניהלי זה ג' שנים ובתר הכי מפיק שטר מכירה מהיום השתא ידוע הוא דאנוס היה במכירת פרדס זה ואע"ג דלא מסר מודעא דאין לפרש דאי לאו דמסר מודעא איכא למימר דילמא בשעת מכירה גמר והקנה דא"כ בעלמא נמי בשדה זו דס"ל לרבא דלא בעינן דמסר מודעא נמי נימא דבשעת מכירה גמר והקנה אלא ודאי לרבא בשדה זו כיון דידעינן באונסיה לא הויא זביניה זבינא הכא נמי בפרדיסא כיון דהויא שדה זו וידעינן באונסיה לא הויא זביניה זבינא ולא חיישינן לומר דבשעת מכירה גמר והקנה ואין לומר דבפרדיסא אי לאו דמסר מודעא לא חשבינן ליה דידעינן באונסיה א"כ בדמסר מודעא נמי לאו מפיו אנו חיין שהוא נאנס אלא בע"כ כיון דקאמר באפי סהדי לית לך עלי ולא מידי כי זבינתיה מינך זה ג' שנים והשתא הוא דמפיק שטר מכירה דנכתב מהיום בהא ודאי ידעינן דאנוס היה עכשיו במכירת פרדס זה א"כ לא צריך מסירת מודעא לרבא כיון דהך עובדא שדה זו הוה. ולכן נראה לפע"ד ברור ופשוט דלר"ח ורשב"ם רבא הוא דס"ל לחלק בין תלויה וזבין דאנסוהו אונס הגוף ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה אבל באונס ממון כעובדא דפרדיסא אע"ג דשדה זו היא כיון שלא הפחידוהו אלא באונס ממון לא חשוב אונס כולי האי וזביניה זבינא אי לא מסר מודעא אבל אי מסר מודעא גלי אדעתיה דאינס גמור הוא לו ואין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד שמפחידין אותו להפסיד הפרדס חנם בלא דמים וכה"ג כתבינן מודעא ומיהו אנן תפסינן מסקנת התלמוד דל"ש אונס הגוף ל"ש אונס ממון נ"ש שדה זו ל"ש שדה סתם אי לא מסר מודעא זביניה זבינא ואי מסר מודעא לא הוה זביניה זביני דלית הלכתא כרבא: כתב הרי"ף בפרק חזקת הך דרבא דמחלק בין שדה זו לשדה סתם והלכתא בכולהו זביניה זבינא וכו'. והביא ג"כ עובדא דטאבי דתלה לפפי אכינרא וכו' וכחב אח"כ וז"ל ושמעינן מינה דאע"ג דאניס זביניה זביני ואי מוסר מודעא לא הוי זביניה זביני וכו' עד כגון מעשה דפרדיסא דשמעת מינה דאע"ג דאנוס בזבינא צריך מודעא לבטוליה וכן הלכתא עכ"ל. ונראה דתחלה אתא לאשמועינן דאע"ג דאניס איזה אונס שיהיה אפילו אונס כל דהוא על ממון ואינו אונס הגוף דתלוהו וזבין והוה אמינא דבאונס קל לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וקמ"ל דאפ"ה זביניה זביני וגמר ומקני אלא דאי מסר מודעא לא הוי זביניה זביני וכדפירשתי בסמוך אצל ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' ושכ"כ התוס' והרא"ש ובסוף דבריו אתא לאשמועינן איפכא דאע"ג דאנוס בזביניה אונס גדול של יסורין הגוף ואפילו בשדה זו צריך מודעה לבטוליה דלא כרבא והב"י נתקשה בלשונו ונדחק בישובו ומה שכתבתי הוא פשוט:
ה סָעִיף ה ואם מסר מודעא תחלה וכו' כך פי' רשב"ם ע"ש ר"ח שכתב היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס וכו' וקודם שכתב ומסר השטר מכירה אמר לעדים אתם שמעתם וכו' וכ"כ הרמב"ם והגהות פ"י דמכירה וכ"כ גם המרדכי פרק חזקת וכ"כ עוד רשב"ם (בדף מ') אהא דאמר מודעא בפני ב'. ומשמע מדברי רבינו דאין חילוק בין אונס לאונס דבכל אונס שבעולם מהני מסירת מודעה ואם לא מסר מודעה זביניה זביני אע"ג דידעינן באונסיה וכך היא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורוב פוסקים ויש חולקים ומחלקין בין שדה זו לשדה סתם וכבר האריך ב"י בזה אבל המסקנא דאין חילוק וכמ"ש רבינו: כתב הריב"ש דאף לדברי האחרונים דאף בעובדא דפרדיסא בעינן דמסר מודעא י"ל דוקא בכה"ג שבא הפרדס לידו בהיתר ועביד אינש דגזים ולא עביד אבל מי שתוקף המקח בזרוע ואח"כ קונה אותו הא קא חזינן דגזם ועבד עכ"ל. ועיין בנ"י (בדף ק"פ) במ"ש אהך עובדא דפרדיסא:
ו סָעִיף ו ודווקא באונס דאתא ליה מאחריני וכו'. נראה שרבינו למד כך מהא דקאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני וקאמר עלה מ"ט אילימא משום דכל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני וה"פ אילימא משום דכל דמזבין אינש וכו' והשתא קאמר רב הונא דאפילו מסר מודעא נמי זביניה זביני אף על גב דלא גמר ומקנה ודלמא שאני אונסא דנפשיה דהתם ודאי איכא למימר דגמר ומקנה ולכך אין במודעתו כלום וכו'. והכי נמי משמע ממאי דקאמרינן התם אליבא דרב מודעא דמאי אי דגיטא וכו' ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני פי' משום דודאי גמר ומקנה ואין במודעא כלום ומשני לעולם דזביני מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא פי' כי קאמר רבא דאין במודעתו כלום ולא כתבינן מודעא אזביני היינו דוקא באונס דאתי ליה מנפשיה אבל באונס דאתיא ליה מאחריני לא מיבעיא אונס הגוף אלא אפי' אונס ממון כמעשה דפרדיסא נמי כתבינן מודעא. ואע"ג דפירוש זה לא נמצא בדברי הראשונים מ"מ פי' מרווח הוא ואין עליו קושיא וכך היה מפרש רבינו ולפיכך פסק דוקא שאנסוהו למכור וכו'. דלא מקרי אונסא אלא דומיא דעובדא דפרדיסא על כל פנים שוב נראה מדברי ב"י שכך היה מפרש העיטור שהרי כתב לעיל וז"ל ויש לדקדק לדברי הרי"ף מאי האי דקאמר מודה רבא היכא דאניס דמשמע דמאן דפליג עליה סבר דאע"ג דלא אניס כתבינן מודעא וזה לא עלה על הדעת ונ"ל דלהרי"ף וכו'. אי נמי הוא ז"ל מפרש דכי אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני באונסיה דנפשיה קאמר וכו' ופרקינן מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא כלומר באונסא דאתי מאחריני כתבינן וכבר נזכר בעיטור פי' זה וכו' עכ"ל: כתב במרדכי הארוך אם הוציא שטר מודעא סתם שאין בו זמן ויוצא על איזה שטר מכירה או מתנה אפ"ה המודעא כשירה ומבטלת המכר או המתנה עכ"ל. וכתב בהגהת ש"ע דהטעם הוא מאחר דידעינן באונסיה מסתמא מסר מודעא קודם לכן עכ"ל. ולא נהירא אלא נראה דהטעם הוא דכיון דאיכא ספק אי נעשית קודם המכירה או אחר כך אין להוציא מיד המוחזק ואוקי קרקע בחזקת מרא קמא והמכירה בטילה:
ז סָעִיף ז ואפילו אם עידי המודעא עצמם חתמו על המכר וכו' שם בעובדא דטאבי תלה לפפי וכו' חתם רבה בר בר חנא אמודעא ואאשקלתא וכו': ומ"ש אפילו א"ל ברצוני אני מוכר וכו' שם דף מ"ז אמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור וממה שכתב רבינו ואפי' אם עידי המודעא עצמם וכו'. משמע דמכל שכן אם עדים אחרים חתומים על המודעא דעדיף טפי וכ"כ גם הרמב"ם פ"י דמכירה ושאר פוסקים ודלא כדמשמע ממ"ש בהגהות מיימוני פ"י דמכירה בשם רבינו אפרים דאם עדים אחרים מעידים על המודעא אינו כלום וכבר האריך ב"י בזה ומיהו נראה דלכתחלה כדי שתהא המודעא מודעא אליבא דכולי עלמא יש לדקדק שאותם עדים שיחתמו על המכר הם עצמם יהיו עידי מודעא אם אפשר אבל אם הם עדים אחרים נמי כשירה המודעא וכדעת רוב פוסקים וע"ל סוף סי' מ"ו אם העדים החתומים על השטר מכירה אומרים בע"פ מודעא היו דברינו אם נאמנים אם לאו:
ח סָעִיף ח ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו וכו'. כבר נתבאר בסעיף ב' ועיין במ"ש לשם בס"ד:
ט סָעִיף ט וצריך שידעו העדים שהוא אנוס מימרא דנהרדעי שם וכתב נ"י דמשמע דלא בעינן שידעו איזה אונס היה והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"י ממכירה. ורשב"ם בפירושו אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשמכירים שהוא אנוס יודעים איזה אונס הוא והרמב"ן כתב דהא פשיטא היא דבעינן דידעי שהוא אנוס אלא צריך שידעו שמחמת האונס מכר דדילמא אע"פ שאנסו למכור היה יכול לינצל ממנו כשמכר לו ולפיכך צריך שיכתבו לו דמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו. וכתב עוד הרמב"ן דבעובדא דפרדיסא כיון דליכא אונסא עליה מחמת דבר אחר אלא מההוא מידי גופיה דלא מצי לאפוקיה מידיה כתבינן מודעא בלא שימסור מודעא אבל אין כן דעת שאר פוסקים אלא גם בעובדא דפרדיסא בעינן שימסור מודעא וכדמשמע מדברי רבינו והכי נקטינן:
י סָעִיף י וכתב ה"ר יונה אפי' יאמר וכו'. וטעמו משום דחיישי' לב"ד טועין שידונו ע"פ מודעא זו אע"פ שלא יביא ראיה שאנסוהו למכור וכ"כ הרא"ש בפ' מ"ח דחיישינן לב"ד טועין ונ"י וה' המגיד פ"י דמכירה כתבו דהראב"ד והרשב"א חולקין מיהו אף הר"ר יונה מודה דאם עברו העדים וכתבוהו ואחר כך מברר האונס בראיה המודעא כשרה ועיין בב"י:
יא סָעִיף יא ולפיכך כל מודעא וכו' לאו אדברי הר"ר יונה דסמיך ליה קאי אלא אדלעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים וכו' ולפיכך מודעא שאין כתוב בה וכו' אינה מודעא עד שיברר שהיה אנוס:
יב סָעִיף יב בד"א במודעא של מכר וכו' שם אמימרא דנהרדעי שקלינן וטרינן דבמתנתא וגיטא לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא ופי' בו רבינו שאפילו אם אינו אנוס וכו' וכך הוא דעת רוב פוסקים ודלא כפרשב"ם דה"ק דמהימנינן ליה דמסתמא ודאי אנוס הוא אע"ג דלא ידעינן באונסיה אבל אם נודע אחר כך דלא היה אנוס המתנה קיימת דליתא וכבר האריך ב"י בזה ויש להקשות מהא דאסיקנא בריש השולח דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא דהלכה כאביי ביע"ל קג"ם. וי"ל דהתם הגילוי דעת הוא לאחר מעשה כתיבת הגט הלכך לאו מילתא הוא אבל הכא מיירי דמוסר מודעא מקמי כתיבת הגט הלכך בגילוי מילתא בעלמא שאינו נותן הגט ברצון מילתא הוא לבטולי לגט:
יג סָעִיף יג כתב הרמב"ם במה ד"א שצריך מודעא בחמסן וכו' כתב ב"י דקשה טובא דבסוגיא משמע להדיא דכרב הונא קי"ל ולא כרב ביבי וכ"כ הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים דאפילו בגזלן זביניה זביני אם לא מסר מודעא כרב הונא ולא כרב ביבי. והרמב"ם פסק כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני. וגם פסק כרב ביבי דבגזלן לא הוה זביניה זביני וכבר השיגו הראב"ד והאריך ביישוב זה ולפע"ד נראה מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דלא היו גורסים בגמ' לא הך קושיא ולרב ביבי דמסיים בה וכו' ולא פירוקא דידה אלא דלהרי"ף והרא"ש והנמשכים אחריהם אין חילוק בין גזלן לחמסן דבכל ענין קנה לוקח אם לא מסר מודעא ומפרשים דרב ביבי לא קאמר אלא היכא דמסר מודעא ולהכי קרקע אין לו מעות יש לו וכו' וכמפורש בדבריהם אבל הרמב"ם מפרש דרב ביבי ודאי מיירי בין בגזלן בין בחמסן אלא דבתרי גווני קאמר ולצדדין בחמסן להיכא דמסר מודעא ובגזלן אפילו לא מסר מודעא ובין בזו ובין בזו לא קנה לוקח והיינו דרב ביבי מסיים בה בסתם קרקע אין לו וכו' ומפרש דבתרתי גווני קאמר והיינו טעמא דגזלן דכיון שהוא מחזיק כבר בשדה זו בגזילה בלא דמים הלכך אף על פי דאחר כך נתן דמים לא קנה אפילו לא מסר מודעא כמבואר פ"ט מגזילה משא"כ בחמסן ובזה התיישבו דברי הרמב"ם ולא קשיא מה שהקשו עליו הראשונים וכל האחרונים ולא השיגו דבר נכון ליישב דבריו אבל למאי שכתבנו מתיישב בטוב טעם ודעת עוד נראה לפרש דאף דעת הרי"ף והרא"ש כך הוא שהרי כתבו על דברי רב ביבי ודוקא בדמסר מודעא אזביני וכו' דיש לדקדק דלא הו"ל למימר אזביני אלא הו"ל למימר ודוקא בדמסר מודעא אבל וכו' אלא ודאי משום דס"ל דרב ביבי מיירי בתרתי גווני בגזלן ובחמסן ובגזלן אפילו לא מסר מודעא לא קנה ולפיכך כתבו ודוקא בדמסר מודעא אזביני לאורויי דדוקא בחמסן שבא על שדה זו מתחלה בתורת זביני ליתן דמיה התם הוא דבעינן דליהוי מוסר מודעא משא"כ גזלן דלא בא על שדה זו בתורת זביני מתחלה התם ודאי לא בעינן דמסר מודעא וכך נראה דברי רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם ולא כתב שהרא"ש לא כתב כך כדכתב לעיל סוף סימן קנ"א אלמא משמע דכהרמב"ם ס"ל עיקר א"נ ס"ל דלא נחלק עליו הרא"ש כדפי' וחזר בו ממ"ש בסימן קנ"א ודלא כמו שפירש ה' המגיד פ"ט מגזילה דהרי"ף חולק אהרמב"ם ודלא כמהרו"ך שמחלק בין מ"ש רבינו כאן ובין מ"ש בסימן קנ"א ועיין לעיל בתחילת סימן זה סעיף א' וב':
יד סָעִיף יד ואם מסר מודעא ובטלה וכו' וא"ת הלא תלמוד ערוך הוא בפרק האומר משקלי עלי דמהני כשמבטל ליה למודעא קמא והרי"ף הביאו בר"פ השולח וי"ל דס"ל לרב האי דדוקא בגט מהני הביטול ואפילו ידוע דהאונס דאנסי' למיהב גיטא הוא דאנסיה נמי בביטול המודעא אפ"ה הגט כשר כדין גט מעושה בישראל דכשר אבל בזביני לא מהני ביטול באונס ידוע משום דההוא אונסא וכו':
טו סָעִיף טו ומ"ש שכ"כ רב אלפס אפשר דבתשובה כתב כך כי לא נמצא בספרי הרי"ף שבידינו ומ"ש שכ"כ הרמב"ם קשה טובא דהלא בספ"י דמכירה מפורש בדבריו שכתב וז"ל העידו עליו עידי המכר שביטל המודעא הרי המודעא בטילה ותירץ ב"י דכיון דכתב הרמב"ם עוד דאם מסר מודעא על ביטול מודעא המכר בטל אע"פ שקנו מידו לבטל המודעא וזה דלא כדעת הרא"ש דכתב דכשמבטל הכל לבסוף המכר קיים לפיכך כייל רבינו להרמב"ם בהדי רב האי והרי"ף והרמ"ה לומר שהצד השוה שבהם דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא"ש עכ"ל: ומ"ש וכ"כ הרמ"ה ז"ל וכו' או שהודה וכו' כתב ב"י תמיה לי דכיון שהוא אנוס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכדאמרינן גבי הודה שנתן לו מעות וכו' עד כאן לשונו ולפי עניית דעתי נראה דהכי קאמר שיעידו העדים שידעו בסילוק המודעא או עד שיעידו העדים שהודה הנגזל בפניהם בתורת הודאה שלא בפני הגזלן והחמסן דהשתא ודאי ליכא למימר דמפני היראה הודה. ומ"ש שהודה לו לאו למימרא שהודה לו בפניו אלא שהודה ללוקח שלא בפניו ולא קשה דהוה ליה לאשמועינן דאם בטל המודעא שלא בפניו דהמכר קיים די"ל דרבותא קאמר דלא מיבעיא אם הוא מבטל המודעא שלא בפניו דפשיטא דמהני אלא אפילו הודה ואמר שלא מסר מודעא והו"א דמפני היראה הודה בכך שהרי העדים מעידים שמסר מודעא בפניהם קמ"ל דהודאתו הודאה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כיון שהודה שלא בפניו ולא חיישינן דמפני היראה הודה שלא בפניו ויותר נראה דאיירי בשהודה כדין הודאה דהיינו בב"ד דהא פשיטא היא כיון דבא לב"ד ליכא למימר דמפני היראה הודה בב"ד שלא בפניו דהא ודאי דב"ד לא יגידו לגזלן שהיה מוסר מודעא כל זמן שבידו לאנסו וידו תקיפה על הנגזל וא"כ למה לו להורות שלא מסר מודעא אם לא היה האמת כך:
טז סָעִיף טז אבל א"א הרא"ש וכו' בפ' חזקת וכ"כ לשם התוס' וכ"כ הר"ן ר"פ הכותב דצריך לכתוב בשטרו' בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם דהשתא אפילו מסר מודעא על ביטול מודעא כשמבטל לבסוף מהני הביטול וכך היא דעת האחרונים בתשובותיהם והכי נהיגינן ועיין במ"ש בסוף הסימן בדין מתנה: כתב הרמב"ם פ"י ממכירה דפשרה דינה כמכירה ומחילה דינה כמתנה ומיהו דוקא באחד שיש לו דין על חבירו ואינו יודע אם יהא זוכה בדין אם לאו והו"ל כאילו מוכר כ"א לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם אבל אם ראובן תובע משמעון תביעה שידוע שאינו זוכה בה בדין והפחידו שאם לא יתן לו אותן מעות שילשין אותו ועשו פשרה ביניהם בקנין וביטול מודעא פשרה כזו הו"ל כתליוה ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונס וחייב להחזיר לו מה שנתן לו ע"פ פשרה זו וכ"כ ב"י ע"ש הרשב"א בסוף סימן זה מחודשים סעיף ח'. ואין להקשות דלעיל בסימן ס"ח סעיף ו' כתב רבינו בדין ערכאות דשטרי מחילות ופשרות דינן שוה דהתם טעמא הוי דבמאי קני ליה להני זוזי דמחילה ופשרה בהאי שטרא דנעשה בערכאות האי שטרא חספא בעלמא הוא ולפיכך דין פשרה כדין מחילה ומתנה משא"כ כאן דפשרה כמכירה כדפי'. כתב הריב"ש סימן ר"ן דמתנה שכתוב בה אחריות נכסים דינה כמכר ומה שקשה על זה ממ"ש רבינו בתחלת סימן רמ"ב יתבאר לשם בס"ד: כתב הרב בספר בדק הבית כתב הריטב"א בפרק איזהו נשך הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום עכ"ל: כתב בהגהות מרדכי דפרק חזקת דבמתנה שנתן ע"י שכפהו ליתן וידעינן באונסיה אם מדעתו ביטל המודעא גמר ומקנה כיון דבלא אונס קא מבטל אבל אם היה הביטול ע"י אונס אין הביטול מועיל ומה שאנו כותבין בשטרי מתנה ביטול מודעא משום דמהני כשמבטל מדעתו עכ"ל. וזה שלא כדעת הרא"ש דמשמע דס"ל היכא דידעינן באונסיה שנותן המתנה ע"י אונס אפילו אם ביטל מדעתו בלא אונס לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא במתנה אפילו לא מסר מודעא לא הוה מתנתו מתנה דאי לא תפרש הכי אלא ס"ל להרא"ש ג"כ דדוקא כשהיה הביטול ע"י אונסא לא מהני הביטול אבל שלא על ידי אונס מהני הביטול והמתנה קיימת א"כ למה כתב הרא"ש דמה שנהגו למכתב ביטול מודעא במתנה הוא משום היכא דמסר מודעא ולא ידעינא באונסיה הלא אפילו ידעינא באונסיה נמי כתבינן כיון דמהני כשמבטל מדעתו וכדכתב בהגהות מרדכי אלא ודאי דלהרא"ש היכא דידעינא דאנוס על המתנה אפילו ביטל מדעתו לא הויא מתנתו מתנה והכי נקטינן חדא דפלוגתא דרבוותא אוקימנא נכסי בחזקת מרא קמא ותו דרבינו נמי הסכים לדבריו:
א סָעִיף א מצאתי כתוב במרדכי ישן דאם יוצא שטר מודעא סתם ואין בו זמן ויוצא על איזה שטר מכירה או מתנה אפ"ה המודעא כשירה ומבטל המכר או המתנה עכ"ל. וכ"נ לי דמאחר דידעינן באונסיה אלא דלא ידעינן אי מסר מודעא מסתברא דמודעא זאת נכתבה קודם המכר או המתנה ומבטלינן המכר או המתנה מאחר דידוע דבאונס נעשה כנ"ל. כתב נ"י פרק חזקת ד' קע"ה ע"ב אפי' איכא ב"ד בעיר ויכול להוציאו ממנו בדין אפ"ה יכול למסור מודעא ויש חולקים כו' וכתב עוד מ"מ אם אין ב"ד מזומן בעיר אע"ג דיכול להוציאו בדין כותבין מודעא וב"י כתב דדעת כל הפוסקים כסברא ראשונה מדלא חילקו וכתב עוד דלא ראה בשום פוסק או מפרש חולק בזה ותמיהני עליו איך לא ראה דברי נ"י:
ב סָעִיף ב וכ"ה ס"ס קי"ח ועיין ריש סימן זה שכתב הטור שמיקרי מתנה וכן דעת הפוסקים וע"ל ועוד האריך מהרי"ק סי' קפ"ו בדין מסירת מודעא וע"ש ובתשובת ריב"ש סי' קכ"ז כתב דאע"ג דאם קבל הנאה מעוטה והוצרך לעשות איזה דבר הוי כמתנה ולא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דמיא למכירה דבעינן שידעו העדים שנאנסו ואי מסר מודעא ולא ידעו עדים באונסו דבריו קיימין והמודעא בטילה דכיון דמקבל הנאה לא שייך למימר טעמא דאמרינן במתנה דאפי' אם אינו נאנס כיון שאומר וכו' וע"ש:
ג סָעִיף ג ולא משמע כן במרדכי פ' חזקת חבתים ד' רמ"ט ע"ד אלא אפי' במתנה המתנה אינו כלום וע"ש:
ד סָעִיף ד וכתב בתשובת ריב"ש סימן ר"ן דמתנה דכתיב ביה אחריות נכסים הוה כמכירה כדאמרינן לגבי דינא דבר מצרא וע"ש אם אנסו למכור והוא נתנו לו במתנה מה דינו וע"ש
ה סָעִיף ה וכתב בתשובותיו סי' אלף ס"ה וכי היכי שאין צריכין לידע האונס בשעת מתנתו ומחילתו ואם נאנס מתנתו בטילה כך אין צריכין לידע אונסו אם ביטל מודעא שעשה על המתנה ואם נודע שמחמת אונס ביטל הביטול בטל והמודעא קיימת:
ו סָעִיף ז ובהגהות מרדכי דב"ב ד' ר"מ ע"ד דודאי היכא דלא ידעינן באונסיה פשיטא דמהני ביטול מודעא במתנה ואפילו דידעינן באונסיה מהני ביטול מודעא אי מבטל מדעתיה אבל אי מבטל ע"י אונס אין ביטול מועיל ומה שאנו כותבין במתנה ביטול מודעי משום דמהני כשמבטל מדעתיה עכ"ל. כתב בתשובת הרא"ש כלל ע"ב סימן ו' מי שנתן מתנה באונס ומסר מודעא עליה ואח"כ בשעת המתנה ביטל המודעא אפ"ה המתנה בטילה דהרי ידוע דאונס הוי ואונס מבטל מתנה בלא מודעא וע"ל סי' קנ"ד אי יש צד איסור במקח אי אמרינן דנתכוונו לאיסור:
א סָעִיף א מי שאנסוהו למכור כו' בדרישה העתקתי לשון הגמרא ומתוכן יתבאר דברי רבינו על נכון: וקבל הדמים פירוש דכבר קיבל הדמים והטמינם דהוה כאלו אמר רוצה אני ועד"ר: בין במקרקעי בין במטלטלי. ועיין דרישה במקרקע נאמר הדין בגמרא ומטלטלי נלמד מינה במכ"ש ועיין מה שכתבתי עוד מזה בדרישה: דאגב אונסיה גמר ומקני לשון הגמרא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני ופירש רשב"ם רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקנה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ"ל וממילא נלמד מינה דאם תליוהו ויהיב במתנה לא גמר ומקני וכן איתא שם בגמרא ומלשון רשב"ם זה משמע דהיסורין גורמים שמקנהו להלוקח טפי מאלו לא יסרוהו ונראה ממנו שאינו מוכרה ברצון טוב וכן משמע נמי מלשון הרא"ש דכתב אהא דאמרינן תליוה וזבין זביניה זביני דל"ד תליוה דאונסיה יסורים גדולים אלא אפילו בלא יסורים כגון אונס ממון כההיא עובדא דפרדיסא כו' חשיבי אונס וזביניה זבינא אי לא מסר מודעא כו' מדכתב חשיבי אונס דמשמע דוקא מכח אונס אע"ג דאינו כ"כ ביסורין גדולים אמרינן דמקנה אבל בלא אונס כלל אע"ג דקבל דמים לא אמרינן דגמר ומקני ואחריהן נמשך ג"כ רבינו ומש"ה כתב בסמוך ז"ל ל"ש אנסוה אונס הגוף כו' ל"ש אנסוהו אונס ממון כו' אהאי דינא דזביניה זבינא ולא כתבו אדין דמוסר מודעא אבל מלשון הרי"ף לא משמע לכאורה כן [עב"ח שהביאו בס"ד] מדכתב אע"ג דאניס כו' משמע דס"ל דכ"ש אי לא אניס כלל אע"ג דלא מכר ברצון זביניה זבינא וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב בפ"י דהל' מכירה ז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תליוהו עד שמכר ממכרו ממכר שמפני אונסו גמר ומקני כו' לפיכך אם מסר מודעא כו' המכר בטל כו' עד אחר שאנסוהו שהכוהו או שתלאוהו עד שמכר או שהפחידוהו כו' ומעשה בפרדס כו' ע"ש ודוק בדבריו שאדין הראשון דזביניה זבינא אגב אונסו לא כתב כן שיהיה אונס גדול או קטן וכתבוהו אדין מסירת מודעא דהמקח בטל מחמת מודעת אונסו ובודאי ה"ט משום דס"ל דלענין זביניה זבינא פשוט דאין חילוק בין אונס גדול לקטן דהא אפילו לא היה אונס ידוע לו כלל ג"כ הוה זביניה זבינא אף שידוע שלא מכרו ברצון ועיקר החידוש דר"ה במ"ש תלאוהו וזבין זביניה זבינא הוא ללמדנו שלא תקשה שלא יהיה מקח כלל כיון שבע"כ מכרו מחמת אונס הגדול דייסרוהו בתלייה והכאה כן נ"ל מוכח מדבריהן ז"ל וצ"ע א"כ לא הו"ל להשתמט שום חד מהפוסקים מלעשות פלוגתא ביניהן בזה: אבל מטלטלין כיון כו' ר"ל כיון דבמטלטלין יש דין אונאה וביטול מקח כדלקמן סימן רכ"ז גם כאן מחזיר אונאה אם לא נתן לו כדי שתות שויו ואם נתן לו פחות בטיל ולא אמרינן אגב אונסיה אחילו קמחיל ליה נמי על האונאה: אבל בסכום מעות כו' פי' אלא רוצה ליתן לו כפי מה שמבקש ממנו בעדה כדי שויה וזהו דלא כמ"ש מהרי"ק בשורש קפ"ה ועד"מ ובהגהותיו בסימן זה סי"ב מ"ש בזה ובתשובתי הארכתי בזה דמ"ו ר"ם ז"ל הביא דברי מהרי"ק זה:
ב סָעִיף ב אלא שהודה בפניהם פי' ועתה אומר שלא קבלם: לא פי' לאו זביניה הוא דאמרינן מחמת יראה הודה ועד"ר וע"ל ס"ת:
ג סָעִיף ג ל"ש שאנסוהו שימכור שדה ידוע ל"ש אנסוהו בסתם כו' זו ואין צ"ל זו הוא זה דהא בגמרא סבר רבא דבסתם דוקא זביניה זביני אבל לא בשדה זו דאמרינן כיון שהוא בירר מעצמו שדה זו ודאי בירר הרעה שבשדותיו וגמר ומקני אבל דבל' ל"ש ובל' בין בין אין מדקדקין ושכיח לנקוט זו ואצ"ל זו ולעיל סימן קנ"א כ"ר בקיצור אפילו שדה ידוע כו' וק"ל: שבע"פ קבלם פי' והול"ל דגם לבסוף נתרצה: אפ"ה זביניה זבינא דאמרינן כיון שמ"מ קיבלם והטמינם נתרצה אגב אונסו וכמ"ש בדרישה ס"א: (ד) ל"ש אנסוהו כו' בבבא זו בא רבינו להוסיף וללמדינו דל"ת דדוקא באונס הגוף גמר ומקני דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואלמלא נגדוהו לחנניא כו' אבל באונס ממון סד"א סבר אמלא רצונו ואמכור לו האי מידי כי היכי דלא לפסד ממוני ואח"כ אתבעיה בדיניה ולא גמר ומקני קמל"ן וכן מוכח ל' הרא"ש שכתב ז"ל ול"ד תליוהו דאונסיה יסורים גדולים ואגביה גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורים כגון אונס ממון כי ההיא דפרדיסא חשיב אונס וזביניה כו' (וכעין זה ל' התוס') מבואר מלשונו דלפי מאי דמסקינן דטעמא דר"ה דתליוה וזבין זביניה זבינא משום דאגב אונסיה כו' כל כמה דגדול האונס יותר מסתבר לומר דזביניה זביני: כגון שהפסידוהו בהפסד ממון ל' רשב"ם בשם ר"ח כגון שהפחידוהו בהפסד כו' ומשמע דאפילו לא הפסידו עדיין אלא בגיזום בעלמא חשבינן ליה אנוס אבל ר"ם וראבי"ה חולקים ע"ז וס"ל דבגיזום בעלמא לא מקרי אנוס ומעשה דפרדיסא כאילו כבר הפסידוהו דמי כיון שהיה בידו לכבוש שטרו ואפשר שלזה כיון רבינו שדייק וכתב שהפסידוהו ומיהו יותר נראה להגיה שהפחידוהו וכן הוא בהדיא ברמב"ם ודברי רבינו הם לקוחים מדבריו: בין ע"י עכו"ם כו' פי' ב"י ל"מ אם פחד ההפסד היה ע"י עכו"ם כגון שימסור ממונו לעכו"ם שאין לו חזרה אלא אפי' היה ע"י ישראל כמעשה דפרדיסא שיכפור ממונו ויזכה בדין ישראל שאפשר בחזרה וסד"א דלא גמר ומקני קמל"ן ומ"ש ע"י ישראל ולא כתב בין בעצמו דהא מעשה דפרדיסא דמייתי עליה ע"י עצמו היה נראה דאיידי דע"י עכו"ם נקט לה: כההוא דמשכן כו' עד ואסיקנא דחשיב אונס לבטל מקח. כוונת רבינו להביא ראייה דאפילו אונס ממון ובישראל נמי אונס גמור הוא ומקני על ידו אם לא שמסר מודעא שהרי בההיא פרדיסא אסיקנא דחשיב אונס לבטל המקח ע"י מודעא ואי לאו מיקרי אונס גמור לא היה המקח בטל על ידי מודעא והא בהא תליא ומה שלא נקט רבינו בלישניה דחשיב אונס והמקח קיים כל שלא מסר מודעא משום דקושטא דמלתא הכי הוה בההיא עובדא שמסר מודעא ובטלו המכר מחמתו וקיצר רבינו כאן וסמך אמ"ש אח"ז מיד דין מסירת מודעא וקאי גם אענין כזה דמעשה דפרדיסא דגם שם בעינן מסירת מודעא ולא כדעת הרמב"ן ועד"ר: כההוא דמשכן פרדיסא כו' וא"ת היאך נתוודע זה האונס דא"ל שהעדים שמעו שדיבר עמו כן דא"כ לא היה כאן אונס שהרי לא היה אפשר לו למלוה לכבוש השטר שכבר שמעו עדים אלו שהודה בפניהן שהוא ממושכן בידו וצ"ל כמ"ש הרשב"ם ונ"י דמיירי שהטמין עדים אחורי גדר כו' (וא"א אכתי קשה למה מכר לו השדה כיון דהוא הטמין עדים והם שמעו דברי המאנס וי"ל בדוחק דירא המוכר שמא לא שמעו העדים היטב דברי המאנס וגזמו ולא רצה המאנס להמתין יותר והוצרך למכרו לו על ספק זה שבאם שמעו העדים דבריו (שיחקר) [שיחזור] ע"י ממכרו וכן היה ששמעו) או ששמעו דטוען זבינתה ניהלי ולית לך עלי ולא מידי ואח"כ מכרו לו וכתב לו שטר מאותו (זמן) (וכון) [וכיון] שמכר לו שמזה ודאי (עבר) [ניכר] האונס לדברי הרמב"ם מיושב זה בע"א וכמ"ש המ"מ שם ובש"ע העתיק דברי הרמב"ם שם ובסמ"ע כתבתי שם ביאורו ע"ש אבל דברי הרא"ש ורבינו א"א לפרש כן וא"ת בין לרשב"ם בין לרמב"ם מסירת מודעא ל"ל הא בלא"ה ניכר אונסו דכיון דטען הלוקח בתחילה כבר זבינת ניהלי ואח"כ לקח ממנו מהיום מוכח מילתא דשקורי קא משקר וחנם היה שלאותו פעם עדיין לא נתרצה לו למכור ואניס קא מאנסיה למכור וי"ל דס"ס שמא בסוף בזמן כתיבת השטר נתרצה לו להכי כי מסר מודעא בשעת מכירה גלי דעתיה דמחמת האונס הראשון מכר לו אבל לא מסר מודעא אין כאן גילוי דעת:
ד סָעִיף ה ואם מסר מודעא תחילה עד"ר פי' מודעא:
ה סָעִיף ו אבל אונסא דאתי ליה מנפשיה ל' ב"י כ"כ העיטור וסברא הוא דאל"כ כל אדם כשיצטרך למעות ימכור וימסור מודעא וכשיהיו לו מעות יבטל המכר עכ"ל ועד"ר: אלא ליתן מעות ומחמת כו' הוצרך למכור כו' פי' אפילו מכר לאחר כדי ליתן לאנס מעות זביניה זביניה דהא אין האונס מצד הקונה והוא בכלל אונסא דנפשיה דמה לי שצריך המעות לצורכו או ליתנם לאנס וכ"ש אי זבין לשלם למלוה הדוחקו ומאנסו וגם דין זה סברא בעלמא הוא:
ו סָעִיף ז אפילו אם עידי המודעא עצמם כו' גם הרמב"ם סוף פ"י דמכירה כתב זה לרבותא וה"ט משום דשם סוף דף מ"ח גבי עובדא דטבי תלא לפפי חתים רבב"ח אמודעא ואאשקלתא פריך הגמרא והאר"נ העדים שאמרו אמנה או מודעא היו דברינו אין נאמנים ומשני ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרעא לשטריה אבל בשטרא אתי שטרא ומרע לשטרא וס"ל דיש רבותא באותן עדים עצמן שנראין העדים כעוקרים עדות המקח וכ"ש היכא שהחתומים על המודעא אינם החתומים על המקח דאתו הני ועקרי סהדותייהו דהני ועוד שהרי אינן עוקרים אלא אומרים שבפנינו מסר שאם ימכור לפני עדים שיהיה ידוע שהוא אנוס במכירתו ולא כשיטת ר' אפרים שכתבתיהו בדרישה ע"ש ודוק: אפילו אמר להם ברצוני כו' פי' וסד"א דליהוי ביטול מודעא כיון דלהם עצמן אומר שאינו מוכר באונס קמ"ל שכשם כו' ואם לא תפרש כן אין מקומו של דין זה כאן וק"ל ועד"ר:
ז סָעִיף ח ואם מעידין בפנינו הודה כו' שמחמת יראה כו' כן הוא ל' הרמב"ם פ"ט דמכירה וכ"ר בס"ב דגם בלא מסר מודעא אין בהודאתו הודאה וא"ת הא תו ל"ל הא נלמד משם במכ"ש וי"ל דרבינו חזר והעתיק דין זה כאן לפי שבמקום הזה כתבו הרי"ף והרא"ש ומכאן למד רבינו מ"ש לעיל וכמ"ש בדרישה ס"ב גם י"ל דקמל"ן רבינו בזה מצד א' רבותא והוא דאע"ג דלא אמר לפני העדים במודעתו אלא שאנוס הוא במכירתו (וכמש"ר ל' המודעא לפני זה) ולא אמר לפניהן שאנוס הוא על הודאת קבלת המעות דאפ"ה כשבא אח"כ ואמר שאנוס היה גם ע"ז מוציאו מידו בלא דמים משא"כ ברישא דאיירי בלא מסר מודעא ומביא אח"כ עדים שאנוס היה ולא ראו שמנה לו המעות ואין חידוש כ"כ שמוציא מידו בלא דמים וק"ל אבל א"ל דלעיל קאמר דהמכר אינו קיים מחמת הודאתו אבל מחזרת ממון לא מיירי ואפשר דצריך למיהדרן לגזלן דאמרי' אילו היה אמת שלא נתן לו מעות הו"ל למסור מודעא דזה ודאי אינו דהא בהא תליא אי לא מהימן במאי דטען שלא קבל המעות ממילא מכירתו מכירה:
ח סָעִיף ט וצריך שידעו העדים שהוא כו' פי' אע"פ שידעו שבא זה כבר לאונסו אפ"ה אינם כותבים לו מודעה אא"כ יודעין שעדיין בשעת מכירה אנוס הוא דאל"כ מאי קמל"ן פשיטא ומיהו א"צ לידע שהמכירה עצמה היתה ג"כ באונס ועיין בתשובה שיחדתי לדיני מודעא ולקמן בס"ס בדברי רבינו:
ט סָעִיף י כתבו לי שמסרתי מודעא כו' פי' כתבו לי פלוני מסר מודעא בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור וע"פ מודעא זו אין פוסלין שום שטר כיון שלא כתבו שידעו באונסו מ"מ יצטרף עדותם זה לעדות שיביא אח"כ שיעידו שידעו שאנוס היה. ועדותן לבד ג"כ לחוד ל"מ שכל מודעא צריך למוסרה קודם המכירה וס"ל לר' יונה דאין שומעין לו משום דחיישינן לב"ד טועין שלא ידקדקו בנוסח דמודעות שיאמרו חזקה לא חתמו העדים אלא א"כ ידעו באונסיה ולבטל המקח ע"פ מודעה זו לבדו אבל א"ל דרבי יונה בא לומר דכשאומר כתבו לי מודעה גמורה ותחזיקוהו אצליכם וכשיודע אח"כ אונסי תתנוה בידי ולזה אין שומעין לו משום דמיחזי כשיקרא וכמש"ר דומה לזה לעיל ס"ס ל"ט חדא דא"כ העיקר חסר דהול"ל ותעכבו הכתב עמכם ועוד דאין ל' יצטרף עדותכם דקאמר מתיישב לפי זה אלא העיקר כמ"ש:
י סָעִיף יא ולפיכך כל מודעא כו' ז"ל ב"י מש"ר לפיכך אינו נמשך אחר דברי הר"י דהא גם לרשב"א דפליג עמו מודה בכך ול' הגמרא הוא אלא אדלעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים כו' ולפיכך כל מודעא כו':
יא סָעִיף יב או על מחילה ל' ב"י כתב הרמב"ם פ"י דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה (וכ"כ רי"ו) וע"ש בב"י הטעם דפשר ומחילה: דווקא גבי מכר אמרינן כו' גמר ומקני כו' עד"ר:
יב סָעִיף יג כתב הרמב"ם זכרונו לברכה פרק עשירי דהלכות מכירה כתב כן ועיין דרישה: בחמסן שכופה כו' פירוש בחמסן שאינו אלא כופה המוכר על עצמות המכירה בלבד אבל דמי קא יהיב ליה להכי כשלא מסר מודעא אמרינן אגב אונסו וזוזי גמר ומקני: אבל הגוזל והוחזק גזלן ואח"כ לקח שדה שגזל כו' מדברי הרמב"ם משמע קצת מכאן ומפ"ט דגזילה דלא פי' הוחזק גזלן דוקא כשיצאה מתחת ידו בב"ד בתורת גזילה אלא שמפורסמת בידו בתורת גזילה והוחזק עליה בגזלן שלא עלה על דעתו עד היום להחזיר לו דמיו ואח"כ בא ליקחנה אבל מדברי הרא"ש ורבינו מוכח דפירשו הוחזק גזלן שהוציאו מידו השדה כבר פעם א' בב"ד בתורת גזילה כמ"ש בסימן קמ"ט סי"ד. ושני הפירושים האלה כתבו המ"מ ספי"ג מטוען ע"ש ובזה נ"ל ליישב דל"ת דברי רבינו אהדדי דלעיל ס"ס קנ"א העתיק ל' הרמב"ם דפ"ט דגזילה שחילק בין חמסן לגזלן וכתב עליו וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ ובכאן כתב דברי הרמב"ם סתם בלי שום חולק די"ל דבס"ס קנ"א דכתב ז"ל דאין הנגזל צריך למסור מודעא כשמוכר לגזלן כו' לפי שאינו דומה למאנס עד שמוכר לו שדהו כו' דמשמע דאיירי בשעכשיו בשעת המכר לא היתה ביד הגזלן אלא שהוחזק על הגזלן שכבר יצא מידו בגזילה ועכשיו גזם לו אם לא תמכרנה לי אחזור ואקחנה ממך בגזילה וע"ז כתב בשם הרמב"ם שכתב פ"ט דגזילה דהואיל שהוחזק גזלן עליה א"צ מודעה ושהרא"ש לכ"כ ור"ל דלא חילק בזה אבל ל' זה שהעתיק רבינו כאן מפ"י דמכירה כתב בו ואח"כ לקח שדה שגזל משמע להדיא דמיירי שבא ליקח השדה שכבר היא בידו בגזילה ומדכתב אבל הגוזל והוחזק גזלן משמע נמי לפי' הרא"ש ורבינו דמיירי שכבר יצאה מידו בב"ד בתורת גזילה וא"כ לפירושו מדבר כשיצאה מידו הגזילה וחזר וגזלה ועכשיו בא ליקחנה ובכזה מודה הרא"ש להרמב"ם דא"צ מודעה ואף שהרמב"ם סתם דבריו מ"מ לפי פי' רבינו הוחזק גזלן הכי משמעותו ומש"ה סתם רבינו כאן משום דל"פ בהא אליבא פירושו דהרא"ש אבל להרמב"ם ודאי אין חילוק בין הא למ"ש בפ"ט דגזילה שהרי כתב כאן דין זה כמ"ש בהל' גזילה ורבינו ס"ל כוותיה דהרמב"ם ולא מטעמיה דלדידיה אין חילוק בין איכא בידו בגזילה ובא לקנות לבין עדיין לא בא לידו בגזילה אלא בא לקנות בגיזום אלא בין גזלן לחמסן אבל לרבינו אין חילוק בין גזלן לחמסן אלא בין אם כבר בא לידו בגזילה שנית או לא ובזה מיושב ג"כ מה שתמצא שכתב בהגהותיו הגיה לעיל בסימן קנ"א וכתב על דברי המחבר דעת הרא"ש וכתב שכנ"ל עיקר ובסימן זה לא הגיה כלום על המחבר ואפילו דברי מראה מקום אלעיל לא עשה וכן תמצא שהראב"ד השיג על הרמב"ם בפ"ט דגזילה ואילו כאן בפ"י דמכירה לא השיג עליו ואע"פ שאין ראייה גמורה מזה זכר לדבר מיהא איכא ועמ"ש עוד מזה בדרישה ודו"ק:
יג סָעִיף יד ולא היה ביטול כו' עד"ר: וחתים ביה בביטול מודעא פי' וסיים בשטר זביניה בביטול מודעא שביטל כל מודעא עד עולם וכ"כ הרי"ף והרמב"ם עד"ר:
יד סָעִיף טו או שהודה לו נראה דל"ד הודה לו בפניו קאמר דא"כ כיון שהוא אנוס מה מהניא ההודאה הא אילו לא הודה היה ממטי ליה ולחמריה כו' אלא ר"ל הודה לדבריו ושלא בפניו אלא בפני עדים א"נ לו ממש קאמר מיהו הודה כמו מודה ור"ל דבפני ב"ד מודה לו וכיון שהודה לו פעם א' שוב לא מצי תבע ליה בעדי מודעא ופי' זה נראה עיקר דהכי דייק מה שסיים הרמ"ה וכתב דהודאת בע"ד כק' עדים דמיא וע"ע מ"ש בדרישה מזה:
טו סָעִיף טז דאם כפוהו לבטל המודעות מהני הביטול כו' עד כל מה שאבטל כו' מזה מוכח דרבינו ס"ל דלהרמב"ם ל"מ ביטול מודעה אף כשלא מסר תחילה מודעה אהביטול דאל"כ לא הול"ל בל' הרא"ש אע"פ שאמר בשעת מסירת מודעה כו' אלא הול"ל בקיצור דהרא"ש ס"ל דמהני הביטול ואנן ידעינן דמיירי באפילו מסר מודעא אהביטול דהא הרמב"ם דעליה כתב רבינו דברי הרא"ש איירי דוקא מזה וק"ל וזהו ודלא כמ"ש המ"מ והב"י כמ"ש בדרישה ע"ש מיהו מסתמא שלא ידעינן שנאנס על ביטול המודעה בהא כתב גם הרמב"ם דמהני הביטול אם לא קמסר תחילה מודעה גם אהביטול שיבטל אח"כ והרא"ש ס"ל דאפילו אם מסר תחילה מודעה אהביטול עד עולם אפ"ה כשאומר בשעת ביטול כל מה שאמרתי תחילה דלא יהא ביטול עד עולם אני חוזר בו ומבטל אותו דיבור מהני ליה הביטול דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני לבטל הכל ועד"ר ששם כתבתי כל זה בטוב טעם:
א סָעִיף א מי שאנסוהו למכור הנה אעתיק לפנינו לשון הגמרא ופירושה וע"פ יתבארו תוכן דברי רבינו גם יתיישבו דברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכמ"ש בס"ד. כב"ב דף מ"ז האומנין והאריסין כו' אין להן חזקה. גרסי' אר"ב א"ל הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראייה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראייה אין ראייתו ראייה ואין מעמידין שדה בידו ופירש ר"ש ראייה עידי מכירה או עידי הודאה אבל מתן מעות לא ראו ומש"ה בגזלן אין ראייתו ראייה רב ביבי מסיים בה משמיה דר"נ קרקע אין לו מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוי ממטי ליה ולחמריה לשחוור (פי' רש"י קרקע אין לו לגזלן כמו שאמרנו דאין מעמידין שדה בידו אבל מעות שנתן לו הגזלן בדמי הקרקע יש לו שיחזירם לו הנגזל כו' וע"ש ברש"י וגרסינן תו התם א"ר הונא תליוהו וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני איתיבי' רב המנונא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקח בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסא גמר ומקני הא איתמר עלה ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מא"ל מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דר"נ קרקע אין לו מעות יש לו מא"ל דר"ב מימרא הוא ומימרא לר"ה לא ס"ל ופי' רש"י תליוהו וזבין מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקבל הדמים ואמר רוצה אני זביניה זביני ולא יוכל לחזור בו מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי הסקריקון לב"ה או הלוקח מן הסקריקון כשחזר ולקח מב"ה יהיב ליה זוזי דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תלויה וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני והא רב הונא נמי תלויה וזבין אמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה. ולר"ב דמסיים אבל מעות יש לו אלמא ס"ל שאפילו נתן לו הגזלן לנגזל המעות לא קנה דתליוהו וזבין לא הוי זביני וגרסינן תו אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי ל"א אלא דלא ארצי זוזי (ובין גי' ר"ש ותוס' ע"ש ול"ג ארצי ליה וכמ"ש לקמן) אבל ארצי זוזי ולא אמרן אלא דלא הו"ל לאשתמוטי אבל הו"ל לאשתמוטי לא והלכתא בכולהו הוי זביני זביניה. ופירש"י דלא ארצי זוזי לא מנה המוכר המעות גילה דעתו דבע"כ מקבל. דלא הו"ל לאשתמוטי בשום דיחוי מן האונס (כגון המתן עד שתבא אשתי או עד למחר או שום דיחוי לדחות בו האנס רש"י) והלכתא בכולהו הוה זביניה זביני ואפילו בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא הו"ל לאשתמוטי דהוה אנוס גמור וכגון דאמר רוצה אני עכ"ל. והן הן הדברים שכ"ר כאן אלא שיש לדקדק אמש"ר ומכר וקיבל דמים סתם וכבר כתבתי שסיים רשב"ם בפירושו וכתב זה לשונו. וכגון דאמר רוצה אני עד כאן לשונו. וכן כתב ר"ש נמי לפני זה בפי' דברי רב הונא דאמר תליוה וזבין כו' דמיירי באמר רוצה אני ונראה דכ"כ משום דשם בעי הגמרא למילף טעמא דר"ה מדכתיב גבי קרבן יקריב אותו לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן בגיטי נשים כו' ואף שדחה הגמרא דליכא למילף משם מ"מ האי דבעי למימר רוצה אני נלמד משם במכ"ש וכ"מ להדיא בסוף הכונס דאמר שם אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאר"ה תליוה וזבין זביניה זביני ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ע"כ. וכ"כ הרא"ש ז"ל שם ומסיק דחמסן יהיב דמי ולא אמר רוצה אני כו' וצ"ל דס"ל לרבינו דרוצה אני ל"ד קאמר אלא כל שקיבל הדמים מהאנס אמרינן ודאי שאגב אונסו נתרצה ומשה"כ ה"ר בסמוך ז"ל ואפילו לא הו"ל לאישתמוטי ולא מנהו המעות כשקבלם כו' משמע שקבלם והטמינם עכ"פ בעינן וכ"כ ב"י בס"ו אההיא דהכונס הנ"ל ז"ל דאפשר דרוצה אני ל"ד קאמר אלא ר"ל קיבל הדמים ושתק רוצה אני קרינן ביה עכ"ל. ואמש"ר בין בקרקע בין מטלטלי כתב ב"י וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' מכירה ופשוט הוא כו' ע"ש ול"נ דכ"ש ממקרקעי הוא וכמ"ש בפרישה ועוד שהרי מקרקע אדם עצב במכירתן ואפילו הכי אמרינן בגמרא דקנה אותו דאגב אונסיה גמר ומקני מטלטלין דאם נוטל מעות כנגדן אין אדם עצב במכירתן כדאיתא בע"ז (ורבינו כתבו בי"ד סימן קמ"ח גבי הקונה מן העכו"ם ביום איד שלהן ע"ש) כ"ש דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני:
ב סָעִיף ב בד"א שראו עדים כו' כבר כתבתי ברה"ס לשון הגמרא דאר"נ א"ל הונא כו' ורב ביבי מסיים בה שדה אין לו מעות יש לו במה דברים אמורים שאמרו עדים בפנינו מנה כו' משם נלמד האי חילוק דכ"ר בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה ואע"ג דרבינו כתב דלא כר"ב דהא רב ביבי אמר שם דאע"ג דיש עדים דבפניהן מנה אפ"ה שדה אין לו הא מסיק שם דלא קי"ל בהא כר"ב. ודע שהתוספות הקשו שם בד"ה ורב ביבי מסיים בה ז"ל ק"ק הל' דהא ר"ה פליג כדאמרינן לקמן ורב הונא לא מיירי בהכי אלא בהודה ולא במנה עכ"ל ור"ל כיון דרב נחמן אמר דבריו הנ"ל כולן ראייתן ראייה חוץ מגזלן משמיה דר"ה איך אמר דר"ב מסיים באותה מימרא שדה אין לו מעות יש לו הא ד"ה פליג אדרב ביבי וכדמסיק הגמרא לשון דקאמר דר"ב מימרא ומימרא לר"ה לא ס"ל ולא הו"ל בגמרא לכתוב דר"ב מסיים אלא בלשון פלוגתא וגם אין עניינם אחד דמימרא דר"ה איירי בלא ראו נתינת מעות ור"ב איורי בנתינת המעות וליישב קושיא הגדולה הזאת הנראה לעינים נראה דמשום הכי כתבו הרי"ף והרא"ש שם בתר מימרא דרב ז"ל וה"מ בדמסר מודעא אזביני אבל אי מסר מודעה אזביני אע"ג דאניס זביניה זביני מ"ט סברא הוא דאגב אונסא גמר ומקני הרי לפנינו דכתבו אדברי ר"ב דמיירי במסר מודעה כו' ובא"כ נתיישב קושיית התוספות הנ"ל דהא ר"ה ג"כ מודה בזה ואף דמימרא דר"ה הנ"ל (ודאי מימרא נמי) [מיירי] בעידי הודאה (דהא. מ"ש) [דוקא מ"מ] כולן יש להן ראייה (וסיים) [דסיים] בה ר"ב דגם בגזלן ראייתו ראיה קצת דהיינו להחזיר לו מעותיו וחזר ופירש דבריו דהיינו באית ליה ראייה שבפניהן מנה ואפ"ה שדה אין לו כשמסר מודעא וכדפירשו הרי"ף והרא"ש [מודה ר"ה וא"ת א"כ אי הוצרך הגמרא הנ"ל לסיים ולומר דר"ב לר"ה לא ס"ל הא שפיר ס"ל כשמסר מודעא י"ל דהגמרא קאמר כן לפי ס"ד דהמקשן דמקשה מיניה למימרא אחריתי דר"ה דאמר תליוה וזבין זביניה זביני וס"ד מדסתם ר"ב דבריו דאיירי אף בלא מסר מודעא ע"ז השיבו התרצן לפי סברתך ר"ה לא סבירא ליה כר"ב ואפשר דלא גרסי' בדברי המקשה ולר"ב דמסיים בה אלא ה"ג ולר"ב דאמר משמיה דר"נ כו' ובלה"נ צ"ל כן דהא לא שייך לומר דמסיים בה דלשון בה משמע דמסיים כן באותו ברייתא אמימרא דאיירי בו לכני זה וזה אינו דהא לא סיים כן כ"א אמימרא קמייתא דר"ה וכנ"ל אבל לפי האמת דר"ב קאי אמימרא קמייתא דר"ה וכתב לשם ור"ב מסיים בה צ"ל מכח קושיית התוס' הנ"ל כמ"ש הרי"ף והרא"ש הנ"ל ונ"ל שלזה כיון בעל הג"ה הנדפס ברש"י שסביב הרי"ף שם דכתב אדברי הרי"ף הנ"ל ז"ל ולפ"ז רב ביבי מצי סבר כר"ה עכ"ל ע"ש ורבינו ודאי ג"כ ס"ל כהרי"ף והרא"ש אביו ורבו והא ראייה שלעיל סי' קנ"א העתיק רבינו הדברים אות באות כמו שסדרן הרי"ף והרא"ש דהיינו מימרא דר"ה ואח"כ מימרא דר"ב ואוקימתא שמוקי הרי"ף והרא"ש בדמסר מודעא וע"ד שפירשתיהו ע"ש מ"מ ס"ל דהאי חילוק בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה קאי גם אכשלא מסר מודעא וכסברת המקשן וגם אין טעם לחלק בינייהו בזה ודו"ק ועד"ז נתוישבו ג"כ דברי הרמב"ם דפ"י דהלכות מכירה וכ"ר בסמוך בסי"ג גם לעיל בס"ס קנ"א דכתב דהווזל והוחזק גזלן ואח"כ לקח שדה שגזלו אין המוכר צריך למסור מודעא עכ"ל והוא נגד הגמרא וכל הפוסקים דפסקו כר"ה הנ"ל דס"ל דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני ומקחו מקח אם לא מסר מודעה וכבר השיגו הראב"ד בזה ובדרך שכתבתי ניחא די"ל דס"ל להרמב"ם דיש חילוק בין סתם גזלן להוחזק גזלן ומכח קושיות התוס' הנ"ל דקאמר ור"ב מסיים בה ס"ל דמוכרחים אנו לומר דל"פ ר"ב אר"ה אלא ר"ה איירי בכל מיני גזלנים ור"ב מסיים ואמר דיש גזלן דשדה אין לו מעות יש לו והיינו בהוחזק גזלן דבו מודה רב הונא דלא אמרינן ביה דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אפילו לא מסר מודעא והגמרא דסיים וקאמר דר"ה לית ליה דר"ב השיב כן לפי סברת המקשן דס"ד מדסתם ר"ב דבריו איירי בכל מיני גזלן וכדר"ה דקאי עליה וכמ"ש בשיטת הרי"ף והרא"ש הנ"ל וק"ל. וא"ת א"כ מאי פריך הגמרא שם אר"ה לקח מסיקריקון כו' הנ"ל הא סיקריקון ודאי הוחזק גזלן הוא י"ל דמ"מ כיון דחזר וקנהו מב"ה הול"ל דמקחו מקח דהא (הב"ה) [הלוקח] לא הוחזק גזלן והסקריקון אינו מטיל אימה כ"פ כשחזר וקנהו מב"ה להיות גרוע מסתם גזלן כנ"ל והב"י נחת ג"כ בס"ג ליישב הרמב"ם קצת בדרך זה אבל רוב דבריו הן ע"א ודבריו דחוקים: בד"א שראו עדים כו' כבר כתבתי שהוא נלמד ממימרא דרב ביבי וכן כתב הב"י והוסיף וכתב ז"ל דגם להרמב"ם באנס ס"ל דהדרא ארעא למרא אם לא שראו נתינת המעות כו' ע"ש ויש לתמוה על דבריו שמדברי הרמב"ם לא משמע כן שהרי ברפ"י דמכירה כתב ז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תלאוהו עד שמכר ממכרו ממכר כו' עד אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים עכ"ל וכתב המ"מ שם עליו דר"ל דאפילו לא נודע לעדיה שקיבל ממנו דמים אלא הודה לפני עדים שקבלם אפ"ה כחב דמקחו מקח להחזיק אפי' לא ראו שמנה המעות אלא שהודה בפניהם וגם הב"י בעצמו בס"ב הביא דברי הרמב"ם הללו וכתב שנראה מדבריו דמיירי בהודה בעדים שקיבל אפי' מכחיש הקבלה לבסוף ואומר שהוצרך להודות ושכך פי' דבריו הראב"ד והמ"מ ובאמת יש לתמוה על כולם איך מלאו לבם לפרש דברי הרמב"ם דמיירי בהודה שקבלם ולבסוף מכחיש כו' הא מתחיל הרמב"ם וכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו' ולשון זה משמע דידוע הוא בעדים או שמודה הוא עדיין שקבל ועל פירוש זה מוכרחים אנו לפרש דמה שסיים שם הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים דר"ל שהוא טוען אמת שקבלתי המעות אבל לא ברצון אלא מחמת אונס הוצרכתי לקבלם וע"ז כתב אעפ"י שלא קיבל המעות בפני עדים ואין בידינו לברר האמת שקבלם באונס או ברצון אפ"ה מקחו מקח דקי"ל כר"ה דאמר תליוהו וזבין מקחו קיים וביותר התימא הוא על הראב"ד שכתב בהשגות שם על סוף דברי הרמב"ם ז"ל א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג שבשעת התלייה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה הוא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל וכתב המ"מ עליו וז"ל נראה שהר"א סובר שדברי המחבר הם אפי' כשהמוכר אומר לא קבלתי ונאמן הלה כיון ששטרו בידו לומר נתתי ואיני יודע מנ"ל להר"א כו' עד שהודה לו כו' ולדידי תגדל התמיה איך פי' הר"א לדברי הרמב"ם במ"ש שאנסו עד שמכר ולקח דמי המקח ונראה ליישב כל זה אחר שנעורר עוד תמיה אחת בדברי הר"א והוא למה כתב על הרמב"ם שטעה בדברי הרב ולמה לא דנו לכף זכות לומר שלא ע"פ הרי"ף כ"כ. כ"א ע"פ הגמרא דפח"ה הנ"ל שמסקינן שם דהלכתא אפילו לא ארצי ליה זוזי ושפירשו הרמב"ם אפילו לא ארצי זוזי כלל לכ"נ שהר"א והמ"מ וגם הב"י ס"ל בפשיטות דמסיים הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בעדים ולא כתב אעפ"י שלא נתרצה בקבלת הדמים לפני העדים ש"מ דר"ל דטען עתה שלא קבל מהאנס דמים כלל ומ"ש הרמב"ם בריש דבריו ולקח דמי המקח אינו ר"ל שקבל הדמים דא"כ וקבל דמי המקח הול"ל אלא אל תקרי ולקח בקמץ הלמ"ד אלא וליקח בחירק הלמ"ד ואאנסוהו דלפניו קאי וה"ק שיש עדים שאנסוהו עד שמכר והן גם כן מעידים שבשעה שאנסוהו על המכירה האנס עומד וצועק ואומר להמוכר בא ליקח מידי דמי המקח ואין העדים יודעין אם הלך אח"כ המוכר וקיבל ממנו הדמים או לא וזהו שסיים הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים ור"ל ועתה הן מחולקין בהקבלה והשתא א"ש דברי הר"א ודברי המ"מ והב"י דהמ"מ כתב שהר"א פירש לדברי הרמב"ם דאפילו אין עדים שהודה בקבלת המעות אפ"ה מקחו מקח מדשמעו דבשעת דנחית האנס לאנסו במכירה ורצה ליתן דמים ועתה השטר מכירה בידו נאמן האנס ורמא עליה המ"מ מצד העניין ולא מצד הל' דהרמב"ם והוא דהא אפילו במוכר ולוקח דעלמא בלא אנסו במכירה ויש שטר מכירה ביד הלוקח אינו נאמן לומר כבר נתתי דמי המקח ומש"ה פירשו המ"מ להרמב"ם שעדים [מעידים] שהודה שקבלן וכנ"ל והשתא אין לתמוה על הר"א במ"ש על הרמב"ם שטעה בדברי הרי"ף משום שדברים הללו שכתב הרמב"ם בריש דבריו שאנסוהו על המכירה וא"ל בא וקבל דמים לא מצינו בגמרא כ"א בדברי הרי"ף שכ"כ בפרק הניזקין אמתניתין דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל כו' ע"ש דמשמעות לשונו מדכתב מתחילה ז"ל וכי א"ל בתר הכין תא שקול זוזך כו' גם סיים וכתב ז"ל התם בתלייה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי פו' משמע דאף דאין עדים שקיבל בפניהן המעות מ"מ מדיש עדים דנחית אדעתא למיהב ליה זוזי מאמינים להאנס ע"פ שטרו שבידו שנתן לו המעות וע"פ משמעות דברי הרי"ף הללו כתב הר"א על הרמב"ם שטעה בדבריו שהוא פירשו ג"כ כפי משמעות זה וז"א שמ"ש הרי"ף דא"ל שקול זוזך ולא ארצי ליה זוזי היינו דוקא בשעה שאנסו על המכירה אבל בעינן שיהא ידוע שלבסוף נתן לו המעות והמ"מ כתב שהרמב"ם פירש ארצי ולא ארצי בעדים הנזכר בגמ' דמיירי בהודה וכתב שם שאפשר שהר"א ג"כ פי' לדברי הרמב"ם כן ואפ"ה כתב על הרמב"ם שטעה ולא רצה לפרש לדברי (הר"א) [הרי"ף) ולדברי הרמב"ם בשוה ושמיירי בשיש עידי הודאה דבזה לא היינו מאמינין להאנס כיון דהמוכר מצי לומר לא קבלתי המעות וק"ל: ודע דהב"י הביא ג"כ לדברי הרי"ף והרמב"ם והר"א והרא"ש הנ"ל ומסיק על דברי הר"א וכתב ז"ל ולפ"ז דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף דלעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אעפ"י שכתב שטר לא הוי זביניה זביני ולא ידעתי מי דחקו להר"א נפרש כן דברי הרי"ף והוה מצי לפרש דבריו בריוח כמ"ש עכ"ל דוק דברי ב"י הללו ותמצא דמ"ש דלפ"ז זה דעת הרמב"ם שוה כו' [ט"ס הוא] וצ"ל לפ"ז דעת הראב"ד שוה לדעת הרי"ף כו' ואדלמטה מיניה קאי וה"ק לפירוש זה הראב"ד והרי"ף שוים בזה דבעינן דוקא שלקח המוכר דמי המכר ואז דוקא אין המוכר חוזר הא כו' ולאפוקי לפירוש הב"י דפירש לפני זה דמפשט דבריו דהרי"ף משמע כו' אין המוכר יכול לחזור אפי' עדיין לא קיבל מהאנס המעות אלא כיון שיש עדום דמתחילה היה רוצה ליתנם לו וגם עתה לבסוף רוצה ליתנם לו אלא שאין המוכר רוצה לקבלם זביניה זבינא ועל פירוש זה שנשמע מפשט דבריהם תמה הב"י על הראב"ד שכתב עליו ז"ל ולא ידעתי מי דחקו להראב"ד שלא פירש הוא ג"כ כן וק"ל:
ג סָעִיף ג והיכא שראו נתינת המעות ל"ש אנסוהו כו' נתבאר מל' הגמרא שהבאתי ברה"ס דמסקינן דכולהו הוה זביניה זבינא כו' ע"ש אך מש"ר ולא מנה כשקבלם זה הוא ע"פ שיטת רשב"ם דלא גרס ארצי ליה אלא ארצי זוזי ופירש שחזר ומנה מעות אחר שקבלם וכ"כ ג"כ הרא"ש פ' חזקת הגי' ארצי זוזי ולא ארצי זוזי ולא הזכיר תיבת ליה ואף שבפ' הנזקין העתיק הרא"ש ל' הרי"ף דגרסינן ארצי ליה ופי' ארצי ליה נתן לו הלוקח מעות מיד בשעה שאנסו למכור לו או לא ארצי שלא נתן לו מיד אלא א"ל שקול זוזך ס"ל לרבינו דמ"ש בפ' חזקת שהוא מקום מקור דהאי מילתא הוא עיקר גם לגי' לא ארצי ליה לפי' הראב"ד גם להרי"ף מיירי שכבר קיבל כל המעות בעדים רק שלא קבלם מתחילה בשעה שנתרצה מכח האונס וכיון דאין נ"מ רבה בדינא מש"ה תפסו הרא"ש ורבינו גי' רשב"ם לעיקר וכן בקיצור פסקי הרא"ש בפ' חזקת [כתב] ולא מנה המעות ודוק:
ד סָעִיף ד ומש"ר ל"ש אנסוהו אונס הגוף כו' כתב ב"י ז"ל כלומר דאנסוהו איזה אונס שיהיה שמצידו מכר אם מסר מודעא המכר בטל עכ"ל נראה שנדחק לפרש כן משום סיומא דסיים רבינו בההוא דמשכן פרדיסא כו' ואסיקנא דחשוב אונס לבטל המקח משמע ליה דרבינו נחית לבאר דין ביטול מקח דהיינו במסירת מודעא וק"ל דא"כ אין ל' רבינו מכוון שהרי עדיין לא הזכיר דין מסירת מודעא ואם היינו מפרשים שרבינו ס"ל כהרמב"ן שכתבתי בדרישה בסמוך. דס"ל במעשה דפרדיסא א"צ מסירת מודעא הייתי אומר דכתבו רבינו ללמדינו דהוא אונס לבטל המקח בלא מסירת מודעא אך שם הוכחתי דאין דעת הרא"ש ורבינו כן כלל גם לא יהיה שוה ל"ש אנסוה אונס כו' לל"ש דלעיל. דלעיל אתא לאשמועינן דאפילו באונסים הללו גמר ומקני וכמו שמסיק ואפילו הכי זביניה זביני לכנלע"ד כמ"ש בפרישה: כההוא דמשכן פרדיסא וכו' ואם מסר מודעא וכו' עיקרא דהאי מילתא בפרק חזקת ושמעתא עמיקתא היא וחזינן בה כמה שיטות להפוסקים לא ראי זה כראי זה והב"י הביאם בערבוביא ושלא כסדר ואין העתקתו אותן מספיק לידע ביאור השיטות על מכונם וגם הן סתומין וצריכין ביאור ע"כ ראיתי להעתיק ל' הגמרא ולהעריכם א' לא' בקיצור בשינוי לשונם לתוספת ביאור. ז"ל שם בפח"ה דף מ"ה טבי תלי לפפי אכינרא וזבין חתם רבב"ח אמודעא ואאשקלתא (ע"ש בפירוש ר"ש) ואמר רב הונא דאי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם ר"ה לטעמיה דאר"ה תליוהו וזבין זביניה זבינא ע"כ ובדף מ' גרסינן אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנה גילוי מילתא בעלמא הוא ואי דזבינא והא אמר רבא לא כתבי' מודעא אזבינא לעולם דזבינא מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה תלת שני חזקה אמר אי מזבנת ניהלי מוטב ואי לאו כבישנא לשטר משכנתא ואימא לקוחה היא בידי כה"ג כתבינן מודעא עכ"ל. ויש בשמועה זו ארבע שיטות. הראשונה היא אותה שכתב הרמב"ן בחידושיו ע"ש שכתב דכל מודעא הנזכר בשמעתתא בין ההיא דנהרדעי בין ההיא דרבב"ח דחתם אמודעא וכו' אין פירוש מסירת מודעא שבעל הקרקע מודיע אונסו לעדים קודם המכירה דאפי' לא הודיע אונסו ולא דיבר כלום מ"מ העדים שראו אונסו של המוכר כשמבקש המוכר אח"כ שיעידו לו על אונסו כותבים ומודיעים אונסו ושם מודעא אינו על שם שצריך המוכר להודיע אונסו בתחילה אלא ע"ש שהעדים מודיעים אח"כ אונסו א"נ שטר הזכרת אונסו מיקרי מודעא ע"ש ויודע בהם אנשי סוכות שהוא לשון עינוי ויסורין ומש"ה אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן וכו' ופירוש שיהיה כתוב בה אנן ידעינן שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו דכיון שלא הודיע להם קודם המכירה שמוכר באונס אפשר שאף שאנסו על כך שמא היה יכול לינצל ממנו כשמכר לו והמכירה בעצמה ברצון היה לכצ"ל אנן ידעינן שהיה אנוס בעצמית המכירה ופריך אי דגיטא ומתנה אפי' לא ראו העדי' כלל שאנסו נמי תיבטל דבגילוי מילתא בעלמא נמי סגי ואי בזבינא האמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא כלומר דאין העדים כותבין מעצמן אא"כ המוכר מסר להם מודעתו ודבר זה היינו ממ"ש רבא הלכתא תליוהו וזבין זביניה זבינא ותליוהו משמע שהעדים ראו איך שתלו אותו והכירו באונסו ואפ"ה זביניה זבינא כיון שלא מסר מודעא קודם המכירה וכיון דלא כתבינן אלא במסירת מודעא ל"ל שיכתבו העדים אנן ידעינן שהמכירה באונס היתה כיון דאניס קמן ומסר לן מודעא ודאי האמת אתו שהוא אנוס ובטיל זביניה ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה וכו' כלומר מודה רבא היכא דאניס בגוונא דההוא עובדא דפרדיסא דכתבי העדים מעצמן אפי' לא מסר מודעא וע"ז אמרי נהרדעי דכי כתבי צריכין לכתוב מיהת דידעי אונסיה שלא נתרצה במכירתו וס"ל דכי אמרי' דבעי מסירת מודעה מקודם ה"מ כגון דאניס אונסא דגופיה או דממונא למזבן ליה מידי אחריני דבכה"ג מסתמא גמר ומקני ליה האי מידי אחריני משום ההוא אונסא אחריני דחמיר עליו אבל היכא דליכא אונסא אלא מההוא מידי גופיה דטעין עליו כההיא דפרדיסא דאמר לקוחה היא בידי לא הוה זביניה זבינא דמאי עבד ואע"פ שאמר רוצה אני למכרה לך אנוס הוא מתחילה ועד סוף וכעין זה כתב ב"י ז"ל מ"כ בשם הרמב"ן כו' עד ולא משכחת לה אלא בכגון מעשה דפרדיסא זו שיטת הרמב"ן וע"ש וכתב עוד שם ז"ל נקטי' השתא להאי פירושא דלעולם זביניה זבינא כל אימת דלא מסר מודעא בר ממעשה דפרדיסא אבל אי מסר מודעא לכולהו לאו זביניה זבינא וכן הוא דעת הגאונים ור' הגדול ז"ל ועמ"ש מזה עוד בסמוך בשיטת הרי"ף. השיטה השנייה היא שיטת הרי"ף והרא"ש ורבינו והא לך לשון הרי"ף שאחר שהעתיק שם מימרא דר"ה דתליוהו וזבין כו' הנ"ל ועובדא דרבב"ח דחתם אמודעא כתב ז"ל ושמעת מיניה דאע"ג דאניס זביניה זבינא ואי מסר מודעא לא הוי זביניה זבינא ואמרי נמי ברישא דהדין פירקא והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא דשמעת מיניה אע"ג דאניס בזביניה צריך מודעא לבטולי וכן הלכתא ע"כ ונראה שדעתו ז"ל כמ"ש הג"מ בפ"י דמכירה בשם ראבי"ה דכתב דבההיא עובדא דרבב"ח דחתם אמודעא אפי' רבא מודה כדברי ר"ה דכתבי מודעא דהוא כמעשה דפרדיסא דמה לי תלויה מ"ל שאר אונס וכ"כ הרי"ף וכן נוכל לומר בדעת רבינו המחבר ודוק עכ"ל מבואר מלשונו דסבירא ליה דמעשה דפרדיסא ל"ד הוא אלא ה"ה לאונס אחרינא ולפי שיטה זו ה"פ דשמעתתא קמייתא אמרי נהרדעי כל מודעא כו' כלומר כשמסר המוכר מודעא קודם המכירה לעדים ומגלה אונסו צריכים שיכירו העדים באונסו ולא יאמינו לו לכתוב לו שטר מודעא על פיו ופריך דמאי אי דגט או מתנתא אפי' לא ידעי עדים כלל שהוא אנוס כל שאומר אינני נותן גט זה ומתנה זו בנפש חפיצה סגי דמי יכריחנו על כך (וכן הוא הפי' להרא"ש אבל רשב"ם פי' בע"א ע"ש) ואי בזבינא האמר רבא דאין כותבין כו' כלומר ל"מ כלל מסירת מודעה במכר אלא לעולם זביניה זבינא (ואף דאנן לא מצינו לרבא שאמר כן בפירוש מכל מקום קים לתלמודא דרבא הכי אמר והכי ס"ל) ותירץ מודה רבא היכא דאנוס כלומר הא דאמר רבא לא כתבי' מודעא אזבינא היינו היכא דלא ידעי' ליה שום אונס אלא שהוא אומר אני מודיע לכם שאיני מוכר מכירה זו בנפש חפיצה אבל היכא דאנוס מודה רבא דמהני מסירת מודעא ונראה דראבי"ה ס"ל דמעשה דפרדיסא לא הוה האונס דוקא אשדה זו אלא א"ל מכור לי א' משדותיך ואי לא כבשנא לשטרא דמשכנתא דשדה זו דאל"כ מאי ראיה מייתי ראבי"ה ממעשה דפרדיסא וגם רי"ף נ"ל דס"ל הכי ואע"ג דכתב ז"ל אי מזבנת לי ניהליה כו' יש לומר דל"ד קאמר ניהליה וכמ"ש בסמוך זה נ"ל בשיטת רי"ף וראבי"ה ולפי זה מה שסיים הרמב"ן בשיטתו הנ"ל וכתב דכן דעת הגאונים ור' הגדול הא דכתב דכן דעת ר' הגדול אי כוונתו על הרי"ף וכדרכו שקראו בשם רבינו הגדול נ"ל דלא כיון אלא למה שגם הרי"ף ס"ל דלעולם זביניה זבינא היכא דלא מסר מודעא ואי מסר מודעא בכולהו לאו זביניה זבינא אבל לא היה כוונתו שהרי"ף יפרש שמעתתא דנהרדעי ומאי דאתמר עלה כן וכמו שמשמע מדברי הבית יוסף דהמדקדק בדברי הרי"ף עין בעין יראה דלא פירשו כהרמב"ן ועוד דהרי הרא"ש ע"כ לא ס"ל כהאי פי' דרמב"ן דלרמב"ן נהרדעי וההיא עובדא דפרדיסא לא מיירי במוסר מודעא אלא שהעדים כותבין מעצמן כנ"ל והרא"ש שהזכיר מסירת מודעא מוכח דס"ל שצריך מסירת מודעא ומיניה מוכח שגם לשון הרי"ף לא היה משמע להרא"ש כפי' דרמב"ן (ולא חש לדקדוקא דב"י) שהרי כל דבריו שם הם מועתקין מל' הרי"ף אות באות ואפ"ה כתב גם במעשה דפרדיסא מסירת מודעא ולא הזכיר שהרי"ף לא ס"ל כן וגם יש לשום לב על שינוי הל' דשני הרא"ש מהרי"ף שבכל מקום שכתב הרי"ף כתיבת מודעא כתב הרא"ש מסירת מודעא ונראה דדקדק כן כדי שלא יפורשו דברי הרי"ף שהן דבריו שם כפי' הרמב"ן הנ"ל שהעדים כותבין המודעה מעצמן אלא פירוש שהמוכר צריך למסור להן המודעא ונראה דגם מדברי רבינו מוכח דלא ס"ל שיטת הרמב"ן שהרי בס"א כתב סתם דכל שלא מסר מודעא מכירתו מכירה ובס"ה כתב ואם מסר מודעא כו' ולא חילק בין אי מידי דאונס הוה בההוא מידי גופיה דטעין עליה לבין במידי אחרינא משמע דלעולם בעינן דוקא מסירת מודעא ולא כתבינן בלא מסירתו ובאמת שלישנא דתלמודא דחיקא לשיטת הרמב"ן והעיקר חסר ומיהו גם רבינו מודה במקצת דברי הרמב"ן הנ"ל וכמו שכתבתי בפרישה סי"ג וס"ט ע"ש ועבב"י שהאריך מאוד וביאר לדבריהן בע"א ע"ש ולא ידעתי מאי קשיא ליה למר והקורא יראה ויבחר. השיטה השלישית היא שיטת ר' אפרים הובא לשונו בהגהת מיי' רפ"י דמכירה שכתב ז"ל אמר רבא לא כו' ע"ש וביאור דבריו נ"ל דר"ל דכשעדי מודעא הם עצמם עדי המכר הרי הוא כאילו צווח בשעת המכר ואומר איני רוצה כיון שהעדים עצמם המעידים על המכר הם יודעים כוונתו אלא שאינו רשאי לומר כן בפירוש מפני יראת האנס אבל כשעדי המודעא אינם עדי המכר הרי עדי המכר מעידים שמכר מכירה גמורה כדרך שאר מכירות שהרי לא אמר להם שאינו מוכר ברצונו אלא אדרבה אומר רוצה אני וכיון דאפשר לקיים דבריהם ולומר דאגב אונסיה גמר ומקני ואין כאן סתירה לעדי המודעא הכי עבדינן וההוא עובדא דפרדיסא ועובדא דרבב"ח תרווייהו הוה בכה"ג שעדי המכירה הם עצמם היו עדי המודעא ועבב"י שתמה עליו וכתב ומשמע מלשונו שגם במחילה ומתנה בעינן שעדי המודעא יהיו עדי הנתינה וזה דבר שסתירתו מוכח ונגלה לעין כל מהגמרא שהרי אמרו דבגיטין ומתנה לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא וגם רבא לא אמר אלא לא כתבי' מודעה אזבינא והאריך בישוב דבריו בכמה מיני דוחקים שקשה על הל' לאמרן מכ"ש לבעל שכל שיעלה על דעתו שכן היה דעת הגאון ר"א והג"מ שהעתיקם וגם אין לדחוק ולומר שר' אפרים לא גרס בגמרא אי בגיטא ומתנתא כו' אלא אי בגיטא לחוד וס"ל דמתנה ומחילה תורת מכר להן ומטעם דאי לאו דיהיב ליה מידי או דעביד ליה נייח נפשיה לא היה מחיל ליה וכן במתנה והוא בכלל מה שאמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא שגם הם זבינא מיקרי דהא מהרי"ק בשורש קי"ח בהדיא כתב בשם התוספות שכתבו בשם ר' אפרים דבמתנה באונס ידוע א"צ מסירת מודעא אלא נראה פשוט דר"א ס"ל כמ"ש התוס' והרא"ש ורבינו דאף דבמתנה אם ידעינן באונסו א"צ מסירת מודעא לענין אם לא הו"ל אונס דהו"ל מסירת מודעא גילוי מילתא דשלא ברצון הוא נותן ובגילוי מילתא בגיטין ומתנות סגי על כזה כתב הג"מ בשם ר"א דאותה המודעא לא תהא כ"א בפני עדי המתנה עצמן דאל"כ הו"ל כאילו לא מסר מודעא וליכא גילוי מילתא כלל והוה מתנתו מתנה גמורה כיון דלא ידעינן באונסו ודוק ומיהו גם שיטה זו אינה מוסכמת בכלל ופרט לדברי רבינו הטור. השיטה הרביעית היא שיטת המרדכי בפ' חזקת סי' תקמ"ג אר"ה תליוהו וזבין כו' ע"ש עד סי' תקמ"ד והיא ג"כ שיטת רשב"ם ותוס' אלא שמ"ש דבשדה סתם גם לר"ה ל"מ מודעא אינו מוכרח שיסבור הרשב"ם כן אף שהרמב"ן בחידושיו הבינו כן מ"מ אפשר דס"ל כריב"ם והר"א דלר"ה בין בשדה זו בין בשדה סתם צריך מודעא ומהניא מודעא וכן משמע בהדיא בסמ"ג עשין פ"ב דס"ל לרשב"ם כריב"ם ושיטה זו מוסכמת עם שיטת ראבי"ה ורי"ף ורא"ש לפסק דדינא אבל לא בביאור סוגיא דשמעתתא וכמ"ש לעיל בדרישה והשיטה ההיא נראית עיקר:
ה סָעִיף יב דדוקא גבי מכר אמרינן כיון שקיבל דמים גמר ומקנה כו' זה נלמד ממ"ש לעיל הגמ' מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא סגי עיין בב"י מה שהקשה שם ממתני' דסקריקון ומה שתירץ שם:
ו סָעִיף יג כתב הרמב"ם ז"ל בד"א שצריך מודעא כו' אבל הגוזל והוחזק כו' דברי הרמב"ם כתבם ג"כ רי"ו בלי חולק על דבריו עיין בב"י במה שתמה על הרמב"ם בזה ומה שתירץ ובקיצורו דב"י לא נתיישב תמיהתו דאין שייך לומר שהרמב"ם יקח סוגיא לעצמו נגד סוגיית התלמוד המקשן והתרצן ומנ"ל לומר כן. ויותר התימה על רי"ו שכתב דעת הרמב"ם בלי חולק וכבר השיגו הראב"ד המ"מ וב"י. ולדעתם הוא נגד סוגיית התלמוד ולפי מ"ש לעיל בדרישה ס"ב נתיישבו התמיהות כי כתבתי שם שהרמב"ם מכח קושיא בהסוגיא הוכרח לפי דעתו לחלק בין הוחזק גזלן לסתם גזלן וכתבתי שם שלהרי"ף והרא"ש ורבינו יש להן ישוב אחר לאותה הקושיא ע"ש ולפ"ז צ"ל דדין גזלן נחלק לג' חלקים דבלא הוחזק גזלן כלל אפי' הרמב"ם מודה דדין אנס יש לו ובהוחזק עליה גזלן פעם א' ויצא מידו ועתה בא לקנותה ומגזם לו שבאם לא ימכרנה לו יגזלנה מידו בזה פליגי הרמב"ם והרא"ש וכמ"ש בס"ס קנ"א וכאן איירי בהוחזק עליה לגזלן גם עתה שכבר חזר וגזלה בהא גם רבי' מודה וכמ"ש בפרישה ודוק:
ז סָעִיף טו וכן כתב הרי"ף והרמב"ם בב"י כתב דלא כייל רבינו להרמב"ם בהדי הנך רבוותא אלא לומר שהצד השוה שבהן דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא"ש אבל גם הרמב"ם ס"ל דאם ביטל המודעא (ולא מסר תחילה מודעא על הביטול) דהמודעא בטילה ודלא כרב האי וכ"כ מ"ו ר"ש ז"ל וז"ל ואני מצאתי ברי"ף פ' השולח דמהני ביטול מודעא וכ"כ הרמב"ם להדיא ונ"ל דאיירי רבינו שמסר מודעא ואמר אפי' מה שאבטל אח"כ הכל אני מבטל דבכה"ג כתב הרמב"ם להדיא כן אבל הרי"ף לא כתב מזה מידי ואפשר שבתשובה כתבה עכ"ל והנה מ"ש מ"ו שמצא כתוב באלפס פ' השולח כו' יגעתי ולא מצאתי שכ"כ שם כי אם את אשר הביא לשון הגמרא דערכין דס"פ האומר משקלי עלי ז"ל אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעתו מודעא פשיטא ל"צ דעשייה וארצי מ"ד ביטולי בטליה למודעיה קמ"ל עד דמבטל למודעא קמא בפירוש עכ"ל הגמרא בקיצור הביא הרי"ף פ' השולח דף תק"ע סוף ע"א וע"כ צ"ל דאין ראיה משם לביטול מודעא על זבינא או מתנה דא"כ תקשה מיניה לרבי' האי דהא גמרא ערוכה היא בלי שום חולק והחילוק מבואר בספר העיטור בהדיא הביא הב"י דשאני התם דקאי (אאי ל"מ) [אאלו] שכופין ליתן גט ומש"ה אחר שביטל המודעא שמסר על הגט אע"ג דביטלו באונס מ"מ הא קיי"ל דגט מעושה בישראל כה"ג הוא כשר מה שאין כן במסירת מודעא על זבינא וכ"ש על מתנה וא"כ אין ראיה משם לומר דהרי"ף ס"ל דמהני ביטול מודעא בזבינא ומה"ט נראה דס"ל לרבינו דגם להרמב"ם ל"מ ביטול מודעא הנעשה באונס. ולא כתב הרמב"ם דמהני ביטול אלא כשאין ידוע אם הביטול היה מחמת אונס דאז אמרינן מסתמא כיון דמסר מודעא אהמקח ולא מסר מודעא אהביטול הביטול היה ברצון כל זמן שלא נודע לנו בבירור שנאנס גם אהביטול כ"כ הרשב"א בתשובה בהדיא הביאה ב"י בס"ס זה במס"ט ז"ל מ"מ נראין הדברים שצריכים העדים לידע שהיתה אנוסה גם בביטול המודעא שאל"כ ביטול המודעא מוכיח שנתרצית אבל אם העידו העדים שגם הביטול לא עשתה כ"א מתוך האונס הרי ההודאה בטילה ואין בה ממש שאף הביטול לא היה אלא מתוך האונס עכ"ל. והרי מתשובת הרשב"א נראה ומוכח מתוכה דס"ל כהרמב"ם ואפילו הכי כתב דמסתמא אמרינן דהביטול עושה ברצון. ונראה דהא דסיים הרמב"ם וכתב דאם מסר תחלה מודעא על ביטול מודעא דתו לא (מיבעיא) [מהני] ביטול זהו מיירי ג"כ אף שלא ידענו אם אח"כ ביטל מודעי דמודעי באונס מ"מ כיון דמסר תחלה מודעא על כל ביטול מודעא שיבטלנו מסתמא אמרי' דכל הביטולים שיעשה אח"כ מתוך האונס עשאם. וגם הרשב"א הנ"ל מודה לזה ולא כתב דל"מ מסתמא אא"כ לא מסר מודעא תחלה אביטול מודעא. וזה נ"ל פשוט בכוונת רבינו ז"ל במ"ש וכ"כ הרי"ף והרמב"ם דמיירי היכא דידוע דנאנס על הביטול שמיניה איירי ר' האי כמבואר לשונו שמביא רבינו ואף שהב"י מביא דברי בעל העיטור שמביא דברי רב האי ומשמע משם דל"מ הביטול אא"כ ידעינן דנסתלק אונסו מ"מ אינו מבואר בלשון רבינו האי כן ורבינו לא הבינו כן. וא"ת אף שהבינו כן מ"מ מדלא הביא כאן לשונו כן ש"מ דאותו דבר לא מסתבר ליה כלל ולא הביא מלשונו כ"א את אשר הסכים עליו הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש וק"ל. אבל באמת מדברי המ"מ משמע ומוכח דפירש להרמב"ם דאף אם ביטל המודעות מתוך האונס מהני הביטול שהרי כתב שם אדברי הרמב"ם ז"ל שכתב העידו עליו עדי המכר שביטל כו' זהו פשוט והוא מבואר בערכין ס"פ האומר משקלי עלי דכי ביטל להמודעא בטילה המודעא אפי' בגט וכ"ש במכר וכ"כ כל המפרשים ז"ל עכ"ל הרי דהביא ראיה לדברי הרמב"ם מההיא דערכין הנ"ל ושם מיירי אפי' כשידוע שבאונס ביטל המודעא דומיא דמ"ש תחילה ל"צ דעשייה וארצי דהיינו ריצוי באונס וקאמר דלא (מיבעיא) [מהני] עד דמבטל להמודעא בהדיא ור"ל נמי אפילו אם בטלו באונס מהני. ומהתימה על המ"מ שסיים וכתב שכן כתבו כל המפרשים והרי כבר נתבאר דרבינו האי ובעל העיטור לא סבירא ליה הכי וגם הרמ"ה שהביא רבינו לא סבירא ליה הכי וגם אין ראיה מגט דשם מהני גט מעושה בהני שכופין אותן לגרש וכמ"ש ולא כמ"ש הרב המגיד דנלמד מגט לזבינא במכ"ש וצ"ל דס"ל להמ"מ דשם בערכין איירי בכל מיני גיטין אפילו במגרש מרצונו וא"ש אבל רבינו לא ס"ל הכי וכ"כ שם הר"ן דאיירי בהנהו שכופין אותן להוציא ע"ש. ובבית יוסף ובכ"מ הביא דברי המ"מ וכתב עליו ז"ל משמע דס"ל דה"ט דהרמב"ם דמהני ביטול מתוך האונס משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המוכר עצמו דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני ה"נ גמר ומבטל מודעא עכ"ל ול"נ לי דא"כ דס"ל הכי היינו הוא סברת הרא"ש. דכ"ר בסמוך ולסברא זו אף אם מסר מודעא להביטול ואמר תחילה כל הביטולים על המודעות עד עולם שאעשה על כולם אני מוסר מודעא מ"מ יש תיקון להרא"ש כשאמר אח"כ בשעת המכר כל מה שאמרתי תחילה שלא יהא ביטול עד עולם גם אותו דיבור דלעולם אני מבטל עתה ומהני לסברת הרא"ש דאמר אגב אונסיה וזוזי גמר ומבטל גם המודעא בכל ענין ודוחק לומר שהרמב"ם ס"ל כסברת הרא"ש לחצאין לכן אשר כתבתי ראשונה בביאור דברי הרמב"ם ע"פ הבנתו דרבינו נ"ל עיקר ודוק. או שהודה לו כו' ז"ל ב"י תמיהא לי דכיון שהוא אניס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה כו' וכדאמרינן גבי הודה שנתן לו מעות עכ"ל ור"ל דביטול המודעא דס"ל להרא"ש דמהני יש טעם לדבר לומר שחזר בו מהמודעא אבל כשמודה בו בפני עדים שלא מסר מודעא והרי יש עדים שמסר מודעא לפניהם מוכח לפנינו שמחמת יראה הוצרך לומר שלא מסר מודעא ולהרמ"ה דל"מ ביטול מודעא דלא יהני נמי במודה שלא מסר מודעא ונראה דגם להרא"ש דס"ל דמהני כשמבטל המודעא נוכל לומר דס"ל דלא מהני הודאתו שלא מסר מודעא כיון דיש עדים שמסר מודעא מיהו י"ל דטעמא דהרמ"ה כשהודה שלא מסר המודעא הרי הוא נאמן כק' עדים לומר שמעולם לא היה כאן מודעה מה שאין כן כשמבטל מודעא דבשעת ביטול אנו יודעין שמסר מודעא תחלה ומש"ה ל"מ הביטול ג"כ דאמרינן מחמת אונסו ביטל והר"ן כתב בשם הרשב"א בפ' השולח דאין לו תקנה למסירת מודעא אלא אם כן יפסול אחר כך בשעת ביטול העדים שיעידו על מודעא שמסרתי בפניהן והביא ראיה לדבריו דזה מהני וגם ע"ז (מהני) [חולק] הר"ן ודחה ראיותיו שם ומסיק וכתב דנראה דאם מסר תחלה מודעא על הביטול עד עולם תו אין לו תקנה לבטל המודעא ע"ש ועיין בסמ"ע דכתבתי הכרעתו כהרי"ף והרמב"ם דכיון שמסר מודעא ואומר אף כשאמכור ואטול מעות ואבטל מודעא לא ליהוי ביטול כי הכל באונס אני עושה הרי גילה דעתו דלא גמר להקנות אגב אונסיה וזוזי ודלא כסברת הרא"ש ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.